(מזכרונותי). 🔗
כד הוינא טליא שמעתי את אבי מספר: בהיותי בירושלים, עליתי על גג גבוה ומשם ראיתי את הר-הבית, את הארזים הנשקפים גם מעל לכותל המערבי – אף את אבני-הרצפה אשר מסביב למקום המקדש חזיתי…שמה לא באתי כי לא חפצתי לעבור על אסור חמור כזה… מונטפיורי נכנס פנימה: אל “מקום המקדש” ובגלל זה נחרם מאת רבני ירושלים, אך כצדיק גמור קבל עליו נזיפה ונוטל החרם מאתו.
כאשר אגדל אעלה לארץ-ישראל, אלך אל המקום ואראה את הכל בעיני, החלטתי אז בלבי הקטן.
תשוקתי לבוא אל המקום לא נשתנתה לא על ידי חליפת-הזמנים ולא על ידי תמורת-הדעות. מזמן לזמן, מתקופה לתקופה גברו געגועי אל המקום. שנה אחר שנה חלפה לי בארץ ישראל, כבר הגיע מנינן לעשרים, ואני עוד לא הפקתי את זממי. נקל היה לי לבוא אל המקום בתור נתין ארץ אחרת. בשכר מצער מלוע ב“קַוַס” של הקונסול את נתין ארצו ההולך אל מקום-המקדש, אפשר היה לי להכנס שמה גם בעזרת “בקשיש” של שלשה, ארבעה פרנקים לאחד השיכים הנמצאים על הר-הבית.
האסור לא עכבני, הן גדולים וטובים ממני עוברים עליו, גם מלהט-החרם אין עוד פחד בזמן הזה, ולו אמרו הרבנים להחרים כיום את כל אלה מבני עמנו המבקרים את “מקום-המקדש” לא היו מספיקים, אולם רגש אחר עצרני מלעשות זאת: בושתי בפני עצמי לבקש רשות מאיזה ערבי יחף להכנס אל מקדשי.
בין כה ראיתי רבים מידידי ומכירי באים ירושלימה, שוהים בה רק ימים אחדים, המה נכנסים פנימה, מספרים נפלאות מהוד ותפארת המקום, ואני רק מראשי הרים אראנו ומעל גגים ומגדלים אשורנו.
לרגלי עסקי הבנק הכרתי את נ… הרב"ץ, לפעמים קרובות הייתי נכנס אתו בשיחות ארוכות על עמנו וארצנו. השיחות קרבונו איש לאחיו ויעשו אותנו במשך הזמן לידידים נאמנים.
הרב"ץ נמנה בין החרדים, בכל זאת דקדק כי תלבשתו הירושלמית תהיה נקיה ועשויה בטעם, והיא הוסיפה תפארת לקומתו הרמה, שהיתה כפופה מעט – קלסתרו היה יפה מאד, צער עמוק והוד אצילי היו טבועים על כל רשמי פניו. הוא היה מביע צערו על קומתו הכפופה “שלשים השנה שהנני בארץ ישראל עוד לא הספיקו לישר את קומתי שנכפפה מעול הגלות בארץ מולדתי”.
מספר שנותיו לא יכלתי לברר לי בדיוק, פעם נדמה לי לפחות מבן חמשים ופעם ראיתיו למעלה מששים. “כשטרדת החיים משכחת אותי שהנני נמצא בארץ ישראל הרי אני כבן שבעים שנה” ענה לי, בעת ששאלתיו למספר שנותיו.
בימים האחרונים היתה צרת-ישראל הציר שהסבה עליו שיחתנו, הפרעות האיומות, הטביחות האכזריות דכאו אותו מאד, נכר היה שנר חייו הולך הלך וכבה.
באחד מימי הטביחה בא הרב"ץ אלי וישב משמים שעות אחדות, אחרי כן אחזני בימיני ואמר: “יודע אני שלא תלגלג עלי, לכן הנני אומר לך בפרוש: על כי אין אלוה בקרבנו מצאונו כל הרעות האלה”.
כשהבטתי עליו בעינים מפיקות תמהון באר לי: “נתקים בנו – שתם תפלתי”. מפני שאין אנו מתפללים במקום המיועד לנו מימי עולם. הן תודה, כי איננה דומה תפלה הנאמרת בתחתיות ארץ אצל כותל המערבי, שבהתרשלותנו הוא מוקף חלאה וזוהמא, לתפלה העולה ממקום שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר עליו “והיו עיני ולבי שם כל הימים”.
“ובכן מה עלינו לעשות?” שאלתיו.
“דבר פשוט מאד – ענני – צריך לעלות אל המקום ולהתפלל שמה. מצד הרשות, מצד הישמעאלים, אין שום עכוב, והלא כמוני תדע, כי לא יכבד להשיג על זה גם רשיון מקושטא”.
“והאסור? והרבנים? והחרם?” הוספתי לשאול.
“בשביל זה הלא באתי אליך, חפצי כי נשתדל יחד לפני הרבנים שיבינו כי עתה “עת לד' הפרו תורתך”, ובגופו של דבר נקל למצא היתר, מדברי הרמב”ם באגרותיו ניכר שהוא בעצמו התפלל שמה, וקאלישר ז“ל כמה שאף לזה!”
לפני הפסח נפוצו שמועות נוראות, עתוני חוץ לארץ הודיעו כי מפחדים מטביחה כללית. – באחד הימים ההם בא אלי הרב"ץ, פניו היו לבנים מאד והוד “מסירת נפש” היתה חרותה עליהם.
“שמעני – אמר אלי – אין עוד שום אפשרות לחכות על ההיתר, אם כי הנני מקוה שסוף סוף אשיגו, יהי ד' עמם ועם היתרם, מרגיש אני שימי ספורים והטבח שמה עוד לא נפסק, החרב תלויה על כל הגולה. – דע לך, כי מד' לא יבצר דבר, עונה הוא לכל אשר יקראהו באמת, שמע ישמע גם לשועת יחידים. החלטתי ללכת שמה, התלך עמדי? בא נא, הנח עתה את כל פקפוקיך, ואל נא תתחכם הרבה!”
השכמנו בערב הפסח ובמהירות עברנו אני והרב“ץ את החוצות והסמטות אשר בין ציון ואקרא. הבוקר המעונן נתן לנו היכלת להתעטף באדרותינו לבל יכירונו מיודעינו, בכל זאת התחקה איזה ירושלמי – הלבוש כבר בבגדי יום-טוב וצנוף ב”שטריימול" – על עקבותינו. מקרה מוצלח הציל אותנו גם מהאויב הזה. בשש שעות, למנין השעון האירופי, עמדו רגלינו ב“בב אל שלשלה” הוא שער הוקפלס. שיך צעיר ממכירי כבר חכה לנו ויחד עמו עלינו על הר-הבית.
הרב“ץ חלץ נעליו על מפתן השער, ואני הלכתי בנעלי עד ה”קיוסק" שלפני מקום המקדש, שמה הנעלני השיך נעלים מקלעים מכפת-תמרים.
נרעש ונרגש הייתי ממחזה הכר הנרחב של הר-הבית – המכיל אלפי מיתר מרובעים – שהיה ריק, ונדמה לי כי נפנה בשביל עולי-רגלים המוכנים לבוא תיכף. אבל הסתכלותי לא נטלה ממני, ישותי לא נתבטלה ואסקר את הכל בעינים בהירות, גם את הארזים שאת שמעם שמעתי בילדותי מאבי, אף את הברכות, את “מדרש שלמה”, המערות הגדולות המכונות “אורות שלמה” חזיתי, לכל התבוננתי. אולם באותו הרגע שהשיך, מנהיגנו, הרים לנו את המסך אשר מפנים לדלתות “מקום המקדש” והשבכה המקפת את אבן השתיה – הממלאה כמעט כל חללו של הבנין הזויתי הנפלא – נגלתה לפני, אבדתי כל חושי. איזה כח נסתר הכריעני על ברכי, נפשי התרוממה; עפה ודאה מרום-מרום…
הנני משער עתה כי ב“התפשטות הגשמיות” הזאת שכבתי כשעה. – מעט מעט החילותי להרגיש את אשר סביבי, ראשית כל ראיתי שני “דרוישים” כורעים על ברכיהם בדלתות המזרח, אחרי כן הרגשתי קרן שמש שנגע במצחי, קרן שבאה מחלון קיר המזרח דרך השבכה המזהבה, ואז נגלו לי אלפי קרנים כאלה הבאים ממזרח, עוברים דרך השבכה ומפזזים מעל לאבן השתיה.
בשעה זו נפתחו שפתי ואתפלל…
בכלותי תפלתי זכרתי את הרב"ץ, ממקום כריעתי לא יכלתי לראותו, קמתי על רגלי ואבקשו סביבי. לסוף מצאתיו בפנה הדרומית, הוא עמד על יד שכבת אבן השתיה, ושפתיו לוחשות.
אט ודומם נגשתי אליו ואגע בכתפו. הוא התעורר ויבט אלי בתמהון, כאילו לא הכירני.
– צריך ללכת, אמרתי לו. והוא לא סרב ונלך.
טרם צאתנו מהר הבית עמדנו על יד שער המזרח הוא שער השושן הסתום, ודרך החלונות הצרים ראינו את עמק יהושפט, הקדרון, גני המלך, הר הזיתים ואף את הרי העברים השוממים חזינו. מבפנים היה שטחו של הבית ריק כמו שהיה בבוקר.
“הלא תראה – אמר לי הרב”ץ – הכל כמו עומד ומצפה עלינו. הכל קורא אלינו: “באו, אתיו הנה!”
בהפרדנו בשער שריה חבקנו איש את רעהו, ברכתי את הרב"ץ כי לשנה הבאה נזכה להתפלל במקום הזה יחד עם קהל גדול מעולי הגולה.
“אמן” – ענה בכל כחו.
ברכתי האחרונה שברכתי את הרב“ץ נתקימה למחצה, אשתקד עמדתי על הר הבית עם מתי מספר מבני הגולה. הרב”ץ לא היה עמנו. נשמתו כבר התלוננה בצל שדי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.