סיכומה של מערכה / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

הרצאה במועצת ההסתדרות ל"ה, פברואר 1937

אין שעה זו נוחה ביותר לבירורים עיוניים על דרכנו הפוליטית, כי אנו עומדים עדיין בתוך החזית. אולם הפעולה הפוליטית שלנו אינה נעשית ע"י נציגים מדיניים בלבד. הגורם הפוליטי האמיתי והכוח האקטיבי המכוון ומשפיע על עתידנו המדיני – זה ציבור הפועלים, הישוב, העם היהודי כולו, ולא שיחה עם נציב עליון, עם ממשלה, עם ועדה מלכותית, אלא מה שעושה הציבור הזה יום-יום – זה קובע את עתידנו.

רק בימים אלה קרו שלושה מאורעות מדיניים ממדרגה ראשונה: עלית החברים של “תל עמל” ו“השדה” על אדמתם בסביבה הפרועה של בית-שאן, והופעת קובץ “השומר”. אלו הן תעודות מדיניות. והציבור שלנו כולו, העומד במערכת יום-יום, חייב לעשות חשבונם של המאמצים הנדרשים מאתנו, של הסכנות הצפויות לנו, גם של המכשולים שעלינו להתגבר עליהם.

 

במערכה מתמדת    🔗

אנחנו בחזית. כל חיינו בארץ הזאת הם מערכה אחת מתמדת. אולם השנה עלתה על כולנה. בשנה הזאת נתערטלו הסכנות הצפויות לנו בדרכנו בארץ הזאת; הופעלו כל החזיתות הצוררות לנו, ובשנה זו עמדו הכוחות היוצרים והבונים שלנו במבחן קשה ואכזרי, כאשר לא היה אף פעם. אמרתי, שהשנה נתערטלו הסכנות, ועלי להוסיף: עוד לא כולן. ומהכוחות הצוררים לנו, עדיין לא כולם באו לידי ביטוים המלא, וגם כוחותינו אנו טרם נתגלו במלואם.

ומשום כך בלבד אי-אפשר לדבר בוַדאות על אשר עומד לפנינו. בהיסטוריה יש להתחשב תמיד עם הסמוי מן העין, עם דברים העומדים מעֵבר לאופק ושהם עלולים לצוף לפתע-פתאום ולערבב באופן בלתי-צפוי את מערכת הכוחות והקורמים הגלויים. ביחוד נכון הדבר בארץ הזאת. הגורמים הפועלים בחיינו כאן, מורכבים יותר מכפי שאפשר לתפוס אותם, מסובכים יותר מאשר הגורמים הפועלים בכל ארץ אחרת. דברים, אשר לכאורה אין להם קשר ישר עם חיינו, משפיעים מזמן לזמן השפעה עצומה על מצבנו וקיומנו. שינוי הקוניוקטורה הכלכלית באמריקה, שינוי בפוליטיקה הפיננסית של פולין, חילופי ממשלה בעיראק, הסתבכות היחסים בין סוריה וצרפת, מצב ההזדיינות באנגליה, שאלות אימפריאליסטיות של איטליה הפאשיסטית, ועוד גורמים רבים שאין אנו קשורים בהם קשר ישיר, שאין לנו שליטה בהם – הם המשפיעים, ולפעמים מכריעים בחיינו. וכאשר אני מדבר על הגורמים העיקריים, – אין אני מתעלם מכל המון הגורמים האחרים, אשר מזמן לזמן הם מופיעים ומבלבלים את המערכה. הם מרובים כל –כך, שאין אפשרות לעמוד על כולם. אני בוחר את שלושת הגורמים המרכזיים – לא היחידים, – הקובעים יותר מכל את קיומנו ועתידנו בארץ: הגורם היהודי, הגורם האנדלי והגורם הערבי.

 

החזית הציונית המלוכדת היא שעמדה לנו    🔗

אתחיל מהגורם שעומד ברשותנו, יותר מאחרים, ותלוי ברצוננו אנו – הגורם היהודי. אתחיל אולי מתקופה קדומה קצת. לא לשם סיפור ההיסטורה, אלא משום הלקח שבהיסטוריה הזאת ומשום שהיא לא נסתיימה עוד. אני מתחיל מהקונגרס הציוני האחרון, מהנסיון הקשה אשר עשינו להקים קואליציה רחבה בציונות. היו לא מעט מערערים על הנסיון הזה. היו סיעות ציוניות אשר התנגדו לכך: סיעת המדינה היהודית, ואף בתוכנו – סיעת השוה“צ. אבל לא רק הן, גם בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל, – עוֹרך עתונה של המפלגה, החבר לופבן, כתב לאחר הקונגרס מאמר זועם מאוד ב”הפועל הצעיר" על הקואליציה הרחבה.

אנחנו עומדים כרגע כמעט שנתיים לאחר המעשה, ואנו יכולים לתאר לעצמנו מה היה מצבנו בשנה האיומה הזאת אילו – נוסף על ההתקפה הערבית ועל גזירות הממשלה – היתה התנועה הציונית פרועה, קרועה, שטופת-מלחמה. ההיינו יכולים במצב כזה של התנועה הציונית לעמוד במבחן האכזרי? היכולים היינו לעמוד בחזית-הדמים בארץ ובחזית הפוליטית כלפי ממשלת-המנדט? החשש לדכנות כאלו לא היה הנימוק היחיד אשר העלה אותנו בדרך הקשה של הקמת הקואליציה. גם ללא הסכנות הללו שנתגלו בשנה זו, – אלא מתוך עצם הצרכים הציוניים, מתוך הצורך של תנופה גדולה להכשרת הארץ לקליטת עליה גדולה, לביצוע מפעלי-התישבות גדולים, ראינו הכרח בליכוד מכסימלי של הכוחות הציוניים בחזית ציונית מאוחרת. ומה שבוצע לאחר לוצרן¹ והסכנות אשר נתגלו אחרי לוצרן – אינם אלא מאַשרים, כי נכון היה הכיוון הזה, אשר בו הלך הרוב המכריע של תנועת-הפועלים בארץ ובציונות העובדת.

אהיה האחרון להשלות את עצמי ולחשוב, שעם הקמת הקואליציה וקיומה השׂתררה אידיליה בציונות. לא קיוינו לאידיליה הזאת, ולא אתעלם מהפגימות ומאי-מילוי התנאים של צד זה או אחר בקואליציה. אבל אין אנו צריכים לחפש רק באחרים את אי-הרצון, או אי-היכולת למלא את כל התנאים של השותפות הגדולה בציונות. אם נפשפש קצת במעשינו אנו, – נמצא אולי שגם אנחנו לא בכל צדקנו. אציין רק דבר אחד – ענין מנוחת השבת, אשר היה לו תפקיד גדול בקונגרס האחרון. יש אתנו פה חברים רבים אשר ישבו בסיעת-הפועלים בקונגרס ושמעו את דבריהם הכנים של ברץ, יערי, טבנקין ואחרים ע"ד הצורך לקיים את מנוחת השבת בעבודת השדה מטעמים תרבותיים, היגייניים, סוציאליים, לאומיים, ולא רק מטעמי האיסטרטגיה הפרלמנטרית בציונות. היש בינינו איש, שיאמר בלב שקט, כי קיימנו את החובה אשר קיבלנו עלינו? אין לנו הזכות לראות עצמנו צדיקים ולגלות חטאי אחרים, אם-כי – שוב – אהיה האחרון להתעלם מהחטאים האלה ולפקפק בנזקם ובסכנתם.

אבל אם אני שואל את עצמי: מה נתן לנו את הכוח לעמוד בשנה האיומה הזאת בשתי החזיתות הללו, אני אומר: קודם-כל כוחה של התנועה הציונית המלוכדת, אם גם היא מלוכדת לא באופן אידיאלי, ולא באופן אידילי.

 

בצלה של מלחמת איטליה – חבש    🔗

אחד הנימוקים שהביא אותנו לידי הקמת קואליציה רחבה, היו החששות הקשים שלנו כבר אז לגבי המתרחש בעולם. ידענו, כי המתרחש בעולם יש לו השפעה חוזרת על מה שייעשה בארץ; כי את ראשית המאורעות יש לראות לא ב-19 לאפריל – אלא במה שקרה כמה חודשים לפני זה בערבות חבש. כבר אז העיב צל המלחמה את האופק. אף כי ידענו שאין אנחנו “צד” בריב הזה וכי המקום רחוק מאתנו, אבל אנחנו חיים בתקופה שכל המרחקים נתקרבו בה, נגוזו, ומה שנעשה בפינה אחת בעולם – יש לו מיד הד בכל רחבי תבל, וקודם כל בארץ ישראל, שהיא רגישה יותר מהרבה ארצות אחרות לכל מה שמתרחש בעולם.

לאחר-מעשה כולנו חכמים. נפוצה מאוד בחוגי הממשלה הסברה שהמאורעות היו גלומים כבר בכל מה שקרה בשנים האחרונות; גרמה לכך העליה העברית הגדולה של 2–3 השנים האחרונות. לא אהיה מגלה-סוד אם אוֹמר שבתקופת הקונגרס האחרון, עוד בטרם התלקחה המלחמה בחבש, חשבה הממשלה הזאת שהעלאת 60,000 יהודים לשנה – אין זה מכסימום ואין זה הגבול האחרון, וכי אם ההתפתחות הכלכלית תתקדם כאשר התקדמה בשנם האחרונות, תהיינה שנים של עלית 60–70–80 אלף ולמעלה מזה. ועוד ב-29 לינואר 1936, כבר לאחר מלחמת חבש, כשהדי המלחמה הזאת נשמעו שמיעה מרעימה מאוד גם במצרים, גם בסוריה וגם במקצת בארץ-ישראל, כשהחלה כבר תסיס רבה בקרב הערבים, שבאה בעקבות המהומות במצרים, בעקבות השביתה הכללית שהוכרזה בסוריה, – עוד אז הודיע הנציב למשלחת הערבית המאוחדת שוהפיעה לפניו, כי “העיקרון שאנחנו הולכים לאורו בענין הכנסת עולים לארץ – היא הפוליטיקה של יכולת-קליטה כלכלית ואין בדעת ממשלת הוד מלכותו לנטות מעיקרון זה”. זה מראה שאז לאחר הקונגרס וגם זמן רב לאחר-כך, חשבה גם האדמיניסטרציה פה, וביחוד הממשלה בלונדון – כי תשובה זו ניתנה ע"י הנציב על דעת מזכיר המושבות, על דעת הקבינט, ואני ציטטתי את הדברים כמו שהם נאמרו – שאין לדבר ולדון על שום שינויים מהקו העיקר בפוליטיקה של עליה והקו של יכולת כלכלית, ואם יכולת-הקליטה תתקדם הרי מובן שאז לאו-דוקא 60 אלף, אלא הרבה יותר מזה אפשר יהיה להכניס לארץ.

 

עם פרוץ המאורעות    🔗

אבל מיד כשבאו המאורעות, – החרדה הגדולה שלנו לא היתה לקיומנו הפיסי בארץ, אם-כי לא זלזלנו בסכנה הצפויה בחזית זאת, כי ידענו שהפעם מאורעות אלה אינם של 1921, אפילו לא של 1929, אלא זו תנופה אחרת לגמרי. ידענו מה שקרה בסוריה לפני זמן קצר, ידענו את השביתה ואת המהומות אשר הכריחו את מיניסטר החוץ, – לאחר שהודיע כי אין לחזור אל הקונסטיטוציה של 1923, לאחר שבועות אחדים של מהומות, – לבוא בדברים לא רק על הכרת הקונסטיטוציה, אלא גם על סידור עצמאותה של מצרים. ולמרות זה ששמענו באופן מפורש את הודעתו של הנציב, – ידענו שהדבר העומד בסכנה במאורעות אלה הוּא דבר העליה.

אנחנו עומדים כבר 10 חדשים אחרי התחלת המאורעות. העליה לא נפסקה. אינני אומר זאת בסיפוק רב, כי אי-אפשר לראות בלי חרדה עמוקה מאד את כמות העליה שהולכת ומצטמקת בלי – לעת-עתה – גזירות פוליטיות. וכמות העליה היא בשבילנו דם-התמצית של קיומנו.

 

המאבק על עליה מתמדת    🔗

אבל לפני שאלת כמות-העליה יש שאלה יותר רצינית – שאלת הֶתמד העליה. כרגע זה כאילו טבעי שהעליה נמשכת, מתמדת. אבל ששה חדשים היתה הארץ פרועה לשמצה טירוריסטית. דם יהודי, דם ערבי, דם אנגלי נשפך בגלל דבר אחד – הפסקת העליה, ולא-דוקא הפסקה גמורה, עולמית, אלא הפסקה זמנית. אין זה סוד, כי אף אם התביעות הרשמיות של המנהיגים הערבים היו הפסקה גמורה של העליה, איסור מכירת קרקעות, הקמת ממשלה לאומית ערבית, הרי הם רצו אליבא דאמת להסתפק בהפסקה זמנית של העליה, ובשכר זה היו מוכנים להפסיק את המהומות.

ולא רק הערבים, ולא רק האדמיניסטרציה הארצישראלית, לא רק הם, – כל הממשלה בלונדון, ולא רק הממשלה בלונדון, כמעט כל דעת-הקהל באנגליה היתה בעד הפסקה זמנית של העליה. ושוב לא אהיה מגלה-סוד אם אומַר לכם שלא רק הערבים, שלא רק האדמיניסטרציה, לא רק הממשלה בלונדון, ולא רק דעת-הקהל האנגלית, אלא היו גם הרבה יהודים בארץ אשר למען השלום – והיהודים הם רודפי שלום, – באו אלינו לא פעם בעצה הטובה הזאת שנוותר בעצמנו לזמן-מה על העליה, נפסיק את העליה למען יפסיקו המנהיגים הערבים את המהומות. באו אלינו ידידים אנגלים – ואני אומר ידידים לא באירוניה. יש בקרב התושבים הבריטיים בארץ (לא מהפקידות) כמה וכמה ידידים נאמנים, – והם יעצוּ לנו עצה, שלמען השלום, למען תת מוצא, למען אַפשר הפסקת המהומות, נוותר אנו מרצוננו על השדיול, נסכים להפסקה זמנית של העליה.

ועדיין לא הגיע הזמן לספר את כל ההיסטוריה של ההאבקות המיואשת הזאת אשר נמשכה כמה וכמה חדשים נגד הפסקת העליה. היו רגעים, והם היו לא מעטים, שנדמה היה כי אין שום מנוס, שזוהי גזירה שאין לקרוע אותה. היו רגעים אשר היה נראה כי זוהי עובדה שהעליה נפסקת. זה היה גם בטרם שקיבלנו את השדיול במאי (אתם יודעים שכרגיל צריך לקבל אותו באפריל, והוא נדחה לא במקרה). זה היה גם בטרם ששקיבלנו את השדיול האחרון. אתם זוכרים כולכם שלפני התפזר הפרלמנט הודיע מיניסטר המושבות, כאשר הכריז על הועדה המלכותית, “ואשר להפסקה זמנית של העליה, הממשלה תדון על זה בבוא הזמן באופן מריטורי”. זה היה רמז גלוי ופומבי, שיש בדעת הממשלה להפסיק את העליה, אם לפני הפסקת המהומות, אם אחריה; אם לא לפני צאתה של הועדה המלכותית ארצה – הרי בשעת בּוֹאָה, והיה כפשׂע בין הפסקת העליה ובין אי-הפסקתה. ואני אומר לכם מה היה פשׂע זה, זו היתה אי-ההשלמה שלנו עם הגזירה הזאת, אם-כי חדשים רצופים חיינו כשלחץ עצום של מהומות בארץ היה מסביבבנו, לחץ עצום אשר הביא לשליחת הצבא אשר זעזעה את כל אנגליה. הייתי ביום ההוא בלונדון, בשעה שהכריזו על גיוס ה“רזרביסטים”, על ביטול המַנֶברות (התמרונים) הגדולות, וראיתי איך אנגליה היתה כולה מזועזעת מהמעשה הזה, ונדמה יה כי הנ-הנה באה הגזירה, והדבר מנוי וגמור – גם בלונדון וגם בירושלים – ורק אי-כניעה שלנו לגזירה הזאת עד הרגע האחרון מנעה את ההכרזה עליה. וזו היתה עלולה להיות לא כגזירה של 1921, כשהנציב היהודי הפסיק את העליה, אף לא כמו ב-1929, אלא קשה ממנה. אחרי מהומות אלו, ואחרי מרד זה שלא הצטמצם רק בחוגים ערבים אשר בארץ, אלא הקיף גם כנופיות ערביות שבאו מסוריה ועיראק; ולאחר שכל מלכי-ערב התערבו בענין, הוסיפו את לחצם הגדול הלחץ של הטירור הערבי בארץ, ושל האדמיניסטרציה, ושל כל מיני ידידים, ונוסף לכך, לחץ כמעט של כל דעת-הקהל באנגליה, גברה הסכנה כי העליה תפסק. ואילו היתה העליה נפסקת בתנאים אלה – לא היתה מתחדשת כל-כך מהר; מי יודע מתי היתה נפתחת שוב. ומשום כך גדלה כל-כך החרדה שלנו וקשתה התנגדותנו להפסקה “זמנית”. והעקשנות של נציגי עם עני קרעה את רוע הגזירה. אבל הם לא היו מצליחים, וכל העקשנות שלהם, כל קשיות-העורף שלהם לא היתה עומדת להם, – אלמלא עשה הישוב מה שעשה בחדשים הנוראים האלה.

 

עמידת כבוד של חלשים נגד חזקים    🔗

הגורם אשר הכריע את הקו ואשר נתן את העוז הזה לנציגיו של העם היהודי האומלל והמחוסר-אונים לעמוד בפני הלחץ של כמעט כל העולם הערבי וכמעט כל העולם האנגלי היה – ההתנהגות של הישוב בחדשים האיומים האלה. ואני עומד על ההתנהגות הזאת לא מפני שזה פרק היסטורי חשוב ומעניין, אלא מפני שההיסטוריה לא נסתיימה עדיין, מפני שהדבר שקרה עלול להתחדש, ועלול להתחדש בהיקף יותר רחב ובתנופה יותר אמיצה. כל מי שעוקב אחרי מה שקוראים מאורעות בא"י, אחרי המהומות – רואה קו עולה. המהומות ב-1921 לא היו כמהומות ב-1920. המהומות ב-1929 לא היו כמהומות ב-1921, ולא הרי 1936 כהרי 1929, ומה שצפוי בשנה אשר מספרה פלאי – לא ישוה למה שקרה ב-1936.

ואנחנו חייבים לעמוד על ההתנהגות הזאת, לראות מה היה בה מן החיוב ומה היו השגיאות. כי התנהגות זו קבעה את גורל העליה עליה אנחנו קובעים את גורל הציונות, אולי לא רק לתקופה קצרה של שנים אחדות. ומה היה הדבר אשר סייע? אלה היו 3 דברים: א) התגובה של הישוב להתקפה הטירוריסטית הערבית; ב) כשרוננו להחזיק מעמד כלכלי; ג) הכיבושים החדשים שנעשו ע"י הישוב בימים הנוראים ההם.

מה היתה התגובה שלנו על ההתקפה הטירוריסטית הערבית? היו בה כמה דברים:

 

גבורה ותבונה    🔗

היתה, קודם-כל, גבוּרת ההגנה. התקפה איומה זו שנמשכה 6 חדשים ואשר הצריכה משלוח של 2 דיביזיות צבא לארץ (ענין אחר הוא, איך השתמשו בהן פה), כשמאות ואולי אלפי טרוריסטים ערבים התהלכו זמן רב מזוינים והטרידו בפעולות טירור את הממשלה ואת הצבא של האימפּריה הגדולה ביותר בעולם ואשר הטילו את אימתם על ההמונים הערבים ואשר רצחו כל ערבי שהתנגד למנהיגים שלהם, – לא עלתה בידה להביא אותנו אף לעזיבת נקודה אחת, ולוּ גם הקטנה ביותר, ולא הצליחו לחדור אפילו לקטנה שבנקודותינו.

אבל נתגלתה לא רק גבורת ההגנה שלנו, נתגלתה תבוּנת ההגנה שלנו.

הועמדנו בפני מבחן קשה כאשר לא היה עד כה כמוהו בארץ: התקפה אכזרית, פרועה, פחדנית, מחוסרת כל כבוד, – והרי גם ביחסי מלחמה יש איזה כבוד, איזה נימוס, – התנפלות על ילדים כשהם ישנים במיטה, יריות ביהודים זקנים מאחורי גבם, הריגת אחיות רחמניות, שריפות שדות, עקירת עצים בחשכת לילה, התקפת-דמים חוזרת ונמשכת ללא-הרף על כל נקודה בודדת, פיצוץ רכבות. ולא רק שוטרים נהרגו, אלא גם אנשי-צבא לא-בודדים, הנמנים על דיביזיות מזוינות בטנקים, ברדיו ובמכונות יריה. ואפשר היה גם להיבהל, גם לצאת מן הכלים. הישוב לא עשה אף אחד משני אלה: לא נפחד. לא רק הנקודה הקטנה ביותר לא נפחדה, גם הנהג הבודד של האוטו לא נפחד. ואינני יודע בספרות אֵיפּופּיה של גבורה יותר פשוטה מזו שבוטאה בחוברת של “אגד” עם הסיפורים הנאיביים של הנהגים שנסעו בדרכים באותם הימים בין חיפה, תל-אביב, ירושלים והמושבות. אבל גבורה זו יכולב היתה לצאת מגדותיה, כי היתה פרובוקציה כאשר לא היתה קודם. ואין אנחנו צדיקים גמורים, ואין אנו נקיים בתוכנו מיסודות פּרובוקטוריים. אבל הישוב בכללו – וזו לא תהיה התפארות לומר – תחת ההדרכה של ציבור-הפועלים המאורגן – גילה את כל גבורתו בהגנה, ויחד עם זה גילה תבונה ממלכתית עמוקה בשמירת התחומים של ההגנה ועל-ידי כך גילה גם שלונא, גם לידיד את צדקת ההגנה, את ההכרח שבה, ואפילו הממשלה הזאת היתה מוכרחה לאַשר את ההגנה שלנו, ומאות, ואחר-כם אלפי בחורים יהודים זוּינו וגוּיסו תוך כדי המהומות.

התנהגות זו של ישוב קטן, נתקף באופן כל-כך פרוע ואכזרי, מגלה גבורה כל-כך גדולה, מגלה גם גבורה גופנית וגם גבורה מוסרית הצרופה בהגיון פּוליטי גדול מאוד, – לא יכלה לא לעורר כבוד בתוך דעת-הקהל האנגלית, לא יכלה לא להכביד עליה, לאחוז באמצעים שיש בהם משום הטלת עונש נוסף על הישוב העברי – לסגור את העליה.

 

גילוי כוח הישוב בחזית המשק    🔗

הדבר השני שמנע את הפסקת העליה – זה היה הכשרון של הישוב להחזיק מעמד כלכלי. גם זה היה דבר לא כל-כך קל. ששה חדשים נמשכה שביתה כללית של הערבים. אנחנו יודעים איך נעשתה שביתה זו, אנחנו יודעים בכמה איומים כלפי הערבים עצמם, כלפי המוני הערבים, כלפי כל מנהיג אשר דעתו היתה קצת אחרת, היו הטירוריסטים הנסתרים ומנהיגיהם הגלוּיים מוכרחים להשתמש למען עורר ולחזק את השביתה. אבל אי-אפשר גם לשלול מהאויב מה שמגיע לו. עם כל האיומים והטירור אשר החזיקו את השביתה הזאת, – אין לזלזל ביכולת הזאת לקיים שביתה במשך ששה חדשים כמעט, ושביתה זו היתה מכוּונת להרעיב אותנו, להחריבנו חורבן כלכלי, לנתק את התחבורה, למנוע את ההספקה, להחריב את המשק. אולם הישוב הכה שרשים כלכליים עמוקים וגילה שאין הוא דומה לכל ישובי היהודים בעולם כולו, גם לאלה שהם עולים עליו פי-עשרה. הוברר, כי זהו ישוב שאינו סמוך על שולחן אחרים, ישוב חי הוא, נושא את עצמו גם בעיר וגם בכפר, המסוגל לכלכל את עצמו גם כאשר חייהם הכלכליים של שני-שלישים מתושבי הארץ משותקים לגמרי, כשהארץ פרועה, כשהדרכים בסכנה, כשאחד משני הנמלים סגור. עובדה זו הוכיחה על הכוח הכלכלי החיוני של הישוב הזה.

לא זה בלבד שהחזקנו מעמד, אלא בחדשים אלה באו עולים והם נקלטו, חוסר-העבודה לא נתרבה אלא להיפך. וזה שלל את האמתלה העיקרית אשר בה צריכים היו לתרץ כלפי חוץ את הפסקת העליה: הנה מהומות, משבר כלכלי, אין מקום לחדשים, מוכרחים להפסיק לזמן-מה עד אשר ישובו החיים למסלולם.

החזקה זו של מעמד כלכלי היא שנטלה את האמתלה הזאת מידי שונאינו. אילו אמרו לאחר כל זה להפסיק את העליה, היה ברור לכּל: לא מתוך משבר כלכלי, אלא משום כניעה בפני הטירור הערבי נפסקה. וזה היה קשה. דעת-הקהל האנגלית לא היתה מעכלת בנקל מעשה כזה.

 

כיבושים חדשים    🔗

הדבר השלישי שגילה הישוב ושהפך לגורם מדיני עצום הוא, שידע לא בלבד להחזיק מעמד תוך הרס ותוך אי-יכלתה או אי-רצונה של הממשלה לקיים סדר – אלא הוא הראה שהוא מסוגל לכבוש כיבושים חדשים, להגביר את עצמאותו הכלכלית. ואם בראשית 1936 היו במושבות 5000 – 6000 פועלים, – הנה בסוף 1936 נמצאו כבר 12000 פועלים חקלאים; במקום מאות אחדות של פועלים יהודים בנמלים לפני-כן, נמצאו בסוף השנה הזאת כמעט 2000 פועלים; הוגברה התוצרת החקלאית היהודית, הוגברה תוצרת-האבן היהודית, הממלאת תפקיד גדול בחיי המשק העברי ומשק הארץ. גם בימים טרופים אלה גילה הישוב – ובשורה הראשונה הפועל העברי – יכולת לכבוש שדות-עבודה חדשים ולהתבצר במקומות שכבר גזרו כליה עליהם.

וכשם שבחזית-הבטחון ידע הישוב להימלט משתי הסכנות שארבו לו; הן מסכנת הפחד, פּאַניקה, רתיעה לאחור, והן מסכנת נקמה תפלה, שאינה אלא ביטוי של חרון אין-אונים, תגובה של חלש, חדל-כוח, – כך ידענו גם בשטח הכלכלי להימנע מההתחסדוּת הבטלנית של זיקה למשק הערבי בכל מחיר ומפּוליטיקה של חרם כלכלי. אמרנו: קודם-כל תגבורת העצמאות הכלכלית – במושבה, בעבודה ממשלתית, בכפר ובעיר, ועל כולם – בים. ואילו במשך שתי השנים הללו לאחר הקונגרס בלוצרן, לא היתה הנהלת הסוכנות משיגה שום דבר אחר מחוץ לנמל תל-אביב, היתה ע"י זה בלבד מבטיחה לעצמה מקום כבוד בהיסטוריה היהודית. אולי משום שאנחנו קרובים עדיין יותר מדי לדבר ומשום שהוא עודנו בראשיתו, אין אנו מעריכים במידה מספיקה מה ערכו העצום – הפוליטי, המשקי, האנושי – של הכיבוש הזה. לא היה מספיק לסחוט מהממשלה את הרשיון לפריקה. הרבה רשיונות ניתנו לנו, אבל הרבה זמן לא ידענו לממש אותם. לא ידענו לממש בזמנו את הרישון הגדול ביותר שניתן לנו – עצם הצהרת בלפור. היו שנים, עם בוא הנציב העליון האזרחי הראשון, שהיתה אפשרית עליה חפשית לארץ – ולא ידענו להשתמש בה. אילו היה לנו רק רשיון זה לפריקה והישוב לא היה מרגיש באופן אינסטיקטיבי מה עצומה ההזדמנות שניתנה לנו – לפרוק על החוף, בלי מעגן, בלי מזח – לא היינו מגיעים לאשר הגענו. אבל הישוב חש את האפשרות הגדולה הנתונה לו ברשיון זה ובן-לילה קם המזח, הוקם מעגן. גם לאחר זה היה הישוב יכול לאבּד בנקל את אשר בנה. בענין זה אין אנו יכולים לקפח את זכותו של המופתי. בכיבוש הגדול של נמל תל-אביב חלקו רב. לפני המהומות לא חלם הישוב על נמל עברי. החלום הגדול שלנו היה להכניס מספר פועלים יהודים לנמל יפו. בצרות צרורות הגענו שם רק למספר מועט של סבּלים. אבל לא עלה בידינו להכניס אף פועל יהודי אחר לעבודות-הים. כשני שבועות לפני פּרוץ המאורעות קיבלנו מכתב מאת הממשלה שאין לדבר על כניסת ספּנים יהוידם לנמל יפו. זה היה החלום שחלמנו אז. והיתה סכנה שברגע שהוסרה יד המופתי והשביתה פסקה, יחָרב המפעל הצעיר והיהודים ימהרו לחזור ליפו. גם בענין זה לא הגיעה עדיין השעה לספר את הכל. ואילולא התגבר הישוב על האינסטינקט הגלותי שהביא גם כמה מהטובים להיות מוכנים לחזור ליפו, אם יתנו לנו כמה פירורי-עבודה ומספר פקידים, ויסולו כביש, שיקל על החזרה ליפו; אלמלא היה מתגבר האינסטינקט הממלכתי היהודי הצעיר, החוש של הכרת הערך העצום שיש לעצמאות הימית שלנו בשביל כל עתידנו, – היינו עלולים לאבד את המפעל הזה.

אלה היו שלושת הגילויים של כוח הישוב: הגנה של גבורה ותבונה, החזקת מעמד כלכלי וכיבושים חדשים, והם היו הגורמים המכריעים במלחמה המדינית הנואשת נגד הפסקת העליה. אבל עם הגבורה והתבונה וההצדקה שגילינו בתגובה שלנו על ההתקפה הטירוריסטית, אין אנו רשאים להתעלם גם מהליקויים ומהחולשות שניבעו במעשינו. כי המאורעות לא נסתיימו וכשישוּבו לא ישוּבו כמו שהיו.

 

איתנים במערכה    🔗

לא עזבנו אף נקודה אחת. לא נתנו לאויב לחדור לנקודותינו. כל נקודה ונקודה עמדה על נפשה רק בכוחותיה-היא. בימים ההם זה הספיק. איננו בטוחים שהכוחות האלה יספיקו בעתיד. לא רק אנו מסוגלים ללמוד מהעבר, גם האויב יודע זאת. ואם יתחדשו המאורעות יתכן מאוד שיתחדשו בהיקף ובתנופה אחרים לגמרי, והכוחות המקומיים של כל נקודה ונקודה לא יספיקו. הנצחון שלנו בימים ההם, אַל יטע בלבנו בטחון-שוא. אם תתחדש התקפה, תהיה מסוכנת הרבה יותר. ואם לא יהיה לנו כוח על-מנת להחיש עזרה לנקודות הבודדות, החלשות והקטנות – אין זה מן ההכרח שיתחדש הנס של המאורעות הקודמים. ויש בכוחנו לעשות את הדבר הזה. בשנים האחרונות גדלנו במהירות רבה. כחולנו תפילה שגידולנו ימשיך ויתמיד, אבל הגידול המהיר הזה גרם לכך שעדיין לא עמדנו במידה מספּיקה על כוחנו המלא. עוד רבים מאתנו חיים בהרגשה של קומץ קטן בארץ כאשר היינו לפני חמש – עשר שנים. אין אנחנו עוד קומץ. אנחנו – ארבע מאות אלף איש. ויותר מזה, כי לא רק הכמות המוחלטת קובעת לגבי כוח-הגנה, אלא גם הרכב הגילים של הישוב, ובנידון זה עולה הישוב שלנו על כל ישוב אחר.

בישוב העברי בארץ מהווים אנשים בני 15–30 שנה 32 אחוז, בעוד שבין הערבים גיל זה מהוה רק 23 אחוז, באנגליה – 26 אחוז, הוא הדין באמריקה, כלומר, לנו יש בגיל הזה ב-6 אחוזים יותר מאשר באנגליה ואמריקה וב-9 אחוזים יותר מאשר בישוב הלא-יהודי בארץ. אנשים בני 30–45 יש בישוב 24,8 אחוז, בעוד שבין האוכלוסים הערבים יש רק 19,6 אחוז, באנגליה 22 אחוז. יש בתוכנו כבר כיום 180,000 איש ואשה בני 20–40. זהו כוח, והוא מסוגל להתגייס. והוא חייב להתגייס. זהו כוח שיכול לעמוד בפני כל התקפה, אם תנתן לו אפשרות של התגוננות. אנו צריכים לדעת זאת, ושכנינו הערבים צריכים לדעת זאת, ואף האנגלים צריכים לדעת זאת.

 

עצמאות משקית    🔗

וכשם שבשטח הבטחון לא גייסנו עדיין את מלוא כוחנו ויש לנו היכולת לעמוד בפני התקפות הרבה יותר גדולות ומסוכנות, כן גם בשטח הכלכלי. באפשרויות הכיבוש שיש לנו, לא ניצלנו עדיין הכל. אני מדבר על עצמאות ולא על התבדלות כלכלית, לא על חרם. כי אחת השאיפות שלנו, היא קואופּרציה. היינו מוכנים לקואופּרציה ואנו מוכנים לכך גם כיום, למרות כל ההתקפות וההתנקשויות וההחרמות. אבל כל עוד אנו עומדים בפני התקפה כלכלית, בפני מצור, עלינו לבצר קודם כל את עצמאותנו. והעצמאות הזאת נחוצה לגופה. זהו מובנו של מפעלנו בארץ – עצמאות בכל השטחים, בשטח הכלכלי, התרבותי, הפוליטי, והסוּציאלי. היא דרושה לגופה והיא דרושה גם בשביל הדבר שממנו לא התיאשנו עדיין – מקואופּרציה עם שכנינו.

רק כוח עצמאי שאיננוּ תלוי באחרים, שאיננוּ סמוך על שולחן זרים, שיכול לעמוד על רגליו – עלול להביא את הצד השני לקואופּרציה. אבל עד אשר תבוא ולמען שתבוא, דרושה הגברת עצמאותנו. כשם שאנו אומרים בשטח הבטחון: לא בריחה, לא פחד ולא נקמה אלא הגנה עצמית, – כך נאמר בשטח הכלכלי: לא תלוּת, לא חרם, אלא עצמאות; כשהצד השני ירצה ויזקק לקואופּרציה – אנחנו מוכנים.

אלה הם התפקידים המרכזיים שעומדים לפנינו נוכח הסכנה של התחדשות המאורעות: גיוס מלוא כוחנו – שאיננו קטן – תגבורת מכסימלית של עצמאותנו הכלכלית.