נָתָן בֶּן נָתָן    🔗

נתן בן נתן היה מין בריה תורנית-מקובלת -פילוסופית, שעסקה גם ב“טבעיות”. נתן היה עוסק בעניני התלמוד על פי דרכי ההיקש וההגיון. הוא ידע יותר ממעט בחיצוניוּת, למד גיאוגרפיה, הבין ב“מורה נבוכים” התפאר בדעת תכונה וחשבון, גם את המלה “חכמת הפּוֹליציה” שמעתי מפיו; ופעם הזכיר גם את השם אֶתּיקה בלע"ז. במוחו התערבו פתגמי אריסטוֹ, מוֹפתים על מציאוּת השם, עם מאמרים מבעל “קרבן אהרן”, פתגמים מספר “נפוצות יהודה” וּדרשות סתם. הוא היה עניו שבענוים וגאה שבגאים. בימי נעוריו גם עשה סיגופים וטבילות; אחר-כך התעצם במוּשׂכּלוֹת, היה שונה באבן-עזרא; וכשנקרה לפניו ספר “מלוא הרועים”, התחיל לסדר סוּגיוֹת מעצמו, לקשרן וּלפרקן, לענוֹד להן התחלות ולעשות מהן תוצאות. בודאי, הוא אך ילוד-אשה ושייך לסוג של החי מדבר, אבל הנה במוחו תּאי תאים; ובכל תּא משכּן לחכמה מיוּחדת וּלעיוּן מיוחד.

על נתן בן נתן כבר עברה שנת הארבעים, והוא עוסק בלימוּדיוּת ומתעצם בעיוּנים. הוא בא לכלל דעה שרוח הקודש אינו מענין המוֹפת או גם טבע נמנע, כי מה שהיה הוא שיהיה; ועל כן אפשר לבוא פעם למדרגה זו על ידי כוחות הרצון והתגברוּת התשוקה האלהית על הצרכים הבהמיים. בא תורני אחר ויתעקש ויאמר: “היתכן? היתכן כדבר הזה בזמן הזה?” – הִרבּה עליו גיבּוֹרנו צרור ראָיוֹת לקוחות מכללי ההגיון ומחכמת החימיה.

בנו של נתן בן נתן, שנתפּטם כבר בהיותו בן שתים-עשרה בדברי הכּוּזרי, עזב אותו, שקד על דלתות בית-ספר גבוה ונתגלגל ובא לפריז הבירה ו“עבד שם באיזה קליניק בכבוד גדול”. הוא “כתב דִיסֶרטַציה בענין עמוק”… ראוּה חכמים וַיהללוּה“… ו”בקרוֹב יתפרסם שמו במלוא רחבי תבל"…

נתן בן נתן היה מלמד בשעת-הדחק לבני עשירים, משנן להם “ידיעות השיעורים” לגבריאל ליכטנפלד ומראה להם בכל תוקף, כי עשׂר ידות להלז על חז"ס בעל-דבביה. פעם מצא אצל משכיל אחד את ספר “המנוחה והתנועה” ויאמר לחבּר עליו פירוש והשׂגוֹת גם יחד… הביא אחד מתלמידיו את הספר “תולדות הטבע” לאבּרמוֹביץ, ויחל לחזור גם עליו. חולה היה אז ימים רבים והרגיש חלשוּת הכוחות ולולא זה היה כותב בעזרתו תוספות חדשות למסכת חולין. הוא לא היה מאלה החפצים לשלב את התורה והחכמה יחד, כי אם מאלה המוציאים את התוך מן הקליפה ומבינים שכּל התפשטות חוזרת לשרשה. –

החי למינהו אינו מבין את דרכי ההוָיה, עצם ההשׂגה הוא אך דבר האדם, כלומר, דבר נתן בן נתן. הלא התברר לו כמה פעמים שהעולם אינו קדמון ושהשׂכל הוא מופשט מן הרצון. בודאי יש חומר קדוּם… ובאיזה צד הנה שוררת גם המהוּת והכוחות ההיוּלים… הנפש היא עילה מוּרכבת ורוחניות גם יחד. יש גורמים שמימיים, והרי בעולם המציאוּת התחתון: דוֹמם וצוֹמח ועוד. החכמים הטבעיים מדברים גם על ארבעה יסודות. בטוֹלמיוּס היה חכם גדול, וגם הנַרבּוֹני הוא עמוק עמוק. אמנם ה“משכילים” מדהיוֹם עוסקים גם במליצה ולשון והיה להקדמונים גם בזה כללים וחוקים; אבל מה כל זה מול העיוּן גוּפו וכל יסודי הלימוּדיוּת… בעל-לשון גדול היה גם האבן-עזרא ובימינו המלבּי"ם. קִראו את ההקדמוֹת שלו, קראוּ את מבוֹאיו. אבל הרי כל זה אך לבוש הוא… הנך פושט את מלבושיך והנך שוכב במיטה, פושט את רגליך וסוגר גם עינך והמוח חושב בעניני הגלגלים והספירות…

הטבע האנושי הוא ענין עמוק. הרי נשמה והרי גוף ולזה האחרון גם צרכי-פרנסה. הלא בעל אשה הוא ודוקא היא כּעסנית: היא בעלת נפש כזו שאינה מבינה כלל במוּפשטות, רק במוּחשיות. והוא, הוּא כופף את קומתו לה, שומע חרפתו מפיה ואינו משיב. – וכ“שיבואו מים עד נפש” וימי חג בישראל הולכים וּקרבים והצרכים מרובים, הוא מנסה גם ללוות לו איזה שקלים מאחד מתלמידיו, שכבר נשא בת עשיר וזכה בחלקו. בעולם הזה יש גם נגידים ובני נגידים וחתני נגידים, ובנו יהושע ליב שיחיה, זה שהזכרנו, כשיכלה חוק לימודיו, בודאי גם הוא ירבה עושר. בני הקדמונים כחלו בימיהם את עיני היצר-הרע, ועם כל זה עדיין הוא קיים… ולאידך, אף זה שאנו קוראים לו תאוה הוא אך כוח חיוּני לקיוּם המין וגומר. לו, לנתן בן נתן, יש אסמכתות וגם ראָיות לקוחות מטבע ההכרחיוֹת האלהיוֹת, שהשׂכל אף הוא דבר מושכל. הנך תופס דבר בשכלך וקערת-המוח גם היא נתפסת ונאחזת באיזה מניע עומד מחוצה לה. הוא, נתן בן נתן עצמו, הוא באיזו בחינה מושג קיים, והרי הוא נוֹשׂא ונשׂוּא ביחד. הוא, נתן בן נתן, הוא השם העומד ומתחלף גם יחד. –

ימים עברו, וגם אני המסַפּר, שעוד מעט מזער והייתי ממתי-סוֹדה של הבריה הזאת, הלכתי למדינה שׂרתי בחכמות להשתלם שם בלימודים. לא למדתי חכמה בקליניק, כי אם מפי מורים מטיילים באהלי המחשבה והעיון ואשׂכּיל גם אנכי והתעמלתי בהבנת כוחות העולם והכרת מרחבי השכל, והנה באַני מכתב מבן נתן ובו היה כתוב לאמור:

“חלש אנכי עתה מאד, מכוּבּדי, חלש ממש, מפני הזקנה וטבע הגופניות, כדאיתא אצל גלינוס ורופאי יוָן. לכאורה הייתי צריך לעסוק ברפואות, אבל בני מת בלא עתו ושבר כל תקותי בחיים, ואני קורא בספר איוֹב ואחשוב לבארו בדרך המושכל”.

“הלא בעיר רבתי בגויים אתה יושב ולומד, כפי הנשמע, בחכמת הפילוסופיה מה דעתם של הפּרוֹפסוֹרים האלה בדבר קישורי עניני הטבעיוּת בהאלהיוּת, בהתדבקות החומר והצורה… גם מושג ‘הזמן’ אינו מובן לי כל צרכו. – חפץ אנכי גם לדעת אם לומדים אצלכם גם עינין ‘תורה מן השמים’ וכתוֹב נא לי מעט משיטותיהם העיוּניוֹת בזה”.

“לוּ לא הייתי חלש כל כך, כי אז אולי נשאתי את רגלי ללכת לארץ הקיר”ה ¹ להזדמן עמך בפונדק אחד, כדי לשיח עמך בענינים רמים. יש לי באיזה עיוּנים דברים חדשים, לא שיערוּם גם המורה והכּוּזרי. – כה דברי החלש ואינו יודע את עתו. גם זוגתי פורסת בשלומך במסירת הקולמוס, גם בתי שהתבגרה ואף לומדת לשונם, ואני מספּר לה לפעמים ממך. נתן בן נתן".

הקורא בודאי יבין את סוף פסוק של אותו מכתב, ודי לחכימא…