פורסם ב-“דבר”, 21 ביוני 1957
כבר עמדנו בשעתו במדור זה על תהיותיהם, מבוכת נפשם ופקפוקיהם של י. ב. זלצברג, מראשי ותיקי הקומוניסטים היהודים בקנדה וחבריו, נוכח עיוות פתרונה של שאלת היהודים בארצות הגוש המזרחי וסבך-העלילוֹת-והדמים הכרוך בו. הוסיף על משברם הרוחני-המוסרי ביקורם בברית-המועצות (כאורחי הממשלה), שהכזיבם ודכדכם בחוסר התקווה והסיכוי לשינוי של ממש בגישתם ובתפיסתם של השליטים, הטבוע בחותם של התנכרות, עויינת לקיום הלאומי של היהודים, למאווייהם, לעתידם.
תחילה הם הביעו הרהורים מעל דפיו של [העיתון היהודי-קומוניסטי] “מאָרגן-פרייהייט” הניו-יורקי, הרהורים מאוּפקים אך ספוּגי יאוש עצור וצער-בין-השיטין, צער יהודי ואנושי, אך נטולי עוז ואומץ לגבור על המשבר הנפשי לטובת החשבון הלאומי. הם אף פנו במכתבים ובתזכירים לשלטונות ברית-המועצות – ולא נענו. אך הגיעה, כנראה, שעת ההתפַּכְּחות הבלתי-נמנעת והנה פירסמוּ ראשי “מפלגת העבודה הפרוגרסיבית” בקנדה: י. ב. זלצברג, סטוארט סמית, הארי בינדר וסאֶם ליפשיץ גילו-דעת שהוא כוִידוּי מזעזע, ובו הם מכריזים על פרישׁתם ממפלגתם.
“שפסקה להיות מסגרת לפעולה פוריה למען הסוציאליזם בקנדה"; "המוסיפה לקבל ללא ביקורת את מעשיה המדיניים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ואת הצהרותיה"; "המסרבת להרים קול מחאה נגד מעשיה הבלתי-צודקים והאנטי-סוציאליסטיים של ההנהגה הסובייטית כלפי התרבות ומוסדות הציבור של יהודי ברית-המועצות ולאומים אחרים”.
בגילוי-הדעת שלהם שהובא ב“טאָג מאָרגן זשורנאל” מציינים ארבעתם, בין היתר, שהקומוניזם הקנדי אחוז עד היום בחבלי סטאליניזם נוּקשה, מסרב למחות נגד השמדת התרבות היהודית בברית-המועצות, נגד ההתערבות הגסה בפולין והונגריה ועוד. הם קובעים, כי, “כָּשל העם ודרכו אל הסוציאליזם”, - אולם אתה נכסף לשמוע מהם: מהי דרכו של העם היהודי לסוציאליזם ולשחרורו הלאומי והסוציאלי – ואינך שומע את הודעתם".
כן מבטיחים הם “לחפש דרכים חדשות אל הסוציאליזם הדמוקראטי, שירפאו את פצעי הקרע בתנועת הפועלים”. שפיר. ואולם לנו נראה, כי קודם לכל חובתם המוסרית והיהודית היא, לחזור בתשובה שלמה לעמם ולציון, ואז ייפתח להם גם השער אל “הדרך היהודית לסוציאליזם”, שהיא אחת ויחידה ואין בילתה.
10% נשואי תערובת בקרב יהודים באמריקה 🔗
מה היקפם ושיעורם של נשואי-תערובת בקרב יהודים בתפוצות? ומה השפעתם על טיבם ויציבותם של חיי המשפחה? על השאלות הללו מנסה להשיב מחקר שהופיע זה מקרוב בארצות-הברית.
המחקר, פרי עמלם רב-השנים של פרופסור אוניברסיטת פנסילבניה ג’יימס בוסאַרד ושל חוקרת נודעת בשדה חיי-המשפחה אלינור סטוקר-בּוֹל, כותרתו מרמז לתכנו: One Marriage Two Faiths1. ואף כי כל מקרה ומקרה של נשואי-תערובת הוא בחזקת בעייה לגופה ולעצמה, היגיעו החוקרים לכלל סיכומים כוללים, שכוחם יפה לגבי כל האומות. שכן, וזאת חוזרים ומטעימים הם, העוקץ שבזיווּג מעורב אינו בדת בלבד, אלא במסכת של מסורת ומנהגים ותפיסה וזיקה רוחנית וחברתית.
אשר לאוכלוסיה הלא-יהודית, מסכמים המחברים, מגיע אחוז נשואי-התערובת בקירבה, בין קאתולים לפרוטסטנטים, כדי 20%. באוכלוסיה היהודית באמריקה נע האחוז בגבולות 12–10 אחוזים, והוא הדין בקנדה – ובמחוזות שאוכלוסייתם היהודית דלילה יותר, האחוז גבוה יותר.
למותר להשחית מילים על הסכנה הלאומית הכרוכה בנשואין אלה לעמנו, המקיזים מדמו וגוזלים ממנו את מיטב נעוריו ומחבלים בנפש, וביחוד לאחר השואה. טמיעה בלא “אידיאה” – ומניעיה הם הנוחיות וההתפרקות. אולם לא זה מעניינם של המחברים, השׂמים את הדגש במחקרם בשאלת האושר וההרמוניה בחיי-המשפחה. והנה מסקנתם המאוּששת במחקר ובסטטיסטיקה היא, שמִן הבחינה הזאת רבה חוּמרתם של נשואי-התערובת והם רוב מניין של הגיטין והפירודים, הסיבּוכים והסכסוכים בחיי המשפחה בימינו, העמוסים בלאו הכי קשיי-הסתגלות – ופגיעתם הקשה ביותר היא, אולי, בילדים.
חיסול הגיטו היהודי בלונדון 🔗
ידיעה זוּ ב“ג’ואיש כרוניקל” מספרת על חיסולו של בית הכנסת המרכזי ברובע “אִיסט אֶנד” – והיא כאספקלריה נאמנה לתמורות העמוקות, המהפכניות, שנתחוללו בחיי עמנו בדורות האחרונים.
ייסודו ב-1875, בימי ההגירה-העקירה הגדולה של יהודי “תחום המושב” לאנגליה ולאמריקה, ושׁמוֹ טיפוסי מאוד: “חברה ש”ס“. עם חיסולו הוצאו ממנו 12 ספרי תורה ו-20 ש”סים. ספרי הקודש נמסרו למושב כפר חסידים, והכסף תמורת הבנין שנמכר – למגבית.
לקורא בימינו ידיעה “יבשה” זו ראוי להעיר, כי לחיים יהודיים סוערים, שמילא תפקיד רב בתנועת הפועלים היהודית על שני זרמי-הבראשית שלה – הסוציאליסטי והאנרכיסטי – והשפעתו הגיעה אל מעבר לים. כאן התפללו ודאי חברי אגודת הסוציאליסטים הראשונה מיסודו של א"ש ליברמן. וסביב –סערו חיי ציבור ורוח עירוניים, מפלגות ואירגונים, תיאטראות ועיתונים, ישיבות ובתי ספר יהודיים, סופרים ויוצרים (מוריס וינצ’בסקי2, י.ח. ברנר). עתה נדם הכול. הבנים והנכדים היו לבעלי מקצועות חפשיים.
ואף זו. הקיבוץ היהודי באנגליה (מניינו 450 אלף נפש) מצטמצם והולך מחמת: א) ההגירה והעליה, ב) עודף התמותה על הילודה, ג) נשואי טמיעה. ההתבוללות הלשונית – כמעט מוחלטת. ואך הפעולה הציונית-ישראלית מזה והדת מזה (10 ישיבות בהן 1000 לומדים, בתי-כנסת, בתי-ספר) – הן נימי-החיים היחידים המקשרים את הקיבוץ הזה עם עמו.
מציעים טור עברי בעיתון יומי ביידיש 🔗
במכתב למערכת “טאָג-מָארגן-זשורנאל”, מציע אחד הקוראים, שהעיתון יקבע טור יומי בעברית קלה ומנוקדת. למכתב ענו תגובות חיוביות רבות של קוראים, מהם המציעים ש“ההסתדרות העברית באמריקה” תסייע בדבר. כל הכותבים בטוחים, שאלפי קוראים מזוּמנים לטור העברי.
רעל הליגה הערבית 🔗
הליגה הערבית – מספר העיתון “צוּקונפט” הניו-יורקי בלשון הגרמנית – הרחיבה לאחרונה את שדה פעילותה ופתחה משרד בבּוֹן שבגרמניה. עיקר עיסוקו של המשרד בפירסום “איגרות ערביות” שתכנן ותכליתן – השמצת ישראל. בצדק מעיר העיתון, שחזיון שלא-כמצוי הוא, אשר תקום ליגה של מדינות שאין לה מעמד מוכר וכל חפצה מלחמה והשמצה של מדינה-שכנה, ותרעיל את בארותיה של דעת-הקהל בארץ אחרת. אגב, תעמולתה של הליגה אסורה גם בארצות-הברית. ממשלת בּון, אשר עמדה עד כה מול פיתוייה ואיומיה של הליגה ומקיימת נאמנה את הסכם השילומים, מן הראוי לה שלא תניח להפצתו של רעל-פתנים חשוך זה בארצה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.