הקדמה¹    🔗

בספר זה כונסו דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם – מהם שגדלתי עמם יחד ונקשרה נפשי בנפשם, ומהם שלאורם הלכתי בציונות ובתנועת העבודה, ואחדים שבמחיצתם עבדתי, ואחרים שהייתי חבר להם בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, ומי שנפגשתי עמם מקרוב בימי סער ופרץ; ודגולי -עם שהוטלה עלי חובה ממלכתית להעריכם בפומבי, ומצניעי-לכת שמילאו תפקיד בחיי.

כמעט כל הפרקים או עיקריהם הם נאומים שנישאו באסיפות אבל וזיכרון, ללא יומרה להקיף את אישיות הנספד מכל צדדיה ולהגיע למיצוי אופיה ופועלה. ממילא אין למצוא בספר אחידות של נוסח ושיגרה של מסגרת, אלא משמשות בו בערבוביה חוויות והתרשמויות אישיות עם ניסיונות של הערכה ציבורית. גם נבצר ממני בכמה מקרים להימנע מחזרות, כשמדובר באישים שהייתה סמיכות בין פרשיות חייהם או כשאישיות אחת הוערכה יותר מפעם אחת.

רוב הדברים ניתנו כאמירתם וככתיבתם בשעתם, כמעט ללא שינוי זולת ליטושי-לשון קלים ותיקוני עובדות; בכמה פרקים חלה עריכה אגב תוספת דברים; שני פרקים נכתבו מחדש לפי קווי הערכת הדמות שנקבעה בראשונה.

בסופו של כל פרק באו הערות ובהן פרטים על האיש שמדובר בו ודברי הסבר על אנשים ועניינים שנזכרו באותו פרק.

תודה למר שמשון ענבל ממשרד-החוץ, שהושאל זמנית לעזרתי, ואשר טרח הרבה ובתבונה בריכוז החומר ובניפויו, בבדיקת עובדות ותאריכים, ובעיצוב צורתו החיצונית של הספר.

 

דב הוז²    🔗

לפי דברים שנאמרו בישיבת-אבל של מועצת ההסתדרות ביום השלושים למותו, בכ"ט בטבת תש"א, ינואר 1941

אינני יודע אם צדק עשתה ההסתדרות עם עצמה וכלפי זכרו ומפעלו של דב, בהעמידה אותי כאן להספידו. האני אבוא להספיד את רעי כאח לי בפני קהל חברים רב, כמושב הסנהדרין של תנועתנו? דב כשליח מדיני, דב כעומס משאה של ההסתדרות, טרחה וריבה, דב כנושא דבר תנועתנו הציונית הגדולה, כנושא דבר תנועת-העבודה בתוכה – לא אוכל לכפות על עצמי את חובת הערכתו.

אין בפי דברי-הערכה. אני נושא בלבי סיפור, סיפור אשר לא סופר ובוודאי לא יסופר, כי מי שיכלה פעם לספרו איננה עוד. הסיפור מתחיל זמן רב לפני היות ההסתדרות. הסיפור משתרע הרחק מגבולותיה. היה בסיפור פרק אחד: מעשה במשפחה ובבת הבכירה שלה. והיה פרק שני: מעשה בחבורת נערים ובנערה אחת. שניים מהחבורה הזאת נסתלקו לפני זמן רב. אחד מת בשמירה ונקבר בכרך שבכנרת ואחד מת בנכר. בתוך החבורה התלכדו שלושה והיו לחטיבה אחת. החוט המשולש הזה נותק לפני שלושים יום.

פעם, לפני מחצית יובל שנים, הלכנו שלושתנו מתל-אביב, עם עוד חבר אחד, לכרכור הרחוקה. הלכנו יום שלם ואשמורת לילה. בחשכה תעינו ואיבדנו דרך. הגענו לכפרים ערבים נידחים וחזרנו על עקבינו, התחלנו שוקעים בביצה. ליל כסלו היה, לילה קר, טחוב ואפל. כמעט כלו כוחותינו ואמרנו נואש. בדרך נס עלינו על חלקה יבשה – נחלצנו מן היוון. החלטנו לשהות שם עד אור הבוקר. אספנו זמורות וערכנו מדורה. אמרנו נשכב סביב האש ובתור נשמור עליה לבל תכבה. דב אמר: אני אהיה הראשון. כשהאיר היום הקיצונו והנה דב עודנו על המשמר. אחרי יום ארוך של הליכה, אחרי ערב של תעייה מפרכת, ניצב על המשמר כל הלילה, שמר על האש ועל מנוחת חבריו, לא העיר איש. זה היה דב מתחילתו ועד סופו.

ועוד אזכור. היינו יחד פרחי-קצונה בצבא התורכי במלחמת-העולם הראשונה. כתום חוק-לימודינו נשלחתי מקושטא לחזית מקדוניה. בילינו יחד את הלילה האחרון. לא עצמנו עין – שוחחנו בלי סוף. הגיעה שעתי לצאת לתחנת-הרכבת בעוד לילה. הייתה לי מזוודה גדולה וכבדה. סבל לא נמצא. כסף לשכור עגלה לא היה. אמרנו נישא את המזוודה לסירוגין – מקצה העיר אל קצֶהָ. אמר דב: אני הראשון! לא ערערתי – ידעתי כי לא יועיל. העמיס הנטל על שכמו ויצאנו. היה הלילה אפל והרחובות שוממים. רק קול פעמינו בנעלים המפורזלות הפר את הדממה. היינו כה בודדים, אם גם צמודים זה לזה. אופק חיינו וכל סיכויי עתידנו נראו אפלים מן הלילה. הארץ, המשפחות, החברים והחברות, כל חלומותינו – היו כה רחוקים, כאילו צללו ואבדו לנו לעולמים. והנה אני מרחיק עוד יותר, יוצא לחזית זרה – מה יהא עלי שם? האשוב? העוד נתראה? ומה יהא גורלו? לאן יישלח מחר-מחרתים? בינתיים ירדנו מפֶרָה לגַלַטָה במדרגות של יוּקסֶק קאלדירים. אמרתי: די, עכשיו תן לי. סירב. הגענו לגשר קרן-הזהב. דרשתי במפגיע את תורי. אטם אוזנו והחזיק במשאו בכוח. כל התחנונים העלו חרס. גם גידופים לא הועילו. ידעתי מה כבדה המזוודה שנשא על כתפו, אך הוא הלך זקוף וקל – כמו תמיד. כך הגענו לתחנת-הרכבת בסירקֵג’י, שם נפרדנו. ושוב, זה היה דב. על הזכות לשאת בעול, להטות שכם למעמסה הכבדה ביותר, לעלות על אחרים במאמץ ובסבל, לא ויתר מעולם.

ועם זה הייתה בו הוותרנות יסוד נפשי. ותרנות לא מנחיתות, ותרנות לא מחולשה, ותרנות לא ממורך-לב. ותרנות מאצילות, ותרנות מאבירות-נפש. משחר ילדותו ידע לוותר, לוותר קודם-כל למשפחה. היינו יחדיו תלמידים. על ספסל-הלימודים נשא דב כגדול בעול המשפחה. תמיד ויתר, ויתר על חשבון עצמו, ויתר על תענוגות, על מנעמי-החיים הרגילים והצנועים ביותר. אבל לא ויתר על חשבון מילוי-חובה.

הגענו לגמר הלימודים, המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה “, לפני כ”ח שנים. הגמר היה לנו לכור-היתוך. בלהט, בסופה ובסערה, עברו עלינו אותם הימים. הרבה מליצות הומטרו עלינו מכל צד, אבל אלו היו מליצות כנות, שיצאו מלבבות יהודים נאמנים. הדברים שהיו אומרים לנו המורים: “עמנו הדל כל-כך זקוק לכם” – הדם התחיל חוזר אלינו, מתדפק ותובע.

ומעשה בשני חברים, אחד מהם אליהו [גולומב ] ואחד עובד עכשיו בצנעה באחד המקומות, שהתהלכו לילה שלם בחוצות תל-אביב וביקשו תשובה לתביעה, דרך לפירעון החוב שאנו חייבים לעמנו, לעשות את חיינו כלי-שרת להשגת מטרה נשגבה. בראשו של אחד מהם הבריק רעיון. אליהו אסף את בני הכיתה והציע הצעה: נייסד הסתדרות. מי שייכנס להסתדרות זו יוותר על קאריירה. ההסתדרות תכריז מרד נגד פיליסטריות וקארייריזם. הנכנס לתוכה מוותר על חייו הפרטיים, מתחייב במשמעת מוחלטת. הכלל יקבע את דרך-חייו ופעולתו של כל יחיד, בהתאם לצורך הלאומי ההכרחי והדחוף ביותר.

הדברים הטילו בתוכנו סערה. שמונה הצטרפו לחבורה זו. יותר מלכולם הייתה קשה ההצטרפות לדב. היה זה משבר גדול בחייו, מפני זיקתו למשפחתו, אבל הוא התחזק והצטרף. היו הרבה דיונים, היו הרבה ויכוחים. את הציונות של אותה שעה ראינו מצומצמת-אופק, קצוצת כנף, שקועה בקטנות. את תנועת-העבודה לשתי מפלגותיה ראינו בתמימותנו כמספקת את משאלת היחידים שבתוכה, אך לא פותרת את שאלת העם. הייתה בנו העזת נעורים. שאפנו לגדולות. אמרנו: אנו נחולל מהפכה. והייתה בנו התרוצצות בין שני קטבים, קוטב של פעולה מלמטה וקוטב של פעולה מלמעלה; קוטב אחד לכיבוש קרקע, להקמת תנועה גדולה של עלייה חלוצית להתיישבות חקלאית המונית, וקוטב אחד של פעולה מדינית – חדירה למרכזי העולם הערבי, כניסה למכונת השלטון העותמאני לשם השתלטות על החוק והמשטר, לעשותם מכשיר להגשמת הציונות הגדולה. לפי שני קטבים אלה התחלקו הכוחות על פי החלטה משותפת. היה ברור לאן ילך דב. הוא לא יצא לקושטא, הוא הלך לדגניה.

החיים לא הלכו במסלול שהיתוו חלומות הנעורים. אך המאמץ הנפשי של אותם הימים, ההתקדשות לתעודה, ההתייצבות במערכה, הנכונות להיענות לצו – הטביעו חותמם. כל אלה לא היו לשווא. כוחם נתגלה בדב בהגיעו לשלב של עלילה.

הגדולות שבחייו הציבוריים באו “לא קרואות”, עם הגלים שהיכו החיים, עם המעבר מהצבא העותמאני להגנה – מעבר מוחשי ביותר, על ידי “רכישת” נשק ישר מהחזית, תוך סכנת-נפשות, לשם חיזוק כוח המגן של מושבות יהודה נגד כל פורענות, עם ייסוד הגדוד העברי הארץ-ישראלי, אשר דב היה אחד ממחוללי תנועת-ההתנדבות להקמתו ואחד מעמודי-התווך שלו משהוקם; עם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים; עם התנופה הגדולה של העלייה השלישית, עם הרחבת האופק של הפעולה המדינית, עם התביעות הגדולות שהופנו לפתע אל כוחותינו הדלים.

אבל ותרנותו של דב נמשכה: ויתורים למשפחה, לחברים, לתנועה – ויתור אחר ויתור. לא בלי כאב, לא בלי צער בא ויתור על השכלה גבוהה. לא בלי כאב וצער נתגבש הוויתור על מעמד קבוע בשליחות התנועה. כי לא היה לדב מעמד קבוע בתוכנו. הוא לא מילא תפקיד של חיל-מצב – הוא היה פלוגת-סער מתמדת. נקלע ממערכה למערכה, מחזית לחזית: סלילת הכבישים בארץ, ועד למען ארץ-ישראל העובדת בברלין, שוב סולל-בונה בארץ, שליחות לאמריקה, חזרה לארץ לענייני ביטחון, שוב לחוץ-לארץ – לנציגות-קבע של התנועה בלונדון, ושוב לאמריקה, חזרה לארץ לעבודה בוועד הפועל, בארגון משותף, בתחיקה להגנת העובד, בהקמת “הפועל”, אחר-כך לעיריית תל-אביב, ובתוך כך שוב ושוב שליחויות לחוץ-לארץ, הופעות מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות בלונדון, בז’נבה, בקהיר, בדמשק, טיפוח מפעלים חלוציים בספנות ובטיס, ובאחרונה שליחות למגבית בדרום-אפריקה ומשם – לא חלילה דרך תל-אביב, אלא על-פני קהיר – ישר ללונדון, ומשם חזרה לארץ, שוב לוועד הפועל ושוב לעיריית תל-אביב ועוד לוועד הלאומי ולמפעל הגיוס, ולהקמת היחידות היהודיות, ולנציגות הסוכנות כלפי הצבא, והנה שוב שליחות ללונדון – עם כניסת הפועלים לממשלת צ’רצ’יל, משום הקשרים האישיים המצוינים שהיו לו עם ארנסט בווין ועם הרברט מוריסון – ולפני-כן ביקור אצל אסירי עכו, הצצות לאשדות, לגינוסר וליגור וחזרה לתל-אביב על מנת להיקרע כאן בין שתי ישיבות – בוועד הפועל ובעיריית תל-אביב, ובדרך הזאת – סוף.

הוא היה ראוי ליתר קביעות, ליתר גיבוש, אבל האמת היא שמעטים היו מסוגלים כמוהו לפעולה טרופה ורותחת כזאת, להתגייסות והתנדבות מתמדת כזאת – כי היה בו מתח רב וכוח-תנופה כביר. מחשבתו פעלה בהעפלה, בהסתערות. כל שיחה שלו בחזית-חוץ הייתה מפעל של כיבוש. היה בו רוך מקסים, סבר פניו האיר תמיד, החיוך הקל כאילו לא סר מעל שפתיו – ואלה לא היו מהשפה ולחוץ, אלא שיקפו תכונות נפש – אך מבעד למעטה האדיבות וארשת המתינות ונוחות-המזג קיננה קשיות-עורף לעמוד על העיקר, נכונות להתקיף וכוח לנצח. לעתים הציע הצעות והמציא אמצאות מדיניות שהתנפצו אל ביקורת חבריו, אל סלעי העובדות. אכזבות אלו לא קיצצו את כנפי מחשבתו המעפילה, לא החלישו את עוז-רוחו: הוא חי במעוף נישא, בתנופה נועזת. ובתנופה קפץ לזרועות המוות. אכן, בקפיצתו האחרונה הזאת לא ויתר, אלא לקח עמדו את אשר לו…

פסוק אחד משיר רוסי היה אהוב על רבקה. הפסוק מובא ב“מעשה בשבעת התלויים” לליאוניד אנדרייב:

“את אהבתי, רחבה מני ים, חופי החיים לא יכילו”.

חופי החיים היו צרים מהכיל אהבה זו. הפסוק נתקיים.

 

אליהו גולומב³    🔗

על-פי דברים שנאמרו בא' בתמוז תש"ה (יוני 1945) בישיבת-אבל של מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל למחרת יום מותו

אני רואה לפני אילן עמוק-שורשים, שנעקר פתאום על כל סבך שורשיו, ונפערה עם עקירתו שוחה עמוקה שממנה מסתעפות מחילות לעברים שונים, והמפולת, התמוטטות הקרקע, עודנה נמשכת. איננו יכולים עדיין לערוך סך-הכל לכל אותם החללים הריקים שנתהוו בחיינו, בחיי התנועה ובחיינו האישיים, בכ"ד השעות האחרונות. אנו עדיין בתוך המפולת.

אני רואה לפני יריעת-חיים רחבה המשתרעת על-פני עשרות שנים. ביריעה כזו טבעי שייווצרו קפלים – שלבי-התפתחות ופרקי-חיים הנסתרים מעיני רבים. אמרתי: אנסה לישר קפל אחד, המצניע משהו חשוב בעיני.

נפגשתי לראשונה עם אליהו בדיוק לפני 36 שנים, בתחילת הקיץ של שנת 1909, בשבת, על שפת ימה של שכונת נווה-שלום שביפו. אז הייתי כבר בארץ למעלה משלוש שנים. בשביל אליהו הייתה זו, כמדומני, השבת הראשונה בארץ. שנינו התכוננו אז להיכנס לגימנסיה העברית "הרצליה “. משפחתנו חזרה אותה שנה מכפר ערבי בהרי אפרים, בדרך מירושלים לשכם, בו ישבנו שנתיים בהיותנו מנותקים מהיישוב ובהיות הילדים רחוקים מכל תורה ודרך-ארץ. צריך היה לעשות מאמץ להדביק את הגיל – להיכנס ישר למחלקה החמישית. אליהו בא אז מוולקוביסק. בשבילו היה זה מעבר מגימנסיה ממשלתית רוסית לבית-ספר עברי. נכנסנו, איפוא, יחד. בתוך בית-הספר מצאנו את דוב, שהיה בו מהמחלקה השנייה, וחברים אחרים. בהם ילידי הארץ, בני משפחות העלייה השנייה וכאלה שבאו במיוחד מחוץ-לארץ ללמוד ב”הרצליה ".

אליהו היה הגדול בינינו. אף-על-פי שלא תפס בראשונה מקום מרכזי בחיי הכיתה, היה הארי שבחבורה. היה גדול לא רק בגילו, בהיותו קשיש ממני ומדב בשנה וחצי. היה גדול מאיתנו בניסיונו, כי יצא מרוסיה כשלוש שנים אחרינו. אנו יצאנוה נערים צעירים ולא הספקנו לחיות שם חיי-תנועה. ניזונונו רק מרשמים ומפי השמועה. ואילו הוא, שנשאר ברוסיה עד היותו בן שש-עשרה והקדים להתבגר, בהיותו לרוב בחברת קשישים ממנו, הוציא איתו מרוסיה רכוש רוחני ונפשי רב של חיי-תנועה. הוא הביא אלינו את נשיבת המהפכה הרוסית, את ספרות המהפכה, את המגע החי עם ההגנה העצמית ועם ניצני תנועת-הפועלים היהודית.

בית-הספר היה צר בשבילו. כל מסגרת קבועה ונוקשה הייתה צרה מהכילו. הוא לא היה מעולם איש המסגרת. לפעמים הייתה זו חולשתו, אבל תמיד היה זה כוחו הגדול. הוא שאף תמיד למרחב, לחופש הכניסה לכל שטחי-החיים. הספסל היה דחוק, חובת הקימה והגישה אל הלוח הכבידה. הייתה סתירה בינו לבין קליפתו. כאשר ראיתיו בפעם הראשונה במדי-חייל, לא האמנתי למראה עיני. כתלמיד הוא אהב טיולים, אבל היה מתעב את ההליכה בשורה. כל אחידות חיצונית כפויה הייתה לו לזרא. אכן, ברבות הימים למד להעריך גם דברים אלה וזה היה בהחלט כשורה שאתמול סודר משמר-כבוד ליד מיטתו באולם הוועד הפועל, מורכב מאנשי-השורה בלי מדים וכן מחיילות, חיילים, מלחים ונוטרים במדים. אבל עם כל הבנת נחיצותם של עניינים אלה שבצורה חיצונית הם נשארו מלבו והלאה. כמה נפתולים נפתלו עם משמעת בית-הספר הוא וחברו הקרוב, בן-עירו, נעמן ברמן, שעלה מייד לאחריו ולמד איתנו יחד, בחור רב-כישרונות, שהבטיח גדולות לעתיד, לחוכמת ישראל ולספרות העברית, ונקפד בלא עת, לאחר גמר בית-הספר הגבוה בגרמניה קרוב לסוף המלחמה העולמית הקודמת.

חיינו בין כותלי בית-הספר לא היו דלים וריקים. הם היו סואנים ושוקקים, מלאי תסיסה ורוויי שיכרון. חיינו באשליה קדושה של גאולת ישראל, שכאילו כבר קמה ותהי, על-כל-פנים בשבילנו. הייתה גם התלהבות של מעשה-בראשית שהיינו שותפים לו – יצירת בית-הספר העברי התיכון יש מאין, עיצוב התורה העברית החדשה. היו גם חיים ציבוריים בתוך בית-הספר, מלאי-עניין ועשירי-תוכן.

אליהו היה גם איתנו וגם מחוצה לנו. הוא היה היחיד בתוכנו שהיו לו קשרים ציבוריים עם החוץ. היה בן-בית בקלוב-הפועלים של יפו, היה נפגש עם פועלים וסופרים צעירים במסעדות, היה נקלע בין שני העולמות.

מוקדם מאוד בא הניסיון לחרוג. עוד עם גמר המחלקה החמישית נתארגנה קבוצת-תלמידים קטנה, ואליהו בראשה, שהחליטה לצאת את בית-הספר ולעבור לעבודה בחוות בן-שמן. הדבר לא נתקיים. אליהו נענה לדרישת משפחתו שעלתה אז לארץ וחזר ללימודים. נשאר בעבודה ואחר-כך עבר לשמירה רק חברנו האהוב יצחק טורנר, עלם חמודות, מחלוצי המרעה העברי ושומר בעמק הירדן, שמת בדמי-ימיו במלחמה העולמית הקודמת, לאחר שהצטנן קשה במוסרו את נעליו לחברה ובעצמו יצא לשמירה יחף בגשם.

וכך נשאר אליהו בתוכנו סמכות מוסרית ושכלית במחלקה, משתתף בחייה הציבוריים קצת מן הצד. אבל בא יום ונתגלה כי יש מנהיג בקרבנו.

זה היה ארבע שנים לאחר פגישתנו הראשונה, בתחילת הקיץ של 1913. אז עמדנו על סף הגמר. לפנינו היו בחינות-הבגרות ואחריהן הדרור, החיים! העתיד נראה כה ברור והדרך מותווה.

הולעטנו הרבה מליצה בין כותלי בית-הספר, מליצה כנה ותמה, שעם כל הלהט הנאמן שבה, לא יצאה מכלל נביבותה. הגימנסיה התנוססה אז כנזר היצירה היישובית, כפאר המפעל הציוני. אנחנו עצמנו היינו דור ראשון לגאולה. אם יעקב כהן כתב באותם הימים, בשבתו בברלין, “הוא הולך ובא, הוא מוכרח לבוא – העברי החדש!” הרי לנו היה ברור, כי העברי החדש בוא בא – אלה היינו אנחנו. באוזנינו שיננו השכם והערב: “עיני כל ישראל אליכם נשואות”. הוצגנו לראווה לעיני העולם כולו, כסמל, כמופת. אחד-העם בא להתחקות עלינו. אוסישקין בחן ובדק אותנו. רב צעיר ניהל עמנו שיחות לתהות על קנקננו. קלויזנר קשר לנו כתרים במאמריו. התפארו והתגנדרו בנו לפני כל אורח חשוב ויצאו לנו מוניטין ברחבי הגולה.

הייתה הרגשת יעוד, אבל היא ריפרפה על-פני המציאות הלאומית ללא התעמקות בה.

הדרך נראתה סלולה. היה ברור כמושכל ראשון, כי אחרי בית-הספר התיכון צריך לבוא בית-הספר הגבוה. כיון שאין בית-ספר גבוה בארץ ישראל, משמע כי יש לנסוע לחוץ-לארץ. הברירה הייתה בין פאריס וברלין, בין וינה, ברן וז’נבה, בין הנדסה לרפואה, בין משפטים לפילוסופיה. הדבר הקבוע במסמרות היה כי יש ללמוד, “להשתלם”, על מנת לחזור ולמלא תפקיד “בעבודת הבניין”. היו מורים שהרביצו תורת ייעוד זו במפורש, הוכיחו לנו כי השליחות היא ליצור את האינטליגנציה העברית החדשה, את מעמד בעלי המקצוע החופשי, שכבה חברתית חשובה ביישוב, אשר לה הבכורה בחיים הלאומיים ועליה תפארתם.

עם התקרב הגמר קמה תסיסה: במה נאמת אנו, בני המחזור הראשון של "הרצליה ", את התקוות שתולים בנו? איך נמלא את השליחות? אך שוב נשתזרו הלבטים בחלומות על השכלה גבוהה שתוציאנו למרחבי הפעולה. והנה פתאום נשמע קול נגיד ומצווה: עצור! לא זה הדרך. נעשה מאמץ נועז ונמרץ להפוך את המליצה לממשות, את הזכות לחובה.

ערב אחד נפגשו שני חברים ונכנסו בשיחה. הם תהו על הבאות. הם ביקשו סדן ליצירת חייהם. השיחה ארכה עד אור הבוקר. הם טיילו לילה שלם ברחובות תל-אביב הלבנים. אלה היו אליהו ויעקב כבשנה. את כל יקוד רוחם, את כל המיית נפשם הצעירה הם עירו באותה שיחה, עד שנולד בה רעיון גדול. הזיק יצא מיעקב, אך אליהו ליבה אותו לשלהבת. כעבור ימים אחדים כינס אליהו את הכיתה והרצה את הרעיון לפנינו.

אני זוכר כהיום את האסיפה ההיא, בביתו של דוב, מלאה תדהמה, מתיחות, מועקה – ואש מתלקחת. כקורנס כבד הלמו דברי אליהו על סדני לבותינו.

הוא פתח בהתקפה על הקארייריזם. שבט לשונו לא ידע רחם. את משאת-הנפש היקרה, טיפוחת חלומות של שנים, על לימוד באוניברסיטה באחת מבירות-אירופה הגדולות, עם שתייה בצמא ממעיינות היצירה של תרבות דורנו הקוסמת – קרע לגזרים, הכפיש בעפר ורמס ברגליים. הוא נתן את השאיפה הזאת לדבר-מה פעוט, נקלה, חסר מעוף ודמיון, שאין בו אלא חיקוי לרבים, שחיה עם הזרם, רדיפה אחרי מעמד בחיים ותו לא. הוא התריע על סכנת ההתפרדות, התלישות, בזבוז הכוחות והכישלון. הוא הזהיר נגד החמצת ההזדמנות היחידה לחולל מהפכה בחיים ולהגיע לגדולות למען הכלל כולו. הוא קרא להשתלט על החיים תחת להיגרר אחריהם. הוא תבע לאחריות כלפי המחזורים הבאים של בוגרי בית-הספר, אשר חובתנו לתת להם אות ולהתוות להם דרך.

התוכנית החיובית הייתה גאונית בפשטותה. על כולנו, בני המחזור הראשון, להתאחד להסתדרות אחת, שחבריה מתמסרים כליל לעבודת הלאום ומתקשרים במשמעת הדדית מוחלטת לכל ימי-חייהם. ההסתדרות היא המחליטה על דרך-חייו ופעולתו של כל חבר וחבר, בכל שלב ושלב. ההסתדרות מכשירה ומכוונת את חבריה למילוי התפקידים הקשים ביותר בחזית ההגשמה הציונית. נקודת-המוצא אינה יכולה להיות נטייתו האישית של כל חבר. נקודת-המוצא היא צורך הכלל בדור הזה, בשעה זו של אוזלת-יד בתנועה הציונית, וניצול כישרונו של כל אחד להשגת המטרה המשותפת. לא הקרבת קורבן תהיה הדרך הזאת, אלא פתח לסיפוק הנעלה ביותר שיכול לזכות בו אדם בחייו עלי אדמות.

במרכז תוכנית-הפעולה הועמדה העבודה החקלאית החלוצית וגיוס המוני-העם לעלייה ולהתיישבות.

חלק גדול מהדברים הוקדש לביקורת “בני משה”, שזיכרונם היה טרי עדיין, ולהסברת סיבות כישלונם. הם עשו עצמם קודש לעבודת העם, אבל לקו בשטחיות מבהילה. היו סבורים כי את עבודת העם יוכלו לעשות סרח עודף לחייהם הרגילים, אגב ההתעסקות במקצועם ובלי לשנות את אורח-חייהם ומקום-מושבם. לא הבינו כי העניין דורש הדברת כל יישותם למטרה, עשיית חייהם מכשיר להשגתה. עלינו ללמוד לקח מכישלונם ולתקן את המעוות.

היה זה משא כביר ונוקב. במחי-יד אחד נהרס בניין שלם, כאילו היה ארוג קורי-עכביש. בן-ערב הוקם היכל חדש, כולו גושי-סלע כבדים. התורה החדשה הוגשה כאמת-החיים, כחיוב המצפון, ללא כל סממני פיתוי ולהטי שכנוע. אם היה מי שניסה להשיג ולהקשות, התשובה הייתה מוחצת ללא רחם.

כשהלכנו הביתה אמרתי לאחותי רבקה: “אליהו עשה הערב דבר היסטורי…”

ואף אומנם, חל מפנה חריף בחיים. חודשים אחדים לפני-כן ערך לנו אוסישקין בשעת ביקורו משאל: מה חושב כל אחד לעשות לאחר גמר הגימנסיה. לא היה כל קשר בין מה שכתבו אז אחדים מאיתנו ובין מה שעשו לאחר קריאתו של אליהו.

היום אולי ייראה כמשונה כי הקריאה לא הייתה להצטרף לתנועת הפועלים הקיימת. האמת היא, כי היא לא סיפקה אותנו, אפשר משום שעל איכותה טרם עמדנו ואילו כמותה נראתה קטנה ודלה. מכל-מקום היינו בעינינו כמתחילים מחדש, ובהעזה רבה.

עד כמה חיינו אז בהסגר רוחני מבחינת היחסים עם ציבור-הפועלים של אותם הימים תעיד עובדה זו: לטקס הסיום שלנו, שהיה מאורע ביישוב, לא הוזמנו הסתדרויות הפועלים. מפלגת “הפועל הצעיר” הכינה לנו תשורה יקרת-ערך, כרך המכיל את כל גיליונות “הפועל הצעיר” מראשיתו, משך שש שנים, בכריכה הדורה, עם דף הקדשה. שניים מאיתנו, אני והמנוח ברמן, נקראנו לבית יוסף אהרנוביץ ז“ל. בדירה דלת-רהיטים, לאור עששית-נפט מעושנת, בלבוש מרופט ובלשון פשוטה בתכלית, אמר לנו אהרנוביץ דברי-ברכה והסביר כי הם ציפו להזמנה והתכוננו למסור לנו את המתנה במעמד חגיגי; כיוון שלא הוזמנו, הריהו מוסר את הכרך לידינו בביתו. משם הלכנו לנשף-הסיום. נעמן ברמן הפסיק את ה”רונדו", עלה על כיסא, קרא את ההקדשה ונשא נאום נלהב על מפעל הפועל העברי, כיד הנאום הטובה עליו. אך עדיין לא היו הדברים חלק מחיינו.

את נפשנו נשאנו למהפכה בציונות, בחיי העם, חתרנו לשינוי מהפכני בממדי המפעל. זכורני, בקיץ 1912 נסע אליהו עם אחיו החולה שמואל לברלין. שם נזדמן לאסיפה ציונית אגב מושב הוועד הפועל הגדול. גדולי הציונות הגרמנית, שהיו גם מקברניטי התנועה העולמית, נאמו באותה אסיפה. הוא חזר אלינו מדוכדך מצרות-האופק, מההסתפקות במועט.

ושוב נשתלבו בחלומות החדשים תוכניות על חוץ-לארץ, אבל לא על מנת להשתלם, אלא “לעורר את העם”. חשבנו על שני מרכזי-פעולה גדולים: וארשה וניו -יורק.

מתוך כיתה של שני תריסרי תלמידים נענו לקריאה שמונה. אלה הקימו את ה“הסתדרות”. אגב ההתכוננות לבחינות החלה פרשת דיונים על החוקה ועל דרך-הפעולה. אשר לזו נחלקו הדעות בין חקלאות למדיניות. לאחר ויכוח רב הוחלט לבסוף בחיוב על שתיהן והכוחות נתחלקו. עוד בשנים הקודמות היו מאיתנו שהלכו בימות-הקיץ למושבות לשמירה. לעבודה חקלאית שכירה לא היה טעם ללכת ארעית, כי היא הייתה ערבית ברובה, אבל בזכות “השומר” היו מושבות בארץ ששמירתן הייתה עברית טהורה ודבר גדול היה לבלות קיץ בחברת גיבורי ישראל כמנדל פורטוגלי וחיים שטורמן. לעומת זה היו מאיתנו שגזרו על עצמם להישאר לימות-הפגרה בעיר המלובנת על-מנת ללמוד ערבית – למלא את אשר החסיר בית-הספר בחודשי-הלימודים. למדנו ערבית לא מנטייה בלשנית בלבד, אלא בתוספת הכרה מדינית ברורה. משנוסדה ה“הסתדרות”, באו הדוגלים בפעולה מדינית ונתנו דעתם על שני מרכזים להכשרה: קושטא וקהיר. בסופם של הדיונים הוחלט להתרכז על הבירה העותמאנית.

ובכן נקבעו שני קטבים לפעולת ה“הסתדרות”: דגניה וקושטא.

המעבר מסיסמאות להגשמה היה מלווה וכרוך באבידות. היו שפרשו. אחד מיאן לוותר על משאלתו הרוחנית לקנות דעת. אחד נרתע מהעמל המפרך בכבשן עמק הירדן. אחד ברח מהמחנק התרבותי של בירת תוגרמה. מהמחזור השני והשלישי הצטרפו רק מתי מספר. כתום שלוש שנים מנתה ה“הסתדרות” תשעה חברים, בתוכם חברה אחת. נוצר ניגוד בין תנופת השאיפה לבין היקף מגשימיה.

כמה חברים וחברות בשלושת המחזורים האלה שהיו, ככל אחד מאיתנו, בלב ונפש ובעצה אחת, לא הצטרפו “רשמית” להסתדרות, מהם שאופיים לא נתנם לקבל עליהם עול ארגון, ומהם שנסיבות בריאות או משפחה מנעו בעדם. במשך הזמן טושטשו התחומים ומ“הסתדרות” הפכנו לחוג חברים קרובים. אלה מאיתנו שנשארו בארץ בימי-המלחמה התלכדו עוד יותר בעבודת ההגנה. בפעולה זו התקרבו לאליהו כמה חברים צעירים מהמחזורים הבאים, שהלכו ונתבגרו במשך השנים; הללו ראו בו את מורם ואביהם הרוחני.

בעת ובעונה אחת עם הקמת קבוצתנו המיוחדת, עם צאת המחזור הראשון, נוצרה “הסתדרות חניכי הגימנסיה”, שכללה את כלל הבוגרים וניסתה לגייס את כולם לפעולה תרבותית ולמילוי מצוות לאומיות. ממנה נחלצו חברות לפעולה חינוכית בשכונות התימנים. ממנה יצאו המורים הראשונים למבוגרים במשקי-העובדים, אף שליח לפעולה חינוכית ותרבותית בדמשק. להבדיל מהסתדרות-החניכים הכללית, שכולנו היינו חברים בה, נקרא שם קבוצתנו “ההסתדרות המצומצמת”.

פרצה המלחמה. החלה פרשת התרוצצות ופיזור. דאגת משפחה הכריחה את אליהו לחזור לזמן-מה העירה. אני ודוב הלכנו לצבא התורכי. אליהו התנגד להתגייסותנו בכל תוקף. ניסה אחרי-כן לדבר על לבי כי אערוק מחזית חג’אז. הוא התנגד גם ליציאת יוסף טרומפלדור מהארץ – איתו קשר קשרי-ידידות אמיצים בשנת עבודתם יחד בדגניה. לימים עבר דוב מהצבא למחתרת. בתקופה רבת-המתיחות, הציפייה והחרדה של אחרית המשטר התורכי בארץ סיכנו אליהו ודוב את חייהם בהצלת הנשק העברי הקיים וברכישת נשק הדש, לקראת כל פורענות. אחרי כיבוש יהודה ניתן לשניהם להיות במחוללי הגדוד העברי. בפרשה זו נתגלה אליהו לראשונה ככוח מנהיג בעל שיעור-קומה יישובי.

כשנפגשנו שוב לאחר המלחמה – מצאנו עצמנו מתלקטים סביב דגל “אחדות-העבודה”. באותם הימים נתכנסה החבורה שלנו פעם על גבעת חול בתל-אביב וסיכמה את הדרך שעברה. הייתה לנו הרגשה ברורה כי הגענו למחוז חפצנו. להט היצירה אשר יקד ב“אחדות-העבודה”, חתירתה לגדולות, ערותה והעזתה המדינית, עוז-רוחה וחירות-מחשבתה – שבו את לבותינו ושיכרו אותנו. דומה היה כי כל רחשי-לבנו הסמויים, הסתומים, מצאו בה את ביטוים, את תיקונם. אמרנו לעצמנו: “ההסתדרות המצומצמת” מילאה בשבילנו את שליחותה. המפנה שחוללה בחיינו, המסלול שהעלתה אותנו עליו, הרוח שהפיחה בנו – הביאונו עד הלום. תפסנו את מקומנו במערכות התנועה הרחבה.

בשנים שעברו עד אז נפגשנו עם אישי-סגולה בתנועה. נבקעו לפנינו מעינותיהם לשתות מהם לרוויה. משנתם הפכה לתורת-חיינו. פגישתנו עם ברל כצנלסון הטביעה חותם בל-יימחה על עולמנו הרוחני.

אך ביחסים שבינינו נקבעו ערכים שזיקתנו המשותפת אל אחים גדולים לא שינתה אותם כלשהו. הצורך הנפשי ללכת יחדיו, לטכס עצה במשותף על כל צעד חשוב ועל כל מפנה, הפך לטבע-חיינו. ומשלב לשלב הלכה וגברה, הלכה והתגבשה, סמכותו המוסרית והשכלית המיוחדת של אליהו. אני הוגה בו כל היום בלשון הביטוי העברי הקדמון “מכין צעד”, זאת אומרת: מדריך, מכוון, קובע מסלול לחבריו. אני בטוח, כי רבים בארץ מרגישים זאת כמוני.

בשביל רבים בתוכנו, צעירים מאיתנו במקצת או בהרבה, אליהו הוא איש העלייה השנייה. נכון, אך יש כאן משהו הטעון הבחנה. אליהו לא עלה כחלוץ מהגולה. הוא היה לחלוץ בארץ. רוח העלייה השנייה הייתה צרורה בו בכוח בשעת עלייתו. היא החלה לפעום בו ולהפעילו לאחר שבגר פה. אומנם גם לפניו קמו תלמידים ויצאו לעבודה. הן גם חיים שטורמן היה תלמיד הגימנסיה בנערותו. והיה רומרשטיין, שנהרג בבעיטת פרדה במרחביה כמה שנים לפני המלחמה העולמית הראשונה. ושוב היה אהוב נפשנו הבלתי-נשכח יצחק טורנר, אשר מה רבה הייתה גאוותנו עליו בהגיעו להיות חבר “השומר”.

אך אליהו בצאתו משורות הנוער הלומד בארץ לעבודה ולתנועת העבודה לא היה פרט ויחיד, אלא איש-תנועה, מחולל-תנועה, מזעיק את הרבים. זוהי זכותו ההיסטורית. בזה ייחודו, ראשונותו.

לקריאתו נזעקנו. יחד איתו ובעקבותיו הלכנו, מי לעסקנות הסתדרותית ומי להנהלת מפעלים ומי לפעילות הגנתית ומדינית ורבים לעבודה, לעבודה ממש. רבים הרגישו, מקרוב ומרחוק, כי הם הולכים עמו, עמו ועם דוב. החוליה הראשונה אפשר נתעלמה ברבות הימים, אך השלשלת נמשכה. היא נותקה ורותקה מחדש, נותקה ורותקה מחדש. הלכו יחידים, והלכו קבוצות. עד שקמה תנועת “החוגים” מתוך אותה הגימנסיה “הרצליה " בתל-אביב, אשר ודאי לא ידעה בראשיתה את מפלס-הדרך הראשון, התנועה שהתרחבה והייתה ל”המחנות העולים".

בשביל הראשונים היה אליהו מורה הדרך אל תנועת-הפועלים. הוא עצמו היה להם לסמל התנועה, בכל עומקה היהודי והאנושי, בעוז חזונה הציוני והסוציאליסטי, ביצר המעש ובעוצם היצירה שלה.

אודה: כה מקיף, כה רחב ומגוון היה אליהו בשבילי, ששנים רבות לא יכולתי להשלים עם הבלעתו הגמורה בענייני ביטחון. אומנם ידעתי שורש אחד בנשמתו שהביאו לכך – זו הייתה מהפכנותו המעשית. כשם שיש קבלה עיונית ומעשית כך יש מהפכנות עיונית ומעשית. כוחו של אליהו בעיון היה רב, אך כל להטו היה במעשה. בלי חשך בערה בו התשוקה להשתתף בביצוע, להיות במקום המעשה, להרגיש בגופו את הסכנה ולהיחלץ בעצמו ממנה, לחוש תמיד לנקודת-התורפה ולמקום-ההתקפה. אפשר הייתה תכונה זו שאובה ממיטב מסורת ס"ר ברוסיה – התנועה שאנשי-חזון בתוכה היו מתמסרים בקדושה ובטהרה לתכנון תוכניות של “פעולה מעשית”, לבחירת אנשים לעזרה וכן לביצוע ממש, מתוך חירוף-נפש מתמיד. גם בחוללו את תנועת הגדוד העברי הארץ-ישראלי במלחמה הקודמת, עם כל האופק המדיני הרחב שהיה לעיניו, עם ראותו את הגדוד כמפעל ציוני-מדיני מרכזי, כתשובה להצהרת בלפור, כמופת לגולה – פעמה בו התשוקה הנפשית העמוקה של האיש אליהו גולומב להיות בקרב, להילחם, לחרף את נפשו.

ישראל גלילי כתב היום ב“דבר” כי אליהו לא בכה. נכון. אף-על-פי-כן ראיתיו במו עיני בוכה, בוכה ממש, ללא כל מעצור וביישנות. הדבר היה בסביבה מאוד משונה, על המרפסת ההומה של המלון “קונטיננטאל " בקהיר, רק לפני חודשיים-שלושה. חזרתי אז מסיורי בחזית איטליה, בה ביקרתי את החטיבה היהודית הלוחמת והשתתפתי בטקס הנפת דגלה – הדגל הציוני – בחזית. מצאתי את אליהו בקהיר בשליחות סודית. ישבתי ומסרתי תיאורים ממראות הבריגדה ומחוויותיה – מראות וחוויות נוראות-הוד של גבורה יהודית בקרב, החיזיון המופלא של כוח יהודי לוחם על דגלו לעיני כל אומות-העולם. תיארתי את התרוממות הנפש המתעוררת נוכח ההופעה הנאדרית בכוח של חזית יהודית, משתרעת לעיני השמש פנים אל פנים מול האויב. סיפרתי פרטים על פעולות, על התנהגות אנשים, על גאות רגשותיהם בהשליכם את נפשם מנגד. אליהו שמע ועיניו זלגו דמעות, בלי הפוגה. מקור הדמעות האלה לא היה רק בזה שהנה נתגשם חלום מדיני גדול על כוח עברי לוחם במערכות מלחמת עולם – באותה מידה שנתגשם חלום זה במסגרת החי”ל, אלא בייחוד בזה שחלום-נעורים שלו, של האיש אליהו, של החייל אליהו, של הפרייבט או הלאנס -קורפורל אליהו גולומב, החלום של דוב, שלא זכה לראות בנס הבריגדה – החלום הזה היה למציאות חיה: בחורים יהודים, מתנדבים מהארץ, זכו להיכנס לקרב ממש, כיהודים, במקובץ, על דגלם, קבל העולם כולו; דור של בחורים צעירים, כמה מהם חניכים שלו, הוא מכיר רבים מהם, זוכר אותם בעודם נערי-קשר, והנה הגיעו לקצינות, לפיקוד. יחד נלחמו, דיברו עברית, פיקדו בעברית, בשעת המערכה הלמו לבותיהם יחד. ידעו, בלי שנדברו ביניהם, כי חושבים הם אותה מחשבה – הם חושבים על וארשה, הם חושבים על מיידאנק, הם חושבים על רמת הכובש תמול שלשום ועל ארץ-ישראל החופשית לעתיד לבוא, ובהיותם בחזית הזאת, ובעצם הקרבות האלה, הם זוכרים את הגירסה דינקותא שלהם בהגנה בארץ ולומדים גירסה חדשה בשביל ארץ-ישראל העתידה; הם הוגים בזה בשעת כל פעולה, ביום ובלילה, וכל אחד יודע כי חברו אף הוא הוגה בזה, והם קוראים זה אל זה פסוקים מהתנ"ך בשעת פעולה ופולטים הלצות עבריות לעודד זה את זה והם בזים לסכנה ושוחקים למוות, כי הכל הם עושים על קידוש שם ישראל. והוא – שיבה כבר זרקה בשערות ראשו, פניו חרושי קמטים, והריהו נתון במורד כוחו הגופני. איך לא יבכה לבשורה הזאת, כי הדבר שהוא לא זכה בו נפל סוף-סוף בחלקם של חברים צעירים? לא יכולתי לרדת לשורש בכיו אילמלא זכרתי את המשבר בגדוד, המשבר בחייו ובחיי דוב, כאשר לא ניתן לגדוד להגשים את משאת-נפשו, להשתתף בקרב על כיבוש הארץ; אילמלא עמד נגד עיני הענן הכבד שרבץ בייחוד על דוב כאשר נפגשנו אחרי המלחמה, בעודו בגדוד שלא מילא שליחותו.

עם כל דבקותו הנפשית והשתקעותו הגמורה במעשה המסוכן הנועז, לא הסיח אליהו את דעתו אף לרגע מהיקפם הרחב והכולל של הדברים, לא שכח אף לרגע כי המעשה הבולע את כל יישותו אינו אלא פרט מהכלל וכל ערכו של המעשה הוא בהיותו חלק מדבר גדול וחשוב ממנו. כמה הסתבכויות טרגיות היו לו דווקא משום ההתאמה היסודית הזאת שהייתה בנפשו בין ההשתקעות בנקודה לבין ראיית ההיקף. ההיה מעריץ גדול ממנו למפעל “השומר”, לפועלם ולדרך-חייהם של אישיו? אך ההיה גם לוחם עקשני ממנו בנטיית “השומר” להתבדלות, להסתגרות, בתביעתו לעשות את עניין הביטחון נחלת חוג צר, קניין כת נבחרת וסגורה? באיזו התלהבות דבק אליהו ברעיון ובמפעל של גדוד-העבודה. היה זמן שראה בו את בית-חייו ממש ואת המכשיר המרכזי לבניין החברה החדשה בארץ. אבל כיצד יצא למלחמה בגדוד כשביקש זה לפרוק מעליו את מרות הכלל וליטול על עצמו בלבד תפקידים שהם תפקידי הכלל ושמילוים ייתכן רק בחינוך הכלל כולו לקראתם.

הקדשת החיים לשירות הכלל, כל החיים, על כל ימיהם ולילותיהם, עד תום; מצב “הכן” מתמיד להיזעק למקום התורפה והסכנה; בתוך מרקחת הפעולה המרוכזת ראייה בהירה ורחבה של החזית כולה ללא אובדן שיווי-המשקל אף לרגע – זהו חלק מצירוף הסגולות של האיש אליהו, אשר בדרך-חייו זכה לקפל יחד את רוח המהפכה היוצרת של בן העלייה השנייה עם תחושת הארץ-ישראליות העברית החדשה, העמוקה והאיתנה, של הארי שבחבורת חניכי הארץ, אשר נזעקו ראשונים אל דגל התנועה החלוצית.

 

משה כרמי⁴    🔗

לפי קטעים שנרשמו מדברי אזכרה ביום השבעה למותו בעין-חרוד – אב תשי"ד, אוגוסט 1954

החיים כה סואנים והנטל כה כבד עד שאין השעה פנויה ואין הדעת חופשית לגבש לחטיבה אחת זיכרונות והערכות של הוויה בת עשרות בשנים שנפסקה כחתף.

ראשית הסיפור לפני ארבעים ושלוש שנים, כאשר מתה האם, ומשה אז בן ט"ו. בשבת הראשונה אחרי השבעה הלכנו יחד ברגל לפתח תקווה, על-פני גבעות קרחות. ביקשתי לשתף עצמי עם אבל המשפחה.

בית קטן, דל ודחוק. האחות הגדולה, בת שלוש-עשרה, מנסה בחוסר ישע להיות אם לחמשת אחיה ואחיותיה הקטנים. ליד הבית משתלה, ממנה מנסה האב להוציא בציפורניו מחיה למשפחה. מסביב – פתח-תקווה של אותם הימים.

על הרקע הזה גדל הפלא. אני אומר זאת לא כמשקיף אחורנית ובא לסכם, אלא כמנסה לדלות מנשיית הימים ההם את רחשי ההשתאות וההתפעלות שפעמו אז בלב.

משה כרמי. הנער ושמו. היפעה שקלחה מעיניו התכולות. קסם השם בלבד, אשר בחר לעצמו. היה זה עולם ומלואו של מקוריות, חידוש, רוח-יצירה.

אפשר ירש עדינות-נפש ואצילות פנימית מן האם. תמונתה אמרה הרבה ללב ולדמיון. ואפשר קיבל אהבת קרקע ותחושת חיי-הצמח מן האב. ביסודו ובכללותו היה כיצור שנולד מעצמו, כזרם מים חיים הבוקע פתאום ממעיין סמוי בקרקע צחיח, איש-סגולה יחיד במינו בקרב כל חבריו ובני-גילו – חיזיון מופלא על רקע אם-המושבות מזה ובית-הספר התיכון הראשון מזה.

תום-לב, שלא הועם בו כל חייו. ראיית העולם כולו בעיניה הזכות של ילדות. שום סחי, שום סייג לא דבק בו מעולם. תמיד טהור. תמיד כמרפרף מעל לחולין. השאיפה לנעלה מילאה כל יישותו. אהבת היופי, דבקות באמנות, הפלגה לעולמות עליונים של שירה. ועם זה תשוקה עזה לדעת ומוח צלול להבין ולרדת לחקר הדברים. תפיסה ללא מאמץ, הבנה ללא יגע, כאילו תמיד ברוח-הקודש.

כליל-כישרונות. מתיז ברקים של מחשבה, שופע השראה. ומשובת נעורים מתרוננת. וכושר-רעות ויכולת-אהבה בלי מצרים, עד כלות הנפש. ולב פתוח. גישה אל האדם ללא מחיצות. אהבת-הבריות ויקוד של כוסף לחברה חדשה ולמפעל שכולו אור.

אז לא הייתה תנועת-נוער. תנועת-הפועלים הייתה עדיין בעריסתה. היישוב הוותיק היה מפוכח ודימיונו קצוץ. תלמידי בית-הספר ביקשו לראות דרכם סלולה לפניהם אל דפוסי-חיים קבועים מראש. יחידים היו פורצי-הגדר, נושאי נפשם לגדולות. בתוך כל אלה התהלך משה כדורך בנתיבו המיוחד אשר פילס לעצמו בלבד – מעל לקטנות יום-יום, מעל לדאגה חומרית, מתוך ביטול גמור לחיצוניות, בוז למושגים מקובלים של נימוס מלאכותי ויחסים מזויפים, פריצת כל מסגרת של שיגרה נוקשה, כמיהה לחירות ולמרחב. לא קיבל עליו גזירות הציבור, אלא אם התיישבו עם מצפונו. נכנס לנפתולים רוחניים מזעזעים עם חבריו הקרובים ביותר בשאלות שנקבו עד תהום הווייתו המוסרית. יעידו מכתביו מימי ההתנדבות לגדוד העברי, שנתפרסמו ב“האדמה” של י. ח. ברנר, בהם יצא לקטרג על ההשתתפות במלחמה.

בעולמו הרוחני נקלע מספֵרה לספֵרה כשהוא משוטט על-פני היכלות היצירה האנושית כבן-בית בכולם. הייתה תקופה שהשתקע בנגינה בכינור ועשה בה לילות כימים והגיע להישגים מפתיעים. והיו זמנים שראה עולם ומלואו בכתיבה ספרותית ואף בה זכה לשיאים של ביטוי. עד שהפליג למרחבי המדע והלך שבי אחרי רזיו וקסמיו.

אילו התמסר כליל לאחד מאלה, היה מגיע לגדולות. אין ספק שנתקפח בו איש-מדע דגול, וכן אמן בנגינה, וכן חוקר-לשון מופלג ומפענח מחונן של תעלומות המקרא. היו בו חושי-כישוף לתגליות לשוניות ולחשיפת פשרם של ניבים עתיקים סתומים. ואולי את פסגת יכולתו האישית היה משיג בחקר הארץ – פניה וטבעה. אהבת המולדת והכושר המופלא לגלות צפונותיה, להבין סודותיה, לחוש ולהביא אחרים לידי תחושת תהליכי חייה והערכת יופיה – היו טבועים בדמו וניזונים תמיד מיקוד נפשו.

אבל הוא לא יכול לשכון ולפעול לבדד – להגות וליצור בד' אמותיו למען הרבים הסמויים מן העין. צורך לבו היה המגע החי והחם ומשאת נפשו שירות הכלל מתוך הנאת סביבתו הקרובה בידיעותיו ובפרי הגותו.

מכאן כניסתו לקיבוץ וההחלטה שנתגבשה בו לעשות את ההוראה לנושא מרכזי של חייו. את יבול ההחלטה הזאת קצרה עין-חרוד, אשר בבית-ספרה נתגלה משה כרמי כאחד המורים המחוננים ביותר שקמו לכפר העברי בארץ – מורה-יוצר אשר החינוך והקניית הדעת היו נשמת אפיו.

את כל עולמותיו קיפל וכינס לתוך מסכת-חייו כמורה ומחנך, פתח וגולל אותם לפני תלמידיו: טבע הארץ והארץ עצמה, גופה ונופה; התנ"ך כמקור לידיעת הארץ, כאוצר-בראשית ללשון העברית וכבית הגנזים לנשמת האומה, הגניזה כביטוי עליון לרחשי לב אדם בערגתו ליופי – כל אלה חברו יחד בידי המורה האמן, יחיד-הסגולה, לאוצר קדוש של עושר נפשי, שופע וניגר בלי הרף מכלי אל כלי, נפוץ מן המקור ומרווה לבבות רבים לכל ימי-החיים.

בעבודת-חייו זאת מצאו האסון. הוא ראה את כוחו בהנחלת נכסי יסוד של דעת כבסיס לתרבותם האנושית והלאומית של חניכיו. העמידה בשער נגד מושגי-סלף, במערכה החברתית הטרגית שהתחוללה בתוכנו, לא הייתה בתחילה מעניינו. רק במאוחר נוכח לדעת כי מערכה זו היא הקובעת גורל, וכי הקליפה הממארת של ריב-האחים מכרסמת ואוכלת את תוכו המבורך של הפרי. היה כמוכה פלצות בהתברר לו כי רבים מאלה אשר לתוך מוחם ולבם יצק אוצרות כה יקרים – נשמתם נגזלה ממנו.

כשעמדנו מסביב לקברו הפתוח היה אותו קבר דומה בעיני לסמל התהום שנפערה בתוכנו – התהום שחצתה גם בין המורה ותלמידיו והחישה את שברון לבו.

 

חיים ארלוזורוב    🔗

על-פי דברים שנאמרו ביום השלושים באזכרה בירושלים, ונאום בעצרת זיכרון במלאות עשרים שנה למותו, כ"ג בסיוון תשי"ג, יוני 1953, בכפר-חיים

ראשית הופעתו של חיים ארלוזורוב הייתה כדרוך כוכב על שמינו. צעיר וחזק היה. היו בו מאוויים עזים ויכולת כבירה של הגשמה. שנים חיכה בביטחון לרגע שבו ייקרא אל ההגה – וכשנקרא אחז בו ביד אמונה. עלייתו למנהיגות לא ידעה חבלים וצירים. רגלו לא מעדה ובלשונו לא נכשל. כמנוסה ורגיל ניגש לתפקידו.

שלא כרוב אישינו הדגולים הוא הגיע למקומו במחננו לא בדרך העבודה. גם לא צמח ולא גדל מתוך השורה. קרקע צמיחתו וגידולו היו לא המעשה והמפעל, אלא ההכרה – עולם הרוח והעיון. בכוחו הרוחני בלבד ובזכות אישיותו גרידא נתעלה במהירות מפתיעה לאחד המקומות המרכזיים בהנהגת התנועה, וגם בקרב ההנהגה תפס מקומו לא רק בתוקף תפקיד רשמי שהוטל עליו, אלא בזכות התרומות האישיות שהתחיל תורם ביד נדיבה למחשבתה ולהשראתה של התנועה. הוא היה ונשאר בתוכנו יחיד במינו בכוח מזיגת סגולותיו: שורשיותו היהודית; היקף חזותו העולמית; רוחב ידיעותיו; מוחו הכביר; ברק שכלו; מקוריות מחשבתו; כישרונו ללמוד ולקלוט בהתמדה; חריפות הניתוח שבה ניחן; תוקף הכרתו המוסרית; יושרו האישי והציבורי; עוז-רוחו; אופיו היציב והמאוזן; יחסו העמוק לנכסי-הרוח, ליפה ולנשגב; היותו איש-רעים וחבר נאמן. היו בו מוח של מדינאי, אופי של לוחם ונפש של משורר.

משחר נעוריו היו בו אותות מובהקים של עילוי גדול, אחד מיחידי הסגולה. אלה לא היו רק גילויי כישרון בלתי-שכיח, אלא ניצוצות של אש-קודש, הניתזים מיסוד יותר עמוק בנפש – יסוד הגאוניות.

אישיותו קיפלה בתוכה עולמות שונים ורחוקים. יליד היהדות הרוסית וחניך גרמניה; נצר למשפחת-רבנים רמה, שעמד על פסגת התרבות המערבית של ימינו; לאומי בכל חושי-החיים שבו וסוציאליסט עד עמקי ההכרה; יוצא משכבת-המשכילים הצעירה בתנועה הציונית שנתאחה ונתלכד עם תנועת-העבודה החלוצית בארץ. באישיותו נפלו מחיצות וקמה מזיגה אחת, מופלאה והרמונית, של מנהיג צעיר בישראל.

הוא היה אדם גא, גאה באישיותו, גאה ביהדותו, גאה בסוציאליזם שלו, גאה בהכרתו הפועלית. גאוותו לא הייתה זקוקה להבלטה חיצונית, מלאכותית, כי היה לו ביטחון פנימי גדול. מנהיגותו הגיעה למדרגה רמה של הכרת שליחות, של הרגשה כי הינו שליח של מחנה. וכשם שהרגיש את עצמו בכל שליח ציבור-הפועלים כך ראה את ציבור-הפועלים ואת עצמו בתוכו כשליח האומה.

התייצבותו של ארלוזורוב, על-פי בחירת התנועה, ליד ההגה המדיני בירושלים פתחה תקופה חדשה במדיניות הציונית. היא סימלה את עליית הפועל העברי לשלב עליון של אחריות לאומית כמסקנה מוכרחת מעליית הציונות על דרך ההגשמה החלוצית.

כל סגולותיו הרוחניות הנדירות ואוצרות השכלתו העשירים הופעלו עם עלייתו לשליחות הזאת ביעילות מפתיעה ובהשראה יוצרת. וכשם שנכנס מלכתחילה לשורות התנועה במלוא אזֵנו ההשכלתי ויכולתו האינטלקטואלית, כשם שמראשית הופעתו בקונגרס הציוני הפך לאחד האישים הבולטים בו – כך נטל לידו את תפקיד הנציגות המדינית מן היום הראשון כזקן ורגיל, מוסמך ומנוסה. כאילו עם ראשית צעדיו עלה לשיא של כושר-פעולה ורמת-הופעה. כהרף-עין נתרחב האופק המדיני ונתעלה שיעור-הקומה של הנציגות הציונית בארץ. רושם הופעתו הראשונה היה אדיר, בפנים ובחוץ כאחד. ולא היה בו רק ברק מסנוור עיניים – הייתה בו יסודיות ורצינות כובשת אמון ורוכשת כבוד. נתגלתה יכולת עצומה של מאמץ תתמיד, היענות בלי גבול לצרכים ולתביעות, תפיסה מתרחבת בלי הרף של היקף האחריות.

ציבור-הפועלים התפאר והתברך בבחירו. היישוב לכל פלגותיו למד עד מהרה להעריך ולהעריץ את האיש שיצא מתוכו לנצח על מערכותיו.

בחירתו העתיקה את מרכז-הכובד בהנהגה מהגולה אל הארץ, משורת האישים שעיקר תפקידם ההיסטורי היה לעורר את העם בתפוצות ולבטא כלפי חוץ את התביעה הציונית הראשונית – אל המחנה העומד בחזית ראשונה של הגשמה מעשית, הכובש עמדה אחר עמדה של כוח לאומי ועושה את חייו ופועלו מכשיר להבטחת עתיד העם. האיכות המעולה, הרמה הגבוהה והאופי הרציני שהוא שיווה לנציגות הציונית בארץ חייבו את הבאים אחריו.

ציונות חלוצית יוצרת ואידיאליזם סוציאליסטי עמוק נתמזגו בו ליסוד נפשי ורוחני מוצק, להוויה אנושית שלמה ומאוזנת שלא היו בה סדקים ומחיצות. חזונו הלוהט נצרף בעמלו המפרך והאיר כל פרק וסעיף בתוכנית עבודת-יומו. יניקתו משורשי ההתלהבות החלוצית וצמידותו למחנה המגשימים הכשירוהו להחשיב כל התקדמות של ממש בחזית כיבוש עמדות-הכוח ופיתוח מקורות-היצירה – בעלייה, בהתיישבות החקלאית, בבניין המשק הלאומי לכל ענפיו, בחיזוק כוח-המגן – והמריצו אותו להיאבק בלי הרף וללא לאות על כל שעל אדמה, על כל קורטוב של כוח, על כל תוספת של מעמד וזכות. בקיאותו המופלגת בבעיות הכלכלה וזיקתו למושגי-יסוד בתורת-המשק עזרו לו להציב כל תביעה מדינית על יסוד איתן של ממשות חיה. בחתירתו להשיג את הדרוש לא גרע עין מגבולות הניתן באותו רגע, אבל חתר תמיד להרחיב את האפשרי למען ידביק את הנכסף. ותמיד נישא על כנפי החזון הגדול והיה כמשקיף מפסגה רמה, לראות בבהירות אם ובאיזו מידה מכוון כל צעד לקראת המטרה הרחוקה. הוא בחן כל מבצע לאור חזות העתיד ושקד לראותו בהתפתחותו ובהשתלבותו במערכות הבאות. הוא נאבק בעקשנות לשמור על כל עמדה קיימת, לבצרה ולהרחיבה, ועם זאת ביקש תמיד לנעוץ קנים באזורי-הספַר של הפעולה ומעבר להם למען יצטרפו לחשבון בבוא המועד. היה כרוקם על-פני יריעה רחבה ללא רציפות, אלא בפיזור מחושב ומתוכנן, מתוך ביטחון כי סוף מעשה במחשבה תחילה, כי שלמות היצירה בוא תבוא וכי השגת המטרה מחייבת זריזות לנצל כל שעת-כושר של ביצוע.

כך נשמר משתי סכנות שארבו להנהגה הציונית לפניו ובתקופתו: מצד אחד – לא להרקיע על כנפי הדימיון תוך ניתוק מקרקע המציאות ולא ללכת ולהוליך שולל אחרי סיסמאות מפוצצות שאין עמן תוספת כוח של ממש; מצד שני – לא לשקוע כליל במעשי יום-יום ולראות בהם חזות הכל בלי לתהות על אפשרויות של הרחבת תחומים ותאוצת הקצב, ומתוך התעלמות מעיקר מהותו וגודל מטרתו של המפעל.

דווקא מאבק יום-יום על כל פסיעה של התקדמות; דווקא הנפתולים הבלתי-פוסקים שהלכו וקשו עם המגבלות הממאירות שהלכו והחמירו; דווקא ההתפתלות הנואשת להיחלץ מהסד אשר יש ונראה כצו גורל שנגזר לצמיתות – לא קיצצו מעוף דמיונו ולא שיתקו תנופת מחשבתו, אלא הולידו בו חלומות נועזים על קפיצת-דרך משיחית לקראת ההכרעה.

שנתיים עמד ארלוזורוב על משמרת האחריות העליונה, משמרת הכבוד האחרונה שלו. במשך השנתיים האלו הוכרח להחליף את כלי זינו. ניטל ממנו העט המכוון לציבור הרחב. שערי הפובליציסטיקה ננעלו בפניו. חופש-הדיבור נשלל ממנו. הוטלו עליו כבלים כבדים. במקום לדבר אל אחיו ולהדריך את מחשבתם, הועמד נוכח כוחות-חוץ, ואת הנפתולים נגזר עליו לנהל בין ד' כתלים, מחוץ לשדה-שמיעתו של הציבור. ומשום כך דמותו הוא במשך השנתיים האלה, והדמות אשר עיצב לפוליטיקה הציונית במשך השנים האלה, עדיין אינן ואולי עוד ימים רבים לא תוכלנה להיות נחלת הציבור. הוא ידע, שדמותו איננה אמיתית בעיני הציבור, והוא קיבל גם את הפורענות הזאת כגזירת האחריות, וכוח ביטחונו הפנימי עמד לו לשאת גם אותה, כי לא זו בלבד שלא הופיע בעיני הציבור בדמותו האמיתית כלוחם פוליטי, אלא היה ניגוד עמוק בין הופעתו הגלויה בתוך מחנהו ובין הופעתו הנסתרת לפני זרים. אם יש אנשים בתוכנו המדברים גבוהה מעל במות ציוניות, מתרברבים ומתברכים ביכולת של מלחמה ושל כיבוש, מעמידים פני גיבורים ותקיפים ללא פשרה, אולם בהיפגשם בחדרי-חדרים עם כוחות חוץ, הרי הם מנמיכים קומה ומאבדים את שיווי-משקלם – הרי ההיפך המזהיר מזה היה חיים ארלוזורוב. כולנו ידענו אותו כמטיף למתינות ולכיבוש-יצר ולאחריות. הוא בא בתביעות חמורות של שיקול-דעת אל הציבור כולו, תביעות שהציבור אולי לא יכול היה לעמוד בהן, ולכן עורר על עצמו ביקורת של קרובים ורחוקים. כלפי פנים הטיף למתינות, אולם את כל יצר-המלחמה שבו גילה בהתנגשותו עם גורמי-חוץ. ואילו נתפרסם החומר של מלחמותיו אלו, כי אז היה זה קובע שיעור-מידה חדש לזקיפות-קומה יהודית ולתקיפות ציונית והיה מכתיר בזר של תהילה את זכרו.

במלחמתו זו כלפי חוץ היה נותן ערך רב לחוכמת התכסיס. המלחמה הפוליטית הייתה לו עניין של מלחמת-חיים בתוכנה ושל יצירה אמנותית בצורתה. עלי לקבוע: האמנות הייתה קו יסודי באופיו, האמנות ואהבת האמנות. אוהב היופי היה מנעוריו. לבו היה פתוח לקלוט את היפה, הנאה, המחוטב. כישרונו ללימוד שפות, אהבתו את הפתגם, את הביטוי הקולע, את האמרה המהוקצעת, אהבתו את הספרות ואת השירה, הזיכרון הספרותי העצום שלו, הזיכרון הפיוטי העצום שלו, הכישרון והאהבה לדקלם בעל-פה יצירות שיריות שלמות, אהבתו למוסיקה, אהבתו ליופי שבאדם וכישרונו למצוא את היופי הזה שבאדם, אהבתו את החלוץ בארץ לא רק כנושא ייעוד האומה, אלא כהופעה של גבורה ושל יופי – כל אלה ינקו מתוך מקור זה שבנשמתו.

ניתנה לו הסגולה למזג תוכן עם צורה. הוא היה גאה על מוצאו מהיהדות הרוסית, על אזרחותו הנפשית בתוך ציבורנו הרחב, על יכולתו לינוק ישר משורשי התחושה היהודית הבלתי-אמצעית. אבל הוא לא יכול היה לצאת מתוך קליפתו של אדם חניך מערב, והוא הביא לעבודתו הפוליטית לא רק חומר-בניין איתן שאינו מתערער, לא רק גושים כבדים של כוח יהודי בלתי-אמצעי, של אינסטינקט-קיום יהודי, של שאיפת קיום, חיים וניצחון אלא גם כישרון של ארדיכלות, של בנייה אמנותית, הכישרון לעצב צורה אמנותית למחשבותיו ולדבריו. היו שהתרעמו עליו שהוא עושה את רוב מלאכתו לבדו. היו שהתרעמו עליו שהוא בוחר ללכת יחידי לפגישות חמורות ומכריעות עם אנשי-שלטון. ותשובתו הייתה, שהתפקיד שלפניו, הוא תפקיד של אמנות, והאמן רשאי לתבוע לעצמו חופש של יצירה. הוא ידע לבנות את שיחותיו, לכוון את הדברים כדי לקלוע לנקודת-התורפה של איש-שיחו. אבל הוא לא רק ידע להתכונן ולהזדיין מראש, אלא שידע גם להגיב על הפתעות בתפיסה מהירה ובתשובה ניצחת. מעולם לא היה חסר לו נימוק. תמיד היה עומד מוכן לקלוע וחיציו לא החטיאו.

השנתיים האחרונות חייבו אותו לקיים בחייו מצוות שהיו ממנו והלאה. וגם אל הדברים האלה הוא ניגש גישת אמן. כל השינוי באורח-חייו, ההתרגלות למושגי אותה שכבה שבה היה מוכרח להופיע כשווה בין שווים, היו בשבילו עניין של משחק, דברים שלא דבקו בו, שלא שינו אותו, שנשארו מחוצה לו, על-ידו, לא בתוכו. בשבילו הייתה אימרה אחת: הרפובליקה דורשת זאת, המדינה היהודית דורשת זאת. והוא היה עושה ואת בקלות, כמשתעשע, מקיים כאילו ברצינות מעושה את כל המצוות של חיי-חולין שנגזרו עליו. חיי-ההכרה הנמרצים שלו איפשרו לו לעמוד כאילו מחוצה לו, להסתכל בעצמו בעיני זר, ללגלג במקצת ולהתפלסף ביחס לעצמו. כישרון זה להתפלסף על עצמו הוא שמנע אותו מיוהרת-שווא ומגאוותנות מתרברבת. הוא שאיפשר לו באותה קלות ללבוש בערב בגדי-שחור למסיבה מהודרת של אנשי נימוסים מוסכמים ולנסוע למחרת בבוקר בחולצה לכינוס חברים.

הוא היה מוכן, אילו נתבע לכך, באותה קלות בה אחז בהגה, גם להרפות ממנו, כדי להחליף את תפקידו בתפקיד אחר בפקודת התנועה. הוא חי בתוכנו כאיש קר-שכל, בהיר-עיניים, רציני, מתון בצעדיו, מחשב היטב את דרכו. באיזה שקט וקור-רוח היה פוגש כל פורענות ואיך היה מסוגל תמיד “להתמצא”, להתיר סבך, לראות אור בתוך חשכה. כל רגע חמור, כל רגע מזעזע שעבר עלינו במשך השנתיים, זעזועים פוליטיים, שמועות-חרדה מצאו אותו כקברניט אמ וּן ומנוסה, היודע דווקא בשעת סערה לכוון את הספינה ביד אמיצה. והייתה זו הרגשה אכזרית באותו ליל-עֶברה, שארלוזורוב צריך היה להיות חי, כדי לדעת ולהדריך את כולנו איך להגיב על הרצח ומה לעשות.

אבל ארלוזורוב ידע רגעי-חרדה. ידע רגעי סערה נפשית עמוקה, רגעי ניסיונות נפשיים חמורים. עמוק בלבו יקד להט התשוקה הציונית להגשמה. כל יישותו הייתה שאגה לכוח, לממשות, לחיים רחבים וחזקים. השאיפה נתחלפה לו כאילו במציאות. הוא רצה להרגיש את עצמו כמו במדינה בנויה, לא כשואף למדינה, לא כבונה מדינה, אלא כקברניט של מדינה קיימת. היו מלים שלא היו קיימות בלכסיקון הפוליטי שלו. נדמה לי, שבכל אוצרות התורה שבכתב שהשאיר בתיקי הסוכנות – תזכירים, מכתבים, פרוטוקולים של שיחות – לא נמצא אף פעם אחת את המלה “מוסרי”, לא נמצא אף פעם אחת את המלה “תלונה”, לא נמצא שם עוד כמה וכמה מלים הרגילות כל-כך בתוכנו, השגורות כל-כך בפינו. ולא משום שמלחמתו של ארלוזורוב לא הייתה מוסרית או שכלי הנשק היחידים שהוא נזקק להם, לא היו מוסריים. לא משום שבדבריו לא היו תלונות, קובלנות ותרעומות – אלא שהביטויים האלה היו לו לזרא. הם היו בעיניו שמות נרדפים לרפיון, לחולשה, להודיה בגורל המר והאכזרי של עם נטול-כוח, המוכרח להדגיש במפורש מה ששום אומה אחרת לא נזקקה לו, שהנה נשקו היחיד הוא המוסר, לעשות פומבי למוסריותו במקום להבליע אותה ואת הצדק שבה בהפגנה של כוח; כגורם ממשי המגן על יישותו בכוחו. השאגה הזאת לכוח היא שלא נתנה לו מנוח.

היו פעמים – בשעת-לילה מאוחרת לאחר יום-עבודה של שש-עשרה שעות, או בעצם רתחת העבודה, ברגע של זעזוע, בהיוודע איזה כישלון או בבוא איזו אכזבה, כשהיה מתברר בבהירות אכזרית שהעניין אינו זז ולפנינו קיר-ברזל שאין להבקיעו, באחד מאותם הרגעים כשאדם צונח פתאום עייף ותוהה: אנה אני הולך? – שהייתה נטרדת מנוחתו הפנימית של חיים ארלוזורוב, ששיווי-משקלו הפנימי היה מזדעזע וסערת-נפש כבירה הייתה מתחוללת בו. היו אלה רגעים אכזריים, וויכוחים מרים היו פורצים אז עם חבריו הקרובים. היה פעם ויכוח כזה בינו לבין חבר אחד [הכוונה למשה שרת, עוזרו ויד ימינו במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית].

הוא אמר: מה יהיה גורלנו? איננו מגשימים את הציונות, אנו צועדים צעד קדימה ונסוגים שני צעדים אחורנית. הזמן פועל נגדנו ולנו הן אסור לחכות, האומנם ניסינו הכל? אמור, מה יש לעשות?

חברו ענה: אני מוכן לעמוד כל חיי עם המצח לחוץ אל קיר-הברזל, אולי ייבקע; ואם לא ייבקע ואני אפול, אעמיד את בני במקומי ואצייד אותו בכוחות-נפש לעמוד כל חייו גם הוא כשמצחו לחוץ אל קיר הברזל.

ואז השיב לו: אתה יהודי, אבל ציוני אינך. כך עמדו אבותינו ואבות אבותינו דורות על דורות כשמצחיהם לחוצים אל קיר-הברזל, וכך הכשירו את בניהם אחריהם לעמוד בתקווה ובתפילה, אולי ייבקע הקיר. אבל הקיר לא נבקע. זוהי עמידה של גבורה יהודית, אבל זו אינה עמדה ציונית. הציונות היא מרד נגד העמידה הזאת…

לאלה שהכירוהו ברגעים כאלה היה ביטחון, שאם יבוא מצב מהפכני, מצב שיחייב קפיצה נחשונית, יהיה איש קר-שכל זה בראש המעפילים. מכתבו ההיסטורי אל ד“ר וייצמן ז”ל [ראו: חיים ארלוזורוב, “יומן ירושלים”, עמוד 333] בו סיכם את ניסיונו בשנה הראשונה לכהונתו בירושלים, יכול היה להישאר שמור ברשומותינו כזעקת שבר וייאוש, אילמלא אירע מאז מה שאירע. כיום אנו קוראים מכתב זה לא כקריאה מן המצר, אלא כדבר חזון, יוקד באש האמונה העצורה בו, כתוכנית נועזת אך מציאותית שנועדה להתגשם עד מהרה – אומנם לא בכוח הניתוח והשכנוע ההגיוני בלבד כפי שגרס מחברה, גם לא באותו מסלול שניסה להתוות, אלא תוך התגעשות של זעזועים עולמיים כבירים ובזכות סבלם, כוח החלטתם ומלחמתם של היישוב והעם העברי.

ככל בן-תמותה לא יכול חיים ארלוזורוב לראות מראש את נתיבות התולדה העולמית והיהודית. שלושת הזעזועים הגדולים המהווים את המאורעות המרכזיים של חיי ישראל בתקופתנו פרצו בזה אחר זה רק אחרי מותו. הם ותוצאותיהם הכבירות וקובעות-גורל נתקפלו בתקופת עשרים השנים האחרונות:

ראשית – השואה האיומה שניחתה על ראש יהדות אירופה ואיימה להכרית קיומו של העם היהודי בעולם כולו;

שנית – מלחמת-השמד שהכריז עלינו בארץ העולם הערבי, אשר פתיחה לה שימשו מאורעות-הדמים של תרצ“ו-תרצ”ט, והמערכה המכרעת בה – מכרעת לעת-עתה – הייתה הפלישה המשולבת שנחלה תבוסתה במלחמת-הקוממיות;

ושלישית – חיסולו הגמור של השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית בארבע חמישיות של הארץ עם רוב עברי של כמעט 90 אחוז.

ושוב, התמורה האחרונה לא באה כאשר שיער ח. ארלוזורוב. הוא נשא נפשו לדיקטטורה יהודית מזוינת, כלשונו באותם הימים, שתוקם לפי הסכם בינינו לבין אחד משני הגורמים האחרים שאתם עמדנו בקשרי מאבק היסטורי על גורל הארץ-מתוך התגברות על הגורם השלישי, או התעלמות ממנו. לא כך פסקה התולדה. העצמאות באה, קודם-כל, בעקבות מערכה בין-לאומית כבירה, ולבסוף בתוקף הכרעה שהייתה פרי העזה מדינית על-ידי הכרזה על עצמאות וניצחון צבאי במלחמת-דמים. אבל החזון שהסעיר את נפשו של חיים ארלוזורוב ושהיה אז לכאורה כה רחוק מהמציאות, חזון זה עצמו הוא כיום המציאות הממשית והניצחת שעל קרקעה האיתן מתרקמים חיינו החדשים ונמשכים מאמצינו ולבטינו.

חיי חיים ארלוזורוב הם אחת העלילות האישיות המופלאות ביותר שנתחוללו על רקע תנועתנו. מותו הוא בוודאי האבידה הטרגית ביותר שמינה לנו הגורל עד כה, מבחינת הנסיבות, לא הייתה לנו כאבידה הזאת לפניה, ולא היה בתוכנו מוות כזה מאז.

חיים ארלוזורוב לא נהרג בקרב, לא מת ממחלה, לא נספה כחתף בתאונה אכזרית, לא נפל קורבן של שליחות מסוכנת. הוא נרצח. ובשום אסון לא איבדה התנועה יכולת כה כבירה של עוז-רוח, בינה ומעש.

 

ברל כצנלסון⁵    🔗

מתוך מכתב שנשלח מלונדון עם התקבל הידיעה על מותו

איזו מכה איומה הוכינו. אין זו אחת מאותן המיתות הבלתי-צפויות שנתנסינו בהן בשנים האחרונות, אלו שבאו עלינו כחתף. זה שנים נסוכה החרדה בלבנו והיינו מברכים על כל פעולה והופעה נוספת שלו כעל מתנת-חסד. אך מה כל חרדת הלב לצפוי לעומת מחץ השואה בבואה. כבה מאור, נסתם מעיין, לב התנועה חדל לדפוק. רק עכשיו יואר כל כושר ההפעלה, ההפראה וההשראה שהיה גלום בו. מנַין הכוח להמשיך? אין השאלה איך וכיצד נישא בלי עזרתו והדרכתו את המשא הכבד, שהיינו עמוסים גם קודם. השאלה היא, אם תעמוד לנו היכולת להעמיס על עצמנו את משאו הוא. עוד לא היה לנו מוות כה מחייב, כה מטיל אחריות, כה קורא לקרב. המבחן שעומדים בפניו חניכיו וחבריו עצום מהכיל. אך כולנו חדורים הרגשה זו. ההחלטה לעמוד במבחן ויהי מה – היא מעתה נשמת אפנו. אם לא נתלכד עכשיו בהכרה זו – נידרדר לתהום פעורה. כי לא רק נכסי רוח ואופי, אוצר בינה ודעת, עין נוקבת ולב בוחן, תמצית חיה של חזון דור ומסותיו אבדו לנו – נשמט מתוכנו הציר המרכזי, אשר עם כל חריקותיו וגניחותיו מעוצמת ההתפוקקות המתגברת, עוד שמר עלינו בכל שעת-משבר מהתפוררות אחרונה. אויה לנו!

*

על-פי נאום שנישא באנגלית באזכרת יום השבעה, בלונדון, ביום א' באלול תש"ד, אוגוסט 1944

מי שאינו מ כ יר את חיינו בארץ מקרוב, ספק אם יוכל להעריך מה היה לנו ברל כצנלסון ומה אבד לנו במותו. כשאתה מדבר על אנשים גדולים ועניינים גדולים, אתה יכול להפליג בדיבור בלי למצות את הנושא, וכשסיימת הנך מרגיש כי רק ריפרפת על-פני השטח ואפילו לא התחלת לרדת לעומקו של עניין. במורך-לב הנובע מהרגשה כזאת הנני מתחיל לדבר הערב. כל-כך הרבה יש לומר עד שממילא אתה חושש כי העיקר יישאר לא-אמור.

אמרתי: אנשים ועניינים. אחד הדברים המיוחדים אצל ברל כצנלסון היה יכולתו השווה להתעניין באנשים ובעניינים כאחד. הייתה בו משיכה ניצחת למגע אישי עם בני-אדם. החיפוש אחרי אנשים יקרי-ערך, גילוים של אנשים עם ניצוץ אלוהי בלבם, אחת היא מה אורח-חייהם ומשלח-ידם, זו הייתה התשוקה הגדולה של חייו. כשאני אומר אנשים יקרי-ערך אין כוונתי לבני-אדם חשובים במובן המקובל של המלה, כלומר: אנשים אשר כבשו להם כבר את מקומם ומעמדם ואשר חותמם ניכר במהלך העניינים. הדבר שהרנין את לבו היה גילוי ציץ-אדם בטרם פריחה, ואז לא היה ניגש לפתוח אותו בידיים, אלא היה מתחקה על גידולו, על צמיחתו הטבעית, לפעמים רק על-מנת להתאכזב כעבור זמן, אבל לעתים קרובות על-מנת לפרוץ בתרועת-גיל למראה ניחוש שנתקיים-להיות עד להבטחה מתגשמת המתבטאת ביכולת-יצירה ובבִיצעון של ממש.

כל סיור או מסע שלו, בארץ ובחוץ-לארץ, היה מפעל של חקר-אנוש. מעולם לא נחה דעתו מהופעה בציבור גרידא. היה מתאכזב מרה אם בבואו למקום או לחוג חדש לא עלה בידו אלא להשמיע נאום באוזני הקהל. העיקר לדידו היה לשבת ולשוחח אחר-כך בחוג צר, ולא על-מנת לחזור ולהשמיע, אלא להקשיב לאנשי-שיחו ולדובבם, ואז, משנתן עינו במישהו אשר הבחין בו שאר-רוח, להתיישב אתו לשיחת-רעים כהלכה ולקבוע עמדו קשר אישי איתן.

מדי שובו מסיור בארץ או מנסיעה לחוץ-לארץ – ממסעות לאירופה המזרחית, המרכזית או המערבית, לאנגליה או לארצות-הברית, או אפילו מביקורים חטופים באחת הארצות השכנות – לאחר ששפך לפניך את רשמיו על המצב בכללו, לאחר שגולל לפניך את ניתוחו לגבי המתחולל בחיים היהודיים ומסר לך תגובותיו למאורעות עולם או הערכותיו לתופעות חדשות בספרות, בסופו של דבר היה מגיע לשלב שבו היה עובר מהכלל אל הפרט ופותח בסיפורים על אישים שגילה, אם נערים או נערות המבטיחים משהו לעתיד לבוא, או מישהו יוצא-דופן אשר אש-הקודש יוקדת בקרבו, או סתם בני-אדם ברוכי אופי וכישרון. וכשהגיע פעם תורך אתה לספר על מסעותיך, שאלתו הראשונה והאחרונה הייתה תמיד: החיפשת אנשים חדשים? המצאת?

ידענותו של ב. כ. בספרות העברית הייתה מפתיעה. אבל כאן שוב היה בולט היסוד האישי. זו לא הייתה בקיאות מופלגת בעולם-הספר בלבד. המפליא בייחוד היה עד כמה נהירים היו לו פרשיות-חייהם וקווי אישיותם של הסופרים. כל מסלול-חייו של הסופר, על כל מעלותיו ומורדותיו, עם הרקע ההיסטורי שמסביב, היה משתרע לפניו כנוף מוכר. הוא זכר, כמובן, תמיד את השנה העברית של הולדת הסופר, וזאת לדעת כי כל שנה וכל עשרת שנים בלוח העברי הייתה לגבי ב. כ. בחינת “אישיות” כשלעצמה, חרותה בזיכרונו עם כל הקשור בה והמסתעף ממנה.

הוא היה בקי מופלג בתולדותיהן של משפחות יהודיות. תמיד ביקש להגיע לחקר קשר המשפחה ושלשלת-היוחסין – תמיד בלש למצוא את האבות והצאצאים. היה חותר לעקוב אחרי עורקי-כישרון וזיזי-אופי, אדיקויות ומינויות, כשהם משתלשלים על-פני כל ההסתעפויות המשפחתיות והתהפוכות הרעיוניות. לא היה מגיע להעריך אדם כראוי, אלא משעמד על עברו וקרקע גידולו. בדרך-כלל, גישתו להוויות אדם הייתה ביולוגית ביסודה. הוא דרש תופעות חברתיות במושגים אורגניים של צמיחה וכמישה, בריאות וחולי, זרע וקציר, גזע וענף, שורש ופרי, כנה ורכב. האוחז באת והמושך בעט שבו נתמזגו והיו לאחד. ההכרה היהודית, החזון הציוני, לא היו לדידו אלא תולדות של היצר הראשוני להתקיים, של החלטה שמתחת לסף-ההכרה להיותך בחיים ויהי מה. מעולם לא היה מתפעל מפלפול אידיאולוגי מחוכם, אם האינסטינקטים שבהם נעוצים שורשי ההכרה נראו לו כפגומים.

תמיד חיזר אחרי כישרונות צעירים. משנותיו הראשונות בארץ עורר מתחילים לבטא עצמם בכתב. ראה את אמנות הביטוי הספרותי לא כנחלתו המסוגרת של מעמד מובחר של סופרים אנשי-מקצוע. לדידו הייתה הספרות מאמץ קיבוצי של ביטוי, אשר כל פרט שמחשבתו מקורית ותחושתו עמוקה רשאי וחייב לתרום את חלקו. כעורך – בראשונה של ה“קונטרס” הישן ואחר-כך של “דבר” – היה מפרסם תדיר מכתבים של פועלים “פשוטים”, בלתי-לטושים בצורתם, אבל מלאים ממשות חיה. לא ידע רחם על כתבנות נבובה ולא חשש מעולם להוריד לסל מגילות שלמות של מליצות מבריקות. אך לעומת זה היה מוכן תמיד להאריך שבת על כתב-יד של מחבר תוהה ומגשש, אשר ברור היה כי מחץ החוויה דוחפו לכתוב כשהוא נאבק עם דלות-ביטויו או נפתל עם לשון שאינה שגורה בפיו – והיה מלקט פיסקאות ומצרף קטעי-פסוקים עד שהיה מתקבל בידו משהו הראוי לדפוס.

איתנה הייתה אמונתו, כי התמורה המזעזעת העוברת על דור-החלוצים של זמננו – רתימה זו של כל כוחות הגוף והנפש למאמץ כביר אשר לא היה משלו – מוכרחה לבוא על ביטויה האמנותי ולהביא לידי פריחה ספרותית חדשה. ולכן היה תמיד כצופה על משמרתו, מייחל להבחין בהבהוב חיוור של השחר החדש. כאשר ייסד את “דבר”, הרי על אף עוניו של העיתון בראשיתו, עמד בכל תוקף על הוצאת תוספת שבועית לספרות. מותרות לגבי הפועלים, טענו כמה חכמים בעיניהם. צורך חיוני, ענה ברל. מבחר החומר ב“מוסף” היה מאוד לא לפי המקובל. לעתים קרובות היה הקורא המעודן נפגע משטחו החיצוני המחוספס של שיר או סיפור. מבקרים מושבעים ניסו ללגלג על ה“מוסף”. ב. כ. עמד בשלו. לדידו, חריגה זו מהשגור והמקובל הייתה עצם צידוק קיומו של העיתון. כיהלומים לא לטושים היו יצירות אלו בעיניו, יקרים לאין שיעור מסיגים נוצצים. מעולם לא חסר לו עוז-רוח להוציא משפט על איכותו של כישרון וכמעט תמיד הוכיחו השנים הבאות את צדקת דינו.

כיום ישנם כמה משוררים צעירים החייבים את ראשית צמיחתם ופיריונם לברל. אחדים מטיפוחיו מתו על פניו. אבל עם כל צימאונו שלא ידע רוויה לכישרונות צעירים הוא לא חדל מעולם לשתות ממקורות ישנים ותמיד דאג לשמירתם. כמה סופרים ותיקים חייבים לו את העדנה שהייתה להם אחר בלותם. יתירה מזו, ישנם רבים, קשישים וצעירים, החייבים לו את עצם היותם בארץ ואת האפשרות שניתנה להם להמשיך ביצירה. כל אלה מיותמים כיום במובן ממשי וישיר הרבה יותר ממה שיכול לעלות על דעת רבים. כי לא נבצר כמעט דבר מברל כאשר הרגיש כי עת לעשות להצלת כישרון יוצר. הוא דאג וטרח ממש באותה מסירות להשיג אמצעים לתמיכת איזה רב זקן, השוקד על מחקר תלמודי שיש בו תרומה של קיימא לאוצר תרבות ישראל, כשם שטיפל בגיוס עזרה למשוררת חולה הנתונה במצוקה.

תמיד שיחר לאנשים חדשים שיש בהם ברכה – עינו המבחנת ואוזנו הקשובה היו תמיד דרוכות לבשורתם. דומה היה כמחזיק בראשו רשימה מתמדת של מקומות בלתי-תפוסים ושל מועמדים פנויים – תפקידים שטרם נתמלאו או נתמלאו לא כהלכה מחוסר איש מתאים ואנשים שלא באו על תיקונם. בעיות סגל בשירות התנועה הציונית ובפעולת ההסתדרות והמפלגה, תפיסת עמדות של נציגות ומינהל על-ידי מועמדים מתאימים, העסיקו תמיד את דעתו. מבטו שוטט על-פני הזירה כולה וחדר לתוך כל פינה שלה. שיחתו האחרונה לפני מותו הייתה עם שני חברים צעירים על השאלה, אם יש דואג לבחור מתוך אלה שהראו כוחם בשירות צבאי בימי המלחמה העולמית מועמדים לתפקידים מדיניים לקראת הימים הבאים עלינו.

והנה בד-בבד עם עֵרותו החריפה ביותר לאדם-הפרט, עלתה אמונתו העמוקה בכוח הרעיון היוצר. תמיד חי בעולם-הרוח, בספֵרה של רעיונות, אבל כוחו לא היה במחשבה מופשטת, בהתפלספות לשמה. רעיונות כבשו לבו כמניעי פעולה, כדורבנות למאמץ. יצר הביצוע וההגשמה, ולו גם לשיעורין, לא עזָבו מעולם. הרצון והיכולת לבצע היו לדידו המבחן העליון להערכת אישיות או תנועה. גם ערכו של רעיון נבחן בעיניו לפי מידת סיועו להוליד בלב האדם את הרצון לפעול.

הוא עצמו לא חדל מעולם לחשוב, לתהות, לחקור, לחתור לפתרון בעיות. כן לא פסק מעולם לקרוא – יען גם קריאת ספרים הייתה אצלו עניין של יצר ששלט בו בלי מצרים, אפשר לומר עניין של מום ללא תקנה. מעולם לא נכנס לחדר-עבודתו של מישהו בלי לעבור מייד על פני כל מדפי הספרייה, כשהוא מוציא ספר אחר ספר, מציץ לתוכם בחטיפה ולפעמים טובל טבילה כהלכה; גם לא יכול מעולם בשעת שיחה להתגבר על יצרו להושיט יד לכל ספר שבמקרה היה מונח בקרבתו. הוא היה קורא לשוכרה. זמן מופלג היה מוציא על זרם בלתי פוסק של מבקרים שבאו להתייעץ, לבקש עזרה, להשיח את לבם. גם כשהאורח היה משעמם עד מוות ומטרת ביקורו חסרת כל שחר, נהג לקבלו בכל החשיבות והכבוד. היה כרוך בנוהג זה בזבוז רב של זמן, אבל שעות שנותרו לו לפליטה היו קודש לעניינים שעמדו ברום-עולמו. הרעב ללמוד ולראות לא ידע שובעה. טיול למקום מעניין היה חשוב ביותר, כן גם תמונה טובה, ועל אחת כמה שחקן מחונן – אבל הספר עלה על כולם. סתם בילויי-זמן לא היו קיימים. ומעשה בחבר ותיק של קבוצה, כיום בן למעלה מששים, המתאבל עכשיו על ברל באוהל של צבא, שראה שניים שקועים במשחק של שחמט ותמה על עסק משונה זה שהם מועסקים בו. אמרו לו כי זהו שחמט, משחק מחוכם ומעניין ביותר. “מחוכם ומעניין?” הטיל האיש ספק והוסיף: “לא אוכל לתאר לעצמי את ברל משחק בזה – חזקה כי מעולם לא הייתה שעתו פנויה ללמוד זאת”.

כל מה שאמר או כתב היה נעלה באיכותו. חוש-הסגנון המופלא שלו, חדירתו הנוקבת לנבכי משמעותה של מלה, זרחו מכל פתקה ארעית וחטופה. הייתה למוחו סגולה מיוחדת במינה – כולו בר ללא מוץ, תופעה מפתיעה של גרעיניות השכל. ואין הכוונה לומר כי תמיד נהג קיצור וצמצום בדיבור או בכתב – בחינת מועט המחזיק את המרובה. כרגיל, שטפו דבריו, אם בכתב או בעל-פה, בזרם רחב ועשיר של מחשבה ולשון. אבל כל פיסקה הייתה לעניין, כל פסוק היה רב-משמעות, כל מלה הייתה חץ שנון. תמונותיו ומשליו היו קולעים להפליא. כמה בתוכנו ניסו לבטא במלים את מלוא-ההיקף וכובד-התוצאה של שואת אירופה. שום מאמץ כזה לא הגיע ביעלו הנוקב עד המשל שהמשיל ב. כ. לאסון העם באחת הוועידות האחרונות של מפלגתנו בארץ: “ועתה אני רואה עצמנו כמו אילן שגרזן החוטב חטב בו לאורכו וכרת את מחצית גזעו. האם רק על המחצית שנגזרה נבכה? המחצית השרידה של האילן מה יהא עליה? היחיה העץ? היירפאו פצעיו? העוד יעשה פירות?”

והצירוף הזה, היחיד במינו, של יחסו הער לבני-אדם עם הלהט שהיה בו לכל רעיון יוצר, הוכפל על-ידי יסוד הזמן – התעמקות בעבר, תהייה על כבשונה של המגמה ההיסטורית. גורם שלישי זה במכפלה היה הרקע של מחשבת ב. כ. – רקע עמוק ורחב, יהודי ועולמי. במובן זה אני רואה אותו כאישיות בת שלושה ממדים. כשבאת במגע עמו, כשסרת אליו לשאול בדעתו, מצאת אותו מקרין את רוחו הגאונית דרך כל שלושת הפנים האלה של אישיותו.

אכן ההתייעצות עם ברל כצנלסון הייתה כשלעצמה חוויה רוחנית מיוחדת. לכמה וכמה בשורותינו היה הדבר להרגל מושרש, לטבע שני. סבלנותו הברוכה להקשיב ולשוחח – נכונותו להיפנות ולהקדיש תשומת-לב-הייתה להם תמיד משען בצרה, צרי לנפש. עצתו המתמדת הייתה במידה כזו לחלק מחייהם, עד שעכשיו הם מוכרחים לתמוה אם יעלה בידם מבחינה רוחנית להחזיק מעמד לאחר עקירתו – אם כושר החלטתם ופעולתם לא נתחבל על-ידי כך לצמיתות. על-כל-פנים, עוד זמן רב הם ימצאו עצמם תוהים בכל שלב ומפִנה מה הייתה עצת ברל להם אילו חי, מה תמיכתו ומה ביקורתו, ומתאמצים לפעול בהתאם לניחושם.

כמה פעמים, בסופו של יום ממושך וסוער, כשפתאום היית נותן דעתך כי עד מחר בבוקר עליך להיות מוכן לנקוט הכרעה אשר קרוב לוודאי תרחיק מאוד בתוצאותיה, היית קופץ לתוך מכונית, בלי שים לב מה מאוחרת השעה, וחש לתל-אביב לשחר לעצתו של ברל. ולא הייתה כאן רק השאלה של הסתייעות במוח בלתי-רגיל – מקיף ועמוק כאחד. כששאלת בעצתו מצאת עצמך נמלך בדעת אדם אשר ירד לעומק הבעיה ולעומק יישותך אתה כאחד. העובדה כי הוא ידע אותך כאורים ותומים, אותך ואת יתר האנשים הכרוכים בך ובעניין, הייתה מקור אמונך הבלתי מוגבל. יתר על-כן, הרגשת כי בהתייעצות זו אתה לומד לקח של תבונה ומוסר מאוצר המסורת של המחשבה היהודית, מבית-הגנזים של התורה הסוציאליסטית, ממערכת היסודות העמוקים של מדיניות ציונית – כי אתה בא במגע עם אותה התגלמות של אחריות לאומית ופועלית שלאורה אתה מבקש ללכת. וכן ידעת כי אתה שואב מזיכרון ארוך מאוד. באיזו פינה נידחת של אותו זיכרון קיננה תודעת השגיאות שנעשו פעם ואשר יש להימנע מהן עכשיו – לקח הניסיון אשר כיום יש להסיק ממנו מסקנות. הרגשת, כי אתה שותה מי מעיין הבוקע ממעמקים, דבר אחר, כי אתה נוגע במיתר רגיש ביותר, מיתר שתהודתו היא העמוקה ביותר בין המיתרים שבכלי-הנגינה. כזו הייתה פעולת הגורם השלישי שבמכפלת הקסם.

היית פוגש חבר באחד המסדרונות ושואל: “לאן?” והוא היה עונה: “לאחת המחלקות”. “לאיזו?” הוספת לשאול. “למחלקת המוח”. ואכן היה ברל טרוסט-המוחות-בן-איש-אחד של תנועתנו.

הוא בא לארץ לפני ל“ה שנים, צעיר אך עמוס מחשבות. מוצאו היה מבוברויסק, אחד ממרכזי הגיבוש של הכרה ומסורת יהודית. היה בן למשפחה מושרשת בתורת ישראל ותרבותו. התבגר בעודו נער. לא קיבל שום חינוך שיטתי – אם יהודי או כללי. מעולם לא למד בישיבה. את הלימודים היהודיים קלט מפי מורים פרטיים. כמעט את כל השכלתו הכללית רכש במאמצי עצמו. ועד שבא לארץ, ספק אם היה דבר ספרות עברי מימי רמח”ל, אם ספר או מחברת, וכן ספק אם היה ספר רוסי בן-זמנו, אם מקורי או מתורגם, בעל ערך כלשהו, אשר לא קראו.

בואו לארץ, כבואם של כל בני-דורו, אנשי-העבודה בעלייה השנייה, היה מבצע מהפכני. הוא לא נמנה עם השורה הראשונה של חלוצי העלייה השנייה העובדת – אותו פלא גדול בחיי עמנו שהתחולל בעשרת הראשונה של המאה הנוכחית – אבל הוא זכה לגלם באישיותו ובעלילת חייו את רוחה ומפעלה של התנועה כולה. תנועה זו הייתה פרי המהפכה הרוסית מזה והמרד הלאומי נגד אשליותיה היהודיות מזה, פרי הציונות ההרצלאית מזה ותגובת הדור הצעיר על התנוונותה מזה. כל חבר וחבר באותה להקת גיבורים היה מורד בכוח עצמו – מורד הן נגד תורה סוציאליסטית נוקשה שלא בישרה ישועה לאומית, הן נגד שיגרה ציונית שדופה שלא דירבנה למאמצי הגשמה.

בקרב אותה להקה היה חלקו של ב. כ. עם אלה אשר מבחינה ציבורית ותנועתית הסיקו ממרדם את המסקנות המרחיקות ביותר: הוא מצא שתי מפלגות-פועלים בארץ: הפועל הצעיר ופועלי-ציון. הוא לא הצטרף אף לאחת מהן. כל אחת מהן ביקשה לפרוש מרותה הרוחנית על ציבור הפועלים הצעיר והרך, אשר עמד בראשית גידולו. בכל אחת ראו ב. כ. ודומיו מעין הבעת אי-אמון לאיש העובד. משטר מפלגתי המושתת על תחרות שתי כיתות של אנשי-סגולה, מתי-מספר, לשם התנשאות על-פני הרבים היה לזרא למושגי-החירות שלו. הוא תבע חופש ההגדרה העצמית לפועל החלוץ והאמין בלב שלם שאם רק יותן להגדרה עצמית זו להתחשל בכור-המצרף של הניסיון המשותף, היא תביא ממילא לידי אחדות הכלל העובד. ממשות החוויה הייתה בעיניו המקור האמיתי של התורה האידיאולוגית, ולא להיפך. הוא חתר להגיע ליסוד הסלעי של העלילה החלוצית הארץ-ישראלית החדשה ולהקים את הבניין החברתי על הבסיס האיתן הזה. השתחררות גמורה מסבל הירושה של מסורת ציבורית בלה, של אמונות ודעות שנתיישנו ונפסלו, עם חירות הסקת המסקנות הישירות מהמציאות המהפכנית המתהווה – אלו היו בעיניו האושיות אשר עליהן תקום אחדות הפועלים החדשה.

רוח זו הייתה שורה על ארגון-הפועלים הכללי הראשון שלנו הסתדרות הפועלים החקלאים. ברל כצנלסון, כפועל חקלאי, היה אחד ממייסדיה והפך עד מהרה להיות הרוח החיה בה, תחילה ביהודה ואחרי כן בגליל. כמעט בעת ובעונה אחת עם התעצמות זו של ארגון הפועלים חלה ההתעצמות של ההתיישבות העובדת. השביתה של פועלי חוות כנרת ב-1911, אשר ברל עמד בראשה, נגד מנהל החווה הממונה על ידי המשרד הציוני של ההסתדרות הציונית, הייתה לתמרור היסטורי. פגישת ברל כצנלסון, כמנהיג השביתה נגד המשטר הפקידותי בהתיישבות הציונית, עם ארתור רופין, כראש המשרד הארץ-ישראלי, שימשה תחנה עיקרית בעיצוב דמותו של המשטר ההתיישבותי החדש – משטר הדמוקרטיה ההתיישבותית, יחיד במינו בתולדות ההתיישבות בעולם, אשר שלושת יסודותיו העיקריים הם הנהלה עצמית מלאה של המתיישבים, חופש הגדרתם העצמית בבחירת הצורה החברתית של חייהם ועבודתם, והתקשרותם הקיבוצית עם המוסד המיישב באמצעות נציגותם הנבחרת. תוצאות שביתת כנרת נתנו אותותיהן בהתפתחות הקבוצה העצמאית הראשונה של פועלים מתיישבים בדגניה, אשר נוסדה עוד לפני-כן.

הסתדרות הפועלים החקלאים גדלה ונתחזקה. בתוך המצודה הזאת החזיק ציבור-הפועלים הקטן מעמד בתנאי המצור הגשמי והרוחני שגזרה עליו מלחמת-העולם הראשונה. מחונן בכישרון מופלא לחוש את צורכי השעה הגה ברל רעיונות יוצרים אחד אחר אחד. "המשביר " וועדת-התרבות, שניהם יצירי תקופת-המלחמה, צמיחתם באה מיוזמתו ומהשראתו. דאגה שווה זו לצורכי חומר ורוח כאחד הייתה כה אופיינית לאופקו הכל -כולל. שני המוסדות, שראשיתם הייתה מצער, פתחו שתי מסילות חדשות למאמץ הבניין והיצירה של תנועת-הפועלים בהיקף מתרחב והולך.

אחדים מהרעיונות שנולדו באותה תקופה הרת-עולם במוחו של ברל ואשר באו לידי ביטוי בכתביו הגיעו לידי התגשמות בידי אחרים, בלי שידעו הללו כי דבר היותם מקופלים ברחם הזמן כבר נתגלה למישהו לפניהם. כזה היה הרעיון הגדול של תנועת-החלוץ בגולה – אשר ברל הגה אותו וכתב עליו בארץ, אשר דגלו הורם לראשונה בארצות-הברית על-ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון ואשר קם ויהי לממשות חיה קודם-כל ברוסיה. יוזמה אחרת ממין זה, שעלתה בתחילה בדעתו של ברל, היה מפעל בנק הפועלים אשר הגשמתו עם תום המלחמה נפלה בחלקו של ארתור רופין.

תקופת אחרית המלחמה הביאה את ברל לירושלים, מקום שם עבד כחבר קבוצת מגדלי-ירקות. דומה כי באותו פרק-זמן כאילו צלחה עליו שכינה חדשה ובדברים שכתב אז הגיע לשיא ההשראה. אתה קולט בהם את משק כנפיה של תקופה משיחית – שלב מהפכני הממשמש ובא בתולדות הציונות המתגשמת אשר נחשול כביר של עלייה שלאחר המלחמה יביאו לעולם. עליית הנשמה של הימים ההם, רוויה כיסופים יוקדים לקפיצת-הדרך, לדחיקת קץ הניצחון הציוני, הביאה את ברל ללכת בעקבות חברים צעירים ממנו אשר הרימו בארץ את דגל הליגיון היהודי. כך מְצָאוֹ סיום המלחמה חייל בצבא הבריטי, חבר הגדוד העברי הארץ-ישראלי.

במדבר מצרים היה האות. בתוך מחנה הגדוד על אדמת-נכר נולד רעיון מהפכני אשר ברל וקבוצת חברים מסביבו היו נושאיו הראשונים – השאיפה לאחדות-פועלים שלמה, אשר תטאטא את כל המחיצות והגדרות שחצו אז את התנועה והפרידו בין חלקיה ואשר תביא לידי יצירת מסגרת אחת רחבה – כלי-קיבול לעלייה ההמונית הנכספת של חלוצים אשר תפרוץ אחרי המלחמה. התנועה הכתה גלים ועוררה הד חזק בארץ ובגדודים. דויד בן-גוריון, אף הוא חייל באותם הימים ואחד ממנהיגי מפלגת פועלי-ציון, מילא בה תפקיד דינמי מכריע. “אחדות -העבודה” הייתה הסיסמה שנזרקה על-ידי חבורת פועלים וחיילים אשר ברל עמד במרכזה – אף הוא שהמציא את השם וחיבר את התוכנית: אחדות כל הפועלים, מושתתה על מיזוג כל התפקידים החברתיים, הכלכליים והמדיניים של מעמד העובדים המאורגנים – הווה אומר, איגוד מקצועי, מפלגה מדינית וארגון שיתופי מקופלים בגוף אחד.

עם יצירת “אחדות-העבודה” יצא ברל מד' אמות של חייו הבלתי -מפלגתיים לבמה הפומבית הרחבה של פעילות מדינית. ה“קונטרס” אשר התחיל אז לערוך כביטאון שבועי של ההתאחדות החדשה היה גילוי מזהיר של אישיות-עורך מפליאה ברב-גוניות: עיתונאי-פועל אשר נשמת חייו של המעמד העובד ממלאת את כל יישותו ופובליציסט ציוני בעל חזון ומזג מדיני לוהט, הליח אשר הלך ועלה בו, כבתוך גזעו של אילן, בשנות “עבודת המעדר” – הן פשוטו כמשמעו והן בהשאלה – בעמל גופני ובארגון פועלים ובביכורי פעולתו הספרותית – פרץ מקרבו בפריחה מפתיעה. הוא שאב את השראתו מתקופת-הגבורה של נפתולים וקורבנות, סער ופרץ, אשר עברה אז על היישוב בכלל ועל ציבור הפועלים במיוחד: ראשית פעמיה של העלייה השלישית, הגנת תל-חי, הנחשול הראשון של ההתנגדות הערבית, פרעות ירושלים ויפו, הפסקת העלייה וחידושה, התכחשויות פקידות המנדט, הסתערות העלייה החלוצית על סלילת הכבישים, כיבוש עבודת-הבניין, ראשית ההתיישבות בעמק, הקמת גדוד-העבודה, יצירת הקיבוץ הגדול מזה ומושב-העובדים הראשון מזה, ייסוד ההסתדרות הכללית. הוא נתן ביטוי נשגב ונוקב כאחד לייעוד התנועה בשנות-הכרעה אלו נוכח הבעיות החמורות שנערמו על דרכה ותביעות שהוצגו לפניה – הגנה ועלייה, עמידה על זכות העם היהודי בפני התקפה ערבית והפרעה בריטית, הרמת קרן צדקתה הניצחת של הציונות והאמונה בהתגשמותה נוכח כל ההיסוסים המוסריים וקשיי-ההגשמה הכלכליים והמדיניים, הדגשת החשיבות המכרעת הנודעת ליצירת עובדות-ממש של חיים וכוח, האזהרה המתמדת נגד נוסחאות מדיניות מפוצצות כל עוד הן נשארות ריקות מכל תוכן חי ומפרה. במרוצת השנים, כאשר החל לצאת ולבוא על במת הקונגרסים הציוניים, למדו רבים גם מחוץ למפלגתו לייחל למוצא פיו, וסמכות תגובותיו ושיקול-דעתו נתקבלו ברחבי התנועה הציונית. לא לו ניתן לנהוג את התנועה במערכה, אבל הוא כבש לעצמו מעמד יחיד במינו כנושא מצפון התנועה וכקברניט מחשבתה. מצלצלים באוזני דברי ציוני דגול ממרכז אירופה, שלא ממחנה-העבודה, בקונגרס של 1937: “אני טוען זה שנים, כי ברל כצנלסון הוא האיש הרציני ביותר שבקונגרסים הציוניים; אני מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות”.

אחזור לייסוד “אחדות-העבודה” ולשאיפתה להיות המסגרת הכל -כוללת. מטרה זו לא הושגה. כוח ההתנגדות והחיות של אחת המסגרות הקיימות – מפלגת “הפועל הצעיר” אשר מיאנה להתחסל ולהתמזג – עלה על כל המשוער. מלחמה עזה הייתה נטושה על עקרון האחדות הגמורה. הניסיון הוכיח כי אין הדבר ניתן להתגשם לאלתר. אולם לאחר שנתיים של ריב-אחים מר נחלה החתירה לאחדות ניצחון, אם גם במשמעות מוגבלת. ב-1921 קמה ההסתדרות – ברית-אחים זו של גלי-עלייה רצופים של חלוצים ואנשי-עבודה, בנויה על יסודות עזרה הדדית ושיתוף-פעולה אמיץ, אשר חיי חבריה הפכו מכשיר להגשמת עיקרו של החזון הציוני. מראשית צמיחתה הייתה ההסתדרות חדורה אותה אמונה איתנה, שהייתה כה אופיינית לברל, בתחושתם הבראשיתית של המוני יהודים עובדים, חופשים משיגרת כל משנה אידיאולוגית מנוסחת מראש – האמונה אשר נטעה בו ובשכמותו את העוז להפקיד בידי המונים אלה את השליחות ההיסטורית של מעמדם, את גורל הציונות עצמה. אכן המערכת הרחבה והמסועפת של תפקידים ופעולות שנכללה במסגרת ההסתדרות חייבה הופעת מפלגה אחראית בתוכה להבטחת הדרכה מרכזית, כוח מניע וליכוד הדדי. אך ההסתדרות כשלעצמה ובכללותה התפתחה לגורם ציבורי, כלכלי ומדיני כביר-כוח המגדיר עצמו וקובע לו דרכו – עמוד-השדרה לחייו המשקיים והמדיניים של היישוב כולו והמקור המרכזי של עוצמתו הלאומית.

ארדיכלים אחרים, ברוכי חזון ויוזמה, שקדו להרחיב את הבניין ולחזקו, אף לבנות את אגפיו. בינתיים, מבוע השראתו היוצרת של ברל לא חרב מעולם. ב-1925 הוקם עיתון ההסתדרות “דבר”, מפעל אשר ב. כ. היה יוזמו, קורא שמו ומבצעו. תהליך ההתעצמות התרבותית של ציבור הפועלים על רקע התחייה העברית, שהחל עם ייסוד שבועון-הפועלים הראשון “הפועל הצעיר” כשבע-עשרה שנה לפני כן, ושנתחזק עם הופעת ה“קונטרס” וירחוני-העבודה, עלה לשלב חדש עם הקמת העיתון היומי של תנועת-הפועלים. עצמאית במאמץ החלוצי ובעיצוב צורות החיים החדשות, הגיעה התנועה לעצמאות גם בביטויה המדיני והספרותי.

ולא זו בלבד. “דבר” בתחילתו קבע רמה חדשה לעיתונות העברית בכללה – מופת שעורר את כל יריבי העיתון להתחרות בו ולהשתוות אליה. כל המעיין בתיקי עיתונות משנים עברו יעמוד כהרף-עין על קו הגבול של אחד ביוני 1925 כמפריד בין עיתונאות נושנה וחדישה. השראתו והדרכתו של עורך “דבר” חדרו לכל פינה בעיתון ודירבנו בלי הרף למאמצים מתמידים של שיפור ועלייה. אפשר הגיע ב. כ. להישגו הראשי כעורך כאשר כרת את ברית העבודה המשותפת עם משה בילינסון – אותו איש מופלא אשר ברל גילהו בפינתו בנכר וקרא לו לבוא לארץ ומשאחז בידו והכניסו לטרקלין העיתונות העברית, ישב זה ולמד עברית מאלף-בית בהיותו כבר בשנות-עמידה, ותוך שנים ספורות עלה לשלב עליון בסולם הפובליציסטיקה העברית והציונית. היענות כישרונו הדגול של בילינסון, ככותב-מאמרים וכמחבר-מסות, לכוח המעורר ומגרה של ברל כצנלסון כעורך – הייתה בה תופעה נדירה של התאמה הדדית ופריון משותף בין שני מוחות יוצרים.

פרשת פעולתו של ברל כעורכו הפעיל של “דבר” לא האריכה ימים. לא עברו שנים מועטות והוא נשאר עורכו כמעט רק על-פי השם בלבד, מושיט עצה מרחוק ורק לעתים משתתף בעריכה ממש. תפקידים חדשים ושדות-פעולה אחרים קראוהו לנטוש או להזניח את כיסא-העורכים. יוזמתו הולידה את “ניר” – הקרן ההסתדרותית להתיישבות, אשר מילאה כבר תפקיד בולט בפיתוח משקי-העובדים. ב. כ. היה אחד הראשונים שהרימו בקרב תנועת-הפועלים את דגל הקרן הקיימת לישראל וההון הלאומי בכללו. הוא הגיע למלא תפקיד מרכזי בהנהלה הראשית של הקרן הקיימת כחבר פעיל של הדירקטוריון במחיצתו של מנחם אוסישקין ז"ל ולבסוף כחבר הנשיאות המשולשת אשר ירשה את מקום אוסישקין במותו. בו בזמן הוא עמד בתוקף ובהתמדה על חובתם וזכותם כאחד של המתיישבים וההסתדרות כולה לרכז חסכונות ולגייס כספים ממקורות אחרים, על-מנת לאפשר לציבור-הפועלים לתרום תרומה מובהקת משלו למאמץ ההתיישבות הלאומי.

בתקופה זו נתקרב ב. כ. לעבודת האוניברסיטה העברית ונכנס להנהלתה. עמדו לו קשריו האמיצים מקדמת דנא עם כמה מחשובי אנשי ההגות והמחקר באוניברסיטה, הן בשדה חקר טבע-הארץ והן בתחומי המחשבה הפילוסופית והתרבות העברית. שיעור-קומתו השכלי וחוש הערכתו החד לגבי נכסי מדע ורוח, גם כישרונו להתמצא בסבכי בעיות כספים ומשק, שיוו ערך מיוחד להשתתפותו בהנהלת המוסד. לא היה זה בשבילו “כיבוד” נוסף אלא עניין של אחריות רצינית. אותה יכולת שגילה עשרים שנה לפני-כן – כאשר יזם את "המשביר " ואת ועדת התרבות – לחשוב בעת ובעונה אחת את מחשבת המשק מזה והתרבות מזה ולדאוג במשולב לענייני חומר ורוח, העלתה אותו, עם ההתבגרות המלאה של כוחו הציבורי, למילוי תפקידים אחראיים, שוב בעת ובעונה אחת, בשני תהליכי-יצירה – רכישת בסיס קרקעי למפעל הציוני ותכנונו ההתיישבותי, מצד אחד, וניצוח על בית-היוצר העליון של מחקרנו המדעי ותרבותנו המתחדשת, מצד שני. השינוי שחל במסגרת פעולתו – חריגתו מתחום ציבור-הפועלים המאורגן ויציאתו למרחב הפעולה הלאומית הכללית – סימל ושיקף את התמורה שבאה במעמד תנועת העבודה, עם עלייתה לדרגה עליונה של אחריות לענייני כלל האומה. השתתפותו הקבועה בעבודת הקרן הקיימת והמכללה עשתה אותו אורח תדיר בירושלים, בן-בית בבירת הארץ.

אך ביתו נשאר בתל-אביב וההסתדרות הייתה לו, כמקודם, סדן ראשון ועיקרי למעשי יצירה. נטיית רוחו לשקוד במשולב על קידום המפעל ועליית האדם, זה אגב זה, באה לידי ביטוי מרהיב ביותר בפעולה בקרב הנוער ולמענו. דומה היה כי בשום שדה אחר לא הֶעֱרָה ברל במידה כזו את כל כוחות הנפש והשכל. היה אחד הראשונים לדאוג לעתיד התנועה מבחינת ההמשך האנושי שלה, לתבוע את ריתוק תשומת-לב ההסתדרות והמפלגה לבעיות הנוער בארץ ובגולה ולהתריע על הצורך במאמץ מרוכז של מחשבה ופעולה למען חינוכו והדרכתו. עוד משנותיו הראשונות בארץ, בהיותו פועל ביהודה ובעמק הירדן, וכן כשהיה חייל ואחרי-כן עורך ה“קונטרס”, נהו אחריו נערים ונערות, קבוצות-קבוצות ויחידים, עברו מרחקים ברגל ונדחקו לחדרי-האוכל של הקבוצות הראשונות לשמוע הרצאותיו, מילאו את חדר-מגוריו הצר להקשיב לשיחתו, כשהם חותרים לרוות צימאונם הרוחני ממעיינו ומבקשים פתרון לתהיותיהם מפיו. הוא עמד ליד עריסת הסתדרות הנוער העובד, כונן ראשית צעדיה ושימש לה בשנותיה הראשונות סעד מוסרי עצום – מצפן רוחני ומשען ציבורי. כל תנועת-נוער שנולדה על ברכי ההסתדרות או המפלגה וביקשה להידבק במקורות המרכזיים של השראת התנועה ראתה בו את אביה הרוחני, את המורה הגדול שלה. הועידות שהשתתף בהן, ירחי-עיון וסמינריונים אשר ניהל, ויכוחים ובירורים אשר הדריך היו חוויה רוחנית בלתי-נשכחת לשומעים הצעירים, אשר התוותה לפניהם את מסלול חייהם, השפיעה השפעה עמוקה על הכרתם ופילסה נתיבות למחשבתם.

כאשר החליטה ההסתדרות, על-פי הצעתו החוזרת ונשנית, להקים מרכז לנוער, היה מובן מאליו כי ברל יעמוד בראשו. אבל השם ברל כצנלסון סימל דרך ושיטה, וכשראה את אלו משתבשות ומתחבלות על ידי התנגדותם של “בעלי חזקה” אידיאולוגיים וארגוניים, סירב לשחת כוחו בהתנצחות פנימית חסרת-סיכויים והסתלק. המרכז שהקים התפורר בצאתו. מאז המשיך את פעולתו בנוער כאיש חופשי, קיבל עליו מזמן לזמן לבצע מפעל חינוכי מסוים, אבל סירב להכניס ראשו בעול אחריות מוסרית אשר תגבורת הכיוונים הפלגניים לא איפשרה לו לשאת בה ביעילות. כישלון מרכז הנוער ואוזלת יד ההסתדרות לקיים בעניין זה את סמכותה היו אחת האכזבות המרות ביותר שנחל ברל והיוו פרק טרגי בחייו. בשורה של הרצאות ומאמרים מלאי להט ואמת מרה רב ברל את ריב עמדתו ואמיתו עם החולקים עליו מבחוץ ובתוך מפלגתו הוא.

גישתו לבעיות חינוך הנוער עלתה בד-בבד עם דרכו בתנועת-הפועלים: חתירה לאחדות בנויה על שותפות בעיקרי הדברים, שותפות המכריעה כנגד חילוקי-דעות בסעיפים, חירות הנובעת מהכרת זכותו של כל פרט לתהות על בעיות התנועה בפני עצמו ולבטא את מחשבתו כרצונו, עם כל היותו חייב לקבל עליו דין המשמעת של הכלל בפעולה המעשית. החינוך היה לדידו הכשרת הנוער למחשבה עצמאית – להתאמצות חופשית לחתור לאמת על דעתו הוא. חופש הוויכוח, זכותה של כל דעה יוצאת-דופן להיות נשמעת, הגירוי המתמיד של ספקות וחקרי לב היה בעיניו כור-המצרף היחיד בו תוכל להתגבש ההכרה המוצקה. אחד מנאומיו האחרונים אל הנוער נשא את השם המשונה לכאורה “בזכות המבוכה ובגנות הטיח” – מחאה נגד השיטה השטחית של חיסול ספקות על-ידי מתן תשובות פסוקות ומוכנות מראש לכל השאלות המתעוררות, בחינת מצוות אנשים מלומדה, והלעטת הנוער בסיסמות פשטניות נוחות לעיכול הסותמות את מקורות המחשבה העצמית במקום לפתחם.

המשך תהליך ההתפצלות חולל לבסוף משבר פנימי במפלגה והביא את ב. כ. לידי פרישה לזמן-מה מהשתתפות מלאה בפעולה הציבורית והמדינית. פרישה זו לא ארכה, אך בינתיים יצא הפסדה בשכרה. בימי אותה הפוגה כפויה ניתן לב. כ. להגשים חלום יקר אשר נשא בחובו שנים רבות – על-ידי ייסוד הוצאת-הספרים ההסתדרותית “עם עובד”. רק שתי שנים קצרות נתקיימה ההוצאה וכבר הביאה יבול ברכה להפליא. עבודתה נושאת עליה חותם מובהק של אישיותו הרוחנית של ברל – ההיקף הרחב של ענייניו ומעייניו ותפיסתו הרחבה את השליחות הלאומית והחברתית של העברי העובד.

תוכנית ההוצאה “עם עובד”, כפי שהגה אותה יוצרה, כלולה בשם הזה עצמו. דומה כי אילו בא מישהו ללמוד על סיסמתה הבלתי-כתובה מתוך ההיקף הרחב והמגוון של הספרים אשר הוציאה, היה מנסח את הסיסמה הזאת בערך כך: “אני פועל, אבל קודם-כל אני אדם ושום דבר בעל ערך אנושי איננו זר לי. אני פועל יהודי ולכן שום דבר בעל ערך יהודי אינו זר לי. אני פועל ועלי לדעת ולהבין היטב את תפקידי ובעיות מעמדי, אבל אני הנני עתיד עמי – אני הנני העם. אני שותף למורשת עמי. אני היורש. כל אוצרותיה שלי הם. כל נכס אנושי תרבותי – נחלתי הוא”.

לפרק זמן היה ב. כ. מובלע ראשו ורובו בעבודה הזאת אשר בעקבותיה הוריש ל“עם עובד” במותו חומר מוכן לפרסום לתקופת שנתיים. אבל כאשר המשבר שתסס זמן רב בתוך המפלגה הגיע לשיאו והביא לידי פילוג גלוי, שוב נזעק ברל למערכה ונכנס מחדש לזירה המדינית הפנימית. על המערכה הזאת ועל חלקו של ברל בה קשה עדיין לדבר. חיתוך האיזמל בבשרנו החי עודנו עומד בכל חריפות כאבו. ברל היה מזועזע עד עמקי נשמתו הגדולה ממחץ האסון שבא על ביתנו. אבל מנוי וגמור היה עמו לאזור את כל הכוחות להבטחת ניצחון האחדות על הפירוד, הליכוד על ההתפוררות. מעולם לא נכנס למערכה בלב קל. אבל מעולם לא נרתע מקרב כאשר סכנה נשקפה ליסודות התנועה, לשורשי המפעל. תוקף הכרתו ועוז-רוחו הם קריאת אזעקה לכל אלה שעמדו לימינו בעודו בחיים.

 

אליעזר קפלן⁶    🔗

דברים באסיפת-זיכרון של מפלגת פועלי ארץ-ישראל בתל-אביב, ביום השבעה למותו, כ"ח בתמוז תשי"ב, יולי 1952

נעקר חבר מתוך החבורה המרכזית אשר שנים רבות נשאה יחד בעול האחריות להנהגת מפעל התנועה ובעזרת המחנה כולו הביאתו עד הלום; נעקר בעצם המאבק הקשה על גמר המלאכה, על סיום שלב מכריע בתהליך ההגשמה; נפל כקורבן המאבק הזה.

הוא לא היה איש-מדרש בתוכנו. הוא היה איש-המעשה. אבל לא טכנאי היה כי אם קברניט. אכן מלכתחילה לא היה מומחה לאותו ענף עיקרי במפעלנו, שנעשה אחראי לו. לא כאיש-מקצוע הגיע לעמוד על משמרתו כשר-הכספים, אלא כאיש-תנועה. מעיקרא ועד יומו האחרון היה נושא דבר התנועה. ועם כל היותו איש-המעשה, שקוע במלאכת הגשמת המפעל, היה גם איש-מחשבה. היה נאמן לעקרונות, בעל דעה ברורה, בעל עמדה ישרה ומוצקה. היה עז-רוח בוויכוח ציבורי ובוויכוחים פנימיים עם חבריו לאחריות. נשא את אמיתו בלבו ואותה השמיע ללא רתיעה – מעולם לא דיבר בלב ולב, מעולם לא התכחש לעצמו, לא העלים ולא טישטש את דעתו ועמדתו. היה בטוח בצדקתו והלך ישר דרכו. אך כאיש-תנועה נאמן קיבל דין הכרעת חברים גם אם גזרה עליו לעשות דברים על-כורחו.

היה איש-תנועה לא רק מבחינת המשמעת. חי את חייה הרחבים גם בהיותו שקוע עד למעלה ראש בדאגות ובטרדות חמורות, שוברות גב ומייבשות מוח. אוזנו הייתה קשובה לרחשי לב הציבור ותמיד שמר לעקוב אחרי התמורות והתנודות המתחוללות בקרב המוני החברים. הקפיד על השתתפות בפגישות של חברים, בכינוסי-תנועה, ובהתייעצויות של המפלגה בעניינים כלליים. וכאשר לא הספיקה שעתו, תמיד שאל וחקר ותמיד היה כדאי לספר לו. היה דרוך וקשוב לקול התנועה ולקצב חייה.

הגורל מינה לו תפקיד שהיה אולי הקשה והמפרך ביותר בחיינו הטרופים. ואולי יותר משהיה קשה ומפרך, היה זה תפקיד כפוי-טובה, שלא יכול להעניק סיפוקים מהירים וקלים, שהעמיד תמיד בניסיון לא רק את השכל והמחשבה, כושר הראייה וההיקף, אלא יותר מכל אלה את חוסן האופי, את שיווי-המשקל הפנימי, את היכולת לא לאבד את העשתונות. ואכן נתברך במזג מאוזן להפליא ועל-ידי שיווי-המשקל הפנימי העצום שלו נעשה משען ומבטח לחבריו. תמיד נסך ביטחון סביבו.

נפגשתי אתו לראשונה לפני שלושים ושתיים שנה בווינה, בדרכי מהארץ ללימודים בלונדון. הוא ניהל אז את מרכז ה“התאחדות” שהוקם בווינה לנצח על הגלים הראשונים של העלייה החלוצית שפרצה מפולין לאחר גמר מלחמת-העולם הראשונה. היינו שייכים אז למחנות שונים בתנועת-העבודה הציונית, אבל נפגשנו כחברים. הבאתי אתי בשורה של כיבוש-עבודה חדש בארץ, בשורת הכביש הראשון סללוהו ידיים עבריות, כביש טבריה-צמח, וכן בשורת תוכנית-הפיתוח הנועזת הראשונה, הלא היא תוכנית החשמ וּל של רוטנברג, אשר אך זה עוצבה בקוויה הכלליים. הייתי מספר לו לשם מה הוא שולח את מאות החלוצים לארץ ומה מצפה לו לעצמו שם בעלותו. הוא האזין לסיפור לא רק בהתלהבות, אלא בהבנה מעשית והציג שאלות כאיש-משק וכמהנדס. ראיתי לפני טיפוס חדש בתוכנו, לא עצבני, לא רתחני, אלא מקשיב, שקול, שקט, בהיר-ראייה ומאוזן בתכלית. כזה נשאר בשבילי עד ימיו האחרונים – עד אותו ערב, לפני צאתי לארצות-הברית, בו ראיתיו בפעם האחרונה, כאשר נדברנו בינינו כי אולי אין לו ברירה, אלא לפרוש מחמת מצב בריאותו, לפחות לזמן-מה, מתפקידו הקשה ללא נשוא.

אכן עברו עלינו ימים כה קשים והועמדנו בניסיונות כה חמורים עד שלפעמים היה נדמה כי אפילו הוא מאבד את שיווי-משקלו הפנימי ויציבותו מתערערת. כאמור, נפל בחלקו בתקופה זו התפקיד הכבד והמורכב ביותר מכל התפקידים שהטילו עלינו חבלי יצירת המדינה וכינוס פזורי-העם בתוכה. אבל אך לרגע בא הזעזוע הנפשי ומייד היית רואה אותו מתגבר ומתאושש ושוב אוחז בהגה ביד בוטחת, שליט בעובדות ושליט על עצמו. וכשהיית אתה עצמך טרף ללבטים וכמעט אובד-עצות, ללא יכולת לראות פיתרון הגיוני לבעיה שלכאורה אין לה פיתרון לפי איזה חוק של היגיון כלכלי – כשנבצר ממך להבין כיצד תצליח אומה זו לבנות את כוחה מחדש יש מאין, כשהיא כורעת תחת הנטל אשר בעצמה העמיסה על עצמה – היית נותן עיניך בו ושואב מהופעתו הרגשה של אמון. ואפילו כירסמו גם את לבו הוא הספקות הנוקבים ביותר, היה אופיו האיתן חולש עליהם.

סגולתו זו לנטוע אמון בלב אחרים פעלה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. היא הייתה לנו לנכס אשר נצטרך לעמול הרבה וזמן רב עד שנמלא את חסרונו בתוכנו. למן אותו ניסיון נועז ראשון להבריא את משק-הכספים של הסוכנות היהודית, אשר אליעזר קפלן מצא אותו הרוס עד היסוד כשנתמנה לנצח עליו – כאשר השיג את המילווה הראשון בסך חצי מיליון לי"ש בשוק-הכספים הזר בלונדון – ועד להשגת המילווה של 135 מיליון דולר מהבנק ליצוא ויבוא של ארצות-הברית בשביל מדינת ישראל – ועד לימים האחרונים של ערב המשא-ומתן על ביסוס חובותינו קצרי המועד – בכל השלבים האלה ידע לרכוש אמון, לנטוע כבוד ודרך-ארץ בלב כל מי שבא אתו במשא-ומתן. ותיקים ומנוסים ממנו בעולם המשק והכספים, חולשים על מפעלים כלכליים וכספיים גדולים פי כמה – שרי-כספים, ראשי-בנקים, מומחים כלכליים – כולם נשאו איתם מכל פגישה עמו הרגשה עמוקה של כבוד לאישיותו, ביטחון ביושרו ובהגינותו, אמון והתחשבות בשיקול-דעתו. בחזית יחסי-החוץ שלנו, אשר עניינינו המשקיים ממלאים בה כיום תפקיד כה מכריע, אין ערוך לנכס זה, אשר אבד לנו עתה.

הופעתו אמרה תמיד משקל אישי. כל מלה שהוציא מפיו, בשפתו הפשוטה והמצומצמת, העידה על תכונת-יסוד זו באופיו. כך היה הדבר בשיחה אישית וכך בכל נאום שלו מעל במה ציבורית. תמיד דיבר ישר לעניין ובכל הפשטות. לשונו לא ידעה כחל וסרק ויצר ההתקשטות במליצות היה זר לו לחלוטין. את מחשבתו הרצה תמיד במערומיה, ללא כל מחלצות. היה ברור תמיד מה הוא חושב, וכן היה ברור כי הוא מעמיק לחשוב ויודע היטב את אשר לפניו. מעולם לא נטל רשות-דיבור, אלא אם היה לו מה להגיד ותמיד אמר דבר של ממש.

אחריותו המיוחדת גזרה עליו לבחון כל רעיון וכל תוכנית בחינה אכזרית של אפשרות וכדאיות. טעות תהיה להניח כי הוא הסתכל בכל הוויות עולמנו מתוך שפופרת צרה של תקציבים וצירופים כספיים בלבד. שמרנותו נבעה מתוך כושר הראייה המפוכחת-מזהירותו שלא לנפול קורבן לאשליות, שלא ללכת שולל אחרי דימיונות -שווא. לא לקימוץ סתם חתר, אלא לערכי-יסוד, לאפשרויות ממשיות ועד כמה שאפשר יותר בטוחות של קידמה וביצרון. היה לו חוש משלו להבחין בין עניין רציני שיש לו אחיזה במציאות ובין תוכנית מרחפת באוויר, והוא פעל לפי חוש זה ללא כל פקפוק. אך שוב יטעה מי שיחשוב כי הבחינה החומרית הייתה לדידו המכרעת. איש-הציבור שבו התבלט בכל הערכה שהשמיע, בכל הכרעה שנקט. היה רגיש ביותר לבעיות אנושיות וחברתיות, ליחסי ציבור וליחסי-אדם. גם ידע תמיד לערוך חשבון ליחסי הכוחות הציבוריים והמדיניים ולהסיק כיצד יושפעו יחסים אלה מהכרעה זו או אחרת. לא שפופרת צרה אלא אספקלריה רחבה הייתה לעיניו.

על קיר מפלגתנו נוספה תמונה חדשה של חבר דגול שנסתלק. רבים שַכוֹלנו בשנות הפרץ והסער – אולי יותר מאחרים. לא בכדי בא הדבר ולא במקרה. אנשי הפלוגה העומדת בקו-האש הראשון מקריבים אבידות יותר מאלה הנמצאים באגף או בעורף. לא ביקשנו לעצמנו את הכבוד של תפיסת עמדת-מפתח כזאת בחזית. שר-התנועה קרא לנו והציבנו בגיזרה הזאת, ישר מול פני הקושי הגדול ביותר, מול פני הניסיון החמור והמסוכן ביותר. תמיד עלה הצורך על היכולת. תמיד היה המתח עליון. והנה שוב שילמנו את המחיר היקר מכל. חברים טובים מתעוררים אצלנו ומטיפים לשמירת כוחות, לדאגה לבריאות, להגבלת עומס. ודאי שיש להקפיד על כל אלה במידת האפשרות, אבל מסופקני אם רבה האפשרות. קשה לייעץ למי שעומד בקו-האש להישמר מכדורים. נדמה כי יש יותר ברכה במאמץ להחיש תגבורת. וכן נדמה כי יש לאל-ידנו לגייס תגבורת ולהכשירה לתפקידים אחראיים לעזרת אלה העומדים בשורה הראשונה וכתחליף להם בשעת הצורך. הסתלקות חבר בעצם בגרות כוחו ותנופת כושר-יצירתו, אשר גופו נשבר משום שלא יכול שאת את המאמץ הנפשי המתמיד, אזהרה וקריאה היא לנו לגשת לגיוס כוחות צעירים, במתכוון ובשיטה – לחפש אחריהם, לגלותם, להכשירם, להעז ולהעמיד אותם במשמרות אחראיות, לתת להם מלוא האפשרות של התנסות והתגלות.

אמרתי: לא בכדי. ואכן לא קורבן-שווא נפל. לפני שבוע ימים עמדתי עם רעייתו ובתו בחצות לילה בנמל-אוויר של עיר זרה. מאחורינו היה הארון. חיכינו למטוס מהארץ. חושך כבד עמד מסביב. והנה נשמע טרטור מרחוק, מבעד לאפלה הבקיעו אורים ולבסוף הגיח המטוס עצמו וניצב לפנינו במלוא גודלו – רם, איתן וגאה. היה זה רגע מזעזע ומרומם. הופעה זו של מטוס ישראלי באישון לילה באותה פינה בנכר לשם אותה משימה אשר למענה נשלח היה בה סמל אדיר-משמעות – ביטוי ממשי וכביר-כוח לתמורה שהתחוללה במעמדנו. מה אמרה הופעת המטוס? הנה שם, מעבר לאפלה, בעברו השני של הים הגדול, יש ארץ – רצועת קרקע לחוף ים. הארץ הזאת שלנו היא. הארץ הזאת חופשית. היא שלחה זרוע למרחוק לקחת את הבן היקר והדגול מאדמת-נכר ולשאתו על כפיים – על כנפיים – אל המכורה. הנה השכר לפעולת האיש הזה עצמו. משמר-כבוד של צבא אומה זרה עמד הכן לדגל נשקו לכבוד מת גדול של אומה אחרת, עצמאית ומכובדת כמוה.

ובכן לא לשווא חלפו החיים שנקפדו בלא עת. לא לחינם היה המאמץ העליון, אשר מחיר כה יקר שולם בעדו. היה זה רגע גדול. נתגלם בו משהו שנתעלה מעל לחיים ומעל למוות – דבר-מה שנתמזג עם נצח נשמת האומה.

 

דוד רמז⁷    🔗

בעקבות עיקרי דברים שנאמרו בישיבת אבל של מרכז מפא"י ביום השבעה, כ"א באייר תשי"א, מאי 1951

נדמה לי כי תכונתו הנפשית והרוחנית הבולטת ביותר של דוד רמז הייתה עצמיותו, מקוריותו, שורשיותו העמוקה. אני זוכר כיצד ראיתיו בפעם הראשונה. היה זה ב-1919, באולם בית-הפועלים בפתח-תקווה, עם פתיחת הוועידה של הסתדרות הפועלים החקלאים אשר קדמה לוועידת היסוד של “אחדות-העבודה”. הוא ישב ראש בערב הפתיחה. אחרי שנשא נאום קצר וישב, קם מחדש ואמר שתי מלים: “תיבחר הנשיאות!” לא אמר: “צריך לבחור את הנשיאות” או “אני מציע כי תיבחר הנשיאות”, אלא בתכלית הצמצום ועל טהרת העברית: “תיבחר הנשיאות”. ומייד חש כל מי שאוזנו קשובה לניב העברי המקורי, כי אין זה סתם צחצוח-לשון והתגנדרות בעברית צרופה, אלא זוהי דרך התבטאותו הטבעית של המדבר וכי לפניך עומד אדם מקורי, אשר הביטוי המחוטב, המצומצם והצירוף טבוע באופיו והוא צורך נפשי בשבילו.

מעטים הם האנשים בתוכנו אשר היו רחוקים כמוהו מכל שיגרה, מכל דפוס מקובל, מכל כלל ומידה השאולים מעולמם של זרים. היה ויכוח בוועידת-היסוד של “אחדות-העבודה” אם יש לקרוא לארגון החדש בשם “אחדות-העבודה” ותו לא, או מוטב להרחיב את השם הקצר והממצה הזה, אשר כה נתקבל על דעת רבים, על-ידי תוספת הגדרה. הוויכוח התחדד בשאלה אם בניסוח שם ההתאחדות החדשה יש לפרש בשם “סוציאליזם” או בשם “ציונות” או שמא מותר להניח כי הדברים מובנים ומובטחים מאליהם ואין צורך ב“שמות מפורשים”. כידוע הוחלט לבסוף על שם ארוך למדי: “התאחדות ציונית-סוציאלית (כך גרסו אז במקום “סוציאליסטית”) של פועלי ארץ-ישראל – אחדות-העבודה”. אבל בוויכוח על ה“שם” אמר רמז: “אתם חושבים כי השם ישמרנו? ואני אומר לכם כי השם לא ישמרנו. ישמרנו השם משמירה כזאת!”

רמז חי תמיד בעולם של רוח כשם שחי תמיד בעולם-המעשה. אבל לגבי החיים בעולם-הרוח יש הבדלים בין בני-אדם. יכול שהעולם הרוחני כאילו כפוי על אדם והאדם כפוף לו. איש כזה מקבל עליו מראש עול משמעת של השכלה בהיקף קבוע והוא מקיים חובת הגות בנושאים מסוימים. ויש מי שיוצר את עולמו הרוחני מתוך עצמו וכאילו תוך כדי הילוכו – מתעטף במערכת ענייני רוח שהיא כולה שלו. משל למה הדבר דומה? יש מי שיושב בחדר סגור ואוכל רק ממה שמגישים לו – תפריט קבוע מראש. ויש המהלך בפרדס להנאתו ובוחר מן הפירות כאוות נפשו ואוכל מה שחומד לבו ומה שקוסם לעיניו. עם הסוג השני, הנדיר בימינו, נמנה דוד רמז. דומה כאילו מעולם לא היה בן איזו אסכולה או כפוף למסגרת כלשהי של השכלה מגובשת. כל ימיו חי עם ספרים, קרא והגה ורשם וכתב, אך תמיד מתוך חופש-הבחירה בספרי מקראו ולפי נטייתו הנפשית אחרי נושאי עיונו. הייתה לי ההזדמנות והזכות לעקוב אחרי סגולתו זו כאשר דרנו בכפיפה אחת במעצר לטרון.

בשיחות ובוויכוחים ידע את סוד הצמצום. ולא זו בלבד שהיה מדבר לרוב קצרות, אלא היה בוחר תמיד בדרך הקצרה ביותר אל העניין שנראה לו כמרכזי. הסתפק לא במועט אלא בעיקר.

העברית – אשר עיקר כוחה בביטוי התמציתי- הייתה אחת האהבות הגדולות של חייו. דיבורו העברי היה טבוע בחותם מיוחד של חן-ניב. שום פסולת-לשון לא דבקה בו בשטף שיחתו. בחיי-החולין התהלך ככוהן במקדש הלשון. חושו הלשוני היה דק מן הדק והוא שכבש לו את מקומו כמחדש-מלים מחונן ביותר. כל אחד מחידושיו הלשוניים המרובים היה אמצאה מבריקה וקליעה ישרה למטרה – ממונח ראשוני בפשטותו, כמו “כנס”, ועד לצירוף מורכב ומחוכם, כמו “דחפור”. שאיפתו לביטוי מושלם לא ידעה מצרים. לא היה דבר שכתב, ויהי רשימה קצרה ביותר, אשר לא תיקן בו ומחק והוסיף וחזר וליטש והעתיק ושוב הקציע ושיפר, עד שנחה דעתו – ואפשר לא נחה כלל, תוך קפידה קנאית על טהרת הלשון עם דאגה רגישה ביותר לחיותה וכמיהה לשיא שלמותה.

תבונתו הייתה שקטה ושיקולו מתון ומאוזן. כשם שחזר וניסח שוב ושוב את דבריו הכתובים כן חזר ושקל מחדש, חזר ואיזן, את העניין שבא לפניו עד שהגיע לקביעת עמדה. בתהליך השקילה הזאת הלך לאור השכל הישר והתבונה המעשית. השלם והמוצק שבו התבטאו בחתירתו אל הממוצע, הכללי והמאחד. בתנועת-הפועלים היה מאדוקי האיחוד, עומד תמיד הכן לניצול כל שעת-כושר להשגת יתר אחדות במחנה, ולא נואש מעולם מלהגיע תוך קפיצת-דרך לאדיר חפצו לאיחוד מקיף וגמור. ביישוב ובתנועה הציונית היה חלקו עם מקרבי הלבבות, עם נכוני השיתוף, עם דוברי השלום. עם כל היותו איש הוויכוח השנון, אשר מדי דברו על עניינים שבנפש התנועה והמפעל היישובי היה מתגלה בו מזג לוחם, הייתה כל מגמתו ליישר הדורי יחסים, להגיע לעמק השווה, להרחיב את מסגרת השיתוף באחריות. היה חסיד ההסכם החיובי, הפשרה הבונה. כך נהג בכל תפקידיו הציבוריים – כמזכיר הכללי של ההסתדרות, כראש הוועד הלאומי, כיושב-ראש הוועדה המתמדת של הקונגרס הציוני, ואחרון-אחרון – כשר בממשלת ישראל. בשיטתו זו ובמגמות אחרות של מחשבתו ופעולתו שחה לעתים נגד הזרם וידע את מר הבדידות. אך תמיד נשאר נאמן לעצמו, לא כפף ראשו, אלא הגן על אמיתו בעוז רוח שעורר כבוד ובעקשנות שהייתה למשל.

הבניין היה יסוד חייו. בתחום היצירה המשקית של ההסתדרות וחברת-העובדים היה איש היוזמה הנועזת, הדימיון הממריא, ההעפלה לגדולות. לא פעם זינק אל מעבר ליכולת הממשית המוגבלת ותוך היסחפות אחרי יצר ההגשמה התעלם מהתנאים שלא הוכשרו. בעולם-העשייה שבע נפל וקם. כישלון “סולל-בונה” הראשון היה לו לאסון אישי, אך זכה לראות שילומים בתקומתו של מוסד רב-אייל, ברוך-יצירה ויחיד במינו זה, כחול מאֶפרו, ובגידולו האיתן והמפתיע. תמורות וחוויות כאלו של שפל וגאות מינה לו הגורל במאמצים הנועזים לכיבוש השיט והטיס. מהתפקיד החלוצי והיוזם שמילא בהקמת חברות “נחשון” ו“אווירון” הגיע לביצעונות הכבירים של “צים " ו”אל-על". שני השמות הללו משלו הם – כשם שהוא שקרא שם למוסדות רבים אחרים בארץ – ושני המפעלים כאחד מגלמים בעיקרם את רוחו היוצרת. על הקמת שניהם ועל פיתוחם זכה לנצח כשר-תחבורה ראשון בישראל.

וכשם שזכה לאפשרויות רחבות ולהישגים בולטים בתחום הבניין הממשי עת כיהן כשר-התחבורה, כן ניתן לו לגלות את כושר-יצירתו בשדה-הרוח כשנעתר לחבריו וקיבל לידו את תיק החינוך והתרבות. התחלות חשובות של פעולה ממלכתית, בייחוד בהקניית הלשון ובהפצת התרבות בקרב המוני העולים, שלא כולן זכו להמשך, נשארו רשומות לזכותו האישית.

במותו נעקר מקרקע חיינו אילן עמוק-שורשים ורב-פירות.

 

אֶנְצוֹ סֶרֶנִי⁸    🔗

לפי דברים באזכרה בגבעת-ברנר בי"ח בשבט תש"י, פברואר 1950, כ-5 שנים לאחר הוצאתו להורג בידי הנאצים

אנצו סרני היה איש-רעים נלבב ומי שהכירו ועמד במחיצתו אי-אפשר היה לו שלא להתקשר אליו בעבותות-אהבה. אך אנצו סרני היה גם אישיות כבירה הניצבת לפנינו כדמות גיבורית, כסמל לדורנו – דור מעונה ולוחם, דור נשמד ונגאל – ואי-אפשר לעמוד מול דמותו בלי יראת הרוממות. לא אתיימר לנסות בציור הדמות הזאת במלוא שיעור קומתה ולכל עושר גווניה. איני בא אלא לרשום משהו בשולי התמונה הידועה לרבים.

בימי-חיינו הקצרים עלי אדמות אנו נתקלים ארעית איש ברעהו – בעבודה, בוויכוחים, בשותפות של צער ושמחה. אין אנו נפנים ואיננו נותנים דעתנו להכיר איש את רעהו עד היסוד. אף אני לא הכרתי את אנצו אלא הכרה חלקית, אך נפל בגורלי לראותו בכמה שעות של חוויות עמוקות ומזעזעות ועל אלו אספר משהו; אלה היו פרקים כבדי משמעות בעלילה הדרמתית של חייו.

כי אכן היה אנצו אחד האישים הדרמתיים שבתנועתנו, ובסופו הפך להיות דמות טרגית בתולדות ימינו אלה. גלגל ההיסטוריה שלנו נע בשנתיים-שלוש האחרונות במהירות מסחררת. אבל גם מה שפעלנו וחוללנו בשבעים השנה שקדמו לנס הגאולה הוא בחינת פרק קצר, נמרץ ומהיר-דופק, לעומת הדורות הארוכים והיגעים של גלותנו. והנה היו בתוכנו אישים אשר קיפלו בפרשת-חייהם, ואישיותם סימלה בעליל, את הקצב ההומם של התמורה המהפכנית אשר חלה בחיי עמנו. אחד מהם היה אנצו.

הדרך אשר עבר בבואו אלינו הייתה מבחינה נפשית אחת הדרכים הארוכות ביותר אשר עבר מישהו משבי-ציון בתקופתנו, והוא שטף ועבר בה במהירות הבזק, כאשר ניתן אך למעטים בתוכנו. הוא בא מקצווי מרחקי ההתבוללות. הוא ירד, כביכול, מפסגת האמנסיפציה, עליה עמד חופשי מכל סבל-ירושה של עמו. נצר למשפחה יהודית רמת-יחש באיטליה, המונה את שלשלת-היוחסין שלה ברומא עוד מימי בית שני; תלוש מן היהדות וזר לערכיה; שותה לרוויה ממעיינות היצירה של תרבות זרה ושוחה להנאתו בים ספרותה; חי חיי-רוח עשירים ומגוונים, זוכה בשפע ממיטב הסיפוק הרוחני והאמנותי שניתן לאדם בן-תקופתנו; חובק זרועות עולם בהתעוררותו החברתית ועומד הכן למערכה על חירות האדם בארץ-מולדתו; העתיד כולו לפניו באשר הינו, תנועות כבירות וסוערות קוראות לו ופותחות לפניו מרחבים לפעולה – אך לפתע-פתאום הוא מטה אוזן להקשיב לקול דמו וכאילו נולד מחדש. זהו נס התעוררותו היהודית. אכן היו מי שעוררוהו, אך כיוון שנתעורר, שוב לא נזקק להמרצת אחרים; לא נח ולא שקט אלא חתר בכוחות עצמו לקצה המטרה, לעבור את הדרך מייד ועד תום.

מדורי-דורות עלו לארץ יהודים חבורות-חבורות ושבטים-שבטים, כשהם מעוררים ומעודדים איש את רעהו ועוזרים איש לרעהו. בעלותם לארץ בצוותא ובהתאחזם בה בכוחות משותפים יצרו להם תאים של חיים קיבוציים אשר לתוך מסגרתם כינסו את מיטב המסורת שהביאו עמם: קשרי-משפחה, נכסי-תרבות, זיכרונות והרגלי עבר, מנהגים ונימוסים, גם יחסי ידידות ורעות של חברים שגדלו יחד והעלו בידם מארצות-מוצאם משהו מרקע חייהם הקודמים – הן כדי לנצור את הנראה להם ראוי לשימור, הן כדי להקל על עצמם את מאמצי ההשרשה וחבלי-הקליטה בקרקע החדש.

לא זו הייתה מנת חלקם של אנצו ושל עדה, רעותו בחיים. זוג בודד היו, ללא סביבה משלהם וללא קשר קודם עם הסביבה שלתוכה נקלעו. בכוח רצונם בלבד, ללא עזרת חברים וללא זרם גורף ומסייע, ביצעו את המעבר המהפכני: עקרו עצמם מקרקע גידולם ונטעו עצמם מחדש בארץ משאת-נפשם. בעקבותיהם עלו אחרים, אבל אנצו צעד כחלוץ – במלוא המובן ההיסטורי, העמוק והכביר, של תואר-כבוד זה. בבואו לא נשאר בעורף, אלא עבר בזינוק אחד, בקפיצת-הדרך כביכול, את כל שורות המחנה והגיע לקו הראשון. התייצב בעמדות הקדמיות של מגשימי החזון בגופם, של כובשי השממה במו ידיהם, של בוני המשק הקיבוצי במאמציהם העצמיים, של יוצרי החברה החדשה בחיי יום-יום שלהם ובעוצם שאר-רוחם. ולא רק בזכות פועל-כפיו, כי גם ברוחו היוזם, בדימיונו היוצר, בלהט נפשו הפך מייד למנהיג ומכוון, מארגן ומדריך, הוגה ומתכנן; ולא רק במשק ובקיבוץ שהיו לבית חייו, אלא בתנועה הרחבה כבש לו מקום בין מפלסי דרכים למחשבת הדור, בין מעצבי דמותו הרוחנית של הציבור, בין הנושאים בעול הדאגה לגורל המפעל כולו.

לא היה כמעט שדה-פעולה שלא ניתן לו לשפוך עליו משפע מרצו הפורץ, מברכת דימיונו הנועז: בניין משק, ארגון תנועה, חינוך הדור, העשרת נכסי-הרוח, מאבק מדיני, הגנת החיים והכבוד, גיוס אמצעים, שליחות לגולה – ולאו דווקא לגולתו הוא, אלא לארצות זרות לו – לגרמניה, לאנגליה, לאמריקה, לארצות-המזרח. מעולם לא נצטמצם בד' אמותיו, לא ראה עצמו כמיוחד במינו משום מוצאו הנדיר, אלא חי את חיי-התנועה במלוא היקפם ותנופתם, כנהנה מאזרחות מלאה, כנושא באחריות מקפת לגורל העם כולו. ובכל שלב ושלב, בכל חזית וחזית, תמיד בקו ראשון, תמיד יוקד באש-הקודש, תמיד חותר בעוז.

מנַין בא בנפשו הלהט הזה, מנַין היקוד שהוצק בדמו? ודאי אלו היו תכונות מזגו, אבל דומני כי תכונות אלו הופעלו ביתר שאת על-ידי הכוח המניע של מעיין אהבת-ישראל שנבקע באורח פלא בקרקע נשמתו. כל הופעתו בתוכנו הייתה כגחלת אחוזה אש תמיד, כסנה בוער ואינו אוכל. נראה כי יסוד האהבה היה עיקר יישותו ואת כל עוצמת אהבתו גייס והריק במאמצים נעלים של הצלה וגאולה.

ברק שכלו, רֶתח מזגו – שבו לב. מחשבתו הייתה כחץ הניתז ממיתר דרוך ויש שהדהימה והבעיתה במהירות מעופה, וכאילו נשאה את כולו למרחק לא נודע. כי לא רק איש-מעשה היה אנצו, אלא גם איש-תורה, והרבה נאבק עם עצמו לאחד ולתאם את מעשהו עם הלכתו. הוא שנה והגה הרבה במדעי-חברה, במדיניות, בפילוסופיה, בהיסטוריה, בספרות יפה, בליריקה. היה בן-בית בכמה ספרויות ותמיד חזר למקורו, לספרות איטליה. חתר לכבוש את התנ"ך, ביקש להבין לנפש דת-ישראל. רוחו הייתה פרושה על-פני מרחבים גדולים של יצירת אנוש. העיון היה מנת חלקו תמיד. בכל שעת כושר של לא-אור-ולא-חושך היה נצמד בצימאון אל מעיינות-הדעת. אך הפעולה החיה, הסוערת, הייתה סדן חייו. עם כל נטייתו למדרש, עם כל להיטותו אחרי ניסוח עקרונות מופשטים, לא משו ידיו מעולם מן המעשה החי, הממשי.

דבקותו זו במעשה, הקשבתו החדה לצו-החיים, הצילו אותו מתעייה בעולמות של מחשבה ערטילאית. הן ששמרו עליו מהסתבך בסתירות עקרות בין העיקרון המופשט לבין צורכי החיים. הן שהביאוהו לידי הזדהות עם “אחדות-העבודה” עד לאיחוד, הכניסוהו למפלגת פועלי ארץ-ישראל ועשאוהו לאחד הלוחמים הנמרצים ביותר נגד חזיונות ההסתגרות וההתבדלות בתוכה והפרישה ממנה.

לא בכל תקופה ניתן לאדם כמוהו לערות את כל יקוד נפשו הסוערת והשוקקת במעשים של גבורה. הוא נשא תמיד בעול ההגנה ועמד תמיד הכן לסכנה ולקורבן, אבל בפעם הראשונה נפתח מרחב לפני רוחו ההרפתקנית בפרוץ מלחמת-העולם השנייה. אמרתי “רוחו ההרפתקנית” במתכוון וללא חשש. המלה “הרפתקה” דבק בה בשימוש הלשון שלנו טעם לפגם. אבל מושג זה ראוי לשחררו מקליפתו הסאובה ולהעלותו לספֵרה של טוהר ואצילות. הרפתקן טהור ואציל, הרפתקן אביר, היה אנצו סרני: בשאיפתו לגבורה, ביצר-ההסתכנות שבו, בתשוקתו העזה לחרף נפשו על דבר גדול וקדוש.

מיום שפרצה מלחמת-העולם לא ידע שלֵו. הוא גמר אומר לא לשבת בית, אלא להיות במערכה, אחת היא באיזו צורה, ובלבד שיהא שותף למאבק – היהודי והעולמי כאחד. פנה אלי כאל ראש המחלקה המדינית של הסוכנות אשר ניצח אז על מפעל גיוס המתנדבים למלחמה בהיטלר, ודרש לגייסו כחייל פשוט על-מנת שיישלח לאשר יישלח, לאיזו פלוגה שהיא. עלה הדבר במאמצי שכנוע למנוע אותו מצעד נמהר למען ישמור עצמו למפעלים גדולים, למשימות מיוחדות. הוא ניאות להמתין רק לאחר שניתנה לו הבטחה חגיגית ונאמנה, כי בבוא השעה ייקרא לתפקיד.

ההזדמנות באה לאחר הניצחונות הראשונים של הצבא הבריטי במדבר המערבי, משנתרכזו במצרים האלפים הראשונים של שבויים איטלקים. הוא התפרץ לפעולה. אמר: זה השדה שלי, לכך נוצרתי, לשונם בפי, מושגיהם בדמי, אליהם שליחותי; אהי -נא לעת כזאת תרומתו המיוחדת של היישוב העברי למאמץ-המלחמה.

כי זאת לזכור: ככל שהגדיל לעשות בשליחת שורשים חדשים כן שמר על שורשים ישנים. עמוק בנפשו נשתמר בעינו הרובד האיטלקי, צור-מחצבתו. השפה האיטלקית נשארה מכשיר הביטוי החזק והעדין שלו כאחד. הסיכוי שנגלה לפניו לסייע בפועל ממש – ודווקא כשליח האומה העברית – לגאולת החירות האיטלקית מחרפת חילולה בידי הפאשיזם, חישמל אותו, הפיח בו רוח חדשה. מתוך התמכרות של שיכרון דבק בתפקיד שהוטל עליו.

הצענו אותו למפקדה הבריטית במזרח התיכון וההצעה נתקבלה. אנצו נכנס לשירות פעיל במצרים. התחלתי רואה אותו בפעולתו אגב ביקורי התדירים באותה ארץ למשא-ומתן עם המפקדה הראשית בענייני מפעל-הגיוס. נפלא היה לראותו מוצא דרכו בסביבה החדשה ומשתלט על אנשיה ובעיותיה. אותה ארץ מסוכסכת ושעטנזית, אפלה בכמה מפינותיה, הייתה כספר הפתוח לפניו. מצרים המוסלמית, מצרים הקופטית; הגוֹלוֹת היוונית, הארמנית, האיטלקית, הקהילה היהודית, הפקידות האירופית – כל אלו נעשו עד מהרה נהירות לו. היה באותה מידה בן בית במאורות העולם התחתון, שלתוכו חדר לרגל עבודתו, כמו בתוך הטרקלינים המפוארים של “החברה הגבוהה”. היה לו חוש-פלא למצוא את המעניין, לגלות את איש-הסגולה, לחשוף מבעד למעטה הלוונטיני הקלוקל את גרעיני התרבות האמיתית, את ניצוצות הכנות וכושר היצירה. בצימאון שתה את דעת הארץ החדשה, קשר קשרי-ידידות שונים ומשונים, בנה יש מאין גשרי שיתוף רוחני עם זרים ורחוקים. סינוור עיני רבים בברק מחשבתו. סביבתו הייתה תמיד נסערה, והוא עצמו כמאכולת-אש.

בין השאר הוטל עליו, יחד עם שני פליטים איטלקים, לערוך עיתון איטלקי יומי, מיועד להמוני השבויים והעצירים. ראיתיו כמה פעמים בעבודתו באותה מערכת, ברחוב קצר אל-עיני, בדרך ממרכז העיר למפקדה הראשית. במחצית אחת של יום היה מסוגל לכתוב מאמר ראשי על נושא מדיני, ביקורת על ספר, פיליטון קל, פרק היסטורי. במחצית השנייה עסק בתפקידי מחתרת. בערב הכין ושידר את דבר איטליה החופשית. מלבד כל אלה קרא בלי סוף, כתב, שוחח, גם טיפל בעניינינו המיוחדים.

לא אשכח ערב שביליתי עמדו בתחנת-השידור. איני שומע איטלקית, אך חוויית הראייה ואף ההקשבה נחרתה בזיכרוני. מה נפלא היה להאזין אותה שעה לצלצול דיבורו, עצור ורונן, לראות את השכינה שזרחה על פניו. היה זה מחזה מרומם ומעורר התרגשות – איש קטן-קומה זה, פנים כהים ונוצצים, שוב אותה גחלת לוהטת, סגור יחידי בחדר קטן וקולו נישא על גלי החלל למרחקים, אל אותה ארץ אשר כל נימי נפשו מתוחות ודרוכות אליה. ראית לפניך מעין לפיד שנדלק פתאום בחשכה ומצית שלהבת-יה העתידה להקיץ ארץ שלמה מתרדמתה, להקים אומה שלמה על רגליה. אמרת לעצמך: כאלה היו כל לוחמי-הדרור, אנשים אשר סוד כוחם היה ביתרון רוחם – כל המשליכים חייהם מנגד, הקופצים נחשונית למערכה באמונה יוקדת כי קפיצתם תלהיב ותפעיל המונים, כי הזיק הניתז מהם יתלקח ללהבה גדולה, שלאורה ילך המין האנושי ויגיע עד שערי הגאולה השלמה.

אך לא לאורך-ימים פעולה ללא הסתבכות. אנצו הפך לאיש ריב ומדון עם שלטונות בריטיים מסוימים. אומנם מצא מסילות אל חוגים מתקדמים במפקדה ובשגרירות הבריטית. ציונותו הקנאית מזה ותמיכתם בספר הלבן מזה לא הפריעו לו להיפגש עמם על רקע הסוציאליזם הרדיקלי והאנטי-פאשיזם הלוחמני. הוא קיווה כי יצליח להחזירם למוטב גם מבחינתנו. בינתיים ביקש בהם משען וסעד למשנתו המדינית בתפקיד המלחמתי אשר מילא. אך במוסד הממונה עליו נשבו רוחות אחרות.

באותה תקופה עוד היו בצבא הבריטי חוגים שהשתעשעו באשליה הנלוזה, כי אפשר להסב את לב מוסוליני מעל היטלר ולהכניסו למחנה בעלי-הברית. תנאי להצלחתו של תכסיס זה היה בעיניהם אי-התגרות בעלי-הברית בפאשיזם האיטלקי כתורה חברתית והבטחתם מראש לא לפגוע במשטר הקיים, אלא להיפך, להבטיח לו אריכות-ימים באירופה שלאחר המלחמה.

אנצו סירב לקבל מרות. בעצה אחת עם חבריו לעבודה הוא קבע מדיניות לעצמו. מאמריו המרדניים היו למורת-רוח וגררו אחריהם נזיפות ואזהרות נזעמות. במערכת שררה מתיחות בלתי-פוסקת. מלחמה הייתה לה מפנים ומאחור – יותר נכון מלמטה ומלמעלה. עד שהיא באה לעקור את הפאשיזם שהשריש בלבות קוראיה, הוטל עליה להיאבק עם העומדים ממעל לה שאסרו עליה את מלאכת העקירה. המערכת טענה כי כל זכות קיומו של העיתון היא במלחמה נגד הרוח הרעה שהשתלטה על העם האיטלקי; כי אין הוא יכול להסתפק בתעמולה למען בעלי הברית רק על יסוד הפצת הביטחון בניצחונם, אלא מתפקידו לתת מזון חדש לנפש העם האיטלקי, הרעבה לדבר ה', כי יש להתחיל מעכשיו בחינוך מחנות-השבויים לקראת איטליה מחודשת, חופשית, דמוקרטית, וכתנאי ראשון לכך יש להיוואש אחת ולתמיד מכל ברית או הסדר עם מוסוליני.

נפלו דיבורים חריפים – פעם, פעמים ושלוש. סוף שבאו דברים עד משבר. אנצו ישב אז במצרים כשבידיו דרכון בריטי שניתן לו מאת השלטונות הצבאיים ככסות למשימתו. משהגיע הממונה עליו לידי מסקנה כי אין תקנה לבן סורר זה ויש להיפטר ממנו, הסגירו לידי המשטרה המצרית והודיע כי דרכונו מזויף, למען ייענש ויגורש מהארץ. זו הייתה אחת השערוריות הנתעבות ביותר שאירעה בכל הפרשה של תרומתנו למאמץ-המלחמה באמצעות הצבא הבריטי – מעשה אשר קשה למצוא דוגמתו.

הדבר בא כחתף. לפתע-פתאום הוסגר אנצו ונאסר – נעלם כליל מעיני חבריו וידידיו. הכלא המצרי בלעו ואין יודע היכן הוא ומה גורלו. במקרה נזדמנתי לקהיר למחרת המאסר, בטרם נודע הדבר בירושלים. באתי לאחד מביקורי התדירים, כשבידי סדר-יום רב-סעיפים. מייד בבואי נודע לי מה קרה. הייתי כהלום-רעם. התנהגות פרועה זו לגבי איש שניתן לצבא על-ידי הסוכנות היהודית לשם תפקיד מיוחד הייתה משהו שעוד לא קרה לנו כמוהו בכל אותן שנות הנפתולים וההתנגשויות, בהם היה כרוך שיתוף-פעולתנו במלחמה עם האנגלים, שהיו כפותים ומורעלים על-ידי “הספר הלבן”. אבל דווקא על רקע השיתוף המלחמתי נוצר בינינו ובין כמה אישים ומוסדות בריטיים סגנון-יחסים אנושי, שהוציא אותנו לפי שעה ובאותו תחום מסיוט “הספר הלבן” – והנה מהלומה כזאת!

ממילא מובן כי הנחתי הצדה כל עניין שלשמו באתי ושבוע תמים טיפלתי אך ורק בשחרורו של אנצו. חזרתי ושיננתי בלי סוף: “נתתי לכם איש יקר. אתם זרקתם אותו לכלבים. אני דורש את האיש שלי. איהו?” נמצאו אנשים ולשכות שהתעוררו על הנבלה שנעשתה. כעבור שבוע בא השחרור. בבוקר הודיעוני למלון כי הוא חופשי ונמצא בבית ידידים. אצתי לשם ומצאתיו שכוב במיטה – לחייו נפולות וכל גופו מצומק, אך עיניו נוצצות וכולו התעוררות ורוח-קרב.

התברר מה קרה: הוא שבת שביתת-רעב מייד עם היאסרו וכעשרה ימים לא טעם לחם ולא באה לפיו טיפת מים. איני יודע עד היום אם היאבקותנו והעזרה שמצאנו הן שהביאו לידי שחרורו או שחבוש זה הצליח להתיר עצמו מבית-האסורים בכוח מאבקו הוא.

אז אמרנו לאנצו: רב לך פה, ניקחך הביתה. נסתבכת, ואם תישאר – שוב אתה עלול לנפול בפח. לא נפקירך בידי אלה המסוגלים לזרוק אותך טרף לזאבים. חסל סדר מצרים בשבילך. עליך לשוב.

הוא חזר לארץ, אך לא האריך שבת בגבעת-ברנר. אחרי מרד עיראק בהנהגת רשיד עלי ובהסתת המופתי הירושלמי ועקב הפרעות שפרע האספסוף המוסת ברובע היהודי בבגדד היה צורך לשלוח שמה איש מרכזי לחיזוק הרוחות, לחינוך הנוער, לפילוס נתיבות. הבחירה נפלה על אנצו. משהגיעה אליו קריאת שאול אביגור, נענה מייד ויצא לחזית החדשה.

לא אוכל לספר הרבה על פרשה זו, כי לא הייתי עד לה ורק הדה הגיע לאוזני. לא ביקרתי באותה עיר ולא ראיתיו שם, אך קראתי את מכתביו ותזכיריו ואת החומר שהוציא שם להדרכה. ראיתי את ברק העיניים עם הזכרת שמו בעיני אלה שחינך וגייס ושלח משם; מי שראה את ניצולי בבל במשך כל השנים עד היום הזה, ראה לפניו מחנה אשר אנצו סרני היה מצביאו הראשון. גם שם נכנס לפני-ולפנים. פתח בפעולה יסודית, הקים “שורה” [הגנה עצמית במחתרת], דאג לחיבור חומר-הדרכה בערבית וליצירת גרעיני מדריכים, הניח יסודות של ארגון לקראת כל פורענות. בעצמו למד ערבית, התעמק בהוויותיה המדיניות והמשקיות של הארץ, חקר את הכלכלה של היהדות הבבלית, חשף את נגעיה, תהה ותמה על עתידה. הזדהה עם גורלה של היהדות המזרחית הזאת באותה מידה של דבקות אשר גילה לשעבר בגרמניה, בתקופה הראשונה של רדיפת היהודים על-ידי היטלר.

בינתיים נמשכה והלכה מלחמת-העולם עד שהגיעה לשלב חדש. בחזית המזרח התיכון נפלה ההכרעה. האויב גורש מצפון-אפריקה והמלחמה בזירה זו נסתיימה בתבוסתו השלמה. בעלי-הברית עברו להתקפה על אירופה. הצבא הבריטי נחת בסיציליה וסוף שהגיע לחצי-האי האפניני. החל שחרורה של איטליה. ארץ זו נחצתה והחזית זזה לאט לאט צפונה.

ושוב בא אלינו אנצו סרני ואמר: עכשיו הגיעה שעתי באמת. כל ימי-המלחמה ייחלתי לעת כזאת. זו תהיה תרומתנו המיוחדת. אומנם יש כבר אלפי חיילים משלנו באיטליה והם עוד ירבו, אך שליחותי היא שליחות יחיד. אני אעבור את קו-החזית ואחדור פנימה – להצלת יהודים ולעזרה לבעלי-הברית, לשם קיצור המלחמה.

באותם הימים, לאחר מאבק מר וממושך, הצלחנו סוף-סוף להביא לידי שליחת מתנדבים ספורים לתוך ארצות-אירופה מסוימות, לשם פעולה בעורף האויב. משימתם הייתה כפולה: שירות לבעלי-הברית ועידוד יהודים לפעולות-מלחמה בעורף ולמאמצי-הצלה. בא אנצו והציע עצמו כאחד מאלה, לשם פעולה בצפון איטליה.

נענינו. היו אחר-כך הרהורים מרים בתוכנו אם טוב עשינו. איני יודע אם בן-גוריון שהיה אז, כמדומני, בחוץ-לארץ, סלח לנו עד היום שלא עמדנו בפני תביעתו של אנצו, ככל שהייתה נמרצת ויוקדת. האמת היא שלא יכולנו לעמוד בפניו. הוא הופיע לפנינו כתובע את ייעודו, כעומד על גורלו.

באתי לאיטליה ימים אחדים אחרי שהוטסה משם להצנחה חנה סנש. אנצו, שליוה אותה אל המטוס, סיפר לי באיזו הערצה, באיזו יראת כבוד, ליוו אותה הקצינים האנגלים; איך היו מוכנים לנשק את אמרת שמלתה, את הקרקע שעליו דרכו רגליה, איזו תהילה הנחילה לנו הופעתה בעיני אותם היחידים מאומות-העולם שראו חזיון-גבורה מופלא זה. באותם שנים-עשר–שלושה -עשר יום, ששהיתי באיטליה, עבר אנצו את קורס-הצנחנות שנמשך עשרה ימים, בהיותו כבר כבן-ארבעים, והצליח באימונים ובמבחן יותר מבני-עשרים – בכוח החלטתו הנחרצת ובזכות זריזותו, גמישות גוו, אותו חשמל שעבר בעורקיו תמיד.

ביקורי זה באיטליה, באפריל 1944, היה משולב סיורים בפלוגות הצבא היהודיות ובמחנות-פליטים. זכורני שהגעתי ערב אחד, לאחר נסיעת שלוש-עשרה שעות בג’יפ הרחק דרומה, למחנה של פֶרַמונְטֶה, בו היו כלואים כל שנות-המלחמה הרבה מאות מעפילים לארץ ופליטים יהודים סתם באיטליה. איחרתי מאוד לבוא. מצאתי את הקהל כולו מכונס באולם ומישהו עומד ונואם לפניהם גרמנית. משהתקרבתי, ראיתי את אנצו על הדוכן. קרא אלי: העסקתי את הקהל בשבילך ועכשיו עלה ודַבּר. הוא, היהודי האיטלקי, חלוץ מארץ-ישראל, שליח, צנחן, “ניגש” בינתיים למחנה רחוק זה וחצב להבות בגרמנית לפני אחים יהודים, פליטי-חרב מגרמניה ומאוסטריה, מצ’כיה ומפולין.

כשסיימתי את ביקורי ויצאתי מבָּארי לטוס למצרים ומשם לארץ, ליווה אותי אנצו לשדה-התעופה. בטרם נפרדנו, אמר לי: אמור לבן גוריון, אמור לחברים, שלא ינסו להחזירני כדי למנוע אותי משליחותי. אוצנח בעוד ימים אחדים. נוסף על השליחות הקודמת נמסרה לי משימה מיוחדת להתקשר עם שני גנרלים איטלקים, אשר יש סיכוי כי יעברו לצד בעלי-הברית אם יפלו תחת השפעה נכונה. הדבר עשוי להחיש גמר-המלחמה בחזית זו. אני מרגיש בי כוח למלא את השליחות.

הוא מסר לידי פתקה, ודאי הפתקה האחרונה אשר שלח לעדה ולילדים. ראיתי אז בו חדווה עילאית על שניתנה לו משאלת-לבו הכמוסה והוא זכה לשיא מאוויו – אותה הרגשה אשר ברל כצנלסון קרא באחד ממאמריו הראשונים: “אושר עקידה”. הוא סיפר לי איזה חבר טוב מצא לו כאלחוטאי – איטלקי אשר הוא עצמו בחר בו, וסיים: "תראה, אני עוד אבקיע לי דרך ואגיע עד שווייצריה ". היה מוכן לכל סוף והיה מצויד בכל הדרוש כדי לפגוש את הסוף בגבורה. ידוע כי לאחר שהוצנח אותת מהקרקע כי ירד בשלום, וזה היה סימן-החיים האחרון שנתן, עד אשר נעלמו עקבותיו ועד אשר נתגלו לבסוף אנשים, יהודים ולא-יהודים, שמסרו פרטים על פגישתם אתו וחייהם יחד עמו וסופו הטרגי בדכאו.

הדרך מגבעת-ברנר לדאכאו – נתיב יחיד במינו הוא. ידענו את הדרך מדאכאו לגבעת-ברנר – דרכם של אלה ששרדו לפליטה, אשר נמקו במחנות הסגר והשמדה, נדדו בנתיבות-הבריחה על-פני אירופה, הסתופפו במחנות בערי-הנמל, ניטלטלו באוניות הרעועות של ההעפלה, נאבקו נואשות על חוף הארץ, נידונו בגלות-קפריסין ללא קץ ותכלה, וסוף-סוף הגיעו חזרה לארץ ונכנסו בשערי-הגאולה. ידענו את נתיב הייסורים הזה שהוא דרך-המלך של גאולת ישראל בדורנו. אבל נראה כי הנתיב ההפוך, בו דרכו אלמונית יחידים מופלאים – דרכה של חנה סנש מקיסריה לחצר בית-הכלא בבודאפשט, דרכו של אנצו סרני מגבעת-ברנר עד דאכאו – אף הוא נחלת ההיסטוריה היהודית. יש בו, בנתיב הפוך זה, ביטוי אכזרי ומרומם כאחד לאחדות הגורל היהודי בימינו: לצאת ממשפחה יהודית מיוחסת ברומא, לנטוש השכלה ורווחה, לעלות לארץ כחייל פשוט בצבא כובשי-השממה, לחשוף חזה לשמש ולגשם ולהפקיר ידיים ענוגות ליבלות, ליצור משק ולהקים בית, ליהפך לעברי מחודש, ציוני וסוציאליסט, איש החזון והמעשה, לדעת אושר משפחה, אבהות נפלאה, כבוד, ביטחון, אהבת-רעים, חיים מלאים, ולנטוש כל אלה כדי לרדת לעמק-הבכא, לצלול בנבכי הסבל היהודי, לחזור למקור הדמעות והדם, ושם לפגוש את המוות עם כל הנדכאים והחלכאים, המעונים והטבוחים על קידוש-השם – זהו נתיב גבורה וקורבן אשר אף הוא מוליך לאחד משיאי תולדות עמנו. הד פעמיהם של אלה שצעדו באותו נתיב לקראת הגרדום יהלום תמיד, ביודעים ובלא יודעים, בלבות העם הנגאל.

*

לפי נאום בעצרת זיכרון בקיבוץ נצר-סרני בי"א בחשון תשט"ו, נובמבר 1954, במלאות עשר שנים למותו

תקומתנו היא פלא על פלא. ולא רק תהליך התקומה הוא נס שלא ידע כמותו עם אחר עלי אדמות – ולוואי רק שההכרה הזאת תאציל עלינו רוח ענווה עמוקה ויראת הרוממות ולא תדביק בנו חלילה התרברבות נקלה ונפסדת המחללת את הקודש – אלא על-פני הרקע הגדול של פלא-התקומה כולו זכינו להיות עדים להתחוללות פלאות אישיים בחיי תנועתנו.

בהופעתו של חיים אנצו סרני בתוכנו היה אחד הגילויים המופלאים, המנחמים והמעודדים, של נצח ישראל, של הרצון והחזון הלאומי המתלקחים פתאום בכוח אדירים בלבות יהודים רחוקים ותלושים, גמולים לכאורה מכל יניקה משורשי ההוויה של העם, מכל השפעה טבעית, קולחת מאליה, של סביבה יהודית וחוויות יהודיות. כזו הייתה התגלות תיאודור הרצל; כזו הייתה דור אחד לפני-כן הופעת הבארון אדמונד רוטשילד; כזו הייתה דור אחרי-כן הופעתם של אישים כמו יוסף טרומפלדור ופינחס רוטנברג, כזו הייתה דריכת הכוכב הנוצץ בשמי תנועתנו אשר שמו – אנצו סרני. ממילא מובן כי לא הרי זה כהרי זה. כל אחד ואחד וייעודו, כל אחד ואחד וגדולתו השונה והמיוחדת, כל אחד ואחד ודרכו העצמית וממדיו האישיים ושדה-פעולתו הנפרד. אך כולם כאחד היו ניצוצות שהתלקחו ללהבות מתוך ערימות-אפר שנצטברו מדורות. הייתה בזה בשורה, כי לא נס ליחו של העם הזה, כי לא יידח ממנו נידח. היה בזה אות כי נתקיימה בנו ההכרזה הגדולה מימי-קדם: פקוד פקדתי!

החלוץ מאיטליה, בן רומי, הקטן והשחרחר, היה בעינינו כגחלת בוערת תמיד. כאשר בא אלינו עם רעייתו עדה, זוג יחיד ומיוחד במינו, עבר כבזק בנתיב-המעלֶה הטרשי והתלול, זכה לקפיצת-הדרך והגיע מייד אל ההתאזרחות השלמה בתוכנו. הן אילו נתייחד בפינה משלו ואילו הגיע רק לרפרף ביעף על-פני ערכי תנועתנו ונכסיה, הלא אמרנו דיינו. גם אז היינו משתוממים: ראו מה ארוכה הדרך שעבר! ראו מאין בא ולאן הגיע! אבל הוא נכנס, כמעט מייד לבואו, לפני-ולפנים של ההווי החברתי והאנושי שלנו, של בעיות החברה וערכי-האדם בתוכנו. הוא הגיע עד מהרה לאחיזה בשרשי ההוויה של מפעלנו. הן מעולם לא ידענו כל זרות בפגישותינו עמו. לא שהיו מחיצות ונפלו, כי אם כאילו מלכתחילה לא היה קיים כל חיִץ. ואין זאת אומרת שהתבולל ונטמע – זה כוחה של אישיות אמיתית שאין עצמיותה מיטשטשת. אף הוא, בלכתו איתנו כחייל בשורה, תמיד שמר על עצמיותו המיוחדת – עצמיות שהייתה גם נחלת האישיות שבו, כאדם וכיהודי, גם פרי מוצאו הרחוק והזר. אח היה לכולנו ועם זה תמיד בן יחיד.

אך הוא לא נשאר בתוכנו איש-שבט. לאמיתו של דבר, באותם הימים, כאשר הגיע לתל-אביב ועבר עד מהרה להיות פועל שכיר-יום ברחובות, וכאשר זכה להיות עם יורי אבן-הפינה לגבעת-ברנר – משק קיבוצי מפואר כיום – באותם הימים עוד לא הצטרפו עולי-איטליה הספורים אף לשבט זעיר ודל בתוכנו. אבל חזקה עליו שלא היה נשאר בן-שבט אפילו עלו עמו רבים. הוא גילה בקרבו סגולה מופלאה של כלליות. בבואו מאחת הקצוות של החיים היהודיים, הסמויה מעינינו באותם הימים, אל המרכז, אל לב התנועה – כאילו באורח-פלא וכהרף-עין בשלו בו היכולת הנפשית והכושר השכלי והמעשי לא רק להתאחות עם המרכז ולהתאזרח בו, אלא גם לצאת מן המרכז אל הקצוות, אל גלויות אחרות, שונות ומרוחקות, ולהיות בכל אחד מהמחנות האלה שליח של מולדת, נושא בשורת כלל-התנועה.

כזה הופיע בגרמניה ובארצות-הברית, בצרפת ובהולנד ובאנגליה, במצרים ובבבל, ובאחרונה במחנות הפליטים הניצולים באיטליה אגב אימוני-הצניחה, ולבסוף בתוך כלא דאכאו. מעולם לא טישטש את עצמיותו. בכל מקום נשא את דגלו ברמה ודגל בדרכו המיוחדת: סוציאליסט, איש-קיבוץ, יוקד באידיאליזם החברתי שלו ומגלם באישיותו את האידיאל המתגשם. אבל תמיד ובכל היה אח ליהודים שהקיפוהו. הם לא חשו בו כלל את הזר, את המיוחד, את הטירוני. היה כוותיק ורגיל, כאזרח המולדת, כשליחה המוסמך, כנושא מרכזי של התודעה היהודית הלאומית.

היה איש מצפון נוקב. ודאי לא הספיק לספר – וכבר לא יסופר – על הנפתולים והמאבקים העצומים והמזעזעים שהיו לו עם עצמו ועם מצפונו, מתוכם הגיע למזיגה של אמת בין מוסרו העקרוני המופשט ובין הצו המעשי המכריע של החיים היהודיים והמציאות הארץ-ישראלית.

וכשם שהיה איש-מצפון ועיקרון מוסרי, כן היה איש התחבולה המעשית המחוכמת. דומה שלא היה קוף של מחט שנבצר ממנו להתעייל בו. דומה שלא היה מיצר אשר לא היה לאל-ידו להיחלץ ממנו. כל חייו היו הרפתקה – אצילה וקדושה.

היה איש המחשבה הנועזת והמרקיעה שחקים, פורצת ומגיעה בן רגע למרחקי-מרחקים, ועם זה איש המעשה החי, איש הממש היומיומי, איש הביצוע המזהיר. והיה בעת ובעונה אחת איש-מטה ואיש-חזית, איש-שורה ואיש רם-מעלה, מתווה ומתכנן ומנהיג ומלהיב אחרים, ובתוך כל אלה מפרך ומסגף ומקריב את עצמו.

אך זמן קצר היה ציוני בגולה. משהגיע להכרה ציונית מלאה, מייד נעשה עולה; משעלה, מייד נעשה פועל, משהגיע לחיי-עבודה, חתר לחיי-קיבוץ ויצר אותם לעצמו ולאחרים, משנעשה חבר-משק מייד נתן דעתו ואימץ את כל כישרון יוזמתו וביצועו לבנות ולבסס את המפעל; משעמד על דעתו כחבר תנועה מייד נעשה שליחה.

איש-שורה, איש-תנועה, נושא-דגל. נואם ואיש-עט. שליח, מארגן ומחנך. איש מחשבה מדינית, איש-תורה. לא מש הספר מידו. ביום ובלילה, תוך ניצול נקבוביות הזמן, ידע לקנות דעת ולגבש את מחשבתו בדפוסים של קבע על-ידי כתיבה. וכן ידע ללמד ולהקנות תורה. גם את התנ"ך, אשר כבש לעצמו במאמץ כביר, אהב להנחיל לאחרים.

בחדר-סתר, בחברת ארבעה שליחי-נוער שמילט לבירת בבל לשם פעולת-הדרכה, כאשר בא לבקרם יומיום, בטרם ניגש לשוחח אתם בענייני תנועה, לימדם פרק בתנ"ך.

ושוב שליח ושוב מבקיע חומות וחותר לתעלומות. ובעת ובעונה אחת מתהלך במרומי החברה וחודר לתחתיותיה האפלות, בן-בית כאחד במשכנות-עוני של אֶחיו ובטרקליני גביריהם ובחדרי-התורה של רבניהם. ותמיד שואג למבצע של גבורה, שלו עצמו, כיחיד. נכון תמיד ושואף תמיד למעשה של עקידה – שוקע במחתרת, ממריא וצונח, יורד בור-כלא, נספה.

אישיות גיבורית וטרגית. קבר נעלם, אליו הורד בדמי-ימיו. הלא נשאל את עצמנו: אלו עלילות נתכּנו לאנצו סרני לו חי איתנו כל התקופה הזאת – תקופת הסער והפרץ, תקופת-הדם ושחר-האביב, תקופת הזינוק האדיר של ההיסטוריה היהודית בקפיצת-דרך נועזת קדימה, לכיבוש העתיד. כיצד היה חי איתנו את התמורה הגדולה, איזה עולמות היה בונה, כיצד היה עומס בנטל חדש ויוצר נכסים חדשים.

ויד הגורל הטרגי הייתה בזרעו אחריו, בהורידה אלי קבר את בנו בשחר-ימיו – עלם-החמודות שנספה עם רעייתו האהובה בעצם מעמד הזיכרון לאביו ולחבריו.

כשאנו מתייחדים עם זכרם של חברים גדולים ויחידי-סגולה, האם רק את תוכן-חייהם הצפון אנו חותרים לחשוף? הן את עצמנו אנו מחפשים בתוכם. הלא בשורה הם לנו, לאלו גדולות ולאלו גבורות מסוגל הגזע עתיק-היומין והצעיר לעולמים, אשר אנו בניו. נהיה-נא ראויים להם ולזכרם והיינו אז ראויים לעצמנו – לאושרנו שנכבש מחדש ולייעודנו הגדול.

 

חיים וייצמן    🔗

על-פי דברים שנאמרו בעשור לפטירתו

אילמלא הופיע חיים וייצמן על במת הציונות וההיסטוריה היהודית, ובלא הישגיו, ספק אם הייתה קיימת היום מדינת ישראל.

בתורת מנהיג ומדינאי לא היה וייצמן הוגה-דעות צרוף. מעטים הכתבים, הספרים או הנאומים התיאורטיים שלו, אשר לפיהם ניתן לנתח את משנתו הציונית ואת תפיסתו על המדינה היהודית. התיאוריות והרעיונות שלו באו לידי ביטוי לא בכתבים עיוניים כי אם במעשיו, בדרך-פעולתו, בשיטות שנקט, באופיו ובאישיותו. וכל מעשיו ניזונו מחזון בהיר ותפיסה ברורה של מטרת הציונות.

כרוב הדמויות ההיסטוריות הגדולות הייתה בו מזיגה של נקודות-אופי הסותרות לכאורה זו את זו: הוא היה איש-חזון ואיש-המציאות, מדען ואמן; מדינאי שנון ואירוני ועם זאת בעל רגשות דתיים עמוקים; קנאי ביחסו למטרה ועם זאת גמיש ואף מעודן בבחירת אמצעי-ההגשמה; אדם מודרני שקלט וספג את מיטב התרבויות האירופיות הגדולות ועם זאת מושרש בתרבות ובהיסטוריה היהודית ובחיים היהודיים. בתחילתו ובסופו של חשבון היה חיים וייצמן יהודי בן העיירה מוטלה, אשר נשא בנפשו וברוחו את מסורתה האופיינית של העיירה היהודית ואת התרבות היוצרת הגדולה של יהדות רוסיה בעברית ובאידיש.

לא תספיק לנו השעה למנות את כל הישגיו. אנסה לעמוד בקצרה על העיקריים שבהם.

בשעה של הרת-עולם, במלחמת-העולם הראשונה, כשגויים וארצות הוטלו לכור-ההיתוך, נתלכד בלונדון סגל יהודים מובחרים, אנשי מעלה, ולכל אחד ואחד מהם חלק בהישג ההיסטורי של “הצהרת בלפור”. אבל באותה חבורה היה וייצמן היחיד שניחן בשיעור-קומה של מדינאי יוצר. הוא היה הארי שבחבורה. הוא היה המַצבר לכוח הדינמי שהיה אצור בתנועה הציונית. בעיני זרים ואף בעיני השלטון היה הוא התגלמות העם היהודי, על דווי ייסוריו, על שאגת מחאתו, על תביעת עלבונו ועל תקוותו הניצחת והמנצחת לגאולה; מנהיג לעמו בחסד עליון.

בהשיגו את “הצהרת בלפור” ואחר-כך את המנדט שהתבסס עליה, יצר וייצמן לראשונה בסיס מדיני מוצק לציונות ולרעיון המדינה היהודית – הסדר בין-לאומי ראשון ומגילת-זכויות לעם היהודי בארצו. בפעם הראשונה הוכרנו כהוויה מדינית בעולם, ששמה "העם היהודי " People Le Peuple Juif – The Jewish. עדיין היה זה בעיצומו של הוויכוח הפנימי ביהדות – אם היהודים עם הם, או רק עדה דתית. אך בלי להמתין לסיכומו של הוויכוח, בלי לחכות להכרעה יהודית פנימית, הונעו שליטי-עולם לקום ולהכריז: יש בעולם עם יהודי והוא חי וקיים. הם הכריזו זאת לא בתורת היסטוריונים, לא כחוקרי-עתיקות ורושמי רשומות. הם לא קבעו עובדה אתנולוגית או ארכיאולוגית. הם קבעו עובדה מדינית. הכרה זו בקיומו של העם היהודי לא הייתה סתמית. היא הייתה מסויגת, ובסייג הייתה אצורה ברכה גדולה: הם הכירו בו ביחס לארצו – ארץ עברו ועתידו.

כתוצאה מההסדר הזה עוצבה ארץ-ישראל מחדש וחודש קיומה כחטיבה מדינית ומינהלית. ארץ-ישראל, או כפי שקראו לה פלשתינה, ארץ-הקודש – Holy Land – הייתה דורות על דורות מושג ארכאי באטלסים. ארץ שהייתה קיימת אי-פעם. בתודעת העולם הנאור נשתייר המושג הזה על ארץ שלקחה חבל בהיסטוריה העולמית, כמולדת העם היהודי, ומולדת האמונה באל יחיד. נעלה מכל ספק שארץ-ישראל הייתה כחטיבה אחת בזיכרון עברו ובתקוות עתידו של העם היהודי. אבל במציאות הגיאופוליטית והמדינית הייתה הארץ מרוסקת, ואבריה מובלעים בגופים מדיניים גדולים יותר, החורגים הרחק מעבר לתחומי ארץ-ישראל ההיסטורית. רק כשנה לפני “הצהרת בלפור”, ב-1916, חתמו צרפת ובריטניה על הסכם שנועד לבתר את ארץ-ישראל לשניים, וקו הגבול המתוכנן צריך היה לעבור מעכו עד צמח. מה שמצפון לקו הזה נועד להיכלל בתחום שלטונה העתיד של צרפת, ומה שדרומה לו בתחום שלטונה העתיד של בריטניה. חידוש קיומה של ארץ-ישראל כחטיבה מדינית היה תוצאה מכך שממשלת בריטניה אימצה לה את המדיניות הציונית. עם ישראל הוכר בזיקתו לארצו, וארץ-ישראל הוכרה בזיקתה לעם היהודי, כסדן למפעל גאולתו. העם היהודי, כחטיבה מדינית עולמית, הוכר כבעל זכויות בארץ-ישראל על-סמך הקשר ההיסטורי שלו עם הארץ.

בעצם הוצק מושג חדש, שלא היה לו אח ודוגמה בתחום המשפט הבין-לאומי – הזכות ההיסטורית. אי-אפשר היה להשעין את הזכות על ההווה, אלא רק על העבר ועל העתיד. זכות היהודים לשוב לארצם, לעלות, וחובת המנדטור מטעם חבר-הלאומים לסייע לעלייה, זכות היהודים להתיישב, להתנחל; וחובת המנדטור לסייע להתנחלות הזאת. ואחרון-אחרון: נציגות מדינית לעם היהודי כולו, אף-על-פי שהוא מפוזר ומפורד, מפוצל לאזרחויות שונות ומתגורר בקרב לאומים שונים – זכותו להקים ארגון לאומי אחד שייצג אותו ואת ענייניו החיוניים לגבי עתידה של ארץ-ישראל.

כל אלה היו חידושי-הלכות בבית-מדרשו של המשפט הבין-לאומי. ומשמעות הדבר הייתה הכללת מושגי-היסוד של הציונות המדינית במערכת המשפט הבין-לאומי, וקביעתם בתודעתו המדינית של העולם.

רק אם נצליח להחזיר את תודעתנו לסטטוס -קוו-אנטֶה “הצהרת בלפור”, נוכל אולי להשיג את היקפה ותנופתה של התמורה ההיסטורית הכבירה שחלה אז במעמדנו ובאפשרויות שנפתחו להגשמת הציונות.

וייצמן דרך על במת ההיסטוריה היהודית במלוא כוחו ואונו למעלה מעשר שנים לאחר מות הרצל. ובין מות הרצל למאבקו של וייצמן על השגת ה“הצהרה” נתחוללו שני דברים – נס “העלייה השנייה”, אשר העיד על התמדת זיקת העם אל ארצו ועל כושר-היצירה הגנוז בעם השב לציון; ומלחמת-העולם הראשונה, אשר שידדה מערכות ופתחה סיכוי לקפיצה נחשונית, למַעפל מדיני. שתי תופעות אלו הן שהיוו בסיס לפועלו.

ל“הצהרת בלפור” היו תוצאות חיוביות כבירות, עד אשר ירדה המדיניות הבריטית מהפסים. “העלייה השלישית” – נחשוליה, כושר יצירתה ותנופתה – כל אלה לא היו אפשריים בלי ההתלהבות אשר התלקחה בלב העם לשמע בשורת ה“הצהרה”, ואילמלא נוצרו התנאים החדשים. ומשהחלה אחר-כך נסיגתה המחפירה של בריטניה ממילוי התחייבויותיה החל המאבק הממושך למיצוי מדיניות ה“הצהרה”, אשר בראשו עמד חיים וייצמן.

בפעולותיו ללא לאות בארצות רבות, במגעיו עם ממשלות רבות ועם מנהיגי דעת-הקהל, הוא הטביע רושם בל-יימחה, ועשה יותר מכל מנהיג ציוני אחר לרכישת אהדה לתוכנית הציונית מצד האלמנטים הנאורים במערב-אירופה ובארצות-הברית. עוד בימים שלא גרס את הנפנוף בנוסחת המדינה היהודית משום שסבר כי טרם הגיע זמנה, דיבר אל ממשלות ולאומים כאילו עמדה כבר מאחוריו מדינה יהודית, וכך יצַרה במוחם ודמיונם של אלה אשר איתם נשא ונתן. כך יצר אחד התנאים ההכרחיים להשיג, בבוא הזמן, רוב קולות בהצבעה בעצרת האומות המאוחדות על הקמתה של מדינה יהודית; תנאי שאיפשר ליישוב היהודי בארץ-ישראל להכריז על הקמת ישראל.

אולם חיים וייצמן פעל לא רק בחזית החוץ. השפעתו ופעולתו בחזית הפנים לא היו פחותות. כשם שהיה מדינאי לוחם, מגונן וכובש בחזית החוץ, כן היה מדינאי בונה בחזית הפנים. עוד לפני מתן “הצהרת בלפור”, אם איני טועה, נוהג היה לאמור, כי מדינה יהודית לא תרד מן השמיים במאמר פה בלבד, ולא תקום בן-לילה. חייבת היא להיווצר, להיבנות במעשי יום-יום, תוך מפעל-בניין גדול ותהליך של צבירת כוח. הייתה לווייצמן תפיסה אורגנית של תקומתנו הלאומית; בניגוד לתפיסה המכנית שלקו בה רבים וכן גדולים בתולדותינו. הייתה זו תפיסה של גידול וצמיחה, של טיפוח כוחות הבוקעים מקרקע הארץ ונפש העם.

חיים וייצמן, כאמור, לא הסתגר במגדל-השן של דיפלומטיה צרופה. הוא נטל בידו מקל-נדודים, שם תרמיל על שכמו, ויצא אל עמו בכל הגלויות לעוררם הוא לימד את העם היהודי להבין שעל אף “הצהרת בלפור” ועל אף האהדה והתמיכה מצד גורמים לא-יהודיים, גורלה הממשי של ארץ-ישראל הינו בידי העם היהודי עצמו. מעולם לא האמין שבית לאומי, או מדינה, יינתנו לנו רק בנדיבות-לבם של אחרים. משגהו הטרגי של העם היהודי בשנים הראשונות שלאחר “הצהרת בלפור”, בהניחו כי ה“הצהרה” פירושה שבריטניה מעניקה לנו מדינה על מגש של כסף – משגה טיפוסי לעם שבמשך מאות שנים לא ידע מדינה מהי – מירר את חייו של וייצמן. אף-על-פי ש“הצהרת בלפור” הושגה בזכותו, לא נתפתה אף פעם להגזים בהערכת משמעותה. הוא תמיד ידע ש“הצהרת בלפור” הינָה מתן הזדמנות בלבד לעם היהודי, וכי את המאמץ העיקרי על העם עצמו לעשות.

אין אנו פטורים מחשבון-נפש נוקב: מי יודע אם לא יכולנו לזכות במדינה יהודית קודם-לכן, ולהציל מיליוני יהודים מתאי-הגאזים, לו הבין העם היהודי את משמעה האמיתי של “הצהרת בלפור”, ולו ניצל אותה כפי שיכול היה, בשנים הראשונות לאחר שניתנה, כאשר לא הייתה כמעט התנגדות ערבית, וסכנת מלחמת-העולם עוד לא הניעה את בריטניה לפיוס הערבים. הוויכוח המר שניהל וייצמן עם חלקים נכבדים בתנועה הציונית והסכסוך החמור שלו איתם – שורשם במחדל זה. הוא לא יכול לקבל את גירסתם שמדיניות ציונית היא בראש וראשונה לחץ על בריטניה, מחאה כלפיה ותביעה ממנה. הכתובת העיקרית לגביו הייתה תמיד העם היהודי, כי ידע שמדינה אינה אלא אישור למציאות קיימת, ושעבודה יומיומית רגילה חיונית יותר מסיסמאות והכרזות קיצוניות. לפיכך הייתה הדגשתו העיקרית על עבודתנו אנו בארץ-ישראל, על בניין הארץ – אבן על-גבי אבן, בית ליד בית, ותלם לתלם. זוכר אני את הימים בהם נשא אישית בעול מימונה של ההתיישבות בעמק יזרעאל. היה זה עניינו האישי, דאגתו הישירה, וזוכר אני את עירנותו לגידול הכוח העברי. אומנם הגבילו אותו סייגים כבדים – בתפקידיו ובמעמדו לא היה רשאי להתייצב בראש ה“הגנה”. אך הוא היה היחיד בחבורתו שתמך בלב ונפש בקריאתו ובמאבקו של זאב ז’בוטינסקי להקמת גדודים עברים במלחמת-העולם הראשונה. ותמיד היה ער לצורכי החימוש של היישוב. אנשי ה“הגנה” ידעו כי אם מזדמנת רכישת נשק כבדה וכסף אין – יש לפנות אל וייצמן הוא יבין וישיג את הכסף, על אף המגבלות המוטלות עליו. למשל, כשקופת הסוכנות הייתה ריקה, השיג הוא אישית את סכום הכסף לעליית חניתה, שחשיבותה הביטחונית כהתיישבות “חומה ומגדל” הייתה ראשונה במעלה.

וייצמן סבר שמהפכות יוצרות הזדמנות לשינויים, אך את עצם השינויים צריך לחולל העם בעבודה קשה ומתמדת. כאיש-מדע הוא האמין בניסיון ובסבלנות, וקרא לעם למזג את גדולת החזון עם הסבלנות של מאמצי יום-יום להגשימו. מבחינה זו היה אמיץ ועקיב יותר מכל מנהיג אחר. כמנהיג רוחני לעמו לא נסוג מהתרסת מתנגדים, לא פחד לאמור את אמיתו, והיה פחות אופורטוניסטי מאלה שהאשימוהו חזור והאשם באופורטוניזם.

תכלית ציונותו של חיים וייצמן הייתה העם היהודי ולא המדינה היהודית. כרוב המשכילים היהודים בני-דורו במזרח-אירופה לא סגד למדינה Per Se. גישתו המעמיקה והאירונית מנעה אותו מכך. מטרתו הייתה להציל את קיומו ולהבטיח את התפתחותו של העם היהודי. והמדינה היהודית הייתה בעיניו המכשיר היעיל ביותר לצורך זה.

שלוש תפיסות על מטרות הציונות אפשר להבחין במחשבה הציונית ולכל אחת מהן עמדת-מוצא מיוחדת.

המניע העיקרי לציונות של אסכולה אחת היה מצבו הבלתי-נסבל של העם היהודי – היעדר המולדת, חוסר הביטחון וסכנות הכליה, סבלו החומרי והרדיפות המאיימות עליו. מטרתה של אסכולה זו – להבטיח את קיומו הפיסי של העם, וליצור למענו תנאי-חיים טובים יותר.

המניע של האסכולה השנייה היה ההשפלה שבחיים היהודיים – אי-יכולתו של העם לקבוע בעצמו את גורלו, ויחסם של עמים אחרים אליו. גאוותם האנושית וכבודם העצמי קוממו אותם נגד מצב משפיל זה, ועוררום לשנותו על-ידי יצירת תנאים בהם ישוב העם היהודי ויהיה ריבון לגורלו. נציגה המובהק של אסכולה זו היה הרצל.

המניע העיקרי לציונותה של האסכולה השלישית היה הסכנה שאיימה על התרבות היהודית, ועל ערכיה הרוחניים והאנושיים. אחד העם היה נציגה הבולט של אסכולה זו.

את וייצמן אי-אפשר למנות עם איזו אסכולה שהיא. מבחינה זו היה אולי המנהיג הציוני ההרמוני ביותר. הוא איחד בתפיסתו את כל שלוש בחינותיה הנזכרות של הציונות, וראה בה פיתרון למכלול בעיות הקיום היהודי.

דאגתו לתנאי-החיים הבלתי-נסבלים של רוב העם היהודי באה לכלל ביטוי כמעט בכל הופעותיו ונאומיו, והגיעה לשיא בעדותו בפני “הוועדה המלכותית” בשנת 1936 (ועדת פיל). פעולתו המאומצת כיושב-ראש “הוועד להצלת יהודי גרמניה” היא עדות לזיקתו העמוקה לבחינה אנושית זו של המצוקה היהודית. אך מאידך גיסא הרבה להדגיש את חשיבות בחינתה התרבותית של הציונות. אומנם מעודו לא היה “אחד-העמי” במלוא משמעות המושג, כפי שהואשם לא אחת על-ידי מתנגדיו, אך לא זו בלבד שהעריץ את אחד-העם והיה ידידו הקרוב, אלא שלפי תפיסתו אין מלוא משמעותה של הציונות מתמצה בלא תחייה תרבותית, בלא רנסנס יהודי, ואין דרך לתחייה כזאת ולחידוש כוח-היצירה של העם אלא על-ידי הציונות. על-כן הדגיש את חשיבותו המכרעת של המדע בתהליך התפתחותו של הבית הלאומי, ואחר-כך לעתידה של ישראל. הוא דגל בעילוי הדעת, ולא רק דגל אלא אף הגדיל לעשות: עוד לקול רעם תותחי החזית התורכית-בריטית, בשעה שבה נראה הדבר כמותרות בלתי-אפשריים, ירה את אבן-הפינה לאוניברסיטה העברית. וכעבור שנים ייסד, בנה וטיפח את “מכון זיו” ולאחר-מכן את "מכון וייצמן ".

עמוקה הייתה אמונתו שישראל לא תהיה מדינה סתם, אלא תוסיף לטוות את תרבותה במעגלות הנצח של התרבות היהודית. על-כן שקד בכל תקופת-פעולתו הממושכת על טיפוח האדם, וראה בבניינה של החברה החדשה את התגלות הגניוס היהודי. זהו סוד הברית – על אף חילוקי-דעות וויכוחים מדיניים – בין חיים וייצמן ובין היסוד החלוצי בציונות. תמיד עמד וייצמן לצד אלה שניסו ליצור צורות-חברה חדשות וטובות יותר בארץ-ישראל. ריאליסטן זה, אשר שנא מליצות נבובות וסיסמאות ריקות היה ביסודו לא רק נציגה המדיני של הציונות, אלא אף נציגה המוסרי. הוא לא הסתפק בהבטחת קיומו של העם, וראה בהגשמת הציונות את תרומתו החדשה של העם היהודי לתרבות האנושית.

סירובו להשלים עם הנחיתות וההשפלה של חיי היהודים בגלות ודחף הכבוד העצמי להיות שווה לכל יתר העמים בריבונותם על גורלם, באו לכלל ביטוי מובהק באופן בו הציג קבל עולם – בשיחות עם מדינאים זרים, ובהופעות בציבור – את דבר הציונות ואת תביעותיה הצודקות, באופן בו לחם את מלחמותיה.

אחד הליקויים של מה שמכוּנה דיפלומטיה יהודית, הוא הגישה האנוכית והמרוכזת בעצמה, שיהודים סיגלו לעצמם במאות השנים של חיי גטו: חוסר הבנה ליחס שבין בעיותיהם ובעיות העולם הסובב, ולעתים אף חוסר ענוותנות והיעדר סובלנות לאלה אשר אינם מקבלים את עמדתם. זוהי בעצם קרתנות במשמעות עמוקה, וגישה הרת סכנות. מדינאות ממשית ויוצרת צריכה להתגבר על מסורת-עבר לקויה זו. וייצמן, בן העיירה היהודית, השכיל, כאמור, למזג בעולמו הרוחני את תרבות המערב, הרבה להתבונן בדיפלומטיה הבריטית, למד לא מעט, ויצר נוסח חדש של דיפלומטיה יהודית. כאריסטוקרט ומדען כאחד שנא דמגוגיה בכל צורה שהיא. הייתה לו היכולת להבין את תכונותיהם האישיות ואת מניעיהם של אלה אשר איתם נשא ונתן. אחת ההבחנות בין פוליטיקאי ( Politician ) ומדינאי ( Statesman ) היא, שפוליטיקאי דואג בעיקר למשאלות חסידיו ומדינאי יודע לדאוג גם למשאלות מתנגדיו, איתם הוא שואף להגיע לידי הסכם. הגדרה זו תואמת את וייצמן יותר מכל מנהיג ציוני אחר. מן הראוי היה שדיפלומטים ישראלים ילמדו שיעור מפורט של ניתוח הדיפלומטיה הווייצמנית. כבשר-ודם ייתכן ששגה פעמים אחדות בדרכו הארוכה, אך שיטותיו היסודיות הן בנות-תוקף היום כפי שהיו בימיו, ויש בהן לקח חשוב למדינאות ולדיפלומטיה הישראלית בימינו.

חשיבותה של תפיסה זו התבלטה לגבי הבעיה החיצונית העיקרית של ישראל – לגבי יחסינו עם הערבים. האשליה התמימה של הרצל כאילו ארץ-ישראל ריקה היא, בלי עם, וכל מה שנחוץ הוא פשוט להעביר אליה את העם היהודי חסר-הארץ – אף פעם לא היה לווייצמן חלק בה. הוא ראה בכל השלבים את חשיבות בעיית יחסינו עם הערבים, אפילו בתקופה שנדמה היה כי אינם מיצגים כוח מדיני ממשי. תמיד ידע שעתיד המדינה היהודית קשור בפתרון בעיה זו, הן מבחינות ביטחוניות ומדיניות והן מבחינה מוסרית. יורשה לי לצטט אחד מניסוחיו הרבים בשאלה זו (מתוך נאומו בוועידה ה-26 של הסתדרות ציוני אמריקה, 17 ביוני 1923):

במשך שנים ניסחנו החלטות מדיניות שאנו היהודים רוצים לחיות בשלום עם הערבים. קיבלנו החלטות שהיה להן אופי של התחייבות. אך ברגע שיש לנקוט צעדים מכריעים ויעילים לשם ביצוע ההחלטות, משום שפיתרון כל הבעיות האלה היא שאלה של חיים או מוות לעבודתנו בארץ-ישראל, באות התקפות מכל הצדדים. מושמעת הזעקה שמוכרים לערבים או למישהו אחר כל מה שקדוש לציונות. יהא-נא ברור לכל הפוליטיקאים הגדולים שלנו שאין לדחות את הערבים בדיבורים ריקים. במשך שנים החלטנו החלטות ומה שיהיה, בסופו של דבר, מן הבית הלאומי היהודי, אפילו יקלוט מיליוני יהודים ואם, כפי שאני מקווה, יהא רוב ליהודים בארץ-ישראל, יישאר הבית בכל-זאת אי בים ערבי. עלינו להגיע לידי הבנה עִם עָם זה שהוא מקורב לנו ושאיתם חיינו בשלום בעבר. כמובן, היה יותר טוב אילו היו ארץ-ישראל והארצות הסמוכות בלתי-מאוכלסות. היה עוד יותר טוב אילו הנילוס היה זורם שם במקום הירדן, ועוד יותר טוב אילו משה היה מביא אותנו לאמריקה במקום לארץ-ישראל. ועוד יותר טוב אילו היה עלינו לקיים מגע עם אנגלים ולא עם יהודים. אך עלינו לקיים מגע עם יהודים ובארץ-ישראל בה זורם הירדן, ויש עם אשר מתנגד לבואנו שמה ואשר מקיף את ארץ-ישראל מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, ועם כל זה עלינו להסתדר בכובד-ראש וברצינות. זה ייעשה בתבונה ובאמונה של כנות מדינית.

ידוע המאמץ הגדול שעשה כדי להשיג מן ההתחלה הסכמה של מנהיגים ערביים ל“הצהרת בלפור” וברעיון הבית היהודי הלאומי. הוא סבר תמיד שבלא הסכמה כזאת אין עתיד המדינה היהודית מובטח. הוא גם ידע שאין להכריח את הערבים לקבל את המדינה היהודית, אך האמין שיש סיכוי באמצעות מדיניות של תבונה לזכות בהסכמתם, לפחות הסכמה שבשתיקה, בהשלמה עם קיום מדינה יהודית. אני שומר בזיכרוני שיחות רבות שהיו לנו עם מדינאים אמריקאים בימי מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, בהן הציג וייצמן את הרעיון של מדינה יהודית כחלק אורגני של משפחת-עמים במזרח התיכון. הוא היה משוכנע שקיימת אפשרות להגיע לידי הסכם עם הערבים על בסיס זה. הוא תמך בכל הצורות של הגנה עצמית יהודית וידע שעל ישראל להיות חזקה כדי להתקיים. אך עם זאת ידע, שככל שחשוב לנצח במלחמות, חשוב יותר לזכות בשלום. בלתי-נמנע היה, כפי הנראה, שישראל נאלצה להתחיל את קיומה במלחמה, אבל אני יודע כמה הצטער וייצמן על כי זאת הייתה הדרך בה הגיעה ישראל לקיומה. אחד האסונות של ישראל היה שבעיצוב ובניהול המדיניות שלה לאחר קומה, לא לקח וייצמן כמעט כל חלק מחמת מחלתו. איני יכול שלא לחשוב לעתים, כי הרבה דברים שקרו היו אולי נמנעים, ושהיינו עתה קרובים יותר לפיתרון הבעיה המרכזית של מדיניות-החוץ של ישראל, לו היה וייצמן אותה תקופה פעיל יותר, ומהווה עזר כנגד המדינה בעיצוב מדיניותה בשנותיה הראשונות.

וייצמן התקומם כנגד הצרה העיקרית של מדיניות-הפנים שלנו - הקנאות המפלגתית היתירה. אף פעם לא הסכים להתקשר אל מפלגה מסוימת. ואף-על-פי שמעמדו זה מעל למפלגות היווה, לעתים קרובות, מקור של קשיים ומשברים לו ולתנועה – לא התירה לו האירוניה העמוקה והחריפה שלו לקבל תוכניות מפלגתיות כאמת מלאה ובלעדית. הוא לא גרס אותה הערכת-יתר של “מפלגת עצמו”, אותו חוסר-סובלנות הרה תוצאות טרגיות, לא הסכין לקנאות ולתוקפנות של מפלגותינו. מבחינה זו כולנו צריכים ללמוד ממנו הרבה.

יותר מכל ראויה לתשומת-לבנו: אמונתו בניצחון העיקרון הציוני שאף פעם לא התערערה, אפילו לא בימים המרים ביותר של המלחמה, כאשר הנאציזם איים להביא קץ על העם היהודי, לפחות באירופה, והמדיניות הבריטית איימה לבטל את סיכויי הגשמתו של רעיון המדינה היהודית בארץ-ישראל. איש זה, שמעולם לא חיבב דרשות והטפות, אשר שנא להטיף – אמונתו הייתה מבוססת על צדקתה המוסרית של הציונות. הוא אף פעם לא ראה את הציונות כפיתרון לבעיה יהודית מסוימת גרידא. הוא האמין שלציונות יש גם משמעות לגבי העולם, על-ידי מתן אפשרות לעם יהודי זה היחיד במינו להמשיך לתרום את תרומתו הסגולית לאנושות. לעתים קרובות הביע לפני את חששו שמא מדינה יהודית, אם לא תהיה קשורה קשר בל-יינתק בהיסטוריה היהודית ובחיים היהודיים בכל מקום, עלולה להפוך למדינה ליבאנטינית קטנה נוספת על חוף ים-התיכון. הוא לא אהב לדבר גבוהה על ייעוד העם היהודי משום שסלד מדיבוריהם הריקים של מטיפים, שגילגלו בייעוד הלאומי היהודי כבלחם-חוקם. אך הוא האמין בייחודו של העם היהודי, ובתפקידו הגדול לעתיד לבוא. הוא קיווה שמדינת ישראל תהיה דוגמה ומופת לא על-ידי טענה שהיא כזאת, אלא על-ידי מאמץ מתמיד להיות כזאת.

הוא תמיד האמין, אפילו בשעה החמורה ביותר, שבסופו של דבר יעזור לנו העולם להגשים את האידיאל הציוני, אך אמונה זו נתבססה שוב על אמונתו במניעים המוסריים של האנושות. הוא היה בקי בכל המבוכים של מדיניות-כוח והוא הביא אותם בחשבון תכסיסיו. אך יסוד כוחו בפנייתו לעולם הלא-יהודי היה בתביעה המוסרית. ופנייתו הייתה מכוונת בעיקר אל היסודות הפרוגרסיביים, אל אלה אשר ראו בהיסטוריה יותר ממשחק של מדיניות-כוח בין-לאומית.

דמותו בימי התקפות-האוויר הנאציות הקשות ביותר על לונדון, בשבתו במקלט כשהוא מעיין בתנ"ך, הייתה תמונה אשר עשויה להפתיע את אלה אשר הכירוהו הכרה שטחית בלבד. דמות זו אשר בזמנים רגילים ניסה להסתירה בדרכו האצילה, שפרצה ונתגלתה בשעת-חירום, מעידה על אופיו האמיתי.

אין מדינה בעולם, שדמותה בעיני יהודים ולא-יהודים כה חיונית ומכרעת לקיומה ועתידה, כישראל. בדרך-כלל, קיימת סכנה לכל עם כי יראה עצמו במרכז הדברים ויסמוך יותר מדי על כוחו הוא, והסכנה גדולה במיוחד בימינו כשהתלות ההדדית בין ארצות, מדינות ועמים גדולה יותר מאשר בכל תקופה קודמת בהיסטוריה. אך אין מדינה שתפקידה להתרומם אל האידיאלים שלה – לשם עצם קיומה – מכריע יותר מאשר ישראל. ישראל נולדה מתוך רעיון, היא נוצרה על-ידי חזון, לא כתוצאה מתהליך סטיכי. עתידה יהיה תלוי בקיום אופי חיוני זה של מוצאה. עליה לשקוד על דמותה המוסרית, בפנותה אל הטוב שבעם היהודי מחוץ לישראל ולטוב שבעולם כולו. מזיגה זו של שאיפה חזקה אל ייעודה מצד אחד ושל ענוותנות בהערכתה העצמית ביחס לכוחה הממשי מצד שני, היא-היא הבסיס החיוני, הפסיכולוגי, המוסרי והרוחני שבו תלוי עתידה של ישראל.

לווייצמן לא הייתה הבנה רבה למסגרות ארגוניות. אך הוא היה משוכנע בתפקידה ההיסטורי ובזכות קיומה של התנועה הציונית. בעיניו היה לה תפקיד כפול: לדאוג לכך שבניין המדינה יהיה מיוזמתו ואחריותו של כל העם היהודי, ולדאוג לכך שהעם ישגיח על אופיה האידיאליסטי של המדינה. כל ימיו ניסה וייצמן למשוך חלקים נוספים מן העם לשותפות באחריות לעבודה בארץ-ישראל. מאמצו הגדול ביצירת הסוכנות היהודית המורחבת ידוע היטב. הוא המשיך במאמצו זה עד יומו האחרון. זוכר אני שיחות רבות עמו בהן הביע את הרעיון שיש למצוא דרך כדי לקשור את כלל-ישראל בקשר הדוק עם מדינת ישראל לשם שיתוף באחריות לפיתוחה. עד שעתו האחרונה קיווה והתפלל שייחודו של העם היהודי ותולדותיו יבואו לידי ביטוי באופיה ובדמותה של ישראל. הוא חש עד יומו האחרון שתפקידה העיקרי של הציונות הוא להבטיח זאת.

זכורני בעליל שיחות רבות עם וייצמן אשר לא תישכחנה, אך אחת שמורה בלבי יותר מכולן: שיחתנו האחרונה, זמן קצר לפני מותו. על ערש-דווי היה. הרופא והמשפחה לא רצו להשאירנו לבדנו לשם שיחה של ממש, אך הוא עמד על כך. הוא היה נתון במצב של התרגשות ודמעות זלגו מעיניו כאשר דיבר, בחוזרו שוב ושוב על דבריו כי ייתכן שהוא רואה אותי בפעם האחרונה. אין אני מבקש להתייחס אל היסוד האישי שבשיחה, אך תוכנה העיקרי היה פנייתו לדאוג לדמותה של התנועה, להגיד את האמת, לא לקבל מה שנראה היה בלתי-מושלם במציאות של ישראל, ולעבוד לשם החזון של מדינה יהודית ושל ציונות כפי שהוא ראה אותה. אף-על-פי שידע בהיותו איש הניסוי, איש המסה והמעש, כי אין האידיאל מתגשם במלואו במציאות החיים, היה משוכנע שייעודנו ועתידנו תלויים בכך, ושומה עלינו לשמור אידיאל זה לנגד עינינו, ולהמשיך בדרכנו הנצחית והקשה אל המטרה הסופית שאין להשיגה.

למרות מתינותו ורו ח ב-דעתו – ואולי דווקא משום כך – היה וייצמן איש-ויכוח, איש-ריב; מוקד לניגודים, לחקרי-לב, ללבטים קשים. סביבתו הייתה תמיד נסערה. הוא ידע להיות תקיף כלפי חוץ. הוא בחר להיראות מתון כלפי פנים, מסביר יותר ממכריז, פוקח עיניים יותר ממשלהב מוחות ורגשות. והיו רגעים שהציבור סלד באלה. קשה היה לכלכל אותם. אבל הוא היה נאמן לאמיתו. מתח זה סביבו עוד הוגבר – כך נדמה לי – עקב עובדה היסטורית ניצחת שהטביעה חותמה על כל דרכו בהנהגה הציונית: שמלכתחילה הוא לא נבחר, אלא הופיע כבכיר, כבחיר-העם. בשעה של הרת-עולם, כאשר ההסתדרות הציונית הייתה משוסעת על-ידי חזית מלחמה עולמית, כאשר רצה המקרה, או המזל ההיסטורי, שיימצא באנגליה, והוא וחבריו אמרו: “עת לעשות”, והם העזו, פעלו והשיגו. בכוח הישג זה הוא הוכתר מלמעלה כמנהיג העם, כנשיא ההסתדרות הציונית. אבל בחירתו מלכתחילה לא באה מידי המוסד החוקתי המוסמך. אולי היה בזה שורש פורה משברים ולבטים בשבילו ובשביל כל התנועה.

אבל עם כל אלה היה תמיד מוקד של זוהר, מתיז ברקים, מסעיר, מגרה, ותמיד מקור של גאווה ויפעה. קסמו האישי לא ידע מעצור. איש לא היה משוריין מפני קסמו זה. היו שנכוו בגחלתו ונמלטו על נפשם והזהירו אחרים מכוח הכישוף שהיה ברב-מג זה של יחסי-אדם, של השפעה והשראה על הבריות. היו שנמשכו אליו כהימשך פרפר אל האש, והיו מאושרים בשריפתם. אישיותו תמיד הקרינה. הוא ניחן בסגולה נדירה ויקרת-מציאות, אשר בני-אדם קוראים לה גדלות. זה היה משהו טבעי שבקע מתוכו – מכל אישיותו, מארשת פניו, ממבט עיניו, מתנועת ידיו, מעצם הופעתו. אישיותו הייתה לאגדה עוד בחיים חיָתו, ללא מאמץ, ללא התכוונות מיוחדת, בעצם טבעו. מעולם לא סרה ממנו תחושת מעמדו וייעודו כיהודי הגדול בדורו, כראש וראשון בעמו. כשם שהכרת שליחותו כאילו הגביהה את שיעור-קומתה כן הרימה גדלותו האישית את קרן העם. עם כל פשטותו המלבבת, הוא התהלך בתוכנו כשאדרת-מלכות פרושה על שכמו. באצילות דמותו וגדלות אישיותו נסתמלו כאילו הזכות והכושר של העם להוויה ממלכתית, לקוממיות. הוא זכה להסב סמליות זו למציאות, כשנבחר נשיא ראשון למדינתנו.

 

הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד⁹    🔗

נאום ראש הממשלה משה שרת בישיבת-הזיכרון בכנסת, ד' בניסן תשי"ד, אפריל 1954, למחרת קבורתו בזיכרון-יעקב

ימים אלה היו לאומה חוויה כבירה. רוח-בראשית נשבה על-פני הארץ. נצטלל זיכרון העם, נתעמקה הכרתו, והוא עמד מחדש על הנס הגדול והסוד המופלא של תקומתו. נתגלו להמוני בית-ישראל מקורות החזון והתחלות המאמץ אשר בזכותם ובכוחם נגאלנו. זכר הראשית שהייתה מִצער חיזק את הביטחון באחרית אשר תשׂגֶה. זוהר שחר-התנועה הבוקע מנבכי עבר האיר את אופקו הרחוק של העתיד. כאילו נתעלינו לפסגה רמה ממנה ניתן לסקור בבהירות מחודשת את הדרך הארוכה שעברנו ואת המרחקים שעודם לפנינו.

עשינו את חשבון עולמנו זה, מתוך התרוממות-רוח והתעוררות רבה, בזכותה של אישיות נערצת מימים עברו, אשר נתייצבה לעינינו מחדש במלוא שיעור-קומתה. התגלותו של אדמונד רוטשילד לפני שבעים שנה ומעלה באה כחסד גדול ונדיר של השגחת התולדה. כמאמר הקדמונים, הייתה זו התגלות של “יחיד הדור ופלאו”. כל פרשת-חייו וסיכום פועלו הם מופת חותך לתפקיד היוצר והמכריע, שלעתים נודע לאישיות בהיסטוריה. עמנו נתקיים דורי-דורות תוך סבל אין קץ – והוא הולך ונגאל בימינו תוך מאמצים עליונים וקורבנות אכזריים – בכוח אמונתם ומסירותם של המוני אלמונים. אבל עם זאת זכה עמנו, כמו בעבר הרחוק כן בעבר הקרוב, להקים מתוכו יחידי-סגולה, נועזי -חזון וגדולי-מעש, אשר בכוחם האישי חרצו גורל העם ופילסו נתיב חדש לעתידו הלאומי. כזה היה האיש אשר אתמול מילאנו את חפצו האחרון בהביאנו את עצמותיו למנוחת-עולמים באדמת ישראל.

שום יחיד דגול, ויהי רב-עלילה, אינו מופיע על במת ההיסטוריה לבדד ואינו מבצע שליחות בכוחו האישי בלבד. גם לא תמיד ראשון הוא האיש הדגול. אכן הבארון רוטשילד היה בודד בסביבתו הקרובה, אך בשדה-פעולתו קדמו לו נחשונים, שאילמלא הם ספק רב אם היה מתעורר מאליו לפעולה חלוצית יזומה בבניין הארץ. בין אם נענה תחילה לחלוץ הנעלה יוסף פיינברג, שבא אליו כשליח המתיישבים בראשון-לציון, או לרב הנערץ ר' שמואל מוהליבר, שהתייצב לפניו כנושא דברם של חובבי-ציון ברוסיה, הרי זכותו היא שנזעק לעזרת מפעל שכבר החל לפניו. היחיד הדגול קם להושיע לאחר שקדמו לו רבים בני-בלי-שם – רבים לפי מושגי הזמן ההוא – אשר על דעת עצמם ובכוחם הם יצרו עובדה ניצחת שחייבה אחרים למאמצי ישועה.

אבל בבואנו למצות את הערך ההיסטורי של השליחות שמילא אדמונד רוטשילד כיחיד בתולדות התיישבותנו ובגורל מפעל תקומתנו שנוצר על אושיותיה, הבה ננקוט אמת-מידה פשוטה בתכלית. הדרך הטובה ביותר לעמוד על חשיבותו של נכס היא להניח כי אין הוא קיים כלל – ולתהות על תוצאות היעדרו. הבה נשאל, איפוא, מה היה עולה להתיישבות של ראשית שנות-השמונים אילמלא קם “הנדיב הידוע” והיה לה לאב? התשובה פשוטה וחותכת: המושבות הראשונות שפירפרו אז בין החיים והמוות, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב וראש-פינה, וכן פתח-תקווה שעמדה כבר בגסיסתה וכמעט נעזבה מיושב, היו נידונות אז להרס ולחידלון. פירושו של דבר הוא, כי המפעל היישובי הכביר שהשתלשל ברציפות מאותן התחלות כושלות עם בוא ההתאוששות, ואשר שימש יסוד בל-יימוט ומנוף כביר-כוח להשגת עצמאותנו, לא היה, חלילה, בא לעולם בדור הזה.

הן נעשו בשנות השבעים של המאה שעברה ניסיונות-התיישבות בגליל העליון אשר נצמתו באבם ונמחו כליל. כזה היה ודאי גם גורלן המר של פתח-תקווה, שייסדוה יוצאי ירושלים, ושל מושבות העולים הראשונים מרוסיה ומרומניה, אילמלא באה התמורה המפתיעה במצבן עם הופעת הבארון כמציל. ואין זו רק מסקנתנו אנו כיום, כשאנו משקיפים אחורנית, ולאור הניסיון שצברנו, עורכים סך-הכל לתוצאות השלב הראשון בתולדות ההתיישבות של שבעים וחמש השנים האחרונות. זו הייתה הרגשתם הברורה של בני הדור ההוא. הצופה לבית ישראל באותם הימים, פרץ סמולנסקין, שעקב אחר ההשתלשלות מיום ליום, נתן ביטוי לאמת הזאת בדברים כדורבנות. כה כתב בעל “השחר” על “הנדיב הידוע”, בדברו עליו כעל אלמוני שזהותו אינה ידועה לו כלל:

הוא המייסד כיום אבן-הפינה לתחיית הגוי כולו וכל אשר ייעשה אך בעזרתו ייעשה. כי לולא קם לעזרה, כי אז אבדו בני המושבות, ושונאי ישראל פצחו פה לבשר כי תקנת ישראל אבדה.

אילו אך זו הייתה זכותו של אדמונד רוטשילד, שהציל את המושבות מהתמוטטות על-ידי מבצע יחיד של עזרה דחופה לצורך השעה, והניח לאחרים לצאת בעקבותיו ולשאת בעול בניין היישוב בהתמדה, היה קונה עולמו בדברי-ימי עמנו על-ידי המעשה הזה בלבד.

אבל הוא גרס אחרת. זעקת מתיישבי ראשון-לציון מזה ושידולי הרב מוהליבר מזה מצאו מסילות ללבו על רקע של חינוך יהודי, דבקות במסורת, קשר קדום של המשפחה עם ירושלים, אידיאליזם אישי עמוק, דמיון יוצר, ואולי אחרון-אחרון – חלומות משיחיים, תמוהים לכאורה, על החזרת מלכות-ישראל לישנה שניסרו אז בחללו של עולם וחדרו אפילו להיכל המחוטב של הספרות הצרפתית. התוצאה הייתה החלטה גורלית של אציל יהודי-צרפתי בן ל"ז, החלטה שנתקבלה על דעת עצמו בלבד, ליטול לידיו את מפעל בניין היישוב ולקבל עליו את האחריות האישית לעתידה הוה אומר, הוא לא הסתפק בהושטת עזרה ארעית וחלקית כעומד מהצד, אלא העמיס על עצמו את הנטל כולו כנתבע יחידי.

כך הוקם משטר ההתיישבות הבארוני, אשר לפי מושגי זמננו אפשר להגדירו כמוסד ממלכתי או כארגון לאומי בן-איש-אחד. התפקידים אשר קיבל על עצמו הבארון מרצונו ולפי תפיסתו הוא היו ממלכתיים במהותם: מימון רחב-ממדים, ניהול מרוכז ותכנון לטווח ארוך. בתנאי המשטר העותמני נתווסף על אלה עוד תפקיד חיוני ביותר: הגנת ההתיישבות מפני גזירותיו של השלטון המרכזי ושרירות-לבה של הפקידות הממשלתית המקומית גם יחד.

היסודות העיקריים של המשטר בראשיתו היו גאולת קרקע, ואגב כך חדירה נועזת לאגפי-הארץ המרוחקים, פיתוח החקלאות בהדרכת מומחים ולשם כך חתירה מתמדת להכנסת גידולים חדשים; יצירת תעשייה על יסוד החקלאות ולשמה; משמעת מוחלטת של המתנחלים לפקידות ממונה. הבארון הבין כי התיישבות יהודית לא תיכון על יסודות המשק הערבי הנחשל אלא היא מחייבת מהפכה חקלאית. את זו ביקש לבצע על-ידי מינהל מרכזי מחייב. במרוצת הזמן, תחת לחץ תביעות המתיישבים והביקורת הציבורית ולשם הסדרת היחסים המשקיים, העביר הבארון את הנהלת העניינים לידי חברת יק“א ואחרי-כן לידי פיק”א, אבל כל ימי-חייו הוא נשאר המקור לאמצעים ועד לזיקנה מופלגת היה הוא, במסגרת מפעלו, המנוף ליוזמה יישובית והרוח החיה שבה. תמיד דגל בעקרונות מוסריים ולאומיים ובכל ביקוריו הטיף להם: עבודה עצמית, שפה עברית, פשטות החיים, עזרת אחים ונאמנות למסורת. לא תמיד היו שיטותיו יעילות – לא בכפיית המשטר ולא בהטפה מוסרית – אבל תמיד היו כוונותיו טהורות, השקפת-עולמו שלמה ומאוזנת וחתירתו למטרה מלאה רצינות ולהט.

הוא לא היה מדינאי העומד בשער-בת-רבים. הוא סלד מכל פעולה מדינית פומבית. אבל עוד פחות מזה היה נדבן סתם. מלכתחילה, לא עזרה למספר יהודים נרדפים הייתה לנגד עיניו אלא הקמת בית להמוני עם, מושתת על יסוד כלכלי איתן, בראש וראשונה על עבודת-אדמה יוצרת. חזונו היה קיבוץ-גלויות. הוא לא הופיע כרחמן, אלא כגואל – גואל המוני-עם מגלותם ומרחבי ארץ משממתם. הוא האמין בכל חום נפשו ביכולת שניהם. אדיר חפצו היה להוכיח כי יהודים מסוגלים להפריח שממת אדמת אבותיהם ולהוות יסוד חקלאי מושרש, מבוסס ומתקדם. לא את הונו הפרטי בלבד הקדיש בממדים עצומים וברציפות ממושכת למפעל שהיה לאומי במהותו – מעשה שלא היה דומה לו בישראל ובגויים – אלא את כל נפשו ומאודו שיקע בעבודה שהייתה בעיניו מלאכת-קודש.

התנגשותו עם הרצל הייתה טרגית בשעתה, אם גם הבדלי-הגישות היו כה נוקבים שההסכמה ביניהם, אילו באה, הייתה מתמיהה יותר מהניגוד שנתגלע למעשה. אבל הוא האריך ימים עד כדי להודות, כי לא הבין את הרצל לאשורו. ומשעלתה התנועה הציונית אחרי הרצל על דרך-המלך של הגשמה הדרגית לאלתר, נתקרב הברון יותר להבנתה ולחיוב מטרותיה גם במדיניות. בימי הצהרת בלפור עזר בנאמנות לווייצמן ולסוקולוב ומאז עקב, תוך הזדהות נפשית גמורה עם ההנהגה הציונית, אחרי המאבק עם שלטון המנדט הבריטי. כשם שהכל נמנו וגמרו כי היוזמה היישובית שקדמה לו הייתה מתנוונת ונכרתת אילמלא חש לעזרתה בעוד מועד, כן הודה הוא בפה מלא, כי פעולתו היישובית הייתה נכנסת במרוצת הזמן למבוי סתום אילולא הדביקה אותה התנועה הציונית בתנופתה ההתיישבותית והמדינית. לבסוף נוכח לדעת כי לאמיתו של דבר מבטאת הציונות המדינית את חזונו הכמוס, שהיה כאש עצורה בעצמותיו כל הימים.

בשיחה עם נציגה המדיני של הסוכנות היהודית בירושלים, שנתקיימה בגן ביתו בפאריס בשלהי הקיץ של 1934, רק שבועות מספר לפני פטירתו, והוא אז ישיש ורפה-אונים, אך כולו דרוך לשמוע על העבודה הנעשית בארץ, מתפעל מההישגים וחרד לסכנות, אמר באוזני איש שיחו כדברים האלה:

קטני-מוח הם אלה החושבים כי כל כוונתי לא הייתה אלא לייסד מספר מושבות בארץ-ישראל. ידעתי היטב מלכתחילה, וזו הייתה שאיפתי, כי העבודה שאני ניגש אליה תביא בסופו של דבר לידי הקמת המדינה היהודית (L’Etat Juif). אבל שיטתי הייתה לעבוד בלי לקומם. נקטתי תמיד את הסיסמה של גמבטה ביחס לאלזס -לוריין: toujours, n’en parlons jamais!I Pensons -y

(הבה נחשוב על זאת תמיד, אבל אל-נא נדבר על זאת לעולם).

יש להניח, כי אז כבר הייתה כתובה צוואתו, בה ביקש להעלות את עצמותיו ועצמות אשתו לקבורה בארץ, במקום אשר הוא עצמו איווה לו לאחוזת-קבר.

מאז חלפו עשרים שנה. באו מאורעות-הדמים, המלחמה העולמית, השואה באירופה, המאבק בארץ, המערכה באומות המאוחדות, הכרזת העצמאות, מלחמת-השחרור, הנחשול האדיר של קיבוץ-גלויות, תנופת ההתיישבות ההמונית, וכל המאמצים והלבטים לביסוס מעמדה הכלכלי והמדיני של המדינה וכל בעיות הביטחון וקליטת העלייה שעודנו מתחבטים בהן.

אותו ישיש טהור ואציל לא פילל כי בהגיע מועד צוואתו להתמלא, יקבל שגרירה של ישראל העצמאית את ארונו וארון רעייתו מידי קהילת פאריס, אוניית-מלחמה ישראלית תובילם לחיפה, בטקס-מלכות יועלו הארונות אל החוף ונשיא ישראל ושריה ילוום יחד עם בנו וצאצאי משפחתו למקום-מנוחתם האחרון. ודאי לא העלה על דעתו, כי אותה מדינה יהודית אשר את החלום עליה נשא חבוי עמוק בלבו, בלי להעלות את שמה המפורש על דל שפתיו אלא בסתר ביתו – תעמוד על תלה לעיני השמש וקבל העולם כולו לקבל את ארונו למשמרת-נצח ותחת דגלה יורד ארונו אלי קבר.

הוא זכה במסעו האחרון יותר משייחל להשיג בדרך-חייו. אבל משאת הנפש הזאת הייתה תוכן חייו, ומפעלו שימש יסוד להגשמתה. השדות הפורחים, הכרמים והפרדסים השופעים פרי, היישובים המבוססים, הנוער החסון הגדל בהם ודגל ישראל העצמאית המתנוסס מעל כולם – הם עדות מפוארת כי חייו היו ברוכים וזיכרון-עולם הוא נחלתו.

העם עומד נפעם מאגדת חייו. ממרחקים ובכוח חזונו ויקוד לבו הבקיע לעצמו דרך למקום מרכזי על במת ההיסטוריה היהודית של זמננו. שלא ככל הדומים לו עשה את הונו ויוזמתו למכשירים כבירים בעיצוב עתיד העם, בהתאם לרצון העם אשר הוא עצמו נהפך לנושאו. בודד בתוך סביבתו, ובתחילה גם במשפחתו, הפך להיות אהוב ונערץ בקרב המוני ישראל. שימש מנוף ומשען נאמן למפעל הגאולה, מקור של נחמה ועידוד בסבל ובמאמץ. דמותו ודרך-חייו חיזקו את האמונה בנצח ישראל, כי יחזיר למכורה בנים נידחים בקצווי תבל ויצית בלבבות שנערם עליהם אפר זר את זיק ההכרה והגאווה היהודית. עתה נקשר זכרו לנצח בנופה המרהיב של הארץ אשר כה אהב ולה הקדיש את חייו. אכן הגיעה האגדה לגולת-כותרתה – לשם ולתפארת ולתהילה בתולדות עמנו עדי-עד.

 

יהושע חנקין¹⁰    🔗

מאמר שהופיע ב“דבר” במלאות לו 60 שנה, בט"ו בכסלו תרפ"ו, דצמבר 1925

לא סקירה מקיפה על חיי האיש ופעולותיו באתי לערוך. כוונתי רק למסור צירופי רשמים מאישיותו וכמה פרטים מעבודתו. עוד רחוקה העת לעשות סך-הכל – כי העבודה עודנה בעצם תוקפה.

לפני 44 שנה עלה בתוך משפחתו לארץ, בחור בן שש-עשרה. אביו היה אחד ממייסדי ראשון-לציון ומראשוני המתיישבים בה. גאים וקשי עורף היו גם האב גם הבן, ולא האריכו שבת במושבה בימי משטרו של אוסובצקי. המשפחה עברה מהכפר אל העיר, ליפו, ומחקלאות למסחר. הבן ניסה להתאכר מחדש בגדרה, מושבת הביל“ויים, אולם לאחר נישואיו לפני ל”ח שנה עם אולגה בלקינד, אחות ישראל בלקינד הביל“ויי ואף היא ביל”ויית בזכות עצמה, התיישב ביפו ישיבת-קבע.

את עבודתו הגדולה בגאולת הארץ החל חנקין לפני ל“ו שנה, בשנת תרמ”ט (1889) בקנותו – לפתע ובבת-אחת – שטח בן עשרת אלפים דונם מאדמת דוראן. אדמה זו עברה לידי “מנוחה ונחלה”, אגודת מתנחלים שנוסדה בווארשה, ועליה נוסדה המושבה רחובות. חנקין עשה את המעשה לשם מלחמה בספסרות-הקרקעות שהתחילה מתפשטת. משך את לבו גם המעשה הנועז כשהוא לעצמו – רכישת שטח גדול לייסוד מושבה חדשה. הידיעה על קנייה זו הטילה סערה בין פקידי הבארון שבארץ. מתוך צרות-עין בהתנחלות ה“חופשית” הציעה הפקידות לחנקין מחיר יותר גבוה, אולם הוא עמד בדיבורו ל“מנוחה ונחלה”. הוא גם ידע, כי הפקידות איננה להוטה אחרי התיישבות חדשה והיא מבקשת לתפוס בידיה את הקרקע רק כדי לא לתת דריסת רגל לאחרים.

מעשה זה קבע את דרכו של חנקין. גאולת הקרקע הייתה מאז למפעל חייו.

אחרי רחובות באה חדרה שאדמתה גאל חנקין בשנת תרנ"א (1891).

ומייד אחרי חדרה בא מפעל כביר ורב-מעוף – רכישת שטח גדול מאדמת עמק יזרעאל. אותה אדמת העמק, ההולכת ונגאלת ונושבת לעינינו משנת תר"ף (1920) ואילך, ואשר עוד טרם נגאלה כולה, חנקין עמד לקנותה כשלושים שנה לפני-כן. נפתולי הקנייה הזאת עוברים מאז כחוט-השני בתולדות חייו. מפעם לפעם היה הדבר מתקרב להתגשמות, ושוב היה שוקע ונעלם ונדחה לשנים.

כאמור, בתרנ"א נחתם לראשונה ההסכם עם סורסוק מביירות, בעל מרבית אדמת העמק, בדבר הקנייה. לתשלום דמי-הקדימה גייס חנקין את כל אמצעיו ואמצעי בני-משפחתו וגם לווה לא מעט. אולם ביפו נתארגנה קבוצת יהודים, אשר בעזרת איזה ארמני באו אף הם בדברים עמ סורסוק והוסיפו לו על המחיר – מעשה ישן, המתחדש גם בימינו. סורסוק חזר בו מן ההסכם הראשון. בקושי עלה בידי חנקין להכריחו לשמור בשבילו חלק מן האדמה – הקרוב לחיפה – ולתת לו תמורת השאר אדמה בגליל התחתון. מייד אחרי זה נגזר איסור על כניסת יהודים לארץ ובחיי היישוב בא משבר חמור. פודים לאדמה לא נמצאו – גם הבארון לא נענה – והזדמנות יקרה לקידום ההתיישבות העברית בקפיצת-דרך הוחמצה לשנים רבות. הסכום שהשקיע חנקין ברכישה הלך לטמיון. מעמדו הכספי נהרס כליל ושנים רבות נאבק עד שנחלץ מן המצר.

באו שנות עבודתו עם יק“א, אשר אחר-כך הוסב שמה בארץ לפיק”א. על-ידיו נרכשו בשנת תרס“א (1900) רוב האדמות של מושבות הגליל התחתון. עם הופעת הקרן הקיימת וחברת הכשרת-היישוב בתור גואלי קרקע בארץ בשנת תר”ע (1910), החל חנקין לעבוד מטעם מוסדות אלה – והוא עובד בשמם עד היום הזה. הוא רכש בשנת תרע“א את אדמת עמק הירדן – דגניה וכנרת. קנה את כרכור ושטחים אחרים בשומרון וביהודה. ולאחר כמה ניסיונות-שווא תקע סוף-סוף יתד לחקלאות העברית בעמק על-ידי קניית פולה (מרחביה) וחכירת תל עדס (תל עדשים) בשנת תרע”ג (1913).

המלחמה העולמית מצאתו בעצם רתחת העבודה, עבודת הכנה לקניית חלק גדול של העמק. ולא די שהמלחמה שיתקה את פעולתו בגאולת הארץ, אלא גם בו פגעה אישית באכזריות יתרה. הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של רדיפת הציונות על-ידי ג’מאל פחה ונידון לגלות. בראשונה עמד להישלח לסיוואס שבלב אנטוליה, אולם בקושטא עלה בידי הציר האמריקני, היהודי הנרי מורגנטוי, להמתיק את הגזירה, והוא נשלח לברוסה. שלוש שנים וחצי בילו הוא ואשתו (יחד עם ישראל ומניה שוחט) בעיר נידחת זו על חוף ים-השיש. אפס המעשה, הבדידות והתוחלת הממושכה לקץ המלחמה דיכאו את רוחו ורופפו את בריאותו. סוף-סוף עלה בידו לצאת מברוסה לקושטא ולהשיג שם רישיון לשוב לגליל, שהיה עדיין בידי התורכים. עם כיבוש הארץ כולה על-ידי הבריטים נתחדשה עבודתו.

הימים היו ימי החלומות הגדולים. הדמיון והשאיפה לא ידעו אז מעצור. נציגי היישוב עסקו בעריכת "פרופוזלס " (“הצעות” לממשלה הבריטית, בעלת הצהרת בלפור, ולוועידת-השלום בוורסאיל). ז’בוטינסקי היה אז המנצח על דעת הקהל בארץ. התקוות לישועה גדולה ולסיוע מדיני להתיישבות רחבה ומהירה מלכו בכיפה.

חנקין לא האמין בפיתרון שאלת-הקרקע בכוח השלטון ואת עניין הג’יפתליק של בית-שאן חשב להזיה. לא נתקבל על דעתו כי ממשלת המנדט תפקיע אדמה מידי בעליה החוקיים או המחזיקים בה, על מנת להעמידה לרשות ההתיישבות היהודית. את הדרך היחידה לרכישת שטחים גדולים ראה חנקין, כבעבר, בגאולת הקרקע מידי בעליה על-ידי קנייה.

הוא עבר באותם הימים בארץ ממטולה ועד באר-שבע וערך מפקד לכל המרחבים השוממים והאחוזות הניתנות להיקנות, כשהוא דולה מחדש מנבכי זיכרונו את פרטי מצבו המשפטי של כל שטח. כי אין כמעט אחוזה בארץ-ישראל, אשר לא נכנסה בזמן מן הזמנים לתוך חוג התעניינותו של חנקין, ומשנכנסה פעם שוב לא נעלמה מעינו הפקוחה.

אולם גם הוא שגה אז בדמיונות, ובתזכיר שהגיש להנהגה הציונית בתרע"ט (1919) הודיע כי אם יינתנו לו האמצעים, הריהו מקבל על עצמו לרכוש במשך עשר שנים שטח של 4 מיליונים דונם בארץ-ישראל המערבית ובעבר-הירדן. המספר היה מבוסס על רשימה ארוכה של שטחים ואחוזות בודדות בגלילות-הארץ השונים. וההתחייבות ניתנה מתוך אמונה גמורה כי בא יום גדולות, והאמצעים יימצאו.

את השנתיים שעברו עד שהותרה העברת-קרקעות רשמית בארץ (תר"ף – 1920) בילה חנקין בעבודת הכנה מאומצת של כמה חוזים מוקדמים. הקניות של אדמות מגדיאל וסביבותיה, הרצליה ועוד כמה שטחים בשרון הן תוצאה של העבודה ההיא. ובשנים ההן, בטרם ניתן ההיתר להעברות, עשה חנקין גם את המעשה המכריע, אשר חתך את גורל העמק להיות עברי בימינו.

בלי לשאול פי איש או מוסד, על דעת עצמו ועל אחריות עצמו, חתם חנקין על חוזה הקנייה של אדמת נוריס, חמדת עמק יזרעאל, ונתן לערובה שטר החתום בשמו. משיצר את העובדה, בא אל ראשי ועד הצירים וחברת הכשרת-היישוב והודיע להם: “כזה וכזה עשיתי. רצונכם – קבלו על עצמכם את האחריות לבצע את הקנייה. אם לא תרצו – אצא אני לחוץ-לארץ, אפנה לנדיבים בעם, למען תקום האדמה לנחלה לנו, ולבל יחולל שמי”. מעשהו של חנקין היה למופת למנהלי המוסדות.

מה הוא העמידם בפני עובדה, אף הם העמידו בפני עובדה את העומדים על גבם בחוץ-לארץ. הקפיצה הנחשונית נעשתה. החלה הפרשה המפוארת של גאולת עמק יזרעאל ויישוּבוֹ.

מעשה זה מלמדנו, כיצד תופס חנקין את תפקידו. להלכה וכלפי חוץ הוא פקיד, נושא משרה פעם במוסד יישובי זה, פעם במוסד יישובי אחר. אולם למעשה ומבחינת האמת הפנימית של הדברים, הוא בעל המפעל, האחראי למילוי התפקיד. המוסדות שבהם הוא עובד אינם בעיניו אלא כלים לאמצעי העם, המסייעים בידו למילוי שליחותו האחת והגדולה – גאולת הארץ. מבחינה זו שליט הוא בעומדים ממעל לו. תכסיסיו מכוונים כלפי שתי חזיתות – חזית בעלי-הקרקע שהוא שומרם לבל ישתמטו ויפלו בידי ספסרים, וחזית ראשי המוסדות ההתיישבותיים, אשר טבע האחריות שהם נושאים בה מחייבם לאיטיות ולזהירות מופרזת. והוא, האיש העומד בתווך, הנהו “רוח החיה באופנים”.

אחרי ארבעים שנות עבודה ותנועה בלי מרגוע, אש יוקדת תמיד בלבו של האיש, תשוקה לפעול גדולות בוערת בו בלי חשך, כוח דינמי כביר מבקש לו מוצא במעשה לאלתר, בפעולה מתמידה ומתגברת. ואין כאן רק עניין של יצר המעשה בלבד. בידי חנקין מרוכזות ידיעות ומצובר ניסיון, אשר אין להם ערוך, ואם יאבדו – לא יהיו להם שילומים. ברחבי זיכרונו, אשר קורטוב לא ייכחד ממנו, שמורים תלי-תלים של עובדות, מספרים ופרטים על שטחי-אדמה שונים וחלוקתם, מצבם המשפטי, שמות הבעלים והשותפים ויחסי משפחותיהם, המעצורים העומדים בפני חלוקת הקרקע בין בעליו והעברתו לרשות אחרת. נקודת-התורפה שבדבר, הסיבות לחשש ערעור על זכות הבעלים המוכרים מצד גורם שלישי וכו ' וכו '. ריכוז זה של הידיעות, הקשרים והניסיון בידיו דיו להעמיס עליו אחריות מיוחדת במינה לגורל הקניין היהודי באדמת הארץ.

חנקין הגיע לאותה דרגה של עבודת-מצווה, אשר למעלה ממנה אין. לא נותרו לו כמעט חיים אישיים מחוץ לעבודתו. כולו מכונס ומשוקע בה. אני יכול לצייר אותו לעצמי רק בשני מצבים: עושה את עבודתו, או חושב עליה. כי די להביט רגע, בשעת מנוחתו, על מצחו הגבוה ועיניו העצומות למחצה, כדי להבין, כי ענן-הכבוד של מחשבה מרוכזת שוכן על ראשו.

אילו באתי להגדיר במלה אחת את כישרונו, הייתי אומר, כי הוא בעיקר אסטרטגי: כישרון עריכת תוכנית והגשמתה, מזיגה נכונה של דימיון עם חוש-המציאות, תוקף-דעת והחלטה מהירה, אומץ-לב שאינו נרתע מפני סיכון, ועל הכל – הסגולה הברוכה לכוון את הצעד הנועז לשעת-הכושר.

ואולם נוסף על כישרונות יש לחנקין תכונות-נפש: רצון כביר, אמונה לוהטת ורוח גבורה אמיתית. מידת-גבורה זו, שלווה ואצילה, היא שהגדילה את כבודו וחינו בעיני הערבים מראשית פעולתו. הופעתו האמיצה – בודד ושקט – במקומות סכנה, הדרת-פניו היחידה במינה, מחלפות ראשו הארוכות, נזירותו המוחלטת מיין ומעישון – כל אלה נסכו עליו קסם מיוחד. מגע יום-יום במשך עשרות שנים רצופות עם הערבים לא טישטש אף כלשהו את דמותו והליכותיו כאיש-אירופה; קו זה מעיד כאלף עדים על אופיו המוצק. את נימוסי הערבים הוא יודע על בוריים, בשפתם הוא שולט בדיבור שליטה גמורה, אך אין הוא מתפאר באלה בחברת יהודים, כמנהג רבים מבני הארץ, ואין הוא מתגנדר בהם בבואו במסיבת ערבים. על הכל גדול כבודו בעיני הערבים הבאים איתו במגע בגלל היושר המוחלט שהוא נוהג בכל משאו-ומתנו איתם והשמירה המעולה שהוא שומר על כל הבטחה והתחייבות שהוא נותן, לקיימן באמונה.

חנקין הוא שקבע הלכות ויצר את המסורת לפיצוי האריסים המפנים באחוזות הנקנות מקום למתיישבים היהודים. ועוד לפני הרבה שנים חזה חנקין מראש, כי עתידים אנו להגיע בדרך רכישת הקרקע עד הצורך לקנות קרקעות מיוחדים כדי ליישב עליהם את האריסים הערביים שעיבדו לפני-כן את השטח שרכשנו.

בכל עבודתו אינו מסיח את הדעת לרגע ממטרתה הסופית. עם כל התמכרותו לגאולת הקרקע אין הוא רואה אותה כתכלית בפני עצמה, אלא היא בעיניו אמצעי למטרה – להנחלת הארץ לעם עובד. אמונתו הניצחת בחקלאות עברית עובדת ומסירותו לקניין הלאום בקרקע פועמות בו תמיד, מחיות ומכוונות את מעשיו. ימי גאולת העמק היו לו ימי אביב חדש בחייו והתגברות הספסרות בשנה האחרונה עכרה את רוחו.

אולם הוא לא יחת ולא יירתע. כל הגלים והמשברים שעברו עליו לא כפפו את קומתו החסונה. מרחבים שמצאם שוממים נרכשו על-ידיו ונושבו לעיניו זה אחר זה. באשר עבר שם פעם רכוב על סוס, בא יום ונסע בעגלה, והנה עכשיו – במכונית. שכבות על שכבות של מתיישבים השתקעו לעיניו, עברו מחיי בראשית והתחדשות להווי אפור של חיי יום-יום. והוא עודנו הולך בראש המחנה הכובש, בקו הראשון של חזית ההתיישבות, ועיניו צופיות למרחוק.

 

יהושע גורדון¹¹    🔗

בעקבות דברים באזכרת יום-השבעה במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, ביום ב' בחשוון תש"ב, אוקטובר 1941

יהושע גורדון התהלך בתוכנו כאחד מיחידי-סגולה במזיגת היסודות שבו. עממיות יהודית עסיסית עם תרבות מערבית רחבה חברו בו יחד והתלכדו לשלמות אנושית מפליאה. הוא היה ספוג מסורת יהודית בכל יישותו, ועם זה היה בן-בית בהיכלי הספרות והאמנות של אירופה, אמון על ההשכלה הרוסית, הגרמנית, האנגלית. כשם שאירח לחברה עם “שועים ורוזנים” של אומות-העולם, תוך שליטה גמורה בגינוני טרקלין, מקפיד כחוט-השערה על כל דקדוקי הנימוס המקובל, כן נכנס באותה הקלות ותוך טבעיות שובה-לב לשיחת-חולין עם פשוטי-עם בישראל. עם כל ארשת החשיבות החיצונית והליטוש המבריק שבהופעתו ידע לגשת לכל יהודי פשוט כגשת איש אל אחיו, בין אם היה זה חורש שדהו, נוטר בודד על משמרתו, סבל מעדות-המזרח או עולה חדש בא-בימים מפולין או מגרמניה הנאבק קשה על קיומו בארץ. איש הטעם האמנותי והעידון הדק, הייתה אוזנו קשובה תמיד להלמות הלב הטוב גם מבעד למעטה אפור ומגושם.

האמנות הייתה נשמת חייו. את מיטב שנות-נעוריו בילה בעולמות עליונים של שירה, ציור, נגינה ותיאטרון. בעצמו לא היה משורר, אף לא צייר, אף לא מוסיקאי. אומנם ניסה כוחו בשחקנות, אך לא החזיק מעמד על הבמה – אפשר משום שכל הסתגרות בדי אמות של מקצוע הייתה זרה לרוחו. חתך להקיף את כל גילויי היופי הטבעי והאנושי, תמיד חי בספֵרות אלו של אצילות רוחנית ולא חדל להפליא את ידידיו בבקיאותו המופלגת ובהבחנתו הדקה לגבי כל יצירה אמנותית שנקרתה לפניו – בין אם היה זה שיר עברי חדש או סונטה קלאסית או תמונה נדירה. היה איש-עבודה נאמן, קפדן ומתמיד גדול במילוי חובה, ועם זה היה אמן של שעות-הפנאי וידע למצוא זמן לקריאת ספר, לשמיעת קונצרט, לביקור בתערוכה של צייר, להסתכלות בנוף קוסם.

בהנאות אלו ביקש תמיד לשתף אחרים. לא ידעתי נהנה כמוהו מההזדמנות להסב נחת-רוח לידידיו, אם על-ידי קריאת פרק משלום עליכם באוזניהם או מזירוזם לא להחמיץ קונצרט משובח או מהגשת מתנה לחבר שתהא יעילה ואמנותית כאחד. ואכן היה אמן בבחירת המתנה, אמן בזימון רעים למסיבה, אמן בהסברת תוכנה של יצירה – אמן של יחסי-רעות. לא היה נעדר שיגיונות. יש והטריד, יש והכביד, אך תמיד מאהבה, מתוך שפע של טוב-לב, מתוך עודף של נדיבות.

היה כמעיין המתגבר של רוח-לצון – אמן הבדיחה היהודית ושליט במכמני ההומור של אומות-העולם. שיחתו הייתה תמיד מתובלת בהלצות, שזורה סיפורי-מעשיות, משובצת באמרות שנונות. נשמת השחקן שבו הייתה מתגלה בכל סיפור ובכל הלצה שהשמיע. בספרו סיפור היה כמציג מחזה. נסיעה בחברתו הייתה הופכת לסרט נע של תמונות הווי יהודי, דברי-תורה, חידודי פלפול, בדיחות עממיות, הלצות של גויים. ובעוברו על-פני יישובים ומפעלים לא היה מחמיץ הזדמנות להגיב על המתרחש והמתחדש בתוכם ועל-ידי ניב אחד קולע היה מתאר עולם מלא.

תרבותו נראתה קלה ומבריקה, אך היא לא הייתה שטחית. הרוחניות הייתה לו צורך-חיים. הוא קרא תמיד, קנה תמיד דעת. לא היה יושב אוהל שקוד על תורתו. תמיד היה מעורב עם הבריות, נתון בתנועה, מרבה מגע עם חוגים מחוגים שונים, משוטט על-פני כל שטחי-החיים. אך יחסו לעניינים ולאנשים היה של תלמיד-חכם, של איש-תרבות. ידע להעריך את הרוחני, את המקורי, את היצירי שבכל אדם ובכל חברה. בעת ובעונה אחת התעניין בחקר קדמוניות הארץ והיה דרוך לכל חידוש בתהליך בניינה. בלי שיהא בעל-מקצוע רכש ידיעה רחבה בארכיאולוגיה, עקב בדבקות אחר כל תגלית וידע להחיות בהסברתו שרידי קדומים כאילו היו חיים לעיניו. בעוברו על-פני מקומות שהיו בימי-קדם גיא-חיזיון למאורעות כבירים, הפך בשיחתו את הנוף הדומם לדרמה חיה ורוטטת. עם כל זה לא נעלם מעיניו שום גילוי של כושר יצירה מעשי במשק הלאומי המתהווה, שום כיבוש בחיי-התרבות המתחדשים – כל מוצר חדש בתעשייה, כל גידול ותהליך חדש בחקלאות, כל הברקה חדשה באמנות. ראייתו הקיפה גדולות וקטנות גם יחד. תמיד הייתה מצויה בכיסו דוגמה של איזה מוצר חדש ומפתיע. היה שולח לידידיו ביכורי כל פרי חדש שנתאקלם בארץ. וזכורני באיזו התפעלות הצביע על אמצאתם של יהודים פשוטים להרכיב צמיגי-גומי על אופני עגלה קטנה רתומה לחמור. תמיד היה תוסס ונוצץ, ער ונלהב, מאוהב בחיים, מאמין בעתיד, מלמד זכות בהומור סלחני על שגיאות וחולשות ותקלות, שופע חום וחיבה.

ואיש-שעשועים זה, שהיה מרחף תמיד בעולמות רוחניים להנאתו, היה כולו רצינות וחומר-הדין בעבודה אשר עשה. אומנם גם בה ידע את סוד הצורה הנאה, המסגרת המחוטבת. אך אלו לא באו לקפח את העיקר – אלא רק לשוות לו דמות לוקחת-לב. שנים ארוכות עשה בשירות המפעל הציוני. הניח יסוד למשטר קבלת העולים בחופי הארץ, לארגון מחנותיהם וראשית קליטתם. בתפקידו כמקשר הסוכנות היהודית עם הפקידות הבריטית, עם שלטונות המשטרה והצבא של משטר המנדט, עשה גדולות. בשביל רבים מהזרים היה השם יהושע גורדון סמל כל הטוב והחיובי, הנעים והמלבב, שבמפעל היהודי. איתו הייתה תמיד לשון משותפת, ממנו אפשר היה תמיד לקבל הסברה מעניינת ומתקבלת על הדעת. הרבה אורחים אנשי-שם ראו את הארץ באמצעותו ולמדו להכירה ולהבינה מפיו. היה קצין-קשר בחסד עליון – נאמן בלי גבול לעניין הטעון הגנה והסברה ועם זה מחונן בחוש דק לגבי מושגיהם ויכולה קליטתם של אנשי-שיחו.

פורענויות שנות תרצ“ו-תרצ”ט היו לו תקופת התגלות הדשה. בתקופה זו הפך לאחד האישים המרכזיים בחזית הגנת היישוב. משטרת היישובים היהודיים וחיל-הנוטרים בכללותו – זו המסגרת החוקית היחידה של כוח-ההגנה העברי שלא הייתה למעשה אלא החלק הנגלה של ארגון-ההגנה הנסתר – היו פרי רוחו היוצרת, כישרון האמצאה הארגונית שבו נתברך ומסירותו השקודה לדבר ההגנה שעמד גם באותם הימים ברום עולמו של היישוב. צעד-צעד ושלב-שלב הוא פיתח ועיצב את הכוח יקר-הערך הזה, כשהוא פועל במגע הדוק עם מפקדת-ההגנה שבמחתרת מזה ועם השלטונות הזרים מזה, נהנה מאמונם של שני העולמות ועושה בלהטיו כדי שלא להסתבך – כדי לא להיכשל ולא להכשיל, אלא לקיים את שתי הזיקות שלכאורה סתרו זו את זו, אבל צירוף שתיהן היה הכרחי לביטחון היישוב. את מיטב כישרונו השקיע במאמץ זה להלך במאוזן על-פני המישור החלקלק. הוא ידע היטב את הדרוש ולמד היטב את האפשרי וחולל נפלאות – לפי המושגים והנתונים של אותם הימים – בהתאמתם זה לזה, על-ידי המצאת דפוסים ושיטות שישיגו אישור השלטונות ועם זה יבטיחו את צורכי הביטחון על דעת מפקדת-ההגנה. עם פרוץ מלחמת-העולם התמסר בכל חום-לבו לארגון תנועת ההתנדבות ליחידות היהודיות והאמין באמונה שלמה ותמה, כי סופה להביא לידי יצירת הצבא העברי.

בחייו הפרטיים היה גלמוד. אושר חיי-משפחה לא היה מנת-חלקו. עם כל היותו איש-רעים חביב על רבים, מקובל בחברה, נשאר אדם בודד. את רוחו הטובה ואת נפשיותו הכנה שפך על יחסיו עם ידידיו, עמם ועם ילדיהם, מהם האציל גם על יחסי-העבודה במוסד אשר כיהן ובארגון העממי הגדול שהיה למעשה אחד מעמודיו. בענווה ובמסירות קיבל עליו מרותם של צעירים ממנו, הודה ביתרון סמכותם האישית ללא קושי והעניק להם בשפע את חסד ידידותו הנאמנה. ועם כל חבריו לעבודה, לרבות הכפופים לו, חתר ליצור יחסי ידידות אישית והצליח בעבודתו המשותפת רק עם אלה שידעו להוקיר את תכונות נפשו והחזירו לו ידידות.

הוא נפל בריתמתו – בחשכת הלילה, בחדר קטן במלון – בעיצומו של מאמץ להרחיב את מסגרת ההתנדבות, עליו ניצח אז בתל-אביב. לא זכה לראות את מדינת ישראל על תִּלה ואת צה"ל במלחמתו ובניצחונו. לא ניתן לו אפילו לחזות בקום הבריגדה היהודית, זו הבבואה הראשונה של צבא עברי בחזית, אליה כה נשא את נפשו. חלקו הענו אך הממשי בבניין כוח-המגן של ישראל שמור בלב כל אלה שראוהו מוסר נפשו על מלאכת-הקודש הזאת, ומעל לכל ייזכר כנפש יקרה, כאיש רצוי לרוב אחיו, כדמות יהודית ואנושית נלבבת וקורנת.

 

זאב סמילנסקי¹²    🔗

רשימה שפורסמה ב"דבר" בשבעה למותו בכ"ב בטבת תש"ד, 18 ינואר 1944, בשם "מורי העברי הראשון"

לפני ארבעים ושלוש שנים, בבוקר סתיו צונן ובהיר, באחת מערי דרום רוסיה, נכנס צעיר יהודי לבוש חולצה מַלוֹרוסית רקומה לתוך חדר מלא יהודים קטנים ואמר בקול רם ומצלצל:

“זה – שולחן! זה – כיסא!”

לתנופת ידו ולברק עיניו ענו ארבעים נערים במקהלה:

“זה שולחן! זה כיסא!”

המהפכה העברית החלה.

אל השולחן והכיסא נצטרפו לוח וארון, קיר, רצפה ותקרה, דלת וחלון, ספר ועט. מן החדר אל החצר, אל עצי הגן, אל תכלת הרקיע, מעלה ומטה והרחק, עד הארץ הטמירה שמעבר לים, ממנה בא המורה הפלאי.

העולם כולו פשט צורה ולבש צורה. כתינוקות שאך זה ניתן הדיבר בפיהם היו הנערים בני השש. חדשה וצעירה צילצלה באוזניהם שפת הקדומים. עולם ומלואו – מחדש ובעברית!

“אדוני המורה, מה זה? אדוני המורה, מה אני עושה? אדוני המורה, מה הוא אוחז?”

אדוני המורה, אדוני המורה…

בעיר רוסית וברחוב רוסית ובכל יתר השיעורים בבית-הספר רוסית – מסלול ושיגרה וחולין. אך בשעות אלו, עם העלם בהיר-העיניים, מהירה תנועה ואמיץ-התנופה – יקוד ולהט ושיכרון-יצירה. כאן מתחדשים מעשי-בראשית ועולם נברא במאמר-פה. במשובה מתהוללת, באש מתלקחת, בסערת חדווה נכבשת הצעירה שבשפות, זו הקרויה בסדר-השיעורים בשם המשונה “העברית העתיקה”. כל שיעור – כמערכה: תרועות-שופר ושעטות סוסי-קרב ושירת-ניצחון. הלאה נכר! הלאה טמיעה! תחי המהפכה העברית!

“עברים אנחנו, עברית נדברה” – שרה הכיתה המאושרת.

כל שיעור – התאהבות חדשה במורה ובשפתו, בחמדת עלומיו ובעוז ניבה.

אדוני המורה, איכה זקנת, איכה נדמית! האותך אלווה למנוחות? מה מוזרים רחשי-הלב. בניך ונכדיך, אף בני תלמידיך, אמונים עלי עברית משדי אמם והיא חלבם ודמם – אך מי יתנני שוב ילד לפניך ועלזנו יחד על כל מלה עברית, נוצצת לפנינו בזיו חידושה, כפנינה ממצולות משינ וּה, כמרגלית הרימונו מעפר.

יזהיר זכרך בלבי, אשר לעד חתמת בו את ברית השפה העברית עם שמש, נעורים ויופי.