[א]    🔗

לא מפני שיטתם של הארטמאן ושופּנהואר, אשר רוח היאוש דובר בה וחושך ישופנה; לא מפני התפלספות יתירה כי העולם הוא אך הבל נידף והחיים המה אך עניין רע לאדם, הבל הבלים הכול הבל; – לא מפני אהבה עזה לאחת הבנות היפה-פיות אשר מרום היתה מנגדו, או כי בגדה בו כמו נחל; גם לא מפני שגלגל מסחריו הגדולים עמד פתאום מלכת, שלח בן-ציון בן בנימין יד בנפשו. לא! אך מפני סיבה קטנה מאוד, מפני דבר מצער אשר כמוהו כאין נתלה בן-ציון, בנו של בנימין, בחבל בגג ביתו, ימים אחדים לפני חג הפסח. כאשר הורידוהו מעל תלייתו עוד היה גופו חם, עוד לא נתקרר דמו אף כי דעתו כבר נתקררה… וכאשר נודע דבר מיתתו המשונה במאזפּבקה, ורעשה עיר ומלואה ותהי לחרדת אלוהים, יצא גם עולל מערשׂו ויונק מעריסתו לראות את המאבד עצמו לדעת. ואף כי קבורה לא היתה לו בתוך שאר מתי ישראל, כי מאחרי הגדר חצבו לו קבר כדת וכהלכה, אולם הלווייתו היתה בהמון רבה מאוד, הלוויה אשר לאו כל אדם זוכה לה ואליה יתפלל כל חסיד המכין עצמו ללכת בדרך כל הארץ… הדבר אשר המריצו לנתק בחבל פתיל חייתו אך מצער היה, וכמעט שאינו כדאי לטפל בו כשהוא לעצמו ולספרו לכל פרטיו; אבל תוכו רצוף יגון קודר, ענות לב נשבר ונדכה, כי דבר אמת הוא, אחד אחוז ממקרי החיים וחיל תמורותיהם. האמינו לי, אחי החביבים, כי חליפות החיים יפליאו את לבנו הרבה יותר מסיפור בדים אשר הורתו ולידתו במוח אחד מבעלי הדמיון, וכוחם גדול להניע מיתרי הלבב ולהוציא אנחות וזרם דמעות הרבה יותר מכוח חזיון-תוגה יציר רוח אחר החוזים…

שמעו את אשר קרה בעירנו מאזפּבקה ונוכחתם כי כדברי כן הוא.

אם נמצא בחבל ארצנו אדם מאושר אשר לא חסר לו בעולמו דבר – היה בן-ציון, בנו של בנימין, המאושר ההוא, הוא ולא אחר. מיום גיחו מרחם אמו לראות אור חלד עד בואו בימים, ליוותה אותו ההצלחה על כל מדרך כף רגלו, בכל פינות שפנה הפיץ עליו כוכב אושרו אור יקרות, ויחילו דרכיו בכל עת ובכל שעה. יחיד היה להוריו, והם נצרוהו בשחר ילדותו כאישון בת עין. ובעת אשר אנחנו ילדי עוני היינו נתונים למרמס ונתענה תחת יד הרבי האכזר, אשר פשוט עורנו מעלינו וידוש אותנו בשוטים ובעקבים, ישב הוא לבטח, הרבי לא נגע בו לרעה אפילו באצבע קטנה, ויסובבנהו ויצרהו ויעטרהו חסד ורחמים כי הוריו ניצבו עליו לשומרו כשני מלאכי שלום, ולא זזו מחבבו יומם ולילה, ויפרח וישגשג תחת כנפיהם כשושנה רוויה מטל שמים, ויהי הודו כזית רענן, עד כי היה למלה ביופיו ובכוח עלומיו ויקנאו בהוריו כל באי שער עירנו. וכרוב יופיו וחמדת מראהו הוא כן נהדרה ותיף עוד יותר ממנו האשה אשר הוכיח לו ה', ונחמה (זה שמה) אַהבתּוּ בכל לבה ונפשה, ותביא אורה ושמחה במעונו כאשר ילדה לבן-ציון אלוף נעוריה שני ‘כרובים’ ילדי חמד תאווה לעינים. ‘אשרי האיש שככה לו’ – אמרו הבריות – ‘וברוכה מבנות אֵם יולדת בן מאושר כמוהו!’

[ב]    🔗

ויהיה כאשר מת בנימין וגם דבורה זוגתו שכבה עם אבותיה, ירש בן-ציון לא רק את כספם ורכושם כי גם את פרנסתם, כלומר: בן-ציון אחז מעשה אבותיו בידיו ויעסוק במה שעסק אביו, ועסקו של בנימין לא היה קשה חלילה כקריעת ים סוף, כי הוא היה כל ימיו מלווה בריבית. הפרנסה הזאת (למה נכחד האמת תחת לשוננן? –) נחשבת בעיני אחינו במאזפּבקה לפרנסה יפה ונקייה, וגם את בן-ציון לא העבידה בפרך; ואם חפצכם לדעת מה טיבו של מלווה כסף במאזפּבקה, הנני להבינכם בינה ואסביר לכם הדבר למען תבינו. הנה דרוש לכם, למשל, סך מאה שקלים לימים רבים או מעטים, ומה תעשו בצר לכם? הנכם באים אפוא אלי ונותנים לי שטר-חוב על סכום מאתיים שקלים לשנה תמימה, המאה האחת שאתם לוקחין ממני במזומנים והמאה השנייה בעד טובת ההנאה שאני עושה עמכם, ותנאי הנני מתנה קודם למעשה כי תסלקו לי את הסך מאתיים שקלים והעיסקא שעליהם – לפרקים ולמועדים, לחודשים או לשבועות, היינו: מדי שבוע בשבוע תשיבו לי שקל אחד מן הקרן ושקל אחד מן הפירות ועוד מחצית השקל ריבית מן הפירות של הסך הנשאר, ובכן תשלמו לי עד כלות השנה מאתיים ועשרים וחמישה שקלים. בהשקפה ראשונה אין כאן רק 150 ריבית, אבל בהיות כי בכל שבוע יוּשב לידי סך ½2 שקלים ואת הכסף המוּשב הזה הנני חוזר ונותן בהלוואה לאיש אחר ואקבל בעדם פירות ופירות דפירות, ומאלה יהיו לי עוד הפעם פירות ופירות דפירות, לכן חישבו גדולי המהנדסים ומצאו כי בגלגולים כאלה שכספי מתגלגל מיד ליד, פרי ישווה לו בערך 7920 ריבית לשנה, שהם 24 ריבית ליום, שהם 1 ריבית לשעה… ומי גבר אשר עיניו בראשו יואל לאמור כי לא טוב ויפה העסק הזה? ולוּ אך יתנהל כתיקונו, בלי מכשול ופגע, ר"ל: אם ישמרו הלוֹוים את תפקידם ולא יפשטו לי את הרגל מדי שנה בשנה, כי אז כתום שבע שנים גאולה היתה לי, כי עשרתי מצאתי הון רב יתר מכל הרוטשילדים שבעולם! אבל כל זה הוא אך משל והשערה בעלמא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי גם אני גם בן-ציון, בנו של בנימין, לא לקחנו מעולם ריבית כזו. בן-ציון הלווה מעותיו בחסד וברחמים ויתנהג עם לוֹויו בצדק ביושר, פעם הלווה כסף בריבית מועטת ופעם העביר על מידותיו ולא לקח ריבית כל-עיקר. בן-ציון נתן אמון בכל אדם, את כולם חשב לישרי-לב ונאמני-רוח כאשר היה הוא בעצמו, ועל כן לא ארכו השנים ויריקו הישרנים והנאמנים ההם את כל כיסו, ובבוקר לא-עבות אחד נפקחו עיניו וידע כי עירום הוא, דל ואביון הוא, בכיסו תוהו ובלבבו בוהו, אין תקווה ואין נחמה, חושך ואפלה מסביב, ואשתו ובניו שואלים לחם ואַיִן.

[ג]    🔗

אולי תדעו אנה יפנו אנה יסתרו אוהבינו בעת ייהפך עלינו הגלגל וכספנו יאבד בעניין רע? – מי חכם ויבין זאת, נבון ויגידנה: זה האיש בן-ציון, בן בנימין, אשר בימי גדולתו סבוהו אוהבים כדבורים, ומספר אנשי מאזפּבקה היו ידידיו, עתה, כמעט נודע הדבר ‘כי אין כסף לאדון זה’, נשאר לפתע פתאום כערער בערבה, פרחו אוהביו ונעלמו ידידיו, ולא נמצא אף אחד אשר ישפוך בן-ציון לפניו מרי שיחו ויקח עצה מפיו… רבים אמנם נדו לו שלא בפניו, שרקו ויניעו ראש בחמלה רבה ויאמרו: ‘חבל חבל על בן-ציון, יהמו מעינו לאומלל הזה… זה מקרוב רכב על במתי הגדולה והאושר ועתה איך נפל פלאים, המקום ירחמוֹ!…’ והליצנים שבעירנו, אשר לשונם תער מלוטש, כוננו חיציהם על יתר וישתוננו ויתלוצצו על ה’דלפון החדש‘, וידרשו את מפלתו כמין חומר. אבל דברי מרחמיו דיכאו לארץ רוחו רב יתר מחידודי הליצנים והמלגלגים. אוי ואבוי לאיש אשר הוכיחו ה’ להיות מנוד ראש לאנשי רחמים המתפלאים על נפשו!… ‘איככה באת לדיוטה כזאת? – נדברו בעלי הרחמים אל בן-ציון – ואיככה לא זכרת לחשוך גם מעט כסף ‘ליום השחור’? וכי כך עושים אנשי המעשה הבקיאים בהוויית העולם? הסכלת עשה, ר’ בן-ציון, נואלת ותחטא לנפשך, בנו-בנימין!…'

ואת מכאובי לבב בן-ציון ידע אך הוא והיושב בשמים הבוחן לבבות. גם נחמה אשתו לא ידעה אפילו שמינית שבשמינית ממכאוביו האנושים, ומה גם בניו – מהם העמיק הסתיר את ענות נפשו עוד הרבה יתר, כי אלה הצאן מה חטאו? המה לבשו מחלצות ויצאו שער אלי קרת מנוקים ומצוחצחים כבימי האושר, בהלו נר אלוה על ראש אביהם, ואיש לא הכיר בם כי הוריהם ימקו מעוצר רעה ויגון… אבל הבנים האלה כבר הגיעו לפרקם, ועת דודים הגיעה לבן היחיד אפרים, גם לבת היחידה בת-שבע, אשר מספר שנותיהם יחד עלה למעלה מארבעים; אך הנדוניה מאין תמצא ואיזה מקום כסף לצורכי חתונתם? ומי זה לא ידע כי בימינו אלה בנים בלא נדה הם כאבן שאין לה הופכין? – הדבר הזה השביע את נפש בן-ציון ונחמה ממרורים יתר ממחסור הלחם בבית; אם הקיבה באה עלינו בעקיפין לא תגדל רעתה כהיות אב לבנים מגודלים וכסף אין להכניסם לחופה. הנגע הזה מר ממוות, הצרה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום. ‘מה אעשה לאלה היום?’ – הגה בן-ציון ברוחו הקשה – לוּ ישבתי במדינה אחרת, לוּ שכנתי באמריקה, בחרתי גם לחטוב עצים ולשאוב מים; אך לא פה, לא במקום שמכירים אותי; שם לא יידע איש מי ומה הייתי פה במאזפּבקה…

[ד]    🔗

לא יחיד היה בן-ציון בן בנימין, בעת ההיא אשר נפשו שאפה להיות שם, על חצי הכדור השני. בימים ההם ובעת ההיא הלכו ממאזפּבקה אל מעבר לים משפחות-משפחות יהודיות רבות, ומכתביהן אשר הריצו לקרוביהן הלום השמיעו אך שלום ויבשרו אך טוב. אמת הדבר כי איש לא אמר עם הספר איך ובמה ימצא לחמו, איפה הוא יושב ומה מעשהו? את הדבר הזה הבליעו כולם בנעימה, או כאילו כפאַם שד, וכמו נועצו לב יחד לעבור על זה בשתיקה. ואולם תחת זה כתבו כולם בסגנון אחד ‘בעזהשי"ת הננו עושים פה חיים טובים…’, ואך היודע תעלומות הוא ידע פירוש המלות האלה, שעושים חיים טובים, ואיך יוכלו אנשים לעשות חיים טובים? – אבל איך שיהיה, הררי הזהב הבולטים ויוצאים מאמריקה נראו לעיני כל יושבי מאזפּבקה, והצרות והרעות, המחסור והרעב נוגשים אצים באחינו המאזפּבים להימלט שמה שמה לארץ המדהבה, לעולם החדש, לארץ החופש מקום שם האושר. ואולם הכול יודעים כי יונים לא תעופינו שם אל פי אוכל, הכול מודים כי לא יינקו שם דבש מסלע ולא ירד לחם שליו מן השמים; יודעים הם עד מאוד, כי למען מלא רעבון ביתם מוכרחים יהיו שם לעבוד, לא במוח אך בידיים ממש, לעבוד כל עבודה אשר תמצא להם ולאחוז בכל מלאכה, אשר היהודי לא הסכין בהן – כל זה יגיד להם לבם מראש לא בסתר, ותהי אך זאת נחמתם כי שם יהיה הדבר הזה, שם מעבר לים ולא פה. פה במאזפּבקה מוטב ליהודי שירד מנכסיו לפשוט יד לקבל ‘קיצבה’, מצאת ביעה או בגרזן אל השוק למען השתכר בעמל כפיו בפיו לחמו לפיהו. ושם רשות לכל יהודי בן-טובים, לכל איש ישראל חשוב לסוב בשווקים וברחובות למכור סמרטוטין, לשאת על כתפיו משא שקים, לחטוב עצים, לחטט באשפה וכאלה עבודות נקיות וקלות, ולקיים מאמר חז"ל ‘פשוֹט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות’… מדוע לא ייעשה כן במאזפּבקה – הרבה טעמים בדבר ולא פה המקום לחוות עליהם דע. מגמתי אך לספר לכם כי גם בן-ציון, בן בנימין, גמר אומר ללכת מזה בקיץ הקרוב לבוא. את כל אשר בביתו ימכור, ויחד עם אשתו ובניו ירים פעמיו לאמריקה – וה' הטוב בעיניו יעשה! ‘האל המושיע לכל עמו ישראל לא יסיר חסדו ואמתו גם **מר’ ישראל'**…

[ה]    🔗

בין כל חגי קודש אשר נתן ה' לעמו בחירו, יתר שאת ויתר עוז לחג המיוחס – חג הפסח. אם לכל יום מועד ומקרא קודש יכון היהודי לקבלו בסבר פנים יפות, לחג הפסח תירב התכונה שבעתיים, כי ברעש יבוא, והמונו יתן אותותיו עוד כחודש ימים לפני בואו. ככלה עניה אשר ייטיבו מקלעות ראשה ויכסו מערומיה בעדי תלבושת חדשה ומבריקה, כן ייראה חג הפסח גם בבית העני שבישראל. הקירות המרוחים וטוחים בשיד לבן, הספסלים אשר רחצו למשעי, המטפחת הצחורה הפרושה על השולחן הטהור והמצות – כל אלה לא יתנו לא מאומה, אך הסתר יסתירו את העוני, ישימו פני הלוט על הדלות, והזר הבא אל הבית ידמה כי מלבד המצות עוד מלא הבית שפעת ברכה. ואלו המצות – מי עמד בסודן ומי יודע מאין באו? הבכספו הכינן בעל הבית או ‘ממעות חטין’ חוללו? – לא כל עני ייראה עניו לעיני הבריות, ורבים, הוי! רבים עוד במאזפּבקה עניי אדם אשר ימקו בסתר ולעיני כל יתראו כעשירים, ותחת לקחת מאוצר מעות חטין יסבו עליהם שלוחי מצוה להביא אל האוצר. כי האדם יראה אך לעניים. – גם בן-ציון היה אחד מאלה העניים שבצנעא. גם הוא לא גילה סודו לאיש, אבל מה יושיעהו זה? לפטור את הפסח בלי מצות אי-אפשר! (לפטור את כל השנה בלי חמץ כבר למדו רבים מאחינו…). ותגמור נחמה אשת בן-ציון אומר להביא המצות מפרי כפיה ומעמל ידה. ואם אומנם חנות אין לה, בין התגרניות לא תחשב ובין נשי החיל המפרנסות את בעליהן ממקנה וקניין לא תחד נחמה, רווח והצלה יעמוד לה ממקום אחר, מבית הקבלן המכין מצות לכל בני העיר. ממחרת הפורים יפתח בית מאפה המצות ההוא, ואור חדש יהל על נשי מאזפּבקה, בתולותיה, עניותיה ויתומותיה, כי הבית פתוח לרווחה, וכל מבקשי עבודה וכוח ידיו אתו אל הבית ההוא יבוא ובא על שכרו. אם החפץ לא יחסר לך, בת מאזפּבקה לבשי הסינר, קחי מעגילה, וקומי לכי לך אל יהושע-השל הקבלן, שם תשׂתכרי, ושם ינוח לך!

ונחמה ביצעה את אשר זממה ותקח אתה את בתה ותלך אל יהושע-השל הקבלן לגלגל מצות, במצאה חשבון, כי אם כה תעבודנה שלושה שבועות תמימים תמצא ידה להכין את כל צורכי הפסח מכסף שכרה. ומה ישמח לב בן-ציון ותגל נפשו, כי לא יבוא לידי מתנת בעלי הטובות במאזפּבקה ולא לידי מעות חטיהם! אבל טעית בחשבונך, נחמה הטובה והיקרה! כי כאשר נודע הדבר לבן-ציון לא שמח לבו ונפשו לא לבשה גיל, ותהי עוד להיפך, כי הרגיש כעין עקיצת עקרב בלבו ותחשכנה הרואות בארובותיו. זכר בן-ציון, בן בנימין, כי אשתו הרכה והענוגה ובתו האמונה עלי תולע עומדות עתה אל השולחנות הארוכים בין השפחות ודלת העיר, ובידיהן הרפות תגלגלנה העיסה מן הבוקר עד הערך בלי הפוגות, וכל בני העיר ישיחו ידברו עתה בו מה היה לפנים ומה הגיע לו עתה – ויקלל את יומו.

[ו]    🔗

הדבר נודע לו בבוקר, בשובו מבית-המדרש וטליתו ותפיליו תחת אצילות ידיו.

– איה אמך?, שאל את אפרים בנו בהתבוננו מסביב ונחמה איננה.

– אמי הלכה עם בת-שבע לבית המאפה אשר ליהושע-השל.

– לבית המאפה? הוסיף לשאול משתומם – ומהיכן לקחה קמח לאפות לנו מצות?

– לא לנו – ענה אפרים לפי תומו – לא לנו אך לאחרים תאפה מצות. גם לא תאפה אך תגלגל העיסות…

כנציב שיש נשאר בן-ציון על עומדו, טליתו ותפיליו תחת אצילות ידיו, ופניו חוורו כפני מת, רוח מבינתו הגיד לו כי נחמה נתכוונה לטובתו, להסיר מעליו דאגת החג, אך מדוע עשתה במסתר מעשיה? – מדוע לא גילתה אוזנו מאתמול, ומדוע לא לקחה עצה מפיו? אין זאת כי ידעה מראש כי הוא לא יתננה לעשות הדבר הזה – ואף אומנם בעד כל כופר לא נתנה לעטות חרפּה כזאת על ביתו! נחמה אשת בן-ציון ובת-שבע בת בן-ציון עומדות בבית הקבלן ומתנבלות בגלגול מצות כשפחות חרופות!? ומה יאמרו הבריות? אנה יוליך את חרפתו? ואילו עשו כן במקום שאין מכירין אותו, לוּ באמריקה – למשל – היה הדבר, עוד אין רע! אבל פה, במאזפּבקה שאפילו תינוק בעריסתו ידעהו – הלא חרפת עולם היא לו, הלא נבחר המוות מבושה וכלימה כזאת!… בתחילה אמר בן-ציון לרוץ אל בית המאפה ולהשיבן משם אל נוויהן, אבל עד-מהרה שב מחפצו זה, בזוכרו כי כבר נעשה מעשה, כבר הותווה תו הדראון על מצחו, ומה שעבר לא ישוב עוד… מועקה נוראה באה בלבו, ובגרונו גבר הלחץ, כאילו נתחבה לו עצם חדה וקשה אשר תשים לו מחנק. בן-ציון התאווה תאווה לבכות, להוריד כנחל דמעה, להתמוגג בבכי, אבל בוש ונכלם לעשות כן לעיני בנו, אשר עמד ויתבונן אל אביו בלי דעת מה זה היה לו כי יעמוד בצלם בלהות ומפיו נעתקו מלים… אחרי רגעי מספר ראה בן ציון והנה פת לחם ובצלים מונחים על השולחן תחת המפה.

– בני, אולי תשא להן אוכל לבל תרעבנה שם? – שאל בן-ציון ויורהו על הפת והבצלים.

– לא אבי – השיב אפרים – אמי הכינה זאת למענך.

– לי?… לא בני, פי לא יטעם אוכל, כי תענית לי היום.

– תענית? לתענית מה זה עושה היום? –

– לא תענית, אך נדר… לך-נא, בני, ושא הלחם לאמך ולאחותך… מאז הבוקר תצומנה…

בצאת אפרים מן הבית ובן-ציון נשאר לבדו התנפל מלוא פניו על השולחן, ומפיו התמלטו אנקות תמרורים ומעיניו פרץ זרם דמעות רותחות. אחרי כן התרומם ויתהלך הנה והנה בחדרו, וילחוץ ראשו בשתי ידיו כמו יאמצהו לבל יתפוצץ, וייאנח וייליל ויפרוש כפיו כאיש אשר אסון קרהו בלי משים, חץ פתאום היה מכתו. אז התבונן בן-ציון והנה ידו אוחזת בסכין, ולא יכול הבין איזה הדרך בא כלי משחית זה בכפו? – זמן כביר התבונן אל הסכין ויבחנהו בעיניו. לוּ הוחד וגם מורט כתער הגלבים הלא שם רגע אחד קץ לצרותיו!… ויתחלחל בן-ציון מאוד מפני הרעיון הנורא הזה ויזרוק מידו את הסכין בחמת כוח מאחרי התנור והכיריים. אחרי כן עמד כבול עץ באמצע הבית, ועיניו תעו אל כל עבר, ויחוש כי עורקיו ידפקו כהולם פעם, ראשו סחרחר, רעיוניו יסבכו יתבלבלו, לבו יחשוב להיבקע כנאד נפוח, וכל בדי עורו כמו יערכו קרבות איש באחיו, ידיו ורגליו תרעדנה, עוד מעט ויפול ארצה לבלי יוסיף קום! חושך ואפלה סביביו, צר לו המקום פה בבית, מחנק תבוא נפשו… החוצה! החוצה! – – כמשוגע ינוס מן הבית, אבל תחת לרוץ החוצה יטפס ויעלה בסולם אל עליית-הגג, ובהתבוננו במרום עמדתו אל הארץ מטה יהגה לבו: – 'קפיצה אחת – וקצי בא!…/ ‘לא, לא טוב הדבר. ריסוק אברים!’ – – אז ירים ראשו ויתבונן אל קורות הגג ‘תליה!’ תלחוש לו מחשבה זרה… ‘אבל איה חבל? החבל מאין יימצא?’ – ‘החגורה!’ יבוא רעיון כברק אל ראשו השומם. אז יתיר חגורתו מעל מותניו, ישלבנה אל הקורה הדק היטב – טוב מאוד! 'ואפרים בני, אולי ישוב, אולי יראה?… הנה שם בירכתיים תנוח גם תיבה שבורה אשר כיסה עליה אבק… בלי דעת נפש יסחוב בן-ציון את התיבה אליו, יעמוד עליה, יקשור באבנטו עוד קשר אחד וישימו על צווארו. פתאום יזכור: ‘וידוי’!… ברגע ההוא יבוא נוחם בלבו, יתחרט על מעשיו וישלח ידו להסיר החגורה מעל צווארו; אבל, קרסוליו ימעדו, התיבה השבורה תפול ארצה ובן-ציון תלוי בין השמים והארץ. ‘שמע ישראל!’ – יקרא ולא יוסיף, גלגלים שונים סובבים סובבים לנגד עיניו בחיפזון, שחורים, ירוקים, אדומים; הגלגלים ילכו הלוך ואור, ובן-ציון יחוש נועם ועדן אשר לא חש כל ימי חייו…