קול ענות / משה ליב ליליינבלום

(במקום הקדמה)    🔗

האיש אשר קרא את המאמרים, שנדפסו בימים האחרונים כנגד האפיקורסים, הלא יתפלא לראות חדשה בארץ, כי הקנאים, אשל לא היה כחם עד כה כי אם באגרופם, החלו לקחת למלחמתם גם נשק המשכילים: עט סופר. אך אם נשים עין ולב אל תכנית-המאמרים ההם נראה, כי לא חדש עם בעליהם הנשק הזה, וכי באמת ישן נושן הוא, ואך החליפו אותיות נכתבות באותיות נדפסות. גם עד עתה קראנו פאסקווילים כמו אלה, אך נכתבים היו וקראנום מעל דלתי בתי המחראות, ששם נדבקו; אך עתה הננו קוראים אותם נדפסים, ולא מעל דלתי בתי המחראות, כי אם מעל דלתי “הלבנון”… פה יבא שדכן אחד מקיידאַן ויאמר לאחד הסופרים, המפורסם בחכמתו ובאהבתו את עמו, לאמר: “אנחנו בשם ה' נתעודד, לעסוק בהויות דאביי ורבא, ואתה… כלך לך לדרוש בפרשת עריות ובהלכות נגעים התלויות בה; יהי חלקינו עם חובשי ביהמ”ד… ואתה עולמך ­­­– העולם המקווה למאמינים בדת מחמד – ראה בחייך, בטח כי אנחנו לא נשיג גבולך ובשמחתך לא נתערב; אך בעת יועם ה' את אויביו, והפושעים בו ימותו, ותולעתם לא תמות והיו דראון לכל בשר, – אז נצא לראות בפגרי האנשים ההם, ונראה וישיש לבנו בה' (הלבנון ש"ז גליון 5). אחריו יבוא אויל משריש ויקרא: “הלא עמכם אייזמנגר המכונה ליליענבלום, הלא זה הוא אשר יבקש לעקור את התורה על רגל אחת, במאמרו: “מדרס סופרים”, אשר דרוס דרס שם לאמר, כי התלמוד הוא תיקון שינויי התורה לפי הזמן; שם הוציא כל רוחו, אשר גם תורת מרע”ה, איננה משמים" ( sic! ) אחרי כן יוסיף לאמר: “הנך כופר בתורה שאיננה מן השמים, ועל דעתך, היא דת בדויה ורק לעצור בעם – א”כ למה תרעיש את העולם ותרבה מלין בלי דעת. בחר לך הדת אשר קלה משאה עליך כו' יהודי לא יקרא רק המחזיק בדת יהודית ומאמין בכלה ( sic! ) ואם אתה תשחק לאמונתנו, הנך נפרד מאתנו ומדתנו ומה לך ולנו ולמה תהיה לאבן נגף בתוכנו?" (הלבנון ש"ז גליון 10) ואחרים כמוסרים יעלילו, כי המבקש רעפאָרם טמון בסתר לבו גם מרד נגד הממשלה, ובלי ספק יאמינו, כי הבליהם נקראים באזני שרי המלוכה, אשר יאמינו בם וחיש מהר יאסרו את המבקש ש"ע חדש בכבלי ברזל וישפטוהו משפט מורד… סגנון זה בחרו למו נושאי כלי הרבנים ומשמשיהם בפסקוויליהם, שהם כותבים על האפיקורסים, המריבים את הרבנים בעבור עמדם מנגד בצר לעמנו, ועל בלי הקלם מעלינו עול סייגים רבים, אשר בשוא יסודם.

כן ראיתי שתי מגלות, אשר נדפסו בלעמבערג (?) מאת שני מסתתרים כנגד המינים; האחד נקרא בשם “דברי אמת”, שם נאה למגלה המלאה דברי תהו ולהג הרבה, מבלי אשר ימצא בה גם מאמר או משפט אחד, הנכתב בשום לב, וקץ דבריו הוא: להאכיל בטלנים ופרושים יושבי איישישאק להיות רבנים בישראל, אחרי אשר יקבלו תעודתם משלשה גאונים, כאילו חסרי רבנים אנחנו; ובאחריתו יבשרנו, כי נכון הוא להוציא לאור ס' “העורים הביטו” להוכיח “כי חכמי התלמוד קלעו אל השערה בכל חכמה כפי הדעת הצרופה והמקובלת אל גדולי חכמי וחוקרי זמננו למען יראו מבאישי התלמוד ויבושו” (מי יתן והיה הדבר הזה!…) וס' “תולדות השקצים והרמשים” (לשון נקיה) “לגלות את המסכה הנסוכה על פני הנקלים המלעיבים על משפטי התלמודים”; והשני – נקרא בשם “דברי שלום ואמת” בו יתאונן המחבר בתם לבבו על מפירי הדת, על פירוד הלבבות, שהוא נותן בזה להמשכילים שכם אחד על יתר המפלגות, בתת תודה, כי אך העת הזאת שאנו חיים בה, מוכשרת להרים קרן עמנו, – ויצעק מרה על הסופרים ונותן עצות למנוע את הבנים מן ההשכלה.

הנה כי כן נוסדו צבועים בהקירכעגצייטונג היו“ל בפאריז בשפת עבר בשם “הלבנון” וכסילים – בהמאסף המכיל בקרבו גליון אחד לחוברת היו”ל בלעמבערג, חרפות וגדופים בלשונם על המינים המונים את הרבנים, על המשכילים ההולכים בדרך לבם ועל המבקשים ש"ע חדש; – ואנכי לא אדע מה קול הרעש הזה? מה הוא הדבר אשר עליו ירעשו סופרי הלבנון והמאסף מלעמבערג בזעם אפם? אם ה' דון אבנר בכברת עזה (בעל המאמר “דברי שלום ואמת” שהוא, כפי הנראה מדבריו, איש ליטא) ראה פורצי גדר ופורקי עול ביד רמה, הלא ידע, כי בכל דור נמצא, פורקי עול, מבלי אשר ההשכלה הביאתם לזה; יבוא נא עמדי לאחד בתי משתה הטהע בשבת, בעיר הגדולה אדעסא וראה אנשים בורים מחללי שבת בפרהסיא, אנשים אשר לא שמעו מעודם שם ההשכלה; הלא ידע כי רוח הזמן הזה נותן אהבת התענוגים בלב בני הנעורים, ועל הוריהם האשמה, כי לא יחנכום בחינוך טוב ומתוקן, חינוך המביא לידי אהבת הדת וכבודה, לא באשמת ההשכלה!

ומה חפץ המתלוננים בהלבנון על דניאל בגא“ר ועלי, על אשר הערנו בדמי לבב דברים על דרכי הרבנים, ועל כתבי דברי בקרת על השו”ע? הבאמת הם חפצים כי יגדל בעינינו כבוד הרבנים מטובת אַחינו, ולמען כבודם נחשה מבלי אשר נתאונן על צרת עמנו ועל שברו הגדול בימים האלה באשמת עצלות רועינו? הנה רבים מאחינו גועים ברעב, עוללים שואלים ללחם ופורס אין להם, והמצב הרע הזה יהוה לנו קשה, כי עוד יוסיף ידל יעקב בימים הבאים, ותם כחו, והם, תחת להטיב את חינוכנו יושבים ועוסקים בפלפוליהם; ולמען כבודם נחשה? הנה עינינו ראו, כי ילדי ישראל אשר הובאו להחדרים ללמוד שם, יצאו ריקים בלי תורה, בלי חכמה ובלי דרך ארץ, והוריהם האכזרים נתנו בחיקם נשים ויולידו בנים, בעוד אשר היו בעצמם נערים, נתנו בידם מסחר ויאבידו כספם בענין רע, מבלי דעת דרכי המסחר, רעו רוח, רדפו קדים, גזרו על ימין ושמאל, ואחר נדדו מרחקי ארץ, ונשיהם ועולליהם יחיו חיי עמל ומכאובים, חיים מרים ממות, – והעם ההולכים בחושך עוד שוגים באולתם, יגדלו את בניהם כפראים במדבר, ילעיטום דרשות ופלפולי הבל, ירחיקום מכל דבר הנחוץ לאדם החי על הארץ וימהרו לשים רחים על צואריהם בטרם דעתם בחור בטוב ומאוס ברע, יאבידו כל כשרונותיהם בקרבם, ימיתו בלבם כל רגש הנותן נועם, ימיתו בם כל חפץ בחיים, והנם שמחים לראות כי בניהם עוסקים בפו“ר ומרבים סובלי רעב ולחץ בישראל והרבנים נצבים מנגד, ולמען כבודם נחשה? המעט להקנאים, כי המיתו כשרונותינו בקרבנו ויעשונו לגברים לא יצלחו, והנם פורשים את רשתם גם על בנינו, ירדפו באף כל איש אשר עוד בחברתם יחשבוהו, השולח את בניו לאחד בתי הספר למען ימצאו לחמם באחרית, ישביעו תלאות לכל נער החפץ ללמוד בהחבא, והרבנים מנענעים להם בראשם, ואנחנו, למען כבודם נכחד מרי שיחנו תחת לשוננו, נחשה ונדום? הננו רואים עני אחינו ולחצם, ורבנינו ואלופינו מוסיפים מכס על מכס: מכס הקמח, מכס הגרות, נוסף על כסף מכס הגרות הבא ליד הממשלה, מכס המלח, מכס לשחיטת עופות נוסף על מכס הבשר, והעני המשתכר אגורת כסף אחת, הנה הוא נלחץ לתת ממנו לשותי דם אביונים, ואין שם על לב, ואנחנו, למען כבוד רועינו נשים מחסום לפינו, נחשה ונדום? ראשי הקהל בערים רבות כעלוקות ימוצו דם אחיהם, חשבונותיהם אתם לשים על ראש כל איש שבעתים כחק הקצוב לשלום המסים, ישדדו בנים יחידים מהורים חלשים, בנים, שהם גם הורים לעוללים, ומ*¹ערים עיני הפקידים בספחם אותם למשפחה רבת אנשים, הורה להם בספר הזכרונות, ועזוביהם נשארים באין כל מחסה, ואין רב שם על לב, ואנחנו, למען כבודם נשים יד לפה, נחשה ונדום? הנה קול דמי אחינו המשכילים צועקים, כי אבירי לב יאספו אספות עליהם, ישביעום תלאות אין מספר, יכריתו אכל מפיהם ומפי עולליהם אשר לא ידעו מאומה, ובאין תקוה הנם נודדים מרחקי ארץ, נשיהם כאלמנות, עולליהם – כיתומים, תחת דברם נכוחות וחפצם להיטיב, ואנחנו, למען כבוד קנאינו נאלם דומיה, נחשה ונדום? הנה דת קדשנו, מקור חיי לאומנו, רוח עמנו השמור אתנו מימי קדם, ורגשותינו אשר בהן נחוש את התחברותנו לעמנו, – יורדים פלאים מיום ליום, ורבנינו מתאנחים בחדרי משכיתם על חפצי בטהרת דת קדשנו ומקללים ומנדים בגלוי, מבלי עשות מאומה להועיל לשברנו, ואנחנו נראה כל אלה בלב שקט, נחשה ונדום? הנה הסייגים והנדרים יעיקו עלינו מבלי נוכל פנות אנה ואנה, תחתיהם ישח עם דל כח אשר לא ידע חיים, והם נסבה לרבים לפרוק עול הדת כלה מצואריהם, והם נסבה לרבנינו וצדיקינו להבדיל מקהל ישראל כל הנאורים החפצים בחיים, ומבחר בנינו אלה, אשר בהם נתפאר לעיני העמים ובהם נשים מבטחנו, כי הם יוציאו לאור משפטנו, והיו לנו למליצי יושר לפני הממשלה – המה ישובו יהיו לאויבים לנו ונוספו גם הם על שונאינו, להשפילנו עד עפר, – אם גם רשות נתונה לנו מאת חז”ל לשנות ולתקן בגזרותיהם בעצמם כפי הצרך, ורבנינו יחרפו ויגדפו לכל חפצי תקונים, יכסו קלון עליהם, יכנום בכל שמות בוז העולים על רוחם, ואנחנו, למען כבודם וכבוד בעלי השו"ע, נתן בעפר פינו, נחשה ונדום? עת המעברה לנו העת הזאת, עת השינויים בחיי העיון ובחיי המעשה, עת התמורות ברוח העם ובהליכות חייו, וכל הכחות שהיו טמונים בקרבנו עד עתה, לרגלי היותנו כחולמים שנים רבות מבלי עשות דבר ולרגלי החיים הבלתי נעים ובעלי תמורות שהיינו עד כה, מתרוצצים לצאת לפעלם בחזקת היד. ההרגשות, הכחות והמחסורים יוצאים דחופים ואיש את רעהו ידחקו: צרכי החיים מניעים את כחת ההתפתחות וכחות ההתפתחות מעירים את ההרגשות, ההרגשות נופחות בעם רוח חיי מדינה וחיי אזרחים, החיים דוחקים את הדת, והדת דוחקת את החיים, הפרנסה דוחקת את החינוך, והחינוך לא ידע דרכו איך ילך לבלתי הכשל בדרך הדת, הרוח הלאומי וחפץ החיים הצריך לעם, עם ההרחקה משרירות הלב, והסופרים קוראים בכח אל רבנינו לעמוד בפרץ, לשים עין על כל אלה, לבל יגיע לנו נזק רב לחיינו, לדתנו ולרוח לאומנו, אם נניח כל הדברים להיות כאשר יהיו וללכת אל אשר יהי הרוח… והרבנים נרדמים וישנים שנת עולמים, ואם בכח נעוררם, נשמע אך קול אלות וקללות, חרפות וגדופים, בוז וקלון… ועם שח ונלאה ידל מיום ליום, ישפל, ישח לעפר והיה תאניה ואניה, – ואנחנו, למען כבוד רבנינו אלה, העומדים על דמנו, הרואים בצרת נפשנו ואינם חפצים בעזרתנו, נתן בעפר פינו, נמיק לשוננו בפינו, נחשה ונדום?…

הרב אשר קרא קריאה גדולה לפני שלש שנים במ“ע המליץ והכרמל אל הרבנים רעיו, לעלות למלחמה על המשכילים, הרבנים אשר השיבו על דברי בהלבנון, הנם נחשבים לרבנים משכילים; אך מה הטוב אשר פעלו בעריהם, מבלי לדבר על שאר ערי ישראל? מי מהם נתן עיניו על דרכי החדרים והחנוך? מי מהם עמל למעט את הישיבות הרבות, המגדלות בטלנים לאלפים, ולהזהיר את העם על המלאכה, להרבות אוכלי יגיע כפם? ומי מהם רצה לחוות דעתו במה”ע על אדות הטבת מצב עמנו? והמה מתגאים עלינו ומתגדרים בהשכלתם ובאהבתם את עמם, ואנחנו, למען כבודם, נענה אמן על דבריהם, נחשה ונדום?

הנה הקנאים והבטלנים משמשיהם תובעי עלבונם שוקטים על שמריהם, כי שמן חלקם, לחמם נתן, מימיהם נאמנים וכבודם ינחילו לבניהם, אשר יקפצו עליהם מחותנים וישקלו זהב מחיר יחוסם; אך אנחנו במחסור ובנדודים, בעמל ובמכאובים נראה צרת נפשנו וצרת אחינו, אשר יגרע חלקם עוד מחלקנו, האם אנחנו נחשה ונדום? האם אנחנו, המרגישים את המות בחיינו, מות בחפץ החיים, מות בכל רגש נעים, מות באומץ רוחנו ומות בכל כשרונותינו, ועינינו רואות צרת נפשנו, אשר באה לנו באשמת החנוך ובתרדמת רבנינו, נשא פנים להרבנים ולמען כבודם לא נעיר את לב העם, לא נפקח את עיניהם על דרכם, לא נוכיח להם דרכּם חשך על פניהם, למען הציל בניהם מרעב, מגדודים ומדחי? הבאמת נירא מחורצי לשון, מקוראי “אייזמנגר”, מכבוד הרבנים, מבעל “הלבנון” אשר התמכר להם, ומהמאסף היו“ל בלעמבערג, ושאתם תבעתנו מהגיד אשר עם לבבנו? הנה נרדפים אנחנו על צוארינו ברוב ערי ליטא, ותלאותינו רבו מאד, אך אהבתנו את עמנו והתחמץ לבנו על כל מראה עינינו יוציאונו בכח על שדה המלחמה, מבלי שים לב אל פצעינו הרבים, המדאיבים בשר ונפש יחדיו, – ומה יוסיפו הכסילים לעשות לנו? ואיך נירא ממשוחדי שחד הכסף, הכבוד ואהבת עצמם, מדבריהם אשר רוח ישאם ומחרפות בטלנים אשר מהבל המה? ומי איש ישר לב יחשוב לעון לנו, אם אחרי תלאות לרוב אשר נשבע מיד הרבנים, אשר חמתם שותה רוחנו, נצא מרוח סבלותנו במאמרים חדים כמו אלה? על עמדנו נעמוד הכן, וכל ישרי לב יכירו מתוך דברינו, כי לא מטוב לב כתבנום וכי בדם המה כתובים, ומכאב לב ומשבר רוח הננו קוראים לעם החפץ בהשחתת עצמו, לעם המדכא אותנו על חפצנו בטובתו, לעם המבדילנו מקרבו בתתו אותנו לבני בליעל, המדיחנו קצוי ארץ, לעם המרבה תלאותינו כמספר רגעי חיינו, – כי יפקח עיניו על דרכיו, כי יראה כי הוא חי בתבל ארצה, וכי רבו מחסורי החיים, וה' לא יפתח ארובות משמים להמטיר מן לחובקי ידים; כי דתנו דת טהורה וקדושה היא, והבלי פלפול, קבלה וחלומות, וסייגים שאין בהם טעם וריח למותר הם, ועוד יהיו למפגע לה… כי חובת רבנינו הוא להשגיח על מצב העם, ולתקן לו תקנות טובות ומועילות גם לחייו הגשמים, כאשר עשו חז”ל, – כאלה וכאלה נקרא באזני העם, ואם גם מספרנו מעט, הנה יש תקוה, כי בתקופת הימים יגדל המספר לנו. על עמדנו נעמוד הכן, ואם גם יוסיפו הרבנים לחרף אותנו, ולו גם יהפך “הלבנון” לבית אסף משוגעים, וכל הבטלנים והפרושים העצלים יבואו בו בפאסקוויליהם עלינו, לא ירפו ידינו, כי לא ראשונים אנחנו במלחמת האור והחשך, גם לא האחרונים!