פורסם ב- 27.2.47 ב“הבוקר לילדים”
שיר הושר בארץ:
"קדרו קדרו פני השמים
ורוח עז נשב;
קבלו, קבלו, הרי אפרים,
קרבן צעיר חדש".
"קבלו, קבלו, הרי אפרים,
קרבן צעיר חדש".
ואנו הילדים ידענו: עצוב הוא השיר, אך עז – והיינו שואלים את עצמנו בחשאי, בינינו לבין עצמנו תחלה: – מי הוא? מי הוא אותו קרבן צעיר המובל לקבורה בהרי הצפון ועל מי שרים הכל בעצב, ביחוד בבוא יום י"א אדר? על הצעיר? והיכן נשבה אותה רוח עזה ועגומה?
אך ילדים היינו ולא ידענו, ורק את העצב שבשיר הרגשנו – שירו של קרבן צעיר בהרי הגליל. וכשהתחלנו לחקור ולשאול, כי בינתים גדלנו קצת, ספרו לנו את הספור על האריה כבגן-החיות, אלא ענק גדול ולבן, מתנוסס על במה בראש גבעה, נשקף לעבר ההרים, והוא דומם מאד, לא ישאג ולא ינהום; הס והס!
– ומדוע דומם כל-כך האריה ולמה יתעצב אל לבו? – שאלנו – ומדוע ירבץ על מקומו בראש הרי הגליל? והאם הוא טורף בני-אדם ובהמות?
– לא יטרוף ולא יגע באיש לרעה. ולא ינוע ממקומו, כי נהפך לאבן!
– לאבן?
– כן, לאבן. כך עשו לו הרי הגליל בקסמיהם.
– ומדוע הוא עצוב כל-כך? ומדוע התנכלו לו ההרים ומדוע…?
– כי פעם היה צעיר עברי עובד אדמתו בהרי הגליל העליון, והוא אותו קרבן צעיר שנפל וששרים עליו בשיר.
ילדים היינו, והשיר המסתורי והאריה הפלאי בגליל העליון לא נתנו לנו מנוח. רצינו לדעת הכל. רצינו לדעת מה היה לצעיר? מנין בא? מדוע נפל? כיצד הפך האריה החי לאבן? מדוע אִבּנוּהוּ הרי הגליל? – ועוד שאלות לרוב, עד אין ספור.
יום אחד התבשרנו בשורה. היה זה בראשית חודש אדר כשהודיעונוּ בבית-ספרנו שאנו יוצאים לטיול, אל הרי הגליל העליון. בי"א אדר נבוא לתל-חי ומשם נגש לראות אותו, את אריה הגליל הפלאי.
ובכל זאת לא התאפקנו ושאלנו עוד שאלה אחת: – מדוע דוקא בי"א אדר? מה סוד יצוק ביום זה של חודש אדר? –
– נסע – אמרה מורתנו – ואספר לכם את היפה באגדות הגליל העליון, שכמוה לא שמעתם מעודכם.
בַּחֲצַר תֵּל-חַי 🔗
ובאותו היום הגענו לתל-חי. המכונית עמדה על הכביש. אנו עלינו כברת דרך קצרה, אל חצר מרובעת, עטורה חומת מלט נמוכה. בתוך בנין קטן בן שתי דיוטות, חדר קטן למטה וחדר קטן למעלה. ומן הצד – כעין אסמים גדולים ועלית גג גדולה.
עגומים מאד היינו, כי בעלותנו אל גבעת תל-חי נתגלו לעינינו ההרים העצובים ביותר, שכמוהם לא ראינו מעולם – קרחים, ללא עץ וללא שיח. ואנו הרגשנו, כי משהו עצוב מאד ארע להם, בנחלתם, עד כי לא העזנו לפצות פה. לא צחקנו. לא השתובבנו. לא שרנו ולא עלינו בדלוגים קלים למעלה. הלכנו בשורה ארוכה בזה אחר זה, דוממים ועגומים. ידענו כי עוד מעט ונגלה מדוע עצובים ההרים, מה סודו של התאריך י"א אדר, ומדוע הפך אריה הגליל לאבן? כן, שכחתי לספר: האריה הענק והלבן כבר נשקף אלינו מרחוק, חבוי מעט בחורשה מרוחקת, במעלה הגבעה; ובאמת היה דומם וקפוא על מקומו.
קרבנו אל שער החצר ונכנסנו פנימה. כאן היה משכנו של אריה הגליל וחבריו לפני שנים. כאן ישבו הוא, חבריו וחברותיו, וכאן ארע להם הדבר.
וּמָה אֵרַע? 🔗
עלינו לדיוטה שניה של הבית הקטן וראינו בחדר הזעיר פסל, ראשי שתי נערות צעירות, דבורה דרכלר ושרה צ’יז’יק. אלה חברותיו של האריה בגליל שנפלו אף הן באותו היום – הסבירו לנו.
– באיזה יום? – שאלנו.
– בי"א אדר, ביום בו הותקפו יוסף טרומפלדור וחבריו, שישבו בתל-חי, על-ידי ערביי הסביבה ובראשם שיך הכפר הערבי חלסה. השיך נכנס בערמומיות, כנושא דגל שלום, פנימה, ובזה החדר הקטן ירה בשרה ובדבורה ובחבר שהיה עמן. אותו יום נפצע טרומפלדור, זה אריה הגליל. הובילוהו באישון לילה אל כפר-גלעדי הבטוח והמוגן יותר, אך בדרך יצאה נשמתו, לאחר שאמר: – טוב למות בעד ארצנו!
והאריה? – הוספנו לשאול – זה אריה האבן?
– הוא האריה הנצב על קברו של יוסף טרומפלדור, נורא הוד וחולש על הגליל כולו בתפארת הדרו.
שעה ארוכה שהינו בחצר תל-חי, שמענו על המצור ששמו ערביי הסביבה על טרומפלדור וחבריו; קומץ צעירים עברים בגליל, שברוב עקשנותם לא אבו לעזוב את מקום מושבם ולהמלט על נפשם – והגנו בהוד ובגבורה על הגליל העליון והעברי היקר להם מאד בפני אויבים רבים ואכזרים.
טרומפלדור נקבר על אם הדרך, בין תל-חי וכפר גלעדי, בבית הקברות הקטן שקבורים בו חללי תל-חי ומתי כפר-גלעדי. חצר תל-חי עמדה עזובה במשך שנים והיתה כמסונפת לכפר גלעדי, עד שבאה חבורת הכשרה והתישבה בה.
עזובה נראתה החצר בעינינו ומתגוללות בה רק גרוטאות ברזל. אסמיה עזובים, ציריהם מחלידים ומצפים לבאים שיבואו, ישמנום ויתקנו אותם. ההרים מסביב עוטרים אותה באהבה, כשומרים על אוצר יקר. ואכן, יקר עד מאד הוא האוצר: זהו גלעד לגבורה נפלאה, אשר יספר לדורות, כי בוניה לא עזבוה עד שהמות מגרם ונקברו באותה הגבעה למרגלות האריה הלבן.
לְמַרְגְלוֹת הָאַרְיֵה הַלָבָן 🔗
דוממים מאד יצאנו מחצר תל-חי כדי לעלות אל קברו של יוסף טרומפלדור, אשר למרגלות האריה הלבן – זה הקרבן הצעיר ששרו עליו בשיר ושנפל בהרי הגליל. ונדמה היה לנו, שאמנם קודרים כאן השמים ונושבת אותה הרוח העזה, רוח הגליל. ובעלותנו על הגבעה לעבר כפי-גלעדי שאלנו את עצמנו בכל צעד ושעל: – אולי כאן אמר: “טוב למות בעד ארצנו”?
– ואולי כאן?
עד שהגענו אל בית הקברות הקטן המוקף גדר, ובו עצים וירק ומצבות פשוטות, ובירכתיו, אל מול מרחבי הגליל, מתנוססת המצבה הגדולה והלבנה של טרומפלדור וחבריו, ומעליה מתנוסס אריה האבן הלבן.
אך ראינוהו וידענו: – זהו אריה הגליל, אשר כמת הטמון למרגלותיו הוא דומם, מאובן, אך נורא-הוד. איש לא פצה פה עוד ואיש לא שאל דבר. עמדנו שם שותקים, וחצר תל-חי שבמורד הגבעה נראית לעינינו גלויה ועזובה.
הָאַרְיֵה בְּלֵיל הַגָלִיל 🔗
לאחר זמן רב הייתי בכפר-גלעדי. רציתי להתגנב לעת לילה ולראות את האריה הלבן באור הירח בלילה, כאשר מימי עמק החולה מבהיקים באור-קסמים.
התגנבתי ובאתי אל מרגלות האריה הדומם. לבן היה מאד באור הסהר, ונוגה כמו ההרים סביבו. והמדרגות המובילות אליו לבנות, שיש מסנור עינים בלבנוֹ. התבוננתי למטה וראיתי ארץ רחבת ידים. ואז נשאתי עיני אל האריה שרבץ בלילה, כמספר בדממה לרוח את פרשת הגבורה; והיא, הרוח, מפיצה את ספורו בהרים מסביב. ומי שמטה אוזן קשבת שומע את הספור על תל-חי וגבוריה, גבורי הגליל. כך מספר האריה לעת לילה, כסבא הנזכר בגבורת עלומיו, ובני ביתו היודעים כל מעלליו מטים אף על פי כן אוזן קשובה ונהנים עוד פעם ועוד פעם.
כך שמעתי את אגדת האריה בגליל, כשהיא מרחפת כחלום נפלא, על כנפי הרוח, בין ההרים הדוממים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.