מלואים ל“אמת לארץ-ישראל” / אחד העם

ג¹    🔗

למאמר שני    🔗

לא אכחד אמנם, כי נלאיתי כבר להיות איש מדון לאחי כל הימים, וכמעט שגמרתי בדעתי לבלי הוסיף עוד לדבּר בקהל בעניני הישוב המעשׂי. אבל התשובות שבּאו ב“המליץ” על מאמרי “אמת מארץ ישׂראל” השני מכריחות אותי לדבּר עוד דברים אחדים אך הפעם.

את תוכן התשובות האלה אפשר לחַלק לשנים: תשובות על איזו מעשׂים או משפטים פרטיים שבאו במאמרי, ותשובה אחת כללית על ערך ה“אמת” כולה, מבלי שׂים לב לפרטיה. על הראשונות לא אאריך בזה, ורק בקצרה אומַר, כי בהרבה מהן יִחסוּ לי המשיבים דברים שלא אמרתי מעולם. למשל: לא אמרתי שצריך להתיאש לגמרי מן התקוה על הכנסת הכרמים והיין, אדרבא, אמרתי כי עוד הדבר מוטל בספק ויש תקוה, אלא שעד עתה נמצא הענין עוד במצב הנסיון, ורגילים בני דעה למַעט בפעולות ככל האפשר כל זמן שלא נגמרו הנסיונות ולא נמצאה הדרך הנכונה. כן לא אמרתי, כי “מבלעדי תוהו ובוהו לא מצאתי מאומה,” אדרבא, אמרתי, כי מצאתי “שנוי גדול לטוב” בהלך רוחם של הקולוניסטים ויחוסם לעבודת-האדמה. וכן לא עלה על לבי לאסוֹר עתה מטעי כרמים רק מפני שיש בהם משום “עסק”, אלא מפני שעוד לא נתברר אם עסק טוב הוא זה; ואם בכל יתר העסקים סומכים על “המזל” ואינם מרבים בחששות, הנה חשבתי, כי הישוב בא“י יקר לנו יותר ואין לנו לקשר עתידותיו בספיקוּלציא מסחרית מסופּקת, אשר יכול להיות כי לא תצלח, ואז יפול גם הוא עמה יחד. – משלים כאלה יכלתי להוסיף עוד, אבל אסמוך על הקורא, שאם הדבר נוגע עד לבו, יבקשם וימצאם מעצמו – עוד על איזו פרטים אחרים יש לי אמנם מה להשיב, כמו ע”ד ממשלת תוגרמה, ע"ד הועד הפריזי, ועוד. אבל המשיבים עצמם יודעים היטב, כי בענינים כאלה אי אפשר להגיד הכל גלוּי בדפוס, ובעל כרחי עלי להניח להם את דבריהם בזה. עיקר מגמתי פה הוא איפוא לדבּר ביחוד על אותה התשובה הכללית אשר הזכרתי.

                                                                                                ***

המשיבים אומרים, שיש שני מיני “אמת”: אמת עיוּנית ואמת מעשׂית, וכי אף אם כך היא ה“אמת מארץ ישׂראל” כמו שהצעתי אותה, הנה אין זו אלא אמת עיונית, בעוד שבעולם המעשׂה אמת אחרת שלטת, אמת של מלחמת הקיוּם, והאמת הזאת מלמדת, כי גדול כוח הבטחון להתגבר על מכשולים שונים שמוצאה האמת העיונית. ואחד המשיבים בקש ומצא כי גם אני בעצמי אמרתי לפני שנים אחדות, כי “לחכמה התפארת וההוד ולבטחון הגדוּלה והגבוּרה” ².

אם הבנתי היטב את כוָנתם, רוצים הם לאמור כך: יש אמת הגיונית ואמת פסיכולוגית. ההגיון שוקל זה לעומת זה את הכוחות השונים, המתאבקים בחיים, ובמצאו, כי כוח המכשולים גדול מכוח האיש או העם הנלחם נגדם, יחרוץ משפט, כי לא יצליח זה במלחמתו. אבל יש בחיי הנפש עוד כוח אחד, שמציאותו אינה תמידית, נורמלית, ושעל כן לא יביאנו ההגיון על הרוב בחשבונו, והוא יכול להכריע את הכף לצד בעליו, למרות כל חשבונות ההגיון. הכוח הזה הוא – האמונה והבטחון. התשוקה הגדולה להשׂגת מטרתו מביאה את האיש או העם להאמין בכוחו ולבטח בעצמו, כי יעשׂה ויוכל; והאמונה הזאת והבטחון הזה עצמם הם כוחות פסיכולוגיים נפלאים, המהפּכים את החלש לגבּור ומביאים פעמים רבות את בעליהם למחוז חפצם, למרות כל המעצורים, אשר במדת ההגיון הקר גדלו הרבה על הכוח התמידי והנורמלי של אלה הנלחמים בהם.

ואם באמת היתה זאת כוָנת חברי הנכבּדים, כמו שזאת היתה כוָנתי אני באותם הדברים שהביאו בשמי, אז לא נשאר לי אלא להתפלא ולהשתומם על התולדות ההפוכות מן הקצה אל הקצה שמוציאים בני אדם לפעמים ממשפט יסודי אחד. הלא את התורה הזאת – תורת האמונה והבטחון – אני משנן בקהל זה שנים אחדות בתמונות שונות, והיא היא שהביאתנו גם לכתוב את ה“אמת” הראשונה והשניה!

כי אמנם, גדול כוח הבטחון כשהוא נובע ממקור פנימי, ממקור התשוקה שבלב אל השׂגת התכלית; כשבעל הבטחון יודע תכוּנת הדרך שהוא אומר ללכת בה ואת אבני הנגף אשר עליה, אלא שתשוקתו גורמת לו להאמין בעצמו ולחשוב את נצחונו לדבר בלתי נמנע. אבל לא כן הוא אם אין הבטחון הזה אלא שגיאה מחסרון ידיעה. אם לא התשוקה שבלב היא סבּתו, כי אם מה שאין האדם יודע, כי דרך פלונית בחזקת סכנה היא, וחושב בטעות, כי נקל לו להשּיג חפצו. במצב הזה הבטחון איננו הכוח המתגבר על הכל, כי אם, להפך, כוח שלילי הוא, מכשול חדש נוסף על המכשולים החיצוניים. כי מיד כשיפגוש האדם הזה בכוח שכנגדו ויראה את משוגתו, יסוג אחור בבהלה ומורך לב, ובהיותו בלתי נכון כלל למלחמה, הסכנה קרובה, כי יבוא לידי יאוש מוחלט.

ועל כן צריך, לדעתי, שגם בענין ישוב א“י ידעו כל ישׂראל מצב הדברים כמו, ידעו מה רבּו ומה עצמוּ המכשולים על דרכנו, ואם “כל ישׂראל חו”צ הם”, אם יש בלבם אותה התשוקה הדרושה, אז תבוא לרגלה גם האמונה בכוחם, ולמרות הכל יתאמצו ללכת הלאה, להתגבר על המכשולים, וסוף סוף – נקוה – גם יצליחו בכוח הבטחון הזה עצמו. אחד המשיבים מבטיחנו אמנם, כי כל ה“אמת” שספּרתי גלויה וידועה היא מכּבר לכל הבקיאים שבחו"צ. לו יהי כן. אבל עלינו לזכּוֹר, כי אותם “הבקיאים שבחו”צ" אינם אלא מעוררים, תומכים, מַקהילי קהלות ברבים; בעוד אשר המתעוררים, האנשים מן העם, אשר עליהם יעלה הגורל להתיצב פנים אל פנים לעומת הכוחות המתנגדים לנו שם בארץ ולשׂאת על שכמם כל המשׂא – אלה אנשי החַיל האמתּיים אינם מן הבקיאים שבחו“צ, כי הבקיאים שבחו”צ מסתּירים מהם את “בקיאותם”. וזו היא איפוא כל מטרתי במאמרַי ממין הזה, שיהיו גם הם, בני העם הנכונים לצאת אל המערכה עצמה, בקיאים בענין לאמתּו, ורק אז, כשידעו את הכל ויאמרו “אף על פי כן”, נדע, כי גם הם בעלי בטחון הם במובן אמתּי, ואז – יהי ה' עמם ויעלו ויסבּלו וילחמו ושמם ישאר לברכה. אבל כל זמן שהבקיאים אינם יוצאים אל המערכה והיוצאים אינם בקיאים, אין לנו רשות לסמוך על כוח הבטחון, מפני שבאמת לא ימָצא הבטחון אלא בלב אותם הבקיאים, בעוד שהעולים עצמם (מעט מאד יוצאים מן הכלל) אין בלבם תשוקה אמתּית לעצם הענין, כי אם לאותו האושר הגשמי שהם מקַוים להשׂיג בא“י על נקלה. בטחונם הוא איפוא רק טעות מחסרון ידיעה, ועל כן אינו מתקַים על הרוב אלא כל זמן שהטעות מתקימת, כלומר עד שבאים לארץ ופוגשים את ה”אמת" הערומה.

“נחשון קפץ לתוך הים!” – קורא אחד ממבקרי. כן. אבל נחשון ידע, כי קופץ הוא לתוך הים, ובכל זאת קפץ, על כן נוכל לאמור, כי בטחונו היה בטחון אמתּי. ואולם, אם היה משה שׂם מסוה על פני נחשון ואומר לו: “לך הלאה אל תירא, כי כבר נהפּך הים ליבּשה”, ונחשון היה מאמין בו וקופץ, – מה היה עושׂה נחשון זה מיד כשהרגיש בטעותו? בודאי היה חוזר וקופץ לאחוריו ופיו מלא אָלוֹת, או מרוב פחד ובהלה פתאומית היה יורד תהום…

                                                                                                ***

רגילים הם סופרינו הלאומיים לבקש בתורתנו את רוח לאומנו. יעשׂו נא כן גם בנדון זה. התורה אמרה: ויספו השוטרים לדבּּר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו". אין חפצה, שיעלימו מאנשי החַיל את הסכנה הנשקפת להם, כי אם להפך, להכין לבם קודם שיצאו למלחמה, ואם אינם מוצאים בלבם את הכוח הדרוש לעמוד במקום סכנה, “ילכו וישובו לביתם”. וחכמי התלמוד אחריה צווּ גם כן מעֵין זה בנוגע אל הנכרי הבא להתגייר: לבאר לו קודם למעשׂה כל תוקף העוֹל שהוא בא לקבּל על עצמו, וליעצהו, שאם אינו מרגיש בנפשו כוח מספיק לשׂאת ולסבול הכּל, “ילך וישוב לביתו”. “רוח לאומנו” אינו סובל איפוא רמאות “לשם שמים”. הכל צריכים לדעת את האמת, ורק אז נראה, מי הם “בעלי בטחון” הללו המתנדבים לסכּן בנפשם בשביל האושר הכללי: היש בקרבנו כאלה אם אָין?

ואם אַין – ואקוה כי גם מתנגדי לא יאבו להכחישני אם אומַר, כי עד עתה כמעט אַין – אז שבה האמת ההגיונית למקומה ומביאה אותנו לידי החלטה מוכרחת, שאין אנו מוכשרים עתה ללכת הלאה נגד כל הכוחות הגדולים המתנגדים לנו, ועלינו לחכּות או עד שימָצאו לעניננו אנשים גדולים, שימעיטו את המכשולים באופן שלא יהיו נעלים מכוחנו, או (מה שידרוש עוד זמן יותר ארוך) עד שיגדל כוחנו – כלומר, בטחוננו האמתי – לפי גודל המכשולים.

“העולה לארץ אבותינו – אומר אחד המשיבים – צריך לדעת מראש שעליו להתאבק עם מפריעים שונים, אך החבּה להארץ, אומץ רוח, צריכים להתגבר ולפַנות הדרך”; והשני קורא אחריו: “יבואו אנשי המעשׂה ויקפצו לתוך הים כנחשון!” – כל הדברים האלה יכול אני לחתוֹם שמי בשתי ידי, או יותר נכון כבר חתמתי שמי על דברים כאלה לא אחת ולא שתים. וכך צריכים היו ה“בקיאים” לדבּר תמיד אל העם, מבלי להקטין מדת “ההתאבקות עם המכשולים” או להפוך את הים ליבּשה. ורק אם דברים כאֵלו יקנו לבבות, אם יעמדו לנו “נחשונים” בדעת, לא בטעות, רק אז נוכל לקוות, כי נעשׂה ונצליח על יסוד האמת הפסיכולוגית. אבל, כמדומה לי שלא אפריז על המדה, אם אומַר, כי זאת היא הפעם הראשונה שאנו שומעים דברים כאלו מפי ה“אופּטימיסטים” שבחו“צ. ואלמלי לא באה ה”אמת" אלא להביא אותם לידי הודוּי הגדול הזה באזני כל העם, לא מעט היא התועלת שיצאה ממנה.

עוד יש לי דברים להשיב גם על אדות שאלת החנוך, כלומר, שאלת הדבּור העברי בבתי הספר בא"י. אבל צריך אני להודות, כי פה הנני רואה באמת מצדדים שונים עקבות אותה “התשוקה שבלב” המביאה לידי בטחון. מי יודע איפוא? אולי יגדל כוח הבטחון הזה לעשׂות נפלאות…

לונדון, כ“ו תשרי תרנ”ד.