הקדמת המעתיק אל הקורא    🔗

וורגיל הוא אחד המשוררים הגדולים בדור ודור, ומחברתו אַנאִידה כן תעמוד למופת לכל דור דורש לשון למודים; וכבר היא נעתקה אל כל השפות היפות אשר באיירופה. ואנכי – אחד הבנים בילדי בני ציון המתגלגלים תחת שואה, על גלי אבני קודש אשר השתפכו בתוך חרבות מקדשי לשוננו הקדושה, ללקט לנפשם חלוקי-אבנים ולחוננם כאבני-נזר, לקמוץ למו מעפרותיהם ולרצותם כעפרןת זהב – אנכי בקראי את המחברת הזאת והתבוננתי אל טובה ואל יפיה, קנאתי לשפתנו זו השרידה היחידה מכל מחמדינו ההיו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה, ולהעתיק גם אליה את הספר השלישי והרביעי מה“אנאידה” אשר יכילו קורות הריסות עיר התהלה טרויה ומשבתיה. וקותה נפשי כי כל משכיל מבין במלאכה זו, לא יאשימני על נטותי מעט או הרבה מדברי המחבר, וכמוני יענה לכל מבקר לאמר: " אם המשורר המרומם שילר הודה ולא בוש, כי נלחץ בין המצרים בהעתיקו אלה שני הספרים אל לשונות הרחבה מני ים, מה נעשה אנחנו לשפתנו זו אשר נשבתה מפי המדברים, ביום שידובר בה? – מלבד אשר עודני גם צעיר לימים, ולמה ה לא קדמני עד כה במלאכתי זו המבקר – אשר לו כביר ממני שנים? ומה אוסיף עוד להצטדק? ידעתי כי שוחרי צדק יצדיקוני, ולבוזי צדק הלא בוז אבוז. אך זאת אגיד כי לא פסחתי על כל רעיון נשגב והגיון נעלה אשר בשיר המהולל הזה, כי אם על שפת יתר אשר ראיתי כי אין לה חלק במשך מספר מלחמה טרויה והריסותיה, ועל דברים אשר לא יתנו לא יוסיפו לבני עמנו לדעתם. והיה אם תשא מלאכתי זו חן וחסד לפני מחונני לשוננו, הנה עוד אתי שירים ומליצות אשר העתקתים אל הקודש ממשוררי עמים קדומים, אשר תהלתם מלאה כל שערי המושכים בשבט סופר, ולמען לא תהיה השירה הזאת להקורא אשר לא קרא עדן את מלחמת טרויה בשירי הומירוס, כספר החתום, אספר אותה פה בקצרה:

בשנת אַלפים תשע מאות ששים ושש אחרי ברוא ה' אלהים את הארץ, במלוך מלך פריאם על טרויה (או איליאום) השוכנת בארץ אזיה הקטנה, הלך פאריס בנו לשחר את פני מינילאַס, אחד מנסיכי יון, ויעבור חחחוק עולם גם חלל ברית כל העמים בגזלו את הליני אשת הנשיא מחיק בעלה, ויביאה אתו אל ארצו ומולדתו. אז עלתה חמת בעלה לאין מרפא ויסת את כל נשיאי יון, את אוּליס, את פאַלמיד, את אכילס, ועוד רבים בהם, וילכו כל מבמאותיהם למלחמה על טרויה, ולהשיב את עוון פאריס בראשה, אך בהיות טרויה עיר בצורה וגדולה לאלהים צרו היונים עליה עשר שנים ולא יכלו לה. לריק הוציאו שם אל הורג גבוריהם, כי כל שכר לא היה להם בעמלם הרב ובדם אשר שפכו כמים, כי אף אם הרבו חללי הטרואים וגם היקטור ראש הגבורים בן המלך פריאם נפל חלל בידי אַכילס היוני הנורא אשר שמטהו ברגליו סחוב והשלך עד אהלו, בכל זאת עמדה עוד טרויה על תלה, עד כי אמרו היונים נואש ללכדה עוד בחזק היד, ויערימו סוד, ויעשו בערמה, ויבנו סוס גדול מעצי אלה. ובבטן הסוס חבאו למו יחד שלשים ראשי הגבורים, ויתר המחנה עזבו את טרויה למראה עין, ויחבאו אל האי טינידס הקרוב, והטרואים אשר דמו כי עזבו היונים את ארצם לנצח, יצאו משער עירם ויראו את הסוס הגדול ויתפלאו עליו. אז הובא אלימו עלם יוני אסיר, צינון שמו, אשר עזבוהו היונים בערמה למלאות בו את תרמיתם בדבר הסוס, ויפתו הטרואים לחלקת שפתיו ולנכלי עצתו אשר נתנו יועצי היונים בפיו מבעת עזבם אותו, ויפרצו בחומת העיר אשר פתח השער להרחיבו ולהגדילו, ובכן הביאו את הסוס אל תוך עירם. ויהי בלילה כאשר שכבו כל אנשי העיר אסורי חבלי שינה והלומי יין על משכבם, פתח זה צינון היוני את בטן הסוס, ויצאו כל הגבורים גם יחד, ועש מהרה שבו אז גם כל חיל צבא היונים מטינידס, וילכדו את העיר על נקלה, ויתצו את כל חומותיה, וגם שלחו באש את ארמנותיה. ערה ערוּה עד היסוד בה, אך זה אניאס אחד מנשיאי טרויה (הוא אניאס אבי הרומים אשר הכבידו עולם על ארצות ויושביהם) נמלט אל ארץ צור, שמה שמחה לקראתו המלכה דידו, ויואל לשבת אתה, ויהי בלילה ותפציר בו לספר לה איך נטשה טרויה על אדמתה, והוא אם גם יתחמץ לבו בו וזכר ארצו האומללה, לא השיב פניה, ויספר לה ככל דברי השירה הזאת.