(1911)

[קובץ שירי ביאליק ברוסית, בתרגומו של ז’בוטינסקי, יצא לאור בשנת 1911 ובראשו ההקדמה הבאה, שנועדה לקוראים הרוסיים וכן ליהודים שלא הכירו את ביאליק במקור.]

חייו האישיים של חיים נחמן ביאליק יוכלו בעצמם לשמש יריעה לפואֶמה גדולה. לא מפני שהיו מאורעות חייו כה מופלאים, כי אם, להפך, מפני שהיו כה רגילים, כה אפיניים בשביל אותה סביבה. כל חייו של הגטו בתקופת התפוררוּתו יוכלו להשתקף בפואֶמה זאת. אבל, אפשר לראות בתור פואֶמה כזאת גם את כלל יצירותיו של ביאליק עצמו. אז ניטיב להבין את טעמן ואת קשרן הפנימי. אז יובן לנו כי ביאליק – משורר לאומי הוא לפי תפישתה המלאה והעליונה של מלה זו, משורר לאומי גם בשעה שהוא שר על השמש ועל אהבה. באשר הוא כתב רק את מה שחיה. וחייו היו בכל כלליהם ופרטיהם בבוּאה וחזרה של ההוויה הכללית ברחוב היהודים ברבע האחרון של המאה הי"ט ובראשיתה של המאה הכ'.

ביאליק עצמו ספר לנו את הביוגרפיה הספרותית שלו בשירו “ואם ישאל המלאך”… לשאלת המלאך השומר על סף הנעלם, מגיד לו המשורר את קורות נשמתו. השיר תורגם בקובץ זה, אך נזכיר פה את תכנו בקצרה. אי-שם בקצה העולם, בעיירה נדחת, שחק ברחוב ילד רך יחיד וחולם –“ואני הוא הילד, מלאכי”. פעם אחת נמשכו עיני הילד אל עב קטנה, לבנה בשמים – ונפשו יצאה אליה ופרחה. בשמים קבלה את נפשו קרן שמש וזמן רב נשאה אותה בעולם. פעם פגעה הקרן באֵגל-דמע שהזהיר על לחיו של ילד ונפש המשורר צנחה מעל גבי קרן-הזהב ונמסה בדמעה. אחר נשרה הדמעה על דף גמרא קדושה בספרו הישן של סב זקן ושם פרפרה נשמת המשורר ונאבקה בין אותיות מתות וטיפות חלב ושעוה. – ותחנק? – שואל המלאך. – לא, מלאכי, ותשורר! כי באותיות המתות הֵקֵרוּ שירי חיים. ונשמת המשורר שרה על כל אשר ידעה: על עב קטנה ובהירה, על קרן השמש, על פנינת הדמע ועל ספר הגמרא הישנה, אשר בגויליה טורי כתב מרובע קדוש.

ואכן, זהו תכנה היסודי של שירת ביאליק: אהבה לוהטת לשמש, לטבע, לחיים – אהבה הדומה לעתים לשמחה ברה, ולעתים היא שוקקה כצמא. הערצת הגמרא, הגמרא הקדושה, עם כתמי החלב והשעוה אשר בה, עם ניחוח הקדומים וההווי הנודף מתוכה, עם אגדותיה על גדולה שהיתה וחרבה; ולבסוף – או לפני כל – דמעות, דמעות שונות בחזקן ושונות בטיבן, מני דמעות-עצב גלוּיות ועד לדמעות-ארס עצורות של זעם שאין להכילו.

ביאליק פתח בדמע. כשיצא מתור ילדות שאינה-יודעת והביט סביבו, קלוקל ועגום היה אז המצב ברחבי הגטו של גליל המערב. עוד זכורים לכּל התנאים הכלל-רוסיים של אותה תקופה. וגם החיים הפנימיים בישראל עמדו אז בסוף פסוק. חיבת-ציון הפּעילה הוּכּתה באכזבות והלכה הלוך ופחות. רק מעטים מצאו נחומים ב“ציונות הרוחנית” של אחד-העם. הרצל טרם בא. ה“בונד” רק זה עתה החל להוולד. והיה הכל עצוב, רע ושומם. לאחר זמן תאר ביאליק תקופה אפורה זו בצורה סמלית ב“שירה יתומה”: שמי עופרת, טיט ורפש, בדי עצים ערומים, אשר כמו חדלו לקוות לאביב, והרוח הומה בזמירות של יאוש. וגם בצלצל פתאום שיר זמיר בתוך שממון זה, אין בו זמר שמחה, אין בו שיר בעתו, - “והאמנם לא תנוד למשורר הבודד, היחידי, ולא תשמע שירתו כשמוע קול שירה יתומה!”…

ביצירה אחרת, אשר שמה “שירתי”, מצייר ביאליק לנגד עינינו תמונה יותר מוחשית של הקיום הזה, - הוא נותן שם int é rieur ¹יהודי טיפוסי מפינה נדחת של גטו. שיר זה הוא ללא-ספק אוטוביוגרפי ובו נעדרת כל מקוריותו; נושאים כאלה ישנם אצל כל משורר יהודי. אבל, אם זה גורע מערכו האמנותי של השיר, הרי זו תוספת לערכו כתאור הווי. גם פה ניסה ביאליק לספר את תולדות שירו, במלים אחרות מאשר בשיחה עם המלאך. המורה הראשון שלמדהו שירה היה הצרצר בסדקי הבקתה של אביו. סעודות-שבת בלי יין, בלי חלות, שבעה ילדים, לכל אחד פת לחם שחורה וחתיכת דג מלוח – תמונה נושנה, שכבר שננוה במאה שירים. אולם, כתום הארוחה, פותח האב, כהלכה, בזמירות-השבת המסורתיות, הילדים הרעבים עונים אחריו, ואז נטפל למקהלה גם הצרצר הסמוי מן העין, “משורר הדלות”, ושירתו, “שוממה כמות, כהבל חיי תפלה, ואבלה, בלי אחרית ותכלה אבלה”, היא שהיתה דוגמה ליצירת המשורר.

כזאת היתה הילדות. וכלום הרבה טוֹבוּ ממנה ימי-הנעורים? בשירו “כוכב נדח”, שנכתב בשנת 1899, בהיות המשורר בן 25, מסכם הוא את כל חיי האדם בגטו ואינו מוצא להם הערכה מלבד דברי קללה – קללה ל“חיים בלי תוחלת ובלי אור עינים” –

חַיִים בְּלִי תוֹחֶלֶת, חַיֵי רָקָב נְמַקִּים

צוֹלְלִים כַּעוֹפֶרֶת, טוֹבְעִים בַּמַּחֲשַׁכִּים;

חַיֵי כֶלֶב רָעֵב אָסוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת –

הוֹי, אֲרוּרִים אַתֶּם, חַיִים בְּלִי תוֹחֶלֶת!

רק נקודת אור אחת רואה ביאליק בחיים אלה של מחשכים ורקב, נקודה שעיניו שוהות בה כמעט בלי מרירות, ברחשי תודה עמוקים. זהו בית-המדרש הישן, המפוּיח שבקצה העיר, בו הוא עשה כמה משנות בחרוּתוֹ. בשעה שחזר אל ז’יטומיר אחרי ווֹלוֹז’ין, אחרי בכּוּרי-הנצחונות המשכרים באודיסה, ושוב ראה שם את “מקדש אֵל נעוריו” הבּלה, תקפוהו רגשות עמוקים, געגועים לילדות שעברה ללא שמש וטבע, ועם זה גם ההכרה, כי בזוית אפלה זו חבוי דבר-מה גדול, גנוז עולם שלם, גם הוא עשיר ורב-צבעים על פי דרכו, כי מרחפות פה כנפי רוח ממרוֹם – צל אלוהים או נשמת האמונה הישנה, זו המכונה בספרים הקדושים במלה “שכינה”, שאין להעתיקה בשום מושג אחר. בבית מט זה, וברבים אחרים כמותו, היו דורות אחרי דורות מוצאים גמול ושכר לכל מועקת חייהם. פה היה מעין עצמתם המוסרית, משגב הבטחון הרוחני, חיק האם הרחמנית, שקבלה וספגה את דמעות העשוקים… “בית חיינו”,כך מכנה ביאליק את מקדש-התלמוד הזה. באחד משיריו המוקדשים לבית-המדרש – “אם יש את נפשך לדעת”… לעתים נדמה למשורר, כי את כל עשרו הרוחני לא קבל אלא מתוך כלא-ילדותו זה. “מקדש אֵל נעורי” – אומר הוא באחד מראשוני שיריו, שלא נכנס לקובץ הזה, - “לא ריקם שלחתני מצלך השאנן, מלאכיך הטובים שלחוני בדרך: מחשבה פוריה, הגיון רענן, לב שלם ובוטח עת תכשל הברך, אמנם, יכול לי אויבי, ככלי ריק הציגני – אך הצלתי אלהי – ואלהי הצילני”…

אבל, גם נקודת-אור יחידה זו אפלה היא וקודרת. בשורת השירים שביאליק הקדיש לה ישנה פואֶמה גדולה “המתמיד”. היא לא נכנסה למהדורות הראשונות של קובץ זה, כי בעצם איננה ניתנת להתרגם, לא שמה ולא תכנה. מעשים אין בה. כולה מורכבת מליריקה של הווי – אם מותר לומר כך. זו תמונה – קצתה תאורית ורובה פסיכולוגית – מחיי בית-המדרש, או, מה שיותר קרוב לודאי, מחיי ישיבת וולוז’ין. על הקוראים העברים עשתה פּוֹאֶמה זו רושם עצום. אבל, קשה לשער שיוקיר אותה ציבור, שהמסיבות המתוארות בה זרות לו והוא רחוק מכל אותן החוויות. יש בפּוֹאֶמה, כפי הנראה, גם יסוד אוטוביוגרפי. הגבור בה – עלם, המקריב את כל שמחות הנעורים למען תוחלת נשגבה אחת: להיות “מתמיד” אמתי, להמית את עצמו באוהל התלמוד, לעלות לדרגת מלומד, “גאון”, המוכתר בכתר תורת הש“ס. כבר בהשכמת הבוקר תקוע הוא בפינתו האפלה ועיניו שותות בצמא את הכתב המרובע הקדוש. השחר, הרוח, קרני השמש, צפרים, חבריו בני-גילו, כל מחמדי הטבע והחיים מבקשים לצודד את נפשו. לא כל חבריו עמדו בנסיון הקשה: האחד נתפש בלילה על קלפים, האחר עם נערות, את השלישי תפשו בשבת וסיגריה בפיו, הרביעי נמצא בידיו ספר אסור, החמישי היה חתן ל”בתולה בת-כפר עבה"… אך המתמיד הקטן עומד בשלו, הוא אינו רואה כלום ואיננו שומע, החיים חולפים מעבר לחלון והוא לעולם לא ידע מה זו שמחה, מה זו נערוּת…

יודע ביאליק כי נחרץ גורלה של “קרן-זוית אחרונה” זו. יש אצלו שיר קטן “לבדי”, הנוגע עד עומק הלב, וכולו חדור עצב של בן השוחה על מטת אמו האנושה. את כולם נשא הרוח אל האור, אל שירים חדשים, - הוא לבדו נשאר, נשתכח מלב בבית התפילה שנתרוקן, “תחת כנפי השכינה”. והשכינה, - עודנה מרחפת בין כתלי הבית המך שבפרבר העיר, רוח-האלוהים הישנה, המיותמת, היא עודנה סוככת עליו, באין-רואה, בכנף-ימינה השבורה –וחרדה, חרדה עליו, “על בנה, על יחידה”. לעתים כלה גם לבבו לחלון ולאור, אז נדמה לו כי השכינה בוכה חרש, כובשת ראשה בכתפו, מתרפקת עליו וכאילו “שכה בכנפה השבורה בעדו” מפני מר הגזרה. ונדמה לו כי יבחין בקול לחשה: “כולם נשא האור, כולם פרחו להם, ואוותר לבדי, לבדי”… והרבה שומעה אזנו בבכיה החרישית ההיא: “כעין סיום של קינה עתיקה מאד, וכעין תפלה, בקשה וחרדה כאחת” – בקשת חנינה, אימה מפני רוע הגזרה…

לא הועיל בכיה של השכינה המיותמת להציל לה מידי הגורל את אחרית תוחלתה: גם המשורר עזבה. גם אותו “נשא הרוח”, גם אותו “סחף האור”. מן המחסור נולד צמא. חיים שכל אורם הגיה רק מדמעות ומספרי תלמוד, גידלו בלבו צמא כביר לאושר, ליופי, לשמש – במיוחד לשמש. קשה למצוא בכל התקופות ובכל הלשונות עוד משורר האוהב את אורה של השמש אהבה כה רבה, הסוגד לה כמו בפולחן אלילים. רק במרתפים החשכים של סמטת היהודים, רק באפלולית בית-המדרש, רק בגטו המנותק משמש וטבע, יכלה להוולד הערצה כזאת. וחלקו של ביאליק שפר בנידון זה מחלקם של שאר אחיו בגטו: בכל זאת, בשנים הראשונות לחייו הוא הכיר גם שדות וגם שמש – וכבר לעולם לא יכול היה לשכחן. שורה שלמה של יצירותיו מוקדשות לשכרון זה מן האורות ומהדר הטבע – מכל “זמרת הארץ” כמבטא הנפלא שבמקרא. וביתר בהירות מצא רגש זה את בטויו ב“זוהר” – אחת מאותן היצירות המאושרות, היחידות במינן, שאין כותבים אותן אלא בימי נעורים ורק בהיסח הדעת. בפּוֹאֶמה קטנה זו מאנש ביאליק את קרני השמש, הופך אותן ליצורים חיים זעירים, לחברי ילדותו; משחקים הם עמו, מדלגים, צוחקים – וכל זה בתוך נחשול צבעים וגוונים, שאין כלל לשער, וכמובן אין גם לתרגם את עשרם, וביאליק חפרם מגנזי הגנזים של שפה בת שלושת אלפים שנים.

מבחינה פסיכולוגית מעניין מאד גם שיר אחר מאותה השורה – “בשדה”. בנם ובן-בנם של רוכלים, של בעלי-מלאכה, במקרה הטוב ביותר – של רבנים, שגדל בסחי הפרברים ומני ימי קדם לא ינק “משדי אמא-אדמה” – כמה אוהב יהודי זה של ביאליק את השדה, את הקמה, את השבלים, כמה חש הוא ביופי הנצחי, הרציני של עבודת היוגב, מה נאות המלים שבהן הוא שולח את ברכתו אל עבר-הים, אל חוֹפה הרחוק של סוריה, אל “אחי הרחוקים, העובדים בית אמי”…

אולם, מושג היופי מכיל לא רק את יפי-נוף-הטבע. יש בחיים גם חמדות אחרות, והן יותר אינטימיות ואף יותר אינטימיות ואף יותר עצומות: אלה הם הרהורי נוער, יצרים, אהבה, הגטו הישן, האמתי, השלם עם עצמו ועם אלוהיו, השומר על משטרו הפטריארכאלי, כמעט שלא ידע על צד זה של החיים. הנשים שבו יכלו לומר על עצמן (אילו הכירום) את דברי האומנת ב“יבגני אונגין”:

“חלילה, טניה! לא היתה אז כל אהבה בעלוּמי; וָלא, הן חמותי מכעס היתה יורדת לחיי”.

ארחות-חיים אלו היו כה מוצקות, כה דבוקות-נדבכים, שכמעט לא הניחו מקום למניעים צפרוניים, רופפים וחורגים-מכל-חשבון כאהבה. התפקיד של פריה-ורביה היה מלוּוה בסביבה זו כללים חזקים, איתנים, שאיש לא העלה בדעתו להתקומם כנגדם – והם היו עושים את האהבה לדבר שאינו במקומו, לתופעה מיותרת מבחינה סוציאַלית. בגטו הישן היו רואים את האהבה כמחלה נדירה למדי, כמין סטיה נפשית, אשר אין זה לפי כבודו של אדם רציני להשתעבד לה. בסיפור אחד מן הימים ההם שואלת הנכדה את הסבתה:

– האהבת את הסבא, בשעה שנתארסת לו?

והסבתא הזקנה מסמיקה:

– רבונו של עולם, מה את אומרת? לאהוב אדם לפני החופה? לאהוב בחור זר!

ביאליק גדל בתוך בית שהיה אחד השרידים האחרונים של גטו ישן זה, בשעה שהמשטר הישן כבר נטה לנפול, אבל לא נתפורר עדיין. לעיל הזכרתי את שיחתו של המשורר עם המלאך, אבל לא הבאנו אותה עד סופה. כאן ראוי להזכר גם בסיום הוידוי הלז. כן, נשמת המשורר שרה על כל אשר ידעה: על העב הקטנה, על קרן האור, על הדמעה ועל ספר הגמרא, -

אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה,

וַתְּכַל לָצֵאת, וַתֶּהֶמֶה, וְלֹא מָצְאָה תַנְחוּמִין,

וַתִֹתְעַלֵף עַד-כְּלוֹתָהּ, ויְהִי צַר-לָהּ עַד-מָוֶת.

פַּעַם אַחַת פָּקַדְתִּי אֶת-גְמָרָתִי הַבָּלָה –

וְהִנֵּה פָּרְחָה מִתּוֹכָה נִשְׁמָתִי.

וַעֲדַיִן הִיא טָסָה וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם,

מְשׁוֹטֶטֶת וְתוֹעָה וְאֵיָנּה מוֹצֵאת תַּנְחוּמִין;

וּבַלֵילוֹת הַצְנוּעִים שֶׁבִּתְחִלַת כָּל חֹדֶש,

בְּהִתְפַּלֵל הָעוֹלָם עֲלֵי פְגִימַת הַלְבָנָה,

הִיא מִתְרַפְּקָה בִכְנָפָה עֲלֵי שַׁעַר הָאַהֲבָה,

מִתְרַפֶּקֶת, דוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאי,

וּמִתְפַּלְּלָה עַל הָאַהֲבָה.

כמובן, יש אצל ביאליק גם שירים מוקדשים לאהבה, יש ביניהם גם יצירות-מופת קטנות. ישנה האידיליה “צפּוֹרת”, החדורה זיו אמתי של שחרי-נוער, סיפור קטן וצנוע, כיצד הוא והיא היו הולכים במשעול “והנה נקלעה צפּוֹרת כפרח בקצה שער מחלפתך המפזזה על המחגורת”, ומה היה בסופו של דבר: סיפור רגיל, שאירע לכל איש, ובודאי אין אדם שיקרא שעשוע נחמד זה במקורו ולא ישקע בהרהורים, מחייך ונזכר. יש אצלו “שירי עם”, נסיון מענין להחיות – או, בעצם, לנחש – את טיבו של השיר העממי בימינו בלשון העברית, על-ידי מזיגת יסודות מ“שיר השירים”, אגדות מן התלמוד, ונושאים השאולים מן השיר העממי בז’ארגון – למרות המלאכותיות שבמחשבה-תחילה זו יוצרים אחדים מן השירים הללו את מלוא האשליה של מקוריות וחדורים להט-חזק שאינו מעוּשה. אבל, לעתים מבצבץ בעד כל פאר האֵרוֹטיות דבר מה אחר, נשמע וידוי בלשון רפה – וכנוּתו העמוקה, הנוקבת של הוידוי הזה מכהה, הופכת לבדותה את דמויות האהבה, שיצאו זה עתה מעטו של המשורר. כאלה הם השירים “אַיך”, “הכניסיני תחת כנפך”… בהם נשנה הנושא מן הוידוי לפני המלאך: נבצר מאת בן הגטו לטעום ממיטב החיים…

לשורת היצירות הללו ולנושא הזה קרובה מאד גם הפּוֹאֶמה “מגלת האש”. עליה צריכים אנו להתעכב ביתר פרטות, כדי להכניס את הקוראים לפחות במקצת אל תכנה הסמלי המורכב. בדרך כלל, ה“מפרש” יצירה סמלית מקלקל אותה, משפילה לדרגת אלגוריה. אבל, במקרה זה מיוסד הסמל על פרשיות כה פנימיות מן הטרגדיה היהודית, שאינן ידועות, בדרך-כלל, לקורא שאיננו בן-ברית. וגם הצורה היא כזאת, ארוגה מיסודות השאולים מספרות תלמודית וקבלית. לפיכך, מן ההכרח לתת לקורא איזה חוט, להראות לו בקווים כלליים מה טיבן של חוויות לאומיות שאליהן נתכוון המשורר ביצירתו.

“מגלת האש” היא שירה על אודות הפגמוּת, שנגזרה על ההוויה הלאומית של העם בגולה. משעה שאבדה לעם עצמאותו, ואחר גם מולדתו, - משעה שנהרס המזבח וכבתה עליו אש-הקודש, זה סמל החיים הססגוניים ושלמי-המשקל – מאותה שעה צמצם עם ישראל את הוויתו בתוך תחומי-ברזל צרים ואכזריים. כל מותרות החיים גורשו מן השמוש הלאומי שלנו: גורשה האהבה, גורשה השמחה, גורשה היצירה, גורש כל היפה, הזוהר, השופע חיים, כל שביאליק מאחדו בסמל האשה, ביסוד הנשי. פני החיים נעשו כפני אי-טרשים שומם. רק במחיר זה יכול היה הנודד המחוסר ארץ לשמור על שארית האוצר העליון של כל שבט – על שארית אישיות עצמאית, על תלתל אחרון “מרעמת ארי-האש” שכבתה. מעבר לחומות הגטו, בבתי הזרים, הבריקו והשתפכו בשלל צבעי הבריאה החיים במלוא חרותם – בשביל האסירים שבאי הצחיח היתה כל שאיפה לקראת חיים כאלה העלמו של עם-עולם “בתהום נהר האבדון, אשר שמו – כליון”. ועל רקע זה של מלחמה בת עשרים דורות בין שמחת-הוויה לבין שליחות אכזרית של שמירה עצמית, בין האבדון ובין השמים, מתפתחת בשירתו של ביאליק הטרגדיה הגדולה של היהדות בזמננו – העדר השלמוּת שבנשמת היהודי, כפילותה, הרפיסות והרפיון שלה מרוב פסיחתה על שתי הסעיפים.

זהו בקירוב המפתח לפתרון הפואֶמה הזאת ולמאורעות השונים אשר בה. את השאר ישלים הקורא בעצמו. והפרטים שביצירה סמלית חייבים להשאר בלתי-ברורים, למען יוכל כל איש להתרשם מהם כלבבו. בכך נעוץ עיקר ערכו של כל סמל אמנותי אמתי. קורא שימצא ביצירה זו קרבה לנפשו, יכניס תוכןמשלו לדמויות השונות – לתמונת אבדנם של העלמים והעלמות, שנתאחדו רק בתהום; לדמותו של הנער צהוב התלתלים, שחזהו בולט ובפיו מלים רמות; לדמות “אילת השחר” – היא כוכב הבוקר, אשר בצלה יחסו “אנשי הפלאות, היחידים הגדולים”. לקוראי הפּוֹאֶמה במקורה, שגדלו באותו אי-ישימון, היה מוּכּר וקרוב ביותר הוידוי שבפרקה הששי: נוּכל לראות אותו כוידויוֹ של דור שלם. לעומת זאת, לקוראים את התרגום הרוסי יקל, אולי, להבין את העלם זעום-העפעפים ואת “שירת-המשטמה” שבפיו – את קריאתו לנקום באומות העולם, לפוץ בהם ולזרוע אבדן וכליה של שדמותיהם…

זוהי איפוא המזיגה העליונה של חיי הגטו בעיני אחד המוכשרים שבבניו. חיים אלה מורכבים משני גורמי-יסוד, מדמעות ומתלמוד, ממצוקת החיים וממשמעת רוחנית חמורה. שמש, שמש ברוחב מובנו, אין בחיים הללו. לכן, נולד מכאן הצמאון לאור ולאושר, אותו צמאון שרחב לאיטו, העמיק, נתכולל, עד שפרץ במרד היהודי, הממלא בצורותיו המרובות את עשרות השנים האחרונות. יש יהודים שמרדו בדכוי מבחוץ, אחרים מרדו במשטר העולמי העושק, שוב אחרים – בעניו ובדלותו של עמם; אבל, אצל כולם – מהפכנים, סוציאליסטים, ציונים – היתה זו בעצם אותה המרידה נגד חיים ארורים, כדבריו של ביאליק – “חיים בלי תוחלת, חיי רעב נמקים… חיי כלב רעב, אסור בשלשלת…”

ביאליק אף הוא מורד, אבל בכיוון אחר. מרידתו יותר עמוקה. פטישו הולם לא את האויב בחוץ. מן האויב שבחוץ מתעלם ביאליק, הוא איננו משפיל את עצמו להזכירו, ואם אין להמנע מכך, נפטר הוא ממנו במלים שתים, מלאות בחילה שאין למסרה במלים, כאדם הנוגע בקצה אצבעו במאוס כדי לזרותו הלאה. מרידתו של ביאליק פונה כלפי פנים. מכותיו הולמות בראשם ובלבם של יהודים. בעיניו אין אשם אלא העם היהודי עצמו: אשם הוא מפני שסובל הוא, מפני שמסכים הוא לסבול. מרידה זו נגד עצמו, התקוממותו נגד רוח-העבדות שבו, מציינת סוג מיצירותיו של ביאליק, אשר לו שייך, בעצם, גם השיר הנזכר של העלם הזועם מ“מגלת האש”. ביאליק עצמו קרא להם “שירי הזעם”. גם הם נולדו מאותה ה“דמעה”, שעליה סיפר המשורר למלאך הבוחן. אבל, אלו כבר לא הדמעות שנשפכו. כי השופך דמעות, כך אומרים, בכל זאת מקל לנפשו. אלו הן הדמעות שלא נבכו, שנכבשו בעומק, שאוּכּלוּ והיו לארס. הידועה בשורת יצירות זו היא – “בעיר ההרגה”. וכך מוסר בה המשורר את דברי האלוהים, שצווהו לשמור על דמעתו מבכוֹתה:

וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵאָצֵר דִּמְעָה בְּלִי-שְׁפוּכָה,

וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה

שֶׁל-חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וֹמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה,

וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ,

וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה;

וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ – וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ

וֹבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִׁי תְשַׁלְחֶנּוּ

וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶנּוּ.

נעלה נא בקצרה בזכרוננו את הפסיכולוגיה של אותה תקופה לא-רחוקה, אשר בה נוצרו “שירי הזעם” ועוד שירים הדומים להם. השנים האחרונות במאה שעברה היו בשביל הגטו תקופת משברים רוחניים חמורים. הרעיון הלאומי, שנעור אחרי שנת 1880 ותשש אחרי כן, שוב קבל, סמוך לאותו זמן, תנופה חדשה והחל להקיף בעליל גם המוני-עם, גם חלק מן המשכילים. סביב הקונגרסים הציוניים הראשונים נתהוותה אווירת התלהבות שעוד לא היתה כמותה. בו בזמן נתארגן בצדם גם ה“בונד”, וגם הוא המיר, עם גידולו, את האידיאולוגיה העולמית שלו באידיאולוגיה לאומית. מכל העברים נשמעו בסגנונים שונים קולות נדוי לפאסיביות הפוליטית הישנה והמקובלת, אשר בה בלבד נצטמצמה במרוצת הדורות כל תבונתו המדינית של עם ישראל. קם דור חדש, שבקש להתערב בפועל במהלך ההסטוריה, שרצה לעצב את גורלו בעצמו, כרצונו ולפי טעמו. ודור זה עובר לאורך כל החזית, גם בחוץ, גם בפנים, ממלחמת-מגן למלחמת-תנופה. אל נא תהיה עוד ההסטוריה של עם ישראל מה שהיתה עד כה, כלומר “ההסטוריה של מה שעשו אחרים ביהודים”. מעתה רוצים היהודים החדשים לעשות בעצמם את ההסטוריה של אומתם, להטביע את חותם רצונם גם על גורלם ובמידה נאותה גם על גורל הארץ אשר בה הם יושבים. ומעל לשאון הזה של קולות מתנצחים, אך הרמוֹניים ביסודם, ובלי להתערב בענוֹת בני-הנעורים, נשמע בלי הפוגה, מבקיעת השחר העליז ועד לשקיעה העצובה, קולו הנכבד, הרציני, העמוק של ביאליק.

ראשון לשורה זו היה השיר “אכן חציר העם”, שפורסם בשנת 1897. אחריו באו כמה יצירות דומות, בינהן “דבר”, “אכן גם זה מוסר אלהים”, ובמיוחד “בעיר ההרגה” – יצירות שהקנו לביאליק בצדק את השם של מחנך דורו. נתעכב נא עליהן מעט.

בשירו “אכן גם זה מוסר אלהים” נגש ביאליק במישרין אל הצד העגום, העלוב, מוג-הלב ביותר שבירידה היהודית: אל ההתבוללות. קומתו של המשורר גדולה משיתקוף אנשים או מפלגות בדברי פולמוס רגילים. פונה הוא אל ההתבוללות מגבוה, כשופטה, ולא כיריבה, ומקיף את כל עומקו של הכעור הזה בניתוח חד ונוקב, המעיד על חריפות מחשבה שאיננה נופלת כמעט מכשרון השירה אשר בו. הוא אינו מתעכב על סימניה החיצוניים של מחלה זו, כמו אבדן שפה לאומית ושׁכיחת העבר הלאומי. נגש הוא כיוון ובלי עקיפין אל עצם נשמתה של ההתבוללות, ללא רחמים הוא פותח ומפרד את הנשמה הקטנה והמכוּוצת הזאת – ואינו מוצא בה מאומה, מלבד כניעה עמוקה מכל עומק וגבול. זה המפליא אותו ביותר – הכנוּת שבעבדות, השקידה והלהיטות לא מיראה אלא מאהבה, שהיהודי הנטמע מכניסן לתוך צמיתותו. אין זה סתם אדם משועבד, הנושא את עוּלוֹ מאונס – זהו עבד מדעת, עבד לתאבון, הנושק בהנאה את ידי אדוניו. “תוכחה רבה” מכנה ביאליק תכונת-סלף זו, את הכשרון של הסתגלות פנימית לכזב, את היכולת “להתכחש ללב”.

וּשְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר

וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַקֵּעוּ;

וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם –

תַאֲכִילוּם גַם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם.

וּבְנִיֶתם אַתֶּם לִמְנַדֵיכֶם אֶת-פִּיתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס

וְהָיוּ יַלְדֵּיכֶם לָכֶם לַלְבֵנִים;

וּבְשַׁוַּע אֲלֵיכֶם נַפְשָׁם מִן-הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים –

בִּמְבוֹא אָזְנְכֶם שַׁוְעָתָם תִּגְוָע.

במיוּחד זה קרבן האחרון, עקדת התינוקות על מזבח זר, מסעירה את לבו של המשורר ביאוש ובמרירות, ואין להוסיף מאומה אחרי נבואתו הקודרת, שנתמלאה, בעצם, זה כבר:

וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶר וְעָשָׂה כָנָף –

מִקִּנוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח;

וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא-שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר,בַּמָּרוֹם –

לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרֵיד…

…כָּכָה תִּשְׂכְּלוּ אֶת-חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד

וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים.

וְנֶאֱסַף הוֹד מִמְִּעוֹנְכֶם, וְאָהָלְכֶם יְרֻשָּׁשׁ

וְהָיָה לִזְוָעָה וּלְשִׁמָּמוֹן…

הדברים נכתבו בשנת 1905. מסביב כבר רעש אז והעלה גלים הים האנושי, והיה בתחילה כה טהור ושקוף ועליז ושמח, עד כי שום איש לא העלה בדעתו, כי יתכן והסוף יהיה כה רע. אלפים ורבבות מבין אותם שביאליק פנה אליהם בנבואתו המרה חתרו אז בעוז ובגאון במרומי הנחשול, בכל מלה מדבריהם צלצל זמר התחיה וההמון האמין לדבריהם וגם הם האמינו בעצמם. יש אומרים, כי למשוררים ניתן מבט אחר ועמוק מלשאר בני אדם. דבר זה נתאמת בביאליק. קריאות התחיה לא השלו את רוחו. בעצם היקוד של תקופת הרתחה נתפרסם שירו “דבר”, שהיה להפתעה בשעתו, ובו כתב:

נָפָל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָּפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

וְאִם-זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

וְאִם שָׁקְעָה לְעוֹלָמִים.

רוצה המשורר לדעת את האמת והוא קורא ל“נביא האחרית”, למען יבוא ויהלום בדברו בלבנו, ויהי דברו מר כמות, ויהיה הוא המות, כי –

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאֲכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ,

וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ:

וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי קֶבֶר נְדַדֶּה.

מן הבחינה הפנימית שייכת לשורה זו עוד יצירה גדולה אחת, אף שלפי תכנה רחוקה היא מאד מזמננו, ולפי סגנונה והאווירה שבה – מן הרעל והמרירות הממלאים את שירי הזעם שהבאנו לעיל. דומה שעייפה נפש המשורר מרוב התּוֹכחות והכעס ובקּשה לשעשע את עצמה ואת בני-האדם ביפיו של חלום. אז סיפר ביאליק לאחיו בצורת אגדה או חזון כיצד חפץ הוא לראותם בהקיץ. אלה הם “מתי מדבר”, אחת הגדולות בשירותיו ומהשקפת אמנות טהורה אולי הטובה בכולן. יסודה של הפּוֹאֶמה באגדה תלמודית. בחומש מסופר על חלק מיוצאי-מצרים, שלא אבו לקבל על עצמם את גזר הדין ולגווע במדבר עם כל יתר בני דורם. ממרים אלה ניסו להתפרץ בכוח לארץ הבחירה וכולם נפלו חללים לפני הכנענים. בקשר עם כך מסופר בתלמוד, כי נוסע אחד ראה את “מתי המדבר” הממרים הללו:עדיין הם שוכבים במקומם, מחנה-צבא אדיר ושותק, נידח בין מרחבי חולות, וקומתם גדולה עד כדי כך, שפרש ורמחו בידו יכול לעבור ברווח תחת ברכו הכפופה של אחד מהם ולא יגע בו. על רקע זה רקם ביאליק את חזונו. רוממות שלמעלה ממידת אנוש עוטה הוא את הענקים הללו, את אבותיהם הסרבנים של צאצאים צייתנים. מוטלים הם סרוחים בממלכת של עוז מתנמנם. אף אחד משליטי המדבר – לא נשר, לא פתן, לא אריה – לא יעיז לקרב אליהם, כי כל אחד ניחת ונרתע למראה התגלמות זו של כוח-גבורה מאובן. רק סער, הפורץ לעתים, מדי כמה מאות שנים, מעירם משנתם. ואז קמים מורדי הקדומים, שנוצחו אבל לא נכנעו, והם שולחים את ידם לחרבות וחוזרים על שבועתם – ללחום, ללחום נגד כל כוחות האיתנים גם יחד, ואף נגד האל עצמו…

שירה זו, שהעלתה על נס את מעשי האבות לבשתם של הבנים וללמדם לקח, פורסמה בשנת 1902. עברה שנה בלבד, וב-7 באפריל שנת 1903 פרץ הפוגרום בקישינוב והראה בעליל, בעובדות שותתות דם, כמה עמוקה מכל שעור היתה התהום הפעורה למעשה בין אותם האבות ובין צאצאיהם. ואז בא ביאליק ומחץ את ראשו השח של עמו בדף הנורא ביותר שנכתב בספרות ישראל מני ימי הנביאים – הוא כתב את “בעיר ההרגה”.

המאורע של קישינוב יהיה אצלנו תמיד יום אבל לאומי, אבל, לא בכך חשיבותו ההסטורית של מעשה איום זה. בתולדות התחיה היהודית מציין פסח הדמים של שנת 1903 את המשבר, את הפרשה המבדילה בין שתי תקופות, בין שתי פסיכולוגיות. “רחוב היהודים” לפני קישינוב ואחרי קישינוב – כלל אינם היינו הך. התחיה החלה, כמובן, זמן רב לפני היום ההוא. כבר שנים לפני כן העידו הזרמים הלאומיים והמהפכניים ביהדות על התרקמות רצון לאומי חדש. אבל, עוד העמיקו לשבת בנפש ההמונים שרידי הפאסיביות המסורתית. החולמים והלוחמים מכל המינים, גם אותם שיצרו למען ציון, גם אותם שלחמו למען הסוציאליסם, לא שלחו, עדיין, לאמתו של דבר, שרשים חזקים בהמון היהודי, בהמון הממשי, התשתיתי, השלם. לעתים היה ההמון מתעניין בהם, לעתים היה ירא מפניהם, אבל קשר ישר ביניהם לבין רצונו לא הרגיש עדיין. הם עמדו, והוסיפו לעמוד, בפני עצמם, וההמון עמד בפני עצמו, ובעיניו עוד היתה כמקודם השיטה הפוליטית הטובה והנאותה ביותר – לקבל בצורה פאסיבית את ההסטוריה שעושים אחרים. בקישינוב העמידה ההסטוריה את הגטו הקם לתחיה בנסיון קשה, במבחן-בגרות איום. והגטו הקם לתחיה נכשל בנסיון זה, נכשל בצורה עלובה, מבישה, נוראה. נתגלה, שבניו טרם הוכשרו למלחמה גלויה. לא נמצא בהם עוז לתגובה ואף לא הגאון לשלב את ידיהם ולהמתין למות על מפתן ביתם…

רגש עמום, מורכב ובלתי-מובן פשט בכל הלבבות היהודיים במרחבי רוסיה למשמע הבשורה על קישינוב. זה לא היה רגש פשוט של צער. בעומקו של הרגש היה עוד דבר מה צורב, מציק, דבר שבגללו נשכח כמעט גם הצער עצמו – ואף על פי כן לא ידע איש כיצד לכנותו. ואז הטיח ביאליק בפני אחיו שכבודם חוּלל את “בעיר ההרגה” וגילה להם מה טיבו של הרגש הזה, ששמו נסתר מהם. זו היתה – החרפה. אותו יום, יותר משהיה יום-אבל, היה יום-קלון: זה רעיון-היסוד במהלומת-פטיש זו בצורת פוֹאֶמה. מן הבחינה האמנותית רחוקה היא מלהיות הטובה ביצירותיו של ביאליק. היא אינה מצטיינת לא בטהרת דמויות מחוטבות, כמו “מתי מדבר”, לא בעושר צבעים, כמו “זוהר”, לא בעמקות התפישה הפיוטית ובגבישי לשון מלוטשים, כמו “מגלת האש”. אבל, זו אחת מאותן היצירות הספרותיות הנדירות, המטביעות את חותמן על כל תקופתן. ביאליק מצא את המלה שחסרה ומלה זו חוללה נפלאות. לתאריך ההסטורי של קישינוב טעם כפול: מן הצד האחד זה הבטוי השלם, ההתגלמות המלאה של כל הדכדוך והפאסיביות שנצטברו בנשמה היהודית במשך דורות – אבל, בו בזמן זו גם נקודת הפלגה לתקופה חדשה. רעיון העצמאות הלאומית נהפך משעה זו לחלוטין מרעיון של חוגים יחידים, ובמקרה הטוב ביותר – של חוגים במחתרת, לרעיון כלל העם. החרפה של קישינוב היתה החרפה האחרונה. בשנת 1904 אירע מעשה הוֹמל. בשנת 1905 נתרחשו במרחבי רוסיה כמה מאות פוגרומים. הצער היהודי חזר והיה אכזרי מלפני כן – אבל החרפה לא חזרה. המבחן השני היה יותר נורא מבחינה כמותית ויותר מעליב מבחינה מוסרית, באשר הוא אירע בעונה אחת עם החג הגדול של שמחת כל רוסיה, אבל בו כבר הוכח, כי הנפש היהודית הגיעה לבגרות… כמובן, זה לא היה פעלוֹ של אדם אחד – את זה עשו החיים, ההסטוריה, כוחן של העובדות. אבל, לעתים מוצאת ההסטוריה אנשים שבידם היא מפקידה את זרעיה. ובשעה חשובה וקשה בהסטוריה החדשה של העם היהודי, בשעת משבר שבין תקופה לתקופה, נפל תפקיד זה בחלקו של ביאליק. הוא נפל לידו רק לשעה אחת, אבל את השעה הזאת לא נשכח לעולם.

ויש צורך לציין עוד נושא אחד, החוזר ונשנה ב“שירי הזעם” (“על השחיטה”, וכן “ידעתי בליל ערפל”). עוד לפני זמן לא-רב היתה האידיאולוגיה הצעירה של היהודים המשכילים מייחסת לעם-ישראל תפקיד של אמצעי-עזר בשביל הצלחות זולתו. גם את דמי-הפוגרומים רואים היו – לפי בטוי שעורר בשעתו רעש רב – כ“שמן-סיכה לגלגלי הקידמה”. ביאליק דוחה כל שרות לטובת מישהו או משהו בעולם. בשבילו עם-ישראל לא בלבד תכלית לעצמו, אלא יותר מזה: על גבי קברותיהם הרעננים של אחיו מכריז הוא קבל כל הרוקדים ב“חג נכר”, כי בשבילו אין לעולם הֶצדֵק, אין טעם ביקום ובחלד מלבד בטובת אומתו-הורתו ובלעדיה הכל בשבילו כזב: גם הקידמה, שיהנו ממנה אחרים ורק לא אנו, גם “שמש אמת”, אשר רק עינינו לא יזכו לראותה. כי שחרורו של העולם הוא שקר ולעג לרש, אם אנו צריכים להרמס תחת גלגלי אָשרם של אחרים. וחג העתיד הגדול, אשר עליו חוזים טובי לוחמיה של האנושות, ייראה אז בעיני המשורר כמשתה חנופה על קברי חללינו…

דרכי יצירתו של ביאליק אחרי “שירי הזעם” לא נתגבשו עדיין. מורגש, כי מתרחשת בנפשו איזו עבודה פנימית חמורה, אולי משבר ואולי שנוי ערכים נושנים. הוא חדל מלהתעניין בעולם החיצון ומתרכז בחוויות עצמו. בשנים האחרונות גם ממעט ביאליק לכתוב, או להדפיס, ומה שמתפרסם מפרי עטו מעיד על מצוקת לבטי המשבר. השירים המעטים של השנים האחרונות ספוגים פסימיות קודרת. החיים הישנים נהרסים וחיים חדשים טרם קמו. אנו, המסתכלים הקטנונים, המסתפקים גם במועט, אנו מבחינים באומה סימנים ברורים של תחיה רוחנית. אבל, סימנים אלה אפסיים בעיני המשורר, המשקיף על מהלך החיים מגבוה, המודד אותם במידתו הכבירה. בשבילו נשאר העם כפי שהיה. קריאתו של הנביא היתה לשוא. “הם מתנערים מעפר, הם כבר קמים מאבלם” – ושוב הולכים בדרך הכבושה. להם אין צורך בנביא: “חוזה, לך ברח”, אומרים הם לו, כפי שאמר בימי קדם הכהן אמציה לנביא עמוס. והמשורר שוקע בהרהורים מרים: האם כדאי היה ללחום, להורות, להוכיח, לקרוא? שמא קיפח, שמא בזבז את מיטב כשרונו במאבק לשוא? “חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי”. ולרגעים נדמה למשורר, כי לא זו בלבד שקרבנוֹ היה לשוא, אלא הוא גם פחות-ערך וכל עבודתו רק סרק. אולי, עוד מעט וימות, בעודנו חי “וצררו את נפשי בתכריכי ניר וקברוני בארון ספרים… ועמדו אז רגלי על קברי אני”.. “מי אני ומה אני כי תקדמני קרן זהב?” – שואל הוא ברוב עצבותו. רק תקוה, רק תפילה אחת עוד בלבו: כי האדם שיבוא בעתיד, אשר “יהי בן-חורין וישר קומה ממני”, לפחות לא יבוז לו ויבין את ענוּתו. הכל כאילו נתקטן בעיני המשורר: לא בלבד הוא עצמו ופעלו, אלא גם האידיאלים, גם מיטב נשמת האדם – “הרעב למשיח”. בצחוק לענה מצייר הוא תמונת העתיד, כיצד יחדור “הרעב למשיח” לכל סדקי היוֹמיוֹם של הבריות וכיצד ייהפך אף הוא לדבר תפל…

משורת היצירות הללו תורגמו בקובץ זה השירים: “הם מתנערים מעפר”, “חוזה, לך ברח”, “והיה כי יארכו הימים”, ו“ערבית”. לא נבוא כאן להעריך את הרגש הנשקף מן השירים הללו, ורק נזכיר שביאליק איננו הראשון בין המשוררים הגדולים, שאחרי מאמץ רוחני גדול עוברת עליו תקופה של נכאים גדולים. לעתים קרובות באה תקופה זו בשנים הקודמות למלוא בגרותה של הנפש, לפני “שנות הבינה”. אצל אנשים בריאים יוצא הכשרון ממשברים אלה במיטב פריחתו. לעתים נותן המשבר למשורר את המיתרים שחסרו לו, את הסגולות הדרושות לו כדי לעלות מליריקה אישית לשלב העליון של היצירה הפיוטית – אל האֶפוס. וזה הדבר שרבים מצפים לו בבטחה אצל ביאליק: פּואֶמה אמתית, רחבה וממצה על הגטו הישן.

בכל אופן, לא ישארו הדיסונאנסים סוף פסוק בהתפתחות יצירתו של ביאליק. הוא יוצר-אמן יותר מדי מגוּון, רב-מיתרים וגלוי-עינים. החיים הולכים להם כסדרם, באים רשמים חדשים ומכסים בנשמה את רשמי העבר, וכמעט בלי רצונו מעבד אותם המשורר לניבי-דמויות. עובדה אופינית היא, כי בהפסקה בין שתי קללות-התבוסה שהזכרנו לעיל (“על השחיטה” ו“ידעתי, בליל ערפל”) נדפסה, כמעט בצדן, אחת האידיליות הענוגות והבהירות ביותר בסגנונו האהוב של ביאליק, כולה שופעת שמש וצבעים. שוב קורא המשורר לנערתו – אולי שוב לאותה נערה שמעולם לא ראה אותה בעיני בשר – הוא קורא לה תחילה במלים שאוּלות מ“שיר השירים” – “קומי צאי, אחותי כלה” – אבל, אחר באות מילים משלו, וכמה רכות, מלטפות, עליזות הן המלים הללו:

עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר,

וּבְצַמָּתֵךְ קִשׁוּר תְּכֵלֶת,

צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ!

וְנָהַרְתְּ וְשָׂחַקְתְּ

וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן,

וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.

---

יַחְדָּו נֵרֵד אֶל-הַמַּעְיָן,

וְכָמוֹךָ, מָלֵא רֹךְ,

עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי,

תַֹחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי

עִם הַגָּל וְעִם הַדְּרוֹר

יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.

להשלמת מבוא זה מן הראוי לנגוע גם במקום שח. נ. ביאליק תופשו בספרות העברית החדשה. לצערנו, צרה מסגרתה של סקירה זו מכפי שנוכל להתעכב על נושא זה במפורט ועלינו להסתפק במלים מספר. את ההבדל בין ביאליק לבין קודמיו בשדה השירה העברית החדשה (נזכיר נא ביניהם את לוינזון האב והבן, את י. ל. גורדון, את ק. שפירא ואת מאנה) נוכל לסכם בשתי נקודות. ראשית, נעוץ ההבדל בתקופה, שהעלתה חוויות חדשות ויותר מורכבות, בעיות וּצרכים חדשים, הרבה יותר עמוקים. שנית, ההבדל הוא במידתו, בהרחבו, ובעיקר בבגרותו של הכשרון. אחדים מקודמיו, במיוחד י. ל. גורדון, היו בעלי כשרון פיוטי רב. אבל, אנוסים היו יותר מדי לחדש – ומבחינות רבות חסר היה, לפיכך, בספרות העברית החדשה לפני ביאליק חותם האמן המושלם. ההטפה היתה יותר מדי לימודית, לפרקים היא ירדה עד לדרגת פולמוס פרוזאי. הדמויות עשו רק לעתים רחוקות רושם של אמנות חטובה עד תומה. העלילות היו תמימות, בפתוס חסר היה חוש המידה, ולמרות שהצורה הגיעה לדרגת שכלול גבוהה, לא תמיד הורגשו בה החום והגמישות של שפה חיה. ביאליק היה הראשון שנתן לשירה העברית החדשה את מה שמכנים הגרמנים Meisterschaft,² הוא העלה אותה וקבע את מקומה ברמת האיכות של ספרויות אירופה – והחל לדבר בלשון הנביאים, כאילו אי-שם הוסיפה הלשון העברית להתפתח ללא הפסקה מימי דבוֹרה ועד ימינו, כאילו היא היתה חיה בלי הרף בפי אמהות וטף, לוחמים ואנשי-דעת, מסכנים ואוהבים. ביאליק יצר אסכולה שכבר העלתה שנים-שלושה שמות, הראויים להתנוסס בכבוד במקומות הסמוכים לשם המורה.

אין סכנה גדולה מן השמוש במלות-שבח רבות-אחריות לגבי בן דורנו, לגבי משורר חי, שעודנו צעיר לימים. זה קשה במיוחד כשהמדובר בשפה, ששירתה החדשה אין בה עדיין מספר רב של שמות גדולים, שיספיקו לקביעת מידות מסוימות, לדרגת ערכין נאמנה. יש לבקש איפוא את אֲמת המידה בספרויות שבלשונות אחרות, וזה קשה מאד. יתכן והרבה מן הנראה כה יפה בעינינו אינו יפה אלא מפני שנאמר בפעם הראשונה בשפה זו, בשפה שעודנה רעננה, לפי יחס, שפת-בראשית, שטרם נוצרו בה הרבה דפוסים קבועים – ואילו נאמרו אותם הדברים בגרמנית או באנגלית, כי עתה נתקבל רק משפט שגור, רק דמות שחוקה מרוב שמוש? ספק מפכח זה צריך להיות נר לרגלינו בכל שעה שנבוא להעריך את הפעילים בספרות צעירה. אך – עם כל הזהירות –כשקוראים את התוכחות הכבירות הללו במקורן העברי, בכל הדר הסגנון הקדמון, בלשון המקרא כמעט כמות שהיא מנתינתה, חש כל אחד במין מועקה שבלב, כאילו עומד בצדו, סמוי מן העין, דבר מה הגבוה משכמו ומעלה מקומת אדם בינוני.