1    🔗

מיד כשנכנסנו אל האולם, נרתע חברי לאחוריו. בעומק האולם, אל השולחן העגול, המכוסה מפה גוְנוּנית נארגה, שממעל לו בסיפון תלויה, על שרשרות מופזות, מנורה מברקת חובשת גולה לבנה־כהה, היו מסובים: מר גילדין, אדון הבית, סיטוני אמיד, בעל פנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוגל ועיניים קטנות ערומות, לבוש בגדי יום טוב לכבוד האסיפה הנועדה – פראק שחור ושרשרת־זהב עבה מרוכסה אל שתי כנפי חזייתו הלבנה, ומתנוצצת על שיפוע כרסו הבולטת. הוא היה שקוע בכיסא עוטה־לבנים וערפו את הפתח; מרת גילדין, הגברת, אשה כתפנית, סנטרנית, שזופת־תנור משכבר, עדויה תלבושת־חג יושבת מימינו על כסא ויני שחור מכופף; שתי בנותיהם הפלגַסות, מַשה, וסשה, לבושות תלבשות תלמידות יושבות על ספה רכה המוצגה באלכסון החדר משמאל אביהם, ונכחו אורֵחה אחת, אשר לא ידעתי מי היא, שוקעת בכיסא עוטה־לבנים ופניה אל הפתח.

החברה היתה, כנראה, שקועת דממה נמתחה… בעל הבית ישב נשען על משענת הכסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחת על הימנית, ראשו מוטה על שכמו ואצבעותיו מתקתקות למקוטעים על קצה השולחן; בעלת הבית שלבה את זרועותיה על חזה, היטתה את ראשה כמעט הצדה, היתה מחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה ותזמזם בלחש הברות־נגינה מקוטעות; תלמידות הגימנזיה ישבו אשה על יד רעותה זקופות, ישר, בלי־נוֹע, החליפו לרגעים את מקום כפי ידיהן, וכשדרכה רגלי על מפתן האולם הגיע לאזני שיעול ריקן ומחודד בסופו של אחת מהן… רק האורחה, אשר שתי כפותיה נתמכו במשענות הכיסא ופניה המעונדים תלתלים שחורות אשר ברק משי להן נבלטו מיריעת־הכיסא הלבנה, הביטה נכחה שקטה, כאילו לא הרגישה בחברת המסובים.

היא ראתה אותנו ראשונה, ולי נדמה, כי על שפתיה הופיעה בת־צחוק של חיבה.

– ערב טוב!

כל הראשים הופנו פתאום אל עבר הדלת והפנים אורו. מר גילדין קפץ תיכף ממקומו. הושיט את שתי ידיו נכחו, פנה במבוכה קלה אל השולחן, אחרי כן הושיטן אלינו בחיבה גלויה:

– אֶ… אנא, אדוני הצעירים…

תלמידות הגימנזיה השתעלו ברוָחָה עצורה וגברת־הבית הרכינה אלינו את ראשה ממקום שבתה בענות־חן:

– היכנסו נא…

אנוכי נכנסתי ראשונה וחברי אחרי. לחצתי את יד בעל הבית ואלך לי הלאה; אולם בטרם שהספקתי לגשת אל השולחן הוכרחתי להפנות את ראשי לאחורי ולהביט בתימהון. מרת גילדין גם היא מצאה לנחוץ לקום מכיסאה במהירות־מדודה ולהביט אלינו: לאזנינו לאזנינו הגיע קול חברי רועד, מגמגם במהירות מבולבלה:

– אנוכי… בעצם… סלחו נא… סיבה בלתי צפויה… לא אוכל להיות היום…

– נו! – הוכה מר גילדין בתמהון בעת אחת עמנו.

– לא אוכל – נבוך חברי עוד יותר.

– וכי אפ־שר הד־בר? – לא נרגע בעל הבית.

ובעלת הבית מצאה לנחוץ למשוך בכתיפותיה באותה ענות החן ולשבת.

אנוכי לא הבינותי דבר מכל הנעשה. מה זה היה לו פתאום? התבוננתי אל פני חברי והנם מעוננים, נרתעים ונבוכים. שפתו התחתונה רועדת לאט, עיניו תועות וכמו מפחדות בהביטו אל עבר השולחן שממולו, וידיו ממשמשות בלי הרף במטפחת־אפו.

פניתי בלי חמדה אל המסובים. התודעתי אל האורחה. זו היתה עלמה בת עשרים – עשרים ואחת שנה. כפי הנראה, בת־קומה ממוצעה ואיתנה. פניה לא היו יפים ביותר; אולם תבנית הצורה הסגלגלה, רשמי פניה הבולטים והקשיות הקלילה והרעננה של העור, העושה, לרוב, את פני הגברים למעוררי משטמה שפכו על פניה איזו הַבְטָאָה מלבבת ויוסיפו להם לויית חן.

לזה הועילה הרבה גם הבעת העיניים הגדולות והלחלחות. הן, העיניים, היו כמו מבטיחות דבר מה, אשר רק הד־זכרו בלבד עלול להשפיע אוֹרה סוֹאֶנת ועצמה־דופקת בכל בתי הנפש; אבל יחד עם זה היו גם כמו מזהירות במפגיע, כמוסרות איזו מודעה… היא הביטה כל העת ישר אל פני חברי, אשר עמד נכחה ויתאמץ לשוא להוכיח לאדוני הבית, כי אי אפשר לו להישאר… לאחרונה… מוזר, נו, בשום אופן אי־אפשר… ועל שפתיה היה מתוח צחוק־ניכר של לעג, מהול בסקרנות־תמימה…

וחברי מראה, לאחרונה, באצבע מתחננת עלי. הנה גם פרידין יודע, כי הדבר אי אפשר…

נפעמתי עוד יותר, אבל החשיתי.

אדון הבית משך בכתפותיו, וירפה ממנו:

– מוזר… אין אונס… צר לי מאוד, מאוד; אך, כנראה…

הוא פרש את זרועותיו ויגש אל השולחן מבלי גמור את דבריו. אולם עתה התלהבה הגברת. לא! אִמרו מה שתאמרו – היא אינה מבינה זרות כזאת… אֶ… יסלח נא לה מר לרנר… איך שיהיה… כשהיתה אסיפה בבית גולדמן… אל אלוהים! אבל הדין וחשבון שלו הלא יחסר…

אולם חברי ישאיר פה בנפש חפצה את מחברתו. הנה היא אִתו. אם יהיה בה צורך יוכל גם אחר לקרוֹתה.

לאחרונה, הורשה חברי בפישוט־ידיים של יאוש “לעשות כחפצו”.

 

2    🔗

האורחה ליותה אותו בעיניה עד הפתח וצחוק הלעג הסקרני לא מש כל העת מעל שפתותיה. לי נדמה ברגע ההוא, כי לועגת היא בקרבה לנו ולתמהוננו גם יחד, ובליבי נעורו פתאום מחשבות ורגשים מקוטעים, אשר אלצוני חליפות לשמוח ולהתקצף ולהתבייש ולהתגאות כאחד…

בחרתי לי מקום ליד האורחה ואבוא איתה בדברים.

יאֶבגאֶניה פאַבלובנה היא מילדִת, אשר גמרה את חוק־לימודה באודסה, העיר אשר משם היא שבה עתה הנה. לפני שנתיים היתה גָרת העיר הזות בתור מורה פרטית, אף על פי שאבותיה הנם… נו, די אמידים… ואף על פי שהם, כלומר, אבותיה, גרים גם־כן בעיר הזאת – היא ילידת העיר: היא יודעת פה את הכל – גם את זה הצעיר, שסר הנה יחד עמדי, היא יודעת…

– כן?…

– …כן… היא זוכרת אותו היטב… כיצד לא תזכור?… כך… בכל זאת ישבה אז שלא בביתם, מה שהיא חושבת, אגב, לעשות גם עתה, לתמהון לבב הגברת… היא באה הנה להשתקע… אבל מדוע אינה זוכרת אותי? הצעיר הלז היה סר אליה לעתים תכופות… כפי הנראה, באתי הנה לגור זה לא כבר – אולם היא אינה מבינה, בצחוק מתגרה, מדוע זה לא הכיר אותה עתה אותו הצעיר. – האמנם השתניתי כל כך, מַשה? בסך הכל שנתיים…

מעט, מעט התחילו האורחים להתרבות. הצעירים לא הרבו מאיזה סיבה לבוא. על ידינו התחילו לדבר מענינא דיומא. אשת־שיחי נוטה בימים האחרונים לציוניות, אולי גם נוטה מאוד. בהיותה באודסה הספיקו אחדים ממכריה לעשותה, פחות או יותר, קרובה לתנועה הזאת. היא אמנם לא לקחה עוד כל חלק במעשה, אבל פעמים אחדות היתה גם באסיפות־ציוניות שונות, וכפעם בפעם היתה מתלהבת מאוד מהשאיפה הכבירה, אשר היתה מרגישה בלב הנוער העברי לתחייה עממית… חבל, כי אינה יודעת את השפה העברית. בתקופה כזאת צריכה הספרות להיות מלבבת מאוד… בכלל, היתה כל העת ועודנה, כמובן, גם עתה רחוקה מכל הקרוב לעברים – כלומר… נו, הלא הדבר מובן… אבל אומרים, כי בימים האחרונים עושה הספרות העברית חַיִל…

הגישו תה. גברת הבית מילאה את הכוסות והאדון התחיל לספר בגמגום בזרוּתוֹ של לרנר. התחילו לחַוות דעות, לחפש סיבות, לעולל עלילות. אשת־שיחי התחילה לאַבּד את חוט שיחתה עמדי לעתים תכופות, ענתה על שלא נשאלה, ענתה למקוטעים, לא ענתה כלל…

הדבר הרגיזני.

– לשוא, רבותי, – עלתה על דעתי להשתמש בזה, שחברי העידני במבוכתו, וָאבּט באלכסון באלכסון עֵבר אשת־שיחי – תשימו אשם נפשו… לו היתה אמנם סיבה חשובה לזה…

השיחה הכללית קיבלה צורה חדשה, ומכירתי החדשה לא סרה מעלי כל הערב ההוא…

 

3    🔗

לאחרונה ניגשו אל העבודה. הד“ר מינקין, אחד מצירי האגודות, אשר בא מבאזל, קרא את הדו”ח של הקונגרס בנוגע להחלטותיו המעשיות; על יתר הדברים אשר נדברו שם ידבר נא לרנר חברו, הבקי בהם יותר ממנו; הוא, הד"ר, היה טרוד בימים הראשונים, ולכן לא ביקר את אסיפות הפראקציונרים ואל “מלחמת הקולטורה” לא שם את לבו. הוא גמר.

חילופי־דברים בין הנאספים. התלהבות. ויכוחים.

…זהו רק הצד האחד של המטבע; צריך לראות גם את משנהו… נחוץ – מאוד נחוץ לשמוע את דברי לרנר… איה המחברת?… חבל, כי לרנר איננו… מה זה היה לו, כי לא בא?… אולי כדאי לשלוח לקרוא לו. אפשר, כדאי לקבוע אסיפה מיוחדה… נחוץ לאסוף דעות…

ואנוכי קראתי באותה שעה בלב מלא תקוה ופחד את מחברתו של לרנר באזני אנשים אחדים, ובתוכם גם יאֶבגאֶניה פאבלובנה, אשר עשתה אזניה כאפרכסת לשמוע כל מלה ומלה. סיימתי את הצעתו ל“אנשי שלומנו”: “אנחנו, האנשים, שאין לאֵל ידם לעזור להתפשטות הציונות המעשית ברב או במעט, צריכים היינו מוטב להקדיש את כוחותינו לדברים שיש לנו גם האפשרות וגם התשוקה הכבירה להתמכר להם. יש לנו עבודה למדי גם מבלעדי השקלים והמניות וכדומה, אשר בתחומם הננו אין אונים כמעט. נעזוב נה איפוא את התחום הזה לגיבוריו ואנחנו נאסןף שארית כוחותינו ונקדישם להרחבת השכלת־העם ולהפצת הספרות שלנו – הדברים היותר נחוצים לנו והיותר נשכחים, לדאבוננו הרב, מלב רובם של הציוני”.

סגרתי את המחברת. על הפנים שעטרוני קראתי אותות אי־רצון. אנו נזקקים לאחדות ורק לאחדות. חלילה לנו משתי רשויות. אתם קוראים לזה – חלוקת העבודה, ואנחנו רואים בזה – הרחבת־פרץ. שכם אחד!

יאֶבגאֶניה פאבלובנה היתה האחת, אשר העירתני, כי חסרה לנו התייחסות רצינית לדבר. הרחבת השכלת העם להתפשטות הספרות דבר נחוץ באמת הוא, אֶ… אפלטון אמר, כי בשביל שיהיו בני האדםמ מאושרים צריך, שכל המלכים יניו לפילוסופים או כל הפילוסופים – למלכים. אחת משתי אלה. יאֶבגאֶניה פאבלובנה מוצאה בענות־חן, כי שתי הדרכים האלה גם יחד אינן מספיקות, והדרך הנכונה היא לעשות אתכל העם לפילוסופים… כל איש פחות או יותר הוגה יבין את זאת. אגב, אצלה, אצל יאֶבגאֶניה פאבלובנה, אמת זו לא תמול היא. בשכבר הימין היתה כרורה מאוד אחריה גם במעשה – מובן, שלא מנקודת־ראות הציוֹניוּת… אך אין הדבר עיקר… עם זה האיש לרנר עבדה הרבה, הרבה…

ליבי ניתר. עשיתי את אזני כאפרכסת. אשת שיחתי הביטה עלי מבט חודר ובת־צחוק ערוּמה נולדה על שפתותיה הבולטות־ואינן־בולטות.

– אֶ… יודעת אַת אֶת לרנר מהתקופה ההיא?…

– כלומר?… רק מהתקופה ההיא…

ויאֶבגאֶניה פאבלובנה נאחזת כמעט במחשבה. היא זוכרת את לרנר ק' מהתקופה ההיא. סואן היה אז – מורא… יודעת היא את לרנר… היא זוכרת: מלה אחת – ועדת שש מאות איש נכונו!… אל כל אשר יחפוץ… מה שהזמן גורם…

והיא מתפרצת ממחשבותיה במשובה עגומה:

– הוא… אין לו כל עסק עם הספרות?…

– כלומר?

כך היה הדבר, לדעתה, צריך להיות… חה־חה־חה… היא זוכרת את טענותיו… לבלרים… משחיתי־נייר… יושבי קרנות… אחר־כך, כשהתוַדעה אליהם באודסה…

– באודסה?

– כן. הלא כל ה“קולוניה” עתה שם… היו מספרים לה…

עיני אורו. ג’אֶניה! האמנם?

לא יספתי עוד לשמוע. שמים חדשים, אמנם עוד בלתי ברורים, נפתחו לפני. מַדותי בעין חודרת את המדברת עמדי מכף רגל ועד ראש, ובלבלי נעורו זכרונות כהים ומטושטשים מיטהרים, זכרונות שיחות־אגב ושיחות־לכתחילה, הלצות חדות ובלתי־חדות…

הרגשתי תשוקה אדירה להתפרץ בצחוק אדיר בפניה; אולם הבלגתי.

– באודסה – הפסקתיה – יש גם לי מכרים אחדים בין אותה ה“קולוניה”…

הבטתי ישר אל עיניה בחציפוּת.

בראשונה לא שמה, כנראה, לב ביותר אל הערתי; אולם כרגע העיפה בי את עיניה ותתחיל להביט ישר אל פני. על פניה הופיעה אותה ההבטאָה, שראיתי עליהם, בשעה שלא הסירה את עיניה מלרנר חברי.

– מאוד אפשר – קראה במנוחה – כי יש לנו שם מכרים משותפים.

לא ידעתי את נפשי מעצמת תשוקתי הלוהטת.

– את סאֶרביזוב את יודעת? – קראתי בנשימה אחת.

עיני נעכרו מעונג.

– שאלה! את סרביזוב אני יודעת היטב…

היא הטעימה את המלה באופן מוזר…

– אותו – הוסיפה כעבור רגע – ואת באֶלי חברו..

– באֶלי?

– כן… כותב נובלות… התדעהו?

עתה הגיע תורי אני לבוא במבוכה.

– באֶלי… בודאי… אדע…

באֶלי היה האיש, אשר סיפר לי על יחוסה אל סארביזוב.

– אולם, חכה־נא – קראה אלי פתאום ברצינות, הניחה את כפה על שכמי בלי־הכרח, הגישה את אגודל ידה השנית אל שפתותיה ותישא את עיניה הנלהבות אל התקרה, כמתאמצת לזכור דבר־מה. באותה שעה התחולל בלבי מה – פרידין… פרי־דין… הלא אתה הוא האיש, אשר באֶלי סיפר לי על אודותיו…

– באֶלי?

– כן… היא סיפר לי הרבה. הרבה עליך… הלא חברו מנוער אתה, כן?

– כן…

היא הביטה עלי בעין חודרת ותקרא בהטעמה שלא מדעת:

– הוא סיפר לי הרבה, הרבה על אודותיך…

– המ… נו…

– הרבה, הרבה סיפר לי…

הבטתי אל עיניה – ואתעודד.

 

4    🔗

בינתיים עשה ועד־האגודה את שלו. קריאת מחברתו של לרנר נדחתה ברוב דעות והחלטות אחדות בנוגע לעבודת יום־יום נקבעו. הנאספים החלו להיפרד.

אנוכי ליויתי את מכירתי החדשה, אשר דיברה איתי כל הדרך על הציוניות ועבודת־העם, עד בית אביה.

– הלא נוסיף נֵרָאֶה? – שאלתני כל כך פשוט, בלי כל צל של הכרח, בהפּרדה מאִתי לבוא הביתה.

– לא אפונה – עניתי במבוכה קלה…

ובלכתב ממני החילותי לחוש, לא אדע מדוע, איזו קלות אורה בלבבי. כל מחשבה אפסה ממוחי וכל רגש ברור מלבי. נתון הייתי בידי הרגשה בלתי־ברורה אבל תקיפה אחת, אשר זיקפה את קומתי, הבליטה את חזי, ותקל את ליבי כאויר…

לא עלה על לבי בעותה שעה וגם לא חפצתי לתת לעצמי חשבון ברור מכל הנעשה אתי. הלכתי וָאַך כפעם בפעם בחזקה במקלי על אבני המרצפת ומשפתי התמלטה חרש הנגינה העליזה והריקה:

הוֹי צפּוֹרוֹת ודבוֹרוֹת שלי,

פּרוֹטנה לי האגוֹרוֹת שלי…

גם בשובי הביתה לא חלף מצב־נפשי הפראי הזה; גם בשכבי על משכבי וחושך ימושני לא משה הנגינה השובבה הזאת מעל שפתי ובמהרה ישנתי שנת מאושרים…

 

5    🔗

עברו שלושה ימים ואנוכי לא ראיתי את יאֶבגאֶניה פאבלובנה; אולם רישומה היה עוד ניכר עלי. מצג אחד לא נתנה לי זרותו של לרנר בליל־האסיפה מנוח, אעפ"י שאת המפתח לזה, כאשר נדמה לי, כבר מצאתי; ומהצד השני עיסקה את מוחי כל העת, ריחפה נגד עיני ותהדד חרש בלבבי אותה ההבטחה הכמוסה, הבטחת־ההֲלוֹט המדגדגת, אשר קראתיה בעיני מַכּירתי החדשה, בטרם הפּרדי ממנה לאור הפנס, אשר על יד פרוזדור בית אביה. במשך שלושת הימים האלה אמנם ביקרוני לעתים, תכופות או רחוקות, מה שבני־אדם קוראים רגעי־התפכחות, ואז הייתי לועג לי ולה ולהבטחה־ההזיה גם יחד; לפעמים גם קוצף… ואולם כל כמה שכוח לעגי וקצפּי גם יחד לנפשי היה גדול, לא יכול בכל זאת להמם את אותה הצפּורת האוירית המנומרת, שנישאה כל העת הכל בתי־נפשי וזמזומה־עסיסה הנובע הגיד לי כל־כך הרבה, אמנם עוד בלתי ברור ומטושטש, אבל בלתי־ספק נעים מאוד…

את לרנר שאלתי למחרת האסיפה לפשר חזירתו הפתאומית, ויענני בהטיה ניכרה ובבלי חפץ, כי נזכר פתאום, ששכח להוסיף במחברתו דברים אחדים רבי־הערך, אשר יחד עם זה לאו כל יום זמנם להיאָמר; ואלמלי נשאר אז שם והיה קורא את דברי מחברתי בלעדם, כי עתה לא היתה כל תקנה לדבר.

הבינותי, כי נוֹטה הוא לצדדים. אבל לא הרפּיתי ממנו.

– למה זה העידוֹתני עליך בשעה שלא ידעתי ולא כלום?…

– בכדי להינצל – התאדם רעי ועל פניו הופיע לעג חלש…

– אבל מה היה לך להוסיף שם עוד… הלא קראתי…

– קראת? – נכוה חברי ברותחים – מה קראת?…

– מה קראתי?… את מַחבּרתך, מובן…

– המ…

הוא התקצף.

– צריך הייתי…

החילותי מן הקצה השני.

– ש־ם על שד־מות בר וָ־פ-רי… הראית את האורחה שם?

חברי נשא עלי את עיניו בגניבה וישתוק.

– אע־בוד גם א־נו־כי… מ?

– מה?

– ראית?

– את מי?

– את האורחה.

– איזו?

– בבית גילדין…

– בבית גילדין… לא הרגשתי…

חברי תיקן את מושבו.

– האמנם? והיא אומרת כי יודעת היא אותך.

– מי?

– המילדת פאֶלשאֶר…

– איזו מילדת?

הרגשתי תשוקה עצומה לקרוא קול גדול: ג’אֶניה…

– אַ… פאֶלשאֶר

– אַ… היא היתה שם?… שמע נא, טוב כי נזכרתי. היום היו אצלי שליחי “פרחי ציון”…

– וכי מה? – שאלתי בלי חמדה.

– מורה חסר להם…

– וכי איה לויטין?

– לויטין נוסע…

מציאה מצאתי.

– יודע אתה?אני אמלא את מקומו.

– אתה? ו“תקות ציון”?

– להם נשיג מורה אחר… לרוסית נקל… אדמה, כי גם זו המילדת…

– נוּ, איך שיהיה – נמצא לנו עצה…

– כיצד אתה חושב? המילדת תקבל?…

– אבר טפל, נוּ. שמע־נא, אֶ… מה חפצתי… כן… אין דבר, נוּ… עוד נספיק…

– מה חפצת להגיד?…

– אין דבר! – הגין חברי על עצמו בכפו כמפני זבוב טורד וישתעל.

וכלום לא עלתה בידי.

והעבודה היתה יגעה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה ויחד עם זה גם רגע אחד של סיפּוּק הנפש. היושב־ראש שלח להגיד לי, כי אכין בלי כל עיכוב את המכתב למורשה הגליל, הדורש, כי יודיעו לו את כל פרטי האגוּדות אשר בעיר וחשבון מדויק מכל מעשיהם בשנה שעברה; נחוץ היה לטפל במספרים צנומים, בעובדות שדופות, קטנטנות, אבל נחוץ היה… מן הביבליותיקה שלחו להגיד לי, כי, לאחרונה, פקעה סבלנות הקוראים והיושבים גם יחד; אם לאחר שבוע ימים לא יבואו הספרים הרשומים זה כבר להביבליותיקה – ישיבו לי את המפתחות; ייסתם איפוא גם הצינור האחד ומיוחד, אשר עליו אנו נשענים. עלי איפוא למצוא לי עוד שני ולסובב עמו על פתחי החברים בשביל לגבות את הכסף המגיע מהם. מלבד זאת עסקתי אָז ביסוד קריאות־צבור שונות בשביל ההמון, והעבודה היתה מרובה מאוד. לא היתה אף שעה אחת פנויה, והדברים נשארו במצבם הקודם.

 

6    🔗

באחד הערבים נזדמנו אחדים מצעירי הציונים אל בית־המקרא. לרנר היה גם כן בתוכנו ויסרב הרבה לקרוא באזני הנאספים את דברי מחברתו, בהצטדקו, כי לא יתחיל לקרוא אותה לאיש איש בפני עצמו. אף על פי כן, בשעה שהגיעה עתי ללכת אל בית אחד מתלמידי, נעתר.

כשבאתי אחרי הוראתי הביתה, מצאתי על שולחני פתקה קטנה, ובה כתוב לאמור: “בוא אל בית־המקרא מיד כשתשוב הביתה. י. לרנר”.

לא התמהמתי. בדרך פגשתי את יאֶבגאֶניה פּאבלובנה. שלום לי. אני צריך לברכנה בחנוכת־הבית. מדוע אינני נראה? היום קבעה את דירתה ברחוב פלוני בבית אלמוני. יהי נא הדבר שמור אתי לזיכרון. נוּ, ואיזה חדשות יש אצלי? כן, היום ביקרה את הביבליותיקה שלנו. מ… יש ספרים הרבה וספרים טובים; יפה מאוד – מובן, לא על הספרים העברים היא מדברת… כנראה, יש ביניהם ספרים מעניינים, האף אין זאת?… כן… התאוֹננוּ באזניה, כי אעפי"כ יש דחק גדול בספרים. זה לא טוב. מדוע אין שמים לב לזה? ואולם – הבלים… אנחנו צריכים לחכות רק עד אשר היא, יאֶבגאֶניה פאבלובנה, תירגע למדי; אחרי־כן תראה לנו את כוחה; תראה, כי גרועים אנחנו מנשים – פו, הרבה גרועים; בלי כל עיכוב, תראה…

סיפרתי לה, כיהחלטנו להציע לפניה ללמד את נערי “תקות־ציון” תחתי. מובן, כי היא תקבל את ההצעה בשמחה רבה. כּ־ן. האפשר להסתפק בדבר? בלב ונפש. בכלל מרגישה היא בימים האחרונים איזה שאיפה־כבירה לעבודה זאת… כל שהרגישה וחשבה על הציוניות משכבר הימים דרך אגב, היא מרגישה, הולך ומקבל בקרבה תמונת שאיפה… נוּ, פשוט, משתרש, חשה היא, בלב, בנשמה… מה זה שם בבית־המקרא?…

אנחנו עמדנו על יד בית המקר. בבית היה אורה; מן החלונות הפתוחים התפרץ החוצה מבול של קולות שונים נלהבים, אשר הפריעו את מנוחת־האויר הנעימה של ערב־האביב ברחוב שוֹקֵטָה, אשר בקצה העיר…

מתוַכּחים.

אַ־אַח! יאֶבגאֶניה פאבלובנה תסור לראות. וכי צריך עוד לפון בדבר? הויכוחים נלהבים מאוד, והיא כל כך אוהבת את ההתלהבות המעשית של הלבבות הצעירים…

סרנו ולא אחרנו עוד. מיסדים חברה חדשה – “ישראל הצעיר”. הצעתו של לרנר בדבר חלוקת־העבודה נתקבלה פה אחד. היא, הצעתו של לרנר, קראה להם בשם את אותה ההרגשה הכהה, אשר היתה מתנשאת ומרפרפת בלבבם כפעם בפעם מדי האספם לאסיפות הכלליות…

הבית היה מלא צעירים מכל המינים. רובם היו תלמידי בתי־הספר הבינוני והריאלי אשר בעיר מבני המחלקות האחרונות ושלפני האחרונות. הרבה היו בעלי בתים, הרבה בני־ישיבה, – מורים עברים, “כלליים”, אֶקסטרנים וסופרי בתי מסחר אחדים. תשואה ומהומה. שונות דעות הצעירים הללו ושונות הרגשותיהם; אבל הצד השוה שבהם, כי כולם בני־ישראל המה. תשואה ומהומה..

הפרוגרמה של החברה היתה כבר נכונה, כלומר בכלליותה. היא היתה רחבה מאוד. צריך לייסד קריאות־צבור בשביל ההמון לחוּד ובשביל בני השכלה פחות או יותר לחוד. אלה האחרונות צריכות לטפל במקצועות שונים. את כל מפלגות הנערים המתלמדים צריך לאגד לאגודה אחת וללמדם בשיטה מסויימת אחת. צריך להשתדל להשיג רישיון לפתוח בית־ספר עברי כללי, שבו ילמדו את כל לימודי הגימנזיה בהוספת הידיעות העבריות. בגמור התלמידים העניים את בית־הספר הזה או שכמותו, ובלבד שתהא להם הידיעה הדרושה בספרוּת העברית, צריך לתמוך בידם להכנס אל אוניברסיטה זו או אחרת עד אשר תיוָסד “אותה האוניברסיטה” בירושלים… הציעו לייסד “פונד” מיוחד לדבר ולגשת אל העבודה ברצינות הדרושה לאחרונה, צריך להושיב ועד של מומחים לעסוק ביסוד אגודת־פועלים על יסודות עברים, כלומר: בהתאמה אל התנאים שהאומניםהעברים נתונים בהם…

אלה המה קטעי הפרוגרמה בכלליותה. היו עוד חלומות נעימים כאלה, חלומות תמימים – כחלומות, אבל גדולים וצעירים – גם גן כחלומות. ההתלהבות היתה גדולה, והמהומה – מחרשת אָזנים.

על פני לרנר שורה השכינה. לשמחתו אין קץ. לסוף הוא רואה, כי לא אלמן ישראל; דור חדש קם, מתנער, מתעודד ופורש את כנפיו לעינינו. האגוּדה הזאת צריכה, היא צריכה להסתעף ולפרוש מצוּדתה על פני כל עולם ישראל. עין בעין הוא רואה, כי התחייה־העממית לא חלום שוא הוא. עוד ישראל עֵר. לאחרונה, אחי, יש לנו מרחביה לעבודה. לאחרונה… עתה יתחילו החיים!

ואת יאֶבגאֶניה פּאבלובנה אי־אפשר היה להכיר באותה שעה. עור חדש לְבָשה. היא לא קיותה למצוא אצלנו תנועה כבירה כזאת. האמת צריכה להאמר: באודסה לא פגשה התעוררות נלהבת כזו. מצד אחת היא שמחה מאוד: היא רואָה התרגשות כוחות צעירים, פּוריים, הנותנים תקוָה רבה ללב; ואולם מצד שני מאוד לא נעים לה לראות בתרדמת אחיותיה… דממת־מות… לא! הדבר לא יימשך – הוא לאיוכל להמשך כך לאורך ימים. היא תקום. היא תעורר… לרנר קרב אלי. העיקר צריך להשתדל ביסוד סניפים לאגודה הזאת גם בכל יתר הערים. ככה תתפשט עבודתנו בכל תפוצות ישראל. מי זה שם? אח, המילדת…

– כן, פגשתיה ואביאה הנה…

נו, ועתה הוא חושב להודיע, כי האסיפה נגמרה. עליו עוד לכתוב היום קולות־קריאה גדולים ונלהבים. מה אני חושב?

העירותיו, כי מצודתנו אינה פרושה עוד על מרחב רב, כל זמן שלא רכשנו לנו עוד את לבות נשי ישראל, העובדות היותר חרוצות והיותר פוריות…

אמנם צדקתי; ואולם לכל עת.

– המילדת – אני מספר לו – נמוגה כולה… התראה?

היא עמדה לא הרחק מאתנו ותשוחח את אחד הריאליסטים.

אש זרה הוצתה בעיני חברי הלוהטות ועל מצחו שכנה עננה כמעט.

– חדל… לא משכמותה ניבּנה…

– להפך, אני מוצא…

– ובכן, אודיע תיכף, כי האסיפה נגמרה…

הוא התבולל בין ההמון…

קרבתי אל יאבדאניה פאבלובנה. אַ, הנה גם אנוכי, והיא חפשתני… מה שם?

על השולחן עמד אחד הנאספים ויכריז:

– היושב ראש מתכבד להודיע, כי האסיפה נגמרה, והוא מבקש את חברי הועד להוָעד מחר בערב בשביל לגשת אל העבודה. את החברים הנכבדים הוא מבקש לבלי החסיר אף אסיפה כללית אחת, אשר תהיה מדי שבוע בשבוע ביום החמישי לשבוע בבית הזה.

השאוֹן שב לקדמותו.

– נו – קראה יאבגניה פאבלובנה – שמחה אני מאוד, כי נפגשתי אתך היום…

היא שפשפה את ידיה ופניה אוֹרו.

– ערב כזה! – לא יכלה להירגע – ערב כזה!…

הנאספים החלו לעזוב את הבית. בדלת היה הדחק גדול מאוד והתשואה – עוד יותר רבה. יאֶבגאֶניה פאבלובנה עמדה על ידי מבלי יכולת להניע ביד או ברגל – ותשוחח עמדי בהתלהבות על העבודה הציבורית בכלל ועל ערכה של זו החדשה בפרט. לרנר עמד גם הוא לא הרחק מאיתנו, ובכל השאון הרב, אשר עמד עלינו ובתוכנו, לא יכול בכל זאת לבלי שמוע את דבריה. לי נדמה אפילו, כיהתאמץ להקשיבם, ולבי מלא רחמים עליו. פניו עוררו זאת. מהרה הופיע על שפתי יאֶבגאֶניה פאבלובנה אותו הלעג, אשר ראיתי עליהן עוד בערב הראשון להתודעותנו: מבטה נח על לרנר – ולא חדלה מהביט אליו.

לבסוף יצאנו ומכירתי קראתני למעונה לשתות תה.

פרק 7

למחרת אחרי הצהריים סר אלי לרנר. הוא הודיעני כי אסיפת הועד תהי היום בביתו הוא ולא בבית־המקרא.

– מדוע?

פניו עוּותו בלעג חלש. דאגה עמוקה, רוחשת, הכרתי תחת הלעג הזה.

– קרא! – הושיט לי פתקה קטנה.

קראתי:

אדוני הנכבד!

ישיבת הועד של “ישראל הצעיר” צריכה להיות היום באחד הבתים הפּרטים. אל בית־המקרא תתאספנה היום בערב צעירות אחרות, החפצות לאַחד את כוחותיהן ולהקדישן לדבר טוב.

ברגשי־כבוד י. פאֶלשאֶר.

– פאֶלשאֶר?

– המ…

רעי השליך את מגבעתו על המיטה וישב. הבטתי אל פניו. אותו הלעג נמוג והדאגה נשארה.

– התנועה – העירותי – מקיפה את כל המחנה…

– חושש אני מאוד…

אני מתפלא. כלומר?

רעי מכחש לי. כלומר… הוא אינו רואה בזה כל רעה; אדרבה… אול־ם… להסתפּק בקיומו של דבר, חושב הוא באותו הלעג החלש, אפשר ואפשר..

– מה ראית?

– נחיה ונראה…

אין אני מבין בכל זאת לרעו. אין אני יודע היטב, למשל, את “זו פאלשאר”, אבל אפשר, כמדימה, להגיד בבטחה, כי עָצמה לה כבירה, אם לא בלתי־מצויה… כלומר… נו, כן… מלבד זאת – מוזר! – הלא גם בלעדיה, אני חושב, אפשר למצוא בין הצעירות כאלה, אשר אפשר לסמוך עליהן… לאחרונה – מה לך עוד? – הן לא תהא חברתן עומדת ברשות עצמה…

רעי התנודד.

– הלא חברתן – שיניתי – תיספח בוַדאי אל שלנו…

רעי קם מן הכיסא ויתחיל להתהלך בחדר.

– מ?…

– איני אומר כלום – סינן רעי מבעד לשיניו – נחיה ונראה…

ישבנו עוד מעט ונלך אל האסיפה.

פרק 8

ואגודת הנשים נוסדה לע“ע היה מספר חברותיה מעט מאוד: עלמות אחדות, ובתוכן שתי בנות גילדין ומרות אחדות, וביניהן מרת גילדין; אולם מקוים, כי החברות תתרבינה. ליושבת ראש נבחרה אֵשת ד”ר דוידוביץ. יאבגניה פאבלובנה, העוסקת הראשית בדבר, הודיעה גלוי, כי היא איננה מקבלת עליה כל משרה רשמית, אולם עבוד תעבוד ככל יכולתה. על הוַעד רק להקל מעליה, כעל יוצאת מן הכלל, את השעבוד למרוּת הנהוגה… כן, הסבירה, צריך להיות…

והעבודה הרתיחה בכל המחנות. חברי “ישראל הצעיר” רבו מיום ליום. יום יום אספו ודרשו ברבים קבעו עתים לפרקים במקצועות שונים: תורת הכלכלה, התפתחות הקולטורה, חקר חיי החברה, תולדות הספרות בכלל בהתאמה עם התפתחותה של זו העברית, המדעים הטבעים ועוד. מלבד זה נוסדו בשבתות אסיפות לשאת ולתת בדבר בירור יחסם הנפשי של הצעירים אל היהדות והיהודים… המיתרים נמתחו, הגלגלים הסתובבו במרוצה ובתשואה רבה.

מלבד כל אלה נוסדו קריאות שונות בשביל ההמון, הדבר היה חדש ופתאומי. ובני ההמון הצעירים נהרו מכל עֵבר.

גם את ה" ג ימנזיה העברית" לא שכחנו אף רגע. לא נחנו ולא שקטנו עד אשר הקימונו לזה ועד מיוחד, שישא ויתן בדבר. הועד צריך להיות מוכן והסעיפים מעוּבדים – איך שיהיה…

המיתרים נמתחו. העבודה הרתיחה. קולות־הקריאה עפו מיד אל יד ונקראו בעניין רב.

בקרוב סרה אלי יאֶבגאֶניה פאבלובנה למסור מודעה, כי היא חדלה ללמד את נערי “תקות־ציון”. היא השיגה רשיון לפתוח בית־ספר פרטי לילדות עבריות. היא חפצה איפוא להתיישב עמי בדבר.

שפת הארץ תורה היא בחנם. היא אינה חפצה חפצה ליהנות מזה כלום. היא תמצא לה די מחסורה גם מאָמנותה בלבד. חסרות איפוא, לע“ע, רק מורה לעברית וומורה לאריתמטיקה. היא לא תחפוץ, מעמקי לבבה, לא תחפוץ לבקש הוראת חנם; אולם מסוּפּקת היא אם אפשר יהיה להשיג את הכסף הדרוש לשכירת־מורים. מהתלמידות אי־אפשר לקחת כלום… נו, הרבה – עשרים וחמש קופיקות לירח… גם בזה תפון מאוד… בנות עניים… נוּ, מלבד זה – דירה… אעפ”י שבעצם הדבר אפשר לע"ע בבית תלמוד־תורה, אף כי… באחת: ההוצאות מרוּבות מאוד… אולי טוב ליסוד פונד? הדבר אפילו לא טוב… גם בלעדי זה כבר ישנם אחדים בעיר, אבל – מוכרחים נהיה. איך שיהיה, בדבר שכירת־מורים אי־אפשר לעת־עתה לדבר.

ובעוד ימים אחדים היה כבר הכל מוכן ומזומן: גם דירה, גם מורים, גם ספרים ומכשירים – הכל בחנם ו“בחצי־חנם”. ניגשו אל העבודה בהתלהבות ובחשק נמרץ.

פרק 9

ובאחד הימים קיבלתי מאת היושב־ראש של הועד המרכזי לכל אגודות העיר את המכתב אשר קיבל מאת אגודת הנשים בו קראתי כדברים האלה:

אדונינו הנכבדים!

אגוּדת הנשים, אחרי אשר הספּיקה לקבוע את יחס־הכספים עם כל היחסים החיצונים שלה במגמה קבועה, חפצה לשום לב עתה אל היחס הרוחני, הפנימי, החסר לה עוד כמעט. באסיפת כל החברות החלטנו איפוא, אדונים נכבדים, לפנות אליכם להיות לנו לעזר בדבר זה, אחרי כי, לדעתנו, אפשר לרכוב את אותו היחס רק באמצעות ידיעת השפה העברית וספרוּתה.

ברגשי כבוד, היו"ר פ. דוידוביץ

גם הטופס, גם החתימה היו כתובים, כאשר הכרתי, בידי יאֶבגאֶניה פאבלובנה.

בסוף המכתב הוסיף היושב־ראש דברים אחדים משלו:

אדוני הצעירים!

שימו נא לב לדברי “עורב זקן”, אולי תמצאו בהם תועלת. אחים! דעוּ את אשר לפניכם ואל תשגו בחלומות. לי נראה, כי מרוב העבודה אין אנחנו עושים כלום. שקלים לשנה החדשה לא נמכרו עוד, מלבד אותם, שהספקנו לחלק באספתינו הראשונה – ולעת עתה – זכרו נא! – גם האחרונה… ואַקציות – מאן דכר שמן. גם את החובות חדלו לגבות ובאוצר האגודות, לפי הודעת הנאמן המרכזי, לא תהיה בקרוב אף פרוטה לפורטה. אחים! סלחו לי אם אומר, כי מַרפּים אתם את העם… דעו את אשר לפניכם – ואנוכי את נפשי הדוֹאבת הצלתי.

ד"ר מינקין.

– אבל הלא נתחלקה בינינו העבודה!… – התרגז לרנר בהראותי לו את המכתב.

הרגעתיו. עוד העת רבה לבוא חשבון. עתה יש לנו עבודה אחרת יותר נחוצה.

וגם לאגודת־הנשים נמצאו מורים והשיעורים הראשונים נקבעו.

פרק 10

ואולם יאֶבגאֶניה פאבלובנה לא הסתפקה בזה בלבד. נפשה הקשיבה מה והרגשתה חיפשה את הקול.

באחד הימים סרתי אל משכנה ואמצאָה הוגה בתירגום הרוסי של “חיקוי והתבוללות” לאחד־העם.

– טוב כי באת – קראה – ואנוכי אמרתי לסוּר היום אליך.

– וכי מה?

לעזרתי היא צריכה. היא אמנם לומדת עברית, אבל חסרה לה הסבלנות לחכות הרבה.

– ובכן?

ובכן היא חפצה, כי אנוכי אקדיש לה זמן מוּעט. כלומר, בעצמוֹ של דבר די רק להראות לה על אותם הספרים הכתובים בשפת הארץ, שאליהם היא צריכה לפנות. אולם, בלעדי זאת… מובן מאליו, שאלה הספרים, אשר תוכל לקרוא בלי עזרתי, תקרא בעצמה; אולם בלעדי זאת היא חפצה, כי אותם אשר בעצמה לא תוכל לעַכֵּל, אקרא אני אִתה. הנה, למשל, את המאמר הזה היא קוראת ומבינה אותו היטב; אולם את המאמר שלפניו ניסתה לקרוא ותהי אנוסה לחדול. אינה מבינה כדבעי. העיקר אין היא בקיאה בתולדות העם והתפתחותו. כל אותם הזרמים השונים, בינו נא, זרים לה לגמרי… נוּ, מה תהא תשובתי?

– בחפץ לבב… מדוע לא? את זאת אפשר לעשות…

נתתי לה את “תולדות ישראל” לדוּבּנוֹב לקריאה בפני־עצמה. מלבד זאת הייתי נותן לה מפרק לפרק כם מחברות בודדות לתכלית זו. לקריאה־משותפת בחרתי את ה“על פרשת דרכים” במקוֹרוֹ; ויום יום הייתי בא אליה בשעה קבוּעה, קורא לה מן הספר – בתירגום, כמובן – ומסביר לה בהרחבה.

היא היתה תלמידה מקשיבה. בימים הראשונים היתה אמנם מקיפה אותי בשאלות זרות ומתמיהות, יותר נכון: תמימות, כפי שאפשר לחכות מאיש שאיננו יודע מהעניין אשר לפניו ולא כלום; אולם ברבות הימים הספּיקה להשיג לה, ע"י עבודה תמידית ועיוּנית, מושג פחות או יותר נכון מהעניין אשר לפניה, וקריאותינו נעשו מיום ליום יותר חַיות ולפיכך גם יותר מעניינות…

לפעמים הייתי מביא לה גם מן הספרות היפה ומתרגם. ממנה, מהספרות הזאת, היתה רגילה לתבוע את היסוד הכללי, יסוד כל האדם…

– טוב – היתה מסברת – בעברית; אבל הלא גם המה חיים כבני־אדם…

אנוכי נעניתי לה. אולם הדבר מובן; עד העת האחרונה היתה אצלנו הספרוּת רק אמצעי סרסרה, ואין איפוא להתחשב עמהעתה. להסתמל בדמוּת רכושו הפנימי של העם, הנובע מחייו בלי כל אמצעי, היא מתחילה רק עתה – והעם, כמובן, מביע קודם כל את המיוחד לו לבדו… עוד יבואו ימים. התחייה זה אַך החלה…

וכשקראה באחד הימים את ה“לאן” של פַיֶרבֶרג רוסית, מצאתיה נרגשת מאוד. את נפשה לא ידעה. מרגלית! כדאי ללמוד את השפה העברית ולו גם רק בשביל לקרוא את היצירה הלוהטת הזו במקורה. אח, לו ידעה קרוא עברית. היא משערת… מי הוא זה פירברג? בן אחד היהודים האדוקים בודאי… מובן… כן. אנוֹכי צדקתי באָמרי, כי התחייה זה אך החלה. ואולם – מה משפט ההתחלה! יצירות כאלה הן אמנם סימני תחייה־מתפרצת, בלתי סבלנית… היא רואה בחוּש, כי כך הוא הדבר, והיא מתפלאה על עצמה: איככה זה, נו, איככה חיתה עד עתה בלי כל שורש, בלי כל… מולדת־רוחנית?… בעצמה אינה יודעת!… אל אלוהים! והלא מאוד, מאוד אפשר היה הדבר, כי תישאר “שׂיָה נידחה” גם להבא, לעולמי עולמים, אילמלא… שבאה עתה לכאן ואילמלא… אילמלא… שסוּדרוּ התנאים באופן כזה… היא מתחלחלת.

ומה שמרעישה עוד יותר: הלא ידעה בכל זאת, ידעה גם באוֹדסה את דבר התנועה… ידעה… השכּם והערב דיברו לה על אודותה… היא מאבדת את פתיל המחשבות…

גמרנו את “על פּרשת דרכים” בפעם השנית. היא בקיאה בתולדות ישראל של השנים האחרונות. בהאָרות ידיעות שונות מן התקופות הקודמות, עם כל הסתבכויותיהן. היא יודעת ומרגישה את כל אותן השאיפות הנשגבות, המתרוצצות בלב טובי העם בשנים האלה וחשה אותן כחלק גדול מעצמה, ממהוּתה. היא הנה אחת מאותן החולמות הגדולות, שישראל כל כך נזקק להן והיה גם כל כך עשיר בהן, לו אך ידעה לערוך להן מחיר נאות…

– ובכל זאת – התאוננה פעם באזני – כבד מאוד לחכות… עולמנו מצומצם ביותר…

ופניה באותה השעה היו סמל השאיפה הקודחת.

– מחוץ לחיים עודנו – הסבירה.

– פלסי איפוא נתיב אליהם…

היא הורידה את ראשה. מצחה היה מחשבה־רוגשת.

– ונפלס! – קראה פתאום בקול ותרם ראשה – נרחיב את הגבולים!

רגעים אחדים התהלכה החדר דוֹממה ובצעדין בלתי־ישרים; אחרי כן קראה אחוזת־מחשבה:

– כן… אבל מתחילה עודנו צריכים להיכּון לזה… “לעולם תלמד”… ללמוד, אנו צריכים ללמוד… נו, – קראה פתאום בהחלטה קודחת – לך־לך הביתה, א־דוני, אַל־נא תבלה עת לשוא. גם אנוכי אגש אל העבודה…

פרק 11

יצאתי מביתה בלב נרגש כים. ברדתי מהמדרגות שטפה כל עצמתי אל תוֹך לבי ואחיש את צעדי הביתה. ברגעים ההם נדמה לי, כי שם, בביתי, מחכה לי איזו עבודה כבירה, עבודה עולמית גדולה, אשר כל העולם כולו מיום היותו ועד היום הזה נלחם בה ולא יכול לה, ורק בנפשי אני חשתי גבורת עשרה “שמשונים”, עזוז אלוהי־האלוהים בעצמו כביכול ואהי בטוּח, כי די לי רק לנגוֹע בה באצבעי הקטנה הזאת – ותיעשה. אנוכי אוֹמַר – ויֶהי.

אין צריך איפוא לאחר. נחוץ להחיש. אַ?… ערבא טבא, ערא טבא. סליחה. פּנאי מוּעט. שלום.

ובבואי הביתה – לא עשיתי כלום…

כל עבודה היתה קטנה לי, לא יכולתי לנגוע בה מחמת מיאוּס. על השולחן מצאתי את מכתבו של מורשה־הגליל, אשר שלח לי, כפי הנראה, הד“ר מינקין לעבור עליו, כדי שאקראהו אח”כ באָזני החברים. הוא מדבר שם בהרחבה על איזה שקלים, על איזה מניות, על איזה בּאנק ועל איזו ידיעות יותר מפורטות מחיי האגודות – מי זה ישים לב לדברים פעוטים, קטנטנים כמו אלה? עבודה, עבודה תנו לי, עבודה גדולה, כבירה –אותה העבודה…

לא מצאתי כלום מה שיספּיק לי – ואיעף…

שכבתי על מיטתי ואעביר שנית במוֹחי את אותה השיחה, שהיתה לפני חצי שעה ביני ובין אותה החוֹלמת הגדולה, שאני כורע לפניה… כן, באותה שעה כרעתי לפניה ברך…

גם את עיניה הלוהטות זכרתי אָז, גם את פניה העזיזים, גם את עטרת תלתליה, גם את קולה החזק, החודר…

ובמוחי עלו, עפ"י איזו השתלשלות משונה או בלתי משונה, בפעם הראשונה אחרי אותו הערב, שבו התודעתי אל העלמה הזאת – דברי באֶלי חברי עליה, ואזני כמו שמעו ממרחקי העתים את השם ג’אֶניה כמו ששמעתיו מפי חברי הלז לפני שנה, בבוקר אביב, בכפר, על שפת הנחל, אחרי הרחצה…

בפעם הראשונה במשך כל העת הופיעה במוחי בהבלטה־מציקה ותנחת בלבבי הסתירה הזאת בכל תוקף אַכזריוּתה…

ואני מתנודד…

רבוש"ע ¹, האמנם כיחש לי באֶלי?

את הקודש חיללתי לוּ עלתה אז על לבבי מחשבת־פּיגוּל על מַכּירתי!

באמנם כיחש לי באֶלי?

את מחשבתי פיגלתי לו עלה אז על לבבי, כילא כיחש!

אבל, אֵל אלוהים! האמנם כיחש לי באֶלי?…

ולרנר?

האמנם רק את חזות ליבי ראיתי?…

אבל מה לי – ולזה?…

מה לי – ולזה? בחוץ רעש. רעש, אופנים, כנראה, על אבני השוֹסֶה. הֹרמוֹניקה מנַסרת. בן אדון החצר, כנראה. חג היום להם. חג גדול. הזמרת עזיזה מאוד. הנה רעש התופים. טה־טה, טה־טה, טה־טה־רה־רה־טה. החיל הולך ישר, בטוח, צעד אחר צעד הולך החיל. היא צועדת בראש, ראשה זקוף, השער פרוע, הפנים חוצבים את המדבר – נתיב היא מפלסת… ונפלס! מתגלגל קולה כרעם אדיר – והמדבר רועש. והיא גדלה. הנה ראשה מגיע לשמים. ופני תכסה כלימה. הכל מראים באצבע. מי זה שם מתגלגל לרגליה? באֶלי… אחי באֶלי… סאֶרביזוֹב? טוב… טוב מאוד… לרנר… מה הוא עושה? חרב מרוּטה… אל לבה, אל לב ג’אֶניה…

– ג’אֶניה – התחלחלתי ואיקץ.

עבר רגע. בינתי שבה אלי ואקוט בפני.

בלילה ההוא נדדה שנתי מעיני.

פרק 12

דופק העבודה לא עלה ולא ירד. אנוכי אולי הייתי האחד, אשר ירד בו מעט; אולם בכל אופן לא גררה אחריה הירידה הזאת גם ירידת דופק החיים בכלל בקרבי…

יאֶבגאֶניה פאבלובנה היתה ממלאה אל כל המוּטל עליה באמונה, אם גם בהתאמצות ידועה… לרנר היה סר אלי יום יום, מוסר לי פקודות ומקבל ממני. הוא היה כולו נבלע בעבודה. לי נדמה אפילו לפרקים, כי ירא הוא מאוד מפני אפס עבודה; גם הרגשתי בו בעת ההיא רגשנות יתירה, שלא הסכנתי לראות בו עד עתה. הוא היה נוח מאוד להתרגז.

והדבר הזה – אולי גם הרגשתי מדוע – לא היה נותן לי מנוח מידי פעם בפעם; אולם סערת רוחי לא היתה־נמשכת. גם אני הייתי נבלע בעבודה.

וקריאוֹתינו המשוּתפוֹת עוד נמשכו באותה ההתלהבות שהתחילו. במזון “רוחני” היתה השפעת שובע; אולם יאֶבגאֶניה פאבלובנה היתה יותר כרוכה ויותר שוגה בקריאותינו בביתה, אם גם בימים האחרונים היתה מפריעה את סדר הקריאה לפרקים תכופים שלא־בכונה. בכלל היתה בימים האחרונים מצומצמת אל תוכה, ואותה ההתאַמצות שהכרתי בעבודתה לפני שבועות אחדים הָבלטה יותר ויותר; שיחותיה היו מקוטעות ומרוסקות והֶאצותיה לעבודה הקודחות נעשו יותר תכופות ויותר רוגשות.

באחד הימים הבאתי לה את ספרי ברדיצבסקי מהוצאת “צעירים” ונקראם יחד. היא, המילדת פאֶלשאֶר, לא סבלה את קפיצותיו הפילוסופיות־פיטניות של המחבר, אולם חביבות היו עליה, מפני שמתוך עב הערפל דיברו הקפיצות האלה לנפשה הרבה, הרבה… היא סלחה לו את הכל.

אצלו – אמרה לי – אני מקשיבה את משק אותם החיים החדשים, הרחבים…

וכשרכשה לה מושג פחות או יותר נאמן מתביעותיו היסודיות של הסופר הזה, אמרה לי פעם ברגש:

– יודע אתה… צריכים אנחנו מתחילה לפסוע על ראשו של זה… לפסוע – שינתה ותרם את ידה ותכף אותה לאט לאט כקשת – הלא תבין? ואז נבוא אל החיים הנכספים…

ודוקא באותה שעה – בשעה שראיתיה לפני עטופת שמלת־בית קלה, פרועת־שיער יורד תלתלים, פניה לוהטים מחוָרים, עיניה לטוּשוֹת־חולמות וידה כאילו נעוצה בעתידות אשר התרקמו לפניה – דוקא באותה שעה נעורו בקרבי אותם הזכרונות התולעים, אותם הזכרונות העלוקות, אשר מצצו את דמי וליבי…

נעורו בחברתה – בפעם הראשונה למִמָחרת הערב הראשון להתוודעותנו.

היא קמה ממושבה ותחל והתהלך בחדר בלי־הרף בדוּמיה. זמן רב נעניתי מתגרת אותן המחשבות המרות, אשר הדומיה הצפעונית כמו הוסיפה אֶרס מַכוה לעקיצותיהן; נטפים נטפים מצצו את דמי לבי ונפשי; נשימתי כבדה, מוחי להט; אולם בכל כוחי התאמצתי להרגע. לקוּם וללכת משם – לא יעלה על דעתי… ביקשתי לי איזו אמתלא להפריע את הדוּמיה.

לאחרונה מצאתי.

– יאֶבגאֶניה פאבלובנה, שכחתי…

היא עמדה מלכת, בהתרגשות קלה הפנתה אלי את ראשה ומבטה החמים, מבטה הסוחף כמו גרפני אל תוכו… עיני נעכרו, ראשי סבב, הכל נעלם, רק בּבה ראיתי; בבת־עין טופחת, מחממת, מתגעגעת, מאמינה, מוסרת־נפש, בבה־נשמה… תחת לוח לבבי, חשתי, התכּדר פתאום איזה רגש חמים וימוג. חמימות־עדנים השתפכה בכל יצוּרי, ותשם מחנק לגרוני…

נאלמתי דומיה.

היא עקרה את רגליה ממקומה, ניגשה אלי לאט ותשם את כפה על שכמי בלי הכרח. פניה היו נלאים־לוהטים ומרוּככים, בעיניה הוצתה פתאום אש זרה לי עד הנה, ותקרא חרש:

אין צריך… התשמע?… אמור פשוט ג’אֶניה…

תיק־תיק־תיק…

והיא שטתה מעלי ותוסף להתהלך בחדר בצעדים בלתי־ישרים. ואנוכי לא ידעתי עוד את נפשי. בלבבי בתחוללה סערה מפרקת. ההוצא משם גן־העדן והובא הגיהנום – או להפך?

דומה ששניהם יחד השתוללו שם…

– דוד! – קראה בגשתה אלי שנית. בפעם הראשונה קראה לי בשמי – נהיה נא ידידים… אני… נהיה נא ידידים, דוד!…

דבריה הקרו ישר, אך קולה היה רך ורועד מעט. עדנת פרחי־אגדה נשבה עלי.

– ג’אֶניה! קפצתי ממקומי בקראי בקול כמתחנן – ג’אֶניה שלי!…

וזו היתה נשיקת האהבה הראשונה בחיי…

ולי נדמה, כי נשמותינו התלכדו אָז…

 

13    🔗

ולנו נפתח מאז מקור חיים חדשים. לי נדמה, כי המקור ההוא היה גם זה, שנתן לי כוח ועצמה להטיל על שכמי עבודה רבה. כמעט תמיד יותר מכפי יכולתי, מה שהרגשתי גם אצל ג’אֶניה. שאיפתנו לעבודה היתה בימים ההם כל כך עצומה, כל כך כבידה, שוקטה־כבירה ונוראה עד אשר כמעט בלעה אותנו ואת אהבתנו יחד…

ועל הפרק היתה אז אמנם עבודה רבה מאוד. עברה מחצית השנה מיום היוָסד ישראל־הצעיר ופעולות החברה לא היו ניכּרות מחוּצה לנו. לא ראינו גם כלום שישוּנה לטובה או לו גם לרעה אף במעט. לא עשינו כל רושם יסודי. היינו טיפה בים, מָעה, גרגיר בערימת חול. כי עבודת חברה כזאת היא עבודה לדורות – לא הכרנו, ואם גם הופיעה הכרה זו רגע בלב אחד מאתנו חלפה ותאבד כברק, ובלבותינו הנלהבים עשינו אשם נפשותינו; לכן התחוללה בנו תשוקה קודחת, תשוּקת־תפתה אבל עיורת לתקן את אשר עיותנו – וניקלע מפעולה לפעולה ומעבודה לעבודה בלי כל עמדה.

יותר מכולנו התהלך לרנר קודר ולפיכך גם קוּלע קליעות יותר מסוכנות משל כולנו. אסיפות נאספו, כמעט, יום יום; הקריאות השונות נדחו מפניהן, והן, האסיפות, הצטיינו בתשואה רבה, בקדחת קיצונית, אבל לא בתוֹכן־למעשה כלל וכלל…

עבודה, עבודה, עבודה! – קראו כל הפיות, כמחַקים איש את רעהו עפ“י איזה בולמוס נעלם, ואיש לא נגע באצבעו הקטנה בעבודה ממשית אפילו כל שהיא, אעפ”י שכל יד היתה כואבת, כל רגל צבה וכל ראש נלאה…

לאחרונה התחלחלנו מהרגשת הסכנה של הקדחת, המקפת את כל החברה, ונתאמץ להשיב את הכל למקומו ולהשקיט מעט את הדופק הנמהר.

וכעבור ירח ימים הספקנו אמנם להשיב את הכל על מכונו. למצער, לנו – לי ולג’אֶניה – נדמה כן. לרנר הוסיף להתהלך קודר בלחץ יגון מעיק.

– לא – התאונן באזני פעם, אחרי אשר, כנראה, לא יכול עוד להבליג על רגשותיו – חש אני, כי סרתי מן הדרך… – פרידין, חושב אני ללכת מפּה…

רועד, מבקש עזרה בצרה היה קולו.

– איזו רוח נכנסה בך, לרנר? – נזדעזעתי.

לרנר הסב את פניו ממני ויתאנח ומחזהו התפרצה אנחה עצורה:

– כך הוא הדבר, ידידי… אלך… אלך מפה… את הכל צריך להתחיל מחדש…

– אבל מה היה לך, לרנר, והעבודה הלא הולכת כסדרה…

– מחדש, מחדש – לא שם את לבו לדברי – את הכל מחדש… חש אני, כי סרתי…

ואנחנו, אני וג’אֶניה, עבדנו הרבה.חיפשנוּ לנו עבודה – ונמצא. ביטלנו גם את חלוקת־העבודה, שהתוינו לנו מראש…

ויהי לנו היום לעבודה, והערב לשילומים…

או איפּכא? – – –

והחידה, בכל זאת, עודה סתומה לי…

לרנר ובאֶלי… באֶלי ולרנר…

ולרנר הולך מזה… פתאום…

ועל לבה של ג’אֶניה, כנראה, אין כל עקה.

ולבי מתפרפר בין שתי צבתות מלוּבנות בּאש…

 

14    🔗

עברו שני ירחים. העבודה הלכה כסדרה וגם החיים – כסדרם… לרנר היה מדבר אלי יום יום על החלטתו ללכת מזה, ואני הייתי משתדל להטוֹתוֹ ממנה, משתדל באמת ובתום־לבב, אעפ"י שמהצד השני לא היה הדבר נוגע אל לבי כל כך עמוק, כמו שנדמה לי, לו גם עזב את העיר. יחסי אל ג’אֶניה, הגיעו עד נקודת־ההפסקה ודמוּת־דיוקונו של לרנר חברי היתה מרגיזה תמיד אחד ממיתרי לבבי…

היתה השעה השמינית ואנוכי שכבתי עוד על משכבי. הבוקר היה מעונן מעט; בחדר היה חצי־אופל: אור היום הכהה גם הוא חדר אל חדרי רק למחצה מבעד לשמשות המכוּסות באד כהה. כל הלילה נדדה שנתי מעיני: טיפות הגשם הפעוּט, שהתדפקו בלי הרף ובלי כל שינוי על פחי־הגג לא נתנו לי מנוח כל הלילה, ובהעירן בי מחשבות נוּגות, דוקרות עמוק, עמוק – כסתיו…

הייתי קרוב לדמעות…

ואעפ"י שהמחשבות הללו היו חצי־הרגשות, לא ברוּרוֹת, בכל זאת אפשר לאמור, כי ליל־הנדוּדים הזה היה לי ליל חשבון־הנפש הראשון אחרי השגיון המבליע שנטבעתי במצולתו; ההפסקה־הארעית הראשונה של אותו הזמזום הנעים, שהממני כל העת…

אולם זה לא היה עוד וידוי בעצמו; זאת היתה המצילה הקוראת להתוַדוּת…

ורק אנוכי הייתי אָָז אותו “עם־הארץ”, שאינו יודע את פּירושה של הקריאה הזאת…

המצילה הכהה אַבל הבלתי־נפסקת עוררה בלבי מחשבות נוגות ועוקצות, אותה התשובה העיורת שבלב על חטאים־סתם, חטאים שספק נעשו ספק לא נעשו וחטאים שוַדאי עלוּלים להיעשות… ואולם בה באותה שעה, בעקבה של זו הראשונה, פרכסה בלב עוד תשובה אחרת, יותר ברוּרה, יותר וַדאית, ויותר מורעלה ומַרעילה – תשובה על עבירות שלא נעשו, על חטאים שנחמצו, ועל עווֹנוֹת שנדושו בעקב…

אֶרס אותו הלילה מילא עוד את כל לבבי; גם השמים הכּהים מחוּץ היו מלאים ארס; גם חדרי מבפנים היה נזעם וקודר – וכל תשוּקה לא היתה לי להתנשא ממיטתי.

וּבבוֹא אלי לרנר החדרה, בהיראות אלי פניו המעוּוָתים, המפיקים יסורים רבים נקברים, נחנקים, בהביטי אל עיניו שנתעמקו, אשר גורלן, כנראה, היה כגורל אותן שלי – שמו דמעות מחנק לצוָארי.

– עודך ישן?

והקוֹל ניחר ורועד־רועד, שופך עליך ים של רעל בידוּת־עולמים; קול אַלמנה צעירה הנועה וחפצה חיים, בשובה מקבוּרת אישה האהוּב…

– לא… אין חשק לקום…

– אחרת שבת, מה?

הוא ישב על הכיסא אשר למראשותי.

– לא… כך…

הבטתי אל פני רעי כמעט ואבין, כי דבר לאט עמו; אולם הרגש הרגשתי, כי צריך אני לשום יד לפה עד עת קץ, והעת ההיא – אשוּרנה ולא רחוקה…

קמתי ואלבש את בגדי וארחץ את פּני ואבקש תה. מילאתי כוס גם לחברי ונשתה בדוּמייה.

כבדה היתה עלי השתיקה – כדיבוּר על חברי, אבל שתקתי.

– פרידין – הרים, לאחרונה, חברי את עיניו הלחות־בוערות עלי.

הבטתי אל פניו בצפּייה.

– פרידין – התנשא ממקומו וישב שנית – היום אני נוסע, כלומר מחר…

לא זה חפץ להגיד. חשבתי, כי לבי מתמזמז מעצמת הלחיצה.

– לרנר – לא התאפקתי, כי לא ידעתי את נפשי – אתה… מה אתה חפץ להגיד לי?…

פני רעי כוּסו בעב־הענן ויאָלם.

נקוטיתי בפני – ואשתוק.

עברו עוד רגעים אחדים. הוא העיף עלי שנית את עיניו.

– היא – קרא בהמשכה שלא־מדעת – לא זאת… אֶ… כבד מאוד, אַח לא…

לבי נלחץ ועיני נעכרו. מיהרתי להסב את פּני.

– גמַרתי – הוסיף רעי לקפּץ מעניין לעניין – לנסוע עתה לבזק… אנוח מעט; אחר־כך –

מחדש… הכל מחדש… מבין אתה?… פרידין – קם, לאחרונה, מכיסאו – ניסע נא יחדיו…

זאת חפץ להגיד.

– יחסיו?

– כן – התחיל רעי וקולו נעשה מרגע לרגע יותר בטוח – זאת היא עצתי…

הבינותי – חשתי בכל מהוּתי המתקוממת את אותם הדברים המרים, את אותם הדברים הנוראים, אשר החליט חברי להשמיע היום באָזני – ואתחלחל; אולם לא הסתפקתי רק במה שהרגשתי; לא חפצתי להאמין, וכשחפצתי – לא האמנתי, כי הוא החליט להשמיעם אלי ברור; צריך הייתי לשמוע אותם מפיו, אעפ"י שרק זכרונם הכהה והמטוּשטש בלבד בתר את לבבי כמדקרות חרב…

– לא אבינך, לרנר…

– אבל צריך אתה להבין! – התלהב רעי – פרידין… עומד אתה על עברי פי פחת…

נו חושה, חושה איפוא – – –

– פרידין – גמגם רעי בהתרגשות – אתה… אתה אוהב את ג’אֶניה… אתה… גםאני

אהבתיה…

גם אני אהבתיה – ופירושה?

לו היה מדבר אלי כדברים האלה עוד אתמול – כי אָז היתה ג’אֶניה אולי זוכה שתפריד ביני ובינו לעולמי עולמים; אבל היום הבלגתי. הוא לא חידש לי כלום; הוא – היה רק המשך הלילה…

הורדתי את ראשי.

– אם א־ני א־הב־תי־ה! – הטעים רעי את דבריו שנית ויורה באצבעו על לבו, בהתייצבו נכחי.

– יודע אני, לרנר…

– מה? – קפת רעי כנשוּך נחש – יודע אתה?… היא עודה…

– לרנר! – שיסעתיו להכחיש את השערתו.

– ואתה – שעה אלי – בכל זאת לא ירקת לה בפניה…

– לרנר, היא לא…

– מסרטוּט! – שאג רעי בקול מוזר – אין לי דבר עמך!…

– לרנר! – קמתי ממקומי.

– סוּרה! לא טוב אתה ממנה, נבזה!

הוא חבש בקצפו את מגבעתי שלי ויפתח את הדלת ברעש.

– היא לא סיפּרה לי כלוּם! – שאגתי בנשימה אחת – חזוֹר בך, רע!

– מה? – הפנה אלי את פניו וישאל באֶרס־רוֹעֵד.

– חזור בך!

באותה שעה תעבתיהו בלבי.

– מה אמרת? – הוסיף רעי אֶרס בלעג־מר.

– היא לא סיפּרה כלום, אני אומר לך, כלום לא סיפּרה! שומע אתה?

– כלום – נבוך רעי ויסגור את הדלת – ו… מאין איפוא תדע?

– לא לך לדעת… הבינותי…

– ה־בי־נו־ת – הטיל ספק בדברי ויחפוץ להאמין בהם.

– כן… דרכיך העידו… פניך העידו…

– כן – נאחז רעי במחשבה – נו, סלח לי, רעי… ובכן אנו נוסעים?…

– לא אראה כל נחיצות בדבר…

– חה־חה: נו, השתעשע עם השטן… פרידין – אני אחיך…

– לרנר – התחננתי אליו – ספר לי מה מצאת בה…

– אני אחיך – לא שם לרנר לב לדברי – פרידין, אני… אני רואה אחריתך…

– מה מצא־ת בה, לרנר?

– מה? – הזדעזע פתאום – מה מצאתי בה, אתה שואל? את זה אתה שואל? – המשיך בארס

במהירות – פרידין… אחי… אנוכי מצאתי בה… מצאתי בה עלמה… המתרפקת – הוא מונה באצבעותיו – עלי; אחר־כך על איזה ריאליסט־ריקה; אח“כ על איזה מורה־סופר או, חושב כי הוא סופר… סרביזוב… יודע אתה אותו… אח”כ על רעוֹ, מתחת לחטמוֹ, על באֶלי… אח"כ עליך, ובעוד שבועות אחדים תמצא לה מסתמא עוגב אחר – – – הנה מה שמצאתי בה!… עמוּד הקלון היא בדרך־חיי! – סיים בקול נורא – נוּסה לנפשך, אני אוֹמר…

כל מידת שנאתי שטפה אל תוך לבבי בנענה ולרנר היה מטרתה.

– לרנר – הטלתי בו ארס – הלא אהב תאהבינה עוד גם עתה…

– מה? – קפץ רעי ופניו עוּותוּ.

– כן! – החלטתי במנוחה מעושה – אתה אוהב אותה גם עתה…

– את מי? התלהבו עיני רעי באש מוזרה – את זו העגבנית?…

– מה אמרת? – שאגתי ולא ידעתי את נפשי – שוטה!

הדלת נפתחה וג’אֶניה באה החדרה.

 

15    🔗

אנוכי קמתי לקראתה. לרנר הוריד את עיניו.

היא הציגה במנוחה את שמשייתה בפינה על יד התנור. ניגשה אלי, נתנה לי את ידה ותברכני; אחר־כך קרבה אל לרנר במנוחה, כאל מיוּדעה מכבר, ותוֹשט גם לו את ידה.

– מה שלומך, אדוני לרנר?

הוא הרים את עיניו ויושט לה את ידו.

– חא… שלום – התנשא ממקומו לאט.

– שב נא, שב – הרגיעה אותו ותתבונן מסביבה – אנוכי אמצא לי מקום.

דוּמיה. איש מן הצד היה שֹם אותה לשוֹפטת ואותנו – לנאשמים…

נוּ – הפריע, לאחרונה, לרנר את הדוּמיה – צריך איפוא ללכת; איזו שעה אתה? – פנה אלי ויישאר על מקומו.

– למה זה תמהר? – שאלה ג’אֶניה בשבתה על מיטה – או אולי אנוכי הגורמת? – שאלה

ג’אֶניה בלעג כל־שהוא.

עיני רעי התלקחו, כיסאו חרק מתחתיו ולא ענה דבר.

– הוא נוסע מחר מכאן – חפצתי להחליק את השרטת.

– נוסע? לאן?

– לבזק.

– להרבה זמן? – פנתה אל לרנר.

– עד… עד עבור ימי הקיץ.

– ואח"כ תשוּב אלינו?

– לא.

– כיצד? לעולם?

לרנר לא ענה. כוחו עזבהו.

– והעבודה? – קיבלה ג’אֶניה את שתיקתו כהוֹדאָה.

הוא לא ענה גם על שאלתה זו.

– נוּ, שלום איפוא, פרידין! – קם, לאחורנה, מכיסאו ויושט לי את ידו.

קולו רעד.

– הלא תסוּר הנה מחר?

– אולי… נתראה עוד – חפץ, כנראה, לרמז לי על הצעתו.

בלבי התעורר פתאום רגש מעיק; האָמנם – הרגשת הבדידות העתידה?…

– שלום! – קרא בחפזה ויצא.

ולג’אֶניה גם לא פנה…

 

16    🔗

בצאת לרנר מן הבית השתררה בינינו דוּמיה נוֹראָה. ג’אֶניה קמה הן המיטה ותתחיל להתהלך בחדר אחוזת־מחשבות, כפי הנראה, בלתי נעימות. לפעמים היתה מעבירה בכפה על פניה במהירות ומתאנחת חרש.

ואנוכי סבלתי ברגע ההוא את כל יסוּרי הגיהנום. נוסף על הכל עלו על לבי ברגעים ההם גם דברי באֶלי חברי למקוּטעים, אשר החלו בימים האחרונים מאיזה סיבה לעלות על לבי ולדקרני לעתים תכופות. כל מלה וקטע עקצוּני כנחש צפעוני; כל הד צחוק־פרוּע או הלצה צינית, שהגיע לאָזני ממרחק בעת ההיא, הסתמנו באָזני ובלבבי במלה האַכזרייה:

– עגבנית…

עגבנית… הנה היא מתהלכת בחדרי ולועגת לי ולאהבתי…

אַח… אוֹי־י…

עגבנית – תיכף תיגש אלי, תחבקני, תשקני, ואגב תשקיף מבעד לחלון החוּצה: אולי יש אחר טוב הימני, יפה הימני…

מְצְ־אַה…

הכיסא חרק תחתי ברעש.

עגבנית, עגבנית – עטוּפת שמלה שחורה – עדוּית מעיל לבן חפשי – עגבנית…

ולרנר הלא אהב יאהבנה גם עתה – וגם אני אוהבנה…

הנה היא עלמה זו – אני אוהב אותה…

תרוּעה גדולה וממוּשכת… תרוּעת עגלת הקיטור מן התחנה. ולי נדמה, כי את יללדת לרנר חברי האוּמלל אני שומע, הבוכה עתה במסתרי היער על אָבדן אהבתו ונשמתו, ויללתו הולכת מסוף העולם ועד סופו…

וככה איליל גם אנוכי…

לא! הוא ייליל; הוא – יבכה; כי הוא חדל־אישים, נבזה, עריץ…

ואני…

– ג’אֶניה! – קפצתי אליה בחלחלה ואלחצנה מאַחוריה אל לבי בכוח גדול – אחותי!…

– דוד! קראה אלי ג’אֶניה חרש – עזבני.

– מה? – נרתעתי לאחורי.

– הראית? הוא לא הושיט לי את ידו…

הורדתי את עיני.

– כן…

– שוטה – סיננה מבעד לשיניה ותשב על הכיסא.

דוּמיה.

– שמע נא, דוד – פנתה אלי – קרב הנה… הנה… שב…

היא הושיבתני על ברכיה.

– כן… האהבת מימיך?…

עיניה היו כל כך שוגות ומַשגוֹת – ואנוכי הבטתי ישר אל תוֹכן. לא העזתי לחשוב עליה מחשבת־פּיגוּל באותה שעה.

עניתי לה בנשיקה רותחת.

– חדל, דוד… אמור: האהבת מימיך?

– אהבתי, ג’אֶניה, אהבתי… אהבתי ואוהב…

– אַח, דוד! חדל ממעשי־נערוּת! נו?

– כלומר?

– בטרם שפגשתני?…

– זאת היא אהבתי הראשונה, ג’אֶניה הראשונה…

– ככה ידעתי… ואני…

– ואַת?…

– דוד! – לא הפיקה שאלתי הנלהבת רצון ממנה.

– ג’אֶניה…

– שמע נא איפוא, דוד… מעולם לא הייתי מספרת לך, אלמלא… אלמלא, נוּ… אנוכי אהבתי

פעמים אחדות בטרם שפגשתי אותך… את לרנר אהבתי עוד לפני שנתיים ימים… את רפאל גילדין הריאליסט… אהבתי את סרביזוב באודסה, גם את באֶלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך… כן… ואת כולם אהבתי! – הרימה את קולה הרטוב – את כולם, דוד!… אהבתי בכל חום־נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב־העלומים… אהבתי – ואתמסר לידם כולי… כולי, דוד, כמו שאני מסוּרה לך עתה… אבל הם לא אָבו הבינני… הם… הם היו שוטים ושפלי… הכחדתי מלרנר דבר? ישר הגדתי לו: לרנר – חדלתי… מה הפלא? חדלתי – וחסל… אדם שוֹגה… ומה ענה?… ומה ענה רפאל גילדין? וסרביזוב?… במי האשם?… שואלת אני, וכי בי האשמה?… בי?… מפני מי הוּרמה המסיכה?… מפני מי, אני שואלת… מילא, לבאֶלי ירקתי בפניו… שוטה! – כתפותיה הזדעזעוּוקולה הורם כמעט ויחנק – שפל!… ל… עגבנית נתנני… הוא באֶלי, המוגבל, ה… השפל, הנמלה, דוד! – נפלה פתאום על צוארי ותלחצני אל חזה וקולה הלוהט־רועד נפסק – יקירי… אנא… אל נא תהי גם אתה כמוהם…

– ג’אֶניה! – התחלחלתי ואקרא בכאב עצום בלב – השקטי… אני מאמין… אני שונא את

כולם… אני מתעב…

– אַח, דוד! – נרתעה ג’אֶניה וקולה רעד מתוך דמעות סוערות –שכח, דוד… שְכָחה…

 

17    🔗

נדכּא, מעוּנה, חיו ורפוי־עצבים ישבתי למחרתיים על יד ג’אֶניה ואחריש. דוּמיה מעיקה רבצה בחדר. היא היתה כבדה ואילמת כג’אֶניה.

מה לה?

היא לא דיברה אתי דבר, רק שאלה קטנה אחת שאלתני בבוֹאָה:

– אתה לא היית בביתי כל העת?…

מדוע לא עניתי לה?

ותשב.

מתחת למצח העיפוֹתי עליה את עיני. הכל כשהיה, אך…

העיניים, העיניים… מִנָלָהֵם הא?…

קור־קל עבר בעצמותי…

מה לה?…

– מה תביטי אלי?

ואנוכי רוֹעד שוב מקור בלתי־ידוע לי עד הנה.

וכשהנחתי דומם, שלא בלי רטט, את ראשי הנִלאֶה על כתפה הדוממה, חיבקתני פתאום בשתי זרועותיה, כוֹננה רגע עיני מוּל עיניה, אחרי־כן לחצתני פתאום אל חזה בכל כוחה ותמטיר עלי עתרת נשיקות חמות, נלהבות, קודחות, נשיקות נפש רועדת, מפרכסת…

חשתי בלבי חמימוּת קלה מאירה…

– ג’אֶניה! – קראתי בקול חלש מבלי הרים את ראשי – אח, ג’אֶניה…

היא לא ענתני.

הבטתי אל עיניה שנית ואֶדוֹם.

ובטרם לכתה מאתי שלחה אלי שנית את מבטה החדש, מבטה הנורא, ומפי התמלטו מלים נחפזות, בוערות:

– מחר אהיה אצלך…

והיא העיפה עלי שנית את עיניה, מעֵבר לסף…

 

18    🔗

עברו ארבעה ירחים, ירחי עמל ויסוּרים. לרנר כבר הלך לו מזה וכל העבודה נשארה על ידינו…

תיכף אחרי לכת לרנר מזה החל הד“ר מינקין וכל אלה החברים ה”מתוּנים", כמו שקרו לעצמם, להציקני בדברים מעין אלה, שהעיר לנו זה כבר בהערתו למכתב־הנשים, ורק ביתר מחאה, ביתר שאת… במצב האגודה, בנוגע לפּרוֹגרמה הבאזלית, היתה עזוּבה רבה; הפּועלים היותר חרוצים מן העם עזבו את מחנותיהם השונות ויבואו לעבוד אתנו, יען כי היתה עבודת “ישראל־הצעיר” יותר מתאמת, יותר מַספקת לתביעותיהם הכהות של כוחות צעירים, כוחות סוערים, רוגשים והוֹמים; אולם גם בעבדם במחיצתנו אנו נזקקנו למוֹרי־דרך, למפקדים…

ואני וג’אֶניה – אהבנו איש את רעֵהוּ… אהבנו בכל אַכזריוּתה ומוֹראה של המלה הגדולה הזו לנו – – –לנו!…

אמנם בימים האחרונים מתחילה ג’אֶניה לשום יותר את לבה לעבודתה; אבל ככל אשר תוסיף לעבוד כן יגדל יגוֹנה; תמיד אינה שבעת רצון, תמיד היא מתאוֹננת…

בוֹדה היא…

החברות באגוּדתה אמנם מתרבוֹת, אבל אין היא רואה בהן כל תועלת. שולחים אותן לגבות כסף – הולכות, מפקדים לעשות איזה דבר – עושות. אבל אין בהן חיוּת, כל ניצוץ לוהט… כל צעד קדימה עיקרי, יסודי אינה מרגשת… לומדות הנה עברית – ומפטפטות בסַלוניהן: שלום, אדוני… תודה רבה… מה?… אָהבתי, אהבתָ, אהבתְ… והלאה מזה – לא כלום… ל־לא כלום… כאילו כל עיקרה של האגודה לא נברא אלא בשביל זה, שאֵלוּ בנות המוֹדה תוכלנה להשתעשע, מלבד במלות הצרפתיות, שרכשו להן מעל דפי איגנאַטוֹביץ, עוד גם במלוֹת עבריות… לאחרונה, מתחיל הדבר להיות לו לזרא… זמן רב לא תסבוֹל את זאת… אנוכי מדבר – מה אנוכי מדבר? יודע אנוכי אותה, מה?… לא זאת היתה כוָנתה… מבין אנוכי? כל זה, כל זה ביחד – לא זאת, לא זאת – וחסל… אח, דוד, דוד!…

ואנוכי – מבקר אותה יום יום, שוֹהה אצלה זמן רב, מדבר על מה שנשכח ושלא נשכח, ומתאומן באזניה על אשר בימים האחרונים התחילה לסוּר אלי לעיתים בלתי־תכופות כל כך כמקדם…

כן… אותה המהוּמה הרבה, שמתחה את העצבים עד הקצה האחרון בעוד היום פה לרנר, היתה אנחת־הגיבוֹר האחרונה…

“ישראל הצעיר” יגוַע, ימוּת והיה כלא היה – ושנה לא תמלא לו… העֶצב־הרועד הראשון נקרע יחד עם לכת לרנר מזה – וגם האחרים ייקרעו…

ייקרעו…

ג’אֶניה מתחילה בימים האחרונים לשעמם. מבין אנוכי? הכל ה־כל – מה־שהיה… מרחביה אין… צר לה המקום…

לי עודנו די מרוּוָח…

 

19    🔗

עבר עוד ירח…

הכל כשהיה – מלבד מפלגות התלמידים שחדלוּ וקריאות־הציבוּר שאָפסו; הכל כשהיה – מלבד האסיפות הנלהבות שבטלו ובית־המקרא והביבליוֹתיקה ששממוּ…

הכל כשהיה – מלבד בית־הספר לנערוֹת, שבא לידי מוֹרה אחרת “מחזקת פּנסיוֹן” והיא מחנכת שם את ילדוֹת אלה האנשים, שידם משֹגת לשלם לה חמישה וששה רובל לחודש…

ג’אֶניה כבר הלכה מפּה לפני שבועיים. שוממים היו לה, לאחרונה, החיים פה בכפיפה אחת – עם מי? עם מה?

– אין היא פילוסופה – אמרה לי על התחנה – אחרת במקומה ובמצבה היתה כבר טעוּנה מסקנות־טבועות והחלטות קבועות, והיא… היא יכולה רק לקחת את מקלה ואת תרמילה – והַיְדָה…

אנחנו, כמובן, נשארנו ידידים… כשניפגש ברבוֹת הימים צריך אני להוֹשיט לה את ידי ולשאול לשלומה…

היא… אך, לא! ג’אֶניה, קרן־השמש האחת, אשר במחשכי לבבי השמם – לא! אין אני כמוהם, אין אני כמוהם!…