מתוך “הפועל הצעיר”, 14.2.1967

 

בטרם פירוד    🔗

מתּחילה, בעוד הכּרת האדם את העולם מתבטאת בהגיון-מיתוס, שבו כוחות-טבע מתוארים כדמות אדם או בהמה, היו המדע והשירה חד. גם ממלכות קדומות, אדירות-תרבות, שנתנו מקום ופנאי לתצפיות רב-יתר מדוייקות מאותן ששימשו לרועים, איכרים ויורדי-ים, היה היסוד המיתי נטוע איתן בנפשות בעלי-התצפית; והיו תופעות שחרגו ממסגרות חישוביהם, מוסברות על ידי שרירות, עונש או מופת מידי אֵלים או שטנים שיש לפייסם; ומומחים לטקס הפיוס כוהנים, והם גם רופאים לעם וגם מקריבים ועותרים בעדם, ואשׁפים היודעים להשביע כוחות מסתוריים.

שירוֹתיהם של עמים קדומים, כל-כמה שנשתמר מהן או שמתגלה-מתפענח מהן, כוחן הפיוּטי עומד בהן עד היום. כי מבעד להבליהן זורחות סגוּלות אנוֹשיוֹת שאין להן כליחה: תמהון על הבריאה, תשוקה שכלית לארגן תופעותיה למוֹ סדרים, והנאה-לשמה מן החן אשר למעשי-דמיון ופסוקים ריטמיים.

וישנו עוד יסוד, שתוקפּוֹ על קדמונים ואחרונים כאחד – זו המשתית המיתּית-מליצית של מיבנה השפה האנושית: בלא זיקה לזו אין אנו יכולים לפסוע אף פסיעה קלה במחשבה או בדיבור. למשל, מהי “בריאה” אם לא חציבה וחיטוב (כפי שאנו למדים מ“ברא” בבניין-פיעל: “כי יער הוא ובראתוֹ”, יהושע י“ז: י”ח)? מהי “יצירה” אם לא עיצוּב כלים מחוֹמר? מהי עשּׂייה אם לא עסייה ועיסוי, כלומר, לישה למוֹ צורה?

 

לוקרציוס    🔗

עליונה ביצירות המחתּנות חכמה מדעית ביופי פיוטי היא “על טבע הדברים” (דאֶ ראֶרוּם נאטוּרא) מאת לוקרציוס, משורר שחי ופעל תוך יובל-השנים אשר קדם לתאריך נודע בהיסטוריה, השנה 55 לפני ספירת-האומות, היא שנת פלישת יוליוס קיסר אל האי הבריטי.

נקייה שירה זו בהסברתה השכלית ובמשליה המכוּונים; רעננה היא בסקירותיה דרכי בני-אדם והליכות יקוּם; עמקנית היא בחשיפת הזיות-אנוֹש. יחד עם זאת, אין היא מתנזרת ממליצה ינוּקת-מיתוס, בדעתה היטב כי קישוט כזה לא יפגום בטוהר-הגיונה.

באה היא לבסס את השיטה האטוֹמית, זו המניחה יחידות-יסוד בהרכבם של כל הנמצאים. אין אותה שיטה זהה עם תורת-האטומים של היום, אבל היא היתה בסוללי הדרך לזו. משל אחד מן “על טבע הדברים”, המדגים איך יחידות מפורדות ומתנועעות יכולות להיראות כגוף אחד נח, עדיין מצוטט בספרי-מדע לתלמידים:

“ובעניין זה, אל תתמה על כך, שאף על פי שהתחלות-הראשית של דברים (האטוֹמים) כולם מתנוֹעעים, בכל זאת ייראה סכוּמן כנח במנוחה גמורה, חוץ מאשר במקרה שאיזה דבר מגלה תנועות בגופו שלו. כי טבעם של כל הדברים הראשוניים מוטל הרחק מחושינו ומתחת להישגם; על כן, מכיוון שהם עצמם הם מעבר למה שיוכל אדם לראות, הרי מתעלמת גם תנועתם מעבר לראייה. קל וחומר מדברים שאנו יכולים לראותם, ובכל זאת יש אשר תנועתם מסתתרת מעינינו כשהם נמצאים במרחק רב. למשל, לעתים קרובות עדרי-הצמר כשהם לוחכים במרעה עליז על גבעה, והם זזים אל אשר-שם הדשא, המתלשם בטל רענן, מזמינם וקורא להם, והטלאים, שאכלו לשוֹבע רוקדים ונוגחים איש אחיו במישחק; והנה, כל העצמים האלה מופיעים לנו ממרחק כאילו הם ממוזגים יחד ונחים ככתם לבן על גבעה ירוקה. עוד: כשלגיונות אדירים ממלאים בתנועותיהם כל חלקי-הבקעות כשהם עורכים חיקוי-מישחק למלחמה, נוגה-ברקם מתנשא לשמיים, וכל הארץ סביב מתנוצצת בנחושת, ומתחת עולה סאוֹן דריכת-אנשים רבה, וההרים מוכּי קולות-קריאתם, עונים בהדים מהדהדים עד כוכבי-השמיים, ורוכבי-סוסים יתרוצצו אנה ואנה, ופתאום יסוֹבּו וישטפו על פני מרכז הבקעות ומנענעים אוֹתן בעוז-דהרתם. ובכל זאת, ישנה איזו נקודה ברוּם-הגבעות, אשר משם ייראו כעומדים דום וכנחים על הבקעות ככתם מבריק.”

 

גלגלים    🔗

תורת-הגלגלים הגיאוֹצנטרית, הקרויה על שם תלמי איש-אלכסנדריה, עמדה איתן כאלף וחמש מאות שנה – עד שקמו קופרניקוס וגליליאו; זאת אומרת, זמן פי-חמשה בערך משנות-שליטתם של כללי הגראוויטאציה והזמן והחלל אשר לניוטון.

היתה תורת-הגלגלים מדעית ממש, מושתּתת על תצפיות ועל חישובים-מראש שנתאמתו. מדי התגלוֹת בה פירצה או הפרש בין המחושב ובין הנצפה אחרי-כן, תיקנוה על ידי הוספת תת-גלגלים, בעלי מהלך סוטה במקצת, בינות הגלגלים הראשיים – כדרך שמדענים-תיאורטיקנים כיום ממציאים חלקיק-אטום חדש ויש אפילו ממד-חלל חדש, על הידועים מקודם, לשם הסברת תופעה יוצאת-דופן בניסויים.

היה בה בתורה זו משום הרחבת אופקים לאדם. לא עוד רקיע-שמיים וארץ שקולים זה כנגד-זו. נתפשטו הגלגלים הרקיעיים למרחקים עצומים אל כל עבר, והארץ הכדורית, שנחשבה מרכז לכולם, נהיתה מאוד קטנה לעומתם. והסברה נותנת כי המקובלים לקחו להם את הגלגלים האסטרונומיים כדוגמה לבנייתם את הספירות דאצילות.

לארדיכלות הסגיאה של “הקומידיה האלוהית” לדאנטה, על יערותיה, מדוֹרי-עינוייה, פרדסיה והיכלותיה – על משמעוּיוֹתיה הסיפּוּריוֹת, המוּסריוֹת, הרוּחניוֹת והאלוהיוֹת, – שימשה תורת-הגלגלים קרקע ורקע.

מילטון ב“גן-עדן האבוד” שלו, התנדנד בין תורת-הגלגלים ובין מושגי האסטרונומיה החדשה. פסיחה זו על שתי סעיפּים לא הזיקה לשירתו. ותהא זו כלקיחתו מלא-חפניים גם מן המיתוס הקלאסי. גם מכתבי-הקודש וגם מן ההיסטוריה החילונית איוּרים נמוכים למאורעות כבירים במרומים – הכל נסחף בזרם-המוסיקה האדיר של לשון-שירתו.

ב“ספר המדע” שב“יד החזקה” (“משנה תורה”) להרמב"ם, בהלכות יסודי התורה, פרק שלישי, ימצא הקורא הרצאה תמציתית על תורת-הגלגלים. גמנים שם הגלגלים העיקריים מגלגל-הירח ומעלה, ומסופר על תת-גלגלים קטנים, ועל טיבם של הגלגלים וגודלם של הגרמים הקבועים בהם, ועל גלגל התשיעי המחולק לשנים-עשר חלקים, כנגד המזלות שלמטה מאלה החלקים. ואני מביא סעיפים ח' וט' מאותו פרק, האחד משום שהוא מורה על תפיסות-גודל בהשוואה לארץ, השני משום שהוא מייחס נשמת-חיים לכוכבים ולגלגלים:

"כל הכוכבים הנראים יש מהן כוכבים קטנים שהארץ גדולה מאחד מהן. ויש מהן כוכבים גדולים שכל אחד מהן גדול מן הארץ כמה פעמים, והארץ גדולה מן הירח כארבעים פעמים. והשמש גדולה מן הארץ כמו מאה ושבעים פעמים. נמצא הירח אחד מששת אלפים ושמונה מאות מן השמש בקירוב. ואין בכל הכוכבים כוכב גדול מן השמש ולא קטן מכוכב (כוכב-חמה) שבגלגל השני.

“כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשׂכּל הם. והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם. כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים. וכשם שמכירין הקב”ה כך מכירין את עצמן ומכירן את המלאכים שלמעלה מהן. ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם."

השירה הגדולה לרשב"ג, “כתר מלכות” אף היא מונה הגלגלים – תשעה מהם, והעשירי הוא “גלגל השכל, הוא ההיכל לפני (נ' קמוצה), והעשירי יהיה קודש לד'!” אכן, שירה זו, אשר מחבּרה מעיד עליה, “סיפרתי בה פלאֵי אל חי… שׂמתיה על ראש מהללי”, היא כתר לפיוט העברי כולו. הרבה אפשר ללמוד ממנה, אך יש גם ללמוד ממנה “לא תעשה” אחת במצווֹת-השיר. בספּרך דברי-מדע בשירה, אל תסתכן במניין ומיספר! כי הנה כותב אבּן-גבירול על מאדים: “ומידתו כמידת הארץ פעם וחצי ושמינית פעם, וזה תכלית גדלוֹ”. והרי אנו יודעים כי מאדים קטן מן הארץ.

הבדל אחד בין רשב“ג לרמב”ם הוא, שהמשורר עז-הדמיון רוחש כבוד לאסטרולוגיה – אצלו “כוכב הנקרא כוכב” (כוכב-חמה) “מעורר בעולם ריבות ומדנים ואיבות ורגנים”, צדק הוא “כוכב הרצון והאהבה, ומעורר יראת-השם ויושר ותשובה, וכל מידה טובה” וגו', וכן לכל כוכב-לכת ניתן ב“ראש-מהללים” זה תפקידו ההשפעתי בצדו; ומורה-הנבוכים אדיר-השׂכל מתעב את האסטרולוגיה כאמונה זרה לישראל.

בתורת איש-אשכולות ודאי הגה הרמב"ם באסטרונומיה לשמה; מלבד זאת, היתה לה חשיבות יתירה בעיניו בגלל שׁרוּתה בקביעת שנים, ירחים ועיבורים בלוח העברי. נעימה פיוטית מתלווה אל אימרתו שהכוכבים והגלגלים הם בעלי-נפש והם משבחים ומפארים ליוצרם, איש לפי מעלתו.

טס בכוכבים ונישא בזימרה כאחד מהם – יש נוסע ביניהם בסירת-קסם דמיונית ויש נוסק אליהם בצורת “חדווה בלי גוף”, כמוהו כעפרוני-השחק בשירו, הוא פרסי בּישה שלי. הוא ספג בצמאון את חידושי המדע שבדורו (נולד 1792, מת 1822), בעצמו עשה ניסויים בחשמל (העביר זרם בגופו עד כדי סימור-שערוֹתיו) ובכימיה (גרם להתפוצצוּיוֹת), ומעין “שילוש” של אידיאלים היה לו, בהם תלה תקווֹת לתיקון האנוֹשות במזג ובחיי-חברה: המדע, השירה והמחשבה (קרי:פילוסופיה).

אלפרד נוֹרת וייטהד התלהב מציור אחד שבשירת-שלי – על צל-הלילה של הארץ הנטוי מאחוריה כאיצטרובל: “הרי זה ממש כאילו היתה דיפתרא נגד עיניו”. נתעלם מוויטהד כי כבר קדם לכך מילטון ב“גן-עדן האבוד” (ספר רביעי, שורות 75, 76): “ועתה הלילה, בקוֹנוּס-הצל שלו, מדד דרכו מעלה עד מחצית זאת הכיפה התת-ירחית הכבירה”. אצל שלי מופיע הציור הזה שנית גם בצורה בלתי-מדוייקת; שם צל-הלילה משתלח מכדור-הארץ בדמות “פיראמידה”.

לא בדייקנות כוחו של שלי, כי אם בדמיון מחייה ומפרה. עוּבדוֹת-והסתכּלוּיוֹת מיטיאוֹרוֹלוֹגיוֹת, ביאוֹלוֹגיוֹת, קריניוֹת – מצועפות, מסתתרות ומתורגמות אצלו בצורות-חזוֹן; ובשירתו מראות, צלילים ובשמים של יצירי-מיתוס מקוריים (או תופעות ארציוֹת ורקיעיוֹת המתנסחות על דרך מיתית) חופזים, בורקים, ממללים, עונים זה לזה ומשתקפים איש באחיו – בהרמוֹניוֹת. לאֶכּסטאזה טהורה, אין בשירה האנגלית כולה כמערכה האחרונה של המחזה הלירי “פּרוֹמיתיאוּס המשוחרר”.

לפיכך אין בשלי פרטים שסופם להתיישן או להתבחן כבלתי-נכונים. להיפך, בחזיונותיו פזורים ניצוצות העתידים להיות למאורות במדעי-עתיד.

רָצֵי רָקִיעַ – שְׁמָשׁוֹת אֲדֻמִּים, יְרֻקִּים, לְבָנִים,

אִישׁ אִישׁ עַל יֵעוּדוֹ וּמִדַּת לַהֲטוֹ וְגָדְלוֹ,

כַּדּוּרִים מְלַוָּיו וּמְלַוֵּי-מְלַוָּיו הַיְרֵחִים,

וּשְׁבִיטָיו וְאֶלְגְּבִישָׁיו,

(הֵם הֵם שַׂרְפֵי-אֵשׁ לַאֲמִתָּם!),

מַמְלְכוֹת-כּוֹכָבִים מֵעֵבֶר לְמַמְלְכוֹת-כּוֹכָבִים;

מוֹרְאוֹת תַּעֲלוּמוֹת הַחַשְׁמַל הַפְּנִים-פְּרָדִיּוֹת,

עוֹלָמוֹת מַקִיפֵי עוֹלָמוֹת לְגֹדֶל,

עוֹלָמוֹת מְמַלְּאֵי עוֹלָמוֹת לְקֹטֶן,

דַּרְגּוֹת עַל דַּרְגּוֹת לְעֹצֶם וָשֶׂגֶב,

וּבֵין דַּרְגָּה לְדַּרְגָּה – דַּרְגּוֹת אֵין-סְפוֹר, –

מְצּוּלֵי-מְצוּלוֹת, וְכָל מְצוּלָה מַשְׁרִיצָה דָגֶיהָ-טְבָעֶיהָ,

וְקַטְנוּנוֹן בַּדָּגִים.

אַף הוּא מְצוּלָה מְלֵאֲתִי דָגִים-טְבָעִים,

וְאֵין טֶבַע דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ– –

אִם יֵשׁ קִצְבָה לְהַדְרַת אֱלֹהֵינוּ?

גַּם לְהַדְרַת לְשׁוֹנֵנוּ יְהוּ קִצְבָה וְּגבוּל!

– חקוקות אותיותיך.

ויליאַם בּלֵייק דימה "לראות עולם מלא בגרגיר-חול". שלי סכה את כל רקיע-הכוכבים כאֵגל-טל אחד בעולם יותר גדול; ומסתבר מכאן כי גם אֵגל-טל על פרח ארצי, אפשר שיהא נוֹוה בו עולם-כוכבים שלם.

אל נכון גרעינים מאֵלה נזרעו בי, אבל לא הם ששלטו באצבעותי בכתבי את השורות דלעיל. לייבניץ היה זה – הוא שהורה כי המעטת-דמות תהיה זו לכּבוֹד-האלוֹהוּת אם לא נחשבנו מתבטא בנשמות אין-קץ, בעלוֹת דרגות ומידות עד בלי סוף. (סוברני כי גם משל המצולה והדגים, מאת לייבניץ הוא רמוּז לי אבל אין תחת ידי הספר לוודא זאת).

ואיוויתי שהלשון העברית תצמח ותשׂגה, מתוך ליחותיה ונשמתה שלה, לזמר את מלוֹא עשירוּתם של גילוּמי שדי בעולמותיו, כשיעור הישג-האדם ההולך ורב.