מהחלוץ בפולין לעבודת כיבוש    🔗

בישוב כפרי לחופי הנהר נאַראוו בגבולות פולין רוסיה, עמדה ערישת הולדתו. משפחה של יהודים חסוני גזע, תמימי דרך, ממעטים בדיבור ומרבים עשייה. לא אדיקות קנאית ולא התבוללות והתבטלות. אהבת ציון בביתו של טוחן הקמח היהודי היתה טבעית ופשוטה: מה הם הגויים ארץ להם ומכורה ושדות, אף אנו כן.

וטבעית היתה הדרך שהוליכה את הנער, חנן שטייגמן, אל החלוץ והעליה (בתרפ“ה, והוא אז בן י”ח). הוא בזכרון יעקב, מצטרף לחבורת “השומרון” הנודעת העובדת במשקי האיכרים ואצל פיק"א – בייבוש ביצות כברה. לא יצא זמן רב והוא מוצא עצמו בעתלית המושבה.

בעתלית ובים המלח    🔗

עתלית שוקקת בשנים ההן חיים ועמל, ובמרכזה – מחנה הפועלים הגדול של “חברת המלח” וסמוכה לו גם המחצבה הגדולה: עובדים למען נמל חיפה שהוחל בבניינו. כאן נקלט חנן בעבודה, וכאן ראשית ידידותו רבת השנים עם יצחק לאנדברג, הוא יצחק שדה, מפקדו בעתיד של הפלמ“ח – ובין החוצבים גם הלל כהן מראשי “סולל בונה” בעתיד. שטייגמן עובד במכונות, ובלילות הוא מתקין פצצות-בית מחומר נפץ מוברח מהמחצבה. ארבע שנים הוא עובד בעתלית. ומכאן – לצפון ים המלח, כמכונאי. מחנה הפועלים כאן שרובם ותיקים, מהם אנשי רמת רחל – וסביב שממה אפורה, מדוכדכת. אך אין שטייגמן השתקן, המתמיד והסבלן מתקשה בהסתגלותו. מתרפ”ט ועד תרצ"ד הוא עובד כאן, ואולם הוא שואף לעצמאות, למפעל חדש, ליזמה.

והנה נתגלגלה לידיו ההזדמנות, ויחד עם שנים מחבריו הוא משקיע חסכונות עבודתו ברכישת טרקטור ומצטרף, ראשון בין ראשונים, אל ארגון הטרקטורים הקרוי “חריש” – ופרשה חדשה נפתחת בחייו.

בשדות פלשת    🔗

השלושה מודדים בשעלם – הם והטרקטור עמם – את הארץ. אז, בתרצ"ד, אתה מוצא אותם, בודדים, במרחבי שדות הנגב, בסביבות רפה וחאן-יוניס, חורשים חרישים עמוקים בשדות הערבים. עתים לנים בבית המוכתר, עתים ליד הטרקטור בשדה. שנתיים רצופות – מכפר לכפר, מעבודה לעבודה, עם הפלחים, ללא פגיעה וסיבוכים.

“חריש” מתפתח בהתמדה, מתרבים הטרקטורים, ושטייגמן נתבע לעבודות בחלקי ארץ שונים; בתרצ"ו – יישור דיונות החול עליהן עתידים לקום השיכונים שבסופם מצטרפים הם לעיר חולון; הכשרת השטח אשר ישמש שדה תעופה בלוד; עבודות חפירה בסביבות יריחו שם יוקמו מחנות הצבא הבריטיים, ועוד ועוד. כאן, בסביבות יריחו, בעקירת הג’ונגל שליד הירדן, נתמוטטה יום אחד הקרקע התחוחה, והוא צנח עם הטרקטור, לחוף התלול, למים – והערבים חילצוהו. בכל השנים הללו, בבדידות ובנדודים, מתעמק מגעו הנפשי עם אדמת הארץ ויושביה, והוא טועם בפועל ממש טעמו של שינוי מעשי בראשית. אך הנסיון המכריע בחייו עודו לפניו.

במצור ובקרבות    🔗

זכורה פרשת המצור הערבי על בית הקרן הקיימת הבודד בבית דגון בימי מלחמת השחרור – פרשת גבורה עילאית. שטייגמן מתנדב לעבודה בהתקנת החפירות והבונקרים בסביבה המנותקת והממוקשת. כל שעה יקרה, שכן הכנופיות עומדות לפוצץ את הבית על מגיניו. עוד לא הספיקו המגינים לרדת לחפירות – והערבים מטילים ליד הבית חבית עם חומר נפץ; הבנין וחלק מן הנשק עולים באש. משהחשיך היום פרצה ההתקפה הערבית העזה. המגינים נאחזים בהריסות הבית, בשולי החפירות, עומדים על נפשם – ושטייגמן זונח את הטרקטור ומתייצב בשורת המגינים, שרידי הנשק בידו. כשהגיעו האנגלים עם בוקר נדהמו: לא היה הרוג או פצוע בשורות המגינים!

תמה העבודה בהקמת חומות העפר בבית-דגון, אך לא תמה מלחמת ישראל. ושטייגמן חש, הטרקטור עמו, להתקנת ביצורים בכפר סרקין, בסביבות מגדל צדק, בסלילת כביש האספקה לבאר שבע, בחריש ב“כביש הגבורה”, בחפירת בונקרים מתחת לקרקע, בשדות-התעופה ועוד ועוד. העבודה – בחירוף נפש מתמיד (ושוב זימנו הגורל במהלך הקרבות עם יצחק שדה והזהרתו הצילה חייו), בשטחים מופגזים, בסיכון חיים בלתי פוסק, כורך עבודה והגנה כאחת.

במדינת ישראל    🔗

גם עתה מקומו של שטייגמן עם הטרקטור בכל מקום של יצירה – בשדות הנגב, או בפרוזדור ירושלים, בסלילת כבישים במקומות שלא דרכה בהם רגל אדם וביישור שטחים לבניית שיכונים, וכיוצא באלה. וכאז וכתמיד – שתקן, ישר דרך. אחת הפילוסופיה של חייו: המעשה. גוף מוצק, ידים כבדות, פנים צלופות-רוח שחיוך של רוך עולה מהן – כך עתידה הארץ לתת את סימניה באיש העבודה.

למן העיירה ליד הנאראוו בפולין ועד לבית שמש, בו הוא עובד כיום בטרקטור – אחד ממאות הטרקטורים של הקואופרטיב הגדול “חריש” – ישרה הדרך, דרך התביעה העצמית והשלימות הנפשית והנאמנות עד תום.