הערות: בראש כל פרק משנה מופיעים ראשי פרקים שמופיעים במקור במרכוז, ואחר כך שנים שמגדירות את התקופה. רצוי לתת לזה ביטוי בעיצוב

בין סוף הטקסט לתחילת ההערות מופיעים רק בטקסט התצוגה ולא בטקסט הגולמי מספרי הערות 656–658 שאין להם הערות וגם אינם בגרסה הישנה. לא יכולתי לסלק אותם כי הם לא מופיעים בטקסט הגולמי. לבדוק!!!

1. בני אנטיפטר שליטים בארץ

קפרון אשת אנטיפטר ובניה. הורדוס בן אנטיפטר וְאָפְיוֹ. התגלות לב אנטיפטר. הורדוס שליט בגליל ופאזל אחיו בירושלים. עזות אנטיפטר וקצר דעת הורקנוס, תלונת זקני ישראל. הרגת חזקיה הגבור בידי הורדוס. תרועת בני הנכר ואבל בני ישראל על רצח זה. הורדוס לפני הסנהדרין. עוז שמעיה ראש הסנהדרין. מנוסת הורדוס ומזמת נקמתו. זעפו וזהירות אביו ואחיו. קהלות ישראל בבבל ובארצות הפרתים. מרד קהילות קרני. חסדי יולי קסר לקהלות מצרים. קדוש אדמת סוריא, קהלות ישראל באזיא הקטנה ובארץ יון. דרכיהם ומשפטיהם, משמרת תורתם ואהבתם את מולדתם ומקדשם. רשעת היונים וטובת שרי רומי להם. תרומת השקלים. קהלת ישראל ברומי. תודוס איש רומי, חכמתו ונדבת לבו. גזל פלקוס ושטנת ציצרון. כבוד הקהלה בבית מועד העם. אהבת וָרוֹן הרומי את תורת ישראל, משפט אחד וזכיות יתרות לקהלות רומי. איבת בית אנטיוכוס האחרונה לישראל. חסדי יולי קסר האחרונים. מות יולי ומעשקות קסיוס. רשעת הורדוס ורחמי השר מלוך על העם. אכזריות קסיום. קשר בין בית אנטיפטר על הורקנוס. קשר מלוך על בית אנטיפטר. מות אנטיפטר בידי מלאכי מלוך. מות מלוך בידי מלאכי הורדוס. מלחמת בני אנטיפטר ובעלי ברית מלוך הורדוס מארש את מרים החשמונאית. הורדוס ומלאכי העם לפני אנטוני. הורדוס ופאזל מתמנים בידי אנטוני לנסיכים ומלאכי העם נגרשים ומומתים. ברית אנטיגונוס עם הפרתים. תגרת העם בהורדוס. מות פאזל ושבי הורקנוס בידי הפרתים. מנוסת הורדוס ומלכות אנטיגונוס. הורדוס ברומי. זקני רומי ממליכים אותו על ישראל. תשובת הורדוס. תקומת העם עליו. מלחמות בגליל, כבוש צפורי. הרג בגדודי המארבים בארבל. עזוז הגבורים ההם. מגפת תלמי פקיד הורדוס. מגפת יוסף אחי הורדוס לפני פפוס ומותו בידו. סוסיום הרומי עוזר להורדוס. אכזריות הורדוס ביריחו. חתונת הורדוס עם מרים החשמונאית בשמרון. מצור העיר והמקדש. גבורת הנצורים הדבקים בעמם. הרעב בעיר. עצת שמעי' ואבטליון. עוז בני בבא. כבוש ירושלם. אולמי בית המקדש נשרפים. בני ישראל נהרגים לרבבות והורדוס מולך.

 

3712–3723    🔗

וחסדי יולי קסר להורקנוס ולעמו, אשר אולי חשב אותם האדיר הנדיב הזה לטובה, לא עמדו לבית חשמונַאי ולקוממיות ישראל להשיבם לאיתנם ולכבודם. כי גם לאנטיפטר הגדיל חסדו וגם את ידיו חזק. והידים האלה ידי עשיו, ידים עסקניות היו, ותהיינה שלוחות כל היום לשום מעט מעט את אדום לגבירה ואת ישראל למס עובד. וראשית תאות אנטיפטר באה לו במלא יולי קסר את ידיו לשלוט בארץ; וישישו בני מעיו בדעתו, כי בא שלטון ישראל בכפו. ואף כי לשמע אזן עוד נקרא הורקנוס גם בפי רומי בשם מלך ובשם נשיא הארץ, לא היה ביד הכהן התמים הזה בלתי אם השם הבטל, ושבט המלוכה עוד מעט ולֻקח מבית חשמונאי ובית ישראל כלו ונסב אל בית אדם ואל רומי בעלת בריתה. הן אמנם עוד קראו העם להורקנוס מלך ועוד תראינה עיני הקורא גבור אחד מבית חשמונאי מתאמץ להתחזק על כסא ישראל ולהשיב את ממלכת עמו אל בית אביו, וקהל עמו תומך בידו בכל לב, ומקבל עול מלכותו באהבה ובכבוד. אך לדאבון כל לב בישראל כל אלה רק מראי עינים היו. כי בשום יולי קסר את אנטיפטר לשליח, לא היו כל מאמצי כח בית חשמונאי, כי אם מעשי הרוג שדוד מפרפר, כל עוד נפשו בו, לפני שודדו והורגו. החלל לא יהיה עוד אחרי נפלו ואת חמסו שארו ודמו ויגיעו ישבע רוצחו הנבל הבליעל.

וקפרון הערבית ילדה לאנטיפטר האדומי ארבעה בנים ואלה שמותם: פַזָאֵל, הורדוס, יוסף ופרורה ובת אחת ושמה שלומית¹. ויהי הורדוס הצֶפע אשר יצא משרש הנחש הקדמוני מאנטיפטר. וכל פרי רוחו ופרי מעשיו היו שרף מעופף אשר נשף באף הגוי הישראלי להחלישו. לעכור את דמו ולהמק את בשרו ולהסיר את כל כחו מעליו, עד כי תיעף נפשו להורגים. אם יערוך איש את מתכונת הורדוס לאנטיפטר אביו ישא עליו משל לאמר: למרמה יֻלד בן ויקרא את שמו רָשָׁע. כי אמנם היתה המרמה, הנכלים ומשלחת מדנים בין אחים, כל חיי רוח אנטיפטר וכל דברי ימיו למקצהם עד קצהם. בכל זאת התאמץ כל ימיו להעטות מעיל צדקה על בגד בוגדים אשר דבק לעצמו ולבשרו לבלתי סור מעליו. ויכל את כל כח פיהו להמתיק את מר פרי כפיו במתק שפתים וכל הרואה אותו לעינים, חזה בו דמות איש צדיק תמים. לא כן הורדוס בנו בחירו אותו בחנה כל עין, כי מערכת כלי חמס הוא מכף רגלו עד ראשו: מצח נחושה, עינים רמות, צואר עתק, אגרוף רשע ורגל גאוה, וכל אלה היו כלי מעשה לנפש רחבה משאול, ללב אבן, אשר על פרי בטן לא ידע רחם.

ברחוק דרכי עשו מדרכי יעקב, כן רחקו ארחות הורדוס בן אנטיפטר מארחות דוד בן ישי. ומה נפלא הדבר. כי סופר תולדות דוד, הלא הוא שמואל הרמתי כתב, כי המלך הנקדש הזה, הבן הנאמן ליעקב, איש תם היה רועה בצאן, אות ומופת, כי שבט מישור תהיה שבט מלכותו; וסופר תולדות הורדוס, הלא הוא ניקולוס הדמשקי, אשר ממנו הֹעֲלו על ספרי² יוסיפוס כל דברי התהלה להורדוס, כתב כי האיש הזה אשר נוצר מבטן למלך בלהות לישראל, הבן הנאמן הזה לעשו איש יודע ציד, היה גם הוא גבור ציד³. אות ומופת כי שבט נוגש רודה באף תהיה שבט מלכותו וכל ביתו לפח ולמוקש לישראל ולרשת פרושה לבית יהודה.

כאשר מלאו להורדוס חמש ועשרים שנה, החל אנטיפטר למצוא לו חפץ, להביע דבר אשר לא התאמץ בכל עז להכחידו תחת לשונו זה כשתים ועשרים שנה, כי הורקנוס איש רפה ידים הוא, אשר לא יצלח למשול, כי לוא הגיד אז כזאת, כי עתה לא היה לו פתחון פה לשלח מדנים בין אחים ולהתנשא לימין להורקנוס להשיב לו את המלוכה. לא כן עתה; אריסתבול מת ואין עוד פחד לנגד עיני אנטיפטר, כי יעשה מלוכה, וכי אותו יגרש מעל פניו. לעמת זה מלאו ימי הרדוס בנו לצאת ולבא, אז החל אנטיפטר לשים לפתחון פה למועצותיו, את הדבר אשר דברו מרבית כל העם למיום מות שלומית המלכה: כי אמנם איש טוב וישר הרקנוס, אך ידיו לא תחזקנה לתמוך שבט מושלים בעוז מלך, וישם את בניו לעוזרים להרקנוס בעבודת ממשלתו הקשה. ויתן את שלטון ירושלם וסביבותיה ביד פאזל בנו בכורו ואת שלטון הגליל ביד הרקנוס משנהו. ביום ההוא החל בית אנטיפטר לטפס ולעלות במעלות כסא ישראל ולנשל ממנו את בית מתתיהו הנאדר והנכבד.

ועיני הרקנוס לא נפקחו לראות, כי פורש אנטיפטר רשת על פעמיו. ויהי המעט ממנו, כי לא הכיר את דרכי הרדוס וַיְחֻנֵהוּ עוד ויאהבו כאהבת אב את בן. ובדבר אנטיפטר על לב הרקנוס לשלוח הון רב מנחה לרומי נדרש לו הכהן מבלי שאול את פי העם. וישלח אנטיפטר את הכסף, אשר לקח מהון ממלכת ישראל ולא זכר גם את שם הרקנוס, כי את שמו קרא האדומי על מנחת ישראל, למען התרצות בה אל רומי לחזק את ידיו ואת ידי בניו לרדות ביעקב, ועיני הרקנוס כבדו לראות את הנבלה הזאת ויטב בעיניו מעשה אנטיפטר. אך לא כן טחו עיני ראשי העם, כי להם נראתה הנבלה הזאת בכל עזוז נוראותיה. ויבאו זקני ישראל אל הרקנוס ויתאוננו באזניו על תתו את ממשלת עמו ביד שלושת בני אדום אלה, ביד אנטיפטר ובניו. ויעירו את אזנו, כי האדומים האלה לא שריו ועבדיו הם, כי אם אדונים קשים, אשר הרכיב בתמתו לאלופים לראשו ולראש עמו. ויוכיחו לו את דרכי הרדוס העריץ, אשר מלא את ידו לשפוט משפט מות, מבלי לשאול פי הסנהדרין.

ומי יודע אם התעורר הרקנוס השאנן והבוטח לשמוע את דברי הזקנים הנשמעים בנחת, לולא אצו בו בקולי קולות גואלי הדם הנשפך בידי הורדוס, מבלי תת לו מנוח, בבואו אל מקדש ה' לעבוד את עבודת כהונתו, כי מלאו אמות בחורי ישראל, אשר נגזרו מיד הורדוס בכי ואנקה את בית ה' יום יום. וזה דבר מעשה הדמים, אשר מלא בם הרדוס האדומי את ידיו למשול בישראל: בני הנעורים⁴ שרידי חיל אריסתבול ואלכסנדר בנו, אשר שרדו מחרב רומי ואשר דבקו בעמם בכל לב ואת רומי ואת אנטיפטר יציר כפיה שנאו תכלית שנאה, התלקטו יחד ויהיו לגדוד מאָרבים⁵ וישימו בראשם איש גבור חיל ושמו חזקיהו הגלילי ויתנו את לבם להצר ולהציק לאויבי עמם בכל אשר תמצאם ידם. ולא יצא הגדוד הזה חוצץ למלחמה על רומי, כי ידע כי צר כחו להלחם בה. ויהיו מתחרשים במחבואי ההרים והגאיות ופתאם יפשטו בטח על ערי גבול ארם, אשר ישבו בהן היונים בעלי ברית רומי ועשו בהם שמות. ובמלחמה הזאת, אשר אין מקום לה כי אם בארץ הרים ובקעות, יצלחו תמיד יושבי הארץ ותחבלות מלחמת האויב הנכרי תשובנה ריקם. ויהי במשול הרדוס בגליל ויפגע בראש גדוד הזה, אשר לא נשמר הפעם וישיגהו ויגבר עליו ויתפשהו, ויהרג אותו ואת מרבית אנשיו. ויתרצה בדמי הגבורים האלה בעיני הארמים והיונים, אשר להם היה חזקיה ואנשיו למחתה ואשר על כן קראו להם שודדים. ויקן בדבר הזה את לב סֶכְסְתְ הרומי נציב ארם הקרוב ליולי קסר, אך את נפש ישראל הדאיב מאד בשפכו את דמי בניהם ארצה. וגם אלה אשר מעשי בני הנעורים וחזקיה רשם לא טובו בעיניהם, קצפו מאד על האדומי הזה אשר ערב את לבו לעבור חוק תורת עמם לשפוט מלבו משפט מות, כי המשפט הזה רק לסנהדרין לבדם הוא.

הצעקה הזאת אשר הקיפה את הרקנוס, לא עוררה אותו משנתו, לולא הרך את לבו בכי הנשים אמות הנערים הגבורים, אשר בכו באזניו יומם ולילה, ותפגענה בו ותשבענה אותו להועיד את הרדוס המרצח לפני הסנהדרין ולדרוש את דמי בניהן מידו. ויועידו הסנהדרין את הרדוס למשפט, ויועידו גם את הרקנוס עמו, כי כה משפט ישראל לבלתי שפוט את העבד בלתי אם אדוניו עמו, ובעיני ישראל היו האדומים, אשר מל הרקנוס הראשון ביום מלחמה לשם עבדות, “עברי בית חשמונאי”. ויחרד מאד אנטיפטר לשמע הדבר הזה וישלח מלאך אל בנו לקחת עמו גבורי חיל מאנשיו, אשר יסכוּ לראשו בעמדו למשפט, אך לבלתי הבא עמו עם רב, כי לא נכון עוד לפקוח עיני העם לראות את הקרנים, אשר הוא לוקח לו בחזקו, ויבא הרדוס בלבוש ארגמן עודה גאון וגובה, ועדת גבורי חיל שומרי ראשו חגורים בכל כלי מלחמה עוטרים אותו. ויתיצב בעז מצח לפני שופטיו ויחתו כל הזקנים למראהו ויפל לבם ולא פצו פה. ויקם שמעיה ראש הסנהדרין על רגליו בדברים נמרצים על קצר רוחם, ולהורקנוס הוכיח את דרכו על פניו, על אשר נמהר לתת את השלטון ביד הורדוס וינבא גם להרקנוס גם לחבריו הזקנים, כי יבא יום ונפלו כלם בחרב האיש העומד לפניהם כיום למשפט. לדברים האלה לבשה הרוח את הזקנים ויחלו לחקור את המשפט. אך מהיות חוק לבני ישראל, לבלתי שפוט משפט מות ביום החל הדין, כי אם להלין את הדין למחרתו⁶ מצא לו הרקנוס ידים לפלט את הרדוס משופטי נפשו. בשלחו אותו בלילה מתוך העיר אל הגליל ארץ ממשלת ידו. והמכתב, אשר הביא הרדוס מִסֶכְסְתְ נציב ארם, אשר הזהיר את הרקנוס לבלתי התגרות ברעה לתת את הורדוס ביד הסנהדרין, היה לכסות עינים לכל אשר אתו, כי לא מלבו המליט אותו, כי אם למען הסר את הרעה מעל עמו. והרדוס נמלט אל דמשק אל סכסת אוהבו מגנו, ויקן ממנו בכסף מלא את פקודת שלטון בית רחוב, ותרם קרנו מאד ולא שמע עוד לקול הסנהדרין, אשר הועידו שנית לעמוד לפניהם. וילונו זקני ישראל על הרקנוס ויתאמצו לפקוח את עיניו לראות, כי נפשו הוא חומס בכל הליכותיו עם אנטיפטר ועם בניו וכי הרע לעשות לעמו לאהבה את שונאיו ולשלח את אויבו מידו, ועתה הנה גם חיל בית רחוב סר למשמעת הורדוס ומה יעשה כי יהפוך גם עליו את ידו. אך מה בצע, כי הגבירו את לשונם, הנה הלשון, אשר תוכל לגבורים אמיצי לב, תכלה את כחה לריק בבואה להטות את לב החלש, אשר אין כח בו להתעודד ולקום מן הרבץ, אשר יקפא שם בעצלתיים. ומגורת הזקנים באה כמעט קט בתומה, כי נסע הורדוס בראש חיל גדול ירשלמה להוריד את הרקנוס מכסאו ולהנקם בסנהדרין, אשר ערבו את לבם להועידו; אך אנטיפטר ופאזל המתונים ממנו, יצאו לקראתו וישיבו את חמתו מהשחית, כי לא בטחו עוד בכחו ויראו פן תהיה אחריתו נגף בהתקומם כל העם עליו ותם לריק עמל אנטיפטר, אשר הוא עמל זה שנים רבות מאד⁷. וישמע הורדוס לקול אביו ואחיו ויעל מעל ירושלם⁸.

תנופת החרב הקשה הזאת אשר הניף העבד האדומי על ירושלם, על מלכה ועל זקניה, – אף כי בפעם ההיא לא נהתה עוד בם – היתה האות הראשון לישראל, כי עבדים מושלים בו וכי כל הגדולות, אשר עשו לעמם זרובבל, נחמיה ויהודה המכבי עוד מעט ועלו בתוהו ואבדו; וככל אשר הרבה הגוי להתמוטט בארצו, כן הרבו בניו לפוץ בארצות ולהיות שם לקהלות קהלות. ומה נפלא, כי הקהלות, אשר קדמונינו קראו להן בשמן הנכון גָּלֻיּוֹת"⁹ היו כעין מצבות זכרון לפרקי דברי ימי התלאות, אשר עברו על אבותינו. וכרבות הכח היצוק בדור, אשר עליו עברה התלאה, כן חזקה העמיקה העין¹⁰, אשר קלטה הגלות ההיא ואשר בה נבדלה מאחיותיה, הן גלות עשרת השבטים, אשר גלתה אשורה אבדה ותעלם מעיני אחיה ולא נשאר לה זכר, יען כי סר כחה מעליה וטעמה לא עמד בה, כי הפיגו אותו נביאי השקר ועובדי העגלים והבעלים; לא כן גלות בבל, בה נמצאו אנשי לב' אשר תורת עמם היתה צרורה וחתומה בם, אנשים אשר הנביאים היו להם למורים, על כן היתה היא המקום, אשר בה התחדשה רוח ישראל. מן הארץ ההיא, אשר נהיתה למקור מחיה לתורת ישראל ימים רבים, יצא עזרא וישם לה שארית עדי עד, גם בדור הרע הזה, דור הורדוס, אשר החשיך את עין הארץ על ישראל, יצא מן הגולה ההיא אור גדול הולך ואור עד היום, כאשר יכתב עוד בספר הזה.

הגלות הזאת היתה משנה לארץ ישראל ברב מספר נפשותיה, וגם בכל הליכות הרוח היו יושביה דומים מאד לאחיהם בני ארץ ישראל, כי לא הפילו דבר מתרבותם המיוחדת להם ולא סרו ימין ושמאל מדרך אבותיהם ותהי תורתם כל מקור חכמתם ומוסרם וחיי רוחם. ויד תולדות הימים היתה על בני ישראל בבבל להצילם ממזמת ההלנים גם בימים הרעים ימי אנטיוכוס הרשע, כי הקדים ה' להם רפואה בשמונים שנה לפני בא המכה, בקרוע הפרתים וארשקה גבורם בראשם מיד בית סלקיס את כל הארצות אשר מבוכריא ארץ מכורת הפרתים, עד הים הכספי ואו הלא נסבו אליהם גם ארצות בבל ופרס. וישכנו בני ישראל יושבי הארצות ההן לבטח בתוך הפרתים. ותהי הממלכה ההיא למקלט לרבבות אלפי ישראל כשבע מאות שנה. ויען כי גם תעתועי היונים, גם חרב רומי לא הצליחו על הממלכה הזאת האחת, אשר עמדה בפניהם בכל עוז, נשמרו בני ישראל מחטאות שני העמים האלה, גם מחכמתם גם מרשעתם¹¹. ובדבר הזה נבדלו קהלות מצרים אשר החלו לרוב מימי מלכי בית תלמי מקהלות בבל. מרבית היושבים הראשונים באלכסנדריה ועריה, היו אנשי צבא ובחיל אלכסנדר מקדון ובחיל תלמי לגי, ועל כן התהלכו את שרי יון, ולמען הגן על תורתם מפני זעם לשון המתחכמים ההוללים האלה, שמו את פניהם אל חכמת יון ויזרעוה כלאים עם תורת ישראל ויעל להם פרי זר מאד בטעמו. וגם יד התרגום היוני, אשר קדשהו היתה בה להקהות את הטעם העברי השמור בתורה העבריה, אך בכל זאת נאמנו בני ישראל יושבי מצרים עם תורת עמם, ויתגאו בה ויחשבוה למבחר תפארתם. ויהי הפתיל, אשר תורת אלוהי ישראל וחכמת יון שזורות בו, החוט המשוך על קהלות מצרים בימי בית שני. וגם בעושר ובגבורה נעלו על אחיהם יושבי יתר ארצות הנכר. ובארץ קֵרֵנִי היושבת מפאת ים למצרים, ואשר קהלות ישראל היושבות בה נחשבו לבנות קהלת אלכסנדריא רבו ויעצמו בני ישראל, עד כי המה היו כמעט בעלי שתי הארצות האלה¹² ויגדל כח אבותינו יושבי קרני עד כי בהתגרות בהם, שרי המלך, או יושבי הארץ, התפרצו הם מפני הממלכה ויהי הפרץ הולך וחזק מאד, וילך שמעו בכל הארץ. וסולה הרומי ההולך בעת ההיא ארצה יון להכות את מתרדת מלך פונטוס, שלח את לוקולוס שר צבאו להשביח את שאון בני ישראל יושבי קִרֵנִי¹³. הארץ הזאת הקימה לישראל גם סופר דברי הימים, אשר הרבה מדבריו יהיו לנו לעינים עד היום הזה, הלא הוא ישוע הקרני, אשר העלה בחמשה ספרים¹⁴ את דברי ימי אבותינו מימי חניו השלישי עד מפלת נקנור בידי יהודה המכבי¹⁵; את דברי חמשת הספרים האלה קצר אחד הסופרים ויכתבם בספר אחד ויקדם לו מעט זכרונות ראשית ימי בית שני ודברי נפלאות ושם הספר האחד הזה, הוא ספר החשמונאים השני, אשר דבריו יחשבו למלואים לספר החשמונאים הראשון הנעלה ממנו בסדרו ובדיוקו. אם כל דברי ספר זה זה מספרי ישוע הקרני לֻקָחוּ, יהיו הדברים לאותות ולעדים גם על ישוע וגם על בני קרני ארץ מגוריו, כי יראו את ה', ולבם היה טהור ותמים. אף ככל אשר חזקה זרועם להתפרץ מפני מצרים האדירה, כה רפתה רוחם להאמין בכל שמועה עוברת, כאשר יראה מתוך דברי הספר הזה. מה היתה אחרית המתפרצים בקרני אין לדעת עוד, אך קרוב הוא כי נשוא נשאו להם עון מרדם ולא פקדו את עונם על עדת אלכסנדריא, כי יולי קסר נגיד רומי, העם אשר נשמעו דבריו במצרים מאד, הקים ויאשר את כל זכיות האזרחים, אשר זכו מלכי בית תלמי את בני ישראל יושבי אלכסנריא. ויחק את דברי פקודתו על לוחות נחשת, ויצמד אותם על עמוד גבוה בתוך העיר¹⁶ ותלמי המולך בעת ההיא במצרים היה אוהב ובעל ברית לישראל¹⁷.

כאשר שלחה ארץ ישראל את פארותיה קדמה אל ארץ בבל, ונגבה ארצה מצרים, כן עברו נטישותיה גם אל אזיא הקטנה ואל ארץ יון אשר ממולה לארצות האלה קראו בני ישראל “מדינות הים”, באשר מרביתן על חוף הים הן יושבות. ובעיני שלומי אמוני ישראל לא היה טוב דבר צאת רבים מן אחיהם אל ארץ יון, כי רק אדמת אבותיהם היתה בעינים כלי מחזיק ברכה לרוח עמם ולכחו, ועל כן גזרו טומאה על ארץ העמים. לעומת זה שמחו לראות את אחיהם נאחזים בארצות ארם, אשר בימי דוד סרו למשמעת ישראל, ויחזקו את ידי בני עמם המתנחלים שם וימלאו את ידיהם להביא את בכורי פרי אדמתם ירושלמה. ויגזרו אומר כי הקונה שדה בסוריא כקונה בפַרְוָרֵי ירושלם¹⁸, וקרוב הדבר, כי מימי אלכסנדר מקדון והלאה החלו יושבי ארץ אבותינו להרחיק נדוד לארצות ההן, אשר שם תשקנה שפתי אזיא וארופא אשא לרעותה. ורחוקה היא מאד להעלות על לב, כי במדינות הים החזיקו בני ישראל את מעשה אבותיהם בידיהם, לשום את עבודת האדמה כל עסקם. ונכון הדבר כי היו שם לסוחרים ככל אשר היו רבים מאחיהם יושבי אלכסנדריא; וככל אשר רחקו מאדמת אבותיהם ועבודתה, כן נבדלו מאחיהם שוכני ארץ מכורתם זעיר שם זעיר שם בדרכי חייהם, אשר הלכו הלוך וקרב אל הגויים אשר בתוכם ישבו ואל דרכיהם¹⁹ למדו ויקראו לבניהם שמות נכר²⁰. אך בכל זאת גם בקרבם אל שכניהם, נשמרו מאד בנפשותם, לבלתי עבור על מצות תורתם, אשר שמרוה כאישון עינם, ויתנו את לבם לבחור להם מקום לשבת יחד בכל עיר ועיר, למען יוכלו לשמור משמרת תורתם באין שטן ובאין מחריד, ולבנות להם שם בתי כנסת²¹. ויהי מדי קרוא להם אחד משרי הגוים ביום משתה לאכול ולשתות עמו, בתוך יתר יושבי העיר והפקידו בני ישראל את טבחיהם ואת משקיהם להכין להם את מאכלם ואת משתיהם על פי חקיהם, ואנשים מקרב עמם יעמדו לפניהם לשרתם²². וישמרו את שבתותיהם ואת מועדיהם בהדרת קדש. ואף כי יש אשר התגרו בם רשעי היונים, ויפריעום ביום קדשם, וימצאו להם עלילות דברים, ויענשו אותם בכסף על שמרם את ידם ביום ההוא מעשות כל מלאכה, לא שמעו להם וידברו עמם משפטים ויוציאו דינם לאור²³ ויתחזקו לשמור את שבתם ביתר עז. ותחשב השבת בעיני יושבי מדינות הים לראשית משמרת התורה²⁴. וכל יום מועד ושבת יתאספו יחד הם ונשיהם וטפם בבתי כנסת, אשר בנו להם, לשמוע תורה מפי חכם ולהתפלל שם, או על שפת הים²⁵, ויקימו להם גם שופטים מקרב אחיהם לשפוט בין איש לרעהו על פי משפט תורת עמם²⁶, ודברי הדינים נחשבו גם בעיני שופטי ארץ ישראל²⁷. וירבו להשמר בדקדוקי מצות, עד כי התחזקו בכל עוז להטות את לב מושלי הארצות לפטור אותם מחובת הצבא, לבלתי היות עבודת המלחמה לשטן למשמרת המצוה כל ימי היותם במחנה²⁸. ומפקודות זקני הערים, אשר עמדו לימין קהלות ישראל היושבות בתוכם, יש לשמוע כי גם שם החלו מעט האכרים להרים תרומתם ואת מעשרותיהם מפרי אדמתם²⁹ ולתתם לכהן ללוי ולעני, אשר בתוכם בכל אשר עשו אחיהם יושבי בבל ומצרים³⁰. ובכל היותם רחוקים מארץ מולדתם היתה כל תשוקתם אליה ואל מקדשה ויהיו בהם אנשים, אשר שמו נפשם בכפם ויענו את כחם בדרך כארבעה חדשים, למען העלות אל מקדש ה‘, את בכורי פרי אדמתם או את בכורות צאנם ובקרם, או את ראשית עריסותם ולא קבלום הכהנים מידיהם, כי כל הקרבנות הנקובים בזה, לא יעלו לרצון בבואם מארץ נכריה, ולנזירים אשר מלאו ימי נזרם בארץ הנכר, נפלו הימים בבואם ארצה ישראל ויצוו אותם לחדש את ימי נזרם עוד הפעם על אדמת הקדש ובכל זאת לא פצו פה ולא התאוננו ולא הלינו מאומה, כי מצות ה’ ביד כהניו וסופריו יקרה להם מכל כבודם ומכל טרחתם ועמלם³¹. וישישו למצוא להם בתרומת השקלים דבר אחד, אשר בו יוּכלו להתנדב כאשר עם לבבם, לשית ידם עם אחיהם יושבי אדמת אבותיהם, לעבוד עמם שכם אחד את עבודת הקדש בהיכל ה‘. וירבו מאד להתנדב, וישקלו עשיריהם שקלי זהב ואכמוני דרזהב לרוב. וישלחו ביד מלאכיהם לאוצר בית ה’ לירושלם. ותגדל מאד תרומת כסף הקדשים אשר הרימו יושבי מדינות הים, ותעל בעשרה על תרומות יושבי ארץ ישראל וארצות הקרובות לה. ויהי בימי מלחמת מתרדת מלך פונטוס ברומי, ויגזול המלך הקשה הזה את כסף הקדשים אשר היה אצור באחת ערי אזיא הקטנה הבצורות, ויהי הכסף הזה שמונה מאות ככר כסף אשר העלו רק יושבי אזיא הקטנה לבדה³² וישמחו בני ישראל הנפוצים במרחקים להרים את התרומה הזאת, ויעלוץ לבם לדעת ולזכור, כי הם בני העם העתיק והנכבד היושב בהר ציון וכי אֶל האל המלך הנראה שם בכבודו, אשר למשמעותו הם סרים ולזכרו תאות נפשם נושאים הם מנחה. אך ככל אשר רחב לבם בדבר הזה, כן צרה בהם עין יושבי הארצות, אשר עמם התגוררו ויתעוררו מדנים בין בני ישראל ובין העמים ושריהם, אשר לא הניחו להם להוציא את הכסף מארצם. ולא נתנו אבותינו לגזול את משפטם, ויהיו נדונים עמם ולא נחו ולא שקטו עד הוציאם משפטם לאור, ויוסיפו לשלוח את שקליהם כתמול שלשום. ולמן היום אשר נסבו ארצות יון לרומי, עמדו שרי רומי בדבר השקלים כמעט תמיד לימין ישראל³³, אף כי גם בעיר רומי קם איש שטן לישראל בדבר הזה. והאיש הזה ישב בעת ההיא בראש זקני רומי ושמו ציצרון³⁴, הסופר אשר יצא לו שם בגויים עד היום הזה.

בין בני יהודה הראשונים אשר דרכה רגלם על אדמת עיר רומי היה פלֵמו בן יוחנן בן הקוץ וישוע בן אלעזר מלאכי יהודה המכבי³⁵, אך קרוב הוא כי למן העת ההיא, למיום התוַדע בני ישראל אל העם הרומי בברית שלום, נוספו לאט לאט להבאים שמה מבני ישראל³⁶ מארץ מולדתם, בימי מלחמת יני בעמו למען הנצל מידו, או מארצות היונים³⁷ באו שמה למען החלץ מנכלי צורריהם אלה, ומן הֶעָקה אשר העיקו להם בסתר ובגלוי במתק שפתים ובלשון שנונה, כי בכל היות יד רומי קשה על ממלכת ישראל, לא הרבתה להצר ולהציק לאיש שוקט במקומו ואיבתם לא היתה עזה ומֻטְבעת בעומק לבם כאיבת היונים. ויהיו בני ישראל לקהל גדול ברומי בימי שלומית המלכה ויחדלו להיות כיחידים נפוצים איש לעברו, אשר עיניו רק אל עסקו ואל עבודתו, ויקרבו אֵחד על אָחד ויהיו לעדה נכבדה, אשר שמה את לבה לחיות ולנצור מכל משמר את רוחה בקרבה. ולא צרה עין אנשי רומי בבני ישראל היושבים בתוך עירם, כי הכירו כי דורשים בני העם הזה את שלום הארץ, אשר באו אליה. אך בכל אשר היתה רוח ישראל נאמנה את רומי בכל דבר שלום הארץ וטובתה, ככה זרה לרוחם התמה והזכה תפארת גאון הגוי הזה, אשר בנה את ביתו בדמים, וּקְשי משפטיהם ותורותיהם, אשר לא לחן ולא לחסד כי אם לכח גָבֵרו³⁸. וירגישו ויכירו, כי למען השתמר בעינם ובעצם תֻמם, יש להם להקים להם מורים חכמי לב מקרב עמם, אשר יורו להם את התורה ואת המצוה. ואיש חכם ונדיב אשר קראו לו חכמי הדור תודוס איש רומי עמד בעת ההיא בראש העדה, ויתנדב לתמוך ביד תופשי התורה, כי ימצאו את לחמם³⁹ בנחת, למען תהיינה עתותיהם בידיהם להורות את בני עדתם חכמה ומוסר. ומלבד אשר חוק בידי חכמים, היה גם הוא מטיף לעדתו. ותהי תמצית תורת פיו, כי לאדם אשר חנן ה' דעה והשכל ויתן את לבו בידו למשול בו, יש לו לקחת מוסר מן היצורים הנופלים ממנו לשמוע בקול יוצרו כהמה⁴⁰. ומלבד החסד אשר עשה והמוסר אשר הורה בקהל עדתו, נהה מאד אחרי ירושלם מקדשה וקדשיה ויהי בעיניו ליל השמורים בארץ הנכריה כליל חג אשר לֻקח מעליו כל הדרו, באין קרבן הפסח עולה על השלחן. וישם לחוק לעדתו לאכול בלילה בשר גדי עשוי וצלוי כתבנית הפסח אשר בירושלם. אך בדבר הזה היה גורלו כגורל יתר הנדיבים יושבי מדינות הים, אשר, מאהבתם את עיר הקדש ואת היכל אלהיה. נחפזו להעלות אליה קרבן ומנחה אשר לא כדת ועל כן השיבו הכהנים את מתנותיהם ריקם. גם החוק אשר שם תודוס לעדתו בתם לבבו ובנקיון כפיו, לא זכה להפיק רצון מזקני ישראל בירושלם, אף כי כבוד תודוס יקר בעינים מאד ויוכח לו שמעון בן שטח במכתבו, אשר שלח אליו על מעשהו זה, אשר המעט ממנו, כי לא יוסיף קדושה לקדשי ה‘, קרוב הוא להורידם מקדושתם ולשום בעיני המון העם את כל ערי הארצות כעיר אלוהים, כי יאמרו בלבם כי את הפסח כהלכתו הם אוכלים⁴¹. ויחרדו ויחרצו גם בני ישראל יושבי רומי בכל עוז למלא את שקליהם ביד נדיבה אל מקדש ירושלם, כי המה הזכירו להם מדי שנה בשנה את מַתְכֻּנְתָּם אל עמם ואת חלקם בעבודת המזבח, אך על התרומה הזאת אשר קראו להם הרומים “זהב היהודים”⁴² קם ציצרון לשטן ולאיש ריב, למען תמצא ידו להפוך בזעם לשינו את רשעת אחד מאוהביו לצדקה. וזה הדבר: איש אחד משרי רומי, ושמו פלָקוּס, היה נציב באזיא הקטנה וירב האיש לעשוק ולערוץ את יושבי ארץ ממשלת ידו, ויאכל את שארם מעליהם. ובתוך יתר החמסים, אשר חמס ויגזול וישם בכליו, היו מאתים מנים זהב מתרומת השקלים, אשר הרימו בני ישראל יושבי הארץ ההיא ויועידו אותו יושבי אזיא הקטנה, וגם בני ישראל אשר בתוכם, למשפט לפני זקני רומי. וישכור לו פלקוס את ציצרון למליץ מגיד ישרו, ויפלא מציצרון לטהר את עצם העושק הזה באשר הוא ויתהפך בתחבולותיו ויפוך את ידו על כל דבר תרומת השקלים, וידבר על לב הזקנים לאסור את מוצא השקלים מרומי ומדינותיה, בהזכירו כי לפנים היה רע הדבר הזה בעיני מושלי רומי. ולמען קנות את לב הזקנים והקהל, חרף את ישראל ואת תורתו בדברי בלע סרי טעם, אשר בהם גלה המליץ הרומי לדור אחרון את נַבְלוּתוֹ מה רבה היא ודעתו בדבר משפט צדק צדק מה נלוזה ומה נפתלה היא. ויתן בן עם הגבורים את נפשו לכלמה ביום ההוא, גם במורך לבו, כי השפיל את קולו מאד באזני השופטים מיראתו את בני ישראל הנאספים שם, כי רבים היו בעת ההיא, בני ישראל בעיר הגדולה ההיא, ושלמים בעלי לב אחד, ודבריהם נשמעים מאד בבית מועד עם⁴³. מה היה משפט הזקנים על דבר שקלי אזיא הקטנה אין יודע עוד. אך אחרית שני בעלי הריב, ציצרון ועדת ישראל ברומי, נשמרים ונזכרים בפי סופרי הדור ההוא. על ציצרון התהפכו המסבות, ומושלי ארצו הגלוהו מביתו ומעירו, ויהרסו את ביתו, ובאחרונה מת בידי הורגים. ועל קהלות רומי נוספו שבויי חרב פומפי, אך עד מהרה נפדו בידי אחיהם עשירי העדה אשר בלבם היתה צרורה תורת מוריהם, אשר חֵרוּת האדם יקרה להם מכל והאומרת כי “פדיון שבוים” הוא הגדול בכל מעשי הצדקה⁴⁴. וירב מספר השבוים האלה, על מספר היושבים הראשונים, ויתנו אנשי רומי לקהלה הישראלית תְרַסְתְוֵרֵי⁴⁵ היא שפת נהר טבר ויתאספו שם מדי שבת בשבתו ובכל יום מקרא קדש להתפלל ולקרוא בספר התורה לשמוע דבר ה’ מפי חכם⁴⁶ וחכמי התורה הלא היו ברומי גם בימי תודוס ושמעון בן שטח⁴⁷; וקרוב הוא מאד כי נמצאו גם בתוך שבויי פומפי חכמים אשר באו שמה מארץ ישראל. ומי יודע אם לא נאצלה גם בימים ההם מרוח תורת משה הטהורה על חכמי רומי. כי לעומת ציצרון הצורר לישראל והמלעיב בתורתו קם חכם וסופר בעיר ההיא ושמו וָרון⁴⁸ איש נכבד וטהר לב, אשר מאס בעבודת הפסילים וישם את עבודת אלהי ישראל למופת לכל הגויים⁴⁹. וזקני רומי, אשר בדברי דת היו נוחים לכל העמים, הטו חסד ויתנו לאבותינו הנפוצים בארצם ובארצות אשר כבשו, משפט אזרח⁵⁰. ובדעתם את לב בני ישראל היושבים בארצות הנכר הנוטים לשלום, הבדילו אותם לטובה מכל בני העמים, כי כאשר אסרו זקני רומי על כל יושבי ארצותיה כל כנופיה וכל מַגְבִּית בלי רשיון, קימו ביד בני ישראל בפקודה מפורשת את זכותם לְהִוָעֵד אל בתי כנסיותיהם ולגבות את שקליהם כטוב בעיניהם, באין מחריד ובאין מפריע⁵¹. והיונים אף כי קרב קצם לא דכאו עוד ולא לקחו מוסר לדעת את נפש עם נענה, ויוסיפו גם בעת ההיא להרע לישראל, מרומי העם התקיף הרודה גם בם. וגם אחרי אשר קצצה ותגזור חרב רומי את נְחַש ממלכת ארם היונית לגזרים, לא חדלו עוד גם הגזרים לפזז ולפרפר ולרוק חמת עכשוב על כל סביבותיהם. ואנטי וכוס בן אנטיוכוס אשר השבית פומפי את ממלכתו וישמהו לשליט על מדינה קטנה, גם העריץ החלש הזה, לטש גם הוא את עיניו אשר עוד מעט כמו ותכהינה לנצח, ויפער עוד את פיו לבלוע את מכס חֻפי ארץ ישראל. וישלח הרקנוס מלאכים לרומי ויחזיקו הזקנים את דברם על זקני פֶרְנַס, להכביד ידם על אנטיוכוס האחרון הזה, לבלתי ערוב עוד את לבו לשלוח יד אל המכס אשר להורקנוס ולעמו הוא, וכי ישיב לישראל את כל המבצרים החֻפים והאחוזות אשר לֻקְחו מהם בימי פומפי⁵² וגם בכל הדברים, שם יולי קסר כל ימי עמדו בראש זקני רומי את לבו לנדוד את הפרצות, אשר פרץ פומפי וחבריו בישראל וירב את ריבם וידרוש את משפטם, ביד חזקה מיד בני יון העושקים אותם בארצותם⁵³. ולמען חשוך את יד שכניהם הרעים מעליהם בארץ מולדתם, צוה לחוק את דברי פקודותיו בלוחות נחושת על עמודים, בצור וצידון ובאשקלון, מלבד אשר היו חקוקים בהיכל הקפיטול ברומי, למען דעת העמים הקרובים לארץ ישראל, כי העם הזה בעל ברית לרומי⁵⁴.

אך יולי קסר לא האריך ימים, כי קנאו הדבקים בדרכי רומי העתיקה ובסדרי ממשלת זקניה באיש הזה, אשר שלח יד להפוך את כל אלה משרש ולכונן בה כסא ממלכה, וימיתו 44–3716 אותו ויתאבלו עליו בני ישראל יושבי רומי⁵⁵. וקסיוס הקושר וההורג אותו, טשׂ כנשר על יהודה לבוז אותה ולמלא חוריו את כספה ואת זהבה, וַיַכְבֵד ידו עליה לתת לו שבע מאות ככר כסף. אז מצא אנטיפטר לו מקום להתרצות להורג אדוניו, ולקנות גם את לבו לו ולביתו, ויוצא את הכסף למלא אותם אל העריץ הרומי, על שני בניו ועל רעיו הנאמנים עמו, ועל מַלוך האובה להרקנוס. ויחרצו כל האנשים האלה לנגוש את העם ולהעלות את הכסף ועל כלם עשה הורדוס חיל לפשוט את עור העם מעל עצמותם בלי חמלה, וַיַעְבֵּט ויאסור את יושבי הערים ואת זקניהן. ותצלח בידו להקדים ולהביא את פרשת כספו לקסיוס בראשונה. תעמוד מזמת בית אנטיפטר לשם את רומי הזה למָגִנָם ולמָעֻזם, ככל אשר שמו את פומפי, גביני ויולי קסר, אף עמדה לו ערמתו להבאיש בעיני העריץ התקיף את ריח מלוך האוהב את עמו ואת הית החשמונאים, והשונא תכלית שנאה את בית אנטיפטר ואת רומי, ולכרות שוחה לו. כי ידע האדומי את נפש האיש הזה, אשר תחוס על אָחִיו, ולא יעשוק ולא ירוץ אותם בחמת כח למען הפק רצון מעם נכרי, כי אם מעט מעט יקבץ את הכסף, עד כי יהיה הוא האחרון לכל רעיו. וכאשר חשב אנטיפטר, כן הָיָתה, כי אֵחר להביא את הכסף. ותבער חמת קסיוס העריץ עד להשחית ויאמר לקרא את שמו על כל המתנות, אשר העלה הרקנוס לרומי, למען מצוא חן בעיניה. ותהינה ארבע ערים, הלא הנה, גוֹפנה ואַמה לוֹד וִתמְנָה אשר פגרו מהעלות את המס. הפר את כל המחשבות אשר חשב על ישראל ואת עריהם, אשר גזל מהם פומפי ויתן אותן לבני צור וצידון ויולי קסר הושיב אותן לישראל, שב קסיוס ויקרען מיד בעליהן וישב ויתנן לצור ולצידון⁵⁶.

ומלוך ידע את כל מזמת אנטיפטר מראש, אף גֻנב אליו דבר, כי שת קסיוס את ידו עם מַרקוס אשר היה לנציב בארם להוריד את הרקנוס הישיש מעל כסאו, ולהמליך את הורדוס האדומי תחתיו על ישראל ויחשוב מלוך מחשבה למחוץ ראש מבית רשע, להמית את אנטיפטר ולהחזיק את הממלכה בידי הורקנוס וביתו. וַתִוֶדַע מחשבת מלוך לאנטיפטר ולבניו, ויתאזרו לקראתו, וישכרו להם בסתר את בני ערב לעמוד לימינם, ויגלו את אזן הרומיים לארוב לאויבם זה. וַיֵטֶב מלוך לראות כי ביד רמה לא יוכל לאנטיפטר, ויאחוז גם הוא את דרכו, וידבר אליו חלקות וַיֵרָא לו כאוהב, ככל אשר התחפש אנטיפטר כאוהב למלוך כל היום, וכממלט את נפשו מכל רעה. ובסתר הטה, מלוך בשוחד את אחד מסריסי. הרקנוס וישם מות בקערת אנטיפטר האוכל על שלחן הרקנוס. וימת אנטיפטר, ראש מסיבי כל הרעה אשר כלתה אל עם ה', על שלחן המלך התמים אשר אותו סבב בכחש, ויפרוש רשת על פעמיו, ויחתור את ביתו, ויטמון מוקש לצפוני וקנאת איש דבק בעמו בכל לבו, אכלה את האדומי האוכל את ישראל בכל פה. ולוא הקדימה הקנאה לבא זה כעשרים שנה מי יודע אם לא היו פנים אחרים כיום לתולדות הדורות ההם, או גם לדורות הבאים אחריהם אולם ביום נְקום מלוך נקמת עמו, כבר הבשילו אשכולות מרורות ענבי ראש אשר בם היה שמור יין החמה לזרע יעקב, כי אנטיפטר הוליד את הורדוס, ואם אנטיפטר מת רעתו לא מתה, כי כבר הקים לו יורש נאמן לרשתה להגדילה ולהרבותה.

ובכל מתכֹּנת מלוך אל בית אנטיפטר ובכל המשטמה אשר שטמו איש את רעהו, יֵרָאה חתַת אשר חַתו איש מפני אחיו לגלות את לבם, אין זאת כי ככל אשר תקפה יד האדומים, כן חזק מלוך ואנשי עצתו בהיות יד כל העם עמו. גם אחרי מות אנטיפטר בחר מלוך להתכחש אל הדבר הזה, וגם הורדוס שמע לעצת פאזל אחיו המתון ממנו, להשמר מצאת לקראת מלוך ביד חזקה, כי אם להערים ולהֵרָאות כתמים בנקיון כפיו. ולא רק לב העם לבדו היה אחרי מלוך, כי גם לב הרקנוס היה אחריו. ויהי בבוא הורדוס משומרון לימי החג ואנשי צבא עמו מבני הנכר ויניאהו הרקנוס בעצת מלוך מבוא העירה, באמרו כי לא נכון להביא נכרים בשערי לראש הדףאשר היה אסיר שם בידי הרומיים ולמהר ולשוב אל יהודה, ולהמריד את כל העם על בני אנטיפטר, כי עיני הרומיים אשר בארם וכנען שעו אז אל המלחמה, אשר קמה בין קסיוס ובין אנטוני. אך הורדוס, אשר התהלך עמו כרֵעַ קדם את פניו, ויקדש עליו משחיתים, וישם שרי גדודים מחי. רומי לאורבים לו על שפת הים, ויפלו עליו ויכוהו וימיתוהו. כשמוע הרקנוס את דבר מות מלוך, נפל ויתעלף כי נבהל לראות כי נשמד מָעֻזּוֹ, אך עד מהרה שִׁנה את טעמו לעיני הורדוס ואחיו כי ירא גם מפניהם גם מפני קסיוס, אשר ידו היתה עמם להמיתו⁵⁷. אולם במות מלוך לא אבדה עצתו, אשר יעץ על בני אנטיפטר ואך הִפנה קסיוס את שכמו לצאת מארם וכנען, ויקם שר גדוד אחד ושמו פָלִיכְסְ, אשר חנה הוא ואנשיו בירושלם וירם יד בפאזל ויט כל העם אחריו. וימהר הורדוס עירה דמשק אל פאבי הרומי להחיש לו עזרה וַיָחַל שם הורדוס וַיֵּאָנַשׁ. ויתחזק פאזל ותרם ידו על פליכס. ואחי מלוך לכד מצדות ומבצרים ויתפוש את מבצר מסדה אשר על יד ים המלח מים, מנגב לעין גדי וישגב בה. ויהי בקום הורדוס מחליו ויסע לקראתו ויחזק עליו ויגרשהו ויקח מידו את כל הערים הבצורות ויוכח פזאל "את הרקנוס על אשר תמך בידי הקמים על בית אביו⁵⁸ כי אם אמנם כבדו עיני המלך הזה לבחון את ערמת אנטיפטר הדקה והחלקה, לא טחו עיניו מראות את רעת הרדוס הקשה והגסה וידע הרקנוס לעת זקנתו את אשר עולל לו ולביתו ולעמו בלמדו את האדומי אלוף לראשו.

ובימי שבת מלוך בצור השכיל להטות את לב שריה וגבוריה לשום קץ לגדולת בית אנטיפטר, על כן קם גם מריון הצורי לשטן לבית הזה. ואנטיגנוס בן אריסתבול הטה את פאבי הרומי בשחד ויקן את לבו לעמוד על יד ימינו. ויפשוט אנטיגנוס ותלמי מֵנַי יבמו על הגליל ארץ ממשלת יד הורדוס ומריון הצורי עמם. וילכוד מריון את הערים הבצורות, ויתחזק הורודוס ויקח מיד מריון את כל אשר לכד וישלחהו לשלום, ויתן מתנות לַמִּקְצָת אנשיו, כי חוק היה להורדוס להתהלך בחסד ובנדיבות עם בני כל העמים לבד מבני ישראל, למען יהיו כלי חפץ וכלי זעם נכונים בידו לעת מצוא לרדות בהם את עם עברתו, את ישראל הַמֵּאֲנִים בו. ואחרי שלחו את מריון, שם פניו אל אנטיגנוס ואל תלמי מֶנַי אשר הבקיעו עד גבול יהודה ויכס ויהדוף אותם מפניו. בדבר הזה הוסיף לקנות שנית לביתו את לב הרקנוס ואנשיו, כי אנטיגנוס אף כי חשמונאי הוא. הלא היה איש ריב גם להרקנוס. וגם אלה מאוהבי החשמונאים, אשר בראשונה בכרו את אריסתבול על פני הרקנוס, קרוב הוא כי נקעה נפשם מעל אנטיגנוס, אשר דבק בבית תלמי מָנַי הנכרי, ויתן לו את אחותו לאשה. ובעת ההיא הוסיף עוד הורדוס להתחזק בבית הרקנוס, כי מלבד אשר היתה לו דּוֹרִי האדומית מבני דלת העם לו לאשה, ותלד לו את אנטיפטר בנו, ארש לו לאשה. בשובו מהכות את אנטיגנוס ואת תלמי מני, את תפארת בנות ציון את: מרים החשמונאית אשר ילדה אלכסנדדה בת הרקנוס לאלכסנדר בן אריסתבול. האשה הזאת עשתה לו שם ביפיה ובחכמתה, ובגאון תפארת מולדתה, אשר לא הליזה מנגד עיניה, ועל כלם בשנאתה את הורדוס עוכר בית אביה. וַתַעֲמֵק האשה הזאת לראות דבר לאשורו מהרקנוס אבי אמה, כי אך הערם הערים הורדוס לדבר אליו חלקות ויפת לבו אחריו ככל אשר נפתה על אנטיפטר אביו.

אך עיני העם לא הכה הורדוס גם הפעם בַסַנְוֵרִים. ויהי כי עלתה יד אקטפין ואנטוני בעלי ברית יולי קסר על קסיוס, ואנטוני בא למשול בארם ובכנען, ויהי בבואו עירה ביתין⁵⁹ ויקדמו, בתוך מלאכי כל העמים, את פניו גם מלאכי ישראל מבחירי סופריהם ומליציהם ויצעקו חמס באזניו על הורדוס ופאזל אשר הֵעֵזּוּ לעשות כמעט מלוכה על ישראל, כי להם הממשלה ולהרקנוס רק השם. אך דבריהם לא עשו פרי כי ידע אנטוני את הורדוס כי עושה מלאכה הוא, ומעשיו טובו מאד לרומי ולשריה, ואחרי אשר הקריב לו הורדוס מנחה יקרה מאד, לא נתן לאנשי ריבו לראות עוד פניו, אחרי כן שלח הרקנוס מלאכים לאנטוני, ועטרת זהב גדולה בידם למנחה לו ודברים בפיהם לחלות את פניו להעביר את רעת קסיוס ולשלוח דרור את יושבי גופנה ויתר הערים אשר מכר לעבדים, ולהשיב לארצו את עריהם אשר הציל יולי קסר מיד צור וצידון, ואשר קסיוס בחרות אפו בישראל שב ויקרעם מידיהם, ויתנם לעמים ההם, וישמע אנטוני לקול מלאכי הרקנוס וישב לו מכתב מלא דברי כבוד ועל יושבי צור החזיק את דברו, וישלחו לחפשי את בני ישראל, אשר קנו לעבדים, מיד קסיוס. וישיבו להרקנוס את הערים אשר קרע קסיוס מיד רומי ויתן להם⁶⁰.

והדבקים בעמם לא נתנו דמי לאנטוני, וישובו ויישלחו אליו מלאכים מאה איש דוברי צחות, לצעוק על הורדוס ואנשיו, ויתיצב בפניהם נער אחד ושמו מישָׁאִל, ויהלל אל אנטוני את ממשלת הורדוס בשם כל בני הנעורים. והורקנוס נואל גם הוא לדבר טוב על הורדוס ועל מעשיו, אז מצא הרומי את אשר הוא מבקש. ויקם אנטוני 3713–47 את הורדוס, אשר קנה את לבו בכסף מלא ואת פזאל לטֶטְרַרְכיס והטֶטרַרך הוא נסיך מושל על רביעית הארץ, מנסיך כזה לא גדל בעיני הרומיים כי אם מלך תומך שבט יושב על כסאו. ויהי המעט כי הכעיס אנטוני את לב ישראל, בשומו את בני אנטיפטר לנסיכים מושלים בם, ויתפוש חמשה עשר איש מן המלאכים ויאסור אותם ויאמר להמיתם, אך הורדוס אשר לא רצה להתבאש בעם בפעם ההיא, אשר היתה עת רצון לו, העתיר בעדם וישלחם אנטוני לנפשם. ובכל זאת לא רפתה רוח בני ישראל החרדים לטובת עמם, ויוספו לשלוח אלף איש אל הנציב הרומי, לפגוע בו להסיר מעל ארצם את יד בית אנטיפטר. וישלח בם אנטוני בחרון אפו את אנשי צבאו ויקֹצו בם בחרבותיהם וימיתו מהם רבים והנשארים נסו על נפשם. ויהמה לב הרקנוס על המכה, אשר חִלה הרומי בבחירי עמו, ויחש מרפא ביד הרופאים אל המֻכים, ואת המומתים קבר בכבוד גדול, ונפש העם מרה מאד על הורדוס, אשר בשלו היה כל ההרג ותהי התלונה רבה מאד ויחר אף אנטוני, ויהרוג את כל המלאכים השבויים בידו⁶¹.

לשנה הבאת הניח פקור ⁶² בן מלך הפרתים וּבַרְצָפָן האחשדרפן ארצה ארס. בעת ההיא מת תלמי מני ובנו לִיזַנְיָה המושל תחתיו, כרת ברית עם אנטיגנוס. ויט ליזניה את לב הפרתים לשית ידם עם אנטיגנוס להעלותו על כסא אבותיו ולהמית את הורדוס וביתו, בשכר אלף ככר כסף⁶³ אשר יתן להם אנטיגנוס. ויבא פקור ויפרוש ידו על החוף, ויושבי צידון ועכו פתחו לו את שערי עריהן, וברצפן הבקיע אל תוך הארץ. ויתן פקור ביד אנטיגנוס גדוד פרשים ויתקבצו יושבי הר הכרמל אל אנטיגנוס, וילכו עמו ללכוד את עיר דרומה⁶⁴ ולא הצליחו. וישימו פניהם ירושלמה, ובכל המקום אשר עבר אגטיגנוס נוספו עליו אנשים מבני ישראל. ויבא העירה ויחן על פני בית המלך. ויצא הורדוס ופאזל ואנשיהם להדפם, ותקם מלחמה בַחֻצות ותעל יד הורדוס על יד אנגטיגנוס. ויחש אנטיגנוס וחילו מפלט להם בחצרות המקדש והורדוס הפקיד עליהם בבתים, אשר סביבות הר הבית אנשים לשמרם. ותצלח חמת העם על אנשי הורדוס שנוא נפשם וישרפו עליהם את הבתים באש. ויחלץ הורדוס למלחמה על מציתי האש. ויחזק עליהם ויקח נקמתו מהם ויתפשם וימיתם. ויהי בבא כל העם מעריהם לחוג חג השבעות 3720 —40 ויחזיקו בעיר ובמקדש וישתער עליהם הורדוס ויכם ויפיצם. בעת ההיא בא פקור וחילו העירה, ויגנוב את לב פזאל ויאמר לו, כי לעשות שלום הוא בא, ויביאהו פזאל אל ביתו ויפַתֵהו פקור לשלוח מלאכים אל ברצפן וַיִדָרש לו פאזל, אך הורדוס הזהיר אותו להשמר מפני פקור מאד. ולא שמע אליו פאזל וילך הוא והורקנוס הגלילה אל ברצפן החונה בכזיב על חוף הים, ויקדם אותם האחשדרפן בכבוד גדול, אך מרחוק הפקיד עליהם שומרים ובאחרונה אסרו אנשי ברצפן את שניהם בכבלי ברזל וישימו אורבים גם לנפש הורדוס. וירא׳ הורדוס, כי לא תהיה לו פלטה מפני הפרתים אשר מלאו את ירושלם, ויד כל העם עמם. ויכן את כל מעשיו בלט ויאסוף בסתר את אנשי צבאו הנאמנים אתו, וַיַרְכֵב על הפרדים את כל נפשות ביתו ואת מרים המאורשה לו ואת אלכסנדרה אמה בת הרקנוס עמם (עמהם) ויתחמק מן העיר לילה להמלט אל מבצר מַסָדָה, אשר על ים המלח הקרובה אל אדום ארץ בני עמו. ובני ישראל היושבים על יד הדרך שמעו, כי הורדוס חש מפלט לו ויצאו לקראתו לתפשו ולהסגירו ביד אויביו וְתִלְבַּשׁ את הורדוס גבורה ויפיצם ויבא אל מבצר מסדה וַיַּנַּח שם את כל נפשות ביתו ושמונה מאות איש חיל עמם והוא הולך בראש תשעת אלפים איש הצבא הנותרים ארצה אדום, על פי עצת יוסף אחיו נגיד מבצר מסדה אשר קטן היה מהכיל את כל הצבא הרב. וחיל הפרתים בזזו את בתי אוהבי בית אנטיפטר, אך ברכוש הורקנוס לא נגעו לרעה ואת מרשה אשר ישבו בה מאות שנים בני אדום בעלי ברית הורדוס הכו וַיָבֹזו. ואחרי כן הסגירו את פאזל ואת הורקנוס ביד אנטגנוס וירא פאזל, כי כלתה אליו הרעה וישלח יד בנפשו וימות ואת הורקנוס הוליכו שבי אל ארץ הפרתים, אחרי אשר עשו מום באזניו לבלתי יכשר עוד לכהן את הכהונה הגדולה⁶⁵ ואנטיגנוס הנקרא בשמו העברי מתתיהו עשה מלוכה על ישראל. ויטבע שקלים אשר היה מְפֻתָח עליהם בכתב עברי שמו העברי: “מתתיהו הכהן הגדול” ובכתב יוני “המלך אנטיגנוס”⁶⁶ ויגרש אנטיגנוס את חיל רומי, אשר שרדו במבצרים אחדים מן הארץ ותטהר ארץ ישראל מחיל העם הנכרי. וכל איש רואה לעינים, מן הדבקים בעמים, התברך בלבבו, כי שבה הממלכה לבית ישראל ובני אנטיפטר נכאו מן הארץ; אך לא כאשר נראתה כן היתה, הן אמנם כי בעת ההיא, האחת בכל ימי חייו, קצרה נפש הורדוס בעמלו מאד, כי ראשית דרכו היתה למלך ערב, ועד מהרה ראה, כי אין לב המלך ההוא תמים עמו ויחלץ משם וימלט ארצה מצרים וילך משם לבא באניה עירה רומי וימצאהו סער גדול בים, עד כי כל הכבודה אשר עמו אבדה במצולה, אך הסער גם המצוק אשר השיגו אותו לא דכאוהו ולא מנעוהו מבא אל מחוז חפצו, ולא הסירו את השטן הרע הזה מעל ישראל. ובבואו רומי שבה השעה להיות משחקת לו, גם אשר לא עלה על רוחו לבקש נתנה לו, כי בשומו פניו אל רומי, לא ערב את לבו לבקש את אדירי רומי בלתי אם, כי יקימו את אריסתבול אחי מרים ליורש עצר להרקנוס אבי אמו, רק למען העביר את הממלכה מאנטיגנוס אויבו. ולבו היה נכון בטוח, כי במלוך אריסתבול יהיה הוא המושל ברוחו, בלבו בעמו ובארצו. אך עוד לא פצה פיו לדבר דבר, והנה אנטוני קם ומוכיח לסור זקני הארץ, מה טוב ומה יפה הוא לרומי, אשר מלחמה לה בפרתים, להמליך את הורדוס תחת מלכי בית חשמונַי, למען יהיה הוא לבעל ברית תקיף לה ולמעוז בפני הפרתים הקרובים לארץ ישראל ולשומר צעדיהם. וימלא פיו את תהלת הורדוס ובית אביו, אשר השליכו נפשם תמיד על שלום רומי ועל כבודה. וימליכו הזקנים פה אחד את הורדוס על ישראל ויתנו לו את כסא דוד ושלמה, אך לא על פתח “אהל. מועד האלוהים אשר עשה משה עבד ה' במדבר” עלה הוא "וכל נשיא לכל ישראל״ להקטיר⁶⁷ ביום הנתן לו המלוכה, כי אם אנטוני, אשר שפך דמי נכבדי ישראל הצועקים אליו מפני נוגשיהם האדומים, ואֹקְטַפיָן עלו עמו אל היכל הקפיטול ויזבח שם המלך המלך החדש לישראל, עולה וזבחים לשקוצי הדמים לאלהי רומי ביום הראשון למלכו. אות ומופת לימים הבאים, כי בכל שנות מלכותו יהיה עם אלהי אברהם השה לעולה, אשר יעלה כליל העבד האדומי הזה, לריח ניחוח לגלולי רומי ולעצביה.

והורדוס לא התמהמה ברומי וימהר לעזוב את העיר ההיא ולבא אל הממלכה אשר נִתנה לו מידה. וירד באניה ויבא אל עכו 3721 — 39, ויפן משם אל יפו אשר יושביה היו בעלי ברית אנטיגנוס וילכדה. וילך וילך אחרי כן אל מסדה ויפץ את הצרים עליה ויקרא לאנשי ביתו הנצורים שם דרור, ויבא אותם עירה שמרון, כי רוח השמרונים נאמנה אתו מאד – גם על מצודת חרסה⁶⁸ האדומית אשר נוכח מסדה פרש ידו. וישם את כוסטבר⁶⁹ ממשפחות כהני אדום, אשר כהנו לאליליה לפני לכוד אותה הורקנוס הראשון לנציב בארץ מולדתו האדומית⁷⁰. ואחרי כן שם את פניו אל ירושלם להבקיעה אליו ויתקע את מחנהו מים לעיר. ויעל חיל אנטיגנוס על החומה להדוף את אנשי הורדוס מן העיר, וימטירו עליהם זקים וחצים. ושרי רומי פנטידוס וסילו⁷¹, אשר הָפקד עליהם לעזור להורדוס היו לו כמעט למוקש ולמפגע, כי התהפכו בתחבולותיהם, יוטו על ימין ועל שמאל; פעם האירו פניהם אל אנטיגנוס ופעם אל הורדוס, אין זאת כי אם רמז רמזו להם אדירי רומי לבלתי התבאש גם עם אנטיגנוס, עד ראותם איך יפול דבר המלחמה. כי שֻׁלחה בעת ההיא רוח רעה בין גדולי רומי, על כן היו עיניה אל תוכה, ולא רצתה להרבות את מספר אויביה⁷² . כראות הורדוס כי אמיץ חיל אנטיגנוס וכי חיל רומי משענת קנה רצוץ הוא לו במקום הזה, ויאמר לפתות את העם בחלקת שפתים. ויעבר קול בסביבות ירושלם באזני העם הנלחמים על החומה, כי רק שלום העיר וטובת עם ישראל הן מחשבותיו כל היום, אך דבריו שבו ריקם. וירא כי תכבד עליו המלחמה במקום הזה וילך ארצה הגליל. וילכוד את ציפורי וילחם מלחמה קשה מאד בחיל המארבים הדבקים בבית חשמונאי, אשר שוטטו בארבל אשר ממערב לים כנרת. וישליכו המארבים את נפשותיהם מנגד על עמם, וילחמו בחמת כח נפלא מאד כארבעים יום, ואחרי אשר עיפה נפשם על ערמת הורדוס, אשר הערים להתגבר עליהם, בחרו רבים מהם להמית בעצם ידיהם את נשיהם ובניהם לשלוח יד בנפשם, מבגוד בעמם ובבית חשמוני. ומעבוד את העבד האדומי. גם יתר העם התעורר להלחם בכל נפשם על מולדתם ועל בית אדוניהם בית חשמוני, בהורדוס קונֵה ממלכות ישראל מיד אויביו. ויכו אנשי הגליל את תלמי פקיד חיל הורדוס אשר הציג שם, וירבו חללים בקרב אנשיו, וישליכו רבים מהם אל מי ים כנרת. ופפוס שר צבא אנטיגנוס הכה את אנשי הורדוס לפי חרב, וימת בעצם ידו על יד יריחו את יוסף אחי הורדוס שר צבאם, אשר הפקיד אותו באדום לשמור עם מולדתו, כי לא יפתה גם לבם אחרי אנטיגנוס. כה התלקחה בעת ההיא האהבה לבית חשמוני, עד כי גם באחיו בני אדום לא בטח הורדוס וירא פן יבגדו בו גם הם ונתנו יד תחת אנטיגנוס⁷³. ולא שוא היתה דאגתו, כי אמנם שב לב רבים מבני אדום מאחריו ויאמרו לפשוע בו⁷⁴.

וכראות הורדוס כי גם מיד שרי רומי אשר אתו, לא נשקפה לו כל תִּקְוַת עזרה וילך אל אנטוני היושב בעת ההיא באנטיוכא ובטרם בואו שמה, הִכָּה אויבי רומי הארמים, אשר קשרו על הרומים, אשר השביתו את ארצם מממלכה, ואת כל המארבים, אשר שמו הארמים בדרך לחיל הרומים, הניס וַיָפֵץ; על כן קדם אנטוני את פניו באהבה ובכבוד ויפקד את סוסיוס, אשר שם לנציב ארם, לעוזר להורדוס ולתומך ידו בכל כחו. ויתן על יד הורדוס שני לגיונות למהר לשוב לארצו. וסוסיוס התנהל אחריו לאטו לרגלי צבאו הרב. ואנשי הגליל התיצבו בפניו בכל מקום עברו וילחמו בו במרת נפש, אך יד חיל רומי גברה עליהם. וביריחו, אשר שמה שם הורדוס את פניו להנקם נקמת יוסף אחיו, החרידו אותו ששת אלפים איש בחור, ואיש אחד תקע חנית בצלע הורדוס. וימלא הורדוס חמה, ויצת חמש ערים באש ויך אלפַּיִם נפש מיושביהן. ויפן משם וילך אל כפר יְשָׁנה הקרובה לבית אל, אשר שם תקע פפוס את מחנהו ויך באנשי פפוס מכה רבה. ובשוב אנשי המלחמה אל בתיהם סגר אותם ברוב חילו ויתוץ עליהם את הבתים אשר נסגרו לבוא בם וימיתם בהרס ובמפולת ויהי מראה המקום מורה מאד, כי מלא ערמות חללים מובסים ורצוצים, ופפוס שר צבא אנטיגנוס בתוך החללים. ויכרות הורדוס את ראשו וישלחהו לפרורה אחיו לכפורים על נפש יוסף אחיו, אשר נפל בידי פפוס.

ככלות החרף הסיע את מחנהו ירשלמה ויצב לו יד נוכח בית המקדש ויצב את עבדיו לשפוך סוללה ולבנות מגדלים. והורדוס, אלוף בני עשו נסע שמרונה להתחתן בבת יעקב, במרים הנאוה והמעֻנגה חכמת הלב וקשת הרוח. ואמנם נאוה לכותים בעלי שמרון “צרי יהודה ובנימן” להיות שושבינים לחתן דמים זה, בהיות הם ומרבית האדומים, אוהביו ותומכי ידיו בכל אשר פנה. ועין ירוּשלם לא צרה בדבר הזה בשמרון צרתה. וַיֵחָשַׁךְ מעט כאבה, כי נגולה מעליה החרפה הזאת לראות בימי עָנְיה, את תפארת בנות מלכיה וכהניה גבוריה ומושיעה מובלת כצאן לטבח ונופלת בעצומי עבד בית אביה עז המצח אשר רוחו זרה לה ונפשה געלה בו. ומה נאה היה החֶבר ומה טוב היה הדבק הזה, אשר דבק בית אנטיפטר האדומי הסנה הנבזה בענבי הגפן האדרת בית מתתיהו החשמונאי, ראתה עין ישראל בבוא הורדוס למלא ידו למשול בירושלם. יהודה בן מתתיהו בשומו את פניו לבא בשערי עיר האלהים, קדוש מאוייו וראשית מעשיו, לטהר את בית ה' ולרפא את הריסות עיר הקדש ולחבוש את שבר עמו, והורדוס בן אנטיפטר, בכוננו את צעדיו לבא אל העיר, שם את המקדש למטרה הראשונה לכלי מפצו, למען תמצא ידו לפרוץ בחמת אפו בעיר אשר עיני כל ישראל אליה, ולהכין שם מטבח לנדיבי העם הזה אשר לא רצו להשליט את אלופי אדום על אלופי יהודה. כי שב הורדוס משמרון מקום חתונתו ושמחת לבו בראש שלושים אלף איש פליטי גויי הארצות, וסוסיוס הרומי בא בראש אחד עשר לגיונות ויתקעו את מחניהם מצפון לעיר. וגבורי בחורי ישראל נקהלו מכל עריהם ויבואו ירושלם, ויצבאו על חומתה ויעשו נפלאות בגבורתם, ויפרצו פעם בפעם פתאום אל מחנה האויב ויכו בהם מכה רבה, וישרפו את כלי המפץ והמצור האש ותהי ידם ויד חיל רומי איש ברעהו, ולא נפלו מן הרומיים בכל דבר גבורה. ובמחתרות, אשר חתרו האויבים מתחת לחומה יצאו בני ישראל לקראתם ויפגעו בם וירבו חלליהם. ואף כי כבד הרעב בעיר לא רפתה רוחם ולא מטה ידם. וראשי חכמי ישראל שמעיה ואבטליון, אשר אחד מהם הלא הוא שמעיה, נבא זה כמה, כי תרום יד הורדוס על עם ה‘, ראו כי אבדה כל עצה להמלט היום מרעתו, דברו על לב העם לפתוח לו שערי העיר ברצון⁷⁵, למען מנוע את חרב הרומיים מדם בני ישראל, אך שומע לא היה להם, ויוסיפו להלחם בכל כחם. אך בני בבא שני אנשים צעירים לימים מבני מרום עם הארץ, וקרובים למשפחת בית חשמוני, ואשר דבריהם נשמעו מאד באזני עמם, נטו בכל עוז אחרי אנטיגנוס, וידברו על לב העם להשליך נפשם על בית חשמוני, וְלִבְחֹר מות על בית החשמונאים, מחיים בצל מלכות הורדוס, וישמע כל עם המלחמה לדבריהם וילחמו בכח גדול⁷⁶, עד, כי באחרונה גברה יד האויב, כי עלו הרומיים אל החומה החצונה מקץ ארבעים יום, ליום אשר החלו להבקיע אליה. ומקצה חמישה עשר יום בחדש סיון הבקעה החומה הפנימית 3723—37 ויורו הרומיים זקים ולפידים אל חצרות ה’ וישרפו את אולמי העמודים באש. וירא הורדוס כי בדבר הזה התגרה ברעה. כי גם אחרי נפלם לא ינקו בני ישראל את האיש אשר שלח ידו אל בית אלהיהם ויוצא קול הוא ואוהביו, כי אנטיגנוס עשה את הדבר הזה, ורבים מן הצרים נסגרו לבא אל בית ה' להשגב בו. והרומיים ואנשי הורדוס פשטו בחֻצות העיר וברחובותיה, ויכו בה מכת חרב והרג ואבדן, ויהרגו את כל הנמצא בידם זקן ונער טף ונשים בשטף ובאכזריות רבה מאד מאד. ואת אנטיגנוס אשר בקש על נפשו, אסר סוסיוס בנחושתים להוליכו עמו רומי. ויתן הורדוס כפר רב לסוסיוס לבלתי קחתו עמו את המלך האחרון לבית החשמונאי אל רומי, אך לא למען גאול חייו הרבה כפר בעד נפשו כי אם לבלתי הֵרָאות המלך האומלל הזה את פני זקני רומי פן יזכרו לו את כבוד מולדתו והשיבו לו את ממלכות אביו. ויהי הכופר הזה שֹׁחַד לסוסיוס, כי ימהר להמית את אנטיגנוס, והעריץ הרומי שמע לקול העריץ האדומי, ויולך עמו אתאנטיגנוס אנטיוכיא, ויקץ שם את ראשו בגרזן. ויפול החלל הזה על חללי עמו, אשר נפלו לרבבות ביום בא הורדוס ירושלמה. בעצם היום אשר מלאו שבע ועשרים שנה ליום אשר פרץ פומפי אל העיר ואל המקדש, ויך באלפיו וברבבותיו באשמת אנטיפטר אבי המלך, אשר קם כיום לשטן ולמשחית בישראל⁷⁷.

זאת חנוכת הורדוס בן אנטיפטר, ואלה הם הזבחים אשר זבח ביום מלאו יד למשול בישראל.

והנה ימי שלטון בית חשמונאי תמו ביום מות שלומית המלכה, וימי שלטון בית אנטיפטר בעוז מצח הֵחֵלו ביום שים החנף הזה את בניו לשליטים בירושלם ובגליל, אולם ביום הבקע העיר לפני העריץ הרומי והעבד האדומי, כלתה עד תֻמה גם שארית התקופה הגדולה והנכבדה תקופת גדולת בית החשמונאים, אשר ימי גבורתה וימי כשלונה נמשכו מאה ועשרים ושש שנה⁷⁸, מיום קנא מתתיהו הכהן המקודש, לאלוהיו ולעמו, עד יום חלל הורדוס את נזר ממלכת ישראל לשומו בראש עבד הורג בית אדוניו.

2. מלכות הורדוס

עיצוב!!!

מנוי בזויי עם לשרים. בזת היכל מלכי חשמונאי ומטבח לנכבדי שרי ישראל. בזת נכסיהם. משלוח הבזה מנחה לאנטוני. עוז הדבקים בעמם. תשובת הורקנוס מארץ הפרתים. הכהונה הגדולה נטלת מבית חשמוני. כהונת חנמאל המצרי. מאמצי אלכסנדרה ותשובת הכהונה לבנה אריסתבול החשמונאי. אלכסנדרה שתה ידה בסתר עם קלאופטרה ונתפשת ביד הורדוס. אהבת העם לאריס תבול ומותו בידי מלאכי הורדוס. זלזול הכהונה הגדולה מימי הורדוס והלאה. קדושת “כהן משמש וכהן שעבר”. “בני כהנים גדולים”. מועצות אלכסנדרה. סכנת הורדוס. משפטו לפני אנטוני וצאתו נקי מלפניו, מהומות ומדנים בביתו. מלחמת ערב ורעש ביהודה. אבדן ממלכת מצרים. מות הורקנוס בידי הורדוס. אהבת איקטפין קסר רומי להורדוס. חוזק ממלכת הורדוס, בני בתירא בראש הסנהדרין. הלל הבבלי, מולדתו וחכמתו עמדו לפני שמעי' ואבטליון. מבוכת "בני בתירא בדבר הלכה ומנוי הלל לראש הסנהדרין, ירידת הכהונה ועלית הנשיאות. “שבע מדות” שדרש הלל הזקן. רוממות שטת הלל בחכמת מוסר התורה. ענותו ודרכיו. הלל ומנחם. בני דורתאי. זקני דרום. הרגת המלכה מרים החשמונאית. הרגת אלכסנדרה וכוסתבר ורעיו ובני בבא. בעור מגלות היחס. חדוש מעשה ההלנים: תאטראות וקרקסיות בעיר הקדש. קשר על הורדוס. מות הקושרים ונקמת העם. בנין ערים ומבצרים. סבסטי וקסרי ומאמצי הורדוס בשנת הרעב. כהונת ישוע בן פאבי. כהונת שמעון בן ביתוס. נשואי מרים בתו להורדוס. חנופת הורדוס לעמי הנכר. חסדי הקסר להורדוס. שלטון הורדוס ומעשיו בארגוב. קשי יד הורדוס על ישראל. גזרת הורדוס להשביע את העם. מאון האסים והפרושים. צאת מנחם מן הסנהדרין. עקביה בן מהללאל. שמאי הזקן דרכיו ודעותיו. מתכנת שמאי להלל. תקנות הלל. בן הא, הא, אבא חלקי' וחנן הנחבא ותומת צדקתם. בבא בן בוטא ענותו ועזו. נקור עיניו בידי הורדוס. חדוש בנין המקדש בידי הורדוס. משפט יהודי ארצות הנכר לפני אגריפס הרומי. שנאת שלומית אחות הורדוס לבני מרים. עזוז בית בתירא בעבר הירדן. זממי פרודה אחי הורדוס ואשתו. מות פרורה. צאת לאור רעת אנטיפטר בן הורדוס: כהונת מתיא בן תיאופיל וכהונת יום אחד של יוסף בן אולם: אנטיפטר נשפט משפט מות. מחלת הורדוס. קשר תלמידי הסופרים והרגתם. כהונת יועזר. רשעת הורדוס האחרונה. הרגת אנטיפטר. מות הורדוס. חסד שולמית.

3757–3723

וביום הסוב ממלכת ישראל אל בית הורדוס תמו לריק כל מאמצי כח הגבורים הנדיבים והטהורים, מתתיהו ויהודה, יונתן ושמעון, כי הכסא והממלכה, אשר נהפכו לזרים לעבדים שפלים ונבלים, עריצים וחנפים, אוהבי זרים ובוזי ישראל, היו לקוץ מכאיב בעיני כל אזרח נאמן ולכל ירא אלהים ולכל איש שכל וכבוד ביהודה ובירושלם. עתה ראו עיני העם כי טובים היו להם ימי משול בם מלך פרס או מלך בית תלמי, אשר בלעדי המס אשר העלו להם מדי שנה בשנה לא בקשו מהם דבר, ממלוך בהם איש חנף צר ואויב, אשר את שארית דמם אשר לא שפך כמים ארצה, מצץ בכל פה וירושש אותם, למען העלות את דשנם ואת חלבם לרצון אל עריצי רומי, להתרצות בם אליהם, הוא וביתו. הן אמנם, כי עד ימי אנטיוכוס הרשע היתה הממשלה החיצונה בידי מלכי פרס ובית תלמי ובית סלק, בכל זאת היו ימי הדורות ההם מימי נחמיה והלאה ימי טובה ושלוה לאבותינו; למימי אשור, אשר החלו הממלכות האדירות לפרוש את מצודתן על גוים וארצות, לא היה עוד די כח בישראל, אשר לא נותרו ממנו בלתי אם שני המטות יהודה ובנימין, להתערב גם הוא במלחמות הממלכות הגדולות ממנו, פי כמה וכמה ולהתעבר על ריב. ויהי בשובו מן הגלות, אשר הגלתה אותו הממלכה האדירה הראשונה ויבחר לחסות בצל ממלכת פרס, אשר משכה לו חסד ולא עלה עוד על לב העם להתפרץ מפניה. ומימי עזרא ונחמיה, אשר טהרו את לב עמם ויאירו את עיניהם להעמיק ולהתבונן, כי מקור רוח עמם ושרש מולדתם היא תרבות מופת ערוכה בכל, גלופה בכל חקקי פתוחיה ומפורשה בכל פרטיה, אשר די מלאכה בה לעם חכם ונבון לשקוד עליה ולכלול את הדרה ולהרחיב את גבולה בכל הימים אשר יכון על פני האדמה, וכי די פרי לה לאדם בחיים להתענג על טובה כל ימי חייו ולשום את הארץ, אשר התרבות הזאת שלטת בה לגן ה' מצמיח צדק ומפרה ישע לגוי ולאדם יחד; למן הימים ההם החל העם להכיר את ברכת ה‘, אשר ברך אותו ביום תתו להם את תורתו לאמר: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” ולא נשאו עיניהם לרשת ארצות וידבקו לאהבה משנה אהבה את אדמת ארצם וישמחו בהמצא גוי אדיר אשר חלף המס אשר יעלו לו מדי שנה בשנה, ישמור עליה מחוץ ואף כי הממשלה החיצונה נקראה כלה על שם גוי אחר, שמח לבם, כי שלטון הארץ מבית נתן כלו בידם ומשא נפשם לא היה כבוד אנשי צבא, כי כבוד אזרחים ותגדל בעיניהם תפארת משפט הצדק בבתי דיניהם ותפארת אמון הבנים בכשרון ומוסר בבתי ספריהם אשר היו למופת על כל תפארת גבורים, אשר זרוע בשר הוא מעוזם⁷⁹. אף היטיבו להרגיש, כי יתרון תרבותם אשר טחו עוד עיני הגויים להכיר אותה במלא ערכה, ואשר לא יראו בה כי אם כי נבדלת היא מתרבותם ומדרכיהם מן הקצה אל הקצה; כי גם ירון תרבותם זה לא ירבה להם אוהבים נאמנים ובעלי ברית בקרב העמים. ויבחרו מאד להחשב לעיני גויי הארץ כעם סר למשמעת גוי אחר, ולדעת בלבם, כי על פי רוחם ועל פי תרבותם הנבדלת והמיוחדת להם, הם מכלכלים את כל דבריהם בשלטון הארץ מבית. ואף כי רבו בהם גבורים אנשי מלחמה מדברים את אויבים בשער, עד כי אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי ובית סלק הפקידו בידם החזקה את מבואי ארצם ואת מבצריה, לא בקשו ממלכה, כי אם ירושת ארצם ומשמרת סדרי חקיהם ושני אלה נתנו להם בעין טובה. ולמען היות לכלם לב אחד. היה המקדש הנס לכל נפוצותיהם וירושלם לבירת התורה, אשר היא היתה תרבות העם. ויהי מושב ישראל בארצו דוגמה נראה לעינים מעין הנבואה אשר חזו נביאיהם לכל גויי הארץ, בימים אשר תמלא הארץ דעת את ה’ ו“לא ישא גוי אל גוי חרב”, אשר אז תהיה עין כל עם אל תוכו, ולא תרע עינו בגוי אחר. ומי יודע אם לא ארכו סדרי העם הזה, השונים מסדרי כל העם, עד היום, כי קרוב הוא מאד, כי כל החליפות, אשר עברו על הארץ לא נגעו בו, כי אם על פניו מחוץ, וכאשר נסבו ארצות ארם אל רומי נסבה גם ארץ ישראל עמן מבלי השלח יד בעיר ובמקדש ובסדרי השלטון מבית, לולא הסיתו בימיהם ההלניים הרקים והפוחזים במשובתם את אנטיוכוס לנגוע באישון בת עין ישראל, בתורתו, אשר רק בסדרי ארצו על פיה, מצא את כל פקודתו ואת כל תעודתו בעולמו, אז לא היתה דרך אחרת לחסידי בית חשמוני, כי אם להניף חרב כמשפט העם הזה, אשר העיד עליו אחד מסופריו הקדמונים לאמר: "לא לעשות לנו שם בגבורים, או לבוז בז, או להרחיב גבול אנחנו נלחמים, כי רק אז נשלח ידנו לחרב בערוב איש את לבו לנגוע אל תורתנו⁸⁰. והדבר הזה הכריע אותם כמעט ביד חזקה לעשות מלוכה ולהגן על נפשם. ואף כי עשו החשמונאים הראשונים גדולות לעמם, ועד דור אחרון יהיה שמם לכבוד ולתפארת לישראל, הנה העלה עצם הממשלה סיגים בטבע העם. הכתות אשר עד ימי אנטיוכוס היו אגֻדות חולקות אשה על רעותה בדעות, היו למחנות נלחמות בחרב נוקמת ותולדות ריב אחים על דבר השלטון, לא קלו עוד כריב יוחנן וישוע בני יהוידע באחרית ימי פרס⁸¹ או כריב ידוע הכהן במנשה אחיו חתן סנבלט השני⁸² אשר ברבות הימים כמעט נשכחו מכל לב. כי תולדות ריב הורקנוס ואריס תבול לא עמדו מלדת כמעט עד היום הזה ועל כלם סכסכה אותם מלחמתם בריב ממלכות גדולות ואדירות מהם, דבר אשר לא יכול לבא, לוא היה ישראל שוקט במכונו כמשפטו בימי מלכי פרס ובית תלמי. סוף דבר לולא לחצו ההלנים את ישראל בימי אנטיוכוס הרשע לשלוף חרב ולעשות לו מלוכה, כי עתה ישב ישראל לבטח גם בימי פרוש רומי את מטות כנפיה גם על ארם וכנען וארץ ישראל, ולא מצאה להם רעה רבה בלתי אם חליפות ארם ברומי. אך בהיות ממלכה ליעקב מצאו בני עשו, אנטיפטר והורדוס, מבחר עצמים לכרסם, ונטח טוב למלא כרשם מעדניו, ואוצר נחמד ושמן למכרו לרומי ולשבור במחירו את זרועה, לדכא את בעל האוצר לרגלי שניהם. סוף דבר: ההלנים החלו למכור את עמם לַיְוָנים ועצתם לא קמה, ואנטיפטר ובנו שב למכור את ישראל לרומי ומזמתם הצליחה בידם. וביום עלות הורדוס על כסא החשמונאים נגמר הַמֶכֶר.

המשל הקדמוני האומר: “תחת עבד כי ימלוך רגזה הארץ” נאמן הפעם לכל דבריו ויבא כתומו, כי את כל החנפים בזויי עם, אשר שתו ידם עמו, גדל הורדוס וירומם וישת לשרים, ונאמני הארץ, אשר לא היו אחריו, עַנֶה יום יום וידכא עד עפר. ויקח חמישה וארבעים איש מנכבדי ירושלם ומחכמיה ⁸³בעלי ברית אנטיגנוס, ויכס לפי חרב ויחרם את כל כספם וזהבם לאוצרו, ויבז את היכל מלכי החשמונאים ואת בתי עשירי ירושלם, וישלח את כל הבז מנחה לאנטוני ולאוהביו ולא היה קץ לשוד ולעשק ולחמס, אשר מלא הורדוס את הארץ, אשר התנשא למלוך עליה. אך בכל המוראים הגדולים, והאימה החשכה אשר הפיץ העריץ, לא ענה בפניו גאון הדבקים בעמם, אשר בזו אותו וישקצוהו. ויהיו אנשים אשר ענה אותם במכאובים קשים מאד לנגוש ולהוציא מפיהם רק את חמלה הקלה הזאת, כי הורדוס הוא מלך ויבחרו למות במכאוביהם, לבלתי חלל את כבוד עמם, אשר מלכו עליהם בית דוד ובית חשמוני, ולקרוא בפיהם שם מלך ישראל על העבד האכזרי הנקלה והנבזה בעינהם מאד. ויהמה לבם למראה כסא דוד, כי נבל אותו עבד בוז משפחות ⁸⁴ואת דברי משוררי הדורות הבאים, הגה בדור ההוא כמעט כל לב בישראל

אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא כְּבוֹד אֵל וְאֵיךְ

יָשְׁבוּ עֲבָדִים עַל-כִּסְאוֹת גְּבִרָיִךְ ⁸⁵

וככל אשר נגרש לב העם, כן פחד לרגעים גם לב הורדוס כי לא יכון כסאו כל עוד, אשר שריד לבית חשמוני חי על פני האדמה ויזכור כי הורקנוס, אשר הוליכו הפרתים שבי יושב כיום בתוך אחיו בני עמו יושבי בבל, המכבדים אותו בכבוד מלך ישראל וכהן גדול. הדבר הזה לא נתן קטורה באף הורדוס, כי עוד מלך מבית חשמוני חי וכבודו עודנו חדש בעיני רבבות אלפי ישראל היושבים מעבר לנהר פרת. וישם איש הדמים את פניו אל המרמה ואל החנופה, אשר ירש מאנטיפטר אביו וישלח ביד שַׁרְמָלֵא ידידו העשיר בארס, מכתב מלא מחמאות ונעימות אל הרקנוס ומתנות יקרות אל מלך הפרתים ודבר תחנונים בפיו, להשיב לו את האיש היקר והנכבד, אשר הרבה לעשות לו טובות, למען יחלוק עמו את המלוכה. ויניאו נכבדי ישראל בבבל, את לב הרקנוס, אשר כבדו אותו ויתכבדו בו מאד, משמוע בקול הורדוס, כי לבם הגה אימה, כי ממהר הוא כצפור אל פח. אך בכל התלאות העוברות על ראש הרקנוס לא קנה עוד בינה להבין את אשר לפניו, מלבד אשר נואל לשמוח לשֵׁמע הבשורה, כי מָלַךְ הורדוס בירושלם, נסכל לבטוח, כי העריץ הזה יהיה לו מחסה עוז, בזכרו לו את חסדו כי הוא הציל אותו מיד הסנהדרין. וישכח כי גם אז בימי מלטו אותו מיד השופטים כבר נטה הורדוס ידו עליו לדכאו ארצה, לולא חכמו אנטיפטר ופזאל ממנו וישיבו את ידו מהשחית, בדעתם, כי לא מלאו עוד הימים להעיר עליו את חמת העם, את כל זאת שכח הורקנוס. גם אל מרים המלכה בת בתו תקפו געגועיו ויעזוב את אוהביו בני עמו הנאמנים בבבל, ויפרדו ממנו בלב נשבר וישלחוהו בכבוד גדול, ויקם וילך ויבא ארצה ישראל 3724– 36. ויחלק הורדוס אליו מאד ויגנוּב את לבבו וישם לו תמיד מקום בראש הקרואים, ובקרבו שם ארבו ⁸⁶, אך עוד נער אחד נחמד נותר לבית חשמוני, הלא הוא אריסתבול, אשר ילדה אלכסנדרה בת הורקנוס לאלכס נדרבן אריסתבול, אח למרים המלכה ונחמד ויפה תאר מאין כמוהו, וכל בית ישראל אהבוהו. ויגר הורדוס מאד מפני העלם הזה, בן מלכי ישראל, העומד אותו בתפארת אבותיו. ותהי ראשית מזמתו לתת את הכהונה הגדולה לאיש אחר, אשר לא מבית חשמוני הוא, ויקרא לאיש כהן ושמו חננאל, לבא מארץ הנכר וישם אותו לכהן גדול ⁸⁷ותרא אלכסנדרה בת הורקנוס אֵם מרים ואריס תבול, כי לֻקחה מעל בנה כהונת אבותיו ויחר לה עד מות. ותשלח מכתב אל קליאופטרה מלכת מצרים, להטות את לבב אנטוני מאהבה להשיב לבנה את הכהונה הגדולה. ובימים ההם בא איש רומי מלאך אנטוני להורדוס, וירא את יפי מרים ואריס תבול בני אלכסנדרה, וידבר על לבה לצור את מראה בנה ובתה ולשלוח צורותיהם לאדוניו, ולא אחרה אלכסנדרה לשמוע בקול הרומי, ותצר ותשלח. ויהי כראות אנטוני את מראה כלילי יופי אלה ויחמדם, ויכתוב להורדוס לשלוח לו את הנער, כי לבקש את מרים אשתו ירא גם מפני קנאת קליאופטרה אוהבתו, גם מפני קנאת הורדוס האוהב את מרים. ויירא הורדוס מאד לשלוח את אריסתבול פן ימצא חן בעיניו והשיב לו את ממלכות בית אביו ⁸⁸ויכתוב אל אנטוני, כי צר לו מאד, כי הדבר אשר שאל ממנו, לשלוח לו את אריסתבול, לא יוכל עשהו פן יתקומם כל העם עליו בראותם אותו לוקח מעמם. ולמען שים כבלים ברגלי הנער לבלתי יוכל לעזוב את ארץ ממשלת ידו, הדף חננאל ממצבו, וישם את אריסתבול לכהן, לשמחת לבב מרים ואמה וכל העם, ולכסות עינים לאנטוני ולתחבולה נאמנה לסגור את הארץ בעדו להיות קרוב לו, כי שם הורדוס את כל לבו להיות שרידי החשמונאים קרובים אליו בכל עת למען תמצא ידו לשלוּח בם יד לעת מצוא, ועל כן הביא את הורקנוס מבבל ועל כן חשך את אריסתבול, בכהונה אשר נתן לו על אפו ועל חמתו, מרדת עוד מצרימה אל אנטוני היושב בבית קליאופטרה.

ואת אלכסנדרה אשר פנתה אל מלכת מצרים, שטם הורדוס למן היום ההוא, ויצו את עבדיו הנאמנים לשמור את כל צעדיה, ולדעת את כל מוצאה ואת כל מבואה, ותהי כאסורה בבית המלך. ותשלח מלאך בסתר מצרימה להגיד צרתה לקליאופטרה, ותכתוב אליה המלכה, אשר שנאה את הורדוס תכלית שנאה, כי תתחמק היא ובנה לבא אליה, ואניה נכונה להם על שפת הים. ויהי כאשר התגנבה בערמה להמלט מבית המלך ויתפשֶׂהָ. כי אחד מאנשיו גלה את אזנו כי נחבאה היא לברוח, ויתמם עמה הורדוס ויוכח דרכה על פניה, אף אמר לה כי נושא הוא לעונה ובלבו חשב להצמית אותה ואת בנה. כי ירא מאד את מזמת אלכסנדרה ואת חמת קליאופטרה, עד כי שם את לבו לבצר למפלט למשגב לו לעת צרה, את מבצר מַסָדָה אשר בנה יונתן החשמונאי מִיָּם לְיָם המלח ⁸⁹.

ויום הכפורים וימי חג הסכות הגיעו. ואריסתבול כהן פאר בהדרת קדש בצום העשור. ויעל בימי החג בחן והדר על המזבח, לנסוך את נסך המים לעיני כל קהל ישראל, וירא העם את חין ערכו ואת תפארתו, ויזכרו את חמדת ימי החשמונאים ויהמה לבם וְיֵעוֹר וַיִּסָּעֵר מאד, ויביעו את המון לבם בברכותיהם, אשר ברכו את הכהן הגדול, ברדתו מעל המזבח. ותהי שמחת העם באריס תבול כאש עצורה בעצמות הורדוס וישמור עברתו עד אחרי ימי החג, אז קרא לו לבא עמו לירחו ולהיטיב שם את לב ויהי ברדתם אל היאור לרחוץ, ויצו את עבדיו הגליים ויכבשו אותו במים, עד אשר יצאה נפשו וימת השורק הנחמד הזה בשנת השמונה עשרה לימי חייו, מקץ שנה אחת לכהנו בהיכל ה' (תשרי 3726–34) ויגדל המספד בכל חצות ירושלם ובכל תפוצות ישראל, ואלכסנדרה שלחה כמעט יד בנפשה מרוב צרתה וגם הורדוס התחפש ברב כח ויהי כמתאבל ויקבור את המת בכבוד מלכים, אך איש מבני ישראל לא האמין בו, ולבבכל הקהל ידע, כי הוא המית את מחמד עיני הגוי כלו ⁹⁰, והוא שש בסתר לבו כי הצליח להעביר את הכהונה הגדולה מבית חשמוני מאין היות עוד גבר בבית הנכבד והנקדש הזה: את המלך אריסתבול ושני בניו אכלה חרב רומי. אריסתבול בן אלכסנדר הלא טבע, והורקנוס הלא זקן הוא ומום בו, אשר לא ירצה לכהן. וישב הורדוס את הכהונה לחננאל, אשר קרוב הוא, כי היה איש ישר ונכבד. אך לב העם היה על הורדוס על הכריתו ניר לכהני בית חשמוני בהמיתו את אריסטבול ויהי בעיניהם כמשנה לאנטי וכוס בדבר הזה, אנטיוכוס היוני הארמי הסיר את נזר הקדש מעל ראש בית צדוק העתיק ויתנהו למנלאוס וליקים, והורדוס האדומי הרומי הסיר אותו מעל ראש בית חשמוני הנאדר ויתנהו לאשר בחר בו ⁹¹. ובכן החל הורדוס המנבל את כסא המלוכה בישראל, לחלל את כבוד הכהונה, כי הוא היה הראשון במושלי ישראל, אשר יצאו אחרי כן מחלציו, להקים כהן גדול ולהסירו כעולה על רוחו. ובראות בעלי הכסף אוהבי הכבוד מן הכהנים כי השררה הקדושה והרוממה היתה כעיר פרוצה אין חומה, החלו לקנות את הכהונה ממושלי עמם ולהתחרות איש ברעהו ולהרבות במחירה, ככל אשר עשו ההלנים בימי אנטיוכוס הרשע, ויקם כהן ויוסר כהן ככל אשר עלה על רוח המושל, וימעטו מאד הכהנים מראשית ימי הורדוס והלאה, אשר האריכו ימים בכהונתם ויקרא העם לכהנים האלה “פרהדרין” לאמר פקידים כפקידי ערי היונים, אשר לא יתנו אותם מושליהם לשבת על כנם, בלתי אם שנים עשר חדש ⁹²ובדבר הזה העמיקו מלכי בית הורדוס עצה, להקל את כבוד הכהונה בעיני העם, ולבלתי תת לה די עת לשרש את גזעה בארץ, כי ידעו כי למימי יהושע בן יהוצדק עד הורקנוס בן אלכסנדריני, חשבו בני ישראל את כהניהם הגדולים למושלים, על כן שמו מוקשים לכהונה הרעה בעיניהם, באשר היא נוגעת בנחלתם; אך בכל היות מזמת בית הורדוס לחלל את כבוד הכהנים קדש העם ושופטיהם, גם את הכהנים המוסרים מפקודתם וּתהי קרובה בעיניהם קדושת “כהן שעבר” לקדושת “הכהן המשמש” ⁹³ולא רחוקה היא כי את משפחות הכהנים המוסרים כבדו העם ויהיו לחכמים מורי חוק ומשפט בקרב עמם ⁹⁴ויכבדו מאד על פני כל גליות ישראל אשר הריצו אליהם אגרותיהם מקצוי ארץ ⁹⁵.

ומות אריסתבול, אשר הרים מכשול מדרך מלכות הורדוס, טמן מוקשים לו בדרך חייו ויהי האדיר במלכים לאיש עמל וקשה יום בביתו ובמשפחתו, קנאתו נצתה כאש אוכלת בקרבו יוקדת כל הימים ונהרי נחלי דמי מחמדי עיניו, אשר שפך העלו את השלהבת, הגדילו את המדורה, אשר עלתה בה כליל נפשו השוקקה. הן אמנם כי הגדולות אשר עשה במלחמות, והכבוד אשר נחל, שכרו את הגאה הזה, אך השכרון היה עדי רגע ועד מהרה נפקחו עיני המושל ברבבות אלפי עם לראות, מה בודד ומה נעזב הוא בביתו, מה קודר ומה גלמוד הוא בהיכלו. וכי בכל יקר תפארת גדולתו ובכל כבוד עשרו עני הוא צכל עניי העם, אשר הוא מושל בם, כי אין לב אשר יהמה לו, ואין נפש אשר תאהבהו ובכל המון הרצים והשלישים שומרי ראשו צפוי הוא אל מות בכל רגע. לאויביו בנפש אין מספר ואוהב נאמן אין לו גם אחד. לוא היו דברי ימי חייו, חזיון אשר חזה לו איש מאנשי הרוח, להוּרות ולהודיע גמול עריצים, כי עתה היה גם לחזון שעשועים גם למקור תורת מוסר מאין כמהו, אולם עלילות המושל האכזרי הזה וכל המוצאות אותו מעשים היו ולא מחזה. והמעשים האלה כתובים בדם ואש שחורה על לוחות ספר דברי הימים לבני ישראל.

ואלכסנדרה, אשר נפשה מרה לה אל אריסתבול יליד שעשועה, אשר נגזר מידי הורדוס חתנה, שלחה מלאכים בסתר אל קליאופטרה אוהבתה, העוינת מאד את הורדוס ותט מלכת מצרים את לב אנטוני מאהבה ויועד את הורדוס, לבא לפניו למשפט על שפכו את דמי אריסתבול ותצר מאד להורדוס ויתן את הממלכה עד שובו ביד יוסף יבמו, אחי שלומית אחותו ויצוהו לנצור את מרים כאישון עינו ויוסף עוד לצותו בסתר להמית את מרים אם יפול הוא בחרב קליאופטרה, כי רוחו לא תוכל לכלכל את זכר הדבר, כי מרים ידידות נפשו תנתן בחיק איש אחר אחרי מותו. ויהי אחרי לכת הורדוס אל לודקיא, אשר שמה יעד אותו שופטו הרומי, ויספר לה יוסף הנאמן מאד ליבמו, את מצות בעלה למען קנות את לבה לאלוף נעוריה, בדעתה מה רבה אהבתו אליה, עד כי יקנא גם באיש אשר תהיה לו לאשה אחרי מותו ותחרד האשה ותתחלחל מאד ותוסף שנוא אותו. ויהי עד כה ועד כה, ויצא קול, כי שפט אנטוני את הורדוס משפט מות, אז אצה אלכסנדרה ביוסף להניס אותה אל מחנה רומי, אשר האמינה, כי נהפכו לאויבים לחתנה שנוא נפשה. אך שקר היתה השמועה, כי התרצה הורדוס אל אנטוני במתנות הגדולות אשר נתן לו וישב לגדלו ולחזק אותו על כסאו. ויהי בשובו ירושלמה ותמצא שלומית אחות הורדוס אשר שנאה את מרים שנאת מות על התנשאה עליה בגאון מולדתה, מקום לקחת ממנה נקם ותך בלשון גם אותה גם את אלכסנדרה ותרגל ביוסף אישה, כי אוהב הוא את מרים ויקנא בו הורדוס מאד. ויהי בהוכיח המלכה את הורדוס על המצוה, אשר צוה יוסף להמיתה אם לא ישוב בשלום ויתגעש הורדוס וישתגע כמעט על הבגד, אשר בגד בו יבמו ויצו וימיתו אותו כרגע ואת אלכסנדרה שם בבית האסורים ⁹⁶ואת שלומית אחותו אשת יוסף המומת נתן לכסְתָבָר נציב אדום לאשה, מבלי דעת כי מרבה האיש הזה לחרוש עליו רעה מיוסף, כי שלוח שלח כוסתבר גם הוא מלאכים אל אנטוני לקרוע את אדום מיד הורדוס, באמרו כי בסור יד ישראל מעל אדום, תפול ממלכת הארץ הזאת בידו והיה הוא למלך על הארץ ההיא בהיות יד כל העם עמו, באשר הוא בן לכהניו הקדמונים ⁹⁷.

ובכל האהבה והרצון, אשר רצה אנטוני את הורדוס, לא משל ברוחו לעבור את פי קליאופטרה, אשר הפגיעה בו לקרוע את ארצות הורדוס ומלוך מלך ערב ולתתן לה. ויהי כי לא מצא את לבבו לתת לה את כל שאלתה, ויקרע מדינה אחת מיד ערב ואת שדי ירחו ויעל לה את שכר חכירה ⁹⁸מדי שנה בשנה. גם את המדינה הערבית וגם בעד מלך הערביאים ערב הורדוס את הכפר כי ישלם במועדו עד תמו. ולא ארכו הימים ויחדל מלך הערביאים ערב הורדוס את הכפר ליד קליאופטרה ויתבאש בדבר זה גם באנטוני גם בהרדוס. ויהי בפרוץ מלחמה בין אוקטפין ⁹⁹ובין אנטוני ויבא הורדוס בחיל כבד לעזור את אוהבו ומגנו, אך קליאופטרה, אשר צרה עינה בהורדוס, להנחילו כבוד גבורים במלחמת איתני רומי, בחרה לסכסך את הורדוס ואת מלך ערב שני שנואי נפשה איש ברעהו "ותט את לב מאהבה לשלח את הורדוס במלך ערב. ויאמר לו אנטוני כי אין חפץ לו בעזרתו במלחמת אוקטפין, כי אם זאת יעשה לו, כי החלץ יחלץ על הערביאים למלחמה. וישמע לו הורדוס יסע את חילו לקראת הערביאים ויערוך בפעם הראשונה על יד קִרְיָתָיִם ויכס, ובפעם השנית הכה אותם על יד עיר קנה ¹⁰⁰. והיה כי עיף עם המלחמה, ויגח ממחבואו אתנין שר יוני מאנשי קליאופטרה השונה להורדוס בראש גדוד אורבים, ויך מכה רבה בישראל. ולא מצאו אנשי חיל הורדוס את ידיהם גם מפחד פתאם גם מעמל היום, ותחזקנה ידי הערבים ויקומו ויפרצו במחנה הורדוס ויעשו שם הרג רב, וישלחו גם גדודי שודדים לבוז את ערי יהודה, אשר רפו ידי יושביהן למראה הרעש והמפולת כי כמעט החל הורדוס לשוב ולחזק את אנשיו והנה שמועה באה, כי רעש נורא היה ביהודה ועשרת אלפים נפש מצאו קבריהם בבתיהם. ותרפנה ידי צבא ישראל והערבים הוסיפו אומץ וישתוללו בגאותם, עד כי המיתו את המלאכים אשר שלח הורדוס אליהם לכרות עמם ברית שלום, אז התחזק הורדוס ויקרא ויאזור חיל את אנשיו בדברים נמרצים ויקם ויצא לקראת האויב ויך בהם מכה גדולה על יד רבת בני עמון. ויכבד עליהם את ידו ויפוצו וינוסו ¹⁰¹. גם על מבצר הרקניון, אשר תפשה אותו אלכסנדרה(?) בת אריסתבול אשת תלמי מני ותשם אותו למארב ולמוקש להורדוס, גברה יד האדומי הזה בימים ההם וילכדהו ¹⁰².

אך מעבר אחר באה עליו שואה, כי הכה אוקטפין את אנטוני 3729–31 על יד אקטיון ¹⁰³וישבת את מצרים מממלכה עד כי כלתה הרעה אל קליאופטרה ואנטוני לשלוח יד בנפשם. הן בני ישראל לא הפסידו במות מלכי מצרים מאומה, כי ככל ואשר היתה אויבת להורדוס ככה היתה צוררת גם לעם ישראל, עד כי מנעה מעני העם הזה בימי הרעב, אשר היה במצרים, את משאות חבר אשר נחלקו מעולם לעניי אף כל העמים חלק כחלק ¹⁰⁴. גם הורדוס שמח לאידה, לולא נפל עמה אנטוני מגנו ומשגבו ותחתיו קם למושל ברומי אוקטפין איש ריבו, אשר התגרה בו הורדוס לחזק את ידי אנטוני בחיל ובכסף להלחם בו. ויירא הורדוס מאד פן יחשוב לו אוקטפין את אהבתו לאנטוני איש מלחמתו לחטאת מות. ותרע עינו מאד בהרקנוס הישיש פן ישיב אותו המושל הרומי אל כסא אבותיו, אחרי המיתו אותו על תתו ידו לאיש עברתו. וישם לו הורדוס עלילות דברים, כי ידו נכונה עם מלך ערב וישפוט וימת האדומי הבליעל הזה את הורקנוס ¹⁰⁵האחרון לכל מלכי בית חשמוני וכהניו המשוחים והאחרון גם לכל הגברים אשר לבית הנכבד והנאדר הזה. וימת הישיש הנקי והתמים הזה בשנת השמונים ואחת לימי חייו בחרב עבדו הנבל, אשר הציל אותו ממות, על חטאתו האחת אשר חטא כל ימיו רק בדבר הזה, אשר גדל וינשא את בית העבדים הזה אשר שם קץ גם לכסא מלכותו גם לממלכת עמו. אחרי מעשה הדמים הזה שם האכזרי ההורג אדוניו, את נפשו בכפו וישם פעמיו אל אי רודוס אשר שם ישב אוקטפיָן בעת ההיא. ויתן את הממשלה ביד פרודה אחיו וישלח את אמו ואת שלומית אחותו ואת בניו אל מצודת מַסַדָה ואת מרים אשתו ואת אלכסנדרה אמה שם במבצר אלכסנדריון ויעמד לפניהן את יוסף הסוכן ואת שהם הַיְטורי לפקוד עליהן ולהיות למשמעתן ובסתר צוה גם להם להמית את שתיהן בבוא השמועה כי מת הוא; ויקם וילך לדרכו ויבא לפני אוקטפין ויכלכל את דבריו בעוז ובתבונה. ויהי המעט כי האיר אליו המושל הזה את פניו ויחזקהו על כסאו 3730–30 ויתן לו את כל הערים אשר קרע ממנו אנטוני למען עשות נחת רוח לקלאופטרה ואת שמרון ואת גדרה ואת חיפה, את שמיר ואת עזה, את אנתידון את יפו ואת מגדל שתרתון וארבע מאות איש גלִי משומרי ראש קליאופטרה נתן לו. והורדוס נתן שמונה מאות ככר כסף לאוקטפין בעברו דרך ארצו ללכת מצרימה להחזיק בה; ויצא לקראתו במתנות גדולות ויקדם את צבאו במים וביין כל ימי עברם דרך ארצו ואוקטפין באהבתו אותו אמר כל היום, כי קטנה ארץ כארץ ישראל מהכיל שלטון מושל אדיר כהורדוּס, על כן התאמץ תמיד להרחיב גבול ארצו וגבול ממשלתו וישב הורדוס אל ביתו ואל ממלכתו שמח וטוב לב ¹⁰⁶. בעת ההיא חזקה ממלכתו בידו, כי כל שרידי בית חשמוני תמו נכרתו בחרבו הקשה, קליאופטרה אויבתו בנפש מתה ותחת אנטוני הנמהר, קם למעוז ראשו אוקטפין המתון, אשר השבית את ממשלת הזקנים ברומי וישם אותה לממלכה ויתיצב בראשה בשם קסר, לאמר: מלך מלכים מושל בעוז ובחיל. בימי הקסר הראשון הזה, אשר ארכו כארבע וארבעים שנה לא עברו חליפות גדולות על כסא רומי, על כן נכונה גם ממלכת הורדוס יציר כפיה; אז ראו נבוני העם, כי אין תקוה נשקפה עוד לחלץ בימיהם את עמם וארצם מיד המושל העריץ הזה.

ובעת ההיא אשר ממלכת בית עשו היושבת לכסא נתנה ספר כריתות לתורת יעקב, ותסגור מפניה את היכל המלך, החלה התורה להנזר ולהתכנס אל תוכה, ולשום לב להחזיק בידה את ממלכת הרוח והלב, ולהרחיב גבולה ולהסתעף על פי דרכה באין מעצור אשר יעמוד בפניה, ובאין מעמסה אשר תשקיע אותה ארצה. על כן החליפה כחה בעצם הדור בבוא, ככל אשר חדשה את רוחה בימי אחז הרעים ובימי מנחם בן גדי, אשר אז קמו הנביאים הגדולים, אשר דבריהם לא ימושו מקרב ישראל. גם בימי הורדוס היה כן, כי לעומת כשלון כח הזרוע בעם, אשר עיפה נפשו אל אדום ואל רומי, גבר כח הרוח, אשר עלתה בעצם שנת תחלת הקסרות, כמעט למרום קצה. הורדוס היה אורב לתופשי התורה מהיותו יוני ורומי מנפש עד בשר, בלכתו כל ימי בכל תועבות שני העמים האלה: נשים יקרות ובתולות נקיות ענה ויטמא בזמה ¹⁰⁷ויעמד לפניו לשרתו, נערים אשר עשו להם שם ביָפְיָם ¹⁰⁸ויעגב גם עליהם ¹⁰⁹, על כן שנא מאד חכמי תורת ישראל, מורי תורת המוסר בטהרתה, ויהי עוין אותם ואת ראשיהם זקני הסנהדרין אשר ערבו את לבם להועיד אותו למשפט ולדרוש את דמו חזקיה הגלילי מידו. אך את שמעיה ואבטליון כבד, לא עשה להם מאומה רעה כי שמעיה האיש, אשר קנא למשפט זקני עמו, ויגער בחבריו ביום עמוד הורדוס לפניהם למשפט על רפיונם ועל מרך לבם לחרוץ משפט, וינבא להורקנוס ולזקני ישראל את אשר תמצא אותם מידו; שמעיה זה ראש סופרי דורו, דבר על לב העם בימי המצור, אשר צר הורדוס על ירושלם לפתוח לו את שערי העיר ולחוס על דמי יושביה “כי עת ומשפט ידיע לב חכם”. אך לא ארכו הימים לשני מורי ישראל אלה בימי הורדוס, כי מתו בתחלת ימי מלכותו. ומבבל באה משפחת גבורי חיל, אשר קראו להם בני בתירה, לשבת בעבר הירדן ¹¹⁰ויקח הורדוס מבניהם וישב אותם בראש הסנהדרין אך מלבד בני בתירא האלה היושבים בכבודם, עלה עוד איש אחד מבבל, אשר על שם מקומ קראו הלל הבבלי ¹¹¹, ויהי הלל בן למשפחות השרים הקדמונים. אביב היה איש ימיני ואמו היתה מצאצאי שְׁפַטְיָה אשר ילדה אביטל לדוד מלך ישראל ¹¹². ויהי כי שם הלל את כל לבו אל התורה וידל מאד, ויתנדב שבנא אחיו העשיר לתת לו את מחצית הונו, אם ישית עמו את ידו בעסקו, ויען הלל את אחיו באהבתו את התורה לאמר:

אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ ¹¹³.

ויהי המעט ממנו כי שקד כל ימיו על עצם דברי התורה להעמיק בם, ויחכם לדעת את כל הלשונות אשר היו מהלכות בארץ, למען תהיינה לכלי חפץ בידו להביע בהן את לקחו, וילמד כל חכמה וכל משל ומליצה למניהם ¹¹⁴, בדעתו כי כל אלה רחיבו את גבול דעת התורה, יגדילוה ויאדירוה והאירו את עיני ההוגה בה להביט נפלאות ועמקות ¹¹⁵, ויהי כי נפלאו ממנו שלשה דברים ויקם וישא רגליו וילך ארצה ישראל ¹¹⁶לדרוש אותם מפי שמעיה ואבטליון, אשר כל דבריהם נחשבו לו לדבר אלהים חיים ¹¹⁷ויעבוד ויפעל בין השרים הזה בזרוע כחו ובזעת אפו להשתכר די לחם צר, למען היותו נקי לשמוע את תורת שני חכמי הדור, ותהי לו מהצית משכרת הילה להחיות נפשו ואת מחציתה יתן לשוער הנצב פתח בית המדרש, למען יתנהו לבא אל הבית. ויהי היום וירד שלג רב ולא מצא הלל מקום להשתכר ולא היה בידו מאומה לתת לשוער, ויעל על הגג ויגהר על פי הארובה ויקשב וישמע לכל הגה, אשר יצא מפי החכמים, עד כי שכח את השלג אשר ירד עליו. ויהי ממחרת ביום השבת ויבא שמעיה ואבטליון, וישאו עיניהם ויראו והנה דמות אדם נשקפת ממעל לארובה וערמת שלג נערמה עליו, ויעלו, והנה לפניהם איש, אשר לא נותרה בו נשמה. וימהרו ויפרקו מעליו את השלג ואת הכפור. ויחיוהו, וישיבו את נפשו וינסו אליו דבר, ויראו חכמתו, כי רבה היא וישמחו בו ויקראו: “רואי זה לחלל עליו את השבת” ¹¹⁸ויהי אחר מות שמעיה ואבטליון, ויחשב בעיני תופשי התורה לבחיר תלמידי “שני גדולי הדור” אלה ¹¹⁹. אך התכנס אל תוכו ולא התוַדַע לבני בתירא ואל יתר נכבדי העם, ויבחר להנזר ולהוסיף חכמה בסתר אהלו, כי שנא את כבוד השמע הגדול ההולך בכל הארץ. ולעומת זה חרד מאד על חכמתו להרחיבה ולהגדילה בכל עת, כי בעיניו היתה הדעת, אשר אינה הולכת וגדלה יום יום כהולכת הלוך וחסור ¹²⁰. וקרוב הוא, כי בראשית ימי הורדוס בהיות נפש מרבית העם מרה, לא היו עיניהם אל חקר התורה, ולא רצה גם הוא להפיץ את תורתו ¹²¹. ולפי צרך הדור די היתה בעיניו התורה, אשר הפיצו בני בתירא, אף כי לא ישרה בעיניו עצלותם, אשר התעצלו לשמוע חכמה מפי שמעיה ואבטליון ¹²²ולא ראה כל חובה לו לצאת ולהורות בהיות מורים גם זולתו ¹²³. אך בשנה השביעית להורדוס נעלם דבר מעיני הקהל ומבני בתירא העומדים בראש אז הסיעוהו יודעיו מירכתי חדר תורתו, ויציגוהו לעיני הגוי ולעיני כל העומדים בראשו ובכל ענותו הגדולה לא יכול עוד להחבא ולהסתר:

בשנה ההיא חל ערב הפסח להיות ביום השבת, דבר אשר גם בדורות ההם לא היה נפרץ, ויפלא הדבר מן העם גם מבני בתירא, היעשו את קרבן הפסח ביום השבת אם יחדלו? ובני בתירא היו צדיקים וענוים ויראי אלהים מאד, ולא בושו לשאול את פי העומדים לפניהם, היודעים הם איש אשר יבין להורות את הדבר הזה? ויקבו להם האנשים את שם הלל הבבלי, וישלחו בני בתירא ויקראו לו וישאלוהו ויוכח להם הלל בהשכל ודעת, כי דוחה קרבן הפסח גם את השבת. ויראו בני בתירא את חכמתו ויפנו לו האנשים הטהורים האלה את מקומם ויתנו לו את גדולתם ואת פקודתם וישימוהו לראש הסנהדרין ¹²⁴ותהי ענות צדקת בני בתירא למשל ולמופת בישראל ¹²⁵. אך ככל אשר היה טוב בעיני בתירא “להניח את כתרם”, כן רע בעיני הענו לשום בראשו את כתר התורה אשר מעודו ירא להתעטר בו ¹²⁶ויתעצב כמעט על רפיון בני בתירא, אשר התרפו לקחת תורה מפי שמעיה ואבטליון ואשר רק מיד רפיון רוחם היתה זאת להם ללמד אותו אלוף לראשם ¹²⁷. אך דברי תוחכת הלל לא הפילו מאומה ממעשה בני בתירא, אשר עשו לעמם חסד אשר לא ישכח לדור דורים. והלל הבבלי היה לראש הסנהדרין לישראל ולאב לחבל נשיאים אשר ישבו על כסאו כארבע מאות שנה. ומה יפלא הדבר כי בעצם העת ההיא, אשר חדלו הכהנים הגדולים להוריש את נזר קדשם לזרעם, החלו הנשיאים ראשי הסנהדרין, להנחיל את כסאם לבניהם אחריהם. ויען כי הכהונה הגדולה היתה למשחק ביד מלכי בית הורדוס וביד שרי רומי ויתנוה לכל הטוב בעיניהם והנשיאות נסבה אל הלל ואל יוצאי ירכו הצדיקים והחכמים, גדלה בעיני עם ישראל, תפארת הנשיא, למימי הלל והלאה, על תפארת הכהונה הגדולה. ויחשב למן העת ההיא ראש הסנהדרין לעומד בראש עמו לכל דבר אלוהים. ויעל כתר התורה על כתר הכהונה, ואוהבי חמדת ישראל, אשר כלתה נפשם אל תפארתו בימי הקדם, הזו בבית הנכבד הזה. אשר היה חטר מגזע ישי, מעין חזון ניר לבית דוד ¹²⁸. ומי יודע אם לא נשארו יחידים את נפשם ליום אשר יצלח איש מן הבית הזה לשבת על כסא ישראל אשר כיום החזיק בו איש נכרי ¹²⁹. כי אמנם בימי עלית הלל לשבת בראש הסנהדרין שב כבוד בית דוד להֵרָאות בעיר דוד העתיקה, אחרי אשר גלה ממנה ביום צאת זרובבל לשוב בבלה, אז החל “הנגיד לאהרון” להחליט אל ביתו כל שלטון העם אשר בראשונה חלק הוא עם “נשיא ליהודה” ¹³⁰, ולמן היום אשר החלו החשמונאים לעשות מלוכה על ישראל וישימו בראשם גם את נזר הקדש גם את כתר המלכות, אבד למראה עין כמעט כל ניר לבית דוד, אולם בעת אשר מגר האדומי את כסא ישראל ארצה, ובכהונתו התעלל, שב זכר בית המלך הנקדש דוד בן ישי לעלות על לב העם בעמוד איש מצאצאי צאצאיו לאב ולמורה בישראל ¹³¹. אך לא הדבר הזה העמיד את זכר הלל בראש מרומים בזכרונות דברי הימים לעמו, כי אם הפנים החדשות אשר שם לתורת הסופרים, ויותר מהמה הוא האות אשר שם למוסר תורת אלוהי ישראל אשר תבדילהו מתורת חכמי כל הגוים ומדרכי המוסר אשר ילכו בהן כל העמים. על דרכי החקר בתורת הסופרים, אשר עד העת ההיא לא היו בלתי אם דברי המסורת, ורמזיהם במקרא, הוסיף הלל שבעת חֻקֵּי חקר, אשר בהן יצליח איש להמשיל דבר אל דבר, להבדיל בין דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר, ויקרא להקים האלה “מדות”. והפעם הראשונה אשר כלכל על פיה את דברי התורה, היתה בשעה הראשונה, אשר העלוהו בני בתירא לדרוש ממנו את הדבר אשר נעלם מהם ¹³². לשטתו זאת מצא ראשי פרקים בתורת מוריו שמעיה ואבטליון, אשר גם הם שמו לב לדרוש את הסתומות מן המפורשות ואשר על כן קראו להם “דרשנים גדולים” ¹³³. בשטה הזאת שִׁוָה הלל על תורת הסופרים הדר מדע, וירחב את גבולה. ויפח בה רוח חיים לחדש את נעוריה לבקרים. אולם בכל כלכלו את דברי התורה ומשפטיה,במדות" המזוקקות והמדויקות מאד מאד, שם את לבו בכל דבר אשר בין איש לרעהו, גם אל המליצה הגסה אשר בה יכתבו את שטריהם ואת אונותיהם ¹³⁴, ויוצא על פיה משפט ¹³⁵. ויהיו חקי החקר, אשר הורה הלל, לאבן חן בעיני בני הנעורים. וישובו בחירי נערי בני ישראל ליחד את לבם לתורת עמם, אשר נעזבה בימים הרעים ימי המהומה, למיום האסף המלכה שלומית אל עמה. ושבע המדות אשר היו להלל לפלס בכל חקרי תורתו נתנו ענין לתלמידים להוסיף כשרון ודעת, על כן רבו שומעי לקחו, אשר שמו את תורת אלוהיהם למשא נפשם, ובעבור זה מנו חכמי ישראל את המורה הגדול שני לעזרא הסופר. ותזכה בּבל עוד הפעם להשקות את ארץ ישראל העיפה, משפעת מימיה הטהורים ¹³⁶. ומלבד שמועות יקרות ועתיקות אשר העלה מבבל ¹³⁷, וַיַעֲשֵׁר בהן את תורת הסופרים, השכיל מאד לחזק את דבריהם בהוכיחו, כי בלי אמונת העם בדברי חכמיו לא תכון להם אמונה גם בתורה הכתובה בספר, גם הדעת את הכתוב בה לא ינחל התלמיד בלתי אם מפי מורהו ¹³⁸; אולם בדבר הזה לא היה הלל יחיד בעמו, כי בכל דור ודור קמו חכמים בישראל אשר החיו את רוח התורה בחכמתם ויחזקוה ויטו את לב הקהל לאהבה אותה ולדבקה בה. אך לעומת זה חשף הלל תעלומה אחת ברוח תרבות התורה הישראלית, אשר היא השתי האחד העובר בכלה מִקָצֶהָ עד קצה:

למן היום אשר החל האדם לחשוב מחשבות ולעולל עלילות, נראו כשני קְצָוֹת בדרכי רוחו הרחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב: יש אשר שם את אהבת נפשו לכל חלקו בחיים, ויבחר להתענג ולהתעדן, להטיב את לבו ולמשוך את בשרו, עד כי הקשיח לבו מכל חכמה ומוסר, ומכל משפט וצדקה ותהיינה עיניו כל היום רק למלא בטנו ולשבע את מעיו, לאמץ את ידו ולחזק את זרועו ולשום תבל ומלואה טרף לשניו ולמרמס לרגליו. ויהי כי ראו מתי מספר, אנשי הלב כי האנשים הרעים באהבתם את נפשם ימלאו את כל הארץ חמס ואולת, רשע וכסל, ויבדלו מתוך העם ויחליטו כי אין טוב לאדם, כי אם לחסר נפשו מכל טובה ולעכור את שארו מקור החמדה, אשר בְשֶׁלה כל הרעה למוסר האדם ולחכמתו. ולמען דכא את התאוה השוקקה, שמו להם לחוק לצום ולהתענות לשבת גלמוד וללכת ערירי להתם חטאות ולמרק עונות. ותהיינה שתי הדרכים האלה נפרדות ונגזרות אשה מרעותה כל ימי עולם. ויען כי למרבית בני האדם, קרובים החושים להתודע מן הרוח, על כן רב העם מאד אשר ברגלי בעלי התענוג והזרוע, ואת אנשי הלב, אנשי המוסר והצדק, לא ארחו לחברה בלתי אם מתי מעט. וגם לב המעטים האלה לא היה נכון עמם לאורך ימים, כי כל עוד אשר אדם חי על פני האדמה לא יוכל להכחיד את טבע חושיו, ונהפוך הוא, כי ככל אשר יוסיף להשיב אותם עד דכא, כן יוסיפו להתפרץ מפניו ולהפוך ידם עליו לדרוש את משאלותיהם ביד חזקה; על כן יהיו כל ימי השרידים היחידים האלה כעס ומכאובים, קרב-לב ומלחמת היצר – ותהי הנקלה כי נחצו כמעט כל באי עולם לשתי מחנות קיצונות, לאנשי זמה ולבעלי סגופים, לחיתו טרף ולצאן הרגה ויהיו הרשעים כלם רשעים גמורים והצדיקים היו רק המעט מן המעט צדיקים גמורים, כי מרביתם נָהוּ אל שַׁלְוַת הרשעים, אשר לפי שטתם תועבה היא בעיניהם.

על פי הדברים האלה נחשבה ההנאה והמוסר או אהבת הנפש ואהבת רֵעַ לשני קְצָוֹת, אשר לא יקרבו זה אל זה עוד כל ימי בארץ. מכשירי ההנאה ואהבת הנפש הם שרירות לב, עשק ובצע, ומכשירי המוסר הם ענוֹת אדם את נפשו, מחסור ועצבון. ההפכים האלה הצוררים איש לרעהו מנעו כל איש השם לבו אל דרכיו, מאחוז בזה ומבלתי הניח ידו גם מזה, כי ככֹל אשר לא יֵעָצְרוּ אש ומים בכלי אחד, כן לא תשמרנה שתי האהבות האלה, אהבת נפש ואהבת מוסר, בלב אחד. ועתה מה יגדל כבוד אבי חכמי תורתנו, הלל הבבלי, אשר הגדיל תושיה לשום הקצות האלה לאחדות גמורה יחידה ומיֻחדת ואש המעט ממנו, כי לא חשב את אהבת הנפש לצוררת. לאהבת המוסר, כי אם הכר הכיר אותה למקור החיים לכל חסד ואמת, לכל צדק ומשפט ומישרים. באמרו, כי נפש האדם הלא היא כל עצמתו, ולולא היא שהיתה לו, כי עתה נכחד ממנו כל היקום, כי רק בעיניו יראה ורק בלבבו יבין ורק בחושיו ירגיש, על כן המעט ממנו, כי לא יועיל לנפשו אם יתנכר אליה ואל משאלותיה, כי אם לא יצלח להטיב גם לאחיו אם לא ינצור את נפשו ולא יפקוד עליה. ומהיות הדבר הזה בעיני הלל יסוד כל תורה וכל דרך ארץ, כי רק בדעת אדם את נפשו, ידע את אלוהיו ואת עולמו ואת כל היקום ואם לא ידע את נפשו, יהיו לו כל אלה כלא היו, צרר ויחתום את כל מַתְכֹּנֶת הנפש היחידה אל כלל העולם כלו, במאמר עמוק מאד ואשר קדוש היה בעיניו, עד כי בו הביע את רוחו כטוב לבו בשחקו לפני ה' בשמחת בית השואבה

אִם אֲנִי כָאן הַכֹּל כָאן וְאִם אֲנִי כָאן מִי כָאן ¹³⁹

לאמר: אני האדם, רק מתוכי, ומתוך עמק רוחי, אני יודע את כל אשר סביבותי ואת כל אשר חוץ ממני. ויען כי הנפש היא כלי החפץ האחד לדעת ולאהבה את כל העולם כלו, על כן שם לראשית חובת האדם לנצור אותה מכל משמר

אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי ¹⁴⁰

ולבלתי אמור איש, כי תורת אהבת הנפש אשר צוה החכם הנערץ הזה היא אהבה אשר עיניה רק אל בצעה ואל תשוקתה, הצמיד אל פתגם זה פתגם אחר המכריע את כלו:

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אָנִי ¹⁴¹.

לאמר: אם לא תהיה הנפש הזאת, כי אם לכלי חפץ לְהַוַת נפשי ולמשאלות בשרי מה נבזה ומה נקלה אני! כי במה נחשבו חיי בשר האדם, אם יהיו לו חיי בשרו אלה אחרית מחוז חפצו וקצה גבול מחשבותיו ומעשיו ואם את כל מדותיו וכשרונותיו ישים למכשירים לתכלית הנקלה הזאת. כי רק אז יתעלו כל תפקידי גופו וכל כשרוני רוחו, אם ילמד על פיהם לדעת את נפש רעהו אות תפקידיה ואם על פיהם יכשר להכיר את הכלל כלו, אז תהיה גם נפשו גם כל הנאותיה קדש לו ולעולמו, כי לא בחקר לבדו יֵחס לב האדם לאהבה את רעהו ואת כל היקום, כי אם ברגש אשר יסודתו גם בחושי הבשר. ויען כי יקרה נפש האדם אשר גם הרוח גם הבשר הם מוסדותיה, יקרו גם חיי האדם ועל כן יש לבעל הנפש להוקיר כל רגע מרגעי חייו מפז ולבלתי תת לכלי יקר כזה לשבות ממעשיו הטובים כי:

אִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי ¹⁴²?

את השטה הנפלאה והעמוקה הזאת, לא יצר הלל לעמו לשעשועים לשחק בה, כי אם לנר מצוה להאיר להם את הדרך, אשר ילכו בה. הן מאז ומעולם נחשבת תורת ה' בעיני חכמי ישראל לתורת חיים לאדם, אשר כל מצותיה מקציהן עד קציהן מקור חיים הן ואהבת חסד לכל בשר ¹⁴³. אך הלל החכמתו הרבה מצא בדעה הרוממה הזאת, מקור לשטתו הכוללת, כי אהבת הנפש אשר הטביע ה' בלב האדם, היא היא המכשרתו לאהבה את רעהו כנפשו, כי לולא אהב את נפשו איככה ידע לאהבה את נפש רעהו, ותהי לו מלה אחת קטנה לא היא מלת “כמוך” במצות “ואהבת לרעך כמוך” ¹⁴⁴, למקור כל שטתו. ויהי היום ויבא אליו איש נכרי לבקש אותו לכלול לו את כל התורה בכלל אחד ויען לו:

מאי דסני לך לחברך לא תעביד ¹⁴⁵

זאת היא התורה כלה וכל שאר דבריה פתרונים וכל יתר חקיה מכשירים הם לה ¹⁴⁶. הדעות הנעלות האלה אשר הנחיל הלל לעמו לירושת עולם עד דור אחרון, התנוססו בדורו ביתר עוז ואורה, באשר בעל הדעות בעצם כבודו היה לצלם דמותן וישר אותן בכל הליכותיו, בדעתו, כי עשות חסד לכל, אשר נשמת רוח חיים באפו, היא ראשית המצוה, לא חסר את נפשו מטובה, ותרם ותטהר בעיניו גם ההנאה בהיותה גם היא למכשיר לבעליה, להעיר את רוחו ולהכין את לבו להבחין את הנכונה ולעשות את הישרה, ויאמר למה יגרע האדם החי היציר, אשר יצר אלהים בצלמו מפסילי צלמו הרוזנים המוחטבים המוצבים בראש כל חוצות, אשר אותם ימרקו וישטופו, וירחץ יום יום את בשרו. ותחשב הדבר הזה לו למצוה רבה. וגם את לחמו היה אוכל בשמחה בנחת וברחבה וככל אשר חזק את ידיו לכל דבר תורה ומצוה ולכל דבר חסד וצדקה במאמרו “ואם לא עכשיו אימתי” כן היה חרד להחיות את נפשו בלחם חה באמרוף הן נפשי אורחת היא לי, היום עודנה עמי ומחר מי יודע אם תלין עוד בקרבי ¹⁴⁷. וידעו חכמי ישראל להוקיר את הדרך הזאת, אשר בה בחר הלל ללכת ובהכינו את כל דרכיו לפני ה' ובקדשו גם את כל תפקידי הגוף לעשותם למכשירי דעת ומוסר. ובספרם את צדקות רעיו החכמים, בכרו את דרכו אשר התיחד בה על כלן ויחרצו עליו משפט “שכל מעשיו לשם שמים” והדרך הזאת, דרך הדעת את נפשו ואת משאלותיה, היא היתה המודיעה לו גם את נפש רעהו ואת כל צרכיה עד קטון מחסוריה. ויהי היום וירא הלל איש, בן משפחת שרים אשר ירד מנכסיו ויקחהו אל ביתו ויאכילהו וישקהו ממבחר מטעמיו ומשקיו, ולבלתי יחסר לו מאומה מתפארת בית אביו, קנה לו סוס יקר לרכוב עליו ויצג לפניו עבד אשר ירוץ לפניו, ויהי היום ויצא העבד מביתו וישנס הלל את מתניו וירץ לפני האיש הרוכב על סוסו שלשה מיל ¹⁴⁸ובאהבתו מאד את כל האדם, הרגיש עד כמה תכאיב גאות איש, לב רעהו, ותחשב לו הגאוה לנבלה ולחרפה והענוה למבחר כל יקר וגדולה ויהי דברו תמיד:

הַשְׁפָּלְתִי הִיא הַגְבָּהָתִי הַגְבָּהָתִי הִיא הַשְׁפַּלָתִי ¹⁴⁹.

ולא במחשבה ובדבר שפתים בלבד הוקיר הלל את הענוה כי כל עצמו וכל מעשהו היו כליל ענוַת צדק אשר היתה למשל ולמופת עד היום הזה, ואשר על כן רבו השמועות המהלכות בקרב העם המספרות את ענותו הרבה, אשר אין ערוך אליה, כי שמר את דרכו כל ימיו ויבלג תמיד על סערת לבו בפקודה נמרצה “הלל לא יקפיד” ¹⁵⁰ויהיו אנשים רבים מבני הנכר, אשר באו אל הלל להורותם את תורת אלוהיו ויורם בנחת ובאורך רוח ותדבק נפשם בתורת הנשיא הענו הזה ויבאו לחסות תחת כנפי אלהי ישראל ¹⁵¹ויקרא העם לגרים האלה “גרים של הלל” ¹⁵². ותהיינה שתים משאות נפשו אשר אותן חִבֵּב על קהל שומעיו השלום והתורה. ועל כן שם לו את אהרון כהן הצדק, ככל אשר שוו אותו נביאי הקדש ¹⁵³לנס ולמופת ויהי דברו לאמר:

הוה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ¹⁵⁴.

במאמר המלא אהבה ענוה חסד ורחמים מאין כמהו והשם את התורה לתכלית חמדת ישראל, הביע הלל את כל רוחו ואת כל צביונו, כי אהבת הבריות הוא פרי תבואת מוסר ישראל וכי קרבת איש אל התורה מעשה אבהת הבריות הוא. סוף דבר על פי שטת הלל לא יבקש מוסר אלהי ישראל מיד עמו, בלתי אם את אהבת בני האדם ואהבת תורת אלהים, אשר תורה את ההוגים בה איככה יאהב איש את רעהו ובמה ייטיב לו. והמעט מן המוסר הישראלי, כי לא יבקש מיד ההולכים בו סגופים ופרישות דרך ארץ, כי אם יחשוב את אלה לשטן ולפגע על דרכו, כי רק בדעת איש את נפשו ידע את נפש אחיו ובהקשיח את לבו מנפשו, יקשיח את לבו פי כמה וכמה מרעהו ולא יצר לו עוד בצרתו ולא ישמח בטוב לו.

ובכן הפליא הלל זה כאלפים שנה, לשום את נפש האדם בפרטה הקטן, למרכז לכל העולם, ובכל זאת לא הרבו בני ישראל לדבר על גאון חכמת הלל. כעין החזון הזה נראה כאלף ושש מאות שנה אחרי כן בתוך עמי יפת. אחרי אשר שגו הפלספים הקדמונים בדמיונותיהם זה אלפי שנים ויתעו במרחבי תהו ויגששו באפלה וילאו למצוא מצפה איתן אשר ידעו, כי עליו יעמדו הכן וממנו ייטיבו לראות את העולם במראה נאמן, החל קַרְטֵס ¹⁵⁵לשוב למוצא הראשון ולבחן לכל נמצא, את רוח האדם המתודעת לו בכל מחשבותיה, יותר מאשר יתודע אליו כל היקום, אשר לו מסביב, בכל מראותיו. ויהי ראש דברו “הנני חושב ובכן הנני נמצא”, ויהי המאמר הזה למקור פלספה חדשה וכל סופרי הדורות מלאו פיהם את תהלתה, כי השכיל קרטס להוכיח לאדם, כי אמנם הוא נמצא וכי נפשו היא המרכז לכל היקום. להלל לא היה צרך להוכי לבן עמו, כי הוא נמצא, כי ישראל לא היה עם חולם מימיו ועצמותו ידועה היתה אל דעתו ומוחשת בחושיו, מאין חפץ לו לאותות ולמופתים זולתם. אולם יען כי כל איש בישראל צֻוָּה לאהבה את כל הנברא בצלם אלהיו, לאמר את כל באי עולם ולדבר הזה לא נמצא קנה מדה, אשר תִמד בו, האהבה הזאת, האיר ה' את עיני הלל לשום את נפש האדם למרכז כל היקום ויכשירה לחיות במצרי גבול קירות לבה חיי תבל ומלואה, לדאבה בדאבן כל נפש חיה ולהתענג על טובה ויתן בה רוח לשחר בכל מאודה את שלום כל היצור. ותורת מרכז נפש האדם הזאת, אשר נתן הלל לבני שם, מה גדולה ומה נעלה היא על התורה אשר נתן קרטס לבני יפת. תורת קרטס נתנה לפלספים אשר מרוב חכמתם, נואלו לחשוב גם את נפשם גם את השמים ואת הארץ וכל צבאם לא לעולם מלא, כי אם לדמיון תועה, להוכיח להם את אשר ידע כל איש מדלת העם, כי גם הם גם העולם חיים וקימים הם. ותורת הלל באה להשכיל ולהצדיק גוי כלו מגדול עד קטן ולתת את העולם בלב כל נפש בישראל ולקדש כל רגש, אשר ירגיש איש איש לרגש כל קהל בני האדם. תורת קרטס נתנה באחרית תוצאותיה את לב האדם כלב אלהים ¹⁵⁶ותורת הלל נתנה טהור מטמא, במרקה את אהבת הנפש מקור כל התאוה הבצע ושרירות לב ובהפכה אותה למקור צדק וחסד רצון ונדיבות ואהבת אמת בין איש לרעהו. תורת קרטס לא נודעה ידה בקהל העם, אשר עיניהם אל המעשה ולא אל המחשבה ויד תורת הלל היתה אל העם כלו מקצהו ועד קצהו בכל הדורות. לבלתי תת לקום בקרבו כתות בעלי סגופים, כי בהיות גם הנאת החוש מורה נאמן לדעת לעשות את הטוב בעיני אלהים ואדם, אין עוד מקום וצרך לכל אלה. ובכן היה דבר הלל אש מצרף ומטהר את רוח עמו מסיני תורת יון והודו, אשר מלאו את הארץ חליפות זמה וסגופים, בצע וחסר כל. ועל כן יהיה שֵׁם המורה הגדול הזה מבורך בפי כל יודע רוח עמו עד עולם.

רוח הלל נאצלה ראשונה על נפשות ביתו, אשר אהבו את ה' בכל לבב ותהי אשתו אשה יראת ה' ואוהבת חסד כמהו. ויהי היום ויקרא הלל לאיש נכבד, לאכל עמו לחם ותרב התכונה בבית והנה איש עני בא ויגד לאשת הלל, כי נושא הוא אשה ומאין בידו מאומה, לא הכין כל סעודה לקרואיו. ותקח את כל המטעמים, אשר עשתה ותתן לעני ותעש מטעמים אחרים ותגש אל השלחן. וישאל אותה הלל מדוע זה אחרה להביא ותספר לו ויען ויאמר לה, ידעתי גם ידעתי בתי כי כל מעשיך צדקה וחסד ¹⁵⁷.

ומלבד אשר למדו נפשות בית הלל לרדוף שלום ולעשות את הטוב והישר, הנה גבהו גם מחשבותיהן מאד, עד כי גם הרעה הבאה מיד ה' נחשבה להן לטובה ומעודן לא נשאו קול בכי, בבוא עליהן צרה ובעלות באזני הלל קול צוחה מן העיר בבואו מן הדרך אמר בלב סמוך ובטוח: יודע אני כי אין הקול הזה עולה מתוך ביתי ¹⁵⁸.

למשנה להלל ראש הסנהדרין, לאמר, לאב בית דין היה מנחם ¹⁵⁹וקרוב הוא כי נתנה המשרה הזאת על שכמו על פי הורדוס אשר אהבו, על הנבאו לו בימי נעוריו כי מלך יהיה ¹⁶⁰ולא סר מנחם מדברי הלל ימין ושמאל וגם בדבר ההלכה אשר נפלנו עליה כל ראשי הסנהדרין ואבות בית דינם מימי יוסי בן יועזר והלאה, לא נטה מנחם מדברי הלל ¹⁶¹. לעומת זה חלק יהודה בן דורתי ודורתי בנו על הלל, על בלי הורותו כח גם קרבן חגיגה תעשה ביום השבת, ככל אשר יעשה קרבן הפסח בהיות יום ארבעה עשר לחדש ניסן ביום השבת, ויקומו שניהם ויצאו וישבו להם בנגב ¹⁶²וקרוב הוא מאד, כי יסדו שם בית מדרש אשר יצאו משם חכמים הנקראים זקני הדרום ¹⁶³.

אך גם מנחם גם בני דורתי לא הגדילו לעשות לעמם כהלל, אשר מלבד כי דבריו לא משו מפי ישראל ולא סרו מלבבם עד היום הזה, הנה היה החכם החסיד והענו הזה כרפואה קודמת למכה לדורו, אשר הורדוס העריץ היד רודה בו. באמרות הלל הטהורות, שבו ענוי ארץ למצוא את הקדשים אשר בלע האדומי ואת המחמדים אשר שם למבוסה. וימצאו יקירי העם שעשועים, בשומם עין אל ממלכת התורה אשר על מרום כסאה ישב החכם הנערץ הדומה למלאך אלהים; למען הסב רגע עיניהם מאחרי הורדוס השטן, אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל, אשר המעט ממנו, כי היה למחתה לארץ ממשלתו ויהי כאריה משחית גם בתוך ביתו. כי בצאתו בשלום מאת פני אוקטפין ויבא ירושלמה, היתה ראשית מעשיו לבשר למרים המלכה את כבודו ואת גדלו בעיני הקסר הרומי ואת כל הדברים, אשר היו בין שניהם. ויתבונן כי דבריו אלה לא היו למלכה לשמחת לבב, כי אם לטרח ותבער בו חמתו אך לא ערב את לבו לעשות לה רעה מאהבתו אותה ומחמדו את יפיה מאד, אך קפרון המרשעת אֵם הורדוס ושלומית אחותו יועצת הדמים, אשר ידה היתה בכל רעה לא הרפו ממנו ותדברנה באזניו השכם ודבר ותכינה אותה בשוט לשונן השנונה ותלך מרת נפשו על מרים הלוך ורוב. וככל אשר הוסיפה הצרה לארוב עליו בתוך ביתו, כל הלך הלוך וחזק בחוץ, כי השיב לו הקסר אוקטפין את הערים אשר קרעו פומפי ואנטוני מיד ישראל, אך כל אלה לא כבשו לפניו את לב מרים. ויהי היום וידבר אליה אהבים וידידות ויהי המעט, כי לא השיבה לו אהבה ותפקוד עליו את דמי אביה ואחיה. אז שר המשקים אשר שתה המרשעת את ידו עמו, לשום עלילות דברים למרים הנקיה. ויבא שר המשקים ויגד לאדוניו, כי מרים צותה אותו לשום מסך במשקהו, אשר לא ידע מה הוא ועל כן הוא בא להודיע את הדבר מיראתו מאד את אחריתו כשמוע הורדוס את הדבר הזה ותצלח כאש חמתו ותהי ראשית מעשהו למתוח את סריסי מרים הנאמן לה על העמוד ולנגוד אות. אך את הדבר אשר בקש הורדוס לא להציל מפי הסריס, יען כי דבר המסך שקר הוא. לעומת זה התמלטה מפיו, כי חרה אף מרים בו למן היום אשר הגיד לו שֹׁהם דבר על אודותיו. ויצו הורדוס ויהרגו את שֹׁהם כרגע. ויאסוף את אוהביו וישם אותם לשופטי נפש מרים. ויהי כראות החנפים האלה, כי נפש אדוניהם מרה על אשתו מאד ויחרצו עליה משפט מות, אך בכל זאת אמר הורדוס לעצור במשמר, אולי תצא עוד צדקתה לאור. ותאץ בו שלומית אחותו למהר להמיתה, באמרה כי כל העם יתקומם עליו כאיש אחד בשמעם, כי המלכה אסורה בכלא. ויעש הורדוס כדבר אחותו ויוציאו עבדי הורדוס העבד האדומי, אל הורג, את המלכה מרים החשמונאית תפארת בנות ציון ואישון עין עמה 3731–19. ותמת המלכה הרוממה והנאדרה הזאת באמץ לב כמשפט לבת אבותיה, לא קרצה עין ולא הפילה אור פניה ויהי מותה, מות כל בית החשמונאים כלו. וידאב לב העם מאד מאד ותתנקם השמועה בהורדוס “עבד בית החשמונאים” את הנקם האחד הזה, כי כחדה את דבר הנשאה להורדוס ואת דבר לדתה לו שלושת בנים ושתי בנות ותספר באזני הדורות הבאים, כי מרים שלחה יד בנפשה, בראותה, כי כָלה היא מעבד בית אביה לקחתה לו לאשה ותעל לראש הגג ותקרא לאמר “כל אשר יאמר מן היום והלאה כי בן החשמונאים הוא. שקר הוא דובר ואין זאת כי אם מבית הורדוס העבד הוא, אשר אמר לגזול גם את כבוד מולדת בית אבי. אני הנני הנפש האחרונה לכל בית אבי, בית החשמונאים, ועוד מעט והנני מתה”. ותקפץ מעל הגג ותמת ¹⁶⁴. כה יקרה בעיני אבותינו תפארת בית חשמונאים וכה גדל בעיניהם קלון בית אנטיפטר, עד כי חשבו מחשבות להשכיח מפי העם בדורות הבאים, כי הורדוס החלל הרשע זעום אלהים זכה להיות חתן בית החשמונאים.

אולם כמעט לקחו עבדי העריץ את נפש מרים והנה נחומי הורדוס נכמרו ויחלו לענותו עד מות וזכרון אהבת מרים, אשר נעור בקרבו, היה כאש בוערת בעצמותיו וכל תחבולותיו להסיר את זכרה מלבו הוסיפו עוד לשַׁוֹת לנגד עיניו את תמונתה בכל הודה ותפארתה ובכל החן השפוך ובכל החסד המשוך עליה ויצר לו להשתגע ולשלוח יד כנפשו. ותקטן עוד זאת ותפרץ מגפה בארץ ויצעק כל העם, כי בדמי המלכה הנקיים בא עליהם המות הזה. ותקצר נפש הורדוס למות ויצא אל המדבר לצוד ציד להפיג את מרת נפשו. אולם גם זאת לא עמדה לו להשיב נפשו למנוחתה ויפל מקץ ימים מספר למשכב בעיר שמרון ויחל ויאנש, עד כי אמרו הרופאים נואש לחייו. אך לא אבה ה' להסיר עוד את השבט הנוגש מעל עמו וישב העריץ מעט מעט לאיתנו, אז אמרה שלומית אחותו לכבות בדמי חללים את שארית האש היוקדת עוד בלב אחיה ותגל את אזנה, כי זממה אלכסנדרה חותנתו, לפרוש את ידה על העיר ועל המקדש לתפשם בימי חלותו וכי דברה על לב אחיאב בן אחותה, להיות לה זרוע בדבר הזה, למען תהיה לה ירושלם ומקדשה למבצרי מעוזם ביום מותו, אשר אז תלכוד היא את המלוכה. כשמוע הורדוס את הדבר הזה ויצו ויהרגו כרגע את אלכסנרה וכל חלקת לשון האשה הזאת, אשר ערמתה גדלה מחכמתה וצדקתה, אשר למען הצל את נפשה החליקה אל הורדוס ביום מות מרים ותגדף את בתה המלכה האומללה, כל החלקות והגדופים האלה לא הועילו לה ביום עברה. ולמען ספות דמים על דמים, הכתה שלומית גם את כוסתָבָר בעלה נציב אדום ועזה, אשר נבאשה בו ותשלח לו היא ספר כריתות מבלי הבט אל חקת התורה המכשרת רק את ספר הכריתות הנִתן מיד הבעל ליד אשתו ותספר שלומית לאחיה כי לב כוסתבר לא היה נכון עם הורדוס מעודו וכי החביא את בני בבא, אשר נפלו בידו ביום לכוד הורדוס את ירושלים וכי עודנו מכלכל אותם במחבואיהם עד היום, למען תהיה יד האנשים האלה, אשר דבריהם נשמעים, נכונה עמו ביום הכשל הורדוס ותוסף להגיד לו, כי כיום זומם כוסתבר ואנטיפטר ודוסתי רעיו להפוך את כסאו. ויתפוש הורדוס את כוסתבר ואת שני רעיו וישלח את מלאכיו אל המקום, אשר התחבאו בו בני בבא ויך את כלם לפי חרב 28–3732 ויחזק לב הורדוס אחרי המיתו את בני בבא, כי הם היו האחרונים למשפחות שאֵר בשר החשמונאים והמתחזקים להוריש את המושל האדומי מקרב עמם ¹⁶⁵.

אבדן כל שריד למשפחת בית חשמונאי הנכבדה ולמשפחת בני בבא הקרובה אליה, הסיר מעל פני הורדוס את פחד תפארת מולדתם, אשר ירא פן יתעורר העם להחזיק בה ולהשיבה אל כסא ישראל, אחרי אשר גרשה מעליו. עתה בא עת לחשוב מחשבות במה ישכיח מלב העם את בוז משפחתו וקלון ביתו ויתעב עלילה למצוא לו תאנה לאבד את כל ספרי היחש האצורים בערכי ¹⁶⁶הישנה אשר במקדש ¹⁶⁷; אז שכר לו סופרים חנפי לב, אשר העלו את דברי ימיו על ספר ¹⁶⁸כניקולוס איש דמשק ויפיצו שמועה בקרב קוראי ספריהם, כי הורדוס נצר מגזע ישישים אדירי יהודה, אשר עלו מבבל בימי זרובבל ¹⁶⁹; ומה נקל היה להעביר שמועה כזאת, אחרי אשר אין עוד ביד איש לבקר מולדת איש, אחרי אשר מגלות היחש היו לבער, אך אם הוליך שולל את הקוראים מקרב הגוים, עיני בני ישראל לא הכה בסנורים, כי קראו לו תמיד בשם: “הורדוס עבד בית חשמוני” ¹⁷⁰, אך על זה היה דוה לבם על מעשה הבזוי המתכבד הזה, כי בבערו את ספרי היחש האביד מקור בינה לעיתים ודעת דברי הימים ויעוֵר בדבר הזה עיני חכמים ¹⁷¹.

אחרי אשר נשל הורדוס את כל נפשות בית חשמונאי עד אחת ולא הותיר עוד כל שריד לבית הנכבד והנאדר הזה, אשר דבקה בו נפש כל העם ואחרי, אשר האביד גם את בני בבא הגואלים האחרונים לבית ההוא, הסיר את האפר מעל פניו ויחל לגלות את לבו, כי המעט ממנו, כי זר הוא במולדתו לישראל, כי אם זר הוא לגוי הזה גם ברוחו. ויפן את לבו לחדש את כל מעשי ההלנים ויבן תֵּאָטר בירושלם ובית משחק בנוי כחצי גורן עגולה מחוץ לעיר במישור. וישם לחוק לכונן משחק גדול מקץ חמש שנים, וככל אשר נתן הורדוס את כסף ישראל ואת זהבו כאבנים לכלול בהם את הדר בתי התאטר, אשר תועבה הם בעיניהם, כן פזר את כסף העם הזה כאפר ויתן את יגיעם ועמלם למשחקים ולמחוללים הרקים והפוחזים, אשר נהרו אל עיר הקדש עיר המקדש והסנהדרין מכל עבר. ויהי הנקל בעיניו לכתו בכל חטאת יון ויוסף עליהן גם את חטאות רומי, ויבא מכל קצות הארץ חיתו טרף ויבא אותם אל הזֵרה ¹⁷²להלחם איש באחיו, וכל איש אשר חרץ הורדוס את משפטו למות, השליך לפני החיות האלה לענש לנפשות האומללות ההן ולשחוק ולשעשועים בעיניו ובעיני אוהביו מבני הנכר ולמורת רוח ולפלצות לכל עם ישראל, אשר גם ההלנים אשר קמו בקרבם, לא השחיתו התעיבו לעשות כזאת ¹⁷³. כשמוע הורדוס כי העם נלון על מעשיו ועל הפסילים, אשר הציג בתאטר ויקח מתי מספר מנכבדי העם, אשר ידע בם, כי נפתים הם ויביאם אל התאטר ויחשוף את שולי בגדי החמודות אשר על הפסילים ויראם, כי לא מחוטבים הם בתבנית אדם, כי אם גולמי עץ סרי טעם, אשר לא עלה עליהם מעצר ואינם בלתי אם אֵמָם ¹⁷⁴לבגדים אשר עליהם, ותצלח בידו להשך את תלונת האנשים השאננים האלה, אך לב כל העם היה הולך וסוער ויכירו וידעו, כי זומם הוא להכרית כל שם ושאר לרוח תורת ישראל ולכל מוסר הגוי הקדוש הזה ¹⁷⁵וישליכו עשרה אנשים מנכבדי העם ומתופשי התורה את נפשם מנגד ויקשרו על הורדוס, לקום עליו בתאטר ולהמיתו. ובתוך עשרת האנשים היה גם איש עִוֵּר, אשר לא יצלח לעשות דבר ויתנדב להיות בתוכם, למען תמצא גם אותו הרעה, אשר יביא הורדוס עליהם. ויגל איש מרגל את אזן הורדוס ויצו לתפוש אותם ולהביאם לפניו אחד אחד. ויהי כי שאל אותם על מעשיהם ויגידו לו בפה מלא וברוח נכון, כי ידעו ויראו עין כעין את הרעה הנשקפה להם וישימו את נפשם בכפם, להגות מני דרך את האיש השולח ידו אל תורת עמם להפר אותה ביד רמה. ויצו העריץ וימיתו אותם מות אכזרי מאד, ויזעף מאד לב העם ויפלו על המרגל ויקרעו את בשרו לגזרים וישליכו אותם לכלבים. ומכל אלפי האנשים, אשר ראו את נקמת העם, לא נמצא אחד אשר הגיד להורדוס ולאנשיו את שמם. ויקח העריץ האדומי נשים רכות וינגוד אותן ויצל מפיהם את שמות המכים את המרגל ויתפוש את האנשים האלה וימת אותם ואת נשיהם ואת טפם. אך בכל אשר הוסיף להרשיע ולשפוך דם, כן הוסיף העם לארוב לו. וַיִוָעֵץ לשום את הארץ כלה לבית משמר ולבית כלא, לעם היושב עליה ויבצר את הבירה, אשר על יד המקדש ויקרא לה אנטוניא על שם אנטוני אוהבו ויבצר את גבע בגליל ואת חשבון בעבר הירדן ויחדש את עיר שומרון ויגדילה וירחיבה ויבצר אותה מאד 3735–25 ויקרא את שמה כָבַסְטֵי ¹⁷⁶על שם הקסר אוקטפין אשר קראו לו הרומים “אוגוסטוס” לאמר קדוש, ולקדוש יאמר בלשון בני יון סבסטוס ויען הקים את שמרון לאורבת לישראל, הביא אנשים מבני הנכר לשבת בה, למען יהיו לכלי משחית בידו לעת מצוא, לחבל את עם עברתו אשר הוא מולך עליו. גם הכותים היו בעלי ברית להורדוס, אשר בהם ובאדומים בני עמו בטח לבו, בבואו מרומי לדכא את ישראל ¹⁷⁷. מלבד הערים האלה חדש את עיר שתרתון, אשר על חוף הים בין נפת דור ובין יפו ויעשֶׁהָ מבצר חזק מאד מאד ונמל בנה לה, אשר טוב כמוהו לא נמצא אז בכל הארצות ויקרא את שֵׁם העיר קֵסָרֵי ¹⁷⁸על שם הקסר הרומי אוהבו, ויצב בה שני מצבות פסלים, לקסר ולעיר רומי ויבן מקדש מלך בתוכה לכבוד אוקטפין מגדל לזכר דרוז בן הַקֵסֶרֶת ויכונן שם גם תאטר ¹⁷⁹, ותהי העיר הבנויה בדמי ישראל ובחילו וביגיעו זרה ונכריה לו, גם בבניה ובתכונתה ובכל תעודתה. ויכן הורדוס בבנותו את העיר הזאת מארב לישראל, אשר בו ישבו אויביו למו ארב לו. ותהי העיר הזאת ההפך לציון עיר האלהים. ככל אשר היה הורדוס בן אנטיפטר בונה קסרי הֵפֶך מדוד בן ישי בונה ירושלם ותהיינה בעיניהם כדברים, אשר לא יקום האחד, בלתי אם בנפול האחד ויאמרו:

“קסרי וירושלם אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן, ישבו שתיהן אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלם חרבה ירושלם” וישבה קסרי תאמן ¹⁸⁰,

המאמר הזה הוא מליץ נאמן לכל התלאות אשר מצאו את ישראל מיד הורדוס וביתו ומיד רומי העתיקה וקיסריה עד ימי אבוד שניהם מעל פני האדמה.

את העיר הזאת שם הורדוס לרומי הקטנה בתוך ארץ ישראל וישם בה מקום למשחק היוני, אשר יקהלו בו לצחק אחת לחמש שנים, ויבא המלך ההולל הזה, אשר ישב על כסא העם, אשר שפך את דמו כמים, להשבית את השחוק הזמה והדמים האלה מקרב ארצם, ויחנוך אותו ויחלק את המתנות בעצם ידו למשחקים הפוחזים. מלבד קסרי, חדש את העיר אנתידון, אשר בנו היונים בארץ ישראל ויקרא לה אגריפיין על שם ידיד הקסר. ובמקום, אשר גברה ידו על אנשי אנטיגנוס מנגב לירושלם, הקים את מבצר קיפדון ויקרא לו הֵרוֹדיון כשמו. וברבות הימים בנה במקום כפר סבא, עיר ויקרא את שמה אנטיפט ריס על שם אנטיפטר אביו. ואחרי מות קפרון אמו, בנה מבצר ממעל לעיר יריחו ויקרא אותו על שמה קיפרוס. ומגדל עז וגבוה מאד כונן בירושלם ויקרא לו מגדל פאזל ויבן עיר מצפון יריחו ויקרא לה פַזָאֵלי על שם אחיו ¹⁸¹.

אך מלבד, אשר היה הורדוס אבן נגף לישראל ברשעתו ובאכזריותו, בשנאתו את כל משא נפשם וכאהבתו על כל את דרכי הנכר היה להם לפח ולמוקש גם בחלקת לשונו ובערמתו, כי ידע למצוא לו מקום לקנות את לב דלת העם. ויהי בשנת השלש עשרה למלכו ותפקד הארץ בחֹרב ובשדפון 24 —3736 ויהי הרעב כבד מאד וירב הרעב מאד לאכול ולשכל בעם. ותפלא עצה מהורדוס להציל את ארץ נמשלת ידו מכליון חרוץ. ויועץ ויתך את כל הכסף והזהב הנמצא בביתו וישלחהו אל פטרוני ¹⁸²אשר הקים אוקטפין לנציב מושל במצרים ויחל את פניו לשלוח אניות נושאות בר ומזון אל ארצו, כי בארץ מצרים לא היה רעב. ופטרוני ידע את לב אדוניו הקסר, כי טוב הוא אל הורדוס מאד ויבכרהו על פ ני כל מלכי הארצות אשר מסביב לארץ ישראל, אשר באו אליו בצרורות כספיהם וישלח לו מזון ומאכל לרוב מאד. ויהי המעט ממנו, כי הרחיב בדבר הזה ליושבי ארצו, ויתנדב לתת מתנות בר גדולות מאד לעמי הנכר אשר מסביב וישב אליו את לב מרבית האנשים אשר מפני רעבון ביתם נשכח מלבם גורל עמם ובגוים גדל שמו מאד. ויהי כי חדל הרעב והארץ הטובה נתנה את פריה כבראשונה ואוצר הממלכה שב וימלא וישלח הורדוס חמש מאות איש מן הגליים שומרי ראשו מנחה לקסר. ויבן לו שני היכלי תפארה לבתי מלכות במרום העיר וימלאם בכל סגלות המלכים ובכל שכיות החמדה ויקרא את שם ההיכל האחד קסריון ואת שם האחד אגריפיון על שם אגריפס הרומי ידיד הקסר. ובהיות לב דלת העם טוב אליו, שלח עוד הפעם את ידו לעשות פרץ בקדשי ישראל. תחת חננאל הכהן הגדול, כהן בימים ההם ישוע בן פאבי ואיש כהן היה בעת ההיא ושמו שמעון בן ביתוס ולו בת יפה להלל מאד ותחשק בה נפש הורדוס לשאת אותה לו לאשה. ויבז בעיניו להתחתן באיש מדלת העם ויעבר את הכהונה הגדולה מבן פאבי ויתנהו אל שמעון בן ביתוס, אז נשא את בתו לו לאשה. ככה חלל האדומי הזה את גזר הקדש לשום אותו לכלי חפץ לתאות נפשו הנבלה. ובהיות כל מגמת פניו להחליק לשון לרומי וליתר גויי הנכר ולהתרפס לפני הקסר ומדעתו, כי יתפרצו מפניו בני ישראל בכל כחם אם יכונן בקרב ארצם היכלות ופסילים בטעם יון ורומי לרצון לעמים האלה ויכונן אותם בשומרון ובערי הנכר הקרובות אל ארץ ישראל ¹⁸³; ויֵחדש הנכרי הזה, אשר התנשא לראש גוי שומר אמונים עובדי אלהי שם, את עבודת עצבי יפת אחרי אשר בלתה מזקן, כי החיה מֵעֲרֵמַת עפר הריסות, את השחוק הולימפי ויכן לעבודה הזרה הזאת מוצא לכסף מאוצר עם ה' לקנות זבחי תועבה לרוב גלולי יון לימי השחוק. והיונים החנפים כבדו אותו על ככה ויקראו לו “המלך המחדש את שחוק היוני” ¹⁸⁴וִיכַבֵּד המושל הזה בכבוד, אשר נחשב לקלון מאין כמוהו בעיני קטון בני עם ממשלתו. ויהי המעט מבני ישראל, אשר בזו את המלך החנף בלבם על התרפסו לפני כל קטן בגויים ויכאב לבם מאד לראות, כי למען התרצות לאויביהם ולמען קנות את לבם בוזי שמס בזעת אפם, העמיס עליהם עוֹל כָבֵד בתתו מס גם על הירק ועל המקחות, אשר ימכרו בשוק ¹⁸⁵. ותמר נפש העם ויתגעשו לראות, כי מציק האדומי הנוקם והנוטר לבני העם, אשר את שארם מעליהם הוא אוכל וגם את עצמותיהם יגרם, מוחל וסולח הוא לכל בן נכר ¹⁸⁶. ותלך המשטמה בין העם ובין המלך הלוך וגדול הלוך ורב, ויגר העריץ העוכר את ישראל מפני העם אשר מלך בו, וישם את כל מבטחו בנני הנכר השאטים אותם ¹⁸⁷, ותקצר נפש העם בעמלם מאד מאד.

כאשר החליק הורדוס לבני הנכר ולקסר הרומי בראשם ויתמכר ללכת בכל דרכי יון, אשר הלכו בם הרומים, כן שש אוקטפין להטיב לו בראותו, כי הוא איש כאשר עם לבבו, כי כן היה משפט רוזני רומי לרומם את מושלי הגוים, אשר יכשילו את כח עמם. ויהי כאשר שמע הקסר, כי בחבל ארגוב ישוטטו השודדים, אשר יהיו למחתה לדמשק, וצינודור השליט שם לא יחשוך אותם ממעשיהם, ויפקוד על הורדוס לטהר מהם את הארץ ההיא ויעש הורדוס כן. ויתן לו אוקטפין לנחלה את כל חבל ארגוב ואת הבשן ואת הַוְרָן, וכל מאמצי צינודור להטות לב הק סר, להשיב לו את ארץ ממשלת ידו, וצעקת בני הגוים יושבי נדוד באזניו על חמס ידי הורדוס שבו ריקם, ויהי המעט ממנו כי לא גער בהורדוס ויושט לו ידו לעיני המלינים עליו. ויתן את שאלתו אשר שאל ממנו, לשית את פרורה אחיו לנסיך לממשלת ארץ קטנה ויתן הורדוס לאחיו אלף ככר כסף, אחרי הנת ן לו הארץ מיד הקסר. ולאות זכרון כבוד בנה בעיר לֶשֶׁם על יד מעינות הירדן, היכל גדול על שם הקסר.

ונפש נכבדי העם הדבקים בתורתם מרה מאד על מלכם הנכרי, אשר שם את לבו להשכיח את דרכי התורה והמוסר מפני דרכי הנכר, אשר שם להם מקום בקרב ארצם. ויסערו סער. וישם הורדוס את הדבר אל לבו ויקן את לב דלות הארץ בגרעו להם את השלישית מן המס, אשר יעלו לו וימצא לו פתחון פה, כי בגלל אשר מטו מאד בשנת הרעב עשה להם את ההנחה הזאת. ויחזק ידו על משכילי העם וחכמיו, אחרי קנותו את לב קצות העם. ויאסור על יושבי עיר הממלכה להקהל ולהועד גם בחוצות גם בבתים, כי בתי מועד היו לחכמי העם. וגם בירחו, אשר אותה אוה הורדוס למקום ענג, היתה עלית בית גוריה לבית מועד לחכמי ישראל ¹⁸⁸. וימלא את כל העיר מרגלים נעלמים להקשיב לכל הגה, אשר יצא מפי איש ויגדל מאד ענש העובר על כל קטנה וגדולה ממצות המלך. וישפוט רבים מראשי העם, אשר מעשיהו רע בעינהם משפט מות לעיני כל, אך את רבים מהם תפשו ויבא אל מבצר הרקניון וימיתם שם. ובכל זאת לא ענה גאון מרום העם ולא נטו מדרכם ימין ושמאל. ויהי כאשר יצא דבר שלטון מלפני הורדוס לכל העם להשבע, כי יהיו נאמנים לו ולאדוניו הקסר הרומי, ויקומו כל הפרושים והאסים כאיש אחד וימאנו להשבע שבועה אשר לא נשבעו אבותיהם גם למלכי בית דוד גם למלכי בית חשמוני. ויאות לפטור את האסים מן הדבר הזה, כדעתו כי כל שבועה לעון תחשב להם. אך את הפרושים לא נקה משבועתם, אולם בראותו כי כששת אלפים איש שתו את ידם יחד, לבלתי אסור נפשם כשבועה, הבין כי לא יוכל להם וישת עליהם ענש כסף. ותתמוך אשת פרורה את הפרושים ותתן להם מאוצרה את הכסף הזה ¹⁸⁹, אך על הלל הנשיא ועל שַׁמַי משנהו ועל תלמידיהם לא שת ענש משאתו את פני הלל ¹⁹⁰. ובעת ההיא לא שב עוד מנחם על יד הלל, כי אם שמי ישב תחת מנחם ¹⁹¹, כי למיום החל הורדוס לגלות את כל לבו הפונה אל דרכי הנכר, חלק לב העם בדבר, הזה. השאננים עצמו עיניהם ויבחרו עשות בנפשם שקר, כי אין רעה נשקפת לרוח ישראל מיד הורדוס, ומרבית העם החרדים אל תורתם ואל מולדתם, לא אבו להעלים עין ממעשה עוכר עמם, כי שולח הוא את ידו גם אל קדשיהם, ואל גנזי רוחם. בעת ההיא ראה מנחם אב-בית-דין, כי אין מקום לו בסנהדרין, כי לא מצא אמץ בלבו להיות לאיש ריב גם בסתר להורדוס איש חסדו ויקם ויצא וילכו עמו כמאה ושישים איש מתופשי התורה. ויטב הדבר בעיני הורדוס ויגדל את האנשים האלה וישם אותם לשרים ולפקידים ¹⁹². בהיות דעת התורה ורפיון הרוח לאחדים בקרבם, מצא בהם חפץ בדעתו כי לא ימרו את פיו, והחרישו בבואו לעשות דבר אשר לא כדת, אז יצלח לקרוא את שם החכמים האלה על תעלוליו. וישבו האנשים לבטח ויתענגו על טוב הארץ, אך יש אשר הכה אותם לבם בראותם, כי אותם ואת רפיון ידיהם ישים הורדוס לכלי משחית לחבל רוח תורתם ותאבל נפשם במסתרים. ובעיני העם, אשר ידם היתה עם החרדים הנאמנים, אשר לא נתנו את תורתם ודעת נפשם כפר שלותם ומנוחתם, היו כאנשים צדיקים, אשר יצאו לתרבות רעה, ומעשה הורדוס היתה בעיניהם כמעשה אנטיוכוס הרשע, ואנשי מנחם, אשר לא בהו במושל האדומי, נחשבו להם כעדת ההלנים אשר חזקו את ידי המלך היוני לדכא את ישראל ואת רוחו ¹⁹³.

ובצאת מנחם מן הסנהדרין הלא היה לסוד זקני ישראל להקים אב-בית-דין אחריו. ומאד יפלא הדבר, כי לא הכביד הורדוס את ידו על העם לשום את המשרה הזאה על אחד מאנשיו עושי רצונו, אין זאת כי נשא את פני הלל, אשר אותו כבד מאד ¹⁹⁴, ויבטח גם באהבתו את השלום, כי לא יפקיד הלל לו למשנה, בלתי אם איש אשר משקל לרוחו ומי ידע בו, כי לא ירתיח את לב העם. ובימים הרעים ההם לא היה אלמן ישראל מאנשים צדיקים אנשי מופת. ויהי בעת ההיא איש חכם וסופר ושמו עקביה בן מהללאל ויהי דומה בטהר לבו להלל, אך תחת אשר ראשית דרכי הלל, היתה נחת וחדות ה׳ ורום ערך האדם, היה בעיני עקביה פחד אלהים והחרדה מפני הדר גאונו והדעת, כי ימי אדם כצל עובר הם. למקור כל צדק ומישרים. וככל אשר הענוה היה החוט הנראה בכל מעשי הלל, כן היתה יראת חטא הַשְׁתִי העובר בכל דברי עקביה ומעשיו ¹⁹⁵. ויגדל שם האיש הטהור הזה בתוך עמו מאד ויאמרו, כי אין כמוהו בישראל בדור ההוא איש גדול “בחכמה בטהרה וביראת חטא ¹⁹⁶. וקרוב הוא מאד, כי אליו שׂמו כל בית ישראל את פניהם להיות לאב בית דין” משנה להלל הנשיא בצאת מנחם מן הסנהדרין. אך דבר אחד בקשו מבן מהללאל להשיב אחור את ארבעת דברי ההלכות, אשר בהם נטה מחבריו חכמי דורו. כי בעת ההיא החלו החכמים ותלמידיהם לחלק לשטותיהם בדבר חוק ומשפט וייראו גדולי ישראל, כי עוד מעט והיתה התורה לשתי תורות ¹⁹⁷. אך האיש הזה, אשר לבו היה זך בעצם השמים, לא אבה לקחת מיד ראשי עמו את המשרה הגדולה והנהדרה במחיר דעותיו, כי לחרפה היתה לו לשנות טעמו בדבר חול ואף כי בדברי תורתו, אשר לקח מפי מוריו. ויחשב לו לרשע ולמעל בקדשי התורה, אם יקלו בעיניו דבריה, להחזיק בם ולהרפות מהם כפי העולה על רוחו, ולא שם לב לערומי המתחכמים, אשר ישחקו על שלחו מידו כבוד וגדולה כזאת. וימאן להיות לאב בית דין ¹⁹⁸, אולם בכל היות החכם הזה דבק בכל לב ובכל נפש בהלכותיו, צוה גם את בנו, עצמו ובשרו, לנטות מהן, להורות ולעשות כחבריו, באמרו: “אני שמעתי מפי המרובים והם – חברי – שמעו מפי המרבים; אני עמדתי בשמועתי והם עמדו ובשמועתם, אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים, מוטב להניח את דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין” ¹⁹⁹. וככל אשר לא שת לב לכבוד נפשו ולא אבה להכבד גם על פני עמו במשמרת אב-בית-דין, גם בעיני בנו אשר צוהו לסור מאחרי הלכותיו, אשר למענן מאס ביקר וגדולה, וללכת אחרי חבריו החכמים, כן קלה בעיניו תפארת אבות, ויחשבו בעיניו רק מעשי האיש למקור תפארת אדם או למקור חרפתו וכבוד בית אב לא יוסיף עליהם ולא יגרע מהם מאומה. ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וישאלהו בנו, להגיד תהלתו באזני נכבדי עמו ולתתו לחן בעיניהם וימאן עקביה ויאמר לו: "בני

מַעֲשֶׂיךָ יְקַרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ – יְרַחְקוּךָ ²⁰⁰

ויתנו בני ישראל את השררה, אשר לא אבה עקביה בן מהללאל לקחת מידם, לשַׁמַי ²⁰¹אשר נמנה את ראשי חכמי כל הדורות בישראל ואשר בידו עלו מסרות עתיקות בדברי הלכה מפי חגי הנביא ²⁰²ויהי הוא והלל למורי ישראל עד דור אחרון. וישא גם הוא את נפשו להפיץ דעת התורה ואהבת רֵע בישראל ויהי דברו לאמר:

עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע… וֶהֳוֵה מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת ²⁰³

אך ראש חפצו היה המעשה החי, עד כי הרגש הדבור והמחשבה נחשבו לו רק למכשירים למעשה והמאמר, אשר בו הביע כל רוחו ואשר כל מעשיו היו פתרונים לו, הוא הפתגם הקטן והנמרץ:

אֳמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה ²⁰⁴

ויהי שמי ירא מצוה מאד, עד כי בלדת כלתו בן בחג הסכות, הסיר מעל למטתה את קורת הבית וישם שם סְכָךְ, לבלתי שכב הרך הנולד חוץ לסכה ²⁰⁵. וירב להחמיר על נפשו, עד כי יש אשר החזיקו עליו חבריו את דבריהם, לבלתי סור מדרכי יתר הסופרים חכמי העם ולשוב ולעשות כמעשה כלם ²⁰⁶. ולא העלה על שלחנו מטעמים בימי החול, בלתי אם ידע, כי נכונים בביתו מטעמים ערבים ודשנים מאלה ליום השבת ²⁰⁷. סוף דבר, מעשה המצוה לא סר מנגד עיניו כל הימים, ויהי זהיר ומחמיר מאד, ויבדל בדבר הזה מהלהל, אשר נטה להקל. לעומת זה קרוב היה מאד בדעותיו על יקר מין האדם להלל, ויש אשר הרבה עוד ממנו לשחר את הדבר היה, אך תחת אשר הלל איש הרוח למד את תורת החסד בכללה, הורה אותה שמי איש המעשה לפרטיה. האהבה המטוֹהָרה היתה מחוז חפץ למוסר הלל, ועיני שמי היו תמיד לשום שארית ולהכין מחיה בחוקות התורה לחרות האדם האדם היחיד ²⁰⁸ולכבודו ²⁰⁹ושלום מין האדם כלו ²¹⁰וצביונו זה ²¹¹ומאמרו הנעלה, אשר היה אומר ²¹², יענו בו כשני עדים נאמנים, כי זך וטהור היה כרעהו כהלל, אך נבדל ממנו רק בדבר הזה, כי המעשה נכבד בעיניו מן המחשבה, ויהי “אומר מעט ועושה הרבה”, על כן לא האריך רוחו לאיש, אשר בא להלאותו ברוב דברים. וחכמי ישראל אשר דקדקו מאד עם גדולי עמם לא כסו על כל סלף קל, ערכו מחזה מול מחזה את דמות ענות הלל וקפדנות שמאי ויאמרו: “לעולם יהא אדם ענותן כהלל ואל יהא קפדן כשמי” ²¹³, אולם כל קפדנותו לא היתה, בלתי אם קֹצר אף, אך זולת זה היה גם הוא איש ענו ונוח מאד ולא בזה ולא שקץ לקחת בשמחה תורת אמת גם מפי איש צעיר ממנו לימים ²¹⁴. ובהיות לבו חם מאד על עמו ועיניו אל המראה ואל המעשה ואל דבר יום ביומו, צר לו מאד בצרת ארצו, על כן ככל אשר החמיר בכל הלכות היחיד, כן הקל במעשה המלחמה לעשותה בשבת בכל פרטיה ²¹⁵. אך אל נא יאמר איש, כי שַמַי היה איש שואף מלחמות, חלילה; גם הוא נצר בקרבו את תורתו ואת רוח עמו וגם בעיניו היה השלום מיטב כל הטובות, וביום הורותו את קהל עמו, לבלתי חשוך ידו מכל מלאכת מלחמה ביום השבת, הורה אותם לקרא לשלום קָרא, שָנֹה ושָׁלש שנים שלשה ימים לפני החל המלחמה, כי גם הוא שנא את החרב ²¹⁶. אפס, כי הוא שם את פניו אל שעתו ואל מקומו, על כן נחשבה לו המלחמה לישועה לעמו וישחר אותה, אף כי לא אהֵבה ובדבר הזה נבדל שמי מהלל: שמי שם את כל לבו אל המעשה ואל הפרט הנראה לענים ואל דורו; ומקור דרכי הלל היה הדעה, ועיניו חזו למרחוק אל הכלל במלואו ואל הנצח לדורותיו על כן בחר העם מקץ שנים רבות בדרכי הלל, אף כי כבדו בלבבם גם את שמי מאד ולא השפילו אותו לפני הלל במאומה, ודברי שניהם כאחד נחשבו להם “כדברי אלהים חיים”.

גם התקנות, אשר התקין הלל, היו פרי רוח חכם הרואה את הנולד. מימי משול בית אדום בשם רומי על אבותינו, החל לעלות כרקב בממלכת ישראל ולסדרי התרבות התמימה והעתיקה תרבות עבודת האדמה, אשר היא היתה מקור המחיה למרבית העם ²¹⁷. לא היה עוד בטחון להתקַיֵם ולעמוד ימים רבים, כי רעה נשקפה ממרחק, כי קרוב יום אשר תהפך אדמת ישראל לזרים. ותחת עבודת האדמה אשר בכפרים ובערי השדה, תקום המלאכה המרכלת ומשלח יד, אשר הערים הגדולות הן מקומם, להיות למשען לחם, ותחת הכח אשר במתני האיש, יהיה הכסף, אשר בכיסו המנהל את ביתו בלחם, על כן שם הלל את לבו אל מושב הערים הגדולות, כי יהיה איתן ביד בעליו ואל הכסף כי יהיה נמצא לדורשיו: הנה חוק הוא לישראל, כי האיש המוכר בית מושב בעיר חומה, יוכל להשיב לקונה את כספו, אשר לקח ממנו ולשוב אל נחלתו עד מלאת לממכר שנה תמימה, ואם לא ישיב לו את כסף מקנתו עד העת ההיא, וקם הבית לצמיתות לקונה ²¹⁸. על כן הערימו רבים מקוני הבתים להסתר ביום מלאת השנה, לבלתי מצוא אותם המוכרים הבאים לגאול את נחלתם, למען תקום בידם לקנין עולם, בגלל זה התקין הלל כי יפקיד המוכר בבית המשפט את כסף מחיר שדהו, אשר נתן לו מיד הקונה ושב והחזיק בביתו כטוב בעיניו ²¹⁹. וככל אשר הרהיב בדבר הזה ליושבי הערים לבלתי יפוצו מאחוזתם. לאמר מבתיהם, אשר הם גבול משלח ידם, כן שם לבו להסיר כל מכשול מדרך איש הבא ללות את הכסף, אשר בלעדיו לא יכון כל מסחר וכל משלח יד, בחזקו את ידי בעלי ההון להלות לאחיהם בני עמם, מבלתי יְרֹא פן יאבד מַשֵׁה ידם. הן לפנים בישראל בהיות עבודת האדמה, המחיה האחת לכל העם, היה קטן מאד צרך הכסף, ואת המעט הזה הלוו נדיבי העם לאחיהם בנפש חפצה, ולא הרבו לשית לב, פן יאחר הלוֶה לשלם עד בֹּא שנת השמטה, ואבד מִלְוֵהוּ, כי מצער היה. לא כן כאשר החל מעט מעט המסחר לפרוץ בארץ ולרגלי החליפות, אשר עברו על סדרי הישוב, מיום דרוך רגל רומי על אדמת ישראל, צפויה היתה מהפכה גדולה בכל הליכות התרבות והמחיה. אז הלך צורך הכסף הלוך ורוב בקרב העם, ופרשת כסף המלוה הלכה הלוך וגדול. ויקפצו העשירים את ידיהם וימאנו להעביט לאחיהם, מיראתם את שנת השמטה. ועל כן תקן הלל את הפרוזבול ²²⁰, לאמר, שטר אשר בו ימסור המלוה, לפני בא שנת השמיטה את חובותיו לשופטי עירו ²²¹, כי בהמסר החוב לשופטים יחשב כגבוי. ויעמוד הדבר הזה לעניי העם, כי לא ננעלו עוד מפניהם שערי העשירים המלוים, כי נדיבי לב היו עשירי ישראל, ובכל לב תמכו את אחיהם אם רק ידעו, כי לא יאבד כספם ויעביטו אותם די מחסורם בלי נשך ומרבית. כי ככל, אשר שם הלל את לבו לפתוח מוצא כסף לבני עמו, כן הוסיף עוד להחמיר כאשר הנשך ²²², האוכל שאֵר העם וגוזל את עורו מעל עצמותיו.

לראש הדף²²³. חזק את ידי עמו לבלי תרפנה למראה שלטון הורדוס, בהורותו, כי לפי העמל אשר ישבע לראש הדף²²⁴, וככל אשר יוסיף לעשות את הטוב עשה שָׁנה ושַׁלֵש פעמים רבות ירבה גמולו ²²⁵. גם צאצאי חוני המעגל, אשר נהרג בראשית מלחמות הורקנוס ואריס תבול, עשו להם בדור ההיא שם בצדקתם ובטהרת לבם ואלה שמותם: חלקיה ²²⁶וחוני המעגל בני בניו ²²⁷וחנן הנחבא בן בתו ²²⁸. ויהי חלקיה איש עני ושכיר יום, אך איש חכם מחשב דרכו ומפלס מעגל רגליו בכל הליכותיו ²²⁹ויען, כי היה האיש הקדוש הזה, איש מסכן, אוכל את לחמו הצר בזעת אפים ובנקיון כפים, קראו לו הדורות הבאים “פועל צדק” ²³⁰. ויחָשֵׁב חלקיה וחנן הנחבא לאנשי קדש, ויקרא להם העם “אבי” ²³¹, ומדי העצר השמים ומטר לא יהיה על הארץ, ושלח העם, אל חלקיהו השכיר העני, שנים מנכבדיהם, כי יתפלל אל ה‘; או ילדים רכים ישלחו אל חנן הנחבא. ויהי היום ויחזיקו הילדים התמימים בשולי האיש הקדוש, ויקראו: “אבי אבי, הבה לנו גשם!” ויפרוש חנן את כפיו ויקרא: "אנא ה’, עשה למען הטף הנקי והתמים הזה, אשר לא ידע להבדיל בין אב נותן מטר ובין אב, אשר לא יוכל להמטיר" ²³². מה רחקה תמת אנשי אלהים אלה, הזכה כעצם השמים לָטֹהר , מתרמית בית הורדוס ואנשיו, מנכליהם ממזמות לבם ומחמס ידיהם! ובכל זאת נראו שת הקצוות האלה בארץ אחת. בדור אחד ובעם אחד. ומי יודע אם לא השיב העם הנגוע העשוק והרצוץ בידי הורדוס העבד הרומי, את נפשו העיפה, למראה אנשי התום והנקיון כחלקיהו וכחנן הנחבא, אשר הרוח הזרה עברה על פניהם, ולא נגעה בהם לרעה, ולא הפילה מדרכיהם דבר. אך לא כל חכמי ישראל זכו להנזר אל תוך ארבע אמותיהם, לשבת הרחק מן העריץ, ומשאונו והמונו, כי היו בתוכם אנשים, אשר היו לרוח החיה בקרב עמם ולא בכל עת מצאה ידם למשול ברוחם, לבלתי דבר קשות על שלטון עוכרי ישראל. ואם הוליך עוף השמים את קול דבַר איש מהם, אל אזני אחד המרגלים ותהי מרה אחריתו. וקרוב הוא, כי חכמי העם, אשר אהבו את הלל ואת לקחו, אשר בקרב הימים היו לסוד חכמים, אשר יקרא להם עד היום “בית הלל”, ואשר למדו מדרכי רבם להתנשא מעל לגבול דורם, היו זהירים ברוחם. לא כן האנשים, אשר לקחו תורה מפי שַׁמַי ואשר גם הם היו בקרב הימים לסוד חכמים, אשר יאמר להם “בית שמי”, הם ראו את אשר לפניהם, ותקצר רוחם ויבטאו בשפתם דברים מרים. ויהי אחד מראשי תלמידי שמי ושמו בבא בן בוטא איש נכבד, עשיר ²³³, חכם וחוקר בתורת הטבע ²³⁴, ויירא בבא בן בוטא את ה' מאד ויהיט חסיד ועָנָו בכל דבריו ובכל מעשיו. בימיו עלה איש מארץ בבל וישא אשה בירושלם, והאיש מהיר חֵמה מאד, ולא הבינה האשה את שפת בעלה הכבדה והעמוקה. ויהי היום ויצב את אשתו להביא לו שני “בוצינים” לאמר שני דלועים ²³⁵ותלך האשה ותבא לו שני נרות, כי בשפת ארם, אשר ידברו דלות העם ביהודה, קראו לנרות בוצינים. וירא האיש את הנרות ביד אשתו ויזעף מאד ויצו לאשתו בחמת אפו להכות בנרות האלה בראש הדלת, ויקרא לה לאמר "מהרי כרגע והכי בנרותַיִך אלה. על ראש בבאי. ולא ידעה האשה, כי בבבל יאמר לדלת “בבא”. ותמהר האשה ותעל אל השופטים, אשר בבא בן בוטא יושב בראשם, ותך בשני נרותיה על ראש החכם. וישאל אותה בנחת: למה תעשי כה בתי? — ותספר לו בקול בוכים וברוח נכאה, כי דבר בעלה חזק עליה לעשות כן. וַיָאֶר בן בוטא את פניו אל האשה העלובה ויאמר: יען, כי הכית בראשי בשני נרותיך, למען עשות את הטוב בעיני אישך, לכן יעש ה' את הטוב בעיניך ונתן לך שני בנים, אשר יהיו לנרות ולמאורות בישראל ²³⁶. החסיד העָנָו הזה, אשר לא יכול לראות בצרת נפש אשה מצרה, אשר הכלימה אותו, וישלחה מעל פניו בתנחומים ובברכה, לא משל ברוחו בראותו את צאן עמו נתונה למרמס לרגלי רועה אכזרי. ויבטא בחמת רוחו את הדברים אשר הגה לבו, ויוָדַע הדבר להורדוס ולא רחוקה היא, כי בן בוטא זה, אשר היה שמו בבא, קרוב היה לבני בבא, אשר עמדו בראש אוהבי החשמונאים בימי מלחמת הורדוס באנטגנוס. ויצו איש הדמים וינקרו את עיני האיש הטהור והמרומם הזה ²³⁷, אך להמיתו לא שלח יד. וקרוב הוא, כי לא ערב את לבו לעשות הדבר הזה, מיראתו את חמת העם, אשר הקדיש את בבא. ובכל זאת לא נתן הורדוס דָמי לנפשו, וישם את פניו לחקור את לב בבא, לדעת האמנם חורש הוא עליו רעה. ומשפט הורדוס היה להתחפש ולבא בסתר פנים ברקב העם, לדעת את אשר ידברו עליו ועל ממלכתו ²³⁸. ויען כי עִוֵר היה בן בוטא נקל לו מאד להתגנב אל ביתו באין איש אתו ולבא עמו בדברים. וינס הורדוס לדבר קשות על הממלכה, למען החרות את אף החכם הָעִוֵר להציל מפיו דבר. אך בהיות החסיד הזה איש חושך שפתים, וממאן למרר את נפש בני עמו ללא פֶּרִי, התאמץ להשיב בדברי נחת והשכל, את חמת האיש המדבר, אשר היה בעיניו כאחד העם. כשמוע הורדוס את דברי החכם, נחם על מעשהו, אשר עשה לו, ויגד לו מי הוא, וישאלהו במה יכפר עונו, אשר הֶעוָה בנקרו את עיניו ובהמיתו את חכמי ישראל. ויען לו: אתה כִבִיתָ את אור התורה, בהמיתך רבים מתופשיה, ועתה קומה נא ובנה את בית ה‘, אשר ממנו תצא אורה לכל הארץ ²³⁹. מדוע יעץ לו בן בוטא לחדש את בית ה’ אין לדעת עוד, אין זאת כי אמר בדבר הזה להסב את לב רחב הנפש הזה האוהב את הַבִנְיָנִים מאחרי ההיכלות, אשר תועבה הם לישראל, ולהכין לבו אל קדשי הגוי, למען תת לו ענין ומקום להתרצות אל העם לעשות את הטוב בעיניהם, ולשום קץ בדבר הזה לקנאה האוכלת עד אבדון, אחרי אשר כל כחה יכלה לריק ואין בידה להרע, כי אם לעם ולארץ לבדם. הדברים האלה טובו בעיני הורדוס. ויהי בשומו את הדבר לפני העם ויפלו פניהם כי אמרו בלבם, ערום יערים האיש הזה, אשר עיניו במעשיו, כי לבו תמים בדבר הזה ויאסוף עשרת אלפים חרשי קיר, ויבא אלף עגלות מלאות אבני שיש ותהיינה בהן אבנים אשר חמש ועשרים אמות אָרכן, שתים עשרה רחבן ותשע אמות קומתן ויגש אל המלאכה, להגביה את קומת הבית עד מאה אמה ²⁴⁰ולהרחיב את העזרות והלשכות ואלף איש לקח מן הכהנים וילמד את ידיהם את מלאכת הבנין, כי כל איש זר אשר לא מבני אהרן לא יקרב אל האולם וההיכל וקדש הקדשים: ויהי בבנותם 22–3738 את קירות חצרות הקדש, ויפרשו קלעים מחוץ למקום הקירות האלה ויבנו הבונים על יד הקלעים האלה מבית, ובהוסיפם על קירות ההיכל, שמו את הקלעים מבית ויבנו להם מחוץ ²⁴¹, לבלתי הלל את הקדש במראה עינים. ויצף הורדוס את כל ההיכל מבית זהב טהור, ויאמר לצפותו גם מחוץ, וייעצוהו חכמי העם טובי הטעם להניח אותו כאשר הוא, למען יֵרָאֶה בקירות השיש הטהור כנֵד מי ים, אשר קפאו בעצם שאון גליהם ²⁴². אך כל דלתות שערי הבית והחצר עשה זהב, לבד מדלתי שער הנחשת, העולה מעזרת נשים לעזרת ישראל, כי אותו הניח כבראשונה מפני הנפלאות אשר נעשה לו ²⁴³, כי את דלתות נחשה אלה יצק איש נדיב ושמו נקנור באלכסנדריא. ויהי בהוליכו אותם באניה, ויהי סער גדול מאד ויטילו המלחים אחת מן הדלתות אל הים, למען הקל מעל האניה, ויתעצב האיש מאד אל לבו ויהי בעלות נקנור מן הים על חוף עכו, וירא והנה הדלת הזאת אחוזה ובאה בשולי האניה, על כן לא הסירו ממקומן את דלתות השעה הזה, אשר נחֻשתו, הובאה מארץ קוֹרִינְתְ היונית ²⁴⁴. ויקף הורדוס את כל הר הבית בטורי עמודים מבית לטורי עמודים, אשר מוּסך עליהם ממעל, ויקראו לטורי העמודים האלה סְטָיוֹ ²⁴⁵. ויהי הבית הקדוש הזה למופת בתפארתו ויאמר עליו "מי כל ימי הִבָּנות הבית הזה לא ירד הגשם יומם, כי אם לילה, לבלתי הַפְרֵעַ את הבונים ממעשיהם ²⁴⁶. ויקדש המקדש הזה בישראל, ככל אשר קדש בנין שלמה ובנין זרובבל, ולא פקדו עליו את עון הורדוס בונהו; אף לא אצלו מאהבת המקדש מאומה על הורדוס, כי הכסף, אשר בו בנה אותו הלא כספם היה. ובמה נחשב גם הכסף הרב הזה למול ההון הָעָתֵק, אשר הוציא להתרצות ליונים ולרומים, ולבנות בפרי יגיע כפם וזעת אפם ערים ומבצרים בערי הנכר, אשר יושביהן היו אויבים בנפש לישראל. וגם בעצם בנין המקדש הכעיס תמרורים את לב כל איש ירא אלהים, בהקימו גשר זהב ממעל לשער האיתון לכבוד רומי, אשר שמה את עוף טרף זה לאות על דגלה, וירע הדבר מאד בעיני העם, אשר גס בבית אלוהיו, ערך העריץ הרודה בו את מראה שבט הנוגש לנגד עיניו ²⁴⁷. ויכל הורדוס את מלאכת בנין ההיכל מקץ שנה וששה חדשים 20–3740, ויחנוך אותו בשלוש מאות פרים, אשר העלה על המזבח.ומלאכת העזרות והלשכות כלתה מקצה שמונה שנים, ואת הבירה, אשר בנו עולי בבל הראשונים צפונה מזרחה לבית ה', והחשמונאים חזקו אותה וישימוה כמעט למבחר מושבת. חדש הורדוס ויקרא לה מצודת אנטוניא על שם אנטוני אוהבו ²⁴⁸.

ומחשבות הורדוס, אשר חשב לקנות את לב העם בבנין המקדש, עד כי יכסו על פשעיו, אשר פשע לתורתם למולדתם ולכל מחמדיהם, שבו ריקם. וַיִלונו עליו מאדף על אשר שם לחוק, למכור את הגנבים לעבדי עולם אל ארצות הנכר. הדבר הזה היה מורת רוח לכל תופשי תורת משה, האומרת כי הגנב ישלם פי שנים בגנבת או ארבע צאן תחת השה, אשר גנב וחמישה תחת השור, אם טבח או מכר אותם. ואם אין לו, ונמכר בגנבתו אל אחד מאחיו בני עמו, ובשנה השביעית יצא לחפשי. אך כי ימכר לעבד עולם, ולאיש נכרי, נחשבת לאכזריות מאין כמוה ולעָוֶל גדול לגרש את הנכשל בעוֹנוֹ מהסתפח בנחלת אלהים. וירע הדבר מאד בעיני הפרושים, וַיוֹסֶף הורדוס לזעום עליהם זעם. גם על האש היוקדת, בין בית המלך ובין העם, נוסף פחב בשוב אלכסנדר ואריס תבול, אשר ילדה מִרְיָם להורדוס, מרומי, אשר שמה שלחם אביהם להיות באמנה, כי כל העם הריעו לקראתם בזכרם להם את חסדי אמם ובת אביה. ויהי הדבר כרצח בעצמות שלומית אחות הורדוס, אשר ידה היתה עם אחיה להמית את מרים, ותירא לנפשה פן יפקדו עליה את דמי אמם, בשבת אחד מהם לכסא אביו. ותשם את כל לבה לשלח מדנים בין הבנים ובין אביהם. אך עוד היתה נפש הורדוס קשורה בנפשם ויכבדם וינשאם, ויתן לאריס תבול בנו את ברניקי בת אחותו שלומית לאשה, ולאלכסנדר בנו לקח את גְלָפִירָה בת ארכילי מלך קפודקיא אחרי אשר הִתְיַהֵדָה ²⁴⁹.

בעת ההיא, אשר רחק לב בני ישראל יושבי ארצם מהורדוס, על שלחו ידו בחקות התורה, ובמיתו, על דבקם בבית חשמוני, שב אליו לב בני ישראל היושבים באחוזות יָוָן, כי בלכת הורדוס לפקוד לשלום את אגריפס הרומי, אשר עבר בארצות ההן, נקהלו אליו מלאכי קהלות ישראל היושבים שם לעמוד לימינם, בצעקם חמס באזני אגריפס זה, ויצו הורדוס את הסופר המליץ ניקולוס איש דמשק, להגיש את משפטם לפני השר הרומי, בשבת השר הזה למשפט בתוך כל המלכים, אשר נועדו אליו לקדם את פניו. ויעש כן ניקולוס, וירוך את משפט בני ישראל יושבי האחוזות לפני אגריפס ברומי, בשבת הורדוס לימינו. ויצעק על היונים המרֵעים על גזלם מהם את השקלים, אשר יקבצו לשוח לבית ה' אשר בירושלם; ועל אשר יועידו אותם למשפט ביום השבת, ואת ידם יכבידו עליהם לעבוד בצבא, למען הפריע אותם מלכת בחקות תורתם; ועל עשקם אותם ועל הציקם להם, בכל אשר תמצא ידם. וינער אגריפס הרומי באנשי יון וַיַחֲזֵק עליהם את דברו, לשוב ממעלליהם פן יחרה בם אף רומי ²⁵⁰. מלאכי קהלות ישראל היושבות בארצות יון, באו גם אל הקֵסר להתאונן רע על היונים ההוללים המציקים להם והעושקים אותם, ויוצא הקסר דבר שלטון ליונים לחשוך את ידם מכל רעה ²⁵¹.

ושלומית ופרורה אחיה לא הרפו להרעים, ביד מלאכיהם החנפים עושי רצונם, את לב בני מִרְיָם ולסכסך את הורדוס ואת בניו איש ברעהו, למען יוציאו הבנים התמימים את רוחם על דבר מות אמם, אשר אהבו מאד, עד כי יהיה מרי שיחם לשיחה בפי כל יושבי עיר המלוכה האוהבים אותם, למען תמצא ידם להעיר אזן הורדוס על הרעה הנשקפה לו מיד הבנים, אשר יד כל העם עמם. ויהי בשוב הורדוס מדרכו ותתנכל שלומית ופרורה לשום את פחד בני מִרְיָם על פניו, ולהגיד לו, כי יד אריכילי חותן אלכסנדר עמם בסתר לריב את ריבם מידו, ולדרוש את משפטם מיד הקסר. וַיִוָעֵץ הורדוס לקרוא לאנטיפטר בנו בכורו, אשר גרש אותו ואת דורי אמו מעל פניו, ביום קחתו את מרים לאשה, לשבת כיום בהיכלו, כי אמר, כי בדבר זה יִכָנע לבב בני מרים, בראותם כי יש עוד מבלעדיהם יורש למלכות אביהם.. אך בדבר הזה הסכיל המושל הנבון, מאד מאד, כי המעט, אשר לב בני מרים הוסיף עוד להִסָעֵר על אביהם, אשר השפיל אותם, בני הגבירה החשמונאית לפני בן דורי אשתו, טמן מוקש גם להם גם לביתו. כי אנטיפטר זה היה יורש נאמן לכל רשעת אנטיפטר אבי אביו, ויהי איש מזמות ורע מעללים מאד, נוכל מִתַּמֵם והנף מתקדש מאין כמוהו, בלתי אם כשרון אנטיפטר הזקן, בינתו וגבורתו, לא היו לו לירושה. ויהיו לאנטיפטר חברי חנפים שכירים מחליקי לשון, אשר הפיצו בשם אָחיו אמרים שנונים, אשר התהלכו בקרב העם עד בואם לאזני אביהם, אשר התקצף מאד. אז רחץ החנף בנקיון כפיו ויקם למליץ להם בעיני אביו. וילך אנטיפטר הלוך וטוב בעיני אביו וישב את אמו הנִדָחה דורי אל ביתו, וישלחהו אביו רומי להראות את פני הקסר, למען הכאות את לב אלכסנדר ואריס תבול ולמען האר פניו לאנטיפטר. ואנטיפטר לא נח ולא שקט גם בשבתו ברומי, ויתן אל לבו לבלתי השבת את המדון גם בהיותו רחוק מבית אביו. ויכתוב אל אביו בשפת חנף מכתבים מרומי על אודות הדברים, אשר לקחה אזנו ברומי על דבר אחיו, אשר אמנם לא יאמין כי נכונים הם, אך בכל זאת מאהבתו את אביו לא יוכל להכחידם תחת לשונו, אף כי צר לו מאד לתת דופי כאחיו, ותצר להורדוס מאד, בכל זאת אמר לפלס נתיב לאפו, ולבלתי בָהֵל ברוחו להמית את בניו המתנקדים בנפשו, לפי דבת אנטיפטר, כי זכר את הגדודים, אשר שבע אחרי המית את מרים. וילך הוא ובניו רומי להקריב את משפטו אל הקיסר, אך על כל הדברים המרים, אשר הביע בם הורדוס את רוחו לפני אוקטַפיָן השיב אלכסנדר וַיוֹכַח בדברים נמלצים ונכוחים מאד, אךדבת שקר. הביאו אנשי רכיל אל אביו, ויבך הוא ואחיו בדברו את דבריו. וַיַשְלֵם הקסר בין הורדוס ובין בניו וישלחם לשלום ²⁵². ויעזוב הורדוס את הקסר שמח וטוב לב, ויבא אל ארצו ויחנוך את עיר קֵסָרֵי בתפארת רבה מאד, ויתנדב, בכסף אשר נגש מבני ישראל, להוציאו לַמִשְׂחָק וְלַמְשַׂחְקִים ולהבלי נכר, אשר תועבה הם בעיני העם הזה ²⁵³. ואחרי אשר הריק את כיס העם, ויפשוט את עורם מעל עצמותם, למען התרצות אל היוָנִים הפוחזים כנדבת לבו, לבתי תיאטרותיהם ולהיכלי אליליהם בערים הרחוקות, שם את פניו אל האוצר האצור בקברי מלכי בית דוד, אשר משם הוציא הורקנוס הראשון הון עתק להסיר מעל עמו את יד צורריו וילך גם הוא שמה להוציא משם כסף, למען תמצא ידו לקנות את לב הצוררים ההם. ויהי כאשר בא אל קברי דוד ושלמה, ותתלקח אש ותאכל שנים משומרי ראשו, אז חשך ידו מן המקום ההוא ²⁵⁴. ויתעבוהו מאד אבותינו יושבי ארצם, על עשקו אותם למען התנדב לצריהם הזרים, ועל הכל, למען דבוק בדרכי הנכר, אשר תועבה הם להם. אך ככל אשר מצא העריץ המצליח הזה שלומים לכל רעה, אשר עברה עליו, כן נטע אליו לב בני ישראל יושבי מדינות הים, תחת אשר נקעה ממנו נפש יושבי יהודה וירושלם. כי עלתה צעקת קהלות ישראל היושבים בארץ קֵרֵני ואסיא הקטנה, אל הקסר ואגריפס הרומי אוהבי הורדוס, מפני לוחציהם היוָנים ההוללים. ויט הקסר האדיר את אזנו לקול שַוְעַת המלאכים, אשר שלחו אליו, ויאסור אסר על פקידי הארצות, לבלתי הוֹעֵד את איש ישראל למשפט בערבי שבתות מתשע שעות ומעלה ²⁵⁵, ולבלתי הפרע אותם ללכת בתורתם, וכל הגוזל את שקליהם, או את כתבי קדשם, ישפט משפט שולח יש בקדש ²⁵⁶.

והמהומות בהיכל הורדוס הלכו הלוך וגדול. אנטיפטר זמם כל היום להבאיש את ריח אחיו בעיני אביו, ולהשיבם עד דכא. ושלומית המרשעת הטתה את לב ברניקי בתה אשת אריסתבול בן מרים, לגלות לה את כל הָנה, אשר יצא מלב בעלה, ותקחהו מפיה, ותגדילהו שבעתים, ותספרהו באזני הורדוס, עד כי מרה נפש אריסתבול, וישב לבו מאחרי אשתו. ולמען הדיח את הרעה על אלכסנדר ועל גלפירה אשתו הנאמנת לו, אשר תעבה את ברניקי יבִימְתָה, שמה שלומית דברי בלע בפי פרורה אחיה לעשות שקר בנפש אלכסנדר, כי הורדוס אביו עוגב על גלפירה, למען ירים יד באביו והיתה אחריתו להכרית. ויעש פרורה כן. וימשול אלכסנדר ברוחו, וילך אל אביו ויוכח את דרכו על פניו. ויזעף הורדוס מאד, וישלח ויקרא לפרורה אשר נבאש בו, על אשר השיב ריקם את שתים מבנותיו, אשר אמר לתת לו, בגלל אחת משפחותיו אשר דבקה נפשו בה. וימלא הורדוס את פני פרורה קלון על הנבלה הזאת, אשר הוסיף על נבלותו הראשונה, ויכבד את ידו עליו להגיד לו מפי מי שמע כזאת. וַיַגֵר לו כי שלומית שמה את הדבר בפיו, ויחר מאד אף הורדוס כאחיו ובאחותו ²⁵⁷ואף אחרי, אשר רחקו שלומית ופרורה הרשעים מנגד עיני הורדוס מעט לא שבתה מלאכת המדנים, כי הערים אנטיפטר לשום בחלקת לשון מלאה צדק עלילות דברים על כל שרי בית אביו ועל כל סריסיו, אשר כשטן נראו לו, כי אנשי ברית אלכסנדר ואריסתבול הם, וַיַרְבו עבדי הורדוס, לנגוד את הסריסים ואת השרים ולקרוע את בשרם מעליהם, למען הצל מפיהם דבר על אודות צפונות בני מרים, ולהוביל שרים ונכבדים כצאן לטבח. ויהי בית המלך העריץ לחרדת אלהים, כי ברבות המדנים וההרגה, היתה יש שרי הבית איש ברעהו. זה מצא לו עת מצוא להשבית במעט רכיל את אויבו מפניו. וזה אמר למלט את נפשו במות רעהו, עד כי כמעט כלם יחד נָפָלו, וישמע ארכילי מלך קפודקיא את הרעה הנשקפת אל אלכסנדר חתנו, אשר אֵחד הסריסים הנענים חפא עליו דברי שקר, למען הנצל ממכאוביו ויבא ויתחכם לקנות בתחבולותיו את לב הורדוס, להשלים בינו ובין בניו ²⁵⁸. אך גם השלום הזה גם הסערה הבאה עליו מארץ ערב, לא עמדו לבני מרים האומללים להשיב את חמת אביהם מעליהם לארך ימים. כי בהיות הורדוס ובניו ברומי להשפט לפני הקסר, פשעו בו יושבי ארגוב, ויכרתו ברית עם שִילַי המושל בערבים בשם אדוניו המלך עובד. וישובו יושבי ארגב למעשה החמס והשוד, ויפשטו גם על ערי השדה ביהודה גם בארצות הקרובות, וישללו שלל ויבוזו בז. ויהי בשוב הורדוס וַיַכְבֵד ידו עליהם להשיבם למשמעתו וַיַבְקַע אל ערב וילחם בה, ויפלו משרי הערבים כחמישה ועשרים איש. ושלי הערבי שמר עברתו להורדוס על מנעו ממנו את שלומית אחותו, אשר חשקה נפשו בה. וימהר אל רומי, ויבא לפני הקסר וימצא חן בעיניו ויך בלשון את הורדוס ויבך לפניו בספרו לו, כי שם הורדוס את כל ארצו למרמס. ואלפים וחמש מאות איש מנדיבי ערב ושריה, הוציא אל הורג. ויחר מאד אף הקסר בהורדוס וישלח לו מכתב, כי למן היום ההוא והלאה, לא יוסיף עוד להתהלך עמו כאוהב עם אוהבו, כי אם כאדון עם עבדו. ויפל הורדוס מאד בעיניו, בראותו את צלו סר מעליו. וגם פני המלאכים, אשר שלח אליו הורדוס השיב הקסר ריקם, ויוסף לשלוח אליו מלאכים שניים ולא נתנם עוד הקסר לראות גם את פניו. ובכל זאת לא רפתה רוח העריץ הנדכה כיום מידי תקיף ממנו, וַיִוָעַץ וישלח מלאכים שלישים. והמליץ נקולוס איש דמשק בראשם ²⁵⁹. גם בימי המהומה לא שבת אנטיפטר ממעשהו, וישכור את אידקלס היוני איש אָון ואיש מזמות כאשר עם לבבו, ויקימהו למרגל לאלכסנדר וַיִתַמֵם האיש עמו, ויצל מפיו דברי תלונה ויספרם באזני אנטיפטר אשר הרבה את שכרו כיד המלך, וישלחהו אל אביו לספרם באזניו ולהרבות עליהן כהנה וכהנה ²⁶⁰. אף צוה את איש עושה רמיה, היודע לכתוב בכתב יד איש ואיש, לכתוב בתבונת כפיו, בכתב דומה לכתב יד אלכסנדר, דברי קשר על הורדוס, ולחתום את שם האומלל הזה עליהם, ולהמציאם אל יד הורדוס. והעריץ הזה, אשר כמעט נחר גרונו בצמאו לדם עצו ובשרו, צוה לרתק את בניו, בני מרים אשתו בזקים ולשומם בכלא. ושני מלאכים שלח אל הקסר ומכתבים בידיהם לבקש אותו לשפוט את בניו משפט בנים סוררים, זוממים לקחת נפש אביהם ²⁶¹. ויענה הקסר, אשר נקולוס איש דמשק הצליח להשיב את לבו אל הורדוס, במכתב אף כי המה לבו מאד לגורלו, ממלא הוא את ידיו לשפוט את בניו. וַיוֹעֶד הורדוס בעיר בָרוֹתַי סוד חמישים ומאה איש מנציבי רומי, משריהם ופקידיהם, וַיַגֵש לפניהם את משפטו בדברים קשים מאד, אשר נתנו אותו כמעט לחרפה בעיניהם, וימצאו רק ארבעה מן השופטים, אשר התחזקו להציל את בני מרים מרעתם. אך עיני כל יתר השופטים לא היו אל משפט צדק, כי אם למצא חן בעיני הורדוס עד כי לא להו על לבם לקרוא לאלכסנדר ואריסתבול, ולשמוע מה בפיהם. אחרי אשר הוציא הורדוס אל הורג ברחוב העיר שלוש מאות איש, פקידים ואזרחים, אשר נחשדו בעיניו לאוהבי בניו הואילו אוהבי הורדוס, הרומים והיונים, לעשות את הטוב בעיניו, ככל אשר עשו עבדיו החנפים שופטי מרים אשתו, וישפטו את בניו משפט מות, מבלי קרוא להם לעמוד ולהצטדק לפניהם ולהגיש עצֻמוֹתיהם במו פיהם, ויחרצו משפט על פי דברי אביהם איש ריבם החפץ במותם. לוא הגיש הורדוס את משפט מרים ואת משפט בניו לפני שופטי ישראל, לפני הלל ושמי וסנה דריהם, כי עתה לא עשו את הטוב הזה בעיניו. אולם כמה מכאובים חשכו ממנו בשפטם משפט צדק בלי משא פנים, וכמה עמל הסתירו מעיניו? אך לבו בטח רק באויבי העם, אשר מלך עליו. על כל אכל העריץ זעום ה' מפרי כפיו, ומן הטוב, אשר עשו אלה לו. ואלכסנדר ואריס תבול שני בני מרים החשמונאית מתו בחרב אביהם האדומי האכזרי, לא על פי משפט חוקקי ישראל ולא בירושלם מקום הצדק, עיר ממלכת ישראל, כי אם על פי משפט הרומים והיונים, ובשמרון צרתה, עיר “צרי יהודה ובנימן” מעולם. ולבלתי תת ענין לעם לתלונה, צוה הורדוס למהר להוציא בעלטה את יוצאי ירכו חללי ידיו באשון לילה אל מבצר הרקניון, אל המקום, אשר גם במותם נבחר להם מבית חייהם, מבית הורדוס אביהם, כי במבצר הזה נאספו אל קברי אחי אמם החשמונאים, אשר היו קבורים שם ואשר את שמם ואת זכרם אהבו, מהורדוס אביהם ומשלומית דודתם ומכל זרע אנטיפטר המרעים והנכלים ²⁶².

והורדוס, אשר מיראתו לנפשו הוציא אל הורג את בניו הנקיים, אשר מעודם לא חרשו עליו רעה, נתן זה עתה חרב ביד בן אחר היוצא מחלציו, הזומם באמת לקחת נפשו. הבן החנף והמרע הזה הוא אנטיפטר, אשר גם ברעה, אשר הדיח נבל זה על אחיו הטובים ממנו, חשב שתי מחשבות, האחת, לגזור אותם מארץ חיים, והשנית למלא את אביו, אשר שנא תכלית שנאה, שכרון ויגון, למען יטרוף נפשו באפו מפוקה ומכשול לב. ולמיום מות בני מרים, היתה כל מזמתו למהר לשלוח גם אביו בדרך, אשר שלח אותם, ומיראתו את הורדוס אביו פן יודעו לו נכליו, אשר נכל ושקריו אשר שִׁקֵר, בדבר אחיו המומתים והפך עליו את ידו הקשה. אף חסדי הורדוס לשני בני אלכסנדר בנו, ולשלושת בני אריסתבול ולשתי בנותיו, אשר הָמָה לבו אליהם מאד, ויגדלם כיד המלך, אף חסדי הורדוס אלה לבני בניו, היו כקוצים בעיני אנטיפטר. כי דאג פן יְבַכֵּר אביו, בעבור עליו רוח, אותם על פניו, והוריש את כסאו לאחד מהם, למען התרצות אל העם, אשר דבקה נפשם בנכדי מרים, ואשר אותו את אנטיפטר, הוסיפו לשנוא ולבזות, לשקץ ולתעב מבראשונה, ואף כי גם נפש כל החיל, אשר דבקה בבני מרים הגבורים, נקעה מן הנבל הנבזה הזה ²⁶³. וישם את כל לבו לקנות בכסף מלא ובמתנות גדולות את אוהבי בית אביו, ולהסב חבם אליו, ולהיות נאמנים אליו לעת מצא ²⁶⁴.

בסבך ריבי משפחה אלה נאחזו הורדוס, עד כי עיניו כמעט לא היו בלתי אם אל ביתו פנימה, ואזנו לא היתה נטויה, כי אם אל המהומות, אשר רַבו בו. כי מחוץ היה לו שקט מסביב. וגם על בני ארגוב, אשר השקט לא יכולו, הפקיד שומרים נאמנים, לבלתי יוסיפו לשאת ראשם, כי איש גבור חיל ושמו זמרי אבי בית בני בתירא עלה מבבל, זה ימים רבים בראש חמש מאות פרשים רומי קשת, ומאה איש מבית אביו עמו. וַיָתָר מרי מקום לו ולאנשיו באנטיוכיא אָפִי-דַפְנֵי ²⁶⁵, עד אשר לקח אותו הנציב הרומי ויתן לו את בַעֲלת ²⁶⁶למושב. ויהי בהכניע הורדוס את יושבי ארגוב ויקרא לו את זמרי ויכרות עמו ברית, להיות למעוז לו מפני השודדים האלה, ויתן לו חבל נחלה בארץ הבשן, ויעש אותו ואת ביתו חפשי בישראל, ויפטור את נחלתו מכל מס. וינהרו אל זמרי אנשי חיל רבים מבבל וכל איש ירא אלהים מצא שם מחסה. ויבן לו זמרי שם מקום ויקרא את שמו “בתירא” ²⁶⁷. וירבו בני ישראל היושבים במסבי המקום ההוא, ויָסֹבּו לראש באי מועד, אשר יעלו מבבל לחוג את חגיהם, מפני שודדי ארגב ²⁶⁸. וגם בני זמרי ובני בניו היו גבורים אנשי חיל ויראי ה'. ויהי בהם אבירי רוכבים, אשר למדו את ידי בחורי עמם מלחמה לעופף חרב על אויב, בעודם מרעישים את סוסיהם ²⁶⁹, ותופשי תורה חכמי לב היו בתוך בני בתירא, אשר הורו את תורת אלוהיהם בקהל רב. ואחד מהם חכם ונשוא פנים ישב בירושלם ושמו יוחנן בן בתירא, אשר ביתו היה בית מועד לנכבדי חכמי ישראל וסופריו, הלא הם "זקני בית שמי וזקני בית הלל ²⁷⁰.

הדבר הזה הוא כמעט הדבר האחד, אשר נשמר בספר מכל מעשי הורדוס, אשר עשה לצרך העם והארץ באחרית ימיו. ומרבית עסקו היה רק בתוך ביתו, אשר רבתה בו המהומה והמשטמה עד למעלה ראש. פרורה, אשר היה לנסיך מושל, החליק אל אנטיפטר, ואנטיפטר גם הוא אמר לגנוב את לב דודו זה. אולם אשת פרורה, אשר ידה היתה בסתר עם העם, הטתה היא ואמה ואחותה, את לב פרורה להיות ידו נכונה עמם ולכרות שוחה לאנטיפטר זעם אלהים ואדם. וְתַעֲרֵמְנָה להטות אליהן את לב דורי האשה הפותה והרעה, למען תדענה את כל מוצאי אנטיפטר בנה ואת מבואיו. ותצלח בידן להשיב את לב פרורה מאחרי אנטיפטר. ורבים היו מתי סוד אשת פרורה בין כת הפרושים, הכת הנאמנת לעמה ודבקה בה בכל כחה. ושני סריסים העומדים לפני הורדוס, שמו גם הם את נפשם אל משמעתה. ומי יודע מה היתה אחרית הדבר, לולא בחנה עין שלומית את מעשה נשי בית פרורה, ותגל את אזן הורדוס. וישפוט משפט מות את הפרושים, אשר עזרו אחרי אשת פרורה, ואת שני הסריסים הנאמנים לה, ויך לפי חרב גם את כל הסריסים, אשר לא נמצא להם עון אחר, בלתי אם אשר כבדו את הפרושים. ²⁷¹ ופרורה, אשר נטל עליו אחיו אחת משתי אלה לגרש את אשתו, או לעזוב את ירושלם, בחר באהבתו את אשתו, לעזוב את עיר ממלכת אחיו, ולהנזר על ארץ ממשלתו הקטנה. ואנטיפטר סבב את פני הדבר, כי ישלח אותו אביו רומי, ויעש הורדוס כן, וישלחהו, ויתן בידו מתנות גדולות לקסר, ומכתבים לתת את בנו לחן ולכבוד בעיניו. עד כה וכה מת פרורה פתאם ²⁷², והשמועה, אשר באה אל הורדוס, כי מת ברעל אשר שמו במאכלו, המריצה אותו להכביד את ידו על נשי בית אחיו, להציל מפיהן דברים אדות מותו. ותגדנה לו הנשים בתוך יתר דבריהן, אשר יצאו מפיהן, גם את כל אשר ידעו בדבר מתכוֹנת אנטיפטר אל פרורה, גם את כל המחשבות הרעות, אשר יחשוב הבן הזה על אביו, ואת כל נכליו אשר יתנכל על אביו, וכי עינו רעה מאד בארך ימי אביהו. ותגדנה לו את כל דברי הסֵתר אשר היה להורדוס אליו, אשר בפחזותו גלה אותם להן. ותפקחנה עני העריץ הזקן, לראות, כי הבן המביש הזה אשר בו בטח לבו, היה ראש מסבי כל הרעה הבאה על ביתו מיום בואו לשבת עמו, וכי מתנקש הוא גם בנפשו. ויאמר לפקוד עליו את דמי בני מרים אשתו האהובה, אשר זה עתה הכיר, כי מיד אנטיפטר הנבל נגזרו. ותהי ראשית מעשהו, לשלח את דורי אֵם בנו בקלון מביתו. בעת ההיא שלח מעל פניו, גם את אשתו בת שמעון בן ביתוס הכהן הגדול, כי שמע כי גם היא ידעה את כל המדנים, אשר יצמידו עליו אנשי ביתו. ויסר את שמעון מִכַהֵן 3756–14 ויתן את הכהונה למתיא בן תיאפיל ²⁷³. – לכהן הזה קרה מקרה כי נטמע פתאם ביום הכיפורים ויכהן תחתיו ביום ההוא יוסף בן אלם איש ציפורי ²⁷⁴. – ובשוב אנטיפטר מרומי, שם הורדוס את וָרוֹס ²⁷⁵נציב בארצות ארם לשופט נפשו, ואת דבריו שם בפי אוהבו ניקולוס איש דמשק, אשר קם לאנטיפטר למגיד פשע. ותִגָּלֶה ביום ההוא כל רעת אנטיפטר וכל הנכלים, אשר נכל לאביו גם בירושלם, גם בשבתו ברומי. וישפטוהו ורוֹס משפט מות ויאסרוהו בכבלי ברזל, וישימו אותו במשמר ויקדשוהו ליום הרגה, ומלאכים שלח הורדוס אל הקסר, לבקש אותו להקים את משפט בנו אשר שפט ורוֹס ²⁷⁶. ומרת נפש הורדוס, עלתה עד מרום קִצָה, וַיָחֵל ויפול למשכב, ויצו לביתו, ויפקוד את בניו ואת כל אוהביו ואת שלומית אחותו ואת הקסר, בעושר רב. לעומת זה, זעף בקהל העם אשר מלך עליו, ואשר מידו לו הרִבֹאוֹת והרבבות, אשר פזר לרצויי נפשו, כי הבין אף הרגיש, כי העם הזה יראה, בכל המוצאות את אלוף זה הרוכב לראשם, יד ה' המשלם גמול לאויביו. ובאמת התגעשו בעת ההיא מבחר בני הנעורים תלמידי הסופרים בכפם להשבית כל זכר למראות הנכר, אשר מלא הורדוס את ירושלם פה לפה, ומוריהם הגדולים מחזקים את ידיהם. ותהי ראשית מעשיהם להסיר מעל שער האיתון אשר בבית ה', את פסל נשר הזהב הגדול, אשר נתן הורדוס לכבוד מלכות רומי ויתפשו עבדי הורדוס ארבעים איש מן הקושרים, ואת שני מוריהם הנכבדים, ויביאום לפני הורדוס, ולא כחדו ממנו דבר, ויגַלו אליו את כל לבם ואת כל מחשבותם עליו בלי כל פחד. ויעבר הורדוס את מתיא בן תאופיל, אשר גם ידו היתה עם הקושרים מכהונתו הגדולה, וישם את יועזר יבמו ²⁷⁷תחתיו לכהן גדול. ואת שני הסופרים ואת תלמידיהם אשר נתפשו, שרף באש. על הלילה ההוא יאמרו סופרי הדור ההוא, כי אסף הירח את נגהו. ומחלת העריץ הלכה הלוך וכבוד, ויעצמו מכאוביו מאד, ויעל רקב בבשרו, ותעל צחנתו, עד כי נדדו כל רואיו ממנו. ורק מפחד מות משלו סריסיו ברוחם לעמוד לפניו לשרתו. וגם בפעם הזאת, בהיות שאול ערום נגדו, חמס מזמת בלעיל, אשר כמעט לא נשמעה עוד בגוים כמוה, כי, בעצם היום, אשר פקד לחלוק לכל בני חיל הנכר, אשר היו לשבט נוגש לישראל, חמישים אדר כמונים כסף לגולגולת, צוה לאסוף אליו כל נכבדי יהודה וירושלם, וישם עונש מות על כל איש, אשר יפקד מהם, ויכלאם במקום אחד ביריחו, אשר שם שכב אחרי התרפאו במעינות לָשַׁע המשתפכים אל ים המלח. ויצו את אחותו שלומית ואת אַלֵכסא בעלה, אשר זה מעט היתה לו לאשה לאמר: כצאת נפשי וסבוֹתם על נכבדי העם והכיתם אותם לפי חרב, לא תחיו מהם נשמה, למען יתאבל כל העם אֵבל כבד ולא ישמח ביום מותי ²⁷⁸. עודנו מְצַוֶּה לביתו ותחי עוד רוח העריץ, אשר דם היה משקהו משיב נפשו, לשֵׁמע בשורת הרשיון, אשר בא מאת הקסר לעשות באנטיפטר בנו כטוב בעיניו. וימהר ויצו לרצים העומדים לפניו להמיתו ולקברו במבצר הרקניון ²⁷⁹, ולבלתי שים לו כל כבוד בקבורתו, וְיֵעָשֶׂה כן, ומקץ חמישה ימים מת 3757–3 גם מלך הבלהות הזה, אשר משחית כמהו לא קם עוד לישראל מקרב ביתו. עבד יליד בית, בוז משפחות זה, הרבע להרע לעם, אשר מלך עליו, מכל אשר היה לפניו. אכזריות מנשה ואלכסנדר יני, אד כשחוק צדיק תמים נחשבה למול רשעת העבד המולך הזה, אשר נִבל את כסא דוד וַיֵרְדְ בישראל באף שבע ושלושים שנה. שלש שנים נלחם וארבע ושלושים שנה מלך עליהם בירושלם, קרית חנה דוד. טפי דמי שרידי בית חשמוני הנכבדים והנהדרים, ודמי חכמי ישראל הקדושים והטהורים, הודיעו את עקבי הליכות ממלכתו לדורו. וזכר הדמים האלה דמי השרים והחסידים, ודמי כל נאמן לעמו ולתורתו, אשר עלה על ספר דברי הימים לישראל, יהיו למצבת זכרון מזכרת עון, ועד יום אחרון, יהיה שם העבד המולך הזה, לחרפה ולמחתה לשמה ולשרקה בפי כל זרע יעקב.

ושלומית אשת הדמים, אשר כל מלאכתה בעולמה היתה, להסגיר נפשות נקיות ביד אחיה לטבח, השכילה וַתֵּטָב את דרכה ביום מות הורדוס, כי העלימה את דבר מותו מן החיל החונה ביריחו, ותצא אליהם ותגד להם, כי נחם המלך על הרעה, אשר חשב על נכבדי ישראל, ויצו לשלחם כרגע לחפשי, ותפתח לפניהם את שערי העיר וילכו לדרכם לשלום ²⁸⁰. אחרי כן הודיעה את דבר מותו, ויובילו אותו בניו מיריחו אל מבצר הרודיון, ויקברו אותו בניו בפאר רב מאד ²⁸¹, אך לא בכבוד גדול, כי לשום פאר על ארון המושל, ולשַוֹת הוד והדר על מערכות הצבא, אשר נהרו אחרי ארונו השיגה יד חיל הנכר, אשר דבק בם כל ימי חייו. אך כבוד למלך במותו, לאמר, אֵבל בכל לב על הלקחו מעל ראש עמו, רק מיד העם ינתן ומלבו יצא. ועם בני ישראל לא יכלו להתעצב על מות החלל הרשע, אשר כל ימיו היה הוא ואביו וכל ביתו כשחל לשריו ולבית מלכו וכהניו, וכדוב אורב לחכמיו וסופריו, כעש לבית יעקב כלו וכרקב לכל קדשיו ומחמדיו ותפארתו העתיקה. על איש נבל ובליעל, אשר דמי העם, אשר מלך עליו, נחשבו לו כמים וכבודם ויגיעם לאָין, ואשר לכל בזוי בגוים שונא העם הזה, לא היו בפיו די חלקות ומחמאות להחלק ולהתרפס לפניו, ובאוצר ממלכתו לא היה די כסף וזהב להתרצות אליהם ולקנות במחיר יגיע ישראל ועמלו, אשר יגעו ימים ושנים, צחוק קל אחד מפי הולל אחד יוני או רומי; על מות איש כזה, לא יכול עם, אשר לא תמצא בפיהו לשון תרמית, להתעצב ולהתאבל. כי אם הודו לה' חסדו, אשר פדם מיד צר האורב להם מקרב ביתם, וישו את יום מותו יום טוב לדורותם ²⁸².

3. שׁלטון יורשׁי הורדוס ושׁלטון נציבי רומי הראשׁונים

עיצוב!!!

ארכילי מלך ביהוּדה ופיליף מושל בארגוב. נכלי ארכילי לגנוב לב העם שבים ריקם. מספר בירושלם על הסופרים המומתים. תקומת העם בערב פסח. מטבח בבאי מועד ביד חיל ארכילי. ארכילי ובית הורדוס הולכים רומי והשלטון נמסר עד בוא ארכילי לפיליף. ורוס שליט ארם בא להשביח שאון העם. זבי הרומי שם חותם על היכל הורדיס ורוצץ את העם, העם בוזז את אוצרות בית הורדוס. מרד העם בארכילי ומבוסה בחג השבועות. בזת אוצר המקדש בידי זבין.²⁸³

 

ימי שׁלטון נציבי רומי הראשׁונים    🔗

יהודה הגלילי מתקומם. גדודי מארבים. שמעון ואתרונגה הגבורים שמים שמות ברומיים ובהיכלי הורדוס. זקני חיל הורדוס והאדומים מסתפחים אל המתקוממים. עלילות ורוס, משפט בני הורדוס לפני הקסר. מלאכי ישראל שונאי המלוכה ברומי. חלוקת-ארץ חדשה בין יורשי הורדוס. ערים נקרעות מגבול ישראל. ארכילי שב. יועזר נגאל מן הכהונה ואלעזר מכהן. רומי שמה חותם על בגדי כהונה. מעשי ארכילי וחטאותיו. אלכסנדר המתאמר. ארכילי גולה, הון בית הורדוס מחרם לאוצר רומי. מעשי פיליף ואנטיפה. קופוניוס, הראשון לנציבי רומי. קויריניוס שליט ארם שם מס על רכוש כל יחיד. יהודה הגלילי יוסד כת חדשה. מוכסים והגבאים נחשבים כבוגדים. החברים גורשים אותם מתוך חבורתם. נדבת בבא בן בוטא וראשית תגבורת בית הלל על בית שמי. מות הלל ונשיאות שמעון בנו, יונתן בן עוזיאל, דרכיו ותרגומו. זקני ב“ש וב”ה ומתכונתם איש לרעהו. העליות. תעלולי הכותים. מות אוקטפין וקסרות טיבר. בנין עיר קסרי פיליפי ועיר טבריא. הנציב פינטוס פילטוס ותעלוליו. דיני נפשות נטלים מן הסנהדרין. מושב הסנהדרין בחניות. פילטוס שולח יד באוצר המקדש. תלונת העם. טבריוס מגלה ארבעת אלפים בחורי ישראל מרומי. טבר קורע אליו את ארגב אחרי מות פיליף. חסדי ויטלי שליט ארם לישראל. מות טבר.

3793 – 3757

בהִוָדע ביריחו דבר מות הורדוס, הקהילה שלומית את כל החיל הנמצא בעיר ואת כל יושביה, ותלמי איש דמשק, אחי ניקולוס הסופר, זקן שרי בית אדוניו, יצא אליהם, ויפתח לעיניהם את ספר המצוה, אשר כתב לפני מותו, כי מבני תשע נשיו שהיו לו, ימלוך תחתיו אַרכילי, אשר ילדה לו מלתכי ²⁸⁴) אשתו הכותית. ופיליף, אשר ילדה לו אשתו קליאופטרה מירושלם ימשול בארץ ארגוב וסביבותיה, ואנטיפה אחי ארכילי בן אמו הכותית יהיה גם הוא לנסיך מושל ²⁸⁵), ויריעו כל החיל ואנשים מדלת העם ויקראו: יחי המלך ארכילי! וארכילי איש הולך אחרי עיניו, ובהיותו הוא ואחיו באָמנה ברומי לא יצא עליו שם טוב ובני ישראל, אשר שם, התאוננו עליו רע באזני שרי המלכות, כי ישית מוקשים לנשיהם ובנותיהם ²⁸⁶). אך במות אביו, שם ארכילי את לבו, לקנות את לב העם, לבלתי יתיצבו לשטן לו. ויתמם, ויעש לאביו אבל שבעת ימים,למען יראו יושבי ירושלם, כי מחזיק הוא בתומו בכל חקות אבותיהם, ויחלק אליהם, וידבר על לבם בחצרות המקדש, כי ירפא את ישראל מכל המכות, אשר חִלתה בם ממשלת אביו. ובהפגיע בו הנקהלים בבית ה‘, להקל מעליהם את העול, אשר נתן אביו, להמעיט את המס הכבד ולשלח את האסירים הרבים, אשר אסר הורדוס לחפשי, לא השיב את פני איש, אף לא עשה רצון איש, באמרו, כי לבו תמים עם העם, אך לא יוכל לעשות קטנה או גדולה, עד אשר יחזקהו הקסר על כסאו אז תכון ממלכתו בידו. ²⁸⁷). אך מהומות גדולות מתלונות האלה קמו בירושלם, כי דמי הסופרים הגדולים מתיא ורעיו ותלמידיו הקלוּיִם והמאֻכלים בידי הורדוס העריץ’ אשר לא נתנה להם עוד קבורה, לא נתנו דמי לבני הנעורים, אשר דבקה נפשם במוריהם אלה, וידרשו את דמיהם מיד החנפים יועצי הדמים, אשר חזקו את ידי הורדוס להרוג אותם. ויאיצו להסיר את הכהונה הגדולה מיד יועזר, אשר הקים הורדוס. ויסובו הסופדים בשוקים וברחובות, לקרוא כל העם אל אבל, ויגדל המספד מאד בכל העיר ובבית ה‘. ומראה שרי בית אביו, אשר שלח ארכילי לדבר על לב העם לנוח מזעפו, היה כפחם לאש חמתם ויחרישו את שנואי נפשם אלה בקולי קולות, ויסקלו אחריהם באבנים, וישובו המלאכים ריקם אל שולחם, מבלתי יכולת להשמיע דבר. ולב שונאי בית הורדוס בטח ביושבי הערים, אשר עוד מעט יעלו לזבוח את הפסח בירושלם, כי ישיתו עמם את ידם להפוך את בית האדומי משורש. וישלח ארכילי בארבעה עשר לחדש ניסן, ביום עשות הפסח שר אלף ואלפו אל בית ה’, לעצור בעד מחרחרי הריב ולתפוש בם ולהסגירם בידו, אם לא ישימו לפיהם מחסום. ויתגעש העם מאד וירגמו אותם באבנים ויפלו חללים באנשי החיל, ושר האלף נס וימלט על נפשו. אז נוססה בארכילי רוח הורדוס אביו ויקף את המקדש בגדודי הפרשים רוכבי סוסים, לבלתי תת לו יוצא ובא. ואת חיל רגלי השליח בהמון החוגג את חגו בבית אלהיו בשמחה ובהלל, וישחיתו בם המרצחים השכירים כשלשת אלפי איש ארצה, ויהפך להם משוש חגם לאבל. וינוסו פלטי חרב בן העבד הזה אל ההרים, אשר במסבי ירושלם, מבלי עשות הפסח ²⁸⁸). ויקם לו הנבל, במעשהו אשר עשה, את כל העם לאורבים מבקשי נפשו. והשנאה הזאת הרֵעה לארכילי שבעתים, בהיות גם עין כל נפשות בית אביו האדומיות, אשר אהבה וחסד לא ידעו מעודן, צרה בו מאד. אך קרוביו אלה צאצאי אנטיפטר היו, וידעו להחליק שלון ולכסות מזמה. ויטמנו לו מקושים במועצותיהם, אשר יעצו לו כדורשי שלומו וטובתו. ויהי בראותו, כי נקעה ממנו נפש כל העם וירא, כי חסד הקסר הוא כיום משגבו האחד, ויפקד את השלטון ביד פיליף אחיו, וישם פניו אל הים, הוא ואמו, לרדת אל האניה לבוא רומי, ותלך עמו שלומית ובניה ורבים מאנשי בית הורדוס, למען דבר טוב עליו באזני אוקטפין, ובקרבם שמו ארבם. אחרי צאת ארכילי לדרכו, בא ירושלמה ורוֹס ²⁸⁹) שליט ארם, להשביח את שאון העם, ויכבד את ידו על המחרחרים, ויצג שם לגיון אחד וישב למקומו לאנטוכיא. אך עד מהרה שב השאון לקום, כי שלח הקסר את זבין ²⁹⁰) הרומי לשום חותם צר על אוצרות הורדוס, וישם לו זבין רצים ויערוץ את העם, אז קמו המון יושבי העיר ויתפשו את היכלי המלך ויבוזו את אוצרות הורדוס. ובחג השבועות בהועֵד כל העם ירושלמה, הכו באי המועד הנקהלים בהר הבית מכה רבה בחיל רומי הסובב אותם. ויהי, כי אבדה עצה מן הרומים להמלט מידיהם, ויציתו אש באולמי המקדש, ותאחז האש את הקירות, ויתך זהב הגגות המשוח בדונג, וימותו כל העם הנועד שם במכאובים גדולים, ותרם יד החיל הרומי ויבוֹזו וישסוּ ככל אות נפשם, וזבין בזז ארבע מאות ככר מאוצר המקדש. אך בכל זאת לא אסף העם את ידיו, וישימו מצור על הרומים ועל אנשי ארכילי, אשר נסגרו לבא במצודת ארמון הורדוס, גם רבים מאנשי חיל הורדוס נלוו עליהם. ובצפורי קם יהודה ²⁹¹) בן לחזקיה, ראש המאָרבים, אשר המית אותו הורדוס, ויאסוף עם רב ויפרוץ דלתות בית הנשק ויאזור את כל אנשיו כלי מלחמה. ואיש אחד מעבדי הורדוס ושמו שמעון, חסון כאלון, התיצב בראש גדודים וישרוף את היכל הורדוס אשר בירחו, ויבז את אוצרותיו וַיֶרב חללי הרומים ובעלי ברית הורדוס בעבר הירדן, אשר שם שט הוא ואנשיו. כמעשה שמעון עשה רועה ענק ורב אונים ושמו אתרונגה וארבעת אחיו, אשר התיצבו בראש גדודים וישימו שמות באויבי עמם: מלבד זקני חיל הורדוס, אשר פשעו מתחת יד בית אדוניהם ויסתפחו על הנאמנים למולדתם, נפלו אליהם גם עשרת אלפי איש מבני אדום ויהיו זרוע לישראל. אך עד מהרה בא ורוֹס וכל חיל המצב הרומי, אשר בארם והמון גדודי עמים אחרים עמו וישרוף את צפורי באש, ואת יושביה מכר לעבדים ואת אמה, אשר שם נלחם אתרונגה שרף ורוֹס. אך כל יושביה נסו על נפשם לפני בואו, וגם בבני ירושלם עשה שפטים, כי את ראשי אנשי המלחמה אלפים במספר הוקיע על עץ ²⁹²).

בימי היות הארץ למשסה ולמבוסה, נדונו נפשות בית הורדוס על מלוכת העם, אשר הן היו בעוכריו. ארכילי הגיש את ספר המצוה, אשר כתב אביו, ואת טבעתו אל הקסר, אשר ישב בסוד יועציו לבקר את הדבר. אף אנטיפה אחי ארכילי, בא רומי וימסור ביד הקסר, את מכתבו, אשר בו דרש, להסב אליו את ממלכת ישראל. ויקם איש מליץ מבעלי ברית אנטיפה, ושמו אנטיפטר בן שלומית, ויתן דופי בארכילי ובכל דרכיו, ובכל הליכותיו, וידרוש מידו את דמי שלשת אלפי נפשות בני ישראל, אשר שפך ביום מועד במקום הקדש, בטרם מלא עוד הקסר את ידו למשול ולעשות מלוכה. ויבכר את אנטיפה על פני ארכילי אחיו, ויחזק את דברו באמרו, כי הקדים הורדוס לכתוב את ספר המצוה, אשר בו הנחיל הורדוס את ממלכתו לאנטיפה, בעודו חזק ומלא עצה ותושיה, ואת ספר המצוה האחרון, אשר בו הוריש את כסאו לארכילי, נתן אחרי אשר סר כחו. גם ורוֹס וזבין תמכו ממקומם את אנטיפה, בהגידם במכתב אל הקסר את תהלת אנטיפה ואת רשעת ארכילי. אך ניקולוס איש דמשק עמד לימין ארכילי, בענותו באזני הקסר על דברי אנטיפטר, ויתן את דם ההרוגים בראשם, ואת ארכילי הצדיק וירחץ בנקיון. ויט הקסר אזן אל דברי ניקולוס, וידבר דברים טובים על לב ארכילי ²⁹³). אך עד כה וכה התחולל על ראשו סער גדול מירושלם, כי המשמות, אשר שמו בארץ, המלחמות “אשר קמו למימי אריסתבול הראשון ויני המלך וכל-ימי הורדוס עד המטבח, אשר הכין ארכילי” ורוס וזבין, פקחו עיני העם להתבונן, מה טובו לישראל הימים אשר רק שלטון הארץ מבית היה נתון בידם, ומחוץ דבר לא היה להם עם גוי וממלכה, ועריץ רודה באף לא היה רוכב לראשם, כי אם הכהן הגדול מקרב אחיהם עמד וירעה את עמו, לא בזרוע רמה ובשבט נוגש, כי אם בעוז ה' בשבט מישור, וינהו אל ימי התום והשקט ההם, ויאמרו לחדש אותם. כי ככל, אשר מעבר מזה, היתה, למימי המלחמות הראשונות באנשי אנטיוכוס, חרב גאוה לתפארת אדם גם בישראל, כן הלך כבוד כח הזרוע הלוך ודל בכל תפוצות ישראל, למן היום אשר הלכה קרן תורת משה והנביאים הלוך עלֹה ורום ביד הסופרים, אשר הפיצוה הרחיבוה מדור לדור. ותחת, אשר בימי אלכסנדר מקדון ומלכי יון הראשונים, אשר מלכו אחריו, היו גבורי ישראל לחיל משמר להם בפני העמים המתפרצים ²⁹⁴), החלו בימי שמעיה ואבטליון, ובימי הורקנוס בן יני, למצוא בעבודת החרב מוקש רב לתורת אלהי ישראל, עד אשר היו שתי אלה כדברים, אשר לא יכוֹנוּ יחד ביד עם אחד ²⁹⁵). על כן נשאו את נפשם ותכלינה עיניהם אל ימי הדורות הראשונים, בטרם הסתבכו במלחמות תנופה גם מחוץ גם מבית, ויאמרו לחדש את הימים ההם כקדם ולשום את השלטון החצון ביד רומי, למען תשקוט ארצם מבית, ויאמרו לחדש את הימים ההם כקדם ןלשום את השלטון החצון ביד רומי, למען תשקוט ארצם מבית, אך אחת שכחו חושבי המחשבה הזאת, כי לא כימים הראשונים ימי דורם, כי אחרי אשר ההלנים בפחזותם וברשעתם, הכבידו את ידם על שלומי אמוני ישראל לתפוש בחרב, לא יאמינו בהם עוד מושלי רומי. כי דברי מלחמות גבורי החשמונאים, ודברי מלחמות ישראל בפומפי וקסיוס, וגם בורוֹס וזבין, כבר כתובים הם לזכרון, וכבר יצא לעם ישראל שם בגויים לגוי איתן ואדיר, ובגוי כזה שלא תֵצר עין רומי, וזממה להכשיל כחו ולקדם פניו ולהכריעו, מיראתם פן תחלוף רוח אחרת על פניו, ועלתה על לבו עוד הפעם להיות לעם מלחמה, אחרי אשר כח רב יצוק בקרבו. את הדבר הזה לא העלו על לב וַיִוָאֳלוּ לשלוח מקרב העם מלאכים אל רומי, חמשים איש מנכבדי יהודה וירושלם ושליט ארם ורוס תומך בידם; ויבאו אל רומי, וילוו אליהם שמונת אלפי איש מעדת ישראל, אשר בעיר רומי, ויבאו לפני הקסר וישפכו המלאכים לפניו את מרי שיחם על מלכות הורדוס על עשקו ובצעו, על זממיו ועל עלילותיו, על אכזריתו ועל תועבותיו. ויערכו אליו ואל ממלכתו דמות כתֻמָה, ככל אשר היא, לא הפילו ממנה דבר. וככל אשר זעקו אבותיהם, בתחלת ימי אריסתבול והורקנוס, אל פומפי להעביר מעליהם את עול האחים הנצים ההם ולהשיב להם את סדר ממשלת ארצם כבראשונה ²⁹⁶), כן חלו מלאכי העם הפעם את פני הקסר לפרוק מעליהם את עול בית הורדוס, ולבלת השלט עליהם גם את ארכילי, אשר עשה כמעשה אביו הרשע, לשפוך דמי נקיים בהיכל ה' ביום מועד, גם את אחד מיתר בני הורדוס, כי אם לתת את משמרת הארץ מבית בידם ולשום את הארץ לכל דבר הממלכה העליונה למדינה רומית בתוך מדינות ארם. לשמע פרשת קלון בית הורדוס, נצתה חמת המליץ השכיר ניקולוס איש דמשק וישלך שקוצים על המלאכים ועל עם ישראל כלו. למען טהר את מגניו את הורדוס העריץ ואת ארכילי בנו הנבל, אשר שקלו זהב מחיר דבת שפתיו. ויסר הקסר את ארכילי ממלוך וישיתהו לנשיא עם 2 – 3758 ²⁹⁷), ויתן לו את חצי גבול ממלכת אביו ואת המחצית השנית חלק לשתי ידות, ויתן האחת, הלא היא ארץ הגליל ועבר הירדן לאנטיפה. ויהי המס אשר העלו לו הארצות האלה מדי שנה בשנה מאתים ככר. ולפיליף בן הורדוס נתנה ארץ הבשן וחבל ארגב וארץ חַוְרָן ותעלינה לו הארצות האלה מאה ככר לשנה וכל ארץ יהודה וארץ שמרון ואדום, אשר העלו שש מאות ככר לשנה היו לארכילי. אך את עזה, את גדור ואת חיפה קרע מידו ויוסף אותן על מדינות ארם ויפקוד הקסר גם את שלומית ויתן לה, מלבד הירושה, אשר הוריש לה אחיה, את תבואות עיר יבנה ואשדוד, ועיר פזאֵלי, אשר בנה הורדוס, ואת יער הצרי היקר מאד, אשר בתוכה. ויהי פרין ששים ככר לשנה. והיכל מלך נתן לה באשקלון וחמש מאות אלף כסף. ולכל בני הורדוס ובנותיו נתן הקסר ככל, אשר צוה הורדוס. ובהון העצום, אשר הניח הורדוס מתנה לו, לא נגע עוד הקסר בעת ההיא ²⁹⁸).

וישב ארכילי ארצה יהודה וימשול בה. ולמען הטות אליו את לב העם העביר את הכהונה מיועזר שנוא נפש העם, ויקם את אלעזר אחיו תחתיו לכהן גדול. בעת ההיא ירד כבוד הכהונה הגדולה מאד מאד, כי פקד הקסר לשום חותם צר על בגדי הקדש, אשר יכהן בהם הכהן הגדול ולבלתי הוציא אותם, כי אם לשלש הרגלים וליום הכפורים. ויהיו בגדי הכהונה גנוזים בבירה, הלא היא מצודת אנטוניא, במקום, אשר הכין להם הורקנוס הראשון, בארון אבן ²⁹⁹) חתום בחותם הכהן הגדול והנציב ³⁰⁰). וגם אלעזר לא הרבה לשבת על כנו, כי לא ארכו הימים ויתן המושל הפוחז את כהונתו ליהושע בן סיעא ³⁰¹). וילך ארכילי בכל חטאות אביו וירד בחזקה ביהודה ובשמרון וילך אחרי עיניו ויעש את הרעה בעיני ה' לקחת לו לאשה את אשת אחיו, את גלפירה אשת אחיו אלכסנדר בן מרים, אחרי היותה לאשה ליוֹב מלך לוב. אף בדבר הזה נחה עליו רוח אביו, כי רחב לבו לבנות ולכונן, ויבן עיר ויקרא אותה אַרכילֵאָה כשמו. ויבן גם את ארמון ירחו ההרוס, ויעש תעלה, ויוצא בה את חצי המים, אשר ישקו את עיר נערה ³⁰²) ויט אותם על אדמת ירחו וישוקק בה את מטעי התמרים אשר נטע, ואשר יצא להם שם גדול בכל הארצות. זולת זאת לא עשו ידי ארכילי תושיה. וגם אחרי אשר כלו הקושרים, אשר קשרו בימי היותו ברומי אחד אחד ולא נותר מהם בלתי אם הצעיר באחי אתרונגה, לא יכול לו ארכילי בחרב. ולא היתה לו דרך אחרת, בלתי אם לכרות ברית שלום עם הגבור ההוא ³⁰³). ובכל רפיון ידי העריץ החלש הזה, לחץ ויערוץ את ארצות ממשלותיו מאד, ותקע ממנו נפש העם, וישמחו למצוא תואנה בראשית ממשלתו להסב אותה ממנו ולתתה אל הטוב ממנו בעיניהם, כי קם בצידון איש יפה מראה ורם קומה, אשר תארו כתואר אלכסנדר בן מרים, אשר ילדה להורדוס ויתלקט עליו איש מרמה ויורהו לעשות שקר בנפש העם, כי הוא הוא אלכסנדר, אשר חמלו עליו מלאכי המות, אשר שלח בו הורדוס, ויתנו פלטה לו ולאחיו. וימיתו שני אנשים אחרים תחתיהם, ויט לב העם אחרי האיש הזה; ויהי בלכתו באניה עירה רומי, ויחרדו כל בני ישראל יושבי האיים לקראתו, ויתנו לו כסף וזהב לרוב. ובני ישראל ברומי יצאו לקראתו ויביאוהו במטה כבודה ויתיצב לפני הקסר לבקש מידו את הממלכה, ויסר הקסר את מעשה התעתועים וישלח אותו לעבוד עבודת פרך באניות מלחמה, כי רב אונים היה ואת האיש אשר הסית אותו המית בחרב ³⁰⁴). אך גם אחרי סור השטן הזה טלפני ארכילי לא שקט על כסאו, עד כי שלחו גם בני ישראל גם הכותים, מלאכים אל רומי לצעוק עליו חמס בעיני הקסר. ואחרי, אשר לא מצא מושל רומי זה עוד חפץ בבית הורדוס, שש מאד להשליכהו מעל פניו כנצר נתעב. וישלח מלאך באניה ארצה יהודה ויורד את ארכילי מכסאו ויגלֵהו ארצה גליא עירה וְיֶנָה 7 – 3767; אז החרים הקסר הרומי את כל הון בית הורדוס לאוצר ממלכתו ³⁰⁵).

ולא ארכו הימים ותמת גם שלומית אחות הורדוס ותנחל את אחוזותיה לקסרת ויסוב כל הון בית הורדוס ומרבית ארצות ממשלת ידו אל רומי, וכמעט אבד זכר לעריץ ולהמונו ולשאונו, בטרם מלאת עוד שבע שנים למותו, לולא משלו עוד בניו הנסיכים הקטנים, פיליף ואנטיפה איש בארצו הקטנה ממשל רפה. ויתחרו שני האחים האלה איש באחיו, לעשות להם שם, בבנין ערים ולעשות חונף לקסרי רומי, בקראם את שמותם עליהן.

ותחת המושלים, אשר משלו ביהודה מימי יונתן ושמעון החשמונאים עד גלות ארכילי, שלח אוקטפין קסר רומי אחד משרי פרשיו ושמו קופוניוס, להיות לנציב ביהודה ולעשותה למדינה אחת ממדינות רומי. ויהי קופוניוס הראשון לנציבי רומי, אשר רדו בישראל. ויפקוד הקסר על הנציבים לפַקֵחַ על המס, כי ירימו אותו יושבי הארץ לאוצר רומי, ולשום עין על משפט הסנהדרין, אשר ישפטו את העם, וימלא את יד הנציבים גם לשפוט משפט מות את האנשים, אשר לא ישמעו בקולם. וישם קופוניוס את העיר קסרֵי, אשר בנה הורדוס על שפת הים, למושב לו ולכל הנציבים, אשר קמו אחריו. ותהי קסרי, אשר בנה העבד האדומי בדמים למארב לנוגשי רומי, אשר ישבו שם למו ארב, לציון ולעמה ולכל קדשיה ומחמדיה.

ועם קופוניוס הנציב-הראשון שלח הקסר את קוירינוס, השליט בכל ארץ ארם, אשר אליה נספחה ארץ יהודה לקחת את אוצר ארכילי, ולשלוח אותו רומי, להעריך את קנין כל יושבי הארץ, להרים על פי הערך הזה את המס לגלגלתם ולבתיהם. הפקודה הרומית הזאת, אשר השליטה עין זרים בְמַצְפֻנֵי כל בית יחיד בישראל, פקחה את עין הדבקים בעמם, לראות כי הסכילו עשֹה בבקשם את קסר רומי ביד מלאכיהם, כי יהפוך את ארצם למדינה רומית, כי אחרי אשר הודיעו בני ישראל, לא אחת ולא שתים, את ידם ואת גבורתם גם למלכות האדירה הזאת, הלא תהיינה עיני הממלכה הקשה בהם לאכול אותם בכל פה, לבלתי היות בם עוד כח להתקומם בפניה לעת מצוא. על כן נשא יהודה הגלילי בן לחזקיה, אשר הרגו הורדוס, נס לבני עמו לעמוד על נפשם, ולבלתי קבל עליהם עול מלכות רומי. ויד צדוק איש חיל מחכמי הפרושים נכונה עמו. ויהי דבר יהודה וצדוק אל העם לאמר: הנה ה' אלהי ישראל מלך לעמו, על כן יחשב כל הנוטה שכמו לעול אדונים זולתו כפושע באלהיו. הדבר הזה התלקח כאש בלב בני הנעורים, וינהרו אחרי הגלילי לאלפים ולרבבות וישבע כל הבא בברית הכת את השבועה הגדולה הזאת לאמר: “הנני נשבע בה' האלהים, לבלתי עבוד את כל יליד אשה בלתי אם את ה' לבדו, כי רק הוא אדון כל ורק לו תכרע כל ברך לו ישתחוו כל זרע יעקב, כאשר ישתחוו לו כל צבא השמים” ³⁰⁶). ותקם בישראל כת חדשה נוספת על שלשת הכתות הקימות הלא הן, כת הפרושים הצדוקים והאסים, ויקם שאון רב מאד בכל העם על דבר הערך, אשר העריך אותם קופוניוס ויחלו להרים יד בפקידי רומי. וידבר יועזר בן ביתוס, אשר שב להיות לכהן גדול, על לב הקהל לשבת מריב ולנטות שכמם אל המס, וישמעו אליו ויעשו כן ותשקוט הארץ. ואנשים רבים ראו פרי בפקודה הזאת, כי הקימה אותם רומי לפקידים, לכלכל את דבר המס ולהמציאו אותו אל ידה לנוגשי בית האיש, אשר לא תמצא ידו לשלם ולהעביט אותו או ליסר אותו ולענשו, ויקרא העם לפקידי המס “מוכסים” ³⁰⁷) ולנוגשים בם “גבאים”. ותמר מאד נפש בני ישראל על הבוגדים האלה, אשר למען בצעם נתנו יד לעושקיהם וישימו את חלקם עם שודדים ומרצחים ³⁰⁸). ויפסלו חכמי הסופרים אותם, משבת למשפט ומהיות נאמנים לעדות ולשבועה ³⁰⁹). ויהי נמאס בעיניהם הכסף, אשר אספו מן העם עד כי אסרו לקחת ממנו גם לצדקה או לפרוט מן הקופה, אשר לפניהם מטבע גדולה למטבעות קטנות ³¹⁰), כי כסף חמסים ומעשקות נחשב להם ³¹¹) ואגודת “החברים” הדבקה מאד בעמה ובמולדתה שמה את כל לבה, להסיר את נגע המוכסים והגבאים מעל ישראל. ויקומו ויגרשו מקרבם כל איש, אשר היה למוכס או לגבי ³¹²), כי איש הנותן יד לעושקי אחיו לא ירצה להיות חבר לאנשים, אשר אהבת עמם ומשמרת רוחו היא כל יסוד אגודתם. ויהיו החברים נוצרי תורת מולדתם מכל משמר, והמוכסים והגבאים עבדי רומי, כשני מחנות החונים מערכה מול מערכה, ויחשבו כשתי קצָוֹת וכשני הפכים ³¹³). וכל חמת העם נצתה על יועזר בן ביתוס הנתעב בעיניהם מאד, על אשר הועיל לשרי רומי לשום את הערך לחוק. וינח קופוניוס את רוח העם, בהסירו אותו מכהונתו ויכהן תחתיו ענני בן שת.

ובימים ההם, כאשר נתק כחוט הנעורת חבל הכהנים הגדולים ולא הוסיף עוד לכהן איש תחת אביו כמשפט הכהנים, עד אחרית ימי בית צדוק, וכל ימי בית החשמונאים מיהונתן ועד אריסתבול אחי מרים, בימים, אשר קלעו זרים את מטה אהרן מיד ליד, בימים ההם החל בית הנשיא ראש הסנהדרין, להתנשא למרכז לכל בני ישראל לכל דבר אלהים ולא נסבה עוד הראשוּת הזאת ממשפחה למשפחה, אף לא נחצתה עוד לשנים. ויהיו הלל ושמי הזוג האחרון המאסף לכל הזוגות, אשר קמו בישראל מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, ולמן הדור ההוא והלאה היתה כל הראשות ביד בני הלל, אשר קמו תחתיו לדורותם. ואשר ישבו על כסאם כל הימים, אשר ישב עוד ישראל בארצו. ומה נפלא הדבר, כי אחד מנכבדי תלמידי שמי הרים בכבודו ובעשרו את קרן הלל ויגדֵל את תפארתו וזה הדבר: מימי יוסי בן יועזר נחלקו היושבים בראש הסנהדרין בכל דור בהלכה אחת: אם יש לאיש מעלה עולה וזבח ביום מועד, לסמוך את ידיו על עולתו, ואם לא תחשב למלאכת עבודה. ותהי המחלוקת הזאת המחלקת האחת בדבר הלכה עד ימי שמי והלל, ויחשב שמי על האוסרים והלל על המתירים, וַיִבָדְלו שני המורים האלה גם בדבר הזה, הלל התיר להביא גם שלמים גם עולות ולסמוך עליהן, ושמי התיר להביא רק שלמים ביום חג, בהיותם קדשים קלים, אשר מרבית בשרם תאָכל לבעליה, ויאסור לסמוך עליה ואת העולה, אשר תעלה כליל אסר אף להקריב. ויהי אחרי מות שמי ויקומו תלמידיו לשום את האסר, אשר אסר רבם, לחוק. והלל היה איש נעו מאד ויהי המעט ממנו, כי לא השיב על דבריהם ויסתר גם את מעשהו, אשר עשה על פי דעתו, מנגד עיניהם למען השלום. ויהי שם בבא בן בוֹטא זקן תלמידי שמי וידע, כי דעת הלל היא הנכונה ויתנדב וישלח ויבא שלשת אלפי צאן ממקנהו, ויצג אותם לפני קהל העם ויקרא: כל האיש, אשר יש עם לבבו להעלות עולות ושלמים ולסמוך עליהם, יקח מאלה ויקרִב כטוב בעיניו. ויעט כל העם אל הצאן ויקריבו אותם. למן היום ההוא גברה יד בית הלל ³¹⁴).

ובדבר הזה בטלה המחלוקת הראשונה, אשר היתה בישראל, אשר בה נחלקו כל הזוגות מימי החשמונאים הראשונים עד עצם היום ההוא, אשר שם לה בבא בן בוטא רץ ברוח לבו וברוחב ידו. אך לא המחלקת לבדה בטלה, כי גם בעליה, הלא הם הזוגות, חדלו בימים ההם, ולמימי מות שמי היה הנשיא לבדו העומד בראש העם בכל דברי התורה והמצוה, וקול משׁנַה הנשיא הלא הוא “אב בית דין” לא נשמע עוד על פני חוץ כבראשונה. וגם מי שקם תחת שמי לאב בית דין אין יודע עוד, כי הגברים הלא היו לבתים לאמר: תלמידי שמי נוסדו לאגודה, אשר קראו לה “בית שמי”, ותלמידי הלל נוסדו גם הם לאגודה, אשר קראו לה “בית הלל” והבתים האלה התכוננו בעוד ראשיהם חיים. בשנה אחת אחרי גלות ארכילי מת הלל הזקן 10 – 3770 כליל תפארת ישראל “שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבנו” ³¹⁵) זקן ושבע ימים, אחרי רעותו את עמו במקל נעם ובשבט מישור ארבעים שנה ³¹⁶), ויספדו לו כל ישראל ויקוננו המקוננים:

הֵי חָסִיד! הֵי עָנָו! תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא ³¹⁷

ויִקָדְשׁוּ בעיני בני ישראל שני מוריהם הגדולים, הלל ושמי, מאד מאד ויקראו להם “אבות העולם” ³¹⁸) ולדבריהם “דברי אלהים חיים” ³¹⁹), ותחשב גם מחלֻקִתָם, אשר נחלקו בדעותיהם “מחלקת לשם שמים” ³²⁰). ויקם שמעון בן הלל תחת אביו לנשיא ולראש הסנהדרין ושם משנהו אב בית דין אין לדעת עוד וגם מחיי הנשיא לנו נודע דבר בלתי אם שמו ³²¹). תחת הזוגות הראשים היחידים, אשר תמו בעת ההוא, קם בדור ההוא זוג הבתים, הלא הם בית שמי ובית הלל. ותחת המחלקת האחת של כל הזוגות ההם בדורותיהם הרבים, אשר בטלה בעת ההיא, החלו המחלוקות בדברי הלכה לרוב מיום אל יום, על כן כהו בדור הראשון פני הגדולים היחידים מפני אור שני הבתים, אשר התרוממו בכל עזם אחרי מות הלל ושמי. כי גם מגדולי הבתים ההם לא עלו בידי הדורות הבאים, בלתי אם זכרונות מעטים. יונתן בן עזיאל איש מבני מרום העם ³²²) ונכבד ביניהם מאד, היה ראש לתלמידי הלל ותהי ישרת לבו ואמונתו רבה כרוב חכמתו. ויהי בחרות אף איש עשיר בבנוֹ, אשר לא הלך בדרך הישרה ויקם ויאסור את כל נכסיו עליו, ויכתבם ליונתן בן עזיאל. ולא ולקח יונתן לנפשו, אחרי מות האיש, בלתי אם את השלישית מהונו, רק למען קים דברי המת לרשת את קנינו. ואחרי אשר בדבר הזה היה הוא לבעל הון נתן את השלישית לבן האיש, ואת השלישית הקדיש לאוצר בית ה‘. ותעמוד לו חכמתו גם לעשות את רצון האיש. גם לבלתי העבר מן הבן את ירושת אבותיו ³²³). את אהבתו העזה את התורה הביעו אנשי דורו במשל נמרץ “כל עוף שפרח עליו נשרף” ³²⁴). אך מדברי הלכותיו לא עלו בידי הדורות הבאים מאומה. ומעשהו האחד, הוא התרגום, אשר תרגם את ספרי הנביאים על פי התרגום הקדמוני הנוהג בישראל. מימי אחרית הנביאים וראשי אנשי כנסת הגדולה ויעלהו על ספר ³²⁵). אך דבר הלכה לא נשמר ביד הדורות הבאים בשמו, כי החוט המשוך על בית הלל הוא, כי היה לבם רחב מאד לכלכל את כל מקצועי התורה והדעת, ובכל היות דבר ההלכה מרבית עבודתם לא נחשב להם לראש רֻּבי תורתם, כי לא הניחו על סעיף וכל ענף בתורת ה’ ובתורת האדם, אשר לא טפחוהו ויחיוהו ³²⁶). ויהיו זקני בית הלל, אשר לקחו תורה מפיו שמונים איש ³²⁷). וזקני בית שמי לא נודעו לנו בשמותם, בלתי אם ארבעה הלא המה בבא בן בוטא ³²⁸), דוסתי איש כפר יתמה ³²⁹) יועזר עיש הבירה ³³⁰) ויוחנן החורוני ³³¹). ואף, כי נפלגו זקני בית שמי וזקני בית הלל לפלגות דעותיהם, היה שלום אמת בין שני הבתים האלה ³³²). וכבדו ויאהבהו איש את רעהו ויהיו נועדים יחד בבית איש מחבריהם ³³³) או באחת “העליות” המרֻוָחות, אשר יעדו אותן בעליהן הנדיבים לבית מועד לנכבדי ישראל ולחכמיו ³³⁴). ויהיו שני הבתים האלה בית שמי ובית הלל לבתי מצדות ולרוח ישראל, לבצר את עוזם מבית, בעת אשר צורריהם מבית הרימו ראש, ולמען הסב פני העם אל תוכו ולמען שמור עליו מהיות מעט מעט לגוי אחד עם אויביו, החזיקו בדרך יוסי בן יוֹעזר ולהחזיק במשמרת הטהרה, למען הזר את ישראל מן הגוים ³³⁵). כי המעט מן הגוי האיתן, מרומי, אשר הפך את הממלכה הישראלית למדינה רומית בימים ההם. ויקם גם עם קטן ובזוי לשחק בישראל הלא הוא עם הכותי, אשר כל עוד נחתה בו יד אבותינו מימי הורקנוס הראשון שקטו וינוחו במקומם, ולא מצאה ידם להרע להם, בלתי אם בתתם ידם להורדוס, אשר השיב אהבה אל חיקם, וַיִבֶן להם את שמרון, אשר הרס הורקנוס, אך הפעם, אחרי אשר קרעה רומי את שמרון מגבול יהודה, מבלי היותם עוד סרים למשמעתם, היתה ראשית מעשיהם לעשות להם תועה ולטמא את מקדש ה‘, אשר שנאו בכל שאט נפש: ויהי בליל הפסח ויתגנבו אנשים מן הכותים המרעים אל המקדש, ויפיצו שם בהחבא עצמות מתים, וַיִמָלֵטוּ. ויחשכו הכהנים את באי המועד מבא אל הקדש עד פנותם את הטומאה ³³⁶). וקרוב הוא, כי למן היום ההוא היה לחוק להחמיר מאד במשמרת שומרי בית ה’ בלילות, ולענוש קשה את כל הנמצא ישן על משמרתו ³³⁷). בעת ההיא עזב קופוניוס את ארץ ישראל ויבא מרקוס אמביפְיוס ויהי לנציב. ותחתיו בא אופוס למשול שם, ובימי רופוס מת אוקטַפְיָן 14 – 3773 הקסר הראשון לרומי ³³⁸) אשר בכל הרעה אשר הדיח על אבותינו, בגַדְלו את הורדוס, ובהפכו אחרי כן את ארצם למדינה רומית, התהלך עמם למראה עינים בנחת ובכבוד, ויכבד את המקדש מאד ויתן לו מתנות גדולות ויקרות, גם הוא וגם אנשי ביתו, ויהי שולח שמה כסף רב לקנות בו צאן ובקר ולהעלות יום יום עולה בשמו, אף צוה לבלתי מנוע מעניי ישראל באלכסנדריא את משאות הבר, אשר יחלקו לעניי כל העמים וכי יחיל יום החלוקה להיום ביום השבת פקד, כי יחשכו את המנות אשר לעניי ישראל, ונתנום להם ממחרת השבת ³³⁹). תחתיו קם טִבֶר בן לִוְיָה אשת אוקטַפְיָן לקסר. ולא הכביד גם הוא את ידו על ישראל, בראשית ימי ממלכתו, וישלח טִבר את גְרַטוס 16 – 3376 להיות נציב ביהודה תחת רופוס. ויעבר גרטוס את הכהונה מענני בן שת ויתנהו לישמעאל בן פאבי. ולא ארכו לו הימים, ויקחנה מישמעאל ויתן אותה לאלעזר בן ענני, ובטרם מלאת שנה לכהן הגדול הזה, הסיר גם את אלעזר מעל כנו ויקם את שמעון בן קמחית, אשר גם הוא לא ישב על כסאו בלתי אם שנה אחת, כי הוריד אותו הנציב הרומי מעליו ויתן את כהונתו ליוסף מבית קופַי ³⁴⁰).

ובני בית הורדוס מה היו עושים בימים ההם, מימי משול הנציבים בישראל? לטובת העם מאומה לא עשו, אך למען עשות חנף לרומי הגדילו עֲשׂה! אנטיפה סבב את עיר צפורי “חמדת ארץ הגליל” חומה ודלתים בעוד אוקטַפיָן חי, ויקראה על שם הקסר, ויבצר את בית רמה ³⁴¹), אשר גדלה ותהי לעיר, ויקרא לה יוליא כשם הַקֵסֶרֶת. וגם פיליף אחיו, נשיא חַורן והארנוב, שם את כפר בית-צִדָה, אשר מקדם לים כנרת לעיר, ויקרא גם הוא את העיר, בשם יוליא לכבוד הקסרת. ועיר בנה על מעינות הירדן על יד עיר לֶשֶם ויקרא לה קסרי ³⁴²). ולמען הבדל בינה ובין העיר אשר בנה הורדוס אביו, קרא לעיר פיליף “קסרי פיליפי”. ובימי הקסר טיבר בנה אנטיפה, עיר יפה מאוד על ים כנרת, על יד מעיני המרפא החמים הפורצים שם מבטן האדמה, במקום, אשר היתה בנויה לפנים חַמַת או רַקַת ³⁴³) העתיקה, ויקרא את שמה “טִבֶרְיָה” על שם הקסר ³⁴⁴). ויצא שֵׁם לעיר הזאת גם במעינותיה גם במושבה הטוב ³⁴⁵) גם בחן מקומה ובמראותיה הנעימים, אשר תביט עין היושב בה לו מסביב ³⁴⁶). אך שמץ דופי היה בעיר הזאת, אשר הרחיק את כל שומר מצוה בישראל משבת בה, כי המקום אשר נבנתה עליו טבריא היה מקום קברים, אשר פנה אותם אנטיפה בטרם יסדו את עירו, על כן רחק מעליה כל איש נכבד, השומר את משמרת הטהרה ויהיו היושבים בה ראשונה המון אספסוף, ערב רב, בני נכר ובני ישראל, אשר את מקצתם הסיע שמה אנטיפה ביד חזקה ולמקצתם נתן בתים וחלקות שדה, למען ישבו שם ³⁴⁷). אולם מעט מעט נאחזו בעיר החדשה ההיא גם כהנים, אף כי היו בה מקומות, אשר לא דרכה בם כף רגלם ויקיפו אותם ³⁴⁸). וירבו הימים ותהי טבריא למושב התורה והדעת בישראל.

ואחרי, אשר היה גְרַטוס נציב ארץ ישראל שתים עשרה שנה, שב לרומי ויבא תחתיו פונטיוס פילטוס 27 – 3787 איש קשה ורב משטמה וישטום מאד את בני ישראל ואת עבודת אלהיהם וישם את כל לבו להרעימם, ולעשות את הרע בעיניהם, בכל אשר תמצא ידו. ויהי בהסיעו את חילו מעיר קסרי להשכין אותם לימי החרף בירושלם, ויצַוִם להביא שמה את הסִּגנָיות ³⁴⁹), אשר דמות פני טיבר ערוכה עליהן, למען הכעס לב בני ישראל, אשר על פי המצוה, אשר תצוה להם תורתם לא תראה להם כל תבנית אדם בכל גבולם. ויהי כראות בני ישראל את הדבר הזה, וינהרו המונים המונים עירה קסרי', ויפגעו בפילטוס להשיב את הסגניות למקומן, ולהציב בירושלם סגניות, אשר אין עליהן תמונת כּל, כאשר עשו כל הנציבים, אשר היו לפניו, לבלתי הכאות את לב העם ודבק בתורתו. ולא אבה פילטוס לשמוע אליהם. והיה כאשר לא הרפו ממנו שבעה ימים, צוה הנציב את גדודיו לחגור כלי מלחמתם ולהתחרש במארב על יד מסלת הרצים, והוא יצא ויתן אות לאנשי צבאו ויכתירו אותם פתאם מסביב, ויתן קולו ויקרא “אם לא תשובו הביתה והֵמַתִי אתכם כרגע”. עוד דברו בפיו וכל בני ישראל חשפו את צואריהם לטבח, ויפלו יחדו ארצה ויקראו קול אחד “מות נמותה כלנו ואת תורת אלהינו לא נעבורה”. הקריאה הזאת עוללה לנפש העריץ עלילה רבה, ויצו לאנשיו להשיב את הסגניות מירושלם 29 – 3789 ואת העם שלח לשלום לדרכם ³⁵⁰ ).

אך אז ראה הנציב הרומי, את כח רוח העם הזה מה רב הוא, כי גם החרב אשר בידו תסוג אחור מפניו. ויחשוב מזמה לפגוע בכח ההוא. ויגרע את חק הסנהדרין משפוט עוד משפט מות ³⁵¹) ויאמר לחבל בדבר הזה את רוח תופשי התורה, אשר מידם הוא חֹזֶק לב העם לבלתי התרפס לעריצים ולגלולים. אך שגה העריץ ברואה, כי לא החרב היא מָעז התורה הזאת, וגם בלעדי הגזרה הרומית מנעו שופטי ישראל בכל כחם ובכל מאדם את חרבם מדם. ותחשב הסנהדרין השופטת משפט מות, אחת לשבע שנים כבית הדמים ³⁵²). ולא נגעה הגזרה הזאת בלבם לרעה מאד ויעזבו את לשכת הגזית, אשר בבית ה' וישבו בחנֻיות ³⁵³), להודיע כי לא מלאכי אלהי המשפט השוכן בבית ההוא ³⁵⁴) הם עוד בדבר הזה להמית ולהחיות, כי אם מורי דבר חוק ומשפט ושופטי שלום בין איש לרעהו המה. כי לרגלי המהומות, אשר רבו למימי ממשלת בית הורדוס ושלטון נציבי רומי, הסתבכו המסכות מאד, עד כי נחשבו גבורים מתנדבים להשליך את נפשם על עמם ועל ארצם, לרוצחים בעיני בעלי השלטון, ויש אשר אוהבי חמס ושוד התחפשו בלבוש מקנאים לכבוד מולדתם ותהי חרבם נטושה לאכול ולהשחית, ותרבינה הפעמים ויִפָּלֵא בין דם לדם ובין דין לדין. וישישו כמעט שופטי הצדק, כי לֻקַח מידם שבט המשפט ³⁵⁵).

אך לב פילטוס כים נגרש, וירא כי בדבר הסגניות לא יכול לעם עברתו, וכי בקחתו את שבט משפט מות מידי הסנהדרין לא מחץ את לבם, ויחרוש פילטוס רעה אחרת, לשלוח את ידו הטמאה במקדש. וַיִוָעץ לקחת מאוצר הקדש, אשר בית ה' כסף רב לחפור בו תעלה להביא את המים העירה, וירא העם, כי מתאנה הוא להם להשליט את ידו באוצרות בית ה' ³⁵⁶), ויקומו ויתגודדו למאות ולאלפים, ויקראו בקול גדול לחשוך את ידו מִקָדְשֵיהם. ויתנכל פילטוס, ויצו לאנשיו להתחפש בבגדי בני ישראל, ולשום כלי מלחמה תחת כנפי בגדיהם, ולהתערב בתוך העם, אשר לא למלחמה בא, כי אם לזעוק חמס ובידו אין חרב ואין חנית. ויעשו כן מלאכי המות יתבוללו בתוך הקהל ויכו בם מכה גדולה, ותהי מהומה רבה וירב מספר המתים במנוסה ובמבוסה כמספר המתים בחרב ³⁵⁷) 30 – 3790.

גם קהלת ישראל ברומי, בעיר, אשר ישבה בה כל ימיה לבטח, שתתה בעת ההיא את כוס החמה מיד טִבֶר באשמת איש עושה עָוֶל, אשר מיראת שופטי ירושלם נס וימלט אל רומי וישַו שם את נפשו כאחד הסופרים הנכבדים מורי התורה, למען תמצא ידו לנצל את כיס הדבקים בדת ישראל. וימצא הנבל הזה, הוא ושלשת חבריו אנשי מרמה כמהו, נתיבות בית אשה כבודה מנשי גדולי שרי רומי ושמה פוּלְוִיָה ³⁵⁸), אשר כבדה מאד את תורת משה, ותתן האשה ביד ארבעת האנשים ההם זהב רב ויריעות ארגמן, לנדבה למקדש ה'. ויקחו חברי הגנבים את היקרות האלה, וישימו בכליהם וינוסו. ויהי בהִוָדע הדבר הזה, וַיוֹסֶף סִיָן ³⁵⁹) ראש שומרי ראש הקסר פחם על אש חמת אדוניו. כי איש צר ואויב זה, אשר ידו היתה בכל רע להשמיד כל נכבד וכל נשוא פנים מרומי, עוין היה גם את בני ישראל ויחשוב לאבדם. ויט הצורר המושל ברוח אדוניו, את לבו אל הרעה, ויגרש ארבעת אלפים איש בחור גבור חיל מבני ישראל יושבי רומי, לעבוד בצבא בארץ מדי. ויבחרו הרבים מהם לשאת כל עֹנש קשה מעבוד את עבודת המלחמה, אשר נחשבה להם לחטָאָה ³⁶⁰). אך גם רעת סֵיָן מהרה, כי נגלו לקסר כל מזמותיו. ויחרץ עליו משפט וימיתהו, אז שב הקסר להקל את ידו מעל קהלת ישראל ברומי ³⁶¹), אך עינו היתה לטושה כל היום, לקרוע חבלים מארץ ישראל ולהוסיפם על ארצותיו. ויהי במות פיליף 34 – 3794 בן הורדוס ובנים לא היו לו ויקח טיבר את ארצות ממשלת יד פיליף הלא הן: חַוְרָן, הבשן והארגוב, ויוסף אותן על ארצות ארם. ותגרע עוד נחלה גדולה מארץ ישראל. ופיליף היה איש מנוחה כל ימיו, ולא עשה את הרע, כאשר עשו כל בית אביו, וישב על כסאו שבע ושלשים שנה ³⁶² ).

ופילטוס לא חדל רֹגז. ויעשוק ויעריץ ככל אשר השיגה ידו, ולא הבדיל בדבר הזה בין בני ישראל ובין הכותים. כי את כלם כאחד הכעיס תמרורים, ותמר נפש הכותים מאד ויקם בקרבם איש שונה או חָנף ויעבר קול בקרב כל בני עמו, כי ימהרו להִוָעֵד אליו, והעלה אותם על ראש הר גריזים, וחפר להם וחשף לעיניהם את מטמֻני ³⁶³) כלי הקדש, אשר טמן שם משה עבד ה' –, אף כי מעודו לא דרכה רגל איש האלהים על ההר הזה המָצוק מעבר הירדן ימה –, ויהי בהתאסף עם רב מן הכותים לעלות על ההר, והנה חיל פילטוס מקדמים את פניהם בחרבות שלופות ויפלו מהם חללים רבים, ורבים נפלו שבי ביד אנשי המלחמה, והנשארים נסו על נפשם מנוסת חרב. ויגישו ראשי הכותים את משפטם אל וִיטֶלי ³⁶⁴), השליט הרומי בארצות ארם, והשר וִיטֶלי איש חסיד וטוב עין, ויחר אפו על פילטוס לשֵמע מעשיו, ויפקד את מַרְקֵל ³⁶⁵) תחתיו לנציב בארץ ישראל. ואת פיָלטוס, אשר רדה ביושבי יהודה ושמרון עשר שנים שלח אל הקסר לעמוד לפניו, למשפט על מעשיו הרעים. והשליט הנכבד וִיטָלי עלה ירושלמה, ויבא שמה בימי חג הפסח, ויקדם כל העם את פניו בכבוד גדול, ויפטור את העם מן המס, אשר נתן הורדוס על הירק הנמכר בשוק, ואת בגדי הקדש, אשר לכהן הגדול, השיב לידי הכהנים לבלתי היותם עוד חתומים בידי הנציבים. ויתן את כהונת יוסף בן קופי ליונתן בן ענן, וישב למקומו לאנטוכיא. ובשובו עוד הפעם ירושלמה לחג השבועות ולהעלות עולה במקדשה, נתן את כהונת יונתן לתאופיל אחיו, אז באה אליו השמועה, כי מת טִבֶר 37 – 3797 וכי מלך תחתיו קיוס קליגולה בן גרמניך בן אחות הקסר ההוא, וישבע את כל העם לעבוד את הקסר קיוס באמונה, ופילטוס בא עירה רומי אחרי מות טבר ³⁶⁶ ).

4. ימי מלוכת אגריפס

עיצוב!!!

קסרות קיוס קליגולה ומשובת אכזריותו. ימי נעורי אגריפס וחליפותיו. צדקת קיפרוס אשתו, צרתו ורוחתו. קיוס ממליך אותו אל ארגב חורן והבשן. הורריא אחותו ורשעתה ומזמותיה, נכליה לאחיה ונקמתו ממנה. עבר הירדן והגליל נתנים לאגריפס. קנאת היונים בממלכת ישראל. איבת המצרים הקדמונים. הסופר הנבל אפיון המצרי, שקריו וכזביו. תעלולי איסידור ולמפו היונים. איבת יושבי אלכסנדריא לישראל בבוא שמה אגריפס. הרגה ומשיסה בחוצות, אפיון מפיץ כתבי פלסתר. ערעור על זכיות ישראל. היונים מקימים מזבחות לצלם קיוס בבתי הכנסת באלכסנדריא. מלאכות פילון האלכסנדרוני לקיוס. קפיטו השר בונה מזבח כזה ביבנה. בני ישראל הורסים אותו. פילון לפני קיוס. גזרת קיוס להקים צלמו במקדש בירושלם. תנחומות שמעון הצנוע ומסירת נפש העם כלו. הליכות השליט פטרוני הנוחות. אגריפס עושה משתה ברומי לקיוס ומטה לבו לבטל גזרתו. הרג קיוס ובטול הגזרה. קלודיוס קם לקסר בתחבולות אגריפס. קלודיוס ממליך את אגריפס על ארץ ישראל כולה ועל ארץ הלבנון. קלודיוס מקיים ביד בני ישראל יושבי ארצותיו את הזכוי במלואו. אגריפס שב מרומי לארצו. רוחב ידו וענות רוחו ומשמרתו את המצוה, אהבתו את העם ואהבת העם אותו. ותיקות קפרוס המלכה ומשמעתה אל רבן גמליאל. שלום מרבית הסופרים עם אגריפס ותלונת מקצתם עליו. שמעון הצנוע קורא עליו ריב. אגריפס נענה לו ומשלים עמו. חשד ותרעומת על אהבתו את המשחק היוני ועל הליכותיו עם הכהונה, מזמות לבו לפרוק עול רומי לעת מצוא והמוקשים. אשר שת לו מרסוס השליט. מות אגריפס. אבל ישראל ועליצות היונים השובבה. המלוכה נטלת מישראל ופדוס הרומי נציב בארץ. מלחמת גבול בין ישראל ובין יושבי רבת ובני עמון ואחריתה. תודוס משיח השקר ואחריתו. רעב בארץ וחסדי הלני מלכת חדיב. טבר הנציב המומר הורג את שני בני יהודה הגלילי. מות הורדוס אחי אגריפס. אגריפס השני מושל בארץ. הקטנה קלקיס.

** 3809 – 3797**

קיוס קליגולה העלה על כסא רומי, את כל השקוצים. אשר תגעל בהם כל נפש. האִוֶלת והדמים, השגעון והאכזריות, ישבו בימיו לכסא. ותמשולנה על גוי ועל אדם יחד. אף החֹנֶף, לא נעדר, כי ככל הקסרים האכזרים אשר קמו אחריו, ואשר חנפי סופריהם קראו להם “משוש האדם” התחפש קיוס בראשית ימי ממשלתו לצדיק כביר. אך עד מהרה הסיר את האפֵר מעל עיניו ויֵרָא בכל גֹעַל נבלותו, טומאתו ורשעתו,ויכן מטבח בביתו לכל איש נקי, מתהלך עמו בתום לב ובמישרים, וירב חללי ידיו מאד מאד וַיַכְחֵד כל גבור חיל, ושר ונכבד בעמו. ויהי משוש דרכו לחתום משפטי מות, ולהתענג למראה ההרג והמכאובים. ומה נפלאו הליכות דברי הימים, כי יולי קסר ואוקטַפְיָן, אשר עוד שארית רוח משפט צדק נוססה בם, גדלו את הורדוס המשחית, וקיוס דליגולה הנמר האכזרי, הוציא יקר מן השולל ההוא, וברוח החפזון אשר נמהר שלפוך דמי חללים לרוב, נחפש לתת ממלכה ביהודה לאחד מנכבדי הורדוס ³⁶⁷ ).

על דמי הורדוס אשר נזלו בעורקי הנכד הזה, רבו דמיהחשמונאים וַיְטַהרום, עד כי לא נותר בו מדם משפחת אנטיפטר, כי אם קֹרֶט אחד, אשר הוא לא יכול להִכָחֵד עוד. אגריפס רצוי נפש קיוס, היה בן לאריסתבול בן מרים החשמונאית, וקרוב מאד מאד, כי זֵכר דמי אביו ואֵם אביו הנקיים, אשר שפכו ידי הורדוס ארצה, הקשיחו את לבו מאהבת המשפחה החטאה ההיא, ויתן בעיניו לחן את תפארת בית חשמונַי וינשא את נפשו ללכת בדרכיהם. וגם יד האשה, אשר נִתנה בחקו היתה עליו להטות לבו אל הדרך הטובה, כי במולדתה ובזכרונות בית אביה דמתה אליו. אך נעלתה עליו בטֹהַר לבה, כי מלבד אלכסנדר ואריסתבול ילדה מרים החשמונאית להורדוס שתי בנות, אשר שם הבכירה שלָמְצֵי ³⁶⁸), אשר היתה לאשה, לפַזָאֵל בן פזאל אחי הורדוס, הנוח והמתון ממנו ³⁶⁹ ). גם שלמצי זכרה את אמה ואת גאון מולדתה, ותִנָהֶה אחריו ותגדל את קיפרוס בתה באהבת דרכי בית אבות אמה וַתִנָשֵא קיפרוס בת שלמצי לאשה לאגריפס. ותהי רוחה נאמנת אתו, ותחרד לטובתו ולשלומו ולכבודו מאד, ותתאמץ לרפוא את פצעי משובתו, אשר שובב בימי נעוריו בעיר רומי, אשר שם התגורר ויתהלך עם דרוז בן הקסר טיבר, כי בדרכי בית הורדוס הלך בהיותו בעיר ההיא, ויפזר את כל הונו במתנות, אשר נתן לשרי בית הקסר, ולעבדיו, אשר גדל כבודו בעיניהם. וילוה כסף רב, וירבו נושיו ותצר לו מאד. ויהי במות דרוז והקסר לא נתן לו עוד לראות את פניו, לבלתי עלות על לבו זכר בנו בראותו את רעהו, ויברח ארצה יהודה ויבא אל עיר קטנה בארץ אדום, וישב שם. ותחל קיפרוס את הרודיָא אחות אגריפס, אשר היתה לאשה לאנטיפה, לתמוך בידי אחיה הנע והנד ותדבר הרודיא על לב הנטיפה ויקרא לאגריפס ועזרהו עזר מעט וישימהו לאגרונום, לאמר לפקוד ממכר המקחות, בשוקי טבריה, ולא ארכו הימים וירעם אנטיפה את אגריפס ויעזבהו וילך אל פלקוס השליט בארם, ויךְ אריסתבול אחי אגריפס, את אחיו הנודד, בלשון. ויקם אגריפס וילך במר נפשו יבנה, וירד שם באניה לבוא רומי. והנה קפיטו שר העיר ביבנה, שם עליו ועל אניתו משמר, ומחזיק ידו עליו לשלם לקופת הקסר, את שלש מאות אלף האדרכמונים אשר לוה. ויתחמק אגריפס ואניתו בערמה, ויבא אלכסנדריא. שם נעתר אלכסנדר, אחי החכם פילון, נשיא קהלות ישראל לתחנוני קיפרוס הכבודה, וילוה לו את הכסף. אך כל הצרות האלה לא נחשבו כאין למול הגדולה מכלן, אשר באה עליו כשואת פתאם בהיותו בעיר רומי, הי הוגד לקסר טבר, אשר הגדיל חסדו עמו, כי באהבת אגריפס לקיוס בטא בשפתיו לאמר" “מי יתן וקרבו ימי אבל הקסר הזקן, ואתה היוס אדוני תמלוך בכל ארצות רומי כאשר תאוה נפשך”, ויהי כפשע בינו ובין המָוֶת, כי צוה טבר ויאסרהו ויתנהו בכלא. ומי יודע מה היתה אחריתו, לולא מת טיבר מקץ ששה חדשים. אז יצא אגריפס מצרה לרוָחה, כי זכר לו קיוס, כי רק על אהבתו אותו היה צפוי אל חרב טיבר, ויסר את כבלי הברזל מעל ידיו ויתן לו כמשקלם כבלי זהב, וימליכהו על ארגב חַוְרן והבשן, אשר פיליף היה רק נשיא מושל עליהן. מני אז החלה השעה לשחק לו, עד כי נָסַבה אליו מעט מעט כל ממלכת ישראל. ומאהבת קיוס את אגריפס לא נתן אותו למוש מרומי שנה תמימה וגם בראשית השנה השנית למלכו, לא נתן לו הקסר רשיון ללכת אל ארצו ולהחזיק שם הממלכה, עד אם נדר לו למהר ולשוב אליו אחרי עשותו סדרים בממלכתו הקטנה ³⁷⁰ ).

בשוב אגריפס ארצה ישראל 38 – 3798 ושבט מלוכה בכפו תחת כלי הגולה, אשר היו בידו בצאתו ממנה ותֵהום כל הארץ למראה החליפה הגדולה הזאת, ורבים שמחו לראות את אגריפס בהוד מלכותו; אך נפש אחת לא נחה ולא שָקֵטָה, הלא היא הרודיָא אחות אגריפס. נפש האשה הזאת רחבה משאול, ובכל אשר גברו ברוח אגריפס דרכי בית אם אביו החשמונאית על דרכי בית אב אביו האדומי, כן הכריע ברוח אחותו זדון בית הורדוס, את עַנְוַת בית מתתיהו. ויגבה לבה ותרם אינה מאד למשול ולהשתרר, ותתן כל קדש כֹפֶר תַאֲוָתָה השוקקה הזאת, כי בעל נעוריה היה הורדוס בין הורדוס המלך, אשר ילדה לו מרים בת שמעון בן ביתוס הכהן, ויהי היום, וילך אנטיפה עירה רומי, ויסר אל הורדוס אחיו לבקרו, וירא את הרודיא יבמתו ותחשק נפשו בה. וידבר על לבה ללכת אחריו ותעתר לו האשה ויהי בשוב אנטיפה מרומי ותעזוב הרודיא את הורדוס אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה, אשר כרתה עמו, ותדבק באנטיפה, ותהי לו לאשה. ולא שתה לב למצות ה' האוסרת, לבלתי הנשא אשת איש לאחיו בעוד האיש חי, או בהיות לו בנים ממנה, אף בתת לה בעלה הראשון ספר כריתות. כי כל תשוקת הרודיא היתה להיות אשה למושל ארץ, על כן נחשב הורדוס בן מרים הביתוסית כאין בעיניה, למול אנטיפה התומך בשבט מושלים, ויהי המעט מן הבוגדה, כי הביאה עליה ועל אנטיפה חטאה גדולה, וַתֵדַח עליו גם רעה רבה, כי בת חרת מלך ערב אשת אנטיפה הראשונה, אשר קנאה בהרודיא צרתה צעקה עליו חמס באזני אביה ויצא על אנטיפה למלחמה ויכהו כמעט עד כַלֵה. וגם העזרה, אשר החיש טבר ביד ויטלי לאנטיפה לא עשתה לו פרי, כי בטרם בא חילו אל גבול ערב, באה השמועה, כי מת טיבר וקליגולה מלך תחתיו, אז מצא ויטלי אשר עברתו היתה שמורה זה כמה על אנטיפה ³⁷¹) תֹאֲנָה למנוע את רגליו מלכת עוד למלחמה, באין לו רשיון מפורש מן הקסר המולך ³⁷²). ומכל התלאה הזאת לא לקחה האשה הקשה מוסר. כי בראותה את כתר המלכות בראש אגריפס, קנאה באחיה זה, עצמה ובשרה, ותָאָץ באשה ללכת רומי ולבקש לו מלוכה, ותציקהו ותאלצהו כל היום, עד כי נעתר לה, וילך עמה רומי ויתיצב לפני קיוס. אך עוד זה מדבר, והנה מכתב בא אל הקסר מאגריפס, אשר גם הוא לא שכח הפעם, כי מבני הורדוס הוא, אשר אהבת אחים כשחוק נחשבה בעיניהם, ובו כתוב, כי יד אנטיפה נכונה עם ארטבן מלך הפרתים אויבי רומי. וכי כלי מלחמה לשבעים אלף איש אצורים בבית הנשק אשר לו. ויקח קיוס את עבר הירדן והגליל ויתן לאגריפס 40 – 3800. ואת אנטיפה ואת הרודיא אשתו הגלה ארצה גליא. היא צרפת עירה לֻגדון, אשר יאמר לה היום ליאון ³⁷³). ויהי אגריפס בן אריסתבול בן מרים, המושל האחד מכל בית הורדוס; ומכל ארץ ישראל לא חסרה לו עוד, בלתי אם נחלת יהודה לבדה.

והגדולה הזאת. אשר גדל קיוס את אגריפס, וישם אותו למלך, ואשר נשא את ארץ ישראל, אשר היתה רק מדינה רומית וישת אותה לממלכה, לא נתנה שנה ותנומה ליונים ואף כי ליושבי אלכסנדריא. הן צוררים היו היונים לישראל כמעט מיום דעתם אותם. ומיום תת אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי לישראל וליון תורה אחת ושמפט אחד באלכסנדריא ובממלכת מצרים כלה, צרה עינם עוד משנה צרה לראות עם, אשר דרכיו רחקו מדרכיהם, אוכל עמם חלק כחלק מטוב הארץ. באין נגרע דבר, אך בכל זאת, כל עוד היו היוָנים מרבית יושבי עיר אלכסנדריא, לא נראו עוד ריבי עם ולא נשמעו בין בני שני הגויים השונים ההם, אין זאת כי נמצא בקרב גדולי היונים זעיר שם זעיר שם חכמים טובי עין, אשר לא מצאו דופי בישראל וָישכּו מעליהם תלונת העם. לא כן כאשר החלו המצרים הקדמונים להתערב ביונים, ולהרים קרן בתוכם, אש החלה השנאה לישראל לעבור כל חֹק ³⁷⁴), כי איבת עולם היתה לשרידי הגוי העתיק הזה לישראל ³⁷⁵) מדעתם את הבוז, אשר יבזו להם על שקוציהם, אשר ישקצו את נפשם לעבוד את בהמת השדה ואת רמש האדמה ומראותם את הכבוד, אשר יכבדו נכבדי העמים את דת ישראל ואת התועבה, אשר תתעב נפש כל חכם בגוים את גלוליהם, ותבער כאש חמתם על גוי צדיק טהור עינים ³⁷⁶ ). אך עוד יותר בערה קנאתם על אשר נבדלו בני ישראל מהם לטובה גם בידי מלכי יון, גם בידי קסרי רומי, אשר להם נתנו, ויקימו בידם את הזכוי המלא בכל משפט אזרח, אשר יזכו בו היונים והרוֹמים ולמצרים לבדם לא היה חלק בו ³⁷⁷). למען הצר את צעדי עם עברתם, קמו מליצים לצים רקים ופוחזים, אשר השתכרו בנבלותם אל המצרים לתת אותו לחרם ולגדופים. וישובו על קיא אויבי ישראל, אשר בסופרי היונים, הלא הם אפולוני, מולו ופוסידוני, מורה ציצרון הרומי, ויפיצו את דבת שני מְכַתְבֵי עמל אלה, כי מצא אנטיוכוס הרשע את בני ישראל מעריצים ראש חמור במקדש, אשר בירושלם ³⁷⁸), וכי שנה שנה יפטמו יוני אחד ממיטב משמניהם ומעדניהם, למען שפוך אחרי כן דמו ארצה ולאכול את בשרו ולהניח את חמתם בעם בני יון ³⁷⁹). להפיץ את כל השמֻעות הנתעבות האלה המסמרות את שערת בשר שומעיהן, שם לו לקו איש מצרי, נבל ובליעל, ושמו אפיון, אשר למד שפת יון ויהי בה למדקדק. אך עד מהרה התבונן, כי בדבות שוא כאלה, אשר שקריהן נִכָרִים מתוכן, לא יסב מאחרי ישראל, בלתי אם את דלת עם הארץ. אך בלבב חכמי לב, אנשי טעם, לא יעשו כזביו פרי, ויערם עצה עמוקה משאול, להפשיט את כבוד הדר שֵבת ישראל מעליו, בבדותו ובהפיצו שמֻעות שוא, כי העם הזה, אשר לקדמותו העתיקה יצאה שם בכל הגוים, הוא עם, אשר מקרוב בא, ויחפא על כזביו אלה במשלי אפר וטיח תפל, מן השקרים המלאים חמת עכשוב, אשר נחל לו מבן עמו וארצו, סופר סר טעם ופושק שפתים מַנֵתו המצרי השונא הגדול לישראל, ויתן בדבר הזה את כבוד ישראל לכלמה. הן אמנם כי לא מלאו חמשים שנה, ותמצא לה קדמות מולדתנו מליץ גואל רב את ריב חרפתה מיד הנבלים צרי העין הקמים עליה לרעה. אך זרע הלענה הזה יתן עוד את מר פריו עד היום הזה, כי כל איש שונא את ישראל ובוזהו, או כל איש נמהר לב גם בקרב ישראל אשר גַאוָתו הכתה אותו בסנורים ונפשו אִוְתָה להשמיע חדשות, ימלא ידו עד היום הזה למלא פיהו קדים, ולחפא דברים, אשר לא כן, על קדמות מולדתנו ועל הכתב המתיחש, אשר בידנו, הלא הם ספר התורה, אשר נתן ה' ביד משה עבדו בהר חורב בצאת אבותינו ממצרים. אפיון החל לערער, בזדונו ברשעותו, את חומת ישראל, וכל אויבי העם הזה ימלאו אחריו בזדונם וברשעותם, אך זאת היא רעה חולה, כי יש ויש, אשר ימצא גם בקרבנו פותה מתחכם, אשר לא ברשע ולא בזדון, כי אם בגאותו ובאולתו, יחשוב לו לחכמה רבה, לדבר על קדמות עמו ככל העולה על רוחו, מבלי דעת, כי מעשה אפיון ראש צוררי עמו הוא עושה, ובדרכו הוא הולך, לקחת מעל ישראל את הדרו ולהכזיב במשובח תעתועיו, את הדרת קדמות תורת משה ראשית תפארתנו ומבחר כל קדשנו.

אך עיני אפיון לא היו רק אל כבוד ישראל לבדו לתתו לכלימה, כי ידו היתה נטויה לנגוע אל עצמו ואל בשרו ואל אישון עינו, ותאותו באה לו. כי נמצאו שני אנשי און, הלא המה איסידור הסופר הנשכר בכסף ולָמְפוֹ איש לֵץ ויפיחו קריה, בבא השמועה אל עדת ישראל, כי אגריפס הולך ובא אל ארצו למלוך, וכאשר סר המלך ההוא בדרכו אל אלכסנדריא 38 – 3798 ויתהוללו ויתלוצצו האספסוף בו ובישראל, ויפגיעו בפָלקוֹס שליט מצרים ויעבר קול, כי לֻקח משפט אזרח מבני ישראל היושבים שם. אז נקהלו דלת עם הארץ על בני ישראל היושבים בתוך בני הגוים, ויגרשום משם ויבוזו את בתיהם ויכלאום בחובות משוב בני ישראל במקום צר, וישימו עליהם משמר יומם ולילה וכל איש, אשר ערב את לבו לצאת לבקש לו מעט מים להשיב נפשו, ותפשו אותו המרעים והכו אותו מכת מות או יוקיעו אותו על עץ והשליכונו על האש, ופלקוס השליט הבליעל חזק עוד ביד מרעים, מיראתו אותם, פן יבאישו את ריחו בעיני קיוס, אשר לא טוב היה בעיניו מתמול שלשום, וישם אנשים מזקני סנהדרין המקום בבית הבור ושמונה ושלשים איש זקן מהם, לקח וידש את בשרם בשוטים בבית התאטר לעיני כל העם, אף כי חק נתן לישראל מידי הקסרים לבלתי הֵעָנֵש איש מהם בענש חרפה, וגם על נשים רכות ועלמות ענגות לא חסה עין האכזרים ובהֵרָאותָן החוצה, והכבידו ההוללים את ידם עליהן לאכול מבשר החזיר ובהמרותן את פיהם והיה חלק האומללות מכות חדרי בטן. הצרות האלה נמשכו כשלשה חדשים עד אחרית ימי הקיץ, אז בא שליט אחר לשלוט תחת פְלָקוס, ופלקוס, אשר נבאש בעיני קיוס נקרא רומי וימת שם בחרב אדוניו, בראשית ימי השליט ההוא שככו המהומות ³⁸⁰). אז השמיע אפיון את קולו בכתבו ספר מלא תהפכות להוכיח, כי כל בני ישראל באו כשבויי חרב למצרים, ויכחד תחת לשונו את כל הטוב והכבוד, אשר עשה להם אלכסנדר מקדון ומלכי בית תלמי ויפרוט את הרעות והמעקשות אשר מצאו אותם מידי תלמי פיסקון וקליאופטרה המלכה האחרונה, ויגדל אותן שבעתים, ויוכח בהן את עון עדת ישראל, כי רב הוא. ויך בלשונו את חוֹניו ואת דוכתי גבורי ישראל. אשר הצילו את ממלכת בית תלמי מרעתה וישפוך עליהם בוז וקלון ותוצאות כל לזות-השפתים ההיא, היו להוכיח, כי מעולם לא היו בני ישראל אזרחים במצרים, וכי המשפט הזה גנוב היה בידם, על כן אין לקסרות רומי לשוב ולתתו להם.

והשעה היתה משחקת לרשע הזה ולכל קהל מרעיו, כי בעת ההיא עלתה על רוח קיוס הפוחז לתת את לבו כלב אלהים. וידע אפיון הצורר וכל האספסוף הנלוה אליו, כי בדבר הזה יצליחו להניח את חמתם בעם עברתם, ויפרצו אל בתי הכנסת ויציבו שם בחזק יד את צלמי קליגולה. והשליט החנף, אשר שלט בעת ההיא באלכסנדריא, אמר לשים ענש קשה על כל שומר שבת, למען יעזבו בני ישראל את תורת אלהיהם. אך מאמצי כח העריצים ההוללים זו ריקם, כי דבקה קהלת אלכסנדריא בה' אלהיה ורק מתי מספר לא עמדו ביום צרה, ויסירו את כבודם. בתוך המומרים המעטים האלה היה גם טִבר בן אלכסנדר הנשיא, אשר רמה קרנו אחרי כן מאד, והיונים והמצרים לא חדלו רגז. ויקומו בני ישראל ויבחרו מקרבם שלשה אנשים מנכבדי עדתם, ופילון ראש להם לשלוח אותם מלאכים אל הקסר. ופילון היה אחי אלכסנדר הנשיא. איש נכבד ממשפחות מרום העם, חכם וסופר ומליץ גדול בשפת יון, וירא את ה' ודבק בכל לבבו בתורתו וחפץ במצותיו מאד. וימאס בכל תענוגות בשר ובהון ועשר. וידרוש את המדעים מפי ספרי חכמי יון, ואת דעת האלהים, אשר היא לבדה היתה משושו ומעֻזו, מכתבי הקדש המתֻרגמים יונית. אך הדבר הזה, דעתו את התורה והנביאים מפי תרגומם היוני ולא מעצם מקורם העברי, מפלג האלהים המלא חיים; הדעת המשובשת הזאת הרבתה להשגות את החסיד התמים הזה בדרכו, ותסב את לב שֻלמי אמוני ישראל מאחרי רבות מדעותיו, אשר תתבארנה עוד בספר הזה, אף כי נקי וצדיק היה האיש אשר הגה אותן. את האיש המרומם הזה שמה העדה הישראלית לראש מלאכיה ולמליץ בינה ובין הקסר. ועדת היונים והמצרים שלחה גם היא, שלשה מלאכים לחבל את מלאכי ישראל באמרי פיהם, ולהפגיע בקסר לגזול מהם את משפט האזרחים. ואפיון הפוחז הנמהר בראשם ואיזידור הסופר, אשר קראו לו “תופש עֵט-הדמים” על סכסכו משפחה במשפחה היה שני לו, מה נבדלו ראשי מלאכי שני העמים? פילון מלאך ישראל, היה איש מופת, כלו אומר כבוד, אשר יצא לו שם עולם בישראל ובגוים בחכמתו ובצדקתו ובטהרתו, אשר לא נמצא בה כל שמץ דֹפי, ואפיון המצרי מלאך היונים איש חנף ומֵרע, נתעב ונאלח, טמא מנפש עד בשר, מכף רגלו עד ראשו, אשר גם מותו, אשר מת בחטאותיו ובטומאתו, היה מות נבל אשר לזכרו תגעל כל נפש.

ושתי כִתֵי המלאכים השונים, אשר שלחו שני העמים השונים,ע מדו לפני קיוס נגיד חסר תבונות, אשר מלבד אשר בערה חמתו על ישראל על בלי עבדם אותו עבודת אלהים, התלקטו אליו שלשה אנשי און ונבלה, להעיר את חמתו עד להשחית, שם האחד קפיטו ³⁸¹) אחד משרי המסים, אשר שלחו קיוס לנגוש את המס מעיר יבנה ויבא שמה ויעשוק ויערוץ את העם מאד, עד כי מלא זהב חוריו. וירא פן יצעקו בני ישראל על חמס ידיו ויקדם הוא את פניהם, וימצא לו תחבולה להבאיש את ריח העם הזה בעיני הקסר, ויסת את היונים היושבים בעיר יבנה ויקימו מזבח ברחוב העיר לקיוס קליגולה, ויראו בני ישראל את התועבה הזאת אשר נעשתה בארצם ויקנאו את קנאת תורתם, ויקומו ויהרסו את המשבח הזה, עז בצע קפיטו את מזמתו להכות, את העם אשר עשק, בשוט לשונו לפני הקסר, ולאטום אזנו לקול צעקתם. ושני אנשים עזרו לו הלא הם הֶליקון, עבד מצרי, אשר שמח את הקסר במהתלותיו הגסות והנבלות ואפֵלֵס האשקלוני איש אשר בימי עלומיו התמכר לקָדֵשׁ, אשר פרץ בעיר מולדתו הטמאה, ובבואו בימיםוכחו סר מעליו היה למעולל ³⁸²) בבית התֵאטר. שני הנבזים הנבלים האלה היו רעי קליגולה ואנשי ימינו, אשר לא משו ממנו. את העבד המצרי שם לו למורה את תורת השיר, ואת תורת המעוללים לקח מפי הַקָדֵש האשקלוני ועליהם נלוה קפיטו הנוגש לדכא את רוח ישראל, והמושל הרשע, אשר שלשת הנבלים האלה משלו ברוחו, יעד את מלאכי ישראל לדבר אליו את דבריהם בנאות שדה, בבקרו את מלאכת בית הקיץ, אשר הכין לו, וכמעט לא שעה אליהם ואל דברם, כי עיניו ואזניו היו אל אנשי המלאכה, אשר את פיהם שאל ועל דבריהם השיב, ויהי ראש דברו “האתם הם המכחישים בי האל הגדול והמעריצים את האלהים אשר תראו לנקוב את שמו?” ויגדף הנבל הזה את שם ה' בגדופה עזה, אשר מאן פילון להעלותה על הספר. ואיזידור אחד ממלאכי היוָנים הוסיף פחם על אש חמת העריץ, באמרו כי בני ישראל לא יקריבו קרבנות בעד שלום הקסר. ומלאכי ישראל הוכיחו, כי גם בעלות קיוס על כסאו, גם בהרפאו מחליו, גם בעלות ידו על הגרמנים, הרבו עולות וזבחים: אז אמר הקסר: “מה בצע, כי תקטירו בעדי אם לי לא תקטירו”. ובבאו עוד הפעם בדברים עם הבונים, שם פתאם את פניו אל מלאכי ישראל וישאלם “מדוע זה לא תאכלו את בשר החזיר”. וימלאו מלאכי היוָנים החנפים צחוק פיהם על חכמת אדוניהם הגדולה, אחרי כן שאל אותם בחפזה: “הודיעוני נא את הדבר, אשר ימלא את ידכם לבקש לכם משפט אזרח”. – ובטרם פצו עוד המלאכים פיהם להשיב לו, פנה אליהם ערף וירץ לדרכו, ובשלחו מעל פניו את פילון ורעיו אמר: “הנני רואה כי אולת האנשים האלה רבה מרשעותם, כי טפש לבם מדעת, כי אלהים אני” – ולא נודע עוד מה היתה אחרית המלאכות הזאת, בלתי אם זאת נודעה, כי את בן אחי פילון, את אלכסנדר, נשיא קהלות מצרים, אשר קרוב הוא, כי גם הוא היה אחד משלשת מלאכי ישראל, שמו בבור.

וכל הרעה הזאת כאין נחשבה למול הרעה הגדולה ממנה הרבה מאד. כי דברי קסיטו אשר ספר כי הרסו אנשי יבנה את המזבח, אשר בנו היונים לקיוס, עוללו לנפשו עלילה רבה ויעלו חמתו באפּו ³⁸³). ויסר את ויטֶלי מהיות שליט בארם, מדעתו כי אוהב הוא לישראל ושילח תחתיו את פֶּטְרוני ³⁸⁴) ויצוהו להציב את מצבת פסלו במקדש אלהי ישראל, אשר בירושלים, ביד חזקה. ותבא השמועה הרעה, כי אומר קסר רומי, לחלל המקדש בצלמו, בערב חג הסכות, ויהפך לבאי מועד חגם לאבל, ויהי שם כהן אחד חסיד, אשר קרא לו העם שמעון הצנוע ³⁸⁵) ויצא, ויחזק את יד העם בה' אלהיהם ויקרא: "שמחו בחגכם ואל תעצבו, כי הדבר אשר יעץ מושל בליעל על עם ה' ועל ביתו לא יקום ולא יהיה,. ³⁸⁶). וימהר פטרוני, ויבא ארצה ארם, ויאסוף שם חיל גדול, וַיַשְכן שני לגיונות בימי החרף בעיר עכו הבצורה. למען יהיו נכונים לקרבה אל המלחמה בישראל בראשית ימי האביב. ובני ישראל נסעו לקראת פטרוני הם ונשיהם וטפם לאלפים ולרבבות ³⁸⁷) ויפלו כלם לפניו ארצה, ויקראו: “אם אומר אתה להציב צלם דמות אדם, במקדש אלהינו, הרגנו נא בראשונה, כי כל עוד נשמה באפנו לא נתן לאיש לחלל את בית אלהי אבותינו”. וכאשר ענה להם פטרוני, “לוא הייתי אדון לנפשי, כי עתה חשכתי ידי מעשות את הדבר הרע בעיניכם, אך עבד מלכי אני ועלי לשמוע בקולו”. ויען אותו העם “ואם אתה עבד מלכך, ועליך לעשות את כל חפצו, הלא אנחנו עבדי אלהינו ועלינו להאזין אל מצותו”. – וישאל פטרוני אותם “הבקסר אתם אומרים להלחם?” – וענוהו “לא להלחם באנו, כי אם לבחר מות מחיים על תורתנו באנו” ³⁸⁸) ויחשפו כלם את צואריהם ואת ערפם ויפלו כאיש אחד ארצה, כה עשו ארבעים יום ³⁸⁹) מבלי פנות איש לשדהו, ואף כי הימים ימי הסתָו היו, ימי חריש וזרע.

ואריסתבול אחי המלך אגריפס, וחלקיהו הגדול, וכל שרי העם באו אל פטרוני ³⁹⁰) ויערכו לנגד עיניו את הרעה הנשקפה, גם לארץ גם לשלטון רומי, מקשי ערף העם, ומן השבתון, אשר ישבתו מעבודת אדמתם. ופטרוני היה איש נֹחַ ויקר רוח. וישמע לקול השרים. ויאסוף את העם, וידבר על לבם דברים טובים ודברי נחומים ³⁹¹), כי ככל אשר תמצא ידו יתאמץ להעביר מעליהם את רעת הגזרה,ויבקש אותם לצאת לעבודתם. ומדי דברו, נתך גשם מטרות עז ארצה, ואף כי השמים לא התקדרו בעבים והשנה ההיא היתה שנת חרב ויהי הפֶלא הזה לאות בעיניהם,כי טובו דברי פטרוני בעיני ה', וישמעו לקולו ויצאו לפעלם ולעבודתם ³⁹²). ופטרוני שם נפשו בכפו, ויערוך אל הקסר מכתב, אשר בו התאמץ להניא את לבו מן הפקודה אשר פקד עליו.

ואגריפס המלך ישב בעת ההיא ברומי. וידע המושל הנבון הזה לקנות את לב קליגולה, וילך הלוך וגדל. ויהי היום ויעש אגריפס משתה גדול לקיוס, ויוציא על נחת שלחנו את אשר ערך לו, הון עתק מאד, עד כי לא נראה עוד משתה כמהו ברומי, עיר אשר עשתה לה בעת ההיא שם בבזבוז זולליה וסובאיה מבני מרום העם אשר עבר כל חק. וייטב לב קיוס מאד במשתה היין, ויקרא בטוב לבו לאגריפס: שאל נא את כל אשר תאוה נפשך ונתתי לך. – וישכל אגריפס לבלתי שאול ממנו דבר באמרו, כי קטון הוא מכל החסדים, אשר הגדיל עמו הקסר, ויהי כאשר הפגיע בו קיוס בכל עֹז להגיד לו את אשר תשאל נפשו, ויבקש אותו בדברי חן ותחנונים לעשות לו רק את הדבר הזה לצות את פטרוני לבלתי הציב את מצבת פסלו בהיכל ה' בירושלים. ולא מצא קיוס את לבו להשיב את פניו, אחרי אשר באזני כל שריו ועבדיו הכביד כמעט את ידו עליו לבקש ממנו טובה, ויצו לערוך מכתב אל פטרוני, להשיב את ידו מעל מקדש ישראל כטוב בעיניהם, ולשלח את אנשי החיל לבתיהם. אולם בטרם נתן המכתב על יד הרצים והנה מכתב פטרוני בא, ונקרא לפני קיוס. כשמוע הקסר את דברי המכתב, כי ערב שליטו להשיא לו עצה, ויזעף ויתגעש מאד, ויכתוב אל השליט, כי ימהר לבא אליו ולברור לנפשו אתה מיתה הטובה בעיניו, כי אחת דתו להמית, אך בטרם בא מכתב קיוס אל פטרוני, הקדים מכתב אחר לבא אליו, המבשר, כי מת העריץ האכזרי קיו קליגולה 41 – 3810 ביד מבקשי נפשו, אשר נקמו מידו את דמי רבבות אלפי נפשות, אשר שפך העצב הנבזה הזה כמים ³⁹³) ויעשו בני ישראל את היום ההוא יום העשרים ושנים לחדש שבט יום זכרון ושמחה ³⁹⁴) ואבותינו יספר לנו, כי ביום מות העריץ שמע שמעון הצנוע בבית ה', קול יוצא מבית קדש הקדשים מבשר ואומר “נהרג קיוס קליגולה ובטלו גזרתיו” ³⁹⁵).

במות המושל הרשע הזה הסיר ה' שטן מעל אבותינו, אשר נצב כצר לתורתם ולמקדשם. אך הקסר הזה, אשר היה לצורר לגוי כלו, נאמן היה עם אגריפס ודבר זה יקר היה מאד, כי אגריפס הגדול מאד בעיני קיוס, היה האחד מכל בית הורדוס, אשר אהב את ישראל את ארצו ואת קדשיו ויהי למגן להם. אולם גם בנפול קיוס ביד עבדיו, לא סר צל אגריפס מעליו, כי השכיל המלך הנבון הזה להושיב על כסא רומי, קסר כאשר עם לבבו. כי במות קיוס לא אבו עוד השרים להמליך עליהם קיסר ויתנו את כל לבם להשיב את הממשלה הרומית אל זקני העם כקדם, אך מרבית אנשי הצבא היתה עם קלוד ³⁹⁶) דוד קיוס להמליכו, ותהי מלחמה קרובה לפרוץ בין החיל ובין זקני השרים ויתנו כלם יד תחת קלוד ויהי לקסר. ³⁹⁷ )

וקלוד היה איש רפה ידים אך איש נקי מעָוֶל ומרשע, ויזכור את חסדי אגריפס אליו, וַיָקֶם בידו את ממשלת הארצות, אשר נתן לו קיוס, ויוסף עליהן את ארץ יהודה ואת ארץ שמרון, וישב לו את כל ממלכות הורדוס אבי אביו. ויהי אגריפס מלך עבר הירדן והגליל, למלך ישראל. את הממלכה הגדולה הזאת נתן לו קלוד, כמשיב לו את נחלת אבותיו, אשר יאתה לו במשפט הירושה, ולמען הודע לו את אהבתו ואת נדבת לבו אליו, נתן לו את אָבֵל ³⁹⁸) ואת ארץ הלבנון. ויוצא לחפשי את אלכסנדר נשיא קהלות ישראל במצרים. ולהורדוס אחי אגריפס וחתנו, אשר לקח את בירניקי בת אגריפס לאשה, אחרי מות אלוף נעוריה מרקוס בן אלכסנדר הנשיא, נתן את ארץ קַלְקִיס וישיתהו לנשיא מושל עליה. וירחב בימי אגריפס גבול ארץ ישראל מכל אשר היה גם בימי החשמונאים ובימי הורדוס, ויודע הקסר קלוד גלוי לכל העמים, כי נתן לאגריפס את ממלכת ישראל כלה ³⁹⁹). ואגריפס שם את חלקיה, אשר היה אוהב לקלוד, למשנה לו בארץ הגליל ⁴⁰⁰ ).

וּבאלכסנדריא עלו צרות ישראל עד מרום קצן בימים האחרונים לחיי קיוס. ותקצר נפשם מאד, עד אשר שלחו את ידם אל כלי מלחמתם ויקמו בחרב על אויביהם. אך בטרם קמה עוד המלחמה, באה פקודה נמרצה מידי הקסר קלוד לקיֵם בכל תקף ביד קהלות ישראל במצרים את זכֻיותיהם הקדמניות המקֻבלות ובאות ממלכי יון, והמאושרות ומקֻיָמות ביד קסרי רומי הראשונים, ואיש אל יזיד לקפח את זכותם או להפריע אותם מעבודת אלהיהם ⁴⁰¹). וידבר אגריפס והורדוס אחיו על לב הקסר ויעבר קול בכל ארצותיו, כי תורה אחת ומשפט אחד לישראל ולכל היושבים בכל מדינות מלכותו ⁴⁰²). וגם אחרי כן כאשר ערבו נערים שובבים מבני היונים להציב את צלם דמות הקסר בעיר דוריס היונית, העיר אגריפס המלך את און פטרוני וישלח שמה השליט פקודה נמרצה לבלתי הזד עוד לעשות כזאת ⁴⁰³ ).

וקלוד שִלַח בכבוד גדול את אגריפס ארצה ישראל ארץ ממשלתו, ליחד את לבו אליה ולמלוך עליה. ויבא ירושלמה ויעל עולות וזבחים בבית ה‘. ויתנדב לתת לנזירים, אשר מלאו את ימי נזרם את קרבנותיהם בימי מלואיהם. ויסר את תאופיל בן חנן מכהונתו ויקם תחתיו לכהן את שמעון קתרוס מבני שמעון בן ביתוס ⁴⁰⁴). ויחן מאד את הכהנים ואת משרתי המקדש, ויטב ויכבד כל איש בתוכם אשר עשה חיל בעבודתו ויתן לו מתנות ⁴⁰⁵). ויתיצב על דרך טובה ויקן את לב העם בְעַנְוָתו. והמעט ממנו, כי לא כסה את ענותו, אשר התענה בימי נעוריו, כי שם לה אות וזכרון בתלותו בחצר בית ה’ את כבלי הזהב, אשר נתן לו קיוס כמשקל כבלי הברזל, אשר בם אסר אותו טיבר, למען דעת כל העם כי מגביה שפלים ה' ⁴⁰⁶) ולא הפיל דבר מכל תורת הסופרים וישמור לעשות את המצוה בכל חֻקתה כאשר יעשו אותה כל בני ישראל ⁴⁰⁷). ויבא גם הוא בתוך העם מביאי הבכורים אל בית ה‘, ובדרוך רגליו על הר הבית, שם גם הוא את כל הבכורים על כתפו כאחד העם ⁴⁰⁸). ויאהב לשבת בירושלם וללכת בתורת אלהי ישראל, ויהי למופת כבוד כפיו ויקרב יום יום קרבן לה’ ⁴⁰⁹) ויאהב אותו העם על הנֹעם, אשר התהלך עם כל קטן וגדול בישראל. ויהי היום ויפגע המלך בחבל אנשים המובילים כלה אל חופתה בהמון חוגג, ויסוג אחור הוא וכל שריו, למען שום מקום לכלה, באמרו אל שריו ההולכים אמו " אני נוטל כתרי בכל יום, תטול זאת את כתרה שעה אחת" ⁴¹⁰). וקרוב הוא מאד, כי יד המלכה הנכבדה קיפרוס אשת החיל ⁴¹¹) הטתה על דרך הטובה והישרה את לב אישה המלך, אשר לא מנע דבר מחפצה, והיא לא סרה ימין ושמאל ממצות הנשיא הנכבד והנקדש רבן גמליאל הזקן נשיא ישראל ⁴¹²) בן שמעון בן הלל הזקן, ויד הרוח הנאצלת מאיש כזה על אשת חיל יועצת נדיבות היתה על המלך אגריפס. לשום לו את הטוב בעיני אלהים וישראל לקו בכל מעשיו. וישכל אגריפס מאד להשיב את חמת העם מעל בית אבותיו ומולדתו. במעטו את כבודו לעיני קהל העם, ובמנעו מנפשו את משפט המלכים הקדמונים מלכי בית דוד ומלכי בית חשמוני, ובקראו בחג הסכות במועד שנת השמטה 41 – 3801 באזני קהל העם הנאספים בבית ה‘, את דברי התורה, קבל את ספר התורה מידי הכהן הגדול בעמדו על רגליו ויקראָהָ עומד, אף כי משפט כל המלכים היה לשבת על כסא כבודם ולקרוא. ובהגיעו אל פרשת המלך, אשר כתוב בה “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא אחיך הוא”, ירדו עיניו דמעה בזכרו, כי מבני הורדוס האדומי הוא, ותיטב ישרת לב אגריפס מאד בעיני ראשי הסופרים, וינחמוהו ויאמרו לו “אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה” ⁴¹³). כי נטו רבים מחכמי ישראל, אשר עינם היה אל תוכם ואל משמרת רוח תורתם אל השלום וישישו למצא איש, אשר ישא פנים לתורה ולתופשיה ואשר המעט ממנו, כי לא יתיצב לשטן לה כהורדוס וכיַנַי המלך, כי אם יִכָּבֵד להיות למגן ולמשגב בעדה. על כן לא חשכו מן המלך הזה כבוד ולא מנעו ממנו את תהלתם ⁴¹⁴). וקרוב הוא מאד, כי היה הנשיא רבן גמליאל הזקן מאוכלי שלחן אגריפס בימי מועד ושמחה ⁴¹⁵) אך היו בקרב חכמי הסופרים אנשים, אשר חשבו את אהבת חבריהם לנכד הורדוס עוכר עמם לחטאה רבה ⁴¹⁶). לא רחוקה היא בעינינו, כי מרבית בית שמי היו אנשים, אשר לבם היה פונה מעם אגריפס, ושמעון הצנוע ערב את לבו להקהיל קהלות עליו בירושלים, בלכתו לקסרי להשתשע שם בשעשועי יון ורומי ולחרוץ את משפטו, כי לא יכשר איש כמהו לעלות בהר ה’. כי למראה השעשֻעים האלה, אשר בהם דבק הורדוס וההלנים לאהבה, הגה לב הדבקים במולדתם אימה, פן יבחר גם הא בדרכי המרעים ההם והיה גם הוא לפח ולמוקש לישראל. את דבר הקהלה, אשר נתן שמעון על המלך, מהר שר העיר להודיע לאדוניו במכתב, ושילח אגריפס מלאכים ויבֵא את איש ריבו אליו ויושיבהו בתֵאָטר על יד ימינו וישאלהו בנחת: עני בי מה עָול מצאת בי ובמה אעבור פה את מצות התורה"? וַיֵרַך לב שמעון הצנוע ויִהָפך אליו לטובה וישלם את אגריפס וישלחהו המלך בכבוד ובשלום אל ביתו ויתן לו מתנה לזכרון ⁴¹⁷). וכאשר האיר פניו לשמעון הצנוע ויסלח לו על דבריו הנמרצים, כן האריך את רוחו גם לשֵלָה שר צבאו, אשר גדלהו מאד בזכרו את עֲנוּתו, אשר התענה עמו. ולא ידע שלה להתהלך בכבוד עם אדוניו, ויך אותו בשבט פיו ויענהו קשה ויצק לאגריפס מאד, עד כי שם אותו בבית הסהר. אך עד מהרה נכמרו עליו רחמיו וישיבהו הוא אל כנו ואל שלחן המלך, אך שֵלָה לא לקח מוסר ויוסף לדבר קשות אל מלכו איש חסדו, וירע מאד הדבר בעיני אגריפס וישיבהו לבית כלאו ⁴¹⁸). אך לא רחוקה היא, כי גם את הענש הקל הזה לא שם עליו, כי אם אחרי אשר הפגיעו בו הורדוס אחיו וחלקיה הגדול, אשר שנאו את שלה מאד ויחרשו עליו רעה.

ושמעון הצנוע והחכמים, אשר היו תמימי דעות, לא האמינו באגריפס, יען כי ראו כי עוד טעם בית הורדוס עומד בו, כי בכל היותו לבו נאמן אל תורת ישראל, לא היה בו כח להמיש את צוארו מדרכי יון ורומי, אשר בהם הלך הורדוס ובהם הדריך את יוצאי חלציו. ובעשרו הרב והעצום אשר היה לו, עד אשר גדל מכל מלכי ארם ⁴¹⁹), הרבה לתת מתנות גדולות לערי הגוים אשר סביבותיו ויפקוד את עיר בֵרותֵי ⁴²⁰) אשר מצפון לארצו בתֵאָטר ובבתי מרחץ ובטורי עמודים ויחנוך את הבנינים האלה, אשר עלו לו בהון עתק מאד, במלחמות תנופה, בהוציאו אל המערכה שתי מחנות בעלות שבע מאות שבע מאות איש, אשר פושעים בני מָוֶת היו כלם וימתו איש בחרב רעהו ⁴²¹). הדבר הזה לא יכול להפיק רצון משלומי אמוני ישראל, אשר משחק הדמים לתועבה ולאכזריות נחשב בעיניהם ⁴²²). וגם משפט הפושעים בעונש כזה, אשר איננו כתוב בתורה והרגת כלם ביום אחד, אף כי בחטאם מתו, לא היה בטעם חכמי ישראל ⁴²³). וגם בדבר הכהונה הגדולה לא סר מדרכי מושלי בית הורדוס ונציבי רומי, הקים כהן ויסר כהן כטוב בעיניו, ויקח את הכהונה מיד שמעון קתרוס, אשר הקים בראשית ממלכתו בירושלם ויאמר לשוב ולתתה ליונתן בן חנן, אך הכהן הזה הגיד את כל לבו, כי לא יזכה עוד לשבת על כסא אהרן, באשר לבו איננו טהור כתמול שלשום, על כן יואל נא המלך לתת את כהונתו למתיא אחיו, אשר בו לא נמצא כל דֹפי ויעש המלך כן ⁴²⁴). ונכון הדבר מאד, כי מקח הכהונה ומתן הכהונה מיד ליד לא טוב ולא ישר בעיניו יראי ה'. אך בכל זאת לא התקומם איש עליו, כי ידע כל העם, כי לבו תמים עמם “וכל כספו וזהבו גם את כל ימותיו ושנותיו הקדיש לטובת ישראל ולטובת עיר קדשו” ⁴²⁵) ואף כי קורט אחד מדם הורדוס נותר עוד בדמו, רחקו דרכיו מדרכי אבי אביו כרחוק מזרח ממערב, כי ככל אשר שָש הורדוס להכאיב את לב בני ישראל, כן שש אגריפס לשמחם ולכבדם ולהביע להם את אהבתו, וגם מדי תתו מתן לעם נכרי,ימהר לתת כפלים ממנו לערי ארצו, למען הביע את אהבתו לעמו ⁴²⁶), ויחשוב מחשבות להקל את עֻלם מעליהם, וכמעט עלה על כסא ירושלם פטר את העם מן המס, אשר נתנו המושלים, אשר לפניו על בתי ירושלם ⁴²⁷). וקרוב הדבר מאד מאד, כי את פזרונו לעמים אחרים, חשב לכלי חפץ בידו, להושיע בו את עמו, כי העמיק אגריפס עצה לחזק את עמו ולבצר את מָעֻזוֹ, למען תמצא ידו לפרוק לעת מצוא את על רומי מעל צואריו ולחדש את ימי מלכות החשמונאים. וישלח את ידו לכונן את חומת צפון ירושלם להרחיבה ולהגביהה, ולוא השלים את חפצו, כי עתה נבצרה מכל כלי משחית ומפץ לערער אותה. אך מרסוס השליט בארצות ארם פקח את עיני הקסר קלוד במכתב, כי רעה נשקפה לשלטון רומי מיד הבנין הזה, וַיַחֲזֵק הקסר את דברו על אגריפס, ויחדל המלך לבנותה, אף כי נפשו מרה לו מאד ⁴²⁸ ).

ומרסוס השליט כִוֵן אל הנכונה, כי אמנם חשב אגריפס מחשבות להכשיר מעט מעט את השעה לפרוק את על רומי מעל צוארי עמו, ויכרות בסתר ברית עם כל מלכי ארם ויקרא לחמשה מלכים, לבא אל טבריא לשמוח עמו במשתה ובתענגות, אשר הכין להם. וַיִעדו איש איש ממקומו ויבאו אליו בכבודם, ויכר גם הפעם השליט מרס, אשר נצב לשטן לאגריפס, כי המשתה והשעשועים, רק סתר פנים הם לאגריפס ולמלכים, אשר אתו אשר לא להתעלם, כי אם להתיעץ על צפונותיהם באו וישלח את מלאכיו ויצו בידם על המלכים הנועדים לשוב כרגע איש לביתו. וייראו המלכים לנפשם וישובו ויחר אף אגריפס בְמַרְס ויתבאש עמו עד יום מותו. אך בכל זאת לא אמר עוד נואש למחשבתו, אשר חשב לאזור את עמו חיל ויעבֵר את הכהונה מִמַתְיָא ויתנה ביד אליועיני בן הקוף ⁴²⁹) מבית קתרוס ⁴³⁰). וישם אגריפס את הכהן הגדול לאיש סודו ויצא לו תחבולה לתת לאל יד הכהן לדעת את מספר בני ישראל מה רב הוא ומה רב כחו, כי ירא לשאת את ראש העם מפני רומי ומרגליה. ויועץ לסבב את פני הדבר, כי יַרבו בני ישראל לבא להקריב את הפסח, כי בימיו הלא סרה שמרון, והכותים אשר בתוכה, וכל עבר הירדן למשמעתו. ובכן לא היה כל מעצור בעד באי מועד לעלות ירושלמה, ותקם עצת אגריפס, אשר יעץ במסתרים וירבו מאד העולים אל הר הקדש מכל קצות הארץ עד כי צר הר הבית מהכיל גם את השלישית מהם ⁴³¹). אז צוה את הכהן הגדול ויאמר לו “תן עיניך בפסחים”. ויבן הכהן את דבר המלך ויחשוך מכל פסח אחת מן הכליות, ואחרי כן מנו מספר לכליות וימצאו אותן כאלף ומאתים אלף ובהיות המנויים על כל פסח כעשר נפשות ידע כי יעלה מספר העם לשנים עשר אלפי אלפים נפש מלבד האנשים, אשר לא עלו בחג ההוא לעשות את הפסח ⁴³²) ובעודנו שם את כל לבו לאחרית עמו להושיע מדי האלוף הרוכב לראשו, לא שכח להכות את אורביו בַסַנְוֵרִים וירד אל קֵסָרֵי ויצו להעביר חזיונות על במתי התאָטָר לזכר כבוד קלוד הקסר, אך בעודנו יושב ורואה בשחוק המעוללים, והנה כאב עז מאד אחזו במעיו ויחל ויאנש מאד ויביאוהו אנשיו לביתו. לשמע מחלת המלך חגרו כל העם שקים הם ונשיהם וטפם וישאו את קולם ויבכו. ויהי הבכי הזה, אשר בכה העם מקירות לבו, כמים קרים על נפש הגוֵע העיפה, ותדמענה גם עיניו למראה אהבת עמו אליו. וימת המלך אגריפס 44 – 3804 בשנת החמשים וארבע לימי חייו אחרי משלו שבע שנים, על חורן והארגב והבשן משל שלש שנים ובשנה הרביעית נתנה לו ממשלת עבר הירדן והגליל, ובשלש השנים האחרונות לימי חייו מלך על ארץ ישראל כלה וגם על שמרון בתוכה ⁴³³). ויהי לו בן ושמו אגריפס ושלש בנות ושמותן: ברניקי אשר היתה להורדוס נשיא קלקיס אחי אביה לאשה, ומרים המאורשה ליולי בן חלקיה ודרוסילה המאורשה לבן אנטיוך מלך קומַגֵנָה. המלך אגריפס היה האחרון למלכי ישראל, אשר עמדו להם מימי שאול בן קיש והלאה. ומלכותו היתה שארית האורה, אשר האירה עוד השמש מעט קט בטרם אספה את נגהה ממלכת ישראל למען גנוז את האור הזה לאחרית הימים.

וככל אשר התאבלו בני ישראל הנאמנים, אשר שפת חנף לא ידעו על מות מלכם, אשר נשאו לו גם את עון אבותיו ומולדתו, כן לא ידעו היונים הנבלים והחנפים בשת. ויהי אך יצא יצאה נפש אגריפס, ויתגודדו בקסרי ובשמרון לחרף ולגדף בקולי קולות בראש כל חוצות את האיש, אשר הלעיט אותם ויבריאם כל ימי ממלכתו בכל טוב, את האיש אשר זה כחמשה ימים קראו אליו פה אחד בחנופתם הבזויה, אשר לא ידעה כל חוק “אֵל אתה ולא אדם” ⁴³⁴). המרֵעים החנפים האלה פרצו אל ביתו ויוציאו את צלמי דמות בנות המלך ויתעללו בם ויסבאו וישכרו לבלי חוק, למען הכעס את לב ישראל. בבוא שמועת מות אגריפס בבית הקסר ברומי ושמועת נבלות היונים המרעים, התאבל הקסר בלב שלם על מות אוהבו המלך, אשר כמעט מידו היה לו כסא הקסרות וחמתו בערה על התועבה, אשר התעיבו היונים. ויאמר להנחיל את אגריפס בן אגריפס המלך, את כסא אביו ולענוש קשה את יושבי שמרון וקסרי, ולשלוח ביד פשעם את חיל הצבא ילידי שתי הערים האלה מערי מולדתם אל ארץ פונטוס הרחוקה. אולם שני הדברים הטובים, אשר יעץ הקסר לא קמו, כי שרי חיל שומרי ראשו, הניאו את לבו מהמליך את אגריפס השני, נער בן שבע עשרה שנה על ממלכת ישראל הגדולה והרחבה. ויושבי קסרי ושמרון שלחו מלאכים אל הקסר להשיב מהם את חמתו. וישב מעליהם אפו וישבו בעריהם כתמול שלשום ויהיו לשטן ולמוקש לישראל בימים הבאים. וישלח הקסר את קוספיוס פַדוס, לנציב מושל בארץ ישראל ואת מרסוס השליט לא השליט עליה עוד קלוד, מאהבתו את זכר אגריפס אשר בינו ובין מרסוס היתה שלוחה רוח רעה ⁴³⁵). ויסר את מרסוס מפקודת שלטון ארם, למען עשות נחת לרוח אוהבו אגריפס המת, אשר חלה את פניו כמה פעמים להדוף אותו ממצבו, וישלח תחיתיו את קסיוס לונגין, להיות שליט בארצות ארם. בבא פדוס והשליט לונגין אל ארצות ממשלתם,מצאו את בני ישראל יושבי עבר הירדן נלחמים בבני רבת בני עמון על דבר גבולם, אשר הסיגו וינקה פדוס את אנשי המלחמה ויענש רק את שלשת העומדים בראשם, על אשר לא הגישו את משפטם אליו. את עֲנִיבָא ⁴³⁶) ראש הקושרים שפט משפט מות, ואת אלעזר ועמרם ומתי סודו גרש מעל הארץ. ויתפוש גם את תוֹלמי ראש הגדול, אשר החריד את גבלות אדום וערב וימת אותו. ויצו את הכהנים להפקיד את בגדי הכהן הגדול במצודת אנטוניא ויעשו כן, אך שלוח שלחו מלאכים עירה רומי אל הקסר להשיב להם את בגדי הקדש. ויצג אגריפס בן אגריפס את המלאכים לפני קלוד וידבר גם הוא תחנונים באזני הקסר, לעשות את דבר מלאכי ישראל, וישמע אליו הקסר ויתן בידיהם מכתב אל הנציב, להוציא להם את בגדי הכהונה, ואת יד הורדוס אחי אגריפס מלא, לכלכל את דבר המקדש ואוצרותיו ולמלא את יד הישר בעיניו לכהן. ויקח אגריפס השני את הכהונה מיד אליועני ויתנה אל שמעון בן קמחית ⁴³⁷) 45 – 3805.

בימי פדוּס קם משיח שקר, שוגג או משנה, ושמו תודוס ויעש שקר בלב העם, כי יחצה את מימי הירדן לשנים והעביר אותם בתוכו בחרבה, וישמעו הנפתים לקולו וינהרו אחריו עם רב וישלח פדוס גדוד פרשים וימיתו רבים מן האמללים האלה ואת ראש תודוס כרתו ויביאהו ירושלמה 46 – 3806 ⁴³⁸). ובשוב הנציב פדוס אל מקומו, בא תחתיו אלכסנדר טבר, בן אלכסנדר נשיא קהלות מצרים, לנציב בארץ ישראל 47 – 3807 ואלכסנדר טבר נבדל מאד מאביו, כי אביו היה מראשי נכבדי ישראל וטבר עזב את דת אבותיו וידבק בגלולי רומי. בימיו היה רעב כבד מאד בארץ ישראל ותקן המלכה החסידה הֵלֵני ⁴³⁹) מלכת חַדְיָב, אשר באה היא ובניה הגבורים החסידים לחסות תחת כנפי אלהי ישראל, בר ולחם לרוב מאד ותחלק בקרב עניי ישראל ⁴⁴⁰). בימי הרעב ההוא נראתה המשמעת הגדולה, אשר שמעו בני ישראל לתורת משה, כי בהיות מחיר עשרון ארבעה אדרכמונים, לא שלח איש מן הכהנים הרעבים את ידו לטעום מלחם הקדשים ⁴⁴¹). וטיבר איש, אשר בגד במולדתו ובדתו וימירנה בדת היונים, היה עבד נאמן לרומי ויתפש את יעקב ואת שמעון שני בני יהודה הגלילי, אשר ירשו מאביהם את אש קנאתו לעמם, ויוקיעם על העץ. אחרי אלכסנדר טבר בא קומן ⁴⁴²) הרומי להיות לנציב ארץ ישראל. והורדוס אחי אגריפס המלך העביר את יוסף בן קמחית מכהונתו, ויתנה לחנניה בן נֶבֶּדַי ⁴⁴³. וימת הורדוס בשנת השמונה לקסר קלוד ויהיו בניו שלשה הלא המה: אריסתבול, אשר ילדה לו מרים אשתו ובֶרְנִקיָן והרקנוס, אשר ילדה לו ברניקי, בת אחיו המלך אגריפס, ויקח הקסר קלוד את קלקיס ארץ ממשלת הורדוס אחי אגריפס ויתנה לאגריפס בן אגריפס 49 – 3809, אשר היה באמנה אתו ברומי.

5. תפוצות עם ישראל וכבוד תורתו

עיצוב!!!

רוב מספר העם בארצות הנכר. כבוד ירושלם בכל הארצות ההן. מאסורת ירושלם עמם לרגלי באי מועד ומשלוח השקלים. מספר ישראל במצרים. חבת מושב ארם באשר הוא כבוש דוד. מתן התרומה והמעשר שם. כבוד ישראל ובתי כנסיותיו באנטוכיא. רובם ותקפם ברומי. רבוים המופלג בבבל ובארצות הפרתים. תעלולי חזיני וחגלי אחיו והרעה אשר הדיחו במשובתם על אחיהם. איבת האשקלונים והצדונים לבני ישראל. העמים נלאים לעמוד על אופי ישראל,תורתו ומדותיו. תהפוכות משפטיהם עליהם. אהבת יקירי בני העמים לישראל ולתורתו. המונים המונים מתיהדים. מלחמת סופרים לישראל בחבלי נכר. מכתב אריסטיה. מגלת הבעל בבבל והתנין בבבל. מגלת אגרת ירמיהו. מגלת חכמת שלמה וערכה. חזון הצופיה. חוסר אחדות בקהלות מצרים. תהפכות בעלי הרמז שם. פילון וצדקתו. שטתו נחוחותיה ושגיאותיה. הפלספה באלכסנדריא והאגדה ביהודה. דורשי רשומות ודורשי חמורות. תכסיסי המלחמה לרומים ותכסיסי ההלכה לישראל. חנוך הבנים לכח לב. הגבורה המופלגת. נטות לב חסידי האומות אל היהדות. המוני המתיהדים. בית ממלכת חדיב מתיהד. צדקת הליני המלכה החדיבית ונדבת רוחה. צדקת אצטי ומונבז מכלי חדיב, ערכם ונדבת רוחם, גרי שלחן מלכים, גרי אהבה, גרי יראה וגרי צדק. נשיאות רבן גמליאל הזקן. זריזותו וטהרתו. שטת “תקון העולם” במשפט ישראל. אדמון וחנן דיני גזרות. שמעון איש המצפה וראשית מסכת יומא ותמיד. סדור מגלת תענית. נחום הלבלר, זכריה בן קבוטל אבא-שאול בן בטנית. החסיד הגדול יהודה בן פוטירי. בתי כנסיות ומדרשות בתי דין ובתי ספר. בית המדרש שבהר הבית.

ובדורות ההם אשר הלכה ממשלת ארץ ישראל הלוך ומוט לפני רומי, פרץ עם בני ישראל לכל ארבע רוחות השמים. איש חכם יודע העתים אשר מקרב רבותינו, אמר על דבר שלטון דעת אלהי ישראל בארצות העמים כי “מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים” ⁴⁴⁴) אחד מכנבדי סופרי העמים כתב בימי הורדוס לאמר: “בני ישראל ישכנו כמעט בכל ערי הארצות, וכמעט אין מקום בארצות הגויים, אשר לא ישבו בו בני העם הזה, ואשר לא תחזק ידם בו.”. ⁴⁴⁵). וכדברים האלה דִבר אל קהל אנשי ירושלם, גם אחד מן העומדים בראש העם “אין גוי ואין ממלכה בכל קצוי ארץ, אשר לא יגורו בם אחיכם בני יהודה” ⁴⁴⁶). וסופר אחד מקרב ישראל כתב בדור ההוא: “לא ככל הגוים, אשר גבולות ארצם יכילו את כל מספר אנשיהם, הגוי הזה, כי נפוצים בניו בכל רחבי ארץ גם בארצות היבשה, גם במדינות הים, ומספרם רב מאד כמעט כמספר יושבי הארצות ההן” ⁴⁴⁷). והדבר הזה היה חזיון יקר ומרומם את לב בני ישראל, עד כי נאמר בימים ההם על ירושלם עיר הקדש, לאמר: “העיר הזאת איננה עיר מלוכה בארץ יהודה לבדה, כי אם רבתי בגוים היא, שרתי בארצות רחוקות, כי עיר ואֵם היא לכל קהלות ישראל, אשר במצרים וארם עד ארץ פפיליא וקיליקיא ויתר ארצות אזיא, בתין, ולב ממלכת פונטוס, ובכל ארצות יון ומקדון, ובאי כפתור וכרתי, ובכל המדינות אשר מעבר לנהר פרת, ובארץ בבל, ובכל הארצות הרחוקות ממנה ובארצות אפריקא עד לוב” ⁴⁴⁸). והקהלות הרבות והרחוקות ההן, לא היו אברים מקוצצים ומפוזרים, כי כלן היו לבשר אחד, בהיות להן ראש אחד ולב אחד, הלא הן ירושלם ומקדשה והסנהדרין אשר בתוכה. ותרומת השקלים אשר שלחו שמה, והמונים המונים באי מועד אשר עלו אליה, ויאספו מרוחה בחפניהם, וישובו לדרכם, ויאצלו ממנה על יושבי מקומותם, היה הדם הנוזל ונובע והולך ושב, מקצות הגוף הגדול הנטוש על פני כל הארץ אל לבו, וממקור החיים הזה אל כל קצות תוצאותיו. וירבו מאד בני ישראל היושבים במצרים ויהי מספרם אלף אלפי נפשות ⁴⁴⁹), גם בארצות ארם, ובאנטוכיא עירן הגדולה, רבו ויעצמו במאד מאד, כי טובה היתה ארם בעיניהם, בהיותה קרובה אל ארץ אבותיהם. וכל המלכים, לבד מאנטיוכוס אפיפן, אהֵבום ויכבדום ויזכוּם בזכות אזרח. והמלכים אשר קמו תחת אפיפן, השיבו להם את כלי הקדש, אשר גזל מהם המלך הזה, מן המקדש ואשר עשו החשמונים אחרים תחתם, ויפארו בכלי החמדה האלה את בתי כנסיותיהם הנאדרים ⁴⁵⁰) מאד. וגם הקדוש, אשר קדשו גדולי ישראל להרים מתבואתה את התרומה והמעשר מהיות אדמתה “כבוש דוד” ⁴⁵¹) הועיל הרבה לתת את חן הארץ הזאת בעיני אבותינו. ובעיר רומי היו בני ישראל לקהלה גדולה מאד, עד כי בחרות אף קלוד בה, על משיח שקר, אשר קם בתוכם וַיַדַח רבים מהם אחריו, ויאמר לגרשם, ירא את מספרם ואת כחם ויחדל מהם ולא הגלה אותם ⁴⁵² ).

אך מספר בני ישראל, היושבים במצרים ובארם ובערי יון ורומי, לא השיג בגדלו, אף כי רב היה גם הוא את מספר אחיהם היושבים בבבל ובארצות הפרתים ⁴⁵³). בבבל היו מדינות, אשר הם היו כמעט כל יושביהן ובשתי הערים הגדולות והבצורות הלא הן נהרדעא ונציבין ⁴⁵⁴), אשר נהר פרס סובב אותן, החזיקו בני ישראל, וישימו אותן לערי מעוּזם, ויאצרו שם את השקלים, אשר הרימו לעבודת הקדש, ואת כל הקדשים אשר יקדישו, ומשם יוליכום ירושלמה אלפי אנשים חגורים בכל כלי מלחמה, מפחד השודדים המשוטטים בדרך הרחוקה ההיא.

ובנהרדעא היו שני אחים נערים שכירים בבית אורג ושמותם חזינַי וַחֲנילַי. יהי כי התבאשו עם אדוניהם, וישאם לבם ויצאו אל המקום אשר שם יחלק נהר פרת לשני פלגים, ויתבצרו שם. ויתלקט אליהם המון נערים בעלי אגרוף ויכבידו את ידם על הרועים ועל עוברי דרך, ויקחו מהם ביד חזקה את כל צרכיהם, ויכו אחור את חיל צבא הפרתים אשר הסיע נציב בבל לקראתם, ויניסום. כשמוע אַרטיבן מלך הפרתים את שמע גבורת שני האחים, נשא את פניהם, ושילח אליהם מלאכים ויקרא אותם לעירו ולהיכלו, ויכרות עמם ברית כי אמר בלבו: אם ישלחו האחשדרפנים רסן מפני, והיו אלה לי למעוז מפניהם. וילך חזיני וחנילי אחיו הלוך וחזוק. ולא ארכו הימים, וישא חנילי את עיניו אל אשת נציב בבל, ותדבק נפשו בה. ויהי כאשר נפל הנציב במלחמה, וידבר חנילי על לב אשתו ויקחה. ויראו אנשי הגדוד כי הביא האשה הנכריה את גלולי בית אבית, אל בית אדוניהם וירע בעיניהם מאד, ויוכיחו את דרכו על פניו בדברים נמרצים. וחזיני ראה כי חמת אנשיו הולכת וגדלה, וידבר גם הוא על לב אחיו לשלחה מעל פניו. ויחר אף האשה ותשם מות במאכל חזיני וימת ויסוב כל השלטון אל יד חנילי לבדו. וימלאהו לבו להתגרות בשר גדול משרי הפרתים, איש אשר מעודו לא עשה לו רעה, הלא הוא מתרדת חתן המלך. ויפשוט על נכסיו ויבז את שללם זהב ועבדים ומקנה לרוב וכאשר התאזר מתרדמת לצאת עליו למלחמה, קדם חנילי את פניו בליל ענן וחשך, ויפשוט עליו בטח ויגוף את מחנהו. ותחזק בת המלך את דברה עלמתרדת אישה לנקום את נקמת כבודו מידי חנילי ראש השודדים, וישמע אליה ויצא לקראתו בחיל ובפרשים, וחנילי נמהר הפעם לצאת מבין אגמי המים אשר שם שת את משכנו, ויסע לקראת איש מלחמתו. ויהי בדרך ויצמא כל העם אשר ברגליו וייעף מאד, אז עלתה יד מתרדת על חנילי, ויך באנשיו מכה רבה, ושרידי גדודיו נסו על נפשם אך בכל זאת לא לקח חנילי מוסר, ויחזק באנשים הרקים והפוחזים אשר התלקטו אליו, אף כי נופלים בגבורתם מן הגדודים הראשונים, ויפשוט על הכפרים ויבז אותן. וישלחו יושבי הכפרים הרבים, מלאכים אל קהלת ישראל אשר בנהרדעא וידרשו מהם להסגיר בידם את חנילי ואנשיו. ותבצר מאנשי נהרדעא לעשות את חפץ אנשי הכפרים, בהיות ידם רפה לצאת למלחמה על חנילי החזק מהם. ויאותו להם רק לדבר הזה, לשלוח מלכי שלום לחנילי לחלות פניו, להסיר את ידו מעליהם. אך עד כה ועד כה מצאה יד אויביו לרגל את המקום, אשר חנה שם חנילי, ויתחרשו ויפשטו בטח בנפול תרדמה עליו ועל אנשיו. ויכו את כל המחנה לפי חרב, וגם את חנילי המיתו. ויאבד כל זכר לחנילי ולאנשיו אשר החרידו את כל הארץ ימים רבים. אז לקחו אנשי בבל את נקמתם מבני ישראל עם חנילי, ויפשטו עליהם ויפילו בם חללים. ויראו בני ישראל שוכני המקומות ההם כי רבו צריהם ויצאו משם וילכו עירה סֵלֵקאָ ⁴⁵⁵) אשר בארם וישבו שם לבטח. ויהי מקץ חמש שנים ותפרץ מגפה בבבל, וירבו בני ישראל לצאת משם ולבא לסוריא. ויראו הארמים כי מספר בני ישראל היושבים בעיר הזאת הולך ורב, ויטו את לבם לשית ידם עמם, ולהיות זרוע להם מפני היונים אשר גברו עליהם בעיר הזאת. ויראו היונים כי מטו לפני הארמים, אחרי התחברו אל בני ישראל, ויתרפסו ויחליקו לשון לאנשי ריבם, ויכרתו עמם ברית שלום. ויהי כטוב לבם ויקומו יחד על בני ישראל ויעשו בם הרג ואבדן ויפלו בהם כחמשים אלף איש וינוסו שרידיהם על עקבם בבלה. אך גם שם לא מצאו מנוס כי עברת עם הארץ היתה שמורה להם עוד על דבר חנילי. ויפתחו אחיהם אנשי נהרדער ונציבין את שעריהם ויאספום וישבו עם לבטח, כי הערים בצורות ויושביהן אנשי חיל למלחמה ⁴⁵⁶) וגם בארץ מדי ובסביבותיה נאחזו בני ישראל ⁴⁵⁷) וקרוב הוא כי גם בארמניא אשר שם מלכו צאצאי אלכסנדר אשר ילד מרים להורדוס ⁴⁵⁸) היה יד ושם לישראל.

ומכל עמי הארצות האלה לא היה גוי אחד אשר אהב את ישראל וגם בארצם, בארץ מולדתם, עצמו אויביהם. לאשקלונים היתה איבת עולם על כל שכניהם בני ישראל יושבי ארץ קדש ⁴⁵⁹). והשנאה אשר שנאו אנשי צר את אבותינו רבתה משנאת כל עמי כנען אליהם ⁴⁶⁰). אך אנשי ריב לתורת ישראל בדעת ובחשבון היו היונים, בהיות כל דרכיהם שונות מדרכי העם הזה, ורחוקות מהן כרחוק מזרח ממערב. העם היוני אשר בכל חכמתו, אחרי עיניו הלך לבו, נלאה לעמוד על אפי האומה ההיא, השונה מכל עם בדתה ובחוּקותיה. יש אשר החליטו כי בני ישראל כופרים הם, אחרי כי מקדשם רֵק מכל פסל וכל תמונה, כי אֵל בלי צלם ודמות לא כלכלה רוחם ⁴⁶¹). ויש אשר הדבר הזה הנפלא בעיניהם מאד, המריץ רבים מהם לבדות מלבם דבה נבלה מאד, כי גם ישראל יעריצו במסתרים תמונה והתמונה הזאת היא תבנית ראש חמור ⁴⁶²). וגם האנשים אשר לא שמו את אבותינו לכופרים, או לעובדי פסל נבזה, הוציאו עליהם משפט, כי עם קשה ערף הוא ⁴⁶³). עד כי אחד מגדולי הסופרים הגוים החליט עליהם לאמר לכל הקדוש לנו יאמרו טמא ואת אשר נבזה בעינינו ישמרו המה ⁴⁶⁴). כי לא נשא אותם לבם לתכן רוח העם, אשר על כבוד תורתו ונביאיו יתן את שאֵרו למורטים את עצמותיו למפצחים ואת נפשו להורגים ⁴⁶⁵). גם מכשירי תורת ישראל הלא הם המצות נפלאו מהם, ותבצר מאנשי יון להבין איככה ינזר גוי כלו מאכול חלב ודם או בשר החיה והבהמה, אשר אסרה תורת משה, ועל כלם בשר החזיר אשר ערב מאד לחיך בני יון ורומי. ותשגב מהם גם השבת אשר ישבתו בני ישראל ביום השביעי, ויתמהו על החוּקה הרוממה הזאת, אשר כיום לא ידעו עמי ארופה, איך יכון עולם בלעדיה, ויערכו לה איש איש דמות כעולה על רוחו, יש אשר החזיקו כי היום ההוא יום צום הוא ⁴⁶⁶) ויתלוצצו על עם אשר יענה את נפשו מדי שבת בשבתו ויש אשר הרחיבו פיהם וילעגו לאבותינו החושכים את כספם ומכלכלים את דבריהם במשפט למען הטיב את לבם ביום השבת ⁴⁶⁷ ).

ודת ישראל השונה מכל עם, היתה למורת רוח לגויי הקדם, באשר שגבה מהם, ותגבה על דתותיהם כגבוה שמים מעל הארץ. תחת אשר דתות כל העמים שחרו את הזמה ואת השכרון וכל תועבה אשר תקוץ בה הנפש אשר לא הטמאָה, ותאֵרנה את פניהן גם אל הגאוה אל הבצע ואל הדמים; ותורת יון בחיר כל העמים לא נעלה על תורת כל גויי הארצות בדבר הזה אף כמלא שערה דקה – הדריכה תורת ישראל את עמה להנזר מכל תועבת זמה, ולבלתי זנות איש אחרי לבבו ואחרי עיניו ולחשוך ידו מכל עוֹשק ולהתהלך עם כל איש בתום וענוה. והדבר הזה נתן את פריו, כי מאסו בני ישראל ויתעבו גם את תענוּגות בני יון, אשר מלאו פחזות ועגבים, וישקצו את תענוגות בני רומי ואת קרקסיותיהם ⁴⁶⁸) אשר מלאו אכזריות ודמים, ולא באו בסוד משחקיהם. אולם לוא היה לב הגוי האחד הזה רק פונה מעם משא נפשם, ותלונתו לא יצאה מקיר עדתם חוצה, כי עתה לא היתה מנת חלק אבותינו מיד ההוללים ההם בלתי אם לעג תפל ולצון סר טעם; כי עתה הוציאו הפוחזים את רוחם עליהם על אשר תגעל נפשם בשקוציהם ובתעלוליהם, ויתנום לאנשים אשר טפש לבם, או לאויבי אדם, על שנאתם את חטאת האדם. אך הבזיון הזה נהפך עד מהרה לשנאת מות בראות היונים והרומים, כי רבים מקרב אחיהם עצמם ובשרם החלו לשאת את עיניהם ואת נפשם בכבוד ואהבה אל תורת ישראל עם עברתם, בהתבוננם, מה נעלו בני העם הזה, אשר לצדקה וחסד גברו, ורוחם נדיבה, ורחמיהם רבים לאחיהם העניים ⁴⁶⁹), על הליכות היונים ויתר עמי הקדם אשר איש איש מהם פונה לבצעו ולתשוקתו מקצהו; ובהתבוננם עוד, מה רבה טהרת דעת אלהים בישראל, אשר לרומה אין חקר, על הדעת ההיא המלאה הבלים ותהפכות, נבלה ותועבה, בקרב בני יון. ויד רומי, אשר קרבה בחרב גאתה, אחת אל אחת אל מקום אחד, את דרכי כל העמים שבויי חרבה השונים והרחוקים, עד כי לאט לאט מצא מין את מינו, ויתערבו גם בדרכי יון ורומי, ולא היה עוד כל שקץ וכל תבל, אשר לא התגאלו בהם יון ורומי; היד הגדולה ההיא, הוסיפה עוד גם היא, להסיר מאחרי תרבות יון ורומי, את כל איש טהר-לב ותוסף להגביה את לב עם ישראל בראותו מה רם היא על עם רם עינים, על עם יון, גם בתורתו הקדושה והטהורה גם בדרכו עם אלהים ועם אנשים, גם בהליכותיו עם נפשו בסתר אהלו.

והמעט מישראל כי יום יום הוסיף לדעת את ערכו, וכי לב רבים מבחירי בני העמים הוסיף יום יום לדבקה בו למראה תועבות היונים, החלו בני יהודה יושבי ארץ מצרים, להפיץ ספרים בשפת יון, אשר נתנו את תורת ישראל ואת מולדתו לחן ולכבוד. יש אשר הוציאו ספרים, אשר על תעתועי העמים לא דברו מאומה, וישימו את כל לבם להודיע את רוממות דת ישראל לבדה, ככל אשר עשה אחד מסופרי ישראל, אשר כתב ספר בשפת יון על דבר תרגום התורה במצות תלמי פילדלפוס ויקרא עליה את שם אַריסטיה אחד משרי המלך ההוא אשר אותו שלח אדוניו ירושלמה. בספר ההוא שוה הוד והדר, גם על עם בני ישראל, גם על תורתו. ויתן בפי המלך תלמי דברי כבוד לתורה אשר את שמע כבודה שמעו אזניו, ואשר בגללה הגדיל את חסדו עד מאד לעם תופשי התורה הזאת, ויוצא הון עתק להטיב עמם. ובדברו על התרגום ההוא, אשר על אודותיו כתב מלך מצרים וישלח מלאכים, לאלעזר הכהן הגדול ירושלמה ומתנות בידם למקדשה, למען ישלח לו הכהן מחמי עמו, מצא לו הסופר ידים לדבר נכבדות על צדקת הכהן הגדול ההוא, ועל כל אחיו הכהנים ועל הדרת הקדש אשר בבית ה‘, על תפארת ירושלם, ומשגב חומותיה, ועל יפי ארץ ישראל, חלבה וטובה, ועל עזוז העם החרוץ היושב עליה, וכשרון מעשהו ותבונות כפיו בעבודת האדמה. ועל הכל על חכמת חכמי עיר הקדש כי רבה היא מאד ועל רוח ה’ אשר תנוח עליהם. ויוסף עוד הסופר לתת מענה בפי אלעזר הכהן על שאלת אריסטיה על טעם כמה מצות אשר זרו לו, ויהיו רבים מדברי המענה ההיא מכלכלים בטעם הנוהג בדורות ההם באלכסנדריא אך נמצאו גם דברים נכוחים ואחד מהם כי אחד מטעמי אסר המאכלים הוא להזיר את גוי נוצר אמונים מכל טומאה אשר התמכרו אליה הגוים ⁴⁷⁰). הספר ההוא נגע רק בקצה כנף שקוצי יון אך לא הרבה עוד להציג את גלוליהם ערומים, עריה בשת, ולשום אותם לראוה, את הדבר ההוא עשו בנחת סופרים אַחרים, ברך החלו בקשה כלו. בראשונה שלחו יד אל אלילי הגוים הרחוקים, וישימו את בבל ואת עצביה לענין להם. ומראה בבל העתיקה עמד להם לשפוך על פרי עטם, רוח קדומים ולשוֹת אותו כמעשה סופרים קדמונים, בני דורות הנביאים וסופרי הקדש. ויבחרו בדניאל איש חמוּדות לשמו למלאך השלוח מאת ה‘, להפוך את שולי אלהי השקר על פניהם ולהראות לעמים ולמלכיהם את מערומיהם; כי הבל ותהו המה. כי היה היה דניאל איש מופת בישראל, ומלבד הזכרונות אשר אספו אנשי כנסת הגדולה על אודותיו בספרי הקדש, שמה אותו השמועה לשר צבא ה’, הרב את ריב הצניעות העלובה, מיד אנשי הזמה המתנקשים בנפשה ⁴⁷¹) ואת ריב דעת אלהי אמת מיד אנשי השקר ⁴⁷²). ויכתבו סופרי ישראל באלכסנדריא מגלה יונית, המספרת, כי דבר כרש על לב דניאל, לעבוד את הבעל, אשר זה לו האות כי אל חי הוא, כי אוכל הוא מאפה שנים עשר כוֹר סלת וארבעים כבש וששה הין יין אשר יוּתּן לפניו יום יום בהיכלו, אשר יסגר חותם צר ואין איש בו, בלתי אם פסל הבעל לבדו. וישכל דניאל לשלוח אחד מעבדיו הנאמנים להתגנב בלט אל היכל הפסל ולזרות אפר על פני קרקע הבית. ויהי ממחרת ויקרא דניאל למלך לבא אל ההיכל, ויראה והנה עקבי רגלי אנשים ונשים וטף נראים באפר. ויבוּקש הדבר וימצא כי יש מבוא בסתר לכהני הבעל, והם ונשיהם ובניהם באים בו באשון לילה לאכול ולשתות את נחת שלחן אלהיהם והעם נתעה בשוא להאמין, כי הפסל הוא האוכל והשותה, אז נפקחו עיני כרש ויתוץ את הבעל ואת היכלו ⁴⁷³). ויכתבו עוד מגלה יונית ויעלו עליה שמועה המהלכת גם בארץ ישראל, כי גם את התנין הגדול מאד, אשר עבד נבוכדנאצר, ואשר דבר גם על לב דניאל לעבדו, השמיד דניאל בערמתו בהשליכו לפניו רקיקים אשר מלא אותם זפת וחלב ושער ויאכל אותם התנין ותבקע בטנו ⁴⁷⁴). אך שתי המגילות הקטנות האלה העשיות לתת לשחוק את האלהים האדירים, אשר לבבל, הנלכדים בערמת אנוש, לא תערוכנה את המגלה אשר הוציא אחד מסופרי הדורות ההם בשם “אגרת ירמיהו”. הסופר ההוא נותן את דברו בפי ירמיהו הנביא, הכותב דברי מוסר אל הגולה אשר בבבל ופתח דברי המגלה ותכונתה כדברי הספר אשר שלח הנביא ההוא אל ראשי הגולים ביד מלאכי צדקיהו ⁴⁷⁵). אך כל עצם דברי האגרת הזאת, הוא ערך דמות לעבודת האלילים השוממה והדוממה התפלה והנלעגת, לכהונתה המלאה צלמות ובלהות, ולתעתוּעי כהניה ולערמתם, לפחזותם ולנבלותם. דמות ערוכה בכל לעצבי הגוים כמגלה הזאת יקר למצוא, כי רב ערכה מאד בהיותה, גם מראָה מתכנת אשר מתוכה נקפה המפלצת המגואלה בכל פתוחיה, גם במקור נאמן לחוקרי קדמוניות עבודת אלילי הקדם. אולם גם סופר המגלה הזאת אף כי נשא את קולו ויקרא לכל הגויים לאמר:

עוֹד יָבֹא יוֹם וְרָאוּ כָל-הַגּוֹיִם וְכָל-מַלְכֵיהֶם, כִּי שֶׁקֶר נִסְכָּם,

מַעֲשֵׁה יְדֵי אָדָם וְכָל-רוּחַ אֱלֹהִים אֵין-בּוֹ ⁴⁷⁶

בכל זאת כסה את מחשבותיו, ולא הוציא את רוחו בלתי אם על בבל ועל עצביה ⁴⁷⁷) ככל אשר עשו בעלי מגלות הבעל והתנין. לא כן כלאו סופרים אחרים את רוחם, כי קם בם איש אשר שם דברו בפי שלמה מלך ישראל ובספרו “חכמת שלמה” ⁴⁷⁸) הרחיב את דברו, על כל אלהי הנכר מקציהם עד קציהם, על עובדיהם, על עורונם ואולתם וידבר משפטים עם הגוים על בלי שימם לב, להכיר את ה' אל אמת, אבי המשפט והצדקה, החסד והרחמים ויקרא

בְּכָל טוּב הָאָרֶץ אֶת-הַמֵּטִיב לֹא יַכִּירוּ

וּבְרוֹב פְעֻלּוֹתָיו אֶת הַפּוֹעֵל יְנַכֵּרוּ:

עַל-אֵשׁ וָרוּחַ, עַל סַעַר ותְקוּפַת הַמְּאוֹרוֹת,

עַל מַיִם אַדִּירים וְכוֹכְבֵי הָרָקִיעַ,

יאֹמְרוּ אֱלֹהִים הֵמָה הַמּוֹשְׁלִים בָּאָרֶץ ⁴⁷⁹

אִם עַל כֹּחָם וּגְבוּרָתָם תָּמָהוּ

אֵיכָכָה טָחָה עֵינָם מֵראוֹת כֹּחַ אֵל מְחוֹלְלָם ⁴⁸⁰

אֶל יְצוּרֵי תֵבֵל הִתְבּוֹנָנוּ וְאֶל יוֹצְרָם לֹא הִשׂכִּילוּ

אַך חִסְרֵי לֵב הֵם יַחַד וְכִסְלָם בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ

כִּי גַם לְמַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם אֵלִי אַתָּה יֹאמֵרוּ

וְלַזָהָב וְלַכֶּסֶף וּלְכָל מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב ⁴⁸¹

לֹא יֵבוֹשׁוּ לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי גֹּלֶם, אֵין רוּחַ חַיִּים בּוֹ,

לְעֶצֶב נִדְמֶה יִזְעַק רְפָאֵנִי לַמֵּתֹ-הַחֲיֵינִי

לְאֵין-עֶזְרָתוֹ-בוֹ הוֹשִׁיעֵנִי, יְשַׁוֵּעַ

אֶל נְכֵה-רֶגֶל יֶעְתַּר הֵיטִיבָה צַעְדִי

וּלְלֹא כֹחַ חַזְקֵנִי יִקְרָא ⁴⁸²

הִנֵּה טוֹב הוּא מֵאלֹהָיו כִּי הוּא חַי וֵאלֹהָיו מֵת ⁴⁸³

מהבלי עבודת האלהים האחרים, פנה אל רשעת עובדיהם וככל אשר על דעת אלהי אמת המריץ את דברו הנעלה:

דַעְתְּךָ אֱלֹהִים דַּעַת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וְדַעַת צִדְקָתְךָ שֹׁרֶשׁ אַל-מָוֶת⁴⁸⁴

כן חרץ את משפטו הנכון על כל תועבות הגוים כי תוצאות תורת אלהי הנכר הנה

וַתִּקְטַן בְעֵינֵיהֶם לִשְׁגּוֹת בְּדַעַת אֱלֹהִים וַיִשְׁתַּגְּעוּ לִקְרֹא טוֹב לָרָע ⁴⁸⁵

אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ בִצְדִיָּה יַהֲרוֹג וְאֶת אֵשֶׁת עֲמִיתוֹ, יְטַמֵּא בְזִמָּה

כָּל הַתּוֹעֵבוֹת אִתָּם יַחְדָּו תִמָּצאֶנָה דָּמִים וָעֹשֶׁק,

מִרְמָה וּמַעַל, בֶּגֶד וָחֹנֶף, הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק

וְשִׁלּוּמַת רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שֶׁקֶץ וּזְנוּנִים וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה ⁴⁸⁶

ומדוע זה דבקו יחד כל החטאות האלה בעמים ההם? על זה החרה החזיק את דבר משפטו

כִּי עֲבוֹדַת אֵל נֵכָר רֵאשִׁית הִיא לְכָל-רָע וְתַכְלִית כָּל-רָע ⁴⁸⁷

ולמען ערוֹת את העבודה הנכריה עד היסוד בה, עורר שוט גם על מלאכת המחשבת, אשר היתה למגן ולאומנת לה בחרשת-מעשיה. ובתפארת רום אנשים קרא הסופר האמיץ, נגדה נא לכל היונים המתהוללים ביפי חכמתם ובתבונת כפיהם

תַּעְתֻּעֵי חֳרָשִׁים וְהַבְלֵי הַצּוֹבְעִים לֹא יַתְעוּנוּ…

הַבֶּט-פֶּסל אֵין רוּחַ בּוֹ תַּאֲוַת כְּסִילִים הוּא ⁴⁸⁸

ויתלוצץ גם על החרש והחושב אשר

תְּהִילָּתוֹ בִמְלֶאכֶת שָוְא וּמַדּוּחִים יְבַקֵשׁ ⁴⁸⁹

ולא על האלילים הדוממים לבדם הוציא הסופר הנלבב הזה את כל רוחו, כי אם נטה ידו גם אל האלילים החיים המהלכים בימים ההם, אשר כתנין בבבל רב כחם לאכל ולבלע, הלא המה מושלי רומי, אשר קמו מימי אוקטפין והלאה ⁴⁹⁰) אשר נתנו לבם כלב אלהים ואשר קיוס קליגולה העלה את משא נפשם עד מרום קצו. וישכל הסופר להביא את האלילים החיים והמתים במאסרת אחת, ולמצא כי ראשית עבודת פסל מעשה ידי חרש בקהל רב חוללה רוח עריצי הקדם ואלה דבריו

אָב מִתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ אֲשֶׁר נֶאֱסַף בְּלֹא עִתּוֹ, עָשָׂה לוֹ אֶת צֶלֶם

דְּמוּתוֹ וַיִשְׁתַּחוּ לַצֶּלֶם מַחְמַד נַפְשׁוֹ ⁴⁹¹) וַיִּזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר לְפָנָיו: וַיִּרְבּוּ

הַיָּמִים וְהַתּוֹעֵבָה הָיְתָה לְחוֹק וַיְצַוּוּ גַם הַמּוֹשְׁלִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְסִילֵיהֶם:

וְהָרְחוֹקִים אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לְהִשְּתַּחֲוֹת לַמּוֹשֵׁל הֵבִיאוּ תַבְנִיתוֹ מִמֶּרְחָק

לְכַבְּדוֹ מֵרָחוֹק וּמִקָּרוֹב ⁴⁹²

וככל אשר ברור היא, כי באחרית דבריו, היו תעתועי קיוס קליגולה לנגד עיניו, כן נכון הוא להחזיק, כי באמור הסופר כי בראשונה השתחוו רק לפסלי המתים, ואחרי כן החלו להשתחות גם לפסילי החיים, רמז אל שתי התקופות אשר היו בעבודת האלהים אשר עבדו הגוים את קסרי רומי: את אוקטפין אספו בסוד אלהי רומי אחרי מותו, וקיוס נתן לבו כלב אלהים ויצו את כל עמי ארצותיו לזבח לקטר לצלמי דמותו בימי חייו.

ואל האלילים החיים ההם, הלא הם קסרי רומי – ואולי חשב גם את המלך הורדוס עמהם. – שם בעל הספר את פניו ושם "שלמה, אשר קרא על ספרו היה עם פיו ויתמך את ידו, לדבר ולכתוב בטעם מלך חכם, יועץ ומוכיח למלכי ארץ ויען ויאמר

קְצִינֵי עַמִּים הַקְשִׁיבוּ כֻלכֶם אִם לְשֵׁבֶט מוֹשֵׁל תְאַוֶה נַפְשְׁכֶם

חָכְמָה אֱהָבוּ וְלָעַד תִּמְשֹׁלוּ ⁴⁹³

שֹׁפְטֵי אֶרֶץ אֶהֱבוּ צֶדֶק זִכְרוּ כִּי אַךְ טוֹב ה'

וְדִרְשׁוּ אוֹתוֹ בְּתָם-לֵבָב ⁴⁹⁴

ויערוך נגד פני העמים דמות החכמה כי רב ורחב גבולה מאד וכי עולם ומלאו תכיל בקרבה. אך מיטב פריה ומבחר כל מחמדיה הוא אהבת הצדק והמישרים

רֵאשִׁית חָכְמָה אַהֲבַת מוּסַר וְתוֹצְאוֹת מוּסַר אַהֲבַת חָסֶד ⁴⁹⁵

ותפלת שלמה אשר התפלל לה‘, כי יתן לו לב שומע לשפוט את עמו ⁴⁹⁶) היתה הרוח החיה במדברותיו אשר נשא הסופר הזה על דבר החכמה וממשלת העמים ⁴⁹⁷). ויהי כל הספר הזה, הכתוב מראשיתו בשפת יון, או אשר תרגם אליה משפת עבר לספר זכרון, מזכיר לכל עמי הקדם את עונותיהם ומעיר את רוחם לשוב מדרכיהם ולשאת עיניהם אל קדוש ישראל ואל מוסר תורת עמו הטהורה והרוממה, אך בכל היות יון ופחזותה, ורומי ומעשקותיה לנגד עיניו תמיד לא נשא בעל הספר הזה את שמותם על שפתיו; ולמען שים מפלט לנפשו, או לתורת פיו, להמלט ולהתחבא שם משוט לשון, קרא על ספרו, את שם שלמה אשר אלף שנה עברו בעת ההיא, מימי שבתו על כסאו בירושלם. לא כן עשה סופר אחר, אשר קם בישראל בדורות ההם. הוא כונן את חציו על יתר, לקלוע אל לב היונים, והרומים אל עצמם ובשרם, ובקול חוצב להבות אֵש הגיד להם פשעם וחטאתם כי עצמו מאד, ויחשף את כל שולי תרבותם על פניה ויגל את כל חרפתה. ולעומתה נשא על נס את תורת ישראל ואת הליכות עמה בקודש, אשר מכל עול ומכל תועבה ינערו את כפם, ויצג את ישוּרון למשול עמים. וידבר על לב העמים להנזר מטומאתם, ולהשליך את אליליהם ולדבקה בו, כי רק לו התקוה והאחרית. סגנון הספר הנכבד והנחמד הזה, אשר השכיל להשכין את יפי-יפת באהלי שם, לאמר לפחת את רוח תורת אלהי יעקב בשיר, אשר לשונו מראהו וטעמו, יוני כלו מכף רגל ועד ראש, יעיד על עושהו, כי היה איש יוני מגרי הצדק אשר רבו בדורות ההם, כי דרכי יון וכל מעלליהם, כל מערכי לבם ומשא נפשם נגולו כספר לפניו, עד כי כל פתוח דק כחוט השערה לא נעלם ממנו, וככל אשר רוחו היתה רוחש ישראל טהורה ומטוהרה, כן היה טעמו וסגנונו ומשכיות לבבו כליל יוני, אולם תחת אשר יתר הסופרים נתנו את דבריהם בפי מלך או בפי נביא וחוזה, מבני ישראל, ויכלכלו את דבריהם ברוח עמם, שם בעל הספר הזה את מוסרו בפי אחת הנביאות הקדמוניות אשר נמלטה משטף מי המבול ותהי לאשה לאחד משלשת בני נח ותתנבא כמשפט הצוֹפיות ברומי בימי קדמותה בדברים נמלצים לחך בני יון ורומי, ונכונים מאד על שפתותיהם. צוֹפיה כזאת נקרא בפי הרומים סִבִלה ⁴⁹⁸) ואת שפתי הסבלה ידובב הסופר היוני בשפת יון ובדרך מליצתה. ותחת דבר לשני העמים האלה, ליון ולרומי, חלקות, הרעים עליהם בקול פחדים, להשליך את שקוציהם מידיהם וליחד את לבם ליראה את ה’ אלהי אמת

בְּנֵי אִישׁ, בְּרוּאִים בִּדְמוּת מְחוֹלֶלְכֶם בְּצֶלֶם אֱלֹהַּ!

עַד מָה תִּתְעוּ תִּשְׁתָּעוּ וּתְפַגְּרוּ מִלֶּכֶת

בְּאֹרַח מִישׁוֹר, אַף צוּר בּוֹרְאֲכֶם לֹא תִזְכֹּרוּ?

הֵן אֵל נִשְׂגָּב שְׁמוֹ, מוֹשֵׁל לְבַדּוֹ מִשָּׁמָיִם

אֱלֹהֵי קֶדֶם הוּא, מִסְתַּתֵּר וְאֵין נִסְתָּר מֶנְהוּ

לֹא אִישׁ בַּמַעֲצָד עָשָׂהוּ, לֹא חֲרֹשֶׁת גֶּבֶר

יְצָדַתּוּ מְלֶאכֶת שֵׁן או זָהָב בַּמַקָּבֶת ⁴⁹⁹

וְאַתָּה בֶּן אֱנוֹשׁ בֶּן תְּמוּתָה נִפְתָּל וְנֶעֱקַשׁ דְּרָכַיִם

שׁוּבָה אֶל אֵל אַל תִּשְׁתָּע, כִּי תֹהוּ הָלָכְתָּ

הַעַל עַל מִזְבְּחוֹ פָּרִים וּבְכוֹרוֹת הָעֵדֶר

לִתְקוּפוֹת מוֹעֲדֵי שָׁנָה וּלְחַגִּים יִנְקֹפוּ

הִתְחַנֵּן אֶל חֵי הָעוֹלָם לְמַעַן יְרַחֲמֶך

כִּי הוּא אֵל וְאֵין בִּלְתּוֹ, אֶפֶס זוּלָתוֹ אֱלֹהַּ.

וּשְׁמָר תֹּם עַד מְאֹד וּלְבֶן-אָדָם אַל תַּעַשׂ כָּל עָוֶל

כִּי כֵן צִוָּה אֵל שַׁדַּי לִבְנֵי אֱנוֹשׁ בְּנֵי עֹנִי ⁵⁰⁰

ומלבד הדברים האלה הנאמרים לכל איש ולכל גוי ישים את פניו אל יון ההוללה לדעת את ה' ולהשיב את שבות עמו.

אוֹי לָךְ אֶרֶץ יָוָן, עַד אָן תָּרִימִי קָרֶן?

לְאֵל רַב חֶסֶד קִרְאִי, וְשִׂימִי עַל דַּרְכֵּךְ עָיִן

עַם אוֹבֵד בְּעָנְיוֹ מַהֲרִי אֶל עִירוֹ הָשִׁיבִי

מוֹצָאוֹ מֵאֶרֶץ קֹדֶשׁ לְאֵל הַשָּׁמָיִם.

מִנְעִי מִקְּרָב תְּשׁוּקָתֵךְ, מִשְּׁאוֹן רִיב בַּשָּׁעַר,

עִבְדִי אֶת אֵל נַעֲרָץ אָז יַפִּיל גַּם לָךְ חֶבֶל

לְעֵת קֵץ כָּל אֵלֶה וּלְיוֹם גְּמוּלוֹת לְאֵל רַב חָסֶד

יוֹם נָכוֹן לַיְשָׁרִים בָּאָדָם כִּדְבַר אֱלֹהַּ ⁵⁰¹

ועל רומי על העם אשר

מִמְשָׁל רָב מָשְׁלוֹ, מַמְלָכוֹת יַרְגִּיז לְאֵין חֵקֶר ⁵⁰²

חזה חזות קשה כי קרוב יום אידו על

כִּי זָדוֹן בְּקִרְבָּם וּמְזִמּוֹת אָוֶן יִפְרֹצוּ ⁵⁰³

אוֹי לָךְ עִיר לַטִּינִים, טְמֵאַת הַשֵּׁם בָּאָרֶץ ⁵⁰⁴

שְׁבִי בָדָד בּוֹגֵדָה, אֶת מוֹקְדֵי שְׁאוֹל תֶּאֱרָחִי ⁵⁰⁵

לעומת כל גויי הקדם אשר גם בחיריהם יון ורומי לא זכו בעיניו מרוב תּעתעיהם וחטאותיהם יציג למשול עמים את ישראל בטוהר דעתו את האלהים

יֵשׁ עִיר בְּאַסְיָא, חוּצוֹתֶיהָ רַחֲבֵי יָדָיִם

בְּחִירֵי הַיְשָׁרִים בָּאָדָם מִשָּׁם יָצָאוּ

נִשְׂגְּבוּ מַעֲשֵׁיהֶם וּתְבוּנָה הָגוּת לִבָּמוֹ

לֹא יְחִתֵּם שֶׁמֶשׁ מִתְהַלֵּךְ עַל חוּג שָמָיִם

אוֹתוֹת יָרֵחַ אוֹ גְדוֹלוֹת שׂוּמוֹת בָּאָרֶץ.

אוּלָם הֵם רוֹדְפֵי צֶדֶק מֵישָׁרִים אָהָבוּ ⁵⁰⁶

ומחזה מול מחזה יראו בחזון המשורר מעבר מזה השקר אשר נחלו להם כל הגוים וגם יון ורומי בתוכם והתועבות אשר התעיבו והחמס והדמים אשר נגאלו בהם ידיהם, ומעבר מזה היראה הטהורה והצרופה אשר ירא ישראל את אלהיו והנזרו מכל שמץ דבר טומאה ונקיון כפיו מכל עשק.

וישא משלו על העמים אשר בימים ההם ויאמר:

וְאַתֶּם מִבְּלִי כַּבֵּד וִירֹא אֵל שָׁוְא תִּרְדֹפוּ

כִּי נְחָשִׁים תְּכַבֵּדוּ תִזְבְּחוּ לֶחָתוּל וָשָׁקֶץ

לֶאֱלִילִים פְּסִילֵי אֶבֶן, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹת גָבֶר ⁵⁰⁷

………………………

וּכְבוֹד אֵל שַׁדַּי נָתְנוּ לַהֶבֶל וָתֹהוּ

לַעֲצַבִּים עִצְבוּ אֶצְבְּעוֹת אִישׁ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ ⁵⁰⁸

לא כן בני ישראל:

עַם קֹדֶשׁ יִרְאֵי אֱלֹהַ ⁵⁰⁹

כִּי חָנַן רַק אוֹתָם אֱלוֹהַ הַשְׂכֵּל וָדָעַת

וֶאֱמוּנָה וּמַחְשְׁבוֹת הַשְׂכֵּל שָׂם בְּלִבָּמוֹ

לֹא יִשְׁעוּ לַחֲרֹשֶׁת יַד-אִישׁ תַּעְתֻּעֵי הָבֶל

וֶאֱלִילֵי נְחוּשָׁה צַלְמֵי שֵׁן זָהָב וָכָסֶף

עֲצַבֵּי עֵץ וָאֶבֶן פְּסִלִּים אֵין רוּחַ בָּמוֹ

תַּבְנִית חַיּוֹת מֵחֹמֶר, בַּשָּׁשַׁר נִמְשָׁחוּ

הַבְלֵי שָׁוְא וּמַדּוּחִים אֵלֶּה לֹא יְכַבֵּדוּ

כִּי אַך לְאֵל מָרוֹם לַבְּקָרִים מַשׁאַת כַּפֵּמוֹ

וּבְמַיִם יְדֵיהֶם בְּקוּמָם מֵעַרְשָׂם יִרְחָצוּ

לַאֲדוֹן כָּל ישְּתַּחֲווּ לָאֵל שַׁדַּי בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ ⁵¹⁰

ואת כל שוט לשונו עורר המשורר הזה על חטאת זמת הגוים בדורות ההם ויקרא במר רוחו

אֵין שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, אַלְמָנוֹת וּבְעוּלוֹת בָּעַל

נוֹתְנוֹת בְּעַד בֶּצַע דוֹדֵיהֶן לַזָר בַּסָּתֶר

וּגְבָרִים יִבְזוּ לְחֻקּוֹת הַחַיִּים בָּאָרֶץ ⁵¹¹

ובעיר רומא וארצה

גְּבָרִים יִתְּנוּ בִגְבָרִים שְׁכָבְתָּם בְּזִמַּת תֶּבֶל

וּנְעָרִים בְּבָּתֵּי הַקְדֵשִׁים לְטָמְאָה יָכִינוּ ⁵¹²

כֵן יַעֲשׂוּ בְּנֵי צֹר וּמִצְרַיִם וְרוֹמָה יָחַד

וּבְנֵי אֶרֶץ יָוָן הָרְחָבָה וְעַמִּים לְאֵין חֵקֶר

בְּנֵי עֵילָם וְגַלַּתִּי עִם כָּל שְׁכֵנֵי הַקֶּדֶם ⁵¹³

ובני ישראל הם הגוי האחד אשר טהרת ביתם תקדש בעיניהם.

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו יִירָאוּ וּמְאֹד יוֹקִירוּ

שׁוֹמְרֵי מִטָּתָם מֵחַלְלָהּ בְּזִמָּה וָתָבֶל ⁵¹⁴

אך יקר הוא לדור אחרון להבדיל בין הליכות, אשר התהלכו איש עם אחיו ואיש עם רעהו בקרב ישראל ובקרב כל העמים אשר היו בימים ההם. על הגויים שפך המשורר את חמתו לאמר:

הוֹי דּוֹר אוֹרְבֵי דָּם, מְתֵי אָוֶן וּבְנֵי בְּלִיָּעַל

חוֹרְשֵׁי רָע, בִּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת מִרְמָה יַצְמִידוּ

מְנָאֲפִים כֻּלְכֶם, עוֹבְדֵי פֶסֶל וּפוֹעֲלֵי אָוֶן

בְּלִבְּכֶם תָּלִין הַזַּת זָדוֹן זִמַּת אִוֶלֶת.

חַבְרֵי מְרַצְחִים כֻּלְכֶם זֵדִים לֹא יָדְעוּ בֹּשֶׁת

אִישׁ עָשִׁיר רַב נְכָסִים לֹא יָחֹן פְּנֵי רֵעֵהוּ

כִּי לִבָּם מָלֵא אַךְ רָע אַכְזָרִיוּת וָהָבֶל ⁵¹⁵

לא כן בני ישראל גוי צדיק, כי הם

שָׂנְאוּ מַעֲשַׁקּוֹת, בֶּצַע שַׁלְמוֹנִים יְתָעֵבוּ

מְעוֹרְרֵי בָאָדָם מָדוֹן, אֲבִי צוּקָה וָחָסֶר

בֶּעָרִים בַּכְּפָרִים לָמוֹ אַךְ אֵיפַת צֶדֶק,

וּמְאוּמָה לֹא יִגְנֹב אִישׁ מֵרֵעֵהוּ לָיְלָה.

עֵדֶר פָּרִים וּכְבָשִׁים בְּגָזֵל לֹא יִנְהָגוּ

וּגְבוּל נַחֲלַת שְׁכֵנוֹ לֹא תַסִּיג יַד רֵעֵהוּ,

עָשִׁיר לֹא יוֹנֶה אֶת אִישּ אֶבְיוֹן לַאֲדִיב נָפֶשׁ,

גַּם לֵב אַלְמָנוֹת לֹא יוֹנֶה אַךְ יָחִישׁ עֵזֶר

לְכָל מַר נֶפֶשׁ בַּחִטִּים בַּיַּיִן וָשָׁמֶן,

וְאִישׁ רְכוּשׁ נִמְצָא מְאֹד בָּעָם עֶזְרָה בַּצָּרָתָה

מִקְצִירוֹ יוֹתִיר לַדָּל וּרְעֵבִים יַשְׂבִּיעַ.

כְּמִצְוַת אֵל שַׁדַּי מִדְבָרוֹ לֹא יַפִּיל אָרְצָה

כִּי מַתַּת אֵל הָאָרֶץ לְכָל הָאָדָם יָחַד ⁵¹⁶

ולמראה צדקת ישראל ורשעת גויי הצדק נשא דעו למרחוק, וישא את נפשו אל היום אשר ישיב ה' את שבות עמו ואת שבות כל גויי הארץ יחד וידעו כלם את ה' לטוב להם כל ימי עולם.

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְקָם עַם קֹדֶשׁ יִרְאֵי אֱלוֹהַ

שׁוֹמְרֵי עֲצַת אֵל לִדְבַר קָדְשׁוֹ אָזְנָם יַקְשִׁיבוּ…

וּבְצֶדֶק יָלִין בָּם וּבְדַת אֵל זוּ יָרָשׁוּ

בְּעָרִים טוֹבוֹת יֵשֵּׁבוּ עַל כָּרִים בְּנֵי שָׁמֶן

וִינַשְׂאֵם אֵל חַי וּנְתָנָם לִנְבִיאֵי קֹדֶשׁ

לִמְשׂוֹש כָּל הָאָדָם וּלְאוֹר עַמִּים כֻּלָּהֵם ⁵¹⁷

ואז כל העמים

לְמֶלֶך אֵל חַי יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ,

וּפְסִילים עָשׂוּ יָדֵימוֹ, אֶל אֵשׁ יַשְׁלִיכוּ

אָז יָשִׁיב אֵל לִבְנֵי אֱנוֹשׁ רָב-גִּיל וּשְׂשׂוֹן יֶשׁעַ ⁵¹⁸

ויוסף עוד שאת משלו ויאמר:

עוֹד יָקִים אֱלוֹהַ מַמְלָכָה לְעוֹלָם נִצֶּבֶת

לִבְנֵי אָדָם בְּגַלּוֹתוֹ לִירֵאָיו סוֹדֵהוּ

לָמוֹ יִפְתַּח כִּדְבָרוֹ שַׁעֲרֵי צֶדֶק סֶלָה,

כָּל טוּב אֶרֶץ וְתֵבֵל, שׂבַע כָּל שִׂמְחַת נָפֶשׁ

גַּם רוּחַ הַשְׂכֵּל וְדַעַת וּנְעִימוֹת נֵצַח.

מִקְצוֹת הָאָרֶץ מִנְחָה וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ

אֶל בֵּית יוֹצֵר הַכֹּל נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ.

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יִהְיֶה עוֹד לִדְרוֹשׁ בָּיִת,

בִּלְתִּי אִם בֵּית אֵל שַׁדַּי לִירֵיאָיו לְתִפְאָרֶת ⁵¹⁹

וְשִבְּרוּ נְבִיאֵי אֵל-שַׁדַּי קֶשֶׁת וָחֶרֶב

כִּי מוֹשְׁלֵי צֶדֶק הֵמָּה מֵישָׁרִים יִשְׁפֹּטוּ ⁵²⁰

ובכל ההוד וההדר, אשר שוו סופרי ישראל יושבי אלכסנדריא, על דת אלהי אבותיהם ויראו לעמים ולשרים את יפיה, היו רק מגידי כבודה בגוים. אולם קצרה ידם לבצר עזה מבית, כי תכון לדור דור כסלע בלב ימים, ותשחק להמון הגלים הזוֹעפים הסוערים להרעישה ממקומה. כי לא התלכדו יחד אנשי קהלת אלכסנדריא בדברי הדת והאומה, ככל אשר התלכדו ויהיו לאחדים אחיהם יושבי ארץ ישראל ⁵²¹). כי פרי קציר הכלאים, אשר זרעו את תורת ישראל ואת חכמת יון במפלת יד אחת, העלה בפיהם שני טעמים המבטלים זה את זה. התרבות היונית, אשר התהוללה מאד בדורות ההם, אצלה גם על רבים מהם מפחזותה, אשר נראתה גם בעבודתם את האלהים ⁵²²) גם בטהרת קדשי ביתם ⁵²³). גם בדרכי חייהם לא היתה דעתם נקיה, כאחיהם בני ארץ ישראל, יאכלו וישתו מכל הבא בידם ⁵²⁴). ומי פתח את מוסרות מוסר תורת ישראל בקרב יושבי אלכסנדריא? הלא הם דרכם, אשר הלכו בה חכמי הקהלות האלה. להפוך את כל התורה כלה, את חקותיה ואת צלמי הנפשות המחוקים בתוכה, להמון רמזים ⁵²⁵), על כן קלו בעיני רבים מנופי המצות. ומרואת הנפשות הטהורות, אשר הקימה התורה והנביאים לאותות ולמופתים בישראל ללכת בדרכיהן, וגם מראות הנפשות אשר העבירה התורה על פני קהל עמה לאות ולמשלים, לבלתי עשות כמעשיהן, כל המראות האלה כהו ותחלופנה מנגד עיניהם. ומחשבת חכמי אלכסנדריא לא היתה לרעה כי אם לטובה, לתת את חן התורה בעיני היונים וכל הגוים. ובהיות בעיניהם החכמה היונית מבחר כל חכמת אנוש, היתה כל מגמת פניהם, לשום את כל חכמי העם הזה לתלמידים למשה רבנו, אשר ממנו למדו כל חכמתם. ולמען מצוא בתורה וביתר כתבי הקדש, מענה לכל שאלה, אשר ישאלם משכיל יוני, שמו את פניהם אל הרמז, לאמר לפתרונים, אשר דבר אין להם עם הכתוב ועם עצם משמעו, בלתי אם צל דמיון דק מאד. ולוא בקשו רמזים רק בשמות האלהים בתורת מלאכת המשכן ומדת ארכו ורחבו ותבנית כליו ובתבנית לחם הפנים ובמעשה בגדי הכהונה ⁵²⁶), כי עתה אמרנו כי טבע הענין הזה הנפלא מדעת אנוש, מלא את ידיהם לדבר הזה. אך מה נענה אם גם על דברים, אשר עין כל איש תראה, כי לפשטם נאמרו ונכחים הם לכל מבין חפאו דברים יתרים ללא צרך: מצות בכּוּרי בן השנואה הבכור על פני בן האהובה ⁵²⁷) מוסר הוא לבכר את יצר הטובה השנוא בעיני מרבית העם, על פני יצר הרע, אשר כל נפש תחמדהו ⁵²⁸). הגר היא המנוחה, אשר ימצא איש באחוזתו ובקנינו ⁵²⁹); הקנינים כלם שנתן אברהם ליצחק לפני מותו ⁵³⁰) הם דרכי צדקתו ⁵³¹); יעקב יאָמר לכל איש פועל צדק ⁵³²), מצרים היא הגויה המלאה תאוה ⁵³³) ; פרעה הוא האיש הפורע את עצת ה' הטובה ⁵³⁴), המן שירד מן השמים הוא הנבואה ⁵³⁵), כנען הוא החכמה המתמוטטת ⁵³⁶), לוי הוא החכמה החשה לה מפלט אל האלהים ⁵³⁷), הפתרונים הקלים הרעועים האלה, אשר אין כל מעמד להם בדברי תורת משה, הסבו את לב רבים מבני ישראל יושבי מצרים, מאחרי חקי התורה והמצוה היצוקים ומוצקים, ויטו אותם אחרי שגיונות סרי טעם, אשר לא ימלאו את הנפש ולא יוסיפו כח ללב. וישפיקו במוסר הבלים קלוש וקפוי מאד, ויוציא מפניו את מעשה המצוה ואת המוסר הישראלי המלא עז ותושיה.

בפני הפחזנות הזאת התיצב בכל עז, הגדול בכל חכמי קהלת אלכסנדריא, האיש החכם והצדיק פילון. אף כי גם נפשו דבקה מאד בדרך הזאת, ויהי לאחד מראשי בעלי הרמזים, אך לבו היה כביר כח, ועינוֹ היתה חדה לדעת ולהכיר, כי מעשה המצוה הוא יסוד כל התורה כולה. ויקרא לריב על האנשים, אשר החלו להקל במצות השבת המועדים והמילה, אחרי התברכם בלבבם לדעת את רמזיהן, ויוצא משפט, כי רק בעשות האדם את המצוה, אז תֵרצה הדעת את רמזיה ⁵³⁸). זולת הרמזים אשר הרבה להוציא אף הוא מן הכתובים, היתה לו שטה שלמה בכלכלת תורת ישראל. החכם הזה הכיר, כי התורה חטיבה אחת היא בעולם, ועל כן קרא ריב על כל דרכי העמים והכתות ודרכי התרבות הנכריה, אשר יורו את ההפך מדבריה. ומלבד המצרים, אשר בזה מאד בשומם את האדמה לאלהים ⁵³⁹), שם ללעג ולקלס את תורת אלהי יון ואת דבריהם על סדר הבריאה ⁵⁴⁰). ויבחן היטב את ערך תורות עמי הקדם מה רפו ומה קלו ומה רחקו מטבע האדם ומצרכי לבו ורוחו ⁵⁴¹). וככל אשר לא זכו דתות העמים, כן לא ישרה בעיניו חמדת תרבות בני יון, הלא היא ספרתו, באשר היא בוחרת להפיץ דברי עגבים ומהתלות ומונעת מן העם דברי חפץ מוסר ומישרים ⁵⁴²). ותהי לו מלחמה מפנים ומאחרו גם בשומרי הבלי שוא, אשר יאמינו בקוסמים ובמכשפים ⁵⁴³) גם באנשים אשר אין רוח בם אשר דבקו בתורת החומר הגסה והעכורה ויקרא: “איך ידעו דעת אלהים אנשים, אשר גם את דעת נפשם לא ידעו” ⁵⁴⁴). ואת כל רוחו הוציא על עובדי האלילים העובדים את היצור ומן היוצר העלימו עיניהם, ורוחו נלאתה לתכן את רוח העמים אשר טחה עינם מראות, כי היקום רק עבד אלם הוא ואותו יבערו ויכסלו לעבוד עבודת אלהים ⁵⁴⁵), מבלי התבונן, כי קצרה יד היקום הגדול הזה, לשנות אף דבר אחד מתפקידיו ⁵⁴⁶ ).

והחכם הזה, אשר עינו החדה בחנה כל סלף וכל נלוז בתורות בני הנכר, דבק בכל לב ובכל נפש בתורת משה ובדברי הנביאים ובתורת הסופרים, אשר קמו מימי עזרא והלאה ⁵⁴⁷), עד כי דבר משפטים במתחכמים אשר כחשו בנפלאות. כי הנפלאות היו בעיניו כלי חפץ ביד ה‘, לפקוח עיני עמו בחירו, להכיר את גדלו ואת ידו החזקה ואת הבלי אלהי הנכר, כי תהו המה ויאמר: "העם אשר המטיר לו ה’ לחם מן השמים, לא יטהו עוד לבבו לשום לו את נילוס יאור מצרים לאלהים" ⁵⁴⁸). ויבדל בין תורת משה ובין החקים, אשר נתנו חוקקי חכמי כל העמים בארצותם לגוייהם, כי חקי כל העמים יסודתם בפקודת מחוקק עריץ, או בגבול ממשלתם אשר עיר בצורה לה למרכז, לא כן תורת משה, כי היא מלמדת את האדם לאהבה את חקותיה ואיננה זוקקת אותן למקום קבוע ⁵⁴⁹). חקות תורת משה וחקות השמים והארץ, שניהם חקי אליהם המה, על כן טבע אחד לשניהם ⁵⁵⁰), כח עולמים כחה וימיה עדי עד, ומצותיה תטהרנה מכל טֹהר, ואין קץ לטובן ולערכן ולרוב רחמיהן ולעצמת נעימותיהן ⁵⁵¹). רבים מדברי החזיונות, אשר חזה משה איש האלהים נמאנו ויבאו כתומם ודבר לא נפל מהם, ורבים מחזיונותיו עוד יאָמנו ויאתיו ⁵⁵²). כי תורת משה תורה דעת אלהים צרופה וכרבות טהר הדעת הזאת בקרב העמים, כן יעצמו וכן יחזקו ⁵⁵³). כי תעודת תורת ה' הוא, להיות אור לגוים, ועל כן גם בהתפלאו על יד עם קדש כי מטה בימיו, סמוך היה לבו ובטוח, כי כמעט תרום קרן ישראל ובאו כל הגוים והחזיקו בתורתו ⁵⁵⁴), ועל כן יקר ערך התורה הזאת מאד. ואף כי דעת תולדות השמים והארץ ודעת רוח האדם תפארת היא לבית אהרן ולבין ישראל כלו ⁵⁵⁵), ונאוה לכל חכם לב להגות בספרי חכמי עם ועם ולשמוע מפיהם דברי הימים ותולדות העמים בימי הקדם, בכל זאת בהגיה אור ה' על רוח האדם, יש לו לצמצם ולהצר את גבול כל אלה למען הרחב מקום לדעת ה' ⁵⁵⁶). ואין אדם בישראל אשר יהיה פטור מתלמוד תורה, כי על כן דברה תורה ותצו את מצותיה בלשון יחיד, למען יחד את דבריה לכל יחיד ⁵⁵⁷). וכל האיש אשר ינצור את נפשו, לפקוד אותה בעבודת אלהים, הוא המחיה אותה, כי ככל אשר יהיה הלחם למזון לבשר איש, כן תהיה העבודה למחיה לרוחו ולנפשו ⁵⁵⁸). וכאשר תחזק רוח האדם בקרבו, כן תחזק בלבו הדעת את אלהיו, כי רק השוכח את נפשו ומתעלם ממנה, הוא ישכח את יוצרה ⁵⁵⁹). והצדיק המכון את לבו לכונן את דרכו על פי התורה, עולם מלא וכליל היא בפרטו ⁵⁶⁰). אולם אז ירום ערך איש ואז יכונו דרכיו לפני ה‘, בעשותו את המצוה באהבה ובלב שלם ⁵⁶¹), כי לב תמים הוא הקרבן, אשר ירצה לה’ בכל עת ⁵⁶²). וראשית מצות ישראל היא, לאהבה את בחיר יצורי אלהים, את האדם הנעלה על כל, חמדה ויקר, ועל כל הון ורכוש ⁵⁶³). וגם ההורג במלחמה את האויב הנכרי, אף כי מלא ה' את ידו להרגו, טמא הוא ⁵⁶⁴ ), כי נפש אדם הרג ⁵⁶⁵ ).

מלבד הדעות הזכות האלה, הגלויות ומפורשות בדברי התורה ובדברי הנביאים והסופרים, הורה עוד דעות ישרות, אשר יסודתן בתורה, אשר החזיקו בהן ובמליצותיהן, חוקרי ישראל בדורות האחרונים ויהיו בידם למגן ונשק בפני כל הקמים על תורתם הוא החל לקרא ריב בעלי הקדמוּת ויתן את חלקם בין החטאים בנפשותם ⁵⁶⁶). ויעמד דבר בישראל ויורה בקהל עם, כי מאין דבר, כי אם מאפס גמור, ברא ה' את השמים ואת הארץ וכל צבאם ⁵⁶⁷). את האמונה העתיקה הזאת, המקובלת ובאה מימי אברהם אבינו, אשר החל פילון לדרוש בה ולהטעימה ולהמליצה, היתה כתשע מאות שנה אחרי כן, למדרש קבוע בפי כל בעלי חקר אלוה בישראל, וליסוד כל הדעת כלה, ויביע את הדעה הרוממה והנאדרה, כי מאמר ה' הוא הוא כל מעשה הבריאה ⁵⁶⁸), ויוסף עוד ללמד, כי אין מקום ריק בכל היקום ובכל מרחבי מרום מעצמת ה' ⁵⁶⁹), וכי אין אחדות כאחדותו וכי כל הפנים השונות, אשר למעשיו ולעלילותיו רק בעיני בשר תראינה כשונות ⁵⁷⁰). ועל הדבור, אשר יאמר כי דבר ה' וכי ענה ה‘, הוציא פילון משפט, כי על פי ה’ הוליכה זרמת האויר הגה, כאשר יהגה פי האדם אל רעהו. ולנביא, או לקהל ישראל בעמדם על הר סיני, פתח ה' אזן להקשיב את הקשב הנוצר הזה ⁵⁷¹). ותהיינה רבות מדעות פילון תואמות יחד עם דברי הסופרים, כי היה גם הוא גם כל חכמי קהלות אלכסנדריא, בנים מקשיבים לסופרים חכמי ארץ ישראל תלמידי אנשי כנסת הגדולה ⁵⁷²). וירב עוד להפיץ דעות, אשר ברבות הדורות הגה אותן גם לב החכמים, אשר קמו בישראל כתשע מאות שנה אחרי כן, ואשר תזכרנה בספר הזה אחת אחת בעתה ובמקומה. אך מלבד כל הדעות האלה הישרות והנכוחות, עלו לתמו על לבו דברים – מרוב הגותו בספרי חכמי הגוים, – אשר לא יכלו למצא חן בעיני תופשי תורת ישראל התמימה. דבר ה' ורוח ה‘, היה לו לעצם קים בקוממיות נבדלת, אשר פעם קרא לו “חכמה” ופעם קרא לו “לוגוס” ⁵⁷³) לאמר: “דבר”; אך “החכמה” הזאת אינה בפי פילון כאשר היא בטעם הישראלי צרורה ועומדת ברוח בעליה, “והדבר” הזה איננו פרי הרוח הזאת, כי החכמה “והדבר” אשר דבר עליהם פילון, המה בעיניו שליטים מלאי עז ותושיה השולטים בשם ה’. הדבר הוא “הלוגוס” הוא היוצר את העולם, הוא המקים את עצת ה' בארץ והמשלים את חפצו, הוא המליץ בין ה' ובין נביאיו, והוא המעלה את התפלות אל ה' ומעתיר אליו בעד יראיו.

הדעות האלה, אשר על לב פילון התמים לא עלו, כי נמצא בהן דפי, וכי יוניות הן ולא עבריות, עמדו לשטן לספריו, לבלתי היות להם מהלכים בקהל ישראל אשר רק הנביאים והסופרים היו אמניהם ומוריהם, אשר שמרו את תורת היחוד מהעביר עליה אף צל דק מכל דק, מיראתם פן יקדר אורה או תעכר טהרתה. הן אמנם, כי חכמי הסופרים לא התהללו בחכמתם ולא הלכו בגדולות ובנפלאות, אך דעותיהם היו זכות כעצם השמים לטהר. רוחם הנעלה והנשאה כלכלה את רוממות ה' ותחשב להם לגדופה להחליט, כי מלאך או שרף היה עוזר לאל שדי, בבראו ארץ ושמים, או כי יהיו צבא המרום משנים או סגנים לו וכי המה יהיו המליצים בין ה' ובין יצוריו ⁵⁷⁴ ).

ותבדל חכמת הסופרים, אשר הביעו בדרך מליצתם, אשר קראו לה “אגדה”, מחכמת חכמי קהלות אלכסנדריא, אשר הביעו בדרך מליצת הפלספה הרבה מאד. כי לאלכסנדרים היה עצם החקר למחוז חפץ, ובהיות עיניהם אל היונים להוכיח להם את צדקתם תורתם, בחרו, בסגנונם, את משפט סופרי יון בעיר ההיא, להרבות דברים ולהאריך לשון לבלי חק על כל ענין. כי בדורות ההם אשר רפתה כהתה רוח חכמת העם הה, נחשב להם לחכמה הלהג הרב, אשר בו נסו את כחם לקחת את לשונם ולנאום נאום ⁵⁷⁵). לא כן חכמי הסופרים בארץ אבותינו, הם לא שנו את טעמם העומד בם, לרוח היום. ותהי להם מליצת סופרי הקדש, אשר דבריהם מעטים שנונים ונמרצים, למופת באגדתם, אשר בה יצקו את כל רוחם, ויהי סגנון מאמריהם כסגנון משלי שלמה וכדברי קהלת ⁵⁷⁶). כל חפצם היה לכבוד מנת-רוח-חיים רבה ממקור ישראל, אל תוך מסגרת דברים צרה וצפופה ולהבליע בקהל עמם, למען תהיה, בבואה אל קרבם, לרוח גבורה למשול איש איש בלבו, להטותו אל הטוב לו ולעמו ואל הישר בעיני אלהים ואדם. ויהי המשל לכלי חפץ בידם, ככל אשר היה ביד אבותיהם בימי הבית הראשון, לפקוח את עיני העם, אך גם דברי המשל היו מעטים. גם מן הרמזים לא הניחו את ידיהם, אולם רמזיהם היו נכוחים ותמימים ומתלכדים מאד אל משמע הכתוב ונובעים ממקור מליצת הנביאים. לרמזי חכמי הסופרים ההם קראו “רשומות” ⁵⁷⁷) או “חמורות” ⁵⁷⁸) ולמטיפים בעלי הרמזים קראו “דורשי רשומות” או “דורשי חמורות”. ויהיו הדורשים האל המטיפים לקהל עמם וישמו את הכתוב, למוצא לתוכחותיהם ולמדברותיהם, או למשען להן. אך לא עקמו הכתובים, ולא הוציאו אותם מיד פשטם, כי אם תלו בו רמז קל, אשר לא הזיז את המקרא ממשמעו אף כמלא שערה דקה; כאשר אמרו ללמד לעם, כי התורה היא מקור השלום והנחתי והבטלה, אשר יבטל האדם ממנה, היא מקור כל ריב וכל רגז ותלונה – קראו באזני הקהל מקרא זה “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים”, וימלאו אחרי דברי המקרא הזה לאמר: “לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים” שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים” ⁵⁷⁹). ויען כי רחקו מתורת ה‘, על כן רחק שלום מהם וילונו העם על משה לאמר “מה נשתה” ויצעק משה אל ה’ ויורהו ה' עץ. גם אחרי דברו הזה, מלאו דורשי הרשומות לאמר “הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ” שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ⁵⁸⁰), אז מתקו להם המים המרים. תוכחה כזאת זכה ותמה מאד ונקיה מכל סלף ותהפוכה, ואם על המקרא הזה, אשר בתורה לא יכון דבר המטיף, בלתי אם בדרך הרמז, הנה במקראות האחרים, אשר בהם תמך את דברו, יכון גם בדרך הפשט, כי אמנם המשיל ישעיה את התורה למים, ושלמה המשיל אותה לעץ חיים ⁵⁸¹). ויורו המטיפים הישרים והתמימים ההם את העם לאהבה ולהוקיר את כל איש, גם אלה, אשר לא יצא להם שם טוב בעמם ⁵⁸²). וידברו על לב משכילי עמם, להביא את לבם ולהקשיב אזניהם אל האגדה, כי היא מקור דעת אלהים ודרכיו וכל המרבה להגות בה, תאצל עליו ממנה רוח דעת ויראת ה' ⁵⁸³). ותהי האגדה הנוחה והנעימה בימי הבית השני אומנת נאמנה לכל העם, ככל אשר היתה הנביאה הנאדרה והרוממה בימי הבית הראשון. ולימים משול בית אנטיפטר וקיסרות רומי, היתה האגדה למליץ נאמן בין חכמי הגוי הדבקים במולדתם ובין העם. והמליצה התמה, מליצת הכתוב המדברת במתכונת יעקב אל עשו, ויהודה אל אדום, היתה להם למסתר מפני המרגלים שכירי רומי ובית הורדוס, כי את שמות העריצים האלה לא העלו אף על דל שפתם וכל הקהל הכירו וידעו, כי אל בית הורדוס וממשלת רומי ירמזו שמות עשו ואדום. ויען כי נעלו אנשי בית שני על אנשי בית ראשון ליראת אלהים ולמוסר חכמה. וידבקו באלהיהם ובמולדתם בכל לב ובכל נפש, לא קמו עוד אנשי ריב לבעלי האגדה, ככל אשר קמו על הנביאים בימי החזון. ונהפוך הוא, כי דבקו בם כל העם ויתנו להם כבוד ככל אשר נתנו לחכמי הכופרים ⁵⁸⁴). ויהי לב קהל העם כפלגי מים בידי מטיפיהם ומליציהם אלה ⁵⁸⁵), כי השכילו מאד לבלתי דבר גבוהה כמשפט חכמי אלכסנדריא, כי אם לדבר נעימות וישרות, נוחות ונכוחות, אשר רוח כל אדם תכלכל אותן ונפש כלם תכסוף אליהן ⁵⁸⁶). על כן באו דבריהם כמים בקרבם וישיבו את נפשם, וככל אשר רוו חכמי ישראל את צמא עמם בדברי האגדה אשר קראו לה “משען מים”, כן השביעו את רעבם בדברי ההלכה אשר קראו לה “משען לחם” ⁵⁸⁷) וההלכה היתה לרוחם ולבשרם לוסת ⁵⁸⁸) מסדרת כל חייהם, ומגדלת ומכשרת אותם לעבודת צבא תרבות התורה. ויהי ישראל בגבורתו ובכח לבו למערכה מול מערכה לעם הרומי. שניהם גבורי חיל עד להפליא, רומי למדה כל היום את ידיה לקרב, ותשכל לגדל את בניה במשמעת חמורה ובסדרים מדוקדקים מאד, ותשם אותם לגבורי חיל לנתוש ולנתוץ להרוס ולהרע, לדכא עמים רבים תחת רגליה, להפוך כסאות ממלכות גוים, ולמלא את נפשה, אשר כמות לא ידעה שבעה, בצע ודמים. ועם בני ישראל למדו, מימי אנשי כנסת הגדולה והלאה, לאמץ כח לבם מאד מאד, לבצר את מרום עוזם, ולבלתי תת זרים לנגוע אף באצבע קטנה בתורתם ובמצותיה, אשר היו לנשמת רוח חיים באפם. ותהי הגבורה הזאת לחוט משוך על פני דורות ימי הבית השני, עד כי התהללה בת יהודה בגבורתה היא לאמר: “עשרה חלקים של גבורה בעולם, תשעה ביהודה ואחד בכל העולם” ⁵⁸⁹). ומה טחו עיני הבשר, אשר בראש חוקרי הטבע העמים עד היום הזה, לחשוב את כח הזרוע אשר לרומים, לאות ולמופת לכל כח גוי ואדם, ואל כח הרוח אשר לבני ישראל לא התבוננו ולא העלו אותה אף על לב. ובאמת מה נעלה כח לב גוי עצום ורב, מושל ברוחו. כח אשר רק בבחירי אנשי מופת ימצא, מכח גוי אשר יאמץ את זרועו כל היום לשחר לטרף, אשר לא כח לב יאמר לו, כי אם און שרירי בטן ורחב נפש שוקקת. ככל אשר למדו הרומים את אצבעות בניהם למלחמות הדמים בתכסיסי מלחמתם ⁵⁹⁰) כן למדו בני ישראל בתכסיסי הלכותיהם, את בניהם ואת בנותיהם, משחר טל ילדותם, להגן ולעמוד בנפשם על תורתם ועל משמרת מצותיהם, אשר הן הנה כל עצם תרבותם, כדבר הסופר הקדמוני: בני ישראל “ילמדו את בניהם בעודם יונקים שדי אמותם לשום את כל מוצא פי תורתם כחותם על לבם, כטוטפות בין עיניהם, ליראה אותם ולכבדם כל הימים” ⁵⁹¹). ויהפך כל העם לעדת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון ברית אלהיהם. ומדי גשת איש זר אל הקדש, נהפכו פני הכרוב לפני אריה ויהיו לחיל לבאים, אשר לא יחתו ולא ישובו מפני כל, כי “אזרחי יהודה גבורי כח ואמיצי לב, אשר פחד לא ידעו ונפשם בכפם תמיד למות על חקי אבותיהם” ⁵⁹²). ואף כי הם היו הגוי האחד בימים ההם, אשר שנא את המלחמה, ויחשוב לו לחטאה להלחם, למען קחת מיד עם אחר את ארצו, או לבוז בז ולשלול שלל ⁵⁹³), ויבחר לשת לבטח בארץ אבותיו, ולקוד על עבודתו, נעורו כגורי אריות בעלות על לב איש, להניא אותם מתורת אבותם. ואלה דברי סופר דברי הימים לבני ישראל לימי בית השני: “גם חמדת הגוים, גם פחד מושלים עריצים לא יצלחו עלינו להסב לבנו מאחרי תקותינו. מחרישים אנחנו, בהרעים צוררינו אותנו בכל דבר בוז ומכאוב, אך כאשר יעיז איש לשלוח ידו בחקינו, אז נקום כלנו כאיש אחד ולא נשיב, עד אשר תרים ידנו או עד רדתנו” ⁵⁹⁴). כי גם בהלחמם על משמרת תורתם, לא היה רק הנצחון לבדו מבטם, כי גם המכאוב ומהות נבחר להם מהפר חוק “כי זה היה משפטם מעודם לתת את נפשם כפר תורתם לשמוח על המות כעל חיי עולם ולבחר בו מהפר אף קוץ אחד מחקי אבותיהם” ⁵⁹⁵). וגבורתם עמדה להם, כי בכל הצרות הרבות אשר עברו על ישראל, לא הפילו עוד אף דבר אחד מתורתם ⁵⁹⁶). המראה הגדול הזה, הסב את עיני נכבדי העמים אליו, אף הספרים אשר כתבו בני ישראל סופרי יונית על ישראל, עוררו אותם מתרדמתם, וישלחו את ידם אל התרגום היוני, אשר לספר תורת משה, להתבונן אל החקים האלה, אשר נתנה נשמה לגוי עצום ורב להשליך נפשם על כל דבר קטן וגדול הכתוב שם. וילך שם משה הלוך וגדול בכל העמים ובכל הארצות ⁵⁹⁷). ויהי המעט, כי טובו חקות התורה בעיני משכילי העמים, ויכתבו אותם על לבם וידברו עליהם בהדרת כבוד ⁵⁹⁸). ואלה דברי יוסיפוס "זה שנים רבות נוטה לב רבים מן העמים ללכת בדרכי תורתנו, ואין עיר בארצות יון וביתר הארצות ולא שבט ומשפחה בתוך העמים, אשר לא ימצאו שם אנשים מבני הנכר, אשר לא ישבתו ביום השביעי וענו את נפשם בצום העשור, והעלו נרות בלילי החנכה ונזורו מכל מאכל, אשר לא יבא אל פי ישראל. אף יתאמצו ללכת כמונו בדרכי שלום ואמת איש את אחיו, ולהרים נדבה מכספם לאשר אין לו, לשקוד על מלאכתם באורך רוח, ולשאת כל מכאוב וכל פגע על משמרת תורתנו, ולדבקה בה בכל עז, ולבלתי סור ממנה. ומה יפלא הדבר, כי גברה רוח התורה בתוך האנשים האלה על חמדת הבשר, ותשב באיתן במעמקי לבם, וכאשר ימלא כבוד ה' את כל הארץ, כן עשתה לו תורתו “שם בכל קצוי ארץ” ⁵⁹⁹). וירבו המתיהדים בכל הארצות, ובעיר הגדולה אנטוכיא עיר משוב חכמת יין נספח המון רב מבני היונים על בית יעקב ⁶⁰⁰). ועל כלם נטה לב הנשים אשר נפשן נעלה בשקוצי יון ובאלהיהם אלהי הזמה והבשת, אל תורת החן והחסד אל תורת משה. ונשי הגוים בעיר דמשק שמרו כמעט למקציהן ועד קציהן את כל משמרת המצוה לכל חקתה ⁶⁰¹). ולחג הפסח עלו אנשים רבים מבני הנכר ירושלמה, להשתחות למקום משכן כבוד אלהי ישראל, אף כי את הפסח לא אכלו כל עוד, אשר לא מלו את בשר ערלתם ⁶⁰²). וגם אנשי הלב בעמים אשר לא נספחו עוד על בית יעקב ויעבדו את אלהי הגוים כתמול לשלום כבדו מאד את דת משה ויקראו לאלהי ישראל “אלהי האלהים” ⁶⁰³).

ורוח אהבת תורת ישראל לבשה גם רוזנים ומושלי ארץ, כי כל בית מלכות חדיב ⁶⁰⁴). הלא היא ארץ נינוה העתיקה, בא בברית אלהי אברהם. בארץ ההיא מלך מלך גבור חיל ושמו מונבז ⁶⁰⁵). ותלד לו אשתו הלני ⁶⁰⁶) בן ויקרא את שמו איצטי ⁶⁰⁷). ויאהב מונבז את איצטי מכל בניו וישם אותו ליורש עצר, וירא אביו כי קנאו בו אחיו, וישלחהו אל אוהבו, אל מלך ספסין להסתר שם מפני חמת אחיו, ויתן לו מלך ספסין את סומכה בתו לאשה, וארץ קטנה ומבורכת נתן לו לנחלה. ויתודע אל איצטי, בעודנו יושב בספסין, איש סוחר מבני ישראל ושמו חנניה, ויט את לבו אל תורת משה. והלני המלכה אם איצטי לקחה תורה גם היא גם מונבז בנה בכורה, מפי חכם ישראלי ותתיהד המלכה במסתרים, ותהי לאשה יראת ה' אשר יצא לה אחרי כן שם עולם בישראל. ויהי היום ואיצטי ומונבז אחיו יושבים בבית אביהם המלך ויגלו את סודם איש אל אחיו. ויקראו שניהם בספר התורה ⁶⁰⁸) את פרשת דברי הברית, אשר כרת ה' עם אברהם, להמיל לו כל זכר. ותדמענה עיניהם, בזכרם כיעוד לא נמֹּלו ותנא המלכה וחנניה את לב איצטי בנה, מעשות הדבר הזה, פן יביא שואה על נפשו ועל ממלכתו, בהודע הדבר בקהל, ויעזוב את עצת אמו וחנניה מורהו וילך בעצת הסופר אלעזר הגלילי, ויבא חדר בחדר ויצו את רופא נפשו וימל אותו. וגם מונבז אחיו מל את בשרו בהחבא. ותחרד המלכה מאד לשמע המעשה הזה. אך ה' השכיל את פיה ותוצא קול, כי למען הרפא מנגע אשר דבק בבשרם, עשה הרופא את מעשהו. ותצלח ביד המלכה החכמה, להעלים את עצם הדבר גם מעיני בית המלך גם מעיני השרים והעם ⁶⁰⁹). ויהי בשכב אישה המלך עם אבותיו, ותדבר על לב השרים להמליך את איצטי בנה, כאשר צוה אביו. וייטב הדבר בעיניהם, וישלחו לקרוא לו מספסין לשבת על כסאו, ואת אחיו אשר קנאו בו אספו אל בור וישמרו אותם להמיתם. ובבוא איצטי לרשת את ממלכות אביו, אז נודעה יד תורת החסד, תורת אלהי אברהם, אשר נחה על איצטי הצדיק, כי נשא לעון אחיו. כי רע מאד בעיני הרך המשוח הדבר, אשר עשו השרים לאחיו. וימהר ויפתח אותם ממסגורתם ויקרא להם דרור. אך לבלתי היותם לשטן לו, שלח את מקצתם לקסר רומי ואת מקצתם למלך הפרתים להיות שם לבני התערובות. וישכל איצטי למלט בדבר הזה את נפש אחיו ממות ולתת להם כבוד בני מלכים ולחלוץ את נפשו מרעה. ואת אחיו אשר שמר לו את ממלכתו עד באו, פקד לטובה ויגדל שם איצטי בממלכת הפרתי האדירה, היא הממלכה התקיפה האחת, אשר שמה מעצור גם לצבאות רומי ולא נתנה להם לבא בגבולה. אך ככל אשר היתה כקיר ברזל בפני האויב אשר בחוץ, כן רבו בה המהומות מבית כי האחשדרפנים שרי הפרתים היו נמהרי לב, אשר אין משקל לרוחם, ויקשרו בימי איצטי בסתר קשר על מלכם, על ארטבן. ויגונב הדבר אל מלך הפרתים, וימלט הוא ואלף איש עמו אל איצטי ויתחנן אליו להיות למעוז לראשו בפני הקמים עליו. ויעתר איצטי אליו בכל לב, ויתאזר עז להושיע לו בכל אשר תמצא ידו, ולקום בחרב על הקושרים. אך בכל זאת הקדים איצטי לדבר על לב האחשדרפנים בשלום בפי מלאכיו, אשר שלח אליהם ולהגיד להם, כי ישא ארטבן להם את פשעם אם לא יוסיפו להתפרץ מפניו, וישמעו האחשדרפנים לקולו ויכנעו וישובו ויתנו יד תחת ארטבן וישב לשבת על כסאו לבטח כתמול שלשום. וישא ארטבן את ראש איצטי ויגדלהו על כל מלכי הארצות הסרות למשמעת הפרתים, וימלא את ידו לשום עטרה זקופה בראשו ולשכב במטת זהב, אשר רק למלכי הפרתים לבדם המשפט לענוד ולשכב ככה, ויוסף לו את עיר נציבין על ממלכתו. ותדור הלני המלכה נדר נזיר: אם ימלט בנה מן המלחמה המתעתדת לקום עליו בצאתו לישע מלך הפרתים והזירה שבע שנים, ויהי בראותה, כי היתה אחרית שלום לאיצטי והמלחמה לא באה ולא נהייתה, ותגדל שער ראשה ותנזר מן היין ומן השכר שבע שנים ותלך אל המקום, אשר היו עיניה ולבה שם, אל ירושלם עיר הקדש ותהי שם נזירה עוד שבע שנים אחרות ⁶¹⁰). ויהי בימי הרעב -3807 – 47 הכבד אשר היה בארץ ישראל, ותפתח הלני המלכה החסידה הנדיבה את ידה הרחבה והמלאה, ותשלח את מלאכיה וצרורות כספה בידיהם אל אלכסנדריא, ויקנו שם בר ומזון לרוב. ולאי כפתור שלחה מלאכים וישברו שם שפעת גרוגרות רבה מאד, ויביאו בשערי ירושלם, ותחלק אותם המלכה לעניי העם, ואיצטי שלח מעיר ממלכתו הון עתק ירושלמה, להשביע את אביוניה לחם ⁶¹¹). ותבן לה המלכה היכל גדול בירושלים, ויהי לה בית גם בעיר לוד. וזקני ישראל הסופרים והחכמים היו באי ביתה, ולא סרה ימין ושמאל מן התורה אשר הורוה ⁶¹²), ותתן מתנות גדולות ויקרות לבית ה' ⁶¹³), ותהי שם הלני המלכה ובנה המלך לברכה בפי כל ישראל.

ולא ארכו הימים וימת אטבן, ובית איצטי הולך ומתחזק בה' אלהיהם. וישלח המלך את חמשת בניו הנערים אל אמו ירושלמה, ללמוד שם את תורת ישראל ואת שפתו ⁶¹⁴), ויהיו לתופשי תורה הוגים בה בכל לב ועושים בה חיל, עד כי יצא שמם לחכמים ⁶¹⁵). ומונבז אחי איצטי ראה את צדקת אחיו המלך, את טהר לבו ואת כבודו, ויבא ביד רמה את כל יתר בית אביו בברית אלהי אברהם. וירע הדבר בעיני שרי חדיב וישלחו מלאכים ושחד בידם אל אביה מלך ערב לדבר על לבו לבא למלחמה ולהגיד לו, כי אך החל תחל המלחמה ונפלו כלם אליו ועזבו את מערכותיהם והפכו את ידם על מלכם. וישמע אליהם אביה ויבא ויתגר מלחמה, ויפנו כרגע השרים ערף אל אדוניהם, ויוספו על שונאיו. ויכר איצטי את הקשר ואת המרמה, ותצלח עליו רוח גבורה ויבצר את מחנהו וישב למשפט, ויחקור וידרש וילכד את הקושרים וימיתם. וישתער אחרי כן על האויב ויך בו מכה גדולה מאד ואת הנשארים הפיץ וינס. וילכד מבצר אחר, אשר שמה חש לו אביה מפלט, ושילח איבה יד בנפשו ואיצטי שב אל ארצו בשלל רב מאד ⁶¹⁶).

ולב השרים כים נגרש ויסיתו בו את פולוגש ⁶¹⁷) מלך הפרתים, אשר מלך תחת ארטבן, להתאנות למלכם ולגזול ממנו את אשר נתן לו ארטבן אחיו, שכם אחד על כל המלכים הסרים למשמעתו. ויבן מלך חדיש, כי תואנה הוא מבקש, ויפקד את גורלו ביד ה‘, וימלט את אשתו ואת בניו אל מצודה עזה ואת אוצרותיהם אל ערי המבצר, וישרוף את כל האגמים באש לבלתי מצוא הפרתים מספוא לסוסיהם ויתיצב הכן למלחמה בראש ששת אלף פרשים וחיל רגלי. ומלאך בא אל איצטי מאת פולוגש להודיעו את רוב חיל אדוניו ואת ידו החזקה ואת חמתו הבוערת בו לעשות בו כלה. ותצר מאד לאיצטי ויען את המלך, כי חלילה לו לשום רק בשר זרועו. כי ה’ אלהי ישראל, אשר בא לחסות תחת כנפיו, הוא מעזו ומשגבו. ויסוב ממנו ויבא אל אשתו ואל בניו, ויקראו צום ויזרקו כלם עפר על ראשיהם, ויתפלל המלך אל ה'. ויהי בלילה הנה רץ ממהר בא אל מלאך הפרתים לבשר לו, כי פשטו הדהוים ⁶¹⁸) וישיתו את ארצו לשמה, וימהר ויעל מעל חדיוב, ותנצל נפש איצטי וממלכתו מצרה. ופולוגש המתאנה לו, נשא את ענשו על זדון לבו.

אחרי המלחמה הזאת מת איצטי 3810 – 60 בן חמשים ושש שנה בשנת העשרים וחמש למלכותו. ויהיו לו עשרים וארבעה בנים ועשרים וארבע בנות. ואת הממלכה נתן איצטי לפני מותו למונבז אחיו. כשמוע הלני המלכה, כי מת בנה ותתאבל עליו ותתנחם רק בדבר הזה, כי מלך מונבז בכורה, ותשב אל ארצה לבקר את מונבז המלך. ולא ארכו הימים ותמת הלני המלכה הנדיבה בארצה בחדיב. וישלח מונבז את עצמותיה ואת עצמות איצטי אחיו ירושלמה ויקברו אותן באחיזות הקבר ⁶¹⁹), אשר חצבה לה הלני מצפון לירושלים ⁶²⁰). ומונבז המלך היה מלך צדיק ונדיב מאד, ויתן מתנות יקרות לבית ה‘, ויעש את ידות כל הכלים, אשר ישרתו בהם ביום הכפורים זהב טהור ⁶²¹), ויהי כל בית מונבז למופת לשומרי מצות בכל דקדוקיהן ויחמירו בהן מכל העם ⁶²²). ומדי לכתם בדרך ושמו מזוזה במקל והעמידוהו בפתח חדר מלונם אשר ילינו “זכר מזוזה” ⁶²³) וככל שר היתה מרבית מושלי בית הורדוס בית הגרים האנוסים למחתה בישראל, וזכר מלכותם לשמה ולקללה, כן היה זכר בית מלכי חדיוב גרי הצדק לכבוד ולתפארת ולברכה בעם ה’.

גם מלבד בית המלכות הנכבד והנאדר הזה, היה מחזה רוזנים הבאים בברית אלהי אברהם מראה נראה פעם בפעם. ויהיו גם מלכים, אשר מלו את בשרם ויתיהדו, הלא הם: עזיז מלך אימישא ⁶²⁴), אשר נשא את דרוסילא בת המלך אגריפס לו לאשה, ופלמון מלך קליקיא, אשר נשא את ברניקי בת מלך ישראל ההוא, אחרי מות בעלה הראשון ⁶²⁵). אך “גרי אהבה” המתיהדים לקחת אשה ישראלית “גרי שולחן מלכים” אשר למען מצוא חן בעיני מושלי ישראל באו בברית דתם, לא נחשבו הרבה בעיני העם וחכמיו ככל אשר לא יקרו בעיניהם "גרי היראה ⁶²⁶) בדור הראשון לגרי בני אדום ובני יטור, אשר מפני פחד מלכי בית החשמונאים, הורקנוס הראשון ואריסתבול בנו, התיהדו ורק “גרי הצדק”, אשר נספחו אל בית יעָקב מאהבתם את ה' ואת תורתו נכבדו בעיני אבותינו, על כן בכל היות עוד, בדור ההוא וגם בדורות הבאים, רב מספר הגרים הדבקים בתורה בכל לב, רב מהם מספר בני הנכר אשר נסו לבא בברית דת משה וישובו אל אלהי נכר ארצם, מבלתי יכלתם לעמוד בתורת מוסר הדת ההוא אשר כבדה עליהם ⁶²⁷), כי נלאו מרבית היונים ובני יתר העמים לשאת גם האסורים, הקלים מאד בעיני כל נפש מישראל בהיותם הולכים אחרי לבם ואחרי עיניהם ⁶²⁸). הדבר הזה הזה פתח שער גדול לדת, אשר נוסדה בימי הנציב פונטיוס פילטוס בארץ ישראל, הלא היא דת הנוצרים לקנות לב רבים מבני העמים, בהתר פול אחד מראשי הדת הזאת, את כל אסרי דת משה לבני העמים, אחרי החזיקו במעט ממצותיה.

ובמקור חיי הרוח לתורת משה, בירושלם ובארצה, שמו חכמי העם הלא הם הסופרים, את כל לבם אל תוך עמם, לאמץ את כח הרוח, בהיות יד הממלכה הולכת ודלה. תחת שמעון בן הלל הבבלי, אשר לא נודע ממעשיו ומדרכיו דבר, ישב לכסא ראש הסנהדרין גמליאל בנו ⁶²⁹). בימי הנשיא הזה, אשר יקר שמו בעיני המלך אגריפס והמלכה קיפרוס, גדל כבוד בית הנשיאים בישראל, וככל אשר נקרא המלך בפי העם בשם “מרן” ⁶³⁰), כן החלו לקרוא בימים ההם לנשא ראש הסנהדרין “רבן” ⁶³¹) לאמר: רבנו. ויאמר לגמליאל הנשיא בן שמעון בן הלל: רבן גמליאל הזקן למען הבדילו מבניו הנשיאים, אשר קמו תחתיו אשר קראו בשמו. ויהי עבור השנה לאמר, תוספת חדש אחד על השנה, למען כון את מנין ימי שנות הלבנה אל מנין ימי שנות החמה, או לצרך אחר, מסור רק בידי הנשיא לבדו ⁶³²). וכל העם מקצה כבדו את הנשיא מאד מאד, ובאמור איש להציל את נכסי אנשי הגליל כתובים על שמו ⁶³³. ויהי כסאו נכון על גפי מרומי הר הבית וזקני ישראל יושבים מימינו ומשמאלו וסופרו עומד לפניו להריץ אגרותיו אל קהלות בני עמו אשר בקצות ארצות תבל ⁶³⁴). להורותם את המעשה, אשר יעשו במועדו. ואגרות גליות ישראל בקצוי ארץ היו באות אליו לדרוש מפיו עצה בדברי דת ודין ⁶³⁵), ואף כי כבר גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית, אשר במקדש ותשב לה בחניות ⁶³⁶), נכון היה מקום רבן גמליאל הזקן בהר בית ה' להשיב לשואליו דבר ולשלוח משם אמרתו אל כל תפוצות ישראל ⁶³⁷). ויהי רבן גמליאל אוהב בכל דבר חק ומשפט את מהסרת הנאמנה ואת הודי הברור ⁶³⁸). אך את כל לבו שם את התקנות, לאמר לקבוע חקים, אשר ימנעו מראש כל מבוכה גם בעסקי המשפחה ושלומה ⁶³⁹), גם בכל סדרי מעשה בית דין ⁶⁴⁰). ויקרא לתקנות האלה, אשר מכלן נשקפות אהבת חסד ומשפט ושנאת כל עול נלז “תקון העולם” ⁶⁴¹). ויהי לו בתורת תקוּן העולם, הלל הזקן אבי אביו בתקנותיו, לאות ולמופת ⁶⁴²). וישם את לבו להקל מעל האדם הבא לעשות דבר לטובת הרבים, או להציל נפשות, את עול המצוה אשר יוכל להניא אותו מבוא לעשות את מעשהו ⁶⁴³). ומלבד החכמה והצדק, אשר נתנו בו רוח לתקן תקנות טובות כהלל אבי אביו, דומה היה לו גם בכבודו, ביקר רוחו ובטהרתו, עד כי יום מות האיש הגדול ונערץ הזה 52 – 4812 נחשב לעמו, אשר משל בו ברוחו הנעלה, ליום אשר בו בטל “כבוד התורה”, ליום אשר “מתה טהרה ופרישות” ⁶⁴⁴), כי הוא היה כליל כל היקרות האלה, צלם דמות כבוד התורה וצלם דמות הטהרה והפרישות.

ורוח הלל, אשר נחה על בן בנו לתקן תקנות טובות להסיר כל מכשול וכל עול מדרך עמו, נחה גם על אחרים מחכמי הדורות ההם, עד כי הקימו לדבר הזה שופטים מיוחדים, לתקן תקנות ולגזור גזרות כוללות לכל העם ויקראו להם “דיני גזרות” ⁶⁴⁵), למנוע בתקנותיהם כל עשק מראש ⁶⁴⁶). ושמות הדינים האלה: אדמון בן גדי, חנן המצרי וחנן בן אבישלום ⁶⁴⁷). בימים ההם החלו אנשים מחכמי ישראל לסדר את ההלכות למיניהן. ויהי שמעון איש המצפה ⁶⁴⁸) האוסף הראשון לכל הלכות העתיקות על דבר עבודת בית ה‘, לעת עולת הבקר והערב, וביום הכפורים, אשר הן היו אחרי כן ליסוד למסכת יומא ולמסכת תמיד ⁶⁴⁹). אך כל אלה לא עלו על הכתב בעת ההיא ותהיינה שנויות בפי החכמים ותלמידיהם על פי הסדר, אשר הסדיר שמעון איש המצפה. אולם גם לבד מן הסדרים האלה נכתב בעת ההיא גם ספר בדברי הלכות בידי חכמי הדור ההוא, דבר אשר לא נהיה עוד בירושלם מימי אנשי כנסת הגדולה ⁶⁵⁰) כי קם גבור וחכם מנכבדי העם בדור ההוא ועמו קהל חכמים, אשר יעמיקו להתבונן כי גם הצרות העוברות על גוי, תהיינה לו לישועה. ויעל הוא וחבריו על ספר את כל התלאות, אשר מצאו את ישראל בכל ימי הבית השני, ואשר הציל ה’ את עמו מהן ויעשום לימי ששון ושמחה ויקראו את שמה “מגלת תענית” לאמר: מגלה זכרון לימי השנה, אשר אין לצום ולהתענות בם ⁶⁵¹). ותהי המגלה היקרה הזאת למקור דעת לחוקרי דברי ימי עמם ⁶⁵²). על המגלה הזאת וכותביה עוד ידבר בספר הזה, כי רבה ונכבדה היתה בתוצותיה ובתולדות, אשר נולדו עמה כאחד.

מלבד החכמים האלה היו עוד חכמים בדור הוא, הלא הם נחום הלבלר ⁶⁵³) זכריה בן קבוטל ⁶⁵⁴) ואבא שאול בן בטנית ⁶⁵⁵) איש טהר ידים מאד, מאד, נוער כפיו מכל דבר, אשר יש בו מעין אבק בצע והחסיד הנעלה יהודה בן פוטירי אשר אהבת אלהים ואדם עלתה בו עד מרום קצה.

וירושלם היתה מושב התורה, המשפט ותרבות הבנים, עד כי היו בתוכה שלש מאות ותשעים וארבעה בתים שחברו בם יחד בית כנסת, בית מדרש, בית דין ובית ספר, והגדול והנכבד בכלם היה בנוי בהר הבית אשר שם נקבצו כל קדשי אלהי יעקב.

---

⁶⁵⁶:

⁶⁵⁷:

⁶⁵⁸: