עם “השגעון הגדול” הזה, במהדורה מטורפת פי שבעים ושבעה – שוב עולה לי דמותו המתוקה של גפרייטר מרגלית, שהיה כופה את בת הצחוק אפילו על פניו הגרמיים של הוד-זוועתו המות. –
א. 🔗
ככששבנו משליחות גישוש בחורשת-הבוג המושלגת עד המתנים, ניגש מרגלית אל הלייטנאנט צ’אפּאש והודיע לו בלחישה:
– מודיע בהכנעה: - ראינו אותו! בחיי, לא קשה לתפשו! אדוני הלויטנאנט יסמוך עלי! - - אך בתנאי אחד: שאדוני הלויטנאנט לא יהיה הָמָניסט!
אני אינני אנטישמי – אמר הלויטנאנט בחיוך של פיוס נדלק מן התקוה הגדולה לקבל סוף-סוף אות-כבוד. והוסיף בחנופה – יש בי אפילו דם יהודי, בחיי!
– זה לא! – מיהר מרגלית למחות – סליחה! דם יהודי זה… זה דורש… כזה… מוח, זאת אומרת… אומץ, זאת אומרת… חוצפה יהודית…
לויטנאנט צ’אפאש הביט בו באותו הטמטום המיוחד לקצינים שונאי-ישראל ואחר כך אמר:
– אמנם אני איננו ערום כמו יהודי, ולא מחוצף כבן דת משה… אך ספר לי, גפרייטר מרגלית, מה מראהו של הגיניראל הרוסי!
– אדוני יכיר אותו מרחוק. אדם נמוך קומה, בערך כמוני, לא אלגאנטי ביותר, רוסי מרושל, ועינו האחת קשורה באספלנית שחורה.
– ובכן, הוא באמת עיוור עינו האחת?
– מובן. הלא משום כך אפשר להתקרב אל רשותו במידה כזו! הוא אינו רואה אלא קדימה ושמאלה. ואנו זחלנו כלפיהו לימינו! אדוני הלויטנאנט – לחש מרגלית ממש לתוך אזנו – אנו נתפסהו כמו תרנגול-כפרה! בחיי!
ב. 🔗
הלויטנאנט צ’אפאש היה טיפוסו המובהק של קצין שונא-ישראל בחזית גאליציה. אדם מוגבל עד כדי ילדותיות, פחדן כקיפוד. וגאותן כפקיד בית-קברות שעלה לגדולת קצין. השד יודע, מאין ירש את שנאתו ליהודים, שבחפירות המלחמה עלתה ושגשגה עד כדי מרה-שחורה ממש. עובדה מוזרה ומענינית, שעליה עמדתי כבר לא פעם: שונאי ישראל בחזית כעין מסורת היתה להם לפחדנות. איש מאתנו אינו זוכר חייל או קצין שונא יהודים שקיבל אפילו את מידאליות-הנחושת העלובה. – את התופעה המוזרה הזאת ביאר מרגלית ככה: “כל שונא ישראל יש לו יתוש-טיטוס במוחו, שירש מאבי-אבותיו הרומאי. המוח כבר התרגל לזמזומו של יתוש זה, שבלעדיו לא יוכל לחשוב כלל. וכל אימת שמתחילים לירות, פוסק היתוש לזמזם והמוח מתבלבל ומשלשל לתוך המכנסים! משום שלגבורה נחוץ קודם כל מוח!” –
ולויטנאנט צ’אפאש נמצא זה שנה בחזית ועדיין אין לו אף פרוטה על חזהו. הדבר הגיע אצלו לתסביך ממש.
ומרגלית, שרצה לגרש מתוכו את דיבוק שנאת ישראל, התיידד אתו לעזור לו במעשה-גבורה מובהק וחשוב, - ולזה עזרה לו השמועה על הגיניראל הרוסי עיוור עינו האחת, האוהב להתגורר קרוב לקו-החזית. את הגיניראל הזה לא קשה לתפוס בימי שלג גבוה, המסייע לכיתור להפליא. ומרגלית עיבד תכנית מצויינת לנצחון מזהיר זה יחד עם הלויטנאנט צ’אפאש. הוא מרגלית ישמש לו “כלב ציד”, העוקף את הטרף מאחור ומקרבו אל הצייד. דוגמת הסרג’אנט בורוכוביץ', שתפש עם פלוגתו הקטנה מאיור רוסי וקיבל את “מידאליית הזהב הגדולה”.
ופלוגת הלויטנאנט צ’אפאש יצאה לציד.
ג. 🔗
הסנסאציה עברה כרוח-אביב בקו החפירות: הלויטנאנט צ’אפאש תפס את הגיניראל הרוסי הנועז! ובפלוגה פעוטה בעלת ששה אנשים! את האמת להגיד: חבריו הקצינים לא קיבלו בשמחה רבה את נצחונו זה. הלויטנאנט צ’אפאש היה שנוא עליהם בגלל גאוותנותו המתרברבת הריקה באצילותו עתיקת-הימים. ונעים היה להם לקבוע את העודה, ש“גפרייטר הקטן” (מרגלית) עזר לו בכך וגם יותר מזה. וכשנודע, שמרגלית ועוד איש אחד נעדרים מן הפלוגה – התחילו אפילו לחשוד בו בקצין הפחדן, שסילק את מרגלית, שלא ידלה את האמת, אך זה ודאי יתגלה סוף-סוף. – לעת עתה היו כולם עסוקים“בקבלת פני” הגיניראל השבוי. נצחון על כוס יין, כרגיל.
אך הגיניראל השבוי עמד אילם ולא רצה לפתוח את פיו בשום אופן. וגם מראהו היה עלוב מאוד: אדם קטן קומה, עינו האחת מכוסה בתחבושת שחורה, ובגדיו הרמים מידלדלים על גופו לחמלה. שפמו האחד מחודד זקוף כלפי מעלה כסימן קריאה, והשני כלפי מטה עד לתחת סנטרו. ממש רחמנות להביט בו. הכזה הוא “הגיניראל הנועז”?! – והשבוי הרם אינו מדבר ורק לעתים רחוקות עונה הוא על השאלות המרובות במלה או שתים שלא מן הענין: "חורושו (טוב) “דא-דא” (כן, כן), ושוב “חורושו” ושוב “דא-דא”. ונוסף לזה מקנח הוא את אפו כל הזמן בשרוולו המוזהב. איום. – והמכנסים כמעט שנופלים לו מעל מתניו. והוא מגביהם כל הזמן. הקצינים לא ידעו אם להתרגז או לצחוק. המאיור החוקר בא לכלל כעס:
– אידיוט! חרפה להביאו לפני הוד רמתו המצביא! בחיי! מארש! הובילוהו אל המפקדה הראשית!
הגיניראל השבוי מצדיע ומסתובב על צירו – ועיניהם של הקצינים יוצאות מחוריהן: מתוך מכנסיו של הגיניראל משתרבבות ותלויות ציציות! ציצית של ארבע כנפות ממש!
מה? גיניראל רוסי של הצאר – יהודי!
ניגש אליו המאיור, בודק אותו מכף רגל ועד ראש, אחר כך ממשמש בציציות, מושך אותן החוצה – ועל זה פותח הגיניראל את פיו ומדבר אידית אואומר:
– כשר, כשר, אזא יאר אף מיר! ווי איך בין א ייד!
ד. 🔗
מובן, שזה היה מרגלית בעצמו ובכבודו, שבעלי דבביה של הלויטנאנט צ’אפאש היו אתו בעצה אחת להפיל את הקצין המתרברב בפח. והם סידרו לו את תלבושתו של גיניראל רוסי.
והמאיור, במקום להתקצף על מרגלית, צחק בעל כרחו יחד עם הצחוק הפרוע שמסביבו. אך לצאת ידי חובת משמעת רעם בכל זאת:
– גפרייטר מרגלית! מה זה? ראשון באפריל?!
– מודיע בהכנעה: לא! י"ד באדר! פורים! היום פורים, אדוני הנאור!
טוב שהמאיור היה פרוטסטאנטי טוב וידע את התנ"ך, וגם עצם דבר הפורים היהודי לא היה זר לו. אך מכיון שפטור בלי כלום אי אפשר, פסק לו המאיור שלשה ימי “מאסר בודד”.
במאסר ניגש אליו הלויטנאנט צ’אפאש בחמת-זעם עצורה עד להתפוצצות ואמר לו בחירוק-שינים:
– חכה, חכה, יהודי!
מרגלית הצדיע כחוק וענה:
– מודיע בהכנעה: רציתי רק להוכיח לאדון לויטנאנט, שאין בו דם יהודי, ממזר יש לו מוח בקדקדו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.