ה. עמדתו של האדם בעולם. הקרע 🔗
אולם ביחוד מתחוורת השאלה העולמית לכל היקפה ועמקה, כשמתבוננים בה מצד צורתה הראשונה הקדמונית. את ביטויה היותר נמרץ, היותר עמוק והיותר חי, מצאה לה השאלה העולמית בצורת השאלה על מציאות האלוהים. פה, בצורתה זו של השאלה מובלטת קודם כל בכל חיוניותה האחדות המוחלטת של נפש האדם בנפש העולם ושל חיי האדם בחיי העולם, עד כי אין יסוד אחר ואבן-בוחן אחרת לטעם חיי האדם ולאור חייו, כמו גם למידות האדם העליונות, מלבד האחדות העליונה הזאת, מובלט, עד כמה, להיפך, נעשתה נפש האדם ריקה וחייו תפלים, כשהם נעדרים אחדות זו, כשהם קרועים מנפש העולם ומחיי העולם, עד כמה מצומצמים וגם מזויפים כל היסודות ואבני הבוחן למידות האדם ולשאיפותיו העליונות, לטעם החיים ואורם העליונים, הלקוחים מחוץ לאחדות זו, כמו מהתועלת, מההנאה וכו' וכו'. ומצד שני, יש פה מקום לסקור בסקירה אחת את השאלה העולמית מראשית התהוותה בעולמו של האדם עד סוף היטשטשותה.
איך בא האדם לידי הרעיון על דבר מציאות אלהות, איזה גורמים פסיכולוגיים וחיצוניים הולידו ופיתחו בקרבו את הרעיון הזה, – אין זה עיקר לעניננו. לעניננו עיקר – ההכנה הנפשית, הקודמת לכל רעיון על דבר האלהות. לכל רעיון דתי, ואפילו לכל רגש דתי.
עניננו, לעמקו של דבר, נוגע בעצם התהוותו של ה’אני' האנושי. כי מה הוא הטבע האנושי בהבדל מטבע יתר החי? – ביסודו אותם הכוחות הפנימיים, הנפשיים וההכרתיים שביתר החי רק בהתפתחות מיוחדת, עליונה, – אותם הכוחות, אלא שעל ידי שפע חיים מיוחד, שנולד מתוך תנאי החיים קיבוציים מיוחדים, מאוחדים יותר מרוכזים יותר, הלכו הלוך והזדכך, הלוך והתרכז יותר ויותר בנקודת שרפה אחת – ב’אני' האנושי – שהאירה אותם באותה המידה יותר ויותר באור מיוחד, מושכל, אנושי ונתנה להם אותה התכונה של ארגון עליון, שקוראים לה טבע של האדם. הלא זה כוחו של ה’אני‘, שהוא מרכז בתוכו את העולם, כאילו מכל נקודה ונקודה של כל הבריאה העולמית אין-הסופית, שיש ל’אני’ נגיעה בהן, יוצאים קווים ומתרכזים בו לאחדות אחת מוחלטת, להוויה מוארה בו באורו המיוחד. אותם הכוחות הפסיכולוגיים הנמוכים, שחוקרים שונים רואים אותם, כאילו הם הולידו את הרגש הדתי, הרי ישנם ביסודם גם בקרב יתר בעלי החיים העליונים, – וכמה רחוקים הם אלה מרגש דתי! הוי אומר, בתקופה של התהוות הטבע האנושי, נתחדש דבר-מה.
הדבר שנתחדש הוא היחס החדש בין האדם והטבע, השונה בהחלט מיחסם של יתר בעלי החיים. היחס המיוחד הזה נולד, יש לחשוב, עם הנץ החמה של המחשבה האנושית, עד אז היו חיי האדם בדומה לחייהם של יתר בעלי החיים, מובלעים בתוך חיי הטבע, זורמים באשר הם זורמים, עולים ויורדים באשר הם עולים ויורדים, ולא היה רישומם ניכר בתור הופעה מיוחדת, בתור עולם בפני עצמו. רק עם הופעת קו האור הראשון של המחשבה האנושית הופיע הסדק הראשון. המפריד את נפש האדם מנפש הבריאה העולמית בכללה ואת חיי האדם מחיי העולם. קו האור הופיע במקום הסדק ומתוך הסדק – מתוך התבדלות ההכרה מקרב חיי הנפש שלפני ההכרה – כדרך שהניצוץ האלקטרי מופיע במקום הפסקת הזרם ומתוך הפסקתו. ההכרה הרי היא קודם כל הבדלה, מרחק ידוע, האדם התחיל להכיר את עצמו ואת העולם, זאת אומרת, הוא התחיל כביכול לראות את צלמו בעולם כמו בראי ולראות את העולם בצלמו, זאת שוב אומרת, הוא התחיל קודם כל לראות את ההבדל בינו ובין העולם. מי שנמצא בתוך המים לא יראה את בבואתו במים, עד שירים את ראשו מעל המים, ובמידה שיתרומם כולו, בכל גופו, מתוך המים, בה במידה יראה את בבואת גופו, יראה את עצמו במלוא קומתו. או במילים אחרות ההכרה הרי היא כעין אספקלריות של האדם, של ה’אני' שלו, המכוונת כנגד מה שמחוצה לו, בכדי להכניסו לתוכו. ובמידה שההכרה תופסת יותר נקודות מבחוץ, בה במידה היא מתעשרת, מתרחבת ומתעמקת יותר, בה במידה ה’אני' מתרכז, מתבדל ומתבודד לעצמו יותר, כאילו כל נקודה של מה שמושג לו מבחוץ מפרידה אותו מתוך העולם הגדול, מבדילה אותו לעצמו ומאירה אותו לעצמו. לפיכך רואה האדם בתחילה, בטרם שהכרתו התפתחה למדי, בטרם שהתפתח בו למדי ה’אני' שלו, כאילו כביכול כל ה’אני' שלו הוא במה שמחוצה לו (דומה בצד-מה הפרטי, כאילו הוא, וכל האחרים עומדים במחיצה אחת עמו, אלא שהוא יותר קרוב לעצמו).
ולפיכך רואה אז האדם את הכל בצורת אדם, כאילו הכל חי, מרגיש, חושב, פועל כבן אדם, מה שקוראים בשם אנתורפומורפיזמוס, ולהפך, במידת התבדלותו היתרה של ה’אני' נוטה האדם לראות את כל העולם בו בעצמו, בהכרתו ובהשגתו כמובא למעלה.
ביתר בירור, ביחד עם התבדלות ההכרה הלכה גם התבדלות עצמותו של האדם, ה’אני' התחיל להסתמן בתור יחידה לעצמה ולסמן את יחסו אל מה שאינו ‘אני’. הצמח מחובר לקרקע, חייו דבוקים בעצם הטבע, ואינם אלא כעין גילוי מיוחד של הטבע הדומם. ואין בו מקום לשום יחס. החי, שסגולתו המייחדת אותו מהצמח היא תנועתו החפשית, נושא אמנם את חייו בעצמו, והם כאילו נמסרו לרשותו, וכבר יש בהם מקום ליחסים ידועים. אולם אם מצד הפיסיולוגי הוא נבדל מהטבע הכללי, הנה מצדו הפסיכולוגי, מצד הרצון הפועל בו שלא מדעת, כמעט באופן מיכני, מצד השלטון בלתי המוגבל של האינסטינקטים, אין חייו רחוקים הרבה מחיי הצמח. סגולתו של האדם, המייחדת אותו מכל החי, היא התנועה הפסיכולוגית-הרצונית וההכרתית-החפשית, והרי הוא כאילו כל החיים וכל ההוויה נמסרו לרשותו הגמורה, כאילו כל ההוויה אין-הסופית נצטמצמה ובאה לידי גילוי או עשייה לבוא לידי גילוי או עשויה לבוא לידי גילוי בנפשו החיה והמכירה. מכאן מתחיל יחס אנושי, יחס בן אין-הסוף שבצמצום, אין-הסוף לעומק ובין אין-הסוף שבהתפשטות, אין-בסוף להיקף, בין ה’אני' האנושי ובין ה’לא-אני' האנושי.
מתוך מהלך הדבר הזה, שאין לציירו בלי תסיסות וזעזועים פנימיים וחיצוניים, התחילה הנפש מרגשת בהרגשה עמומה את הקרע, שהתהווה בינה ובין נפש העולם, בין חייה ובין חיי העולם. האדם התחיל מרגיש, כי שונה הוא מכל חי, שונה משתי הבחינות ההפכיות זו לזו יחד: שונה לחיוב, לכוח (מצד ההכרה היתרה, הממציאה לו אמצעי הגנה ומלחמה, שאין יתר החי יודע דוגמתם) ושונה לשלילה, לחולשה (מצד חוסר אמצעי ההגנה והמלחמה, שישנם לבעלי חיים אחרים מן המוכן, כמו כן מצד ההרגשה היתירה והצרכים היתירים), התחיל מרגיש בעצמו כל יכולת ואפסות, יתרון על כל ושפלות מכל (את זה יש לראות ביחוד מתוך הערצתו את בעלי החיים, הצמחים וכו'). מצד אחד, הרגשת הגדוּלה והשלטון, ומצד שני – הרגשת הפחד, החולשה, השעבוד, היתמות.
הקרע הזה שנתהווה בנפש האדם מתוך יציאתו ממצבו הבהמי, הוא רחב ועמוק.
כל בריה חיה מלבד האדם, היא חלק מהטבע, כעין אבר מבריה אחת בהחלט, שלימה בהחלט (שלימה באותו המובן, שהיא הכל ושמלבדה אין כלום), נצחית בהחלט. בתור אבר מבריה שלימה הבריה החיה שלימה בתוך עצמה, או לפחות טבעית, בתור חלק מבריאה נצחית היא נצחית, – נצחית, כמובן, לא בצורה הזמנית, שאינה אלא צירוף עובר בארג הצירופים המתחלפים לאין סוף, כי אם נצחית בכל חלקיה, בכל יסודותיה המתקיימים בכל הצירופים. בתור אבר מבריאה אחת בהחלט, היא, הבריה החיה, מאוחדת בהחלט עם כל יתר הפרטים ברצון אחד עליון ובהשגה אחת עליונה, כלומר מאוחדת מאליה בלי כל ידיעה ובלי כל רצון מצדה, עם כל הפרטים באותה ההוויה העולמית הכוללת.
לא כן האדם, על ידי הכרתו היתירה, העשויה להקיף עולם ומלואו, צורתו מיוחדת לגמרי, שונה מצורתם של כל בעלי החיים. הצורה הזאת, צורת המין האנושי בכלל וצורתו של כל פרט הנושאת בקרבה עולם ומלואו, היא עולם מיוחד ונבדל לעצמו וצפוּנה בה כשהיא לעצמה תביעה על קיום מוחלט, תביעה החוזרת ונשנית בכל פרט ופרט. מכאן – שאיפה לשני צדדים מתנגדים בבת אחת: מצד אחד, שאיפה הכרתית, גלויה ליחודה המוחלט, לצמצומה המוחלט – ומכאן לנצחיותה – של הצורה הפרטית, ומצד שני – שאיפה נפשית, נעלמה וסתומה לאיחוד מוחלט עם כל ההוויה העולמית בכללה ובכל פרטיה. על ידי כך נקרע האדם קודם כל בתוך עצמו, נקרע משלימותה, של ההוויה העולמית, נקרע מן האחדות. ההכרה, שהרימה את האדם משפלות מצבו הבהמי, שחננה אותו לכאורה ברצון חפשי (בכל אופן חפשי בערך לרצונם של יתר בעלי החיים), שהאירה לו את החיים, את העולם ומלואו שכבשה את לפני עולמות חדשים, – אותה ההכרה עצמה הביאה לידי כך, שהאדם משועבד הרבה יותר מכל יתר בעלי החיים, משועבד קודם כל לתאוות עצמו (ובכללן גם תאוות השלטון על אחרים), משועבד לאחיו האדם, לחברה האנושית, משועבד גם לטבע, שהוא אומר לשלוט עליו, וקודם כל לטבע האנושי הקטן, המצומצם. וכך אתה רואה, כי חיי האדם הם בעצם, אם למדוד במידה עליונה, קוסמית, הרבה יותר מצומצמים, קשים, חשכים, אבל ביחוד הרבה יותר מכוערים ומזוהמים מחיי כל יתר החי, – מפני שהם כלואים בעולמו המצומצם של האדם, מפני שהם קרועים, סמויים וסתומים מחיי עולם.
כך הוא הקרע שבין האדם והטבע, כפי שהוא בא לידי גילוי עד היום, וכך הוא, יש לחשוב, התעלם בראשית התהוותו בנפש האדם הקדמון בבחינת הוויה בכוח או בבחינת עוּבר במעי אמו. היתה, יש לחשוב, איזו הרגשה חשכה, סתומה, המטילה אימה בחשכתה, בסתמיותה, איזו הרגשה של התרחקות לאין-סוף ממה שצריך להיות קרוב ומאוחד עם הנפש ושאין אתה תופסו. נפש האדם העלובה התחילה כביכול רואה את עצמה מתוך ערפלי תהומה, כאילו היא אטום קרוע מהעולם הגדול, גרגר אבק מטולטל ביד נעלמה בחללו של עולם, אבר מדולדל קטן לאין סוף מבריאה עולמית גדולה לאין-סוף והתחילה תוהה על עצמה מבלי דעת מה, עורגת ושואפת מבלי דעת מה ומבקשת מבלי דעת מה.
עדות והארה לכל זה יש למצוא באותה האגדה, החוזרת ונשנית בקרב כל העמים הקדמונים בצורות שונות, המספרת בציוּרים שונים, כי בראשונה, בתחילת בריאתו התהלך האדם את האלהים ואחרי כן, אחרי אכלו מעץ הדעת (או אחרי השיגו את הדעת באיזה אופן שהוא), נטרד מעולמו גורש מעדן גנו ויקולל הוא וכל אשר לו, וגם האדמה אוֹררה בגללו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.