על “זקנים” ו“צעירים” / אלתר דרויאנוב
(מתוך נאום באסיפת הנוער הציוני הכללי)
א 🔗
בנוהג שבעולם, כשזקנים יוצאים לדבר לפני צעירים, הם מדברים בלשון מיוחדת. הזקנים פותחים בהקדמה, שהם כבר יורדים מבימת החיים ואלו הצעירים העולים עליה הם פונים בעצות טובות, אולם דרכי אחרת היא, אם כי גם אני זקן. הזקן הוא בעל נסיונות בחיים, בעל הגיון. מכיון שנשתקקה בו סערת הדמים, יוכל למדוד ולשקול הכל בשקט. “לא בדרדקי עצה ולא בסבי טעמא” החיים לימדו את הזקן והוא יודע לעוץ. אלא שפגה אצלו חריפות החיים וניטל ממנו טעמם. לא כן הצעירים: הם יודעים טעמים, אבל אין יודעים עצות. חשיבות מיוחדת לנוער. הוא העושה, הוא היוצר את החיים. אצל הצעירים רק חלק קטן בעבר. ושאר החלקיים – בעתיד, בעוד שאצל הזקן רק חלק קטן בעתיד והכל בעבר. ביאליק שאל: מה זאת נעורים? לכאורה הדבר פשוט ואין מקום לשאלה זו. נעורים – שרירים חזקים, יצר הרע חזק ועוד, אבל לא לכך התכוון, המשורר בשאלתו. הוא רצה להגדיר בהגדרה שונה את הנעורים, להוציא את התוך שבתוך. הזקן מלא עופרת באופן פיסי, משא של זקנה עליו, הוא כבד תנועה; “ימים ידברו”. רק מעטים יכולים לשנות את דעותיהם, רק מעטים יכולים לעשות מה שעשה פינסקר הזקן, שסר מדרכו הראשונה. זקנים אחרים – אפילו כשתולעת מכרסמת בלבם בנוגע לעברם הם משתקים אותה; פשוט אין בהם כח להתחיל מחדש; אינם יכולים להיות יותר טובים מכפי שהיו, ומפני כך הם סבורים, שהמדות והמנהגים והנמוסים טובים. הם רוצים לגמור את חשבונותיהם בשלום בלי התרגזות.
אצל הנעורים המצב אחר לגמרי: אין בהם עופרת והם קלי תנועה. יש בהם די כח ואינם מפחדים מפני ההתעייפות. הם רוצים להיות טובים. סתם צעיר רוצה להיות טוב. כל דור יש לו מושג משלו על הטוב, וכל אחד רוצה להיות “הטוב”. לבו תובעו לכך. גבורו של טולסטוי ניכליודוב אומר ביומנו: “מכאן ואילך לא אחטא; אהיה נקי”. הוא מבקש להיות יותר טוב מכפי שהיה. נכון, שגם הוא יזקין וישיר שירה חדשה, אבל בזמן שהוא צעיר – הוא חי רגעים נפלאים. קדמוני ישראל אמרו: “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא מכריע את הכף”. בעל הכח הרענן, שלא עייף עדיין, כשאש הנעורים בוערת ברצון להיות יותר טוב, היא מכרעת את הכף לזכות. אבל לא תמיד הסבר כך. יש דורות, שהצעירים הם זקנים, כח יש בהם, אבל רצון טוב אין להם. הגדרת המושג “נעורים” היא איפוא: השאיפה להיות יותר טובים מכפי שהיינו אתמול.
זקני התנועה לא ירדו מן הבימה עד טיפת דמם האחרונה, יש להם עוד חשבונות. אם תהיה מלחמה – זאת תהיה מלחמת החיים – לא ימסרו על נקלה את המקום. הם יאמרו לכם: עלו גם אתם ובואו לעשות את הדבר ביחד – את עניני הציונות. כשיתמזגו ביחד: הגיון, דעת החיים, עצה וחריפות תצלח טוית החוט המקשר את העבר עם העתיד. הנקודה העיקרית היא: עניני הציונות, אם כי אין לבטל גם ענינים אחרים. ואין לחשוש למה שיאמרו, שהשקפה כזו באה מתוך צרות עין. הציונות באה ליצור חברה יהודית חדשה, יותר טובה מזו שהיתה, זוהי ודאי תעודתה של הציונות. ההתיישבות גדולה, בנין בית ספר, חינוך טוב, החיאת הלשון העברית ועוד ועוד – דברים העומדים ברומו של העולם, אבל כל זה לשם החיאת העם העברי – והוא צריך להיות יותר טוב. הרצל ז“ל אמר: “הציונות באה לשפר ולהיטיב”. העם היהודי אינו ח”ו הגרוע שבעולם. הרבה אומות יכולות לבוא וללמוד ממנו מדות טובות, אבל הוא אינו עדיין גם הטוב שבעולם. הגלות הטילה בו זוהמא שיש להרחיקה. הנשמה בריאה, אלא שיש צורך לרפא את הקיבה, שנתקלקלה על ידי הפיזור בגולה בעל כרחנו.
יש צורך לתקן את סגנון החיים ולא את תכנם. זוהי תעודת הציונות וכאן תפקיד הנעורים, תפקיד כללי לזקן ולצעיר, להיטיב את המחר לתקן את סגנון החיים היהודי.
במשך דורות, מדעת ושלא מדעת, היה סגנון החיים שלנו, שאין אנחנו תכלית לעצמנו, אלא זכות ניתנת לנו מן החוץ, מלמעלה או מלמטה. פעם שררה דעה, שתעודת יעוד ניתנה ליהודי – להפיץ את דעת האלוהים, להיות “מלמדים” לכל העולם, אף כי התלמידים אינם רוצים ללמוד מן היהודים; גם יש להם טעם למאון זה: פעם קבלו את תורת היהודים – ויצא עגל. מוח האומות אינו תופס את התורה בטהרתה. סיעת היטלר גם בעגל מוצאת דופי, ומביון שנפסלה תעודת היעוד שלנו וכדי לתת טעם לקיום האומה הישראלית – נוצרה המצאה שניה, שהיהודים מחויבים ללמד את העולם כולו את הרע שבתורת מארקס. ונשאלת השאלה, מפני מה אנחנו חייבים לעשות זאת? הסגנון החדש של הציונות הוא: “שמעו עמים, אין אנו חיים רק בשבילכם, האני העממי הוא זכותנו, אנחנו באים לארץ ישראל לא בחסדכם, אלא בזכותנו אנו”.
אני מזכיר עובדה משנת 1919, מן האספה הלאומית בקיוב – (ברוסיה), כשפועלי ציון הפריעו לי בהרצאה על ארץ ישראל מפני שני דברים: מפני העברית ומפני הנחתי, שאנו הולכים לארץ בזכותנו ההיסטורית עליה. לא נתנו לי לדבר מפני שהם רצו לבסס את ארץ ישראל בשבילנו על “אינטרסים”. זה סגנון חיים הטעון תקון. יש לעשות בקורת על הרבה הנחות מסולפות שדבקו בנו. פתאם נעשינו חכמים גדולים, עם מעשי, וראשית כל אנו מבקשים תועלת בכל. הס מלהזכיר רומאנטיקה, דברים אלו אסורים לבוא בקהל. את המעשיות שלנו ראינו בימי המלחמה. הרבה אנשים נעשו בן לילה עשירים, מכרו את נשמותיהם לשטן בעד כסף וזהב ואבנים טובות. ומה היה הסוף? רק שנים מועטות עברו – והרכוש נהפך לגללים. אילו היו בני אדם אלה פחות מעשיים והיו מעבירים לארץ ישראל רק עשרה אחוזים מרכושם היו מצילים אחרי כן את נפשם ואת נפש האומה. אחד-העם היה תובע תקון הלב, תקון הנפש – היינו טפה של רומאנטיקה. נעשינו פתאום עם של פוליטיקה, כאילו יש הרבה להתפאר במקצוע של לשון הרע, רכילות וכו'. ווינאוור היה אומר על פוליטיקה: “היא מקסימום של התאמצות ומינימום של תועלת”. הרצל אומר, שהיהודים הלומדים הכל לא ילמדו להיות פוליטיקאים טובים, מפני שחסר להם הטאקט הדרוש למלאכה זו.
סכום הדברים: הגיעה השעה לחדול מן הסגנון הגלותי ולקבל סגנון נכון חדש. נהיה מעשיים ממש בלי לחשוש מפני העסיס של הרומאנטיקה. הזקן והצעיר צריכים ללכת יד ביד לשם תיקון הסגנון ושנויו. לשפר ולהיטיב את החיים; ברצינות יש לגשת לעבודה. אש הנעורים תרצה לקרבן, כשתתאחד עם האש מן השמים. אש של מטה עם האש של מעלה. אז לא תשרוף בדרכה אלא תאיר ותחמם.
(אדר תרצ"ד)
ב 🔗
– כמה?
– ששים וחמש,
– הרי זו זקנה ושקיעה.
– הן; זקנה ושקיעה. וצללי השקיעה מוסיפים והולכים.
– והלב הזקן, השוקע מהו אומר?
– לא שמחה ולא עצבת.
– אף לא קנאה?
– קנאה? הן. מתקנא אני בבחור בן-העשרים: עיניו הוא ילכו בחיים ויראו הכל בשעה שעיני אני כבר יאוכלו מות ולא יראו עוד דבר. ואני, מודה אני, כמה הייתי רוצה לראות את החיים שלאחר שלשים שנה, שלאחר ארבעים שנה! ולא רק משום שחפץ חיים אני, אלא גם משום שנפלאים יהיו החיים שלאחר שלשים שנה, שלאחר ארבעים שנה. איני יודע, אם נפלאים יהיו לטובה, או שיהיו נפלאים לרעה, אבל נפלאים יהיו מאד. וקנאה כוססת אותי: הוא הבחור בן-העשרים, יזכה ויראה את הפלאות ההן, ואני לא אזכה ולא אראה אותן.
– אף-על-פי-כן, ידיתי, אלו גם יכולתי לפרוק מעלי את החבילה הכבדה של שלשים, של ארבעים שנה ולהעמיסה על שכמו של הבחור בן העשרים, – לא הייתי עושה כך. מוטב, שתהא עמוסה עלי כשהיתה. כבדה היא, קומתי נכפפת מכובד-משאה, אבל אוצרות היא מלאה. והאוצרות לי ושלי הם. יותר משאני מתקנא בו בבחור בן-העשרים, יש לו להתקנא בי. את אשר ראו עיני ושמעו אזני, לא יראו עיניו ולא ישמעו אזניו, את אשר חייתי אני מנעורי ועד עתה לא יחיה הוא עד זקנה ועד שיבה. ספרים יספרו לו, ההיסטוריה תגיד לו, – הללו יספרו ויעלימו את אשר יבקשו להעלים, וזו תגיד ותשקר ככל אשר יהיה עם רוחה לשקר – ואני לספורים והגדות איני זקוק, כי על-כן כל אשר הם יספרו ויגידו, – אני חייתי. גופי-חיים,פלחי-חוויה, אלה הם האוצרות, החבויים בחבילה אשר על שכמי ועל שכם בני-גילי הזקנים, ועליה לא אוותר, ואף אם תכבד כהנה וכהנה. כיצד אוותר עליה ולמה אוותר עליה, וכל אשר בתוכה טבול מיץ-עצבי וארוז חבלי-נשמתי? ולמי אוותר עליה? לו, לבחור בן העשרים? עינים אין לו לראות את אשר בתוכה, ורק רגל-גאוה לו לבעוט בה.
נפלאים מאד יהיו החיים, אותם יראה, אותם יחיה הבחור בן-העשרים. כך אמרתי ומדברי לא אסתלק. אבל שבעתים נפלאו החיים, אותם ראיתי, אותם חייתי אני, הזקן בן-הששים וחמש. אם תאמר ההיסטוריה לספר עליהם כהלכה ולא תעלים דבר – כרכים שלמים תספר. לא חמשים, לא ששים שנה, חמש מאות, שש מאות שנה היו אלה: לא עוד אחד – עולמות אין מספר נחרבו ונבנו, נבנו ונחרבו בימי, ובכולם היתה גם אצבעי הקטנה באמצע, – זרת בנין וזרת חורבן היתה בכולם גם משלי. הנסה הוא. הבחור בן-העשרים, בכל אלה? אלו נסה, אפשר היה עומד בנסיון, אפשר לא היה עומד בנסיון, אולי לא היה קורס תחתיו ואולי היה קורס תחתיו. אפרוח היה עדיין, כחו ומדת-עוזו מה היא – מי יודע. אני נסיתי בכל אלה ועמדתי בנסיון, תהתי לא קרסתי, “טור תלג, סחרוני גלידין” – ואת החבילה ההולכת וכבדה מיום ליום, מבוקר עד ערב, אשא ואמלט. כחי אני ומדת עוזי שלי כבר נודעו.
ובפני אני הזקן רב-האוצרות יקשקש הוא הגמול-מתלב באיסתרא שבלגינתו ובגאוה ובגודל-לבב יקרא אלי כל היום: “פנה דרך!” – ומאתי עשיר-החיים ועשיר-המעש ידרוש הוא העני מחיים ועני ממעש, כי ארד מעל הבמה, למען יעלה הוא ויעמוד במקומי! – “לעמוד יחדו לא נוכל, כי לא תשא הבמה אותנו” – זה דברו אלי תמיד. – “ואני אפנה, אנה אלך?” – כי אשלהו, והיתה תשובתו קצרה: “למושב-הזקנים!” – ולא בשובה ונחת, בכעס וחרון יפיל דברו מפיו: לו הדעה והדבור, לו מרחבי-שמים ואפסי-ארץ, ואני – פנה נדחת, פנת-אלם דיי…
צחוק יעשה לי רגזן קצר-אפים זה. האני, מגערתו אחת ואשמע לו? האני, אשר רגלי עומדות במרומי-הבמה, אפנה את מקומי לו, למנסה לעלות בכבש של מטה? האני אוואל ואמסור לידו את כל אשר טפחתי ורביתי, את כל אשר שריתי עמו ויכולתי? מי לידי יתקע, כי כל עמלי, אשר עמלתי תחת שמשי שלי משעת-זריחה עד שעת-שקיעה, לא ינפץ הוא רגע אחד לכבוד שמשו שלו, שעדיין לא זרחה, שעוד לא נהנה איש לאורה, והוא כבר רואה אותה שמש יחידה במרום, אור אין-סוף לעולם כולו?
חמה אין לי. אלהים צוה אותו לראות את עצמו מלח-העולם, כי על-כן רק עשרים הן שנותיו. מי מאתנו לא היה גם הוא בשעתו קנדידט למלח-העולם, ומי מאתנו לא קנא גם הוא קנאה גדולה לעטרת כוכבי-האור, שעטרו לו עשרים שנותיו? ירעש נא, איפוא, כרצונו, יחרה אפו בי כנפשו שבעו, ימטיר נא עלי את כל האש והגפרית, אשר נתן לו אלהים בלשונו, – ואני מקומי לא אנח, כי המקום אשר אני עומד לי הוא, והאוצרות אשר על שכמי אני מצווה על שמירתם. גדולה האבדה שהזקנה מאבדת, וכנגדה גדולה המתנה שהיא נותנת: מאבדת את אש-החיים ונותנת את תבונת-החיים. ומצות-אלהים חזקה עלי: לשמור ולנצור תבונת-החיים, שהנחילה לי הזקנה.
– האומנם רק נחלת-הזקנה היא תבונת-החיים? בן עשרים וארבע נעשה פיט ראש למלכות בריטניה, בן שלשים וחמש יצר נפוליאון את האימפריה הצרפתית, והרצל הפך את כל עולמם של ישראל בהיותו גם הוא רק בן שלשים וחמש.
– הניחי להם, ידידתי, ליחידי-עולם. היסק איש מאתנו אליהם? ואף גם זאת: אפילו הם מתנקמת בהם קפיצתם הגדולה, אשר יקפצו להוריד על ראשיהם עטרות כוכבי-האור, הגנוזות להם מששת ימי-בראשית. אלו לא בן עשרים וארבע כבש פיט במלכות בריטניה מקום בראש, לא היה נשבר בן ארבעים ושבע, אלו לא בן שלשים וחמש יצר נפוליאון את האימפריה הצרפתית, לא היתה וואטרלואו עוקרת את יצירתו לאחר תשע שנים, ואלו לא בן שלשים וחמש הפך הרצל את עולמם של ישראל, לא היתה אוגנדה שוברתו בן ארבעים ושלש. משהו תבונת-חיים חסרו גם הם, וחסרונו של משהו זה שבר גם ארזים אלה.
ואל תחשידיני, כי סכותי בענן-זקנה לי מעבור זכותו של הבחור בן-העשרים. שמא איני יודע שאש-החיים שקולה כנגד תבונת-החיים, שזו מפוצצת סלעים וזו בונה אותם בנין לחיים? או שמא עיני סמויה מראות, שאני שמשי שוקעת והוא שמשו עולה, שלא ירחק יום ובעל-כרחי אפנה מקומי והוא יירשני? אבל ירוש לא יירשנו בטרם תבוא עתי. הנה הוא נושא את רגלו ומנסה לעלות בכבש שלמטה. דין הוא, שיעלה כבש אחרי כבש ויגיע גם למרומי-הבמה, אל המקום אשר אני עומד. אבל אל נא ישלח יד לנשל אותי משם עד אשר לא תחשך שמשי, כי לא יצליח: אם לכח וגבורה עדיין לא נסו גם כחי וגבורתי אני, ואם לעצה ותבונה – שלי גדולות משלו…
“הבקר” 1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.