פרק ראשון    🔗

ישראל משתדל להיות איש    🔗

כשם שנעשה נס לנח בשעתו ונשאר בעולם הוא וביתו מכל הבריות, שנשתקעו במי המבול, כך נשארתי אני, ישראל בן ציפּא, במקומי בחור אחד משאר בני גילי, שנשאו נשים קודם זמנם ונשתקעו בעניות בעטיים של שדכנים. בקשו לזווג גם אותי, מזרזים ומעוררים עלי את אמי, ועל פי נס נצלתי מידם.

אמי, אשת חיל ובת ישראל פשוטה, היתה אלמנה והתפרנסה בכבוד ובריוח מחנוּת של מיני צעצועים, והיה לה לחם לאכול ובגד ללבוש, גם תכשיטין וחרוזי מרגליות בצוארה. ואני יחיד הייתי לאמי, אהוב וחביב לה, בן יקיר מתחטא לפניה והיא עושה רצוני, ולפיכך כשאמרתי: אין רצוני עדיין לישא אשה – לא היתה כופה אותי לכך, אלא מלכתחילה בקשה לפייסני בדברים ואמרה:

– מה ברי ומה בר-בטני! כמה תפלות ובקשות התפללתי לפני המקום, ברוך הוא, שאזכה לגדלך לתורה ולמעשים טובים ולהכניסך למזל טוב לחופה. הרי אתה יחידי, בבת עיני אתה, ורוצה אני בטובתך. שמע אפוא, בני, תורת אמך וקח לך אשה! כבר הגיע זמנך, ישראל חביבי. גבר אתה וזקנך צמח! חבריך הרי מיד כשנעשו בני שלש עשרה למצוה נכנסו לחופה ועתה בעלי בנים הם; קיים נא גם אתה, בני, מה שצוה הקדוש ברוך הוא ותהא נהנית נפש אמך!

וכיון שראתה שאני עומד על דעתי ודבריה אינם מתקבלים לי, שוב לא הפצירה בי. הודעתי לה, שבלבי להכשיר עצמי לבחינה בלמודים של אסכולא בינונית, כדי שאכנס לאוניברסיטה להתלמד ולהיות רופא אומן לטובת עצמי ולטובת הבריות. בהוכחה וחבה ובלשון רכה אמרתי לה:

– אמא! לא כימים הראשונים הימים האלה. נשתנו העתים ונשתנו הדעות. לשעבר היו האבות משיאים את בניהם כשהם קטנים ואינם עדיין לא בתורה ולא בדרך-ארץ, סומכים עצמם על הנס ואומרים: מי שהספיק לנו צרכינו הוא יספיק גם להם בטובו הגדול ולא ימותו, חס ושלום, ברעב. באותם הימים עדיין היו משתמשים בבטחון בשעת הדחק, אבל עכשו הבטחון מטבע שנפסלה צורתו ואינו עובר בשוק, עכשו אין מָן יורד משמים ואין לחם יש מאין. הכל חייבים בידיעת דבר חכמה או מלאכה שתהא מפרנסת את בעליה בנערותו ונותנת לו תקוה לזקנותו. הרי אשה חכמה אַת, אמי, ויודעת אַת שלא טוב היות האדם כסוס כפרד, וכל אדם יש לו לעשות בדעת ובחשבון, שיהיו צרכיו מובטחים לו בימי חייו תמיד. ואנו, יהודים, שדחוקים ולחוצים אנו, מוגבלים ומצומצמים, ואין לנו פתח תקוה לצאת מן “המצר” אלא על ידי קניני חכמה ודברי אומנות, על אחת כמה וכמה חובה עלינו להכשיר עצמנו בכל חכמה ולעמול ולעשות בשתי ידינו לקיומנו – קיום גוף וקיום נפש. ואם אין אני עושה עכשו לעצמי, מה אני ומה יהא בסופי? סופי לשפלות, לדלות ואביונות, כסופם של אלה, שחתונתם קודמת לקביעת פרנסתם – מהם עניות מנוולתם ובמקלם ותרמילם מתנדנדים בעולם, מהם נעשים מלמדים, כביכול, ומהם נעשים בטלנים, וכל עולמם ד' אמות מאחורי התנור בבתי-מדרשות. מה שאין כן, כשאקנה לי שם דוקטור אקנה לי חיי העולם הזה ואתפרנס שלא בצער.

אמי נשמעה לי גם בדבר זה, אלא בקשה ממני להבטיחה, שיהודי נאמן אהיה כל ימי.

שיננא הייתי מילדותי, לא היה דבר בתלמוד שיקשה ממני, ובני עירי היו מובטחים בי, שאהיה רב וגדול בישראל. וותרתי על כבוד הרבנות והייתי פורש מחיי עולם, מתבודד בחדרי ועוסק בלמודים יומם ולילה. דברי חכמה ומדע, כגון חשבון וגמטריאות וטבעיות וכיוצא בהן, נקלטו במוחי בלא עמל ויגיעה רבה ולא הייתי מתקשה אלא בפרפראות; באגדות ובספורי קורות העולם וביפיפיותה של ספרות. דיני הבחינה חייבוני ללמוד בעל-פה דברי הבאי והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה, ולזכור באיזה זמן ובאיזה מקום היו נעשים. ודברים מעין אלו קרויים אצלם “הסתוריה”. ונתחייבתי עוד בּשָמור וְזָכור ספורי-בדים ומעשיות נוראות בגבורים רעבתנים ושכורים גדולים; מעשיות בבריונים חמסנים וגזלנים ידועים; מעשיות בגלגולים, במכשפים ומלחשים, בנשים כשפניות, באובות וידעונים, ומעשיות בשני מיני מים, מים של מות ומים של תחיה, בתפוחי זהב וסוסי כסף. וחמורה ביותר היא החובה לפטפט על דברי שיר ומליצה של אחד הפייטנים ולהכניס בהם כוונות וסברות ופירושים ונמוקים, שלא האומרם ולא הכותבם מבינים אותם ואזניהם אינן שומעות מה שהפה מדבר. ואלו הדברים – דברי קבלה וסתרי תורה, יש לאמרם בהתלהבות והתבטלות החושים, בקולות ונהימות, בקריצת עינים ובנדנוד ידים ורגלים ובלשון מדברת גבוהה גבוהה. והמהדרים והנקרנין מרבים בהקדמות ובאזכרות שמות חמרים-חמרים וענן וערפל סביבם. וכל כך למה? כדי להוציא הדבר מידי פשוטו ולהרחיקו כפי האפשר מן השכל, שלא יהא מובן כמשמעו, ובטל הענין ברוב דברים. אותם הפטפוטים בכל עקמימותיהם והגזמותיהם ושגיונותיהם הם הם קרויים אצלם “דרישה במעשה הספרות”. יאמרו מה שיאמרו, ולמוד דברי רוח מעין אלו קשה מאד בימי הבגרות, וכל-שכן לאדם, שנפשו חשקה בדברי חכמה ודעת, המתבקשים לעולם. והריני חוזר ואומר, דברי הבאי אלה למודם היה קשה עלי מאד!

פטפוט זה שהייתי מפטפט יום יום הכניס ערבוביא במוחי, דלדל את גופי והקהה את רוחי והייתי עצוב ונדהם פעמים כמטורף. הייתי מהסס פעמים, שמא לא יעלה בידי, חס ושלום, כל אותו הענין שאני עמל בו כל כך. מי יודע, שמא אשכח דבר קטן בשעת הבחינה, אכשל בהכשפנית יאהא או בספרן-סבוראי על מליצתו של פייטני אחד ויקטרג השטן, חס ושלום – ואקפח את כל העמל, שעמלתי בתלמודי זה כמה שנים, ושם רופא אומן לא אטול כרצוני. ולא דיי בזה, אלא שאקפח את נפשי, סברי וסכויי ואחריתי לעולם! שהרי בהוויתי אהיה – יהודאי נקלה ובזוי עם, מוכן ככל היהודאים לפורעניות, למכה ולחרפה, למשטינים ולמלשינים ולקנאים ולפגעים רעים; מוכן לחיי רוח ופריחה באויר – לחיים משונים, שיש בהם רצון וחשק לפעול ולעשות, אלא שאין יכולת ואין מקום לצרף מחשבה למעשה, כגורלם של הרבה נפשות פורחות אצלנו; אהיה יהודי פשוט בלא תו-השכלה על מצחו וכל מוצאו יכּנוּ. חידה עולמית אהיה לרבים ואתמשל למטרוניתא במשל הקדמוני, שמכבדת ומפנה כל מקום מזוהמא ומקומה שלה בשפל, באחת הפינות, ולמטרוניתא זו שאת כל העולם היא מלאה ולה אין מקום בעולם, מטרוניתא שהיא בשר ודם וכל מה שראוי לאדם יש גם לה, ואף על פי כן היא אפס ואין. אחת מהן אני יודע – זוהי מטאטא! ושתים… אבל מה לי אני יודע, מה לי איני יודע, בין כך ובין כך אני אהיה מה שאהיה ואדם לא אהיה!

הפרישות והלמוד והפטפוט מזה והרהורי ספק ופחד מזה, שמא לחנם כל טרחתי – כל אלה ביחד עכרו את נפשי ובשרי. נתמעט חלבי ודמי, נתדלדל גופי ותש כחי והייתי מתרגז, נדהם ומשועמם פעמים כשוכב בראש חבל. פני נשתנו מאד ומנהגי ומעשי אף הם היו משונים. בשעות של צער הייתי מקלל את הכשפנית יאהא הארורה ואת קושציי הקוסם ואת פטפטנים-סבוראים, אותם ואת כל גבורי אגדות וספורים מופלאים – הלואי שילכו כלם לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם! ובשעות של התקררות רוח הייתי חוזר עליהם, מתרצה ליאהא ומתפייס לקושציי ומבקש מהם ומכל מי שכמותם סליחה ומחילה. אמי היתה רואה אותי בנוולותי ובוכה והתחילה דורשת ברופאים ומומחים להחלימני, והם השקוני סממנים ומיני תרייקא משונים והזהירוני לטייל הרבה שעות ביום בשדות ובגנים ולא תעלה על דעתי שום מחשבה והרהור כלל.

אוי! אלמלי השׂכּילו הרופאים – ושחררו אותי מאותם הבלים ודברים מיותרים, שמבלבלים את המוח, מכלים את הגוף ואת הנפש הם מאבדים!…

 

פרק שני    🔗

הציץ ונפגע    🔗

ובאחד מימות הקיץ בחודש תמוז, שהשמש בוער כתנור ורוח תזזית משמשת בו, הייתי מטייל בשדה רחוק מן העיר. ובאותו יום תקפה עלי עצבותי, ראשי היה כבד עלי, לבי כסיר רותח ומוחי עכור ומבולבל ביותר, ואני משוטט והולך בחמת רוחי, שלא לדעת לאן הרגלים מוליכות אותי, עד שנפלתי לבסוף, משתטח מלוֹא קומתי תחת אילן אחד אצל אמת-המים.

מיד בנפילתי נראה לי, שהעולם כולו נופל עמי – חשכו עיני וצללו אזני, כאלו זיקוקין די-נור מתעופפים דרך שם ברעם ואני שוקע ויורד בתהום רבה וסביבותי נשׂערה מאד. רוצה אני למצוא לי סמך כל שהוא, אבל איני מרגיש בי לא ידים ולא רגלים להפיק רצוני. גופי מסתלק והולך, ואני, ישראל, רוח פורח! סובב סובב טס הרוח, עולה ושב פתאם אל העפר, ואני רואה עצמי שוכב מתפרקד על הארץ והשמש מכּני על גבי ועל ראשי. דומה לי, שאני בריה חדשה, היום נולדתי ויצאתי לאויר העולם. כל מה שלפני: ארץ ושמים, אילנות ודשאים אף הם כאלו נבראו היום. כלם מתנענעים ומשתחוים לי איש ממקומו, כלם רוקדים כנגדי, רוקדים וסוקרים לי כמזמינים אותי ואומרים: בוא ונרקד, דוד נעים, בהלולא של עולם… שני צרצורים מנתרים ויוצאים מבין עשבים, עומדים ומעמידים עלי עיניהם הגדולות ועמידתם עמידת שוטים. נראים כמתכוונים להזדקר בבת-ראש לתוכי, והרי זקירה, אחת, שתים… ואני – חש בראשי!…

מנענע אני בידי והופך פני לצד אחר, שוכב גלוי עינים, מסתכל בכל, מתבונן לכל ומהרהר על הכל.

ראיתי בהמות הרבה, תישים וסייחים ובני בקר רועים באחו, וסוסים רבים בתוכם. והסוסים לא פשוטים מהמון עם, שהיום להם מלאכה, אלא סוסים אבירים ממשפחות מיוחסות שבמינם. מעלה יתרה הלא עשו בסוסים, שבודקים ביחוסם הרבה אמהות עד כמה וכמה דורות. יש מהם מי שאֵם זקנתו היא סוסה ערביאית, שנזקק לה סוס מזוין מאבירי מערבא בשעת עלייתו לארץ כנען. ויש מי שאם אמו של אביו היא מסוסי הצבא, שהיו מריחים אבק-שרפה הרבה בימיהם, ויש שאם אמו של אביו נתגדלה באורוה באחד הקרקסאות והיתה משחקת בימיה ומהנה את הבריות בדהרות וריקודים ביחד עם שאר סוסים וחמורים מלומדים. סוסים כיוצא באלה זכות אבותם מסייעתם וזוכים ליטול את השם. ראיתי אותם סוסים מיוחסים הולכים ובאים לרעות גם בשדה אחר, אוכלים ומפסידים ובועטים ברגליהם ואין עומד כנגדם, והיה מעשה זה רע עלי ומכעיסני.

ועד שאני מהרהר בדבר זה וכועס – קול המולה הגיע לאזני, קול בני אדם ונביחת כלבים. סבור הייתי, ודאי אכרים, בעלי השדות, באים ומתריעים על אותן הבהמות שמפסידות תבואותיהם, אבל טעיתי – הקולות הולכים ומתרחקים. ומיד עמדתי והלכתי למקום, שהקול יוצא משם, עד שבאתי למרעה גדול וראיתי מעשה שוד וחמס לנגדי. שם – נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה, מלעיבים בה ורודפים אותה, משליכים עליה אבנים ושוסים בה כלבים רבים. והכלבים כמה מינים, מקצתם אינם יודעים אלא לנבוח, חורצים לשונם ונובחים, ומקצתם מתנפלים ונושכים בשניהם. לא יכולתי לעבור בשתיקה על דבר נבלה זו. אדם הרי מדת הרחמים בלבו וקשה לו לראות במעשיהם הרעים של רשעים. ולא משום רחמים בלבד אלא גם משום שהדין היה עם הסוסה לתבוע מידי לעמוד לה בעת צרה, שהרי אני אחד מבני החבורה של “צער בעלי-חיים” וזו היא חובתם, להשתדל שלא לסגף כל בריה, שכל הבריות בשר ודם ויצירי כפיו של הקדוש ברוך-הוא וזכות להן לחיות בעולמו כמותנו בני אדם. אין רצוני כאן להכניס ראשי בחקירה עמוקה ועתיקה על אדם ובהמה, נֹאמַר אפילו הלכה כיש אומרים, שאני, בן-אדם, אני הוא תכלית הבריאה ובחיר כל היצורים, אני שליטו של עולם ומלך הבהמות ובעלי-חיים כלם משועבדים לי וחייבים לשמשני, לשאת עול מלכותי עליהם ולהקריב נפשם בשבילי – אף על פי כן, סובר אני, כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן.

– ריקים! – אמרתי לבני החבורה השחורה – מה אתם רודפים סוסה עלובה זו?

הנערים הפראים יש מהם שלא השגיחו בי כלל, ומהם שדברי נכנסו לאזנם ולגלגו עלי בעזות-מצח. הכלבים הביטו בי ותמהו. מהם נובחים ועומדים מרחוק ומהם לוטשים עיניהם לי ומתכוונים להתנפל עלי מאחורי ולקרוע אותי לגזרים.

– ריקים! – חוזר אני ואומר להנערים הפרועים – למה אתם מצערים יציר כפיו של הקדוש ברוך-הוא, סוסה עלובת נפש זו?

– לזו שכמותה הוא קורא עלובה! – נענו הפראים ואמרו לי בחרפה – ולמה עלובה זו רועה בזה? בריה נאה זו למה היא רועה כאן?

– הלא מרעה הוא לבהמות כאן! – אמרתי להפראים, תוהא ומשתומם – בהמות המקום הלא הן רועות בזה תמיד!

– בהמות המקום שאני – משיבים לי הפראים – הן רשאות והיא אינה רשאית.

– ולמה היא אינה רשאית? – טוען אני ואומר להם – כלום אין נשמת חיים בה כמו בכל בהמות המקום?

– אפשר שאין בה – השיבו הפראים פה אחד.

– ריקים! – חוזר אני להם – אבל הסוסה, בהמה זו הרי “בהמה ארנונא” היא, שנוטלים ממנה מס וארנוניות, ואף אותה הבהמה בכלל בהמות המקום היא!

– דבר זה מוטל בספק ועדיין לא הכריעו בה – אומרים לי הפראים בלעג ובוז – אם אף בריה זו כביכול בכלל בהמות המקום שאלה היא שאין עדיין עליה תשובה.

– יאמרו מה שיאמרו – אומר אני בעקימת שפתים לבטל דבריהם – והסוסה הלא רעבה היא ולאכילה היא צריכה!

– תאכל את בשרה – מקללים לה הפראים – ספחת זו מה אצלנו? אותה רעבתנית למה היא גוזלת מזונותן של בהמות המקום?

– גזלנים! – גערתי עליהם בנזיפה, שלא יכולתי עוד לכבוש את כעסי – למה אינכם חוששים לאותם התישים ולאותם הסוסים, הרועים שם בקמה, שאוכלים ומכלים יגיע כפיהם של אחרים הזורעים בדמעה וממלאים כרסם מפרי מעשיהם? כאן אתם מדקדקים עם סוסה רעבה על מלוא כף חציר, ושם אין אתם מקפידים על הפסד מרובה, שהסוסים גורמים לאחרים. מה שהם מפסידים ורומסים ברגליהם הרי היה מספיק למזונותיה של הסוסה ולמזונות צאצאיה וצאצאי-צאצאיה לדורות עולם! ריקים, אין אמת ואין יושר בכם, וכל מעשיכם אינם אלא לטובתכם ולהנאת עצמכם, ואתם מחציפים להעשות מעצמכם שתדלנים כביכול לטובת בהמות המקום!

– הע-הע! – קראו זה לזה הנערים ואמרו – לקפחנו בשאלות הוא בא אלינו והוא כועס! בואו, דודים! יצעק לו זה וינהום כרצונו ומי יתן דעתו עליו. בואו!

ריקא אחד צייץ בקולו ומיד עקרו בני החבורה השחורה את רגליהם ורדפו הם וכלביהם אחרי הסוסה כבתחילה. הכוה, פצעוה, הממוה והבריחוה לתוך אחד הבורות.

 

פרק שלישי    🔗

ברוך משנה הבריות    🔗

לילה. שקט ודממה. מקצה השמים עולה הירח, מושל הלילה, ודורך על במתי רקיע לפקד חיל כוכבים, סדורים במשמרותיהם ועומדים להקביל פני רבם המאור הגדול. בהמות המקום כבר נכנסו לרפתים לאכול סעודתן בערבית ורובצות על משכבותן לאחר שחלבו אותן בעליהן חליבה יפה כדת עד טפה אחרונה. נהגתי מנהג חבר מחבורת “צער בעלי-חיים” ולקחתי פקיע קש בידי ובאתי אצל הסוסה העלובה לתוך הבור. עלובה זו מצאתי רובצת בטיט עיפה ושוממה בלא כח, ואלמלא גנוחי גנחה ברוחה הקשה, ואלמלא נפנוף והשפלת צלעותיה בכל נשימה ונשימה סבור הייתי נבלה מוטלת לפני, כל כך גופה כחוש ומדולדל ואין בו אלא עור ועצמות.

– שקשק, שקשק! – פתחתי בלשון סוסית, מתקרב לסוסתי, מחליק צוארה ומניח פקיע של קש לפניה.

הסוסה מרימה ראשה ומעמדת עלי שתי עיניה, תוהה ומשתוממת, אדם שכמותי יחלק כבוד לבריה בזויה ושפלה ויבקר אותה בלילה במרבץ מזוהם זה! ואני משפיל עצמי, כופף ראשי וחוזר ומדבר סוסית:

– שקשק, שקשק! כלומר: ערבא טבא, סוסה. שקשק, שקשק! – הילך סעודת ערבית. אכלי אם נשתיירה שן אחת בפיך. שקשק, שקשק! – המקום ירחם עליך, סוסתי. אומללה את מאד! שקשק, שקשק! – אומר אני לה בחסד וברחמים ומשים פקיע של קש אצל פיה.

“ברוך הבא!” – קול קורא נשמע פתאום.

נזדעזעו אברי מקול הקורא ולא ידעתי מאין הוא בא ומי הוא הדובר לי, הלא במקום זה ובכל סביבותיו אין אדם ולא דמות אדם. והקול חוזר וקורא:

– אל תתירא, בן-אדם, אני הסוסה מדברת עמך!

– סוסה! – צעקתי בקול פחדים וזרם רותח עובר בכל גופי ומרתיח את דמי. אני חש בראשי, כאלו צרצור סורט ומצייץ במוחי – סוסה זו, הרהרתי בלבי, אינה אלא רוח. ומיד נזכרתי, שהלילה ליל רביעי בשבת, שבו ניתנה רשות למזיקים.

– אל תהרהר הרבה! – נשמע קול הסוסה מדברת לי – פי הוא המדבר לך.

– סוסה מדברת! אתמהה.

– אין בזה תמיה כלל. כבר היה לעולמים. בספרי קורות העתים מצינו הרבה דברי אגדה ודרשות, שאמרו סוסים וחמורים מימי בלעם ועד עתה.

– כך הוא, כך – אמרתי לה, מתחכך שעה קלה ונזכר באותם דברי אגדה, שהייתי לומדם לצורך הבחינה – אבל… סוסים דברנים אני יודע, וסוסה… סוסה מי יודע?

– הכל מדברים ואפילו סוסה. ולא עוד אלא בשעת הכושר מדברת ביחוד הנקבה שבבהמות, וחמורה של בלעם תוכיח. ואף על פי כן תנוח דעתך. לא סוסה היא המדברת לך.

– מה היא?… סוסה ואיני סוסה בדיבור אחד! – תוהא אני ואומר, כופף ראשי ובודקה יפה יפה בעיני – ודאי היא…

– ודאי שד אני, רצונך לומר, מהלצנים שבשדים ומשטה אני בך. טעית, רחימאי, טעית! לא שד ולא בת שד אני, ואף לא סוסה ולא בת סוסה אניבטבע ברייתי. נראית אני כסוסה, ובאמת הריני בריה אחרת. אלמלא נגלו לפניך נסתרות וכל מה שאירע לי בעולמי היה מתישב לך הדבר ולא היית תוהא כך.

ומיד שתי עינים הביטו לי הבטה זו, שיש בה מעין צער וליאות, געגועים ותחנונים ביחד. והעינים עיני אדם חלש, מדוכא ומעונה ומסוגף חנם בלא פשע, סובל ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם, והבטת עינו מספרת צערו ומכאוביו, סופדת ומבקשת רחמים, בוקעת קרב וכליות וקורעת לבבות.

נסתכלתי בזו שלפני ונשתוממתי – לא זו הסוסה ולא זו צורתה, פנים חדשות לנגדי כדמות אדם כביכול! ועד שאני משתומם על בריה משונה זו ותבנית יד שלוחה לי מתחתיה, וכיון שהחזקתי בה מפני הכבוד – ותהי לפרסת סוס בכפי!

“ברוך משנה הבריות!” – דובבו שפתי שלא מדעתי.

ופתאם קול המון עולה באזני, לא קול ענות אמן, אלא קול צעקה, כקול אֵם מבכה על בנה וכצעקת המפקחים פקוח נפש, וכמדומה לי שאני מונד ומטולטל ומשתטף בצונן. ראשי בקרירי ואברי גופי מרעידים. נתקרבתי להסוסה קירוב בשר והייתי מתחמם לעורה.

– כמה שנים לך, שאַת משונה? – שאלתי לה, כדי להנות נפשה בדברי שיחה בשביל טובת הנאה, שאני מקבל באותה שעה ממנה.

– מימים רבים – השיבה לי באנחה – רבים כימי הגלות.

– והיאך היה המעשה? – אמרתי לה, מתקרב עוד יותר ומתחכך בעורה ובעצמה.

בריה זו מעמדת עלי עיניה ומסתכלת בי בעיון גדול, כאלו חושדתני בטירוף הדעת. ולאחר שנמלכה בדעתה שעה קלה פתחה ואמרה:

– מה שבני אדם מתהפכים לחיות ובהמות ולשקצים ורמשים בחייהם הוא מאלו דברים, שהיו לשעבר מעשים בכל יום ומצויים גם עתה בימינו, כעדותם של חכמים רבים ושל כהנים משרתי עליון בכתב ובעל-פה. בספרי ימות עולם מצינו, שהמלכה שמירמות, מלכת בבל, נתהפכה ליונה בימי זקנותה. דניאל ראה בחזון ארבע מלכיות בדמות חיות, אריות, דובים ונמרים, ונבוכדנאצר בשעתו נהפך לחיה ודר עם חיות רעות. זה ציוס, הגדול באלילי יונים, שהיה, במחילת כבודו, שטוף בזמה, נתהפך פעם אחת בעצמו לשור והפך את בת המלך אינאכוס, את יאה היפהפיה, לפרה, ובדמות פרה היתה מתנדנדת ימים רבים בעולם. במדינת יון היו גם בריות משונות, חצין אדם וחצין בהמה ונקראו קינטוורין. אחד מאלה ושמו יחירן, חציו סוס וחציו אדם, בעל זקן ופאות וכובע בראשו, היה מלמדו של הנשיא תיזיוס. וכלל זה נקוט בידך, דור דור וחכמיו, עם עם ומלמדיו. כשהעם פרוע גם מלמדם פרא אדם. וכמה נשים זקנות ועלמות אין מספר ראו חכמי אירופה וחסידי עליון כשהיו משתנות בדמות צפרדעים ודרקונים ושאר רמשים ארסיים, וכשהיו רוכבות על מגרפות, מכבדות ומטאטאות ופורחות באויר, והדבר נתאמת אחר כך לפני בית-דין שופטי צדק בעדים ובאותות ומופתים… טובים היו הימים ההם לעושי מעשי להטים ואחיזת עינים, למגושים רמאים וצבועים, שהיו נוהגים שררה בדורם ועשו נאצות גדולות. הרבה בני אדם, הרבה נסיכים ובנות מלכים נעשו בהמות וחיות רעות על פיהם. קראו בכתוֹב עמים ובספריהם ותראו, שלא מושל אחד ולא נגיד אחד נהפך על ידם לתיש, לסוס ולחמור וכיוצא בהם; לא מטרונה אחת ולא בת מלכה אחת נעשית על פיהם אילה או כשׂב או עז; לא דוכס אחד ולא אפרכוס אחד נעשה על פיהם כלב, או זאב-ואלקלאק, או דוב, שהיו דורסים ואוכלים בני אדם ומוצצים את דמם ומוח עצמותם; אלא בני כפרים וערים כולם, למקטנם ועד גדולם, נהפכו על ידם לעדרי צאן וסבלו הרבה צרות, יסורים וענויים קשים. זה כחם של לוהטים, מסמאי עינים, מלהגים ומהגים, וכך מעשיהם בימים ההם! – –

הדבּוּר הזה היה הולך כמו מחבית ריקה ונראה שאינו ניב שפתים, לא הסוסה מדברת, אלא רוח מדבר מתוך גרונה. הדברים זעזעו את מוחי וקול המולה כשטף מים קרים נשמע בו, והייתי מתחכך וגונח מלבי. הסוסה נסתכלה בי והדבּוּר חוזר ויוצא מתוכה:

– ובימים ההם היה בן-מלך אחד חכם ונבון ובעל מדות טובות. והיה בן מלך זה נודד ממולדתו ומבית אביו, כשעדיין הוא נער, ועובר במדינות לראות את כל הנעשה בעולם, ועשה לו שם בגויים. ומלך מצרים, ארץ טמאה בגלולי חרטומים ומנחשים וקוסמים, כעס על אותו בן-מלך, שבא כאורח לגור בארצו, ונמלך בפמליא שלו ואמר: הבה נתחכמה לו לאבּדוֹ מן העולם. ועשו החרטומים בלהטיהם והפכו את בן-המלך לסוסה והעבידו אותה בפרך בכל עבודה קשה ובחומר ובלבנים לבנין פיתום ורעמסס. ימים רבים מררו את חייה עד שעמד לה מושיע. בא בעל-שם מפואר, שכל הקוסמים כאין נגדו, אמר שֵׁם וחזרה הסוסה והיתה בן-מלך כבתחלה. כל ימיו של בעל מופת זה וכל ימי תלמידיו אנשי השם אחריו היה בן-המלך נתון בשלוה, ועושר גם כבוד היו לו, וכשמתו שלטו בו שונאיו הרעים והפכו אותו שוב לסוסה בכשפיהם הרבים, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי וממקום אחד למקום אחר, נרדף ונענה כל הימים, ושם “סוסה עולמית” נאה לו באמת. לעולם הרי היא מתנדנדת ואין לה מנוחה בארץ. כל הרוצה לרכוב עולה ורוכב עליה, מי שידים לו מכה וחובל בה וכל מבקש נפשה בא ומצערה ומטיל משאו על גבה. לעולם היא מושכת בעול, מושכת ומתיגעת ונושאת חומר ולבנים, שמהם הרי זה נבנו כמה וכמה כרכים ועיירות!

ואני הגבר שמוחו מלא ספורי-בדים והבלים ומעשי תעתועים, וחוץ מספורי “אלף לילות ואחד”, “מעשה בבא” וכיוצא בהם, שקראתי בילדותי, הוספתי עליהם דברי הבאי ולהג הרבה, שהייתי לומדם בימי בחרותי בשקידה רבה לצורך הבחינה; אני, שלבי חם, דמי רותחים, דמיוני אש ורגשותי נוחים להתלהב; אני, שמקור דמעותי פתוח לכל מדוכא ומעונה ולהם דולפה עיני, הרי נזדעזעתי כשהייתי שומע המעשה בבן-מלך האומלל מאד.

– היכן הוא? – שאלתי להסוסה בקול בוכים – בן-מלך עלוב זה היכן הוא?

– בן-מלך זה – אמרה לי – מוטל עתה לפניך בצורת סוסה!

– אוי! – צעקתי במר נפשי והרטבתי בדמעות רותחות את סוסתי העלובה!

 

פרק רביעי    🔗

דברים שביני ובין סוסתי    🔗

כשנתישבה מעט דעתי והרימותי פני, ראיתי הירח נשקף משמים לתוך הבור וסוסתי אוכלת קש בנחת-רוח ובחשק גדול כבהמה מלידה ומבטן, והתחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבי, פעם נתגלגלו רחמי על סוסה שוממה ועלובה זו, ופעם נתמלאתי עליה חמה, שהיא רבוצה בטיט ואינה חוששת, והיאך יטעם לה קש לאחר המכות הגדולות וכל הבא עליה היום! ועלה במחשבתי, שמא כל המעשה שראיתי היום אינו אלא חלום, ושמע יש לי עסק עם סוסה פשוטה הדיוטית, שאינה חוששת לכבודה ולא דעת לה להרגיש ברוע מעמדה וחרפתה, שאלמלי היה לה דעת מעט ורגש של כבוד כל-שהוא לא היתה יכולה לנוח על מקומה בשלום. דמיה הלא היו מרתיחים וכל אברי גופה מזדעזעים ולא היתה שוכחת אפילו שעה אחת, שלא טוב להיות סוסה עולמית, שלא טוב להיות למכה ולחרפה, למשל ולשנינה לכל פוחד ובן-בליעל והיתה מתאמצת לבקש תחבולות בכל כחה לחזור לקדמותה ולהיות אדם כבראשונה. בושתי בפני עצמי והייתי בעיני כמשוגע. מה עשיתי? למי בכיתי ולמי דאגתי כך בתחלה? ועל מי הייתי מוכן למסור נפשי? על מי? – על בהמה! על סוסה מתמרטטת ומדולדלת זו!

נרתעתי לאחורי וישבתי לי מנגד.

ופתאם נאנחה הסוסה. קול נאקתה הרעיש כקול רעם את לבי. הבריקו בי רגשי רחמים ודמי נעשה כמרקחה. גניחה אחת גנחה ונהפך לבי לה לטובה. אם אַת נאנחת, אמרתי בלבי, סימן טוב הוא. האנחי, סוסה, האנחי, כשאת מתאנחת נחזה בך את בן-מלך העלוב כמה הוא משתדל להיות איש. באנחתך זו נשמע קול צעקתו, צועק ואומר: עדיין חי אני! רוחי עדיין מתקיימת ואני חי, מבין ומרגיש ככל הבריות! הוא צועק ומבקש רחמים: חוסו נא, בני אדם, והניחו לי להיות מה שהייתי ולחיות כדרך ברייתי בימי קדם! – האנחי, סוסתי, האנחי, אולי תוכל אנחתך להועיל, אולי תזעזע לבבות, אולי תהא נשמעת לבני אדם ויתבהלו, אולי יתעוררו ויושיעו לך ברחמים. כך, כך הוא סוסתי, כשאת נאנחת סימן טוב הוא לך!

ועד שאני מחשב בדעתי נשאתי עיני וראיתי – אין קש עוד לפני הסוסה, אכלה את כלו ולא נשתייר ממנו כלום, ומיד חזרתי בי ואמרתי: אכן ידעתי על מה בהמה זו נאנחה! היא נאנחה על סעודה שאינה מספקת לכרסה, שאין לה עוד חציר לאכילה, ואלמלי נמצא לה מספוא רב וגם מלוֹא העומר שׂעורים היתה מאושרת ושמחה בחלקה. יעשו בה שונאיה כרצונם, ילגלגו עליה וילחצו אותה ובלבד שיהא מספוא מצוי לה כדי למלאות בטנה. וכי לא סוסה היא באמת, בהמה גסה באופיה, בטיבה ובכל פרטיה?

דבר זה הכעיסני מאד והייתי נרתע לאחורי עוד כמה פסיעות, יושב משומם ומרעיד מתוך רוב צער.

– מה לך שאתה רועד כל כך? – נשמע קול מדבר לי מתוך הסוסה – שמא צר לך המקום אצלי והמושב לא טוב?

– לך אפשר מושב המקום טוב, ולאדם שדעה יש בו ולבו מרגיש ויודע מה טוב, מושב זה רע לו, רע מאד – אמרתי לה, מנמך קולי כמתרעם, ולקפחה בדברי חידודין נתכוונתי.

– ואדם זה שאמרת, יהיה מי שיהיה, אלמלי הוא היה במקומי, נע ונד בארץ בדמות סוסה, גוו נתון למכים ויד כל נבל בו, הרי זה כבר אבדה בינתו, נתטמטם לבו ויצאה רוחו, וכבר נתנבל ונשכח זכרו…

תשובה זו בת-קול אמרה לי מפי הסוסה, ואני איני משגיח בה, נכנס לתוך דבּוּרה ואומר:

– ולפניך כשר הדבר וטוב רבצך זה בעיניך?

– טוב יותר ממה שהיה. היו ימים, שהייתי נרדפת על צוארי ואין לי מעמד אפילו שעה אחת. שונאי היו טורדים אותי וטורדים ומכשילים את כחי. עכשיו אני רובצת על-כל-פנים בזה כמעט רגע. טיט זה שטיח הוא לי ויפה לרבוץ עליו, ואני מחליצה בו עצמותי היבשות.

– והמכות, והחביטות, שחבטוך הפרועים היום, כלום שכחת? והכלבים שחרצו לשונם לך היום, אפשר גם הם רצויים לך?

– רצויים יותר מן הכלבים הראשונים. אלו כלבים שאמרת מה הם, מה לשונם ומה נביחתם? כלבים ראויים לשמם היו אותם הנבחנים, שהיו משסים בי לשעבר. הם היו כלבים שבכלבים, רבותיהם הגדולים, מלומדינביחה ויודעים לכוון השעה לנבוח, עושים רצון בעליהם באמונה, מלחכים כפות רגליהם, מתיצבים לפניהם בקומה זקופה כהולכים על שתים ומכשכשים להם בזנבם. דעתם היתה כמעט דעת אדם, אבל פיהם ולבם כשל כלבים. נשיכתם היתה רעה ועד היום עומדים בבשרי רשמי שיניהם. ואם הראשונים כלבים, אלה שראית היום כחמורים, הדיוטים, חסרי דעה ושוטים, נביחתם נביחה בטלה, נביחה בעלמא, לא בדעת, ונובחים גם כנגד הלבנה. כשמשחדים אותם נעשים אלמים. אדם משליך להם פרוסה סוכר את פיהם ולפניו הם זוחלים ומתרפסים כמו לפני רבם, ואותה שעה שעת רצון לגנוב ולגזול בפניהם. ואם הכלבים היום כחמורים, הרי פראי אדם שאמרת כקופים בפני הפראים הראשונים. הראשונים היו מאמינים בהבליהם ומהבילים אחרים, שוגים ומשגים, תועים ומתעים, מתפחדים מתעתועים יצירי דמיונם ומפחידים בהם את הבריות ולשם תקון העולם כביכול קלקלוהו. ופראים אלה שראית, בעצמם אינם כלום ואין בלבם ובמוחם כלום, אלא כחומר ביד היוצר הם בידי אחרים. אומרים להם: נשכו! ונושכים; נשקו! ונושקים. וכל הקודם זכה בהם. היום ידם בזה ומחר במי שכנגדו. וכשהפראים הראשונים עמדו עלי כמעט כלוני באש קנאתם, ונסים נעשו לי שנצלתי מידם. אוי, כמה צררוני, כמה מררוני אותם סוסים אבירים, שראיתם היום רועים ומפסידים תבואות שדה!

– מה את סחה! הגם סוסים עינו אותך? וסוסים אלה סוסי דורנו?!

– אלמלי ניתנה רשות לעין לראות דברים כהוויתם האמתית, נתישבו לבני אדם קושיות הרבה בהנהגת העולם. אל נא תחשבני למשוגעה. בדעת אדבר. הסוסים הללו הם גלגולי פריצים פרועים, שהיו עושקים את הבריות ומפסידים הרבה בימיהם. אין אחד מאלה איש-לב ובעל נפש – ונפשות הרבה היו משועבדים לו לשמשו ולעשות מלאכתו. עבדיו היו מתעמלים ואוכלים לחם צר, לחם עוני, ולא נהנו כלום ממה שהביאו לעולם, והוא היה מתעדן מטובם, אוכל פרי ידיהם ומבזבז על שׁרוֹת ומחוללות ותענוגות בני אדם. הם הגינו עליו בנפשותם, ובכחם ועמל כפיהם עשו לו רכוש גדול – נכסים, עיירות וכפרים, ודבר מועט לצרכיהם וקיום גופם בא להם מידו בנדבה. הם היו קרויים מקבלי צדקה עניים,ו הוא נדיב וגומל חסדים. הם שהיו מזכים לו כל קנינם ומעשי ידיהם לא זכו לשכר, שהרי הם מצוּוים ועושים, והוא כשהתנדב פעמים כל-שהוא משלהם לבתי-חסד בשבילם, זכה לכבוד ושם טוב, וגדלוֹ וטוּבו מלא עולם. והיו מזכירים אותו לשבח בשיר ובקול תודה בכל כתבי-העתים, להודיע ולהודע, שיש בעולם נדיב, טוב ומיטיב ומרחם על הבריות. לשעבר היו סוסים אלה שראית בני אדם פריצים, ועכשיו נתגלגלו והיו סוסים פריצים. לשעבר היו אבירי עם ובטלנים שבבני אדם, ועכשיו הם אבירים מיוזנים ובטלנים שבסוסים, ובאמת סוסים אבירים ומלומדים – הם למה ומה הם מועילים? כל מלאכת עבודה בעיר ובשדה הרי סוסים דלים ופחותים עושים. וסוסים אבירים עומדים באורוות על אבוסיהם וחיים בנחת. ופעמים אתה רואה אותם במרכבה, הולכים נטויי גרון וזנב, דוהרים ומזדקפים קוממיות ומתגאים באפסר ומרדעת והענקות שבצואריהם, או שהם יוצאים פעמים לרקד בקרקסאות, להראות כח מעשיהם ולקבל פרס. הגע בעצמך, מה בצע בסוס, שהוא מרקד ומשחק ועושה דברי הוללות? למה מעשירים סוס כגון זה ומנשאים אותו בכסף וזהב? ילכו אותם הסוסים ויעבדו ואל ישעו בדברים בטלים ויפסידו לאחרים.

– הס! – אמרתי לה – ואל תהממיני בהבל פיך. וכי כך דרכך תמיד להיות מרבה שיחה?

– כמעט תמיד אני שותקת – משיבה היא לי באנחה – לא אוכל דבר וגוזרים עלי שלא אדבר. וכשאני שותקת הריני סוסה לכל דבר, פשוטה כמשמעה. למדני, השׂכּילני והורני את הדרך ואני איני שומעת. אתה תאמר: הימיני! ואשמאילה; השמאילי! ואימינה. אם לא שתאחזני בציצת ראשי ותמשכני אחריך בעל-כרחי. בשעה שאני שותקת כל הרוצה בא ורוכב עלי, אפילו שוטה וקטן וקל שבקלים. אלא עתים פי נפתח וכלהבות אש מהר-שרפה סוערים ויוצאים מתוכי שיחי וכעסי, עברה וזעם, שהוצברו בלבי בשכבר הימים. דמי מרתיחים ושוטפים בזעף כנחלים בימי אביב, עולים לתוך ראשי בהמון גליהם ויורדים דרך עיני בזרם של דמעות רותחות. מררתי מתפקעת, נפשי מרה לי ולבי צועק ונאנח במרירות.

– תמיהני, סגולתי – אמרתי לה – אם תוכלי להוכיח אחרים, והרי גם את מאותם אבות נזיקין, שאוכלים ומפסידים. וזה היום הלא הקיפוך בקול צוחה והרשיעו אותך, שדרכך לילך ולהזיק!

– כשתעיין היטב בדבר תמצא עלי זכות – אמרה לי – אם מדברים במה שאני מפסידה, בדין שיהיו מדברים גם במה שאני מועילה, שאין דנים לזכות או לחובה אלא לפי הכרעה של אחד משני אלה, ששוקלים אותם זה כנגד זה, ואם לאו, הרי באי עולם כלם מזיקים ואין אדם צדיק שלא תבוא על ידי ספוק צרכיו תקלה כל-שהיא לאחרים. הבאת-הפסד עבירה היא, שאין לבטלה לגמרי מן העולם. וכמה שלא יהיו מתריעים עליה היא לעולם תהא עומדת. לכלותה אי אפשר, אבל אפשר לכסות פניה במסוה של צדקה ולהאפיל עליה בטלית של נדיבות. שמעון הנגזל קובל על ראובן שהוא גוזל ומפסיד, אומרים לו: אמת, כאן ראובן מפסיד קצת, ומה יעשה? אם מנהגו של עולם גורם לכך; אבל בוא וראה מה הוא מועיל במעשיו וצדקת פזרונו שם. ואם יש מועיל גם בי, ואם גם אני הבאתי ומביאה דברים של תועלת לעולם, כמדומה לי, אין מי שיכחיש זאת. מעולם הלא היו רוכבים עלי, והכל, אחד המרבה ואחד הממעיט, היו נהנים ממני. את מי לא נשאתי על גבי ועל נזקיו של מי לא נתחייבתי אני בתשלומין? כמדומני, שכר עבודתי מרובה אלף פעמים ממלוא כף חציר שהפסדתי. ואם כן, הרי יצא הפסדי בשכרי. ולא זו אף זו, אני מפסידה באונס, אכף עלי פי, הרעב דוחקני, ואם בעצמי לא אבקש מזונותי מי יתן לי? ובלא אכילה הרי אי אפשר לכל בריה להתקיים. ומה אפסיד באכילתי? מעט עשב, וחצי כל-שהוא! ואותם סוסים אבירים הרי לא יחסרו כל טוב, מזונם מצוי להם בשופי, גם מקום מרעה, גם מספוא רב להם בביתם, ולמה הם באים בשדות אחרים ומפסידים? והפסדם הלא הפסד מרובה, שהרי הם באים בקמה, אוכלים את הבר ומקלקלים ודורסים ברגליהם!

– אותם פראי אדם ראשונים, שבהמה המה להם בדורנו זה לדבריך – אמרתי להסוסה, מראה לה פנים זעומים כאלו אני הדיין והיא חייבת ליתן דין וחשבון לפני – או אותן בהמות בדורנו, שהם פראי-אדם ראשונים, ענו אותך בענויים קשים. כך את קובלת עליהם. הביאי ראיה לדבר!

– ראיה לדבר וזכר לדבר הוא עורי – משיבה הסוסה ומתהפכת מצדה אל צדה – בוא וראה, על עורי חרות באותיות משונות כל מעשה שוד וחמס, אכזריות והבלים הרבה, שנעשים בימים ההם. רבים צררוני מנעורי, רבים קמו עלי, דשו את בשרי, הכוני, פצעוני וכמעט כלוני באש קנאתם. עורי המוקרח וגבי המשורטט, שכּוּלוֹ פצע וחבּורה ומכה טריה, הם ספר דברי הימים, מזכיר עוונות של דורות ראשונים. במגלת ספר זה כתוב עלי אני רובץ לפניך עתה – הסתכל בעורי וקרא בו!…

 

פרק חמישי    🔗

סוסתי עולה מן הבור בסערה    🔗

כגלגל ריחים של רוח חוזר מוחי מכל מה שנגלה לי, וכל החיים חוזרים עמו, מתערבבים ומתחלפים זה בזה. דומה, שהכל כשהם לעצמם צורתם אחרת מזו שנראית לעינים ואין תוכם כברם. יש בהמה בצורת אדם ויש אדם בצורת בהמה. ודברי ההודים ובעלי הקבלה, להבדיל, שנשמות בני אדם מתגלגלות בכל מיני בעלי-החיים, וטעם של אכילת דגים בשבת כדי לתקן הנשמות המגולגלות בהם – אמת צדקו יחדו. ואם הדבר כך הוא, הרי על-כרחנו אנו מודים, שהשקפתנו על העולם מטורפת. משועבדים להחושים היינו ומשוגעים אנו מימי בראשית ועד הנה. ואם אנו רוצים בתקנתנו ובתקנת העולם ולהיות פקחים, אין לנו אלא לשחרר עצמנו מהחושים הבדאים, לבטל את הוודאות ואת הגלויות ולהטיל ספק בכל המעשים ובכל הבריות. אתה רואה אדם, למשל – אפשר הוא כלב. דג גדול עולה על השלחן – אפשר דרשן-דברני מפולפל ומבוצל בבצלים עם חזרת ומרור מונח לפניך. ועל דרך זה הרי יתישבו לנו הקושיות בהנהגת העולם ובמנהגיהם של הרבה בני אדם. מעכשיו נדע מי לנו כל המחנה של שוטים וטפשים, צבועים, חנפים, מלחכי-פינכא ובטלנים; של בעלי טובות, עסקנים ואפוטרופסי הקהל, גבאים ונאמנים, תקיפים, שתדלנים, מוכסנים וחטפנים; של בריות נאות ונפשות יפות, מטיפים ובעלי-מוסר, קנאים יודעי דעת עליון ושוטרי שמים. נדע מי הם, ושורש נשמתם וטבעם ואופיים של מי בהם. נדע מה מגמתם, מה חפצם ומה כוונתם, ולתכלית מה הם מצויים ועומדים בינינו ילודי אשה אומללים.

יש מבקש חכמה כל ימיו ואינו מוצא, ויש קונה חכמה בשעה אחת. הלילה הזה הייתי חכם!

וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן.

ולא לבד באחרים הייתי מפקפק, שלא לדעת בבירור מי הם ומה הם, אלא הייתי מפקפק גם בי בעצמי ובכבודי, שמא אני איני אני? שמא אני משועבד לכח אחר החי בתוכי, ולא אני שורר בבית-חומרי ועושה כל המעשים בדעתי ורצוני, אלא הוא מושל בי ומשעבדני לעשות רצונו שלא בטובתי ולהיות ממשיך את חייו ומעשיו הקודמים. אני החומר והוא היוצר, או אני החמור והוא המנהיג. ומי הוא זה? נשמת מי שרויה בתוכי ורוח של מי דובר בי? אפשר אחת מהנשמות הגדולות שוכנת בתוכי – נשמת שלמה המלך, למשל! ורגלים לדבר, הוא עדיין נער קטן נתּנה לו חכמה בחלום הלילה ויחכם בשעתו מכל אדם, ואני הצעיר הלא הייתי גם אני “חכם בלילה” ובכחו אמשיך חכמתו ואחכם מכל הבריות בשעתי. או שמא נשמה גדולה אחרת בי? ואם סוסתי בן-מלך הוא, אני הגבר, להפך, בת-מלכה אני. וחילוף המינים בגלגולי נשמות דבר שאפשר הוא, ונזכרתי מה שכתוב בעניין זה בספרו של חכם צרפתי ותוכן מפורסם הוא. ואם כן, שמא מלכת שבא בכבודה אני ולא לחנם נזדמנתי אני והסוסה לפונדק אחד. ושמא טעיתי, ואני איני מהם? לא איכפת לי. העיקר היא נשמה גדולה, וכלום כלוּ כל הנשמות הגדולות? ולפי רתיחת דמי עתה והתלהבות נפשי היתרה נשמת יהודה המכבי בי. הנה כחי בפי ואוני בלשוני, ואני חש בי עתה גירוי להשמיע קול פחדים בחמתי ויזדעזע העולם.

וכיון שפתחתי פי וצעקתי, מיד היו קולות וברקים ועמוד רוח סערה. עמוד גדול של אויר חוזר כגלגל, מתרומם ועולה בחללו של עולם ומעלה עמו אבק וצרורות ושאר מיני דברים ומרקידם בערבוביא משונה. כלם חוזרים דחופים ומעורבבים כרוחות ושדים ומכניסים לתוכם את כל הבא לפניהם בדרך ורוקדים לקול מנגינה חטופה ומטורפה – קול קרקור ויבבה, קול צפצוף, צלצול ושריקה, קול גניחה ודגירה, קול המיה וקול תאניה ואניה. והאילנות בשדה וביער עונים חלקם אף הם ברעש גדול, מתגעשים ומנענעים ראשיהם. הלבנה מתבהלת, נחפזה ונטמנת בעבים, ואני עומד ותוהא. כלום אפשר הוא שכל הרעש הזה בא מכחי – מכח פי ורוח שפתי! שמא הלילה ליל חתונה לשדים ולילין. מכשפה נכנסת לחופה עם בן-גילה בשמחות ובמחולות ונשים כשפניות ביחד עם שעירים מרקדים לפניהם ובסופה וסערה דרכם.

אני הופך פני ומסתכל בסוסתי ואיני מכּירה – צורתה מתחלפת כמה וכמה פעמים ברגע. רגע היא נראית כדמות אדם: גרגרת צנומה, פיקה גדולה בולטת, פאות קלוטות ומסובכות, פה פתוח ושפתים נעות וגניחות יוצאות מקרב לב. ורגע היא משתנית ואיני יודע מה היא. ופתאום נזדעזעה, זקפה אזניה ועמדה על רגליה בהולה, כאלו נחש הכּישה, נתמתחה בכל מלוא גופה וכשכשה בזנבה, כסוסה בטבע ברייתה. ועד שאני עומד ומשתומם ומין בריה משונה בא ועולה על גבה, חובטה ברגליו ושורק שריקה גדולה – ומיד הסוסה קופצת ועולה מן הבור, והיא ורוכבה נעלמו מעיני.

– הוי סוסה! הוי הוי, סוסתי! – צועק אני בכל כחי.

והרוח הולך וסוער, והקולות הולכים ומתגברים. עמוד החוזר באויר חוטפני ואני חוזר בו בתוך שאר בריות משונות. שם כשפניות זקנות רוכבות על מכבדות ומגרפות, ועלמות יפהפיות – אלה על שעירים, אלה על דיות וינשופים ואלה על חתולים. צעקניות הן ופטפטניות, קול הברה והמולה באזני ושׂפת לא ידעתי אשמע: “שרלאי ואמרלאי, בזך בזייך, בזבזייך, מסמסייך! חרי חמימא לפומייכו, נשי דחרשייא, קרח קרחייכו, פרח פרחייכו!” – הן פורחות ואני פורח, עוצם עיני מפני השעמום, מתיגע ומזיע. והנה כתבנית יד אוחזת בי, פעם בראשי ופעם בעקבי, ואני צועק ויורד מטה ופוקח עיני.

מרגיש אני כסתות מראשותי ומצעות מתחתי ועדיין איני יודע בבירור היכן אני, שומע אני דברים זרים מעין אלו, שהייתי שומעם קודם בשעת פריחתי, ותמונה איני רואה. ולאחר שעה קלה, כשנתישבה דעתי, נראו לי בזה אחר זה זקן מגודל, פאות ארוכות וצורה של בן-אדם. והוא לוטש עיניו, מעוה פניו ודש ברגליו ומלחש עלי ואומר: “בת מחלת, אזלת אוסיא, בלוסיא, איבדור תבלונייכו, התבדרו בחורשייא ולגו ישראל בר ציפא לא אתיתו. בין כוכבי יתבינא, בין בליעי שמיני וקאקי חיורי אזלינא. בטינא סרוחה דבר-טיט ובר-טינא, טור וטור על טור, ועליו שונרתא אוכמתא בת אוכמתא רועה שפיפונים לסמנגלוף, לאניגרון ולול בן שפן”… וגויה זקנה עומדת לה בזוית, מלחשת ביחידות ובחשאי, רוקקת ופוהקת בקול רם.

– דפקיק הוית חוטמא, הוית דפקיק כשמגז חוטמא, איסטמאי, סתומאי חוטמא, מריגז חוטמא פרחא זיקא למוריקו, ביך ביך – לחש בן-אדם, כופף עלי ומחזיק בראש חוטמי.

– פסיק, פססיק, הפסססיק! – נענה לו חוטמי, מתעטש ופועה בקול.

– לחיים טובים, לחיים טובים! – מברך אותו בן-אדם בקול ששון, ממהר ובא לירכתי הבית ומבשר ואומר:

– ציפא, ראי, חי ובריא בנך!

– היכן אני? – שואל אני בהול ומשתומם.

– אצלי, בני! אצלי עד מאה ועשרים שנה! – נשמע קול אמי בפתח, וכהרף-עין באה ונפלה על צוארי ובכתה תמרורים.

– “שברירי, ברירי, רירי, ירי, רי” – לחש אותו בן-אדם, נושב ומפיח כמגרש מזיקים ברוח שפתיו. ואחר כך הפך פניו לאמי ואמר:

– ציפא! אני מתעסק “עמהם” כשלשים שנה. כך כך הוא לפי חשבוני. תיכף לבהלה הראשונה, כשנעשיתי בעל-שם וגרשתי את הגלגול-הכסלוני, שעשה בימי רעש גדול בעולם. מאותו זמן ועד עכשיו כמדומה לי עברו שלשים שנה, ואפשר עוד יותר. ובהמשך הימים האלה הרבה הרבה נתעסקתי “עמהם” ולמדתים דרך-ארץ. והיום נפרעתי מהחבריא הרשעה והשובבה ולקח טוב נתתי להם, למען ידעו… זוהי עבודתם ומלאכת ידיהם.

– א – הוך! – מפהקת הגויה הזקנה בקול רם, מלחשת ורוקקת ושוב מפהקת ומסיימת בקללה כלשונה:

– טראסצא איח מאטערי! תפח רוחן של אמוֹתם!

בעל-השם חתך מן השלחן והכסאות שבע חתיכות-עץ קטנות וחפן שבעה קמצים עפר מתחת האסקופה ומן החור, שבריח הדלת נתון בו, ושבע מטבעות כסף ואחת מפוזמקאותי נטל מאמי ואמר לה:

– את כל אלה נטלתי כדי ללחוש עליהם בלילה לאור הלבנה על פרשת דרכים, ויש להוסיף עליהם עוד שבע שערות מזקנו של כלב סבא, ככתוב. אלא בשעת הדחק כשאין כלב יוצאים גם בחתול. חתולך, ציפא, ודאי הוא בבית-המבשלים, ואני הולך עתה לשם לטול שבעה חפנים אפר כירה ואתלוש גם שבע שערות מזנבו של החתול, והיו כל המינים המתבקשים בידי.

כך אמר בעל-השם. ולאחר נשיקת המזוזה בהבטחה לבוא מחר ולגמור את מעשיו רמז לגויה ויצאו שניהם מן הבית.

– אמי, מה זאת? – תוהא אני, רואה את אמי בוכיה ומתמלא עליה רחמים – למה תבכי, אמא?

– אוי, מר לי, בני, מר לי מאד!

– מה היה?

– הלואי שלא יהיה עוד מה שהיה!

– חוסי עלי, אמי, וספרי לי. לא אשקוט עד שתשקטי את. מנעי קולך מבכי וספרי לי, אמי יקרה, ספרי הכל כשהיה ואדע.

– הניחה לי מעט, בן-יקיר, ואמרר בבכי. אבכה וירוח לי.

דממה. אמי ראשה מוטל על צוארי ובוכה במסתרים וקולה לא נשמע, כתפותיה נעות וכל גופה מרתית. ולאחר שעה קלה הרימה פניה אלי, מתאפקת ומספרת עצובה ונאנחה:

– כשיצאת באותו היום לטייל בשדה לא חזרת לשעה הקבועה כדרכך. היום פנה ואתא לילה ואתה אינך בא! אני וכל אנשי הבית היינו מצטערים מאד והלכנו לבקשך, הולכים ומשוטטים בכל מקום בשדה ובחורשה עד שמצאו אותך תחת אחד השיחים אצל אַמת-המים מתנמנם, נים ולא נים, תיר ולא תיר ופניך זועפים ומשונים. ומאותה שעה נהפכת לאיש אחר. היית שרוי בכעס ובעצבות, ממעט באכילה ובשינה, מתבודד ויושב בטל ומדבר לעצמך דברים משונים ומקוטעים, שאינם מצטרפים לענין אחד. לא ידענו מה זאת ומה היה לך; ובאחד הימים, אוי לי, נודע הדבר… והלואי שלא יהיה עוד הדבר ולא יבוא לא לנו ולא לכל ישראל! אוי לי, בני, אם אומר..

אמי הפסיקה דבּוּרה ואמרה לי בדמע:

– לא אוכל עוד לספר, לא אוכל עוד, בני; הדברים קשים לי, כמחטים הם בלבי, ואתה, בני, חוסה נא ואל תאיץ בי. וגם לך עת לנוח, תישן וירוח לך. שכב, בני, שכב. סגור עיניך והתנמנם! השינה טובה לך, ישראל!

– על-מנת כן – אמרתי לאמי – על מנת שתבטיחיני לחזור ולספר לי מחר.

– יהי כדבריך – אמרה אמי – שכב בני, שכב, שכב והתנמנם, ישראל!

 

פרק ששי    🔗

אמי סותמת והמשרת מפרש    🔗

למחר נכנסה אמי, שואלת בשלומי. וכשראתה שאני מפציר בה לקיים הבטחתה נסתכלה בי בחמלה, מקנחת עיניה בסינר ואומרת במרירות:

– לספר לך הכל אי אפשר. משונים היו מעשיך ודבריך באותו היום. היית מדבר על חיות ובהמות ועל רמשים ושקצים, ועל בני אדם, להבדיל, ונתעוררת ברחמים על סוסה אחת, שהיא דוויה וסחופה, ממושכה ומורטה ואומללה מאד. הלואי שדבריך אלה יתפזרו כעשן למדבריות וליערות שוממים! ובעיר יצא עליך קול הברה, שאתה… הלואי, רבונו של עולם, ישתטו שונאי וכל החושבים רעה עלי ועל כל ישראל! כמין אש-קודחת אחזתך ימים אחדים והיית שוכב בשעמום-הדעת, מדבר כחולם מתוך האש. ברוך המקום וברוך שמו, שהקיצות היום לחיים ולשלום!

– ציפא! – אמר בעל-השם, שנכנס לתוך חדרי הוא והגויה בחשאי, כדי שלא להרעיש אותי החולה, ועמד מאחורי אמי שעה קלה כשהיא מספרת – דברי קנטור הללו לא הוא אמרם, אלא “הם”. הדברים “דבריהם”. הרוח היה דובר מתוך גרונו.

– “טראסצא איח מאטערי”! – אמרה הגויה את פסוקה – תפח רוחן של אמותם!

כלם רוקקים שלש פעמים.

ובתוך כך נכנסה בריינדיל המתורגמנית, מקריאה לנשים בבית-הכנסת, שהלכה בשליחותה של אמי להשתטח על קברי המתים. נשקה את המזוזה שלש פעמים ובאה בזריזות אצל אמי. עיניה מאדימות ופניה מתחלחלות מדמעה ואמרה לה בניגון של קינות, שהתנפלה על קברות כל בני המשפחה – הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, בין מצד האם ובין מצד האב, ובקשה את כלם בדמעות שליש, שישתדלו לפני כסא כבודו של אבינו שבשמים, אב רחום שומע תפילות ומאזין צעקות, שישלח רפואה שלמה לישראל בן ציפא, רפואת הגוף ורפואת הנפש, שיהא דעתו, כלומר מוחו… ותוך כדי דבּוּרה נתנה עצה לאמי על גלגול ביצים והתוך שעוה. כל זאת באה לי לדעתה מפחד פתאם. ולראיה הביאה את בנו של המלמד-הבּראדי; אשתקד אירע לו מעשה זה ממש, וגלגלתו קריינה בביצים אחת ושתים והבריא. ולבסוף שאלה את אמי, מה שלומי עתה.

– אין כל סכנה עוד! – אמר בעל-השם – מפּחד פתאם, אַת אומרת, בריינדיל, טעית! בדברים אלה אני בקי ויודע. זאת היתה פעולתם, מלאכתם ומעשיהם. שאלי, בריינדיל, את הערלית הזו, היא מבינה כל דבור. ואם רצונך תוכלי לדבּר לה יהודית. אני והיא עסקים הרבה היו לנו בימינו.

– מה שאמת היא אמת – אמרה הגויה, מנענעת בראשה – זאת היא “מלאכתם”. טראסצא איח מאטערי – תפח רוחן של אמותם!

– אני איני יודעת מהיכן באו לו מחשבות זרות ושיחות בטלות הללו? – תוהה אמי ומדברת בעלמא, בינה לבין עצמה – כסבורה אני, שכל הדברים באו לו מספריו שלו, שהוא משקיע ראשו בהם. לא פעם ולא פעמים העידותי בו ואומרת: ישראל! לשדים אותם הספרים שלך. לשדים כל אותה הבחינה, שאתה מזמן עצמך לעמוד בה. הסתלק ממנה ואל תשעמם מוחך בהבלים, בדברי שטות ובספורי הבאי! ימים רבים הלא היה שונה בקול ספורי-מעשיות משונים. שמא אני יודעת מה ולמה הם? מעשה בזמיר בן-צפור הרוצח, מעשה בגבור שהיה מפנה ל"ו אורוות של סוסים ועוד בגבור אחד, שהיה שותה ירדן של יין בגמיעה אחת ועוקר אילנות כשׂערה. מעשה ביאהא הכשפנית ובקושציי הקוסם ובמנחשים ומכשפים, שהיו מרעישים את העולם וסוסיהם היו מדברים כבני אדם. מעשה בקינטוורין, שמחצים ולמעלה הם אנשים ומחצים ולמטה סוסים. ועוד מעשיות נוראות, גבורות ומלחמות וקטטות, מכות וצרות ופורעניות. שמא אני יודעת למה הם, ומה הטוב שיוצא מהם?

מה אַת! – מתעורר אני ואומר לאמי – וכי מעשיות כיוצא באלה אין גם אצלנו ובספרינו? הרבה היית מספרת לי בעצמך ובכבודך והרבה שמעתי מפי יהודים אחרים וקראתי בספרים. מעשיות בגלגולים ובמתים, שהולכים ותועים בעולם, מעשיות ברוחות וקליפות; בתינוקות ובחתנים וכלות, שנשבּו לבין כת ליצנים. כמה תרנגולים צלויים היו קוראים ומיללים, לפי השמועה, כשהיו מונחים בקערה על השלחן! כמה בהמות וכמה סוסים וחמורים ואתונות געו פתאם בבכי, מתודים על חטאותיהם ומבקשים כפרה ותיקון לנשמותיהם! וכמה מהם הרי זה תקנו המתקנים והביאום לקברי ישראל… אוי, “מי מנה עפר יעקב!” –

– דברים הללו מה פירושם?! – אמרה אמי בהולה ומבוהלה, כסבורה, שאני חוזר ומפטפט וחולם מתוך טרוף-הדעת – מה מנה ומי הוא מנה?!

– מאה ועשרים שנה תחיי לי, ציפא’לי! – אמרה בריינדיל, משחקת מתוך קורת רוח, שהשעה שעת הכושר לה להתגדר בתלמודה – תנוח דעתך, סגולתי. “מנה” פירושו מי מנה, כלומר לספוֹר; “עפר”, את העפר, כלומר קברים; של מי? “יעקב”, של יעקב, שהרבו ביעקב, כלומר היהודים, שהם קרויים יעקב. מקרא מלא הוא ב“צאינה וראינה”. ורבינו בחיי אומר…

– הריני נשבע בזקני ופאותי! – אמר בעל-השם, מתלהב ונכנס בתוך השיחה – גלגול “הוא” אומר! אפשר לא יאמין לי בגלגול, הריני נשבע בפאותי וזקני, שאני אני בעצמי הייתי גורש כמה וכמה גלגולים בימי. באזני שמעתי קול בכייתם לפני ותחנוניהם, כך אזכה לשמוע קול שופר של משיח!

– אי, גלגול! לא דבר קל הוא גלגול! – אמרה בריינדיל, מסייעה לו ומעמידה פנים של חסידות – הרי זה כתוב בתורה ורגיל הוא מאד. הרי לכם גלגול-הקבציאלי! כל העולם הלא הרעיש גלגול זה בשעתו. ברוך מזכיר נשכחות! ואצלנו כלום לא היה מעשה בחתול שחור? זה היה כשלש שנים לאחר חתונתי, לאחר שנישאתי לבעלי השני, עליו השלום. בו בזמן, שהייתי מעוברת, הריתי את חזקיאלי שלי, יאריך ימים ושנים. ואני זוכרת, כמו שעדיין הוא עתה לנגדי, זוכרת אני, באותו זמן הכריזו בכל בתי כנסיות על גרוש הגלגול ואסרו למעוברות לילך ולראות…

– שומעת אַת, אמי? אַת שומעת מה בעל-השם ובריינדיל אומרים?

– ע-עט, ישראל, עט! – גמגמה אמי – שלנו לא כשלהם… לא ראי זה כראי זה. הא מסטרא אחרא והא מזו שבקדושה.

– יפה אמרת, ציפא! – מאשר ומקיים בעל-השם דברי אמי כבר-סמכא – יפה תרצת. חייך, כך הוא באמת!

– ואַת מה דעתך? – שאלתי להגויה הזקנה, כשראיתי שדברי אינם נשמעים ולא מועילים – אַת מה אומרת?

– “טראסצא איח מאטערי”! – מקללת הערלית כדרכה – תפח רוחן של אמותם!

יש אדם רואה חלום, והקיץ והחלום עף ונשכח מלבו, וכשבא לידו או לאזנו דבר אחד מעין דברי חלומו ונזכר בו, הוא מציקו ואינו מניח לו עד שידע את כלם. וכך היה המעשה בי.

מקצת דברים שאמרה לי אמי ברמז היו מנקרים במוחי ודוחקים אותי לידע את שאר הדברים המרפרפים בצורות מטושטשות, דוחקים ומעיקים ואינם פוסקים. לאחר ימים נתברר לי הכל.

בחנותה של אמי משמש מימי הבחרות ועד זקנה סנדר שלנו, איש יהודי בכל דרכיו ומשרת בכל מנהגיו. סנדר זה היה מצטער על מה שפרשתי מדברי תורה למינות וכל עניני ומעשי אינם לפי כבודו של בן משפחה מיוחסת בישראל כמותי. ולא עוד אלא שראה בזה אף עלבון כבוד לעצמו, כדרך המשרתים, שהם מתהדרים בכבוד בעליהם, ובכל מאורע שבא לידו היה משתמש להקניטני, אלא שהיה נזהר בלשונו. ואותו המאורע הכעיסוֹ עלי ביותר. ופעם אחת כשהיו דברים בינינו ובקש ללמדני עד כמה כחה של מינות מגיע, לא חס עלי עוד והוכיחני וערך לנגדי מקצת מכל מה שעבר עלי באותה שעה בדברים מעין אלו:

–… וכשיצאת לחצר באותה שעה, פגע בך תרנגול גדול שלנו, כשהוא שב בגאון וגובה, כמנצח במלחמתו עם תרנגול חברו, גבר זה של שכננו. אתה מגלה ראשך לפניו, כורע ומשתחוה לו ואומר: כבוד מעלתך! הרי “גבר” אתה ובן-חיל, הדוּר בכובע-כרבלתך עם ציצת-תפארת של נוצות בראשך, וצפורן חד כמסמר בעקבך, הלא הוא הודך וכלי-זינך, גם דעת לך ובינה להבחין ולהבין, ומנהגך אדוני, סלח נא אם אומר, לא לפי ערכך. משעה שכבוד מעלתך דר כאן בחצרנו המולה שם וצוחה. אתה קורא בגרון, מתקוטט ונלחם תמיד עם אחרים, והכל בשביל אהבת נשים, בשביל דברי הבלים. לא דייך אהובות רבות שיש לך ותתעלס עמהן באהבים, אתה חומד עוד אשת רעך ומבקש ליטול ממנו רעיתו האחת! למה התנפלת זה מקרוב על אותו הגבר העלוב? למה נלחמת עמו ופצעת אותו? כלום לכך ניתנו כלי-זין לנקר בהם איש את עינו של אחיו? יאמרו מה שיאמרו, אצלנו בני אדם פשוטים אין מלחמת-בינים זו אלא רציחה פשוטה כמשמעה. חבל על אשתך הצנועה! היא מטפלת באפרוחיה, מחממתם ומגדלתם וממציאה להם מזונותיהם ואתה, במחילת כבודך, שטוף בזימה ועוגב על אחרות. מר אוז ומר ברבור, השרויים כאן, הנהגתם טובה משלך. הם נראים שוטים והדיוטים, אבל הם צנועים, אבות רחמנים, יודעים את נשיהם ואינם להוטים אחרי פילגשים כמוך.

“אוי שבאת לכך, ואוי אוי שראינוך בכך!” – מפסיק סנדר את דבורו, שותק ומחריש שעה קלה, מנענע עלי ראשו, ואחר כך חזר ואמר:

– מניח אתה את התרנגול והולך ובא אצל הפרה ועגלה שלה בשעה שאכלו כאחת מתוך האבוס. אתה שואל בשלומן בקידה והשתחויה ואומר: מה שלומך, מרת פרה, ומה מעשיך, מטרונה כבודה? ומה מר שור, בעלך הנכבד? ממשמש אתה בעורה ואומר: כמה נאה מלבושך זה, יפה הוא וחזק. זה הזנב, הסרוח לך מאחוריך הוא חדש, שהחזיקו בו המטרוניות עתה. חן חן לו. אומרים, בעלך קרנים לו מידך! ישמח בעלך במתנת חלקו זו, שנתת לו. ולמה הוא להוט כל כך אחרי הבלי העולם בשוק תמיד בכל עת ואינו נותן דעתו על זה, שחובת גברא היא לצחק פעמים עם אשתו, לטייל עמה, לראות ולהראות עמה ביחד. ומה עבודה אחרת יש למטרוניתא לעשות? רואה אני בך, מרת פרה, שאת סוברת כיש אומרים, שלא נבראה הנקבה לעבודה של ממש כמו הגברים. ובאמת כמה משונה הדבר, למשל, כשהשוט ביד נקבה והיא מחמרת אחר הסוסים. ברוך מזכיר נשכחות! ראית את הפנים החדשות, את ההולאנדית הזו, שבאה למקומנו? יפת-תואר היא, מטרונה עבה ושמנה ושדיה כמגדלות. כמדומה לי, מר שור יודעה ומכירה ופוקד אותה פעמים. הואילי נא וטעמי מעט מרקחת זו – אמרת לה, מורה בידך להאבוס – טעמי, מטרוניתא, ותני גם לעגלתך הבתולה. לא תבושי. יפתי, עגלה עדינה! יפה את עושה, מרת פרה, שמגדלת את בתולתך עמך, בבית-דירך, מה מועיל בעגלות מלומדות הללו, שמגדלים ומלעיטים אותן מיני מספוא על ידי אחרים? אין כל הגידול הזה אלא לבטלה. מוטב שתאמר לי, מציעים שידוכים לבתך החסודה? לא תבושי ולא תכלמי, כלה נאה, הכל יודעים למה עגלה מתגדלת. עגלה תמימה בתך, צנועה וכשרה וחכמה כאמה. ודברי אלה לא דברי חונף, חס ושלום, אלא דברי אמת.

ועד שאתה מדבר, ומר צמפיל, הוא ואשתו המטרונה ובנותיו באים אצלנו לשם ראיון, כדרך העולם. נוטל אתה את האבוס מלפני הפרה, מכניסו לתוך הבית, מעמידו לפני האורחים הללו ומזמן אותם בקול הברה משונה, כדרך שמזמנים את הבהמות, לאכילת מספוא. לכו, חלבו את הבהמות ושלחו אותן למקומן! הבקרים הלא חורשים והפרות רועות בשדה, ובקרינו ובהמתנו אלה מטיילים, עזובים ובטלים. אין חשבון ואין משטר אצלנו בכלכלת הבית והנהגתו… – אמרת בנזיפה ויצאת מן הבית. ופתאם קול צעקה נשמע בפרוזדור. את רבי יצחק-אריה ראית שם, אדם חשוב זה מגדולי עירנו וגבאי של צדקה הוא, שממונם של ישראל בידו ונאמן עליהם בִּדְבָרוֹ, ואתה עומד כנגדו וצועק בקול, הלואי שלא יהא נשמע עוד בגבולנו ובגבול כל בית ישראל, צועק אתה ואומר: חבל על הנהגת הצבור אצלנו! הגדיים ועזי העיר לתייש-הקהל צריכים, וכיון שזה התייש נמצא להם, הרשות נתונה לו לעשות הכל כרצונו!…

– בושנו מדבריך – סיים סנדר דבריו – ונוח היה לנו, שתפתח הארץ את פיה ותבלענו חיים באותה שעה…

 

פרק שביעי    🔗

ישראל לשטתו הולך ועדין משתדל להיות איש    🔗

על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים. אנשי מקומי היו חושדים אותי במינות, מראים לי פנים זעומות ומתרחקים ממני. אוי למי שהוא גר בארץ נכריה, ואוי אוי למי שהוא גר בעירו ובמקומו. זה זר לאחרים ואחרים זרים לו; ענוי נפש יש בזה, אבל עלבון עבוד אין עמו. וזה זר הוא למכיריו, נכרי לאחיו, וקשה צערו, שיש עמו ענוי נפש ועלבון כבוד כאחד. אחד מששים של עלבונו מרגיש פעמים אדם בודד בין הקרואים בבית-ועד או בבית-המשתה. הכל מסיחים דעתם ממנו בכוונה או שלא בכוונה, כאלו אינו. הוא עומד אצלם ואין משגיחים בו, רואה ואינו נראה, מדבר ואינו נשמע, וקול דבורו חוזר לו, כזורק קטנית לכותל, שמזדקרת לאחוריה. ומי שעונה לו בשפה רפה נראה מתוך פניו כאלו חסד הוא עושה עמו ובלבו הוא מהרהר: כַּלֵּה דבּוּרך ולך לעזאזל!

אלמלי הייתי שוקד ולומד יומם ולילה וממית עצמי באהלי על דברי תלמודי כבתחילה, לא הייתי מרגיש בעלבוני, שמנודה אני לאנשי מקומי. אבל משעת חולשתי, רחמנא ליצלן, על-כרחי הייתי ממעט בתלמוד-תורה, ופעמים מפסיק לגמרי משנתי כמה ימים. ובשעות של בטלה הרגשתי בעניי ובצרות נפשי ובחלול כבודי ובמעמדי השפל בעולם ומצאתי את עצמי זר ומוזר לקרובים ולרחוקים… קרח מכאן וקרח מכאן. אמי נצטערה על שנשתניתי במעשי ובדרכי מדרכי יהודים במקומי, ואף-על-פי-כן היתה נזהרת בלשונה, שלא לומר דבר קשה ולצער את בנה יחידה. ובשביל כך נמשכתי אחריה בחבּה גדולה ביותר, ובשעות של צער הייתי מתגעגע עליה, מסיח עמה ושופך לפניה את נפשי.

– לא טוב, אמי – אמרתי לה פעם אחת, כשהייתי מפשפש במעשי ושרוי בצער – לא טוב היות אדם לבדו!

שמעה אמי – וצהבו פניה, ועמדה ואמרה לי בשמחה:

– החייתני, בני! דבר בעתו אמרת, ואני רואה בו סמן טוב, שמשמים הוא דבר זה, שיש לי לאמרו לך, ומובטחתני שהיום תשמעני ברצון, ומזלך יציץ ויפרח כשושנה. שמעני, בני! היום הציעו לי בשבילך שידוך הגון – כלה נאה ועשירה, גם…

– דייך, דייך! – משתיק אני את אמי. והיא אינה שומעת והולכת ואומרת את ההלל הגדול:

– גם כסף רב – אלפי כסף, מתנות, תכשיטי זהב, אבנים טובות, מלבושי כבוד, מזונות, הכל כדרך הנגידים!…

– הכל כדרך היהודים! – אני קורא ומשמיע קולי עמה – דברים עתיקים! תחילתם כדרך הנגידים וסופם כדרך הקבצנים: בנים, אביונוּת, חיי צער, מלמדוּת, בטלנות, סרסרוּת, כפיפת קומה, קידה וכריעה, מודים, נפילת-אפים, תחנון ועלינו לשבּח, לשבּח, לשבּח…

– די לך די! – קראה אמי, נרתעת לאחוריה בהולה ונבהלה – עצור במלין, בשטף דברי פיך! אני מה שדברתי לא אוסיף, ואלמלא אתה פתחת לי לא דברתי. אתה, בני, הלא פתחת לי ואמרת: לא טוב היות אדם לבדו! ופשוטו של מקרא זה: לא טוב היות בלי אשה.

– ואני, אמי! אני לא אמרתיו אלא כנגד זה, שאני לבדי – גלמוד ומרוחק מן הבריות.

– אתה מרוחק, ישראל, מפני שנתרחקת מהם ולא תלך בדרכיהם. והלא בידך, בני, לתקן הדבר.

– לחזור בתשובה, אַת יועצת לי, אמי, לחזור ולהחזיק מנהגי הבטלנים שלנו בידי, לעשות דברים נגד דעתי ונגד רצוני ולהיות שוטה כל ימי, כדי שרוח השוטים תהא נוחה ממני? – לא, אמי! דבר זה לא תקנה היא אלא קלקלה. אדם שמעביר עצמו על דעתו ועל רצונו נבלה טובה הימנו. עוד זאת: אני לא ביהודים בלבד אני מדבר אלא בכל הבריות בכלל.

אמי שותקת ומתאנחת מתוך לבה, מסתכלת בי ברחמים ובדאגה ומנענעת עלי בראשה. ואני נפשי מרה לי באותה שעה, מדבר ומתאונן מתוך רוב צער:

– אוי לי אמי כי ילדתיני, איש עלוב ומנודה לכל! אוי לי מבני עמי, יהודי מקומנו, ואוי לי מבני עם הארץ. הללו מוציאים אותי מתוכם, מפני שאיני לדבריהם יהודי כדבעי, והללו מוציאים אותי מן העולם מפני שאני יהודי. עבירה זו, שאני ואבותי נולדנו בה, שירושה היא לנו מאבות-העולם בימי קדם, גוררת אחריה עונשים נוראים: עוני ולחץ, גזרות קשות ומיני פורעניות, יסורים ופגעים רעים. לענין זה אני רואה חובה לעצמי לעשות מה שאפשר. אדם שמבדילים אותו משאר הבריות ופוגעים בכבוד אנוש, נחלת שדי בו – והוא אינו נפגע; שמסגירים אותו כצפור בכלוב במקום צר ומשימים לו גבול: עד פה תבוא ולא תוסיף, והוא נעשה כאדני-השדה זה, שגדל בתחום ד' אמותיו, מחובר בטבורו לארץ, ודי לו – אדם זה נוח היה לו שלא נברא. – אדם אני, חי אני וחפץ חיים, מתאוה לצאת למרחב ולחיות בעולמו של הקדוש ברוך-הוא. ואם יהודי אני, מרוחק אני, מנודה אני, חובתי לעשות מה שבידי לתקן הדבר.

– אוי, מה אתה סח, בני! – צעקה אמי ופניה הכסיפו כמתעלפת.

– תנוח דעתך, אמי! –אמרתי לה, משתדל לנחמה בדברי פיוס – ישראל בנך ישראל הוא וישראל יהיה לעולם. ולתקן הדבר אני אומר בלמודי חכמה. על ידי תורה זו, שאלמוד בבית-מדרש-המדעים, תתגלגל לי זכות הישיבה בעולם מחוץ לתחום בתוך שאר זכויות ידועות, ואתהלך ברחבה, כפי שאפשר, בארץ החיים.

– ובכן רצונך, בני, לחזור ולשגות במעשיותיך, יומם ולילה בספריך! – אמרה אמי, בהולה ודואגת לשלום גופי ונפשי – אוי, ספריך, ספריך! אך לצרה ולבהלה הם לנו, ישראל! אשה פשוטה אני ואיני יודעת עולם זה שאתה אומר, עולם זה, שכך תחמוד אותו בלבך, מה הוא לך? שב אצלי, אצל אמך, וכל צרכיך הרי לפניך הם. ולמי אני עמלה ואדדה כל שנותי? הרי לך, בני!

– לישב בטל סמוך על שלחן אמא כמה מגונה היא! בן גדול שכמותי מחזיק בסינורה של אמו, אוכל ואינו עושה ומטיל עצמו עליה, נוח לו ונוח לבריות שיהא עובר ובטל מן העולם. לא אהיה בטלן! הרבה בטלנים יש בישראל חוץ ממני.

– בבקשה ממך, הנח ספריך, אלה ספריך… ישראל! וזו זכות הישיבה, שאמרת, הרי היא נקנית בכסף ובתעודה של אומנות.

– בכסף כיצד?!

– משלמים בשביל תעודת-מסחר ממדרגה ידועה, והיא נותנת לאדם מישראל זכות-הישיבה בעולם הזה שאמרת.

– אוי למי שזכות הכסף מסייעתו ולא זכות עצמו! זכות הבאה על ידי כסף, גנאי היא לנותנה ולמקבלה כאחד. איני רוצה בה! ואת המסחר בכלל שנאתי. אני שונא אותו בשביל הסוחרים, שרובם, מן הסמרטוטרים עד החנונים והשולחנים, מתלמידי לבן הארמי הם, ואותם, את הסוחרים – בשביל הקנאה והתחרות ודרכי העולם המשובשים והמסוכסכים, שהם באונס או ברצון מתפעלים מהם. הרבה סמרטוטרים, הרבה תגרנים יש בישראל חוץ ממני! ותעודת-האומנות, שאמרת, אמא, הרי אומנות איני יודע ולא למדתיה מעולם.

– אומנות לאו דוקא – לחשה לי אמי – העיקר היא תעודת-האומנות. שומע אתה?

עקימת חוטם היתה משמשת תשובה על דברי אמי הללו, שלא היו לי לרצון, אף-על-פי שיש צד היתר להערמה משום פקוח-נפש וצרכי חיים, כשם שמערימין למשל בעירובי-תבשילין ובעירובי-תחומין. שעה קלה חטמתי לה, שותק, ואחר-כך פתחתי ואמרתי לה בפה מלא:

– אני אין לי אלא תעודת בית-מדרש-המדעים. תעודה זו בלבד אני יודע ואותה אבקש בכל כחי. לא אשקוט ולא אנוח עד שאמצאנה. נפשי חשקה בתורה!

– בתורה, התורה “שלך” הרי היא מתשת כחך, ישראל!

– הבטלה מתשת עוד יותר כחו של אדם ומביאתו לידי שעמום!

אמי על-כרחה נשמעה לי. ותנאי היה בינינו, שלא אהיה יושב ועוסק יום ולילה בתלמודי כבתחלה, אלא קובע עתים לתורה ועתים לטיול ולשינה ולכל צרכי הגוף, המבריאים אותי. כשינוח גופי תנוח גם נפשי ודעתי תהי צלולה ומיושבת עלי.

ובכן חזרתי, למשל, טוב, על דברי תלמודי, ולמדתי והגיתי בהם על הסדר, הכל כשהיה, עד שהגיע זמן הבחינה.

 

פרק שמיני    🔗

לב אמי נבא – וידע מה נבא    🔗

ובאחד מימות החמה, בהשכמת הבוקר, עגלה באה אצל בית אמי להוליכני דניפּרונה, מקום מיועד לבחינת טירונין, העומדים להתקבל לבית-מדרש-המדעים. אמי – מרת נפש ודמעתה על לחיה. היא בוכיה ומסתכלת בי בגעגועי אהבה, מסתכלת ובוכיה.

– אל נא תבכי, אמי, ואל תתעצבי – אומר אני לה ומשדלה בדברים, שתכבוש דמעותיה, ואת עצמי איני כובש ובוכה גם אני – אל נא תבכי, הורתי, ואל תנודי לי! לא לארץ-גזרה הריני הולך ולא לעבדות אני נודד ממקומי. הריני הולך לשם הבחינה, שבשבילה עמלתי וכליתי כחי זה כמה שנים. הרחמן הוא יזכני להשלים את חפצי ואוכל להתפרנס שלא בצער ולחיות בכבוד כבני-אדם. ואת תראי בטוב בנך ובכבודו ותחי נפשך. אל נא, אמי, אל תבכי, הורתי!

– אוי, ישראל! – משיבה לי אמי – מה אעשה ונפשי בי בוכה, ומה יועילו דברי תנחומות ולבי לבי צועק – ולב-אם כשצועק לא קל הוא להשתיקו כתינוק בדברי פיוס! בבקשה ממך, ישראל, שמא תתישב בדעתך להסתלק מכל אותו ענין הבחינה ותשב בביתך. למה תשומם, בני, ולמה תכלה ימיך בעמל ושנותיך בסיגוף גוף ונפש? ומי יודע אם לאחר כל עמלך ייטב לך ואם לא לריק יהיה כל יגיעך? בוא וראה, כמה מלומדים אצלנו היהודים רעבים ובטלים וכמה חכמים מתענים ומסתגפים כל ימיהם ואובדים בענים. בבקשה ממך, כל אותו הענין, שאתה נותן נפשך עליו, למה הוא לך? כל ענין הליכה לאסכוליות שלהם ותלמוד-תורתם, חדש הוא, לא שערוהו אבותינו, והלואי שיהא לנו ולכל ישראל לטובה. שמעני, ישראל, ושב בביתך. אוי, קשה עלי פרידתך, בני!

נכנס בעל-העגלה ונטל את כלי וחבילותי ונפסקו הדברים ביני ובין אמי. נפטרתי ממנה מתוך נשיקות ודמעות רותחות ויצאתי בפחי-נפש והלכתי לדרכי.

לגלגו לכם, אתם ליצני הדור, לגלגו כרצונכם על הכל ועל כל מה שבעולם, אבל הזהרו ואל תלגלגו על לב-אם, שהוא רואה את הנולד, מרגיש בו וצועק לא לחנם! כל-זמן שאתם שותקים ואין עונה לי מכם: החיים מה הם? כיצד מתהווים ונעשים במוחו של אדם כל מחשבותיו והמון רגשותיו? כיצד משתזרים ומתרקמים בתוכנו סירוגי חלומות מופלאים מדבר, שעדיין לא בא והוא עתיד לבוא לעולם? – כל-זמן שאין לכם תשובה על דברים הללו והם נפלאים מכם, לא אניח לכם ללגלג על מי שאומר: לבו של אדם פעמים הוא מנבא ונבואתו מתקיימת. – לב אמי צעק ולא לחנם.

לא זכיתי בבחינה – ונתקפחתי!

וכדאי הדבר להודיע כיצד נתקפחתי ועל מה נתקפחתי.

באותו יום הבחינה היה לבי טוב עלי ואמיץ ביחוד, ועוד אמצתיו בכוס יין, אף-על-פי שיין ושכר לא שתיתי מעולם. הנה אל ישועתי, אמרתי בלבי, ולא אפחד! ובאמת, למה אפחד וממי אפחד? הרי יש לי עסק עם אנשים חכמים, תמימים ומתוקנים, בודאי יתנהגו עמי בחן ובחסד כדרך המלומדים, ובמאור פניהם יוסיפו לי אומץ. אבל אוי ואבוי! בכניסתי לבית-ועדם מיד חלשה דעתי ונפלו פני. המורים, מלובשים בגדי מלכות בכפתורי-נחושת מצהיבים, העמידו עלי פנים זועפות, כאלו עשיתי עָוֶל ואני עתיד ליתן דין וחשבון לפניהם. עיניהם – עינים רמות, מזרות פחד, כעיני השוטר בימים ההם, שתחלת דבורו עם האדם הבא לידו היתה נזיפה: “מי אתה?… מאין באת ולאן אתה הולך, טפה סרוחה ובריה שפלה?!” המורים, שעבודת-הקודש עליהם ללמד את העם תורת חיים, חכמה ומוסר, צדק ומישרים, כדי להרבות שלום בעולם; שעבודת משמרתם מחייבתם להיות צנועים וענוים, נוחים לבריות ומקטינים את עצמם לקטנים, כדי שיהיו פתוחים לפניהם הלבבות לזרוע בתוכם זרע הדעת, החיים והשלום ואהבת אדם – המורים הללו כפתורי-נחושת למה להם, ועינים רמות כעיני השוטרים מה להם? יאמרו מה שיאמרו ואין אדם שידמה בדעתו את סוקרטס, את אפלטון ואת אריסטו ושאר חכמים מורי העם כיוצא בהם בכפתורים משונים, בפרצופים איומים ובצורות זעומות כגון אלו. כיון שהציצו עלי מיד מראיה ראשונה נדהמתי ונתבלבלה דעתי, ואם זהו מה שמבקשים ולמה שמתכוונים – הרי השלימו המורים את חפצם יפה יפה. מוחי, מוח יהודי, הרי זה נשתעמם. אחד מהמורים, שֶׁהַמְשֵׁל ופחד עמו, התחיל מנסה אותי בדברים, מגבב עלי שאלות וגוררני מענין לענין וממעשה למעשה עד שנגררתי לאותה יאהא הכשפנית ונכשלתי בה – ונתקפחתי! ראו המורים בקלקלתי והראו לי פנים שוחקות, ובזה תם ונשלם סדר הבחינה ובא קץ לכל יגיעי וסוף לכל תוחלתי ותקותי!

ומפני רוב צער היה צר לי המקום בבית-דירתי והייתי שט בשוקים וברחובות ועל ההרים הגבוהים סביב העיר, יוצא בבוקר ושב לערב. והלילות לילות עמל של פחד ובלהות היו לי. נדדה שנתי והייתי מתהפך מצדי אל צדי על משכבי. וכמעט נתנמנמתי – תמונות משונות כמו מעפר עלו לנגדי, מביטות בי בחרפה ובכעס. ומיד הכעס נצטרף למעשה, החל המשחק – המשחק הנורא! יוצאים המשחקים לפעלם, איש בענינו ואיש במקצועו הראוי לו: אלה כחמורים, אלה כשורים ואלה כבני-אדם דמותם, ואני כ“גבר” כפות בידם ורשותם והריני כפרתם!

סובב סובב טס אני באויר העולם, תוהא ומסתכל בבני-אדם, שלא לדעת מה הם ומה טיבם ומה מעשיהם. ופעם אחת הייתי מתעורר בשעת השחוק, מרים קולי וקורא קוקוריקו כגבר בכל כחי, ומפני קול קריאה זו נתבהלתי בעצמי וקפצתי ונסתי החוצה. אני רץ והם רצים ואני אוזר חלצי ורץ כצבי ומתעלם מעיניהם – ופתאם נתקלתי בגוף אחד, ויד חזקה וקרה תקפתני בכח. והנה כדמות אשה לנגדי, בלה וכחושה, אין בה אלא עור ועצמות. במקום עינים שני חורים, מוקפים עור עכור, מזוהם ומקומט כעין קלף. הפה רחב ופתוח עד למתחת האזנים, והוא בור ריק, אין בו שן אחת, אלא הלשון בלבד מפרכסת ומתפתלת שם כתולעת. על זרועה סל מלא סרטנים חיים וגדולים, זוחלים ומטפסים זה על גבי זה ומנענעים הצבתים שברגליהם. היא מסתכלת בי ושותקת, פיה מתרחב עוד יותר ונראה כשוחק, שחוק זה כביכול, שמקדיר את הנפש קדרוּת של עצבותו מצנן קרב וכליות. ראיתיה – ונבהלתי. הנה היא יאהא, זו צרתי, שעומדת זה ימים רבים לשטן לי בדרך! זיעה קרה שטפתני מכף רגלי ועד ראשי, וכמעט שלא נתעלפתי מפני הזיהום וגועל-נפש. נרעש ונפחד עוקר אני רגלי ובורח ורץ בכל מאמצי-כח כמטורף.

 

פרק תשיעי    🔗

אני מצאתיה!    🔗

אימת יאהא עלי היתה גדולה כל-כך, עד שהייתי מביט על כל סביבותי בדרך הלוכי ונזהר מאד, שלא אפגשנה. ושמעתי אומרים, יאהא בדניפרון יושבת ואימתה על כל בעל חוטם ארוך. כיון שפוגעת בו מיד היא תופסתו בחוטמו. שורקת – ומיני מזיקים ורוחין באים, היא מושכתו בחוטמו והם דוחים וטורדים אותו למקום זה יסדו לו. כך היא עושה תמיד – ושבו חטמנים לגבולם… ומאותה השעה התחלתי ממשמש בחוטמי ואני מתאמץ להצפינו, כפי שאפשר, מפני הסכנה.

פעם אחת הייתי מהלך ברחוב העיר בחשאי ובזהירות כגנב וראיתי מרחוק שוטרי העיר מכים נפש בהמה. ולצאת ידי-חובתי כאחד מבני-החבורה של “צער בעלי-חיים” באתי לבקש רחמים עליה. כיון שבאתי ונסתכלתי בה נזדעזעו איברי – הנה היא בעורה ובעצמה, בפאה סבוכה שלה, בגרגרתה ובגבה הכפוף והמסורטט, היא היא סוסתי הזקנה, העלובה והשוממה!

– הוי, הוי, בני אדם! – אמרתי לשוטרים – למה אתם מכים נפש חיה, עלובת-נפש זו?

– בדבר שאינו שלך אל תתערב. גש הלאה!

– חבר אני מחבורת “צער בעלי-חיים”. שומעים אתם?

– אנו מוליכים אותה לבית-הבולשת – החזירו לי השוטרים בשפה רפה.

– והמכות למה?

– הולכה בלא הכאה היא כחתונה בלי תופים וצלצלי-תרועה – אומרים לי בשחוק.

– ולצער בעלי-חיים אי אתם חוששים? כלום לא בשר-ודם היא וכשמכים אותה לא יכאב לה? נפש אתם חובלים, נפש אדם!…

– מ-מ-מה! – קראו השוטרים בקול, מעמידים עלי פנים איומים ובודקים אותי בעיניהם.

קריאת “מה” משולשת זו ובדיקה זו זעזעו עצמותי וביחוד נזדעזע חוטמי… וכמעט שלא מדעתי נשתלחה ידי לתוך כיסי ומכיסי לתוך ידם של השוטרים ומיד נחה רוחם. ואני בעת רצון שאלתי להם בידידות:

– נפש זו מה פשעה ומה חטאתה?

– בהמה זו אין מקומה בעיר, ודינה שתצא מזה ותכנס לתוך דיר שלה.

– ובמה גרועה זו משאר הבהמות, שהן מטיילות כאן?

– מה נאמר ומה נדבר עמך. כך אנו מצוּוים וכך אנו עושים. ואתה, שכך אתה נכנס בעובי-הקורה, אמור לנו, סוסה זו שלך היא?

בדעתי היה לומר, שהיא שלי. אבל בשעה רעה זו ראיתיה עומדת שוקטה, כאילו אין הדבר נוגע לה ולא בה מדברים; כאלו היא מהרהרת: אם מלעיבים בי ומלגלגים עלי מה איכפת לי? או שמא אינה מהרהרת כלום ואינה חוששת לכבודה אלא לכריסה, למלאות בטנה, וכיון שראיתיה בכך נמלכתי ונתכוונתי לומר: בהמה זו אינה שלי ולא ידעתיה, ולא עוד אלא שהייתי מבקש לירוק בפניה. אבל מיד כבשו רחמי את כעסי מעליה ואמרתי: הרי היא שלי! קיצור הדברים, נתתי להשבאים כפי שפסקתי עמם ופדיתי את השבויה מידם, אבל בתנאי להוציאה מתוך העיר. ושמא תחזור ותבוא לידם לא יועיל עוד כופר – ושנים אשלם.

עוד באותו היום יצאתי מתוך מקום סכנה, אני וסוסתי עמי. לא היא תחתי ואני רוכב עליה, חס-ושלום! אלא אני ברגלי הולך והיא הולכת עמי בחברתי. הדרך, שאני הולך עליה, אבני נגף וחתחתים בה, צנינים ופחתים – אני בראש והיא נגררת בעצלתים אחרי, פוסעת ועומדת, פוסעת ועומדת. ועתים היא עומדת ואינה זזה ממקומה, או היא נוטה מן הדרך ותרבץ באחת הבצאות. אני מגלגל עמה ועושה כל מה שבידי, מחזיק בציצת-ראשה, בפאה שלה וסוחבה שלא בטובתה, אבל סחיבה זו אינה מועילה ומתשת כחי, וגם חס אני עליה לסחבה, שלא להכאיבה ולצערה ביותר. ומתוך רוב יגון וכעס הריני שופך שיח ואומר דברי-כבושין, כאדם שהוא ברוגז וטוען ומדבר בינו לבין עצמו:

– כמה מגונים מנהגיה של זו! לא עלה על דעתי שכך תקניטני. אני מדבר עליה טובות ומבקש על נפשה מלפני המצערים אותה, והיא מצערתני וממררת את רוחי! אני איני חס על כבודי ועל עצמי בשבילה, טורח ומטפל בה, והיא אינה חסה עלי ומכעיסתני במעשיה. אני מדריכה בדרך, אומר לה: לכי לפנים, והיא לאחור! אני לה: זה הדרך, לכי בו, והיא טובעת בטיט! וכי כך נאה וכך יאה? יודע אני, אלמלי הייתי משים רסן בפיה, עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל, היתה הולכת לכל מקום שהוריתי לה. מי שרוכב עליך, סוסתי, בו את נוהגת מנהג דרך-ארץ ביראה ופחד, מתרפסת וצוהלת לו אפילו כשהוא פושט את עורך מעליך. אבל אני אין לבי מניחני לרכוב על גבך. תדבק לשוני לחכּי אם אומר לך: שׂאיני! אם אחבטך, סוסתי, תיבש ימיני!

כך אני שופך נפשי בדברי תוכחות, וסוסתי עומדת ולוחכת עשב בצדי הדרך בנפש קרה. תמה אני ואיני יודע מה לעשות. להניחה ולילך לדרכי קשה עלי, נפשי כרוכה אחריה ורחם ארחמנה מאד. ולעמוד אצלה ולהתענות עמה במקומה אף זאת אי-אפשר לי. על-כרחי אני חוזר ואוחזה בפאה שלה וסוחבה אחרי. ואני תפלה, יהי רצון שלא יראוני עוברי-דרכים ולא ילגלגו עלינו, ויהיו הדברים המגונים בינינו לבין עצמנו. אבל תפלתי לא נתקיימה. לצערי ולבשתי פגעו בי בני-אדם הרבה מדלת העם ומגדוליו, וכל אחד מראה עלינו באצבעו ומלגלג. זה אומר: סוסה זריזה ומזורזה זו מניין היא לך, דודי? וזה אומר: מה לך, בן-אדם, ולבריה שפלה זו? הנה צעיר אתה וכח במתניך, הנח את הנבלה ולך לדרכך! הללו אומרים: קח שוט בידך, גבור, עלה ורכב על סוסך וחבטהו בכח וירוץ כאילה שלוחה! והללו אומרים: למה אתה מצער נפשך ונפש בהמתך, הרכב את הבהמה על שכמך וטוב לשניכם. – דבת רבים, לעגם וחרפתם וכל עצתם עלי, אבינו שבשמים הוא לבדו יודע!

ועד שאני מטפל בסוסתי שקעה החמה. השמים התקדרו עבים. הבריקו ברקים. וקול רעם נשמע פעמים מרחוק, מקצה השמים. אני מזדרז ושואף למקום לינה, וסוסתי כמנהגה נוהגת. וגמרתי בדעתי לזרז אותה ולעוררה בכל מאמצי-כח. אבל הסרבנית הזו מרדה בי! כיון שאחזתי בציצת-ראשה ומשכתיה בחזקה התקוממה כנגדי ובעטה ברגליה. אם כך את עושה לי, אמרתי, בועטת בי ולהכותני את מתכוונת, ליני לך לבדך במקומך ותערב לך שנתך! ואני אלך לדרכי ואפטר מכל צרותי ולא אהיה עוד עמך לבוז למשל ולשנינה לכל הבריות. אלא מיד חזרתי בי, אומר בלבי: אַת בועטת, אַת כועסת, סימן טוב הוא לך, שלבך התחיל מרגיש ואַת חוששת, ואם כן, מזל טוב לך! יש תקוה לאחריתך, שתחכמי, וכשתחכמי יתישב הכל, בעזרת השם!

ברחמים רבים ובנחת נהגתי את סוסתי עד שהגענו ליער גדול ועמדנו ללון שם הלילה.

 

פרק עשירי    🔗

חזיונות-לילה    🔗

עיף ויגע נשתטחתי אני וסוסתי על העשבים תחת אילן גדול, שענפיו מרובים. ברק נורא בוקע חלוני רקיע ומאיר את הארץ בלהבות-אש. אחריו שואג רעם וקולו הולך בחללו של עולם כקול רבבות נשקי-אש יורי אבני-בלסטראות כלם בבת-אחת. רוח סערה מתגעש, הומה ומיילל כזאבי-ערב רעבים, כאלו מאה מכשפים נתלו היום ובשלהם הסער הגדול הזה. נעור היער הנרדם ועמו כל עשב, כל שיח וכל עלה, כלם מזדעזעים ורועשים ובפטפוט לשונות משונות מפטפטים. ינשופים ועורבים ועטלפים, הם וכל עדתם, אף הם משמיעים קולם בתוך מקהלה איומה זו – והיה רעש ונהימה, גניחה ונאקה, צפצוף וצוחה, עד שגשם גדול שוטף בזעם וסותם פיות כל אלו ונשתתקו כלם כאחד.

נורא הוא לילה כזה בתוך היער, איום ונורא מאד!

אני מצמצם עצמי ומתכנס תחת נופו של אילן. הגשם יורד עלי ושוטפני וכל אברי גופי מרעידים. ובתוך הקולות והברקים נקראים בזכרוני מעשי אלהינו וגבורותיו מעל ספר תהלות ישראל:

וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ

וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ,

וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.

עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ

וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל,

גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.

וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד,

וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף,

וַיֵּדֶא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.

הנה זה אלהינו אראנו שם! הנה הוא רוכב בין הבתרים – בין עבי שחקים! גוש ענן כבד, כלו שחור וצח ובהיר הוא בקצותיו, דואה שם במרום בדמות סוס גדול כביר כח, צוארו האפל לבוש רעמה כלבנת כסף, נשימתו להב, מפיו יוצאים ברקים ולארבע רוחות השמים בטיסה אחת מתעופפים – הוא הכרוב בעצמו ובכבודו שם. גבור נערץ רוכב עליו, לבושו ארגמן, תלתלי ראשו וזקנו המסולסל כשלג מלבינים. אחריו הולכים גדודיו, צבאות ענקים, כעוג מלך הבשן וגוג-מגוג, מבני הרפאים, ועל ידם חיות קטנות עם גדולות למיניהן. בכובד-ראש ובחפזון הם נוסעים, המקום ידעם לאן הם נוסעים, ומשאירים אחריהם נתיב מזהיר ברקיע. הירח מושיט מקצת ראשו מבין מפלשי עבים ומביט אחריהם ממקומו ביראת-הכבוד כאחד השׂרים בשעה שעובר דרך עירו שׂר גדול ממנו. האילנות מרכינים ראשיהם כחבוטים ומשתחוים בהכנעה ובכפיפת-קומה, בלי נשמע עוד קולם, ומעילם הירוק נוטף מים, טיף-טיף על הארץ וטיף-טיף על ראשי.

– אלהי קדושי! – קורא אני בקול, כורע ומשתחוה ונופל על פני…

קול פחדים הבהילני פתאם והעמידני על רגלי. והקול כקול הברה של אדם, כנביחת כלב, כהמית חתול ויללת תנים, משונה מאד. ואין להכיר אם נפש חי אחד קולו מתחלק לקולות הרבה, או בעלי-חיים הרבה הקולות שלהם מתאחדים לקול אחד. עוד מעט וקול צעדים נשמע מרחוק, מפרק שיחים ומשבר חריות כהולך וכובש לו דרך ביער. אני נוטל בול-עץ המוטל בקרקע ומזיין עצמי מפני הסכנה. ומיד שתי עינים מאופל ומחושך מבריקות כשני פנסים לנגדי. ואחרי העינים כתבנית ראש נראה מבין עפאים, פה פתוח, לשון אדומה ושינים צחורות, ואחר הראש גויה יוצאת, ותמונת זאב גדול לפני, נורא מראהו, נוהם וקופץ – ואני בכפיו! פרחה נשמתי, והייתי כעכבר מטורף ומפרפר בכף החתול. אימות-מות, שנפלו עלי בשעה שנתמעכתי בכפיו העצומות של זאב, חלפו כרגע וטעמתי מעין נעימות גן-עדן, שצדיקים טועמים במיתתם. רואה אני את עצמי על משכבי בשלום תחת חופת כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוּץ על ידי ורגלי, ועטרת-שלפוחית גדולה כעין הקרח הנורא בראשי, ומשרתים לבושי לבנים משמשים אותי בגבורה, מושיבים אותי באמבטי של שיש ומרמרא ונגידין עלי זרמי מים דלוחים ואפרסמון. אמי וכל יודעי ומכירי עמי במחיצתי, גם אותו יהודי המלחש והגוֹיה הזקנה שם. פניהם מזהירים ועיניהם מורידות דמעות של שמחה, רואים בכבודי ושמחים. אני נהנה מזיו פניהם והם נהנים מזיו פני. אבל הנאה זו שאינה פוסקת, שמחת עולם וזיו פנים שאינו פוסק היו לי לבסוף לזרא עד כדי הקאה, כמי שאוכל דבש הרבה עם נופת-צופים ולקריצ"ה ביחד. יושב עולם ונהנה – הנאתו תועבה, ואין לך שוטה גדול ממנו. גם העטרה על ראשיהיתה מתישבת עליו בדוחק ולא הולמתו. אני כועס ועוצם עיני, כדי להבטל מעט מהסתכלות משונה ומהנאה אריכתא, ובעת רצון, בין משמרת ראשונה ומשמרת שניה בלילה, נתנמנמתי תנומת צדיקים, שהיא כשינת סוס. נתנמנמתי למעלה ונתעוררתי למטה, בחורש אצל מאורה אחת כמין צריף, מסוכך במורביות של עצים וקנים. וכשם שלא ידעתי בעלייתי כך לא ידעתי בירידתי. מציץ אני מבין הסבכים ורואה מקום פנוי לפני וסדן חלק של אילן באמצעו ובו נעוץ סכין כחרב חדה ונוצץ לאור הלבנה. וזאב מקפץ ורץ אילך ואילך, ומיד הכרתיו בסימניו: זהו שצד אותי. והזאב רץ ומתקרב אל הסדן, מעיין בו ונוהם עליו בלחישה וחוזר ורץ, כאלו הוא מתלמד בקפיצה, ולבסוף נח, עומד ומודד את המקום בינו ובין הסדן, אוזר חלציו וקופץ כחץ פתאם ובא ומתגלגל מעל ראשו של סכין לעבר השני של הסדן ושם כרע נפל ונשתטח ארצה.

– ברוך דיין אמת! – אמרתי בשמחה – מת הזאב!

עמדתי והלכתי לעשות חסד ואמת עם המת – ולפשוט עורו, והנה כדמות אדם משתטח שם מלוא קומתו על הארץ, והוא בריא מאד, אדמוני ובעל-כתפים, זקנו מגודל ובלוריתו גדולה, חוטמו כאבטיח, שוקע בין עיניו, וראשו מתעגל ומזדקף ועולה, ומראהו כשכּור מתרונן מיין. ראיתי מעשה ונזכרתי מה שכתוב. הרי כך אמרו חכמים במכשפים ונשים כשפניות שמתהפכים לזאבים, וחוזרים ומתהפכים לבני-אדם, והכל ממש כדרך שעשה זה, והם הם זאבי-אדם, הידועים בכל מדינות העולם בשמותם: וואווקולאקים, וואהרווֹלפים, לופ-גאר“ו בלע”ז. ולא לזאבים בלבד בני אדם מתהפכים, אלא הם מתהפכים גם לכלבים ולשאר מיני חיות רעות ומזיקים ומיני שקצים מתועבים, ואפילו לעצים ואבנים. הפעם ראיתי בחוש כמה גדולים הם דברי חכמים וספּוּריהם, הכל הם יודעים ואין דבר נעלם מהם. ואני משפשף ידי בעשבים לחים כדין, מישב יפה יפה כובעי על ראשי ומברך בכוונה גדולה:

ברוך שנתן מחכמתו לבשר-ודם!

אותו בן-אדם ראה אותי דובב בלחש בעקימת-שפתים ובעינים נשואות למרום והעמיד עלי פנים כעוסות, כסבור היה, שאני לוחש עליו ומתכוון לעשות לו רעה. וכיון שאמרתי לו דברי אמת והפלגתי בשבחם של חכמינו, שהם יודעים כיצד מתהפכים, יודעים הכל וכותבים ומדברים על הכל, נחה דעתו. וכשראיתי שנחה דעתו והוא מסתכל בי ושותק, מיד תקעתי לו כפּי ושאלתי לשמו.

– שמי קושציי – החזיר לי בשפה רפה, עומד ממקומו, מתמתח בכל גופו ומנענע את בלוריתו.

– אתה הוא קושציי! – אמרתי לו תוהא ומשתומם ולבי חרד בי. ואני מתרפס לו, מרהיבו ומחניפו כדי להפיק רצון ממנו – אשרי עין ראתה בן-אדם כמותך, שכּוֹח מעשיו מלא עולם, והכל, אפילו שוטה וקטן, יודעים אותו!

קושציי נענע לי ראשו לאות רצון ואני מאריך ואומר כל שבחיו בפניו ככתוב. ואגב אני מדבר בגנותה של יאהא ובגנותם של כל חכימין ואשפים, שאינם מגיעים לקרסוליו וקטנו עבה ממתניהם, הכל כמנהג תלמיד-חכם יהודי. וקושציי נהנה ואמר לי בפנים שוחקות:

– אשמח מאד שלא אכלתיך, יהודי, כשהיית בכפי. בזמן שאני חיה רעה בשר יהודי מאכל-תאוה לי. מזלך גרם שבאותה שעה היתה כרסי מלאה. עכשו אני שמח באורח כמותך. בוא למעוני ונשתה לכבודך.

כטוב לב קושציי ביין אמר להראות לי את כבודו ואת יקר תפארת גדולתו ושרק בשפתיו ומיד נתכנשו ובאו ברעש גדול ובקולות משונים דיות וינשופים, עורבים ועטלפים, חתולים וקופים, צפרדעים ולטאות, דרקונים וסלמנדראות קהל גדול מאד, וכל היער חל משאונם והמונם. ואני עומד מרעיד ובשרי סמר מפחד. נשף קוּשציי ברוחו ומיד נשתנו הבריות הללו – ובתולות נאות ועלמות יפות ונימפיות טובות-מראה לנגדי. מתחת כתנות בד-חוֹרי מצומדות לגופן נשקף עור צח ואדום, גויותיהן המזהירות מחוטבות כתבנית אפרודיטי וחן-חן בכל נדנודי אבריהן. עיניהן יורות חצי אבה, מלהטות נפש ומרתיחות דמים – והלב שוקק, שוקק ומתגעגע. שפע מרובה זה של זיו ויופי, חן ונעימות אין לב אדם יכול לקבל.

אמר קושציי – וקול רנה נשמע. עלמות פותחות בשירה, שירת דודים ונגינות נעימות מנשאות את הרוח ומטילות הלב מגל אל גל בים של קולות והרגשות סוערות. ובתולות ונימפיות יוצאות במחולת-מחנים, וצניפות ורדידים כעין הקשת ושלל צבע רקמתים מתערבבים והיו כערוגות-ערוגות של פרחים, מור ואהלות ושושנים בגני-חמד ופרדסים. וקושציי מתעורר וקופץ ובא בין המחוללות ומושך גם אותי אחריו ושנינו רוקדים. הוא רוקד מיושב על רגליו מעשה-קוזק ואני רוקד מעומד וחוזר כגלגל, הוא שירת עגבים בפיו, שירת בתולה לדודה, ואני אומר “מה יפית” בכריעה וכפיפת-קומה. והנה רון שיר ושבח ומחולות. כתנות-פסים מתנפנפות, מסתובבות כגלילי כסף, וזרוקות ושוֹקים כעמודי שיש מתנוצצות לעינים. הקולות מתגברים, ההמון חוגג ואני נע כשכור, נופל נדהם ומשועמם ואיני יודע ואיני מרגיש עוד כלום.

כשהקיצותי בהשכמת-הבוקר מצאתי את עצמי שוכב תחת האילן, במקום שהייתי נופל על פני בתחילה. ראשי כבד עלי, רוחי סרה ונפשי עגומה.

 

פרק אחד עשר    🔗

הזמיר בנגינות וישראל בקינות    🔗

רוח צח נשב בנחת. נתפזרו העבים, הזהירו השמים ונתיבשה האדמה. זה היער, שנשתטף אמש במי הגשם, נתעטף ועמד בבגד עלים ירוקים, בגדו החדש העשוי לו בידי שמים בחודש האביב. זיווֹ היה מבהיק כזיו אילת-השחר, שבקעה במזרח ובאה לבשׂר שעת צאת השמש כחתן מחופתו, ואורה ושמחה ויום-טוב במהרה לארץ ולדרים עליה. הכל מסביב מבהיקים, הכל נראים כמתקדשים ומתקינים עצמם לקבל פנים חדשות, והארץ ככלה מתקשטת ומקוטרת ועליה יציץ נזרה, נזר נצנים ופרחים נמלאים טללי אורות ורסיסי לילה. נועם ועידון מעין עונג יום-טוב בכל מקום. עשבים ודשאים נותנים ריח ואילנות זולפים בשמים!

הזמיר, זה המשורר הגדול בכל בעלי-כנף, עומד על דוכנו בין העפאים ומנגן ואומר מזמור שיר לכבוד יום-טוב זה הבא. וברעם זמירותיו קול נעימה עצובה נשמע – השתפכות נפש ותפלה זכה ברגש מעין “הזכרת נשמות”, שכלי-זמר מנגנים לחתן וכלה היתומים ביום חתונתם.

למה, זמירי חביבי, נפשך כה עגומה? למה, משורר האביב, גם בגילה ורנה אתה מטיל טפה של מרה שחורה? ולמה בים של נעימות זמירותיך אתה מכה גלים, גלי צער ויגון? הנה עתך עת דודים, אפריון עשתה לך יפתך בין העפאים ורובצת שם בהשקט. הנה יפה רעיתך אף אֵם נעימה, מחממת פרי-בטנה וערשה רעננה. הנה נתעטף היער עטיפת-עלים ירוקה, הארץ מתכסה בשֹלמה חדשה והרי היא מצפה להשמש, ככלה שמייחלת לנשיקת דודים מנשיקות פיהו של החתן – וביום שמחתכם זה ובראשי-חידושכם תעיר ותריע בגיל ויגון, בשמחות ויבבות גם יחד!… אני ידעתי את נפשך, זמירי הנעים, נפש משורר מרגשת בצער העולם, אותו הוא מנגן ואותו הוא מעלה תמיד על ראש שמחתו. אתה זוכר לרעיתך אהבת כלולותיה ומנגן לה שיר ידידות – ובשיר-אביב זה נשמע יבּוּב, הד החורף הנורא ולכתה אחריך בגולה, בארץ נכריה! אתה מנגן להיער העומד לפניך בעטרה ירוקה על ראשו – ובמצהלותיך מזדעזע קול בוכים על עלים ראשונים נובלים וכמושים ומתגוללים באבק לרגליו! ולארץ, כלה זו המקושטה בפיטורי-ציציה ופרחיה, אתה מזכיר נשמות צאצאיה, שכלבוש תחליפם שנה בשנה. נעמת לי, זמירי, מנגן נפלא. היגון שבנגינותיך הוא הוא שמעורר את רוחי ויפה לי מכל שירי-זמרה. הן ביגון חבּלתני אמי וביגון הניעתני בערשי, ערש ילדותי. ושיר של פגעים, שבו היתה מישנת אותי, היא נגינתי כל ימי חיי. מה לי ולאביב? מה לי ולהמון חוגג, לעצי יער אלה, העומדים לפני בהדר גאונם? ולשמחת-גילה של הבריאה בשעת לבלובה מה לי? אני אל גיל בעולם לא אשמח ככל יושבי חלד. כשהבריות נתונות בנחת אני שרוי בצער, כשהשמחה במעונן דם ואש ותמרות עשן בשכונתי, וכשהנצנים נראו בארץ וקול התור נשמע, קול בכי וצום אצלי. – נגן, זמירי הנעים, היטיבה נגן לי בתרועה!

הזמיר מנגן, מיבב ומזעזע נימי לבי בקול נגינתו. לבי ככנור הומה, ודברים לא שמחים, חדשים גם ישנים, נזכרים ועולים במחשבתי.

אנקת נפש אומללה אני שומע – ותמונה עצובה לנגדי עיני.

חורף. נשיאים ורוח ושלג. והיום יום של מרה-שחורה. מתחת השלחן על בד שבין רגליו פרגיה התרנגולת יושבת. יושבת בדד וראשה תחת כנפה. עתים שוקטת ונראית ישינה, ועתים רוגזת תחתיה. לבה ער ומדמה לה ימי קיץ, ימים טובים וחיי נחת. אהובה היתה לדודה, גבר נאה, ארך-שוקיים, רב-הנוצה וכרבולת-תפארת בראשו. בה חשקה נפשו והיה מצוי אצלה תמיד בשכבה ובקומה. בבוקר בבוקר היה מוציאה מתוך הלול ומטייל עמה בחצר ובגנים. היה מעפּר עמה בעפר, מתאבק ומחטט באשפה וזכה לה במציאתו שם. חיים טובים ראתה עמו, הטילה ביצים ובקעה ודגרה והמליטה אפרוחים. עשרת אפרוחים בבת-אחת המליטה. כלם יפים, מכורכמים ונעימים. ברגע לידתם, קליפות של ביצים עדיין על אחוריהם, מיד הכירו אם יולדתם. עמדו על רגליהם, צפצפו ונשאו שלום לכל העולם באהבה. העולם נשא חן בעיניהם, עולם חסד הוא, ראו אור כי טוב ושמחו. שמחו בילדותם, שטו והלכו בדרכי לבם ובמראה עיניהם. אם הבנים שמחה, מכניסתם תחת כנפיה ומחממתם ברחמים והם מצפצפים לה תודה. כל היום היא מטפלת בהם – מנהלתם במקום מנוחות, בגלים ובאשפתות. משם חופרת אוכל וכשתמצא קוראת להם: עושו, גושו, חושו! והם נחפזים ובאים. ראוה זרים ועמדו, הביטו בה ובטפליה הרכים ונהנו. מדמה לה פרגיה ירחי-קדם, ראשה תחת כנפה ושוקטת.

ופתאם פרגיה רוגזת, מסמרת נוצתה ומתנפחת – קץ כל אשרה בא לפניה ותחילת עניה ומרודיה. בבוקר לא עבות אחד עיט ירד על אפרוחה ונשאוֹ בצפרניו. היא מצעקת: אפרוחי, אפרוחי – והוא נעלם ואיננו! נוצה אחת נופלת ממנו ארצה, נוצה רכה מגואלה בדם ורוח רודפה. ומאותה שעה בא הכורת על מחמדיה והם פוחתים והולכים. זה חולדה אכלתהו, זה חתול מלק את ראשו וזה ניצוד בידי אדם. והיה ביום הששי ובאה לבית-המבשלים ללקוט שם כדרכה, והנה אוי ואבוי – בתה, פרגותא נאה וטובת-חן, מונחת שחוטה על השלחן! הטבחית מרטשת כריסה, מוציאה בני-מעיה ומשליכתם לפניה ולפני החתול, הרובץ שם מנגד. לא נשאר לה מכל בניה אלא אפרוח אחד, תרנגול רך, שכרבלתו התחילה לצמח. כשבגר ונעשה בר-קריאה עמד ואמר קוקיריקא דקיקה וערבה בפומבי בפעם ראשונה. שמעה האם וענתה ואמרה אמן, הלואי ישימך “תרנגיאל” כאביך וכמוהו תהא לך בינה להבחין בין יום ובין לילה! כל נחמתה בעניה היה בן-יקיר זה ובעל-נעוריה, ועוד לא אבדה לה תקוה לראות טוב בימיה. אבל כוס היגונים עמוקה היא ורחבה ועדיין לא שתתה את כולה. הימים ימי הבציר והיא ובעלה ובנה מטיילים שלשתם בחוץ, חוטטין בעפר כדרכם ומפטפטים. כשחזרו לבית-מלונם בין הערבים, מיד תפסו את בעלה ואת בנה ואסרו אותם לעיניה. בני-אדם מאנשי הבית מחזיקים ברגליהם ומחזירים אותם כגלגל סביב לראשם. האסורים הללו גופם חוזר וטס באויר, הם גונחים ונאנקים ובני אדם מחזירים ומחזירים, ולבסוף אוחזים בכרבולתם ומשליכים אותם ארצה. ואתא השוחט ושחט את שניהם – ונשארה פרגיה מילדיה ומאישה!

לבי לבי עליך, פרגיה אומללה! הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!

נגן לי, זמירי הנעים, היטיב נגן בתרועה! לבי הומה לי ואני מבקש לשפוך את נפשי.

הזמיר מרים קולו בתרועה – ותמונה אחרת, תמונה קדורנית ועגומה באה לפני.

ימות הגשמים. בית קטן ושפל. צלמות ולא סדרים בו. המטה אינה מוצעת. הכלים אינם על מקומם. הכירה לא הוסקה, וזה כמה ימים לא נראה עשן יוצא מפי הארובה. יגון ושממון בכל זוית ויחד הכתלים יבכיון. על ספסל רעוע הינדא האלמנה יושבת. יושבת בדד, אבלה ושוממה ורגליה תחתה. עתים היא כאבן דומם, אינה זזה זיז כל-שהוא. ראשה כפוף, עיניה קפואות ומכוונות כלפי נקודה אחת. ועתים היא מזדעזעת, עיניה זולגות דמעות, מטפחת בידיה וסופדת. לא על זה שהיא עניה הינדא סופדת, למודה היא בעניות. לתענוגים לא היתה מתאוה מעולם ואין לה בהם צורך. היא מסתפקת במועט במה שמרויחה ממעשה ידיה. אלא על בנה היא סופדת, מבכה על בנה האחרון כי איננו. חמשה בנים ילדה הינדא וכולם ילדה לבהלה. בנה הבכור נלקח לעבודת הצבא. הבריות הלא מתגרות זו בזו, משעבדות זו את זו ועין אחת צרה בחברתה. למלומדי מלחמה, אחוזי חרב ורומח ושאר כלי-מות הן צריכות, להגן עליהן מפני חמסנים ובעלי-זרוע. הלך בנה לעבודת-הצבא, להרוג או ליהרג, ולא שב עד הנה. את בנה השני לקח בכור מות. הרבה יסורים וענויים קשים סבל אומלל זה עד שיצאה נשמתו. השלישי נהרג לא בידי חיה רעה – זאב, נמר וברדלס, אלא בידי בני-אדם בני מינו. רוח רעה של מהומה ושל כליה באה לעולם, נתאכזרו הבריות ועמדו איש על אחיו וטרפו והרגו ודרסו ורמסו בלא חמלה! הרביעי, בן-עוני, בזוז ושסוי, מדוכא ומעונה, נטל מקלו ותרמילו והלך בגולה. נדד למדינת-הים מפני היד השלוחה בו, נדד ואיננו! והחמישי, בן יקיר ונחמד, נמסר לחיל הצבא בשעה זו של מלחמה קשה, ותמול עזב את אמו ערירית והלך למיתה… עתה יושבת הינדא בדד, עזובה ושוממה, וזוכרת מה שעלתה לה ולבניה. בנים ילדה ולצרה ויגון אותם ילדה – לתוגה לה ולתוגה להם.

אפרוחיך, פרגיה, כיון שיצאו לעולם מיד נהנו מטובו. תמול היו ביצים והיום תושבים גמורים. היו מלקטים ואוכלים, משתעשעים ושמחים. מטיילים ומשוטטים כאילו נהירין להם שבילי עולם מימי קדם ומכירים ויודעים מה שלפניהם ומה הם צריכים. ילדות היתה לאפרוחיך והיטיבו לבם בילדותם! ובני הינדא נולדו בעצב. בביאתם לעולם באו עמם יסוריהם: תחלואים ומכאובים, חולי-מעיים וכאב-שינים. הרבה היו מסתגפים בידי שמים עד שנתפקחו עיניהם וראו את העולם. וכיון שראו את העולם ובקשו לשעשע וליהנות מזיווֹ קפץ עליהם רוגזם של עוני ולחץ ושל פגעים ונגעי בני-אדם. בנים היתה מגדלת הינדא בעמל, רוב ימיה היתה בעבורם בצער גדול – והם גזולים מלפניה. לא אם היא ולא זכות לה בבניה, אלא שפחה היא. שפחה נחרפת לשמים ולחברת בני-אדם. שפחה, שולדותיה לבעליה לעשות בהם כרצונם. היא ילדתם וסבלה צער גידול בנים – ובא המות ונוטל את שלו, והחברה באה ונוטלת את שלה. ואם רגשי אהבה לשפחה זו והיא מתגעגעת על בניה – מי משגיח בה? לא לה הזרע! כשהינדא זוכרת זאת היא מטפחת על לבה, תולשת שערות ראשה ובמר תבכה וקול בכיתה עולה למרום.

נגן, זמירי הנעים, נגן לי, אבל לא בכח. לבי הומה בחזקה ונימיו זעות ומזדעזעות עד להתפקע.

קול הזמיר סואן ברעש, אדירים משברי תרועתו. נרעש ונפחד משתער רוחי ומתנשא על גלי נגינתו הסוערה, לבי הומה ומראות משונות חולפות ועוברות לפני. יער ושדה עם נטעיהם ופרחיהם מזה. אילת-השחר נשקפת להם בשחוק ידידות של חן ונועם, פניהם מצהילים ורסיסי טל עליהם מזהירים כפנינים. והעיר עם שאונה והמונה מזה. זיו וזוהר לא נמצא בה, מאורי השמים מתגנבים ומאירים לדרים שם. ולא בכל שעה ולא בכל מקום הם נראים שם – חומותיה הגבוהות ורחובותיה ומבואיה הצרים חוצצים בפניהם. השוק עם בריותיו, בריות קטנות עם גדולות, נראה לי במחזה. השוק כמו שהוא עם העוסקים ועסקיהם, העושקים ועשוקיהם, עם התאוה והכבוד וקנאת איש מרעהו. שם עניים ואביונים, מיני נפשות רעבים, דוויים ומדוכדכים, ממושכים וממורטים. שם סמרטטורים כפופים וסרסורים שפופים, רוכלים, נוכלים, תגרנים וערב רב של רמאים, טיילנים ובטלנים. כלם שטים, מחפשים ומבקשים פרנסתם להחיות נפשם ונפש ביתם. הכל טרודים ודואגים, הכל מערימים וזה לזה מתחכמים והכל רצים כמטורפים. דאגה ויגון ואנחה – זהו השיר, שהשוק אומר בכל יום. אוי מה נורא השוק, כמה צער ורוגז, שפלות ובוז ויסורים, וכמה גזל והונאה, דברי מרמות ופשעים על פת לחם! קשים מזונותיו של אדם! העוני, הדחק והתחרות מזעזעים את הלב והוא ככנור הומה.

לאט לי, זמיר נעים, אל נא כך תעיר ותריע. כי הנה זה פקעה נימא אחת מנימי לבי!

אומלל אתה, בן-אדם, וארור מכל הבהמה ומכל הבריות בעולם. היוצר עשה אותך ישר והתקינך יפה מכל יצירי כפיו – ותקנתך זו היא קלקלתך! הֲרֵעוֹתָ מעשיך וקפּחת את יתרונך. יתרון דעת ניתן לך, אדם, ודעתך זו היא שובבתך. בקשת חשבונות רבים והעברת עצמך מדרך ברייתך וטבעך ומדרך הבריאה אם כל חי. הדעת נעשית לך סם-המות, נשתנו עליך סדרי החיים, המחיה והכלכלה, ותקלה וצרות רבות באו לך ולאחרים על ידה. ברוב חקרי לב רוב שגיאות וברוב גלויי תעלומות, חכמות והמצאות חדשות – צרות ורעות ומיני פורעניות מתחדשים ובאים. כמה חידושים חדשת לפצעך וכמה דברים גלית, שהם לחבּורתך, ממררים את חייך ומקצרים שנותיך! – אומלל אתה, בן-אדם, בדעתך ואומלל אתה בלשונך, בדיבורך. מתנה טובה זו, שזכית לה, היא הביא עליך קללה. כלב זה, שנובח לפניך כאן, כמותו נובח חבירו הכלב באספמיא. נביחה אחת לכל הכלבים. חמור נוער במקומנו ככל החמורים שבעולם. וכל הצפרדעים באגמים ובבצאות מקרקרות קול אחד ממצרים ועד הנה. ובני אדם נפרדו ללשונותם בגוייהם ואיש אינו שומע שפת רעהו. על ידי כך תוּפר האחוה ביניהם ונכרים נחשבו זה לזה – וצרה זו צרה גדולה! אומלל אתה בהזיותיך פרי דמיונך. בצלמו ברא אלוהים את האדם ויפח באפּיו נשמת אדם, נשמה יחידה לחיות בה, ובאת אתה להוסיף על נשמת אדם זו נשמה יתרה משותפת לאישי האומה. שתי נשמות הללו מחולקות כמה וכמה פעמים בדברים הרבה, בדיני איסור והיתר והוויות העולם. ומחלוקת זו גוררת אחריה עול, גזל, שפיכות דמים ומהומות רבות!… ואומלל אתה, בן-אדם, גם ביראה ומוסר שלך.

רוח נִסַּע מאת הבורא, רוח דעת ויראת אלהים, ורוחו כנחל שוטף עובר בעולם ומקור חיים עמו לכל בריותיו. והנה על שפת הנחל מזה ומזה בתי-חרושת עומדים, משונים בצורתם ותכניתם. כל אחד ואחד מהם ממשיך את הנחל אצלו, עוצרו על ידי מחיצה מעכבת, שיהא מגלגל את אופני המוכנא שלו כרצון בעליו לטובת הנאתם. הילודים, קרוצים מחומר אחד, ממקום אחד באים. כיון שבאים הם נגרפים שלא מדעתם לכאן ולכאן, הללו לבית-חרושת זה והללו לבית-חרושת זה. שם החומר הפשוט נתון לתוך דפוס מיוחד לעשותו כלי, בריה מיוחדת במינה ובצורתה. משם בריה זו יוצאת בחותם בית-היוצר הטבוע עליה ונעשית בנמוסיה ובדעותיה ומנהגיה צרה לחברתה מבית-חרושת אחר. הבריות משונות, דרכיהן משונים ורוחן אינה נוחה זו מזו – ואיבה ומשטמה, קנאות ופרעות ואכזריות מתרגשות ובאות. אוי, הרבה צער, הרבה צרות, יגון ואנחה נתיחדו להעולם מתחילת הוויתו ובני-אדם באים ומוסיפים עליהם במעשיהם!

לאט, לאט לי, זמירי הנעים, אל נא כך תעיר ותריע, כי הנה זה פקעה עוד נימה אחת מנימי לבי!

התבונן ובכה, ישראל! – מעוררני משורר היער בקול נגינתו – ואותה שעה הייתי כחתן בין שושביניו עד שהוא נכנס לחופה. הבדחן חורז ואומר לפני דברי-כבושין, מעוררי-דמעות, ומזכירני שיתום אני, גר ובודד בעולם. “הוי, ישראל! – חותם הוא את חרוזיו במרירות – למי אוי, למי אבוי? הלא ליתום. הכל עומדים עליו ויד כל בו! יהדפוהו אל חושך, ינידוהו מתבל. חלים הוא נושא ומכאובם סובל, מחולל מפשעיהם ומדוכא מעונותיהם. נהה, יתום, והילל, ישראל, וביום שמחתך, חתן, שׂא אבל. הרנינו לו, כלי-זמר, עורה עורה הנבל!”

יתום ישראל וחתן כאחד! – חתן דומה למלך ויתום הלא דומה לתולעת נדרסת ברגלים. מלך ותולעת – היא מזיגה של דבש ולענה, יין וחומץ ביחד. שפלות-תמיד של יתום וכבוד-שעה של חתן – התול של שטן הוא, צחוק נורא מרגיז לב, נוקב ויורד בנפש עד התהום. אני שרוי בעצבות וכועס. לבי סחרחר והכל סביבותי חוזרים ורוקדים כנגדי. רוקד שיח השדה, היער מכרכר והעצים מוחאים כף. ראשי עלי כגלגל חוזר, חוזר ומגלגל לפני בערבוביא בריות משונות כדמות עסקנים ידועים, גבאים, שמשים וכלי-קודש, וכדמות תישים ועתודים וזרזירי-מתנים. ואדם ובהמה מרקדים רקידה חטופה ומהירה כולם יחד. ומתוך עוגה סבובית זו של הרוקדים בטיסה מהירה מנצנצים כפות, ידים, בלוריות ופאות, זנבי אריות, ראשי שועלים ואזני חמורים. ל"ג בעומר היום. יום זה, שאבילות של ספירה בכל ימי האביב אין נוהגים בו. יום זה האחד המותר בשמחה, בטיולו בהנאה מזיו כבודה של הבריאה, ויום חתונות הוא לעשירים ולקבצנים. מתרגשים ומתרעשים וכל פה לי בשיר ירון: “דוי הסר וגם חרון!” ואני שמחת יום זה לא די שאינה שמחתי אלא היא מקניטתני. רבים עומדים ומנענעים עלי ראש. אני זועף והם זועפים. מרגיש אני שזורקים עלי מים צוננים ואיני יודע מי. מעלים עלי כתונת-מעיקה וכובע משונה בראשי, נפשי מרה לי וראשי כגלגל חוזר. הוא מגלגל ומגלגל לפני תמונות מבהילות, חדשות גם ישנות: רחלים גזוזות, בני צאן חלשים, כלבים נובחים, שורים נוגחים וחזירים נוברים. דלים ואביונים רצוצים, נגועים ומעונים, צרורות ילקוטים ותרמילים. מהומה ומבוסה ומבוכה. ובתוך המבוכה הלולי וחינגי, ועם קול המולה וצעקה קול תוף ומצלתים. בתולות יוצאות במחול ונשים זקנות רוקדות ומטפחות בידיהן – פנו דרך! העניות מטיילת, הדלות יוצאת מחופתה. – מזל-טוב לכם, קבצנים, זוגות חדשים! מזל-טוב לכם, פרחי מקבלים ובטלנים, פרחי מלחכי-פנכא, ארחי-פרחי, נודדים שפלים ונבזים, סגופים כפופים וסחופים, דוויים חלשים ותשושים!… סורי ממני, צלמי בלהות! הניחו לי, תמונות משונות וחזיונות זעומים! קומי, פרגיה, הוציאי ראשך מתחת כנפך ולכי לך! רדי מעל הספסל, הינדא, ודומי! קול בכיתך שובר את רוחי, זרם דמעתך כזרם כביר זה של צונן עובר בכל עצמותי. אוי, ראשי לחלי ולבי דוי!

דייך, זמיר, דייך!… אל נא תעיר ותריע. הנה זה פקעו כל נימי לבי!

 

פרק שנים עשר    🔗

אכן נודע פירושו של איוב!    🔗

– הקולך זה, מכירי ומיודעי?

– קולי הוא, בן-מלך אומלל, סוסתי העלובה! – משיב אני וגועה בבכיה.

– מה אתה בוכה? – אמרה לי סוסתי בידידות, מנענעת ראשה בכל כחה, כמבקשת לפרוק מעליה משא כבד – דומה, שגרמתי לך צער גדול וצרות הרבה.

– צרותי אינן צרות ואין אַת חייבת עליהן, שהרי גרמת לי שלא בכוונה, וצרותיך, סוסתי, צרות – צרות גדולות וקשות! בוכה אני עליך, בן-מלך אומלל, איך ירדת מגדולתך, נפלת פלאים! אוי, עד מתי תהא נגוע, מדוכא ומעונה ומרמס לכל שטן ופגע רע? עד מתי תהא סוסה, סוסת-עולם?

– עד שיבואו הימים ובני אדם ילמדו דעת ויתקנו מעשיהם – משיבה הסוסה ואומרת לי – עד שיבואו הימים ולא תהא עוד בעולם לא אכזריות ולא רחמנות, לא רעות ולא טובות, לא זלזול ולא נשיאת-פנים, אלא אמת וצדק, משפט ומישרים. עד הימים, שתתבטל כל מחיצה, המפרדת בני אדם, הרשעה כעשן תכלה, מזיקים ורוחות רעות יעברו מן הארץ ונמחתה דמעה מעל כל פנים.

– אוי! – אמרתי לה, נאנח מלבי – עדיין רחוקים אותם הימים, ועד שיבואו מתיירא אני, שלא יעשו בך כלה ולא תשאר בך נשמה, חס ושלום!

– תנוח דעתך! – מנחמתני הסוסה ואומרת – גורלי בעולם הוא כגורלו של איוב, אח לי לצרה. בשעה שנמסר ביד השטן אמר לו הקדוש ברוך-הוא לשטן: איוב הנוֹ בידך, יש לך שליטה על גופו, סגפהו, חבלהו, השפילהו ודון אותו ביסורים קשים כרצונך –אך את נפשו שמור!…

– עכשיו נתפרש לי איוב ובאתי עד תכונתו! – קראתי ברגש – לא אח לצרה הוא לך, אלא אַת בעצמך איוב אַת. איוב אינו אלא משל. בו נשמע כל מה שאירע לך: כבוד עשרך וגדולתך בימי שלותך, גם יסוריך הקשים, דברי מוסר, תוכחה ושיחות הבריות בימי חורבנך. אַת היא איוב בשטן המשחית ומקטרג שלו, במכותיו ומכאוביו ובאחים ורעים שבגדו בו, המלמדים עליו חובה וחושדים אותו בעבירות שאין בו ומנאצים אותו בעת צרתו. איוב זהו דברי-הימים – ספר-הקורות שלך. תחילתו ואמצעו הרי זה נתקיימו בך בכל פרטיהם ככתוב, וסופו ודאי אף הוא יתקיים בך. אותה הסערה, שאלהי המשפט והצדק יתגלה בה, עתידה להיות גדולה וחזקה מזו של אתמול. – כותב ספר זה צפה למרחוק.

רואה אני את סוסתי והנה היא מתפרקדת על הארץ בלא כח ומנשמת בקושי.

– אוי לי! – נאנחה הסוסה ואמרה – סיגוף קשה סגפוני המצירים לי. משעה לשעה הולכים ומתמעטים כחותי. בשעה שדעתי מתישבת ואני מתבוננת בכל מה שעלתה לי הריני חוששת כמה גדולים מכאובי. הרבה צררוני מנעורי, החליאוני ודלדלו את כחי וכחרס הנשבר גופי, וזה מחדש התעללו בי הזידונים וכמעט שנמלטתי מידם. – שים נא ידך תחתי והשכיבני על צדי, ששכיבת פרקדן לא מדת צניעות היא, ואני אין כח בי להזיז גופי בעצמי. אוי, ראשי, ראשי!

– מה לך? – אמרתי לה ברחמים רבים – חוששת את בראשך?

– אוי, חוששת אני בכל אברי – אמרה לי באנחה – אחד מהם אינו שלם כראוי. ראשי לחלי וכל גופי דוי – אחור וקדם, במחילת כבודך!

– התחזקי נא – מדבר אני על לבה – כשנבוא מחר לעיר אבקש לך רופא שם להעלות רפואה שלמה לכל מכותיך.

– חוס ורחם! – צעקה סוסתי בהולה ונבהלה – שם הרופאים לא תזכיר בפני, לא ישמע על פיך! מי כמוני יודעת את הרופאים, רופאי-אליל, ורפואותיהם. פצעים וחבורות ומכות טריות הללו, שאתה רואה בי, אותם עשה לי רופא דניפּרוני וחבריו בכלי-הקזה שלהם ו“עליהם לתרופה” כביכול. הרבה רופאים כמותם, כיון שיש להם מקום ושעה להתגדר ברפואותיהם, אינם מקמצים בסממנים חריפים וארסיים, באספלניות ורטיות ו“עלי מרורים”.

– בבקשה ממך – אמרתי לה – הודיעיני נא היכן היית עד עתה, ומי הוא אותו מין בריה, שבא וישב על גבך ועלה עמך בסערה מן הבור?

סוסתי מתחזקת ומרימה ראשה וחצי גופה ונסמכת על שתי רגליה הקדומות, ולאחר שעה קלה של מנוחה נסתכלה בי בידידות ופתחה ואמרה:

– אותו מין בריה, שעלה ורכב עלי, ליצן הוא, אחד מכת ליצנים שבמזיקים. כך דרכם של המזיקים ומנהגם עמי תמיד. לאחר ימים מועטים של מנוחה מעבודה קשה ומסיגוף ועינוי תחת ידיהם בא פתאם אחד הלצים משלהם, עולה ורוכב עלי ומשחק ועושה בי כרצונו. כיון שזה התחיל, מיד מזיקים ומחבלים מהרבה רוחות וכתות משונות מתכנסים ובאים ומצירים לי. הכל עסוקים בי, מתיעצים ומתחכמים לי, זה אומר כך וזה אומר כך, הדעות מחולקות, הסברות משונות והשאלה עלי אינה מתורצת ושאלת-עולם היא. תיקו! בין כך ובין כך אוי לי מזה ומזה ואוי לי מכלם. כל הרוצה לשעבדני משעבד, ואני משועבדת שעבוד-עולם. עד שהראשון פוסק השני ממהר לבוא. למי לא עבדתי בימי ומי לא העמיס עלי משׂאו? הכל, מן הגדולים ועד הקטנים באדוני הארץ; מחסידי עליון, קנאים מוכיחים, עד זעירי דמן חבריא של אנשי קודש, האדירים במרום; מן השמשים והחטפנים וסופרי הקהל, המוכסנים ובעלי-טסקא של בשר ושל נרות עד בעלי-טובות ובעלי-עצה ושתדלנים וכיוצא בהם כל הכנופיא של העוסקים בצרכי צבור; מדיינים, שוחטים, מנקרים ומשגיחים, ראשי כנסיות, גבאים, גזברים, בעלי-תפלות ותוקעי-שופר, מלמדים, פרושים, בחורי ישיבה, משוּלחים, יהודים תמימים, יהודים כשרים, בני-עליה ובני-אבות, עד שדכנים, בדחנים ובטלנים – לומדי משניות ואומרי תהלים, מספקים מכשירי חנוכה ופורים, גוררי המעגילות והטבלאות ונוקדי מצה, נשים טבלניות, גבאיות, מקוננות ומודדות בית-הקברות וכיוצא בהם כלי-קודש – כלם מטילים עצמם עלי, לכלם אשחד מכחי, והם אינם אומרים די. כמה שיקבלו ממני הם מבקשים יותר. וכי דבר קטן הוא כנופיא רעבתנית זו. העבודה, שנותנים עלי, לא בלבד שקשה היא, אלא היא גם עבודה לבטלה. למי, רבונו של עולם, למי אני עמל?! מה הם ומה חייהם ומה מועיל בהם? ומעשה שטן, תמיד אני נופלת בידי בריות כמותם, והן מוצצות את דמי וליחי, מתישות כחי ומטמטמות את לבי. הרבה דברים אני יודע לשאול ולספר על אותן הבריות, אבל לא כל מה שאתה יודע אתה רשאי לומר, ולא כל השאלות ניתנות לשאול, ולא לכל שאלה יש תירוץ. מה נעשה? עלינו לכבוש דברינו ולהסתפק על כל הקושיות בתירוץ אחד: “עבדים היינו לפרעה במצרים”, – לסוסה עשני פרעה מלך מצרים!

– אחת אני שואל אותך – נתעוררתי בשאלה עצומה על סוסתי – מה ראו אדונים נכבדים ובני-אדם חשובים, שגם הם, לפי דבריך, בין הרוכבים עליך, להשתמש בסוסה כחושה ודלה? מה ראו בך ומה הגיע להם ממך?

– זוהי הצרה, שלא ראו ואינם רואים – אמרה לי – השטן מעוור עיניהם ומסכּל דעתם ואומרים עלי: זו אינה “דלה” וכחושה, אלא אדרבה, סוסה שמנה ומעשרת בעליה!

את דבריה האחרונים הללו אמרה סוסתי העלובה בנשימה קצרה וחטופה, מכעכעת וגונחת מלבה, ואף אני הייתי מכעכע, ונשמע קול כעכוע וקול שיעול בכל היער.

 

פרק שלשה עשר    🔗

אגרת צער בעלי-חיים    🔗

צער גדול נצטערתי על סוסתי העלובה והייתי יושב דומם, נאנח ומהרהר בפזור-הנפש.

– מה אתה נאנח כך ופניך זועפים היום? – אמרה לי סוסתי, בוחנת אותי בעיניה כחושדת אותי בטירוף-הדעת – שכב והתנמנם מעט! השינה טובה לך.

– לי שינה, לי תנומה – אמרתי לה במר נפשי, מתרגש ועומד ממקומי – וכי אני אישן בשעה שאַת חולה, בשעה שיכאב כל אבר מאברי גופך?! וכי אני אתנמנם בשעה שאין כח בך להזיז עצמך, ואת זקוקה לאחרים, שיסייעו לך לעמוד על רגליך?! אמת, לא אני האדון המושיע, שיעמוד לך בעת צרה. מה כחי ומה גבורתי? אני בעצמי עומד בנס, רוח קל יגע בי ואפול. ולך מתבקש איש השם, מי שהיכולת בידו להיות מעוז לאומלל ומחסה לעתות בצרה. אבל כל זמן שגואלך זה לא בא אין אני רשאי להניחך בעת רעה ולנום ולישון. עלי להתאמץ ולעשות כל מה שאפשר – זוהי חובתי ואעשׂנה. מזעזעיך מקיצים, הצרות מרובות והפגעים מתחדשים והחיים תלואים לך מנגד – ואני אשכב לי ואנוח! לא, סוסתי, עמך אנוכי בצרה, לא אנום ולא אישן!

– כאחד הצעירים מתלמידי-חכמים הרתחנים אתה מדבר, במחילת כבודך – אמרה סוסתי, מנענעת עלי בראשה – הצעירים הללו רובם אינם מדקדקים הרבה בבחירת רעים ומפגישה ראשונה הם נעשים ידידים. על דבר פשע ועון קל תבער כאש חמתם. דבּוּרם ברעש והתלהבות. מוחם קולט דברים פורחים באויר ואומרים לתקן העולם ולהביא צדק עולמים. ואחר כך, כשהם באים באנשים ונושאים עוֹל פרנסה ועול דרך-ארץ, דמם מתקרר והם נעשים מתונים וזהירים בדבריהם, אינם מפשפשים כך במעשיהם ולא במעשים של אחרים. מניחים הם חיי-עולם ועוסקים בחיי עצמם וגופם, ואין להם בעולמם אלא צרכי נפשם וטובת הנאתם. רבים כאלה ראיתי בימי חיי, וגם אתה תהיה כאחד מהם. עכשיו עודך בימי בחורותיך ודמיך רותחים. לאחר ימים תצטנן ונהפכת לאיש אחר. תשכחני ותישן בהשקט ובטח. מה סוסה עלובה כי תזכרנה, ובריה שפלה כמותי, גולה וסורה, שתתן דעתך עליה? כך דרך ברייתם של אדם ובהמה גם יחד. העגל הזה בילדותו משתובב, הוא מתלהב פתאם ופושט זנבו ורץ ורוקד, ומשנעשה שור ומושך בעולם – רוחו מתקררת; פוסע פסיעות קטנות בכובד-ראש וכובש פניו בקרקע. עגל ובחור שניהם סוֹפם להשתנות ולהרכין ראשם.

– חייך וחיי ראשך שטעית בי! – אמרתי לה מתרגש ומתלהב עוד יותר – אלמלי ידעת מחשבות לבי, מה שעשיתי ומה שאני עתיד לעשות בשבילך…

– מה שעשית ומה שאתה עתיד לעשות! – הפסיקתני סוסתי באמצע דבורי ואמרה בלשון זו, שיש בה מעין תמיה ולגלוג כאחד – הודיעני נא את מעשיך ואת גבורותיך!

שעה קלה הייתי ממשמש בכיסי והוצאתי משם כתבים, ומתוך אלו נטלתי בידי גליון גדול ועניתי ואמרתי לה ברגש:

– זה מעיד עלי, שאני אומר ועושה ואיני מאותם האומרים הרבה ואינם עושים כלום. היא האגרת שלי לועד החברה “צער בעלי-חיים”, שכתבתי בשבילך, לאחר שנודע לי רוב צערך, כדי לעורר רחמים עליך.

סוסתי זוקפת שתי אזניה לשמוע, ואני קורא לפניה דברי האגרת בקול רם ובכוונת הלב:

“מדת הרחמים גדולה ומקובלת כל כך בימים האלה אצל הבריות, עד שהתחילו להתעורר ברחמים לא על בני-אדם בלבד, דהיינו: שלא לענותם ולמרר את חייהם ולשנוא אותם שנאת מות כבימי קדם, אלא להתנהג באהבה, אחוה וריעות עם כל אחד ואחד, יהיה מאיזו ארץ ומאיזה עם ודת שיהיה; לא עם בני-אדם בלבד, אני אומר, התחילו עכשיו מתנהגים בחסד וברחמים, אלא אפילו עם בהמות, אפילו בעלי-החיים מתנהגים היום במדת-הרחמים, בשביל שכּוּלם הרי הם יצירי כפיו של הקדוש ברוך-הוא. ולפיכך ראוי דור זה ליטול את השם: “דור רחום ובעל מדות אנושיות”. כי לו נאה כי לו יאה!”

– מליצה, מליצה, מליצה! – נכנסה סוסתי לתוך דברי ולגלגה עלי – לכל השבחים שמנית היה לך להוסיף גם זה, שעכשיו אחד בורר לחברו מיתה יפה ומהירה בכלי-מות מעולים, שהמציא דור רחום זה לטובת בני-אדם ולתקנת העולם כלו!

– שמעי נא, שמעי והטי אזנך! – אמרתי לה, מתלהב ורותח – דברים בטלים שלך למה לי? שמעי מה שכתוב להלן, שמעי ואל תפסיקי קריאתי. במה עמדתי?… כן, כן, נזכרתי! עמדתי בזה:

“ראוי הדור ליטול את השם: “דור רחום ומנומס במדות אנושיות”. – ולמי נאה כבוד וגדוּלה על מדות טובות הללו? הלא לכם, רבותי, לכם אנשים טובים ויקרים, לכם ראשי החבורה “צער בעלי-חיים”; על ידכם הלא נושעו בריות רבות – סוסים וחמורים ובהמה רבה. אין עוד מעמיסים עליהם משא כבד מנשוא, אין מצערים ואין מכים ולוחצים אותם. הרבה שלוחים לכם, בעלי-חבורה רחמנים, בכל מקום. משגיחים בעיירות ובכפרים ועונשים לכל מי שמצער ומכה נפש בהמה. חלילה מעשות זאת היום!”

– מליצה, מליצה, מליצה! – לגלגה עלי סוסתי, נכנסת שוב לתוך דברי – אשריכם, בעלי-חיים, ואשרי בניכם, שאתם מתקיימים בדור זה, שבעלי-חבורה זכאים עומדים לכם! שׂאוּ רגליכם, בני-בקר, ורקדו, בהמות גסות ודקות, פרים ועגלים כלם ביחד!… לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה. הרבה שקים מלאים נוצות היו השוחטים מעבירים לסוחר על ידי. קשה היה עלי סבל ירושה זו, שהחזיקו בה השוחטים, והייתי קורס וכורע תחת משאי.

– מה אַת, מה אַת! – אמרתי לה ופני מתלהטים מפני הנאת הקריאה – אַת מדברת שלא כענין. אין לך ידיעה בדרכי הלשון, וחכּך לא יבין דברי סופרים. מוטב שתטי אוזן ותשמעי מה שכתוב להלן. החרישי ושמעי לי, שמעי אלה הדברים הכתובים כאן להלן:

"והואיל וזכיתי לעושר ולכבוד גדול זה, להיות אחד מבני-החבורה, שאתם עומדים בראשה, חובה מוטלת עלי להודיעכם על בריה משונה אחת, פלונית אלמונית, שלא ידעתי בעצמי מה אקרא לה. אקרא לה סוסה? הרי נפשה – אל נא תלגלגו עלי – נפש אדם. אקרא לה אדם? הרי היא נראית סוסה! בבקשה מכם, רבותי, עוד הפעם, אל נא תלגלגו עלי, שאין אני בודה זאת מלבי. בריה זו לא משל היא – ומצויה היא בעולם. נראית כסוסה – ולב אדם ובינת אדם לה. ואם לדון על פי חקירה הרי יש להוכיח, שדבר זה אפשר הוא, וכבר היתה דוגמתו בעולם, ואין כל חדש תחת השמש. מה הם הפּאריים למשל בארץ הודו? – אין אלה אלא כלבים בצורת בני-אדם! ומה היו אותם המשועבדים לבעלי-נכסים נכבדי-ארץ? – עם הדומה לחמור! ומה לנו ראיות מרחוק, והלא גם בימינו מקרוב עמד בורגשטאלער, כהן קנאי בעיר פעלדקירך, ובקנאתו לאלהיו הוריד את החכם הגדול אלכסנדר הומבאלד למדרגת בעלי-חיים ורצה לעשותו בהמה. על פי נס נודע הדבר ונתמלא פי הבריות שחוק גדול על קנאי זה ונתבטלה הגזרה… אבל אין רצוני להכניס ראשי כאן בחקירות ולהלוך בגדולות ובנפלאות, אני אין לי אלא זאת – דעו, רבותי, שבריה משונה יש במקומנו והיא עלובה מאד! כל הרוצה משתמש בה לטובת הנאתו. היא מושכת בעול וטעונה משא כבד יותר מכפי כחה. אף-על-פי-כן נוהגים בה מנהג אכזריות: מבדילים אותה מבהמות המקום כדבר טמא. על אכילת מזון כל-שהיא משסים בה את הכלבים, מתריעים עליה וצועקים שהיא מפסידה, ובאות עליה מכל צד, “מימין ושמאל, מפּנים ואחור”, מכות גדולות ונאמנות. חברים הרבה, בני חברתנו הרחמניה, רואים אותה בצרה ומתעלמים ממנה, כאלו היא הפקר ואין החברה אחראית לה. כמה פעמים יצאתי לעמוד לה בעת רעה – והבאתי עלי קללה וחרפה בעבורה. רבונו של עולם, מה זאת?! ואפילו אם תמצא לומר, בריה זו, שבה הכתוב מדבר, אינה באמת אלא סוסה, הרי אף היא יציר כפיו של הקדוש ברוך-הוא ככל הסוסות, ודין צער בעלי-חיים יהא נוהג גם בה!…

"ואתם, גבאים נכבדים, ראשי החברה, המתנהגים עם כל החיות ועם כל הבהמות במדת-הרחמים, יהמו נא רחמיכם גם על בריה זו, העלובה והשוממה! הצילו נפש נענה זו ועשו משפטה ודינה, תחסה תחת כנפיכם ותושע בכם ועל ידיכם תשועת עולמים. תדע עלובה זו אף היא, שעכשיו אין העולם הפקר ויש בו חברה “צער בעלי-חיים!”

 

פרק ארבעה עשר    🔗

חדושי הועד באותו הענין    🔗

קריאה זו על העולם, שעכשיו אינו הפקר ויש בו חברה “צער בעלי-חיים”, קראתי בכל כחי, עד שהלכה מסוף היער ועד סופו ונשנתה בקולי-קולות, כאלו נתעוררו חיות ועופות שם ומרוב חדוה על בשורה טובה זו תקעו כף והריעו בקול: תחי החברה “צער בעלי-חיים”! אני הייתי כמבשר בעיני, עומד ונהנה, וסוסתי נסתכלה בי, מנענעת בראשה כמלגלגת עלי ואומרת: אי שוטה, שוטה! – ראיתי בזה עלבון כבודי, ונפשי נכוית הימנו, אף-על-פי-כן כבשתי את כעסתי מעליה ואמרתי: מי משגיח בה, בהדיוטית זו?! סוף סוף הרי סוסה היא, בהמה גסה, זה כמה שנים, וידיעה בדברי סופרים מניין לה?

אני חוכך בערפי, נוטל גליון שני וקורא בו מה שאנשי הועד של החברה משיבים לי:

"בתשובתנו על בקשתך בדבר מין בריה משונה זו, שאין אנו יודעים מה היא ומה טיבה, נתכבד, אנחנו אנשי הועד של חברת “צער בעלי-חיים”, להודיעך, אדון נכבד, שכבר קדמוך רבים בבקשותיהם אלינו על אותה הבריה בעצמה. ובהם מימינים ומשמאילים. המימינים קובלים על מעשי אכזריות, שמסגפים בריה זו ולוחצים אותה, מספרים רוע מעמדה ומבקשים רחמים בשם האנושיות, להנתן כתב הדת, שיתנהגו עם נפש חיה זו, בכל מקום שהיא, במדת החסד כמו עם שאר הבהמות ומיני ברואים, החוסים תחת כנפינו, בלי שום הבדל כלל. הם דורשים ממנו, להזהיר את העם על בריה זו ולהודיע גלוי לכל, שדין “צער בעלי-חיים” נוהג גם בה, שהרי אף היא נפש חיה, והמצער אותה יענש כדת. ומן הפרקליטים הללו יש שמפליגים בשבחה ומפריזים על מדותיה בלשון הבאי כמוך, אדון נכבד, במחילת כבודך. וכנגדם המשמאילים מלמדים עליה חובה ואומרים לנו: “חלילה לכם, רבותינו, לבוא במשפט עם המכים אותה והמצערים לה. המכה לאותה בריה נאה לה ונאה לעולם. פרועה היא ואינה מקבלת מרות, פורקת עול ובועטת כשתזדמן לה שעת-הכושר. ולא די שמעשיה מכוערים, אלא אף גופה מזוהם. ראשה צרוע והפאה שלה קלוטה ומסובכה, ומצוה להרחיקה משאר בהמות העולם, שלא תזהם אותן במגע. ולענין עבודה, הרי אין כחה יפה אלא למלאכות קלות ולא נקיות. ובריה שפלה זו, שהיה ראוי לה להכניע עצמה בפני הבריות ולהרכין ראשה, עוד היא מתחצפת לילך ולהזיק, ובאה כמה וכמה פעמים בשׂדי-תבואה וגורמת הפסד מרובה לאכרים יושבי הכפרים! ובשביל הסרחון הזה בלבד הלא תהא השכונה שם אסורה עליה איסור עולמי. כבשו, רבותינו, רחמיכם מבריה שפלה, ממכת מדינה זו, ואל תדונו את הפוגעים בה פעמים באבן או באגרוף ומכת-יד. אין ראוי להחברה להיות וותרנית ולהיטיב לכל”!

נאנחה סוסתי ברוחה הקשה על דברי שנאה ועלילות, שמגלגלים עליה. ולאחר הפסקה קלה, כדי להתנשם מעט, חזרתי וקראתי לפניה:

“ואחר שאנחנו, אנשי הועד, שמענו דברי המזכים ודברי המחייבים, וחקרנו ודרשנו מצדנו דרישה חשאית על ידי המומחים לדבר וקבלנו “ידיעות” על אותה הבריה הנדונית בזה – מסרנו את הענין הזה עם כל הכתבים והמגילות, החקירות והדרישות, הגזרות והגזרות-לגזרות והסייגים, שנטפלו עליו בארכיון שלנו – לועד מיוחד מאנשים מבינים ומתונים, שיהיו דנים ומעיינים בו ומשתדלים למצוא ולהמציא תחבולות יפות ומועילות איך לתקן הדבר כהלכתו. ועד זה חקר ודרש גם מצדו, יגע – ומצא, ברוך השם!”

– כלום אין סוף לדברים בטלים? –אמרה סוסתי באנחה – ואין קץ לדברי-רוח? קצה נפשי בהם ואיני יכולה לשמעם.

– המתיני נא, המתיני! עוד מעט ותשמעי דברי-טעם וישמח לבך – אמרתי לה וקראתי שוב לפניה:

"ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות.

"חות-דעת זו של הועד נתקבלה ברצון, ומצדנו עשינו כל מה שאפשר לקבעה, בעזרת השם, בקרב הימים, הלכה למעשה.

“וכשאנו מודיעים ידיעה זו אי אפשר לנו לכבוש את פינו מלהודות לך, אדון טוב וחנון, על עבודתך, שאתה עובד תמיד את החברה באמונה, ועל השתדלותך תמיד לטובת הבריות העלובות ברחמים רבים. אכן יש דעה להועד ומכיר הוא ויודע להוקיר בני-אדם מועילים כמותך, ויהא לבך בטוח…”

לא הספקתי לגמור דברי שבח והודיה, שהועד נותן לי, וקול צעקה ביער הרעישני פתאם, ואמרתי שמא חיה רעה או גזלן שם. נתחבאתי בחורשה וישבתי ביראה ופחד. והקול הולך וקרב, ועוד מעט עגלה גדושה טעונה עצים נראית לפני, ובן-אדם כפרי צועק ומקלל ומכה בחמתו את סוסו הדל, שקשה לו למשוך משא כבד ממנו ועומד לפוש לפרקים. וכיון שיצאתי מסכנה ואין עוד פחד לנגדי התעוררתי ברחמים על הסוס המוכה. עמדתי ובאתי אל הכפרי ואמרתי לו:

– בן-אדם! למה אתה מכה את זה, סוס זה? אסור להכות!

– מה זה בא ללמדני?! – אמר הכפרי בבוז וחזר ועורר שוט על סוסו.

– אל תשלח ידך! – גערתי בו בנזיפה – ואל תעש לו מאומה!

– מי אתה שאשגיח בך? – ענה הכפרי עזות – במה נטלת זכות לעצמך להתערב בדבר שאינו שלך ולמנעני מלהכות את בהמתי שלי?

– אני מבני החבורה “צער-בעלי-חיים”! – אמרתי לו בגאוה, מהרהר בלבי, כשישמע הכפרי את השם הנכבד הזה יוצא מפי יזדעזע, יסיר המצנפת ויעמוד בגלוי-ראש לפני.

– לשדים אתה והחברה שלך! מי ידעכם? חדל ממני, שוטה ומשתגע, ולך לעזאזל! אין פנאי להרבות שיחה עמך. את העצים הללו עלי להביא לעיר עם הנץ-החמה.

– אבל אין סוסך יכול למשוך עגלה טעונה זו.

– אם כן תן ידך עמו ומשכו יחדיו, אם בעל-הרחמים אתה.

– השלך מעט עצים,ו הקל מעליו.

– שלם לי ואשליכם!

– שלם לי, הוא אומר! אני מה שאשלם לך?

– משוגע אתה, או שכור או לץ אתה? הרוח ידעך! סורה ממני, פגע רע, לך לך לכל הרוחות שבעולם! – אמר הכפרי ברוגז ובוז וחבט את סוסתו.

– אני מבני החברה! לא ארשה לך להכות! שומע אתה?

– אני אודיעך את ידי, שוטה, ותדע! לשדים אתה וחברותיך! – קללני הכפרי קללה נמרצת ונתכוון להכות אותי בשוט שבידו.

נשאתי את רגלי וברחתי למקומי, שהייתי יושב שם בתחלה.

 

פרק חמשה עשר    🔗

דרשה בשבח ההשכלה    🔗

כשנתישבה דעתי עלי לאחר הבריחה מפני שבטו של אותו רשע וזרועו הנטויה, פתחתי את פי ואמרתי לסוסתי:

– עכשיו אַת רואה כמה מעלות טובות להחברה עליך, שהיא רוצה בתקנתך ודואגת לאחריתך, שלא יוסיפו עוד לענותך כבתחלה? אבל הדבר תלוי גם בך – שלומך וטובתך תלויים הרבה גם בך בעצמך. כשתתרצי לקבל תורת סוסים מלומדים ונימוסם תזכי לרוב טוב, אם-ירצה-השם, ולא תהיי עוד עסוקה במלאכות לא נקיות. ומי יודע אם לא תעלי לגדולה לעתיד לבוא, תשתני לבריה אחרת ותהי אחריתך כמוהם. מה את אומרת, חביבתי?

סבור הייתי לראות את סוסתי צהלה ושמחה משמועה טובה זו, ומתוך רוב שמחה היא נותנת שבח והודיה להבורא יתברך שמו ולי, שלוחו, מבשר טוב – ונהניתי מזה למפרע בלבי.

מה לי לשקר – אני נהנה תמיד הנאה משונה כשאדם משתחוה ומודה לי על הטובה, שקבל מידי או על ידי. בשעה זו הריני משתבח בתהלתי ורואה את עצמי בתור אדם המעלה, בעל נפש יקרה, איש טוב ומיטיב, וזה הנכנע בפני במה נחשב הוא… לי יאה הכל, גם עושר, גם כבוד וכל תענוגי העולם. וזה, העני ממעש, הלא יברך יה, שאדם כמותי חס עליו, חונן ונותן, בזמן שהיה בידי לגעור בו ולגרשו בחרפה. נאמר למשל: זה בא לבקש ממני דבר, שחייו תלויים בו, ואצלי הוא דבר קטן, ובה בשעה היתה נכנסת בי רוח רעה והייתי נותן עיני בו ועוקם חוטמי עקימת-עשיר, זעומה כל כך, עד שנתבלבלה דעתו ולא היה יכול למצוא הפתח. בראיה אחת הלא הייתי מבטלו ונקרעה מסכת תקוותיו כקורי-עכביש. נמצא, שמזלו, אם לשבט אם לחסד, היה תלוי בשׂערה.

בשעה שזה מקלס אותי בתודה הריהו בעיני כמעיד עלי בפיו, שמעלתי גדולה משלו, אני השום והוא קליפת-השום בפני, ואני מגיס דעתי ומתגדל ואומר בלבי: לי, לבעל נפש יפה כמותי, ראוי לחיות בנחת ולא בעמל ויגיעה, בריוח ולא בצמצום. אני כדאי והוא, בר-נש זה, אינו כדאי. אמת, אני והוא בשר-ודם אנו, אף-על-פי-כן מבדילים בין דם לדם. דם אצילים שאני. ודרך ברייתנו אף היא אינה שוה. אני אסטניס בטיבי ודרכי לחיות בתענוגים, ושמא תחסר לי כוס-תה לשעה הקבועה או פרפרת אחת לא תעלה על שלחני כפעם בפעם לאחר הסעודה, ושמא אטריח את גופי בכפיפה יתרה – וחליתי ואתחייב בנפשי, חס ושלום. לא כך אדם גס זה. כל ימיו הוא עובד כחמור, עני הוא בדעת ואינו מרגיש כלום. כריסו של עני אינה מבחנת במזונות, אוכלת מלוחין, גם פת צנומה יפה לה. כשאחד מעניי-עם נותן לי הודיה בקול רועד אני עומד לי ומחייך חיוך משונה, שאין לפרשו בפה. יש בו מעין ענוה ויהירות, מעין רחמנות ובוז, התקרבות והרחקה, כובד-ראש וקלות-ראש כאחד. כשאני מזכה אותו אותה שעה בסיקור-עין נראה לי, שהוא שמח בלבו שמחה גדולה. וכשאני מזכה אותו עוד בדבּור, ומשפיל עצמי בטובי ואומר לו מוסר-השׂכּל, כגון זה: אדם לעמל יולד, ליגיעה ועבודה ואסור לו להיות עצלן, בזיעת-אפיו ובכשרות ימציא את פרוטתו ויתפרנס בחשבון ובמשׂוּרה; או שאני נדרש לו מעצמי בעצות אף-על-פי שלא שאלני – נראה לי, שהוא שותה בצמא את מוּסרי ואת עצותי ולבו שמח על הכבוד הגדול, שזכּיתיו לדבּר עמו, ועל כל דבר ודבר מנענע לי בראשו ואומר אמן. ובדבר הזה לא יחיד אני, לפי דעתי, ורבים הם בני-עלייה, נדיבים ובעלי-רחמים כמותי. מדה זו מבצבצת לפני מתוך רשמי פניהם, מתוך שחוקם ועקימת-שפתיהם, מתוך דיבורם ותוכחתם ומועצותיהם. וביותר היא מבצבצת מתוך דרכם בנתינת-ידיהם. לכאורה נתינת-יד אינה מלאכת-מחשבת. וכך היא באמת אצל בני-אדם פשוטים. הם נותנים לך יד כמות שהיא בכל חמש אצבעותיה ואין בנתינתה שום חכמה. אבל לא כך הוא אצל בני-אדם יקירים. נתינת-ידם יש בה כמה וכמה דרכים,ו בכל דרך נתינתה כמה וכמה חכמות, כוונות עמוקות והלכות מרובות – והיא לשון ערומים, לשון משונה במינה. כשנעשיתי אדם יקיר הייתי לומד חכמה רבה זו של נתינת-יד ימים הרבה. ואם יחייני השם ויתן לי כח ועצמה הריני מוכן ומזומן להדפיס, בלא נדר, ספר “חכמת היד” בכמה חלקים. בחלק הראשון יש הלכות נטילה, וזוהי מצוה קלה, שוה לכל – בכל שעה ובכל מקום מצוה לטול בכל היד כולה, ואם אפשר – נוטלים בשתי ידים. וחמורה מזו היא הנתינה, סוגיא קשה מאד, שנתחבטו בה גדולינו הקדמונים והאחרונים. ומובטחני שהספר הזה יתפשט בעולם ויועיל לרבים.

וסוסתי הבישתני הפעם מסברי. לא די לה שלא נתנה לי הודיה, אלא שהיתה גם מסרבת לשמוע את דברי. נטתה מפני, מסיחה דעתה ממני כאילו איני ואוכלת עשב. וראיתי בזה חלול כבודי. חזרתי ואמרתי לה דברי הראשונים והיא עושה את שלה, שותקת ושוקטה, כמהרהרת בלבה: אם זה בא ללמדני ומפטפט ואומר דברי-הבלים מי משגיח בו? על עלבון גדול זה לא יכולתי עוד לסלוח. כלום שוטה אני וכל מה שאמרתי לה דברי-שטות הם? אני הלא בהשכלה אני מדבר! חרה אפי בה, בכפוית-טובה זו, עמדתי ממקומי ובאתי אצל סוסתי ואמרתי לפניה מתרגש ונלהב את דברי “הדרשה” הזו:

– הכל יודעים, שההשכלה נמשלה לאור והטפשות לחושך. ו“תורה אור” – אמר הכתוב. אור זרוּע למשכילים, עוז וחדוה בנפשם וכח וגבורה בכל רמ"ח אבריהם. עץ-חיים היא ההשכלה לבעליה, ולמחזיקים בה עושר וכבוד. המשכיל הוא נהנה מן העולם והעולם נהנה ממנו. הכל מחבבים אותו חבה משונה ונפלאה. כל דבר טוב לו יהיה למנה, ממגד-ארץ וממגד-שמים מגישים לו. ואם יאמר מי ישקני חלב-צפור, גם זה ינתן לו. אשריהו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו! בעלי כיס ועשירים מופלגים נהנים מזיו פניו ומייחלים לדברו. כלם אוחזים בטליתו ומושכים אותו, זה אומר: בוא אצלי, וזה אומר: בוא אצלי! וכשהם עושים משתה הוא אצלם בראש הקרואים. יודעים הם, שהכסף הוא דבר שאינו מתקיים, הזהובים זבובים – היום ישנם ומחר אינם. והמשכיל הלא הוא קיים ושמו קיים, ודבריו חיים וקיימים. למה לו כסף וזהב? הרי הוא נחמד מזהב ומפז רב. ותכשיטים ואבנים טובות ומרגליות למה לו אם בעצמו תכשיט הוא ואבן טובה?! כשבא אצלם בבקשה להלוות אותו בשעת דחקו וכיוצא בה, מיד בקשתו נעשית בשמחה רבה. מי עשיר, שהקשה לבו ולא חש לעשות בקשתו של משכיל ולתת את שאלתו? מי הוא ואיזה הוא? כמדומני, שאין עשיר כזה בכל העולם, אין גם אחד! ומי מן המשכילים הקובל על העשירים, שחטאו לפניו באמוץ-הלב, אינו אלא שקרן, ואם הוחזק שאינו שקרן, ודאי יש דברים בגו – לא הבינו זה את זה וטעו זה בזה… כללו של דבר: כל בני אדם נותנים יְקָר למשכיל למגדול ועד קטן. וכי לא כך צריך להיות? וכי גם הכתוב אינו אומר כך? הכתוב הרי הוא אומר: “אשרי אדם מצא חכמה”, כלומר, שיגע ומצא חכמה. ומה חשיבותה? “כי טוב סחרה מסחר כסף”, כלומר, היא סחורה יפה, וטוב לסחור בה מלהיות שולחני או חנוני. “בשמאלה עושר וכבוד”, כלומר עושר של מלמדות וכבוד של משכילים. וכלום יש לנו עדות נאמנה מעדותו של מקרא שנאמר?… אין רצוני להביא כאן ראיות מסדר העולם ולהוכיח כמה רע ומר לאותם בני-אדם, שלא השכילו. אוי להם ואוי לחייהם, שהם שפלים ובזויים, נכנעים וכפופים וכמנודים הם לבריות בכל מקום. לא כאן המקום ולא עתה השעה לדבּר בהם. אין אני מתכוון בזה אלא להוכיח כמה יפה היא ההשכלה וללמדך, מה רב טובה של “החברה”, שהיא חושבת עליך מחשבה טובה להשכיל…

ועד שלא גמרתי את דברי נתרחקה סוסתי עוד יותר והלכה לה לרעות בשדה, שלא להביט בי אפילו הבטה אחת. אבל לכבוש את “דרשתי” ולשתוק לא רציתי. עם עקש תתעקש כתיב. הרימותי קולי ודברתי לה מרחוק שלא בטובתה, דברתי ודברתי וסיימתי במקרא שכתוב: “אם תאבו ושמעתם”, כלומר ללמוד ולהשכיל, “טוב הארץ תאכלו”, בזכות זה חציר ושבולת-שועל כבהמות המקום תאכלו, ובא לסוסתי גואל במהרה בימינו. אמן!

 

פרק ששה עשר    🔗

על מה העולם קיים    🔗

עיף ויגע נשתטחתי על פני תחת אחד השיחים ולבי זועף על סוסתי, שהסירה אזנה משמוע את הדרשה, שדרשתי לפניה. אמרתי: בהמה זו אין לה תקנה לעולם. כשהבריות מרננות אחריה ודאי יש ממש בדבריהן, והיא בריה קלה ופחותה ושובבה. אם-כן למה זה אנכי מטפל בה ומשחיר פני עליה? משעה שהכרתיה הרי עמה אנכי בצרה, ברעה גדולה ובחרפה. מוטב שאפּטר ממנה, לא אתגלגל עוד עמה במטמוניות ואלך לי בדרך הכבושה לרבים, והיא תלך לה להיכן שתלך, ואפילו למיתה. מה לי ולה?

ועד שאני שרוי בכעס והרהורי לבי כגלי-ים הומים בזעף – וקול נשמע לי מרחוק, קול קורא ואומר:

– למה נחפזת כך לברוח, חביבי? האיש כמוך יברח?

“סוסה זו כשפנית היא, יודעת תעלומות לב, ועל מחשבתי לברוח מפניה היא שואלת אותי!” – כך הייתי מהרהר תוהא ומשתומם, אומר בלבי, שהקול קול סוסתי, והיא מדברת לי. אף-על-פי-כן עשיתי עצמי תם, כאלו איני מבין את דבּורה, והשיבותי לה בגמגום:

– לברוח?… מי?… מפני מי?…

– מפני הכפרי!

– מפני הכפרי למה נחפזתי לברוח? – אמרתי בניחותא ודעתי נתקררה עלי – הכפרי כפרי, פרא אדם. הרים ידו ולהכות נתכוון.

– להכות את מי? אותך?! הוא אמר להכותך ואתה החרשת!

– מה יכולתי לעשות?

– אין אתה יכול… ברחת! והוא את סוסו העלוב היה הולך ומכה! והיכן הם בני חברתך הרחמנים, העומדים בראש דרכים ואצל כל פנה?

נתבלבלה דעתי ולא ידעתי מה להשיב.

– הרחמנים רחמנים, והבריות התמימות, הסוסים העלובים, עדיין הם סגופים ומעונים!

בושתי מדברים הללו והרכנתי את ראשי.

– עכשיו הרי יש חברה “צער בעלי-חיים” והעולם הרי אינו הפקר!

כבשתי פני בקרקע.

– בשעה שיצאו הדברים הללו מפיך מתחלה בקול רם כסבורים היו שמשיח בא. חיות ובהמות היו לאגודה אחת – זאבים ובני-צאן אחים. הכפירים מבקשים סליחה ומחילה על עוונות ראשונים, והדובים מקבלים עליהם להתנהג מעכשיו בצדק ובמישור. כלם מהרהרים בתשובה, מכריזים ומודיעים: קוצצו צפרניכם החדות והקהו את שיניכם! בטלה שפיכות-דמים ואכילת בשר אין עוד. תמו מיוחסים, הכל יש להם חלק שוה בעולם-הזה, ושלום לכל בשר! ועד שכולם רוקדים וצוהלים בא הכפרי וסוסו ועורר עליו שוט באכזריות-חמה – וערבה להם כל שמחה! בבקשה ממך, הודיעני מה פרא-אדם זה אמר לך!

היא מלגלגת עלי – אמרתי בלבי, כועס ומתרעם עליה ואיני משיב דבר.

– דומה, שטעות היא בידך. כל מה שאמרת אינו אלא דברי-הבאי לבדח נפש כל חי. ואם לא השחוק הוא? כאן יושב לו ועד החברה, עסוק בהלכות צער בעלי-חיים ותורת חסד על לשונו, ושם מצערים את בעלי-החיים ומכים אותם. כל הרוצה מעמיד על חמוריו משא כבד ומעבידם בפרך עד שתצא נשמתם. אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות. דור זה לו נאה באמת השם – דור של פטפוט, דרשות ולהג הרבה!

– דייך! – גערתי בנשיפה, שלא יכולתי לכבוש את כעסי על דברי-התול אלה – דייך למלאות פיך שחוק כשמסיחים עמך באמת ובתמים, כשמדברים עמך בדברים נכבדים, בדברי תורה והשכלה!

– עמה מסיחים באמת ובתמים! – קול קורא ואומר לי אף הוא בנזיפה – עמה, אתה אומר, מדברים בדברים נכבדים! עתה קום ושמע – למה אתה שוכב סרוח כנבלה ופניך ארצה? – שמע ואומר לך בפה מלא: אתה משונה ודבריך ואגרותיך משונים, וכמדומני שמטורף אתה ושוטה. לה, לבריה עלובה זו, אומרים: השכילי! ואני שואל אותך, ראשית, למה נגזרה גזרה זו דוקא עליה? והרי יש בהמות הרבה בעולם, סוסים וחמורים הדיוטים, שלא נתחנכו מימיהם באחת מן הארוות, ואף-על-פי-כן הם מתפרנסים שלא בצער, והלואי שתהא מתפטמת כמותם. והשנית, אמת, שלא התקינה עצמה בארווה ותורת מלמדי הסוסים האבירים לא למדה, אבל אין היא כסוס כפרד הדיוטים, אין הבין כלל. והיכן כתוב, שהסוסים – הכל חייבים בתעודת הארווה? והשלישית, אם אין שעשועיה את בני-אדם ואינה משחקת לפניהם כאותם הסוסים המחונכים, כנגד זה הרי היא מועילה להעולם יותר מהם. אותם הסוסים הרי הם בני-חורין, פטורים מכל עבודה ואינם אלא יודעי ציד ומטיילים במרכבה, והיא בסבלות ובעבדות כל ימיה. העבודה מכלה את בשרה וממעטת חלבה ודמה. יאמרו מה שיאמרו עליה, והטובה הגדולה, שהביאה בעבודתה, מתקיימת לעולם. והרביעית, מה ענין כלכלה ומחיה להשכלה? בכח מה אינם מניחים למי שהוא לאכול ולנשום ולחיות אלא עד שילמוד מתחלה דברים ידועים? כל בריה בשעת יצירה קבע לה היוצר חושים ואברים מיוחדים לעצמה, כדי למצוא על ידם כל מה שהיא צריכה לקיום נפשה. פה לה – לאכילה; אף לה – לנשימה; רגלים להליכה, – ושאר הדברים, כגון דברי שחוק, רקידה וקפיצה ונגיחה באצטדין ובתי-קרקסאות וכיוצא בהן מיני שעשועים, הם דברים שמסתגלים להבריות באחרונה וקרויים בשם “השכלה”.

לא לרצון היו לי הדברים הללו, אף-על-פי-כן עשיתי אזני כאפרכסת לשמוע ואמרתי: נו!… והקול הולך ומדבר:

– אין רצוני להכניס ראשי בחקירה עמוקה, אם זו ההשכלה ודברי שעשועיה טובים הם או רעים, ואם כל אלה, כמו שהם סדורים ומסורים, ראויים ליטול את השם השכלה. כמה מהם הרי מצינו, שהיו נוהגים לשעבר ועכשיו בטלו. וכמה מהם מוצאם מן החיך, כלומר מחוש הטעם, שאינו שוה אצל הבריות. יש שהם כחומר ביד היוצר ונהיו בדברו וברצונו. הרבה דברים יש, שהם דברי הבאי, פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו, ויש שהם סמוכים על מאורעות ועל מעשים הנעשים בעולם, אלא שהמעשים גופם מסוכסכים ונדרשים בכמה פנים משונים, יש דורשים אותם לשבח ויש דורשים אותם לגנאי. – חוזר אני ואומר: אין רצוני להעמיק בחקירות ולהבחין, אם יש ממש בדברי שעשועיכם ואם לטובה הם בעולם אם לא. וכל כוונתי אינה אלא ללמדך, שאותם הדברים טפלים הם לגבי הצרכים, שהחיים תלויים בהם. אכילה, נשימה ותנועה וכיוצא באלה – חובה הן, ודברי שעשועים רשות. הבריה הזו בשעת לידתה לא הרגישה בהם כלל, אלא היתה מתאוה מיד לאכול ולנשום ולהניע אבריה. רשאים אתם למנעה מכבוד, מן הפארים לראשה והענקים לגרגרותיה ומשאר הצעצועים, המזומנים לעושי רצונכם, אבל למנוע ממנה את האכילה ואת נשימת-האויר ושאר צרכי נפשה אי אתם רשאים. על אותם הצרכים יש לה הזכות ואין אתם יכולים ליטלה ממנה. אין אתם רשאים להגביל מקום משכנה של כל בריה, שהרי על ידי כך מתמעטים כוחותיה, ובנטילת זכותה להתנועע במרחב אתם נוטלים את נשמתה. אי אתם רשאים לסגפה ולהכותה באיבה, שמא תחלש והרי אתם גוזלים את זכותה להיות בריאה ושלמה בגופה וליהנות בחייה!

וכשבאנו לכך לא אכלא את פי ואומר לך דברים ברורים. דע, שאין חפץ לבריה זו בהשתדלות מצדך, שיהיו צרכיה נתונים לה בחסד וברחמים, ואף לא שיהיו נתונים לה בשביל טובת-הנאה, שיש להעולם ממנה. הרחמים וטובת-הנאה הם דברים, שקיום העולם אי אפשר לו לעמוד עליהם. אני ככל הבריות – תאמר בריה זו – בשר-ודם כולנו, צרכינו שווים וזכות לחיות אחת היא לנו. וכשחיי יהיו תלויים ברחמיו של מי שיהיה, הרי הוא כמו הודאה, שלו לבדו ראוי לחיות ולא לי, ואם אין הוא לי אין לי להתקיים. וכשזה יחייני בשביל טובת-הנאה, שיש לו ממני, הרי הוא כאלו הוא העיקר ותכלית הברואים ואני לא נבראתי אלא כדי לשמשו ולהועיל לו בחיי הבלי; ובאמת הריני נפש חיה בשביל עצמי. שומע אתה, שתדלן נכבד ורב חסד? לסמוך על רחמיכם ועל טובת-הנאה, שאתם מקבלים ממני, איני יכולה. היום רוחך טובה ותחנני, ומחר רוח רעה תכנס בך ותתאכזר עלי, או שלא אוכל מחר לתת לך תוכן הלבנים כתמול שלשום ויחרה אפך בי ותגזור עלי כליה. לא, שתדלני היקר, לא על רחמים ולא על הנאה, אלא על האמת והצדק העולם מתקיים. מה אתה אומר, פטרוני?

– מה אומר ומה אדבר – גמגמתי בלשוני – אין הדברים אלא דברי “רוח”: הרוח מדבר היום מתוך גרונך!

 

פרק שבעה עשר    🔗

אל תפתח פה לשטן    🔗

– הנני! – אמר אחד, פלוני אלמוני, שיצא פתאם מתוך החורשה ועמד לנגדי – הנני כי קראת לי!

ראיתי את הפנים החדשות ונתבהלתי. בעל בלורית גדולה הוא וסבוכה, כובע אדום עם נוצות מכל מיני עופות על ראשו, ערפו שמן ובריא ועיניו איומות ומראהו מראה גזלן נורא, שרבים המית בחייו. טעם מיתה הייתי מרגיש באותה שעה, כאלו חרב חדה של זה מונחת על צוארי ובא קצי. ואני עוצם עיני ואומר וידוי בלחש.

– שׂא עיניך, בחור! – אמר לי, מוציא מפיו שחוק משונה, שאין האוזן סובלתו, וקול השחוק הולך בכל היער ומתחלק לכמה וכמה קולות, כאלו אלפי מכשפות קולניות פצו פה בבת-אחת.

– שחוק זה הוא שחוק גבור על חלש – אמרתי בלבי. עוד מעט אלך לבית-עולמי ואינני! – ומעשה שטן, היה חן עולמנו גדול עלי אותה שעה, טוב ויפה יותר מכל תענוגי העולם-הבא. כמה נאה הוא העולם הזה וכמה נאים הם בני-אדם! אשרי מי ששוכן כאן וחלקו בין החיים. ואלמלי רבים מאותם בני-האדם הרגישו מה שאני הייתי מרגיש באותה שעה, היו אומרים: שקר הכבוד והבל גאות אדם! התּחרוּת למה, הקנאה והשנאה, הקטטה והמלשינות על מה ולמה? כל בני-אדם הרי אחים הם. אל אחד בראם ואב אחד לכלם. פלוני, למשל, איש צר ואויב, משׂטין ושונא את הבריות, הרי היה מתודה ואומר: אוי לי, שלא חכמתי בתחלה והייתי מתגולל על בני אדם נקיים ומקנטרם בדברי חירוף וגידוף: הללו – גרים גרורים, סופגים לתוכם נכסי האזרחים ומכת-מדינה, הם, והללו תגרנים רמאים הם, בזויים ושפלים וכל רגש כבוד אין בלבם, אוי ואבוי לי! הייתי בעל-חמה, צר-עין ורע-לב ופטפטן גדול. חנפתי לגדולים, טפלתי שקר בכתב ובפה ומסרתי חלשים ביד חזקים, מעטים ביד רבים. מה עשו לי אותם הנדחים והנרדפים, הגולים האומללים, שהרעותי להם? מרובות צרותיהם של העלובים הללו, יסורים ומיני פורעניות באים להם מכל צד, תלאות ואנחות, דחקות ודאגות בכל יום, ובאתי אף אני ועמדתי עליהם להוסיף על צרותיהם.

בשעה זו, שהייתי בסכנה להפטר מן העולם, נתחבב עלי העולם וכל בריותיו, והייתי מתאמץ לפקוח את עיני ולראותו עוד הפעם.

עולם הפוך נראה לפני, ערבוביה משונה, נצוצי אש מנצנצים בעיני וקול זוועות באזני. טפות של זיעה מבצבצות ויוצאות בבשרי וזרם של קור וחום ביחד עובר בכל גופי. גלגלי-אש מגוונים משונים חוזרים על פני ובתוכם כלב גדול ושחור עומד, לוטש עיניו וחורק שיניו ומחליף צורתו בכל רגע, עד שלבסוף הוא לובש צורת אדם-פרא ואני מכיר בו את זה, שראיתי בתחלה!

עמדתי לפניו ברתת וזיע כעכבר לפני החתול, שהולך ומשחק עמו עד שחונקו ובולעו.

– אם כך אתה מתפחד – אמר לי האלמוני בגובה וגאון, נותן עיניו בי – דע אפוא מפני מי אתה מתפחד ולפני מי אתה עומד. אני הוא הפותח שער בפני כל, לעבור בו מן העולם ועד העולם. הללו יוצאים ומתעלמים והללו נוצצים ובאים. בכחי אני עומד תמיד בפני זה שכנגדי, מתגרים אנו זה בזה, דוחים ומקרבים, מכניסים ומוציאים ועושים כל מעשינו זה להפך מזה, ועל ידי תחרות זו יקום דבר ומעשים מתוקנים יוצאים מתחת ידינו. אני לבדי מראשית הייתי שׂורר בנחלתי, ויוצא מחלצי שהיה לאור עולם, שכח מאין הוא בא ומשתדל להמעיטני ולצמצם שכינתי, ואני והוא עוקבים זה אחר זה, ימים ולילות ינקפו – והנה “הזמן” אחרינו. אני – שׂר החושך, אני השׂטן, אני אשמדאי, מלך השדים!

קריאת “שמע”, שהיא סגולה בדוקה ומנוסה מפני המזיקים, לא הועילה לי להסיר שטן מלפני, אדרבה, הוא מתקרב אלי, מסתכל בי בעקימת חוטם, שוחק ואומר: חזק חזק! – ונתחזקתי.

– שׂאני ואשאלך, אדוני הגדול והנורא – אמרתי לו ביראת-הכבוד – מתוך הדברים שאמרת נראה לי, שאתה וזה שכנגדך נחלקים אַתּם "בהויות " העולם. מה שזה מקרב אתה מרחק, מה שזה מושך אתה דוחה, הוא מרכיב ואתה מפריד וממנו וממך תסתייע הבריאה, וגלגל חוזר הוא – “הילודים למות והמתים לחיות” תנועה עולמית בה ומקום וזמן הולכים ונעשים על ידה. ואם הדבר כך הוא ויפה דנתי, הרי אין רע יוצא ממך לעולם.

– זהו מה שרציתי לומר לך, שאין אני מפסיד את העולם כמותכם, בני-אדם. מתוך רשעתי, כפי שאתם סוברים, אין הצרות מתרבות בעולם כמו מטובכם. אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים! ולא עוד אלא שאתם מבקשים לקבל שכר על מעשיכם הללו, שהרי מעשים טובים הם לפי דעתכם. חכמים אתם בעיניכם, חכמים גדולים, מוצאים חסרונות הרבה במעשה-בראשית ושגיאות בסדר העולם ומדמים, שאתם השׂכּלתּם יותר ואתם הייתם בוראים עולם שכּולו טוב, וכשנטלתם עולם בנוי ומשוכלל זה קלקלתּם אותו בכל מקום, כתינוק מקלקל את האורלוגין הבא לידו. אני מה שבטיבי אני. בכל הבריאה כולה שולטים חוקים קבועים לכל הבריות, והכל שווים שם, אין אחד נבדל לטובה מחבירו. אין שם לא טוב ולא רע, לא רחמים ולא אכזריות, אלא הכל מתנהג על פי חוקים נאמנים וקבועים לעולמי-עולמים. ואתם בני-אדם באלה לא חפצתם. נתפרדתם לגויים ולשבטים, לכתות ולמעמדות, למפלגות וצבּוּרים, ודתיהם ודיניהם של אלה משונים משל חבריהם.

– אבל כנגד מה אתה מדבר זאת? – אמרתי לו, נכנס לתוך דבּוּרו.

– כנגד מה שאמרת קודם אני מדבר. כנגד חבורות של חסד ובעלי-הרחמים שבכם. רצוני להודיעך, מהיכן באו אלה לכם ומה הולידם. בשביל כך אתם צריכים לרחמים, וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם. ואלמלי אמת ויושר היו שולטים בעדתכם, לא הוצרכתם לרחמים, ובעלי-טובות וחבורות של חסד לא היו מצויים כל כך אצלכם. שומע אתה?

– בע!… גמגמתי בלשוני.

– בע זה, שאתם מבעבעים פעמים, קל להבין יותר מדבּוּרכם. בעסקי עצמכם אתם מדברים כפקחים. לבכם יודע מה יפה לכם, ואותה מבקש ודורש גם פיכם. וכשיזמן לכם להסיח על עסקי צבור בכתב או בפה, באסיפת עם, אתם יוצאים מדעתכם ונעשים שוטים. אותו דבר המתבקש אין אדם נותן לבו עליו, הפה דובר שלא כענין, מרבה משל ומליצה, מעקם דבּוּרו לכאן ולכאן ומערבבו ואינו מסיים במה שפתח. ידוו הדווים, איך בני-אדם מעקמים את דבּורם, מתנה טובה זו, ומגלים את חפצם בקושי יותר מבהמות. שומע אתה, שוטה?

– שוטה אני ואיני יודע מה אתה סח ולהיכן דבריך מגיעים – אמרתי לו בעקימת שפתים, כמתרעם על שפגע בכבודי, מחריש עליו רעה בלבי ואומר: “שדי, קרע שטן!”

– הדברים מגיעים לך – לאגרתך ולאגרת החברה ולכל השיחה שלך עם הסוסה, שעלתה באזני. ואני אמרתי, יפה “בע” זה, שבעבעת כחמור, במחילת כבודך, מכל דרשותיך. הגע בעצמך אם לא שוטה אתה! סוסה דוויה עומדת לפניך, בריה כחושה ורעבה, שהיא נזקקת למזונות כדי להחיות נפשה, ותחת חשש ושעלי-שׂעורים אתה רוצה לזכּות אותה בתורת המשחק ודברי שעשועים! ולא אתה בלבד עושה כך, בוא ואראך שוטים רבים פטפטנים, האומרים לפני עניים מדוכדכים דברי-כבושין ודרשות של הבל כמותך – בשביל שאני שׂטן דרכּי להיות שט בעולם, ואני מעורב שם עם הבריות ובא לבתי הגדולים אנשי-השם, רואה את מעשיהם ושומע את שיחותם והכל גלוי וידוע לפני – הרבה שוטים ראיתי בין החכמים, ובין המוכיחים והדרשנים יותר מכּולם. השוטים הללו רוצים לבער כמה וכמה רעות מן העולם בדברי תוכחה ומוסר, ואינם יודעים שאין אותן הרעות באות ומתקיימות אלא על ידי כח גדול, שהוא מולידן ומחזיק בהן, ואין כח בפה לדון עם זה, שתקיף ממנו. מניח אני את הרעות הכלליות, שהן רעות כל באי-עולם, ואיני מדבר אלא ברעות פרטיות של ישראל, ולא בכל הרעות אלא במקצתן, לדוגמא. הדרשנים והמוכיחים שבהם קוראים תגר על המלמדים, שאינם לא בתורה ולא בדרך-ארץ ומעמידים תלמידים בורים ופראים כיוצא בהם. מלמדים קטיגוריא על הנשואים המוקדמים, על מנהגים זרים ובטלנים טחי-תפל, שוגים ומשגים, על בעלי-טובות ועל שתדלנים, העוסקים בצרכי-צבור, כביכול, וכיוצא באלה, המתרבים וצומחים ביניכם כעשב הארץ. הם מוכיחים, מזהירים ואומרים: הגיעה השעה להבין ולהשכיל ולהפטר מכל הרעות האלה! אבל מה הועילו בתוכחתם? הדרשה ידרשו והכל מתנהג כשהיה. ולמה? מטעם פשוט זה. מפני שבעולם שולט חוק אחד לכל בני-בשר, לאדם ובהמה יחד, לא יועילו לנגדו דברי מוסר ותוכחות; חוק אמיץ-כח, גבור מכל הגבורים וסרבן מכל הסרבנים, וכשמעכבים עליו הוא מתהפך בתחבולותיו ומוצא לפני אלפי דרכים אחרים לצאת לפעלו. חוק זה הוא – “אכילה”, שהכל צריכים לאכול, וכל אחד ואחד מן החיים מבקש פרנסתו, להתקיים בכל תחבולה שהיא! המלמדים מה הם? – אלו אוכלוסי בני אדם בכם, שמתאוים לאכול וחפצים לחיות, ואי אפשר להם למלאות תאותם זו אלא דוקא על ידי הבאת בניכם לבתי-ספר שלהם. פרנסתם היא שכופה אותם לבקש תחבולות ולעשות כל מה שבידם, שבניכם יתלמדו אצלם על-כרחכם ושלא בטובתכם. בפני הרי עומד כח גדול, חוק עולם הוא הנלחם עמכם, והמוכיחים הצעקנים לא ינצחו אותו בקול דבריהם. והוא הדין בנשואים מוקדמים. רבים יש בכם, שאי אפשר להם להתקיים אלא דוקא על-ידי שדכנות, והם יושבים ומזווגים זיווגים והולכים ועושים תחבולות להשׂיא את בניכם כשהם קטנים. אתם על-כרחכם מוליכים את בניכם לחופה קודם זמנם. שלכך יש אצלכם כתות-כתות שדכנים, ואלה על-כרחם הם שדכנים, עוברי עבירה, מפני שהיא פרנסתם ועץ-חיים היא למחזיקים בה. וכך הוא הדבר במעשי תעתועים. אותם המתעתעים הלא הם מחנות של בטלנים, שאי אפשר להם להתקיים אלא דוקא על ידי דברי תפל, והם מערימים לחבב אותם עליכם. אתם על-כרחכם משמרי הבלים, שלכך יש בכם מהבילים, והם על-כרחם מהבילים, שבכך הם מתפרנסים וחיים בנימים. כיוצא באלה “בעלי-טובות”, השתדלנים שלכם – אלו בני-אדם פחותים, שלא היו יכולים להתקיים אלמלא נתמנו מעצמם ובתחבולותיהם אפוטרופסין עליכם, לפקח על עסקיכם ולעשות עמכם טובות, כביכול. הם על-כרחם משפיעים עליכם טובות, ואתם על-כרחכם מקבלים את טובותיהם. אלה, ועוד מיני נפשות הרבה כמותם, מטפלים בכם, ככלבים שמטפלים בנבלה, ומתאמצים שתהיו עומדים בין המהלכים. כל באי עולם הולכים וגדלים בהמשך הזמן וצרכיהם ודרישות חייהם מתחדשים והולכים עמהם, כהחלזון הזה שגדל ומלבושו גדל עמו. ואתם עומדים כאדני-השדה, מין חיה זו בצורת אדם, מחוברת בטבורה לארץ, ואינכם זזים ממקומכם.

חוזר אני ואומר, שבפניכם עומד כח גדול, חוק טבעי נלחם עמכם על ידי המחנה העצום של אותם בני-אדם, שמבקשים אוֹכל, וכל מעשיהם וכל תחבולותיהם אינם אלא לשם פרנסתם וקיום נפשם. אתם נזונים ומתפרנסים זה מזה. אתם אוכלים ומכלים זה את זה. ואלמלי שערי הפרנסה לא ננעלו בפניכם, והרשות היתה נתונה לכם לחיות ברווחה בדרך כל האדם, הרי כל הפגעים הרעים הללו לא היו אצלכם. וכשיהא רצון לפתוח שערים, וכל הארץ תהא לפניכם, הלא כל הפגעים האלה כעשן יכלו מאליהם ותהיו נגאלים מכל צרותיכם גאולה שלמה במהרה. אבל כל זמן שאני, אשמדאי, קיים לא אתן לעשות דבר זה. אני אהיה עם פיפיות העוסקים בכם, שיהיו נושאים-ונותנים, דנים ומתוכחים ודורשים כל הימים ואינם עושים כלום. אין אתם נתּנים אלא לדרשה, לדרוש בכם – ודינכם לא יהא נגמר לעולם. סגור לפניכם דרך החיים וחנינה אין לכם! לכו פשטו ידיכם זה בזה, איש את בשר רעהו אכלו והעור זה מעל זה הפשיטו – והרוח ישא את כלכם!

– אוי, אוי לי! – צעקתי, נאנח ומניח ידי על ראשי – מה עשינו לך? ולמה אתה כך צורר אותנו?

– למה אני צורר אתכם? – החזיר לי, חורק עלי בשיניו – שנאה כבושה בלבי עליכם על שהייתם מסגפים אותי.

– מה אתה סח? – אמרתי לו, תוהא ומשתומם – אנו סגפנוך, אנו?!

– שלמה המלך שלכם! – אמר לי ברוגז וקצף גדול – המלך שלמה שלכם תפס אותי לשעבר, אותי האשמדאי, משׂים הקולר בצוארי, ואני זכור באיזה צער הייתי נתון.

– אבל אנו מה? – אמרתי לו – מה אנו חייבים? למה נסבול עכשיו בשביל מעשה שהיה לפני אלפי שנים? והדיין הלא חובה עליו לשמוע דבריהם של שני בעלי-דין. אוי, אוי מה חטאנו ועל מה אנו נענשים?

– המלך שלמה שלכם הוא! – גער בי בנזיפה ובעט בסוסתי העלובה, שהיתה עומת לה כל אותה שעה מן הצד ברתת וזיע – אתם חייבים, אתם! ועתה ארורים אתם ורבצה בכם כל הקללה, שאני מקלל אתכם: הוו רואים את הכל ולא מה שראוי לכם לראות. הוו נשמעים לכל ולא לאוהביכם הנאמנים. הוו מרבים לדבר על עסקי אחרים, שאינם שלכם, וכשיהיו אחרים מדברים בכם תקפצו פיכם והדבּור יסתלק מכם. לכו בכל הדרכים ולא בדרך חיים ואושר. “בעלי-טובות” שלכם יפרו וירבו כפרעושים בימות-החמה, ויהיו משפיעים עליכם טובות הרבה כל כך עד שתחלו מרוב טובותיהם ולא יהא בכם עוד כח לקבלן. אותן החברות ואותם הגבאים ואותם שלוחי-דרחמנא יציצו אצלכם כעשב-השדה, וספרי החשבונות יהיו כלים ואובדים. הטסקאות שלכם לא יהיו בטלים לעולם, הבו כסף, הבו זהב, ותחת בשר אכלו עצמות! העשירים, בעלי-כיסין שבכם, יהיו מפזרים ממונם על דברים מיותרים, לא מועילים, ובכל מקום שהם זרים בו ואינם מתבקשים שם, ועל דברים שיש צורך בהם, ובמקומם, לא יתנו פרוטה אחת. הוו רחמנים אלא דוקא לאחר זמן, כשאין לתקן עוד ברחמיכם: כשזה ירד מנכסיו ומכבודו ומחזיר על הפתחים, או כשזה נתדלדל מרוב עוני, גוסס ונוטה למות. ובשעה שזה עומד עדיין על מעמדו ועוסק ומבקש להתפרנס בכבוד הורידוהו ועשו אותו מדרס תחת רגליכם! צדקה לעניים ולבטלנים ולדוויים על-כרחכם תתנו, וכל מה שתתנו להם כן ירבו וכן יפרצו, ולעולם לא יפסקו מקרבכם דלים ומדולדלים, נגועים ודוויים, בטלנים וחסרי-לחם; ולגדור בפני העניוּת והבטלנית, כגון ללמד בני העם אומנות, דברי חכמה ודרך-ארץ, שמפרנסים את בעליהם – את זאת לא תבינו ולא תעלה על דעתכם. רוח שטות יהא נכנס בכם ומקופת הצבור והטסקא, שבני העדה, ורובם מדלת העם, משתתפים בה, תרימו חציה לבית-החולים, לוקוס זה, שמכלה ממונכם ומקצתם של חולים עניים זוכים להתקבל בו בחנם קודם מיתתם, וחציה השני רובו תרימו לדברים שבקדושה ולבטלנים ולנמושות, וקצת לחנוך נערים מדלת-העם בבתי-ספר של העדה, ולשם לא יהיו מתקבלים אלא כדי עשירית מהם, והנשארים ירעו עד שיסתאבו ויפּרעו באין מוּסר, וכל מיני בטלנים וריקים וקבצנים דווּיים ומדולדלים מהם יצאו ויטילו עצמם על הצבור. וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם. ואם יאמר אחד לתקן המעוות לא תאבו ולא תשמעו לו, ושמא זה חכם הוא וכסף אין לו, תרחיבו עליו פיכם וצא, צא תאמרו לו, הואיל ואצלכם בעלי-בתים אמידים יושבים בראש ובעלי-המאות להם הדעות. בצרכי העולם-הזה תשתדלו כל אחד ואחד לעצמו, ובצרכי העולם-הבא ישתדל, כדרך הערב, אחד על חברו, ובשביל כך יהיו אחרים מאומות-העולם נוהגים בכם דין ערבות, ובכל דבר תהיו ערבים זה לזה בפניהם – איש אחד יחטא וכל ישראל חייבים. הגדול בכם יהא משפיל עצמו לפני גוי קטן באומות-העולם ומשתבח בחברתו, ואצלכם, בתוך אומתכם, הצעיר ירהב בגדול והנקלה בנכבד, ההדיוט יקפוץ בראש והשוטה יאמר חכם אני. עם-הארץ יהא מלעיב בתלמידי חכמים, ובוּר יהא בעיניו ירא-שמים יותר מיודעים את התורה. התחרחרו והתחרו זה בזה, איש את רעהו חיים בלעוהו – תבלעכם ארץ והרוח ישא את כלכם! כך נאה וכך יאה לכם. ואני באידכם אשחק, אלעג מרוב שמחה!

שחק האשמדאי – ונתמלא כל היער שחוק גדול. שחק והלך מעיני.

 

פרק שמונה עשר    🔗

ישראל תלוי ועומד    🔗

שחוק גדול עלה באזני, לעג של “לצים”, נביחת כלבים ולחישת שרפים. אוי, ראשי, ראשי! הארץ מתנודדת תחתי, אין מעמד לרגלי, ודומה שאני תלוי ברפיון.

– ברחא! – קול ברמה נשמע – לך הזדווג להלז, התקן אותו כראוי לו והביאהו אחר-כך אצלי למקום פלוני…

ומיד ראיתי כמראה גבר לפני ומראהו משונה מאד.

– הרי לך, ישראל! – אמר לי לאחר שנסתכל בי וסטר על פני ביד חזקה שתים.

– מכות-לחי הללו מה טעמן?! – תמה אני עליו.

– יאה מכת-לחי לישראל. זהו לך הטעם האחד; והשני, כך היא דרך נתינת-שלום אצלנו.

– אין דרך זה של נתינת-שלום – אמרתי בתרעומות – אלא אצל המזיקים.

– כדבריך כן הוא – החזיר לי בעקימת פנים משונה – אני אחד “משלהם”. כך נוהגים אנו המזיקים. אבל למה אתה תוהא כך, כלום לא נהגו בך מנהג זה גם בני-אדם?

לא ידעתי מה להשיבו ושתקתי.

– חייך, ישראל, שמצאת חן וחסד בעיני. הרכן נא ראשך ואשים מצנפת זו עליו.

– מצנפת זו הרי למשוגעים היא – צעקתי בחמת-רוחי – אי אפשי בה! עשה לי מה שתעשה: הכני, חבלני ומצנפת זו אל תשים בראשי, לא משוגע אני!

– שוטה שבעולם אתה, ישראל! אינך יודע שכוונתי לטובה. מצנפת זו, הלובשה – מיד נעשה “רואה ואינו נראה”, ולך נאה זאת. להיות אינו נראה אין לך, ישראל, מדה טובה הימנה. היא תשמש לך סגולה יפה לפרנסה ולחיים טובים ולשלום, והיא תהא לך תריס בפני הפורענות בעת צרה. בקרוב עליך מרעים להכותך באגרוף-רשע, תשים המצנפת בראשך עד חוטמך ותתעלם מעיניהם ולא יראה ולא יזכר שם ישראל עוד.

– אבל במה זכיתי לך, לחסדך זה?

– מזלך גרם. יש מזל לישראל! כך אני מצוּוה וכך אני עושה.

כאמן פדגוג, או כריש-דוכנא, יעיר תינוק, ירחצהו, ילבישהו, יקחהו, ישאהו על שכמו, כך היה ברחא מטפל בי. מעמידני תחת קילוח מים קר, דש ומחליץ עצמותי, מלבישני כתונת משונה, מצנפת ובגדי-בד ועושה לי עוד כמה דברים הצריכים לגופי. ברחא היה שד טוב ודברני ומשמשני באהבה וּבשקידה רבה – מישב עלי את מצנפתי, מקנח את חטמי, נהנה מזיו צורתי ומספר לי נוראות בשדים ודרכי חייהם. השדים כתות-כתות הם, זו משונה מזו, וברחא היה מ“כת לצנים”. הלצנים רמאים הם, מבדחים את הבריות במעשי-תעתועים ופעמים גם בהוללות רעה. לילות רביעי בשבת ומוצאי-שבת יפים יותר לכל חפציהם. ובאותם הלילות הם לובשים צורות, איזו שירצו, צורת אדם ובהמה, ומתעתעים בעוברי-דרכים. סח לי ברחא, פעם אחת נראה לתלמיד-חכם אחד בדמות מטרוניתא נאה והיה משחק בו ומתעלס עמו עד קריאת הגבר, ומיד חמק עבר, מאריך אף, כלומר חוטם, ושוחק שחוק גדול. ושוב היה מעשה ונראה בליל רביעי לעובר-דרך בדמות איל כפוּת. ירד זה מעל קרונו ונטל אותו והטילו לתוך הקרוב, ועד שזה טרח בו עמד ממקומו וקפץ ונעלם מעיניו. לבעלי-שמות שלנו ולמכשפים של אחרים, להם ולהשבעותיהם ולחשיהם שחק ברחא ואמר, שהם שחקנים. השדים אינם משגיחים בהם. כשפשפשתי בראשו ואמרתי לו בתמיה: לא מצאתי לך קרנים! נתמלא פיו שחוק ואמר: קרנים לנו לא היו ולא נבראו אלא משל הן. כקרנים הללו, שהנשים עושות לבעליהן אצלכם. וכששאלתי אותו על דברים שבצנעה ואמרתי לו מה ששנו חכמים בשדים, שהם אוכלים ושותים כבני-אדם ומשמשים מטותיהם כבני-אדם ופרים ורבים כבני-אדם, נענע לי בראשו ואמר, לא די להם שפּרים ורבים כבני-אדם, אלא גם עם בני-אדם. והביא ראיות מן התורה וממדרשי הגדה. הרי הנחש הקדמוני, זהו סמאל, השיא את חוה לדבר עבירה ועיברה את קין. ואדם הרי ק"ל שנה בא על הקליפות והוליד שדין ורוחין ולילין. ובני האלהים, הם שמחזי ועזאל, הרי באו אל בנות-האדם וילדו את הנפילים. אף-על-פי-כן מוטב היה שלא היית דורש בעריות. הרי פנוי אתה, בחור למעלה מעשרים שנה, אוי ואבוי לך! – גער בי בנזיפה, מרים ידו עלי וסוטר אותי בכח, סוטר ואומר: בחור, במופלא ממך אל תחקור. הרי לך אחת ושתים! אין לך עסק בנסתרות. הרי לך אחת ושלש!… למען תדע ולמען תספר “באזני” הבחורים כגילך, שלא ינבלו את פיהם וקולמוסם בדברי-אהבים!…

מכות-לחי הללו היו יפות לגופי, שהפילו עלי תרדמה חזקה וישנתי כמי שבא מבית-המרחץ. כמה ישנתי איני יודע, אלא כשהקיצותי מצאתי את עצמי מוטל בידו של אשמדאי והוא מטייל עמי וטס באויר!

 

פרק תשעה עשר    🔗

ופרח ישראל    🔗

– ברוך-הבא! – אמר לי האשמדאי בסבר פנים שוחקות – שמח לבי לראותך, ישראל, פורח באויר… ראה, כל חללו של עולם לפניך הוא!

קול המון הולך ומתגלגל באויר העולם, והקול הולך וחזק, ומיד נראו לפני מחנות-מחנות של רוחות ולצים וכל מיני שדים ומזיקים, ובתוכם מלחשים ומנחשים, נשים כשפניות וקליפות, בחורות וזקנות מכל אומה ולשון. אלה רוכבות על צבועים ושקצים, קטנים וגדולים – על עטלפים ועל דרקונים, על ינשופים ולטאות, ואלה רוכבות על מכבדות חבוטות, על מגרפות ומרדאות. ואספסוף זה כלו טס במהירות וברעש גדול.

– לאן הם נחפזים והולכים? – תוהא אני בלבי ומשרבב את חוטמי, שהוא משמש לי כקרני-המישוש לרמשים. ובנדנוד אברי גופי עוררתי עלי את האשמדאי, ארכי-שד זה, שכבר הסיח דעתו ממני, והפך פניו לי ואמר:

– מה שלומך, חביבי? מה אתה ומה חייך, ישראל, בעולם התחתון שם? סלח נא, שלא נהגתי בך מנהג דרך-ארץ ולא שאלתי לשלומך תיכף, כשראיתיך אצלי.

“מה אני ומה חיי שם?” אתה שואל. מה אומר לך? – משיב אני בגמגום – עט, לא כלום! אני חי… אלא… אלא העסקים שבתו… אין משׂתכרים…

– משמע שאין רע שם אלא זו בלבד – אמר האשמדאי, מעמיד עלי פניו בשחוק של ערמה – ובכלל טוב לך ונהנה אתה בעולמך. אשריך, ישראל! אבל… למה זה אתה נע-ונד, חביבי, כאילו צר לך המקום שם? הרכן נא ראשך וראה את הארץ מתחתיך!

דבר זה לא היה ניחא לי. הארץ, שהיא אם-חורגת לי, לא משכה את לבי לה, והייתי מערים להאשמדאי ומשׂיאו לדברי פוליטיקה, שאני מומחה בה, בעזרת השם, שמא מתוך כך תתבטל הגזרה. התחלתי מדבר על המדינות, איזו לחרב ואיזו לשלום, והכל בערבוביא, ובלבלתי את העולם כסנחריב בשעתו.

– אל תתחכם הרבה, ישראל, ועשה מה שנגזר עליך – גוער בי האשמדאי וכופף ראשי למטה – הביטה וראה!

– אני מביט, מביט אני – אמרתי לו ביראה ופחד – אבל הכל נראה לי מטושטש כמסתכל באספקלריא שאינה מאירה.

– המתן לי מעט ותסתכל באספקלריא מאירה – אמר לי, מעביר ידו על עיני, וכרגע היטבתי לראות, וחרדה גדולה נפלה עלי.

– אל תירא, ישראל! – אמר לי בלעג – אני מחזיק אותך בידי בכח… מה אתה רואה שם, הודיעני!

– פגרי אדם ופגרי סוסים אני רואה, מושלכים על פני שדה. אלה מחוסרי ידים ואלה מחוסרי רגלים, ואלה כרסם נבקעה ויצאו מעיהם. בתוך החללים מפרפרות גויות אדם מגואלות בדם. פצועים ומדוקרים, נאנחים ונאנקים וגוססים ועוד בהם נשמתם. אני רואה פיות פתוחים, עינים בולטות, גולגלות רצוצות ומרוסקות. המונים-המונים של מיני עופות הדורסים, דיות ועורבים, יורדים על הפגרים, מנקרים עיניהם וקורעים בשרם מעל עצמותיהם, כלבים מלקקים דם, חוטפים ואוכלים, חוטפים ובורחים, ובני-אדם – הוי, הוי על בני-אדם! – הם באים על החללים לפשט ולבוֹז, לא את אחיהם המתים, אלא גם את הגוססים והפצועים, שהם חיים עדיין. אדם פצוע לפני שם, פוצה פה, פורש כפיו, קורץ שפתיו היבשות ומבקש מים, ושודדים באים וסוחבים אותו, ממששים את כליו, חולצים נעליו, מפשיטים וחולקים להם את בגדיו. אוי, מה נורא המחזה הזה, אין כח בי לראותו עוד!

– “מה נורא המחזה!” הוא אומר – החזיר לי האשמדאי בלעג, מנענע בראשו ומצייץ בשפתיו – הלא החללים מתי מלחמה הם, דבר רגיל הוא אצל הבריות בכל העולם ובכל יום ובכל עת תמיד. “אין כח בו לראות” – הוא אומר. צבוע! ומלחמות והריגות, הכתובות בתורה ובנביאים, אלה מה הן? זה, שמקדישים את שמו, “איש מלחמה” הוא נקרא אצלם. כשׂר-צבא לבושו אדום וכובע-ישועה בראשו, ימינוֹ תערץ אויב וחרבו תאכל בשר. שם הדבר במנהגו של עולם הוא וכאן הוא מחזה נורא!… אל נא תשקר, ישראל, הבט וראה!

– איני יכול! אמור מה שתאמר, ודבר זה תועבת נפש-יהודי שבי. חוס נא ושׂאני מזה, רוח גדול ונורא!

מחריש ושותק טס הרוח לדרכו. סבור הייתי, שנתקבלה בקשתי ופגעים רעים לא יפגעוני עוד, אבל טעיתי. לאחר שעה קלה עמד הרוח וצווני שוב להביט לארץ מתחת.

על כרחי הרכנתי ראשי – ועיר גדולה ראו עיני. קול המולה ברחובות, דמות המון רב של בני-אדם משתובבים ורצים בערבוביא, סוקלים באבנים באכזריות-חמה, שוברים חלונות, פורצים דלתות, קורעים ומנפצים, חובלים ומזיקים את כל הבא לידם.

– אוי ואבוי! – צעקתי במרירות – עיר זו באיזו מדינה היא?

– אוי לך ואוי לחכמתך! – אמר האשמדאי, לועג לי וסוקר סקירה של ערמה לפמליא שלו – בני-אדם רוב ימי נעוריהם הם מבלים בבתי-ספר, לומדים כל מיני חכמות, ידיעת העולם ו“כתיבת הארץ”, מראים באצבע את כל המדינות ואיי-הים, יאורים ונהרות, על פני המפה, וכל כדור הארץ בידיהם הוא. חכמים הם בהלכה וחמורים במעשה… שוטה שבעולם – הפך פניו לי ואמר – מעל מדינת רומיניה הלא אנו פורחים עתה, הבט וראה!

– אוי, אוי! – צועק אני ועוצם עיני.

– תנוח דעתך, חביבי! – מפייסני האשמדאי בדברים כתינוק, מצייץ לי בשפתיו ומחליק את פני, והיה משמוּש ידו זה יפה כקנה-השמיעה לאזני – אם לראות בעיניך קשה לך, הטה אזניך ושמע. עכשיו מה אתה?

– קול ענות חלושה אני שומע, צעקת-אומללים, מעונים ומדוכאים. כלום אין קץ למלחמות, לאכזריות ולשפיכות-דמים?

– אל תתרגש כך, ישראל: אין זה קול-מלחמה אלא קול-שחוק, מין שחוק חדש לבני-אדם לנתוש ולנתוץ ולהכות.

– מי מכה את מי שם! – שאלתי לו.

– כלום אין הידים מוכיחות מי ואין הקול אומר את מי? הקול הרי קול…

– יעקב! – צעקתי, סופד ומניח ידי על ראשי – רבונו-של-עולם, עדת יעקב בנך מוכה: על מה ולמה?

– “על מה ולמה?” הוא שואל – מלגלג עלי האשמדאי וזקנו, זקן-תיש, מתנדנד – טעם להכאה הוא מבקש! שוטה שכמותך, לא הטעם הוא העיקר אלא המעשה – הכאה זו בעצמה! הרי לכך הוא שחוק, שגיחוך ובכיה, רנה וקינה מתערבבים והיו לקול-המולה משונה, להנות בה נפשות רבות. שומע אתה? אל תחקור יותר, ישראל, ואל תבקש טעמים וחשבונות רבים. הטה אזניך ושמע!

– בבקשה ממך, אדוני, הניחה לי! חייך, שלא אוכל עוד לשמוע. קול דמי אחי, הצועקים מן האדמה, קשה לי לשמוע.

– משטה אתה בי! – נזף בי האשמדאי – יבוא ספר דברי-הימים לישראל ויעיד בך, שאתה מדבר שקר. שם אתם מונים מספר למכות ולנגעים, לענויים ויסורים ולכל מיני פורעניות, מוציאים במספר צבאם של גולים ונודדים, בזוזים וסגופים, באי באש ובמים, ומדקדקים שלא להניח דבר קטן מחרפת-הגויים אויביכם. וכל כך למה? למען ידעו הדורות הבאים ויטעמו מרירות-חייהם של אבותם בימי קדם. הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם. יקראו הבנים וישמחו על פצעים וחבלים, שנפלו בנעימים לאבותיהם ולהם בימים ההם ובזמן הזה. עכשיו כשהצרה באה וצעקת-אחיו עולה באזניו אין מלומד-בצרות זה יכול לשמוע! – את הדברים האלה סיים האשדמאי במנוד-ראש ושחוק של בוז, לוחצני לחיצה חזקה עד שצעקתי מתוך כאב.

לי לא היתה נראה כלל לחיצה זו. מה מדה היא ללחוץ את האדם ולהלעיב גם בקדשיו החביבים עליו? אבל מה אפשר לעשות אם אתה פורח באויר וכחומר ביד היוצר אתה בידו של ארכי-שד זה? רוצה – ישליכך לארץ ויתרסקו איבריך. כמה שלא יהא רע עליך המעשה של אותו הלוחץ – אמר לי לבי – כבוש כעסך ושתוק, וכמה שלא יכאב לך, דום ואל תתרעם! אדרבה, עשה עצמך תם והראה לו פנים שוחקות. אבל אין ערמה מועילה אלא כלפי מי שרואה לעינים, ואת השטן לא תונה – כל יצר מחשבות לבך הוא יודע.

– דומה, שכועס אתה, ישראל, ורע לך. שמא צר לך המקום אצלי? רשאי אתה לצאת מידי. אין מעכבך. ראה, הדרך לפניך! – כך אמר האשמדאי, מציץ עלי בעין רעה ומעמידני על ראש אצבעו הקטנה. עמידתי היתה מרופרפת. מרוח קל הרי הייתי נופל ונתפזרו כל עצמותי. מר לי, מר מאד.

– לך-לך, ישראל – אמר האשמדאי ופניו כפני מי שנפגע כבודו – אם רע לך אצלי לך-לך!

– אל נא, אדוני – גמגמתי בשחוק של חנופה, מחזיק בכנף האשמדאי בשתי ידי – אדרבה, טוב לי עמך, טוב מאד, רבי אשמדאי! אמת, מלאכי-חבלה שלך פעמים מתעללים בי, אבל אין רע. הרי סוף-סוף טובי-לב הם בטבעם ואני למוד בהם.

ועד שאני מחניף לאשמדאי בחלקות הריני מתגנב לבוא לאותו מקום בגוף, שבדין אין ראוי לי לישב שם.

– ראו נא עד היכן מגעת ערמתו של ישראל! – מלגלג עלי האשמדאי ופושט ידו כמתכוון לתפסני.

הייתי כארנבת נרדפת על צוארה, בהולה ומבוהלה מפחד הציד הרודף אחריה. דעתי נטרפה עלי, חשכו עיני מקול המולה – כשאון מים כבירים באזני.

 

פרק העשרים    🔗

חוצפא כלפי שמיא    🔗

כשפקחתי עיני ראיתי מחזה נורא.

במרחבי מרום, לפאת מזרח, נבקעים חלוני-רקיע וראשי-הכרובים מנצנצים מתוכם. שרפים ואופנים פותחים את פיהם ביראה ואומרים: קדוש, קדוש קדוש אלהי-צבאות! ומקהלות מלאכי-השרת עונים אחריהם הללויה, וקולם הולך בעולם והיה לשירה נעימה. כלם מברכים יה ומלא כל הארץ כבודו!

ובתוך מחנה הרוחות מהומה גדולה, קול רעש וצוחה, והם נחפזים דחופים ומבוהלים בחללו של עולם. מתגעש האשמדאי ומתרגז תחתיו, מתעגל כפקעת של גומי וחוזר ומתפשט כהרף-עין בכל כחו בשריקה גדולה, פסוח ודלוג במרחבי-מרום דרך כמה מאות פרסה, ופתאם הוא עומד, מרים ראשו כלפי מעלה, מנענע ידו בחרפה, מגדף ואומר:

– אני יודע אתכם, בני-האלהים, מי אתם ומה אתם! עבדים אתם, משרתים נכנעים, גולמים, עושים הכל לא מדעתכם ורצון-עצמכם. גם אותו… את קונכם יודע אני. לו נעים תהלה, ברכות והודאות, שנותנים לשמו. הוא מתיר לעצמו כל מה שאוסר לאחרים. אחרים צריכים לגמול חסד לא על-מנת לקבל פרס, ולעשות טובות לא על-מנת לקבל הודאה, ולו חייבים להודות, להלל ולשבּח על כל נשימה ונשימה שבע ביום. ואתם משרתיו עושי-רצונו אינכם קמצנים ומרבים בשבחיו במדה גדולה. חנפים אתם, בטלנים, נמוכי-רוח ושפלים!

ברכות-השחר, שהייתי קורא כדרכי כל יום, פסקו באמצע מדברי-חירוף וגידוף אלה. כלום יש מקום לעבודת-הבורא, יתברך שמו, כשאתה נתון בידו של זה!

פרח האשמדאי במרומים והרוחות פורחים אחרי למרחקי-עולם, ופתאם עמדו!

חושך מסביב. חזיזים וזועות, קול רעם וקול רעש – הוא קול תוהו-ובוהו, קול התוהו-הקדמוני, שנגרש לתוך גבולו במאמר יוצר-בראשית ומתפרץ בזעף כחיה-רעה לצאת מכלאו ולשטוף מקומו של עולם; הוא קול האשמדאי, שמסרט בצפרניו, מקיש בכנפיו על שערי-צלמות ומבקש מוצא לחושך, שיצא ויכסה ארץ ומלואה.

מה נורא המקום הזה! שם גבול בין האור ובין החושך הקדמוני, בין מעשה-בראשית ובין התוהו. איתני-עולם הללו שונאים זה את זה, הומים ומתגעשים ונלחמים זה בזה. עננים חשכים מתנשאים כהררים ועולים ובאים לכסות הארץ. אבל הכרובים, שרפי-קודש אלה, אחוזי-חרב, העומדים על משמרתם, בקולות וברקים גוערים בהם: עד כאן תבואו ולא תוסיפו! – ושבו האיתנים לגבולם.

העולמות – אלה מאלה שונים בחלופי ימים ולילות. בעולם אחד עמוד-השחר עולה והולך ומאיר. בני אלהים מספרים כבוד-אל וכל החיים מקיצים ומפארים ליוצרם בנחת-רוח, ובעולם אחר לילה, בו ירמשו מיני בריות משונות, רוחות רעות ומזיקין שואגים ככפירים לטרף, אימה וחשכה גדולה שם.

היתה לי ישיבתי בחיקו של האשמדאי כזו של יונה במעי-הדגה. שנינו היינו שרויים בצער, אבל צערי היה גדול משלו. יונה אפשר היה לו, על-כל-פנים, להיות מתפלל, קורא מצרה לו ומבקש עזרה, ואני הרי אנוס הייתי לשתוק, שלא ישמעו המזיקים את קול שועתי, חס ושלום, ושלא יהא השטן המשחית נזכר בי ויטילני לתהום עמוקה מתחת.

קול המון במרומים. עולמות סובבים והולכים. שמשות וירחים, כוכבים ומזלות, כל אחד במסלתו הולך, ועל סביבותיו הוא חוזר. הללו זורחים והללו שוקעים. חוק וזמן לכלם ולא ישנו תפקידם. אשמדאי רואה וכועס, חורק שיניו ונושא חרפה על כל העולם כלו. דומה, שלא הצליח הפעם את דרכו ולא נעשתה מחשבתו, להדיח פמליא של מעלה ולהמרידם באל עליון. הוא מאסף כל גדודיו להסיעם שוב לעולמנו, שנראה כנקודה קטנה במרחבי רקיע. עולמנו זה טוב לו מכל העולמות, כאן רבים הם עושי-רצונו ויש לו תקוה, שסוף סוף ינצח במלחמה את רבונו וידו תהיה על העליונה.

– מה לי השמים ושמי-השמים אם עבדות שם. בני-עליון כולכם הלא מוּכְנִים וגולמים אתם ואינכם יכולים לעשות קטנה או גדולה בעצמכם אלא ברשות רבכם! – מנבּל האשמדאי את פיו ורוקק נחלי גפרית וזפת בוערה, שני אגרופיו נשואים למרום ועיניו לפידים. קורא לחילו הגדול, בני-סייעתו, ומזרזם לפרוח אחריו.

האשמדאי פורח לפני חילו. בטיסה אחת הוא עובר עולם אחד מעולמות עליונים הרבים. הארץ הולכת ומתגדלת משעה לשעה. ויותר שמתקרבים לה, דעתו של אשמדאי הולכת ומתישבת ביותר ומהירות פריחתו הולכת ומתמעטת. הוא מעופף בעצלתים, מחליץ עצמותיו, ממשמש באברי גופו להנאתו ומביא ידו לתוך חיקו, ודאי לשם חיכוך נתכוון, ותפס שם בהיסח-הדעת אותי!

– אכן נתפשת, ישראל! רגע אחד יסיחו דעת ממך ואתה יוצא מחוץ לגבולך, זוחל והולך מעט מעט לפני-ולפנים עד שתגיע ותעמוד כעצם בגרון. עכשיו יטריח נא רבי ישראל ויצא! – אמר האשמדאי בלצון, גורר ומוציא אותי, בבקשת מחילה, מחיקו וממעך אותי אגב-גררא באצבעותיו.

מעיכה זו היתה קשה עלי, אף-על-פי-כן לא רפתה רוחי בי. אני מעלה על דעתי באותה שעה את הנסים והנפלאות, שנעשו לי, ואת כל הקורות אותי בימי, ואומר: חזק, ישראל! אם היה כח בך להיות שט בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים ולנוע בתוך כל מיני מזיקים ורוחות רעות ואתה חי וקיים, מובטח אתה שתצא בשלום, בעזרת השם, מכל צרה וצוקה גם בימים הבאים. ובטוח בחסד עליון הריני מפרפר לי בין ראשי אצבעותיו של אשמדאי, מביט לו בעין יפה זו שאומרת: על המעיכה איני מתרעם עליך, רבוני, מה בכך? מלומד אני בזה, אלא להבא מה תהא עלי?

– מזלך גרם, ישראל, שלבי טוב עלי אותה שעה, ונסלח לך. כלה לא אעשה עמך ועוד ארחיב תחום ישיבתך בידי.

כיון שזכיתי לשמוע דברי נחמה מפי האשמדאי לא היתה עוד יראתו עלי כל כך, וכאחד ממקורביו נועזתי ואמרתי לו:

– ילמדני, רבי אשמדאי, שמחה זו שאתה שמח עכשיו, מה היא?

– המתן לי מעט, בהמה, ותדע – החזיר לי אשמדאי בשחוק משונה, מכה באצבע צרדא על ראש חוטמי ומרכין ראשי למטה – אמור נא, מה אתה רואה שם באדמה?

– איני רואה יפה – אמרתי לו, מקנח חוטמי ומשפשף עיני – איני רואה אלא תמרות-עשן וקיטור, הקיטור העולה מאלפי הרי-שרפה. דומה, מהפכה שם כמהפכת סדום ועמורה.

– טעית, שוטה! – אמר אשמדאי, נושב בעשן ומפריחו ונראו לי קמוניות גבוהות כמגדלים מעלות עשן – כל מה שאתה רואה שם עכשיו הם בתי-חרושת לתשמישי. יש כאן בתי-חרושת לכל מיני כלי-זיין בשביל הריגת בני-אדם, בתי-חרושת למיני צעצועים, שאין בהם צורך-נפש; בתים לעשיית מוּכְנוֹת משתמשות למלאכה במקום ידי אדם, כדי להמעיט בשכר הפועלים ולשבור מטה לחמם; בתים לעשיית מוכנות בשביל לקצר על ידיהן הזמן והמקום ובתוך כך, פעמים הרבה, גם חיי האדם, ובתים להדפיס ולהפיץ חיש מהרה בעולם כל מיני דברים רעים: דברי-שקר, לשון-הרע, רכילות, עלילות ומלשינות, קנאה ושנאה, שטנה ומשטמה וכיוצא בהם דברי עמל ואון, שמעוררים יצרו הרע של אדם, חיה רעה זו שבלבו משעת יציאתו לעולם. קיצור הדברים, עשנם של אלו זהו עשן הקולטורא אצלכם. – הרי לך עוד מחזה אחד!

ארץ חמדה טובה ראו עיני. שדות עוטפים בר. חלקה אחת – חטה בשולה ועינה כעין הזהב, וחלקה אחת אצלה כוסמת פורחת ואודם ולובן בה, ועל מצריהם ירקרק דשא, עשבים וציצים ופרחים נחמדים למראה. עדרי-צאן רועים בעמקים, עזים ושעירים מטפסים על הרים ומקפצים על גבעות. שמחה וגיל בכל מקום, צפצוף וקול-זמרה – זמרת צפרים בחורשה, זמזום זבובים ויתושים, הפורחים באויר, צרצור חגבים המנתרים בבין חציר, צהלת סוסים וגעיית בקרים באחו. על פני מישור גדול זרועים כפרים ומושבות הרבה, כלם מתוקנים ומשוכללים בבנינים נאים, ברפתים ובגרנות ואסמים. בכרמים פרחה הגפן, ועצי-מאכל נושאים פרים בגנים, מור ואהלות וקנמון זולפים בשׂמים. הקטנים משחקים ברחובות ומרקדים כבני-צאן, והגדולים מסובים תחת אילנות, איש מקטרתו בפיו ודברי-שיחה ביניהם, אוכלים ושותים ושמחים.

– אשריך, ארץ, שכּכה לך! – אמרתי מתוך קורת-רוח ורוב הנאה – אשרי יושביך, שהם חיים בתענוגים ברוב שלום ונחת!

הציץ עלי האשמדאי בשחוק ולא אמר כלום, וגם אני נסתכלתי בו שעה קלה ושתקתי. ואחר כך החזיק בפאת-זקני, מושך בה את ראשי לראות מה למטה.

ראיתי – ונזדעזעתי! אוי, אוי, צעקתי במרירות, ארץ זו, שראיתיה ביפיה כגן-עדן, איכה היתה מדבר שממה?! אש אכלה נאות-דשא ולהבה להטה שׂדי-חמד, אין דגן ואין חטה. האילנות חשופים, כמושים העצים והענפים גדועים. יגון ודממה בכל מקום, לא נשמע קול אדם וקול מקנה, מעוף שמים ועד בהמה נָשַׁמּוּ ואינם!

– זה מעשה ההשכלה וזה פריה – מסביר לי האשמדאי בלעג ובוז כדרכו – ההשכלה בטובה הגדול נדרשה ללא שאלוה ובאה למדינה זו בכל כלי-אומנותה: בדם ואש ותמרות-עשן. באה ממרחק ללמד לאנשי-המקום ההדיוטים בינה ולעשות עמהם טובות. וכיון שגוי זה לא היה רוצה לקבל טובותיה, בשביל שהוא שומר אמונים ומנהגי אבותיו, למדתו דעת ודרך-ארץ בכל-כרחו. בלהבות-אש ובקולות של תותח עליו נגלתה, כדי שיהא מורא רבו עליו עד עולם. למה אני שמח? שאלת לי בתחילה. שוטה! אני שמח לראות בבלע ההשכלה את הכל בעולם. אם אין עצים מספיקים להם לבער, היא חותרת כאֵשוּת זו עמוק עמוק באדמה ומוציאה שם מקבריהם עצמות הצמחים הקדמונים, “שנתפחמו” כאבנים, ונוטלת אותם למלאכתה. וכשתאכל שארית הפליטה הזו בבטן האדמה תשא עיניה לשמש ותשים בשמים ידה. ממרכבתו של עליון רוכב בערבות תגזול את הכרובים – השרפים וסוסי-אש, תהא אוסרתם במכונותיה וכופה אותם בשוט של חשמל לעשות מלאכת-עבודה בטעינה ופריקה ובסבּוּב אופנים. שוטה! כל הקמוניות של רבבות בתי-חרושת אינן אלא מזבחות, שעליהם מוקטר לשמי ולשם אלהי-הממון, אלהי התגרנות וערמומיות. העשן העולה מתוכן מיבש לבבות, מכלה הרגשות, ומהפך ועושה את הכל סחורה. אהבה וריעות, יראת-שמים, דת וצדקה וכיוצא באלה אף הן נעשות סחורה. עשן זה הודף מעט מעט מן הארץ גם אותו הגדול והנורא, שאין מזכירים את שמו, מקומו הולך ומצטמצם שם והוא נרתע לאחור מיום ליום. עד שבהמשך הימים, כך אני מיחל, כל הארץ תהא שלי!

– היה לא תהיה זאת, רשע וגס-הרוח – אומר אני בלבי ומעמיד פני כפני ירא-שמים – אתה תאבד "והוא " לעולם יעמוד.

 

פרק עשרים ואחד    🔗

כעת יאמר לישראל, מה פעל שלמה המלך    🔗

– הע-הע! – אמר אשמדאי, מרים ראשו, מאזין ומקשיב, ומריח בחוטמו.

ומיד קול המולה בא לאזני, נהימה, פטפוט וצוחה משונה.

– אין דבר, אין דבר! – אמר לי האשמדאי – נשים כשפניות חלושות-עצבים מתעלפות שם במחנה. דברים שכיחים. אוי לדור זה שכך עלתה לו! לא כמכשפות הראשונות בימים ההם המכשפות האלה בזמן הזה. לשעבר, כשהיתה מכשפה רוכבת עליך, החזיקתך בזרוע ולא זזה ידה ממך עד שתש כחך. עכשיו אין לך מכשפה, שאין לה חולי-עצבים. מפני דבר קל היא מתעלפת כביכול וכוונתה, שיהיו גברים מטפלים בה ליישב דעתה. אוי לדור זה, לאנשיו ולבעליו! כבעליו נשיו, כנשיו מכשפותיו ומכשפותיו שדיו ורוחותיו… הייא, יעמוד ראהיראט!

שד כחוש ומקומט וכפוף מרוב זקנה, בעל חטוטרת גדולה וחוטם ארוך כחוטמו של פיל, בא ועמד לפני האשמדאי, מקפל זנבו המוקרח בין רגליו כרגלי תרנגול ומרכין מצחו בעל שתי קווצות שׂערות מסומרות כשתי קרנים בצדיו.

– ראהיראט, משרתי הנאמן! – אמר לו האשמדאי בפה רך – מה המטרוניות שלנו שם מבקשות?

– לצחק, אדוני האיום והנורא! אין תשוקתן של נשים אלא לשעשועים ומחולות. קצרה נפש המטרוניות בדרך והן מבקשות להתיפות, להשתעשע ולהתנות אהבים עם עוגבים, כדרך הנשים.

– מהר, ראהירא, ועשה רצונן. דבר זה הרי ברשותך הוא ובידך לעשותו.

ומיד נשתטח במרחבי מרום טפיט של משי גדול, מרוקם ציורים נאים של זהב ואבנים טובות ומרגליות, שאין דוגמתם בעולם. שם נוצצים פרדסים וגנות-ספירים ועל עציהם תפוחי אודם ופטדה. אפרסקין בכורות של נופך וברקת שולחות מבין עפאים לחיים מעונגות ומאדימות עם שערות-חן דקות זעירות, מעירות ומעוררות לנשק אותן באהבה. דובדבניות של לשם ואלמוגים סוקרות ממקומן ולוקחות נפשות בזיו פניהן. בכל פנה שאתה פונה, שם חן ויופי, ובכל מקום העין רואה הוד והדר ואוצר כל חמדה. הלב חומד, הומה ומהמה עד טירוף-הדעת!

המונים המונים, שדים קטנים עם גדולים, יורדים כארבה על פני טפיט נחמד זה, שטים והולכים לכל רוחותיו ונעלמים מעינים. ברשות האשמדאי יצאתי לטייל אף אני. בשעת יציאתי מידו עדיין היתה אימתו מוטלת עלי והייתי מתיירא לזוז ממקומי, כתרנגול כפות זה, לאחר שמתירים אותו, עדיין הוא רובץ תחתיו שעה קלה ונושם ומביט סביביו ביראה ופחד. אבל מיד התחזקתי, נשכחו הצרות הראשונות והייתי הולך ומטייל קוממיות שמח וטוב לב. בכל מדרך כף רגלי כל יקר ראתה עיני, וכל מה שאני רואה לבי חומד ומתאוה לו. וביותר נתאויתי תאוה עזה לאגודת-פרחים של מיני אבנים טובות ויקרות, ואני עומד עליה ואומר: מי יתן והיתה כולה שלי! לפי אומד דעתי עולים דמיה לשרפ“ט אלפים דינרי זהב. ואפשר יש להעלות דמיה עד שרפ”ט או תתקע"ט מיליונים, ואין זה גוזמא, חלילה!

אוי, אוי, מתאנח אני ואומר: מי יתן והיה דבר יקר זה בידי הייתי מוכרו בכסף מלא, נתעשרתי עושר גדול וחייתי ברווחה כל ימי צבאי בעולם-הזה! יצרי הרע משיאני ואומר: “באמת, למה אין אתה, ישראל, זוכה במציאה זו? מה היא מועילה כאן ולמי יש כאן חפץ בה? דבר של שרפ”ט אלפי-אלפים זהובים אצל השדים מה הוא? השדים עשירים גדולים הם ויש להם רב. יודעים לכסף מוצא וגם מהפכים בתחבולותם אשפה לזהב וזהב לאשפה… טול, שוטה! שמא תאמר, לעשות עושר לא במשפט עבירה היא? – טועה אתה! בצדקה ובגמילות-חסדים תכופר חטאתך ועוד תקנה לך חיי העולם-הבא. כל תענוגי העולם-הזה הרי יהיו לך כשתתעשר, ואתה לא תהנה מהם בלא ברכה. על פרפראות, למשל, שתאכל תהא מברך בורא מיני מזונות, על יין צמוקים משובח – בורא פרי הגפן, על בריות נאות ויפות – ברוך שככה לו בעולמו, ובזה תעשה נחת-רוח לאביך שבשמים ולך, ושניכם תהיו נהנים. טול, שוטה שבעולם, טול, טול, טול!"

פונה אני אילך ואילך ומביט ואין כל בריה מסביב. עומד אני ומתבונן שעה קלה וגומר בדעתי לשלוח יד במציאה זו. וכיון שפשטתי ידי הרגשתי כמכת רצועה על גבי – ונזדעזעו כל אברי. הפכתי פני לאחורי – ואת הרוח הזקן ובעל החטוטרת הגדולה ראו עיני!

– שלום עליכם! – אמר לי בפנים שוחקות, מכה אותי בזנבו, כדרך שאילת-שלום אצל השדים.

– עליכם שלום! – החזרתי לו בשפה רפה, מעמיד עליו עיני, כאלו אני תוהא ואיני יודע מי הוא.

– כלום לא הכרתני? הרי אני ראהיראט, קברניטו של טפיט זה.

– אתה קברניטו של זה, אתה! – אמרתי מבוהל ומשתומם, מרים מצנפתי מעל ראשי ונרתע לאחורי ביראת-הכבוד, אומר בלבי: אוי, אבדתי! ודאי הוא יודע את יצרי ומה שחשבתי לעשות.

– אל תירא, רבי ישראל! איני מבקש רעתך. אדרבה, שׂשׂ אנכי על אורח הגון כמותך כמוצא שרפ"ט אלפי-אלפים זהובים.

“הדברים האלה מרמזים, שהוא יודע מחשבות ומבין למה נתכוונתי” – אמרתי בלבי, וכבושת-גנב בושתי והורדתי ראשי.

– למה פניך תסתיר ממני, ואני הלא אשׂבּע שׂמחות לראות אצלי בן בנו של החכם מכל האדם!

– משטה אתה בי?

– חס ושלום! דברים כהוויתם אני אומר לך. ידעתי את זקנך, את המלך שלמה, עליו השלום, החכם המשובח והמפואר בכל העולם. אני הייתי אחד מעבדיו מנעורי, כשהייתי נער וזנבי עדיין לא היה מוקרח, משמשו שנים הרבה, והן הן השנים הטובות בחיי. עבד נאמן הייתי לו והוא השיב לי גמולי ועשׂני קברניט ומושל בזה. שמא רוצה אתה לשמוע חכמת זקנך, עליו השלום, ומאורעותיו, השתטח נא בכבודך על הטפיט ואספר לך. השעה פנויה לי. שבת היום לשדים.

נשתטחתי אצל אגודת-הפרחים, תאות-נפשי, וראהיראט כשכש לי בזנבו, לאות כבוד וחבה, ופתח וספּר לי בלשון זו ובסגנונו:

“הקדוש ברוך-הוא נתן מלכות לשלמה בן דוד והמשילו על כל מיני חיות ובריות שבעולם, ועל בני-אדם ועל חיות ועופות, ונתן לו אדרת גדולה, טפיט, שישב עליה, והיא משי ירוק, ארוגה מזהב טוב וכל מיני ציורים שבעולם. והיה ארכה ס' מיל ורחבה ס' מיל. והיו לשלמה ד' שרים עושי רצונו. שר אחד מבני-אדם אסף בן ברכיה שמו, ושר ב' מן השדים, ראהיראט שמו, ושר חיות, אריה, ושר עופות, נשר”.

– והיכן היא הדוכיפת, זה תרנגול-הבר? – שאלתי לו לראהיראט, נכנס לתוך ספורו – הרי גם בתרנגול-הבר מספרים נפלאות!

– אל תהא שוטה, במחילת כבודך, ואל תערבב את המאורעות. הדוכיפת – זהו מעשה בפני עצמו, שליחותו היתה להביא שמיר לבנין בית-המקדש, וזה שאספר לך הוא מעשה בפני עצמו – אמר לי ראהיראט, מעקם את חוטמו הארוך ופוגע בי בזנבו, מדעת או שלא מדעת, פגיעה קשה הרבה יותר ממכת-לחי ביד חזקה, וחוזר לענין ספורו.

“ולא היה הולך שלמה כי אם על הרוח, והיה אוכל סעודת-בוקר בדמשק וסעודת-ערב במדי. ויהי היום היה מתגאה בעצמו ואומר אין בעולם כמוני, שנתן לי הקדוש ברוך-הוא חכמה ובינה ודעת והשכל, והמשילני על כל בריותיו. דבר זה הכעיסני מאד ונתנדנדתי ונפל מעל האדרת עם מ' אלף איש. כשראה שלמה כך צעק עלי ואמר: שוב! אמרתי לו: אל תתגאה כך ואשוב. נכלם שלמה מדברי. ועוד היה מעשה. פעם אחת עבר על נחל אחד, שהיו בו נמלים ושמע קול נמלה שחורה, שהיתה אומרת לנמלים: הכנסו לבתיכן, שלא ישחיתו אתכן חילותיו של שלמה המלך. כעס שלמה ואמר לי: רד לארץ – וירדתי. שלחתי אחר הנמלים ואמרתי: מי מכן מלאוֹ לבה לאמר כך וכך? באה נמלה ואמרה: אני יראתי שמא יבואו לראות את מחנותיך ויבטלו מהשבח, שמשבחין להקב”ה, ויחר אפו עלינו ויהרגנו. אמרתי לה: למה לא דבּרה מכל הנמלים אלא אַת? אמרה לי: אני מלכה שלהם. אמרתי לה: מה שמך? אמרה לי: “מחשמה”. העליתיה לפני שלמה. אמר לה: שמעי ואשאלך… אמרה לו: שא אותי על ידך ואחזיר לך תשובה. ולקח אותה על ידו כנגד פניו. אמרה: שאל! אמר לה: יש בעולם גדול יותר ממני? אמרה לו: אני! אמר לה: כיצד! את גדולה ממני? אמרה לו: אלו לא הייתי גדולה ממך לא שלחך הקב“ה אצלי שתשאני על כפך. כשמוע שלמה את דברי הנמלה חרה אפו עליה והשליך אותה לארץ ואמר לה: נמלה, אינך יודעת מי אני? אני שלמה בן דוד המלך ע”ה. אמרה הנמלה לשלמה: תדע לך, שאתה מטפּה סרוחה ולא תתגאה. באותה שעה נפל שלמה על פניו ונתבייש ונכלם מדברי הנמלה".

– אל נא יחר לאדוני ואשאלך. מניין לנמלה דברים כמו אלה?

– מניין? אתה שואל. ומה תאמר אם אראה לך דברים הללו כתובים במדרש? ובמדרש-אגדה תאמין?

– במדרש, אתה אומר, הדברים כתובים. תמיה גדולה!

– מה אתה מתמיה כך! אפשר תמה אתה עלי, שאני, הרוח, בקי במדרש? אם כן, דע לך, שהרוחות לא עמי-הארץ ובורים הם ויש בהם גם תלמידי-חכמים ומשכילים לא בגמרא ובמדרש שלכם בלבד, אלא אף בכל עניני חכמה ומדע, ויש ביניהם שראויים לישב בקתדרה ולהיות פרופסורים. את שם מפיתופל שמעת? בכל חכמי-להטים ומגושים אין כדוגמתו. והאשמדאי שלנו, מסופקני אם יש בכל חכמיהם בזמן הזה חכם גדול ויודע דת ודין כמותו. הרי בכל יום הוא עולה ולומד במתיבתא דרקיע, ולאו זעירא דמן חבריא הוא שם. כך נמצא כתוב עליו בתלמוד שלכם. אם רצונך ניתי ספר ונחזה. אבל כל זה אינו מעניני, נחזור להמלך שלמה, זקנך.

ראהיראט – מדת זקני אנשי-חיל משוחררים היתה בו. זקנים הללו פטפטנים הם ובדאים, מרבים לספר על הנסים ועל הגבורות שנעשו ולא נעשו ועל המלחמות שהיו ולא היו, מפליגים בשבחם של איפרכין ואסטרטיגין שלהם ומספרים גוזמאות ואינם חוששים: מפריחים גמלים על הגגות, ממציאים נחשים כקורות בית-הבד, זוקפי כפופים, מחיי מתים, עוררים חניתם על כמה אלפים חלל בבת-אחת וכיוצא בדברי-הבאי אלו. ורעה מזו, כשמתחילים לספר הם חורזים ממעשה למעשה עד שיבלו האזנים לשמוע.

ואף ראהיראט, כיון שהתחיל בשלמה שוב היה הולך ומספר בו עוד:

“פעם אחת היה כבוד מלכותו, שלמה ע”ה, הולך ועולה למעלה בין השמים והארץ, ונשאר שם עשרה ימים ועשרה לילות. יום מימים ראה טרקלין אחד גבוה, כלו בנוי מזהב טוב. אמר לשריו: לא ראיתי טרקלין כמו זה בעולם. אמר לרוח: תרד למטה! וירד. והלך שלמה הוא ושׂר שלו אסף בן ברכיה, והיו מטיילים סביבות הטרקלין, וריח עשב שם – כריח גן-עדן, ולא היו מוצאים לו פתח להכנס בו. והיו תמהים על זה הדבר: כיצד נעשה שנכנס בתוכו? ואני, שר השדים, בא למלך ואומר לו: אדוני, למה אתה דואג כל כך? אמר שלמה: אני דואג על טרקלין זה שאין לו פתח. אמרתי לו: אדוני המלך, אגזור על השדים, שיעלו למעלה מגג הטרקלין, אולי ימצאו שם דבר, אדם או עוף או שום בריה. צעקתי על השדים ואמרתי: מהרו ועלו בראש הגג וראו אם תמצאו שם דבר! הלכו ועלו וירדו ואמרו: אדוננו, לא ראינו שם שום אדם, אלא עוף אחד גדול ושמו נשר, והוא יושב על אפרוחיו. קרא לשר העופות ואמר לו: לך והבא לי את הנשר. הלך הפרס והביא את הנשר לפני שלמה המלך ע“ה ופתח פיו בזמר ובשבח לפני מלך-מלכי-המלכים הקב”ה ונתן שלום למלך שלמה. אמר לו שלמה: מה שמך? אמר לו: “אלענאד”. אמר לו: בן כמה שנים אתה? אמר לו: בן ת“ש שנים. אמר לו: ראית, או ידעת, או שמעת שיש לזה הבית פתח? אמר לו: אדוני, בחייך וחיי ראשך, אני לא ידעתי, אבל יש לי אח גדול ממני מאתים שנה, והוא יודע ומבין ויושב במעלה שנית. אמר שלמה לפרס: תוליך זה הנשר למקומו ותביא לי אחיו הגדול ממנו. אחר שעה בא לפני שלמה ועמו נשר גדול מן הראשון ואמר שירות ותשבחות לבוראו ונתן שלום למלך שלמה ועמד בין ידיו, ואמר לו: מה שמך? אמר לו “אלעוף”. אמר לו: כמה ימי שני חייך? אמר לו: תת”ק שנה. אמר לו: ידעת או שמעת שיש פתח לזה הטרקלין? אמר לו: אדוני, חייך וחיי ראשך, אני איני יודע, אבל יש לי אח גדול ממני ת' שנה והוא יודע ומבין ויושב במעלה שלישית. אמר שלמה לשר העופות: תוליך את זה ותביא לי אחיו הגדול ממנו. לאחר שעה בא הנשר הגדול והיה זקן מאד ולא היה יכול לעוף. נשאו אותו על כנפיהם והביאו אותו לפני שלמה, ונתן שבח ותהלה לפני בוראו ונתן שלום למלך. אמר לו שלמה: מה שמך? אמר לו: “אלתעמר”. אמר: בן כמה שנים אתה? אמר לו: בן אלף וש' שנה. אמר לו: ידעת או שמעת, שיש לזה הטרקלין פתח? אמר לו: אדוני, בחייך, לא ידעתי, אבל אבי ספר לי, שיש לו פתח מצד מערב, אבל כסהו העפר מרוב השנים שעברו עליו. ואם תרצה תגזור על הרוח, שיסיר העפר מסביבות הבית ויתגלה הפתח. גזר שלמה על הרוח ונשב והסיר העפר ונתגלה הפתח. והיה הפתח גדול מאד מברזל, וראו על הדלת מנעול והיה כתוב עליו: יודע לכם, בני-אדם, שאנחנו ישבנו בזה הטרקלין בטובות ובתענוגים שנים הרבה, וכשבא עלינו הרעב טחננו המרגליות תחת החטה ולא הועיל לנו, והנחנו הבית לנשרים ושכבנו על הארץ. ועוד כתוב: לא יכנס אדם בבית הזה אלא אם הוא נביא או מלך. ואם ירצה להכנס בו יחפור לצד ימין הפתח ויראה ארגז וישבו אותו וימצא בו מפתחות. ויפתח הפתח וימצא שער אחד מזהב. ויפתח אותו ויכנס בתוכו, וימצא שער ב' ויפתח אותו ויכנס בתוכו, וימצא שער ג' ויפתח אותו ויכנס בתוכו, ויראה בנין נאה, ויש בו כריכה אחת מאודם פטדה וברקת ומרגליות, ויראה כמה וכמה חדרים וחצרים טובים רצופים בלבנים, אחת של כסף ואחת של זהב. ויראה צורת עקרב, ויסיר העקרב שהוא מכסף וימצא בית תחת הארץ ויפתח אותו ויש בו כמה מיני מרגליות זהב וכסף. וימצא פתח אחר וכתוב על הדלת: בעל זה הטרקלין היה קודם בכבוד וגבורה, פחדו אריות ודובים ממלכותו והודו, ומלך וישב על כסאו. ובא זמנו למות בלא עתו ומת ונפל הכתר מעל ראשו. אחר כך פתח הדלת ונכנס וראה פתח ג‘, וכתוב עליו, שהיו יושבים בכבוד ועושר גדול ונשאר הממון והם מתו. ויפתח את הפתח וימצא כריכה אחת מן אודם פטדה וברקת וכתוב עליה: כמה עמלתי, כמה קריתי, כמה אכלתי, כמה שתיתי וכמה לבשתי מלבושים נאים, כמה הפחדתי וכמה פחדתי. והלוך עוד ותמצא דירה נאה מן פטדה וברקת ולה ג’ פתחים וכתוב על פתח א‘: בן אדם, תכלה אתה ותלך ותסע ממקומך ותשכב תחת הארץ. וכתוב על פתח ב’: אל תמהר, מעט מעט מלך, כי העולם מזה לזה ינתן. וכתוב על פתח ג': קח לך צידה לדרך ותקן לך מאכל מבעוד יום, כי אתה לא תשאר על האדמה ולא תדע יום מותך. ופתח הדלת ונכנס וראה צלם אחד יושב, והרואה אותו יחשוב, שהוא חי, וילך לפני הצלם ויגש אליו ויתרעש ויצעק בקול גדול: בואו בני השטנים, ראו בא שלמה לאבד אתכם! והיה יוצא אש מנחיריו ועשן. צעק שלמה עליהם ואמר: אתם תפחידו אותי? אין אתם יודעים שאני שלמה המלך, מולך על כל בריה שברא הקב“ה, ואני רוצה ליסר אתכם, ואתם מורדים בי. וקרא עליהם שם-המפורש. באותה שעה שתקו כלם ונפלו על פניהם. קרב שלמה אל הצלם ולקח לוח כסף מגרונו ושלשלת, וכתוב בלוח כל עניני הטרקלין, ולא היה יודע לקרות בו ודאג דאגה גדולה ואמר לשריו: הלא ידעתם, כל כך יגעתי ונתקרבתי אל הצלם, ועתה לקחתי את הלוח ואיני יודע מה כתוב בו. וראה והנה בחור אחד בא מן המדבר ובא לפני שלמה והשתחוה לו ואמר: מה לך, שלמה המלך, שאתה דואג? אמר לו: על זה הלוח אני דואג, שאיני יודע מה כתוב בו. אמר אותו בחור: תן לי ואני אקרא אותו לך, שאני הייתי יושב במקומי והשי”ת ראה אותך שהיית דואג ושלח אותי לקרוא לך הכתב. נתן אותו לידי והביט בו וראה והשתומם ובכה ואמר: אי שלמה, זה הכתב בלשון יוני כתוב ואומר: אני שדאד בן עאד מלכתי על אלף אלפי מדינות ורכבתי על אלף-אלפי סוסים, והיה תחת ידי אלף-אלפי מלך והרגתי אלף-אלפי גבור, ובשעה שבא אלי מלאך-המות לא יכולתי עליו. והיה כתוב: כל מי שיקרא זה הכתב לא ייגע את עצמו הרבה בזה העולם, שסוף כל אדם למות ולא ישאר ביד האדם שום דבר אלא שם טוב. וזהו מה שבא על ראש שלמה בזה העולם".

– עוד לי מעשיות הרבה מחיי שלמה, אלא מתוך שאני רואה בך ממדת הכופרים, במחילת כבודך, שמטילים ספק בכל דבר, ואינך מאמין לדברי שד ישיש – השתיקה יפה לי. אף-על-פי-כן איני כועס עליך. סוף-סוף מבני-בניו של שלמה המלך אתה, ולפוטרך בלא כלום אי אפשר. מה בקשתך, ישראל, וינתן לך.

הייתי רוצה לבקש אותה אגודת-הפרחים, שכך חמדתיה בלבי. אבל מיד נמלכתי שלא טוב לומר לו בפירוש, את זו תן לי! מי יודע רוחו של רוח, אפשר היום יערים לי ולחקרני הוא מתכוון, אלא מוטב שאבו עליו בעקיפין. וכך עשיתי.

– יאמר נא לי, אדוני – אמרתי לו – אדרת זו הרי היתה, לפי דבריך, של שלמה המלך זקני, והיאך היא באה לידו של אשמדאי?

בדברים הללו שאמרתי רמזתי לו, שאדרת זו ירושה היא לי, נחלת אבות. ובכן, כשתתן לי אגודת-פרחים זו ברצון אסתפק גם בה ואמחול על זכותי. שרפ"ט אלפי-אלפים זהובים אף הם מספיקים לצרכי יהודי בחייו, ובאם לאו, אבוא בטענת-יורש ובתביעה, שהאדרת כולה שלי, ואתה, ראהיראט, על כרחך תהיה עד, ותעיד לטובתי, וראהיראט הבין, כפי הנראה, את מחשבתי ואמר לי בגמגום:

– בענין זה, ששאלת, יש מעשה רב… היה מעשה… מעשה היה בשלמה והאשמדאי. זה, כלומר האשמדאי, נתפס על ידי שלמה בערמה, שהשקוהו יין ושכר. ואחר כך התנקם בו, הטילוֹ למרחוק, ארבע מאות פרסה, ומלך תחתיו. בא, במחילת כבודך, על נשיו ופילגשיו… ונטל אדרתו. הכל כמנהגו של עולם… מעשה זה כתוב בספר… אבל אפיקורוס אתה ולא בכל מה שכתוב אתה מאמין – סיים ראהיראט את דיבורו, מקפל זנבו וחובטני בו בשעת מעשה, מדעת או שלא מדעת, חביטה קשה עד שנתרופפו כל עצמותי, והלך ונעלם מעיני.

יבוא יומכם – אמרתי בלבי, מתרגז תחתי – וחיל בלעתם תקיאו. הנשמעה תשובה כזו? הוא נטל אדרתו!… עושה מעשה שוד וחמס ואומר, בנוהג שבעולם הוא! שומעים אתם? ממלכת שלמה, ס' מיל על ס' מיל, נטל בזרוע ולך פשט את הרגל…

עליכם, שונאי-ציון, מכאוב כמכאובי לראות נחלת אבותי נהפכה לזרים! עיני רואות את כל מחמדיה וכלות אליהם ואיני רשאי להשתמש בהם, בעוונותי הרבים! – –

 

פרק עשרים ושנים    🔗

כיצד מרקדים לפני האשמדאי    🔗

אבל ומשומם אני משוטט והולך על אדרת נפלאה זו, שלא לדעת לאן אני הולך, ובית רם ונשא נראה לי מנגד. ראיתיו – ונתרגש לבי, לב עברי! זה הבית הרי בית שלמה, מקדש מלך הוא!

נאה הוא הבית מבפנים בכלי-חמדה שלו. שלחנותיו כסף ועליהם קערות וכפות ומזלגות זהב וכלי זכוכית לבנה כעין הבדולח. עמודיו וקורותיו מהקרקע עד הספון וכל כליו מבהיקים וזיום מכהה עינים. על בימה גבוהה באמצע הבית עומד האשמדאי בכובד-ראש משונה, מעין זה שבגולם, ופניו פני שוטה. עלמות יפהפיות, מלובשות מכנסי רקמה דקה ושקופה, ממתנים עד ירכים, וגלויות גרון וחזה, זרועות ושוקיים, רוקדות סביב האשמדאי, ממשמשות בו ואוחזות בזקנו, הדומה לזה של תיש, והוא שוחק שחוק של טפש מרוב הנאה. מכשפות בלות וזקנות רואות ופניהן מוריקות מקנאה. ומתוך יראה להתקרב לארכי-שד זה ולהשתעשע בו, שלא יבעט בהן, מקבלות באהבה גם שדים דלים ופחותים ולצים שפלים ומקיפות יחד את הבימה במחולות-משוגעים, וכלם משתחוים לרבונם ביראת-הכבוד כשעוברים על פניו. הזכרים בכריעה כדרך הגברים, והנקבות בכפיפת-ברך, בקידה ובקמוץ-שפתים, כדרך הנשים. מקטירים לפניו לבונה זכה והוא מריח את ריח הקטורת בנחת-רוח ומושיט לנשים זקנו וראשו באהבה וברצון.

האשמדאי, שד נורא זה, נשתנה כל כך ברוחו אותה שעה עד שהיה קשה להכירו.

– ישראל, בן יקיר! – מדבר האשמדאי תחנונים בקול רך ונעים – הואילה-נא והריחני, ישראל!

– לא! לדבר הזה לא אשמע לך לעולם – אומר אני בלבי ועושה עצמי כאיני שומע מה הוא מדבר.

– הריחני, הריחני נא מעט ריח הלבונה, ובזה תהא מוסיף לי כח – חוזר האשמדאי ואומר לי בתחנונים.

– להוסיף כח לך, לך…!

– אל נא, ישראל, תעשה עצמך תם! אתה מבין ויודע, שאותו הגדול והנורא, שלו הגדולה והגבורה, אף הוא מבקש מאת יצוריו, בני-בשר, לעבדו ולהוסיף לו כח בעבודתם. וכי לא כך המקובלים אומרים בספריהם?

– והן לוּ יהיה כדברך, קטורת טובה לך – מאריך אני את דיבורי כאיני שומע מה הוא סח – הרי קשה מאד: לבקש נדבה ממני כעני בפתח מה לך, אם כל הלבונה שבעולם לך היא? טול והריח בכל אַות נפשך!

– כל יהודי מקשן הוא, מפלפל ומתפלסף. אמוֹר מלה ויקיפנה קושיות ואבעיות כעכנא! – אמר לי האשמדאי בזעם לשונו – לא לך, בן-אדם, לחקור במופלא ממך, בדברים נשׂגבים משׂכלך. ואף-על-פי-כן אפתח במשל פי ואומר לך – להביא אדם לידי שחוק אינה יכולה מעיכה בידי עצמו, אלא דוקא מעיכה בידי אחרים. עכשיו שומע אתה?

– בע! – משיב אני לו בעקימת-חוטם – יש ויש לך מועכים הרבה חוץ ממני.

– בדברים אין להכריע את היהודי. קשה-עורף הוא! – אמר האשמדאי, מחזיר פניו ממני, כועס ומתרעם.

עלמה כשפנית אחת, יפת-תואר, רכה וענוגה, ערומה כמעט עד טבורה ויעלת-חן, סוקרת לי בעפעפיה ובקול ערב ורועד מפני רגשת-רוחה היא מזמנת אותי לחבקה ולצאת עמה במחול.

– טוף, טוף! – רוקק אני ופני מאדימים מבושה, וטיפין של רוק נתזות ועולות לתוך זקנו של שד אחד, סרסור לעבירה, ויצר-הרע הוא.

– הוי, בטלן, נבלה סרוחה, בריה חנוטה והושענא חבוטה, פרא-אדם בלא הרגשת נוי ויופי, בלא טוב-טעם ודעת ובלא נימוסי דרך ארץ – נתעורר עלי יצר-הרע הזה בזעף, מגדף ומחרף אותי, ובתוך כך זורק טפה-מרה של תאוה עזה, שמפעפעת בי כארס וחמת-נחש.

ואותה היפהפיה אינה מניחתני, סוקרת וסוקרת לי, מלהטת אותי ומלבבתני בעיניה. כל הבטה שלה חץ שנון הוא לתוך לבי וכל תנועת-גופה מצודדת את נפשי ביפיה. וכהרף-עין אני בא ועומד אצלה שלא מדעתי, ושנינו יוצאים במחול שלובי-זרוע, מתלהבים ומרקדים ברגש, ועמנו ביחד מרקדים זוגות-זוגות לצים וקליפות מכל המינים. בתוכם גם מיני בריות הללו, שנהגו כבוד ביהודים ולהזדווג להם ולשלוח בהם ידם, והשאירו בספר דברי-הימים לישראל את שמותם לזכרון-עולם. כשעברתי בשעת רקידה על פני האשמדאי משכתני יפתי – ואני, אוי ואבוי, משתחוה עמה לאשמדאי ומקטיר לו לבונה! ומיד בעט ברגלו, הפשיל את זנבו וקפץ מעל הבימה שמח ומתעטש מריח הקטורת. באותה שעה נזכרתי מה שאירע ליוסף דילרייניש בימיו. צדיק זה היה יושב בתעניות, מסגף את עצמו ועושה תחבולות בלחשים והשבעות ובצרופי שמות הקדושים ועלה בידו לתפוס את סמאל הרשע ולכבלו. בכה סמאל ויתחנן לו: הריחני נא לבונה! נעתר לו אותו צדיק והגיש לבונה לאפו, וכיון שהריח בה סמאל נתוסף לו כח והוציא מכבל רגלו ופרח! ודילרייניש יצא מדעתו ונשתטה. והייתי דואג ומתיירא אותה שעה, שמא מה שאירע ליוסף יארע גם לי ואשתטה אף אני, ושמא הנה זה יצאתי מדעתי והריני שוטה.

ועד שאני דואג, מסיח עם לבי, בוחן ומחפש רוחי – וקול האשמדאי נשמע לי, קול מזרז ואומר:

– עורו, עורו צבאותי, כל חילי הגדול, הקבצו ובואו והסיכו נסכי יין ושכר!

ומיד רוחות ולצים ומזיקים קטנים עם גדולים וקליפות זקנות ובחורות מתנשאים ברעש וזועה ורצים למקום אחד ידוע להם. צעירי השדים, חשופי-שת, ושדים אדומי-חוטם וקולנים קופצים בראש בצוחה ושריקה וקול המולה, ואחריהם שאר המזיקים למיניהם ולדגליהם נוסעים ביד רמה ובזרוע נטויה.

– מהר, ישראל, מהר ובוא אצלי – אמר האשמדאי, אוחז בערפי וכופף ראשי – ראה כמה גדול כבודי שם באדמה!

קול ענות גבורה פרועה ושובבה עולה באזני. קולי-קולות משונים יוצאים מאלפי פיות פתוחים, קול שחוק אדיר ושבירת חלונות וכלים, קול כתיתה ורציצה וקול פטישים מפוצצים חביות. ובתוכם גם קול ענות חלושה נשמע, קול מוכים ומעונים, קול צעקה ויללה – יללת שבורי-לב וצעקת שבורים ומדוכאים. שם יוסך נסך יין ושכר וכל מיני משקה, יוסך גם נסך דמים ודמעות. קול ששון: הוי, הוי, וקול מר: אוי ואבוי, זמיר-עריצים ובכי-רצוצים משמשים שם בערבוביה גדולה.

אוי, עצובה היא שירה זו של עולמנו, זמרת-זרה היא במזמור שיר נעים שהעולמות העליונים אומרים!

– בבקשה ממך, הסר מעלי ידך ואל תאלצני לראות את המראה הזה!

אני צועק ואיני נענה, פורש כפי בתפלה ובתחנונים ותפלתי אינה נשמעת. נושא אני עיני להאשמדאי ומסתכל בו ואיני מכיר אותו, כל כך נשתנית צורתו – פניו מאדימים, עיניו קמות, נוצצות כזכוכית, ובבותיהן מתרחבות, ראשו מתנדנד אילך-ואילך וכנפיו רפות. והוא מתגלגל באויר, שוקע ויורד מטה-מטה, עוד מעט ויפול לארץ כמו אבן ואני עמו ויהא גופי נעשה אברים-אברים. צרה קרובה ואין עוזר! מתבונן אני לאשמדאי, והנה ריח יין ושכר נודף מאפו.

– שכור אתה! – אומר אני, ורוקק בפניו וצורמו בכל כחי, בלא פחד – יין-חמסים זה ששתית יהא לך חמת-תנינים וצבתה בטנך ותפח רוחך. אבל לא עתה, אלא לאחר זמן, לאחר שאצא בשלום מתחת ידך.

אני צורם אותו וחובטו כדי ליישב דעתו – ולשוא עמלי. הוא אינו מקיץ. אמרתי בלבי, אנסה נא ואקרא לנשים הכשפניות ונתיעץ ביחד עליו. קורא אני להן ואין עונה – כלן שתויות-יין ושוכבות בטירוף-הדעת. הייתי באותה שעה כמי שספינתו מטורפת בים והיא יורדת וצוללת מעט-מעט במים אדירים. ועד שאני מיצר ודואג וחרד על נפשי הרגשתי חביטה מתחתי, חביטה חזקה כל כך עד שנרתעתי ממקומי והאשמדאי ננער והקיץ מיינו. ראיתי והנה אנו עומדים על גג אצל ארובה, שהאור נכנס דרך שם לתוך אולם גדול מלמטה.

– טוף, טוף! – רוקק האשמדאי, מעמיד עיניו ומגמגם כשכור מתרונן מיין – ראו נא, לאן הוטלנו!… תעינו… זה פלטין למחוקקי-עם… הגם אתה שם?… אני רואה, רואה אותך, חביבי!… שלום עליכם, שלום עליכם, רבי המן!

– מה אתה סח? המן, אתה אומר, איזה המן? המן ובניו הרי נתלו על העץ זה יותר משני אלפים שנה! אתה דובר, במחילת כבודך…

“כשכור” הייתי רוצה לומר, ומיד נמלכתי והפסקתי דבורי מפני היראה.

– שוטה שבעולם! כשצריכים לגנב מורידים אותו מעל התליה. מקשן הוא תמיד ושואל. שוטה! מה שהיה הוא הוה ויהיה. שמע, ישראל! אני אומר לך, המן כאן, הוא ובנו ויזתא, שומע אתה? ויזתא אף הוא שם. ראה בעיניך! – כך אומר לי האשמדאי, דוחק וכופף ראשי לתוך הארובה בחוזק-יד – רואה אתה?

– רואה אני ורואה! – אמרתי לו, נושך שפתי מפני כאב הדחיקה – אני רואה, כמדומה לי, קראקוי ולמברג.

– כך, כך, למברג! – משבחני האשמדאי ומחליק פאת-ראשי – ראו, כמה יודע הוא נתיבות עולם! השׂכּלתּ, ישראל, אל תשלוט בך עינא-בישא! ומה אתה רואה עוד?

– הבית מלא בני-אדם. אני רואה, אדם אחד עומד על קתדרא, וכיון שהוא פותח פיו הכל מוחאים כף ואומרים לו בקול: חי וקים! חי וקים!

– זהו מה שנתכוונתי להראותך – אמר האשמדאי בלעג, כופף שוב ראשי ודוחקו דחיקה גדולה – שומע אתה את דרשתו?

– אין מה לשמוע! – משיב אני לו, כועס ומתרעם על דחיקתו הקשה.

– אין מה לשמוע, אתה אומר. אותו הדרשן שם הרי פיו מפיק מרגליות. הכל עושים אזנם כאפרכסת לשמוע דבריו. הכל מנענעים לו בראשם ואומרים: יפה דרשת. ישנו – הוא אומר – ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – אתה שומע? – ודתיהם שונות – צועק הוא ואומר – דתיהם שונות, ואת דתי המלך – אומר הוא בלשונו – אינם עושים – כך הוא אומר – אינם עושים. שמע נא, שמע ישראל, מה הוא עוד אומר.

– דברים עתיקים! עלילות דברים, שכבר דשו בהן דרשנים רבים כיוצא בו, ישנים גם חדשים – אמרתי לו, מנענע בידי ואוטם אזני משמוע.

– שמע, שמע, שמע, ישראל!

– בבקשה ממך, אל נא תאיך בי, דרשה זו וכיוצא בה תועבה לי, לא אוכל לשמוע ולראות את דורשה בשעת קלקלתו, לא אוכל, לא אוכל!

– צר לי שאינך שומע. כל מה שראית ושמעת עד היום אינה אלא טפה-מן-הים ממה שהיית שומע עכשיו. אבל גם אני מרגיש עתה זיהום בנפשי מן היין, בררר! צריך אני להפיגו בשתיה. בוא ונלך לבית-היין אצל אַחיך.

– למה אצל אַחי דוקא?

– יין, סחורה זו, אתה מוצא אצלם ביחוד. מומחים גדולים הם להשׁכּיר את כל באי-עולם. מי שהשקה אותי יין בראשונה והשכירני ודאי אתה יודע. זה היה יהודי, בניהו בן יהוידע שלכם. ושמא אינך יודע זאת, בוא ושאל חכמיך ויגידו לך, וקרא במדרשי-אגדה שלכם ותדע. הוא תחת מים השקני יין.

– אין יוצאים ידי-חובתנו נגדכם לעולם. נותנים לכם מים תחת יין – צועקים. נותנים יין תחת מים – גם כן צועקים. אנחנו לא נדע עוד מה נעשה… בבקשה ממך, הניחה לי – שלחני!

עלמה יפה וטובת-מראה באה להאשמדאי, החזיקה בו בשחוק-אהבים וספּרה עמו בלחש. נסתכלתי בה והכרתיה – היא אותה היפהפיה, שהייתי מרקד עמה בתחלה. ואף היא נסתכלה בי, סוקרת לי בעפעפיה ושוחקת בחן ונועם. אני מודה על האמת, נפשי חשקה בה ונתאויתי להיות עמה, בחברתה, כל ימי חיי.

– אתה שואל ממני, חביבי, שאשלחך בשלום – אמר לי האשמדאי, נותן עיניו בי בשחוק של ערמה ומדגיש כל מלה מדבּורו.

אני עומד מבולבל, מתחרט על מה ששאלתי בתחלה, ואיני יודע מה להשיבו.

– אבל להיכן אורידך מזה, ואי זה מקום מנוחתך? הרי נמצאת תלוי באויר. אפשר יש לך מקום-מה באחד ממקומות הישוב? אמור לי!

במבוכה גדולה אני ושותק, כאסופי זה, שאינו מכיר את מולדתו ומקומו, רוחי סוער בקרבי ואני הופך פני כלפי מזרח… אני פותח פי ודמעות רותחות נושרות מעיני.

– את מחשבותיך, ישראל, ידעתי, ראיתי את דמעתך, ואת הפיכת פניך כלפי מזרח אף זו ידעתי מה היא ומה פירושה – גדולות אתה מבקש! אבל שִׁחֶתְךָ, ישראל, שלא איש-מעשה אתה אלא בעל-דמיון, ולא בעל-דמיון בלבד אלא גם מפולפל גדול. מדת הפלפול היא מדה רעה של כל אחיך, בין שהם יושבי-קרנות ובין שהם חובשי בית-המדרש. הפלפול מעקם דעתם, עושה אותם קנאים נלהבים, מתהללים ומגזימים משונים, מרבה שנאה וקטטה ומחלוקת – ותוּפר האחוה ביניהם. הם מפלפלים ודורשים דרשות הרבה ואינם עושים ואינם לומדים ואינם יודעים כלום. דברים מגונים הללו מוציאים אותם מן העולם ומרפים ידיהם לעבודה משותפת, לטובת כלם. – אין העולם נתון בלבך, ישראל, ולפי שעה אין לתקנך אלא בעצה זו, שיעצת לסוסתך, שתסגל לה נימוסי דרך-ארץ. צא ולמד, וקנה לך כל מה שנצרך וטוב לאדם בחיים. ועד שתתקן עצמך ועד שיהא נמצא לך מקום באדמה תפרח באויר. מכשפה זו, שאתה רואה, תהא מטפלת בך מעכשיו. היא תהא מדריכתך בדרך ומלמדתך חיי-בשׂרים להנאתך. היא מבקשת קרבתך והיא חברתך. לך אחריה!

אני ויפתי מסתכלים זה בזו, משתחוים זה לזו ופנינו מתלהבים וצהובים. בפקודת האשמדאי בא ראהיראט ומגרפה גדולה בידו. ומיד חבשה יפתי בראשה כובע משונה, מקושטת בעטלפים משני צדיה, ועלתה ורכבה על אותה המגרפה, ואני, ישראל, עולה ויושב מאחוריה ומחזיק בה בשתי ידי – ואנו פורחים שׂשׂים ושׂמחים באויר!

 

פרק עשרים ושלשה    🔗

מלבישים את ישראל לבוש בעל-טובה ומרכיבים אותו על הסוסה    🔗

מי שלא עף באויר כמותי, רוכב על מגרפה, לא טעם טעם נסיעה מימיו. טעם זה לא ניתן להאמר לא בכתב ולא בעל-פה, כי רב הוא ומשונה מאד. ובכן הייתי מתפלל על דרכי בכוונה גדולה ואומר: רבונו של עולם! מה אני, העני ממעש, שנתעליתי מעל האדמה, אני בלבד, להיות פורח במרום כעוף-השמים? הפריח נא גם את שאר בני-אדם במרומים, אם לא את כלם, על-כל-פנים מקצתם, למען אמתּך, למען צדקתך, אל עליון! ואם כנפים לא נתת להם יעלו שמים על כנפי-רוח ובמגרפות, יפרחו באויר בנעריהם ובזקניהם ובבתולותיהם, יטעמו בעצמם טעם פריחה זו וידעו!…

כמה שהיתי בדרכי, במרום, איני יודע, אלא את זו אני יודע, שהיינו פורחים בכנופיא זמן רב עד שבאנו לעמק עכור אחד בין הרים תלולים גבוהים בשמים, ועוד היום אימת העמק הזה עלי ובשרי נעשה חידודים-חידודים כשאני מעלה אותו על דעתי. שמם הוא ונורא, וכל שיח וכל עשב לא עלו בו מעולם, אין שם אלא קוצים ואבני נגף בכל מקום. גם זוחלי-עפר הרבה, נחשים ועקרבים. שם חיות רעות ועופות הדורסים, תנים ובנות-יענה וינשופים משמיעים מתוך חוריהם תאניה ואניה, נהימה ואנקה, והאזנים תרחשנה מקולם. ריח רע של גפרית ושל עטרן נודף שם, עמודי-אש וקיטור ואדים רעים עולים מן הארץ ומתפזרים לכל רוח. עמק זה בחרו להם השדים, פה מקום דירתם.

מעמק-עכור זה באים דרך נקרת צורים לתוך בקעה גדולה עזובה ושוממה. נחל של דיו שוטף שם, ועל שפתו חורשה של קולמוסים הרבה, מזה ומזה. שם לצים ואין מספר, מיני מזיקים בדמות בני-אדם, ושם ראיתי את סוסתי העלובה. הלצים השקוה מאותו הנחל וטבלו אותה ש"י טבילות ויצאה משם שחורה כולה. האשמדאי קבּל את פני בעקימת-שפתים משונה ואמר לי:

– זו לשכת-סופרים שלי! נחל זה של דיו, שאתה רואה, היא קסתי, וחורשה של קנים על שפתו קולמוסי הם. אותם הזמנתי בשביל אחיך, ישראל! הלבלרים שלי יהיו כותבים וכותבים עליהם עד שתכלה הדיו מתוך קסת זו והקולמוסים מתוך החורשה. ראה, קסת זו צנורות יוצאים ממנה למרחקי-ארץ ושופעים דיו לתוך לשכות של סדרני עתונים ושל בני-אדם ידועים. צינור זה, בסימן 999,999, שאתה נותן דעתך עליו אותה שעה, הולך לתוך קסת הסדרן של עתון דניפרוני. דיו כאן תהום רבה ולבלרים כחול-הים.

שרק האשמדאי וחרדו ובאו אצלו לצים כדי זבובים לרוב ועמדו בשורה, איש קולמוסו בידו וכובע של נייר בראשו.

– אלה הם הלבלרים שלי! – אמר לי האשמדאי, מראה עליהם באצבע ושוחק. ומיד הפך פניו להם לשאול בשלומם כדרך שר-צבא ואמר:

– שלום לכם, נערים!

– שלום, שלום לאדון-הרוחות הגדול! – ענו כלם ואמרו.

ולאחר שאילת-שלום כנהוג, התחיל האשמדאי בוחן אותם בעבודה – בהרמת יד ואגרוף, בחביטה ובעיטה, ולבסוף הרים קולו ואמר:

– ערכוּ הקולמוסים!… הטבילו!… כתתתבו!!

ושקדו הלצים ועשו מלאכתם וכתבו, ולכלם ענין אחד ודברים אחדים. קצתם היו ידיהם מרעידות ולבם דופק בחזקה בשעת הכתיבה. הללו היו טירונין לכתיבה. זה מקרוב באו לתוך המחנה ועדיין אינם רגילים בעבודה.

שוב שרק האשמדאי ובא אצלו רוח גדול ורם כענק, לבוש בגדי כהונתו וכנפים של עופות בראשו. האשמדאי העמיד אותנו איש לפני חברו ואמר:

– זה המזכיר שלי, האדון נבחן, וזה רבי ישראל הוא!

נבחן עקם את פניו עקימה משונה ולא כבדני אפילו בהבטה אחת, הוציא מילקוט הכתבים שבידו כתב אחד וקרא לפני האשמדאי:

– כבוד אפלתך האשמדאית, אדון-הרוחות ומלאכי-חבלה, נסיך גיא-צלמות, דוכוס של שבעה מדורי גיהנום, איפרכוס של סדום ועמורה וארכי-רועה של שעירים לעזאזל. הממונים שלנו, אותם השתדלנים ובעלי-הטובות שבעיירות מודיעים, שעל ידי השתדלותם הגדולה בכל מקום ובכל שעת-הכושר עלתה לבסוף בידם, שטסקא של בשר לא תעבור ולא תתבטל מתוך היהודים.

– מודה אני לך, נבחן גדול, על בשורה טובה זו שהודעתני – אמר האשמדאי בשמחה לסופרו, הופך פניו לי ומסתכל בי ואומר – שומע אתה, ישראל? בשורה זו טובה מאד. אחיך, בני אומתך, הרי לא יאכלו בשר, דבר מן החי, ויהיו חולים ודווים כל ימיהם. ועל זה אני שמח. תפח רוחם וירקבו עצמיהם! ולא זו אף מעלה זו יש בטסקא של בשר – על ידה עומדים ומתקיימים אצלכם חברי שתדלנים וכנופיא של בעלי-טובות, שנוטלים גדולה לעצמם ועושים בכם כרצונם. ממנה נמצא לכל הממונים שלי לחמם והם מתפרנסים בריוח, בנחת ובכבוד. היא ממציאה להריקנים שבכם ממון רב להוציאו על דברים, שאין מגלים אותם אלא לצנועים מבני-בריתם, והיא סימן מובהק לכם, שאם בתשלומי מסים וארנוניות אתם ובני-המדינה שוים, נבדלים אתם מהם בהוצאת כסף מגנזי-המלכות על צרכי-הצבור. הם מכניסים ומוציאים על צרכיהם ואתם מכניסים ואינכם מוציאים. ואם בטוב הארץ אין חלקכם כהם, אי אפשר שתהיו מסורים לה בכל לבכם ככל המונם. ודבר זה יתן פתחון-פה לשוטניכם תמיד לקטרג עליכם. אתם וצרכי נפשכם תהיו מוטלים בשאלה עולמית אצל מנדיכם עד שיבוא אליהו. מי יתן והיה גורלם של כל באי-עולם רע כל כך כגורלכם!… גדולים מעשי בעלי-הטובות אצלכם וראויים הם לקבל שׂכר טוב!

נבחן חוזר וקורא:

– המתים במגפה של חלי-רע היו לרוב עניים מרודים, שלא טעמו טעם בשר הנמכר ביוקר, ובהשתדלות בעלי-הטובות השער של בשר הולך ועולה מיום ליום.

– יישר כחם! – אמר האשמדאי – טסקא זו מודיעה כחה לעניי-עם בשעת המגפה. זכורני, שבאחת העיירות קראתי מודעה רבה, מודבקה לכתלי בית-המדרש. מודיעים שם גלוי לכל: “היות שהחלי-רע מתרגש לבוא בעולם, בכן יהיו מרבים, למען השם, באכילת בשר, ואפילו בימי האבל שלפני תשעה באב”. וחותמים–: “דברי המבקשים לטובת אחינו בני ישראל”. בשעת הקריאה לא פסקה חוכא מפי, היאך נותנים עצה על אכילת בשר ובעצמם מעלים עליו השער!… נבחן, קרא עוד!

– פרחי כהונה של שתדלנים ובעלי-טובות, מכל המעמדות שבעם, מרובים הם. כלם מבקשים פרנסה ואין די כהונות למספרם הרב, אלא אם כן לכל משמש ממשמשי בעל-טובה אחד יהיו מעמידים מאה משמשים חדשים, והם בעצמם ובתבונות כפיהם הרי ישתדלו להמציא מקורים נאמנים למחיתם ולכל צרכיהם. כמה מהם הרי זה הגישו דברים של טעם בענין זה, ואותם מסרתי לועד מיוחד מגדולי הרוחות הללו: שמחזאי ועזאל, אהורמיז והורמין בר לילית, בעל-זבוב ומרקוליס, בוקיון ומוקיון, והם עסוקים עכשיו באותו הענין… טירונין ללגיונות הלבלרים באו בזמן זה מאה אלף שלש מאות שלשים ושלשה. לפי-שעה אינם בקיאים בעבודה והם מתלמדים בה אצל בעל-זבוב רבם… דיו השפיעו באותם הימים דרך הצינורות שבעה אלפים חמש מאות תשעים ותשע חביות ועשרון אחד ומחצה.

– לא יותר! – אמר האשמדאי תוהא ומעקם פיו, להודיע שאין רוחו נוחה מזה.

וכיון שנבחן פתח פיו והתחיל מסביר לו טעמו של דבר נדחף ובא רוח אחר וכתבים בידו. רמז האשמדאי לנבחן סופרו, שיקבל את הכתבים מאותו הרץ ויקראם לפניו.

– הכתבים הללו – אמר נבחן כשנסתכל בהם – אחד מרומיניה הוא. דיו מבקשים משם, לשלוח לשם דיו במהרה. ומבטיחים לשלוח מעתה גליונות מספר מכל כתבי-פלסתר לארכיון שלנו. וזה הכתב השני מאויסטריה הוא. תתבשר נא אדוני – אמר נבחן בשמחה, מלבין שיניו, שיני כלב החדודות – הגמון פלוני דורש דיו רב בשביל העתון שלו ומבקש להמציא אל ידו מדי חודש בחדשו מאה חביות דיו לכל הכומרים וכותבי פלסתר במדינה, שחזרו והחזיקו בכתיבת שׂטנה כקדם. מזל-טוב לך, אדוני, שׂר של חושך האיום והנורא!

– יחיו עבדי ואוהבי הנאמנים – אמר האשמדאי בדיצה וחדוה – בוא ונחזיק טובה לחביבים הללו. כל זמן שיש רוח באַפּם אבטח ולא אפחד. נבחן רחימאי, יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים: דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה.

– סממנים הללו כבר נתתי בה מעצמי. ומאד נהנה אני שנתכוונתי לדעת רבי – אמר נבחן, כופף ראשו ומכשכש בזנבו לפני האשמדאי, והתחיל קורא לפניו שאר הכתבים – בכתב זה קול נהי נשמע ובקשת רחמים. בעל העתון הדניפרוני קובל לפנינו שקסתו נתיבשה. רבותי! – הוא בוכה ואומר – הגיע זמן יציאת הגליון ולכתוב איני יכול. תמה הדיו!…

– מהרו, מהרו ופתחו הצינורות – צווח האשמדאי בקול נורא.

ומיד רוחות באים, משרתיו עושי רצונו. הצינורות נפתחים ודיו שוטפת והולכת למקום זה, שמתבקשת שם. ובאותה שעה נצנצה ובאה נשמה ערטילאית, מרפרפת וטסה כצפורת-כרמים, עולה מעלה, יורדת מטה ומתלבטת בארץ. כנפיה אש להבה, כעין להב ירקרק-ספירי של יין-שרף לוהט. והיא בעצמה כדמות בעבועה של בורית נוצצת ומאירת עינים בגווניה המזהירים.

– הוי, הוי! – צעק האשמדאי במרירות כשראה אותה – נפטר בעל-טובה גדול, בעל-רחמים משונה, אחד מהממונים המשובחים שלי! זוהי נשמתו העלובה, שבאה לאחר מיתתו לשכון עם נשמות כל בעלי-הטובות אצלי לעולמים.

נסתכלתי בנשמה זו והכרתיה. זוהי באמת נשמתו של בעל-טובה משונה, שהיה נוהג שׂררה בעירי שנים הרבה.

– ספוד והילל, ישראל! – אמר לי האשמדאי בקול בוכים – אוי לעירך, שאבד תכשיטה, ואבוי לקהלך, שאבד כלי-חמדתו! הילילו שדים וספדו בני-לילית! אני מלככם יתום הייתי – אבד עבדי הנאמן, איש איש עצתי, נשבר פטיש החזק, עמוּד ימיני!

קולי-קולות משונים נשמעו בכל הבקעה, יוצאים מתוך מחילות ומערות, מתוך חורי-עפר ונקיקי-סלעים – קול כלבים מיבבים פעמים בלילות בחוץ מאחורי החלונות; קול המית חתולים, מיללים כתינוקות על הגגות כשעִתּם עת דודים; קול ינשופים נאנקים, גניחת עורבים וקרקור צפרדעים; קול צפצוף עכברים, לחישת נחשים, געית בקרים, שקיקת דובים, נהימת כפירים, חריקה ושריקה והמולה גדולה מאד. כל הרוחות למיניהם קשרו הספד על אותו בעל-הטובה ועל אותה הנשמה הכשרה. קשים היו עלי קולות משונים אלה וכמעט שלא נתעלפתי ונעשיתי חירש מפני שאונם והמונם.

השתיק האשמדאי את האספסוף הזה, צד את הנשמה בכפו כזבוב והתעסק בקבורתה, ופתח ואמר עליה כך:

– מה מועיל הבכי, והצעקה למה? הרי סוף כל אדם למיתה. מה לך עכשיו, מה לך מחר – הרוח הלא היה נושאך בסופך. ובכן רדי לירכתי בור כפגר מובס של בעליך, ימח שמו, הקברי כמותו תשע אמות באדמה ויקחכם אופל, שניכם גם יחד. ואם אין אתם לי הרי אמצא אחרים תחתיכם בעגלא ובזמן קריב!

ומיד הפך פניו לי ואמר:

– ישראל, חביבי, אתה האיש, שבחרתי בו לעבוד עבודת בעל-טובה בעירך.

– איני רוצה ואיני יכול להיות בעל-טובה! – צעקתי בקול מר, מפרפר ומזדעזע בכל גופי – חוסה עלי ושלח אחר במקומי, הרי יש הרבה סגנים, הרבה קופצים על כהונה זו של בעלי-טובות. יש לך מהם רבבה כצמח-השדה. שלח את מי שתשלח ולא אותי!

– שמע ודום, ישראל! לעצותיך איני צריך. כך רצוני וכך אעשה. לא יועיל לך כל סירוב.

– מה ראית בי שבחרתני וקרבת אותי לעבודתך? – צועק אני ומתחנן לו – הרי לא איש-מעשה אני ואיני מוכשר לאותה העבודה, שאתה רוצה בה. ידעתי בני-אדם פקחים וערומים ומוכשרים לעבודה זו יותר ממני. הרי הם לפניך בשמותם ותולדותם למשפחותם, כנופיא גדולה מאד.

– בני-כנופיא זו שאמרת כבר עסוקים הם בעבודה כל אחד במקומו. לא יועיל לך כלום, ישראל – חוזר אני, אשמדאי, ואומר לך. שמעני ואל תהא סרבן אותה שעה, אם חפץ חיים אתה ואם אינך רוצה, שאכבוש קשיות-ערפך בחוזק-יד. גזרה היא מלפני ולא אשיבנה. יד על פה ודום! שמא…

והוא מתמלא חמה ומעמיד עלי פנים זועפים כל כך עד שנזדעזעו כל אברי ונאלמתי מפּחד.

– כך, כך, ישראל! כשאתה שומע ושותק נעמת לי מאד – החליק לי האשמדאי ואמר – ערום אתה, ישראל, ואינך שוטה כמו שנראה אתה לעינים. מובטחני, שתצלח ל“מלאכה” ותהא בעל-טובה גדול, פטיש חזק ושבט-אפי בקרב אחיך. ועתה, ישראל, קודם קבלת הכהונה, כהונת בעל-טובה, אלמדך הלכותיה ודיניה ומצוותיה, למען תשמור לעשות אותם.

אנכי כל הקהל כולו. עשה הכל כרצונך ואמור: כך הוא רצונו של הקהל. הכל יהא בדבריך ואמור: שהכל נהיה בדברוֹ. שכּל הקהל אינו כלום ואינו במציאות אלא אתה. פני ירא שמים –ראשית חכמה. יראת-שמים היא פרה חולבת לאדם בעל-דעה, חלב וחמאה לו ממנה. ובכן אנשי-מעשה מטפלים בכלכלתה כראוי לה. ממלאים שק גדול של טלית-ותפילין בלקוטי-אמרים ובגבבא של מיני דברים ידועים, להתפטם בהם כמה שעות בכל יום. לקיקת מזוזות ומי-דבש של “חברה-קדישא” יפים לה מאד, וכל מה שתרבה לשתות הרי היא משתבחת. כך מערימים ביראת-שמים הממונים שלי מדור הישן. והממונים שלי מדור החדש אף הם מערימים ביראת-שמים, אלא בצורה אחרת. הם מעמידים פניהם כפני תם, מתקרבים כביכול לכל אדם, נאה שוחקים ונאה מהפכים בלשונם, מנענעים בראשם לזה וגם לזה ומרמים את כלם. יש ביניהם גם אלה, שאין בהם ממדות הללו כלל, וראשית חכמה אצלם – הכח, כח ידם וחוצפתם. אבל עזי-פנים אלה מועטים, ולאו כל אדם זוכה למדרגה עליונה זו. התאכזר במדת הרחמים. הוי אכזר וחמסן, פשוֹט עור מעל עניים חיים ומתים, ובפני הבריות תתמלא עליהם רחמים ותתאנח במרירות. טול חיל זרים בסתר להנאתך וטובתך ובגלוי יהיו מעשיך מכוונים כביכול לטובת-הכלל, שאם אין אתה להם ברחמיך הרבים מי להם? התחבר לתקיפים. וביחוד למי שידו תקיפה וגם הטסקא ברשותו. שהיא סבת כל הסבות, מקור כל הטובות. היא עצם מעצמכם ובשר מבשרכם. על-כן יעזוב איש חכם את אביו ואת אמו ואת אלהיו ודבק בבעל-טסקא זה והיו לפה אחד ולכנופיא אחת. לעולם תהא תובע. כמה שלא תקח ביודעים ובלא-יודעים וכמה שלא תשׂתכר בעסקי הצבור, תהא קובל תמיד, שאתה מפסיד עליו ממונך וכחך, ותובע ממנו תשלומי נזקיך. סכּל את הבריות. המון-העם הוא תינוק מאמין לכל דבר. מספרים לו מעשי-תעתועים – הוא עוצם עיניו ומתנמנם. מקול הברה “בּוּ” הוא מתיירא ואומר דובים עליו. מכים אותו – הוא מנשק את השבט. עיר ובהלות אל יבהלוך. כשתשמע פעמים קול ההמון, תינוק לא חכים זה, צועק וגועה בבכיה לא תתפחד ולא תתן דעתך עליו. אין כל סכנה בזה, חושש הוא בכריסו. עט, בע, תאמר שבע פעמים ישר והפוך ורקוק בפניו ורפא לו. צעוק יצעק התינוק עד שתהא חוטפתו השינה ויישן כבתחלה. וזוהי סגולה בדוקה ומנוסה. חלל השם. כשיעמוד עליך מקשן וישאלך, מה עבודה זו ומה עבודה זו לך? – תתחסד כביכול, ותחלל את שמו ברבים. אדם זה, תאמר עליו, מין הוא, כופר בעיקר ואסור לבוא בקהל! התגולל על מגלה סוד. כשיעוז אחד מאחיך לספּר כל מה שנעשה מאחורי-הפרגוד שלך ויודיע מעשיך ברבים – על חטא זה תשסה בו את הנערים, עזי-פנים שלך, ויתקלסו בו: אדם זה עובר על לאו ד“לא תגלה סוד מתוך החדר” ומצוה לידות אבן בו. – את הדברים האלה תקיים בכל פרטיהם ודקדוקיהם וחיית אתה וביתך בתענוגי העולם הזה, ואת תענוגי העולם-הבא תניח לאחרים.

נעויתי משמוע הדברים האלה והייתי עומד, פוצה פה, תוהא ומביט כגולם.

– השעה צריכה לכך, שתמהר ותלך למקומך – אמר לי האשמדאי – עירך, רבתי יהודים, היתה כאלמנה בלא בעל-טובה. מהר ובוא לשם, ואת הסוסה אתן לך, שתהא רוכב עליה.

– אוי! – צעקתי בחמת-רוחי, כשהייתי שומע שם סוסתי יוצא מפיו – איני יכול לרכוב… בחייך וחיי ראשך איני יכול!

– דברים בטלים! יכול תוכל. סוסה זו נכנסת בטבעה ונשמעת לרוכבה. נוח לרכוב עליה!… אל תסתכל במראיה, שהיא מכוערת וכחושה, מזרע סוסים אבירים היא, והרבה מעלות טובות יש בה. מובטחני, שתהא רוחך נוחה הימנה ותמאן לשלחה מעמך, אם לא באונס וביד-חזקה.

אמר אשמדאי והביאו את סוסתי. לבי חלל בקרבי כשראיתיה עלובה ושוממה, ממורטה, דלה ודווּיה. אוי, הרבה צררוה לצים ומיני מזיקים באותם הימים! עיני זלגו דמעות ובושתי להרים פני לה, כשהייתי מעלה על דעתי שאני אנוס לרכוב על גבה ולהיות עליה למשא.

– בואו ונכתיר את ישראל ונמשח אותו לבעל-טובה! – הכריז האשמדאי במחנה – נלבישנו בגדי-כהונה ונרכיב אותו על הסוסה ונראהו בכבודו. בואו, חיילותי, ושימו עליו!

ומיד נקהלו ובאו כל הרוחות שלו, והממונה על המלתחה בא בתוכם לפרכס אותי ולהלבישני בגדים. היה סורק את ראשי, זוקף בלוריתי וממרח שערותי בשמן המור ואפרסמון. חושן-בד לבן, מרוכס בכפתורי-שן, הוא נותן על לבי ומטפחת משי בצוארי. מנעיל אותי מנעלים מסומרים ואפּנתיהם מגיעות עד ארכובותי. מלבישני מכנסים רחבים, ובגד עליון מכסה את גופי עד למתחת הברכים, וכובע קל בראשי. אשמדאי נסתכל בי, עקם את פניו ואמר:

– טפּוס זה של תלבושת סופר-הקהל הוא! לעזאזל סופרי-הקהל! תלבושת זו לא לישראל היא. בקש לו אחרת נאה ממנה!

הממונה חוזר וסורק את ראשי, מקצץ שערותי, ממתח זקני. מלבישני בגד משונה, לא מלבוש נכרי ולא קפוטת יהודי, סדוק מאחוריו ושוליו מגיעים עד הקרסולים, מתחתיהם תלויים ויורדים שיפולי מכנסים, ועל ראשי כובע של בעלי-בתים מכובדים. נסתכל בי האשמדאי ואמר:

– טפוס זה של מי הוא?… ידעתי, ידעתי! של שתדלני הקהל הוא. הרוח ישאם עם הסדקים שלהם מאחוריהם ועם הכיסים הרבים והעמוקים מאחוריהם ומלפניהם! טפוס של תלבושת זו אינו לפי צורת ישראל. הסתכל בצורתו ותדע מעצמך איזו תלבושת יפה לו.

הרבה נתעסק בי הממונה, מלביש ומפשיט אותי בגדים שונים, ובשעת מעשה היה ממרט שער ראשי, צורם וצובט בשרי עד שנתדמעו עיני. ולבסוף גלח אותו והשאיר לי פאות נאות, נתן בראשי כיפה של משי, ועל הכיפה כובע-דרבנן. הלבישני כתונת פרופה בעניבה רפויה, שיש בה פריעת החזה, וטלית-קטן עליה. מכנסי-בד קצרים, סוליים ברגלי ופוזמקאות, קפוטה ארוכה ואבנט, ואדרת חמה של זנבות-שועלים. שמח הממונה במעשה ידיו, והוא מקפל שפתו התחתונה ונעשית דובדבניה אדומה, מעקם פניו עקימה משונה ומושיט לי את לשונו. ראה אותי האשמדאי ונהנה, שחק לי ואמר:

– יפיפית, ישראל! הדור אתה בלבושיך. פניך נראים מטוגנים כצפיחית בדבש, אתה מזיע באדרתך החמה ומבהיק מתוך כובעך הנאה כאילת-השחר. הזיע, הזיע, ישראל! הזיעה יפה לך מאד. אבל – הפך פניו להממונה על המלתחה ואמר לו – אין דבר זה שלם ועדיין חסר לו דבר מה. זוכר אתה כיצד היה רבי יוסי בשעתו הולך בכנופיא שלו להקביל פני שר העיר?

– צדקת, צדקת! – אמר לו הממונה – מתוך בהילות נשתכח ממני הדבר. והריני ממהר לעשותו.

ומיד עג עיגולים מאחורי ראשי בתער-הגלבים והעמיד עליהם קרני-דאומנא לכבוד ולתפארת.

– עכשיו תמים פעלך וישראל מתוקן הוא, בחור כהלכה – אמר לו האשמדאי – עכשיו בואו והרכיבו את ישראל על הסוסה!

בגילה וברינה נשאוני הרוחות והביאוני לסוסתי, רקדו לפניה כשם שמרקדים לפני הכלה, ופצו פה ואמרו:

– אשריך, ישראל, שזכית להיות רוכב על סוסה זו, סוסת-עולם! עלה, עלה בידיך וברגליך ורכב עליה כאחד השרים ממצרים ועד הנה. רכב וצלח עד שיחטפך הרוח ואחר יעלה וירכב עליה תחתיך!

– אנא שׂאי נא, סוסתי העלובה! – נשתטחתי עליה בבקשת מחילה – מה אעשה וכך נגזר עלי לרכוב עליך. אוי ואבוי לנו, לשנינו. אוי לך, שאַת סוסה ועל-כרחך נותנת שכמך לסבול אותי, ואוי גם לי, שאני, אוהבך, על-כרחי מטיל עצמי עליך. מה נעשה ושנינו בצרה גדולה אנו, שנינו אנוסים אנו לדחוק ולהדחק על-כרחנו.

חבטו הלצים את סוסתי בכח ועקרה רגליה ונחפזה בהולה ומבוהלה לרוץ כאילה שלוחה, ואשמע אחרי קול רעש ושחוק גדול. ובמרוצתה נאנחה סוסתי אנחה מרה מתוך לבה, ואנחה זו שברה את לבי ונפלתי מעליה בטרוף-הדעת כאבן.

– אל יפול לבך עליך, ישראל, יכול תוכל! – לגלג עלי האשמדאי והרכיבני שוב על סוסתי – אַל לשהוֹת הרבה. הגיע זמן לנסוע. תן דעתך על הדבּרוֹת שלי ושמרם כאישון עיניך. שים ידך תחת ירכי והשבעה לי שתקיים אותם.

אני יושב משמים, נדהם ומבולבל ואיני מזיז אבר אחד מאברי גופי.

– מהר, ישראל, ואל תאחר! – מבהילני האשמדאי – מהר ועשה מה שצויתיך.

הריני שולח את ידי תחת ירכו, שלא מדעת. והוא רמז לסופרו ובא נבחן והתחיל מקריא לפני דברי האלה והשבועה. הוא מקריא ואני תוהא ושותק.

– למה אתה שותק, ישראל? – אמר האשמדאי, מעמיד עלי פנים כעוסות – פתח פיך וחזור על כל מלה ומלה. כסבור אתה, שדברי-רמאות ומסירת-מודעה מועילים אצלי כמו אצלכם, בני-אדם? לאו! מסירת-מודעה אינה נוהגת אצלי. השבע!…

– איני יכול – אמרתי לו, מנמיך קולי ורועד מפּחדו.

סוסתי מנענעת בראשה, כאלו היא אומרת לי: יהודי, בלא! יאמרו מה שיאמרו ואתה באחת: לא, לא ולא!

– מה אתה אומר? – שואל לי האשמדאי וחמתו בוערת בו.

– איני יכול להשבע – חוזר אני ואומר לו באומץ-לב.

– השבע! – גער בי האשמדאי בקול נורא ובקצף גדול, עד שהיו ניצוצות נתזים מעיניו, ומפיו יוצא עשן.

נאנקה סוסתי, ואנקת עלובה זו הזכירתני צרותיה הרבות ומכאוביה, שהיתה סובלת בימי חייה. ואמרתי בלבי: לא די לה, שאחרים העמיסו ומעמיסים עליה משאם, ואהיה עליה למשא גם אני. חלילה לי מעשות כך! יעבור עלי מה ואני לא אעשה הנבלה הזאת.

– איני נשבע לך בשום אופן! – אמרתי לו בפה מלא, בלא פחד, מוציא ידי מתחת ירכו.

בזעם ובזעף ולהב-אש קפץ האשמדאי, רגלו אחת בארץ ורגלו אחת במרום, אחז אותי בציצת-ראשי והטילני כדור מגבהי מרומים.

– אוי, אבדתי, אבדתי! – צועק אני מרה, מתגלגל בחללו של עולם.

– אל יאבד ישראל! – קול קורא לי מאחרי, והקול קול סוסתי, שאף היא מתגלגלת עמי בתהום גדולה ורחבה זו – דחה דחוני לנפול כמה פעמים, ואני כי נפלתי קמתי. וגם עתה נקום ונתעודד!

אני נופל ויורד מטה-מטה עד שראשי נתחבט בארץ וצעקתי.

ובאותה שעה מרגיש אני, שמחזיקים בי ודמעות רותחות נושרות על פני.

 

פרק עשרים וארבעה    🔗

את-כלם ישא הרוח!    🔗

כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוכב על קרקע החדר שלי אצל מטתי. אמי בוכיה ומסייעת בידי בני-אדם להשכיבני על המטה. אני מביט מעל משכבי לכל רוחותי, ממשמש את עצמי ותוהא – מה זאת? מה לי כאן? ומתי והיאך באתי לכאן? ואותו בן-אדם בעל-השם, ואותה הגויה הזקנה שוב ראיתי עומדים לפני, עושים מעשי להטים ומהגים ולוחשים. אמי נופלת על צוארי ובוכה.

– אמא, למה תבכי? – שואל אני לה ומתמלא עליה רחמים.

– אוי, בני, בני, ישראל בני! – משיבה לי אמי בדמע – כמה צער סבלתי עליך באותם הימים. לא עלינו ועל כל ישראל ימים רעים כמותם! ברוך המקום וברוך שמו, שהחזיר בך נשמתך בחמלה ורווח לך… חבּוּט קשה נתחבטת כשנפלת מעל המטה. ומה, בני, גדול הכאב מאד?

– מה היה, ומה נעשה בי?

– מוטב שלא תשאל, בני! אוי, ספריך, ישראל!

– ספרים אלו מה הם?

– אותם, אותם מיני ספרים וסיפורי-מעשיות, שהשקעת ראשך בהם – אמרה אמי מנענעת בראשה – אם להתלמד חכמת-הרפואה היה כל עיקר כוונתך, הייתי אומרת, גזרה היא מלפניך ואשאנה. אבל אותם ספורי-המעשיות, שמביאים לידי שעמום-הדעת, למה לך ומה ענינם לחכמת-הרפואה? אדם רוצה להעשות רופא אומן – צא ולמד כמה שלבך מתאוה! כשתתלמד חכמת-הרפואה על בוריה, הרי לך כתב-סמיכה, שאתה מומחה בה ורשאי להיות רופא, אף-על-פי שאינך יודע אותן המעשיות כלל. ואם לאו, אם מה שראוי לך לידע אין אתה יודע, לא יועילו לך כל המעשיות שבעולם. כך הרי צריך להיות לפי עניות דעתי, דעת-נשים שלי. אבל “הם”, מה הם אומרים? אפילו אם חכם אתה כשלמה, ורופא אומן ומפליא לעשות אפשר שתהיה בעתיד, כיון שאינך יודע אותן המעשיות ומיני “היסתוריות”, כמו שקוראים אותן בלשונם, אין “אסכוליה” קולטתך. – כך היו משיבים לי בעת צרתי, כשהייתי בוכה ומתחננת לפניהם.

– לפני מי היית מתחננת, אמי, ועל מה?

וזהו מה שאמי ספּרה לי, כשהייתי מפציר בה מאד:

– לאחר קבלת אגרתך האחרונה ושם נאמר, שלא זכית בבחינה ונתקפחת – אמרתי, עכשיו קץ וסוף להדוקטוריה שלך. בוודאי תחזור לביתך בקרוב ותסיח מלבך כל ענין הבּחינה ומעשה-נערוּת, תשא לך אשה ותחיה עמה כאורח-ארעא וכדת יהודים. ממתנת אני שבוע אחד ואין אתה בא, ממתנת עוד שבוע אחד ואין אתה בא ואינך כותב לי אפילו אות אחת. והייתי שרויה בצער גדול, לא נחתי ולא ישנתי מרוב צערי עליך. הלא בני אתה, ישראל, בני יחידי ואישון עיני, ואם אין אתה לי מה הנאה לי בחיים ולמה לי חיים? ובעיר הרחיבו שונאים עליך פיהם – הלואי שיסכר פיהם, רבונו של עולם! – הללו אומרים: אתה מת, והללו אומרים: נשתמדת ומומר אתה, וכיוצא בהם דברים, שבדו שונאים מלבם. לא יכולתי להמתין עוד וקמתי והלכתי דניפרונה. וכשבאתי לשם וראיתיך חשכו עיני! פניך הושחרו כשולי-קדירה, דל אתה וכחוש, גופך גידים ועצמות. אני שואלת לשלומך, ואתה משיב לי – עורבא פרח! אני אומרת לך דברים של ממש, ואתה אומר לי דברי-רוח – גמל פורח מעל הגג! נפשי יצאה עליך ואמרתי: אוי, קרב קצי ופה תהא קבורתי! רבים יעצוני, שאלך ואבקש רחמים מלפני המורים, שלא ישקלו לך שגגות קלות כחמוּרות, ולכשרונותיך ולרוחב לבך ודעתך יביטו. אפשר יעלה הדבר בידי, ועל ידי בשורה טובה, שאבשר לך, תתיישב דעתך עליך. וכך עשיתי: עמדתי לפניהם בתפלה ובתחנונים ושפכתי נפשי לפני כל אחד ואחד מהם – ותפלתי לא נתקבלה! וכשראיתי שאין תקוה, לקחתיך משם והבאתיך לביתי, ואתה חלש וזעף. היית יושב בדד בחדרך, שרוי בעצבות, עתים שותק ומחריש ושקוע בהרהורי-לבך, ועתים מרבה דברים, שאין לאמרם. אוי לאזנים, שכך היו שומעות! כחך תש כל-כך עד שנפלת למשכב. כשני שבועות היית שוכב בעינים עצומות. אש קדחה בתוך גופך והיו שפתיך דובבות זרות מתוך אש הקדחת. אוי, ישראל, ראה, מה עשו לך אותם הספרים שלך ואותן המעשיות שלך!… אלמלי שמעת מתחלה לתורת אמך ולא שנית מסדר העולם וממנהגי אבותינו ונשאת אשה, לא היו באים עלינו יסורים קשים אלה. אוי המעשיות, המעשיות שלך!…

– כל זה אינו אלא מהם, מן הלצים ההם! – אמר בעל-השם בגודל-לבב ובעקימת-שפתים זו של בר-סמכא במקצוע שלו – זוהי עבודתם ומלאכת-ידיהם.

– כך הוא כך. מהם, מהם… אַ-הוך! – מפהקת הגוֹיה הזקנה, מלחשת ורוקקת ומסיימת בקללה כלשונה:

– “טראסצא איח מאטערי” – תפּח רוחן של אמוֹתם ואת כולם ישא הרוח!