א. מראשית פרסומיו 🔗
בשעה זו שמדעי היהדות החל בתנ"ך וחקירת הארץ והשפה, וכלה בביבליגרפיה פולקלור והסטוריה, הולכים ומוצאים תקונם בשבועונים בירחונים ורבעונים וקובצים מקובצים שונים, ראוי לסקור את פעולותו של אברהם משה לונץ, אשר בקובציו וכתבי העת שלו נוצרה לראשונה הבמה, לכל אלה יחד, עוד לפני ארבעים שנה בערך. ואם אמנם כיום ערוכים הקובצים השונים בידי מלומדים בעלי מקצוע, מומחים, וכן הם גם סופריהם, הנה מקופלים כל המקצועות האלה, כארץ-ישראל למראשותיו של יעקב בזמנו, בתוך קובציו ומאספיו של אברהם משה לונץ. ואף גם הספרות העברית היפה מצאה לה, (אחרי קובצי יעבץ ), את תקונה הראשון בארץ-ישראל, בקובצי אברהם משה לונץ הירושלמי.
כי באמנם בצדק יכול הוא, שהגיע לארץ עוד בשחר ילדותו כבן שלש עשרה מקובנו לירושלים1 להחשב כירושלמי אמתי2.
עיקר פעולתו של רבי אברהם משה לונץ, בתור עתונאי, במלוא המשמעת של אמנות זו, היו כתבי-העת המדעיים שלו: שלשה עשר כרכי השנתון שלו “ירושלים” ועשרים ואחת שנות “לוח ארץ ישראל” שלו. פה מונח כל נקודת הכובד של "עתונותו " של לונץ.
ובהיות שבמאמרי זה אני מִתְכַוֵּן לרשום את מפעלי עתונותו וקובציו עפ"י סדר כרונולוגי, של עבודתו מימי נעוריו ועד סוף ימיו, כי על כן ארשה לי, להתחיל מן מאמריו הבודדים, בעתונים ובירחונים שונים, ואגיע מן הקל אל הכבד.
את ראשית פעולתו הספרותית החל לונץ כעתונאי לוחם את מלחמת “ההשכלה”. כתלמידו של רבי משה כהנוב הרב מחסלאביץ ראש ישיבת “עץ חיים”, היה עוד מראשית ילדותו קרוב להשכלה. רבו נמנה על ישוב הפרושים בירושלם שבראשו עמדו אז הרב רבי שמואל סלנט, רבי יוסף ריבלין ורבי יואל משה סלומון. ואולם הוא נטה להשכלה בגלוי, וגם סבל יסורים עליה, בשעה שישוב הפרושים הרשמי, נאלץ בעקב הקנאים מסיעתו של הרב מבריסק, שהגיע לארץ בתרל"ז, לותר בהרבה על שאיפותיהם להשכלה, ולתקונים בחנוך3. מפורסם הוא הרב הזה בשאיפותיו לתקון ירושלם4 וביחסו לתחית השפה העברית, שהיה מדבר בה עם תלמידיו5.
ואמנם עם ראשית התבגרותו עבר לונץ אל מחנה אחר, אל מחנה לוחמי ההשכלה, שהיו דוקא עדת “החסידים” בירושלם, שבראשה עמד אז רבי ישראל דב פרומקין ושכלי מבטאה היה עתונו “החבצלת”. המחלוקות בין “עדת-הפרושים” שהיתה האזרחית בירושלם, ובין עדת החסידים, שלא באו לכאן, כי-אם אחרי הרעש והבזות בצפת ובגליל בסוף שנות התשעים למאה שעברה, לא היתה חדשה בשנות השלשים למאה הששית.
עוד בשנת תרטו בימי רבי ישראל בק ובנו ר' ניסן בק, העסקנים הראשיים לעדת החסידים, הננו שומעים את הֵדה של המחלוקת, בעת יסוד “בית-הספר למל” על-ידי לודויג אוגוסט פרנקל6. גם אז עמד ר' ניסן בק במדה ידועה לצד פרנקל. המצב נתחדד עוד יותר בין שתי העדות בשנות כ“ג–כ”ד, בעת יסוד בית-הדפוס של הר“י בריל והרי”מ סלומון. אז עמדו כבר שני המחנות זו לעמת זו, נלחמות אשה ברעותה מלחמת תנופה. ב“לבנון” הירושלמי מעבר מזה ובחבצלת (תרכ"ג) הקדום מעבר מזה7.
פרומקין היה הפטרון של ההשכלה בעת ההיא. ואם כי מתנגדיו לא היו פחות משכילים ממנו, והיו דוקא הם החלוצים לבנין השכונות החדשות מחוץ לחומת ירושלם וגם לישוב החקלאי, הנה במה שנוגע ל“השכלה” ממש, היינו יסוד ספריה מודרנית והכנסת ספרות יפה לעתונות הארץ-ישראלית מעין זו של לעהמאן בעל האיזראליט היה הרי“ד פרומקין הראשון. חוששים היו גם רבי שמואל סלנט וגם י”מ סלומון ויוסף ריבלין מפני הקנאים אנשי סביבתו של הרב מבריסק, וכמנהיגים העומדים על יד ההגה האחראים בעד כל האניה, נאלצו לותר הרבה לקנאות הקיצונית שפגעה גם בגדולים וטובים כהרב מחסלאביץ במדה ידועה, ובצורה קשה מאד ביחיאל מיכל פינס. בזהירות הביעו דעתם בעד הצעת הרב מחסלאביץ בנוגע להתר למוד השפה הערבית ב“תלמוד-תורה” עץ-חיים, ואף גם את מלחמת פינס ידיד נפשם ואיש בריתם, לא נלחמו בזרוע רמה ובגלוי רב. ואולם מתוך סביבתם, ביחוד מישיבת “עץ-חיים” שראשה היה הרב מחסלאביץ, יצאו המשכילים הראשונים.
מתלמידי-עץ-חיים הותיקים היו גם א. מ. לונץ יעקב גולדמן וגם אפרים כהן המיסד רשת חנוך מודרנית ראשונה בארץ-ישראל שעל אשיותיה נוסד ברבות הימים בית-הספר העברי.
ב. ממאמריו 🔗
מובן מאליו שאנשים צעירים כא“מ לונץ, שהיה משפע מרבו “והגה הרבה בתנ”ך וקרא בחשאי גם ספרי השכלה שונים”8 נתפס להשכלה. במעמדו החברותי, היה אז “יתום גלמוד”, לא היה קרוב לאריסטוקרטיה של “חורבת ר' יהודה החסיד”, ונמשך בחום נעוריו וסערתו אחרי “המורדים” במשטר הקיים, ועבר לצדו של י“ד פרומקין וסיעתו ולקח חלק במלחמה זו, שהקיפה לא רק את שאלות “ההשכלה”, כי-אם גם את שאלות הצבור9. ואם אמנם היה גם לעדת החסידים “כולל” ו”חלוקה" כמו לעדת הפרושים, והקריאות של שתי הקהלות גם יחד ומכתבי-בקשותיהם לחו“ל לא היו שונים אלו מאלו אף כמלא נימא, בכל זאת קראו מלחמה על השלטון ההגמוני של עדת הפרושים בכלל ונלחמו בו. ואכן תחלתו של א”מ לונץ כסופר היתה “כתיבת מכתבים” לעתונים “החבצלת” בארץ-ישראל ו“המגיד” ו“עברי אנוכי” (שיצא בברודי בעריכת ווערבער 1840–1865) ו“השחר” של סמולנסקין בחוץ-לארץ10.
עוד במאמרו הראשון11 שלכאורה מראה לונץ כבר אז על נטיתו המיוחדת לחקור את חיי הארץ ומנהגיה, עוד במאמרו זה, המתאר את הלולת ל"ג בעמר במירון ואת הלולת רבי מאיר בעל-הנס בטבריה, הוא נותן חופש לבקרת שלו על חיי הצבור ומוסדותיו. אחרי הביעו את דעתו על הרעה שבפרוד בין קהלת האשכנזים והספרדים בארץ, הוא מוסיף:
“על כן אמרתי אחת היא אשר בידה לאחד את הלבבות ולקרב הנפשות, והיא כי יקומו אנשי לבב לברר היטב בחשבון צדק מכל הכסף הנכנס והיוצא כל שנה ושנה באחד מכתבי-העת או בספר לבד”12.
בהמשך המאמר הזה הוא מספר ש“כל-הכסף (מהכנסת הלולת המירון), יובא ביתה חכמי הספרדים תושבי צפת תוב”ב, ומזה יבנו ביהמ“ד מפואר על קברו (של ר' שמעון בן יוחאי), ועוד בתים רבים למושב האורחים, העשירים, בכסף מלא, והמותר יהיה לחכמים”13.
הוא מעורר את אנשי טבריה להיות ראשונים לתת דין-וחשבון כזה, ואחריהם תבוא גם צפת.
ואז – אומר הוא – אקוה בטח, כי גם משארי הנדבות והצדקות אשר בירושלים ובשאר ערי-הקדש יותן חשבון-צדק כיאות וכנכון, ואז יסכר פי דוברי שקר“. “ולא ארבה כחול דברים על-זה, כי כל איש בר לבב ויודע בנגעי ציון יודה כי רק מזה יוכל להצמיח תרופה למכת ארה”ק ותחלואיה; ואך בזאת יושע ציון, וד”ל"14.
ודי-להבין, כלומר כאילו רק רמז הוא רומז על השקפתו בדבר סדרי המוסדות בירושלם, ועוד רבות אתו להגיד כהנה וכהנה. במאמר זה הכתוב בסגנונם של סמולנסקין וראובן אשר ברוידס ובהומור רב המשוך גם על כתביהם הוא לועג לסדרים, במבטאים שנונים הוא מספר על “קדיש דרבנן” שמכרו בצפת בשעת ההלולא. ומוסיף “קדיש דרבנן, אולי על אבדן הכסף הרב”15, ולועג לה“מי -שברך” שעפו “כנשר יעוף בשמים”16 ועל קנאת טבריה בצפת שזכתה ברבי-שמעון בן-יוחאי17. לפי דברי א. ר. מלאכי: “עורר עליו מאמר זה את חמת מנהיגי ישיבת עץ-חיים בירושלם לרדוף אותו ולקפח את פרנסתו”18.
א“מ לונץ היה עוד בימים ההם בן-ישיבה בישיבת עץ-חיים, ועליה היתה פרנסתו, ורק הודות לרבו הרב מחסלאביץ שעמד בפרץ לא קפחו את משכרתו מן הישיבה, אם כי כבר החלו לרדפו. ואולם מאמרו השני הכריע את הכף לחובתו. מאמר זה נדפס ב”השחר" בעלום שם בחתימת מסתתר “איש ווארשא המתגורר בעיה”ק ירושלם תובב“א”. בתמונה מגזמת קצת, דומה לתאורי סמולנסקין בְּרוֹמַניו ומאפו ב“עיט-צבוע”, הוא מתאר את מנהיגי הישוב של הפרושים, כאינקויזיטורים אשר נוסדו יחד, ובמחשך מעשיהם ומועצותיהם לרדוף ישרי לב דורשי השכלה. הוא מכלה את חמתו גם ביואל משה סלומון.
“הרי”מ ברמ“ס האיש הזה הוא יודע ללמוד מעט וגם דקדוק ושפת עבר ושאר דברים אינם מוזרים לו – אכן הוא איש תככים ומזמות ורע מעללים יותר מבן בתואל – ולולי הלך בפאות ארוכות מלאות נוצות ובלב מגולה כי עתה כבר החרימוהו וינדוהו – וגם כעת יאמר הרב הגאון מקאליש כי הוא אפקורוס ומין, יען הוא לומד תנ”ך עם באור מהורמ“ל מלבים נרו יאיר”19. חברת קנאים זו “כנסת-ישראל” המחוברת מי“ח אנשים המתאספים בסתר, ודנים את מי יש לרדוף תחילה, ומכלים באיש חרמם את כל חציהם”.
אם נשים אל לב, כי החברה הזאת היתה “כנסת-ישראל”, שממנה צמח הישוב מחוץ לחומה וכל מפעל הישוב בירושלם, ושאחד מאנשי חרמו הוא י“מ סלומון, ממיסדי הישוב החקלאי, נבין מצד אחד את הגוזמא שבדברים, אך מצד שני גם את מצבו של א”מ לונץ בימים ההם, וההשפעה שהשפיעה עליו סיעת המתנגדים למנהיגים בהנהלת הרי“ד פרומקין וחברת “תפארת ירושלם” שיסד, שהרא”מ לונץ היה אחד מחבריה הותיקים וגם ממיסדיה 20.
ואמנם קשה היה מצבו של א“מ לונץ בעת היא. חזקו דברי הקנאים על גבאי הישיבה לבלי לקבלו עוד, מטה לחמו נשבר, והוא נאלץ להיות למלמד פרטי, ומצא את פרנסתו בצמצום, כי לא כלם בטחו למסור לו את ילדיהם21. ואף גם החדר הפרטי לא יכול להחזיק מעמד זמן רב אחרי שנתפס לונץ על-ידי אחד מאבות תלמידיו ו”אשמת שומרון" על שלחנו22.
בהצפירה 23מתאונן הרא“מ לונץ על קשי מצבו החמרי, ומספר על התלאות שעברו עליו מאז, “מהם היו תלאות הרובצות לפתח כל יושב ציון אשר לא בין העשירים נפל חלקו, ומהם המעותדות רק להאיש אשר “האמת” נר לרגליו ו”ההשכלה” אור לנתיבותיו ובעבורן יבוא באש ובמים. התלאות האלה כה גברו על נפשי, עד כי כמעט גמרתי אמר לבלי להשמיע עוד את קולי בשערי מכה"ע ".
מאז השקיע א“מ לונץ את עצמו יותר ויותר בספרות, השתתף בעתונים שונים. כסופר מירושלם כתב ב”המגיד" ב“הצפירה” ב“עברי-אנכי”. ואולם בעקר הודיע חדשות מירושלם, מבלי לפגוע עוד במי שהוא, ולהפך היה מודיע על המצב הקשה של הישוב, דבר שבא לסייע למוסדות. ואולם כבר אז נמשך למקצועות אשר להם הקדיש אחרי-כן את חייו ופרסם מזמן לזמן מאמרים בחקירת הארץ.
בזמן ההוא כתב גם את ספרו “ואלה תולדות יצחק”24 למלאת שמונים שנה לאדולף (יצחק) כרמיו, והשתתף “בשערי ציון” לגאשציני, היה איזה זמן גם עורכו בעלום שם25.
שם פרסם בשנת תרל“ט גם את “קורות ציון וירושלם”26, העוסק בתקופה מבוא הרמב”ן לירושלם עד בוא רבנו עובדיה מברטנורא. הוא חדל לגמרי מתקוף את מי שהוא, אם גם כי ידע את מכאובי הישוב. על דרכו בנדון זה, הוא מגלה דעתו בהצפירה שנה רביעית גליון 25 (עמו' 205). על השאלה אשר שאלוהו, מדוע איננו מדבר כסופר בעתונים גם על המצב המוסרי של הישוב הוא עונה:
“חק שמתי לי לבלי לדבר במכה”ע על המצב המוסרי של אחינו פה מטוב ועד רע – מטעם הכמוס עמדי – רק במכתבים מיוחדים הנני משיב תמיד לאלה מאוהבי אשר ישאלו את פי אדות הדבר הזה וכן אעשה גם לימים הבאים אי“ה.”
ואמנם במשך הזמן נהפך ללוחם את מלחמת הישוב, נגד התוקפים אותו, ונהפך מקטיגור לסניגור. כי בטבעו לא היה א“מ לונץ לא נוקם ונוטר ולא קנאי, כי אם איש-השלום וטוב-הלב, אשר ראה את הטוב בכל מקום. פעמים הוא גם נלחם את מלחמת הישוב מידי מקטרגיו. פעם אחת כאשר פרסם גרץ דברי בקרת על הישוב, אחרי אשר הקנאים פגעו בו בשעת בקורו בירושלם ענה הרא”מ לונץ על דבריו בעברי-אנכי (שנה י' גליון ז', י"א תרלד ), ויצא במאמרו “שפת אמת” להגן על כבוד ירושלם. בין יתר דבריו הוא אומר:
“המענה הזאת כתובה ומונחת עמדי זה יותר מתשעה ירחי עמל, אך יען, כי מאמרי זה הוא ראשית אוני והוא ערום יערים27 ולא שתי עדי התרמית והרכילות, ואם אוציאנו החוצה יגורתי פן יבולע לי משאון הרוחות הרעות המתחוללים בעיר. ואם אנכי אחזיק בידו ואלך עמו אל המקום אשר יהיה רוחי ללכת יגורתי שיבולע גם לי בגללו”.
זאת אומרת, הוא נמצא בין הפטיש והסדן. אמנם גם לו היה הרבה לבקר, ואולם את קטרוגו של גרץ אינו יכול לקבל. רק אחרי שנתעורר הרב שפירא מטשארטקוב בחבצלת28 ושאל “מדוע לא ישיבו על דברי הד”ר גרעטץ, אמרתי… צאי החוצה ערום כאשר יצאת מידי האמת מחולליך ". “אל תהדרי ואל תחניפי לאיש רק את הדברים אשר תשים האמת בפיך אותו תשמרי לדבר”.
במאמרו זה משיג לונץ על התקנות שהציע גרץ, לתקן בתמיכת מוסדות החסד בארץ, ומעורר, כי אין הכעס, שכעס גרץ בצדק על הפגיעה שפגעו בו קנאי ירושלם, צריכה לקלקל את שורת האמת. בענין זה כתב גם ב“עברי אנכי” שנה י' מספר י"ב (תרלד ) הוספות ומלואים למאמרו הנזכר. פעם שניה יצא להגן על הישוב, כשפגע עוזר דב לפשיץ 29, (בהמליץ תרמ"ג מספר 71) במוסדות החסד והצדקה בירושלם ובישובה במאמרו “סופרים הזהרו בדבריכם”, בהצבי שנה ב' (מספר ח' עמו' 4), מראה לונץ על הצדדים הטובים שבמוסדות אלה, מוסר סטטיסטיקה של בתי החנוך, מגן על הלמודים בבתי התלמוד-תורה ומראה על האידאליות שישנה בצעירי ירושלם, אף גם על ההתבוללות של צעירי הספרדים שעליה קטרג עוזר דוב לפשיץ. אומר הוא:
"אמנם הרגש הלאמי יחסר למו, אך בכל זאת אין להתיאש מתקוה, כי מעט מעט יחיל הרגש הלאומי לפעם גם בלבותם. כי הלא גם צעירי האשכנזים ברוסיה, אך זה מקרוב החלו להרגיש את הרגש הנעלה הזה. עוד גם עתה ימצאו מרבנינו זקנינו וחכמינו אשר רוחם זרה להרעיון הלאמי ".
על דבר הנשואים המקדמים שקטרג עליהם לפשיץ, הוא מעיר, שבנדון זה הולך המצב ומשתפר. לונץ חותם אחרי שמו “דברי הכותב למען כבוד עמו וארצו סלה”. ואמנם מי שהכיר את לונץ יוכל להעיד על שתי תכונות נפשיות נעלות שבהן הצטיין. הוא היה אופטימיסט מטבע ברייתו, וכן נשאר בכל ימי חייו, גם אחרי אשר קרהו האסון והכהו בעורון, וגם אחרי אשר סבל רוב ימיו דחקות ועוני. בהומור הבריא אשר חונן בו הבליג על כל קשיי החיים. כן היה אופטימיסט בנוגע לו עצמו, וכן במה שנוגע לצבור ולארץ. האמין באמונה שלמה, שהכל יהיה לטוב. ומלבד זה אהב את הארץ ואת “הישוב”, לאמר את העם היושב בארץ, מבלי להפלות בין חדש ובין ישן, בין אשכנזי לספרדי. כל טוב שמצא בו, שמחהו. דבר זה אפשר לראות כבר מתוך כתבותיו השונות בענין הישוב, שהן שונות מן “הכתבים” אשר היו לפניהן ואשר קמו אחריהן, אשר “דעותיהם” הקבועות כביכול ולפעמים “עמדתם” החברותית היתה נר לרגליהם, להרים שמים ולהשפיל שאול.
לדוגמא, בדבר א“מ לונץ על בתי-החנוך בירושלם, הוא חותה במחתה אחת גם את תלמודי-התורה וגם את בתי-הספר של כי”ח ולמל ומזכיר את כלם באהבה ומבליט את תועלתם30. יחסו של לונץ, יחס אהבה לכל הנוצר בישוב משתקף אחרי כן בכל פעולתו ועבודתו. לוח א"י שמש במשך שנים רבות שופר לבשר את טוב את כל אלה יחד ושקד על תקנתם. ואמנם נעשה א"מ לונץ במרוצת הזמן קרוב לכל חוגי הישוב לכל מעמדיו, לכל עדותיו, ולכל מפלגותיו, אם כי גם אחרי-כן דן על כל השאלות בלי משוא-פנים. הוא מצא את הטקטיק הנכון, דבר שהיה קשה למצוא בישוב המגוון ושהוא קשה למצוא עד היום.
ג. מהצעתיו 🔗
בטרם נעבור לדון על עקר פעולתו בקובציו שהוציא, יש להקדיש תשומת לב מיוחדה לאחד מאמריו, ששייך עוד כלו לצד העתונאי שבו, והמפיץ אור על כל השקפתו ושאיפותיו של א“מ לונץ בנוגע לחיים בישוב. הכונה היא למאמרו החשוב בשם “הצעות נאמנות להטבת מצב אה”ק ואחינו היושבים עליה” שנדפס תחלה בהחבצלת (שנת י"א במספרים 39–42)31, ושחזר והדפיסו בקובץ “ירושלם” הראשון (וויען תרמ"ב). מאמר זה מצא הד נכון, וסמולנסקין בזמנו (השחר שנה י' עמו' 701) הרימו על נס, ואמר עליו “כי בו יתן (הרא"מ לונץ ) באמת עצות נאמנות הראויות להשמיע בקהל”, ומכריז על “החובה והמצוה לקרוא הדברים האלה בשום לב ולהשמיעם גם לאחרים אשר לא יבינו עברית, כי כל אלה אשר ישוב א”י יקר להם ימצאו בהם חפץ ואור מאיר על דרכם".
במאמר זה בא כעין סכום לא רק לדעות דורו של לונץ, בנוגע לתקון הישוב, כי אם סכום לדעות של הדורות החל מתקופת “הלבנון” תרכ“ג, ו”יהודה וירושלים" תרל“ז וכלה ב”החבצלת" וגם ב“הצבי”, כמו שמציין לונץ בעצמו במאמרו:
“כי כמעט כל הענינים המובאים מעתה32 במאמרנו זה לא יצירי רעיוננו הם, כי רובם כבר נזכרו ונשנו בפי הסופרים אשר דנו בנידון התרת השאלה הזאת במכה”ע שונים" “ורק זעיר שם הבאנו גם איזה ענין ורעיון מולדת רוחנו” ועוד זאת: “בעוד אשר הסופרים הראשונים הציעו רק את הרעיון אשר הולידו ערום כיום הולדו מבלי שום לב אל דרכי ואופני הוצאתו לפעולת אדם, עמלנו וחתרנו אנחנו למצוא את האופנים אשר יהיה לאל ידינו להוציאם לאור”.
הוא פונה מצד אחד אל הישוב עצמו, וכמורה אמן הוא מסביר לו את הדרכים אשר על פיהם יוכל לשפר את חייו שהיו פרימיטביים מאד וקשים עד מאד. דוגמא מאלפת על החיים בימים ההם הוא מביא מן המנהג שהיה נוהג שכל אדם קונה לעצמו חטים. בוררם ומנקם, טוחנם, לשם ואופם ללחם. הוא מראה בהסבר רחב על הפרנסה שתצמח לרבים אם יקנו לחם מוכן, ועל הטרחה שיקמצו להם. הוא מראה להם שעפ"י החשבון לא יעלה להם הלחם יותר ביוקר. ושעל-ידי זה תהיינה הרבה ידים חפשיות לעסוק גם במלאכות אחרות33. הוא מעיר למוסר אזנם, על המדה – מדה ישראלית בכלל – שבאחוז מי שהוא באיזו מלאכה מיד יקפצו כלם עליו, וכמובן שלא יצליחו34. מצד שני פונה הוא אל הדואגים לישוב למנהיגיו והעומדים בראש מוסדותיו בארץ ובחוץ לארץ, ומציע לפניהם את הצעותיו בנוגע לתקון הישוב.
בזהירות רבה הוא נוגע בשאלת “החלוקה” והחנוך. באשר לראשונה, הוא בא לידי הכרה “כי אין לאל ידי כל איש לשנות בה השנויים הדרושים והנאותים, מבלי אשר יהרס ויערער יסודותיה עד כי תפול תחתיה. ולהדבר הזה לא הגיעה עוד העת, ובשום אופן לא נאבה להיות מן אלה המהרסים את הבנין הישן בטרם ידעו אם יצליח למו לבנות חדש במקומו”.
יותר מזה הוא מהין בנוגע לחנוך, כי מ“השכלה” לא השתחרר לונץ לעולם, להפך הוא משתדל, כאלו אגב אורחא, להכניס את מוסדותיה פה ושם בכנפי “תלמודי-התורה”35. בנוגע לבתי החנוך הוא מתוכח עם האומרים: "מה בצע פה לבעלי מסחר ומלאכה לידע למודים וחכמות חצוניות "?
הוא עונה: “כבר הראנו למדי, כי רק על-ידי רוח הנסיון ואומץ הלב ישכיל האיש להמציא לו ענפי מסחר ומלאכה חדשים. הרוח הזה לא יוכל לקונן רק בלב האיש אשר השתלם לפחות בראשי הלמודים היסודיים כחכמת החשבון, גלילות הארץ ודברי ימי עולם וכו ', וכל איש משכיל ומודה על דבר אמת יבין ויודה לדברינו ועל-כן לא נאריך בזה”36.
בראש הדרישות הוא מעמיד את עבודת האדמה אשר “תוכל למלאות עבודה ידי אנשים הולכי בטל לאלפים”37. התיסדות “מוצאות”38 באה“ק היא אחת מהדברים הראשיים אשר בכוחם להעלות את יושביה על גפי מרומי העושר והאושר”39. הצעתו היא לכי“ח ולקרן מונטפיורי להושיב על הקרקע, כנסיון, חמשים משפחות מיהודי נגב רוסיה העוסקים שם בעבודת האדמה, ולספח לכל משפחה או משפחות אחד מהחניכים מבית הספר לעבודת האדמה שבמקוה ישראל, אשר ילמדם את התנאים המיוחדים לעבודת האדמה בארץ-ישראל ו”את שפת הארץ40 למען יוכלו להתקרב ולהתחבר את ילידי הארץ שכניהם41". מלבד תקון הארץ יש בזה גם מן הנסיון לפתור את שאלת צרת היהודים ברוסיה. אחרי נסיון זה שיצליח יבואו גם יהודים בעלי הון ויקנו אדמה, ויתחברו אל חלוצי עבודת-האדמה האלה.
בנוגע למלאכה הוא מציע את מלאכת כלי עצי הזית והצדף (“אם הפנינים”). שעסקו בהם תחלה הנוצרים מבית-לחם, ושברבות הימים נעשו אמנם נסיונות בעקר בעצי זית, לראשונה ע“י בא כח “קרן מונטיפיורי " הרי”מ פינס, ובעשרות השנים האחרונות ע”י “בצלאל”. הוא מציע לפתח את עבודת כתיבת ספרי תורה תפילין ומזוזות, את מסחר האתרוגים, ענין שעמד תמיד על הפרק והחלו בו עוד בימי “הלבנון” (תרכ"ג) ו“יהודה-וירושלים” (תרל"ז)42, את חרושת היין, השמן ואריגת הבד, וביחוד “תכריכי מתים”, אשר בודאי יופצו בכל תפוצות הגולה. את כל התוצרות האלה הוא מוסר בעיקר מלבד היין והשמן שהוא רואה בם גם צד מסחרי על שוקים שיוצרו להם בגולה מתוך חבת הקודש העמוקה בלב בני הגולה. בדברו על התכריכים הוא מוסיף הערה כי "בתור טובת הנאה יקבלו עוד כל החברות (קדישא) אשר יתנו ידן לזה מאת המפקח על הנהגת המוסדה הזאת “עפר ארץ-ישראל” לפי הערך אשר היו קונים בכל שנה, חנם אין כסף43.
מלבד זה הוא מציע ליסד “בית מלאכת ניר” לשבעת בתי-הדפוס שנמצאו כבר אז בתרמ“ב בירושלם. כמו כן הוא מציע ליסד חברות לבנין בתים, נסיון שהצליח כבר בימיו אחרי אשר “כבר יסדו יושבי עיה”ק בעצמם חמש חברות לבנין בתים אשר באמת הביאו טובה לא מעטה להעיר”44.
הוא דורש ליסד לזה “בית הלואה " אשר ילוה גם כספים לסוחרים קטנים ובעלי מלאכה45 על יסוד ערבונות בטוחים. אחד הערבונות הוא “כתב שעבוד “החלוקה” בה”כולל " כנהוג”.
בכל אלה מתגלה לפנינו אברהם משה לונץ כעתונאי העומד על משמר הצבור. ואמנם היה גם איש החיים ועסקן, כמו שנראה מתוך זה שהיה במיסדי הספריה הראשונה46, ובמיסדי “בית חנוך העורים " שהיה קרוב ללבו בדעתו את נפש העור, ואולם עקר פעולתו של לונץ היו כתבי-העת המדעיים “ירושלם” ו”לוח א“י”.
ד. המאסף “ירוּשָׁלָיִם” 🔗
לפי האמת עסק כבר לונץ עוד במאמרו הראשון באותם המקצועות, שלהם הקדיש את כל חייו אחרי-כן. היינו במאמרו על-דבר הלולת צפת וטבריה הנזכר לעיל, מאמר פולקלורי שלא אבד את חנו גם היום. על מאמרו מסוג זה ימנה גם ה“מסע בארץ פלשת” שנתפרסם בהמשכים ב“עברי-אנכי” שנה י' וי“א (תרל“ד ותרל”ה )47 וכן מאמרו בנוגע “לגיחון השלוח” (חבצלת תרל"ז שנה ז' מספר 9) “שכם או נאעפליס " הצפירה תרל”ז שנה ד' מספר 34 על דבר קבורת הגניזה וסדר ה”הלויה" (שם מספר 7).
בזמן ההוא עסק כבר ברצינות בספרו “נתיבות ציון וירושלים” ספר שמושי לתאר את ירושלם, ולמרות מה שהיתה זו רק עבודת מתחיל, ושנדפס באופן גרוע מאד, זכה לבקורת מעודדת גם בעתונים העברים וגם הלועזים היהודיים48.
לונץ אמר להשקיע את עצמו בחבור ספר גדול בן שלשה חלקים במקצוע זה. לשם זה שקד על ספרות ישראל ועל למוד שפות זרות. ואולם התאמצותו היתרה ומצבו החמרי הקשה הסבו לו חולשת כח הראות. לבסוף נאלץ לנסוע לוינה, במקום שנחרץ גורלו. הוא שב עִוֵר, והוא רק בן עשרים וחמש שנים49. אור עיניו עזבהו אך מרצו לא עזבהו. להפך, מאותה שעה נפתחו בו מעינות מרץ ואמונה, של אדם כשר המכיר בצדקתו. בעשותו חשבון נפשו הוא בא לידי החלטה: “או אולי אהוב ה' הנני אולם אך עיני בשרי קמו מראות, ועוד אעבוד עבודתי כבראשונה על הרי ישראל”50.
בשעה קשה זו התחיל א. מ. לונץ לעסוק בהגשמת הרעיון אשר הרה כבר “והוא להוציא-לאור “לוח ספר שנתי” בשפת עבר ואשכנז בשם “מוריה” אשר יכלכל כל דבר הנדרש לדעת לכל איש מאחינו משלום ומצב קדשנו ויושביה, החומרי והמוסרי באר היטב, וגם יבואו בו מאמרים שונים הנוגעים לחקירות תגליות קדמוניות וקורות ארצנו הקדושה”51.
הכונה היתה אפוא לתת ספר שנתי שמושי וספרותי, או יותר נכון מדעי, לא“י. ואמנם תכף אחרי צאתו לחו”ל ובא בדברים עם החכמים בוינא ובשאר מקומות לשלוח אליו מאמרים מתאימים לספר-השנה בכל שנה ושנה. הוא עשה גם חוזה עם פרץ סמולנסקין שהיה אז מנהל בית דפוס גיאורג ברֶאג בוינה, להדפיס את ספרו השנתי “ירושלים” המקדש לחקירת ארץ-ישראל52, ששאף להוציאו בדפוס יפה, מה שהיה קשה אז בירושלם, וביחוד בשעה שהיה צריך לבוא גם חלק גרמני. לפני שובו ירושלימה עבר עוד בהרבה מערי גרמניה, אנגליה וצרפת לשם בסוס הקובץ53. אחרי שובו ירושלימה ערך את הכרך הראשון של המאסף “ירושלים “, ושלחו לוינה לבית-הדפוס. ואולם ההדפסה נמשכה כשנה וחצי, לבסוף עלו ההוצאות על מה שחשב לונץ, והוא נאלץ לנסוע לאירופה כדי לפדות את ספרו. אז החליט לרכוש לו לעצמו בית-דפוס, דבר שהיה קשור גם בהשגת רשיון מהממשלה התורכית, דבר לא קל בעת ההיא. אחרי שהותו שבעה חדשים בקושטא השיג את הרשיון. בנסיעתו זו למד גם את סדרי הדפוס, “ויהי הוא המוציא והמביא בדפוס”54, משנת תרמ”ב ועד שנת תרע”ט – שנת מותו הוציא לונץ שלשה עשר כרכים בהפסקות קטנות או גדולות55. בראש כרך ב' שמאז יצא בירושלם בדפוסו, הוא מתנצל על האחור וקובע גם את מחיר הכרך (5 מארק או 50, 2 רו"כ ) בכרכים ב, ג, ד, באו גם מאמרים שונים בגרמנית כחלק מיוחד בסוף הכרך.
ה“ירושלים” נועד בעקר רק לחקירות בעלי משקל, ומלבד המאמרים ההסטוריים והחקירות במקצועות השונים ודוקומנטים עתיקים בעבר, באו בו, ביחוד מאת העורך עצמו, גם מאמרים בדבר ההסטוריה שרק זה עברה, או גם זו שהיתה בעצם התהוותה, ודוקא אלה המאמרים כמו “החלוקה, מקורה, והשתלשלותה” (ירושלם כרך ז' תרס"ז) “היהודים בארץ-הצבי” (ירושלים כרך ב' תרמ“ז 1–32; כרך ג' תרמט 1–52; כרך ה' תרס”א 189–285) ו“נוספות להמאמר היהודים בארץ הצבי” (ירושלם כרך ו' תרס"ד 111–117); “מנהג קדום של יושבי ירושלם” (ירושלם כרך י' תרעד 314–316); “מנהגי אחינו בארץ הקדש בדת וחיי עם” (ירושלם א' תרמב 1–70); “בתי כנסיות ורבני ארץ-ישראל וחכמיה מהמאה הראשונה לאלף הנוכחי עד ימינו אלה” (ירושלם כרך ה' 51–63); הם אוצר יקר לאשר יבוא לכתוב את תולדות הישוב בארץ-ישראל. יש לפנינו כאן חמר ממקור ראשון ומאדם בר-סמכא הדן באוביקטיביות גמורה אשר לא שנאה ולא אהבה העבירוהו על דעתו.
בכרכי “ירושלם” השתתפו גם חכמים מחו“ל כיעקב רייפמאן, דוד קופמאן, אברהם ברלינר, מאיר איש שלום, יוסף הלוי ועוד. ופרסמו בו מאמרים חשובים, ואולם עיקר חשיבותו הוא בזה שיצר בפעם הראשונה במה למדע ארץ-ישראל וכל התלוי בו לבני ארץ-ישראל עצמם, ועורר לא רק אנשים כיחיאל מיכל פינס שכבר בבואו לארץ-ישראל היה שָלֵם בכל קומתו. כי-אם גם מצעירי הישוב בעת ההיא כיצחק יחזקאל יהודה, דוד ילין א. ש. יהודה וחבריהם לעבודה ולמחקר. המאמרים העוסקים בקורות ערבים ובתרבות ערבית, הפרקים “טוב מראה עינים מהלך נפש” ו”בינה-במקרא", שנכתבו על-פי הרוב על-ידי בני-ארץ-ישראל עצמם, ומיוסדים אם על השפה הערבית ומנהגיהם ואם על יסוד ההסתכלות בהואי הארץ, הנם חמר יקר לבאור המקרא.
ה. לוּח אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל 🔗
“ירושלם” נועד כאמור לחקירה ולמדע. ואולם לונץ בקש ליצור גם במה לידיעות שמושיות ולספרות. בלי כל הקדמות החל בשנת תרנ"ה להוציא לשם זה את “לוח ארץ-ישראל” שלו.
ובמשך עשרים ואחת שנים המשיך להוציא אותו. למרות מצבו החמרי הקשה לעתים בלי לאות, בעתות השלום, ועד עצם שנות המלחמה, עד שנתים לפני מותו (תרע"ז).
את התכנית של הלוח מציין הוא בשער הלוח הראשון לשנת תרנ“ו כזאת: א) לוח לבני שלשת הדתות הגדולות, בצרוף המדה והמשקל, ערכי המטבעות, סדרי הפוסט והטלגרף ועוד ענינים שונים באה”ק. ב) מאמרים וספורים תמונות שירים וספירות המתארים מצב וחיי אחינו בערי אה“ק ומושבותיה. ג) מצב וחיי אחינו ומצב הקהלות בכל ערי ארץ הקדם. ד) הודעות ממצב בתי-הספר, החנוך והחסד החברות המסחר והאומנות באה”ק.
הלוח נועד אפוא לצרכי החיים לתת אינפורמציה ברורה מצד אחד ליהודים יושבי הארץ, שהיו זקוקים אמנם לידיעות כאלה בזמנם ושיכלו לשמש מעורר ומורה דרך בחיי המעשה, ומצד שני לתת גם ליהודים בגולה ידיעות ברורות על כל המתהוה בארץ, וגם על אדות האפשריות של התפתחות. בסוף כל לוח תופס מקום רחב חלק המודעות המכיל בעקר מודעות המוסדות השונים של הישוב הישן והחדש. מודעות אלו שמשו בעקר למקור הכנסה ללוח, ואפשר לאמר שאלמלא הן לא היה יכול הלוח להתקיים. כי לפי מה שלונץ מתאר (בהשלח כרך ב') בתשובתו לאחד העם, שכתב בקרת על עבודותיו (השלח כרך א') לא היתה דרך התוצאה גם של “הלוח” וגם של "הירושלם " סוגה בשושנים. ואמנם מלא הלוח הזה את תפקידו לא רק לזמנו, כי-אם גם לדורות הבאים, כשכל “החומר השמושי " נהפך ל”חמר-הסטורי ". לא רק בפרקי “השנה” שנתנו השקפה על כל מה שנתהוה ונתחדש במשך השנה בארץ, כי-אם גם בחלק “המודעות” יוכל המעיין למצוא חמר רב בנוגע לתקופה ההיא ובנוגע לדרך התפתחות החיים בישוב חיי הרוח וחיי המעשה.
ערך מיוחד היה לחלק הספרותי ואם אמנם כי מבחינה ספרותית אין זאת אלא התחלה דלה, הנה אין לשער את הערך החנוכי שהיה צפון בו לא רק לתנועה הלאומית ולאהבת המולדת, כי אם גם לשפור הטעם הספרותי ולגבוש הסגנון העברי אותו הסגנון העברי הארץ-ישראלי, במובן היפה של הדבר. בפעם הראשונה נוצרה, אם לא נביא בחשבון את נסיונותיו של יעבץ בקובציו “הארץ” “ומירושלם”, במה ספרותית טהורה חפשיה מאותן הכוונות הפוליטיות כביכול של איזו “שכבה” “עדה” או גם אישית, שלקתה בהן העתונות העברית בארץ-ישראל עוד מראשיתה.
אברהם משה לונץ לא בא לרחק ולפלג כי אם לקרב את הכל בלי יוצא מן הכלל. הטון הפוליטי של כתבותיו של לונץ נעלם לגמרי. ובמה שנוגע לסגנון, הוא משתחרר מכל אותו סרח העודף של המליצה, שאנו מוצאים בכתבותיו, הענינים המעשים העמידוהו על סגנון מעשי, אמנם יפה “ומושך את הלב”56. לונץ לא נתפס גם לסגנון המחודש של בן-יהודה, ואם אמנם כי גם הוא חדש איזו מלים57.
ד"ר מזיא אומר בענין זה על-דבר עבודת לונץ בועד -הלשון58:
“החכם לונץ הוא איננו מהמחדשים הנלהבים להרחבת השפה, וזאת היא תהלתו. כי הוא חלק חשוב מהכח המשמר בועד הלשון “אבל החכם לונץ העשיר את שפתנו באופן אחר, ע”י שפעת מאמרים חשובים שהדפיס”.
מאמריו תאורי המולדת “כמסביב לעיר” (לוח א“י תרנז תרנ”ח) ו“ארחת נערים ליריחו הירדן וים המלח” (לוח א“י תרנ”ו) יכולים לשמש חמר קריאה לנער עד היום הזה. בלוח ארץ-ישראל מצאה לה בטוי השירה העממית הלאומית כגון השיר “יה חי לי לי " וכדומה שנתהפכה לזמרה, ושכלכלה את הרוח הלאמי בראשיתו במשך שנים רבות59, גם במה שנוגע לערבים היה לונץ הראשון אשר פתח לנו דלת, אם במאמרים על-אדות חייהם ואם בדוגמאות מספרותם. במקצוע זה פרסמו לראשונה פרקים יפים וחשובים בקובציו, החכמים רבי יצחק יחזקאל יהודה, אחיו פרופ' א. ש. יהודה, ד”ר דוד ילין, ורבי יוסף מיוחס. אם נוסיף עוד את הפרקים מזמרת הארץ, פרקי ביבליוגרפיה שפרסם לונץ בלוח, תעמוד לפנינו תמונת “הלוח” שלמה60.
קשה היתה דרך חייו של אברהם משה לונץ הן מסבת עִוְרונו והן מסבת מצבו החמרי הקשה. בעוני חי האיש ובעוני מת. ואולם על אף כל המעצורים האלה כל חייו היו מלאים עבודה פוריה, ובצדק יוכל להתחשב, למניח היסוד לכל תוצאה מדעית בארץ, ובעקר במה שנוגע למדע לארץ-ישראל לכל ענפיו. מתכון היה לתת לנו עוד התלמוד “הירושלמי” בהוצאה מתוקנת, ואולם לא זכה לזה.
-
חיי אבי מאת חנה לונץ, הדפסה מיוחדת מירושלם כרך י"ג עמו' 1. ↩
-
לונץ נולד א' דחנוכה תרטו (1854). אוצר ישראל ערך לונץ. ↩
-
ראה מאמרי רימ"ס הסופר והעורך, בקבץ מאמרים (א') לדברי ימי העתונות בארץ ישראל עמו' 20 21. ↩
-
שם עמו' 17. ↩
-
ראה מאמרי רא“מ לונץ ”ירושלם“ לזכר הרא”מ לונץ עמו' ג. ↩
-
ראה מאמרי ליסוד בית–הספר הראשון בירושלם ספר היובל למורי א"י. ↩
-
ראה רימ"ס הסופר והעורך בקובץ מאמרים א‘ הנזכר עמו’ 7 וכו'. ↩
-
“חיי אבי”מאת חנה לונץ עמו' 4. ↩
-
שם עמו' 6. ↩
-
א. ר. מלאכי הביבליוגרפיה של ר‘ א.מ. לונץ, ספר הזכרון לרא"מ לונץ עמו’ ח. ↩
-
חבצלת שנה ג' תרל"ג מספר 32–35. ↩
-
חבצלת שנה ג‘ מספר 35 עמו’ 255. ↩
-
שם מספר 32 עמוד 238. ↩
-
שם גליון 35 עמו' 255. ↩
-
שם מספר 35 עמו' 255. ↩
-
[16] שם מספר 34 עמו' 259. ↩
-
שם מספר 32 עמו' 238. ↩
-
ירושלם לזכרון לונץ עמו' ח. ↩
-
השחר שנה רביעית חוברת י"ב עמו' 743 ↩
-
חיי אבי עמו' 6. ↩
-
חיי אבי עמו' 8. ↩
-
שם. ↩
-
תרלו, שנה ג. מספר 27 עמו' 210. ↩
-
דפוס החבצלת תרלז. ↩
-
חיי אבי עמו' 8. ↩
-
שערי ציון תרלט (שנה רביעית ח' כסלו – י"ח אדר). ↩
-
במובן האמת הערומה, וראה להלן. ↩
-
בחבצלת מספר 35 לאותה שנה. ↩
-
עוזר דב לפשיץ בלוי“י היה, אחד מבאי בית י”מ פינס, והרבה הרבה שמעתי שבחו מפי אבא מורי ז“ל כאיש תרומות ובעל אידאלים נשגבים. הוא הוציא יחד עם אליעזר בן–יהודה ועם אבא ז”ל את הלוח הטרף היומי הראשון לשנת תרמ"ה. ↩
-
הצבי שנה שניה מספר ח' (תרמו). ↩
-
תוספות למאמר זה פרסם אח“כ ב”החבצלת“ שנה י”ב מספר 4–3 בדבר “בית מלאכה ניר” (שם מספר 3) ו“בית הלואה” (מספר 4), שתי הצעות שבהן דן כבר בשנת תרכג רבו הרב מחסלאויץ בלבנון. ראה מאמרי “רי”מ סלומון הסופר והעורך“ ”קובץ מאמרים לדברי ימי העתונות בא"י א עמו' 17–18. ↩
-
מפרק ד' (שם עמ' 237). ↩
-
שם עמו' 232. ↩
-
שם עמו‘ 234. על דבר זה התאונן גם הרי“מ סלומון. ראה מאמרי ”קובץ לדברי ימי העתונות בא“י” א. עמו’ 22. ↩
-
עיין לעיל תשובתו לע. ד. ליפשיץ ומכתב מירושלים הצפירה שנה רביעית מספר 45 עמו' 342 בדברו על–דבר בחינות בבית הספר למל. לונץ בעצמו שמש זמן ידוע כמורה לעברית וגפ“ת בבית ספר כי”ח בימי נסים בכר ז"ל ובבית–היתומים של הרצברג (חיי אבי עמו' 16). ↩
-
הצעות נאמנות ירושלם א‘ (תרמ"ב) עמו’ 235. השוה בנגוד לזה דעת משה סלומון במאמרי הנזכר עמו' 20. ↩
-
השוה את דעת י"מ סלומון במאמרי הנזכר עמו' 22. ↩
-
מוצאות: רבים מ“מוצא”, קולוניא, עפ“י התלמוד (עיין מלון לוי ערך “מוצא”) כך קראו אז גם פינס ויעבץ למושבות, השפיע על–זה גם השם ”מוצא“ קולוניא המושב החקלאי הראשון שנוסד בתרכ”ג ע"י משפחת יהודה. ↩
-
“הצעות נאמנות”ירושלם שנה א‘ עמו’ 238. ↩
-
ערבית. ↩
-
שםעמו' 235. ↩
-
עיין במאמרי הנזכר עמו' 18. ↩
-
“הצעות נאמנות”ירושלים א‘ עמו’ 252. ↩
-
שם עמו' 256. ↩
-
שם עמו' 259. ↩
-
החבצלת שנה 6 תרלט מספר 44. ↩
-
ראה א. ר. מלאכי במאמרו הנזכר ירושלם לזכר לונץ עמו‘ י’. ↩
-
מלאכי שם. ↩
-
חיי אבי עמו' 10– 9. ↩
-
מכתבו המזעזע מוינה אחרי הודעו על גורלו.בהחבצלת שנה ט' (תרלט) מספר 40. ↩
-
באותו מכתב. ↩
-
שם. ↩
-
חיי אבי עמו' 15. ↩
-
שם עמו' 17. ↩
-
כרך א. תרמ“ב, את המבוא לכרך א' כתב סמולנסקין בשם המו”ל כמו שלונץ מספר ב“אל הקוראים” בראש כרך ב. כרך ב – תרמז, ג – תרמט; ד – תרנב; ה – תרסא; ו – תרסב; ז – תרסז; ח – תרסט; ט – תרעא, י – תרעד, יא – יב – תרעז. יג אחר מותו – תרעט. ↩
-
[56] מדברי דוד ילין ליובלו “חיי אבי” עמו' 38. ↩
-
חיי אבי עמו' 32 בדברי א. בן–יהודה ליובלו (נעתק מהאור). ↩
-
שם עמו' 30–40 ↩
-
יציין שהוא היה הראשון אשר אסף את כל שירי ציון המושרים בחוברת “כנור ציון” – כולל כל השירים הלאומיים אשר ישירו בארה"ק, והדפיסם בדפוסו. ↩
-
לשם שלמות יזכר שהשתתף בעריכת “האכר” שהוציא מאירוביץ. ראה “קבץ לדברי ימי העתונות” עמו‘ 51, “האכר היהודי” מאת “מזקני הישוב”. מלבד זה הוציא את “המעמר” ג’ כרכים “מכיל כל המאמרים במחקרי א”י שנתפרסמו בעתים שונות". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות