מאמרים מן העזבון – חקר מלים / ח"נ ביאליק

 

זרז, מתן    🔗

זרז – תרגום חָגר (זרזיר מתנים), ומזה זָרִיז בל' חז“ל – אזור חיל, איש שכחו במתניו. וכן “חָרוּץ” מל' “חֻרצין” – מתנים בארמית, ובעברית – “חֲלָצַיִם”, בחלוף למנ”ר, ומזה “הֵחלצו חושים”, “עצמותיך יחליץ”, הוראת שתיהן היא כח אקטיבי, מהירות במעשה, של “קום ועשה”.

ומן השם "מתנים " נגזרו פועל ותואר להוראה מהופכת: הַמְתֵּן, מָתוּן, שפירושם כח עצור, התאפקות, משול ברוח, כלא הרוח, כבוש היצר, שב ואל תעשה, כח פסיבי, פנימי.

שני השרשים האלה (זרז ומתן), שהם הפוכים לכאורה בהוראתם הגלויה, – סודם הנעלם, הנפשי, אחד הוא: כח פנימי מוסרי, אם בצורה של התגברות על העצלות ואם בצורה של התגברות על הבהילות והפחזות, בין כך ובין כך שניהם הוראתם התגברות האדם על עצמו.

בָּדֹק, בֶּדֶק

הפעל בדֹק, שבא בלשון חכמים להוראת חפוש ובחינה, בִּקוּר ועִיון, מוציאים אותו בעלי השרשים מן השם בֶּדֶק, שבארמית, וכן בעברית ענינוֹ בקיע, פֶּרֶץ (בדקא דמיא, בדקא דאתא לבדק הבית) וכדומה, ויהי אפוא פירוש הפועל “בדק” – בִּקור והבחנה בדבר לראות, אם יש בו פרץ או מום או שאר פחתת, טבעית או מוסרית, אם אין.

הדוחק שבדבר גלוי לעין כל. ראשית: מה ענין בדק – לפרץ? והשנית: כיצד נגזר משֵׁם, שהוראתו “פרץ”, פועל, שהוראתו בקור ועיון, ואפילו אם בקור זה מיוחד רק להבחנת דבר מצד שלמותו או פחיתותו, כלומר מצד היות בו פרץ או מום אם אין? היעלה על הדעת לבנות למשל מן השֵׁם פרץ או בֶקע או סדק וכדומה מן השמות בעלי הוראה כגון זו – פועל להוראת בקוּר?

לדעתי גם השם וגם הפועל ענינם אחד ויסודם אחד, ויש להם אח בעברית, הוא השורש: “פקד”, שבעצם נסתעף ונתפצל ממנו ע"י הפוך אותיות וחלוף אותיות (שני עיקרים גדולים אלו בהתפתחות השרשים והסתעפותם זה מזה) – גם השורש "בדק ".

הפועל “פקֹד” – הוראתו, כידוע, בחינה (בחנת לבי פקדת… תהל' י"ז, ח), בקור (ופקדת נוך, איוב ה', כד), וביחוד, בִּקור וראִיה, אם אין חֶסֶר: פקדו נא וראו מי הלך מעמנו, ויפקדו והנה אין יונתן (ש“א י”ד, יז). בזה נשתלשלה לו לפועל הנ"ל הוראה (טפלה) על עצם החסרון, שעומדים עליו אחרי הבקור והעיון: “ולא פָקדנו מאומה” (ש“א כ”ח, טו), וביחוד בנפעל: “ולא נפקד ממנו איש” (במדבר ל"א, מט) ובשאר מקומות לרוב.

השורש “בָּדֹק” בשתי הוראותיו, שיסודן אחד, דומה אפוא ממש לשורש “פָּקֹד” בהוראותיו השתים גם הוא. שימו נא בשלשת המקראות הראשונים, שהובאו למעלה לדומא, את הפועל “בדק” במקום “פקד” וראיתם, עד כמה עולים הם בד בבד, ועד כמה יהיה נאה למקומו.

הפועל “בָּדֹק” שוה אפוא ממש לפועל העברי הנקי “פָּקֹד” – כלומר בַּקר; והשם “בֶּדֶק” יהיה נגזר ממנו בהוראתו הטפלה, המסועפת, כלומר: חֶסֶר ופחֶתת, שעומדים עליהם אחר בדיקה ובקור. שם כזה לא נגזר מן הפועל העברי הטהור: פָּקֹד, וכן לא נמצא לפועל “בדק” הוראת החסרון כמו לשורש “פקד” הנ“ל, ובכל זאת גלוי לעין כל – שענין שני השרשים הנ”ל אחד, ואחים גמורים הם, וכפי הנראה קבלו הפועל “בדק” והשם הבנוי ממנו את התיחדותם העצמית בלשון הארמית, ושבו אח"כ בגון המיוחד להם אל העברית המאוחרת, או שהם בני מִדְבָּר (דיאליקט) גלילי מיוחד, במקום שהחליפו את המלה פקד, רבת ההוראות, במלת “בדק”, שהיא בעלת הוראה מחותכת ומובדלת.

והוא מה ששנו במשנה ישנה, שלשונה קרובה יותר ללשון העברית הנקיה: “שמאי אומר: כל הנשים דין שעתן, והלל אומר: מפקידה לפקידה” – כלומר מבדיקה לבדיקה.

והיא ששנו חכמים: הנוה היפה בודק (מדרש בראשית רבהנ', יא) – כלומר פוקד ומבקר את הגוף ומגלה מומיו וחסרונותיו, עדה"כ: ביום פקדי ופקדתי…

הַקֵז

שרשו “נקז”, שהוא בארמית תרגומו של “קַפִּץ”, ובהפך אותיות: “זַנֵק” – “יזנק מן הבשן” – יקפץ; ובלשון חכמים: “דם שזנק מן המכה” – שנזרק ופרץ בכח; ויהי ההפעיל “הקז” – פירושו הקפץ והתז את הדם מן העורק המחותך. ומזה גם “זרק” בחלוף למנ“ר (זלג, זלח), וגם “זקר” (“שיבה זרקה בו” – זקרה, קפצה), ואולי “זקן” (דקן אר') יש לו ג”כ יחס לשורש זה – צמיחה ופריצה, וגם דקר, דכר (בארמית) זכר, סכר, סגר, זרח, ויש לצרף לזה גם “זכר” – שענינו דקירה וחריתה, שכן עשו חריצין לזכרון.

 

רבק, בקר    🔗

רבֹק – אָח לשרשים: רָבֹץ, רָבֹעַ (שהבהמה שוכבת על ארבע), וכידוע חלופי ע‘, צ’, ק' (שיסודם בשנויי המבטא וההברה במדְבָּרִים הגליליים) מצויים מאד בעברית וארמית וערכם רב בהסתעפות השרשים (פרק, פרץ, פרע; ארץ, ארעא, ארקא; חמץ, חמירא, חמיעא). ויהי אם כן “עגל מרבק” = עגל מרבץ, כלו', שמחזיקים אותו כלוא במרבץ, כדי להלעיטו ולהמריאו. וכן צאן שנכנסה לרבקה = לרבצה. וכן השם הפרטי: רִבקה-רִבְצָה, שם שאול מחיי הרועים, כמו שם “רחל”, וכן שם “לֵאָה” – צאן נהלאה, נלאה.

האין השם “בקר” בא מן “רבק” בהפך אותיות? אמנם השערה רחוקה היא. ויותר מתקבל על הלב וקרוב לאמת, מה שאמרו בו בעלי הלשון, שהוראת בקר – פרץ ונגח, כמו “פְקַר” “בְּקַר” בארמית, שענינם פרץ ופרק. ומזה הפקר (= הבקר) בית דין. ומזה גם “בֹּקֶר” – שענינו בקיעת קרני השמש ופריצת אור היום בצאתו. וכן השרש “נגֹהּ” אח הוא לנגֹח – ושניהם קרנים להם.

 

עיר, עירין קדישין    🔗

המלה הארמית “עיר” למלאך מוציאים אותה בעלי השרשים משרש “עור”, כלומר עֵר בלילה, שומר ונוטר. לדעתי אין זה אלא דוחק. האמת היא, שפירושה “צִיר”, כלו' שליח, מלאך. ואין כאן אלא אות עי“ן ארמית תחת צד”י עברית, חלוף זה הנהוג בשרשים ומלים למאות (צאן-עאן, רצה-רעה, ארץ-ארע, עץ-אע, וכו' וכו' עד אין שעור. וכן הוא גם בעברית: עָרֶךָ-צָרֶךָ, ועוד).

 

קבץ (כול, קוץ), קפץ, קמץ, קמע, קמט,    🔗

 

קפד (צפד), קפז, (עפץ?)    🔗

השרש קמע – הוא אח לקמץ, בחלוף צ' לע' המצוי בשרשים המשותפים לעברית וארמית, ומזה הפועל “קומעה לו תפלין”, “סנדל, משיִקָמֵעַ” – לשון קמיצה וקמיטה, מלאכה אמורה על-פי רוב אצל מעשה כלי עור מעובד, ובין האמנים האמורים בעור (בורסי ועבדן) נמנה גם “המקמץ”, וכן נאמר אצל עבוד קלף וגויל “עפיץ קמיח וקמיע”.

ואם כן, השם “קמיע” – יסודו עברי, ופירושו “קֶמֶט”, פסת קלף או נייר קמוצה וקמוטה ומקופלת באופן ידוע לכסות על ההשבעה או הלחש הרשום בו, או כדברי המפרשים “קשר”, כלומר קלף מקופל ומקומט מעין "גט מקושר ", "קשר המוכסים ".

וכן המלה “קמעא, קמעא” – פירושה “קומץ, קומץ”, והיא היא המלה “לקמצים” האמורה אצל יוסף.

ויש לשים לב אל הקרבה הפוניטית בין משפחת השרשים הנ"ל למשפחת: עץ, עמץ, עצם, אמץ, צמד, צפד, צמת (בהוראה הארמית כנס וקבץ), צם, צמם, צמצם.

 

רמז, רמץ, רמצא, רזם, רשם, רצם, צרם    🔗

“רמץ " בארמית פירושו דקירה וצריבה בעוקץ, בדבר חד, במסמר, לזרז ולעורר הרגשה, ומזה “רמצא” – מסמר חד, ו”רֶמֶץ" – אפר חם ורותח, שכווה וצורב, ומזה “דלעת רמוצה” צלויה באפר חם.

אין ספק שהשורש “רמז” אח ל“רמץ”, כלומר עורר וזרז שׂימת לבו של איש על-ידי דקירה באצבע וכדומה, מעין הדרבן לבהמה, ואח“כ הושאל גם לרמיזת עינים ושאר אופני זרוז ע”י אמצעי באופנים יותר דקים ומופשטים. ובערוך דַלמן מובא הפועל “רמץ” בהוראת רמז, ואיני יודע מקורו.

אם השרש “רזם” (ירזמון עיניך) הוא הפוך אותיות רמז – אפשר, וגם “רשם” – הפוך אותיות – ענינו חריתה וחקיקה. תרגום “שַׁבֵּץ” – רמץ, שענינו דקירה וחקיקה לשם מלואת אבן. ומזה נסתעף גם צרם אוזן, נרצם הסנדל?

 

חלה, חלא, באש, אבש, עבש, עפש    🔗

את הִתּוך היסודות והפרדתם ע"י חלודה, רקבון ועפוש ציין העברי במלים, שהוראתם מחלה:

א) חֶלְאָה – חלודה העולה על פני המתכת (שמקדירה את מראה ונותנת לה פנים חולניות), והיא משמעותה הגמורה של מלה זו במקרא, ולא כפירוש המקובל; עי' יחזקאל כ"ד, ו, יא. ומזה בלשון המשנה: "יורה שהחליאה ", כלומר שהעלתה חלודה; והרוחנו בזה שם ופועל עבריים למושג זה, שעד עכשיו השתמשו לצרכו בשרש “חלד”, שחלודת המתכת היא חליה ותחלת קלקלתה.

ב) באשׁ – (סרח) הוא התרגום הארמי של “חלה” (“אביך חולה” תרגומו “באיש”), ויעש באושים – נובלים ומצומקים, חולניים וכחושים, ומזה יסתעף

ג) אָבשׁ – הפוך אותיות מן “באש”, ומזה במשנה: האבושים ת' ה“באושים”, מין גרוע של ענבים, ומזה

ד) עָבֹש – “עבשו פרודות תחת מגרפותיהם”, ומזה בחלוף אות

ה) עפש – התעפש, עִפּוּשׁ.

הצד השוה בהם – רקבון, שהוא סמן מחלה והתפרדות היסודות. יש לבדוק, אם אין להשם הארמי “חלא” (“חומץ”) איזה יחס לשורש “חלה” הנ“ל, שהרי גם החמוץ הוא תולדה של הִתוּך, וכן הוראתו השניה “מתוק” – אולי יש גם לה איזו אסמכתא וקורבה לכאן. וצ”ע.

 

עקב, עקף = קבע, קפח    🔗

כל אח עקב יעקב, ויעקבני, בעקבה, והיה העָקֹב, עד מתי אתה עוקב עלינו (גם “עוקף עלינו”) את המקראות, בעקיפים, עקף עליהם את הדרך, ומזה עָקב-עכב – אחז בעקב, סבב בערמה לשים מעצור – ובהפוך אותיות “קבע” – וקבע את קובעיהם נפש, במה קבענוך, ובחלוף אותיות בלשון חכמים – “קפח”, “אין הקב”ה מקפח שכר", אקפח את בני.

השורש "קָבֹע " במשנה, שהוראתו לשון קביעה והעמדה – האין גם הוא מהופך מן “עָקֵב”, שהוא מקום העמידה של רגל, הבסיס (או הפוך אותיות מן עכב), ומזה “קֻבַּעַת” – זו הבאה באחרונה, בסוף, שמתישבת ומָעמֶדת בתחתית הכלי מן המשקה. ואם מן עַקֵב = עכב – הרי יהי פירושו דבר שמתעכב ועומד.

 

כרח = כרע, הכרע = הכרח    🔗

הכרֵע – הפל על הברכים, נַצח (מי שגדול בכח או בכובד על חברו – מכריעו, ומזה הכרעה בכף מאזנים) ובחלוף ע' בח' – הכרח, ומזה “בעל כרחך”. ולא עמדו על זה בעלי השרשים. ונמצא גם בדברי חכמים “והכריעוֹ לומר כדברי פלוני” – ת' והכריחו.

 

בדל, דבל, לבד    🔗

בדל – הוראתו ידועה ויסודו “בד”. ובהפך אותיות הוראתו הפוכה: דְבֵלָה – פירות שהיו נפרדים ונעשו מחוברים ומדובקים יחד. וכן “לָבוּד” בלשון חכמים ענינו מחובר. וכן “לֶבֶד” צמר מחובר ומדובק יחד ע“י כבוש וכדומה. ואעפ”י שבכולם אפשר אין הלמד מן היסוד, אעפי“כ לאחר שהשליש השורש ונקבעה הוראתו – לא רחוק הוא שנתפצל בהפוך אותיות להוראה הפוכה. ואולי יש להסמיך לזה את השורש “לבט” – “יִלָבט”, “נתלבטנו”. ודו”ק.

לוּא – שמושו במקום “מוטב, נוח” התלמודיים, שאין כנגדם מלה מקראית אלא. “לוא הואלנו ונשב” – נוח ומוטב היה לנו שנשב. “לוא החרשתם” – נוח לכם שתחרישו. “לו ישמעאל יחיה” – עד שאתה מבטיחני הבטחה רחוקה, נוח לי שישמעאל, שכבר ישנו בעולם, יחיה לפניך. לו ישטמנו יוסף – מה יהיה אם ישטמנו, אפשר, אולי.

סוסים מוזנים (קרי מיֻזָנים) מַשְׁכִּים (ירמיהו ה', ח)

מַשְׁכִּים – תואר היחס רבים מן מֶשֶׁך, שע"פ, כמו “פַּרְצִי” מן פרץ. וכפי הנראה, היו סוסי משך (כמו סוסי מצרים, או סוסי ערב וקדר – זה האחרון בא גם בהקבלה למשך: “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר”, וע' ברא' י‘, ודה"י א, א’, ה, יז, ואולם רוב משך שבמקרא בשאר מקומות מבני יפת הוא) מצוינים במזגם החם וביפים.

אח“כ מצאתי, שכן פירש הראב”ע.