ויכוח על שירת הזמן בעיתונות היהודית באמריקה / א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

א    🔗

מה דרך צריכה שירת ישראל בדורנו להגיב על שואת ישראל? לשאלה זו מנסה להשיב, כבדרך-אגב, יעקב לשצ’ינסקי (בגיליון ספטמבר של ה“אידישער קעמפער”) על הנושא “הדמות החדשה של יהדות אירופה”. חוד המחץ של ביקורתו מכוּון בעיקר ללבה של שירת היהודים באמריקה, לטרוּבָּדוֹר [משורר אהבה נודד] של יהדות זו, ללייוויק ¹. הוא חולק על ההבלטה המובהקת והמופרזת של יסוד קידוש השם, ההקרבה ופשיטת הצוואר הפאסיבית, המוטעם ומעוצב בשירתו בשנים האחרונות; מצטט לצורך זה את “בעיר ההרגה” [לביאליק] (“ואין טעם למותכם כמו שאין טעם לחייכם…”) רומז להגנה בארץ-ישראל וקורא:

אצבע אלוקים היא כאשר ליוויק כותב, “שצנועים אילמים שנתנו נפשם על קידוש השם – כובשים את לבי ומדובבים ללבי לא פחות, ואולי גם יותר, מאלה שהלכו לקראת קידוש השם והנשק בידם”, דברים אלה אפשריים רק בתקופת-שפל כתקופתנו, בזמן שמשוררים מהפכנים לשעבר שרים לקדושה הפאסיבית.

…“ויורשה לי להציג שאלה ללייוויק החבר והידיד: עדה יהודית בארץ מסויימת הועמדה מחדש בפני סכנת השמדה בידי חית-טרף בדומה להיטלר. ועל לייוויק הוטל להכשירה לקראת קידוש השם הגדול – מה יציע ליהודים אלה? עמידה על הנפש או פשיטת הצוואר של רחל אילמת!? כאשר לייוויק כותב שירים והיהודים שרים אותם הם סופגים לתוכם את נשמתו ואת חלומו ואת רצונו – הרוצה לייוויק, באמת, שיספגו לתוכם את הרצון לקדושה פאסיבית ולא את הרצון לגבורה וקדושה? תעודתו הנעלה של המשורר היא – הכשרת לבבות העם למזבחות אליהם אנו מוּבלים מזה אלפיים שנה”. ושוב הוא מצטט את ביאליק כנ"ל, על השכינה הכובשת ראשה מעוֹצֶם הכאב והכלימה והבושה של אזלת היד והחולשה והשאננות… וההקרבה הפאסיבית שעדיין נמצאו לה משוררים יהודים בגולה ומכריז: “מחה תמחה את עמלק מתחת שמים”, “הבא להרגך השכם והרגו”. אלה הם, לגבי דידי, העקרונות המוסריים העילאיים, כי גבורה עילאה מרוממת מקדושה פאסיבית – קידוש השם אקטיבי! כפי שנהגו אחינו במגנצא לפני שמונה מאות שנים בימי מסעי הצלב: “מקטן ועד גדול לבשו מגינים וחבשו כלי-זין, ור' קלונימוס בר' משולם ², הפרנס, עמד בראשם… גם היהודים בארמון הבישוף אזרו עוז והתקרבו לשער, כדי להשיב מלחמה שערה לנוסעי הצלב והעירוניים. והם לחמו בהם עד לאמצע השער.”

“וגם אז לא היתה כל השוואה בין המיעוט היהודי הבלתי-מזויין לבין הכנופיה המזויינת של נושאי-הצלב, שנתמכה על-ידי האוכלוסיה הקתולית – קדושה וגבורה – מדרגה גבוהה היא מקדושה בלבד! והוא חוזר על אשר ביטא כבר בהזדמנות לא אחת – על אמונתו בכוח ובכושר עמידתו של היישוב בכל מבחן, זה היישוב שרצונו אוטונומי ושורשיו בקרקע, בציבוריות ממלכתית מאורגנת. עם הניסיון הראשון לכפות ידיהם, לחנקם, להרעיבם, לכַוונם ולפלגם היו יהודי ארץ-ישראל מגיבים – לא רק כקדושים, אלא גם כקדושים-גיבורים!”.

הקדושה-הגבורה במיזוּגה המוּשלם חובה וצו להרימה בשירתנו ולהכשיר עצמנו לקראתה.

ב    🔗

לייבוש לרר ³ הוא מחשובי הסופרים והוגי-הדעות היהודים בארצות הברית, ממקורבי התנועה והמפלגה הציונית-הסוציאליסטית פועלי-ציון – צעירי-ציון ומהמשתתפים החשובים בעיתונות ובמפעלי-ההשכלה והתרבות שלה. בפרק האחרון למאמר מקיף “נקמה” בגיליון הנ"ל, הוא עומד על השוני ועל הייחוד שבתגובתם של המשוררים היהודים בארצות הברית לחורבן הגולה לגבי זו המקובלת ברוסיה המועצתית, ומעיר בין היתר: "… והנה באה האיומה בשואות עמנו והעמידה את משוררינו בפני מבחן היסטורי גדול וחמור. ודאי היו משוררינו נענים על אסון עולם זה גם אילו היה נוגע אך במעט ביהודים. אולם, הייענו סתם בעלמא, או כיהודים ליהודים? היביאו לעמם מילה שיש עימה חיזוק, מילה היונקת מעמקי לב דואב? היתאימו את הכלים המשוכללים החדישים שלהם התאמה הרמונית לרוח האומה לעת כזאת?

אסונות כבדים אינם חדשים בתולדות ישראל. ממילא התרקם, איפוא, אורח מסורתי של תגובת דברים, שחבשו את פצעינו בימי מגור. צורות אלו של השתפכות הנפש, אם נראה בהן לא רק פונקציה אמנותית בלבד אלא גם פונקציה לאומית, אינן בנות חורין להינתק משורש העם, שאם לא כן לא יביעו את אשר עם לבו פנימה. כותבי הקינות, כגון דוד בן משולם, או קלונימוס בן-יהודה, או מנחם בן יעקב – אף אחד מהם אינו יכול להשתוות ביכולתו האמנותית עם משוררי זמננו. אולם בנוסח שלהם צפונה ירושת הדורות, וכל משורר יהודי השר על אסון ישראל בדין שיתחשב בו. שירה מסוג זה לא תוכל לפסוח על יסוד הפולחן הנושם בנשימתו ההיסטורית של העם. אכן, משוררינו נעמדו במבחן חמוּר. כיצד עמדו בו? וכאן עלינו לציין חלוקה חריפה בין המשוררים היהודים באמריקה מחד גיסא, והמשוררים היהודים הסובייטים לאידך גיסא. אל המחנה הראשון אפשר, בעצם, לצרף גם את כל המשוררים היהודים בכלל, לרבות המשוררים העברים בארץ-ישראל. רק הנוסח של השירה היהודית הסובייטית נבדל הוא באורח תגובתו על חורבן זמננו.

…אחד ממבקרי הספרות ציין, בעניין זה, שהמשורר היהודי הסובייטי מזדהה לחלוטין עם רוסיה המועצתית, ואילו הסופר היהודי באמריקה יהודי הוא גם בתור אמריקאי, ובהרגשת אחדותו עם העם היהודי בעולם כולו הוא רואה עצמו כקרבן, כי קרבן הוא גם בהיותו לוחם, ושירתו היא בהכרח שירה של קידוש השם, כלומר קינה ולא שירת-מלחמה. אולם, בל ישאר הרושם, ששירי משוררי ישראל באמריקה על חורבננו אינם אלא בכי ומספד. כשם שהקינות והסליחות הקדומות אף הן יסוד האמונה והתקווה אינו זר להן. אולם דיבורה שונה מדיבור השירה ברוסיה הסובייטית, היא מעין תפילה בלחש ולא תרועת מלחמה. כדי שתוכל לומר את דברה אנוסה היא להיזקק הן לצלילים ודמויות קדומים וחן.

השוני בין שני הנוסחים אינו נובע מחוויות מקריות, מקרבה או ריחוק פיסיים לאסון. הוא צומח מתחום קשרי-הנפש היהודיים: המשורר היהודי באמריקה, בשירו על אסוננו נגרף, כמובן, לתחומו של העולם המיוחד המתמשך מאברהם אבינו ועד לזמננו; הוא סופג בהלך-נפשו, בטרגיות שלו, במוסריותו, בריקמת הצער והנחמה של צורותיו ההיסטוריות. ואילו המשורר הסובייטי – בין אם זה הלך-רוח שנתיישן או ראייה פרוגרמטית מקובלת, אינו רואה את הייחוד היהודי שבחורבן, אינו חי אותו כיהודי היסטורי. יהודי הוא בצורתו, רוסי בתכנו.

השיר האחרון מסוג זה שקראתי, שירו של משורר יהודי-סובייטי הוא: “כבר עולים באש משכנות הגרמנים”. נוכח הטרגדיה הקדושה הקרוייה היסטוריה ישראלית וכל אשר עוללו לנו מאז 1939, מה ילדותי, מה תינוקי, צלצולם של דברי-נקם אלה! כיצד אמר אחד המבקרים: בשירה היהודית באמריקה זועקת ומתייפחת, מטולטלת בין תקוה וחרדה, נשמת העם; תזמורת המנגנת בכל כלי-נגינתה, בעוד ששירי המלחמה של המשוררים היהודים-הסובייטים – טון אחד להם, מוטיב אחד להם, ובסופו של דבר אינם אלא בחזקת חרוז-חוזר אחד: “עין תחת עין, שן תחת שן”. ההפרש העיקרי הוא שאצל המשוררים היהודיים-הסובייטים אנו, העם היהודי, הננו בחזקת עין, ואילו אצל האמריקאים – העין שלנו ".

ולייבוש לרר מסכם:

"השירה היהודית באמריקה עמדה בנסיון רציני – ועמדה בו כהלכה. היא עמדה בנסיון ייצרי נקם זמניים, משום שהרגישה ביסוד ההיסטורי-יהודי שבהלכי-רוח הזמן וכל מאורעותיו, היא לא הניחה, שזעקות-נקם קטנות יבלעו את הטרגדיה היהודית הגדולה, שנעימות זרות תסלפנה את שירת-הנצח של התקווה היהודית. ובזה התרוממה מבחינה אמנותית ומבחינה יהודית כאחת, וגילתה בפני עתידם של היהודים את פייטן האתמול במשורר של היום.