א 🔗
רוצים אתם לראות את החזיון המצער של פרכוסים אחרונים לאידיאה, שעוד לפני ימים מועטים נדמתה לרבים כמלאה לשד חיים, – העלו את זכרה של הטריטוריאליות על לבכם וקראו את הידיעה, שנתפרסמה לפני ימים מעטים בעתונים שונים.
מר' דזון ברידי, מי שהיה במשך תשע שנים גוברנטור של אַלַסקה, בקי גדול בתנאי הארץ הזאת, מצא, שאין להם ליהודי רוסיה ורומאניה ארץ טובה ורחבה מזו. מר' ברידי משתדל לעשות באמריקה נפשות להצעתו, והוא מקוה, שגדולי היהודים באמריקה, הדואגים לטובת אחיהם “בני-המזרח”, שמוכרחים לעזוב את ארצות מושבותיהם, יעזרו על ידו להוציא מחשבתו לפעולה.
וכמה מעלות טובות מונה מר' ברידי באלסקה, וכמה גדולים הם השבחים שהוא מפזר ביד רחבה לארץ-הזהב: אבניה פחמים וברזל והרריה – נחושת; יכולה היא לקלוט אל תוכה את כל יהודי רוסיה ורומאניה. הממשלה נכונה לתת אדמה לכל האומרים להאחז בה וכו' וכו'. ביחוד חשוב הדבר, שאקלימה של אלסקה אינו כל כך קשה, כמו שרגילים לחשוב באירופה, ואין הַקוֹר גדול שם כלל ביותר…
הידיעה הזאת נדפסה בכל העתונים שלנו, משום שאי-אפשר לו לעתון שלא להדפיס ידיעה שיש בה מעין חדוש. אבל לא נמצא אפילו עתון אחד, שהעיר איזו הערה מצדו לידיעה זו. אפילו אותם מעתונינו, שמתוך הרגל הם קוראים לעצמם “טריטוריאליים”,– אף-על-פי שגם הם עצמם אינם יודעים אם יש עוד איזה תוכן כל שהוא בשם זה, – גם-כן יצאו ידי חובת “טריטוריאליות” בהדפסת הידיעה בלבד. נראה, שגם בני אדם אלו חושבים את “מעשה אלסקה” לפרכוס אחרון, שאינו שוה עוד כלום.
דומה, שהם טועים. הפרכוס האחרון עוד יבוא, וכשיבוא– אפשר שה“מאמינים” יראו בו לא פרכוס אחרון, אלא סימני תחיה, ולשעה קלה תשוב ההתעוררות ותקום תרועת “נצחון” במחנה.
“המסע האחרון” של מחפשי הארצות אשר לנו אינה אלסקה אלא מסופוטמיה, וכבר שלחה לשם יק“א את שליחיה לראות אם טובה היא לישוב של יהודים, או לא. וכבר התחילו לבוא בעתונים ידיעות על “מסע אחרון” זה מאת אחד השליחים. אמנם השליח אינו מספר עדיין כלום על אודות הארץ, כי לא הספיק עוד לתור אותה. מסתפק הוא לעת-עתה רק בזה, שהוא מתאר את טבעם ונמוסיהם של יושבי הארץ, ועל הארץ עצמה הוא מודיע בדרך אומדנא בעלמא, שכנראה חומה מציק מאד בימות החמה, והא ראיה, שגם עכשיו, בימות הגשמים, החום גדול. אבל אין זה אלא אומדנא בעלמא. אפשר, שלאחרי העיון יתברר, ש”אקלימה של הארץ אינה קשה כל-כך, כמו שרגילים לחשוב באירופה, ואין החוֹם גדול שם כלל ביותר"…
יתמו גם הפרכוסים האחרונים, תשכחנה האידיאות המתעות שנולדו מתות, ועוד יבוא יום, – “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב”,– וספר אב לבנו. כי היו ימים וצרת האומה, עניה ושפלותה היו גדולים כל-כך, עד כי רבים, ואפילו טובים וגדולים, אבדו דרך וילכו לבקש ארצות לא-להם ומצאו ספוק לנפשם הנהלאה והרצוצה בשמעם, כי כאן “אין הקור גדול כלל ביותר” וכאן – “אין החום גדול כלל ביותר”…
ב 🔗
השמתם את לבכם לגבעת-חול? מרחוק היא נראית מוצקה ומעורה בקרקע; דומה, שגם עליה חופפת המנוחה הגדולה, מנוחת האומץ והמקה. אל תטעה אותנו עיננו. אין זו אלא כרי של גרגרים יתומים, ערמה של תלושים. תבוא רוח קלה, תתגנב אל תוך הכרי, והגרגירים יזדרזו להשמע לה, להתרומם ולחול את מחולם באויר. יבוא נער לכאן, יתקע את מקלו בערֵמה, והתלושים ימהרו לפנות גם למקלו של הנער דרך.
גבעת-החול – בית-ישראל. יסוד, שרש אין לנו. גרגירים יתומים אנחנו, גרגרי-חול תלושים אנחנו ועל השטח מלמעלה אנו נחים. ולמה יִפָּלֵא, שאנו נענים ונשמעים לכל רוח קלה? כלום פלא יש בדבר, שבערמתנו תוקע כל נער את מקלו ואנו ממהרים לפנות גם למקלו של הנער דרך?
הנה רוח חדשה, המטרידה בימים האחרונים את ערמתנו – אָנְגוֹלָה, אחוזה אפריקנית של פורטוגל. פורטוגל חרותה בלבנו בדם ואש. שם דשנו וזבלו בעצמותינו ולשדנו את אחוזות הכהנים המלכים; שם שתו, מצו את דמינו עד לשכרון. עתה צריכה פורטוגל לחומר-אדם חדש, אשר ידשן ויזבל בעצמותיו ולשדו את אחוזתה האפריקנית. מדוע אפוא לא נשוב אנחנו, היהודים, להיות זבל ודומן לה? וכבר נמצא גם סרסור לעסק: ה' טֶרְלו. אל יטעה אתכם הנקוד הזר של שֵם זה. אין האיש מצאצאיהם של אבירי פורטוגל הקדומים, אלא יהודי פשוט, שהיה לפנים ייני ב“כרמל” ואחר-כך הלך לפורטוגאל ללמוד את האומנות של מזיגת יינות מתוקים, ושם נעשה “ידידו ורעו” של דון רֶלבַס, מי שהיה מיניסטר הכספים בליסאבון ועכשו מֵלְאָכָה של פורטוגאל במדריד. ויותר משהוא, ה' טרלו, לן בביתו ועוסק באומנותו הוא יושב בסוד המיניסטרים יסאבון ושוקד על תקנת-עמו. וכיון שלב שרים ומיניסטרים בידו הרי הוא הוא מטה אותו, את לב השרים והמיניסטרים, אל כל אשר יחפוץ. צריך לדאג מראש לכל יהודי אשר יעלה לאנגולה, כי תנתן לו אחוזת-קרקע הגונה לעבדה ולשמרה, וה' טרלו מבטיח לכל אכר חמש מאות הֶקְטַר קרקע חנם אין כסף, וחוץ מזה גם זכיות מיוחדות אחרות. יט“א אינה מסכימה ל”הצעת אנגולה“, אלא אם כן תקצה הממשלה מלכתחילה בשביל הישוב היהודי מאה אלף קילומטר קרקע במקום אחד (ערך עשרה מיליון הקטר) וה' טרלו ממהר להטות את לב השרים והמיניסטרים שבידו גם לכך. ואם הקונפרנציה של יט”א, העתידה להיות בקרוב בציריך, תדרוש, שממשלת פורטוגל תעמיד ליהודים על חשבונה גם בתי-כנסיות ובתי-ספר, גימנסיות ואוניברסיטות, ימצא ה' טרלו את היכולת להסכים גם לזה…
ואנשים מן הישוב, אנשים של צורה, אנשים בעלי כשרון ודעת, עורכים קונפרנציה, ש“הצעת-אנגולה” תתפוס בה מקום בראש, וקוראים לה' טרלו, כי יבוא לקונפרנציה ויעמוד על הצעתו. וכבר נמצא אדם הגון, ה' טֵיטֶל, שנדבו לבו לעלות לאנגולה ולראות בעיניו את המולדת החדשה, הארץ הטובה והרחבה, ש“דון” טרלו נותן לעמו. ועתונים, הנוהגים להתיחס לעניני העם יחס של כובד-ראש, מפרסמים גם את המשא-ומתן שבין יט"א ובין ה' טרלו, ומלמדים לקוראיהם פרק בגיאוגרפיה של אנגולה.
גרגרים יתומים, תלושים, פנו דרך: הנה הנער ומקלו…
ג 🔗
“ההיסטוריה אינה נשנית!”
עדיין לא הוברר, אם יש ממש בגזרה זו, שגזר גם ישראל זנגביל לפני ימים אחדים, בועידה של הטריטוריאלי סטים בווינה, על ההיסטוריה בכלל. ספרה של הסיביליה פתוח, וכל היודע לקרוא מוצא בו זכרון גם לראשונים וגם לאחרונים. אבל אם גזרתו של זנגביל מכונת ל“היסטוריה” של הטריטוריאליות – צָדְקָה: זו נגמרת לעינינו ולא תִשָנֶה עוד.
לפני תשע שנים הביאו ראשונה מַפָּה של ארץ זרה ופרשו אותה על מפתה של ארץ-ישראל. אז נמצאו שלש מאות איש, שטעמה החריף של העבודה ה“היסטורית” הגסה נסך עליהם רוח-שכרון, רוח-עועים, ויתהוללו ויקראו בגרון נחר: “הנה הארץ!” מאז ואילך הובאו כמה מפּוֹת אחרות, על כל אחת מהן באה הבשורה הגדולה “הנה הארץ!”, מן הבוקר עד הערב, יום תמים, היתה כל אחת מהן תלויה על הקיר לראוה בה ולשמוח עליה, וכבוא הערב נוספה גם היא על הקודמות לה – בארכיונה ה“היסטורי” של יט"א.
לפני שבע שנים נדמה לו לזנגביל וחבריו, שֶפָּלְטוּ מן ההסתדרות הציונית, כי יעלה בידם לברוא הסתדרות מיוחדת לטריטוריאליות: תקנו לה ועד-פועל, כי יפרוש את מצודתו על כל הארצות, העמידו בראשו ועד מצומצם לעבודה מעשית וכו' וכו'.
עשו בא ראש נביאיה של הטריטוריאליות, זנגביל, והעיד בפה מלא: אין עבודה ואין מעשה. הכשרת היציאה לגַלְווסטון לא טריטוריאליות שמה, אלא יוֹחָלְמַנֶיוּת שמה. ביסוד מושבות באמריקה, – אם הן נוסדות, – אין מן הטריטוריאליות ולא כלום: כל אדם מישראל “רשאי” לעסוק בדבר. אין הסתדרות ואין ועדים. אין צורך בהם. הטריטוריאליות היא – בקשת ארץ באחת מארבע רוחות העולם, ו“עבודה” זו יכולה להעשות על-ידי שנים-שלושה אנשי-רוח, אשר יִדְבֵם לבם לבקש.
שבע שנים עברו משעה שזנגביל והנגררים אחריו נבדלו מן הציונות. נבדלו, משום – שֶ“תַּם כחו של העם; ארץ דרושה לו תיכף, היום; אי-אפשר לו לחכות עד יום-מחר”. ותהי ראשית מעשיהם לעפר בעפר לעומת ארץ-ישראל. כלום זו היא הארץ, אשר אליו יוכל העם לשאת את נפשו? ערבים יושבים בה; גאולתה תעלה בממון רב; הממשלה לבה רע לישוב עברי; הארץ גופה קטנה והריה מרובים ממישוריה. העם צריך לארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אין יושב בה, ארץ אשר תנתן לו יום אחד מתנת-חנם. בארץ אחרת אין צורך לעם, לעם ההוא, שכבר “תם כחו ואין הוא יכול עוד לחכות עד יום מחר”.
שבע שנים עברו משעה שהוכתה ההסתדרות הציונית לשתים. שנים קשות, שנות צער וּמרי-נפש היו השנים הללו לציונות. הרצל מת וכמוהו לא קם במקומו. בתוך ההסתדרות עצמה פרצו נגודים, שבלעו הרבה אנרגיה חנם. ליהדות הרוסית, שעליהם נסמכת הציונות בעיקר ובראשונה, באו ימים רעים, ובהכרח נדחו צרכי העתיד מפני צרכי ההוה. וגם בארץ-ישראל גופה לא היו השנים כתקונן. ממשלת טורקיה החדשה מביטה אחרי הציונות ומפעלה בעיני-חשד. השנאה לישראל הספיקה להטיל רעל גם ללבות תושבי ארץ-ישראל. ועוד ועוד מכשולים קשים נוספו על דרכה של הציונות. ואף-על-פי-כן לא יצאו לה גם השנים הרעות האלה לבטלה. נוספו נקודות-ישוב חדשות בארץ, נגאלו שטחי-קרקע חדשים, נוספו גם מוסדות חדשים. – אותן השנים עצמן היו שנות הצלחה לטריטוריאליות. כמה אנשים חשובים, שכחם יפה והשפעתם מרובה, נענו לה: – רוטשילד, שיף, שטרויס, סימון, נתן ואחרים. רוב הממשלות, שאליהן פנו ראשי הטריטוריאלי סטים לבקש ארץ בגבולות שלטונן, נענו להן גם הן. ארגנטינה, אוסטרליה, איַדהו, בוליביה, ברזיליה, טריפוליס, מזרח אפריקה הבריטנית, מסופטמיה, ניבַדַה, פַּרַגְווַי, קנדה, קולומביה, רודסיה, – בכולן בקשו הטריטוריאלי סטים ארץ. ולבסוף עומד זנגביל ופוסק את פסוקו כמלפני שבע שנים: “ארץ, ארץ! העם אינו יכול לחכות עוד”…
“הן לא נבוא אנחנו לעבוד עבודת קולטורה”. כך נאמר בועידה הווינאית. רמז של אירוניה לעבודת הציונות. ואמנם צריך להודות: הללו לא יעבדו, אין להם יכולת לעבוד עבודת-קולטורה. זו היא עבודתה המוכרחה של הציונות. עבודה זו היא ערוב תמציתו של העבר בגילוייו של ההוה, המכשירים יחד את קלסתרו של העתיד. ומהיכן תהיה עבודה זו לטריטוריאליות, הַמְוֵתֶּרֶת על העבר, הכופרת בכל ערכיו של ההוה ואינה יודעת אפילו את מקומו של העתיד?
הנה כן: הכשרת היציאה לגלווסטון? – לא. יסוד מושבות באמריקה? – לא. עבודת קולטורה? – לא. אלא מה היא עבודתה של הטריטוריאליות? האומנם זאת היא עבודתה לשמוע אחת לשבע שנים את אשר יספר “דוֹן” טרלוֹ על אנגולה ואת אשר יספר “דוֹן” אחר על הַנְדוּרַס? האם מעבודה כזו יִוַּשַע העם, ש"כבר תם כחו ואינו יכול לחכות עוד? –
פרכוסיה האחרונים של הטריטוריאליות עדיין לא תמו. ככל מחשבה, שכבר הגיעה לקצה ועדיין היא מפרכסת, אי-אפשר גם לה שלא תעלה אדים מזיקים. זו היא נקמת האנרגיה, שיצאה לבטלה. אבל תמיהני, אם גם אחרי הועידה הווינאית ימצאו אנשים בני-דעה, שהטריטוריאליות תהיה נראית להם כמחשבה חיה ויט"א כגוף חי.
העולם 1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.