א. נאום הפתיחה    🔗

קונגרס חשוב,

הסתדרות העובדים בארץ-ישראל אשר הזמינה את הכינוס הזה, שולחת לנאספים כאן ולשולחיהם באשר הם, את ברכתה הנאמנה, ובשמה אני אומר לכל הצירים, המוזמנים והאורחים: ברוכים הבאים!

מתוך סיפוק והתעודדות שמעו פועלי ארץ-ישראל על ההד הרחב והכביר, שקריאת ההסתדרות מצאה בכל תפוצות העם היהודי, ביחוד בקרב המוני הפועלים, אירגוני הנוער ואנשי המדע.

לא בלי היסוסים וחששות החליטה ההסתדרות לפני כשנתיים וחצי להלכה על כינוס קונגרס עבודה עולמי למען ארץ-ישראל העובדת, ורק לפני חדשים אחדים יכול היה הוועד הפועל של ההסתדרות לדון על הגשמת ההחלטה וכינוס הקונגרס בפועל. למרות הזמן הקצר של הכנות מעשיות ולמרות הקשיים הגיאוגרפיים הכרוכים בפיזורנו – נזעקו לקריאת ההסתדרות רבבות על רבבות מכל קצות הגולה. אף כינוס פועלים יהודי אחד לא זכה עד היום להשתתפות רבת-עם כזו. באופן מיוחד עלי לציין את החלק רב-המשקל של שני המרכזים היהודיים הכי גדולים בעולם: המשלחת האמריקנית יש לה יפוי כוח לדבר בשם רבע מיליון פועלים וידידי א"י העובדת, המאורגנים בוועידות המגבית הארץ-ישראלית הנערכת מדי שנה בשנה מטעם איחוד האגודות המקצועיות היהודיות בניו-יורק. במידה ידועה זכאים חברינו האמריקאיים לראות עצמם כאבות הקונגרס הזה, כי עוד בשנת 1919 כונס בניו-יורק קונגרס פועלים יהודים למען ארץ-ישראל – אשר השתתפו בו כמעט כל אירגוני הפועלים היהודים באמריקה. שליחי פולין נבחרו, כמו בשאר ארצות אירופה, בבחירות ישרות, שנערכו במיוחד לשם קונגרס זה על פי כרטיסי בחירה אישיים במספר קרוב למאה אלף.

בצער עמוק עלי לציין, שממאות ואלפים מחברינו הכי מסורים ונאמנים נגזלה חופשתם להפגש אתנו. בתי הסוהר ותחנות הגירוש ברוסיה חסמו את הדרך אלינו בפני מיטב הנוער היהודי ובחירי עובדיו, אולם אנו מאמינים שסבלם ההירואי לא יהא לשוא. אי-אפשר לבלי להצטער גם על העדר חלק אחד מציבור הפועלים היהודי, אשר מילא פעם תפקיד חלוצי בחיי העם היהודי בגולה, ואשר עד היום אנו מחשיבים את פעולתו המקצועית הסוציאליסטית בקרב הפועלים היהודים בפולין. אנשי הבונד הפולני נמנעו מבוא אלינו, כי אף הם כלואים במאסר של דעותיהם הקדומות, ולמען כסות על טענתם ההיסטורית הם בוחרים להתנכר לארץ-ישראל הפועלית אשר צמחה וגדלה מבלי להשגיח בנבואתם הכוזבת. אולם אנו מקווים שמתוך גידולה של ארץ-ישראל העובדת ישאב גם הבונד הפולני כוח ואומץ מוסרי להשתחרר מדוגמות שנתבדו, כאשר עשו זאת טובי חבריהם באמריקה, וימצא את מקומו בהתלכדות העולמית של מעמד הפועלים היהודי סביב מפעל השחרור של ארץ-ישראל העובדת.

הגורל רצה שדבר הקונגרס, אשר הוחלט עליו בימי עידוד ורווחה למפעלנו בארץ, יצא לפועל בשעה קשה והרת-משבר חמור לתנועתנו. מאורעות אבגוסט ומאי – עוד צילם הכבד תלוי על פני כל עבודתנו וקיומנו.

הטבח בימי אבגוסט, פרי תעמולת-זדון, שיסוי דתי ונרגנות פוליטית של כנופית כוהני דת ורודפי בצע, אשר ביקשו לבצר את שלטונם המתערער על המוני העם הערבי על ידי הפחת משטמה גזעית ודתית ומלחמת עם בעם – לא עקר מלבנו את הכרת שותפות-הגורל המקשרת את העם היהודי השב לארצו עם שכניו הערבים בני הארץ וסביבותיה. הפועלים היהודים, אשר בימי המאורעות עמדו בנשק יד ביד בחפירות ההגנה העצמית נוכח הפורעים, הודיעו למחרת הפרעות: “לא נוותר אף משהו ממלוא מאוויינו הציוניים, לא נרתע אף לרגע מהגברת מפעלנו בארץ – אולם לא ניתן יד לכל מזימת נקם וחרם לאומי. אנו שבים לארצנו לבנות בה את עתידנו בכוח עצמנו וברשות עצמנו, אך לא על חשבון אחרים ולרעתם. אנו רוצים ומעוניינים בהפרחת הארץ על כל תושביה, בבנותנו את הארץ נבנה את כל בניה. ידנו המושטה לשלום לא תרתע גם מפגיון רוצחים. כמקודם נתמיד בשאיפתנו לקיים יחסי שכנים של הבנה ועזרה הדדית. כאשר עד עכשיו נהיה מוכנים לפעולה משותפת את העובדים הערבים, ונסייע באמונה לכל התחלה ונסיון של הפועל הערבי להלחם על הטבת תנאי עבודתו ואירגונו”.

לאחר התנקשות הדמים בחיי היישוב באה התנקשות פוליטית, לא פחות איומה ומזעזעת, בנפש המפעל שלנו. לאחר פירסום דברי הסלף של רוב חברי ועדת שאו גזרה ממשלת המנדט על העלייה העובדת, למרות הצורך התכוף במכסת ידים עובדות, אשר ממשלת ארץ-ישראל בעצמה הכירה בה, כי למרות מאורעות הדמים לא פסק כוח הגידול של היישוב, ועבודת הבניין לא נפחתה, אלא להיפך, נתרחבה. הממשלה המרכזית עצמה ציינה בדין-וחשבון השנתי שלה לחבר הלאומים לשנת 1929 את ההתבצרות הכלכלית של היישוב לאחר מאורעות אבגוסט: “ההשתבחות הממושכת של התנאים הכלכליים – נאמר בדו”ח, הביאה, לידי יצירת מקורות עבודה חדשים בחרושת, בבניין ובחקלאות. הביקוש לפועלים למרות ההפרעה של המהומות, עלה על ההצעה".

במצב זה לא יכולנו שלא לראות בגזרת העלייה אלא הרכנת ראש מצד ממשלת המנדט בפני עורכי הטבח. ולא רק אנחנו – כך נראה הדבר לכל דעת הקהל בעולם, כאשר נתגלה בדיון ועדת המנדטים.

מכה זו שהוכינו מאת ממשלת המנדט היתה מרה שבעתיים, בבואה בימי ממשלת פועלים, אשר עליה נמנים ידידים נאמנים של מפעלנו, ואשר ראשה ומנהיגה ראה אותנו בעבודתנו. נשיא ממשלת הפועלים כתב אחרי ביקורו בארץ: “היהודי הבא לארץ הוא איש העבודה והחזון. כשהוא חופר, זורע ונוטע הוא ממלא שליחות וחובה; כשהוא עובד, יש לך ההרגשה, שהוא נותן לארץ יותר ממה שהוא לוקח ממנה. על הערך הפנימי של מפעל ההתיישבות היהודי בארץ לא יחול כל ספק. עשר שנות עבודה כזו אשר ראיתי במו עיני, יגדילו את עושר הארץ פי מאה – – הישוב הערבי אינו משתמש באוצרות הארץ ואינו יכול לפתחם. שום איש המכיר את הארץ לא יפקפק בכך. תושביה של ארץ-ישראל בימינו הם פחותים מאשר תושבי הגליל בלבד בימי ישו. הארץ אינה מפותחה ואוכלוסיה מועטים, שטחי קרקע רחבים אינם מעובדים – והשטח הנושב מעובד רק באופן פרימיטיבי. הירדן והירמוך שופעים מי-ברכה, אך אין משתמש בהם. ההתיישבות היהודית משנה כל זאת. בארץ-ישראל יש מרחב למאות אלפים יהודים, ולא עוד אלא שהארץ תובעת ברמה פועלים חדשים וחריצות נוספת”. ברוח הדברים האלה כתב גם בא כוח מפלגת העבודה בוועדת שאו.

תנועת הפועלים הבריטית, לא פחות מתנועת הפועלים היהודית, חייבת תודה עמוקה לחברה הרי סניל על דבריו הישרים, האמיצים והכנים, חדורי רוח ידידות והוקרה גם לעם היהודי וגם לעם הערבי, אשר גללו את חרפת ועדת שאו מעל מפלגת העבודה באנגליה. ומשום כך נדהמנו עוד יותר מהעובדה המרה, שלא רוחה של תנועת העבודה הבריטית, אשר לא הכזיבה אף פעם את הבנתה ואהדתה למפעל שחרור העם והפועל היהודי בארצם, אלא המסורת הנפסדת של הפקידות הקולוניאלית הדריכה בשנת משבר זו את מעשי ממשלת הפועלים בקשיים החמורים אשר נתגלו בארץ-ישראל. אולם עובדה מרה זו אינה מערערת את אמונתנו ברגשי היושר והכוח המוסרי של העם העובד האנגלי. שום כשלון ומשגה חולף של באי-כוח הפועלים אין ביכלתם לרופף את אמונתנו בנצח המוסרי של האנושיות העובדת. עם כעמנו, שאין כוחו אלא בצדקת שאיפתו וטוהר פעלו – אין לו משען חיצוני אחר בעולם מלבד כוחות העבודה החותרים לקראת השלטת הצדק והשוויון ביחסי עם ואדם.

כל סבך השאלות הכרוכות במאורעות השנה האחרונה עוד יעמוד לבירור מקיף ויסודי בכינוסנו זה. עכשיו אני רק רוצה לציין בהדגשה יתרה, שלא לרגל המשבר, כי אם למרותו כינסנו עכשיו את הקונגרס שלנו.

קונגרס חשוב –

לא קושי ארעי, לא צורך הרגע, לא תפקיד חולף הולידו את הכינוס הזה. לא דברי עידוד, לא הבעת סימפטיה ולא דימונסטרציה כלפי חוץ או פנים הם מטרתו. לאחר עשרים וחמש שנים של מפעל מהפכני ומאמץ חלוצי עקשני שהיה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי עצמו – כלפי הסתגלות לארץ, חדירה לענפי-עבודה שונים, הקמת משקי עבודה בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת תווי-עבודה חדש, סידור המעמד העובד ואיחודו, יציקת דפוסי-תרבות וציבוריות חדשים אשר שינו את פני היישוב והטביעו עליו חותם העבודה היוצרת במידה שאין דומה לה בשום יישוב יהודי בעולם – רואה את עצמו הפועל העברי בארץ קרוא לכוון בתנופה גדולה את מאמציו גם כלפי העם אשר בגולה, מתוך האמונה, שעתידו של העם וגורלה של ארץ-ישראל יחתכו על ידי העבודה העברית ונושאיה. מתוך הכרה זו כינסה ההסתדרות את קונגרס העבודה.

הקיבוץ אשר נטל על עצמו את האינציאטיבה הנועזה הזאת אינו מפלגה. הסתדרות העובדים מאחדת בתוכה את כל פועלי ארץ-ישראל בלי הבדל זרם ומפלגה. אין ההסתדרות שואלת ל“אני מאמין” של חבריה. כל מי שחי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו ראוי להתייצב בשורות ההסתדרות. אין ההסתדרות גם ארגון משקי ומקצועי בלבד, לא רק צרכים חמריים ותביעות כלכליות ליכדו את פועלי ארץ-ישראל לחטיבה מגובשת שאין דוגמתה אולי בכל תנועת הפועלים היהודית בעולם.

הסתדרות העובדים – לפי מהותה הנפשית ולפי הרצון ההיסטורי הפועם בתוכה – היא אירגון של מייסדי-ממלכה, לא ממלכת שלטון ודיכוי, אלא ממלכת עבודה ושוויון. לא בכוח הדיבור, לא בתעתועי צבאיות מתהוללת, לא בנפנוף-אגרוף משוחף, לא בלהטי דיפלומטיה. בסילופים אלה של רעיון האבטואמנסיפציה היהודית רואה הפועל היהודי רק גלגול חולני ועקר של הבלי-הקבלה בימי הבינים, אשר האמינה שיש בכוחה להפוך חומר דומם לגולם חי בכוחו של “השם המפורש”. התיאולוגיה הפוליטית המחודשת של הגולם מפראג אינה אלא סימן של התנוונות ועקרות נציונליסטית. ממלכת העתיד אשר אליה נושאים נפשם פועלי ארץ-ישראל – צבא ההגשמה של חזון-התקומה העברית בארץ-ישראל – תוקם אך ורק על-ידי “מעשה בראשית” לאומי גדול, מאמץ-יצירה ממושך ועקשני של בוני ארץ בזיעת אפם.

בכיבושי העבודה, במפעלי ההתיישבות, בבנין משקים, ביצירת תרבות, בעיצוב דפוסי חברה חדשים, במאמצים פוליטיים, במלחמת המעמדות לזכויות הפועל והעם – עם כל חשיבותם העצמית, הסוציאלית והלאומית לגבי אלה שעומדים במערכה – רואה הפועל העברי רק שלבים בסולם ההגשמה, אשר תכליתה היא פתרון טריטוריאלי-ממלכתי של שאלת העם היהודי במלוא-היקפה בכוח העבודה היוצרת ובת-החורין על אדמת מולדת.

הארץ שאנחנו שבנו אליה, ושאנחנו מאמינים, שהעם היהודי ברוב מניינו ורוב בניינו ישוב אליה אחרינו – אינה פלשתינה הנוכחית, המדולדלת, החרבה, המרוששת, המפרנסת בדוחק ובעוני את תושביה הערבים; פלשתינה זו אין בכוחה לקיים גם את יישובה הערבי הקטן. לאחר שנתפרסמו דברי הסילוף של רוב ועדת שאו, הודה סוף סוף אחד מגבורי הרפורט הזה – לוק הידוע, בפני ועדת המנדטים, שבימי תורכיה היתה הגירה גדולה של ערבים מארץ-ישראל ודווקא אחרי המלחמה, עם העלייה ההמונית של היהודים בארץ, נתמעטה ההגירה הערבית. הארץ שאנו שבים אליה – אנו יוצרים אותה מחדש ומגדילים את תחומיה. בתחומים המורחבים האלה אנו מתיישבים.

שלשה ממדים לארץ. על שני ממדים אין לנו כל שליטה, הללו ניתנו מהטבע – והם: האורך והרוחב של הארץ, אולם יש ממד שלישי – הכי חשוב – וזהו פריון הארץ. את הממד השלישי הזה אנו משנים, מגדילים ומרחיבים, ושיעורי ההרחבה אינם תלויים אלא בנו. 100 דונם המכניסים 2000 לא“י גדולים מאלף דונם המכניסים רק 200 לא”י, כי הממד השלישי של השטח הראשון הוגדל פי מאה, ביחס לממד של השטח השני. בהגדלת הפריון של הארץ אנו מסוגלים להפוך דונם אחד לעשרה דונם וגם למאה דונם, ובדונמים החדשים הנוספים על ידינו בהפראת הארץ אנו מיישבים את העולים שלנו ומסייעים להרים את המצב של התושבים הישנים. אין אלה השערות עיוניות – אלא מסקנות מעשיות של פעולתנו בארץ. המטרה הסופית של הריניסנס היהודי – קוממיות ארצית וממלכתית של העם היהודי במולדתו – תקום מתוך פרוצס הבנייה של ארץ-ישראל העתיקה, אשר שיעור-גדלה מותנה אך ורק מכשרון היצירה והעבודה של העם היהודי. ארץ-ישראל העתידה אינה שוכנת עדיין כולה על גדות ים התיכון – אלא היא גנוזה בפוטנציה היוצרת של המוני היהודים בעולם כולו. ארץ-ישראל שלנו רובצת בתוכנו אנו, ועלינו לדלות אותה מתוך המרץ הטמיר של העם אשר רק שמץ מנהו נתאמץ בבנין ישובנו בארץ. ארץ-ישראל תהיה ארץ יהודית במידה שיציבו לה היכולת והרצון של העם היהודי.

זכותנו על ארץ-ישראל הוא זכות על עבודה, הזכות הקולקטיבית של אומה ליצור לעצמה בסיס קיום והתפתחות בעבודתה העצמית, ולפני כך מוכרחה ארץ-ישראל היהודית להיות ארץ-העבודה, ומפני כך מוכרחה היא להיות ארץ השלום, על בסיס הקואופרציה עם בניה הערבים. אי אפשר לבנות הריסות הארץ מבלי לבנות ממילא וביודעים את הריסות תושביה. קוממיות לאומית, חברת עבודה, קואופרציה יהודית-ערבית – אלה הם שלושת היעודים המתמזגים בפעלו ושאיפתו של הפועל העברי בארץ.

---

מתוך סיכום-פעולה של רבע מאת שנה, מתוך נסיון רב-תוצאות ועשיר כיבושים וכשלונות, אכזבות והישגים – רוצה הפועל העברי בארץ לתת ביטוי והערכה למפעל ההגשמה, הציונות וחזון יעודו ההיסטורי. מתוך מגע בלתי אמצעי את המציאות הארץ-ישראלית על כל סיבוכיה וקשייה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים – הוא רוצה לחשוף את האפשרויות הרחבות, הבלתי משומשות, הצפונות בארץ, אפשרויות של קליטת המונים גדולים בעבודה והתיישבות עממית רחבת-מידות, ולקבוע את היסודות הסוציאליים ויחסי העמים שעליהם צריכה להיכון עבודתנו בארץ.

מתוך עמידה איתנה ללא-חת בחפירות ההגנה ומשמרות העבודה בארץ בשנות משבר ופורעניות, הוא רוצה להסתער על הרפיון המעשי והמבוכה הרעיונית השוררת בעם היהודי – למען הבקיע דרך לתנועת עם רחבה ורבת פעלים, אשר תשא באומץ ובידים אמונות את דגל התקומה המלאה, הלאומית והסוציאלית כאחת, ואשר תעמוד באמונה לימין המפעל הגדל בארץ.

מתוך חרדה שאינה נותנת דמי לגורל העם והארץ, ומתוך אמונה עמוקה בצדקת עבודתו ונצחונה ההיסטורי הוא רוצה להערות את המקומות המפכים במעמקי העם, בתנועת הפועלים, בנוער החלוצי, באנשי הרוח והעבודה למען הפעילם ורכזם סביב מפעל הבנין וההגשמה ונושאו העיקרי – המעמד העובד השואף ליהפך לעם עובד.

סיכום, סיכוי, גיוס – אלה הם שלושת הדברים שהיצגנו לקונגרס ראשון זה למען ארץ-ישראל העובדת, שיש לי הזכות לפתוח עכשיו בשם הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל.

ברלין, ה תשרי תרצא [“דבר” 1632]

 

ב. נאום הנעילה.    🔗

עבודתנו נסתיימה.

היינו עושים עוול לנו ולקונגרס אילו היינו באים עכשיו, מתוך עייפות ורוגז-עצבים של ישיבת-לילה ארוכה ומייגעת, לנסות ולמתוח קו-הערכה לפעולת הקונגרס. אבל מותר לנו, כמדומני, למרות כמה ליקויים טכניים בסידור הישיבות, להרגיש סיפוק ידוע.

כינסנו את קונגרס-הפועלים העברי הראשון בעולם. בפעם הראשונה נועדו יחד המוני פועלים יהודים מארצות שונות, ומה שיותר קשה – ממפלגות שונות. בידענו את היחסים ההדדיים השוררים במפלגות הפועלים שלנו בארצות שונות אנו יכולים לציין בסיפוק רב, שבקונגרס זה נתגלתה מידה רבה של אחריות. צירי הקונגרס והסיעות השונות הושם עליהם לא פעם לעמוד בנסיונות קשים – ואני יכול לציין שסוף סוף יצאו כולם מנסיון זה בכבוד. האחריות למפעל המשותף, הכבוד לקונגרס הפועלים גברו על מסורת סכסוכי המפלגות.

בקונגרס זה יוצגו המונים גדולים. עשרות ומאות אלפים נענו לקריאה. במשך שלושה ימים שלט הקונגרס בציבוריות ובעתונות היהודים שבכל התפוצות. הקשב המתוח שלא פסק אף רגע באולם המלא של הקונגרס למשך כל הישיבות, היה לו הד מקרוב ומרחוק. שפע הברכות מכל קצווי-תבל, מיחידים ומארגונים, מעידות על כך. הצטרפות רבת-שליחים מתוך תנועת הפועלים הבין-לאומית, ההשתתפות האקטיבית של נציגי התנועה הסוציאליסטית במערב אירופה, העניין הרב והממושך של צירי הפרוליטריון הגרמני, – כל אלה הבליטו והטעימו את האופי והערך הפוליטי של הקונגרס. אבל, נדמה לי, שהתופעה החשובה והיקרה ביותר של הקונגרס – זהו שילוב-הדורות הנפלא, שילוב כל דורות הסוציאליזם החיים אתנו, שראינו בקונגרס זה, החל מאדוארד ברנשטין, הווטרן הישיש של הסוציאליזם הגרמני והבין-לאומי, תלמידם ועמיתם של קרל מרכס ופרידריך אנגלס, לרבות וותיקי תנועת הפועלים היהודית באמריקה, נושאי-דגל התנועה במערב אירופה ומזרחה, וגמור בצבא החלוצים הצעירים שבצעירים, חברי הסתדרויות הנוער המרובות והיקרות בכל ארצות הגולה. מחרוזת עשירה ורבת-תפארת של דורות וגילים, נציגות הרוח והמחשבה ושפע של נוער ועלומים – שכמותם לא נראו עדיין בשום קונגרס או כינוס יהודי בזמננו.

היה זה קונגרס מייסד של ברית משולשת: ברית עבודה, נוער ורוח, המרוכזת סביב א"י העובדת. ואין זה מקרה שהקונגרס – וקונגרס שכזה – הוזעק על ידי הפועל הארץ-ישראלי, הנצר הצעיר ביותר בגזע העבודה העברית.

האגדה העברית מספרת, ש“אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו”. העפר שממנו נברא הפועל הארץ-ישראלי הוצבר מכל העם היהודי. ציבור-הפועלים בארץ לא צמח מבפנים וגידולו אינו פרי התפתחות מקומית של היישוב. מכל תפוצות הגולה, מכל השכבות והשדרות של עמנו גמול-העבודה קם ועלה הפועל העברי וקיפל בנשמתו את התמצית ההיסטורית של מאוויי העם לדורותיו ולארצותיו. רצוּף אמונה לוהטת בתקומת-העם וגאולת-מולדתו, דרוּך רצון-בל-ימוט לחשל במו ידיו את גורל עתידו, ספוג פתוס ריבולוציוני לשחרור העבודה והשלטתה בחברה האנושית, עלה הפועל העברי לארץ, בתחילה ביחידות בודדת, אחר כך בעשרות ובמאות – ולבסוף באלפים, ולעינינו צמח שבט פועלים חדש, שבט חלוצים, סוללי-דרך ומורי-דרך כאחד, וסביבם החלו להתלקט הנועזים והנאמנים שבקרב הנוער ותנועת הפועלים העברית בעולם כולו.

דרך קשה, רבת נסיונות וזרועת קוצים עבר הפועל היהודי במשך חצי יובל שנים. הוטל עליו לחולל פלא – ליצור יש מאין, לעשות מעשה בראשית. איש לא בא לעזרתו. איש לא הבין לרוחו, כשעלה לפני עשרים וחמש שנים בגפו לארץ. אלה שקדמו לו, נושאי הדגל של ביל"ו, ביישה זקנותם את צעירותם, וקיבלו את פני החלוץ החדש בלעג ובקלס, פגשו את דגל העבודה שבידו במשטמה ובמלחמה. בלי נסיון, בלי אמצעים, בלי סיוע הוטל על הפועל לכבוש הכל מבראשית. עברו 25 שנה – ועדיין הוא רחוק מהמטרה. ארוכה וקשה הדרך לפניו, אבל כשהוא סוקר את הדרך אשר עבר – הוא מלא עוז ובטחון. עמלו לא היה לשוא. פעולותיו ומאמציו לא עלו בתוהו. תעברו בארץ – ובכל מקום תמצאו פרי מפעלו ואותותיו המובהקים. משק ותרבות, חינוך ואירגון, מדיניות ואספורט – כל מה שיש ליישוב היהודי בארץ בעיר ובכפר טבוע בחותם היצירה של הפועל העברי; וכל כיבושיו הרבים והשרירים בשדה ההתיישבות, התרבות והציבוריות – הגדול שבהם הוא אולי הכיבוש העצמי, ההתגבשות של טיפוס אנושי חדש, טיפוס של פועל, אזרח, יהודי, חבר, לוחם, יוצר שלא היה לנו כמותו עד עכשיו.

החלוץ היהודי בארץ הוטל עליו להבליג ולגבור על הרבה נטיות, סגולות והרגלים אשר הביא אתו מתוך חיי התלישות והבלימה בגולה, ולטפח בתוכו חושים ויצרים חדשים אשר יגבירו את כשרון פעולתו ואחריותו הקיבוצית ויאדירו את רצונו ויכלתו למאמץ מתמיד, תכניתי ועקשני המכוון למטרה.

זו היתה התאבקות קשה בין שרידי העבר – ובין הסגולות החלוציות שנרכשו מחדש. אבק-האנשים שנתלקט מארצות שונות, ממעמדות שונים ומסביבות קולטוריות שונות – התלכד בעקשנות ובהתמדה דרוכה לחטיבה חברתית-תרבותית אחת וחישל את רצונו הקולקטיבי ואירגונו, בדעתו מה גדולה השליחות ההיסטורית אשר הוטלה עליו.

צעד אחר צעד, משנה לשנה, גדלה והכתה שורש ההתלכדות של הפועלים היהודים בארץ – עד שהוצקה ונתגבשה האחדות של מעמד הפועלים ונוצרה ההסתדרות הכללית.

מעולם לא הוצקה אחדות-פועלים ביתר תוקף וביתר פתוס. מעולם לא היה ציבור פועלים יותר נחרץ ויותר נמרץ לקיים את שליחותו.

לאחד את כל ציבור הפועלים בארץ ברעיון ובמעשה, לרכז סביבם את הנוער והעובדים היהודים בעולם, ולעמוד יחד אתם בראש תנועת הגאולה של העם העברי, להעמיס על עצמם את הגשמת המפעל הציוני, לבנות את מולדת העבודה ולהפוך מעמד הפועלים היהודי לעם עובד בן חורין – זה היה הרצון המרכזי ששלט בתנועת הפועלים הארץ-ישראלית.

זהו הרצון אשר הקים את ההסתדרות, דירבן את עבודתה, וזהו הרצון אשר כינס את הקונגרס הזה והקרין את פעולתו.

אגלה לכם סוד – היו חברים אשר היססו בקריאת הקונגרס. היו להם חששות כבדים. לא מתוך פחד וחוסר אומץ, אלא חששו לאכזבות, ידעו כי כל אכזבה עולה לנו ביוקר, ידעו כי עלינו לחסוך את רכושנו הנפשי והרוחני. ונקף הלב: שמא נעורר תקוות מופרזות? שמא לא יהיה הד לקול קריאתנו?

לא השתתפתי בחששות אלו לגורל הקונגרס. ולא מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך נסיון רב-שנים בארץ. כל מי שראה במו עיניו את גידולה של תנועת הפועלים בארץ, מההתחלה הצנועה והמצערה שלפני עשרים וחמש שנה, ועד ההתפתחות רבת האונים וההשפעה שבשנים האחרונות, מוכרח היה לדעת, שבלי צמיחת ההיקף בגולה, בלי תוספת כוחות בחו"ל – לא היינו עושים את החייל הרב אשר עשינו בארץ. כי תנועתנו אינה תוצרת הארץ, אלא יונקת ממעינות העם בתפוצות.

אמונת ההסתדרות בכוחותינו בגולה לא הכזיבה. הקונגרס לא הוביש את צפייתנו ועוד עלה עליה. הקונגרס היה הרבה יותר ממה שחיכו המאמינים הנלהבים בתוכנו.

אולם עכשיו, עם נעילת הקונגרס, מעיקה עלי הרגשת חרדה. היהלום ההמשך את ההתחלה? העבודה אשר הקונגרס ציווה עלינו – התיעשה על ידיכם ועל ידי בוחריכם?

הכרזנו על ייסוד ליגה עולמית למען א“י העובדת. רבבות הבוחרים לקונגרס יש לרכוש אותם כחברי הליגה. תכנית הפעולה אשר הותוותה – יש להוציאה לפועל. בכל ארץ יש להקים כוח עממי מאורגן, מקיף ורב-פעלים אשר יתבסס על נוער חלוצי ומפלגות העבודה הציוניות וירכז כל ידידי א”י העובדת, ללא הבדל זרם ומפלגה ויעמוד באמונה לימין מפעל-השחרור הלאומי והסוציאליסטי של מעמד הפועלים בארץ, יושיט לו עזרה מוסרית ומדינית, ישקוד על יצירת אמצעים רחבים לעבודתו המשקית והתרבותית, יסייע לפעולתו החינוכית והאירגונית בקרב המוני העובדים הערבים; יבצר עמדתו בתנועת הפועלים הבין-לאומית. יאדיר את השפעתו במפעל התחייה העברי ויכשיר את הפועל העברי להיות גורם מכוון ומכריע בחיי העם העברי ובבניין ארצו.

זוהי תעודה גדולה וכבדה, היוצאת מגדר המסגרת הצרה של המפלגות והקיבוצים הקיימים, אשר נתכנסו בקונגרס זה.

עוד מעט ניפרד וכל אחד מאתנו ישוב לארצו, למפלגתו, להסתדרותו, לאגודתו. תידרש מאתנו עבודה צנועה, מתמדת, פרוזאית, יום-יומית. האם תיעשה? והאם תיעשה באותה האחריות והרצינות אשר נתגלו בקונגרס זה כשעל כולנו רחפה השכינה הקיבוצית של תנועתנו? האם לא יאפילו ויטשטשו חשבונות מפלגתיים, אינטרסים כנופייתיים ואמביציות אירגוניות את התעודה הכללית, את המפעל המשותף? ההתחייבות אשר לקחתם על עצמכם – האם תתמלא?

ועלי להתרות בכם – הפועל העברי בארץ לא יתן לכם דמי. זה אשר קשר את גורלו האישי בגורל המפעל ללא כל תנאי, זה אשר העמיד את צל חייו לשירות השליחות ההיסטורית – יעמוד על המשמר גם כאן, והשטר אשר חתמכם עליו בקונגרס זה – יתבע מכם את פרעונו בלי חָשָׂך – ובכל מלוא האחריות.

בהתראה זו אני נועל את הקונגרס הראשון למען ארץ-ישראל העובדת.

ברלין, ט תשרי תרצא [ספר הפרוטוקולים]