הַקְדָּמַת הַמְחַבֵּר    🔗

הנני לשים פה על הגליון ספור מעשה זה, כמו שסָח לי איש אחד, אשר קִבֵּל אותו מאבותיו. אבותיו של אותו איש קבלוהו מאבותיהם הם, ואלה האחרונים קבלוהו גם-כן מאבותיהם הם, וכן הלאה, ושוב הלאה, עד לפני שלש מאות שנה ומעלה. האבות היו מוסרים את ספור המעשה לבניהם, ובניהם לבניהם הם, ובדרך זו קִימו והעמידו אותו לימים רבים.

אפשר כי זו היא היסטוריה, ואפשר גם-כן כי זוהי רק אגדה, מסֹרֶת אבות, אפשר כי קרה הדבר ואפשר כי לא קרה; אבל יכֹל היה לקרות. אפשר כי החכמים והמלֻמדים האמינו באמִתּת הספור הזה באותם הימים הקדמונים, ואפשר כי רק הבוערים בעם והתמימים אהבו אותו וגם נתנו אֵמון בו.

מִדַּת הַחֶסֶד…

מִשְׁנֵה-בְרָכָה לָהּ:

גַּם לַלּוֹקֵחַ, גַּם לַנּוֹתֵן יָחַד.

כִּגְדֹל הַתַּקִּיף כָּכָה יִגְדַּל תָּקְפָּה

וְּלְמוֹשֵׁל יָאֲתָה מִכֶּתֶר-מַלְכוּת.

“הסוחר מִוֵּנֶציה”.

 

פרק א: הֻלֶּדֶת בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְהֶעָנִי    🔗

בעיר העַתִּיקה לוֹנדוֹן, ביום סתָו ידוע, ברבע השני של המאה השש-עשרה, ילד יֻלד למשפחה עניה בשם קַנטִי. ילד לא רצוי לה כלל. באותו היום יֻלד ילד אנגלי אחר למשפחה עשירה בשם תְּיוּדָר, ילד שהיה רצוי לה מאד. ילד שהיה רצוי גם לכל עם אנגליה. נפשה של אנגליה כלתה אליו כל-כך, חכתה וצפתה לו כל-כך, וכל-כך התפללה אל הילד הזה, עד כי עתה, כשנִתְּנה להם שאלתם והילד בא לעולם באמת, כמעט שֶׁהִשְׁתּוֹלְלו כל האנשים מרֹב שמחה ועליצות. אנשים שהיו רק מכרים סְתָּם חבקו ונשקו זה את זה ובכו איש על צַוארי רעהו. כֻּלם עשו את הימים ההם ימי משתה ושמחה. כֻּלם, כַּנִּקְלֶה כַּנִּכְבָּד, כעשיר כעני, ערכו משתָּאוֹת, מחולות וזמירות. כֻּלם כאִלו נתרככו ונתמוגגו, והיו מרבים בשמחה כל הימים, לרַבּות גם הלילות. ביום היתה העיר לונדון כֻּלה מַחזה נהדר ומרהיב עין: נִסים מתנוססים ודגלים מתנפנפים מעל כל הגזוזטראות וראשי הגגות; תהלוכות נהדרות היו נמשכות ועוברות דרך כל הרחובות. גם בלילה לא היה המחזה נופל ביָפיו וַהֲדָרוֹ: אורים גדולים מאירים בראש כל חוצות, מחנות החוגגים והמתהוללים, המשמחים את לבם סביבותיהם. הנער היֻלד, אֶדְוַרד תְּיוּדָר, הנסיך מוֵלְס, היה ענין לַכֹּל לענות בו. ילד זה שכב לו מעֻטף ומחֻתּל במשי ואַטְלַס, ולא הרגיש כלל בכל הטִפּוּל הגדול שמטַפּלים בו וכל הֶמית העיר ההומה לקראתו. הוא לא הרגיש, וגם לא שת לבו, כנראה, ששָׂרים גדולים וגבירות כבוּדות הנם אומניו ומשרתיו, והם שומרים ומשגיחים עליו. אולם אף איש לא זכר ולא העלה על דל שפתיו את שם הילד השני; תָּם קַנטי, ששכב לו מעֻטף ומחֻתּל בסמרטוּטיו העלובים. רק בני-המשפחה העניה ההיא, שילד זה בא להטריד אותם במציאותו, הם ורק הם הרגישו במציאותו.

 

פרק ב: אֲבִיב נְעוּרָיו שֶׁל תָּם    🔗

נפסח על שנים אחדות.

לונדון העיר היתה בת אלף וחמש מאות שנה. עיר גדולה לאלהים היתה – בשעתה. מספר תושביה היה מאת אלף – ויש מונים כפלים כמספר הזה. רחובותיה היו צרות מאד, מעֻקלות ומלאות רפש, ביחוד באותו רבע העיר, שבו ישב תם קנטי, לא רחוק מן ה“גשר הלונדוני”. הבתים היו של עץ, הדיוטות השנִיות שלהם היו שופעות ויוצאות מעל לדיוטות התחתונות, והדיוטות השלישיות היו מבליטות את מַרְפְּקֵיהן מעל לדיוטות השניות והלאה. כל הבתים ההם היו צרים מלמטה ומתרחבים ועולים מעלה מעלה. הם היו כעין שְׁלָדִים, שנעשו מקוֹרוֹת חזקות, שהיו מֻנחות זו על-גבי זו בצוּרת שְׁתִי וָעֵרֶב, והחָלל הריק היה ממֻלא בחֹמר מוצק, וטיח עב מכסה עליהן מלמעלה. הקורות ההן היו משוחות בצבע אדֹם, כחֹל או שחור, – הכל לפי טוב טעמו של בעלי-הבתים; ולפי שאין טעמם של בני-אדם שוה, לכן היה לבתים ההם מראה מרֻבּה-הגוָּנים ושלל-צבעים. החלונות היו קטנים, שמשותיהם היו אטומות, והיו נפתחים מן הבית וחוצה על צירים, כדלתות.

הבית שבו ישב אביו של תם היה במבוי מעֻפָּש אחד ושמו “חֲצַר החֶלְאָה”, שהסתעף ויצא מ“סִמטת פּוּדינג”. הבית היה קטן, רקוב ורעוע, ומלא מפה לפה משפחות עניות ועלובות. משפחת קנטי שכנה לה בחדר אחד בדיוטה השלישית. לאב ולאם היתה כעין מטה בפִנת החדר; אולם את מקום משכבי תם, סָבָתו, ושתי אחיותיו, בֶּט ונֶן, לא הקפידו להגביל ולצמצם – להם לבדם נִתּנה כל הרצפה כֻּלה. ויכלו לישון באשר בחרו. אמנם היו שם גם שְׁיָרֵי שׂמיכות אחדות, וצרורות תֶּבן בָּלֶה וּמְזֻהָם. אולם השם “מטות” לא היה הוֹלם אותן, באשר לא היו מסֻדרות כהֲלָכָה; בבֹּקר היו נדחפים לעֲרֵמָה משֻׁתֶּפת אחת בבעיטת הרגל, ובערב היו שוב נחלקים ונפרדים להשתמש בהן.

בֶּט ונֶן היו בנות חמש-עשרה שנה – תאוֹמים היו. הן היו בטבען נערות טובות לב, מלֻכְלָכוֹת, לבושות סחָבות ונבערות מדעת לאין-חֵקֶר. דומות היו לאִמן בַּכֹּל. אולם האב והסבתא היו זוג של מלאכי חַבָּלָה. הם היו שותים לשכרה בכל עת אשר השיגה ידם; ואז היו מִתְנַצְּחִים ומתנַגחים איש ברעהו ובכל מי שנִזְדַּמֵן לידם באותה שעה; פיהם היה מלא אָלה ולשונם חֲרָפוֹת וקללות בכל עת ובכל שעה, בין שהיו שכורים ובין שהיו פִכחים; יוהן קנטי היה גַנב ואמו מחַזֶּרֶת על הפתָחים. הם חִנכו גם את הילדים להיות מחזרים על הפתחים, אולם לא עלה בידם למסור להם את מלאכת הגנבה. בתוכם, ולא מתוכם, של בני האֲסַפְסוּף האָיֹם, ששָׂמו משכנם בבתים ההם, ישב לו גם כהן זקן וטוב. כהן זה גֹרש ונִטְרַד מביתו ונחלתו בתִּגְרַת יד המלך, שחָתך לו קצבה של אֲדַרְכְּמוֹנִים אחדים, והוא הוא ששָׂם עיניו על הילדים, ובסתר היה מורה אותם ומשתדל להַדְרִיכָם בדרך הטובה והישרה. אבא אַנְדְרֵיוֹ לִמד את תם מעט גם את השפה הרומאית, גם כְּתוב וקְרֹא; ובלבו היה ללמד גם את הנערות אותם הלִמודים, ואוּלם אלה היו יראות, פן תהיינה לשחוק וללַעג בעיני רֵעותיהן, שמעלות מוזרות כאלה בנערות קנטי היו להן למֹרת-רוח גדולה.

כל “חצר החֶלאה” היתה כַּוֶּרֶת אחת גדולה, בביתו של קנטי. שכרון והוללות, מַצות ומריבות, נאָצוֹת וגדוּפים היו דבַר לילה בלילה, כמעט במשך כל הלילה. גלגָלות מרֻצצות היו דברים שכיחים ומעשים-בכל-יום כרעב ומחסור במקום ההוא. בכל-זאת לא עברו חיי תם לְלֹא-אֹשר. אמנם הרבה נשא עמל ותלאה, אולם הוא לא חש בהם. הן כאלה וכאלה נשאו גם כל הנערים אשר ב“חצר החלאה”, ולכן שער בנפשו, כי כך צריך להיות, וכי כל אלה הם דברים, שנבראו להרחיב את דעתו של אדם. כשהיה שב בלילה בידים ריקות, היה יודע, כי בראשונה ימטיר אביו קללות וגדוּפים על ראשו וגם ידוש את בשרו, וכאשר יכַלה האב את מעשהו, אז תבוא הסבתא האֲיֻמָה ותִשְׁנה את כל העֹנש מהחל ועד כָּלה וגם תוסיף עליו נֹפֶך משֶׁלהּ; וכי בשעה מאֻחרת בלילה תחליק אמו, שבעצמה הנה גוַֹעַת ברעב, ותתגנב אליו חֶרֶש ובידה פרוסת-לחם תְּפֵלה ועלובה, שעלה בידה לַחֲשׂךְ מפיה, מלַחמה לנפשה. היא תעשה זאת בחרף-נפש, כי פעמים רבות “נתפשה בכף” בעון בֶּגד ומַעל, ובעלה היה מעניק לה תמיד מנדבת ידו בעין יפה, על החטא שחטאה.

לא, חיי תם היו חיים של טובה, חיים שיש בהם חפץ, ביחוד בימי הקיץ. הוא היה מחַזר על הפתחים ומקבץ רק כדי הצל נפשו מעֹנש אביו, כי החֻקים נגד פושטי-היד היו חֲמוּרים, והענשים כבדים מאד; ולכן הוציא חלק גדול מזמנו להקשיב את המעשיות הישנות והמלאות-קסם של האב הטוב, אנדריו ואת האגדות על-אודות ענקים ופֵיות, נַנָּסִים ורוחות, טירות מכֻשָּׁפות, ומלכים ובני-מלכים נהדרים בשלל צבעיהם. הדברים הנכלאים האלה מלאו מעט מעט את מוחו, ובלילות רבים, כשהיה שוכב בחשֵׁכה על התבן הדל והמבאיש, יגֵע, רעֵב וכואב מעצמת המכות אשר הֻכּה, היה מְפַתֵּחַ את מוסרות דמיונו, ומיד היה שוכח את מכאוביו ויסוריו, והיה מתאר לעצמו תמונות נחמדות מחיי הקסם של בן-מלך אהוּב ומפֻנק בהיכל-מלך. במשך הזמן התחילה תאוה אחת להטריד את נפשו ולא נתנה לו מנוחה ביום ובלילה: תאותו זו היתה לראות בן-מלך אמִתִּי, לראות אותו עַין בעין. ופעם אחת סח לחבריו בני “חצר החלאה” על הדבר הזה; אולם הם לגלגו עליו ושפכו עליו בוז באכזריות גדולה כל-כך, עד שמאז והלאה היה שמח לשמור את חלומותיו בלבו, מבלי אשר יהיה לכל זר חלק בהם.

לעתים תכוּפות היה קורא בספרים העתיקים של הכהן. וגם היה שומע ומקשיב לבאוריו ולהרחבותיו של זה. חלומותיו בהקיץ וקריאתו בספרים גרמו לשנויים רבים, שקמו ונִהיוּ בנפשו. יצירי דמיונותיו וחלומותיו היו זכים ועדינים כל-כך, עד כי החל לנוד לבגדיו הקרועים והבָּלים ולהצטער צער גדול על הלכלוך והרפש, שהוא שקוע בהם, וגם התאוה להיות נקי בגופו וללבוש בגדים נאים יותר. אמנם הוא הוסיף לשחק ברפש, וגם התענג על זה כמקֹדם; אולם במקום להִשתַּכְשֵׁךְ בנהר תֵּימזה רק לשם צחוק והנָאה בלבד, מצא עתה בשכשוך זה תועלת מיֻחדה, באשר כי על-ידו רֻחַץ וטהַר מחלאתו.

תם ידע תמיד את כל הנעשה בסביבות מֵיפוֹל, אשר ב“טשיפסַידא” ובשוָקים וברחובות. לפעמים היו תם וכל שכניו זוכים לראות תהלוכה צבאית, כשהיה איזה פושע מדיני אֻמלל נאסר והיה מובל אל המגדל, דרך היבשה או באניה. ביום קיץ אחד ראה את אֶן אֶסקיו האֻמללה ועוד שלשה אנשים, בשעה שהֹעֲלוּ על המוֹקֵד בשדה-סְמִתְּ. וגם שמע דרשה מלאה מוסר ותוכחה מ“מי-שהיה” הֶגמון, שהטיף את אמרותיו להם. האמת נִתּנה להֵאָמֵר, כי הדרשה לא ענינה את תם ולא משכה את לבו כלל. בכלל היו חיי תם מלאים ענין וחליפות ותמורות ונעימים למַדי.

מעט מעט עשו חלומותיו וקריאתו רֹשם כל-כך חזק ועמֹק עליו, עד כי החל להתנהג כבן-מלך, מבלי אשר הרגיש בזה. מנהגו ודבורו וכל הליכותיו נעשו מלאי נִמּוּס וכבוד וחותם ה“חצר” היה טבוע עליהם. רבה היתה השמחה וגדול היה העֹנג של רֵעיו, ששמחו והתענגו על הליכותיו ועל דבריו. השפעתו של תם על רעיו הקטנים הלכה וגדלה מיום ליום; ובמשך הזמן התחילו נושאים את עיניהם אליו בהשתוֹממות וביראת-הכבוד, כאלו היה יציר נעלה. הן ידיעותיו כל-כך רבות! דבריו ומעשיו הם כל-כך נפלאים! ונוסף לזה, הוא הנהו חכם ועמֹק כל-כך! כל הנערים קבלו את הערותיו המחֻכָּמות ואת עלילותיו המפליאות וּמְסָרון לאבותיהם; והאבות התחילו לדרוש ולהתוַכּח על-אודות תָּם קנטי, ולהביט עליו כעל יציר יוצא מגדר הרגיל ומחֻנן בכשרונות נפלאים. גם הגדולים היו מביאים את כל הדבר הקשה והמסֻבּך אל תם, ולעתים קרובות היו משתאים לפסקיו ותשובותיו השנונים והמחֻכּמים. הוא התעלה באמת למדרגת “גבור” ואדם גדול בעיני כל יודעיו, מלבד בני משפחתו הוא – הם, ורק הם, לא ראו ולא הכירו בו כל דבר.

ומקֵץ ימים כונן לו תם חצר-מלך! הוא היה בן-המלך; חבריו הקרובים אליו והחביבים עליו ביותר היו שומרי ראשו, שומרי הסף. רואי פני המלך, שׂרים וגבִירות העומדים לפני המלך ומשפחת המלוכה. ובכל יום ויום היו מקַבּלים את פני בן-המלך המדֻמה בהדרת-הכבוד הראויה לו עם כל פרטיה ודקדוקיה, ככתוב בספורי הבדים והחזיונות אשר קרא תם; ובכל יום ויום היו השרים היושבים ראשונה במלכות נאסָפים, ובאים ויושבים לפני בן-המלך להִוָּעֵץ ולהתוַכּח בכל הענינים העומדים ברוּמה של מלכות מדֻמָה זו; ובכל יום ויום היה הוד כבוד מלכותו מוציא פקֻדות וגוזר גזרות למחנות צבאותיו, לַצִיִּים האדירים ולכל מדינות מלכותו.

אחרי הדברים האלה היה בן-המלך יוצא בלבושי הסחבות שלו והיה פושט יד לכל עובר לקבץ אדַרכמוֹנים אחדים, כמנהָגו. אחר-כך היה אוכל את לחמו היבש והדל, והיה מקבל את מכותיו ואת חרופיו וגדופיו מאת אביו וסבתו, כנהוג. אחר-כך היה משתטח לו על קֹמץ התבן הרקוּב והמבאיש ושוב היה מתעטף בלבוש מלכותו והיה עוטה כבוד ויקר-תפארת בחלומותיו שהיה חולם לו.

ובכל אלה הלכו, תאותו הגדולה ומשאת-נפשו לראות בן-מלך אמִתּי, בן-מלך ממש, הָלוֹך והתגבר עליו מיום ליום ומשבוע לשבוע, ולבסוף נבלעו כל יתר תאווֹתיו בתוך התאוה הגדולה הזאת ולא נודע כי באו אל קרבה. תשוקה זו נעשתה מעט מעט לתשוקת חייו היחידית, שהיתה שולטת בעולמו.

ביום חֹרף אחד, בלכתו למסעותיו לחַזר על הפתחים, ובהיותו שרוי ביאוש גדול, היה מתהלך לו עטוף בצערו ברחובות ובסמטות שעות רבות, כשרגליו יחפות וכל גופו קפוא מקור, והיה מסתכל בחלונות בתי-המזון ונפשו יוצאת אל המטעמים והמגדנות ה“נוראים” וכל יתר מיני המתיקה, שבודאי המציאו אותם, רק למען יהיו לחם-שמים, העולים על שלחן מלאכי מרום; כי הנה ריח המעדנים היה כריח גן-עדן, לפי דעתו הוא. מזלו מנע ממנו עד הֵנה את האֹשר הגדול לטעום את טעמם. גשם קר היה מטפטף ויורד לאִטו באותה שעה; מסביב שררה קַדְרוּת ערפל; היום היה יום שִמָמון ועצב. כשבא הלילה, הגיע תם אל בית אביו והיה כל-כך רטֹב ועיֵף ורעב וכֻלו אומר “אַלמון ושְׁכוֹל”, עד כי נתגלגלו גם רחמי האב והסבה עליו – על-פי דרכם, כמובן; העניקו לו מנדבת ידם ושלחו אותו לישון.

המכאוב והרעב שסבל, האלות והקללות ושאון המַצות והמריבות, שהגיעו אל אזניו מכל קצות הבית, לא הניחו לו לישון עת רבה; אולם לבסוף תעו מחשבותיו ונדדו הלכו להן אל ארצות הפלאות והחזיונות, ועוד מעט והוא ישן לו לבטח בחברת בני-מלך קטנים, אשר לבושם זהב ועדייהם אבנים טובות ומרגליות, וכֻלם יושבים בארמונות גדולים ונהדרים, ועבדיהם משתחוים לפניהם ארצה וכף-ידם על מצחם, כמנהג ארצות הקדם, או רצים וטסים למלא את פקֻדותיהם באמון ובזריזות. ועוד מעט קרה מה שקרה בכל חלומותיו, הוא בעצמו היה בן-מלך קטן.

ובלילה ההוא זרח עליו אור יְקָרוֹת של עֹשר כְּבוד מלכותו באור שבעתים; הוא התהלך בחברת שרים גדולים וגבירות כבודות, כֻּלו עטוף זיו וזֹהר, כל הבשמים היקרים שבעולם מפיצים את ריחם, ומנגינות עֲרֵבות ונחמדות ממלאות את אזניו. הנה הוא עומד לפני המון מבריק ונוצץ ועונה בחסדו הגדול לאותות הכבוד וההכנעה של ההמון הזה. הנה הם מתחלקים ונפרדים לימין ולשמאל ומפַנים לו דרך ביניהם. בטובו הגדול הוא מאיר את פניו או נד בראשו לכל סביבותיו.

ובבֹּקר ההוא, כשהקיץ בן-המלך משנתו וראה את העֹני ואת הכִעור אשר מסביב, ועשה עליו חלום הלילה את הרֹשם הרגיל – הוא הגדיל והגביר את העלבון ואת הַנִּווּל של סביבתו אלף פעמים כמוהם, אז באו מרירות הנפש, שברון-הלב ודמעות.

 

פרק ג: פְּגִישַׁת תָּם וּבֶן-הַמֶּלֶךְ    🔗

תם קם בבקר כשהוא רעב, ורעבונו מְלַוֶּה אותו על דרכו. הוא יצא בשעה שהיה שקוע עוד בזִיוה של מלכות הצללים, אשר ראה בחלומו בלילה. הוא נע ונד כה וכה בעיר, וכמעט שלא התבונן לאן הוא הולך, וגם לא הרגיש במה שהיה הולך ונעשה סביבותיו. העוברים-ושבים דָחפו אותו בצד ובכָתף, וקצתם גם דברו אתו קשות; אולם כל הדברים האלה עלו בתֹהו ולא הצליחו להעיר את הנער השקוע בדמיונותיו. עוד מעט והוא הגיע אל “טֶמפּל בַּר”. זה היה המרחק היותר גדול, שהתרחק מביתו בדרך ההיא. הוא עצר בלכתו ונמלך רגע בדעתו, ושוב צלל בדמיונותיו, עד אשר יצא מחוץ לחומת לונדון. עד כאן היתה הדרך אשר לאֹרך שפת הנהר רק דרך לעוברים-ושבים, אולם מכאן ואילך היתה אותה הדרך כרחוב בעיניה היא, אם גם רק “על דרך ההשאלה”; כי אף-על-פי שהיתה שם שורת בתים, שהיו צפופים ונדחקים במדה לא גדולה ביותר, בצדה האחד, הנה היו שם רק בנינים אחדים מפֻזרים ומפֻרדים פה ושם בצדה השני. בנינים אלה היו ארמונות האצילים העשירים, ולפניהם היו מגרשים גדולים ויפים, שהשתטחו והגיעו עד הנהר. היום, אותם המגרשים מלאים וצפופים חלקות-אדמה, אשר עליהם עומדים בתי לבנים ואבנים, השרוים בזעף.

והנה נגלה לעיני תם הכפר טְשַׁרינג. הוא נשען אל הצלב היפה, שנבנה שם בזמן מן הזמנים בפקֻדת מלך שַׁכּוּל; אחר-כך טִיֵּל לו לאֹרך דרך שוקט ונחמד, עבר על-פני ארמון ההגמון הנהדר ואחז את דרכו למול עֵבר ארמון אחר, שעלה הרבה על ארמון ההגמון בעֹז וביפעת-הוד, אשר מעֵבר ההוא והלאה, הלא הוא – וֶסטמינסטר. תם לטש את עיניו והביט בתמהון-גיל אל קבוצת הבנינים הגדולים אשר לפניו, אל אגפיהם המתפשטים והולכים, אל המגדלים ופִנות החומה, שכאלו רעמו פנים לעֻמתו, אל דרך-השער הגדול הרצוף אבנים, אל הבריחים המצֻפים זהב, אל המערכת הנהדרה של אריות-שֹׁהם ענקיים, ואל כל יתר המראות והסמלים אשר לבית המלכות באנגליה. האמנם באה תאות נפשו עתה? כי הנה פה היה ארמון מלך. האמנם תקוה נשקפה לו עתה לראות פני בן-מלך, בן-מלך בשר-ודם? כלום חסר כאן אלא רצון שמים!

משני עברי השער המֻזהב עמדו פסלים חיים, כלומר, חיָלים מזִיָנים. קומתם זקופה ומלאה חשיבות, והם עומדים בלי-נוע. מכף רגלם ועד קדקדם הם חמושים בכלי-נשק מבריקים. מרחוק, מתוך יראת-הכבוד והכרת מקומם, עמדו אנשים מערי השדה וגם מלונדון, בצפיתם כי השעה תשחק להם לראות באור פני מלכות. מרכבות נהדרות מלאות אנשים נהדרים מבפנים ורכָּבים נהדרים מבחוץ באות והולכות דרך שערי-הכבוד אשר בחומת בית המלכות.

תם המסכן הקטן, לבוש-הסחבות, נגש, כשהוא צועד ועובר על-פני שומרי השער לאטו ומתוך פחד, לבו דופק בקרבו והתקוה מפעמת אותו. פתאם נצנץ לנגד עיניו מבעד בריחי הזהב מראה, שכמעט עורר אותו להריע תרועת-ששון. שם מבפנים היה נער נחמד, בעל פנים שחומים, נקשים וחזקים מרֹב המשׂחָקים הקשים, שהיה משחק באויר הצח, מלבושיו כֻּלם משי ואטלס, המתנוצצים בתכשיטים היקרים אשר עליהם; חרב קטנה מקֻשטת באבנים טובות מצֻמדת על ירכו; מגפים עדינות בעלות עקבות אדֻמות על רגליו; על ראשו כפה אדֻמה מלאת-חן, ונוצות יפות מצֻמדות לה בתכשיט יקר ונוצץ. אצילים אחדים עמדו שם, – משרתיו, בלי-ספק. האח! זה היה בן-מלך! בן-מלך חי! בן-מלך אמִתּי! בלי כל צל של ספק; סוף-סוף נמלאו משאלות לבבו של הנער האביון.

תם שאף רוח בתכיפות מהירה מאד ורוחו קצרה מרֹב התרגשות. עיניו כאילו הלכו וגדלו מרֹב תמהון ועליצות. אחת היתה עתה תאות לבו ומשאת נפשו: לקרב אל בן-המלך, לחזות את פניו ולשבֹּע את תמונתו. מבלי דעת את אשר הוא עושה, תמך את פניו על בריחי השער. ברגע ההוא אחז בו החַיָּל בידים גסות וקשות וצנף אותו צנֵפה, עד אשר התגלגל ונפל אל תוך המון הסקרנים מערי השדה והטַיָּלים מעיר לונדון, שעמדו שם בפָנים מביעים תמהון של טפשות. החיָל אמר:

– דרך-ארץ, דע איפה אתה עומד, אביון קטן!

ההמון קרא מלא והריע בצחוק גדול; אולם בן-המלך הצעיר נזדקר אל השער, כשפניו משֻׁלהבים ועיניו מזרות קצף גדול, וקרא בקול:

– איך הרהבת עֹז להתעלל בנער בדרך זו! איך מלאך לבך לשלֹח ידך באחד מעבדי אבי אדוני המלך הקטנים באֹפן זה! פתח שערים ויבֹא!

כדאי היה לראות את ההמון ההפכפך וקל-הדעת, איך חטף כל אחד מהם את כובעו מעל ראשו; כדאי היה לשמוע, כיצד הם מקלסים וקוראים: “יחי יורש העצר, הנסיך מוֵלס, לעולם!”

החַיָּלים הזקיפו את חרבותיהם דרך שכמם, פתחו את השערים, ושוב הזקיפו את חרבותיהם דרך כבוד, כשנכנס לו “בן-מלך אביון”, בסחבותיו המתנפנפות לרוח היום, להתרועע עם בן-מלך של שפע ושׂבע עד בלי די.

ענה ואמר אֶדורד תְּיוּדָר:

– רעָבון ועיֵפות שוכנים על פניך; הם התעללו בך (הרֵעו לְך). בוא-נא עמי.

חצי-תריסר של משרתים, העומדים לפני בן-המלך נזדקרו כאחד, כדֵי – אינני יודע את אשר היה בלבם לעשות – להתערב ולעצור בעדו. אולם תנועת-ידו של בן-המלך, שכֻּלה אמרה מלכות ופקֻדה, הסבה את כֻּלם הצדה, וכֻלם כאחד נשארו דוממים כאבן תחתיהם, כפסלים אלמים. אֶדוַרד הוליך את תם לחדר אחד אשר בארמון, שקרא לו “חדר משכיתו”. במצותו הביאו לשם סעֻדה, שכמוה לא ראה תם מעודו, מלבד אלה שקרא בספריו. בן-המלך, בחוש דק ועדין של בן-מלך מחֻנך, שלח את המשרתים מעל פניו, למען אשר לא יביאו במבוכה את האורח שלו, הדל והשפל, בעיניהם הבוחנות והסוקרות; אז ישב אצלו והתחיל שואל שאלות, כשֶׁתָּם היה עסוק באכילתו.

– מה שמך, הנער?

– תם קנטי, אם מצאתי חן בעיני אדוני.

– שם מוזר. איה בית מגורך?

– בעיר, אם מצאתי חן בעיניך, אדוני. ב“חצר-החלאה” אשר אצל סמטת פודינג.

– חצר-החלאה! באמת, גם השם הזה מוזר. היש לך הורים?

– יש לי הורים, אדוני, וגם אֵם-זקנה. אולם ערכה איננו יקר בעיני ביותר. יסלח לי אלהים, אם דברתי דבר למֹרת-רוח אדוני – גם אחיות-תאומות, נֵן ובֶט.

– מדבריך הנני מבין, שלִבּה של אמך-הזקנה איננו טוב עליך.

– חסדיה לא יגיעו גם לזולתי, אם מצאתי חן בעיני אדוני. יצר לבה רק רע, ועמל ואָוֶן בידה כל ימיה.

– האם תעשה לך רעה?

– לפעמים תשיב את ידה מעלי, כשהיא ישֵׁנה או כשהיא כורעת תחת שכרונה; אולם כשרוחה נכון בקרבה, תמַלא את החסרון בהמטירה עלי מכות ומהלומות.

עיני בן-המלך הקטן נוצצו נוראות באש חמה וקרא:

– מה! מכות ומהלומות?

– אמנם כן, אם מצאתי חן בעיני אדוני.

– מכות ומהלומות! – ואתה קטן ורך כל-כך. האזינה אתה: עוד לפני בוא הלילה תובא היא אל ה“מגדל”. אבי המלך –

– באמת הנך שוכח, כי היא הִנֶּהָ משפל המדרגה, המגדל הוא רק לגדולי הארץ.

– אכן, אמת הדבר, מחשבה זו לא עלתה על לבי. עוד אשוב ואחשוב על ענשה. האם לב אביך טוב עליך?

– כמוהו כאמי-זקנתי, אדוני.

– אפשר, כי כל האבות דומים איש לרעהו. גם מֶזג אבי איננו מִזגה של יונה; הוא מכה ביד קשה, אולם הוא גם חוֹשֵׂך את ידו: אם גם לא תמיד הוא חושך את לשונו, האמת נִתּנה להֵאָמר. איך מנהגה של אמא עמך?

– לבה טוב עלי, ולא תסב לי כל מכאוב וכל עצב. ונֵן ובט דומות לה בזה.

– כמה ימי שני חייהן?

– חמש-עשרה שנה, אם מצאתי חן בעיני אדוני.

– הנסיכה אליזבֶּטה, אחותי, היא בת ארבע-עשרה, והנסיכה גֵ’ין גְרֵי, בת דודי, היא בת גילי, והיא גם נאה ויַעֲלַת-חֵן; אולם אחותי הנסיכה מֶרי, במראה פניה הקוֹדרים וגם – שמע-נא: האם תאסרנה גם אחותיך על אמותיהן להראות פנים צוחקות, פן ישחית וישמיד העון הזה את נפשותיהן?

– אחיותי? הוי, האם יחשוב אדוני, כי להן יש אמהות?

בן-המלך הקטן הסתכל רגע באביון הקטן מתוך כֹּבד-ראש ואחר אמר:

– בבקשה, מדוע לא? מי עוזר להן לפשוט את בגדיהן בלילה? מי מלביש אותן בקוּמן?

– איש לא יעזור להן, אדוני. האם תחשוב, כי הן תפשטנה את כסותן לעורן, ותישַׁנה בלי כל כסות, – כחיות היער?

– כסותן? האם רק כסות אחת להן?

– כן, אדוני הטוב, למה להן יותר מאחת? הן רק גוף אחד לכל אחת מהן.

– זהו רעיון מוזר ונפלא! סלח לי, כי מבלי דעת שׂחקתי. אבל נֵן ובֶט הטובות, להן תהיינה מַחֲלָצוֹת ומשָׁרתות למַדי, ועד-מהרה: שומר הבגדים אשר לי ידאג לדבר הזה. לא, אל-נא תודה לי; אין דבר. הנך מדבּר יפה. יש חֵן קל בדבריך. האם למדת דעת?

– אינני יודע, אם למדתי דעת או לא, אדוני; הכהן הטוב, אשר יקראו לו אבא אנדרֵיו, לִמד אותי, בחסדו הגדול, קְרֹא והָבֵן בספרים אשר לו.

– היודע אתה שפת רומא?

– מעטה ודלה היא ידיעתי בה, כנראה.

– למֹד אותה, נער: רק ההתחָלה היא קשה. שפת יוָן היא קשה ממנה; אולם, לפי דעתי, אין כל שפה, ולוּ גם שפת רומא או שפת יוָן, אשר תִּשְּׂגַב מהנסיכה אליזבּטה ומִבת-דודי. לוּ שמעת את העֲלָמוֹת האלה לומדות את השפות האלה! אבל ספר לי על-אודות “חצר-החֶלאה” שלך. האם תחיה שם חיים נעימים?

– אמנם כן, אם מצאתי חן בעיניך, אדוני, מלבד אשר רעֹב ארעב לפעמים. שם יש משׂחָקים וחזיוֹנות מרהיבי עין, וגם קופים, – הוי, יצירים עַתִּיקים שֶׁכְּמוֹתָם! והבגדים אשר הם לובשים לעֹז ולאֹמֶץ! ושם יש חזיונות, אשר בהם יריעו המשחקים בקול גדול וגם ילָחמו זה בזה, עד אשר כֻּלם יחד יפלו חלָלים מתים, ולא תמלא העין מראות כל אלה; ומחירם הלא רק אדַרכּמון אחד – אם שקשה מאד להשיג גם את האדרכמון, אם מצאתי חן בעיני אדוני הנסיך.

– ספר לי עוד.

– אנחנו הנערים אשר בחצר-החֶלאה נלחמים איש ברעהו במַקלות, לפעמים, כמשפט העוזרים בבתי-המלאכה.

עיני בן-המלך הבריקו. הוא אמר:

– חי נפשי, אנכי לא הייתי מונע ממני את העֹנג הזה, ספר לי עוד.

– הננו מִתְחָרִים במֵרוּץ, אדוני, לראות מי הוא הקַל ברגליו מכֻּלנו.

– גם את זה הייתי אוהב. הוסיפה-נא לסַפּר.

– בקיץ, אדוני, נחצה ונשׂחה בתעלות ובנהר, והאחד יטבול את רעהו, וגם יַזה עליו מים, וגם נצלול במים, ונריע בקול גדול ונתהפך וגם…

– כל מלכות אבי שֹׁוָה בעֹנג הזה, ולוּ רק פעם אחת. בבקשה, סַפר-נא עוד.

– אנחנו מרקדים ושרים בסביבות מֵיפוֹל אשר בטְשִׁיפסַיד; גם הננו מְשַׂחֲקִים בחול, ואחד יעַפֵּר על רעהו ויכסה אותו בחול; לפעמים אנחנו עושים תּוּפִינֵי חול ורפש – הֶאָח, הרפש הנחמד, אין כמוהו לעֹנג בכל קצוי ארץ! – אנחנו מִתְגוֹלְלִים ברֶפש כרָאוּי, יסלח-נא לי הוד-כבודו על הדברים האלה.

– בבקשה, אל תוסף דַבּר עוד, מה נפלא ומה נהדר! לוּ רק יכלתי להתחַפשׂ בבגדים אחרים, כבגדיך אתה, ולשלֹף את נעלי, ולהִתְהוֹלֵל ברפש ובבֹּץ פעם אחת, רק פעם אחת, באין איש אשר יגער בי, באין איש אשר יאסר עלי כל דבר! כמדֻמה לי, כי הייתי מוחל גם על כתר-המלכות!

– ולו יכלתי אנכי ללבוש בגדים כבגדיך אתה, אדוני הנחמד, – לוּ רק פעם אחת –

– האח, האם היית רוצה בזה? אם כן, לוּ יהי כדבריך. הָסֵר מעליך את בלוֹיֵי-הסחָבות, ושים עליך את מחלצות הכבוד והתפארת האלה, נער! אמנם, אֹשר קצר יהיה, אולם עֶרכּו לא יִגָּרַע במאומה בשביל זה. נתענג על האֹשר, כל עוד אשר תהיה לאֵל-ידֵנו, והַחֲלֵף נַחליף את בגדינו ונהיה, כמו שהיינו בטרם יבוא איש להפריע אותנו.

ומקץ רגעים אחדים ויורש-העצר הנסיך מִוֵּלְס היה הָדוּר בבלוֹיי-הסחָבות של תם, שהקרוּע היה מרֻבּה בהם על השלֵם, ובן-המלך הקטן של מלכות העֹני והקבצנוּת היה לבוש בגדי מלכוּת מַרְהִיבֵי-עין בשְׁלַל צבעיהם. שניהם נגשו אל הרְאִי הגדול ועמדו לפניו איש אצל רעהו, והנה, הוי, מעשה-נסים: כאלו לא חָל ולא נעשה כל שִׁנוי שהוא! הם לטשו את עיניהם איש אל רעהו ואיש אל הראי חליפות. בן-המלך המשתומם אמר:

– מה תאמר לדבר הזה?

– אֲהָה, אדוני בן-המלך, אל-נא תדרוש ממני לענות לך. לא יָאוּת לשְׁפַל-עֵרך כמוני לבַטֵּא את הדברים האלה.

– אם כן אבַטא אני את הדברים האלה. שׂערותי כשׂערותיך, עיני כעיניך, קולי והֲלִיכוֹתַי כקולך והליכותיך. צלמי ומבנה-גֵוִי כצלמך וכמִבְנֵה-גֵוך, מרא פנַי כמראה פניך, אחד הם. לוּ יצאנו החוצה ערֻמים, כי אז לא היה איש, אשר יכיר ויבדיל בינך ובין הנסיך מוֵלס. ועתה, כשהנני לבוש בבגדיך, אשר לבשת אתה לפני זה, יכול אוּכל להרגיש יותר את אשר הִרְגַּשְׁתָּ אתה לפני זה, כשהחַיָּל האכזרי… ראה-נא, האם אין זה פצע על ידך?

– כן, אולם הלא רק מִצְעָר הוא, ואדוני יודע, כי החיָל המִסכן…

– הס! בושה וכלִמה למעשה אכזר כזה! – קרא בן-המלך הרך ורָקַע ברגלו היחֵפה. – אִם המלך – ממקומך לא תָזוּז אף צעד אחד עד שובי. דְבַר-מלכות הוא, אשר יצא מלפנַי!

וכרגע חטף דְבַר-חֵפץ אחד, שהיה לו עֵרך לאֻמי גדול ושהיה מֻנח על-גבי השלחן, והסתיר אותו, ומִיָּד הִשְׂתָּעֵר דרך הפתח ורץ במהירות נמרצה דרך מגרש הארמון בבלוֹיי-הסחבות, שהתנוססו עליו, פניו לוהטים ועיניו בוערות. כשהגיע אל השער הגדול תפס בבריחים, בהתאמצו להניע אותם, וקרא בקול גדול:

– פתח! פתח את השער!

אותו החַיָּל, שהִתְעַלֵּל בתָּם לפני זה, נַעֲנָה תכף לקריאה זו; וכשהתפרץ יורש-העצר דרך פתח השער, וחמתו, חֲמַת מלך, בוערת בו וכמעט ששָׂמָה מַחֲנָק לגרונו, תקע לו החיל באזנו מכה נִצַּחַת שצָּנְפָה אותו ככדוּר אל ראש הדרך, וקרא אחריו:

– הֵא לך, קבצן-רִמָּה, בעד הנזיפה שקבלתי בגללך מאת הוד-כבוד הנסיך!

ההמון פרץ בצחוק רעם. בן-המלך התרומם מתוך הבֹּץ, הִזְדַּקֵּף והרים אגרוף של פחדים על החיל, בקראו בקול גדול:

– אנכי הנני יורש-העֶצֶר, הנסיך מוֵלס. גֵּוי קֹדש הוא. לא תגע בו יד כל איש; ואתה תִתָּלֶה על העץ, על אשר נועזת לשלוח ידך בי!

החיל הֵרים את חרבו דרך שכמו ואמר ביראת-כבוד מְדֻמָה:

– הנני מברך בשלום את הוד-כבוד מעלתו. ותוך-כדי-רגע הוסיף: סור לך, משֻגע וַחֲדַל-אישים!

ומיד היה כל ההמון המלעיג ומתלוצץ על בן-המלך המסכן מסביב, סָחֲבוּ אותו לאֹרך הדרך גם הריעו וקראו אחריו מֵלא, – קוראים והולכים: “פַּנּוּ דרך ליורש-העצר, הנסיך מוֵלס!”

 

פרק ד: רֵאשִׁית הַתְּלָאוֹת, הַמּוֹצְאוֹת אֶת בֶּן-הַמֶּלֶךְ    🔗

אחרי שעות של נגישות ורדיפות בקְשִׁי-עֹרף, עזב האֲסַפְסוּף את בן-המלך הקטן לבדו. כל עוד אשר יכל להתרעם ולהתקצף על בני האספסוף, לאַיֵּם עליהם באימת מלכות ולהוציא דבַר-מלכות מלפניו, שעוררו צחק וַעֲלִיזוּת, היה להם בן-מלך מקוֹר עֹנג ושעשוּעים; אולם כאשר עיַף ויגע ואֻלַּץ להשתַּתֵּק, לא מצאו בו נוֹגשיו וּמְעַנָּיו כל חפץ, והלכו להם לבקש שעשועים אחרים באשר ימצאו. הוא הביט סביבותיו, אולם לא יכֹל להכיר את המקום. הוא רק הכיר, כי הוא נמצא כעת בתוך תְּחוּמָהּ של העיר לונדון, והוא הוסיף להתהלך בלי כל מטרה. עוד מעט והבתים התמעטו והלכו, ועוברים-ושבים נראו רק לעתים רחוקות. הוא רחץ את רגליו הזָבות דם במֵי-הפלג, ששטף אז באותו המקום, אשר תמָצא בו רחוב פַרִינְגדון בימֵינו; עמד להִנָּפֵש לרגעים אחדים, ואחר-כך הוסיף ללכת, עד אשר הגיע אל מרחב גדול, שהיו בו רק בתים אחדים מפֻזרים פה ושם ובית-תפלה גדול ונשׂגב. הוא הכיר את בית-התפלה הזה. ציצי-פִּיגָם רבים היו מסביב, והמון פועלים, העובדים שם את עבודתם; כי בעת ההיא היו מתקנים שם תקונים גדולים והיו מְשַׁכְלְלִים את המקום. בן-המלך התעודד – הוא חָש, כי עתה בא הקץ לתלאותיו – ואמר אל לבו: "זהו בית-התפלה העַתּיק של הכֹמר גְרֵי, אשר לקח אָבי המלך מיד הנזירים ונתן אותו לצמיתות לילדים עניים ונעזבים, ושם חדש קֹרָא לו, “בית-תפלת הנוצרי”. מה יֶחרדו לקראתי ומה ישמחו ויַעַלצו להיטיב לבן-מיטיבם ואיש חַסדם – ומה גם, כי בנו הוא נשכח ונעזב עתה, כמו אלה הבאים להסתופף ולמצֹא להם מקלט במקום הזה, או כאלה אשר יבואו הֵנה בימים הבאים.

עוד מעט והוא נמצא בתוך המון גדול של נערים, שהיו מתרוצצים, קופצים, משַׂחקים בכדורים ובקפיצות, מתהוללים ומשתעשעים בשעשוּעים שונים. וגדול היה השאון שם ורבה ההֲמֻלָּה. כֻּלם לבשו בגדים על-פי “מוֹדה” אחת, זו המודה המתהלכת אז בין המשרתים והעוזרים, כלוֹמֵר: כל אחד מהם נשא על ראשו מגבעת שחורה ושטוחה, שגָּדלהּ היה כגֹדֶּל צלחת קטנה. מגבעת זו לא יכלה לשמש לכִּסוי הראש, לפי שהיתה קטנה ביותר, וגם לא לנוי; מתחת מגבעת זו היו שערותיהם נופלות ויורדות עד אמצע המצח, שמשם היו גזוּזוֹת ומֻקָּפוֹת סביב; סֶרט כעין זה, שלובשים הכהנים, עָטַר את צוארם; כָּחֹל, שהיה הָדוק ןצר וירד והלך עד הברכים או למטה מזה; שַׁרְווּלִּים רחבים; חֲגורה רחבה ואדֻמה; ופֻּזמקאות צהֻבּים ומבריקים, שקִשּׁוּריהם היו הֲדוּקִים למעלה מן הבִּרכַּים; תִּלבּשֶׁת מְנֻוֶּלֶת למַדי.

הנערים הפסיקו את משׂחָקם ונתאספו סביב לבן-המלך. הוא אמר בחשיבות, המיֻחדה לבן-מלך מבטן ומלֵדה:

– נערים טובים, אמרו לאדוניכם, כי אֶדוַרד, הנסיך מִוֵּלְס, מבקש לדַבּר דבר באזניו.

קול-צהלה גדול התפרץ מפיהם למשמע הדברים האלה, ונער גס אחד אמר:

– בחיי ראשי, האם הנך שליח הוד-כבודו, קַבּצן?

פני הנסיך אדמו מכעס, ומבלי דעת שלח את ידו והריץ אותה אל ירכו, אולם לא מצא שם מאומה. קול רעש גדול של צחוק אדיר התפרץ מפי הנערים ואחד מהם אמר:

– הראיתם? הוא, כנראה, חשב שחֶרב מצֻמדת אל ירֵכו – בודאי הנהו בן-המלך בעצמו.

לגלוג זה הגדיל עוד את הצחוק עד למעלה. אֶדוַרד המִסכן התיצב קוממיות בגאון וקרא:

– אני בן-המלך; אי לכם, הֲרֵעוֹתֶם אשר עשיתם לי אתם, אוכלי לחם אָבי המלך, המעניק לכם מנדבת ידו.

הצחוק הגדול והאדיר היה אות, כי כֻלם נֶהֱנו מדבריו הנאה מרֻבָה. אותו הצעיר, שדִבּר דבריו בראשונה, קרא עתה בקול גדול לחבריו:

– הוי, חזירים עבדים, אוכלי לחם אביו המלך הטוב והחַנּוּן, דרך-ארץ! דעו לפני מי אתם עומדים! כִּרעו על ברכיכם, כֻּלכם כאיש אחד, ותנו כבוד להוד רוממות בלוֹיי-הסחבות!

וכֻלם כאחד כרעו על ברכיהם בצחוק שוֹאֵן ובוקֵע שחקים, ונתנו כבוד גדול, כבוד-מלכים מדֻמֶּה, לבן-המלך, קרבָּנם המסכן. בן-המלך בעט בכל כֹּחו בנער הקרוב לו ואמר בקול פחדים:

– הנה מְנָת חלקך, עד אשר יפוּח היום, ומחר אעשה לך עץ גָּבֹהַּ ויתלו אותך עליו.

דבר זה כבר עבר את גבוּל הלעג והשעשועים. הצחוק חדל כרגע ובמקומו בא קצף גדול. תְּרֵיסַר מהם צעקו:

– הוציאוהו! סחבו אותו אל אֲגַם-הסוסים, אל אדם-הסוסים! איה הכלבים? הוי, הוי, אריה! הוי, המֵלְתָּעוֹת!

והנה קרה הדבר הנורא, אשר כמוה לא נהיה באנגליה מיום היותה לגוי – גֵּווֹ של יורש-העצר, שהנהו קֹדֶש לאנגליה ולא תגע בו יד, היה מטרה למכות ומַהֲלֻמוֹת של בני-האֲסַפְסוּף, שהמטירו עליו בידים גסות ואכזריות, וגם שִׁסּוּ בו את הכלבים, שכמעט שקרעו אותו לגזָרים.

היום הלך והגיע אל קִצו, ובן-המלך כבר הגיע אל אותו רבע העיר, שבתיו היו צְּפוּפִים ודחוּקים. גווֹ היה מְכֻסֶה פצעים וחַבּוּרוֹת, ידיו זבות דם, ובלויי-הסחבות שלו מגֹאָלִים בּרֶפש וטיט. הוא הוסיף להתהלך, מבֻלְבָּל ומשְׁתּוֹלֵל לכל מראה עיניו, והיה כל-כך עיף וחלש, עד כי רגליו כשלו בהליכתו. הוא חדל לשאול שאלות מאת העוברים-והשבים בהִוָּכְחוֹ, כי שאלותיו אלה הביאו לו עלבון ומפח-נפש במקום תשובות נכונות. הוא דִבּר לעצמו מתוך נהימה: “חֲצַר-החֶלאה, זה הוא שמו. לוּ רק מצאתי את המקום הזה בטרם כְּלוֹת כֹּחי ובטרם אכָּשל ואֶפֹּל, כי אז קרובה ישועתי לבוא – כי בני-ביתו יאספוּני ויביאוני אל הארמון וגם יוכיחו לדעת, כי לא להם אני, כי-אם בן-המלך מבטן ומלֵדה, ואז הלא אשובה אל מקומי.” מעת לעת בא לפניו גם זֵכר כל המעשים אשר עשו לו אותם הנערים הפוחזים והריקים של “בית-החולים של הנוצרי” ואמר אל לבו: “בעלותי על כסא המלוכה, יהיה חלקם שם לא רק לחם לאכֹל ומלון ומַחֲסֶה, כי-אם גם דעה והַשְׂכֵּל ובינה בספרים; כי מה תסכן הבטן המלאה, אם הלב ריק מכל, ללא דעה וללא בינה? אנכי אֶחֱרֹת את הלקח הזה היטב בזכרוני וגם אשמור אותו בלבי. הלקח הזה אשר למדתי היום לא יעלה בתֹהו, פן יהיה בי חטא אשר אחטא לעמי. ואיככה אוּכל וראיתי ברעה אשר תמצא את מולדתי? כי הדעת תתן לנו לב בשר וגם תזרע בו זרע חסד ורחמים.”

המאורות התחילו מתנוצצים, הגשם התחיל מטפטף ויורד, רוח התחולל ולֵיל סַגריר היה על-פני כל הארץ. בן-המלך הנִדָּח מביתו, יורש-העצר של ממלכת אנגליה, הנעזב מנחלתו, הוסיף לנוּע ולנוּד. הלך וטבע עמֹק עמֹק בלב תעתועי הסִמטות, הטובעות ברפש וָבֹץ והמלאות דלות, עֶלבּון ונִוּוּל עד אֶפס מקום.

פתאם אחז בַּר-נַש גס ושִׁכּוֹר בעָרפו ואמר:

– שהית בחוּץ עד שעה מאֻחרת בלילה ולא הבאת אף אדַרכמון אחד הביתה. בחַיֵּי רֹאשי, כי כדברי כן הוא! לא, אל-נא יִקָּרֵא שמי יוחנן קַנְטִי, אם לא אשבר ואפרק את כל עצמותיך הכּחוּשוֹת.

בן-המלך נִפְתַּל והשתמט מתוך ידו, ומבלי אשר הרגיש בזה נִקה את כתפיו, שחֻללו במגע יד השכור, ובלב חרד אמר:

– האח, האתה זה אביו, באמת? מי יתן והיה כדבריך – כי אזי תשאהו ותשיבהו אליך, ואותי תשיב אל ביתי ונחלתי!

– אביו? איני יודע מה אתה סח; אך זאת הנני יודע, כי אני הנני אביך, ועוד מעט ותִוָּכַח כי –

– אֲהָה, אל-נא תְהָתֵל בי, אל-נא תתלוצץ, אל-נא תתמהמה! עיף ויגע אנכי, כל גוּפי פצוּע, אין בו מְתֹם וכַלְכֵּל לא אוכל עוד, קחֵני-נא ושָׂאֵני אל המלך אבי, והוא יעשרך עֹשר גדול, אשר כמוהו לא ראית גם בחלום. הַאמן לי, אתה האיש, האמן לי! אינני משקר לך, אינני מכַזב לך, כי רק אמת ידַבּר פי! שלח ידך והושיעני! פי יורש-העצר, הנסיך מוֵלס, המדבּר אליך!

בַּר-נַש זה לטש את עיניו, משתּוֹלֵל ונִדְהָם, אל הנער, הניע את ראשו ונהם:

– נטרפה דעתו עליו. הרי זה מְשֻׁגָּע לכל דבר! ושוב אחז בעָרפו ואמר בצחוק גס ובקללה במקום הקדמה: “אולם אחת היא לי, משֻׁגע אתה או לא, עוד מעט ואני והסַבְתָּא נמצא את המקומות הרכים אשר בגופך ואז תדע, כי אני הוא יוחנן קנטי!”

ובדַבּרו סחב את בן-המלך, בעוד שזה מִתְאַבֵּק ומתפַּתֵּל כמטֹרָף, ותכף נעלם בתוך רְחָבָה אחת, אשר לפני הבית, והמון שִׁרְצֵי-אדם רועשים ועַלִּיזֵי-עֹנג הולך ומריע אחריהם.

 

פרק ה: תָּם בְּתוֹר אָצִיל    🔗

תָּם קנטי, שנשאר לבדו בחדֵר מַשְׂכִּיתוֹ של בן-המלך, השתמש בשעת-הכֹשר, עד כמה שידו היתה מגעת. הוא הסתּוֹבֵב לכל צד ובכל פעם הסתַּכֵּל בָּראי והתפלא על יְפִי בגדיו: אחר-כך התהלך אילך ואילך והתאמץ לחַקוֹת את הִלּוּכוֹ של בן-המלך בכל הודו והֲדָרוֹ, ולרגעים העיף עיניו אל הראי לראות את פרי עמלו. אחר-כך שלף את החרב היפה, השתחוה ונשק את הלהב, והרים אותו לאֹרך חזֵהו, כי כן עשה גם אַבּיר אחד גדול, כְּשֶׁבֵּרך בשלום את שר המגדל הגדול, לפני חמשה או ששה שבועות, במסרו לידו את שני רַבֵּי-המלוכה, האציל מנוֹרפוֹלק והאציל מסוֹרֵי, להחזיקם שם בתור אסירים. תם השתעשע בחרב המקֻשֶּׁטֶת באבנים יקרות, שהיתה תלויה לו על ירכו; הוא בחן בידו את כל דברי החפצים יִקְרֵי-העֵרֶךְ, שנמצאו בחדר; נִסה לשֶׁבת על כל אחד מהכסאות ההדוּרים, וחשב בלבו: מה נהדר היה המחזה ומה גדול היה גאוני, לוּ יכלו בני-האסַפסוּף של “חצַר-החֶלאה” להציץ לרגע אחד ולראות אותי בכל יקר תפארת גדֻלתי! תָּאֵב היה לדעת, אם היו הם מאמינים לספורי-הפלָאות, שהיה מספר להם בשובו, או כי היו מניעים ראשם ואומרים, כי כֹח דמיונו הַנִּפְרָז הֶחשיך את שׂכלו לגמרי.

מקץ חצי שעה עלה על דעתו פתאם, כי בן-המלך הלך לו זה עת רבה; מיד התחילה הבדידות להציק לו; אחר התחיל להאזין ולהקשיב ולצַפּוֹת בכליון עינים. הוא חדל להשתעשע באותם הדברים הנאים אשר סביבותיו; לבו התחיל חרד בקרבו, ועוד מעט והוא היה גם נִפְעָם ונִגְרָש [כך מופיע במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה], ולבסוף הרגיש את עצמו בצרה גדולה. לוּ בא עתה, למשל, איש אל החדר ומצא אותו לבוש בגדי בן-המלך, והלז איננו עתה, כי יבאר את כל הנעשה. האם לא היו דָנים אותו לתְלִיָּה תכף-ומיד, ורק אחר-כך היו חוקרים ודורשים את שֹׁרֶש כל הדבר? הוא שמע, כי האנשים הגדולים אינם מְעַנִּים את הדין כשהדבר נוגע לדברים קְטַנֵּי-עֵרך. פחדו הלך הלוך וגדול, הלך וגָבֹר; בידים רועדות פתח את הדלת המובילה אל הַמִסְדְּרוֹן. הוא גמר בלבו לנוס מזה ולבקש ולמצא את בן-המלך, למען יהיה למגן עליו בשעת צרה. ששה משרתים מַרְהִיבֵי-עין בבגדי הַצִּבְעוֹנִין שלהם ושני נערי-החצר ממרום המעלה, שהיו דומים לפַרְפָּרים בשְׁלַל צבעיהם, נזדקרו ועמדו על רגליהם, וגם השתחווּ לעֻמתו. הוא מִהר לשוב אחור, סגר את הדלת אחריו, ואמר אל לבו:

“אהה, מְלַגְלְגִים הם עלי! הם ילכו ויודיעו. אהה. למה באתי הֵנה לקַפּח את חיי?”

הוא התהלך אילך ואילך לאֹרך כל הרצפה. נפשו מלאה אימות, אשר לא ידע שַׁחֲרָן. הוא הקשיב והאזין לרגעים, והיה מתחלחל לכל קול ולכל הגה קל. והנה נפתחה הדלת, ונער משרת לבוש-משי אמר:

– הנסיכה גֵ’ין גְרֵי.

הדלת נסגרה ונערה צעירה, נעימה ונחמדה, לבושה שמלות יקרות מאד, מִהרה וקרבה אליו. אולם פתאם עצרה במהלכה ושאלה בקול מביע חרדת-לב גדולה:

– אהה, מה לך אדוני?

תם נשם בכבֵדות ובקֹצר-רוח; אולם בידו עלה לענות מתוך גמגום:

– אהה, יתגלגלו-נא רחמיך, גברתי! באמת, לא אדון אנכי, כי-אם תם קנטי המסכן, יליד חצַר-החלאה אשר בעיר. חֶפצי לראות את פני בן-המלך, והוא בגֹדֶל חסדו ישיבני אל בלויי-הסחבות אשר לי וגם יקרא דרור לנפשי והוציאני מן המקום הזה בלי פגע. אהה, יכמרו-נא רחמיך, והצילי את נפשי!

הנער כִּלה את דבריו בכרעו על ברכיו, ומבטי עיניו מלאים תחנונים וידיו פרושות בתחִנה ובקשה. העלמה הצעירה היתה נדהמת כהלוּמַת-רעם. היא קראה:

– אהה, אדוני, אתה כורע ברך לפָני!

ובדַבּרה את הדברים האלה נָסה מן החדר מתוך פחד ובהלה. תם היה מֻכֵּה-יאוש. הוא כרע ארצה ואמר מתוך נהימה:

– אין כל מפלט. אין כל תקוה. עתה יבואו הֵנה ויקחוני.

ועד שהוא שוכב לו הֲלוּם-פחד ונאלם דומיה, ושמועות נוראות בהלו את כל יושבי חצר המלך. השמועות האלה עברו בלחש, כי רק לָחֹש לחשו אותן מפֶּה לאֹזן, ופרחו להן להגיעו אל כל שוכני הארמון, מן העבד הנִקְלֶה עד השרים והגבירות. הן עברו דרך כל המסדרונות והאולַמים, דרך כל הדיוטות, מאולם-כבוד אחד למשנהו; “בן-המלך יצא מדעתו, בן-המלך יצא מדעתו!” עוד מעט ובכל אולם-כבוד ובכל אולם-שַׁיִש עמדו להם קבוצות של אצילים וגבירות עטופי-זֹהר, וקבוצות אנשים שניים ושלישיים במעלה מתנוססים בזיום, וכֻלם משׂוחחים בכֹבד-ראש ובלחש מתלחשים, וכל פנים מביעים פחד גדול וחרדת לב. והנה הופיע שליח המלך, ובעברו על-פני כל הקבוצות האלה הכריז בחגיגיות ואמר:

– בשם המלך –

בל יהין איש לשים לב לשמועות השוא ודִבּוֹת השקר האלה; בל יזיד איש להעלות אותן על דל שפתיו או להפיץ אותן על-פני חוץ. וכל העובר על מצות המלך אחת דתו להמית. בשם המלך!

ותכף חדלו המתלחשים להתלחש. כאלו נֶאלמו פתאם. כאלו נסתלק מהם הדבור בתוך-כדי-רגע.

ועוד מעט וזמזום כללי חלף ועבר דרך כל המסדרונות: “הנה יורש-העצר! הביטו וראו: הנה בן-המלך בא!”

תם המסכן צעד ועבר לו על-פני כל הקבוצות הללו, שהשתחווּ לעֻמתו, והשתדל לנענע בראשו אליהם. מֻכּה-תמהון הביט אל כל הזרים הסובבים אותו, בהכנעה ושפלות-רוח ובעינים האומרות: חוסו עלי וחנוני! אצילים גדולים התהלכו לימינו ולשמאלו והשתדלו להפקיד לו את גוּפם, למען יוכל להשען עליהם ולכונן בזה את צעדיו. אחריו הלכו רופאי המלך ומשרתיו.

עוד מעט ותם הובא אל אגף נהדר אשר בארמון, והדלת נסגרה בעדו. כל אלה אשר לִווּ אותו על דרכו עמדו סביבותיו.

לפניו, לא הרחק ממנו, עמד איש גבַה-הקומה, בריא ושמן מאד, בעל פנים רחבים, רכים ועגֻלים ורשמי-פנים חריפים ונזעמים. שֵׂיבָה זרקה בראשו הגדול וגם בזקָנוֹ, שהקיף את פניו כמסגֶרת. בגדיו היו ממטוה יקר-יקר, אך בלים מעט, וגם פרומים מעט פה ושם. רגלו האחת היתה צָבָה ונשענה על כר, מְחֻבָּשה בתחבֹשת. היתה דממה לרגע; כל ראש היה מורד ביראת-הכבוד, מלבד ראש האיש הגדול והשמן. האיש הזה בעל הפנים הנזעמים, שתש כֹּחו ונס לֵחו, הנרי השמיני הנורא. הוא פתח – ופניו נתרַכְּכוּ ונתעדנו בדַבּרו את דבריו – ואמר:

– ומה אדוני אֶדוַרד, יורש-העצר אשר לי? האמנם נתת את דעתך לגנֹב את לבבי, את לבב אביך המלך הטוב, האוהב אותך והנוטה אליך חסד ורחמים, ולהכאיב את נפשי בתַעֲלוּלֶיךָ?

תם המסכן הקשיב, עד כמה שהיה מֻכשר לכך במבוּכתו, לתחלת דברי המלך; אולם כשקלטו אזניו את המלים: “אותי, את המלך הטוב” הלבינו פניו, ותכף כרע נפל על ברכיו, כאלו חלף אותו כדור והכריע אותו ארצה. הוא נשא את ראשו וקרא:

– האתה זה המלך? עתה אבדתי, אבדתי בעָניי!

כנראה, שאר המלך שומם ונדהם למשמע הדברים האלה. עיניו תעו סביבותיו בלי כל מטרה, ואחר-כן נשא אותן עוד הפעם אל הנער אשר לפניו כּמֻכֵּה-תמהון ואמר בקול מלא מפח-נפש עמֹק:

– אהה, אנכי האמנתי, כי השמועה שהגיעה אלי גדלה שבעתַים מן האמת; אולם ירא אנכי, כי לא כן הדבר. הוא נאנח אנחה כבדה מקרב לבו ואמר בקול רך ועדין: גש-נא אל אביך, בני, אין שלום בעצמיך.

משרתי המלך תמכו את תם בקומו ובעמדו על רגליו. הוא נגש אל הוד כבוד מלכות אנגליה ברוּח נמוּכה וברעדה. המלך אחז את פניו הנפחדים בין שתי כַפּוֹת ידיו, הביט והסתַּכֵּל בהם רגע באהבה גדולה ובכֹבֶד-ראש, כאלו חפץ למצֹא בהם סִמנים טובים, אשר יבשׂרו, כי בינתו של הנער שבה אליו. הוא לחץ את ראשו המתֻלְתָּל של הנער אל חזהו, לִטֵף אותו לטיפה רכה וענֻגה ואמר:

– הלא תדע, הלא תכיר את אביך, בני! אל-נא תשבר את לבי לעת זקנתי. אמָר-נא, כי הנך יודע אותי. הלא יָדֹעַ תדע אותי, האין זאת?

– אמנם כן, אתה הוא אדוני המלך הנערץ. ירם ה' את קרנך לנצח!

– אמת, אמת – טובים דבריך – הנחם, בני, אל-נא תרעד כל-כך; אין כל איש פה, אשר יבקש את רעתך; אין איש פה, אשר לא ידרוש את שלומך ואת טובתך. עתה הוקל לך. חלומותיך הרעים נָגֹזוּ ועברו, האין זאת? נכון לבבי עתה, כי לא תוסיף עוד לשַׁנוֹת את טעמך, כאשר עשית זה עתה, אם אמת בפי כל האנשים.

– אנא בחסדך הגדול, הַאמן לי כי כל מוצא שפתי אך אמת, אדוני הנערץ; כי מי אנכי? הלא הקַל בכל עבדי אדוני המלך, עני ואביון מיום הִוָּלְדִי, ורק אסון ומקרה רע הביאוני עד הֲלום, אם גם לא פשעי ולא חטאתי בזה. מה בצע, כי אמות בדְמִי ימַי? ואדוני המלך יוכל להצילני בהֶגה אחד מפיו. הגידה-נא רק מלה אחת אדוני המלך!

– למות? אתה? אל-נא תדבּר כדברים האלה, נסיכי הנחמד – הֵרָגע, הרגע! והשב-נא למנוּחתו את לבך הנִּפְעָם. – לא מות תמות!

תם צנח על ברכיו בזעקת-גיל:

– ישלם לך ה' כרֹב חסדך, אדוני המלך, וגם יתן לך אֹרֶךְ ימים לברכת ארצך ולאָשְׁרָהּ! ותכף קפץ, פנה אל שני השָׂרים העומדים לפניו, פניו נוהרים מגיל ועליצות, וקרא:

– באזניכם שמעתם את הדברים האלה! חָיֹה אֶחיה ולא אמות; מאדוני המלך יצא הדבר הזה!

כל איש לא זע ולא נע. כל אחד רק הִשְׁתַּחֲוָה ביראת הכבוד עמֻקה, אולם איש לא דִבּר דָּבר. תם פקפק רגע, נבוך מעט, ואז פנה אל עבר פני המלך בפחד ואמר: “האוכל ללכת עתה?”

– ללכת? כמוּבן, אם רצתה נפשך בזה. אבל מדוע לא תשָּׁאר פה מעט? אנה יש את נפשך ללכת?

תם השפיל את עיניו וענה ברוח שפָלה:

– אולי שגיתי בחָפְזִי; כי אמרתי בלבי, כי חֻפשה נִתּנה לי, ובלבבי היה ללכת ולבקש את מאוּרָתִי, אשר בה נולדתי ואשר בה חֻנַּכתּי לחיות חיי עֹנִי וצער, הלא היא המאורה, אשר בה יושבות אמי ואחיותי, אשר שם ביתי ומקום מנוחתי; לא כן כל היְקָר והתפארת, הכבוד וההדר, אשר לא הסכַּנתי בהם – – אהה, אדוני המלך, קרָא לי דרור ברֹב חסדך ואלֵכה!

המלך שתק והתעמק במחשבותיו לרגע, והכרת פניו ענתה בו, כי לבו הולך ונגרש וכי צר לו מאד. הוא אמר, וקולו הביע צל של תקוה. –

– אולי הוֹליכוּהוּ מחשבותיו שוֹלָל רק בדבר האחד הזה, ובדעת ובהשכל ישפוט וידבר על כל דבר אחר. יתן ה' והיה כדבר הזה! הבה, ננַסה-נא ונראה, אם כן הוא.

המלך שאל את תם שאלה בשפה הרומאית, ותם ענה לו בלשון-עִלגים בשפה זו. פני המלך אורו מגיל. השרים והרופאים הביעו גם הם את שמחת לבם. המלך אמר:

– מענה פיו לא היה כיד כשרונותיו ולִמודיו, אולם הוא הראה, כי אור שכלו הֻכָּה בסנוֵרים אבל מחלתו איננה אֲנושה. מה תאמר אתה, אדוני?

הרופא שאליו פנה המלך בשאלתו, השתחוה ואמר:

– אמנם כן, אני נוכחתי, כי אדוני המלך לא שָׁגָה במשפטו.

פני המלך ענו בו, כי הוא שבע-רצון בזה, שחִזקו ועוֹדדוּ את רוחו, וביחוד כי בּן-סֶמֶך גדול כזה ממלא אחריו והוסיף בלב טוב ושמח:

– הקשיבו כֻּלכם אלי: הבה, ננַסה-נא אותו עוד הפעם.

הוא שאל את תם שאלה אחת בשפה הצרפתית. תם שתק רגע, והוא נבוך מאד, בהרגישו כי כל העינים נטויות ומרֻכָּזות אליו, ואחר אמר מתוך בושה:

– לא למדתי דעת השפה הזאת, אם מצאתי חן בעיני הוד כבוד מלכותו.

המלך צנח ונפל על המִּטה. המשרתים העומדים לפניו חשו לעזרתו; אולם הוא דחף אותם הצִּדה, ואמר:

– אל תרגיזו אותי. רק חֻלשה מַמְאֶרֶת היא ואשָׂאֶנָּה. סמכוני-נא! רב לכם עתה. בֹּא הֵנה ילד; הֵנה, תמֹך את ראשך הַנִּגרש על לב אביך ומְצָא מַרְגּוֹעַ לנפשך. עד מהרה תשוב לאֵיתָנְךָ; הלא היא רק מחלת-הדמיון, אשר תחלוף חיש. אל תירא; שוב תשוב למנוחתך במהרה. אחר-כך פנה אל עבר פני המסֻבּים: נֹעם נִמוּסָיו לא היה לו עוד, ועיניו התחילו מפיצות ברקים וזְוָעוֹת. הוא אמר:

– הקשיבו אלי כֻּלכם. בני זה הֻכָּה בשגעון, אולם לא לאֹרך ימים. הוא כרע תחת סֵבל משא לִמודיו הרבים, וגם כלאו אותו בבית פנימה יותר מדי. הסירו מלפניו את הספרים ואת המורים אשר לו! כַּלְכֵּל תכַלכלו דבר זה במשפט. שַׁעַשְׁעוּ את נפשו במשׂחקים, גַּרשו את השמָמון מתוך נפשו בדברים מבריאים ומחלימים, עד אשר יִרְוַח לו ושב לאיתנו. הוא התרומם ממקום מושבו והוסיף לדבּר במרץ ועֹז:

– אמנם, הוא הֻכָּה בשגעון. אולם בני הוא, ויורש למלכות אנגליה; אם תסור ממנו הרוח הרעה ואם לא, מָלך ימלוך! שמעו גם את דברי אלה והַעֲבִירוּ קול: האיש אשר יעלה על דַּל שפתיו את שגעון בן-המלך, איננו דורש את שלום הממלכה הזאת ואת טובתה, ותָלֹה יתָּלה על העץ!… הגישו לי מים לשתות – אש בוערת בעצמותי: היגון הזה הוביש את לֵחַי… הנה, הסירו את הכוס… תמכוני. עתה טוב. משֻׁגע, האמנם? ולוּ גם יגדל שגעונו אלף פעמים ככה, כי אז גם אז הנהו יורש-העצר, הנסיך מִוֵּלְס, ואנכי, המלך, אֲקַיֵם את הדבר הזה בכל תֹּקף. מחר ימַלאו את ידיו לכַהֵן פְּאֵר בתור נסיך ויורש-עצר, ויעטרוהו בכל הכבוד הראוי לו, כחֹק וכמנהג מאז מקדם. הנני ממלא את ידך כרגע לעשות ככל אשר דברתי, אדוני האציל מהֶרְטְפוֹרְד.

אחד האצילים כרע לפני מטת המלך ואמר:

– הוד כבוד מלכותו יודע, כי המַרְשַׁל הגדול לדורותיו אשר לממלכת אנגליה עָצוּר במגדל הגדול. לא יָאות לנו, כי איש העצור…

– הס! אל תַּכאיב את אזני ואל תעלה את שמו השָּׂנוא לי תכלית שנאה על דל שפתיך. האמנם חָיֹה יחיה האיש הזה לנצח? האמנם ישימו מתג ורסן לרצוני? האמנם יתמהמהו ולא יחישו למלא את ידי יורש-העצר, באשר לא ימָצא בכל ארץ ממלכתי שר ואציל, אשר לבו חַף מכל מחשבות בֶּגד וָמַעַל, לעטר אותו בכל הַיְקָר והגדֻלה, הראויים לתת לו? לא, באלהים האדירים נשבעתי! הַזְהר תזהיר את בית-המחוקקים אשר לי לחרֹץ את משפט האציל מנורפולק לפני צאת השמש עוד הפעם. אם לא, ויָדעו את ידי הקשה!

האציל מהרטפורד ענה ואמר:

– רצון המלך הוא חֹק ולא יעבֹר; ובדַבּרו עמד בכל מְלֹא קומתו ושב אל מקומו הראשון.

לאט-לאט שככה חמת המלך, וקצפו סר מעל פניו. הוא אמר:

– גשה ושקה לי, נסיכי. הנה… למה יפחד לבך? האמנם אינני אביך אוהבך?

– קָטֹנְתִּי מכל הטוב והחסד הזה, אדוני האדיר ורב-החסד; נפשי יודעת זאת. אבל – אבל – יֵצר לי מאד בזכרי, כי האיש ההוא מות ימות, וגם –

– האח, אתה זה בני, אתה זה בני! הלב לב בני, אם גם עיני שִׂכלו הֻכּו בסנוֵרים, כי לבך מלא אהבה ורצון מיום היותך. אולם הנסיך הזה עומד לשטן בינך ובין היקר והגדֻלה, הראוים לתת לך: אנכי אפקיד איש אחר במקומו, אשר לא יָמִיט חרפה על משרָתו הכבודה. הרָגע-נא, בני ונסיכי; אל-נא ירגיז הדבר הזה את לבך הטוב.

– אבל, האם לא ירד האיש הזה שאולה בגללי, אדוני המלך? לולא אנכי, כי אז הלא האריך ימים, האף אין זאת?

– אל-נא תשים את לבך אל האיש הזה, בני ונסיכי; איננו שֹׁוֶה, כי תשים אליו לבך. שקה לי עוד הפעם, ואחר-כן תפנה אל שעשועיך ומִשׂחקיך; כי מחלתי כבדה עלי. עיף אנכי מאד, ונפשי תכלה למנוּחה ומרגוע. לֵך עם דודך, האציל מהרטפורד, ועם יתר אנשיך, ושובה אלי, אחרי הרגיע את רוּחי וכֹחי ישוב אלי.

תם הוּבַל מאת פני המלך בלב נשבר ונדכּה, כי דברי המלך האחרונים שמו קץ לתקותו, אשר טִפח בלבו, כי עתה יקראו לו דרור. עוד הפעם שמע את כל האנשים בלחש מתלחשים ואומרים: “הנה בן-המלך, הנה בן-המלך בא!”

לבו נפל בקרבו ורוחו עזבהו, כשהלך לו הלוך ועבר בין שורות מבריקות ונוצצות של יושבי חצר המלך, וכֻלם כאחד משתחוים לו; עתה הכיר לדעת, כי הנהו בַשִּׁבְיָה, וכי אפשר, כי ישאר כלוא בכלוב הזהב הזה לנצח, אם לא ירחם עליו ה' ויקרא לו דרור.

ובכל אשר פנה ראה את ראשו הכָּרות של הנסיך מנורפולק ואת פניו הידועים לו צפים ומרחפים באויר, ועיניו לטושות אליו בזעם ובתוכחה נמרצה.

חלומותיו הישָׁנים היו כל-כך נעימים ונחמדים; אולם המציאות הנוכחית היתה כל-כך קודרת, כל-כך שוֹמֵמָה!

 

פרק ו: כֵּיצַד מְחַנְּכִים וּמַדְרִיכִים אֶת תָּם    🔗

תם הובל אל המעון הראשי, שנמצא באגף נהדר אחד, ושם הושיבו אותו על כסא – דבר שנפשו היתה סולדת ממנו, באשר היו שם בחדר אנשים זקנים באים בימים ואנשים ממרום-המעלה סביב לו. הוא בִּקש מהם, כי ישבו גם הם, אולם הם רק הביעו את תודתם בקִדה או במִלְמוּל שפתים, ונשארו עומדים על רגליהם. הוא חפץ לפצור בהם, אך דודו האציל מהרטפורד לחש באזניו:

– אנא, אל-נא תפצר בם, אדוני; לא יָאות להם לשבת בהיותם לנגדך.

– הודיעו כי האציל סֶן י’ון בא. אחרי השתחוותו להם, כנהוג, אמר:

– אנכי באתי בפקֻדת המלך, ודבר-סתר עמי. האם ייטב בעיני הוד-כבודו לשלוח מעל פניו את כל אלה העומדים לפניו פה, מלבד אדוני האציל מהרטפורד?

הרטפורד התבונן, כי תם איננו יודע איך להתנהג, ולחש באזניו, כי יתן את פקֻדתו בתנועת-יד וכי לא יטריח את עצמו לדַבּר דבר, אם אין רצונו לדבּר. כשהלכו להם האצילים, העומדים לשרת לפניו, אמר האציל סֶן י’וֹן:

“הוד כבוד מלכותו צִוה, כי מפני טעמים ונִמוקים רבי-הערך, העומדים ברוּמה של מלכות, על הוד-כבוד יורש-העצר להסתיר את מחלתו, ככל אשר יהיה לאֵל-ידו, עד אשר יֵרָפֵא ממחלתו ושב להיות כשהיה. ולכן, אל יכחש לכל איש, כי הוא הנהו בן-המלך בּאמת, ויורש לגדֻלה וליקר אשר לממלכת אנגליה; עליו להשתדל להתנהג על-פי כל נִמוסי הכבוד אשר בחצר המלך, וגם יקבל, מבלי דַבר דבר ומבלי הראות כל אות מחאה, את כל אותות הכבוד וההכנעה הראוים לתת לו על-פי החֻקים הקדמונים והנִמוסים העתיקים; כי יחדל לדבּר עם כל איש על-אודות שפל מולדתו ומדרגתו, כי אלה הם הדברים, אשר העלתה מחלתו ממעמקי דמיונו החולה והעיֵף מרֹב עבודה; כי יתאמץ בכל כֹּחו להעלות על זכרונו את פני האנשים, אשר הסכין לראות אותם תמיד – ואם תקצר ידו מעשות זאת, אזי ישים מַחֲסוֹם לפיו, והכָּרת פניו לא תענה בו, כי הוא נרעש ונדהם, ואל יַראה לדעת, כי שכח אותם; כי ביום הגִנוּסיה, בהתאסף ראשי עם ורַבֵּי-המלך, אם יפלא ממנו איזה דבר ולא יֵדע את המעשה אשר עליו לעשות ואת הדברים אשר עליו לדַבּר, אזי לא יַראה כל אותות פחד ותמהון נגד אלה הסקרנים המביטים אליו, כי-אם יוָּעץ עם האציל מהרטפורד, או עמדי, עבדו הנאמן, כי מצות המלך עלינו לעמוד על ימינו ולשרתהו ולהיות נכונים בכל עת קראו אלינו, עד אשר ישיב המלך את פקֻדתו זאת. נאום הוד-כבוד מלכותו, השולח את ברכתו שלום להוד-כבוד אדוני הנסיך והמתפלל, כי יהי רצון מלפני ה' לרפא אותך במהרה בחסדו הגדול, ובצלו תֶּחֱסֶה ותתלונן תמיד מעתה ועד עולם.”

האציל סֶן י’וֹן השתחוה ביראת הכבוד ועמד מן הצד. תם השלים עם גורלו, וענה ואמר:

– המלך דִבּר, ומי לא יקשיב? איש לא יָהִין לַמְרוֹת את פיו או לשַׁנות את פקֻדתו לפי רוחו וטעמו הוא, ולהֵחָלֵץ ממנה במזִמות ערמה, אם תכאיב את בשרו. את פקֻדת המלך תשמור רוחי.

– ואשר לפקֻדת המלך על-אודות ספרים – אמר האציל מהֶרטפורד – וכמו כן לשאר מלאכות חשוּבות, – אולי יהיה את נפש אדוני לבלות את העת בשעשועים נעימים וקלים, פן יבוא אל המשתה עיֵף ויגע ומצאתו רעה.

פני תם הביעו תמהון ופניו האדימו, בראותו את עיני האציל סֶן י’וֹן. נטויות אליו ומלאות עצב. הוד-כבוד האציל הזה אמר:

– זכרונך עוד יוליכך תועה, אדוני, ופניך יביעו תמהון – אולם אל-נא תתן לדברים האלה להעכיר את רוחך. לא לאֹרך ימים יהיה כדבר הזה, כי הכל יחלף ויעבור, כאשר תשוב לאיתנך. אדוני האציל מהרטפורד דִבּר זה עתה על-אודות משתה המלך, אשר הבטיח הוד-כבוד מלכותו זה כשני חדשים, ועליך, אדוני הנסיך, יהיה להסב עם המלך. הזוכר אתה את דבַר המשתה עתה?

– צר לי מאד להודות על האמת, כי נשכח הדבר מלבי, – אמר תם בקול מלא פקפוק; ושוב האדימו פניו.

ברגע ההוא הודיעו, כי הנסיכה אליזבטה והנסיכה ג’ין גרֵי נכנסו, שני האצילים הביטו איש אל רעהו במבּטים, שהיו בהם רמז וכוָּנה עמֻקה. הרטפורד מִהר אל הדלת. כשעברו שתי הנסיכות הצעירות על פניו, אמר בקול נמוך מאד:

– אנא, נסיכות כבודות, העמֵדנה פנים כאִלו אינכן שָׂמות לב אל שגעונותיו, ואל תֵּראינה כל אות תמהון בראותכן, כי זכרונו בגד בו – מאד מאד יצר לכן בראותכן, כי מחלת השכחה דבקה בו גם בנוגע לדברים קטנים וקַלי-עֵרך.

בינתים לחש האציל סֶן י’וֹן באזני תם:

– אנא, אדוני הנסיך, הט לבך אל רצון הוד-כבוד מלכותו. זכֹר את כל הדברים בכל אשר יהיה בכֹחך – והעמד פנים כזוכר גם את הדברים, שאינך זוכר באמת. אל תרגשנה הן, כי נשתנית הרבה ממה שהיית לפני זה, כי אתה יודע, אשר לב חברותיך אלה מלא אהבה לך ונפשן תדאב מאד למשמע כל אלה. היש את נפשך, אדוני, לעצוא אותנו, אותי ואת דודך, פה?

תם הביע את הסכמתו בתנועת-יד ומלמל דברים אחדים, כי כבר התחיל לומד את תפקידו, ובלבו התמים החליט לצאת ידי חובתו, בכל אשר צוה עליו המלך.

אולם למרות כל הזהירות והתחבולות, הביאה אותו שיחת הצעירות במבוכה לפעמים. לא אחת ושתים היה תם “על עֶברי פִּי פַחת” והיה נכון לאמר נוֹאָש ולהודות, כי נשגב מכֹּחו למלא את תפקידו כראוי; אולם טוב-טעם הנסיכה אליזבּטה חלצה אותו מן המצר. יש אשר בא דבר וחצי דבר מאת האצילים השנים לרַוְחָתוֹ ולישועתו. כי היה לבם של שני אלה עֵר לשמור עליו ולתמכהו בבואו בין המצרים. לכאורה, היו דבוריהם נאמרים במקרה, כלאחר-יד, אולם תמיד היו בעִתָּם והביאו את התכלית הנרצה. פעם אחת, למשל, פנתה הנסיכה ג’ין גְרֵי אל תם והבהילה אותו בשאלה זו:

– המלאת את חובתך לבקר את הוד-כבוד המלכה היום, אדוני הנסיך?

תם נבוך, ופניו הביעו פחד וצרה, והיה נכון כבר למלמל כל דבר, אשר יבוא אל פיו, אולם האציל סֶן י’וֹן עמד בפרץ וענה בעדו בקלות-חן, המיֻחדה לכל אלה, היושבים בחצר המלך ורגילים להִמָּצא במצבים מסֻכָּנים כאלה ויודעים למצֹא תמיד את הדרך הנכונה לצאת מן המֵצר:

– אמנם, הוא בא להֵרָאות לפניה, גברתי, והיא עוֹדדה את רוחו בנוגע למצב בריאותו של אדוני יורש-העצר; האף אין זאת, הוד-כבוד הנסיך?

תם מלמל איזה דבר במקום הסכמה, אבל הרגש הרגיש, כי דרכו חלקלקה ומסֻכּנה. בעוד זמן-מה נָסַבָּה השׂיחה על-אודות הפסקת לִמודיו הזמנית, והוד-כבוד הנסיכה הקטנה קראה:

– צר לי מאד, צר לי מאד על הדבר הזה! ואתה הלא התקדמת בלמודים באֹמץ-לב. אך אל-נא יפול לבך, דֹם וסבֹּל, וצַפה ליומך כי יבוא; היום ההוא לא ירחק. עוד חָנֹן יָחְנְךָ האלהים בחכמה ודעת, כאשר חנן את אביך, וגם ילַמד את לשונך לדַבּר צחות ולמשֹׁל במַכְמַנֵּי שׂפות רבות כאביך, אדוני הנסיך הטוב.

– אבי! – קרא תם, שהסיח דעתו לרגע, כי עליו להיות זהיר ולעמוד על המשמר. – משער אנכי, כי איננו יודע לדבּר כן גם בשפתו הוא, וכל איש, מלבד החזירים המתגוללים באשפה, לא יבין למחשבותיו; ובנוגע ללמודים, לכל הלמודים למיניהם –

הוא נשא את עיניו ופגע במבט רב-הכוָּנה וְּמְלֵא-האזהרה של האדון האציל סֶן י’וֹן.

הוא נשתתק, פניו האדימו, ואחר-כך הוסיף בקול נמוך ועצב: אהה, מחלתי תרדֹף אחרי ולא תרפֵּני, ומחשבותי תעו. באמת לא היה בלבי לדַבּר דבר למרות כבוד המלך.

– ידענו אדוננו, גם ידענו, – אמרה הנסיכה אליזבּטה, בקחתה את יד “אחיה” בין שתי כפות ידיה היא בכבוד ובחבה; – אל-נא ירגז לבך לזאת. הן לא בך האשם, כי-אם ברוח הרעה המבַעֶתֶת אותך.

– תנחומיך ישעשעו נפשי, גברתי הנחמדה, – אמר תם בלב מלא תודה, – ואני מרהיב עֹז בנפשי להודות לך מקרב לבי על זה.

פעם קרה, כי הנסיכה הקטנה גֵ’ין הפוחזה הוציאה מפיה מבטא ידוּע בשפת יוָן, בדבּרה אל תם. אך הנסיכה אליזבטה המהירה והחדה הכירה בפני הנסיך השלֵוים כי לא הבין דבר, ותוך-כדי-דבור השיבה היא במנוחת-נפש מבטא אחר בשפת יוָן במקום תם והסבה את השיחה לענינים אחרים.

העת חלפה בנעימות, וגם במישרים, בכלל. ה“מכשולים” וה“חַתְחַתִּים” על דרך תם הלכו ומעטו, ונפשו שבה לאט-לאט למנוחתה, בראותו כי כֻּלם התמכרו באהבה ובחבה לבוא לעזרתו ולַעֲצֹם עיניהם מֵרְאוֹת את שגיאותיו. בהִוָּדַע לו, כי הנסיכות הקטנות תְּלַוֶּינָה אותו אל המשתה, אשר יערֹך האציל ראש העיר לונדון בערב, קפץ לבו בקרבו מתוך רגש של רְוָחה ואֹשר, בהרגישו כי לא יהיה אַלְמָן מרֵעוֹת וידידות בתוך המון אנשים זרים, בעוד אשר לפני שעה היה אותו הרעיון, כי הן תלוינה אותו, – מְדַכֵּא אותו וממלא את נפשו פחד לאין-קץ.

“המלאכים השומרים” על תם, הלא המה שני האצילים, לא שאבו מְלֹא-חָפְנַיִם נחת מן הרְאָיוֹן הזה בכל אֹפן, פחות הרבה מיתר האנשים שהשתתפו בו. הם הרגישו כאלו היו הקְּבַרְנִיטִים של ספינה גדולה, שעליהם לְנַהֲלָהּ בתעלה מלאה מכשולים וסַלעי נגף; עליהם היה להיות עֵרים וזריזים ולעמוד על המשמר בכל רגע; הם נוכחו, כי מִשְׂרָתם איננה משחק שעשועים של ילדים. ולכן, כשקרב בִּקוּרן של הנסיכות אל קִצו והמשרת הודיע, כי האציל גִילְפוֹרְד דוֹרלֵי בא, הרגישו שניהם לא רק, כי המלאכה היתה מרֻבּה מכפי כֹּחם עד-עתה, כי-אם גם שהם אינם מֻכשרים להוליך את “ספינתם” ולהפליג בה נסיעה קשה ומסֻכָּנה עוד הפעם. מטעם זה יעצו לתם בדרך כבוד להִפָּטר מן הבקור באיזו אֲמַתְלָה. הוא עשה זאת בחפץ-לב, אם גם אפשר היה להכיר צל של אי-רצון ותקוה נכזבה בפני הנסיכה גֵ’ין בשמעה, כי לא קבלו את פני הצעיר הנהדר והנחמד הזה.

הִשְׂתָּרְרָה דממה, כעין שתיקה של צִפִּיָה, שנשׂגב מאת תם להבין את מהוּתה. הוא סקר בעיניו את האציל מהרטפורד, והלז נתן לו אות – אולם הוא לא הצליח לעמוד על כוָנת האות שנתן לו. אליזבּטה, זריזה ועֵרה זו, שהיתה נכונה תמיד לעמוד בפרץ, חשה לעזרתו גם בפעם הזאת, כדרכה תמיד במצבים כאלה, בחֵן טבעי ובקלות. היא אמרה לו בנִמוס ובכבוד הנהוג:

– היש את נפש אחי אדוני הנסיך, כי נעזב אותו לבדו?

תם אמר:

– אמנם, נכון אני למלא את כל משאלות לב גברותי הכבודות; אולם מי יתן ויכלתי לתת להן את כל אשר ביכלתי הקטנה, למען אוסיף להתענג באור פניהן, ולמען תוספנה להאציל עלי מנדבת חֶברתן הנעימה. לֵכנה לשלום, ויהי ה' עמכן. – הוא צחק בקרבו על המחשבה, שעלתה על לבו ברגע ההוא: לא לשוא ישבתי תמיד בסוד מרעים של נסיכים ובני מלכים בקראי בספרים, וגם למדתי את לשוני לשׂאת מדברותי בחן ובהדר ולדבּר רמות בערמה ומזמה!

כשהלכו להן העלמות הכבודות, פנה תם אל שני שומריו, עיף ויגע, ואמר:

– אם מצאתי חן בעיני אדונַי, שאל אשָׁאֵל מאתכם לפרוש לאיזו קרן-זוית ולנוח.

האציל מהרטפורד אמר:

– אם מצאנו חן בעיני אדוננו הנסיך. בידך לצווֹת, ולנו למלאות את מצוָתך. אמנם, זאת המנוחה דרושה לך עתה, אחרי אשר עליך לנסוע אל העיר.

הוא נגע בפעמון ונער משרת הופיע. האחרון קבל את הפקֻדה לקרֹא לאדון וִילִיאַם הֶרְבֶּרְט כי יופיע. האדון הזה בא כרגע והוביל את תם למעון הפנימי. מעשֵׂהו הראשון של תם היה להושיט את ידו ולקחת כוס מים; אולם משרת אחר, לבוש משי-וקטיפה תפש בכוס, כרע על ברכו האחת והושיט לו את הכוס על טס של זהב.

אחר זה ישב לו ה“שבוי” העיף וחפץ לשלֹף את נעליו, בבקשו בעיניו רשות בפחד וביראה, והנה משרת אחר, עוטה משי וקטיפה, כרע על ברכיו וגזל ממנו גם את המלאכה הזאת. עוד פעמים אחדות השתדל להיות משַׁמש לעצמו, אולם בכל פעם התערב אחר ועִכֵּב בידו. לסוף נואש מחפצו זה, השלים עם גורלו באנחה ומִלְמֵל לעצמו: "יקחני בכוֹר שָׂטָן אם אדע, מדוע לא ישתדלו גם לשאֹף רוח בעדי!

אחרי אשר הנעילוהו והלבישוהו מחלצות הערב שכב, סוף-סוף, לנוח. לנוח ולא לישון, כי היה מוחו מלא מחשבות רבות וחדרו היה מלא אנשים. הוא לא יכל להסתַּלק מן המחשבות, והן היו כל העת מתלבטות במוחו; הוא לא למד דעת למַדי לשלוח את האנשים מעל פניו, ולכן נשארו גם הם, לדאבונו הגדול, – וגם לדאבונם הם.

כשנפרד תם מעל שני שומריו האצילים נשארו הם לבדם והרהרו לעצמם שעה קלה, בהניעם את ראשיהם לעתים קרובות ובהתהלכם אָנֶה ואָנָה לאֹרך החדר. אחר-כך פתח האציל סֶן י’וֹן ואמר:

– הבה, נבין-נא את הדברים כפשוטם. מה דעתך?

– הדברים כפשוטם הם כך. המלך הולך וקרב אל קִצו. בן-אחי הוא מֻכּה-שגעון, ובשגעונו גם יעלה על כסא המלוכה, ושגעונו זה לא יסור ממנו. ה' ירחם על אנגליה. ודאי שתהיה זקוקה עתה לרחמים.

– אמנם, אפשר לצַפות לזה, באמת. אבל… האם לא יתגנב בלבך הספק בנוגע ל… ל…

המדבּר הִסֵּס ולסוף חדל לדבּר. כנראה, הרגיש, כי המקום אשר הוא עומד עליו מסֻכּן ביותר. האציל מהרטפורד עצר בלֶכתו ועמד לפניו, הביט אל פני סֶן י’וֹן במבט בהיר וחפשי, ואמר:

– דַבֵּר דבריך – איש מלבדי לא ישמע את דבריך. איזה ספק? בנוגע למה?

– למֹרת-רוח הוא לי להביע במלים את אשר עם לבבי, ואתה הנך קרוב ושאֵר-בשר לו, אדוני. אולם סלֹח תסלח לי, אם דברי יהיו למרות עיני כבודך. האם לא יראה הדבר כזר ותמוּה מאד, כי שגעונו שִׁנה את נִמוסיו ואת מנהגיו שנוי נמרץ כל-כך? לא כי מנהגו ומדבָּרוֹ וכל הליכותיו אינם של נסיך ובן-מלך, אבל שונים הם בפרטים קלים, ואינם כתמול שלשום. האם לא יראה כדבר זר ומשֻׁנה, כי שגעונו זה הפשיט את זכרונו ערֹם מכל תכונותיו שירש מאביו; את מדותיו ומנהגיו שקבל מכל אלה הסובבים אותו; כי שגעונו זה הפשיט אותו ערֹם מידיעותיו בשפות צרפת ויוָן והשאירה לו לפלֵטה את שפת רומא? אל-נא יחר לאדוני, אם אבקש ממנו להניח את דעתי ולהשיב את נפשי למנוחתה. ומקרב לבי אודה לאדוני על החסד הזה. טענתו שטען, כי הוא איננו בן-המלך, מנקרת במוחי, ולכן –

– הס מדַבּר, אדוני, כי דבר מרד ובליעל יצא מפיך! האם שכחת את פקֻדת המלך? זְכור ואל תשכח, כי בהקשיבי לדבריך, הנני נעשה שֻׁתָּף לפשעך.

פני האציל סֶן י’וֹן הלבינו, ומִהר לענות:

– אודה ולא אכחד, כי חטא חטאתי. אל-נא תגלה את עוני, הטה-נא לי את החסד הזה ברב טובתך ונדבת לבך, ואנכי לא אוסיף להעלות את הדבר הזה על לבי או על שפתי. אל-נא תמתח עלי את מדת הדין, כי אָבֹד אֹבַד.

– נעניתי לך, אדוני. אל תוסף דַבר דבריך למֹרת רוחנו, גפ פה גם באזני אחרים, ואז יהיו דבריך אלה אשר דברת זה עתה, כאלו לא דברת אותם מעולם. אולם אל-נא תתן להעכיר את רוחך. הוא הנהו בן-אחותי; האם אינם פניו, קולו, תמונתו וכל אשר לו גלוים וידועים לי מעריסתו עד היום? יש בכֹח השגעון לחולל את כל הדברים המוזרים ואת כל התהפוכות, אשר אתה רואה בו, ועוד יותר מזה. יזָכר-נא לפניך הברון הזקן מַרלי כשנטרפה דעתו – עד כמה שכח את מראה פניו הוא, שהיה ידוע לו למדי כששים שנה, ובשגעונו דִמה, כי מראהו זה היה של איש אחר; ולא עוד אלא שעמד וטען, כי הוא בנו של מרים מגדלֶינה, וכי ראשו עשוי מזכוכית ספרד; ובאמת לא נתן לכל איש לגעת בראשו, פן ישלח בו אחד את ידו במקרה ויפוצץ אותו לרסיסים. – גַּרש את כל ההרהורים האלה מלבך, אדוני, ומצא מנוחה לנפשך. הוא הוא בן-המלך. אנכי יודע אותו למדי – ועוד מעט והוא יהיה מלכך; לטובתך ולהנאתך יהיה הדבר, אם תשמור את מחשבתך בלבך.

אחרי דברים רבים, שבהם השתדל האציל סֶן י’וֹן למחות את שגגתו בכל מאמצי כֹחו, בהודיעו ובשוּבו ובהודיעו, כי אמונתו מיֻסדת עתה על בסיס חזק ואיתן, וכי כל הספֵקות שבעולם לא יזיזו את אמונתו ממקומה, שִׁלח האציל מהרטפורד את רעהו זה, שומר הנסיך, לנפשו, והוא ישב לשמור ולהשגיח לבדו. עוד מעט והוא שקע בהרהוריו. נראה היה, כי כל מה שהוסיף לחשוב, כן הוסיפו מחשבותיו להטרידו. עוד מעט והוא החל להתהלך על-פני הרצפה אנה ואנה ולמלמל לעצמו:

– דברי שטוּת, הדבר ברוּר, כי הוא הנהו בן-המלך! כלום יעלה על דעת בן אדם אחד בכל הארץ, כי יקרה מקרה, אשר שני אנשים, שאינם שארי-בשר או קרובים כל-שהוא, יהיו דומים איש לרעהו דמיון מפליא כזה? ולוּ גם קרה כדבר הזה, הלא היה זה נס נפלא ודבר מוּזר, כי המקרה יחליף את שני אלה ואחד יקח את מקום רעהו. לא, זוהי שטות שטות, הבל הבלים!

ותכף אמר:

– לוּ היה באמת נוֹכל ומתחפשׂ, שלקח לו את עטרת בן-המלך, כי אז היה הדבר הזה פשוט וטבעי. דבר כזה הוא קרוב אל השכל ומתקבל על הלב. אולם הראיתם מימיכם נוֹכל ומתחפש, אשר כֻּלם, מן המלך בעצמו, עד כל אנשי החצר, כֻּלם יקראו לפניו: בן המלך! והוא בעצמו יתכחש לגדֻלה וליקָר, אשר יעשו לו כֻּלם, וגם יתחנן על נפשו ויבקש לבל יפארו וירוממו אותו? לא! בנשמת סְוִתִּין הקדוש נשבעתי, לא ולא! הוא הוא בן-המלך, אבל דעתו נטרפה עליו.

 

פרק ז: שֻלְחַן הַמֶּלֶךְ    🔗

אחרי שעה אחת בצהרים השלים תם עם גורלו לעבור את “שבעת מְדוֹרֵי הגיהנום” של סדר ההלבשה לכבוד ארוחת-הצהרים. הוא מצא, כי על צד האמת הנהו לבוש גם עתה בגדי כבוד ותפארת, ורק שהחליפו את מלבושיו אלה באחרים. כל דבר היה שונה, מן הצוארון עד הפֻּזמקאות. אחר זה הובילו אותו ברֹב פְּאֵר והדר אל מעון מְרֻוָּח ומקֻשט, ששם היה כבר ערוך השלחן לאיש אחד, כלי השלחן היו זהב מוצק כֻּלם, מעשה ידי האמן בֶּנְוֵנוּטוֹ.

החדר היה מלא למחצה משרתי הכבוד. כֹּהֵן אחד בֵּרך על הלחם, ותם היה מוכן ומזֻמן להתנפל ולחֲטֹף, כי הרעב הֵציק לו כבר מאד, אולם “האדון בַּרְקְלֵי” עִכֵּב בעדו, כשמהר לקשור מַפִּית מסביב לצוארו; כי המשרה הגדולה של “מחַתל חתולים ליורש-העצר הנסיך מִוֶּלס” נמסרה לבני המשפחה הכבודה ההיא, משפחת ברקלי, לדורותם. השר המשקה היה שם, והוא שָם לְאֵל את כל נסיונותיו של תם להושיט את כוס היין לעצמו. “הטוֹעֵם אשר להוד-כבוד יורש-העצר הנסיך מוֶלס” היה שם גם הוא, מוכן ועומד לטעום כל דבר-אֹכל, שהיה בו משום חשד רעל, כשיזמינו אותו, ולהעמיד את עצמו בסכנה למות מן הרעל. משרה זו של “טועם” היתה בעת ההיא רק לִנוֹי, ונושא המשרה נקרא למלא את חובתו לעתים רחוקות מאד; אולם היתה עת, לפני דורות לא רבים, שסכנה גדולה היתה קשורה וכרוכה במשרה זו, ומעטים מאד היו אלה, שהיו משתוקקים לה. לכאורה זר ותמוּה הוא, מפני מה לא השתשמשו בכֶלב או בעושה מלאכת הצינוֹרוֹת, למלא חובת “טועם”. אולם דרכי מלכים ורוזנים נפלאים הם ולא נֵדעם. “האציל ד’ארקי”, המשרת הראשי של החדר, היה שם גם הוא, מוכן ומזֻמן לעשות – אלהים הוא היודע מה. לנו מספיקה העובדה, כי היה מצוּי שם. “האציל שׂר-המשקים” היה שם גם הוא. הוא עמד מאחורי כסאו של תם, להשגיח על נִמוּסי השלחן, בפקֻדת “האציל בן-המֶשֶׁק הגדול” והאציל ראש-המבַשלים, שעמדו שם גם הם. מלבד אלה המְנוּיים כאן היו לתם עוד שלש מאות שמונים וארבעה משרתים; כמובן, לא היו כל אלה בחדר עתה, אף לא החלק הרביעי מהם; ולא עוד אלא כי תם לא ידע עוד ולא הרגיש במציאותם.

כל המשרתים והאנשים שנמצאו בחדר הֻזהרו וחֻנכו בשעה הקודמת, לבלי הסיח את דעתם ולזכור, כי הנסיך לָקוּי במוחו לפי שעה, וכי עליהם להִשָּׁמר ולהִזָּהר מֵהַרְאוֹת כל צל של השתוממות למראה ה“תהפוכות” של הנסיך. עוד מעט ו“התהפוכות האלה” הֻצגו לרַאֲוָה לפניהם; אולם הן רק עוררו את רחמיהם עליו ואת דַאֲבוֹן לבם ולא הביאו אותם לידי צחוק ולַעג. יגון-לבם היה גדול למראה הנסיך אֲהוּב נפשם, הנגוע ומְעֻנֶּה עתה בתִגְרַת יד מחלתו.

תם המסכן אכל והשתַּמש שִׁמוּש מרֻבּה באצבעותיו; אולם איש לא צחק על הדבר הזה, וכל אחד העמיד פנים, כאלו איננו רואה מאומה. הוא בחן ובדק את המַפִּית שלו בעין סוקרת ובהתענינוּת עמֻקה, כי היתה מלאכת-מַטְוֶה יפה ועדינה, ואחר-כך אמר בתמימות:

– אנא, הסר את המַפִּית, פן אלכלך אותה בלי דעת.

“המְחַתֵּל לדורותיו” הסיר אותה בנִמוס וביראת הכבוד, מבלי הוצא אף דבּוּר של מְחָאָה או התנגדות כל-שהיא.

תם בחן בעיון גדול את הנָפוֹס ואת הכַּרְפַּס, ושאל שאלות בנוגע למהותן של הירקות האלה, ואם הנם ראוּיים לאכילה; (כי זה עתה התחילו זורעים ומגדלים את הירקות האלה באנגליה, במקום להביא אותם מהולנדיה בתור “מוֹתָרוֹת”.) הם ענו על כל שאלותיו ברצינוּת של כבוד, ולא גִלּוּ הַפְתָּעָה כל-שהיא. אחרי אכלו את קִנוּחַ-הסעֻדה והפַּרְפְּרָאוֹת, מִלא את כיסיו אגוזים; אולם אף אחד מהם לא התבונן ולא הרגיש בזה, ומנוחת נפשם לא הָפְרְעָה. אולם בעוד רגע הָפְרְעָה מנוחת נפשו הוא על-ידי המעשה הזה, ונִכָּר היה, כי לבו נרגז. כי זו היתה השֵׁרות היחידה, שהֻרשה לשרת לעצמו בידיו הוא בשעת האכילה, וברור היה לו, כי הוא עשה מעשה רע ומגֻנה מאד, שאיננו ראוי והגוּן לבן-מלך כלל וכלל. ברגע ההוא הרגיש דגדוּג בְּעַצְבֵי חָטמו, וּקצותיו התחילו להתרומם ולהתקמט חליפוֹת. וככל אשר הלך גֵרוי החֹטם ונמשך, כן הוסיף תם להביע בסִמנים ברורים את תלאותיו וצרת נפשו. הוא הביט בעינים מלאות בקשה ותחנונים, פעם אל אציל אחד ופעם אל משנֵהו, ודמעות התחילו נושרות מעיניו. כֻּלם קפצו ממקומם ונגשו אליו, כשפניהם מביעים חרדת-לב גדולה, וגם בקשו ממנו להגיד להם את צרתו. תם אמר בצער אמִתּי, הבא מן הלב:

– אנכי מבקש את סליחתכם: אני חָש גֵרוי רע ואכזרי בחטמי. מה הם המנהגים והנמוסים במקרה מיֻחד ובעת צרה כזו? אנא, חושו לעזרתי, כי תקצר רוחי לכלכל את הכאב עת רבה.

איש לא הצטחק; כֻּלם היו בצרה ובמבוכה גדולה; הם הביטו ותָמְהוּ איש אל רעהו בצרת לבם והיו אובדי-עצות. כי הנה ראו לפניהם חומת-ברזל, ואין מי שיוֹרֶה הֲלָכָה וימצא סמוכין בכל דברי ימי אנגליה, איך לצאת מן הסְבָךְ הזה. שׂר-הנִמוסים לא נמצא אז בחדר, ולא היה שם אף איש אחד, אשר יעָז להשליך את נפשו מנגד ולהפליג בים סוער, אשר לא נחקרו עדַין שביליו, או להעמיד את עצמו בסכנה ולנסות בפתרון השאלה רבת-הערך הזאת. חֲבַל, חבַל, כי לא היה שם “אציל מְגָרֵד לדורותיו”. בין כך ודמעותיו של תם שטפו ועברו, והתגלגלו וירדו על לחייו. חטמו האֻמלל שִׁוַּע והתחנן והלך והפציר בהם, כי יבואו לרַוְחָתוֹ. אולם לבסוף פרץ הטבע ועבר את גבולות הנִמוּס וחֻקי דרך-ארץ: תם נשא תפלה בעמקי נפשו, כי יסלחו לו, אם הֶעֱוָה את הַיְשָׁרָה, ואז הביא רֶוַח והצָלה וגלל את האבן הכבדה, שרבצה והעיקה על לבות אנשי החצר, בזה שגרד את חטמו בעֶצם ידו.

אחרי כְלוֹת הארוּחה נכנס אציל אחד והושיט לו כלִי-זהב, רחב ובלתי-עמֹק, מלא מֵי-וְרָדִים נותני ריח, לשטוף ולהדיח את פיו ואת אצבעותיו; “האציל המחַתֵּל לדורותיו” נטפל אליו במַפית, כי ישתמש בה. תם הביט בתמהון אל הכלי ופניו הביעו תמָהון רגעים אחדים, ואחר-כך הביא את הכלי אל פיו ושתה ממנו בכֹבד-ראש. הוא השיב את הכלי אל האציל ואמר:

– לא, לא מצא חן בעיני, אדוני האציל; אמנם ריחו נאה, אבל איננו חריף וחזק למדי.

ה“זרות” החדשה הזאת של בן-המלך, שנטרפה דעתו עליו, הכאיבה את לב כֻּלם כאב עצום; אולם מחזה מעציב זה לא עורר כל שחוק ולעג.

אחר זה טעה תם עוד הפעם טעות גדולה. הוא קם ועזב את השלחן ברגע שלקח הכֹּמר את עמדתו מאחורי הכסא, וּבְמֹעַל-כפים ובעינים עצומות ונשואות למעלה היה נכון להתחיל את ברכת המזון. וגם עתה כאלו לא הרגיש אף אחד מן הנמצאים שם, כי בן-המלך עשה עוד הפעם דבר היוצא מגדר הרגיל.

על-פי בקשתו, הובל ידידנו הקטן עתה אל חדר-המַשְׂכִּית המיֻחד לו, וכאן עזבו אותו לנפשו ולתחבולותיו. על וָוים תקועים במכסה-הקיר, שהיה עשוי עצי-אלון מלמטה, היו תלויים חלקי תִלבֹּשת שלֵמה של כלי-נשק מבריקים, שהיו מקֻשָּׁטים במעשי-חֵשב יפים ומשֻׁבּצים במשבצות-זהב. כלי-הנשק האלה היו של בן-המלך האמִתּי, מתנה שקבל זה עתה מאת המלכה הגברת פַר. תם לבש את השִּׁרְיוֹן ואת נעלי-היד, ואת הכובע בעל הנוצות, ואת יתר החלקים, שהיה לאֵל-ידו ללבוש בלי עזרת איש. רגע עלה על לבו לקרֹא למשרתים, כי יעזרוהו להשלים את כל התלבֹּשת ו“להזדַּיֵּן מכף רגלו ועד קדקדו”, אולם זֵכר האגוזים, שלקח אתו מארוחת-הצהרים שלו, בא לפניו, וגם שִׁוָּה לנגדו את העֹנג הגדול, אשר יתענג באכלו אותם בלי כל המון הסוקרים, אשר יביטו ויסתכלו בו, ובאין עמו “האצילים לדורותם”, אשר יציקו לו בעזרתם ושֵׁרותם, שאינו זקוק להן כלל וכלל; לכן השיב את כלי-הנשק היפים, כל דבר במקומו הנכון. ועוד מעט והוא היה עסוק וטרוד בפִצּוּחַ האגוזים ואכילתם, ולבו היה מלא אֹשר. זו היתה הפעם הראשונה, מן העת שהפך אותו אלהים לבן-מלך בעד עונותיו הרבים שהתענג. כשכלו כל האגוזים, נתן את עינו בארון וראה שם ספרים, שמשכו את תשומת-לבו. בין הספרים האלה היה גם ספר אחד, אשר בו ידֻבּר על-אודות הנִמוסים והמנהגים, המתהלכים בחצר מלכות אנגליה. זו היתה מציאה יקרה, חמדה גנוזה ממש. הוא השתטח על-פני סַפָּה יקרה והשתדל ללמוד דעת מן הספר הזה בחשק נמרץ. נעזוב אותו שם בחדרו לפי שעה.

 

פרק ח: אָבְדַן חוֹתַם-הַמַּמְלָכָה    🔗

בחמש שעות בערך הֵקיץ הנרי השמיני מתנומתו, שהיתה מלאה נדודים ולא השיבה את נפשו, ונהם לעצמו: “חלומות מרגיזים, חלומות מרגיזים! קרוב קִצי עתה וימי לא יִמָּשֵׁכוּ: זה פתרון חלומותי אלה, ודפיקות לבי, ההולכות ורפות, מקַיְּמוֹת את הדבר הזה בכל תֹּקף”. פתאם התחילו עיניו מפיצות אש-שאול. הוא נהם לעצמו: “אולם מוֹת לא אמות עד אשר ילך הוא לפני”.

המשרתים העומדים לפניו הרגישו, כי הוא הקיץ משנתו, אחד מהם שאל אותו לחפצו בנוגע לאציל הגדול ראש-הממלכה, שהיה עומד ברגע ההוא וממתין מבחוץ.

– יבוא, יבוא! – קרא המלך בכל לבו.

האציל הגדול בא, כרע לפני מטת המלך ואמר:

– את פקֻדתי הוצאתי, וכל רַבֵּי הממלכה ואציליה, כֻּלם לבושים לבוש-מלכות, עומדים עתה בבית-המחוקקים, ככל אשר צִוה אדוני המלך. גזר-דינו של הדֻכּס מנוֹרפוֹלְק כבר נכתב, וכֻלם מחכים עתה בעַנְוה ושפלות-הרוח ותאֵבים לדעת את חפץ-לב כבוד מלכותו ואת המעשה אשר עליהם לעשות.

פני המלך אורו מגיל של זָדוֹן. הוא אמר:

– סמכוּני-נא! אנכי בכבודי ובעצמי אופיע בבית-המחוקקים אשר לי ובעצם ידי אַחְתֹּם את גזר-דינו…

קולו נחלש פתאם; חִוָּרוֹן כעין האפר גרש את האדמומיות מעל לחייו. משרתיו העומדים לפניו סמכו אותו והושיבוהו על הכרים, וגם מהרו להשיב את רוחו בסמי-מרפא. הוא אמר בעצב:

– אֲהָה, מה כלתה נפשי לשעה הנעימה והמתוקה הזאת! והנה אֵחרה לבוא, והעֹנג הגדול אשר חמדתי בלבי כל העת נמנע ממני! החישו ואל תתמהמהו! אם נמנע העֹנג הגדול הזה ממני, יבֹאו אחרים וימלאו את החובה הנעימה הזאת. הנה אנכי מוסר את חותמי לועידה: בַּחרו אתם באצילים ומַלאו את ידם, ואז תמהר לעשות את העבודה העמוסה עליך. חושו, מהרו, אנָשי! כי בטרם תזרח השמש ותשקע שנית יוּבָא ראשו לפָני, למען אראה אותו בעיני.

– ככל אשר צוה אדוני המלך, כן יקום וכן יהיה. האם יֻכשר הדבר לפני הוד-כבוד מלכותו לצווֹת, כי יֻתַּן החותם הגדול על-ידי, למען אוכל למהר ולהוציא את דבר המלך לאור?

– החותם הגדול? ומי בלעדיך שומר את החותם הגדול?

– שָׂאֵנִי, אדוני המלך, אתה לקחת את החותם הגדול מיָדי זה כשני ימים, וגם אמרת לי, כי לא יחתמו בו כל חֹק וכל פקֻדה, עד אשר תחתם אתה בו בעצם ידך, אדוני המלך, את גזר-דינו של הדֻכּס מנוֹרפוֹלק.

– אכן, אמת ונכון הדבר. זָכֹר אזכֹר עתה אל-נכון… מה עשיתי בחותם? חלש וגוֵֹע אנכי… בימים האחרונים יבגֹד בי זכרוני לעתים קרובות מאד… מוזר, מוזר הדבר –

המלך נהם ומִלְמֵל לעצמו דברים בלתי-מובנים, בהניעו את ראשו השָּׂב באין-אונים לעתים קרובות, וכעִוֵּר גִשש בזכרונו והשתדל להִזכר את הנעשה בחותם הגדול. לסוף מצא האציל מהֶרטפוֹרד און לכרוע על ברכיו ולהאיר את עיניו בידיעה זו:

– אבי המלך, אל-נא יִחר אפך בי ואדבֵּרה. אני ועוד אנשים הנמצאים פה זוכרים אל-נכון, כי מסרת את החותם הגדול בידי הוד-כבוד יורש-העצר הנסיך מִוֶּלְס, לשמור אותו ליום אשר –

– אמת, אמת הדבר! – הפסיק אותו המלך. – הבֵא אותו הֵנה. העת בורחת לה כצל.

האציל מהֶרטפורד רץ אל תם. אולם עד-מהרה שב אל המלך בידים ריקות ובלב חרד ונרגז. הוא סִפר למלך את הדברים האלה:

– צר לי מאד מאד, אדוני המלך, כי לא איש-בשורה אנכי עתה; מאלהים יצא הדבר, כי מחלת הנסיך בן-המלך עוד לא הרפתה ממנו, ואין לאֵל-ידו לזכור, אם קבל את החותם הגדול. לכן מהרתי אני לבוא ולהודיע לך, בחשבי, כי לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים, לבלות הזמן היקר מפז עתה. ואף גם זאת, – למלך אין שׁוֶה בנזק העת לנסוע ולחפש בכל המון החדרים והאולמים אשר להוד –

אנקה שהתפרצה מגרון המלך הפסיקה את “אדוני האציל” באמצע דבורו. אחרי עבור רגעים אחדים אמר הוד-מלכותו בקול מלא עצב עמֹק:

– אל תוסף להרגיז אותו ממנוחתו. ילד מִסכן. יד ה' כבדה עליו. נפשי יוצאת אליו, ולבי יהמה לו באהבה וחמלה. וגדול הוא הצער, כי אין לאֵל-ידי לשאת אתו את משׂא מחלתו על גֵוִי, העמוס משא לַעֲיֵפָה מפגעי הזמן, ולהשיב את נפשו למנוחתו.

הוא עצם את עיניו והתחיל ממלמל לעצמו. עוד מעט והוא נשתתק לגמרי. אחר-כך פקח את עיניו עוד הפעם ושלח מבט ריק ותוהה סביבותיו, עד אשר נח מבטו על “האציל הגדול ראש הממלכה”, שעדַין היה כורע לפניו. כרגע בערו עיניו בקצף נורא.

– מה, העוד תתמהמה פה? חי אלהים כי אם אינך ממהר למלא את פקֻדתי ולעשות כלה בבוגד ההוא, אזי יִקָרֵא דרור מחר לצניף-המלוכה אשר על ראשך, מחֹסר ראש לעטר אותו!

האציל הגדול ראש-הממלכה ענה בפחד ורעדה ואמר:

– אדוני המלך הגדול, חסד אני מבקש ממך! רק חכה חכיתי לחותם הגדול!

– בן-אדם, האם הסתתרה בינתך? החותם הקטן אשר הַסְכֵּן הסכַּנתי תמיד לשאתו עמי בצאתי לדרכי, הנה הוא מֻנח בבית-אוצרי. ומאחר שנעלם החותם הגדול ואיננו, כלום לא יספיק לנו החותם הקטן? האם הסתתרה בינתך? צא מזה כרגע! והאזינה לדברי – אל אראה את פניך, בטרם הביאך את ראשו הֵנה!

האציל המסכן ראש-הממלכה חש ולא התמהמה להתרחק מ“מקום הסכנה” במֻקדם היותר אפשרי. גם חברי המועצה לא הוציאו את העת לבטלה ומהרו לתת את הסכמתם, הסכמת המלכות, למעשה העבדות של בית-המחוקקים, וגם הוֹעידו את יום המחרת ליום, אשר בו יוסר ראש האציל הגדול, אשר ישב ראשונה במלכות אנגליה, הלא הוא הדכּס האֻמלל מנורפולק.

 

פרק ט: עַל הַנָּהָר    🔗

בתשע שעות בערב האירו כל פני הארמון אשר למול עֵבֶר הנהר באור-יקרות. הנהר בעצמו, עד כמה שהיתה העין מגעת אל מול פני העיר, היה כֻלו מכֻסה בסירות ובאניות-טיול, כֻּלן מָכְתָּרוֹת בזֵרים של פנסים רבי-צבעים, ומתנועעות בנחת על-ידי הגלים. כל המחזה נדמה לגן-פרחים מלא נגֹהות, המשתרע עד אין-קץ, אשר רוחות-הקיץ הניעו אותו בנחת. מדרגות-האבן הנהדרות, המובילות למטה אל המים, שיכלו להחזיק צבא שלם של נסיכות אשכנזית, שִׁוּוּ לפני העין תמונה נפלאה למראה. שׁורות בעלי-כִידונים בכלי-נשקם המְמֹרָטים והמון משרתים לבושי זיו ונֹגה, המתרוצצים ויורדים ועולים אנה ואנה, כשהם נחפזים להשלים את כל ההכנות.

עוד מעט ופקֻדה נִתְּנה, ותכף נעלמו כל נפש חיה מן המדרגות. האויר היה מלא שתיקה וצִפִּיָּה לדבר המתרגש ובא. עד כמה שהעין היתה יכולה לראות היו נראים רבבות אנשים בסירות, שהיו מתנשאים ממקומם ומאהילים על-גבי עיניהם מפני הזֹהר והברק של הפנסים והלפידים ומביטים אל עֵבר פני הארמון.

שורה של ארבעים או חמשים סירות נהדרות קרבו והלכו אל המדרגות. הסירות היו מצֻפּות זהב למכביר ופניהן ואחוריהן היו מחֻטָּבִים מעשה-חושב. קצתן היו מקֻשטות בנִסים ובדגלים, שהִתְנוֹפְפוּ לרוח היום; קצתן – באֵטוּן מָשְׁזָר חוטי-זהב מְרֻקָּם בכל כלי-נשק; קצתן – ברגלי-משי, שפעמוני-כסף קטנים לאין-מספר היו תלויים ויורדים מהם. הפעמונים האלה כאלו המטירו בצלצולם שירה עליזה לרוח קל, שהיה מנפנף אותם. קצתם התהדרו יותר, באשר היו סירות האצילים, העומדים לשרת את בן-המלך. צדיהן של אלו היו מַעֲקות של מָגִנִּים, מצֻירים בציורי כלי-נשק שונים מלאכת-מחשבת. כל הסירות הנהדרות האלה היו נמשכות על-ידי סירות קטנות, שהלכו לפניהן. בסירות המושכות האלה היו, מלבד האוחזים במשוטים גם מספר חַיָּלים בעלי-כובעים מבהיקים ומגִנים, וגם חֶבֶר מנגנים.

החלוץ אשר לתהלוכה המתקרבת ובאה הופיע עתה בדרך-השער הגדול. זה היה מחנה של בעלי-כידונים. מהם היו לבושים פוזמקאות-פַּסים שחורים וצהֻבּים-כהים, מצנפות-קטיפה מיֻפים בוְרָדים של כסף וחזיות של אטון כחֹל, מרֻקמות מפנים ומאחור בשלֹש הנוצות, סמל כלי-הנשק של בן-המלך, וארוגות בזהב. נִצְבֵי כידוניהם היו מכֻסים קטיפה אדֻמה-כהה, אחוזים ומהֻדקים במסמרי-זהב ומקֻשטים בגדילי-פאר. אחרי אשר התיצבו חוצץ בשורות מימין ומשמאל חזרו והיו לשתי שורות ארֻכּות, מדרך שער הארמון עד שפת הנהר. אז גללו משרתים, מלֻבּשִים לבוש זהב ואָדֹם-כהה, מרבד עבֶה והניחו אותו בין שתי השורות האלה. אחר-כך נשמע קול החצוצרה מבפנים. המנגנים אשר על-פני הנהר נגנו אז פרֵילוּדיה עליזה; שני שומרי-הסף, מקלות לבנים בידיהם, צעדו לאִטם ובחשיבות גדולה ויצאו דרך השער. אחריהם הלך פקיד-הצבא, שנשא את מַטה חותם-האזרחים, ועוד פקיד אחר, שנשא את חרב-העיר; אחריהם פקידי-הצבא של שוטרי-העיר, חמושים בכל כלי-מלחמתם, וסרטים קשורים בשרווּליהם; אחריהם ראש “לגיון-הביריות” במלבושי-הכבוד המיֻחדים לו, אחריו אבירים אחדים של “לגיון-הרחצה”, ולכל אחד מהם רקמה לבנה על שרווּלו; אחריהם משרתים המלוים אותם; אחריהם השופטים במלבושיהם-תולע ומגבעותיהם המיֻחדות; אחריהם הֶאָצִיל ראש-ממלכת-אנגליה במלבושיו-תולע, ואחריו מַלְאכות של זקני העיר במעיליהם-תולע; אחריהם ראשי חברות שונות של אזרחים במלבושי כבוד ופאר; אחריהם הלכו שנים-עשר פרתמים צרפתים בלבושיהם המזהירים, בני-לויתו של הציר הצרפתי; אחריהם הלכו שנים-עשר אבירים, בני-לויתו של הציר הספרדי, לבושים מעילי קטיפה שחורה בלי כל קשוטים; אחריהם הלכו אצילי אנגליה הגדולים עם עבדיהם ומשרתיהם. קול-תקיעת חצוצרה נשמע מבפנים; דוֹד בן-המלך, מי שעתיד להיות הדֻכּס הגדול ד’סַמרסֶט, הופיע ובא מתוך השער, הָדור במעיל אטון שחור מָשזר זהב, ועוד מעיל אטלס מרֻקם בפרחי-זהב ועָדוי בשׂבכות-כסף. הוא פנה, הסיר את הכובע בעל-הנוצות מעל ראשו, הרכין את גופו ביראת-הכבוד והתחיל צועד לאחוריו, צועד ומשתחוה בכל פסיעה ופסיעה. תקיעת-חצוצרה גדולה וארֻכּה נשמעה ואחרי התקיעה הגדולה כרוז: “פַּנו דרך לנסיך הרם והאדיר, האדון אֶדוַרד הנסיך מוֵלס!” מעל מרומי הכתלים של הארמון נשתרבבו וקפצו לשונות-אש אדֻמות, שהתמלטו ויצאו בקול רעם ורעש גדול; ההמון הצפוף והנדחק אשר על-פני כל הנהר התפרץ בקול תרועה גדולה ואדירה לכבוד הנסיך; תם קנטי, גבור היום, אשר למענו נעשה כל העסק הגדול, הופיע לפני העם והרכין את ראשו מעט לכל עֵבר, כבן-מלך מלֵדה. הוא היה הדור בלבוש אטלס לבן בעל חשׁן-ארגמן, עשוי אֵטון דק ועדין, משֻׁבּץ באבנים יקרות ומֻכתר בזר של אדרת-שׂער. על-גבי הלבוש הזה לבש מעיל אטון-זהב לבן, מָכתר בנוצות משֻׁלשות ומרֻפד באטלס כחֹל, משֻבּץ במרגליות ואבנים יקרות ומהֻדק בקרסים של אבני-שֹׁהם. על צוארו היה תלוי הצלב של “לגיון-הביריות” וסמלים אחרים של לגיונות שונים מארצות נכריות. ובכל פעם שנפל עליו אור-השמש נוצצו התכשיטים אשר עליו בזֹהר מעַוֵּר-עינים. האח, תם קַנטי, יליד אֹהל דל, חניך תעלות-השופכין שבלונדון, אח ורֵע לבלויי-סחבות, בֹץ ורפש, עֹני ומחסור, מה נפלא המחזה!

 

פרק י: תְּלָאוֹת בֶּן-הַמֶּלֶךְ    🔗

אנחנו עזבנו את יוחנן קַנטי כשהוא סוחב את בן-המלך סָחֹב וטלטל אל “חצר-החלאה” ואספסוף הומה וצוהל מתוך עֹנג גדול בעקבותיהם. בתוך כל האספסוף הזה היה רק בן-אדם אחד, שנִסה להגן על השבוי ולהיות לו מליץ-יֹשר, אולם איש לא שם לב אליו ואל דבריו. השאון והמהומה גדלו כל-כך, עד אשר כמעט לא נשמע קולו. בן-המלך הוסיף להתפתל ולהלחם על חֻפשתו, להתקצף ולשפֹּך את חמתו על העָול הנעשה לו, עד אשר קצרה רוחו של יוחנן קַנטי ופקעה שארית סבלנותו, ואז הרים את מקל-האלון בקצף-פתאם, למען הוריד אותו על ראש בן-המלך. הסַנֵגור היחידי, שהשתדל לפני רגע להיות מליץ-יֹשר לנער, קפץ ואמר לעצֹר בעד זרועו של יוחנן, ובגלל זה נִחת המקל על מרפקו הוא. קנטי צעק צעקה גדולה: “החפץ אתה להתערב? האף אין זאת? אם-כן, הא לך זה שכר טרחתך!”

מקלו נִחת בכל תֹּקף על ראש המתערב: נשמעה אנקה, ותמונה כהה כרעה נפלה לארץ לרגלי ההמון. ובעוד רגע ואותה התמונה שכבה לה בחשכה לבדה. האספסוף נדחק והלך קדימה. מקרה זה לא השבית את שמחתם כלל.

עוד מעט ובן-המלך היה במעונו של קנטי, ואז נסגרה הדלת בפני כל האנשים הזרים. לאור הכהה של נר-חֵלב, שהיה תקוע בפי בקבוק, יכֹל להבחין את קלסתר פני הדברים, שנמצאו שם באותה המאוּרה המבאישה, וגם את האנשים, שהיו גרים בה. שתי נערות מלֻכלכות ואשה אחת בשנות-הבינים התכַּוצו ורבצו להן אצל הַכֹּתל בקרן-זוית אחת. פני אלה היו דומים לפני חיות, שכבר הֻרגלו, כי יתהלכו אִתָּן באכזריות ומתוך יראה ואימה גדולה הנן מצפות לזה גם עתה. מתוך קרן-זוית אחרת בִּצבצה ויצאה כמתגנבת מכשפה בלה, ששערותיה השָׂבות גולשות ויורדות ועיניה מלאות זדון ובליעל. יוחנן קנטי אמר לאשה זו:

– המתיני, הנה מחזה-שעשועים של מסכות לפניך כאן. אל תקלקלי אותן עד אם התענגת עליהן למדי; ואז תַּראי את ידך הקשה ככל אשר תאַוה נפשך. התיצב לפנינו, הנער. עתה חזֹר על דברי-תעתועיך, אם עדַין לא שכחת אותם. מה שמך? ומי אתה?

דמיו הנעלבים התפרצו ועלו אל לחָיי בן-המלך הקטן עוד הפעם. הוא נשׂא את עיניו אל פני האיש, כשמבטו מביע בטחה וקצף גדול כאחד, ואמר:

– רק מחֹסר-נמוס ודעת הנך מצוה עלי לדַבֵּר. הנה פי המדבר אליך עתה עוד הפעם. אנכי הנני אֶדוַרד, הנסיך מוֶלס. אני הוא ולא אחר.

מענֶה זה הרעיש כל-כך את המכשפה, עד אשר נשארה נדהמה על מקומה ורגליה כאלו דבקו אל הרצפה במסמרים, וכמעט שלא נותרה בה רוח. היא לטשה את עיניה אל בן-המלך ועיניה הביעו השתוממות של טפשות. מראה-פניה זה גרם עֹנג גדול והנאה מרֻבּה כל-כך לבנָה הגס והרשע, עד אשר פרץ בצחוק-רעם אדיר וחזק. אוּלם הרֹשם, שעשה הדבר על אמו של תם ואחיותיו, היה שונה לגמרי. פחדן ויראתן מפני עֹנש ונזק הגוף חלף ועבר ומקומם לקח רגש של צער וחרדת-לב ממין אחר. הן רצו אליו, כשפניהן מביעות יגון ועגמת-נפש, וקראו:

– אהה, תם המסכן! נער מסכן!

האם כרעה על ברכיה לפני בן-המלך, הניחה את ידיה על שכמו, ומתוך דמעות, שהתפרצו ועלו לעיניה, הסתכלה בפניו בצער וגעגועים. אחר-כך אמרה:

– אהה, ילדי המסכן, סוף-סוף העבירה אותך קריאתך בספורי-הבלים על דעתך באֹפן נורא כל-כך, עד אשר הסתתרה בינתך. אהה! מדוע דבקת בהבלים האלה, ואנכי העידותי בך להִשָׁמר מהם? אהה ללבי, לב אמך, אשר דכאת אותו!

בן-המלך הסתכל בפניה ואמר בקול עדין:

– שלום לבנך ובינתו לא הסתתרה, גברת טובה. הנחמי-נא: תני לי לשוב אל הארמון, ששם הוא נמצא עתה, ואז ישיב אותו אבי, אדוני המלך, אליך במהרה.

– אביך המלך! אהה, ילדי! חדל לך מדבריך אלה, אשר יביאו מות לך ואבדון לכל אלה הקרובים לך. התנער מן החלום הנורא והמעציב הזה. הָשב אליך את זכרונך המוליך אותך שולל. הבט אלי. האם אינני אמך יולדתך, האוהבת אותך?

בן-המלך הניע ראשו וענה בעל-כרחו:

– אלהים הוא היודע, כי אין עם לבבי להאדיב את נפשך: אולם כֵּנים דברי, כי עוד לא ראיתי את פניך עד כֹּה.

האשה צנחה ונפלה על הרצפה, כשהיא יושבת, וכסתה את עיניה בשתי כפות-ידיה. היא נתנה קולה בבכי ויללה מתוך שברון-לב.

– הנח לו ויוסיף לצחק לפנינו! – הריע קנטי. – הוי, נַן! הֵי, בֶּט! חַסרי תרבות ונִמוס! איך לא ירֵאתן לעמֹד על רגליכן לפני הנסיך? כרענה על ברכיכן, חלאת-מין-האביונים, ותֵנּה כבוד ויקר לנסיך!

הוא צחק עוד הפעם וצהל כסוס. הנערות התחילו מלמדות סנגוריה על אחיהן מתוך פחד ורעדה; נַן אמרה:

– אם תתן לו לנוח ולישון וסר מעליו שגעונו. אנא, הנח לו!

– אנא, אבי, – אמרה בֶט: הוא עיֵף ויגע היום יותר מבכל הימים. מחר ישוב לאיתנו ויהיה כשהיה, וגם ישקֹד לחזור על הפתחים ולא יוסיף עוד לשוב הביתה בידים ריקות.

הערה זו פכּחה את דעת האב ועליזותו סרה מעליו. הערה זו הזכירה לו את החיים המעשיים. הוא פנה אל בן-המלך בחֵמה גדולה ואמר:

– – מחר עלינו לשלם שני אדרכמונים לבעל המאורה הזאת; שני אדרכמונים, התבין? כל הכסף הזה הוא שׂכר-דירה בעד חצי-שנה, ואם לא, אז עלינו לעקור את דירתנו מכאן. הראה לי את אשר קבצת על יד, קבצן עצל ורַשלן!

– אל-נא תוסיף להכאיב את נפשי בעניניך הנאלחים והנתעבים. הלא פי הוא המדבר אליך עוד הפעם: אנכי הנני בן-המלך.

מהלומה חזקה בכף-ידו הרחבה של קנטי, שירדה על שכם בן-המלך, צנפה וגלגלה אותו עד הכֹּתל אל-תוך זרועות האשה הטובה מרת קנטי, שחבקה אותו ולחצה אותו אל חזהּ, וגם היתה לו למחסֶה מגשם סוחף של המון מכות-לחי ומהלומות, שירדו בזעף, וספגה את כל המכות והמהלומות בגופה ובבשרה. הנערות הנפחדות נסוגו אחור ושבו אל פִּנָּתָן, אולם הסבתא נגשה ובחשק לב עָזרה על-יד בנה. בן-המלך נרתע וקפץ ממול מרת קנטי וקרא:

– אנכי לא אתן לך לסבֹּל ולשאת את כל אלה למעני. תהי-נא יד חזירי-אדם אלה בי לבדי.

הדברים האלה הבעירו את חמת חזירי-אדם אלה עד להשחית. הם מהרו לשקוד על מלאכתם באמונה, כאלו חסו להוציא את עתּם לבטלה. האב והזקנה גם יחד העניקו לו מכות ומהלומות ביד נדיבה, ואחר-כך חלקו גם לנערות ולאם כידם הטובה עליהם, על אשר חמלו על קרבנם והשתתפו בצערו.

– עתה, אמר קנטי, לכו כֻלכם לישון. כבר נלאיתי ממחזה-השעשועים.

ואז כִּבּו את האור, וכל בני-המשפחה הלכו איש למקומו. תכף כאשר נשמעה נחרתם של ראש-המשפחה ואמו, והנערות נוכחו, כי כבר יָשנו אלה את שנתם, זחלו ובאו אל המקום, אשר שכב שם בן-המלך, ובידים רכות וזהירות כסו אותו בתבן ובלויי-סחבות מפני הקֹר; גם אִמן זחלה ועברה אליו והחליקה את שערותיו וגם בכתה עליו, כשהיא לוחשת באזנו קטעי-דברים של תנחומים וחמלה. היא חשׂכה בעדו גם פת-לחם לאכֹל; אולם מכאובי הנער שללו ממנו את התאבון לאכילה, – לפחות, את התאבון לפרוסה חרֵבה ותפֵלה כזו. זֵכר כל המעשים, שעשתה לפני זה, בהגִנה עליו באֹמץ-לב, שעלה לה במכות ומהלומות, שהיה עליה לספֹג, בסוככה עליו בגופה היא, בא לפני בן-המלך ונגע עד לבו. הוא הודה לה בשפת נדיבים ובני-מלכים, וגם הפציר בה ללכת לישון ולהשתדל לשכֹח את יגונה. הוא גם הוסיף, כי אביו המלך לא ישכח את חסדיה הנאמנים ואת מסירת-נפשה והשב ישיב לה כגמולה. לשֵׁמע דבריו אלה, פרי השגעון ששב אליו, נשבר לבה בקרבה, ועוד הפעם לחצה אותו אל לבה, ואז שבה אל מטתה, כשהיא שרויה וטבועה בדמעות.

ובעוד היא שוכבת וחושבת ומתאבלת, והנה התחיל רעיון להתגנב ולנקר במוחה, כי איזה דבר, שלא יכלה לבאר את מהותו, יש בנער הזה, שלא היה בתם קנטי, בין משֻׁגע ובין בריא. היא לא ידעה, איך לתאר את הדבר, היא לא יכלה לצַיֵּן בדיוק, מה היה הדבר, אולם בחוש-אֵם דק כאלו גִלתה וגם הבחינה אותו והרגישה במציאותו. סוף-סוף, אולי הנער הזה באמת לא לָהּ הוא? הוי, הבֵל-הבלים! המחשבה הזאת כמעט שהביאה אותה לידי צחוק, למרות יגונה ותלאותיה. אולם כל זה היה ללא-הועיל, היא נוכחה, כי אי-אפשר לה לגרש את המחשבה הטורדת הזאת וכי היא הולכת ומנקרת במוחה בלי-הרף, רודפת אחריה כצל, מעַנה את רוחה ומדריכה את מנוחתה, ולסוף גם דבקה בה. אי-אפשר היה להסיח את דעתה מן המחשבה הזאת או לבטל אותה כאלו אינה. לסוף באה לידי הכרה, כי לא תמצא מנוחה לנפשה, עד אשר תתחכם ותמצא איזה מבחן, אשר יַראה ויוכיח באופן ברור ולא יניח כל מקום לשאלות וספקות, הבנָהּ הוא זה הנער אִם לא; ובדרך זו תגרש את כל הספקות, המיגעים את לבה ומענים את נפשה. כן, הדבר פשוט, זו היתה הדרך הנכונה לצאת מן הסבך הזה; ולפיכך העבידה את מוחה עבודה קשה להמציא מבחן כזה. אולם קל יותר היה לחבל איזו תחבולה מאשר להוציא אותה אל הפֹּעל. היא הפכה והפכה כל נסיון, שנראה לה כ“מבטיח”, אולם בכל פעם הֻכרחה למשוך את ידה ולהתיאש, כי גם באחד מהם אי-אפשר היה לבטֹח בטחון גמור ומָחלט, אף אחד מהם לא היה שלם בתכלית השלמות, ונסיון בלתי שלם ומָחלט לא היה מניח את דעתה. גלוי היה, כי היא מוגיעה את מוחה לשוא וכי עליה להתיאש מכל הענין. ובעוד המחשבות המדכאות האלה הולכות ועוברות במוחה, והנה קלטה אזנה את נשימתו התדירית והקבועה של הנער, וידעה, כי הנער שקוע בשנתו. ובעודנה מקשבת והנה נפסקה נשימתו התדירית והקבועה על-ידי בכי קל, הבא מתוך פחד-פתאם, כדרך שאדם בוכה מתוך חלומות רעים ומבהילים. מקרה קל זה, שבא בהסח-הדעת, הזמין לה תכף תחבולה, שעלתה בעֶרכה וטוּבה על כל התחבולות והנסיונות הקודמים. תכף נגשה לעבודה זו והתחילה לעסֹק בה כמו מתוך קדחת אם גם בלי כל שאון קל, הדליקה את נֵרה עוד הפעם, כשהיא ממלמלת לעצמה: "לוּ ראיתי אותו באותו רגע, הייתי יודעת כבר! מאותו היום, הוא היה אז נער קטן, כשהתפרץ אבק-השׂרפה אל פניו, כשהיה מתעורר מחלומותיו או ממחשבותיו לפתע-פתאם, היה מֵצל על עיניו בידיו, כמו שעשה ביום ההוא, שקרה לו אסון אבק-השׂרפה. ולא כפי שאחרים עושים, בהשיבם את כף-ידם כלפי פניהם, כי כף-ידו הוא היתה נטויה תמיד כלפי חוץ – אנכי ראיתי את הדבר הזה כמאה פעמים, ותמיד היה עושה כך בלי כל שִׁנוי שהוא ומבלי הַשמט אף תנועה אחת. כן, עוד מעט ואדע זאת אל נכון!

והנה כבר גָחנה ובאה אל משכב הנער הנָם, ונֵרה, שהאפילה עליו, בידה. היא שחה עליו לאט ובזהירות יתרה, וכמעט שעצרה לגמרי את נשימתה. היא הבליגה על רגשותיה הסוערים בקרבה, ופתאם הבריקה באור מול פניו ודפקה על הרצפה אצל אזנו בפרקי אצבעותיה. עיני הישֵׁן נפקחו פתאם לרוָחה והוא לטש את עיניו בבהלה סביבותיו – אולם לא עשה כל תנועה מיֻחדת בידיו.

האשה המסכֵּנה היתה מֻכַּת תמהון וצער ועמדה כנואשת ואובדת-עצות; אולם עלה בידה להסתיר את רגשותיה הסוערים ולהשקיט את הנער וליַשנו עוד הפעם. אז זחלה ושבה לאט אל מקומה והרהרה לעצמה את הרהוריה הנוגים על נסיונה. היא השתדלה להאמין, כי שגעונו של תם שִׁנה גם את רגילותו זו, אולם לא עלה בידה. “לא אמרה, ידיו לא הֻכּו בשגעון, הן לא יכלו לשכֹח הרגל ישן כזה בזמן קצר כזה. אהה, היום הזה הוא יום צרה ותוכֵחה לי!”

ובכל-זאת היתה תקותה עתה קשת-עֹרף, כמו שהיה הספק קשֵׁה-עֹרף לפני זה; בשום אֹפן לא יכלה להשלים עם גזר-דין זה, שהוציא לה נסיונה; עליה לנסות עוד הפעם – רק מקרה היה, כי נסיונה לא עלה יפה בפעם הזאת; ובכן הבהילה את הנער והעירה אותו משנתו פעמַים ושלש, בהפסקות קצרות – אולם תוצאות כל הנסיונות היו כתוצאות הנסיון הראשון – ואז הלכה ברגלים כושלות אל מטתה, ושרויה בעצב גדול יָשנה את שנתה, באמרה: “אבל אינני יכולה להתיאש ממנו ולוַתּר עליו – לא, לא, אינני יכולה, אינני יכולה – הוא מחֻיב להיות ילדי!”

כשחדלה האם המסכנה להפריע אותו, ומכאוביו הלכו ושככו וסר כֹּחם להטריד אותו, שתה עיפות גמורה את ידה על עיניו של בן-המלך וחתמה אותן בתרדמה עמֻקה ושקטה. שעה אחר שעה חלפה והוא ישן עדַין שנת-מתים. כה חלפו כארבע-חמש שעות. אז החלה קֵהות-החושים לעזֹב אותו מעט מעט. תֵכף, בעודנו נעור למחצה דובב:

– האדון ויליאם!

ובעוד רגע:

– הוי, האדון ויליאם הֶרבֶּרט! מַהרה הֵנה והקשיבה אל החלום שחלמתי, חלום זר ומפליא כזה עוד לא – האדון ויליאם, השומע אתה? בן-אדם, באמת נדמה לי, כי נהפכתי והייתי לאביון, וגם… הוי אתם, השומרים! האדון ויליאם! מה? האין כל שומר החדר, אשר יעמֹד לשרת? אהה, מרה תהיה אחרית כל… –

מה לך? – לחש קול באזניו. – מי הוא זה, אשר קראתָ לו?

– את האדון ויליאם הֶרבֶּרט. מי אתה?

– אני? הלא אנכי אחותך נַן, נַן ולא אחרת! אהה, תם, כמעט ששכחתי! שגעונך עוד לא סר מעליך! נער מסכן, שגעונךָ עוד לא סר מעליך! ולוּ לא הקיצותי עד עולם לראותך בכך! אנא, שמֹר פיך ולשונך, פן יכו אותנו כֻלנו עוד הפעם וָמַתנו!

בן-המלך הנבהל קפץ וישב למחצה, אולם פצעיו וחבורותיו, שכבר נתקשו מעט, הזכירו לו, כי יכיר את מקומו, ותֵכֶף נפל עוד הפעם באנקה על התבן הנרקב, כששפתיו דובבות:

– אהה, בהקיץ היה אפוא הדבר ולא בחלום!

וכרגע שב ובא אליו כל היגון הכבד וכל העֹני והתלאה, שיד השֵׁנה היתה בהם לגרש אותם, והוא הכיר, כי איננו עתה בן-מלך מפֻנק בארמון, שעיני כל העם האנגלי נשואות אליו באהבה ובהערצה, כי-אם אביון, מגֹרש ונִדח מנחלתו, לבוש-סחבות, אסיר במאוּרה, הראויה לפריצי-חיות, וחבר ורֵע לאספסוף אביונים וגנבים.

בתוך כל הצער והיגון, שהיה שרוי בהם, הגיעו לאזניו קולות שאון וצעקות הוללות, אשר הלכו וקרבו. בעוד רגע נשמעו נקישות חזקות בדלת; יוחנן קַנטי הפסיק את נחרתו ואמר:

– מי הוא הדופק? מה רצונך?

קול אחד ענה:

– היודע אתה, מי היה האיש, אשר עליו נִחת מקלך?

– לא. אינני יודע, וגם אין ברצוני לדעת.

– קרוב לודאי, כי במהרה תדבר בשפה אחרת. ואם יקָרה נפשך בעיניך, אין לך דרך אחרת, כי-אם לנוס ולהִמָלט מכאן. אותו האיש הנהו מפקיד את רוחו לנצח ביד אל עליון זה עתה. זהו הכהן, אבא אנדריו!

– אל אלהי הרחמים! – קרא קנטי. הוא העיר את כל בני-ביתו, ובגרון נִחר פקד: "קומו כֻלכם והמלטו על נפשותיכם – כי אם תתמהמהו פה, כלכם אבֹד תאבדון!

לא עברו חמשה רגעים וכל בני בית קנטי היו ברחוב ומהרו לנוס ולהמלט על נפשם. יוחנן קנטי החזיק במרפקו של בן-המלך ודפק אותו למהר ללכת דרך המסִלה החשֵׁכה, בהזהירו אותו אזהרה זו בקול נמוך:

– שמֹר פיך ולשונך, אויל משֻׁגע, ואל תגלה את שמנו. אנכי אבחר לי במהרה בשֵׁם חדש, אשר בו אקָרא, למען הכות בסנוֵרים את עיני החֹק והמשפט. שמֹר פיך ולשונך, אני אומר לך!

ואת הדברים האלה נהם ליתר בני-ביתו:

– אם יִקרה מקרנו להִפָּרד איש מרעהו, אזי ילך כל אחד אל “הגשר הלונדוני”; כאשר יגיע איש מכם אל חנות-הבד האחרונה אשר על הגשר, ישהה שם ויחכה, עד אשר יגיעו שמה גם האחרים, ואז ננוס כֻּלנו אל “סוֹיטווֹרק”.

באותו רגע יצאה כל החבורה מתוך החשכה והופיעה פתאם באורה. ולא רק באורה, כי-אם גם בתוך המון גדול של מזמרים, מחוללים ומריעים, שהיו צפופים ונדחקים יחד לאֹרך כל הנהר. שם היתה שורה של אורים, שנמשכה והלכה מלֹא-העין, לאֹרך כל התֶּמזה; “גשר לונדון” היה מואר באור-יקרות; כמוהו היה גם גשר סוֹיטווֹרק; כל פני הנהר הזהירו ונוצצו בהמון אורות-צבעונים; התפוצצות תכופה של זִקי-אש מִלאו את כל פני-השמים תערובה מסֻבּכה של חִצי-זֹהר וגשם כבד של רשפי-אש מעַוְּרים, שכמעט הפכו את הלילה ליום; בכל מקום נראו מחנות הוללים וחוגגים; כל לונדון נראתה כאלו התירו את רצועתה ושלחו אותה חפשי לנפשה.

יוחנן קנטי גלל מעל לבו קללה נמרצה ופקד לסגת אחור; אולם כבר אִחר את המועד. הוא וכל בני-הכנופיה שלו כאלו נבלעו בתוך אותה הכַּורת ההומיה משרצי-אדם לאין מספר, וכרגע נפרדו איש מרעהו, מבלי כל תקוה להִפָּגש עוד הפעם. אין בדעתנו לאמר, כי גם בן-המלך היה בכלל הכנופיה, המפֻזרה באותו רגע; כי יוחנן קנטי החזיק בו בכל תֹּקף. עתה החלה התקוה לפַעֵם בחזקה בלב בן-המלך להִמָלט. בר-נש גדול וחזק, אחד מן הפועלים שעל שפת הנהר, שהיה מבֻסם ודעתו היתה זחה עליו, הרגיש בדחיפה הגסה, שדחף אותו יוחנן קנטי, בחתרו בכל כֹּחו לפלס לו דרך ולצאת מתוך ההמון; הוא הניח את ידו הגסה והכבדה על שכמו של קנטי ואמר:

– אל-נא, אל-נא תמהר ככה, ידידי! אל-נא תעכֹר את נפשך בעסקים נבזים ושפלים, בעת אשר כל איש בעל-נפש ולב נאמן לו קורא חג היום!

– העסקים עסָקי ואינם נוגעים לך כלל, – ענה קנטי גסות; – הסר את ידך מעלי ותן לי לעבֹר.

– ההיטב חרה לך על הדבר הזה? אם-כן, לא תעבֹר, עד אם שתית לחיי הנסיך מוֶלס, אני אומר לך, – אמר הפועל וחסם בעדו את הדרך בהחלטה גמורה.

– אם כן אפוֹא, תן לי את הכוס, אבל מהר, מהר.

עוד חוגגים ומתהוללים אחדים התעַנְיְנו בעסק הזה, הם קראו בקול:

– כוס-האהבה! כוס-האהבה! ישתה הנבל הסר והזעף הזה את כוס-האהבה, ואם לא ונתַנו את נבלתו מאכל לדגי-הנהר.

וכוס-האהבה הגדולה הובאה; הפועל אחז באחת מידותיה של הכוס ובידו האחרת עשה כאלו הוא תולה מַפית על צוארי קנטי, ואז הושיט את הכוס, על-פי החֻקים והנִמוסים העתיקים התלוּים בזה, לקנטי, שהיה עליו לאחֹז גם הוא באחת מיָדותיה של הכוס בידו האחת ולהסיר את מכסה הכוס בידו השניה, על-פי המנהג הקדמון. כמובן, היה עליו להרפות את ידו מבן-המלך לרגע. הלה לא החמיץ את שעת-הכֹּשר שבאה לידו, ותֵכף צלל ביער הרגלַים אשר סביבותיו ונעלם ואיננו. ובעוד רגע קשה היה לחפשׂו ולמצאו בתוך ים-החיים הגדול והרועש הזה, מלחַפשׂ ולמצֹא מטבע, ששקעה לתוך משברי-הים הגדול.

הוא הרגיש תכף בעובדה זו, ותכף חִשב את דרכו, מבלי שים לב עוד אל יוחנן קנטי. הוא הכיר גם-כן בעובדה אחרת, הַינו: כי בן-מלך כוזב ונסיך מוֶלס מתחפשׂ הנהו גבור-החג של בני-העיר במקומו הוא. על-נקלה בא לידי המסקנה, כי הנער העני, תם קנטי, השתמש בכַונה ובזדון-לב בתכשֹׁרת הגדולה והנפלאה ויהי לגוזל גדֻלה ומלכות לא-לו.

ולפיכך, נשארה עתה רק דרך אחת לפניו – למצֹא את דרכו אל גִילְדְּהוֹל ולהתוַדע שם אל האנשים ולגלות את קלון הכוזב. הוא גם נתן את דעתו לתת לתם זה דֵי-עת להכין את רוחו ולתקן את נשמתו ליום-הדין, ואחר-כך יתלו אותו על העץ, ואחר-כך יורידו אותו וינתחו אותו לנתחים, הכל לפי חֻקי הדור ההוא ומנהגיו באיש בוגד ומורד במלכות.

 

פרק יא: בְּגִילְדְּהוֹל    🔗

סירת המלך, בלוית צי מזהיר לתפארת, שָׁטה לה בהוד ובהדר על-פני התֶּמזה בתוך כל הסירות המוארות. האויר היה מלא זמרה; גדות הנהר היו מֻכתּרות בזר של אורי-חג. במרחק נראתה העיר עטופה באדמומית של אור רך ובהיר, שנתפשט ויצא מאורים לאין-מספר; מתוך האור הזה התנשאו חֻדי-מגדלים גבוהים רבים כלפי השמים, שהיו מצֻפים אור-נֹגה ושנראו מרחוק כחניתות משֻׁבּצות באבני-חן; כששָׁטה ועברה הסירה, ברכו אותה מגדות הנהר קולות נחרים, שהריעו לכבודה ברעש גדול, בברקי-אור לאין מספר וברעמי כלי-תותח.

לתם קנטי, שהיה טבוע למחצה בכרי-המשי שלו, היו כל הצלילים האלה וכל המראה הזה פלא נשגב, שאין הפה יכול להביע, ומלא אותו השתוממות. אולם לידידותיו הקטנות שהיו לימינו, הנסיכה אלישבע והגברת יֶ’ן גְרֵי, לא נחשבו כל הדברים האלה למאומה.

כשהגיעו אל דוֹגֵיט, משכו את הצי דרך מי-וַלבּרוק הזכים והשקופים ל“בּוּקלסבֵּרִי”, על-פני בתים ומתחת לגשרים הומים מאדם רב, ששִׂמחו את לבם. כל הבתים והגשרים האירו באור-יקרות. לסוף עמדה בתוך אגם, הנקרא כיום “חצר-הסירות”, במרכז העיר העתיקה לונדון. תם ירד מן הסירה, ויחד עם כל התהלוכה המלאה תפארת עברו את “טְשִׁיפְסַיד” ומשם עשו דרך קצרה ועברו את “אָלד ג’וּרִי” ו“בֵּיסִינְגְּהוֹל”, עד אשר הגיעו אל ארמון גִילדהוֹל.

תם והנסיכות הקטנות קִבּלו בכל הכבוד הראוי על-ידי האציל נשיא-העיר וכל זקני-העיר, שנשאו את שרשרות-הזהב שלהם והיו לבושים בגדי-הכבוד שלהם, העשויים שָׁני, ואז הובלו על חֻפת-כבוד אשר בראש האולם הגדול, כשהרצים הולכים ומכריזים, והחותם וחרב-העיר לפניהם. האצילים והגבירות, שעליהם היה לעמוד לפני תם ושתי ידידותיו הקטנות, לקחו את עמדתם מאחורי כסאותיהם.

אל שלחן אחר ישבו כל גדולי החצר ואורחים רמי-המעלה, יחד עם כל גדולי-העיר. אלה שהיו משפל-המעלה ישבו אל המון השלחנות, שעמדו בתוך האולם הכללי. ממרום מקום-מנוחתם נשקפו פסלי שני הענקים “גוג ומגוג” נטורי-קרתא העתיקים של העיר, והתבוננו אל כל המחזה אשר מתחת בעיניהם הרגילות למחזות כאלה מדורות עברו. תקיעת-שופר וכרוז, ושׂר המשקים השָׁמֵן הופיע מעל גזוזטרה גבוהה, שיצאה מתוך הכֹּתל השמאלי, ומשרתיו אחריו נושאים בחגיגיות גדולה נתח-בשר, העולה רק על שלחן-מלכים, שאֵד חם עדַין נודף ממנו וכאלו אומר הוא לסכין: חָתכני!

אחרי הברכה הראשונה התנשא תם (כאשר צֻוה מקֹדם) – וכל היושבים קמו עמו – ושתה מכוס-זהב חשובה, שקראו לה “כוס-האהבה” עם הנסיכה אלישבע; מידה עברה הכוס אל הנסיכה יֶ’ן, ואחר-כך עברה מיד ליד אל כל הנאספים והמשתה הֵחֵל.

עם חצות הלילה הגיעו השמחה וההוללות עד מרום-קצן. אז הופיע המחזה המרהיב עין, שאהבו והעריצו כל-כך באותם הימים הקדמונים. בספרי-הזכרונות העתיקים עוד נשאר ציור מן המחזה הזה, שציֵר עֵד-ראִיה:

"אחרי אשר פִנו את הדרך, הופיעו בַּרוֹן אחד וגרף אחד, לבושים כמנהג התֻּרכּים, מעילים ארֻכּים עשוים אטון יקר ונקוּדים בנקֻדות-זהב; על ראשם נשאו כובעים עשוים קטיפה של ארגמן עם גלילי-זהב גדולים, ועל ירֵכם שתי חרבות, שהיו תלויות על פתילי-זהב. אחריהם הופיעו עוד ברון אחד וגרף אחד, לבושים מעילים ארֻכּים של אַטלס כָּתם ואחוזים בפַּסי-אטלס לבנים, וקפולי המעילים היו אטלס לבן וצהֹב חליפות, כמנהג רוסיה, כובעי-עור אפורים על ראשיהם, קרדֻמות קטנים בידי כל אחד מהם ומגפים ברגליהם, שחֻדיהם רגל ארכּם ומָפנים למעלה. אחריהם הופיע אביר, ואחריו שר-הצִיים הגדול, ועמו חמשה אצילים עטופים מלבושי קטיפה של ארגמן, שהיו מֻכתּרים בשרשרות-כסף; וממעל למלבושים האלה נשאו מעילים קצרים של אטלס כַּרְמִילִי, ועל ראשיהם כובעים כמנהג פרוּסיה. נושׂאי-האבוקות, שמספרם היה כמאה, היו עטופים במלבושי אטלס אדֹם וירֹק, כמנהג המוֹרים, ופניהם שחורים. אחריהם באו המזמרים, שהתחפשו בבגדים אחרים, וחוללו; וכל האלופים והאצילים והגבירות חוללו במשובת-עֹז, וכל המחזה היה נחמד למראה.

ובעוד תם יושב לו במרום-שבתו ומביט בהשתוממות על המחולות השובבים האלה, מבֻלבל ומשתאה למראה שפע הצבעים ומחזות-הקסם, שהתנועעו והתנוססו מתחת והתערבו והתלכּדו לתמונה נהדרה אחת, עמד בן-המלך האמִתי, הנסיך מוֶלס, לבוש-הסחבות והכריז על זכֻיותיו ותבע את משפטו ואת עלבונו, וגם גִלה את קלון בן-המלך הכוזב ברבים, ושִׁוע ופִלל מעמקי-נפשו, כי יתנו לו להכנס אל שערי גילדהול! ההמון התענג על ה“אֶפיזודה” הזאת עֹנג אין-קץ, וכל אחד נדחק ובא ופשט והאריך את צוארו לראות את ה“מתהולל” הקטן. עוד מעט וכלם התחילו לקנטר אותו בדברים ולשפֹך עליו לעג, בכונה לגרות אותו ולהעלות את קצפו ואת חמתו עד להשחית, למען יתענגו עוד יותר על מחזה-השעשועים. דמעות מתוך עלבון עמֹק עלו ובאו לעיניו, אולם בכל-זאת לא נכנע ואת מקומו לא הניח, וכראוי לבן-מלך חֵרף את מערכות האספסוף, כשזה הוסיף להקניטו ולשפוך קִתּון של בוז ולעג על פניו, שהכאיב לו מאד. הוא קרא:

– אנכי אומר לכם עוד הפעם, חבורת כלבים חסרי נִמוס ודרך-ארץ, כי אנכי אנכי הוא הנסיך מוֶלס! ואם גם הנני נעזב ונשכח עתה בלי כל אוהב ורֵע ובאין איש אשר יטיף לי דברי חסד ורחמים ויושיט לי יד-עזרה בצרה, בכל-זאת אחזיק במשפטי ולא ארף ממנו, וכל איש לא יזיז אותי ממקומי!

– אחת היא, אם הנך נסיך או לא, אולם הנך נער בן-חיל ואמיץ-לב, וגם אינך חסר אוהב ורֵע! הנה אנכי עומד על ימינך להוכיח את צדקת דברי; שים אל לבך, אני אומר לך, כי לוּ גם היה לך רֵע, הנופל ממַיְלְס הֶנדן, הנה גם אז לא היה עליך להוגיע ולכַתּת את רגליך לבקש לך רֵע אחר. הַרגיעה את הלשון הקטנה שלך, בני, אנכי יודע לדבר בשפת העכברים הנבזים האלה, כאלו הייתי אחד מהם מבטן ומלֵדה.

האיש אשר דבר את הדברים האלה היה מין “בן-בטיחַ” בלבושו ובמראהו ובמנהגו. הוא היה גבה-קומה, מבנה-גוו נאה, וגם בעל שרירים. בגדיו היו מאטון יקר, אלא שצבעם כבר נטַשטש וזֵרי-הסלסלות, שהכתירו אותם, היו כבר כתֻמים, וכלם היו בלויים ועלובים. הצוארון המרֻקם היה מקֻמט וקרוע; הנוצה אשר במגבעתו הנטויה למטה היתה שבורה ומרֻסקה, ומראה של אֵבר מדֻלדל לה, שהמיטה חרפת-עֹני על בעליה; על ירכו נשא חרב ארֻכּה בתער-ברזל, שעלתה בה חלודה; העזות והחֻצפה שבמנהגו והִלוכו העידו עליו, כי הוא הנהו אחד מ“מרי-הנפש” אשר בצבא. ההמון התפרץ בצחוק ולעג גדול למִשמע דברי האיש המוזר הזה, וקצתם קראו: “הנה עוד בן-מלך מתחפש!” “הוה זהיר בלשונך, רֵע, כי סכנה בו!” בחיי, מראה פניו יעיד בו – התבונן אל עיניו!" “חטֹף ממנו את הנער – אל אגם-הסוסים השליכו את בן-הכלב הזה!”

וכרגע ויד איש, שהעצה המֻצלחה של האספסוף עוררה את רוחו, היתה בבן-המלך. אולם באותו רגע וחרבו הארֻכּה של האיש המוזר נשלפה מתערה ותכף נפל האיש, השולח את ידו בבן-המלך, ארצה בתגרת חבטה גדולה וחזקה בצִדה הקֵהֶה של החרב. בעוד רגע נשמעו קולות רבים: “הרגו את הכלב! הרגו אותו, הרגוהו!” האספסוף נדחק מסביב לאיש-המלחמה, שגַבּו היה מָפנה אל הכֹּתל ושהתחיל לנפנף את חרבו ולהכות על ימין ועל שמאל כמשתולל. ה“קרבנות”, חללי חרבו, נפלו לכל עבר, אולם זרם האספסוף שטף ועבר על-פני גויותיהם של הנופלים ובקצף גדול ובחמה שפוכה התנפלו על הגבור המושיע. גלוי היה, כי רגעיו ספורים ותבוסתו כלה ונחרצה. והנה פתאם נשמע קול תרועת חצוצרה וקול קורא בחַיִל: “פַּנו דרך לשליח המלך!” ברגע ההוא ופלוגת רוכבי המלך השׂתערה על-פני האספסוף. כל אחד נס ככל אשר נשאוהו רגליו להמלט מכף הרעה. האיש המוזר ועז-הלב תפש את בן-המלך בזרועותיו, ועוד מעט והוא היה רחוק ממקום הסכנה ומן האספסוף.

נשובה נא אל אולם גילדהול. פתאם נשמַע מעל כל השאון והרעם של ההמון החוגג ומיטיב את לבו קול תקיעת-שופר צלולה. כרגע קמה דומיה עמֻקה; קול יחידי – קול שליח הארמון – התנשא והתחיל מכריז את כרוזו בקול רם ודק, כשכל הקהל הגדול עומד ומקשיב. דבריו האחרונים, שבִּטא אותם בחגיגיות גדולה ומיֻחדת, היו:

“המלך מת!”

כל הנאספים הרבים כפפו כאיש אחד את ראשיהם והורידום על לחזֵהם; וכך נשארו עומדים, שקועים בדומיה עמֻקה מאד, רגעים אחדים; ואז כרעו כֻלם כאחד על ברכיהם, הושיטו את ידיהם למעלה לעבר מול תם, וקול רעש גדול, אדיר וחזק, שהניע את כל הבנין, התפרץ:

– יחי המלך!

עיני תם המסכן תעו והשקיפו על-פני כל המחזה הנהדר הזה כאלו הֻכּו בסנוֵרים. חושיו כאלו נטמטמו בו. לסוף, כמו מתוך חלום, נחו עיניו רגע על הנסיכות הכורעות לפניו, ומשנהו על גרַף הֶרטפוֹרד. פתאם אורו פניו במזמה חדשה, שנולדה באותו רגע. הוא גחן ודבר בקול נמוך באזני גרף הֶרטפוֹרד:

"ענה לי באמת ובתמים, על אמונתך וכבודך! לוּ הייתי מוציא כאן פקֻדה, פקֻדה כזו, שאין לכל איש, מלבד לַמלך בעצמו, הזכות והַכֹּח להוציא. האם היו ממלאים את פקֻדתי זו, מבלי אשר יקום איש למרות את פי?

– אין איש, אדוני, בכל רחבי הממלכה הזאת, אשר יַמרה את פיך. הוד-כבוד-מלכות אנגליה שוכן בך. אתה הנך המלך – דבריך הם חֹק ומשפט.

תם ענה בקול חזק, היוצא מן הלב, וברגש גדול:

– אם-כן אפוא, יהיו-נא חֻקי המלך מהיום הזה חֻקים של חסד ורחמים, ולא חֻקים של דם ורצח! קום מכּרֹע על ברכיך ומהר ללכת אל המגדל ואמֹר, גזרת המלך היא, אשר הדֻכּס מנורפולק יחיה ולא ימות!

הדברים האלה הגיעו לאזני הקהל ונמסרו בחשק גדול מאיש לרעהו, ועוד מעט והם נִשׂאו על כל שׁפתַיִם לאֹרך כל האולם ולרחבו. וברגע אשר מהר הגרף הֶרטפוֹרד לעזֹב את האולם, התפרץ קול אדיר אחד:

– ספה תַמה ממשלת-הדמים! יחי אֶדוַרד מלך אנגליה לאֹרך ימים!

 

פרק יב: בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְגוֹאֲלוֹ    🔗

כאשר אך נמלטו מַילְס הֶנדון ובן-המלך הקטן מכף האספסוף, החישו את צעדיהם דרך מבואות וסִמטאות בודדות אל הנהר. איש לא עצר אותם על דרכם, עד אשר הגיעו אל גשר לונדון; אז חתרו להם דרך בין ההמון הגדול, כשהֶנדון מחזיק במרפקו של בן-המלך – לא, של המלך בעצמו. הבשׂורה הגדולה כבר התפשטה והגיעה על-פני חוץ, והנער שמע את הבשורה “המלך מת” מפיות אלפי אנשים. בשורה זו הפכה את לב הנער המשֻׁלח והנעזב לאבן והרעידה את כל מבנה-גוֹו. הוא הרגיש בגֹדל האבדה, שאבדה לו, ונפשו נמלאה תוגה מרה; כי העריץ הזועף, שהיה פחד ובלהה לאחרים, היה טוב ועדִין לו. הדמעות הציפו את עיניו וטשטשו את כל העצמים אשר לנגד עיניו. רגע אחד ראה את עצמו כאלו היה היצור היותר נִדח, היותר נשכח והיותר נעזב בין כל יצורי אלהים – והנה שמע קול אחר, שזִעזע את הלילה ברעמו ההולך למרחקים: “יחי המלך אֶדוַרד השִּׁשי לעולם!” קול זה הצית אש בעיניו ומלא את נפשו ברטט של גאון פנימי מכף-רגל ועד ראש ועד ראשי אצבעותיו. “האח”, חשב, “מה נשגב ומה מוזר נראה הדבר – אנכי הנני המלך!”

שני ידידינו סללו את דרכם לאט-לאט בין ההמון הרב אשר על גשר לונדון. בנין זה, שעמד על תִּלו זה שש מאות שנה והיה הומה וגועש תמיד מאדם רב, שהלכו ושבו עליו במשך כל העת ההיא, היה משֻׁנה במהותו ובתכונתו, כי שורת חנויות ובתי-ממכר צפופים ונדחקים, ועליהם מלמעלה דירות-משפחה, השתרעו לאֹרך שני צדדיו משפת הנהר האחת עד רעותה. הגשר היה כעין עֲיָרה בפני עצמה; לה היה בית-אכסניה מִשֶּׁלָּהּ, בתי-מרזח משֶׁלָּהּ, בתי-אופים משֶׁלָּהּ, סוחרי-בגדים משֶׁלה, שוקי-אֹכל משֶׁלה, בתי-חרֹשת שֶׁלה, וגם בית-תפלה שלהּ. עירה זו הביטה על שתי שכנותיה, שהיא היתה החוליה המקשרת אותן – לונדון וסוֹיטווֹרק – כעל פרברים, הטובים כשהם לעצמם, אולם אין להם כל חשיבות מיֻחדה. עירה זו היתה כעין “קורפורַציה”, כביכול; עירה צרה בעלת רחוב אחד, חמִשית המיל אָרכהּ, ויושביה – יושבי-כפר, וכל אחד היה יודע את רעהו, כמו גם את אבותיו – וגם את כל עסקי-המשפחה הקטנים של רעהו. כמובן, היו בעירה זו גם בעלי-משפחה ושלשלת-היוחסין, משפחות עתיקות ונכבדות של קצבים ואופים וכל המינים, שתקעו את מקום משכנם ולא העתיקו אותו במשך חמש או שש מאות שנה, הם גם ידעו את דברי ימי הגשר מראשיתם ועד סופם, ואת כל האגדות המתהלכות עליו; דבריהם של אלו היו דברים “גשריים” ומחשבותיהם מחשבות “גשריות”, וגם שִׁקרו וכזבו באֹפן “גשרי”, כלומר: באֹפן ארֹך, ישר, שוה ושטחי כגשר. התושבים האלה היו, כמו שהיו מחֻיבים להיות: צרי-לב, נבערים מדעת ויהירים. ילדים נולדו על הגשר, גֻדלו עליו, וגם זָקנו ושָׂבו עליו, ולאחרונה מתו עליו, מבלי אשר דָרכה כף-רגלם על אדמה אחרת, מלבד אדמת הגשר. טבע הדבר מחַיב, כי בריות כאלה דִמו בנפשן, כי התהלוכה הנהדרה שאין לה סוף, שהיתה עוברת דרך הרחוב שלהן יום ולילה, והשאון וההמֻלה והמבוכה, הקריאות והצעקות והצהלות, הגעיות והתשואות וקול השעטות, שהיה נשמע תמיד כקול רעם נחנק, – כל אלה היו הדברים הגדולים היחידים שיֵשׁ בעולם, וגם התברכו בלבם, כי הם הם הנם בעליהם של הדברים האלה. ובאמת היו הם בעליהם של כל אלה – לפחות יכלו להתראות כבעלים, בהביטם דרך חלונותיהם – כשהיתה השעה צריכה לכך – כשהיה מלך או גבור-מלחמה שב מדרכו, היה עובר דרך הגשר בכל זהרו ונגהו, כי לא היה מקום יותר נאות מן הגשר, להציג לראֲוָה תהלוכה ארֻכּה וישָׁרה של שורות מהלכים, הנמשכת ונוהרת בלי-הפסק.

אלה האנשים, שנולדו וגֻדלו על הגשר, מצאו, כי החיים מחוץ לגשר הם חסרי-ענין וחסרי-תֹכן עד בלי-נשׂא. דברי-הימים מספרים לנו באחד מהם, שעזב את הגשר בהיותו בן שבעים ואחת והלך לגור בכפר. אולם הוא רק התהפך שם על משכבו וקלל את מלכו ואלהיו; שנתו נדדה מעיניו, כי הדומיה העמֻקה השוררת שם היתה כל-כך מכאיבה, כל-כך נוראה, כל-כך מדַכאה. אחרי אשר עיף ויגע מן המנוחה ההיא, נמלט לסוף ושב אל עיר מולדתו, ומראהו היה כחוש ובלה כשד משחת. שם שב לנוח בשלום ולהשתקע בחלומותיו הנעימים לקול המנגינות הערֵבות והמיַשנות של המים הרועשים והמצליפים ושל שאונה והמונה וקול רעמה של העירה, הנקראת “גשר לונדון”.

בעת זו, שאנחנו עומדים בה עתה, שִׁמש הגשר חֹמר ל“שעורי הסתכלות” בלִמוד תולדות עם אנגליה, לבני הגשר, כלומר: אלה הראשים החִורים והבלים של אנשי-שם, שהיו מוקעים על מוטות-ברזל על ראשי שערי הגשר. אולם נשובה אל עניננו.

מעונו של הֶנדון היה באכסניה קטנה אשר על הגשר. כאשר קרב אל הדלת עם רֵעו הקטן, שמע איש קורא בקול גס:

– הנה כי כן, סוף-כל-סוף באת! שוב לא תמָלט עתה, אנכי ערֵב בעד זה; ואם אוכל להביא חכמה בלבך בזה, שאכַתּת ואגָרם את עצמותיך לפשטידה, אז אפשר, כי לא יהיה עלינו לחכות לך עוד הפעם – ויוחנן קנטי שלח ידו לאחֹז בנער.

מילס הֶנדון עמד ביניהם ואמר:

– אל-נא תמהר, ידידי. כסבור אני, שהנך גס ללא-צֹרך. מה הנער הזה לך?

– אם זהו מעסקיך להתערב בעניני אחרים. הנהו בני.

– זהו שקר! – צעק המלך הקטן בחֹם לבו.

– בעֹז-לב דברת את הדברים האלה, ואנכי מאמין לך, בין שמוחך הקטן בריא או שבור, בין שדעתך צלולה או עכורה, נערי. אולם אחת היא לי, אם הנבל הגס הזה אביך הוא אם לא. אתה לא תהיה בְּנוֹ, למען יכה וילעיב אותך. כמו שאִיֵּם עליך זה עתה. ובכן, הנך מבכר לשבת עמדי?

– בודאי, בודאי – אינני יודע אותו, אנכי מתעב אותו, וטוב לי למות מאשר ללכת עמו.

– אם-כן, הדבר נגמר, ואין מה לדַבּר עוד.

– בנוגע לזה עוד נראה, – קרא יוחנן קנטי, בצעדו על-פני הֶנדון להשיג את הנער; – בחֹזק-יד יהיה עליו –

– אם רק תגע בו, בן-אשפתות, אֶצלֶה אותך על האש כאַוז! – אמר הֶנדון, בעצרו אותו בהליכתו ובשימו את ידו על נציב חרבו. קנטי נסוג אחור. “עתה שים אל לבך”, הוסיף הֶנדון, אנכי פרשׂתי את כנפי חסותי על הנער בעת אשר בני-אספסוף כמוך חפצו להתעלל בו, ואפשר, כי הם חפצו גם להרֹג אותו; האם תדמה בנפשך, כי אנכי אעזֹב אותו עתה לגורל עוד מר מזה? – כי בין שהנך אביו ובין שאינך, – והאמת נִתּנה להאמר, אני חושב, כי זהו שקר – מיתה קלה ויפה לנער כזה טובה לו יותר מחיים תחת ידי פריץ-חיות כמוך. ולכן, לֶך-לך לדרכך, ובחפזון גדול, כי אינני אוהב מריבות-דברים, בַּאשר מטבעי אינני סבלן ביותר.

יוחנן קנטי הלך לו, הלֹך ונהֹם את איומיו ואת קללותיו, וכרגע נעלם מעיניהם בתוך ההמון. הֶנדון טִפס ועלה שלש מעלות, עד אשר הגיע אל חדרו, וילד-משמרתו עמו, אחרי אשר הזמין ארוחה וצוה להעלות אותה אל חדרו. זה היה מעון דל. עם מטה רעועה ובלה ורהיטים ושיָרי-רהיטים ישָׁנים, ומואר באור כהה ועגום של נרות אחדים. המלך הקטן הגיע בכבדות אל המטה ושכב עליה, כשכמעט לא נותרה בו רוח מעמל ורעבון. הוא הוגיע את רגליו רֹב היום והלילה, כי היתה כבר השעה השניה או השלישית בבֹּקר, ובכל העת לא בא כל אכֹל אל פיו. הוא מלמל מתוך תנומה:

– אנא הער אותי, כאשר יהיה השלחן ערוך. – ותכף נפלה עליו תרדמה עמֻקה.

בת-צחוק נצנצה בעיני הֶנדון, ואמר לעצמו:

– העבודה, האביון הקטן הזה נאחז במעונו של איש וגוזל ממנו את מטתו בּאֹפן קל וטבעי כל-כך, כאלו היו שלו – מבלי בקש רשות או סליחה או כל דברי-נִמוס מעין אלה. כשהוא מתהולל מתוך מחלת-השגעון, הוא קורא לעצמו הנסיך מוֶלס, ובאֹמץ-לב הוא דבק בכִנוי זה ומתנהג כבן-מלך אמִתּי. עכבר מסכן זה, גלמוד בלי כל רֵע, ודאי שדעתו נטרפה עליו מתוך העִנויים, שהתענה תחת יד אכזריה. אכן, אנכי אהיה לו לרֵע; אנכי הצלתי אותו, ולבי נמשך אחריו; וכבר דבקה נפשי לאהבה את בן-הבליעל הקטן ועז-הלשון הזה. איך עמד נגד האספסוף המתֹעב ובלב רם חרף את מערכותיהם כְּחַיָּל אמִתּי! וכמה נעימים ועדינים הם פניו הקטנים עתה, בשעה שהשֵׁנה גרשה מהם את תלאותיו ואת יגונו. אנכי אלַמד אותו, אנכי ארפא אותו ממחלתו; כן, אנכי אהיה לו לאחיו הגדול, וגם אדאג לו ואשמֹר עליו; וכל איש אשר יכלים אותו או אשר יגע בו לרעה, יוכל להזמין תכריכים לעצמו, כי בודאי שיצטרך לתכריכים, אם גם אשָׂרף חיים בגלל זה!

הוא גחן על-גבי הנער והסתכל בו בלב מלא חסד ורחמים, וגם נגע בלחיו בראשי-אצבעותיו נגיעה קלה ועדינה והחליק את תלתלי ראשו המסֻבּכים בידו השחומה והכבדה. רעד קל עבר בכל יצורי הנער. הֶנדון מלמל לעצמו:

– עתה בֹא וראה, וכי כך נוהג איש בעל-לב, לתת לנער לשכב ככה בלי מכסה ולמלא את גווֹ באדי-קטב? עתה, מה אוכל לעשות? הוא יקיץ, אם אשכיבהו ואכַסהו במכסה, והוא נזקק לשֵׁנה כל-כך.

הוא הביט סביבותיו למצֹא עוד מכסות, וכשלא מצא כל מכסה, פשט את מעילו ועטף בו את הנער, באמרו: “אנכי הנני רגיל לאויר עוקץ וצובט ולמלבושים דלים, והקֹר לא יזיק לי הרבה” – ואז התחיל מהלך בחדר הֵנה והֵנה להחם את גופו ודמו, בהוסיפו לדַבּר לעצמו:

– בטרוף-דעתו הוא נפתה להאמין, כי הוא הנסיך מוֶלס; מוזר יהיה הדבר, כי יהיה לנו עתה נסיך מוֶלס מתהלך בתוכנו, בעת אשר זה שהיה הנסיך מוֶלס איננו נסיך עוד, כי-אם מלך, – כי דעתו העלובה נתונה ומסורה אל הדמיון היחידי הזה ואיננו חפץ להבין ולהוָכח כי עתה עליו לחדֹל מן השם נסיך ולקרֹא לעצמו מלך… אם אבי עודנו בחיים, אחרי אשר לא שמעתי ממנו מאומה במשך שבע השנים, שהייתי אסור בבית-הסֹהר בארץ נכריה, ודאי שיקבל את הנער הזה ברצון ויתן לו לחסות בצל-קורתו ברוח נדיבה למעני; כן יעשה גם אחי הגדול והטוב ארתּוּר; אחי השני יוּ – אולם אנכי ארוצץ את גלגלתו, אם יתערב הוא, שועל ערום זה, פריץ-חיות זה! כן, לשם נעשה את דרכנו – ותֵכף-ומיד!

המשרת נכנס והביא ארוחה חַמה ומעלת הבל, שׂם אותה על שלחן של קרשים רכים, העמיד את הכסאות לפני השלחן, יצא מן החדר ועזב את הדַירים המסכנים האלה לדאֹג ולשרת לעצמם. הוא סגר את הדלת אחריו ברעש גדול. השאון עורר את הנער, שקפץ וישב על המטה. הוא הביט סביבותיו בשמחה; תכף הועם אור-פניו עוד הפעם מצער. הוא מלמל לעצמו באנחה עמֻקה: “אהה, זה היה רק חלום, אללי לי!” הוא התבונן אל מעילו של הֶנדון ואחר-כך אל הֶנדון והרגיש בקרבן, שהביא זה למענו, ואמר בקול עדִין:

– אתה טוב לי. כן, אתה טוב לי מאד. קחהו ולבש אותו – אנכי לא אצטרך לו עוד.

ואז קם והלך אל הכיור אשר בפנה ועמד שם וחכה. הֶנדון אמר בקול צוהל:

– עתה תהיה לנו ארוחה הגונה, לגימה כדבעי, כי הכל חם ונותן ריח נעים, ואכילה זו יחד עם התנומה יעשו אותך לאיש קטן כמקדם. אל תירא.

הנער לא ענה, כי-אם זקף את עיניו, שהביעו הפתעה עמֻקה ורצינית, וגם משהו של קֹצר-רוח, והביט ישר אל אביר-החרב גבה-הקומה. דבר זה היה לחידה בעיני הֶנדון. הוא אמר:

– מה יחסר לך?

– אדוני הטוב, חפץ אני לרחץ.

– האח, הזה כל חפצך? אין עליך לבקש רשות מאת מַילְסְ הֶנדון על כל דבר שלבך חפץ. התנהג פֹּה בחֵרות גמורה, וכל אשר לו הרי הוא נותן לפניך מקרב לבו.

ועוד הנער עומד וממקומו לא יזוז; ולא עוד אלא שנקש פעם ושתים ברגלו הקטנה על הרצפה מקֹצר-רוח. מבוכתו של הֶנדון היתה שלֵמה. הוא אמר:

– ישמרנו אלהים, מה זה היה לך?

– אנא, צק את המים, ואל תרבה שיחה כל-כך.

הֶנדון כבש בקרבו צהלת-סוס, שהיתה מחלחלת בקרבו, ואמר לעצמו: “בשם כל הקדושים, זהו מפליא באמת!” ואז צעד לפניו בזריזות ומלא את פקֻדת החצוף הקטן; אחר-כך עמד משתאה, עד אשר העירה אותו הפקֻדה הנמרצה: “הוי, המַגבת!”. הוא לקח את המַגבת, שהיתה מֻנחת לנגד עיני הנער, והושיט אותה לו, בלי כל פֵּרושים. הוא שובב את פניו ברחיצה, ובעוד הוא עומד ברחיצתו, הלך הבן שאִמץ לו וישב אל השלחן מוּכן לאכֹל. הֶנדון כִּלה את סדר הרחיצה במהירות והעמיד את הכסא השני לפני השלחן והתכונן גם הוא לשבת ולאכֹל. אולם הנער קרא בקצף:

– אל תֵּרהב! האם תָּעֵז לשבת בעמדך לשרת לפני המלך?

הדברים האלה הלמו את הֶנדון וזעזעו את נפשו עד היסוד בה. הוא נהם לעצמו: “הנה שגעונו של הנער המסכן הנהו לרוח הזמן! כשקרה השִׁנוי הגדול בממלכה נשתנה גם שגעונו, ובדמיונו הנהו עתה כבר מלך! הוי, עלי להתנהל עתה לרגל דמיונו המשולל – אין דרך אחרת – ואם לא, באמונתי נשבעתי, כי הוא גם יאסרני במגדל הגדול”.

הלצה זו מצאה חן בעיניו. הוא העתיק את הכסא מלפני השלחן, לקח את עמדתו מאחרי המלך, והוסיף “לעמֹד לפני המלך” בכל הכבוד והנמוס הראוּים בחצר-המלכות, ככל אשר היתה לאֵל-ידו לעשות.

ובעוד המלך עסוק באכילתו, רפתה קפדנותו של הוד-רוממותו מעליו מעט, וכשלִבו הלך וטוב עליו, התעורר בו הרצון לשיח מעט. הוא אמר:

– כמדֻמה לי, כי קראת לעצמך את השם מַילְס הֶנדון, אם אזנַי שמעו נכונה.

– כן, אבי, – ענה הֶנדון; ואז הוסיף לעצמו: – אם מָכרח אני להתנהל לרגל שגעונו של הנער המסכן, אזי מָכרח אני גם לקרֹא לו “אבי”, “הוד-מלכותו”, אי-אפשר לי להִשָּׁאר בחצי הדרך. אינני יכול להחסיר אף פרט אחד, השַׁיך לתפקיד שאני משׂחק, כי אם אחסיר פרט אחד, אקלקל את תפקידי ובזה אשחית את מעשה החסד והצדקה הזה.

המלך היטיב את לבו בכוס-יין שניה ואמר: – חפץ הייתי לדעת אותך – ספר לי את תולדות חייך. הנך גבור-חיל ואמיץ-לב בדרכיך, ונדיב-לב – האם הנך בן אצילים?

– אנחנו מקטַני האצילים אנו, הוד-מלכות, אבי הוא בַּרוֹנֶט, בעל אחֻזת-אצילים קטנה – האדון ריטשַׁרד הֶנדון לבית הֶנדון על-יד מוֹנְקְס הוֹלְם בקֶנט.

– השם הזה התעופף מזכרוני. המשך את דבריך – ספר לי את תולדות חייך.

– מעטים הם תולדות חיי, הוד-מלכות, אולם אפשר, כי ישעשעו אותך חצי-שעה מחסרון שעשועים יותר נעימים. אבי, האדון ריטשַׁרד, היה עשיר ונדיב-לב מאד. אמי מתה עלי בעודני נער. שני אחים לי: ארתּור, הגדול ממני, בעל-נפש נדיבה כאביו, ויוּ, הצעיר ממני, בעל-נפש שפָלה, אוהב בצע, בוגד, חוטא, ומלא מזִמות ונכלים, – שרץ ממש. כך היה בעודו בעריסתו; כך היה לפני עשר שנים, כשראיתי אותו בפעם האחרונה – בן-בליעל גמור בהיותו בן תשע-עשרה. אנכי הייתי אז בן עשרים, וארתּור בן עשרים ושתים. יותר לא היה בביתנו, מלבד העלמה עִדִית, בת דודי – היא היתה אז בת שבע-עשרה – יפה, עדינה, טובה, בת אציל, הנצר האחרון למשפחתה, יורשת רכוש גדול עם תֹּאר-הכבוד, שעבר ובטל כבר. אבי היה לה לאפוטרופוס. אנכי אהבתי אותה והיא אהבה אותי; אולם היא היתה מאֹרסה לארתּור מיום שכבו בעריסתו, והאדון ריטשַׁרד לא היה מסכים בשום אֹפן לבטל את הארוסין. ארתּור אהב נערה אחרת, והוא בקש משנינו, כי נהיה שמחים וטובי-לב וגם נחזיק בתקוה, כי הזמן וגורלנו יחד יאירו לנו פנים ויביאו את כל ענינינו לידי גמר טוב. יוּ אהב את רכושה הרב של העלמה עִדִית, אם כי בפיו טען, כי הוא אוהב אותה – זה היה דרכו תמיד לדבּר אחת בפה ואחת בלב. אולם כל תחבולותיו ונכליו לקנות את לב העלמה עלו בתֹהו; הוא יכול רק לגנֹב את לב אבי ולא לב אחר. אבינו אהב אותו מכלנו, וגם בטח והאמין בו; כי הוא היה הצעיר והכל שׂנאו אותו – בכל הדורות היו מעלות אלה מספיקות לטַעת אהבה עמֻקה בלבות ההורים; לוֹ היו חלקת-לשון ושפת-מַדוחים, וגם נֵחַן בכשרון גדול לשַׁקר – ומעלות אלה מסַיעות הרבה מאד לרַמות ולסובב בכחש את האוהב המֻכּה בסנוֵרים. אנכי הייתי שובב – באמת יכול אני להרחיק ללכת ולהוסיף, כי הייתי שובב גדול, אם גם שובבותי היתה נקיה ותמימה, מכיון שלא הביאה רעה לכל איש בלעדי, ולא המיטה חרפה על כל איש, ואף לא כל הפסד, וגם לא היה בה כל שמץ עון פלילי או כל דבר-בליעל, או כל דבר שאיננו ראוי והגון לכבוד מעלתנו.

– ובכל-זאת השתמש אחי יוּ בכל השגגות האלה לטובתו ולהנאתו – הוא ראה, כי מצב בריאותו של אחינו ארתּור איננו איתן ביותר, ולכן קִוה, כי אם תקרה רעה לארתּור, יהיה זה לתועלתו, אם רק יהגה אותי מן המסִלה – כן, – אולם הספור ארֹך מדי, אדוני הטוב, ואיננו שֹׁוה לספר אותו. בקצרה אפוא, אחי זה הפליג את שגגותי שבעתים בכשרון ודעת והפך אותן לזדונות; הוא כלה את מעשהו השפל בזה, שמצא סֻלם עשוי מחבלי משי במעוני – הוא בעצמו הביא את הסֻלם לשם – ועל-ידי זה הוכיח לאבי, וגם העמיד עדי-שקר מן העבדים ובני-הבליעל, כי היה בדעתי לגנֹב את העלמה עִדִית ולקחת אותה לאשה, למרות רצונו הוא.

– שלש שנים של גלות מביתו ומארץ אנגליה יעשו אותי לחַיָּל ולאיש, אמר אבי, וגם יביאו מעט חכמה בלבי. אנכי בליתי את שנות-המַסה שלי על שדות מלחמות אירופה, וטעמתי הרבה מן המכות, המחסור וכל המקרים והפגעים; אולם במלחמה האחרונה נפלתי בשבי, ובמשך שבע השנים שחלפו ועברו מני אז, הייתּי תחת צל קורת בית-הסֹהר, בארץ נכריה. בעזרת שכלי ואֹמץ-לבי הוּצֵאתי לחפשי, סוף-כל-סוף, ותכף מהרתי לבֹא הנה; וזה בֹאי עתה, עני מכסף ומבגדים, ועוד יותר עני מדעת את אשר קרה בבית הֶנדון במשך שבע השנים הכהות והעגומות האלה, ומה שקרה ליושביו ולכל אשר בו. ובכן, אמצא חן בעיני אדוני, זהו כל הספור הדל.

– הם העליבו אותך באֹפן מחפיר! – אמר המלך הקטן ועיניו הבריקו. – אולם אנכי אתבע את עלבונך – בשם אלהים, אנכי אתבע את עלבונך! פי המלך דִבּר!

ואז, אחרי שספורו של הֶנדון והעָוֶל הנעשה לו עוררו את רוחו, פִתּח את לשונו ושפך באזני שומעו המשתומם את כל התלאות, שמצאו אותו זה לא-כבר. כשכִּלה לספר, אמר מַילס לעצמו:

– הוי, מה גדול הוא כֹח-דמיונו! אכן, דעתו איננה דעת שכיחה; כי דעת שכיחה, עכורה או צלולה, לא היתה יכולה לארֹג ספור יפה ומלַבּב, מלא פלאים וחליפות ותמורות, ולברֹא את כל זה יש מאִין. אהה למוח הקטן והנהרס הזה! הוא לא ישאר בלי רֵע ובלי מחסה, כל עוד תהיה בחיים חיתי. לעולם לא יסור מעל ימיני; הוא יהיה לי ילד-שעשועים, חברי הקטן. וגם הֵרפא יֵרפא! כן, הוא יֵרפא וישוב לאיתנו – ואז יעשה לו שם גדול – ואנכי אוכל להתפאר בו ולאמר: – אכן, הנער הזה שלי הוא – אנכי אספתי אותו, כשהיה נער משֻׁלח ונעזב, אולם אנכי הכּרתי את תכונות נפשו, וגם נִבֵּאתי מראש, כי יֵצא שמו לתהלה במשך הימים – הביטו אליו, התבוננו אליו – האם שגיתי במשפטי?

המלך אמר – מתוך מחשבה ובקול מדוד וישר:

– אמנם אתה הצלת אותי מרעה וכלִמה, אולי גם הצלת את חיי, וגם את כִּתרי. מעשים כאלה ראוים הם לגמול גדול. הגידה-נא לי, מה בקשתך, ואם רק תהיה לאֵל יד מלכותי לעשותה – ותֵעשׂ.

הֶנדון התעורר מהזיותיו, כשהעיר המלך את רוחו לבקש את בקשתו. הוא היה נכון להודות למלך ולדחות את בקשתו ולאמר לו, כי הוא רק עשה את חובתו ואיננו חפץ בכל גמול, אולם מחשבה מחֻכּמה באה פתאם בלבו: הוא בקש רשות לשתֹּק רגעים אחדים ולעַין בהצעת המלך, שהציע לפניו בנדבת לבו. המלך נתן לו את הרשות בחשיבות גדולה, וגם העיר, כי לא טוב להיות נמהר ומבֹהל בדבר גדל-ערך כזה.

מַילס הרהר רגעים אחדים, ואז אמר בלבו: – כן, זהו הדבר אשר עלי לעשות – באֹפן אחר אי-אפשר יהיה להשיג את זה – נסיונותי מן השעה שעברה לִמדוני, כי להוסיף ללכת בדרך הזה הוא הדבר היותר מיַגע והיותר מטריד. כן, אנכי אציע זאת; ההצלחה עמדה לי, כי לא השמטתי את התכשֹׁרת הזאת מידי. ואז כרע על ברכו האחת ואמר:

– מעשי הדלים לא היו מעל לחובתו הפשוטה של אַחד עבדי המלך. ולכן אינם ראויים לכל גמול; אולם מכיון שהוד-מלכותו הואיל בטובו לחשוב אותם לגדלי-ערך וראוּים לגמול, ארהיב בנפשי לבקש מלפני כבודו את הבקשה הזאת. לפני ארבע מאות שנה, בערך, כמו שכבודו יודע, היתה מלחמה בין יוחנן מלך אנגליה ובין מלך צרפת, ואז החליטו, כי שני גבורים, אנשי-הבינים, משתי המערכות יֵצאו וילחמו על שדה-הקרב, וכה תכלה המריבה על-פי רצון ה', שיתן את הנצחון לאחד או לשני. שני המלכים האלה, וגם מלך ספרד בתוכם, התאספו לראות במלחמת-השנַים הזאת. הגבור הצרפתי הופיע; אולם היה כל-כך חזק ונאדר בכֹח, עד כי חַתּו אבירי האנגלים מפניו וסרבו לצאת ולהתראות פנים עמו. וכך נדמה, כי יד מלך צרפת תהיה על העליונה בדבר כביר-הערך הזה. והנה במגדל הגדול נמצא אז האציל ד’קוֹרְסִי, האיש היותר כביר ונאדר בכל מלכות אנגליה, משוֹלָל כל כבודו ונִדח מנחלתו ואסיר-עֹני בשביה. באו וצעקו אליו לעזרה; הוא נענה להם, ויצא חמוש בכל כלי-נשקו למלחמה; אולם כאשר אך ראה הגבור הצרפתי את מבנה-גופו החסֹן והכביר וגם שמע את שמו הגדול, נס ונמלט מן המערכה, ומלך צרפת נֻצח במלחמה זו. מלך אנגליה השיב את ד’קורסי לכבודו ולנחלתו, ואמר: מה בקשתך? עד חצי המלכות ותֵעשׂ! ד’קורסי כרע על ברכיו, כמו שאנכי כורע עתה. וענה: שאלתי ובקשתי, אדוני המלך, כי יהיה לי ולדורות הבאים אחרי הכבוד והזכות, להשאר בכסוי-ראש בעמדנו לפני מלכי אנגליה, מהיום והלאה עד כל ימי כסא המלכות. המלך נעתר לבקשתו, כידוע גם להוד-מלכותו; ובמשך כל ארבע מאות השנים האלה לא חדל יורש מהמשפחה העתיקה הזאת; ועד היום הזה נושא אבי המשפחה העתיקה הזאת את כובעו או את מגבעתו בעמדו לפני הוד-מלכותו, באין כל מפריע ופוצה פה. ואין איש אחר מבלעדיו אשר לו הרשות הזאת. אני מזכיר את המקרה הזה בשעת בקשתי עתה, והנני מבקש מאת מלכי לעשות עמדי אך את החסד האחד הזה ולתת לי את הזכות האחת הזאת – והיה זה גמולי שאינני ראוי לו – ולא אחרת, הַינו: כי לי ולצאצאי הבאים אחרי, לדור ודור, מֻתּר יהיה לשבת במעמד הוד-מלכות אנגליה!

– קום, האדון מַילס הֶנדון האביר, – אמר המלך בחשיבות גדולה, בהושיטו להֶנדון את חרבו של זה במקום שרביט-הזהב – קום ושב. נעתרתי לבקשתך. כל עוד ימי אנגליה על הארץ וכל עוד אשר לא יסור שבט מלכות ממנה, לא תלָקח הזכות הזאת ממך.

הוד-מלכותו צעד לו הֵנה והֵנה שקוע במחשבותיו, והֶנדון צנח וישב על כסא לפני השלחן ואמר לעצמו: – זה היה רעיון נפלא וגם הביא לי ישועה גדולה; רגלי יגעו וכשלו כבר, ולולא עלה רעיון זה על לבבי, כי אז היה עלי לעמֹד שבועות שלמים, עד אשר תשוב דעתו שנטרפה לאיתנה. ובעוד רגע הוסיף: – ובכן נהייתי לאביר בממלכת החלומות והצללים! מצב מוזר ומשֻׁנה מאד מאד, באמת, לאדם בינוני כמוני. אנכי לא אצחק – לא, חס וחלילה, כי הדבר הזה שאין בו ממש, לפי דעתי אני, הנהו אמִתּי ומוחשי לפי דעתו הוא. וגם לי איננו דבר ריק, במדה ידועה, יען כי מן הדבר הזה נשקפות עדנת-רוחו ונדיבות-לבו. ואחרי הפסקה קצרה הוסיף: – הוי, ומה אם יכנני בשם-הכבוד הזה בפני עם ועדה? – ההפך בין שם-הכבוד הזה ובין מחלצותי שאני לובש יהיה מצחיק ומשעשע! אולם אין דבר; יכנה אותי באיזה תֹאר-כבוד שלבו חפץ, אם ימצא הדבר חן בעיניו; אנכי אהיה שבע-רצון.

 

פרק יג: בֶּן-הַמֶּלֶךְ נֶעֱלַם    🔗

חבלי שֵׁנה אחזו פתאם את שני הרֵעים. המלך אמר:

– הסר את הסחבות האלה. – כַונתו היתה לבגדיו.

הֶנדון הפשיט את הנער בלי כל התנגדות או הערה, השכיב אותו במטה, ואז הביט סביבותיו בחדר ואמר לעצמו בעצב: – עוד הפעם לקח את מטתי, כפעם בפעם – בחיי, מה אעשה אנכי? המלך הקטן הרגיש בצערו, ובאֹמר אחד הוציא אותו ממבוכתו. הוא אמר, מתוך שֵׁנה:

– אתה תישן לרֹחב הדלת ותשמור אותה. – ובעוד רגע נגאל מכל תלאותיו בזרועות תרדמה עמֻקה.

– נפש יקרה, עליו היה להִוָּלד מלך! – נהם הֶנדון בהערצה; – הוא משַׂחק את תפקידו באֹפן נפלא.

ואז השתטח לרֹחב הדלת, על הרצפה, ואמר בלב שמח:

– כבר התגוררתי במשכנות גרועים יותר במשך שבע השנים; אנכי הייתי כפוי-טובה ליושב-מרום, לוּ באתי להתרעם על משכני זה.

השֵׁנה תקפתהו כעלות השחר, וייקץ בצהרים. הוא גִלה את בשר חנִיכו, ששכב לו בלי כל הכרה – רק טפח טפח – ומדד את גִזרת גווֹ בחוט. המלך הקיץ, כאשר אך כלה זה את מלאכתו, התאונן על הקֹר ושאל אותו למעשהו.

– המעשה כבר נעשה, אדוני, – אמר הֶנדון, – עלי לצאת החוצה בשביל עסק קטן, אולם תכף אשוב; שוב וישַׁן – יש לך צֹרך בשֵׁנה. הנה – אכסה גם את ראשך – במהרה תתחמם.

ובטרם הספיק הֶנדון לכלות את דבריו, והמלך כבר שב אל ארץ החלומות. מַילְס התחמק לאט מן החדר, ואחרי חצי שעה או יותר החליק לתוך החדר לאט, ותִלבֹשת ישָׁנה לנערים בידו, עשויה מאֵטון זול, וכבר היו נִכּרים בה סִמני בליה; אולם התלבֹּשת היתה שלמה ונקיה, וגם התאימה אל תקופת השָׁנה. הוא ישב ובדק ב“סחורתו”, במלמלו לעצמו:

– בכיס עשיר יותר הייתי יכול להשיג סחורה טובה יותר, אולם, כשאין לך כיס עשיר, עליך להסתפק במועט זה, שכיס עני יכול להשיג.

"הָיֹה הָיְתָה אִשָּׁה בְעִירֵנוּ,

אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה – "

כמדֻמה לי, כי הוא התעורר – עלי לשיר בקול בלתי מרעים כל-כך; לא טוב להפריע אותו משנתו, בעת אשר עליו עוד לנסֹע והוא כל-כך יגע, – נער מסכן... המלבוש הזה – טוב למדי, תְּפָר פֹּה ותפָר שָׁם יתקן אותו. המלבוש השני הוא יותר טוב, אם גם תפרים אחדים יהיו גם בו דבר במקומו... **אלה** הם טובים וחזקים ויגֵנו על רגליו הקטנות מקֹר ומטחב – דבר חדש ומוזר לו, כנראה, מכיון שהוא היה רגיל ללכת יחף תמיד, בין בקיץ ובין בחֹרף... מה טוב היה, לוּ יכול החוט לשַׁמש במקום לחם, אז יכֹלתי לקבל באדרכמון די-מחסורי לשנה תמימה, – ומחט גדולה ונכבדה עוד הוסיף לי החנוני חנם אין-כסף. עתה יהיה עלי לעבֹר את שבעת מדורי הגיהנום, עד אשר אַעלה חוט במחט!

וכדבריו כן היה. הוא העלה את החוט כדרך שהגברים עושים זאת מדור דור, ובודאי שיוסיפו לעשות כן עד עולם – כלומר: הוא החזיק את המחט בלי נוע והשתדל לתחֹב את החוט דרך קוֹף המחט, שזהו ממש ההפך ממה שהנשים עושות. לא אחת ושתים החטיא החוט את המטרה, ונדחק פעם אל צד המחט האחד ופעם אל צִדהּ השני, ופעם התקפל החוט לפני עין המחט; אולם הוא התאזר בסבלנות, באשר כבר נתנסה באותם הנסיונות לא אחת ושתים, כשעבד בצבא. לסוף הצליח והרים את המלבוש, שהיה מֻנח בחיקו וחכה לו, ואז התחיל את עבודתו.

– בעד המלון כבר שלמתי – גם ארוחת-הבֹּקר הבאה כבר נכללה בתשלומים. – ועוד נשאר לי סכום קטן לקנות צמד חמורים וגם ליתר ההוצאות הקטנות לימים האחדים שיעברו, עד אשר יבֹאו ימי השׂבע הגדול, הנכון לנו בבית הֶנדון –

“אַהֲבַת-נֶפֶשׁ אָהֲבָה אֶת בַּעֲלָהּ” –

– בחיי ראשי! תקעתי את המחט מתחת לצפרני!… אולם אין בכך כלום – זה לא דבר חדש לי – אולם בכל אֹפן איננו דבר המרחיב את הדעת… שם נגיל ונשמח, פעוט, בלי כל ספק! תלאותיך תעבֹרנה כצל, שם, וגם רוחך הרעה תסור מעליך –

“אַהֲבַת-נֶפֶשׁ אָהֲבָה אֶת בַּעֲלָהּ, אַךְ אִישׁ אַחֵר” –

– התפירות האלה הן תפירות גדולות ונהדרות! – הוא אחז בבגד והביט בו בהערצה הוֹד והדר להן, עד כי אלה של החַיט הן דלות לנגדן –

“אַהֲבַת-נֶפֶשׁ אָהֲבָה אֶת בַּעֲלָהּ, אַךְ אִישׁ אַחֵר אָהַב אוֹתָהּ”.

– בחיי, כבר נגמר – מלאכת-יד טובה, ועשויה בכשרון ודעת. עתה אעיר אותו, אלבישהו, אֶצק מים לו, אאכילו, ואז נמהר אל השוק אשר עם אכסַנית-טַבַּרְדְּ בסוֹיטווֹרק ואז – הואל-נא בטובך לקום, מלכי ואדוני! – איננו עונה – מה זה, הוי, מלכי ואדוני! באמת, עלי לחלל את קדושת גווֹ במגע-ידי, מכיון שחֵרש הוא בתנומתו ולא ישמע לדברי. מה!

הוא הסיר את המכסוֹת – הנער נעלם ואיננו!

הוא לטש את עיניו ועמד רגע אלם ונדהם; אך זה עתה התבונן וראה, כי גם בלויי-הסחבות של “פקדונו” נעלמו ואינם, ואז התחיל מרעים ומתקצף, וגם התחיל קורא בקול גדול לאכסנאי. באותו רגע נכנס המשרת ובידו ארוחת-הבֹּקר.

– בָּאֵר לי בכור-שטן, ואם לא, רגעיך ספורים! – שאג איש-המלחמה וקפץ קפיצת-פרא על המלצר, עד כי רגע דבקה לשונו של זה לחכו מגֹדל הפחד וההשתוממות. “איה הנער?”

בהברות טרופות ובקול רועד מסר לו האיש את הידיעות המבֻקשות.

– כאשר אך יצאת מן המקום, אדוני הנכבד, בא צעיר אחר בחפזון גדול ואמר, כי ברצונך, שהנער יבוא אליך תכף אל קצה הגשר אשר בצד סויטווֹרק. אנכי הולכתי אותו לכאן; כשהעיר את הנער ומסר לו את הדברים האלה, זעף הנער והתלונן מעט על אשר הרגיזו אותו “בשעה מֻקדמת” כל-כך, לפי דעתו. אולם תכף התעטף בסחבותיו והלך עם הצעיר. הוא רק אמר, כי מן הנמוס היה, אשר הוד-מעלתך יבוא בעצמו ולא ישלח את דברו על-ידי זר – ובכן…

– ובכן הנך שוטה! שוטה, וגם רִמו אותך על-נקלה – לֵך לעזאזל עם כל בני-חברתך יחד! אולם אפשר, כי לא אֻנה עוד כל אסון. אפשר, כי אין בלבם כל רעה על הנער. אנכי אלך ואביא אותו. ערֹך את השלחן. המתן! מִכסות המטה היו ערוכים וסדורים כאלו שכב איש תחתם – האם היה זה אך מקרה?

– אינני יודע, אדוני הנכבד. אנכי ראיתי את הצעיר ממשמש בהן – אותו הצעיר, שבא לקרֹא לנער.

– מות ואבדון! זה נעשה, למען גנֹב את לבבי – ברור הוא, כי הם עשו זאת, למען הקדימני והַעבר אותי. שמע-נא, האם היה האיש הצעיר יחידי?

– יחידי, אדוני הנכבד.

– האם הנך בטוח בזה?

– בטוח, אדוני הנכבד.

– כַּנס את נפוצות מחשבותיך – עַיֵּן בדבר – אל תמהר, בן-אדם.

אחרי חשבוֹ רגע, אמר המשרת:

– כשבא, לא היה כל איש עמו; אולם עתה נזכרתי, כי כאשר קרבו שניהם אל ההמון אשר על הגשר, בצבץ ויצא איש גס ובן-שחץ מאיזה מקום; וכאשר נספח עליהם –

– מה היה אז? דַבּר דבריך! – הרעים הֶנדון בקֹצר-רוח והפסיק אותו בדבורו.

– ברגע ההוא סַבּו אותם הנקהלים שם וחסמו בעדם את הדרך, ושוב לא ראיתי אותם, כי אדוני קרא לי. הוא היה שרוי בכעס גדול על אשר שכחו נתח-בשר אחד, שהזמין הלבלר, אם גם הנני מעיר עלי את כל הקדושים, כי חף אני מפשע זה כתינוק שלא נולד עוד –

– סור מנגד עיני, שוטה! פטפוטיך יביאוני לידי שגעון! המתן! אנה הנך טס? האינך יכול חכות רגע במנוחה? האם הלכו בדרך, המובילה לסויטווֹרק?

– כן, אדוני הנכבד, – כי, כמו שאמרתי לפני זה, בנוגע לנתח-הבשר הנבזה, גם תינוק שלא נולד עוד איננו נקי מעון יותר ממני –

– ועדַין הנך פה? ועדַין הנך מרבה להג? העָלם, ואם לא – וחנקתי אותך! – המשרת נעלם. הֶנדון הלך אחריו, עבר אותו ורץ למַטה, בפסחו על שתי מדרגות בפסיעה אחת ובנהמו לעצמו: – זהו הנבל ובן-הבליעל, שעמד וטען, כי הנער הוא בנו. אבדת לי, אדוני הקטן, המסכן והמשֻׁגע – זוהי מחשבה ממררת – ואני כבר אהבתיך כל-כך! לא! בשם כל הקדוש, עוד לא אבדת לי! עוד לא אבדת לי, כי נֵער אנער את כל הארץ, עד אשר אשוב ואמצא אותך. ילד מסכן, הנה שם ארוחת-הבֹּקר בעדו – וגם בעדי. אולם אינני מרגיש כל רעב עתה – ואם-כן, יאכלו אותה העכברים – חפזון, חפזון! זוהי המלה עתה! וכשחתר בחפזון את דרכו בין כל ההמון ההומה אשר על הגשר, חזר לעצמו פעמים אחדות – הוא דבק במחשבה זו, כאלו היה בה נֹעם מיֻחד – הוא זעף והתלונן, אולם הלֹך הלך – הוא הלך, כן, יען כי חשב, כי מַילְסְ הֶנדון בקש זאת ממנו, נער נעים – הוא לא היה עושה זאת לדרישת איש אחר, אני יודע זאת אל-נכון.

 

פרק יד: “הַמֶּלֶךְ מֵת – יְחִי הַמֶּלֶךְ!”    🔗

הבֹּקר אור ביום ההוא, ותם קנטי התעורר מתרדמה עמֻקה ופקח את עיניו בתוך החשכה. הוא שכב דומם רגעים אחדים ונסה לנתח את סבכי מחשבותיו ורשמיו ולמצֹא בהם איזו משמעות שהיא. פתאם התפרץ בקול מלא עליצות-נפש, שעקבות זהירות היו נִכּרים בו:

– אנכי רואה הכל! אנכי רואה הכל! עתה, מהֻלל שם ה', סוף-סוף הקיצותי! בֹּאי, שמחה! הֵעָלֵם עצב! הוי, נַן! בֶּט! השלֵכנה מעליכן את ערמות-התבן ומהֵרנה לבֹא הֵנה אל ימיני ונסכתי באזניכן, אזנים לא-אֵמון בהן, את החלום היותר משֻׁנה והיותר מוּזר, שהשביעו והעלו רוחות-הלילה, למען הֵפלא בו את לבות בני-האדם!… הוי, נַן, אנכי אומר! בֶט!…

תמונה כהה הופיעה לפניו, וקול אומר:

– האם תואיל בטובך לתת את פקֻדותיך?

– פקֻדותי?… אהה, אללי לי, אנכי מכיר את קולך! אמֹר – מי אנכי?

– אתה? אכן, אמש היית יורש-העצר, הנסיך מוֶלס, והיום הנך מלכי רב-החסד, אֶדוַרד מלך אנגליה.

תם הסתיר את ראשו בתוך הכרים. במלמלו בקול מלא קינים:

– אהה, זה לא היה חלום! שובה למנוחתך, אדוני הנעים – עזבני-נא ליגוני.

תם ישן עוד הפעם וחלם חלום נעים זה. נדמה לו, כי קיץ בארץ והוא משַׂחק לבדו באחו היפה, הנקרא “שדות איש טוב”. והנה נַנָּס, רגל אחת ארכו, בעל זקן ארֹך ואדֹם וחטוטרה לו על גבו, הופיע פתאם לפניו ואמר: – חפֹר, אצל גזע העץ הכרות הזה. הוא עשה כדבריו, ומצא שתים-עשרה אגורות חדשות ומבריקות – עֹשר נפלא! אולם בזה לא כָלה עוד האֹשר; כי הננס אמר לו:

– אנכי יודע אותך, אתה הנך נער טוב והגון; צרותיך תכלינה, כי יום גמולך בא. חפֹר במקום הזה בכל יום השביעי, ובכל פעם תמצא אוצר כזה, שתים-עשרה אגורות חדשות ומבריקות. אל תגד לאיש – יהי זה סוד כמוס.

ואז נעלם הנַנס, ותם טס אל “חצר-החלאה” ואוצרו בידו, באמרו אל לבו: – אנכי אֶתֵּן לאבי אגורה אחת בכל לילה; הוא יחשוב, כי אנכי קבצתי את הכסף בחזירתי על הפתחים, וזה ישַׂמח את לבו ולא יוסיף עוד להכותני. הכהן המלַמד אותי יקבל אגורה אחת בכל שבוע; אמי, נַן ובֶט תקבלנה את ארבע הפרוטות הנותרות. מעתה לא נוסיף עוד לסבֹּל רעב ולללבֹּש סחבות, ופחד ורֹגז ויד אכזריה לא נדע עוד.

ובחלומו הגיע אל מעונו השפל והנרפש וכמעט לא נותרה בו רוח, ואולם עיניו התרוצצו בחוריהן מתוך עליצות-נפש ורגש-תודה; הוא השליך ארבע אגורות אל חיק אמו וקרא:

– הן שלך! כֻּלן, כל אחת מהן! בעדך ובעד נַן ובֶט – אנכי השׂגתי אותן בנקיון-כפי. לא פשטתי יד ולא גנבתי!

האם המאֻשרה והנדהמה לחצה אותו אל חָזֶהָ וקראה:

– השעה מאֻחרת – האם יואיל הוד-מלכותו לקום?

אהה, זה לא היה המענֶה, שאליו חִכָּה, החלום נִתַּק – והוא הקיץ משנתו.

הוא פקח את עיניו – “האציל הראשון, שומר חדר-המלך”, הדור בלבושו, כרע לפניו אצל מטתו. שמחת החלום הכוזב נגוזה – הנער המסכן נוכח, כי עדַין הוא מלך בשביה. החדר היה מלא אצילי החצר עטופים במעילים סגֻלים – צבע האֵבל – ומשרתים, העומדים לפני המלך לשרת אותו. תם ישב במטתו והביט בתמהון דרך וילונות-המשי הכבדים על החבורה הנהדרה הזאת.

העבודה החשובה והנכבדה, עבודת ההלבשה, החֵלה, ומשרת אחר משרת כרע לפניו וחלק לו את הכבוד הראוי לו ודבר על לב המלך הקטן דברי תנחומים על האבדה הגדולה שאבדה לו, ובאותה שעה עסקו במלאכת ההלבשה, שהלכה ונעשתה בלי-הפסק. ראשית הביא את הכֻּתֹנת “האציל הממֻנה על כלי-הבית, העומד לשרת לפני המלך” ומסָרה אל “האציל הראשון, שומר כלבי המלך”, והוא מסָרה אל “השר השני, הממֻנה על חדַר המלך”, והוא מסָרה אל ראש-הצַידים של יער-וִינדזוֹר“, והוא מסָרה אל “השומר השלישי אשר על חדַר המלך”, והוא מסָרה אל “קנצלר הממלכה אשר לנסיכות לַנְקַסְטֵר”, והוא מסָרה ל”אדון-המלתּחה“, והוא מסָרה ל”אדון הממֻנה על כלי-הנשק" והוא מסָרה ל“פקיד אשר על המגדל הגדול”, והוא מסָרה ל“סוכן הראשי אשר על הבית”, והוא מסָרה ל“אציל הגדול לדוֹרוֹת אשר על המַפִּיות”, והוא מסָרה אל “האציל הגדול הממֻנה על הציים אשר לאנגליה”, והוא מסָרה להגמון הגדול ד’קֶנטֶרבּוּרי, והוא מסָרה אל “האציל הראשון אשר על חדַר-המלך”, והוא קבל את הכּתּנת, אם עוד נשארה בשלֵמותהּ, והלבישהּ את תּם. ונער מסכן זה עומד ותוהה! כל המעשה הזה הזכיר לו, איך היו מוסרים את דליי-המים בשעת דלֵקה.

על כל מלבוש ומלבוש היה לעבֹר את הפרוצס האִטי והחגיגי הזה; ולכן יגע תם מאד מן כל הטֶקֶס הזה; הוא יגע כל-כך, עד כי נמלא לבו רגש של תודה, שכמעט התפרץ מתוך גרונו, בראותו לסוף את פוזמקאות-המשי הארֻכּות שלו נוסעות והולכות כבר דרך כל השורה וידע, כי עוד מעט ומלאכת ההלבשה תִּשלם. אולם עליצותו היתה עליצות מבֹהלת. האציל הראשון אשר על חדר-המלך קבּל את הפוזמקאות וכבר היה נכון לשימן על רגליו של תם. אולם פתאם נשתפכה אדמומית על פניו ובחפזון מסר את הפוזמקאות אל יד ההגמון מקֶנטֶרבּוּרי במבט מַשמים ולָחש: “ראה אדוני!” ובאצבעו הראה על איזה דבר, שהיה לו איזה קשר עם הפוזמקאות. פני ההגמון חָוָרו, ושוב האדימו, ואז מסר את הפוזמקאות אל שר-הציים הגדול ולָחש: “ראה אדוני!” שר-הציים מסר את הפוזמקאות אל “האציל לדורות, אשר על המַפיות” וכמעט שלא יכול לשאֹף רוח ולבטא את המלים: “ראה אדוני!”. הפוזמקאות עברו והלכו דרך כל השורה לסוכן הראשי אשר על הבית וכו' וכו', וכל אחד חזר על המלים “ראה אדוני!” בקול נרעש ונפחד, עד אשר הגיעו לבסוף אל יד “האציל אשר על כלי-הבית, העומד לשרת לפני המלך”. הוא הביט רגע משתאה ובפנים חִורים אל הדבר, אשר דִכּא את רוח כלם, ואחר לחש בגרון נִחר: – בחיי ראשי, צמידה אחת חסרה פה! ישלחו את ראש שומרי פוזמקאות המלך אל המגדל הגדול! – אחר-כך נשׁען על שכמו של “האציל הראשון אשר על כלבי המלך” לאסֹף את כֹּחותיו שעזבוהו, ובין כך הביאו פוזמקאות חדשים, שלא היה בהם כל מום.

אולם לַכֹּל קץ, ובמשך העת היה תם מוכן ומתֻקן לרדת מעל מטתו. הפקיד הממֻנה על זה יצק את המים, פקיד אחר הממֻנה לדבר עזר לו ברחיצתו, ופקיד אחר מיֻחד לדבר עמד ומגבת בידו. עוד מעט והוא עבר בשלום את כל סדר העבודה של הנקיון והטהרה והיה נכון לקבל את “סַפַּר המלך”, שבא לשׁרת לפניו. כשנפטר, סוף-כל-סוף, גם מאת האדון הזה, היה מלא חן ויֹפי כנערה, כשהוא לבוש במעילו וכל בגדיו העשוים אטלס, וכובע בעל נוצות סגֻלות על ראשו. הוא צעד עתה בהוד והדר-מלכות אל חדר-האֹכל, לאכֹל שם את ארוחת-הבֹּקר, בתוך כל קהל שרי-החצר; ובעברו, נסוגו הם אחור, פִּנו את הדרך ונפלו על ברכיהם לפניו.

אחרי ארוחת-הבֹּקר הובילו אותו בכל נמוסי המלכות, כששריו הגדולים ושומרי-ראשו, חמשים גבורים נושאי קרדֻמות-זהב, הולכים אחריו, אל חדר כסא-המלכות, ושם התעסק בדברים העומדים ברומהּ של הממלכה. ה“דוד” שלו, לורד הֶרטפורד, לקח את עמדתו אצל כסא-המלוכה, לנהל את המלך בעצותיו המחֻכּמות.

עדת אנשי-המעלה, שמִנה המלך המת לאפוטרופסיו, הופיעה, לבקש את הסכמתו של תם על דברים שונים, שהחליטו הם – קצת מפני “מראית עין”, וקצת גם יותר מ“מראית עין”, באשר לא נתמנה עוד איש, אשר ימשול בשם המלך עד אשר יגדל. ההגמון הגדול מקֶנטֶרבּוּרי השמיע באזניו את פקֻדות האפוטרופוסים, לאמר: ההגמון הגדול מקֶנטֶרבּוּרי; המזכיר הגדול של ממלכת אנגליה; וִילְיַם האציל לבית יוחנן הקדוש; יוחנן האציל רוּסֶל וכו' –

תם לא הקשיב אל קריאתו – כי סעיף אחד מן הסעיפים הקודמים של התעודה נִקר במוחו והוא התקשה בהבנתו, הוא פנה אל הגרַף הֵרטפורד ולחש באזנו:

– לאיזה יום קבעו את הלויה?

– ליום הט"ז לחֹדש הבא. אדוני המלך.

– זוהי סכלות מוזרה. האם יתקַים הגוף המת עת רבה כל-כך?

נער מסכן! כל דרכי חצר-המלך עדַין היו חדשים בעיניו; הוא היה רגיל לראות את המתים העלובים אשר בחצר-החלאה מוּצָאים ממקומם באֹפן שונה לגמרי. בכל אֹפן, גרַף הרטפורד הניח את דעתו בענין זה במלים אחדות.

מזכיר-הממלכה הביא את פקֻדת המועצה לקבֹּע את השעה האחת-עשרה ביום המחרת לקבלת פניהם של צירי הארצות השונות, ובִקש, כי המלך יאַשר ויקַים את הפקֻדה הזאת.

תם הצליף מבט מביע שאלה אל גרַף הרטפורד, שלחש באזניו:

– הוד-מלכותו יתן את הסכמתו. הם באים להביע את רגשות מלכיהם על האסון הגדול, שקָרה להוד-מלכותו ולממלכת אנגליה.

תם עשה כאשר צֻוה. מזכיר אחר התחיל להרצות על הוצאות הבית של המלך המת, שעלו לסך עשרים ושמֹנה אלף ליטראות-סטרלינג במשך ששת החדשים שעברו – סכום גדול ונורא, שלשִׁמעו סָמרו שערות תם; שוב התחלחל תם עד היסוד, כשנתגלתה העובדה, כי עשרים אלף ליטראות מן הסך הזה היה עוד ב“נשאר חַיב”, כי לא סִלקו עוד אותם; ועוד פעם נזדעזע כלו, כשנגלה לו, כי אוצר-המלך היה כמעט ריק, ואלף ומאתים המשרתים היו במבוכה, כי לא קבלו עוד את שכרם. תם לא יכֹל עוד להתאפק וקרא בדאגת-לב גדולה:

– ברור הדבר, כי נגיע עד ככר-לחם. ראוי וגם נחוץ לשׂכֹּר בעדנו בית קטן יותר, וגם נפטֹר את המשרתים, שאינם מביאים כל תועלת, ולא עוד אלא שהם גם מחשילים אותנו ומטרידים אותנו בעבודות, המדכּאות את הרוח ומלעיבות את הנפש, באשר עבודתם תֵאות רק ל“גולם”, שאין לו כל בינה וגם לא כל כח-ידים לעשות בעצמו את כל הנחוץ לו. יודע אנכי בית קטן אחד העומד מול שוק-הדגים, אצל שער-בִּילִינְגְס –

לחיצה חזקה בזרועו של תם הפסיקה את דברי הסכלות שלו – וגם כסתה את פניו אדמומית של בושה; אולם בפניהם של כל האנשים מסביב לא נראה כל אות של תמהון או אי-רצון להדברים המוזרים האלה.

מזכיר אחר הודיע, כי היות שהמלך המת צוה לפני מותו לעַטר את גרַף הרטפורד בכִנוי דֻכּס, ולהעלות את אחיו, האדון תומס סֵימוּר, למדרגת אציל, וכמו-כן את בנו של הרטפורד למדרגת גרַף, ולהעלות למדרגות גבוהות יותר עוד שרים גדולים היושבים במלכות, לכן החליטה המועצה להתאסף בט“ז לפברואר, לחלק ולמסֹר את כל תארי-הכבוד האלה; וכי בינתים, בהיות שהמלך המת לא הנחיל, בכתב, נחלאות ואחֻזות, הראויות להִנָּתן למקבלי התארים האלה, חושבת המועצה, היודעת את רצונו הפרטי של המלך המת בנדון זה, לנכון, לתת לסֵימוּר באֹפן רשמי מתנה של מספר “אחֻזות במחיר ת”ק ליטראות”, ולבנו של הרטפורד “אחֻזות במחיר ת”ת ליטראות" וכו' וכו', אם יהיה ברצון המלך, המולך עתה, לקַים את הדבר הזה.

תם היה נכון כבר להפליט “דברי סכלות” בנדון זה, כי מן הראוי הוא לסלק בתחלה את כל חובותיו של המלך המת, בטרם יבזבזו את כל הכסף הזה; אולם מגע בעִתּו בזרועו, שנגע בו גרַף הרטפורד, החכם הרואה תמיד את הנולד, הצילה אותו מן המִדחה הזה; תם נתן את הסכמתו, בלי כל באורים מצדו, אבל בחרדת-נפש גדולה. ובעודו שקוע רגע בהרהוריו על העובדה, כי הוא עושה נסים ונפלאות מזהירים בקלות גדולה כל-כך, הופיעה כברק מחשבה מֻצלחה במוחו: מדוע לא יעַטר את אמו בכִנוי-הכבוד “הדֻכּסית מחצר-החלאה” וגם יעביר לה איזו נחלה? אולם מחשבה מעציבה גרשה את המחשבה הראשונה: רק שֵׁם מלך עליו, כי אלה השרים והאצילים הזקנים והנכבדים הם הם אדוניו, ובעיניהם הם לא היתה אמו אלא ילידת דמיונו החולה; הם היו מקשיבים להצעתו באזנים לא-אמון בהן, ואחר-כך שולחים לקרֹא לרופא.

העבודה המשעממת הזאת נמשכה כדלף טורד. כתבי-בקשות נקראו, וכרוזים, ותעודות, וכל מיני גליונות, שנשנו בהם אותן המלים המיגעות והמטרידות בנוגע לעבודת-הצבור; לסוף נאנח תם אנחה עמֻקה ומלמל לעצמו: מה פשעי ומה חטאתי, כי לקחני האל הטוב מן השדות ומן האויר הצח ומאור השמש, וכלָאַני פה ועָשַׂני למלך, לעַנותני ככה? רגע הניע תם את ראשו המסכן והעכור, ורגע משנהו הפיל את ראשו על שכמו; והנה פסקו כל עסקי המלוכה והגיעו לנקֻדת-הקפאון, באשר המניע הראשי, הכֹּח המאַשר ומקַים כל דבר חסר עתה. דממה שָׁררה מסביב למלך, הוא הילד המתנמנם, וחכמי המלוכה חדלו ממועצותיהם.

לפני הצהרים התענג תם שעה אחת ברשיון שומריו, הרטפורד ויוחנן הקדוש, בחברת הנסיכה אלישבע והגבירה הקטנה יֶ’ן גְרֵי. אם גם רוח הנסיכות הקטנות היה עדַין נעכּר מתגרת האסון הגדול, שקרה את בית-המלוכה; אולם בסוף הבִּקור צננה “אחותו הבכירה”, שנודעה אחר-כך בדברי הימים בשם “מרים אשת-הדמים”, את רוחו בראיון חגיגי, שלפי דעתו של תם היה קִצורו זכות-הקיום האחת, שהיתה לו. הוא נשאר רגעים אחדים לנפשו, והנה הופיע לפניו נער כחוש ודל כבן שתים-עשרה, שבגדיו, מלבד צַורון-השֵׂער הלבן כשלג והרקמות אשר מסביב למרפקיו, היו שחורים כלם, מן המעיל ועד הפוזמקאות. הוא לא נשׂא כל סרט של אבלות, כי-אם קִשור של סרט סָגֹל על כתפו. הוא נגש בפקפוק, כשראשו שחוח ומגֻלה, וצנח על ברכו האחת לפני תם. תם ישב לו, מבלי דַבּר דָבר, והתבונן בו רגע בדעה צלולה ופכוחה. אחר-כך אמר:

– קום, הנער, מי אתה? מה בקשתך?

הנער קם ועמד בחן טבעי וקל, אולם פניו הביעו דאגה. הוא אמר:

– אל נכון הנך זוכר אותי, אדוני. אנכי הנני בן-העונשין שלך.

– בן-העונשין שלי?

– כדבריך, אדוני רב-החסד. אנכי הוֹמְפְּרִי – הומפרי מַרְלוֹ.

תם הרהר, כי כאן עומד לפניו אחד, ששומריו היו צריכים להודיע אותו את מציאותו ולא הודיעו אותו. הוא היה במבוכה, מה יעשה? היעמיד פנים, כאלו הוא יודע את הנער, ואחר-כך יהיה נִכּר מכל דבור ודבור שלו, כי מימיו לא ידע אותו? לא, זה לא טוב. רעיון חדש עלה על לבו לרַוחתו: מקרים כאלה ודאי שיקרו לעתים קרובות עתה, עתה כשענינים נחוצים יכריחו את הרטפורד ואת יוחנן הקדוש לעזֹב אותו לבדו לפעמים, באשר הם חברים בסוד מועצת-הממלכה: ולכן אפשר, כי כדאי לחבל איזו תחבולה בעצמו, כיצד להיות נכון לכל מיני מקרים בלתי-צפוּים מראש. כן, זוהי הדרך הנכונה – הוא ינַסה את כחו בנער הזה ויראה, עד כמה יעלה בידו. הוא טפח על מצחו, מתוך מבוכת-רגע, ותכף אמר:

– עתה נדמה לי, כי הנני זוכר אותך מעט – אולם כאלו איזה משא כבד רובץ על שכלי ואורו הועם מיסורים –

– אהה, אדוני! – קרא בן-העונשין בהתרגשות; הוא הוסיף, בלבו: אכן, אמת הדבר, שאומרים עליו – בינתו הסתתרה – אהה, נפש מסכנה! אבל, אללַי לי, כיצד שכחתי? הלא הם אמרו, כי אסור לאיש להכיר ולהתבונן, כי שמץ דבר נמצא בו.

– מוזר הדבר, עד כמה יתעה אותי זכרוני בימים האחרונים, – אמר תם. – אולם אל-נא תשים את לבך לזאת – אנכי הולך ושב לאיתני במהירות גדולה – רמז קל יעזֹר לי לפעמים להשיב אל זכרוני את הדברים ואת השמות, שנשמטו ממני. [ולא רק את אלה, שנשמטו מזכרוני, כי-אם גם אלה, שלא שמעתי שמעם מעולם – כמו שיראה הנער הזה עוד מעט.] הגד, מה חפצך?

– הענין הוא קל-הערך, אדוני. אולם חפץ אנכי לנגֹע בענין הזה, אם מצאתי חן בעיניך. לפני שני ימים, כשנכשל הוד-מלכותו שלש פעמים בלמוד השפה היוָנית – בשעורי הבֹּקר, – הזוכר אתה את הדבר הזה?

– כֵּ–ן – כמדֻמה לי, כי אני זוכר. [זה איננו שקר לגמרי – לוּ היה לי איזה עסק עם השפה היונית, אזי הייתי נכשל, לא שלש פעמים, כי-אם ארבעים פעם]. כן נזכֹּר נזכרתי עתה – הַמשֵׁך את דבריך.

– המורה כעס מאד על למוד רשלני וקהה כזה, לפי דעתו, והבטיח לך, כי יַלקה אותי כראוי וכהוגן בעד זה – וגם –

– כי ילקה אותך? – קרא תם, ומגֹדל השתוממותו שכח את מצבו הנוכחי. – מדוע ילקה אותך על חטא, שחטאתי אנכי?

– אהה, אדוני רב-החסד שכח עוד הפעם. תמיד הוא מיַסֵר אותי, כשאתה מפַגר בלמודיך.

– אמת, אמת – שכחתי. אתה מלמד אותי ביחידות – וכשאני נחשל בלמודי, אזי הוא טוען, כי אתה לא עשית את מלאכתך באמונה, ואז –

– הוי, אדוני, מה אתה סח? האנכי, הדל והצעיר בכל עבדיך, אָעֵז ללַמד אותך?

– אם כן, מה פשעך אתה? מה פשר החידה הזאת? האם באמת יצאתי מדעתי, או אתה יצאת מדעתך? באר – ספר את הכֹּל.

– אבל, הוד-מלכותו, אין כל צֹרך לברר כל דבר, – אסור לכל איש לנגֹע בגופו הקדוש של יורש-העצר הנסיך מוֶלס ולהלקות אותו; ולכן, כשהוא נכשל בלִמודו, אז אנכי אנכי הוא הסופג את המלקות במקומו; וכך נאה וכך יאה, כי זו היא עבודתי ומקור מחיתי.

תם לטש את עיניו אל הנער, שעמד לו במנוחה, והעיר לעצמו: האח, זהו באמת דבר נפלא, – זוהי אומנות זרה ומוזרה; מתפלא אנכי, כי לא שׂכרו נער לסרק את ראשו ולהלביש אותו במקומי – ומי יתן ועשו זאת! כי לוּ עשו זאת, אזי הייתי אני סופג את המלקות, והייתי נותן תודה לאֵל על השִׁנוי. אחר-כך אמר בקול:

– האם הקים את הבטחתו והלקה אותך?

– לא, אדוני הטוב; הם יעדו את היום הזה לענֹש אותי, ואפשר, כי יבטלו את העֹנש, באשר השעה איננה ראויה לכך, שעה של אבלות לכֻלנו; אינני יודע אל-נכון, ולכן הרהבתי לבוא הֵנה ולהזכיר לאדוני רב-החסד את הבטחתו, שהבטיח להתערב בדבר, לטובתי –

– עם המורה? להציל אותך מן המלקות?

– כן, אתה זוכר!

– זכרוני הולך הלוך וטוב, כמו שתראה. הֵרָגַע, גֵוך יֵצא בשלום בלי כל עֹנש – אנכי אדאג לזה.

– הוי, רב תודות, אדוני הטוב! – קרא הנער, בצנחו שוב על ברכיו. – אפשר, כי הקשיתי לשאֹל; ובכל-זאת…

תם ראה, כי הנער הומפרי מהסס, וחִזק את רוחו להמשיך את דבריו, באמרו, כי השעה הזאת היא שעת-רצון מלפניו.

– אם כן, אדבר את דברי, כי הם מעיקים על לבי. אחרי שאינך עוד יורש-העצר הנסיך מוֶלס כי-אם המלך, הלא תוכל לצוות על הכל כלבך ורוחך, ואין מי שיאמר לך: מה תעשה? ולכן אין הדבר מתקבל על הדעת, כי אתה תוסיף להעציב את רוחך בלמודים משעממים. בודאי תשרֹף את ספריך ותפַנה את לבך לדברים בלתי מטרידים כל-כך. ואז, אז אבדתי, ואחיותי היתומות תאבדנה גם הן עמדי!

– אבדתָּ? איך? הגד-נא לי!

– גֵוי הוא מקור מחיתי. אהה, מלכי רב-החסד! אם יהיה גֵוי בטל ממלאכתו, אמות ברעב. אם אתה תחדל מלמודיך, הלא אין עוד כל צֹרך בעבודתי, כי לא יהיה לך כל צֹרך בבן-עונשין. אל-נא תשליכני מלפניך!

צרת לב הנער נגעה עד נפש תם. הוא אמר בקול מלא נדיבות וחסד-מלך:

– אל-נא תוסיף להעציב את רוחך, הנער. מִשׂרָתך תהיה קַימת לך ולדורות אחריך לעולם. ואז טפח טפיחה קלה על שכמו של הנער בגב החרב וקרא: – קומה, הומפרי מַרלו, הנער בן-העונשין הגדול לדורותיו לבית-מלכות-אנגליה! גָרֵש עצב מלבך – אנכי אשוב לעסוק בספרי, וגם אתרשל בלמודי כל-כך, עד כי יהיה עליהם, על-פי הצדק, להגדיל את משכֻרתך פי-שלשה, כי חובות משׂרתך תעלינה למעלה ראש.

הומפרי ענה בחֹם-לב ובנפש מלאה תודה:

– רב תודות, אדוני רב-החסד, פזרונך ונדיבות-לבך עולות על כל חלומותי היותר מֻפרזים ומֻגזמים, שחלמתי על אשרי. עתה אהיה מאֻשר כל ימי חיי, וכל בית מַרלו אחרי.

תם השׂכיל להבין, כי לפניו נצב נער, שיוכל להביא לו תועלת גדולה. הוא חִזק את לב הומפרי לדבר, והלז לא סרב כלל. הוא היה מאֻשר באמונתו, כי הוא עוזר ל“רפא” את תם; כי מדי פעם בפעם, בהצליחו להשיב אל כֹּח זכרונו המעֻמם של תם פרטים שונים מן המקרים והמאורעות בחדר-הלִמוד ומחוץ לחדר בכל סביבות הארמון, התבונן, כי תם יכול כבר ל“הִזָּכר” בכל הדברים האלה באֹפן ברור. בסוף שעה אחת מצא תם, כי הוא הנהו טעון ומזֻין בידיעות מועילות מאד בנוגע לאנשים ולמעשים אשר בחצר-המלך; ולכן החליט לשאֹב ממעין זה ידיעות ו“הַדרכות”, עד כמה שידו מגעת; לתכלית זו צוה, כי יַרשו לנער הומפרי להִכָּנס אל חדר-משכיתו בכל עת שאפשר, אם רק לא יהיה הוד-מלכות-אנגליה טרוד בענינים אחרים. כאשר אך שלח תם את הנער הומפרי מלפניו, והנה הגרף הרטפורד הופיע ותלאות חדשות נכונו לתם מידו.

הוא אמר, כי אצילי המועצה, מיִראה, שמא חדרו לתוך העם אי-אלה שמועות מֻגזמות על-אודות מצב בריאותו הנהרס של המלך, חושבים לטוב ולנכון, שהוד-מלכותו יתחיל לאכֹל את ארוחת-הצהרים שלו לפני הקהל בעוד יום או יומים; מראה פניו הטוב וצעדיו הנכונים, ביחד עם נמוסים והליכות מלאים שקט ושלוה והנהגה מלאה חן קל וטבעי, ישקיט את חרדת לב הקהל – אם כבר מתהלכות השמועות הרעות – יותר מכל תחבולה אחרת, שיוכלו להמציא.

ואז הוסיף הגרף, באֹפן זהיר ודק מאד, להדריך את תם בכל המנהגים, הראוּים להִשָׁמר בשעה של “הדרת מלך” זו; לא בפֵרוש הדריך אותו, כי-אם בדרך רמז, ב“הזכירו” לו דברים הידועים לו כבר. אולם לגֹדל שמחתו נודע לו, כי תם לא היה נזקק לעזרה בענינים אלה אלא מעט. תם השתמש בנער הומפרי, ללמֹד ממנו את הענינים האלה, כי הומפרי כבר הזכיר במשך דבריו, כי בעוד ימים אחדים יהיה עליו להָסֵב בקהל! הוא כבר קלט שמועה זו, שעשתה לה כנפים ועפה בין כל יושבי חצר-המלך, ותם שמר את הדבר בלבו.

בראות הגרַף, כי כח-זכרונו של המלך הוטב כל-כך, נִסה להעמיד אותו על בחינות אחדות, דרך ארעי, למצֹא, עד כמה שב לבריאותו. התוצאות היו משמחות, פֹה ושם, במקומות ידועים – אותם המקומות, שנגע בהם הומפרי בשיחותיו – ובכלל השביעו את הגרף רצון וחִזקו את רוחו. וכל-כך עודדוהו, עד כי פתח ואמר בקול מלא תקוה:

– עתה הנני נפתה להאמין, כי אם יאַמץ הוד-מלכותו את כֹּח זכרונו מעט, יוכל לפתֹּר גם את חידת החותם הגדול – אבֵדה, שעֶרכּה היה גדול מאד אתמול, אם גם אין לה כל ערך היום, מכיון שימי שִׁמוּשהּ כבר תַּמו יחד עם מות אדוננו המלך. האם יואיל אדוני רב-החסד לנסות את הדבר הזה?

תם היה “בלב ים” עתה – החותם הגדול היה עצם בלתי-ידוע לו כלל. אחרי פקפוק בן-רגע תלה את עיניו בתמימות ושאל:

– מה היה מראה הדבר הזה, אדוני?

הגרף נרתע לאחוריו, כמעט שלא מדעת, ומלמל לעצמו:

–– אהה, עוד הפעם הסתתרה בינתו! זה היה לא מחכמה כלל ליַגע את בינתו יותר מדי – ואז הסב במהירות את השיחה לענינים אחרים, בכַונתו לגרש מלב תם את זכר החותם הגדול האֻמלל – וגם הצליח בזה על-נקלה.

 

פרק טו: תָּם בְּתוֹר מֶלֶךְ    🔗

ביום המחרת באוּ צירי הארצות הנכריות, עם כל בני-לויתם; ותם, שהושיבו אותו על כסא-המלוכה בהדר-מלכות, קבל את פניהם. ברַק תפארת המחזה שִׁעשע את עינו והלהיבה את דמיונו מתחִלה. אולם הראיון היה ארֹךְ וחד-גַוָני, וכן היו גם רֹב הנאומים – והדבר הזה, שהיה בראשיתו עֹנג, נהפך והיה במהרה לשעמום ומחלת-לב. תם דבּר את הדברים, אשר שׂם הרטפורד בפיו מעת לעת, והשתדל בכל יכלתו להתנהג באֹפן משביע רצון, אולם הוא לא נֻסה עוד בכל הדברים האלה, וגם מנוחת נפשו לא היתה שלמה למדי, ולכן הצליח רק במקצת. אמנם, מראה פניו היה כפני מלך, אולם לא היה בו די-אונים להרגיש את עצמו כמלך. הוא שמח בכל לבו, כשבא הקץ לכל הטֶקֶּס הזה.

את רֹב היום “בִּלו בהֶבל” – לפי דעתו של תם – כלומר: בדברים הנוגעים לעניני המלוכה. גם שתי השעות המיֻחדות לתענוגים ושעשועי-מלכים היו כמשא עליו, יען כי השעשועים היו כבולים ואסורים על-ידי הַגבלות ומנהגים ונמוסים שונים. אולם נשארה לו גם שעה אחת, שֶׁבָּהּ התיחד עם הנער בן-העונשין שלו, ואת השעה ההיא חשב ל“רֶוח נקי”, יען כי היתה נעימה וגם מועילה לו, כי בה רכש לו ידיעות נחוצות.

היום השלישי של מלכות תם קנטי בא והלך כמעט כשני הימים הקודמים, אולם במדה ידועה נתפזרו מעט העננים הכבדים, שרבצו עליו – הוא לא הרגיש עוד את הלחץ והמועקה שבחייו, כמו ביום הראשון; הוא התרגל מעט אל מצבו ואל סביבתו; הכבלים עדַין העיקו עליו, אולם לא תמיד; הוא מצא, כי מציאותם של האנשים הגדולים העומדים לפניו ונותנים לו כבוד-מלכות לא עִנתה עוד אותו ולא הביאה אותו במבוכה כבתחִלה, ולא עוד אלא כי העִנוי והמבוכה הלכו הלוּך ורפה משעה לשעה.

לולא מורא אחד, שרחף על ראשו, היה יכול לחכות לְבוא היום הרביעי, בלי כל חרדת-לב – האכילה ברָב-עָם, שנועדה לאותו יום. בסדר היום ההוא היו, אמנם, ענינים נכבדים יותר – בו ביום היה עליו לשבת בראש המועצה, שהיתה נכונה לשמֹע את חות-דעתו ולקבל את פקֻדותיו בנוגע לדרכים ואֹפנים, שיש לאחֹז ביחס לעמים זרים שונים, המפֻזרים על-פני כל כדור-הארץ; בו ביום יתעלה גם-כן הגרף הרטפורד לַמשרה הגדולה של “המושל בשֵׁם המלך”. עוד דברים אחרים חשובים נועדו ליום הרביעי ההוא; אולם בעיני תם היו כל הדברים האלה קלי-ערך לעֻמת הנסיון של ההסבה אל השלחן לבדו, כשהמון עינים סוקרות נעוצות בו והמון פיות מתלחשים ומעירים את הערותיהם על התנהגותו, – ועל שגיאותיו, אם יורע מזלו והוא יעשה אי-אלה שגיאות.

אבל שום דבר לא יכול לעכב את בוא היום הרביעי, והיום ההוא בא. תם המסכן היה כל אותו היום במצב של רוח נכאה ופזור-הנפש, והוא לא יכול להתנער ולהשתחרר ממנו. חובות הבֹּקר הרגילים התנהלו בכבדות והוגיעו אותו מאד. ועוד הפעם הרגיש את יד השִׁביה, אשר כָּבדה עליו.

בשעה מאֻחרה אחרי הצהרים הובל אל חדר גדול ורחב-ידים, הנועד לקבלת-פנים, והגרף הרטפורד שׂוחח עמו, וברגש קֵהֶה חכה לרגע, אשר יצלצל השעון את השעה הקבועה לבִקור רשמי של המון שרים ויושבי חצר-המלך.

אחרי רגעים אחדים קרב תם אל החלון והתענין בחיים ובתנועה אשר על דרך-המלך הגדולה, מֵעֵבר לשערי הארמון – ולא רק התענין, כי-אם גם התגעגע בכל לבו לקחת חלק בעצמו ולהשתתף בתנועה ובחֻפשה הזאת – הוא ראה את החלוץ העובר לפני אספסוף הומה ומריע של אנשים ונשים וילדים ריקים ופוחזים מן המדרגה היותר שפלה והיותר נבזה, והוא הולך וקרֵב ממעלה-הדרך.

– מי יתן וידעתי מה כל הדבר הזה! – קרא בכל סקרנותו של נער קטן במקרים כאלה.

– אתה הנך המלך! – ענה הגרף ואמר בחגיגיות וביראת-הכבוד. “היש לי הרשות מאת אדוני רב-החסד לעשות מעשה”?

– הה כן, בשמחה! כן, ברצון רב! – קרא תם בלב נרגש, והוסיף לעצמו מתוך שביעות-רצון: “אמנם המלוכה איננה כֻּלה שעמום – מתן שכרה בצדה, וגם יש בה הרבה דברים המרחיבים את הדעת.”

הגרף קרא את אחד הרצים ושלח בידו את הפקֻדה הזאת לראש מִשׁמַר-המלך:

– עצֹר באספסוף ודרֹש וחקֹר, מה כל ההמון הזה. בשם המלך!

ובעוד רגעים אחדים ושורה ארֻכּה של שומרי-ראש-המלך, מזֻינים בכלי-נשקם המבריקים יצאה דרך השער והתיצבה לרֹחב הדרך לפני האספסוף. שליח אחד שב והודיע, כי ההמון הולך אחרי איש, אשה ונערה קטנה, שמעלים אותם לגַרדֹם על חטאים, שחטאו לשלום המלכות ולכבודה.

מיתה – מיתה משֻׁנה – לאֻמללים המסכנים האלה! מחשבה זו הרעידה את נימי לבו של תם. רוח החמלה והרחמים צָלחה עליו וגֵרשה מלבו כל מחשבה אחרת; הוא לא חשב על החֻקים שהופרו, או על הצרות והנזק, שגרמו החוטאים האלה לקרבנותיהם, הוא רק חשב על הגרדֹם ועל גורלם המר של אלה הנדונים. הוא התענין כל-כך בזה, עד כי שכח לרגע, כי הוא הנהו רק צלו של המלך, ולא המלך בעצמו, ולפני שוב הכרתו אליו בטא את הפקֻדה:

– הביאו אותם הֵנה!

ואז האדימו פניו כתולע, וכמעט שהפליט מפיו בקשת סליחה; אולם בהתבוננו, כי פקֻדתו לא העירה כל תמהון בנפש הגרף או בנפש הרץ, העומד לפניו, כָּבש בקרבו את הדברים, שהיה נכון לדַבּר. הרץ השתחוה באֹפן הרגיל ויצא אחורנית מן החדר, למסֹר את הפקֻדה. תם הרגיש מעין גאון פנימי. הוא גם הכיר עוד הפעם ביתרונות, שיש במִשׂרת מלך וכי מתן שכרה בצִדה. הוא אמר לעצמו: “באמת, זהו ממש מה שהייתי רגיל להרגיש בקראי את ספורי הכּהן הזקן והייתי משַׁוֶה את עצמי בן-מלך, החוקק חֻקים ופוקד פקֻדות לכֹּל ואומר: עשה זאת, עשה זאת”, ואין איש אשר יהין להתרפות או לעשות דבר למרות רצוני.

והנה נפתחו הדלתות לרוָחה; הכריזו תארי-כבוד וכִנויים מצלצלים שונים. בעלי תארי-הכבוד והכנויים הופיעו, ובמהרה נמלא החדר למחצה אצילים ואנשים רמי-המעלה. אולם תם כמעט שלא הרגיש במציאות האנשים האלה, כי היה שקוע כֻּלו בענין הזה, הנכבד הרבה יותר, לפי דעתו. הוא ישב לו, מתוך פזור-הנפש, על כסא-כבודו, הסב את עיניו אל הדלת ופניו הביעו צִפִּיָה וקֹצר-רוח; האנשים אשר בחדר הרגישו בזה ונמנעו מלהטריד אותו, והתחילו מפטפטים על-אודות עניני הצבור וגם לשיח שיחות בטלות של חצר-המלך.

בעוד רגע נשמעו צעדיהם המדודים של החיָלים ההולכים וקרֵבים, והנאשמים הובאו לפניו תחת השגחת פקיד אחד ופלוגה אחת של שומרי-ראש-המלך. הפקיד כרע לפני תם, ואחר-כך עמד מן הצד. שלשה הנדונים כרעו גם הם ונשארו במצב של כריעה; החיָלים לקחו את עמדתם מאחורי כסאו של תם. תם סקר בעיניו את האסירים. משהו מבגדי האיש או ממראהו העיר איזה זכרון כֵּהֶה בלבו. “כמדֻמה לי, כי ראיתי פעם את האיש הזה… אולם אינני יודע איפה ומתי”. אלה היו מחשבות תם. באותו רגע נשא האיש את עיניו במהירות, ותכף הוריד את פניו, כי לא יכֹל לראות ולשאת אור פני-מלכות; אולם מבט זה, שהביט תם אל פניו במלואם, הספיק לו להכיר אותו. הוא אמר לעצמו: "עתה הדבר ברור; זהו האיש הזר, אשר מָשָׁה את גַילְסְ וִיט מן התֶּמְזָה והצילהו ממות, באותו היום הקר, שרוחות זועפות נשבו בו, ביום הראשון לשנה החדשה – זה היה מעשה טוב של אֹמץ-לב – חבל, כי עשה מעשים מגֻנים יותר והסתבך בעסק הרע הזה… עוד לא שכחתי את היום ואת השעה: כי כשעה אחרי המעשה ההוא כשצלצל השעון אחת-עשרה, קבלתי את מנת חלקי מידי גַמַר קנטי מכות נמרצות ונפלאות, אשר כל המכות, שהֻכּיתי לפניהן או אחריהן, היו רק חִבּוקים ונִשוקים כנגדן.

תם צוה להוציא את האשה ואת הנערה מלפניו לשעה קלה; אַחַר פנה אל הפקיד ואמר:

– אדוני הטוב, מה פשעו של האיש הזה?

הפקיד כרע וענה:

– אמצא חן בעיני אדוני, הוא המית את אחד האזרחים ברעל.

רחמי תם על האסיר ורגשי הכבוד, שרחש לו על אשר חרף נפשו להציל את הנער הטובע, התמוטטו וכמעט שנהרסו עד היסוד.

– האם הוכיחו את פשעו בראיות והוכחות? – שאל.

– בראיות והוכחות היותר ברורות, אדוני.

תם נאנח ואמר:

– הוצֵא אותו מכאן – הוא ראוי לעֹנש מות. חבל, הוא אמיץ-לב… כונתי, כי מראה פניו הוא כאלו היה אמיץ-לב.

האסיר שלב את ידיו פתאם במרץ ופֵרשׂ בהן מתוך יאוש. הוא פנה בבקשה ותחנונים גדולים אל “המלך” בדברים מקֻטעים ומתוך פחד גדול.

– אהה, אדוני המלך, אם יש בלבך חמלה על האובדים, חמֹל עלי! נקי אנכי מעון – גם את החטא, שהנם טופלים עלי, לא הוכיחו נגדי בראיות נאמנות – אולם לא אדבר על זה; יצאתי רשע בהשָׁפטי ואי-אפשר להעביר את רֹעַ הגזרה; בכל-זאת, מן המצר הנני מבקש חסד, כי גדול ענשי מנשׂא. חסד, חסד, אדוני המלך! ברחמיך, ברחמיך, אדוני המלך, העָתר לתחנתי – צַוה, כי יתלו אותי!

תם היה כנדהם. הוא לא פלל לשמוע דברים כאלה.

– בחיי, חסד מוזר! האם לא דנו אותך לתליה?

– אהה, אדוני המלך הטוב, לא כן! דנו אותי לבשלֵני חַי!

תם כמעט שקפץ מכסאו מגֹדל ההשתוממות ורגש של כעור, שתקפו אותו, לשֵׁמע הדברים האלה. כאשר אך שבה נפשו למנוחתה, קרא בקול:

– נעתרתי לבקשתך, נפש מסכֵּנה! ולו גם המַתָּ מאה איש ברעל, גם אז אין לך לסבֹּל מיתה משֻׁנה ונוראה כזאת.

האסיר השתחוה אפים ארצה ומפיו התפרצו דברי תודה, שיצאו מעֹמק לבו – סוף דבריו היה:

– אם תמצֶאנה אותך תלאות – חס-וחלילה! – אז יזָכר-נא חסדך, שעשית עמדי היום הזה, ומשכֻּרתך תהיה שלמה מאת ה'!

תם פנה אל גרף הרטפורד ואמר:

– היֵאָמן הדבר, כי בצדק ובמשפט יָצא גזר-דינו הנורא של האיש הזה?

– חֹק הוא ולא יעבֹר, אדוני רב-החסד – לאלה שהמיתו איש ברעל. באשכנז יבַשלו מזַיפי-מטבעות בשֶׁמן – לא ישליכו אותם בשמן בבת-אחת, כי-אם בחבל יורידו אותם אל השמן מעט-מעט ולאט-לאט; בתחלה את הרגלים, אחר-כן את השוקים, אחר-כך –

– אנא, אל תוסף דבּר עוד, אדוני, כַּלכל לא אוכל! – קרא תם בכסותו את עיניו בידיו, לבלי ראות את התמונה. – מבקש אני מאת אדוני הגרף הטוב, כי ימהרו לבטל את החֹק הזה – אהה, אל-נא יוסיפו לעַנות את הבריות המסכנות הללו בענויים כאלה.

פני הגרף הביעו שביעות-רצון עמֻקה, כי היה איש מלא רחמים ונדיבות – דבר בלתי מצוי ביותר בין בני מפלגתו בדור הנורא ההוא. הוא אמר:

– דבריך הנעלים האלה, אדוני הטוב, חתמו את גזר-דינו של החֹק הזה. ובדברי-הימים יזָכר הדבר הזה לכבוד לבית-מלכותך.

הפקיד היה נכון להוציא את האסיר; תם רמז לו לחכות; ואחר אמר:

– אדוני הטוב, חפץ אנכי לעַיֵן בדבר הזה. האיש אמר, כי לא הוכיחו את רשעתו בראיות ברורות. הגד לי את כל אשר אתה יודע.

– אם מצאתי חן בעיני המלך, הנה בעמדו למשפט נגלה, כי האיש הזה נכנס אל בית אחד בחַוַּת אַילינגטון, ששם היה איש חולה שוכב – שלשה עדים העידו, כי הוא נכנס בשעה העשירית בבֹּקר ושנַים עדים אחרים אומרים, כי זה היה רגעים אחדים אחרי השעה העשירית – האיש החולה היה אז לבדו, הוא ישן אז – ותכף יצא האיש מן הבית והלך לו לדרכו. האיש החולה לא הוציא גם שעה אחת ומת בשבץ וביסורים נוראים.

– האם ראה איש בתִתּו את הרעל? האם מצאו איזה רעל?

– בחיי, לא, אדוני.

– אם כן, איך נדע, כי נתן את הרעל?

– אם מצאתי חן בעיני הוד-מלכותו, הרופאים העידו, כי כל הסִמנים האלה הם סמני מיתה על-ידי רעל ולא על-ידי דבר אחר.

זו היתה הוכחה נאמנה בדור חסר-דעה כדור ההוא. תם הכיר בחֹזק ההוכחה ואמר:

– הרופא יודע את אומנותו – כנראה צדקו במשפטם. הורע מזלו של האיש המסכן בענין זה.

– אולם בזה עוד לא תמו ההוכחות, הוד-מלכותו. יש עוד הוכחות חזקות מזו. רבים העידו, כי מכשפה אחת, שעזבה את הכפר זה כבר, אין איש יודע אנה הלכה, נִבּאה מראש, וגם גִלתה את נבואתה זאת באזניהם, כי האיש החולה ימות על-ידי רעל – ואף גם זאת, כי איש זר יתן לו את הרעל – איש זר בעל שערות חוּמות ולבוש בגדים פשוטים ובלים; ואין כל ספק, כי האסיר הזה הוא הוא האיש, על-פי כל הסמנים המֻבהקים האלה. יואל-נא הוד-מלכותו לתת למאורע זה את הכבוד הראוי לו, באשר כי נִבּאו עליו מראש.

זו היתה טענה חזקה מאד בדור ההוא, שהאמין בכל הבלי-השוא. תם הכיר, כי הענין בא לידי גמר; אם הוכחות וראיות הן דברים שיש להם ערך כל-שהוא, אז הלא הוכיחו בעליל את רשעת האיש המסכן. אולם הוא המציא לאסיר עוד תכשֹׁרת אחת לזַכּות את עצמו. הוא אמר:

– אם יש לך להגיד דבר-מה לזכותך ולטובתך, הגד.

– אין לי כל דבר, אשר יוכל להועיל לי ולזַכּותני, מלכי. נקי אנכי מעון. ובכל-זאת אין ביכלתי להראות גלוי, כי נקי אנכי. אין לי כל אח ורֵע, ולכן אי-אפשר לי להוכיח על-ידי עדים, כי באותו היום לא הייתי באַילִינגטון; גם אי-אפשר לי להראות, כי באותה השעה שהעידו, שֶׁבָּהּ נעשה המעשה, הייתי רחוק מאד מן המקום ההוא, כי הייתי אז אצל “המעלות הישָׁנות של ווֹפִינְג”; ולא עוד אלא כי אי-אפשר לי להוכיח על-פי עדים, כי באותה שעה שהם אומרים, כי הרגתי נפש, הצלתי נפש. נער טובע –

– הס! הַפָּקיד, נקֹב את היום, שֶׁבּוֹ נעשה המעשה!

– בעשר שעות בּבֹּקר, או רגעים אחדים אחרי השעה העשירית. ביום הראשון של השנה החדשה, הוד-מלכות –

– הוצא את האסיר לחפשי – כך הוא רצון המלך!

פני תם אדמו לדברים האלה, שהתפרצו מפיו ושיצאו מגדר נמוס המלכות, והוא השתדל לכסות את השגגה הזאת בכל יכלתו. הוא אמר:

– יחר לי מאד, כי יתלו איש על-פי הוכחות נבערות, שאין להן כל שֹׁרש ויסוד!

זמזום של התפלאות ורחשי-כבוד נשמע בכל החדר. לא כי לבם רחש כבוד לתם על גזר-הדין שחרץ, כי לסלֹח לנאשם, שהמית איש על-ידי רעל, היה דבר, אשר מעטים מאד בין הנאספים היו מודים בתועלתו ובנחיצותו או שלבם היה רוחש כבוד בעד זה – זאת לא זאת, הכבוד שרחש לבם היה בעד הבינה ורוח-החכמה, שהראה תם במשפטו. אחדות מן ההערות שנאמרו בלחש, היו כעין אלה:

– זה איננו מלך שוטה – שִׂכלו הנהו בריא ואיתן.

– איך השׂכּיל לשאֹל את שאלותיו – וכמה התנהג בענין הזה ברוח מושל ומצַוֶה ובפתאומיות, כמה היה נאמן לטבעו ותכונתו הקודמים!

– מהֻלל שם ה', כי סרה ממנו מחלתו כליל! הוא איננו חלש ורפה-ידים, כי-אם מלך ממש. הוא התנהג כאביו.

רחשׁי-הכבוד, ההתפלאות ואותות-ההסכמה מלאו את אויר החדר, ואֹזן תם קלטה בהכרח שמץ מכל אלה. הרֹשם שעשו הדברים האלה היה, כי השיבו את נפשו למנוחתה, וגם מלאו את נפשו עֹנג ושביעות-רצון.

אולם סקרנותו של הנער שבּוֹ גברה על המחשבות והרגשות הנעימים האלה; הוא היה תאב לדעת, מה פשע האשה והנערה הקטנה, שבשבילו נדונו למיתה; ולכן הובאו לפניו על-פי מצותו שתי הבריות הנפחדות והמתיַפחות.

– מה המעשה אשר עשו אלה? דרש מאת הפקיד.

– אם מצאתי חן בעיני המלך, הן נאשמו בעון נורא, וגם הוכיחו את עווֹנן; ולכן גזרו השופטים על-פי החֹק, כי דינן לתליה. הן מכרו את נפשן לשטן – זה עווֹנן.

תם רעד בכל אבָריו. הוא חֻנך לתעב מקרב לבו את אלה העושים את המעשה הנורא הזה. אולם הוא לא חפץ למנֹע מנפשו את העֹנג להשביע תאות סקרנותו, ולכן שאל:

– איפה נעשה המעשה הזה? ומתי?

– בחצות הלילה, בחדש דצמבר – בּחֻרבּה של בית-תפלה, הוד-מלכות.

תם רעד בכל אבריו עוד הפעם.

– מי נמצא שם באותה העת?

– רק אלה השתים, אדוני רב-החסד – וגם בעל-הדבר בעצמו.

– האם התוַדו אלה על עווֹנן?

– לא, לא כן, אדוני – הן מכחישות את הדבר.

– אם כן אפוא, איך נודע הדבר?

– עדים ידועים ראו אותן כשנכנסו לשם, אדוני המלך הטוב; זה הוליד את החשד, והתוצאות המעציבות, שקָרו מאז, אִשרו וקִימו את אמִתּוּת הדבר. ביחוד, הדבר גלוי, כי בכֹח הרע שרכשו להן הביאו רוח סערה, שהחריבה ועשתה שַׁמות בכל הנוף מסביב. יותר מארבעים עדים העידו על הסער; ובאמת אפשר היה להביא אלף עדים, יען כי לכל אחד היה טעמו ונִמוקו לזכֹר את הסערה ההיא, כי הכֹּל סבלו ממנה.

– אכן, זה ענין קשה. – תם שקל את דבר-הבליעל הזה במחשבתו רגע, ואחר-כך שאל:

– האם סבלה גם האשה מן הסערה?

אחדים מן הזקנים שבחבורה נענו בראשם לאות, כי הם מסכימים עם תם ומכירים בחכמתו, שהראה בשאלה הזאת. אולם הפקיד לא הרגיש בשאלה זו כל דבר, אשר ישַׁנה את תוצאות המשפט; הוא ענה בפַשטות ישרה:

– אמנם, גם היא סבלה, אדוני המלך; וכל אחד יודה, כי כך נאה לה. הסערה עקרה את בית-משכנה, והיא והילדה נשארו בלי מחסה.

– כמדֻמה לי, כי היא שִׁלמה מחיר יקר בעד הכֹּח לעשות את הרע בעצם ידיה; ולוּ גם שִׁלמה אדרכמון אחד בעד הכֹּח הזה, גם אז הוֹנוּ אותה; העובדה, כי היא שלמה בעד זה בנפשה ובנפש הילדה מראה, כי יצאה מדעתה; ואם יצאה מדעתה, הלא אינה מַבחנת במעשיה, ולכן איננה חוטאת.

עוד הפעם נענעו הזקנים בראשם לאות-הסכמה על חכמתו של תם, ואיש אחד מלמל: – אם נכונה השמועה, כי המלך הֻכּה בשגעון, אז הנהו מין שגעון, אשר ירַפא את בינתם של כמה וכמה אנשים הידועים לי, אם רק יואיל האל ברחמיו לנַגע אותם בשגעון הזה.

– בת כמה שנים היא הילדה? – שאל תם.

– בת תשע שנים, אדוני המלך.

– היש הזכות והכֹח לקטנה לעשות איזה חוזה ולמכֹּר את עצמה על-פי חֻקי אנגליה, אדוני? – שאל תם בפנותו אל שופט מלֻמד.

– החֹק איננו מתיר לקטן או לקטנה להתערב בכל דבר נכבד ורב-הערך, אדוני הטוב, באשר שִׂכלו הרפה איננו מכשיר אותו להתחרות עם שֵׂכל מבֻגר כל-צרכו ועם מזמותיהם הרעות של הגדולים ממנו. השטן יכול לקנות ילד, אם נפשו רצתה בזה ואם הילד מסכים לזה, אבל לא איש אנגלי – בנוגע לזה החוזה הוא בטל ומבֻטל.

– דבר זה הוא, כנראה לי, גם ונגד רוח הנַצרות, וגם נגד השכל, כי חֻקי אנגליה מונעים מאת האנגלים זכות וכֹח ונותנים אותם ביד רחבה לשטן! – קרא תם בחֹם לבבו הישר.

ההשקפה החדשה הזאת על הענין הזה העירה צחוק בקרב רבים, ונחקקה בזכרון רבים לחזֹר עליה באזני אחרים ולהראות בזה את מקוריותו של תם וגם להוכיח, איך הוא הולך ושב לאיתנו.

החוטאת הגדולה חדלה להתיפח והקשיבה לדבריו של תם בהתענינות עמֻקה, כשהתקוה הולכת ומתחזקת בלבה. תם התבונן לזה, ורחמיו התעוררו בקרבו על זו הצפויה אלי גורלה המר, באין לה כל רֵע ועמית. הוא שאל:

– איך עשו את מעשיהן לחולל את הסערה?

– הן עשו זאת בשָׁלפָן את פוזמקאותיהן מעל רגליהן.

הדבר הזה הפליא את תם, וגם עורר את סקרנותו מאד מאד. הוא אמר בנפש תאֵבה:

– זה נפלא! האם תמיד התוצאות הן כך?

– תמיד. מלכי ואדוני – לפחות, כשהאשה רוצה בזה, והיא מבטאה את המלה הנחוצה, בפיה או בלבה.

תם פנה אל האשה ואמר ברגש ובהתלהבות גדולה:

– הראי את כֹּחך – חפץ אנֹכי לראות סערה!

הרבה לחָיַיִם הלבינו פתאם בין הנאספים, שהאמינו בהבלי-שוא, ורֻבּם ככֻלם חפצו מאד לעזֹב את המקום, אם גם לא הביעו את חפצם זה – אולם כל זה לא הגיע אל תם, שלא שמע ולא ראה מאומה, מלבד הסערה המקֻוָּה. בראותו, כי מבטי האשה מביעים שממון והתפלאות אמתית, הוסיף בהתרגשות:

– אל תירָאי – איש לא יאשים אותך. ולא עוד אלא שתצאי לחפשי – איש לא יגע בך לרעה. הראי את כֹּחך.

– אהה, מלכי ואדוני, אין לי הכֹּח הזה – הם האשימו אותי אשמת-שוא.

– פחדֵך יעצֹר בעדך. היטיבי את לבך, כל רעה לא תאֻנה לך. חוללי את הסערה – אחת היא אם גדולה או קטנה, ולוּ גם הקטנה שבקטנות – אינני דורש סערה גדולה ומזיקה, באמת הייתי בוחר את ההפך – עשי זאת ואת נפשך תצילי – אתּ תצאי לחפשי, עם ילדתך, ואת סליחת המלך תשאי אִתֵּך, ותהיי בטוחה מכל נזק ורעה מיד כל אנשי הממלכה הזאת.

האשה נפלה על פניה ארצה, ובדמעות-עינים התחננה והוכיחה, כי אין לה הכֹּח לחולל את הפלא, וכי לוּ היה לה הכֹּח הזה, כי אז היתה מצילה את נפש ילדתה לבדה בשמחת-לב, והיתה שבעה רצון למות בעצמה, לוּ רק יכלה להשיג חסד יקר-ערך כזה בעשותה את פקֻדת המלך.

תם האיץ – והאשה עמדה על דעתה ועל דבריה הראשונים. לסוף אמר:

– חושׁב אנכי, כי אמת בפי האשה. לוּ היתה אמי אני במקומה וכֹחות השטן היו מסורים בידה, בודאי שלא היתה מפקפקת אף רגע לחולל את סערותיה ולהחריב את כל הארץ עד היסוד בה, לוּ רק יכלה לגאֹל את חיי האובדים במחיר זה! דבר זה ילמדנו, כי גם אִמות אחרות נוצרו בצלמה ובדמותה. חפשיה אתּ, אשה טובה – אתּ וילדתך – כי באמת חושב אנכי, כי נקיה את מעון. עתה אין עליך לירֹא מפני כל, אחרי אשר סלחתי לך – שלפי את פוזמקאותיך! ואם תוכלי לחולל בעדי את הסערה והעשרתי אותך עֹשר גדול!

בריה זו, שנגאלה ממות זה עתה, הרימה קול תודה, והלכה ומלאה את פקֻדתו, כשתם עומד ומביט בצִפִּיָה וסקרנות עמֻקה, אם גם בחרדת-לב מעט מפני הדבר המתרגש ובא. ברגע ההוא הראו הנאספים סמנים של חלחלה גדולה ופחד-לב. האשה שלפה את פוזמקאותיה היא וגם את פוזמקאות הילדה, ובאמת השתדלה בכל כֹּחה לגמֹל למלך על חסדו וטוּב-לבו ולחולל בעדו רעידת-הארץ, אולם בכל עמלה לא הצליחה, ותקותו היתה למפח-נפש. תם נאנח ואמר:

– הנה נפש טובה. אל תוסיפי להטריח את עצמך. כֹּחך סר מעליך. לכי לדרכך לשלום. אולם בכל עת אשר ישוב אליך כֹחך, אל-נא תשכחיני, וחוללי בעדי את הסערה.

 

פרק טז: אֲרוּחַת-הַצָּהֳרַיִם בְּרָב-עָם וּבְהַדְרַת-מֶלֶךְ    🔗

עת ארוחת-הצהרים מִשמשה ובאה – אולם זר למדי, מחשבה זו כמעט שלא הרגיזה את מנוחתו של תם וכמעט שלא הביאה כל פחד בלבו. נסיונות הבֹּקר הפליאו לעשות בזה, שהביאו אותו לידי אמונה ובטחון בעצמו; החתול המסכן הקטן התרגל כבר אל עליתו הזרה, במשך ארבעה ימים, יותר מאשר היה איש בא-בימים מתרגל במשך חֹדש ימים. כשרונו של ילד להשלים עם מצב חדש על-נקלה ובמהירות נגלה הפעם באֹפן בולט מאד.

נמהר אנחנו, שיש לנו זכֻיות מיֻחדות, ונבֹא אל חדר-המשתה הגדול ונעיף עין על מהלך הדברים שם, בעוד הם מכינים ומכשירים את תם לשעה רבת-ערך זו. זה הוא מעון מרֻוח מאד עם עמודים מָזְהָבִים ועם קירות וספון מצֻיָּרים. אל-יד הדלת נצבים חַיָּלים אנשי-מדות, דוממים וזועפים כפסלי-אבן, לבושים בגדי-צבעונים לתפארה וחרבות שלופות בידיהם. ביציע הרמה, המקיפה את כל החדר מקצהו ועד קצהו, עומדת מקהלת-מנגנים והמון רב של אזרחים משני המינים, לבושי-הדר כלם. במרכזו של החדר, על בימה גבוהה, עומד שלחנו של תם. עתה ידַבּר-נא בעדֵנו סופר-הזכרונות:

“איש אחד מרמי-המעלה נכנס אל החדר וּמַטֶּה ארֹך בידו, ויחד עמו עוד אחד, הנושא מפת-השלחן, ואחרי אשר כרעו שניהם שלש פעמים ביראת-רוממות עמֻקה, פרשׂ האחד את המפה על השלחן, ואחרי אשר כרעו שניהם עוד הפעם, יצאו מן החדר; אז נכנסים שנים אחרים, האחד עם המטה הארֹך, והשני עם מִלְחִיָּה, קערה ולחם; אחרי אשר כרעו שניהם כמשפט הראשון והניחו על השלחן את כל אשר הביאו, מסתלקים גם הם באותו הטקס של הקודמים; לסוף נכנסים שני אצילים, לבושים בגדים יקרים, אחד נושא את סכין-הטעימה, וגם הם, אחרי אשר נפלו על פניהם ארצה בחן ובהדר, נגשים ומשפשפים את השלחן בלחם ובמלח, באותה יראת-התרוממות, כאלו נמצא שם המלך בעצמו.”

בזה תמו ההכנות החגיגיות. עתה, שומעים אנחנו ממרחק, מקצה האכסדראות העונות בהֵד-קולן, קול תקיעת-שופר וכרוז בלתי-ברור: “פַּנו מקום למלך! פַּנו דרך לפני הוד-מלכותו!” הכרוזים האלה נשנים והולכים לרגעים – הולכים וקרֵבים – ועוד מעט וקול השופר הולך ומתפשט, הולך ומטפח על פנינו, והכרוז הולך ומתגלגל: “פַּנו דרך לפני המלך!” וברגע הזה מופיעה התהלוכה המזהירה ונכנסת והולכת בשורה דרך הדלת בצעדים מדודים. עתה ישוב סופר-הזכרונות לספר לנו:

“בראשונה נכנסים נדיבים, אצילים, אבירים ואלופים, לבושי מכלול כֻּלם וראשיהם מגֻלים; אחריהם בא מזכיר-הממלכה ושני אנשים מימינו ומשמאלו, אחד נושא את שרביט המלך, והשני נושא את חרב הממלכה בתער אדֻמה-משֻׁבּצת בפרחי-זהב יפים וחֻדהּ למעלה; אחריהם בא המלך בעצמו – ובהופיעו מברכים אותו שתים-עשרה חצוצרות והמון תֻּפים בקול גדול. וכל אלה הנמצאים ביציע קמים ממקומם וקוראים ואומרים: “אלוהים יָחֹן את המלך!” אחריו באים האצילים שומרי-ראשו, ומימינו ומשמאלו הולכים שומרי-הכבוד שלו, חמשים בני-האצילים האוכלים לחם על שלחנו, וקרדֻמות-מלחמה מָזהָבים בידיהם”.

כל זה היה יפה ונחמד. דָפקו של תם פָּעם בחזקה ואור-שמחה הזהיר מתוך עיניו. מנהגו היה בחן ובהדר, ביחוד משום שלא הרגיש במנהגו ובמעשיו, כי לבו הלך שֶׁבי ומחשבותיו נשאוהו אל המראות והקולות והצלילים אשר מסביבו – ומלבד זה, אין לך איש אשר בגדים יפים וערוכים בדיוק לפי גזרתו ומִבנה-גֵוו לא ישַׁוו עליו חן והדר, כשהתרגל בהם מעט – ביחוד, אם איננו חושב ומרגיש בהם באותה שעה. תם זכר את כל אשר לִמדו אותו וקבל את ברכות-השלום בנענוע קל בראשו המעֻטר נוצות ובאמרו בנמוס: “תודה לעמי הטוב!”.

הוא ישב אל השלחן, מבלי הסיר את כובעו. הוא עשה זאת בלי כל מבוכה; כי לאכֹל בכסוי-ראש היה המנהג האחד, אשר בו מלכי אנגליה ובני משפחת קנטי יחד נשתוו, וכל יתרון לא היה לאחד על השני, באשר כי שניהם לבם היה גס במנהג העתיק הזה. התהלוכה התפזרה וחזרה והתיצבה מסביב בתמונה מרהיבה בשפע צבעיה, ונשארה על מקומה בגלוי-ראש.

והנה נכנסו, לשאון מנגינה עליזה וצוהלת, רובי-הקשת של שומרי-ראש-המלך, – "שאין כמוהם לגֹבה ולכֹח ולגבורה בכל רחבי ארץ אנגליה, כי נבחרו לתכלית זו בזהירות יתרה. – אולם אנחנו נניח לסופר-הזכרונות לסַפר בעדנו:

“שומרי-ראש-המלך נכנסו, בגלוי-ראש, לבושי-ארגמן, ופרחי-זהב על גבם; הם יצאו ושבו והביאו בכל פעם מאכלים ותבשילים שונים בקערות. אציל אחד קבל את המאכלים האלה ראשון ראשון, כדרך הבאתם, ושׂם אותם על השלחן, אחרי אשר נתן ה”טועם" לכל שומר לטעֹם מלא-פיו מן המאכלים, שהביא הוא, מיראה שמא יש בו רעל.

תם אכל את ארוחתו כראוי וכהוגן, אם גם הרגיש, כי מאות עינים מביטות אל כל לגימה ולגימה, שהוא מביא אל פיו ומתבוננות אל אֹפן אכילתו בסקרנות ובעיון גדול כל-כך, כאלו היה המאכל שאכל איזה חֹמר מפוצץ והם היו מצפים, כי עוד מעט והמאכל יפוצץ את האוכל לרסיסים ויפזרהוּ לכל רוח. הוא נזהר מאד לבלי למהר באכילתו, וגם נזהר מאד לבלי עשות גם את הדבר היותר קטן בעצמו, כי-אם חִכּה, שהממֻנה לדבר יכרע לפניו ויעשה אותו הדבר בעדו. הוא עבר בשלום בלי כל מכשול – וזה היה נצחון שלם, בלי שום לקוי ופגימה, ויקר-הערך מאד".

כשנגמרה הארוחה סוף-סוף והוא הלך ועבר לו דרך התהלוכה המזהירה, לקול שאון תקיעות השופרות ורעש התֻּפים, המתגלגלים ומתפשטים, ורעם הקריאות והתרועות, שקראו והריעו לכבודו, הכיר, כי אם גם עִנו אותו בעִנוי הגדול של אכילה ברב-עם ובהדרת-מלך, הנה היה נכון לסבֹּל עִנוי זה בחפץ-לב פעמים אחדות ביום, לוּ רק יכֹל להשתחרר בזה מחובות ותביעות גדולות וקשות יותר, שהעמיסה עליו מִשׂרתו, מִשׂרת המלך.

 

פרק יז: פוּ-פוּ הָרִאשוֹן    🔗

מַילְסְ הֶנדוֹן מִהר לעבֹר אל עֵבר הגשר השני אשר אצל סוֹיטווֹרק, וחִפֵּשׂ בשבע עינים את האנשים אשר רדף אחריהם, בקוותו ובצפותו, כי עוד מעט והדביק אותם. אולם תקותו היתה מפח-נפש. הוא שאל שאלות את כל עובר ושב, ובעזרת תשובותיהם הצליח ללכת בעקבותיהם חלק מהדרך המובילה לסויטווֹרק. והנה אבדו עקבותיהם, והוא היה נבוך ולא יָדע, אנה יפנה עתה. ובכל-זאת הוסיף לאמץ את כֹּחו ולחפש אותם בכל אשר יכֹל עד נטות היום. הלילה בא, ורגליו כשלו בהליכתו, והרעב הציק לו עד מות, ועדַין היה רחוק ממטרתו כמקדם; הוא אכל את ארוחת-הערב במלון-טַבַּרְדְּ והלך לישון. בדעתו היה להשכים בבֹּקר ולהוסיף להתהלך ולחפש את כל העירה מקצֶהָ ועד קצֶהָ. ובעוד הוא שוכב וחושב ומחבל תחבולות שונות, התחיל שוקל את הענין בדעתו כך: הנער בודאי שימלט מכף איש-השחץ, הטוען כי הוא אביו, כשיהיה לאֵל-ידו; האם ישוב ללונדון וישתדל למצֹא את מאורותיו הקודמות? לא, הוא לא יעשה זאת, הוא ישָׁמֵר לבלי נפֹל בשביה עוד הפעם. אם כן, מה יעשה? בהיות שמעולם לא היה לו כל רֵע ומגן, עד אשר התודע אל מַילְס הֶנדון, בודאי שישתדל לשוב אל לונדון, אל מקום הסכנה. הוא ישׂים פעמיו לבית-הֶנדון, זאת יעשה ולא אחרת, כי יודע הנער, שהוא, הֶנדון, הולך אל ביתו, והוא מקוה למצֹא את הֶנדון שם. כן, הענין הזה היה ברור ומחֻור להֶנדון – אין עליו להתמהמה עוד בסוֹיטווֹרק, כי-אם לעבֹר תכף דרך קֶנְטְ ולאחֹז את דרכו על-פני “גבעת הנזירים”. על דרכו יחפש ויחקֹר וידרֹש ביעָרות אשר יעבֹר. עתה נשובה אל המלך הקטן שנעלם.

בן-השחץ הגס, שמלצַר המלון אשר על-יד הגשר ראה ב“לכתו להספח” אל הצעיר והמלך, לא נספח עליהם, כי-אם הלך לא הרחק מאחריהם ושמר את צעדיהם. הוא לא דִבּר דָבר. זרועו השמאלית היתה מחֻבשה ועל עינו השמאלית נשא סחבה ירֻקה וגדולה; הוא צלע על ירכו מעט והשתמש במטה-אלון במקום משען. הצעיר הוביל את המלך בנתיבות עקלקלות דרך סוֹיטווֹרק, ועוד מעט והם הגיעו אל דרך-המלך אשר מעבר השני. אז הרעים המלך פנים והתרגז ואמר, כי פֹּה יעמֹד ולא יוסיף ללכת – כי על הֶנדון מוטל לבֹא אליו, ולא עליו לבֹא אל הֶנדון. הוא לא יכלכל חֻצפה כזו; הוא יעמֹד במקום, אשר הוא נמצא בו עתה. הצעיר אמר:

– האתה תתמהמה פֹּה, בעת אשר ידידך שוכב פצוע ביער שם? אם רצונך כך, יהא כך.

המלך שִׁנה את טעמו תכף. הוא קרא:

– פצוע? מי ערב את לבו לעשות זאת? אבל זהו ענין אחר; נהג ולך, נהג ולך! מהר, עלם! הנעלי-עופרת נעלת ברגליך? פצוע, האמנם? לוּ גם יהיה האיש אשר עשה זאת בן-דוכס, גם אז יתנחם על מעשהו זה?

הדרך אל היער היה רב עוד, אולם הם עברוהו בעת קצרה מאד. הצעיר הביט סביבותיו, עד אשר נגלה לעיניו ענף נעוץ באדמה וסמרטוט קטן קשור בו, ואז נהג והלך אל היער, בחפשו עוד ענפים כאלה. הוא מצא אותם מזמן לזמן, פה ושם; כנראה היו לו אלה לעינים, להַנחותו את הדרך אשר ילך בה. עוד מעט ומקום רחב ופתוח נגלה לפניהם, ובו היה תל-חֻרבּה של בית-אִכּר, ואצלו גֹרן רעועה ונוטה לנפל. כל סִמן של חיים לא היה מסביב. דומיה מָחלטה שׂררה שם. הצעיר נכנס אל הגֹרן, והמלך הלך בנפש תאֵבה בעקבותיו. והנה לא היה שם כל איש! המלך העיף עיניו בהשתוממות ובחשד על הצעיר ושאל:

– איהו?

צחוק-לעג נשמע במקום מענֶה. חמת המלך בערה בו כרגע; הוא חטף גזר-עץ והיה נכון להכות בו על ראש הצעיר, והנה הגיע לאזניו עוד הפעם צחוק-זדון. זה היה צחוק בן-השחץ הצולע על ירכו, שהלך בעקבותיהם לא הרחק מהם. המלך פנה ואמר בזעם:

– מי אתה? מה מעשיך פה?

– הרף מאִוַלתך, אמר האיש, ושובה למנוחתך. אנכי לא השכלתי להתחפש כל-כך, עד כי תעמיד פנים, כאילו אינך יכול להכיר את אביך.

– אתה אינך אבי, אינני מכיר בך. אנכי הנני המלך. אם אתה החבאת את עבדי, צא ומצא אותו בעדי, ואם לא, תשתה את קֻבעת כוס-היגון על המעשה אשר עשית.

יוחנן קנטי ענה בקול קשה ומדוד:

– ברור הדבר, כי הֻכּית בשגעון, ונפשי תמאן לענוש אותך; אולם אם תרעימני, אהיה מֻכרח לענשך. לַהגך לא יביא כל נזק פֹה, במקום שאין אֹזן קשבת לדברי אולתך, ובכל-זאת טוב יהיה, כי תרגיל את לשונך להזהר בדבריך, למען לא יביאו כל נזק, כשנחליף את מקום מגורנו. אנכי רצחתי איש ואי-אפשר לי להשאר בביתי – וגם אתה לא תוכל להשאר, כי יש לי צֹרך בעבודתך. שניתי את שמי – מפני טעמים מחֻכּמים; שמי מעתה הוא הוֹבְּס – יוחנן הוֹבְּס; שִׁמך אתה הוא יעקב – חקֹק את הדברים האלה בזכרונך. עתה דבּר. אַיה אמך? ואַיָן אחיותיך? הן לא באו אל המקום המיֻעד – היודע אתה, אנה הלכו?

המלך ענה בקול זועף:

– אל תטרידני בחידות האלה. אמי מתה; אחיותי הן בארמון.

הצעיר שעמד שם פרץ בצחוק-לעג, והמלך היה נכון להתנפל עליו, אולם קנטי – או הוֹבּס, כמו שנקרא עתה – עכב בידו ואמר:

– הֵרָגַע, הוּגוֹ, אל תַּרעם אותו. בינתו הסתתרה ודרכיך ירגיזוהו. שב לך, יעקב, ושוב למנוחתך; עוד מעט ואתן לך פת-לחם לאכֹל.

הוֹבּס והוּגוֹ התחילו משׂיחים ביניהם בקול נמוךְ, והמלך התרחק מחברתם, שהעירה בקרבו גֹעל-נפש, עד כמה שיכֹל. הוא הלך לו אל העֵבר השני של הגֹרן לקרן חשֵׁכה, ששם היתה קרקע הגֹרן מרֻבּצה בתבן, כשני טפחים לעֹמק. הוא שכב שם, כסה את גופו בתבן במקום שמיכות, ועוד מעט והוא היה שקוע כֻּלו במחשבותיו. הרבה דברים העציבו את רוחו, אולם כל הדברים הקטנים האלה נִדפו כעשן ונשכחו מפני הצער הגדול, שהצטער על מות אביו. שֵׁם הֶנְרִי השמיני הביא רעד בעצמותיהם של כל יושבי הארץ ושִׁוה לנגד דמיונם שֵׁד משחת, שנשמת-אפו אבדון ומידו כליון ומות; אולם אותו השׁם העיר בנפש הנער רגשות נעימים ושִׁוה לנגד דמיונו תמונה, שכֻּלה נֹעם וחִבּה עמֻקה; הוא העביר לפני זכרונו מערכת מקרים רבים בינו לבין אביו, שכֻּלם היו רצופים אהבה, והרהר בהם עת רבה, והדמעות שהתפרצו ועלו בהמון העידו, כי העצב שהעיק על לבו היה עצב אמתי והצער צער עמֹק; היום הלך והגיע אל קצו, ונפש הנער עיפה מרֹב יגון, עד אשר שקע מעט מעט בשֵׁנה של מנוחה ומרפא.

אחרי עת ארֻכּה – אי-אפשר היה לו לשער כמה אָרכה העת – התעוררו חושיו בו והיה חֶציו ישן וחֶציו ער. הוא שכב בעינים עצומות ומחשבה כהה רפרפה בנפשו: תמה היה, איה הוא עתה ומה קרה לפני זה. הוא שמע קול הֶמיה דקה, את דפיקות הגשם הזועפות על-פני הגג. רגש של עֹנג והרחבת-הדעת תקף אותו, אולם בעוד רגע נשתתק הרגש הזה פתאם, בהגיע לאזניו קול שאון כעין קרקורי עופות וצחוק פרוע וגס. השאון הזה העירהו והביא בו רגש של אי-נעימות. הוא הסיר את מכסה התבן מעל ראשו, להוָדע, מאין בא הקול המפריע הזה. והנה ראתה עינו תמונה מכֹערה ומנֻולה: אש גדולה בערה על הקרקע באמצע הגֹרן, בקצה השני; האש הבהירה והאדֻמה הזאת שפכה אור זוָעה ובלהות על-פני עדת בני-אדם משֻׁנים ומגֹאלים, חלאת תעלת-השופכין, עדת בני-שחץ, אנשים ונשים, מן המין היותר נבזה והיותר מלֻכלך, שקרא בספרים או שראה בדמיונו. בתוכם היו אנשים גדולים כבני-הענק, גסים וקשים, ועור-בשרם שזוף מלהט השמש, שערותיהם ארֻכּות, והם לבושים בלויי-סחבות משֻׁנים; בתוכם היו גם צעירים, בעלי קומה בינונית, פניהם מביעים שחצנות ואכזריות, וכן היו גם בגדיהם; היו שם קבצנים עִורים, בעינים טלואות או מחֻבּשות; בעלי-מום שונים עם רגלי-עץ וקַבַּיִם. היה שם רוכל, פרצוף של מנֻול ובן-בליעל, עם צרור מרכלתו; משחיז-סכינים, חרש-מתכת, וגלב-מנַתּח עם כל כלי אומנותם היו שם. בין הנשים היו נערות, שכמעט לא בגרו עוד, נערות בעצם בגרותן, ומכשפות זקנות, מקֻמטות ובלות; כלן היו צעקניות, בעלות מצח-נחושה, ופיהן מלא דברי בלע ונבול; כלן היו מזֹהמות ומלֻכלכות; היו שם שלשה ילדים בעלי פנים מְנֻוָּנִים; שם היה גם זוג של כלבים אכולי-רעב, וחבלים קשורים להם בצוארם, עבודתם היתה להיות מורי-דרך לעִורים.

הלילה הגיע. חֶבר האספסוף כִּלה זה עתה את משתהו, והִלוּלה שובבה ופרועה החלה. כד המשקה סבב והלך מפה לפה. אחר נשמע קול-צעקה מסביב:

– שיר! שירו לנו שיר! שיר העטלף והפִּסֵח!

עִוֵּר אחד קם ממושבו והתכונן לשיר. הוא השליך את הסחבות, שכסו את עיניו הבריאות והמיטיבות לראות, ואת השלט, שעליו היו כתובות סִבּוֹת כל פגעיו ותלאותיו. הפִּסח השליך מעליו את משׂא רגל-העץ שלו והתיצב, על רגלים בריאות וחזקות, ליד רעהו הנבל; ואז שרו בקול-צוחה שיר פרא ופרוע, וכל הקהל מִלא אחריהם, בסוף כל חרוז, במקהלה הומיה ורועשת. כשהגיעו אל החרוז האחרון, הגיעה ההתלהבות מתוך שכרות למרום קִצהּ, וכל אחד נִלוה אל המקהלה ושר לו את כל השיר כֻּלו מתחלתו, ודבר זה הביא שאון-נבלים נורא ואיֹם, עד כי נעו קרשי הבנין.

אחרי זה התחילו משׂוחחים ביניהם: לא בשפת-הקונדסים המיֻחדה לגנבים ושודדים, הלא היא שפת השיר, ששרו זה עתה, כי לשפה זו היו נזקקים רק בשעה שהיו חושדים, כי אֹזן זר תקשיב לשיחתם. מתֹּכן השיחה יצא, כי “יוחנן הוֹבּס” לא היה אחד מן ה“חניכים” החדשים, כי-אם קבל את חנוכו בכנופיה זו עוד בימים עברו. הם שאלו לדברי ימיו האחרונים. ובאמרו כי “במקרה” הרג איש, הביעה הכנופיה שביעת-רצון במדה מרֻבּה; ובהוסיפו, כי האיש הנרצח היה כהן, נשמעו מסביב תשואות ומחיאות-כפים, וגם היה נאלץ לשתות עם כל אחד מהם. מכריו הישָׁנים קבלו את פניו בשמחה, והחדשים חשבו להם לכבוד לתקֹע יד לו. הם שאלו אותו, מדוע “בושש לבוא חדשים רבים כל-כך”. הוא ענה:

– לונדון טובה יותר מערי-השדה ובטוחה יותר בימים האלה, כי החֻקים הם מעיקים כל-כך, ומוציאים הם את החֻקים אל הפֹּעל בזריזות ובחֹזק-יד. לולא המקרה הזה, כי אז נשארתי שם. אנכי נתתי את דעתי להִשאר שם, ולא להשליך את נפשי מנגד ולנוע אל ערי-השדה – אולם המקרה הפר את מחשבתי.

הוא שאל למספר בני הכנופיה עתה, וראש הכנופיה ענה:

– חמשה ועשרים גנבים ושודדים, קבצנים ופושטי-יד, ארחי ופרחי, נבלים ובני-בליעל, קשים ומרי-נפש. במספר הזה נכללו גם הנערות והנשים והילדים. רֻבּם נמצאים כאן, ויתרם נודדים מזרחה לאֹרך משכנות החֹרף. אנחנו נצא בעקבותיהם כעלות השחר.

– אינני רואה את וֶן בתוך הכנופיה אשר סביבותי. איה הנהו עתה?

– נער מסכן, מאכלו גפרית ושרפה עתה, מאכל חם מדַי לחֵך טועם עָדִין ורך. הוא נהרג בקטטה, באמצע הקיץ.

– צר לי מאד לשמֹע דבר זה. וֶן היה אדם בעל-יכֹלת ואמיץ-לב.

– אכן, כך היה, באמת. בֶּס השחורה, הנערה שלו, הנהּ עדַין בתוכנו. אולם איננה פה עתה, כי גם היא נדדה מזרחה; ריבה נאה, מתנהגת כשורה ודרכיה ישרים. איש לא ראה אותה שִׁכּוֹרה יותר מארבעה ימים במשך שבעת ימי השבוע.

– היא היתה תמיד זהירה במעשיה – אנכי זוכר אל-נכון – נערה טובה וראויה לכל התהלות. אמה היתה חפשיה במעשיה יותר ממנה ובלתי דַיקנית כל-כך; היא היתה מכשפה מרדנית ומנֻולת, אולם חֻננה בשׂכל בלתי-שכיח.

– על-ידי שִׂכלה זה אָבדה לנו. בגֹדל כשרונה בחכמת-היד ובעוננות יָצא לה שֵׁם מכשפה מסביב. על-פי החֹק צלו אותה באש לאט-לאט. באמת העיר הדבר הזה את רגשותי היותר עדינים, בראותי אבירת-לב זו מקבלת את גורלה ברוח נכונה – היא קללה וחרפה וגדפה את ההמון, שלטש את עיניו ופער את פיו להביט אליה, בעת אשר התרוממה הלהבה ולחכה את פניה ואחזה בעצמותיה הדקות והלכה והתפשטה בשאון מסביב לראשה השׂב – האמנם אמרתי, כי קללה אותם? היא קללה אותם! הוי, ולוּ גם אלף שנים תחיו, גם אז לא תזכו לשמֹע קללות נפלאות כאלה, שנאמרו בכשרון כזה! אהה, חכמתה מתה עמה. עוד נשארו חִקויים חלשים וגרועים, אולם לקללות ולחרופים וגדופים אמִתּיים לא יגיעו.

ראש-הכנופיה נאנח; כל השומעים נאנחו מתוך רגש של השתתפות; רוח כל בני החבורה בכללה היתה מדֻכּאה לרגע, כי גם בלב נדחים ונקשים כאלה פועם עוד רגש חי, גם הם מֻכשרים להרגיש – אם גם רגש חולף בִּן-רגע – באבדה שאבדה להם ולהרגיש רגש של צער, לפעמים רחוקות, כמובן, ובמצבים מיֻחדים הנאותים לזה – כמו, למשל, במקרה כזה, כשהגאוניות והקולטורה תֹאבדנה מן הארץ ואין להן יורש או גואל. אולם שתיה אחת הגונה השיבה את רוחם של “המתאבלים”.

– האם סבלו עוד אחרים בתגרת יַד גורלם? – שאל הוֹבּס.

– קצתם – כן. ביחוד אלה החדשים מקרוב באו – כמו אכרים עניים, שנשארו במחסור וברעב ובלי כל מקור-מחיה בתבל, יען כי לקחו מהם את אחֻזותיהם לעשות מהן גדרות-צאן. הם חזרו על הפתחים, ובגלל זה קשרו אותם מאחורי העגלה ודשו את בשרם בשוטים, כשהם ערֻמים ממתניהם ולמעלה, עד כי דם נזל מהם; אז שמו אותם בסַד והמטירו עליהם אבנים; שוב חזרו על הפתחים, ושוב ספגו מלקות וכרתו להם אֹזן אחת; חזרו על הפתחים בפעם השלישית – שֵׁדים מסכנים, מה יכלו לעשות אחרת? – וכתבו כתֹבת-קעקע בלֶחיָם בברזל לוהט ואדֹם, ואחר-כן מכרו אותם לעבדים; הם ברחו ונמלטו, אולם דלקו אחריהם ותפשום ותלום על עץ. זהו ספור קצר, שאפשר לספר אותו בקצרה. אחרים מן הכנופיה שלנו לא סבלו כל-כך הרבה בתגרת יד גורלם. יוֹקל, בּוֹרנס והוֹדְגְ' – הראו-נא את הקִשוטים, שקשטו אתכם בהם!

השלשה קמו ופשטו את סמרטוטיהם וגִלו את גבם, שהיו עליהם סמני שתי-וערב של חבלים, עקבות השוט, שהצליף על גבם; אחד הרים את שערותיו והראה את המקום, ששם היתה אֹזן שמאלית בימים עברו; השני הראה כתב-קעקע על שכמו – האות V – ואֹזן קצוצה; השלישי אמר:

– אנכי הנני יוקל, לפנים אכר, שההצלחה היתה משׂחקת לי, בעל אשה אוהבת וילדים קטנים – עתה נשתנה מעמדי ונשתנתה מלאכתי; האשה והילדים אינם עוד; אפשר, כי הם עתה בגן-עדן, ואפשר, כי הם ב… במקום השני – אולם, מהֻלל שם ה' הטוב, הם אינם עוד באנגליה! אמי הזקנה והטובה, החַפה מכל פשע, יגעה למצֹא מחיתה, בכַלכלה את החולים על ערש-דוי; חולה אחד מת, הרופאים לא ידעו את סבת מותו, ולכן שרפו את אמי כמכשפה, לעיני ילָדי, שהילילו וזעקו. אלה חֻקיך, אנגליה! שאו כלכם את כוסותיכם! הבה, שאו כלכם יחד, ובתרועת-שמחה! שְׁתו לכבוד חֻקי אנגליה, חֻקים של חמלה ורחמים, שגאלו אותה מן הגיהִנום האנגלי! תודה לכם, חברים, תודה לכל אחד בפרטות. אנכי חזרתי על הפתחים – אנכי ואשתי – את ילדינו הרעבים נשאנו על שכמֵנו – אולם עון פלילי הוא בארץ אנגליה להיות רעֵב – ולכן הפשיטו אותנו והִלקו אותנו בשלש עירות. שתו כלכם עוד הפעם לכבוד חֻקי אנגליה הצדיקים! כי הרצועה שתתה לרוָיה מדם מִריָם שלי והגאולה הברוכה מִהרה לבוא. היא שוכבת שם ב“שׂדֵה-יוצרי-חרס”, בטוחה ושאננה מכל רעה. והילדים – אכן, בעת אשר החֻקים רדפונו על צוארנו מעיר לעיר, גָועו ברעב, שתו, בחורים – רק נטף אחד – נטף אחד לכבוד הילדים המסכנים, הם לא עשו כל רעה לאיש מיום היוֹתם. שוב חזרתי על הפתחים – חזרתי על פרוסת-לחם יבֵשה ומצאתי את הסד וגם אזני אבדה לי – ראו-נא, הנה פה נשאר עוד הקטע, זֵכר לאֹזן; שוב חזרתי על הפתחים והנה לכם הקטע של אזני השניה, להיות לי למזכיר עון. ובכל-זאת חזרתי שוב על הפתחים, ונמכרתי לעבד – הנה פה על לֶחיי, תחת הכתם הזה, אם ארחץ אותו, תראו את האות האדֻמה S בכתֹבת-קעקע עשויה בברזל, שנשארה שם! עבד! המבינים אתם את פֵּרושה של המלה הזאת? עבד אנגלי! זהו האיש העומד עתה לפניכם! אנכי נמלטתי מאת אדוני, ואם יתפסוני – קללת-אלהים הכבדה תחול על חֻקי הארץ, שעל פיהם יֵעָשׂה המעשה הזה! תלֹה יתלו אותי!

קול מצלצל התגלגל ונִסר באויר, המלא אדי-ערפל:

– לא יתלו אותך! ועוד ביום הזה יבֹא הקץ לחֹק הזה!

כֻּלם הפנו את פניהם וראו את תמונתו המוזרה של המלך הקטן כשהוא ממהר וקרב אליהם. כשנכנס לחוג-האור ותמונתו נגלתה כֻלה לפניהם, פרץ מבול של חקירות ודרישות מסביב:

– מי הוא זה? מה הוא זה? מי אתה, פעוט?

הנער עמד לו במנוחה ובבטחון בין המון העינים המשתאות והשואלות האלה. הוא ענה בחשיבות ובהדר, כראוי למלך:

– אנכי אֶדְוַרד מלך אנגליה.

צחוק פרוע פרץ מסביב, קצת מתוך לעג וזדון-לב וקצת מתוך עֹנג על החדוד המצֻין והיפה הזה. הצחוק הזה עקץ את המלך עד להכאיב. הוא אמר בקול חד ונמרץ:

– הוי, תרבות נודדים וקבצנים ללא נִמוס ודרך-ארץ. הזאת תודתכם על החסד אשר הבטחתי לעשות עמכם כיַד המלך?

הוא הוסיף לדבּר בקול מלא חמה ובתנועות מלאות רֹגז, אולם דבריו אבדו בסופת-הצחוק שהתחוללה ובהמון קריאות של לעג. “יוחנן הוֹבּס” נִסה פעמים אחדות להשמיע את קולו מעל כל השאון והרעש, סוף-סוף הצליח – הוא אמר:

– חברַי, הוא בני, חולם חלומות, שוטה ומֻכּה-שגעון – אל תתנו לב אליו – הוא מדמה בלבו, כי הוא המלך.

– אנכי הנני המלך, – אמר אדוַרד, בפנותו אליו, – ואתה תמצא, כי נכונים דברי במחיר נפשך, כשתגיע השעה. אתה הודית בעוֹן-רצח – אתה תִתָּלה על העץ בשביל זה.

– האם אתה תבגֹד בי ותגלה את עוני? – אתה? עוד מעט כאשר תנחת ידי עליך –

– אל-נא! – אמר ראֹש-הכנופיה החזק והגס, ועמד ביניהם ברגע הנכון והציל את המלך. הוא גם קִיֵּם את חפצו בכל תֹּקף, בהפילו את “הוֹבּס” ארצה במהלומת-ידו. – האם אינך ירא לא את המלך ולא את ראש-הכנופיה? אם תעֵז לפגֹע בכבודי עוד הפעם, תלֹה אתלה אותך אני בעצם ידי. אחר-כך אמר אל הוד-מלכותו: – אין עליך לאַיּם על חבריך ולהפחיד אותם, הנער; וגם עליך לשמֹר את לשונך מדבּר עליהם רעות בכל מקום שהוא. היֵה מלך, אם מצא הדבר חן בעיני הרוח הרעה המבַעתת אותך, אולם אל-נא תביא כל רעה בזה. השלך את תֹאר-הכבוד הזה, שעטרת את עצמך בו, כי זהו בגד ומעל; אנחנו אנשים חוטאים, והפרנו חֹק בדברים אחדים קטני-ערך, אולם אין איש בתוכנו אשר ישחית את דרכו לבגֹד במלכּו; לבנו מלא אהבה ואֵמון למלך. התבונן וראה, כי דבּרתי נכונה. הבה – כלכם יחד: – יחי אֶדְוַרד, מלך אנגליה, לאֹרך ימים!

– יחי אֶדורד, מלך אנגליה, לאֹרך ימים!

החבורה רבת-הגוָנים נענתה לכרוז בקול-רעש גדול, אדיר וחזק כל-כך, עד כי רָעד כל הבנין המשֻׁנה. פני המלך הקטן אוֹרו רגע מעֹנג, הוא הרכין את ראשו מעט ואמר בתמימות ובכֹבד-ראש:

– תודה לכם, בני עמי הטוב.

המענֶה הזה, שבא בהֶסח-הדעת, הביא את כל הכנופיה לידי בולמוס של צחק והוללות. כששַׁך הסער מעט, אמר ראש-הכנופיה בקול נמרץ, שנשמע מתוכו גם טוּב-לב:

– הסר את הדבר הזה מלבך, הנער, כי לא מחכמה הוא זה, וגם לא יביא כל טובה. לֵך אחרי דמיונך, אם מֻכרח אתה, אולם בחר לך בתֹאר אחר.

חרש-הנחֹשת צעק בכל כֹּחו:

– פוּ-פוּ הראשון, מלך השוטים והמשֻׁגעים!

– התֹּאר הזה נתקבל על הלבבות תכף, כל אחד הביע את הסכמתו במלֹא-גרונו. קול שאגה נוראה ואדירה בָקעה ועלתה:

– יחי פוּ-פוּ הראשון, מלך השוטים והמשֻגעים, לאֹרך ימים!

ואחרי הקריאה הזאת נשמעו יללות עופות שונים וחתולים וקול תרועת-צחוק:

– הוציאו אותו הֵנה ושימו כתר-מלכות בראשו!

– הלבישו אותו לבוש-מלכות!

– תנו לו את שרביט-הזהב!

– הושיבו אותו על כסא-המלוכה!

צעקות כאלה וכאלה התפרצו מפיות כלם בבת-אחת; ובטרם יכֹל הקרבן העלוב והקטן לשאֹף רוח, שָׂמו כתר-מלכות בראשו, קערת-פחים; הלבישו אותו לבוש-מלכות, שׂמיכה קרועה ובלויה; הושיבו אותו על כסא-המלוכה, חבית גדולה; נתנו לו את שרביט-הזהב, את מוט-הברזל אשר לחרש-הנחֹשת. ואז כרעו כלם על ברכיהם סביבותיו והרימו קול יללה מדֻמה במקהלה, ותחנות ובקשות מדֻמות, וכלם נִגבו את עיניהם בשרווּליהם ובסִנוריהם הקרועים והמלֻכלכים:

– הטה-נא חסדך אלינו, אהה, מלכנו הנחמד!

– אל-נא תרמֹס ברגליך אותנו, התולעים, המתפללים ומתחננים לפניך, מלכנו הנהדר והרם!

– שמחֵנו והָחֵם אותנו בקוי-אור פניך, שמשֵׁנו הזורח!

– קַדש את האדמה במגע רגליך, למען נלַחך את העפר וקָדַשנו גם אנו!

– הואל-נא בטובך ובחסדך הגדול לירוק בפנינו, אדוננו, למען נספר באזני בנינו ובני-בנינו את גֹדל טובך וענותנותיך, והתגאו בזה והיו מאֻשרים לנצח!

אולם חרש-הנחֹשת, הלץ הגדול, הגדיל והצליח יותר מכלם באותו הערב ולוֹ היה כל הכבוד והיקר. הוא כרע על ברכיו והתחפשׂ, כאלו הוא נושק את רגלו של המלך. המלך בעט בו ודחף אותו מפניו בקצף גדול. הוא התהלך אז ובקש סמרטוט לחתֹּל אותו המקום, שנגעה בו רגלו של המלך, באמרו, כי עליו לשמֹר על המקום הזה, לבל יגע בו האויר הטמא לחלל אותו, וכי הוא יתעשר עֹשר גדול, בלכתו על ראשי דרכים ובהציגו את המקום ההוא לרַאוה במחיר מאה שילינג בעד מבט אחד. הוא התלוצץ ובדח את דעת כלם “עד להשחית”, והיה לסמל הקנאה בעיני כל האספסוף הנבזה, שהתפלאו עליו ועל דברי חכמתו הַפלא וָפֶלא.

דמעות מתוך עלבון וקצף עלו בעיני המלך הקטן; הוא חשב בלבו: לוּ גם עשיתי להם את העָול היותר גדול, גם אז אי-אפשר היה להם להתאכזר אלי במדה גדולה מזו – וסוף-סוף, הלא היה עם לבבי לעשות עמהם חסד – וזהו הגמול אשר הם משלמים לי!

 

פרק יח: בֶּן-הַמֶּלֶךְ בְּתוֹךְ הַקַּבְּצָנִים הַנּוֹדְדִים    🔗

חבורת הנודדים יצאה לדרכה כעלות השחר והלכה קדימה למסעיה. השמים ממעל היו קודרים וכבדים, הארץ מתחת היתה כֻלה טיט ורפש, וקרירות-חֹרף מִלאה את האויר מסביב. כל שִׂמחה נאספה מן החבורה; קצתם היו זועפים ודוממים, קצתם נרגזים ומלאים ריב ומרי, אף איש מהם לא היתה דעתו נוחה עליו, כֻלם היו צמאים.

ראש-הכנופיה מסר את “יעקב” להשגחתו של הוּגוֹ, וגם שִׁנן לו בקצרה, איך להתנהג עמו. הוא צוה על יוחנן קנטי להתרחק ממנו ולעזֹב אותו לנפשו; הוא גם הזהיר בהוּגוֹ, כי לא יתנהג עם הנער בגסות וקשי-לב יותר מדי.

אחרי זמן-מה הוטב מזג-האויר והעננים נסתלקו וגבהו מעט. בני הכנופיה חדלו לרעֹד מקֹר והרוח הרעה סרה מעליהם לאט-לאט. מצב רוחם היה הולך וצוהל, עד כי התחילו להקניט איש את רעהו וגם לפגֹע בעוברי-דרך ולהעליב אותם. זה היה אות, כי עוד הפעפ נֵעוֹרו להתענג על החיים ושׂשׂונם. נכּר היה, כי כל אלה הבריונים למיניהם הפילו את פחדם ומוראם על הכל, כי כל איש פִּנה להם את הדרך, וגם קִבֵּל את דברי הקנטור והעלבון שלהם בשפל-רוח, מבלי נַסות להשיב דבר. הם חטפו גזרי-בד מן המשוּכות, פה ושם, לעיני בעליהם, והללו לא מחו בהם, וגם נראו, כאלו הם שמחים בחלקם, שלא לקחו אלה עמהם גם את המשׂוּכות.

עוד מעט והם התפרצו אל תוך בית-אכר קטן ועשו שם כאדם העושה בתוך שלו, כשהאכר הרועד מפחד ובני-ביתו מוציאים מן המזנון כל הנמצא שם, להכין ארוחת-הבֹּקר בעדם. הם דגדגו את בעלת-הבית ואת בנותיה תחת סנטריהן, כשהללו מושיטות להם את אכלם, וגם התלוצצו בהן בדברי-לצָנות גסים וכִנו אותן בכִנויי-חרפה וצהלו בצחוק כסוסים לעֻמתן. הם זרקו עצמות וירקות על האכר ובניו, והתענגו לראות, כיצד הללו טרודים להשמט מהן, והריעו תרועה גדולה, כשאחד מהם קלע אל המטרה. הם סימו בזה, שמשחו בחמאה את ראש אחת מבנות האכר, שלא חפצה לקבל באהבה, כשהללו נִסו להגיס את לבם בה. כשעזבו את המקום, אִימו על בעלת-הבית, כי ישובו וישרפו את הבית על כל המשפחה, אם יגיע לאֹזן הממשלה שמץ-דבר ממעשיהם.

בצהרים אחרי הליכה ארֻכּה ומיגעת, עמדה הכנופיה להִנָפש מאחורי משׂוּכה אחת בסביבות כפר גדול. שעה אחת נִתּנה להם למנוחה, ואחר-כך נתפרדה החבילה להכנס אל הכפר דרך מבואות שונים לעסֹק במלאכותיהם השונות. את “יעקב” שלחו עם הוּגוֹ. הם התהלכו כה וכה זמן-מה, כשהוגו מחכה לשעת-הכֹּשר, שתביא לו איזה עסק טוב, אולם מאומה לא עלה בידו – לכן אמר לסוף:

– אינני מוצא כל דבר לגנֹב; מקום דל. ולכן עלינו לפשוט יד לקבל נדבות.

– עלינו, באמת! אתה עסֹק באֻמנותך זו – היא נאה לך. אולם אנכי לא אפשוט יד.

– אתה לא תפשוט יד! – קרא הוגו והביט משתאה אל המלך. – בבקשה ממך, מאימתי היית לבעל-תשובה?

– מה כַונתך בזה?

– כַונתי? האם לא פשטת יד בחוצות לונדון כל ימי חייך?

– אנכי? הדיוט וחסר-דעה!

– חדל לך מדברי-חלקות אלה – והיה כבודך במקומו מֻנח. אביך אומר, כי כל ימי חייךָ היית פושט יד. אפשר, כי שִׁקר. יוכל היות, כי אתה גם תעֵז לאמֹר, כי הוא שִׁקר, – לגלג עליו הוגו.

– האם אתה קורא לו אבי? כן, הוא שקר.

– הבה, אל-נא תרבה להתהולל בשגעונך, חברִי; השתשמש בשגעונך לשעשועיך, אבל לא לפצעך ולחַבּורתך. אם אספר לו את הדבר הזה, ידוש את בשרך כראוי לך.

– אין לך להטריח את עצמך. אנכי אספר לו.

– עֹז-רוחך מוצא חן בעיני, באמת ובתמים; אולם הכֹּח השופט שלך איננו מפליא אותי ביותר. יש רִסוק-עצמות ומכות-רצח למַדי בעולם הזה, ואין לשום איש לטרֹח טרחה יתרה ולהזמינם לבוא. אבל נשים קץ לכל הדברים האלה; אנכי מאמין לאביך. אין כל ספק בעיני, כי הוא יכול לשַׁקר; אין שום ספק, כי שַׁקר ישַׁקר, כשיגיע לידו, כי גם הטובים שֶׁבָּנו יעשו זאת; אולם אין כל טעם ונמוק לשקר הזה. איש חכם לא יבזבז דבר מועיל ונחוץ כדבר-שקר לבטלה. אולם לכה ונלכה; מכיון שעלה על רוחך למשוך את ידך מן הקבצנות, במה נעסֹק? בגזלת בתי-כירים?

המלך אמר בקֹצר-רוח:

– כלה את דברי-אִוֵּלתך אלה – הנך מיַגע אותי!

הוגו ענה, מלא חמה:

– הבה, שמע-נא, חברי; אתה לא תפשוט יד, אתה לא תשלח ידך בגזלה; יהא כך. אולם אנכי אֹמַר לך את אשר תעשה גם עָשׂה. אתה תהיה ה“מוֹקֵש” כשאפשוט אנכי יד. ועתה סרב, אם יש די-אֹמץ בלבך לסרב!

המלך חפץ לענות לו דבר בשאט-נפש, אולם הוגו הפסיק אותו ואמר:

– יד לפה! הנה בא כאן איש אחד בעל פנים מסבירות. עתה, אפֹּל אנכי ארצה, כאלו אחזני השבץ. כשהזר ימהר אלי, הרם אתה קול-יללה, כרע על ברכיך והעמד פנים כבוכה, והוסף וצעק צעקה גדולה ומרה כל-כך, כאלו שָׂמו כל שֵׁדי התלאות והמצוקות את משכנם בבטנך, ואמֹר: – אהה, אדוני, זהו אחי המסכן והנענה, ואין לנו כל רֵע ועמית; בשם ה', הבט-נא בעיניך המלאות רחמים מבט-חמלה אחד אל אֻמלל מסכן, חולה ונעזב; אֱצֹל אגורה קטנה אחת מכל עשרך לבן-אדם, שיִסר אותו אלהים והנהו גוֵֹעַ ואובד! – תן אל לבך לדברי, יַלל בלי-הרף, ואל תחדל מיַּלל, עד אשר ננצל את אגורתו, ואם לא – תנָחם באחריתך.

ותכף התחיל הוגו להאנק, לגנֹח וללטֹש את עיניו, כאלו יָצאו מחוריהן, ולנוע ולהתנודד; וכאשר קרב אליהם הזר, השתטח ארצה לפניו, והתחיל צוֹוֵח, מתפתל ומפרכס, וגם התגולל ברפש, בענויי-גסיסה מדֻמים.

– אהה, אויה! – קרא הזר טוב-הלב, אהה, נפש מסכנה, נפש מסכנה, כמה הוא סובל! הנה – אעזֹר לך לקום.

– אהה, אדון נעלה, חדל לך, וה' יאהב אותך בעד רוחך הנעלה והנדיבה – אבל אנכי סובל מכאובים אכזרים ונוראים, כשנוגעים בי בשעה שהשבץ אוחז אותי. אחי העומד שם יגיד לך את ענוּתי ויסורי, כשיאחזני השבץ הזה. אגוֹרה, אדוני היקר, אגורה, לקנות מעט אֹכל; ואחר – עזבני-נא לצערי וליגוני.

– אגורה! שלש אגורות תהיינה לך, יצור אֻמלל – והוא משמש בכיסו במהִירות עצבנית והוציא את האגורות. – הנה, עלם מסכן, קח אותן. בכל לבי הנני נותנן לך. עתה, בוא הֵנה, נערי, ועזֹר לי לשאת את אחיך המנֻגע אל הבית ההוא, אשר –

– אנכי אינני אחיו, – הפסיק המלך את דבריו.

– מה! אינך אחיו?

– אהה, שמעו-נא אליו! – נאנק הוגו, כשהוא חורק את שִׁניו בסתר. – הוא מכחש באחיו מלֵדה ומבטן – בעת שאחיו עומד על עֶברי פי קבר!

– נער, הנך באמת קשֵׁה-לב, אם זהו אחיך. בּוש והִכָּלם! – כמעט שאין בו כֹח גם להניע יד או רגל. אם איננו אחיך, מי הוא אפוא?

– קבצן ושודד! הוא לקח את כספך וגם נִצל את כיסך. אם יש בלבך לרפא אותו בדרך נס, נטֵה את מטך והורד אותו על שכמו ובטח בהשגחה העליונה, כי תסַיע לך.

אולם הוגו לא חִכה לנֵס. כרגע קם ונעלם כרוח עובר, כשהאיש הנדיב רודף אחריו וקורא בקול גדול לעזרה. לב המלך רחש תודה עמֻקה לאלהי השמים על גאולתו ופדות-נפשו, ותכף נָס לו אל העֵבר השני, ולא חדל לרוץ בחפזון גדול, עד אשר היה בטוח מפחד רעה. הוא התחיל מהַלך בדרך הראשונה, שנזדמנה לו, ועוד מעט והכפר היה הרחק מאחריו. הוא נחפז בלכתו וצעד בזריזות היותר גדולה, והוסיף ללכת כך משך שעות אחדות, בהביטו לרגעים מאחריו בלב נרגז, מיראה פן ירדפו אחריו; אולם פחדו סר ממנו לאחרונה, ובמקומו הרגיש רגש נעים, כי עתה הנהו בטוח מכל רע. עתה חש, כי הוא רעֵב, וגם עיֵּף מאד. הוא התעכב לפני בית אכר; אבל בחפצו לדבר את דבריו אליהם, הפסיקוהו וגרשוהו בחרפה. בגדיו ענו בו והיו בעוכריו.

הוא הוסיף לנוד, פצוע ומלא-חמה, וכבר החליט בלבו, כי לא יַרשה עוד לכל איש להתנהג עמו בדרך זו. אולם הרעב מכניע את הגאון ומושל בו; ולכן, כשהגיע הערב, נסה עוד הפעם להכנס אל בית אכר אחר; אבל שם עוד הרֵעו לעשות מן הראשון; כי העליבו אותו בשמות של גנאי וגם אִימו עליו, כי יאסרו אותו בתור נע-ונד, אם לא יסור משם תכף.

הלילה הגיע. מזג האויר היה קריר מאד, והשמים היו מעֻננים; אולם המלך פצוע-הרגלים התיגע עדַין בהליכתו. הוא נאלץ ללכת בלי-הרף, כי בכל פעם שישב לנוח, חדר הקֹר אל עצמותיו. כל מה שראה וחש בשעה זו, שהיה מהלך דרך האפלה החגיגית והריקניות הכבירה שבלילה, היו זר וחדש לו. מזמן לזמן שמע קולות מתקרבים והולכים, עוברים ונעלמים בעֹמק הדומיה; מן העצמים, שמהם התמלטו הקולות האלה. לא ראה אלא כתם כֵּהֶה וחולף, ולכן היה לכל זה בעיניו מעין מראה בלהות ומסתורין, שהרעיד את כל יצוריו. לפעמים ראה אור נוצץ – הרחק הרחק ממנו, נדמה לו תמיד – כמעט באיזה עולם אחר; אם שמע את קשקוש זוג הצאן, אז היה קול הקשקוש בלתי-ברור, רפה ורחוק. קולות עמומים של געִית העדרים רחפו אליו על כנפי רוחות הלילה ושבו ונעלמו לאט-לאט בצלילים עגומים ונכֵאים; לפרקים נשמעה יללת כלב מלאה תלונה דרך מרחבים גדולים של שדות ויערים בלתי-נראים; כל הצלילים היו רחוקים, רחוקים; הם הביאו את המלך הקטן לידי הרגשה, כי כל החיים והמעשים הם מרֻחקים, מרֻחקים ממנו, וכי הוא נצב בודד וערירי בתוך לב ישימון גדול בלי חֹק וגבול.

הוא הלך, ורגליו כשלו בהליכתו, דרך כל הקסם המעציב והנורא אשר במאורעות החדשים האלה, ולרגעים תקף אותו פחד פתאם על-ידי האִוְשָׁה הרכּה של העלים היבשים אשר ממעל לראשו, כי אִושה זו צללה באזניו כלחש בני-אדם. פתאם ראה אור כתֹם של פַּנַּס-פַּחִים והוא לא רחוק ממנו. הוא נסוג אחור אל תוך הצללים וחִכּה. הפַּנס עמד אצל דלת גֹרן פתוחה. המלך חכה זמן-מה – אין קול ואין קשׁב, ואין כל תנועה. הוא הרגיש קֹר גדול כל-כך, בעמדו כֹה דומם, והגֹרן נראתה לו כל-כך מסבירה פנים לו ומזמינה אותו להכנס, עד אשר גמר סוף-סוף ללכת שמה, למרות כל הסכנות הצפויות לו. הוא התחיל ללכת חרש חרש, ובחפזון גדול, ובאותו הרגע שעבר את המפתן שמע קולות מאחריו. הוא קפץ וגחן מאחורי חבית, שעמדה בתוך הגֹרן, והסתתר שם. שני פועלים אכרים נכנסו, והפנס בידם, והתחילו עוסקים בעבודתם, כשהם משוחחים בשעת העבודה. ובעוד הם מתהלכים הֵנה והֵנה והפַּנס בידם, השתמש המלך במאור עיניו על צד היותר טוב ומצא לו מקום נאות ומרֻוח בקצה הגֹרן, וחשב לגַשש דרכו ולמצֹא את המקום הזה, כאשר אך ישָאר לבדו. הוא גם התבונן אל המקום, ששם היו מֻנחים בערֵמה מכסות-סוסים, באמצע הדרך המובילה אל אותו הקצה. ובלבו היה “לקחת מס” מערֵמה זו לצרכי “כתר-מלכות-אנגליה” ללילה אחד.

בעוד זמן קצר כִּלו האנשים את מלאכתם והלכו להם. הם סגרו את הדלת מאחריהם, ולקחו עמהם את הפַּנס. המלך הרועד נגש תכף לקחת את מכסות-הסוסים במהירות האפשרית בחשכה ההיא; הוא כִּנֵּס אותם בצרור אחד וגשש דרכו אל קרן-זוית שלו. משני מִכסות עשה מִטה, ובשנַים הנותרים כִּסה את גווֹ. הוא היה עתה מלך שׂמֵח בחלקו, אם גם השׂמיכות היו ישָׁנות ודקות ולא חִממו אותו למדי; מלבד זה נדף מהם ריח של סוסים חריף ועוקץ עד להחניק.

אף-על-פי שהמלך היה רעֵב ורועד מקֹר, הנה היה גם עיף ויגע כל-כך ואחוז-שֵׁנה, עד כי גברה יד ההשפעות האחרונות האלה על הראשונות, ותכף תקפה אותו תנומה, ועוד מעט והוא היה במצב של נָם ולא נָם. ואז, ברגע אשר היה נכון לשקֹע כֻּלו בתרדמה עמֻקה, הרגיש בהרגשה ברורה, כי איזה דבר נוגע בו! כרגע נעור כֻּלו משנתו, ובכבדות גדולה שאף רוח. רגש של זועה קרה מן המגע המִסתּורי הזה בחשכה תקפהו ולבו היה לאבן. הוא שכב בלי-נוע והקשיב, וכמעט שלא שאף רוח. אולם כל דבר לא נע, ואין קול ואין קשב מסביב. הוא הוסיף להקשיב, לצַפּות במשך עת, שנראתה לו ארֻכּה ביותר, אבל כל דבר לא נע, ואין קול ואין קשב מסביב. הוא שקע עוד הפעם בתנומה, סוף-סוף; והנה הרגיש עוד הפעם את המגע המִסתּורי ההוא! זה היה דבר רטֹב וטָרי. זו היתה הרגשתו למַגע הקל, שנגע בו הדבר הדומם והנסתר ההוא; בלהות-מות אחזוהו. מה יעשה? שאלה זו התיצבה לפניו; אולם הוא לא מצא מענֶה לה. היעזֹב את משכנות-מבטחים אלה וינוס על נפשׁו מן הבלהות לאין-חקר אשר סביבותיו? אבל אנה ינוּס? הוא לא יכֹל לצאת מן הגֹרן; והרעיון, כי עליו יהיה להתנודד ממקום למקום ולנוע בתוך החשכה, סגוּר בתוך תחום ארבעת הכתלים וצלם-הבלהות מתהלך אחריו, ונוגע לרגעים בלֶחיו או בכתֵפו באותו המגע הקל והמעורר זועה, היה קשה מנשׂא. אבל, הישאר על מקומו ויתענה תחת יד המות החי הזה כל הלילה? האם זה טוב יותר? לא. ואם כן אפוא, מה עליו לעשות? הנה, רק דרך אחת נשארה לפניו; הוא ידע זאת אל-נכון – עליו לשלֹח את ידו ולמצֹא את הדבר ההוא!

אמנם, נקל היה לו לחשוב כך; אבל קשה היה לו להתחזק ולנסות את הדבר. שלש פעמים שלח את ידו לפניו בתוך האפלה, בעֹז לב, ומהר להשיב אותה אליו תכף, כשהוא שואף רוח בכבדות – לא יען כי כבר נגע באיזה דבר, כי-אם באשר היה בטוח, כי עוד מעט וזה יִגַּע בו! אולם בפעם הרביעית הרחיק מעט לגשש לפניו, והנה מששה ידו משוש קל איזה דבר רך וחם. לבו היה לאבן מגֹדל הפחד – במצב רוחו לא יכֹל לחשוב אחרת, מלבד כי הדבר הוא פגר מת, שזה עתה פרחה נשׁמתו ועדַין לא נִטל חֻמו ממנו. הוא חשב, כי טוב לו למות מאשר לנגֹע בו עוד הפעם. אולם הוא חשב את המחשבה הכוזבה הזאת, באשר לא ידע, עד כמה כֹּחה הנצחי של הסקרנות האנושית מגיע. בעוד זמן-מה גששה ידו הרועדת עוד פעם – למרות בינתו ובלי הסכמתו – והוא הוסיף לגשש עוד ועוד בקשיות-עֹרף. ידו פגעה בסבך שׂערות ארֻכּות; הוא רעד כֻּלו, אבל את השׂערות לא הניח מידו והוסיף למַשש את הדבר, שנדמה לו כחבל חם; הוא גשש ועלה בעקבות אותו החבל ומצא עֶגלה תמימה! – כי החבל לא היה חבל כל-עִקר, אלא זנָבָהּ של העֶגלה.

המלך בוש ונכלם מקרב לבבו על הפחד והצרה, שתקפו אותו בגלל דבר עלוב כעֶגלה מתנמנמת; אבל באמת לא היה עליו להתבַּיש בזה, כי לא העֶגלה שהחרידה אותו, כי-אם דבר בלתי מוחשי, איֹם ונורא, שמציאותה של העֶגלה בּרָאהּ בדמיונו; וכל נער שהוא, באותו הדור המלא הזיות והבלי-שוא, היה עושה כמעשהו והיה סובל כמו שסבל הוא.

המלך לא רק ששׂמח למצֹא, כי בריה זו היתה רק עגלה, כי-אם גם שׂמח על חברת העגלה, כי הוא הרגיש, שהוא בודד ונעזב כל-כך, עד כי גם חברתה והתרועעותה של בריה שפלה זו היתה לו לרצון. המכות אשר הֻכּה מידם הקשה של אלה מבני-מינו, הביאו לידי כך, שהיה לו למשיב-נפש הרגש, כי סוף-סוף הוא נמצא בחברת יצור, אשר לפחות הנהו בעל רוח נדיבה ולב טוב, אם גם תחסרנה לו יתר המעלות הרמות. הוא החליט להעביר על מדותיו ועל מצבו הרם ולהתרועע עם העֶגלה.

ובעוד אשר הוא מטפח ומלטף את גַבּהּ החם והחלק – כי היא שכבה בקרבתו ויכול היה להגיע אליה בידו – עלה על לבו, כי העֶגלה תוכל לשמש לו לדברים רבים. הוא סדר את מטתו מחדש, והציע אותה קרוב לעֶגלה; ואז התכַּנס והתכַּוץ לו אצל גבה של העגלה, וכסה את עצמו ואת ידידתו במִכסות. במשך רגעים אחדים רָוַח לו וחם לו, כאלו היה שוכב על יצועו הרך בארמון המלך אשר בוֶסְטְמִינְסְטֵר.

תכף באו מחשבות נעימות; החיים קבלו בעיניו צורה יותר מאירה ומשמחת. הוא היה חפשי מכבלי העבדות והחטא, חפשי מחברתם של חדלי-אישים שפלים ואכזרים; היה חם לו, וגם היה לו מחסה להתלונן [כנראה צ"ל: להתגונן – הערת פרויקט בן-יהודה] בו; במלה אחת, הוא היה מאֻשר. רוח-הלילה הלך הלֹך וחזק; הוא פרץ ועבר ברעש ושאון, שנדנד והרעיד את כל הגֹרן הישָׁנה, ואז נשתתק לרגעים ועבר בהמיה וילֵל על-פני פנות ובליטות שונות – אולם כל זה היה כנגינה ערֵבה באזני המלך. עתה, כששָׁכב לו ברוָחה ובהרחבה; יִשֹב לו הרוח בחמת-קצף, ירעיש ויפרֹץ, ינאק ויבכה – הוא לא שם לבו אל זה, ולא עוד, אלא שגם התענג על זה. הוא רק הוסיף להתכנס ולהדחק יותר אל גוף ידידתו, בשפע של חֹם והרחבת-הדעת, ומתוך אֹשר ונחת עזבה אותו הכרתו, והוא שקע בזרועות שֵׁנה עמֻקה ללא-חלומות ומלֵאה שלות-השקט. הכלבים נבחו מרחוק, הפרות שפכו את תלונתן בגעִיָּתן המלאה מרה-שחורה, הרוחות התחוללו בחמת-קצף, וזרמי מטר סוחף טפחו והתנפצו על-פני הגג; אולם הוד-מלכות אנגליה ישן את שנתו באין כל-מפריע, וגם העגלה יָשׁנה את שנתה, באשר היתה בריה תמימה ופשוטה, וכל הרוחות והסערות לא הפריעו את מנוחתה, וגם הרעיון, כי היא ישֵׁנה עם מלך, לא הביא אותה במבוכה.

 

פרק יט: בֶּן-הַמֶּלֶךְ בְּתוֹךְ הָאִכָּרִים    🔗

כּשהקיץ המלך בבֹּקר השכם מצא, כי עכבר רטֹב, שחֻנן בבינה יתרה, זחל ובא על מקומו בלילה והכין לו יצוע מרֻוח בתוך חיקו, עתה, כשהפריעו את העכבר, קפץ וברח משם. הנער הצטחק ואמר: “שוטה מסכן, למה תירא? אנכי נעזב ונשכח כמוך. באמת, היה נחשב לי לחרפה וכלמה להזיק לַיצורים הנִדָחים, בעת שאני בעצמי הנני יצור נדח. ומלבד זה הנני חַיָּב תודה לך בעד הסִמן הטוב, שהיית לי; כי כאשר ירד מלך פלאים כל-כך, עד כי גם העכברים ישימו משכנם עליו, הלא זה בודאי אות ומופת, כי גלגל ההצלחה ישוב להעלותו משפל מדרגתו, באשר ברור הדבר, כי כבר הגיע וירד עד המדרגה היותר שפלה.”

הוא קם ויצא לו מפנת מחבואו, ובאותו רגע שמע צלילי קולות של ילָדות. דלת הגֹרן נפתחה ושתי נערות קטנות נכנסו. כאשר אך ראו אותו פסקו משיחתן ומצחוקן. הן עמדו דוממות ולטשו את עיניהן אליו מתוך סקרנות גדולה; תכף התחילו מתלחשות, ואחר קרבו מעט, ושוב עמדו להביט אליו וּלהתלחש. עוד מעט והן אִמצו את לבבן והתחילו מתוַכּחות על-אודותיו בקול רם.

אחת אמרה: – מראה פניו נאוֶה.

השניה הוסיפה: – ושערותיו נאות.

– אולם מלבושיו הנם גרועים למדי.

– ופניו הם כל-כך אכולי-רעב.

הן הוסיפו לקרב אליו, ומתוך בישנות התהלכו סחור סחור מסביב לו ובחנו אותו מכל צד לכל פרטיו, כאלו היה מין-חיה חדש וזר; אולם באותה העת היו גם זהירות וצופיות בשים-לב, כאלו היו חוששות קצת, שמא הנהו מין-חיה כזו הנושכת. לסוף עמדו לפניו, כשהן אוחזות אחת את יד אחותה, כאלו השתדלו להגן בזה על עצמן, לטשו את עיניהן התמימות והביטו אליו ככל אַוַת-נפשן; אז אִמצה האחת את כל כחותיה ושאלה בישרות נאמנה:

– מי אתה הנער?

– אנכי הנני המלך, השיב תשובה רצינית.

הילָדות קפצו ממקומן ועיניהן נפקחו לרוָחה. כך נשארו רגע בלי אֹמר ודברים, ואז התגברה הסקרנות והפסיקה את הדומיה:

– המלך? איזה מלך?

– מלך אנגליה.

הילדות הביטו זו אל זו – ואחר-כך אליו – ושוב הביטו זו אל זו – משתאות ונבוכות – אז אמרה האחת:

– השמעת מַרְגְרִי, הוא אומר, כי הוא המלך. האמנם נכון הדבר?

– איך אפשר להיות אחרת, פְּרִיסִי? האם יוציא דבר שקר מפיו? כי, ראי-נא, פריסי, לוּ היה הדבר לא נכון, הלא היה דבר-שקר. בודאי היה הדבר שקר. עתה צאי וחשבי. כל הדברים שאינם נכונים הנם דברי-שקר – אי-אפשר לך להבין את הדבר באֹפן אחר.

זו היתה הוכחה חותכת ומכרעת, שלא השאירה כל פתח-תשובה; וכמעט שלא הניחה כל-מקום לחששותיה הקלים של פריסיה. היא התבוננה רגע, ואחר העמידה את המלך על מקום-כבודו בהערה הפשוטה:

– אם באמת הנך המלך, אז הנני מאמינה לך.

– באמת הנני המלך.

זה הביא את הוִכּוּחַ לידי גמר. מלכותו של הוד-המלך נתקבלה בלי כל שאלות וּוִכּוּחים, ושתי הנערות הקטנות התחילו תכף חוקרות ודורשות אותו, כיצד בא אל המקום, שהנהו שם, וכיצד נתגלגל להיות לבוש בגדים כאלה, שאינם לפי כבודו של מלך, ואיה הוא מחוז-חפצו, וכל עסקיו. הוא הרגיש, כי זו תהיה רוָחה גדולה לנפשו לשפֹך את שיחו ותלאותיו לפני אלה, שלא תלעגנה להם ולא תַטֵלנה בהם כל ספק; ולכן ספר להן ברגש את כל הקורות אותו, ולפי-שעה שכח גם את רעבונו. ספורו נתקבל בחִבה עמֻקה ועדינה. אבל כשהגיע לתלאותיו האחרונות, והן שמעו, כי זה זמן רב אשר לא בא כל אֹכל אל פיו, הפסיקו אותו ומִהרו ללכת עמו אל בית האכר למצֹא למענו ארוחת-הבֹּקר.

המלך היה עתה שמח ומאֻשר. הוא אמר לעצמו: – כאשר אשוב אל נחלתי אחלק תמיד כבוד גדול לילדים קטנים, ותמיד אזכר, כי אלה האמינו בי בשעת צרתי; בעוד אשר הגדולים, החכמים בעיניהם מן הקטנים, לגלגו עלי ונתנו אותי לשַׁקרן.

אֵם הילָדות קבלה את המלך בחסד ונתמלאה עליו חמלה; כי מצבו העלוב ובינתו שהסתתרה, כנראה, נגעו עד לבה, לב-אשה. היא היתה אלמנה, וכמעט ענִיה; הרבה תלאות סבלה בימיה, שלִמדו אותה להשתתף בצרת האֻמללים. היא דִמתה, כי הנער הזה, שהֻכּה בשגעון, נד והלך לו ממשפחתו או משומריו; ולכן השתדלה למצֹא, מאין בא, למען יהיה לאֵל-ידה להשיבו שמה; אולם כל הרמזים, שרמזה לו בנוגע לעירות וכפרים הסמוכים לה, וכל חקירותיה בדברים כעין אלה, עלו בתֹהו – פני הנער וגם תשובותיו הראו, כי הדברים שנגעה בהם, היו זרים לו. הוא דִבּר בתמימות וברצינות על-אודות חצר-המלך; ולא אחת השתפכה עליו נפשו בדַבּרו על המלך המת, על “אביו”; אולם כאשר נסַבּה השיחה על ענינים יותר פחותים, לא התענין עוד בהם ולא דִבּר דבר.

האשה היתה במבוכה גדולה; אולם עוד לא אמרה נואש. וכשעמדה והתעסקה בבִשול, השתדלה באותה העת לחַבּל תחבולות שונות, כיצד להפתיע את הנער, למען יגַלה את סודו האמִתּי. היא דברה על-אודות מִקנה – הוא לא התענין בזה; אחר-כך דברה על-אודות צאן – אותן התוצאות, – ובכן, השערתה, כי הוא רועה-צאן, היתה השערה כוזבת; היא דברה על-אודות בתי-טחנה; על-אודות אורגים, חָרָשֵׁי-פַחים, חרשי ברזל. ועל-אודות מלאכות ובעלי-מלאכה מכל המינים; ועל-אודות בית-המשֻׁגעים, בתי-האסורים, בתי חסד וצדקה: אולם עמָלהּ היה לשוא בכל פִּנה שפָּנתה. אבל בכל-זאת לא לשוא לגמרי. היא השיבה אל לבה, כי עליה לצמצם את דבריה בעניני הבית; כן, היא היתה בטוחה, כי עתה היא הולכת בדרך האמת – כנראה, היה משָׁרת בבית. ולכן הסבּה את השיחה על זה. אולם התוצאות הביאו לה רק מפח-נפש. השיחה על-אודות כִּבּוד הבית היתה למשא עליו; הדלָקַת האש לא עוררה את רוחו: עניני שפשוף והדָחה לא הלהיבו אותו כלל וכלל. אז נגעה האשה הטובה, כשהתקוה עדַין מהבהבת בנפשה, ורק כדי לצאת ידי חובתה, בעניני בִשול. לתמהונה ולגֹדל שמחתה, אורו פני המלך תכף! האח, סוף-כל-סוף לכדה אותו בפח! חשבה: ולא לחנם החזיקה טובה לעצמה על ערמת-לבה וטכסיסיה, שחוללו את הנפלאות האלה.

עתה היתה שעת-הכֹּשר ללשונה העיֵפה לנוח מעט: כי לשון המלך התעוררה והתפתחה מחרצֻבּותיה מחמת הרעב המציק ומחמת הריחות הנודפים, שהגיעו מן הסירות והמַחתּות, הלוחשים והמַתִּיזים ניצוצות בחזקה, ונשאה את מִדַבְּרותיה בחין-תפארת-המליצה על מעדנים ידועים, הערבים כל-כך. אחרי שלשה רגעים אמרה האשה לנפשה: “באמת צדקתי, הוא היה משרת בחדר-כירים!” ובין כך הוסיף הוא על רשימת-המאכלים שלו ונשא ונתן בהם ברגש גדול והעריך אותן כראוי, עד כי אמרה האשה לנפשה: “הוי, כיצד הוא יודע מאכלים רבים כל-כך, ומעדַנים עדינים ונאים כאלה? כי מאכלים כאלה עולים רק על שלחן העשירים ורוזני-ארץ. האח, עתה הנני מבינה! אם גם הוא נער נדח ולבוש-סחבות, אולם, כנראה, היה משרת בארמון המלך, בטרם הסתתרה בינתו; כן, כנראה, שֵׁרת הוא בעצמו בחדר-הכירים של המלך ממש! אנכי אבחן אותו.”

ובגֹדל תשוקתה להוכיח את חכמת לבה צִותה על המלך להשגיח על הבִּשול לרגע – היא גם רמזה לו, כי יוכל להוסיף עוד מאכלים אחדים, אם רצונו בזה – ואז יצאה מן החדר ורמזה לילדותיה ללכת אחריה. המלך נהם לנפשו:

– מלך אנגלי אחר קִבל פקֻדה דומה לזו, לפני ימם רבים – לא למטה מכבודי הוא אפוא לקבל עבודה, שהמלך אַלפרֶד הגדול הואיל לקבל בענותנוּתו. אולם אנכי אשתדל למַלא את חובתי, שמסרו לידי, באֹפן טוב יותר ממנו; כי הוא הניח את העוגות להיות למאכל לאש.

כַּונתו היתה רצויה, אבל מעשיו לא היו רצויים כמוה. כי המלך הזה, כמלך הראשון שקִדמהו, השתקע תכף במחשבות עמֻקות על ענינים נכבדים מאד, ולכן קרה אותו האסון – הוא הקדיח את התבשילים. האשה שָׁבה ברגע הנכון להציל את ארוחת-הבֹּקר מכליון חרוץ; ותכף העירה את המלך מחלומותיו ב“מענה לשון” חריף ויוצא מן הלב. אבל בראותה את צרת נפשו על אשר הכזיב את בטחונה שבטחה בו, רַךְ לבה תכף וכֻלה היתה חסד ועדינות בהליכותיה עמו.

הנער אכל ארוחה הגונה ומשביעה, ששובבה את נפשו באֹפן נעלה וגם שִׂמחה את לבו. ארוחה זו הצטַינה בתכונתה המוזרה, ששני הצדדים וִתּרו על מעלת-כבודם; ובכל-זאת לא חלה ולא הרגיש הצד האחד בחסד אשר נטה לו הצד השני. האשה הטובה חשבה בתחלה להשליך לנודד הצעיר הזה פתוֹתים ושיָרים בקרן-זוית, כמו לכל הנודדים, או כמו לכלב; אולם כליותיה יסרו אותה כל-כך על הנזיפה שנזפה בו, עד כי השתדלה בכל כֹּחה לכפר על עווֹנה בזה, שהרשתה לו לשבת אל השלחן עם בני המשפחה ולאכֹל עמם יחד, כאלו היה איש כערכם ומדרגתם; והמלך מצדו, שכליותיו יסרו אותו על המעל אשר מעל בשליחותו, בעת אשר בני המשפחה היו טובים לו כל-כך, קִבל על עצמו לכפר על עוונו בזה, שהשפיל לרדת אל מדרגת בני-הבית, ולא דרש מאת האשה וילדותיה לעמֹד ולשרת לפניו, כשהוא יושב אל השלחן לבדו, כראוי לכבודו ויַחשׂו. לכל אחד מאתנו טוב לפעמים להיות ענותן ומעביר על מדותיו. אשה טובה זו היתה מאֻשרה כל היום והחזיקה טובה לעצמה על גֹדל-נפשה וענותנותה להואיל ולהשפיל את עצמה אל נודד; המלך מצדו היה גם הוא שבע-רצון מעצמו על אשר ירד ממרום גדֻלתו והטה את חסדו לאשה עניה מבנות האכרים.

כשכלתה ארוחת-הבֹּקר, אמרה בעלת-הבית למלך, כי ינַקה את הכלים. פקֻדה זו הרעישה את לב המלך עד היסוד לרגע, וכמעט שהיה נכון למרֹד; אבל בעוד רגע אמר לנפשו: “אלפרד הגדול השגיח על העוגות: אין כל ספק, כי הוא היה גם מנקה את כלי-האֹכל – ולכן אנסה לעשות זאת”.

מלאכתו לא עלתה יפה כלל; זה היה לפלא גם בעיניו הוא, כי נקיון כפות וקערות של עץ נראה לו מלאכה קלה. זו היתה מלאכה מטרדת ומשַׁעמֶמת. אבל סוף-סוף כִּלה את מלאכתו. רוחו קצרה בו בתשוקתו לצאת למסעותיו עתה; אבל הוא לא יכֹל להפרד מחֶברתה של אשת-חיל זו על-נקלה. היא מצאה בעדו מלאכות קטנות שונות, והוא עשה אותן באֹפן לא רע ביותר. אחר-כך נתנה לו ולילָדות הקטנות תפוחי-חֹרף לקליפה; אולם הוא היה כל-כך רשלן ובלתי-מהיר בעבודתו, עד כי פטרה אותו מזו ונתנה לו סכין-טַבּחים להַשחזה; אחר-כך נתנה לו צמר לסריקה. על לבו עלתה המחשבה, כי הוא כבר הגדיל והפליא לעשות שבעתים מאלפרד הגדול בנוגע לעבודות נבזות בחדר-הכירים, וכי מעשי תקפו וגבורתו במקצוע זה יהיו לספורים מפליאים ומושכים את הלב בדברי-הימים, ולכן היה כמעט נכון כבר להתפטר מעבודתו. ואמנם, אחרי ארוחת-הצהרים, כשנתנה לו עקרת-הבית סל מלא חתלתולים להטביע אותם במים, סרב באמת, לפחות, היה נכון לסרב – כי הוא הרגיש, שסוף-כל-סוף עליו להגביל את הגבול, אשר עָדָיו תבֹא ולא תוסיף, ולו נראה, כי הטבָּעַת חתלתולים הוא הגבול הנכון – אבל הנה קרה דבר אשר הפסיק אותו. והדבר אשר הפסיק אותו היה יוחנן קַנטי – בצרור של רוכלים על שכמו – וגם הוּגו!

המלך הספיק לראות את הנבלים האלה כשהם קרֵבים אל השער, אשר לפני הבית, בטרם הספיקו הם לראות אותו; ולכן לא אמר דבר על-אודות הגבול אשר עליו להגביל, כי-אם לקח את סל החתלתולים ובחשאי צעד ויצא לו לאחורי הבית, מבלי דַבר דבר. הוא עזב את היצורים לפני בית אחד ומִהר להמלט אל תוך סִמטה צרה אשר מאחרי הבית.

 

פרק כ: בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְהַנָּזִיר הַמִּתְבּוֹדֵד    🔗

המשׂוכה הגבוהה הסתירה אותו מעיני אנשי הבית; הוא אזר את שארית כֹּחותיו, כשהוא נדחף ומבֹהל מפחד-מות, ומהר אל היער הקרוב. אף פעם אחת לא הביט מאחריו, עד אשר נמצא תחת מחסה צללי היער; אז פנה לאחוריו ולעיניו נגלו תמונות שני אנשים במרחק: זה היה מספיק; הוא לא חכה עד אשר יוכל להבחין אותם היטב כי-אם נחפז לרוץ ולא פסק ממרוצתו, עד אשר הרחיק להכנס אל עמקי חשכת-בין-השמשות ששררה ביער. אז עמד מלכת, בהשיאו את נפשו, כי עתה כמעט שיצא מכלל סכנה. הוא הקשיב קשב רב, אולם הדומיה היתה עמֻקה ןחגיגית – וגם מטילה אימה ומדכאה את הרוח. מזמן לזמן קלטה אזנו הקַשֶׁבת אי-אלה צלילים, אבל הם היו כל-כך רחוקים, ריקים ומלאים-מסתורין, עד אשר נדמה לו, כי אינם צלילים ממשיים, כי-אם אנקות ותלונות של רוחות המתים. ולכן היו הצלילים האלה מדכאים את הרוח עוד יותר מן הדומיה שהפסיקו.

בתחלה היה עם לבבו להשאר במקומו, עד אשר יעבֹר היום; אולם קרירות חדרה אל בשרו המכֻסה זעה, עד כי נאלץ להוסיף לנוע וללכת, למען יֵחַם לו. הוא חתר והלך ישר דרך היער, בתקותו לבקֹע ביער ולהגיע במהרה אל איזו מסִלה, אולם תקותו היתה מפח-נפש. הוא הוסיף ללכת קדימה, קדימה; אבל ככל אשר הרחיק ללכת כן גדל עֲבִי היער, עוד מעט והקדרות התחילה להתעבות, והמלך הכיר, כי הלילה ממשמש ובא. רעד עבר בכל גופו בחשבו, כי עליו יהיה לבַלות את הלילה במקום עכור כזה; ולכן התאמץ למהר ללכת. אולם למרות חפצו התנהל לאט ובכבדות, כי לא יכֹל לראות היטב ולשמֹר את צעדיו בהליכתו; ולכן הלַך הלֹך וטפֹף, הלך ודלֹג על-פני שרשים והסתבך בסבכי זמורות וקמשונים.

ומה שמח לבו, כשראה סוף-סוף קרן-אורה! הוא קרב אל האור בזהירות ועמד לרגעים להביט מסביב ולהקשיב. קרן-האור באה מפֶתח חלון בלתי-מְזֻגּג של סֻכּה קטנה, רעועה ונושנה. אחר-כך שמע קול, והוא אמר לברֹח ולהתחבא; אבל תכף שִׁנה את דעתו, כי נדמה לו, שהקול הוא קול מתפלל. הוא קרב חרש אל החלון האחד אשר בסֻכּה, התרומם על בהונות רגליו והעיף עין בגובה אל-תוכה. החדר היה קטן; הקרקע הטבעית היתה לו לרצפה, שנתקשתה היטב על-ידי דריסה מרֻבּה; בקרן-זוית אחת עמדה מטה של סוּף ושׂמיכות בלות, ועל-ידה דלי, כוס, אַגָּן, ושנים-שלשה סירות ומַחתּות; שם עמד גם ספסל קצר ושרפרף בעל שלש רגלים; על האח הבהבה עדַין שארית אש של זְרָדִים; לפני ארון, שהיה מוּאר בנר אחד, כרע איש זקן, ועל תֵּבת-עץ ישָׁנה, שעמדה אצלו, היו מֻנחים ספר פתוח וגלגֹלת-אדם; האיש היה בעל מִבנֶה רחב וגַרְמִי; שערות ראשו וזקנו היו ארֻכּות מאד ולבנות כשלג; הוא היה לבוש בגד של עור-כבשים, שכּסה אותו מצוארו ועד עקבות רגליו.

– קדוש מתבודד! – אמר המלך לנפשו; – עתה באמת השעה משחקת לי.

הנזיר קם מכריעתו; המלך דפק. קול עמֹק ענה:

– הכנס! אבל עזֹב חטא ועָוֹן מאחריך, כי האדמה, אשר עליה תעמד, אדמת-קֹדש היא!

המלך נכנס ועמד. הנזיר הפנה אליו את שתי עיניו המתנוצצות והנעות בלי-הרף ואמר:

– מי אתה?

– אנכי המלך, – ענה המלך בשלות-תֹּם.

– ברוך בואך, המלך! – קרא הנזיר בהתלהבות. הוא רוצץ הֵנה והֵנה בהתעסקות קדחתנית, וחזר בתכיפות על המלים: “ברוך בואך, ברוך בואך”. הוא סִדר את ספסלו, הושיב עליו את המלך, על-יד האח, השליך עוד זרדים אל האש, ואחר-כך התחיל מהלך אָנה ואָנה בצעדים מהירים ונרגזים.

– ברוך בואך! רבים בקשו להם מפלט פה במקדש הזה, אולם הם לא היו ראויים לכך, ולכן לא נתקבלו. אולם מלך, המשליך את נִזרו אחרי גווֹ, ובז לכל הבלי מִשׂרתו המלאה זֹהר ותפארת, ולובש סחבות, למען יוכל להקדיש את חייו לקדֻשה ולסגופים ולעִנויי הגוף – הוא ראוי לכך, וברוך בואו! פה יֵשב כל ימי חייו עד בוא קִצו. המלך נִסה להפסיק אותו ולבאר לו, אולם הנזיר לא שת לבו אליו – כנראה, גם לא שמע את דבריו, כי-אם הוסיף לדבּר וקולו הלַך הלוך והתרומם, הלך והתמַלא מרץ. – ופה תשב בשלום ובשלוה. איש לא ימצא את מקום מקלטך להרגיזך בבקשות ותחנונים, שתשוב אל אותם חיי הריק וההבל, אשׁר ה' עורר את רוחך לעזֹב אותם. פֹה תתפלל; פֹּה תהגה בספר הקדוש; פֹּה תבוא לידי התבוננות אל הבלי העולם ותעתועיו ואל הדברים הנשגבים אשר בעולם הבא; פתותי-לחם וירקות תאכל, ואת גופך תיַסר בשוטים, יום-יום, לטהר ולצרף את נפשך. כתֹנת-שֵׂער תלבש על בשרך, מים לחץ תשתה, ונפשךְ תהיה שרויה בשלוה; כן, בשלוה שלֵמה ואמתית; כי כל איש אשר יבֹא לבקש אותך לשוב, ילך לו כלעֻמת שבא, במפח-נפש; הוא לא ימצא אותך, הוא לא ירגיז אותך ממנוחתך.

האיש הזקן, שהיה עדַין מהלך אנה ואנה, חדל לדבּר בקול גדול, והתחיל ממַלמל. המלך השתמש בהזדמנות הזאת להגיש את דבריו אל הנזיר; הוא דבּר את דבריו בשפה צחה ונמלצה, כי הפחד וחרדת-הלב דִבּרו מתוך גרונו. אולם הנזיר הוסיף למלמל ולא שת לבו אליו. ובעוד הוא ממַלמל, נגש אל המלך ואמר ברגש:

– הס! אנכי אגלה לך סוד! – הוא גחן ללחוש לו את הסוד, אבל התאפק ועמד, כאלו הוא מקשיב לאיזה דבר. בעוד רגעים אחדים טפף והלך על ראשי-אצבעותיו אל פתח החלון, הוציא את ראשו והביט מסביב אל אור בין-השמשות, ואז טפף ושב, הקריב את פניו אל פני המלך ולחש:

– אנכי – שַׂר-הַפָּנִים!

המלך קפץ ממקומו ברוח סוערת, ואמר לנפשו, – אהה, אלהים, מי יתן והייתי עתה מן הנודדים; כי הנה עתה אסיר אני בבית איש משֻׁגע! חרדת-לבו גדלה והלכה והכרת-פניו ענתה על חרדת-לבו. בקול נמוך ומלא-התרגשות הוסיף הנזיר לדבּר את דבריו:

– רואה אנכי, כי מרגיש אתה בטיב האויר הסובב אותי! פניך מביעים יראת-הרוממות! כי לא ימָצא איש בקרבתי והאויר הזה לא יפעל עליו; כי זהו אויר-שמים ממש. אנכי הולך לשִׁם ושב במעוף-עין. אני הייתי לשר-הפנים בעצם המקום הזה, זה חמש שנים, על-ידי מלאכים, שנשלחו מן השמים לעַטר אותי בשם הנכבד והנורא הזה. מציאותם מִלאה את המקום הזה אור מבריק, שאין כל בן-אדם יכול לעמֹד בו. והם כרעו לפני, המלך! כן, הם כרעו לפני! יען כי הייתי גדול מהם. אני התהלכתי בחַצְרות השמים ושוחחתי עם האבות הקדושים. גע בידי – אל תירא – גע בה. הנה – עתה הנה נגעת ביד, שחבקו אותה אברהם יצחק ויעקב! כי הנה התהלכתי בחַצְרות הזיו והזֹהר, וגם ראיתי אלהים פנים אל פנים! – הוא פסק מדבורו להגדיל את רֹשם הדברים האלה; ופתאם שֻׁנו פניו, והוא נזדקר ועמד שוב על רגליו ואמר בקול מלא קצף נמרץ: – כן, אנכי הנני שׂר-הפנים! רק שר-הפנים ולא יותר! אנכי, שבאמת הייתי ראוי להיות אפיפיור! אמת ונכון הדבר! מן השמים גִּלו לי את הדבר הזה בחלום, זה עשרים שנה; הה כן, אנכי הייתי ראוי להיות אפיפיור! ובודאי שהייתי לאפיפיור, כי מן השמים גִלו לי את הדבר הזה – אבל המלך הרס את בית-הכנסיה שלי, ואנכי, נזיר מסכן, בן-בלי-שם ובלי אח ורֵע, הָשלכתי על-פני ארץ ללֹא בית ומעון, נטרד ומגֹרש מתעודתי הנאדרה! כאן התחיל שוב ממלמל, והכה באגרופו בחזקה על מצחו בקצף אין-אונים; לרגעים בטא איזו קללה מלאה ארס וקרא ברגש ובחֹם-לב: – וכך הנני רק שר-הפנים – אנכי, שהייתי ראוי להיות אפיפיור!

כך הוסיף לדבּר את דבריו אלה במשך שעה, כשהמלך הקטן והמסכן יושב ומתעַנה תחת ידו. ופתאם סר קצף-שגעונו של הזקן מעליו וכֻלו נהפך והיה לעדינות ואהבה. קולו נתרַכֵּך, העננים שהחשיכו עליו נסתלקו ממנו, והוא התחיל לפטפט באֹפן פשוט כל-כך, כדרך בני-אדם ממש, עד כי במהרה קנה את לב המלך לאהבה אותו. הנזיר הזקן הקריב את הנער אל האָח, למען ירוַח לו; הוא חבש את פצעיו וחבורותיו הקטנים ביד מהירה וענֻגה; אחר-כך הלך להכין ולבשל את ארוחת-הערב – כשהוא משוחח בנעימות בכל העת ומחליק לרגעים את לחיי הנער או את שׂעַר-ראשו, ביד ענֻגה ומלטפת כל-כך, עד כי במשך רגעים אחדים נהפכו רגשות הפחד וגֹעל-הנפש, שעורר בו שר-הפנים, והיו לרגשות הערצה ואהבה לאיש הזה.

המצב מלא-האֹשר הזה נמשך והלך, כששני אלה אכלו את ארוחת-הערב; אחרי הארוחה, ואחרי תפִלה לפני הארון, השכיב הנזיר את הנער לישון, בחדר הקטן הסמוך, וכִסה אותו בזהירות ובאהבה, כמו אֵם. אחרי אשר נפרד ממנו מתוך חבוק-אהבה, השאירו שָׁם וישב לו לפני האש, והתחיל חותה את האוּדים מתוך פזור-הנפש ובלי כל מטרה. אחר-כך פסק מעבודתו זו ודפק באצבעו על מצחו פעמים אחדות, כאלו השתדל להזכיר לעצמו איזו מחשבה, שנשתכחה ממנו. כנראה, לא עלה בידו. ופתאם קם ממקומו, נכנס אל חדר אורחו ואמר:

– אתה הוא המלך?

– כן, – היה המענֶה, שענה האורח מתוך חצי-תנומה.

– איזה מלך?

– מלך אנגליה.

– מלך אנגליה! אם כן אפוא, כבר מת הֶנרי!

– אהה, כן הוא הדבר. אנכי הנני בנו.

פני הנזיר נתכסו בענני-זעם שחורים. הוא קמץ את ידיו הצנומות בכֹח ובחמת-נקם. כך עמד לו רגעים אחדים, כשהוא נושם במהירות ובולע את רֻקו בתכיפות, ואחר-כך אמר בקול צרוד:

– היודע אתה, כי הוא הוא אשר השליך אותנו על-פני ארץ ללא-בית וללא-מחסה?

אין קול ואין עונה. הזקן גחן וסקר את פניו השלוים של הנער והקשיב אל נשימתו השקטה. “הוא ישן – ישן שֵׁנה עמֻקה;” ענני-הזעם נסתלקו מעל פניו ומקומָם לקח רגש של שׂביעות-רצון מלאה זדון. בת-צחוק עברה על-פני הנער החולם. הנזיר מִלמל: “הנה כן – לבו מלא אֹשר” – והלך לו משם. הוא התהלך חרש חרש, כשהוא מחפש איזה דבר פה ושם; לרגעים עצר במהלכו להקשיב, או הפנה את ראשו במהירות והעיף מבט מהיר אל עֵבר המטה, כשהוא נוהם וממלמל לנפשו. סוף סוף מצא, כנראה, את אשר חסר לו – סכין-קַצָּבים יָשָׁן ומכֻסה חלודה ואבן משחזת. אחר-כך זחל לו אל מקומו לפני האש, ישב לו שם, והתחיל משחיז את הסכין על האבן בנחת, כשעדַין הוא נוהם, ממלמל ומתרגש. הרוחות יִללו באנחה מסביב למקום הבודד הזה, קולות הלילה המלאים מסתורין רחפו ועברו מתוך המרחק. העינים הנוצצות של העכברים הגדולים והקטנים, שהעֵזו לצאת מחוריהם, הציצו אל הזקן מתוך החורים והסדקים; אולם הוא הוסיף לעשות את מעשהו וכֻלו היה שקוע ותפוש בה, עד כי לא ראה דבר. לפעמים העביר את אגודלו לאֹרך חֻדּוֹ של סכינו והניע את ראשו מתוך שביעת-רצון. – הוא מתחדד והולך, – אמר; – כן, הוא הולך וחַד.

הוא לא התבונן אל העת העוברת, כי-אם הוסיף לעבוד במנוחת-הנפש והשתעשע במחשבותיו, שבִּטא אותן לפעמים במלים ברורות:

– אביו המיט עלינו רעה, הוא כִּלה אותנו – והנה ירד אל אש הגיהִנום אשר לעולם לא תִכְבֶּה! כן, אל-תוך האש אשר לעולם לא תִכְבה! הוא נמלט מידינו – אבל זה היה רצון האל, כן, זה היה רצון האל, ואסור לנו להתלונן. אולם הוא לא נמלט מן האש! לא, הוא לא נמלט מן האש, האש האוכלת, אשר לא תדע חמלה, ואשר אין לפניה מוסר-כליות – והיא לא תִכְבֶּה לנצח-נצחים!

וכך עבד את עבודתו; וכך הוסיף לעבוד; רגע אחד מלמל לנפשו – ומשנהו התחלחל צחוק חשאי וחנוק ויצא בדממה מתוך גרונו – ולעתים יצאו מפיו הדברים האלה:

– אביו הוא אשר עשה את כל זאת. אנכי הנני רק שר-הפנים. לולא הוא, הייתי אפיפיור!

המלך נע. הנזיר קפץ ממקומו חֶרש ונגש אל המטה, כרע על ברכיו וגחן על פני גוף הנער השוכב, כשסכינו נטוי בידו. עוד הפעם נע הנער; עיניו נפקחו לרגע אחד, אולם ראֹה לא ראה מאומה; ובעוד רגע אפשר היה להכיר מנשימתו השקֵטה, כי הוא שקוע עדַין בשֵׁנה עמֻקה.

הנזיר חִכּה בדומיה והקשיב עת קצרה, כשהוא עומד בלי-נוע וכובש את נשימתו בקרבו; אחר-כך השפיל את זרועו בנחת ותכף זחל והלך לו, באמרו:

– חצות הלילה עברה זה-כבר – לא טוב, אם ישׂא את קולו לצעק, פן יעבֹר איש על-פני המקום במקרה!

הוא החליק לו סביבות אהלו ולקט פֹּה ושָׁם סחבה, רצועת-עור וכדומה; אחר-כך שב, ובעשותו את מעשהו בידים ענֻגות ומהירות, הצליח לו לאסור את קרסֻלי המלך, מבלי הֲעִירוֹ. אחר-כך נִסה לאסור את ידיו; פעמים אחדות נִסה לשַׁלב אותם, אולם בכל פעם משך הנער את ידו האחת או את השניה, בו ברגע שהיה נכון לקשור את החבל; אבל סוף-סוף, כשנתיָאש שר-הפנים כמעט מעמלו, שלב הנער בעצמו את ידיו, וּבעוד רגע היו כבר אסורות. אחר-כך העביר תחבֹּשת מתחת לסנטרו של הנער היָשֵׁן, ומשם העביר אותה מסביב לראשו והִדֵּק אותו היטב היטב – וכל זה נעשה בידים מהירות כל-כך, בהדרגה ובנחת, שהנער ישן כל העת במנוחה מבלי התעורר ומבלי נוע

 

פרק כא: הֶנְדון בָּא לִישׁוּעָתוֹ    🔗

הזקן התחמק לו, גחן חרש חרש כחתול והביא את הספסל הנמוך. הוא ישב על הספסל, כשחצי גֵוו היה באור הכהה והמהבהב וחציו השני בצללים, ובעינים שוקקות הביט אל פני הנער הַנָּם ושמר עליו בסבלנות, מבלי התבונן, איך העת עוברת. הוא השחיז את סכינו בנחת, ומלמל מתוך צחוק כבוש. בתמונתו ובמראהו עתה דָמָה הרבה לעכביש אפור-לבן, נורא ואכזרי, שואף להתנפל על זבוב אֻמלל שנָצוֹד ברשת-קוּריו.

עת רבה עָברה והזקן עודנו יושב ומביט – אם גם לא ראה מאומה, כי דעתו היתה נתונה באיזה דבר מפשט וחלומי. פתאם התבונן, כי עיני הנער פקוחות – פקוחות לרוָחה ולטושות אליו! – לטושות בבלהה קפואה אל הסכין. צחוק נחת-רוח של שד משַׁחת עבר על פני הזקן, ומבלי שַנות את מקום-מושבו ואת עבודתו אמר:

– בן המלך הנרי השמיני, האם התפללת?

הנער התפתל לשוא בתוך מסגרותיו, ודרך מלתעותיו הכבולות פלט קול מלא קצף חנוק, שהנזיר קבלהו כתשובה חיובית על שאלתו.

– אם כן, התפלל עוד הפעם. התפלל את תפלת ההולך למות!

רעד חזק עבר בכל יצורי הנער ופניו חָוָרו. הוא התפתל והתאמץ עוד הפעם לצאת לחפשי. הוא התהפך והתעקל לכל עֵבר; הוא מתח את אסוריו בקצף נורא, כמֻכּה שגעון, מתוך יאוש – אך ללא הועיל; ובכל אותה העת הביט אליו מלך-הבלהות בבת-צחוק, הניע את ראשו, ובשלות-נפש גדולה הוסיף להשחיז את סכינו, כשהוא רוטן לו מזמן לזמן: “הרגעים הם יקרים מאד, הרגעים הם ספורים ויקרי-ערך – התפלל את תפלת ההולך למוּת!”

הנער הוציא אנקת יאוש וחדל להתפּתּל, בשאפו רוח בכבדות. אז באו הדמעות וטפטפו, אשה אחרי רעותה, וירדו על פניו; אולם המחזה הזה המעורר חמלה לא פעל על הזקן בן-השחץ להרֵך את לבו.

עוד מעט ועת עלות-השחר הגיעה; הנזיר התבונן לזה, ואמר בקול חד ונמרץ, שהיה בו גם משהו של רֹגז וחרדת-לב:

– אי-אפשר לי להתמכר עוד אל החדוה הגדולה הזאת! הלילה כבר עבר. כמו רגע חלף – רק רגע אחד; מי יתן ואָרך הלילה הזה שנה שלֵמה! זֶרַע הוֹרֵס הכנסיה הקדושה, סגֹר את עיניך הכלות, אם ירא אתה מהביט אל…

יתר הדברים נבלעו בתוך מלמול ורִטון בלתי-ברורים, הזקן כרע על ברכיו, סכינו בידו, וגחן על-פני הנער המיַבֵּב –

שמַע! שאון קולות נשמע קרוב לסֻכּה – הסכין נפל מידו של הנזיר; הוא השליך עור-כבשים על-פני הנער ונזדקר ועמד, כשהוא רועד. השאון גדל והלך, והנה נשמעו קולות עבים וגסים ומלאי-קצף; אחר-כך נשמעו מהלומות וקולות קוראים לעזרה; אחר-כך נשמעה שעטת צעדים מהירים, שהתרחקו והלכו. תכף אחרי זה נשמעו המון דפיקות חזקות ברעש גדול על דלת הסֻכּה, וקול קרא:

– הוי, הוי! פתח! מַהר, בשֵׁם כל שֵׁדי-השחת!

האח, זה היה הצליל הנעים ביותר לאזני המלך; כי זה היה קולו של מַילס הֶנדון!

הנזיר חרק את שִׁניו בקצף אין-אונים ומהר לצאת מחדר-משכבו, בסגרו את הדלת אחריו; תכף לזה הגיעה לאזני המלך שיחה מחדר-התפלה, כדברים האלה:

– בהכנעה ובברכה, אבי הקדוש! איה הנער – הנער שלי?

– איזה נער, ידידי?

– איזה נער! אל תכזב, אדוני הכהן, ואל תהתל בי! כי השעה איננה שעת כזבים והִתּולים לי. קרוב למקום הזה תפשתי את הנוכלים, שחשבתי, כי הם גנבו אותו מאתי, והכרחתי אותם להודות; הם אמרו, כי הוא מתהלך עתה חפשי, והם גם חקרו ומצאו את עקבותיו עד פתח סֻכּתך. הם הראו לי את עקבות צעדי רגליו. ועתה, אל תוסף לסַבּב אותי במרמה; שים אל לבך, אדוני הקדוש, כי אם לא תציגהו לפני – איה הנער?

– הוי, אדוני הטוב, אולי כַּונתך אל הנודד לבוש-הסחבות מזרע המלוכה, אשר התמהמה פה הלילה. אם איש כמוך מתענין בנער כמוהו, דע אפוא, כי אנכי שלחתי אותו באיזו שליחות. עוד מעט וישוב.

– מתי? מתי? הבה, אל תבלה את העת – האם לא אוכל להדביק אותו? מתי ישוב?

– אין לך לזוז ממקומך; הוא ישוב במהרה.

– יהי כך, אנַסה לחכות. אבל, המתן! אתה שלחת אותו באיזו שליחות? – אתה! ודאי זהו שקר – הוא לא היה הולך. הוא היה מורט את זקָנך הַשָׂב, לוּ נסית להעליב אותו באֹפן זה. שקרת לי, ידידי; ודאי שקרת לי! הוא לא היה הולך גם בשליחותך גם בשליחותו של שום אדם.

של אדם – לא; אפשר לא. אולם אנֹכי אינני אדם.

– מה! בשם אלהים, מה הנך אפוא?

– זהו סוד כמוס – שים את לבך, כי אסור לך לגַלותו. אנכי הנני שר-הפנים!

צעקה של השתוממות התפרצה מתוך גרונו של מַילס הֶנדון – לא נקיה לגמרי מחרוף וגדוף – ואחר-כך נשמעו הדברים האלה:

– זהו נִמוק טוב ונכון להכנעתו! אנכי יודע אל-נכון, כי הוא לא היה מרים יד או רגל לעשות איזו עבודה נבזה בעד כל בן-תמותה; אבל, אֵל אלהים, גם על המלך להכנע ולהקשיב, כששר-הפנים נותן דברו ופקֻדתו! הנה – הס! – מה היה קול השאון הזה?

כל העת הזאת שכב לו המלך הקטן במקומו, רועד ומרחף בין פחד ותקוה; וכל העת הזאת התאמץ גם להאנק בכל כּחותיו, בקַוותו, כי אנקותיו תגענה לאזני הֶנדון, אולם בכל פעם הרגיש במרי-נפש, כי לא הצליח, או לפחות, כי אנקותיו לא עשו כל רֹשם. ולכן באה אליו ההערה האחרונה, שהעיר עבדו, כרוח שׂדה, הבא לשובב נפש ההולך למות; ועוד פעם אִמץ את שארית כחותיו ואת כל תעצומות מרצו, בו ברגע, שאמר הנזיר:

– קול שאון? אנכי שומע רק את הרוח.

– אפשר, כי היה זה הרוח. כן, בלי-ספק היה זה שאון הרוח. אנכי שמעתי את קול השאון הזה הרפה במשך כָּל – הנה עוד הפעם. זה איננו הרוח! איזה שאון מוזר! הבה, נחַפשׂ ונמצא אותו!

שמחת המלך עברה כמעט כל גבול יכלתו. רֵאתו העיֵפה עשתה את כל מה שבכֹחה – כשהתקוה מפעמת אותו – אולם מלתעותיו הסגורות ועור-הכבשים, שעָמם את קולו, הוריד את יכלתו עד למדרגה מעציבה. אז נפל לב הקטן עליו, בשמעו את הנזיר אומר:

– הנה, זה בא מן החוץ – אנכי חושב, כי מן החורשה אשר שם. הבה, אלך לפניך ואַראה לך את הדרך.

המלך שמע את שני האנשים יוצאים, כשהם משוחחים ביניהם, הוא שמע את הד עקבותיהם גוֵֹעַ והולך במהרה – כשהוא נשאר לבדו ומתיחד עם שתיקה עמֻקה ומלאה אימים.

נדמָה לו, כי אלף שנים עברו, עד אשר שמע את הצעדים ואת הקולות קרֵבים והולכים עוד הפעם – ובפעם הזאת נלוה אליהם שאון חדש, אשר דָמה לשעטות פרסות בהמה. אז שמע את הֶנדון אומר:

– לא אוסיף עוד לחכות. אינני יכול לחכות עוד. הוא תעה בדרכו בסבך היער הזה. איזוהי הדרך, שהלך בה? מהר – הַרְאֶהָ לי.

– הוא – אבל חַכה; אני אלך אתך.

– טוב-טוב! אכן, הנך באמת טוב יותר מאשר יעיד מראה-פניך. בחיי, כי אין עוד מלאך בעל לב טוב ונכון כמוך. האם תרכב? האם תקח את החמור הפעוט אשר בעד נערי, או תפַשׂק את רגליך הקדושות לרכּב על גבו של הפרד הדל הזה, אשר הכינותי בעדי? – ואשר לוּ שלמתי מחירו רק את הסך הקטן של רִבית לחֹדש שלם בעד מטבע נחשת-קלל, שהִלווּ לחרש-הפחים ההולך בטל מעבודה, גם אז היה בו משום אונאה.

– לא, רכַב אתה על פרדך ונהַג גם את חמורך; אנכי הנני בוטח יותר ברגלי, והלֹך אלך.

– אם כן, השגח-נא על הבהמה הפעוטה ואני אשליך נפשי מנגד ואשתדל לעלות ולרכּב על הגדולה, אם רק יעלה הדבר בידי.

ואז נשמע עֵרוב קולות של בעיטות, מהלומות, שעטות פרסות וקפיצות, בלוית רעם קללות תכופות, ולסוף תוכחת-מוסר מלאה מרורים אל הפרד, אשר כנראה, רפתה רוחו הפראית מעליו, כי מהרגע ההוא חדלו הקטטות והמריבות.

המלך האסור הקטן שמע את הקולות ואת הצעדים, שגועו והלכו עד אשר נשתתקו כליל, ולבו נמלא עגמת-נפש לאין-חקר. כל תקוותיו עזבוהו, לפי שעה, ויאוש קהֶה רבץ על לבו. “את ידידי היחיד רִמו וגם נפטרו ממנו”, אמר; “הנזיר ישוב וגם” – הוא כלה את דבריו באנקה מתוך נשימה כבדה; ותכף התחיל להתפתל כמֻכּה-שגעון, למען הֵחָלץ ממסגרותיו, עד אשר הצליח לנַעֵר מעליו את עור-הכבשים המחניק.

והנה שמע, כי הדלת נפתחה! שאון הדלת הקפיא את מוח-עצמותיו בקרבו – נדמה לו, כי הוא מרגיש כבר את הסכין על צוארו. מגֹדל הבלהה סגר את עֵיניו; ומגֹדל אותה הבלהה פקח שוב את עיניו – ולפניו נצבו יוחנן קַנטי והוּגוֹ!

לוּ היו מלתעותיו חפשיות, כי אז היה אומר: – מהֻלל שם ה'!

ובעוד רגעים אחדים הוצאו כל אבָריו לחפשי, ושני שוֹבָיו החזיקו בו בזרועותיו ודפקו אותו בחפזון גדול דרך היער.

 

פרק כב: שָׁלָל לְבֶגֶד בּוֹגְדִים    🔗

עוד הפעם היה “המלך פוּ-פוּ הראשון” נע ונד עם הנודדים והריקים, מטרה לחצי מהתלותיהם הגסות ולעגם, שחוֹתם של טמטום-הדעת היה טבוע עליו, ולפעמים היה גם לשלל לכעס, אשר כעסוהו יוחנן קנטי והוגו, לבעבור הרעימוֹ, כשהיה ראש-הכנופיה מפנה את ערפו. כל איש, מלבד קנטי והוגו, לא שָׂנֵא אותו באמת, קצתם אהבו אותו, וכלם התפלאו על עֹז-רוחו ואֹמץ-לבו. במשך שנַים או שלשה ימים עשה הוגו, אשר לידו מסרו את המלך לשמרו ולהשגיח עליו, כל מה שביכלתו, מבלי אשר יכירו בו, להצר ולהציק לנער; ובלילה בשעת הוללות ומשתה, שהיו להם תמיד, שִׁעשע את הכנופיה בזה, שעורר את קצף המלך על-ידי נגישות קטנות – תמיד במקרה, שלא מדעת: שתי פעמים דרך על בהונות רגלי המלך – במקרה – והמלך, כראוי לכבוד-מלכותו, הראה בבוז ושאט-נפש, כי איננו חש בזה ואיננו שם לב לכך; אולם בפעם השלישית, כשעשה זאת הוגו לשם עֹנג ושעשועים, הפיל אותו המלך ארצה במקל, לשמחת-לבם ועליצותם הגדולה של כל הכנופיה. הוגו קפץ על רגליו, אֲכוּל קצף וכלִמה, תפס מקל בידו והשׂתער על אויבו הקטן בחמת-קצף. תכף עשו עִגול מסביב ללוחמים, והעליצוּת וההתערבות התחילו. אולם להוגו המסכן לא היתה אף תכשֹרת קלה שבקלות לנַצח. פרי עבודתו, שעבד בחמת קצף כמֻכּה-שגעון ובידים מרֻשלות ובלתי-זריזות, לא מצא לו מהלכים בשוק הזה, בשעה שנצב להלחם עם זרוע, שגדולי המורים באירופה חִנכו אותה במלחמת מקלות ומטות וחרבות ובכל מקצועות האמנות הזאת. המלך הקטן נִצב, מלא זריזות וחיים, על המשמר בחן ובקלות, והצליח להשָׁמט מן המטר הכבד של המהלומות, שהמטיר עליו הוגו, בקלות ובדיקנות כזאת, שהביאה את כל העומדים מסביב למרום קץ ההתפעלות; ומדי פעם בפעם, כאשר ראה בעינו המנֻסה איזו הזדמנות טובה, לא החמיץ אותה, ומהלומה נִחתה על ראש הוגו במהירות הברק. סוּפת הצחוק והצהלה, שהתחוללה תמיד במקרה כזה, עברה את כל המקום עד להפליא. בסוף חמשה-עשר רגע היה הוגו כֻלו מֻכּה ומכֻסה פצעים ומַטרה לחִצי לעג וקלס, שהמטירו והרעימו עליו מכל עברים בלי-חמלה. הוא התגנב משׂדה-המערכה; והגבור הקטן, שיצא מן המלחמה בלי פגע, נתפשׂ ונִשׂא למעלה על כתפי האספסוף העליז והצוהל אל כסא-הכבוד על-יד ראש-הכנופיה, ושם הכתירו אותו ברֹב כבוד ובעסק גדול ל“מלך כל התרנגולים מלֻמדי-המלחמה”. את כִּנּוּיוֹ השָׁפל לקחו ממנו ובִטלוהו בחגיגיות גדולה, וגזרה יצאה, כי אם יבטא איש מהיום והלאה את הכנוי ההוא, אחת דתו להִגָּרשׁ מן הכנופיה.

כל הנסיונות, שׁנִסו לשַׁעבֵּד את המלך, כי ישָׁרת ויעבוד לכנופיה, עלו בתֹהו. הוא סרב בעקשנות גדולה לעשות כל דבר; ולא עוד אלא שהשתדל תמיד להמָלט מידיהם. הם דחפו אותו לתוך מִטְבָּח, שנשאר בלי כל שמירה, ביום הראשון לשוּבו; ולא רק שיצא משם בידים ריקות, כי-אם גם השתדל להזהיר את יושבי הבית. שלחו אותו עם חרש-פחים לעזֹר לו בעבודתו; אבל הוא מֵאֵן לעבֹד; ולא עוד אלא שאִיֵם על חרש-הפחים, כי יכה אותו במטיל-הברזל שלו; ולבסוף היו ידי הוגו והחרש מלאות עבודה לשמור עליו, לבַל ימָלט מהם. הוא הרעים את “דברי-המַלכות” שלו על ראש כל אלה, שנִסו לשלֹל ממנו את חֻפשתו או להכריחו לעבֹד. הוא נשלח, תחת השגחתו של הוגו, בחברת אשה מלֻכלכת ותינוק נגוע-חֹלי, לחזֹר על הפתחים; אולם התוצאות לא היו משַׂמחות ומעודדות – הוא סרב לפשוט יד בעד הקבצנים, או להיות שֻׁתּף למעשיהם באיזה אֹפן שהוא.

כך עברו ימים אחדים; תלאות חיי הנודדים, והלֵאות והנִווּל עם השפלות והגסות אשר בחיים האלה, הכשילו את כח-הסבל שלו. סוף-סוף בא לידי ההרגשה, כי גאולתו מסכינו של הנזיר היתה באֹפן היותר טוב רק גאולה לשעה מן המָות.

אבל בלילה, בחלומותיו, נשכחו כל הדברים האלה, והוא ישב על כסא-המלוכה שלו, והיה אדון כקדם. מובן, שהחלומות האלה הגבירו עוד את צרותיו כשהקיץ – ובמשך הימים האחדים, שעברו עליו מעת שובו לעבדותו עד מלחמתו עם הוגו, היו הבוז והשפלות של כל בֹּקר מרֻבּים משל חברו הקודם לו, עד כי לא יכֹל כלכל עוד.

בבֹקר אחרי אותה המלחמה, קם הוגו בלב מלא מזמות-נקם, אשר יָזם להנקם מן המלך. שתי דרכים היו לפניו. הדרך האחת היתה להשפיל את רוחו הגאֶה של הנער ואת “כבוד-מלכותו” המדֻמה, הַשְׁפָּלָה יתרה; ואם לא יצליח בדרך זו, אזי הדרך השניה היא לִטפֹּל עליו עון-פלילי מאיזה מין שהוא ואחר-כך למסֹר אותו אל יד החֹק אשר לא ידע רחם.

למען הוצא לפועל את הדרך הראשונה, יזם הוגו ל“מַזֵּג” את רגלו של המלך, בשפטו נכונה, כי זה יכניע וישפיל אותו הַשְׁפָּלה שלֵמה ונצחת. תכף כאשר יעלה ה“מִזוּג” יפה, יכריח, בעזרתו של קנטי, את המלך לגַלות את רגלו על ראשי-דרכים ולבקש נדבות. “מִזוּג” היה בשפת-הקונדסים של האספסוף נגע-צרעת בבשר, העשׂוי באֹפן מלאכותי. וזאת תורת ה“מִזוג”: ראשית יעשו דבק או תחבֹּשת של סיד בלתי כָבוּי במים, בורית וחלודה של ברזל ישן, ואת כל אלה יפַזרו על חתיכת-עור, ואת חתיכת-העור יהַדקו היטב היטב מסביב לרגל. זה יחַכּך ויגָרה את העור ויהפך את מראה הבשר למראה בשר-חי ואדֹם; אז ישפשפו אותו המקום בדם ויתנו לו להתיַבּש. אחרי התיַבּש הדם יהיה לאותו המקום צבע קודר ומעורר גֹעל-נפש. אז יחבשו את הפצע בסמרטוטים מלֻכלכים בהשכל ודעת, כאלו נעתקה, מתוך רשלנות ואי-זהירות, התחבֹּשת ממקומה והפצע המכֹער והמנֻוָּל יתגלה ויעורר רחמים בלב העוברים.

הוגו קבל את עזרתו של אותו חרש-הפחים, שאִיֵּם עליו המלך במטיל-הברזל שלו; הם לקחו את הנער אִתם לנוע ולנוד ולמצא עבודת-פחים, וכאשר אך התרחקו מן המחנֶה, השליכו אותו ארצה, החרש החזיק בו בחזקה, והוגו קשר את התחבֹּשת והִדֵּק אותה היטב על-גבי רגלו של המלך.

המלך התקצף והתפתל בחמה שפוכה, וגם הבטיח לתלות את שניהם על העץ ברגע אשר ישוב לידו שרביט-המלוכה; אולם הם החזיקו בו ברב כֹּח והתענגו לראות, כיצד הוא מתאבק באין-אונים, וגם לגלגו על האִיוּמים, שאיֵם עליהם. כל זה נמשך, עד אשר החלה התחבֹּשת לגרות ולהכאיב את עור-הבשר, ובעת קצרה היתה מלאכת ה“מִזוג” נשלמת עד תֻּמה, לולא נפסקה באמצע. כי הנה הופיע במקום המחזֶה אותו העבד, שחֵרף וגִדף בנאומו את חֻקי אנגליה, והוא שׂם קץ ליָזמה הזאת, וגם הפשיט מרַגלו של המלך את התחבֹּשת ואת הסמרטוט.

המלך בקש מאת גואלו, כי ישאיל לו את מקלו והוא יחַמם בו את בגדי שני הנבלים תכף באותו מעמד; אבל האיש לא השאיל לו, באמרו, כי זה היה מביא לידי צרות חדשות – וכי עצתו היא לדחות את הענין עד הערב, כשכל הכנופיה תהיה ביחד. אזי לא יהין כל איש מן העולם אשר מחוץ להם להתערב או להפסיק. הוא הוליך את שלשתם אל המחנֶה והודיע את כל הענין לראש-הכנופיה. הלז הקשיב, עִיֵּן בדבר, ואחר-כך החליט, כי לא יוסיפו לשלֹח את המלך לפשוט יד, מכיון שברור היה, כי הוא נוצר לגדולות ונכבדות מזה – ותכף באותו מעמד הרים אותו ממדרגת קבצן ונשא אותו וגדלהו למדרגת גַנב!

הוגו היה מלא שמחה. הוא כבר נִסה להכריח את המלך לשלֹח ידו בגנבה, ולא עלה בידו; אבל עתה לא תהיה לו כל טרחה יתרה בזה, כי כמובן, לא יעלה על לב המלך גם בחלום לסָרב לפקֻדה, שיצאה ישר מן המשרד הראשי. הוא חִבּל תחבולה לצאת “לצוד ציד” בעצם היום ההוא אחרי הצהרים, וכַונתו היתה, כי ילָכד המלך ברשת החק לרגלי מעשהו; הוא גמר בלבו לעשות את כל זה בטכסיסים מחֻכּמים, עד אשר יֵרָאה לכֻלם, כי במקרה ושלא מדעת קרה מה שקרה; כי “מלך כל התרנגולים מלֻמדי-המלחמה” היה מקֻבּל ומרֻצה לכֻלם בעת ההיא, והכנופיה ודאי שתתנהג באֹפן לא-עָדין ביותר עם חבר בלתי-מרֻצה לקהל, שבגד בנער בגד רב כזה, למָסרו ביד אויבם המשֻׁתּף, ביד החֹק.

הכֹּל טוב ויפה. בשעה טובה ומֻצלחת הלך לו אל הככר הקרובה עם טרפו; שני אלה שוטטו לאט, אנה ואנה מרחוב לרחוב, כשהאחד מהם ארב בעינים פקוחות להזדמנות בטוחה להוציא את מזמתו הרעה, והשני ארב גם הוא בעינים פקוחות להזדמנות לקפֹּץ ולהִמלט מִשִׁבְיָתוֹ המתֹעבה לנצח.

שניהם לא היו נמהרים במעשיהם להשתמש בהזדמנֻיות, שלכאורה נראו קרובות לשָׂכר; כי שניהם, בסתר לבבם, החליטו לעשות ולהצליח הצלחה גמורה וחלוטה בפעם הזאת; שניהם לא הרשו לחִשקם הבוער להדיח אותם ולנסות דבר, שהצלחתו מוטלת בספק.

להוגו נזדמנה התִּכשֹׁרת הראשונה. כי הנה נִגשה אשה, שנשאה צרור כבד בסל. עיני הוגו נוצצו משמחת-זדון, והוא אמר לנפשו: – בחיי ראשי, אם רק אוכל לגֹל עליו את זה, אז “ישמרך ה'” ו“צאתך לשלום”, מלך כל התרנגולים מלֻמדי-המלחמה! הוא שמר וחכה – לכאורה בסבלנות חיצונית, אולם בפנימיות נפשו היה אֲכוּל-התרגשות – עד אשר עברה האשה. עתה הגיעה השעה. הוא אמר בקול נמוך: – שב לך פֹּה, עד אשר אשוב, והתגנב חרש אל טרפו.

לב המלך נמלא שמחה – עתה יוכל להמלט, אם רק יתרחק הוגו, הרודף אחרי טרפו, מרחק מספיק.

אולם מזל טוב כזה לא היה לו עכשיו. הוגו זחל מאחורי האשה, חטף את הצרור, שב במרוצתו ועטף את הצרור בסמרטוט של שמיכה ישָׁנה, שנשא על זרועו. כרגע הרימה האשה קול גדול קורא לעזרה, כי הַרגש הרגישה תכף באבדתה, כשהוקל משאה פתאם, אם גם לא ראתה בעיניה את מעשה הגנבה, הוגו תחב את הצרור לתוך ידי המלך, מבלי הפסק את מרוצתו, ואמר:

– עתה מהר אחרי יחד עם ההמון, וּצעַק: “תפשׂו את הגנב!” אבל השתדל להוליך אותם תועה!

בעוד רגע פנה לקרן הרחוב ומשם רץ לסִמטה עקלקלה – והנה נגלה עוד הפעם, ומראה פניו הביע תמימות ושויון-רוח, והתיצב לו מאחורי עמוד אחד לראות ולהתבונן אל התוצאות.

המלך הנעלב השליך את הצרור ארצה; השמיכה נפלה מעל הצרור בו ברגע שנגשה האשה וההמון ההולך ורב הולך בעקבותיה; היא תפשה בידה האחת במרפקו של הנער, ובידה השניה תפשה בצרור; היא התחילה שופכת עליו קִתּון של זלזולים וחרפות, בעוד אשר הוא מתפתל, ללא-הועיל, להשתחרר מידהּ.

הוגו ראה כבר דַי והותר – אויבו נתפשׂ עתה, ויד החֹק תשיגהו – והוא חמק והלך לו, נפשו מלאה עליצות ופיו מלא שחוק. הוא נטה את דרכו לעבר הכנופיה, בסַדרו במחשבתו בדרך, איך למסֹר לבני-הכנופיה את ספור המעשה באֹפן, שלא יטילו עליו אף צל של חשד.

המלך הוסיף להֵאָבק ולהתפתל מתוך ידה החזקה של האשה, ולרגעים צעק במרי-רוחו:

– הרפי את ידך, בריה פתַיה; לא אני גזלתי ממך את סחורתך העלובה.

ההמון סגר עליהם מסביב, כשכל אחד מאַים על המלך ומכנה אותו בכנויים של גנאי; חרש-ברזל נִקְשֶׁה, לבוש סִנור של עור ושרווּליו מֻפשלים עד מרפקיו, שלח את ידו לאחֹז בו באמרו, כי הוא ידוּש את בשרו היטב היטב, למען ילמד לקח ויירא; אולם באותו רגע נצנצה באויר חרב ארֻכּה ונפלה בעָצמה מכרעת על זרועו של האיש, ובצדה הקֵהה למטה. בעל החרב, שמראהו היה מוזר ומפליא כל-כך, העיר בנעימות:

– בחיי, נפשות טובות, נעשה את מעשינו בנחת, ולא בדם רותח ובדברים קשים ומתלהמים. זהו ענין לחֹק לענות בו, ולא עסק פרטי ובלתי-רשמי. הרפי את ידך מן הנער, אשה טובה.

חרש-הברזל סקר ואָמַד את איש-הצבא האמיץ והמוצק במבטו, ואחר-כך הלך לו מתוך מלמול, הלך ושַׁפשף את זרועו; האשה הרפתה מזרוע הנער למרות רצונה; ההמון סקר את האיש הזר בעינים מלאות אֵיבה, אולם מדת הזהירות שָׂמה מחסום לפיהם. המלך קפץ ועמד לימין גואלו, בלחיים בוערות ועינים נוצצות, וקרא בקול גדול:

– התמהמת מאד מאד לבוא, אבל באת למועד הנכון, האדון מַילס; גזֹר לי את האספסוף הזה לגזרים!

 

פרק כג: בֶּן-הַמֶּלֶךְ נֶאֱסַר    🔗

הנדון כבש בקרבו בת-צחוק, וגחן ולחש באזני המלך:

– לאט לך, לאט לך, בן-המלך שלי, הִזָּהר בלשונך – לא, אל-נא תדבר דבר. בטַח בי – הכּל יבוא לאחרונה על מקומו בשלום. אז הוסיף, בדברו לנפשו: – האדון מַילס! ישמרני אלהים, שכחתי לגמרי, כי הנני כבר אַבִּיר! אֵל אלהים, מה נפלא הוא הדבר, איך כֹּח-זכרונו אוצר בקרבו את כל דמיונותיו המוזרים והמטֹרפים!… תָּאֳרִי הוא תֹאר רִיק והבל, ובכל-זאת לא דבר קטן הוא להיות ראוי והגון לתֹאר זה, כי חושב אנכי, שכבוד יותר גדול הוא לזכות לתֹאר אביר-התֹּהו בממלכת החלומות והצללים מאשר להיות שפל למדי, עד כדי להיות רוֹזֵן באחת הממלכות הממשיות בתבל זו.

ההמון נפרד ופִנה דרך לפקיד, שנגש ואמר לשׂים את ידו על כתף המלך. הֶנדון אמר אליו:

– לאט לך, ידידי הטוב, השב את ידך – הוא ילך ברצונו הטוב; אנכי עָרֵב בעד זה. נהַג ולֵך, ואנחנו נלך אחריך.

הפקיד והאשה עם צרורה הלכו ברֹאש; מַילס והמלך הלכו אחריהם, וכל ההמון בעקבותיהם. המלך היה נוטה למרֹד; אולם הֶנדון אמר אליו בקול נמוך:

– התבונן, אדון – חֻקיך הם נשמת רוח מלכותך, המביאה ברכה ושלום בכנפֶיה; האם יכַחש בהם העץ, אשר עליו גָדלוּ, ורק דרֹש ידרֹש מהענפים, כי יכַבדו אותם? כנראה, הופר אחד החֻקים האלה; כאשר ישוב המלך אל כסא-מלכותו, האם יֵצר לו בזכרו, כי כאשר התחפש לאחד העם, נצח האזרח את המלך שבו ובאֵמון-רוח נכנע מפני החֹק?

– צדקת; אל תוסף דַבּר עוד; אתה תראה, כי כל אשר ידרֹש מלך אנגליה מאחד נְתִיניו לסבֹּל בשם החֹק, יסבֹּל גם הוא בעצמו, כל עוד הוא תופס מקום כנָתִין.

כאשר נקראה האשה להעיד לפני שופט השלום, נשבעה, כי האסיר הקטן, העומד לפני בית-הדין הוא הוא אשר נתפשׂ בגנבה; אף איש לא היה שם, אשר יכול להוכיח את ההפך, ולכן היתה אשמת המלך ברורה. הצרור נפתח אז, וכאשר נמצא בו חזיר קטן עגֹל ושמן ומוכן לסעֻדה נראו סִמני דאגה בפני השופט, ופני הֶנדון חָורו, ובכל גופו עבר רעד חשמלי מתוך פחד ושבר-רוח; אולם המלך עמד לו בלב שוקט, כי לא ידע דבר מכל הנעשׂה. השופט חשב ועִיֵּן, ואחר-כך פנה אל האשה ושאל אותה:

– כמה שֹׁוֶה קנינֵך זה, לפי דעתך?

– האשה הֶחותה קִדה וענתה:

– שלשה שילינגים ושמונה פֶנסים, הוד-מעלתו – אי-אפשר לי לגרֹע אף אגורה והנני מודיע לך את המחיר ביֹשר לבבי.

השופט הביט סביבותיו אל פני כל ההמון כשהוא מֵצֵר ודואג, ואחר-כך רמז אל הפקיד ואמר:

– הוצא כל איש מבית-המשפט וסגֹר את הדלתות.

פקֻדתו נמלאה. לא נשאר כל איש מלבד השופט והפקיד, הנאשם, המאשימה, ומַילס הֶנדון. זה האחרון נדמה כקפוא ומראה פניו היה כמראה האֵפר. על מצחו נערמו נטפי-זעה גדולים וקרים, שטִפטפו וירדו על פניו. השופט פנה אל האשה עוד הפעם ואמר בקול מלא רחמים:

– הוא נער מסכן ונבער, ואפשר, כי הרעב הציק לו לעשות את מעשהו, כי הימים האלה הם ימים רעים לאמללים האלה: התבונני-נא, אין פניו מביעים רֹע-לב – אבל כשהרעב מציק – אשה טובה! היודעת אַתְּ, כי על-פי החֹק, כאשר יגנֹב איש דבר, השֹׁוֶה יותר משלשה-עשר פֶּנס, אחת דתו להִתָּלות?

המלך הקטן התעורר, פקח את עיניו לרוָחה והביט כמַשמים סביבותיו, אבל עצר ברוחו ועמד במנוחה; אולם לא כן האשה. היא קפצה ועמדה על רגליה, כשכֻּלה רועדת מפחד גדול, וצעקה:

– אהה, אלהים, מה זאת עשיתי! בשם אלהי הרחמים, אנכי לא אתלה את הנער המסכן בעד כל העולם ומלואו! אהה, הצילני נא מן הדבר הזה, הוד-מעלתך – מה עלי לעשות, מה אוכל לעשות?

פני השופט שהביעו מנוחה רצינית של שופט, לא נשתנו, ובאֹפן פשוט אמר:

– אין כל ספק, כי מֻתּר לך לשַׁנות את המחיר, מכיון שלא נרשם עוד בספר-הזכרונות.

– אם כן אפוא, בשם ה', נקֹב את מחיר החזיר שמונה פֶנסים, ואלהי השמים יברך את היום, אשר בו גלל מעל לבי את משא הדבר הנורא הזה!

בגֹדל עליצותו שכח הֶנדון את כל חֻקי הנמוס ודרך-ארץ; הוא הרעיש את לב המלך וגם העליב את כבוד-מעלתו בזה, שחבק אותו בזרועותיו. האשה השתחותה לאות-תודה ויצאה והלכה לה עם חזירה. וכאשר פתח שליח בית-המשפט את הדלת לפניה, יצא בעקבותיה אל הפרוזדור הצר. השופט הוסיף לכתֹּב בספר-הזכרונות שלו. הֶנדון, שהיה תמיד עֵר וזריז, חשב, כי עליו לדעת, מדוע יצא שליח בית-המשפט בעקבות האשה; ולכן התחמק חרש אל-תוך הפרוזדור האפל והקשיב. הוא שמע את הדברים האלה:

– זהו חזיר שמֵן, ובודאי טעמו יפה והנאה מרֻבּה באכילתו; אנכי אקנהו ממך; הרי לך שמונה פֶנסים.

– שמונה פֶנסים, האמנם! עשׂה לא תעשה דבר כזה. אנכי שלמת את מחירו שלשה שילינגים ושמונה פנסים במטבעות טובות עוברות לסוחר ממטבעות המלך האחרון, אשר לא נגע בהן הֶרִי הזקן, שמת זה לא כבר ולא שלח ידו בהן. הַבוז לשמונה הפֶנסים שלך!

– האם כִּוַנתּ אל מהלך הרוח? הם הטילו שבועה עליך, ואַת נשבעת שבועת-שקר כשאמרת, כי ערכו היה רק שמונה פֶנסים. שובי תכף עמדי לפני הוד-מעלתו, ואת תהיי אחראית בעד עָוֹן פלילי זה! – ואף גם זאת, כי את הנער יתלו על העץ.

– הנה, הנה, אדוני יקר-הלב, אל תוסף דַבֵּר עוד, אנכי שבעת-רצון. תן לי את שמונה הפֶּנסים ואל תגַלה את הדבר לאיש.

האשה הלכה לה מתוך בכי; הנדון התחמק חרש משם ושב אל בית-המשפט, ושליח בית-המשפט בא תכף אחריו, אחרי אשר טמן את שללו במקום בטוח. זמן-מה הוסיף עוד השופט לכתֹב, ואחר-כך הטיף את לקחו באזני המלך בדברי חכמה וחסד, וענש אותו להאסר לזמן קצר בבית-האסורים הכללי, ואחר-כך ידושו את בשרו לפני עם ועדה. המלך הנדהם והמשוֹמָם פתח את פיו, וכנראה היה בלבו לצווֹת, כי יסירו את ראש השופט הישר תכף באותו מעמד; אולם הוא ראה את המבט המזהיר, שהעיף עליו הֶנדון, והצליח לשוב ולסגֹר את פיו, בטרם פלט מלה. הֶנדון אחז בידו, הֶחוה קִדה לשופט, ואז נפרדו שניהם בחברת שליח בית-המשפט והלכו בדרך המובילה אל בית-האסורים. באותו רגע אשר הגיעו אל הרחוב, עמד המלך הלוהט באש-קצפו, השמיט את ידו בחזקה מתוך ידו של הֶנדון וקרא:

– שוטה וחסר-דעה, האם תדמה בנפשך, כי אנכי אכָּנס אל בית-האסורים להמון-העם בעודני בחיים?

הנדון גחן אליו ואמר, וקולו היה חד וקשה מעט:

– האם בטֹח תבטח בי? הֵרָגע! חדַל לך לדַבּר את דבריך, אשר יעמידו אותנו בסכנה ויקלקלו את הזדמנותנו לכשתבוא. הכל יקרה על-פי רצון ה'; אין לאֵל-ידך לדחָק את השעה, אין לאל-ידך לשַׁנות כל דבר; ולכן חַכּה, דֹם וסבֹל – עוד תהיה לנו עת ללעֹג ועת לשמֹח, כשיפֹל כל דבר בדרך אשר עליו לנפֹל.

 

פרק כד: הַהַצָּלָה    🔗

יום-החֹרף הקצר כמעט שהגיע אל קצו. כלתה רגל מן השוק, מלבד יחידים בודדים פה ושם, ואף אלה מהרו ללכת ישר אל מחוז-חפצם, באותו המבט הנטוי של אנשים, המשתוקקים למלא את שליחותם במהירות האפשרית, למען יוכלו להתחבא אז בסתר ביתם השאנן והמרֻוָח מפני הרוח ההולך וחזק ומחֶשכת-בין-השמשות הממשמשה ובאה. הם לא הביטו ימין ושמאל; הם לא שמו לב אל החבורה שלנו, וכנראה גם ראֹה לא ראו אותם. המלך אֶדוַרד הששי תמַהּ, אם קרה כדבר בזמן מן הזמנים: אם מחזה מוזר כזה, מחזה מלך מובל אל בית-האסורים, יפָּגש בשויון-נפש מפליא כזה. עוד מעט ושליח בית-המשפט עבר עם השנַים דרך שוּק נעזב מאדם. כאשר הגיע אל אמצע השוק, הניח הֶנדון את ידו על זרועו של השליח ואמר בקול נמוך:

– המתן רגע, אדוני הטוב, אין איש שומע, ולכן אדַבר דבר באזניך.

– חובת מִשׂרתי אוסרת עלי את הדבר הזה, אדוני; אנא, אל תעצרני, כי הלילה ממשמש ובא.

– עמֹד בכל-זאת, כי הדבר הזה נוגע אל נפשך ואל בשרך. הַפנה את ערפך לרגע והַעמֵד פנים, כאלו אינך רואה מאומה: תן לנער המסכן הזה להִמָּלט.

– האם תדבר כדברים האלה אלי, אדוני! הנני אוסר אותך בשֵׁם –

– אל-נא, אל-נא תִבָּהל ברוחך. הזָהר, לבל תלך תועה באִוַלתך – כאן כבש הֶנדון את קולו ולחש לו לאיש על אזנו: – אפשר, כִי בשביל החזיר, אשר קנית במחיר שמונה פֶנסים, תחַיב את ראשך, בּן-אדם!

השליח המסכן, שהפתּיע אותו הֶנדון הפתּעה גמורה, עמד מתחלה בלי הגה, אבל אחר-כך שב אליו כח-הדבור והתחיל מחרף ומאַים; אולם הֶנדון היה שקט ומתון ובסבלנות חכה, עד אשר הוציא הלז את כל רוחו; ואז אמר:

– נפשי רצתה בך, ידידי, ואינני חפץ לראות, כי תבֹא רעה עליך. התבונן, אני שמעתי את הכֹּל – כל מלה ומלה. אני אוכיח לך את זה. הֶנדון חזר על כל השיחה שבין השליח והאשה בפרוזדור, מלה במלה, ואז הוסיף:

– הנה – האם חזרתי על השיחה באֹפן נכון? האם לא יהיה לאֵל-ידי לחזֹר על השיחה באֹפן נכון גם לפני השופט, אם יהיה צֹרך בזה?

האיש נאלם רגע מפחד וצרת-לב; אבל תכף נִסה להתאושש ולהתגבר, ואמר בקלות-לב מעֻשׂה:

– באמת, אתה חפץ להפֹך הלצה קלה למעשה כביר ורב-ערך; אנכי רק צערתי את האשה לשֵׁם עֹנג ושעשועים בלבד.

– האם הנך מחזיק גם בחזיר של האשה לשם עֹנג ושעשועים בלבד?

האיש ענה בקול חד:

– לא לשֵׁם כל דבר אחר, אדוני הטוב – אנכי אומר לך, כי זו היתה רק הלצה בלבד.

– באמת הנני מתחיל להאמין לך – אמר הֶנדון בקול, שהיה קשה מאד להכיר בו, אם היה זה לעג או הכרה והודאה אמִתּית; "אולם אתה שֵׁב לך פֹּה רגע, ואנכי ארוץ ואשאל את כבוד-מעלתו של השופט – כי, סוף-סוף, הלא הוא, בהיותו איש רגיל ומנֻסה בענינֵי חֻקים, בענינֵי הלצות, ובענינֵי –

הוא התחיל ללכת, כשעדַין הוא מדבר את דבריו; שליח בית-המשפט פקפק, נע הנה והנה בעצבניות, ורק פעמים אחדות בלוית קללות וחרפות, וקרא:

– חדל, חדל לך, אדוני הטוב – אנא, חכּה רגע – אל השופט! בן-אדם, הלא הוא איננו מבין ומרגיש בהלצה יותר מפגר מת! – הבה, נוסיף לדבר את דברינו. בחיי! כנראה, הנני בענין רע – וכל זה בגלל בדיחה תמימה, בלי כל מחשבה תחלה. אנכי הנני בעל-משפחה; ואשתי ובנַי הקטנים – הָבן-נא את זה, אדוני הטוב: מה תשאל ממני?

– רק זה, כי תהיה עִוֵּר ואִלֵּם וכל אבריך ישתתקו למשך עת כזאת, אשר יוכל איש לִסְפֹּר בה מאת אלף – אם יספֹּר לאט-לאט, – אמר הֶנדון ופניו היו כפני איש, המבקש רק חסד קל, חסד מצער מאד.

– זה יהיה בעוֹכרַי! אמר שליח בית-המשפט בקול מלא יֵאוש. אהה, אל-נא תַקשה לשאל, אדוני הטוב; אם רק תתבונן בענין הזה מכל צדדיו, תראה, כי כל זה לא היה אלא בדיחה – כמה פשוט, כמה גלוי לכל עין, כי זו היתה בדיחה. ולוּ נניח, כי זו לא היתה בדיחה, הנה העוֹן הוא קטן וקל כל-כך, עד כי העֹנש היותר קשה בעדו יהיה אזהרה וגערה משפתי השופט.

הֶנדון ענה בחגיגיות, שהקפיאה את האויר מסביבו:

– העֹנש בעד עָוֹן זה הוא מָוֶת.

– אל אלהים, רַחם-נא עלי, החוטא!

– אתה השתמשת בחטאו של איש, שנמצא בסכנה גדולה והיה תלוי בחסדך, ותפסת סחורה, ששוה יותר משלשה-עשר פֶּנס וחצי, ושִׁלמת בעדה רק מחיר מצער, וזה הוא, בעיני החֹק, עוֹן של גֵרוי ריב ומדון במחשבה תחלה, עון של כסוי חטא ופשע, חטא נגד החֹק, והעֹנש בעד זה הוא מיתת חנק, ואין לו כֹּפר ואין לו שִׁנוי, יחד עם נדוי מן הכנסיה הקדושה.

– סמכני-נא, סעדני-נא, אדון נעים, רגלי כושלות! חֲמָל-נא עלי – חֲשׂךְ אותי מן העֹנש הזה, ואנכי אַפנה את ערפי ולא אראה כל דבר אשר יקרה.

– טוב! עתה חָכַם לבך ובהַשׂכל ודעת תדבר. האם גם תשיב את החזיר אשר גזלת?

– אשיב, אשיב, באמת – ולעולם לא אגע בכל חזיר, אם גם ישלחו אותו מן השמים ביד שׂר-הפנים. לֵך – אנכי עִוֵּר למענך – אינני רואה מאומה. אֹמַר, כי פרצת לתוך הבית והוצאת את האסיר מידי בחזקה. זוהי דלת עתיקה, רעועה וטרופה – אני אשַׁבּר וארוצץ אותה בעצמי בין חצות-לילה ועמוד-השחר.

– עשֵׂה זאת, נפש טובה, כל רעה לא תאֻנה לך בגלל זה. לב השופט רוחש אהבה וחסד לנער המסכן הזה, ולא ישפֹך דמעות וגם לא יפָרֵק את עצמות שומר בית-הסֹהר על שנמלט האסיר מידו

 

פרק כה: בְּהֶנְדוֹן-הוֹל    🔗

כאשר אך נעלמו הֶנדון והמלך מעיני שליח בית-המשפט, צִוה הוד-מלכותו למהר ולבֹא אל מקום ידוע מחוץ לעיר ולחכות שם, והֶנדון ילך אל המלון ויסלק שם את חשבונותיו. בעוד חצי-שעה היו שני הידידים נוסעים במהירות על הדרך ההולכת מזרחה, בזריזות ובלב שמח, על סוסי הֶנדון העלובים והמדֻלדלים. עתה היה חם למלך, והיה שרוי בהרחבה, כי הסיר מעליו את בלויי-הסחבות ולבש את החליפה מן “הגלגול השני”, שקנה לו הֶנדון על גשר לונדון.

בדעת הנדון היה להזהר, לבל ידפֹק ויוגיע את הנער יותר מדי; הוא שער בנפשו, כי טלטולי הדרך, ארוחות בלתי-קבועות ונדידת השֵׁנה במדה גדולה יזיקו למוחו המטֹרף של הנער; בעוד אשר מנוחה, חיים קבועים והתעמלות מעטה בודאי שימהרו להביא לו ישע ומרפא; נפשו כלתה לראות את דעתו המטֹרפת שָׁבה לאיתנה וחזיונותיו החולניים מגֹרשים מראשו הקטן והמעֻנה; ולכן גמר בדעתו לנסֹע לאט-לאט אל הבית, אשר נטרד משם זה עת רבה כל-כך, ולא להגרר אחרי תאות-לבו הנמרצה ואי-סבלנותו, שהסיתוהו למהר ולנסֹע יום ולילה בלי-הרף.

כאשר נסעו שניהם כעשר פרסאות, באו לכפר חשוב וירדו ללין שם באכסניה טובה. היחוסים הקודמים שבו: הֶנדון עמד מאחורי כסאו של המלך, בעת ארוחתו, ושֵׁרת לפניו; הפשיט את בגדיו, כשהיה זה נכון לשכב ולישון; ואז שׂם את “משכנו” הוא על הרצפה ושכב לישון לרֹחב הדלת, בהתכנסו ובהתכַוצו בשמיכה.

ביום השני וביום הבא אחריו התנהלו בעצלתים ושׂוחחו על-אודות המאורעות, שאֵרעו להם מיום הפרדם איש מעל רעהו, וכל אחד מהם התענג עֹנג כביר על ספורי רעהו. הֶנדון ספר את כל נדודיו הרבים לפרטיהם, בלכתו לחפשׂ את המלך, ותאר למלך, איך הוליך אותו שר-הפנים שולל, בהובילו אותו דרך כל היער, ולסוף השיב אותו אל הסֻכּה, כאשר נוכח, כי אי-אפשר לו, לזקן, להפטר ממנו, ואז – הוסיף לספר – נכנס הזקן אל חדר-המטות ובשובו נע והתנודד כשכור בלב נשבר, ואמר לו, כי הוא חשב, שהנער כבר שב וכבר הוא שוכב שם במטתו לנוח; אולם לא כן היה הדבר, הֶנדון חכה בסֻכּה כל אותו היום; ואז נואש מתקותו, כי ישוב המלך, ויצא עוד הפעם לחפש אותו.

– וקדוש הקדושים הזקן היה עצֵב באמת, כשלא שב הוד-מלכותו, אמר הֶנדון, הכרת פניו ענתה בו.

– בחיי, לעולם לא אטיל ספק בדבר הזה! – אמר המלך – ואז ספר את מאורעותיו הוא; אחרי הספור התעצב הנדון אל לבו, כי לא עשה כלה בשר-הפנים.

במשך היום האחרון לנסיעתם נמצא הֶנדון במצב של התרוממות הרוח. לשונו לא חדלה מִדַּבֵּר, הוא דִבּר על-אודות אביו הזקן ועל-אודות אָחיו ארטור וספר דברים רבים, אשר הראו את יקרת-רוחם ונדבת-לבם; הוא שפך את רוחו הלוהט בחֹם אהבתו לעדית, ולבו היה מלא גיל כל-כך, עד כי היה נכון לדבר דברי אהבה ואחוה גם על אחיו יוּ. הוא טפל הרבה בפרטי הפגישה הבאה בהֶנדון-הוֹל; איך ירעיש ויפתיע את כל אחד ואיך יתפרצו דברי תודה ועליצות מפי כל אחד ואחד מהם.

זה היה נוֹף יפה, זָרוּע נקֻדות אהלים ופרדסים, והדרך השתרעה בין שְׂדוֹת-מִרְעֶה רחבים, שהתפשטו והלכו עד אשר נעלמו באֹפק הרחוק, והמעלות והמורדות אשר בכל המישור דָמו לים גדול, שגַּליו עולים ויורדים חליפות. אחרי הצהרים נטה “הבּן הנִדח” ארחות עקלקלות לעתים קרובות למצֹא, אם אפשר לטפס על איזו גבעה קטנה, שמִּמֶּנה יוכל לחדֹר דרך המרחק ולהעיף מבט על ביתו. לסוף עלה הדבר בידו. הוא צעק בהתרגשות:

– הנה הכפר, בן-מלכי, ושם הארמון סמוך לו! מן המקום הזה תוכל לראות את המגדלים; ואותו היער שם – זהו גן-הטיול של אבי. האח, עתה תדע, מה זה הוד והדר, כבוד וגדֻלה! בית בעל שבעים חדר – הגע בעצמך! ועשרים ושבעה משרתים! מעון נאדר בעד אנשים כמונו, האף אין זאת? הבה, נמהר ללכת – סבלנותי פקעה ולא אוכל עוד להתמהמה.

הם מהרו ללכת ככל האפשר; ובכל-זאת, כשהגיעו אל הכפר, היתה כבר השעה השלישית אחרי הצהרים. הנוסעים דהרו ועברו דרך הכפר, ולשון הֶנדון לא ידעה מרגוע בכל העת ההיא. “הנה בית-התפלה – מכֻסה באותו הקִסוֹס הירוק – לא נוסף ולא נגרע מאומה. ושם המָּלון, המלון הישן “האריה האדֹם”. – ושם השוּק. הנה המַשׁאֵבה והנה הבאר – בלי כל שִׁנוי; בכל אֹפן, בלי כל שִׁנוי בכל דבר, מלבד באנשים; עשר שנים משַׁנות את פני האנשים; כמדֻמה לי, כי אנכי מכיר את קצתם, אולם איש מהם איננו מכיר אותי”. כך הוסיף לפטפט בלי-הרף. עוד מעט והם הגיעו אל קצה הכפר; אז באו הנוסעים אל דרך צרה ועקלקלה, גדוּרה משני עבריה בשׂיחים. הם מהרו לעבֹר את הדרך ההיא, כחצי פרסה, ומשם עברו אל גן-פרחים גדול דרך שער, שהדרת-כבוד היתה חופפת עליו, ועל עמודי האבן הגדולים והכבירים, שֶׁבּו היו מפֻתּחים פִּתּוּחֵי כלי-נשק מעשֵׂה-חושב. אכן, אין זה כי-אם היכל-נדיבים!

– ברוך בואך להֶנדון-הוֹל, מלכי! קרא מַילס. האח, גדול הוא היום הזה! אבי ואָחי, וגם הגבירה עדית, ישתוללו כל-כך מרֹב שמחה, עד כי לא יראו כל איש ולא ידברו לכל איש מבלעָדַי, בהתפרץ רגשותיהם בפגישה הראשונה, ואפשר שיִדָּמה לך, כי לא קבלו אותך בסבר פנים יפות כל-כך – אל-נא תשׂם את לבך לזה; במהרה תִוָּכח, כי אין הדבר כך; כי כאשר אֹמַר להם, כי משמרת אתה עמדי, וכאשר אספר להם, מה גדולה אהבתי אליך, אז תראה, איך יאַמצו אותך אל לבם למען מַילס הֶנדון, וגם יתנו לך מקום בביתם וישכינו אותך בקרב לבם לעולם ועד!.

בעוד רגע קפץ הֶנדון ארצה לפני הדלת הגדולה, ועזר למלך לרדת. אז אחז אותו בידו ומהר להכנס. עוד צעדים אחדים והוא היה לפני מעון רחב-ידים; הוא נכנס, והושיב את המלך בחפזון ובלי כל טקס ונִמוס, ואז רץ לקראת איש צעיר, שישב אל שלחן-הכתיבה לפני אָח בוערת ומפיצה שפע אורה וחֻמה.

– חבקֵני-נא יוּ, צעק, ואמֹר, כי לבך שמח, אשר שבתי הנה! וגם קרָא לאבינו, כי הבית איננו עוד ביתי, כל עוד אשר לא נגעתי בידו ולא ראיתי את פניו ולא שמעתי את קולו עוד הפעם!.

אבל יוּ רק נרתע מעט לאחוריו, אחרי אשר ענתה בו הכרת פניו רגע קטן, כי הוא נרעש ונפתע, ואז לטש את עיניו ברצינות אל הזר המתפרץ – לטישת-עינים זו הביעה בראשונה רגש של עלבון-הכבוד, ואחר-כך הביעה איזה שנוי פנימי שבא מתוך מחשבה ומזִמה חדשה, ונהפכה והיתה למבט מביע סקרנות והתפלאות וגם חמלה אמתית או מעֻשׂה, אחר-כך אמר בקול רך:

– כנראה, הוּעם שׂכלך מעט, זָר מסכן; אין ספק, כי יד החיים הקשה היתה בך וגם סבלת עֹני ומחסור; מראה פניך ומלבושיך יעידו על זה. מי אנכי, לפי דעתך?

– מי אתה? בבקשה, מי אתה, אם לא מי שהנך באמת? אתה הנך, לפי דעתי, יוּ הֶנדון, אמר מַילס הנדון בקול חד.

– ומי אתה בעצמך, בדמיונך אתה?

– אין כאן כל מקום לדמיון! האם תתחפשׂ ותעמיד פנים, כי אינך יודע אותי, את אחיך מַילס הֶנדון?

פניו של יוּ הביעו הפתּעה נעימה לרגע. הוא קרא:

– מה! האינך חומד לצון? האם יוכלו המתים לשוב לתחיה? אם כן, מהֻלל שם ה'! נערֵנו המסכן והאובד הוּשב לנו אחרי כל השנים האכזריות האלה! האח, נדמה לי, כי דבר זה טוב כל-כך, עד כי לא יֵאָמן – באמת, טוב כל-כך, עד כי לא יֵאָמן – מצוה אנכי עליך, חמָל-נא עלי, ואל-נא תהתל בי! חוש מהר – קרַב אל האור, ואסקֹר אותך יפה יפה!.

הוא תפש את מַילס בזרועו והוביל אותו אל החלון, והתחיל בוחן וסוקר אותו בעיניו מכף-רגלו ועד קדקדו. הוא הסב אותו לכל עֵבר, ובמהירות צעד והלך מסביב לו לבחֹן אותו מכל נקֻדות-המבט. “הבן האובד” עמד ופניו האירו משמחה; הוא הצטחק וגם צָחַק, ולא פסק מהניע את ראשו. הוא אמר:

– הבה, אחי, הוסֵף לבחֹן אותי, ואל תירא; לא תמצא אף אֵבָר אחד, אף תו-פנים אחד, אשר לא יעמוד במבחן. בחנני וסקֹר אותי כחפץ-לבך, יוּ הטוב שלי – הנני באמת מַילס כמאז וכמקדם, מַילס כמו-שהוא אחיך האובד, האף אין זאת? האח, גדול הוא היום הזה – אנכי אמרתי, כי גדול היום הזה! תן לי את ידך, תן לי את לֶחיך – אל אלהים, עוד מעט ואמות מרֹב שמחה!

הוא חפץ לנפול על צוארי אחיו; אבל יוּ הרים את ידו לאות, כי איננו חפץ בזה, ואחר-כך הוריד את סנטרו על חזהו בעצב ואמר מתוך רגש גדול:

– אהה, אלהי הרחמים, תן לי כֹח ועֹז לשאת את מפח-הנפש המעציב הזה!

מַילס נדהם, ורגע לא יכֹל להוציא הגה מפיו; אחר-כך שב אליו כֹּח-הדבור והוא קרא בקול:

– איזה מפח-נפש? האם אינני אחיך?

יוּ הניע את ראשו בעצב ואמר:

– אני תפלה לאלהי השמים, כי בדברך כן יהיה וכן יקום, וכי עינים אחרות תמצאנה את דמיון פניך לפני אחי, שנסתר מנגד עיני אני. אהה, ירא אנכי, כי המכתב גִלה לנו את האמת.

– איזה מכתב?

– מכתב שבא מעבר לים, לפני שש או שבע שנים. במכתב ההוא נאמר, כי אחי מת במלחמה.

– זה היה שקר! קרָא לאביך – הוא יכיר אותי.

– אי-אפשר לקרֹא לאיש מת.

– מת? וקולו של מַילס שָׁפַל ושפתיו רעדו. אבי מת! – אכן, זוהי בשׂוֹרה מעציבה מאד. חציה של שמחתי החדשה כאלו נבל עתה. אנא, תן לי לראות את אחי ארטור – הוא יכיר אותי וגם נחם ינחם אותי.

– גם הוא מת.

– אל אלהים, רחם-נא עלי, איש נגוּע! הוא הלך ואיננו, – שניהם הלכו ואינם – הטובים והיקרים לֻקחו, והפחותים נשארו, בצֶלֶם דמוּתי אני! אהה! הנני מבקש רחמים מלפניך! – אל תאמר, כי גם הגברת עדית –

– כי גם היא מתה? לא, היא חיה.

– אם כן, מהֻלל שם ה', שִׂמחָתי שלֵמה כמקדם! מהר-נא, אחי, תבֹא-נא היא אלי! ואם תאמר היא, כי אינני מי שהנני, – אולם היא לא תאמר; לא, לא, היא תכיר אותי, נואלתי להטיל ספק בזה. הָבֵא-נא אותה – הָבֵא את המשרתים הזקנים; גם הם יכירו אותי.

– כלם הלכו ואינם מלבד חמשה – פֶטר, הַלסי, דויד, בֶּרנַרד ומַרגריטה.

ובדברו את הדברים האלה עזב יוּ את החדר. מַילס עמד תפוש במחשבותיו רגע, ואחר-כך התחיל צועד לאֹרך הרצפה, כשהוא ממלמל לנפשו –

חמשה ראשי הנבלים ובני-הבליעל נשארו ועשרים ושנים הכֵּנים והנאמנים הלכו ואינם – כמה מוזר הדבר!

הוא הוסיף להתהלך הנה והנה, כשהוא ממלמל לנפשו; הוא שכח לגמרי את המלך. בעוד זמן מועט אמר הוד-מלכותו בכֹבד-ראש, וגם בניצוץ של השתתפות אמתּית בצער, אם גם אפשר היה לפרש את הדברים, כאִלו נאמרו רק מתוך אירוניה:

– אל-נא תָשֵׂם את לבך אל פגעיך הרעים, איש טוב; יש גם אחרים בתבל זו, שמקומם לא יכירם וגם יכחש בהם, ואשר טענותיהם ותביעותיהם מתקבלות בלעג וקלס. יש לך אח לצרה.

– אהה, מלכי, קרא הֶנדון ופניו האדימו מעט, אל-נא תרשיעני אתה, – חכה וראית. אנכי אינני כוזב – היא תעיד על זה; אתה תשמע זאת מן השפתַים היותר נעימות אשר בארץ אנגליה. האני כוזב? הלא אני יודע את הארמון העתיק הזה, ואת תמונות אבותי אלה, ואת כל הדברים אשר סביבותינו, כאשר יֵדע העולל את חדַר הורתו. פֹּה נולדתי וגדלתי, אדוני; רק אמת אדבר; אנכי לא אכזב לך; ואם לא יאמין לי כל איש, אנא, אל-נא תטיל אתה ספק בי – כי זה יהיה כבד מנשׂא.

– אינני מטיל בך אף צל של ספק, אמר המלך באותה האמונה ובאותה התמימות המיֻחדות לילדים.

– אנכי מודה לך מקרב לבבי! קרא הֶנדון ברגש לוהט כזה, שהראה, כי הדברים נגעו עד לבו. המלך הוסיף באותה התמימות הרכה והעדינה:

– האם הנך מטיל ספק בי?

מבוכה של איש, הנתפס באשמתו, תקפה את הֶנדון, וּלבו היה מלא תודה, כשנפתחה הדלת באותו רגע לתת ליוּ להכנס, כי זה הציל אותו מן ההכרח לענות על דברי המלך.

גברת יפה, לבושה בגדים יקרים, הלכה אחרי יוּ, ואחריה נכנסו משרתים אחדים, לבושים בגדי-השָׁרֵת. הגברת צָעדה לאִטה, כשראשה מֻרכּן ועיניה נטויות אל הרצפה. פניה היו עצובים לאין-חקר. מַילס הֶנדון קפץ לפניו וקרא בקוֹל:

– האח, עדית שלי, יקירתי –

אולם יוּ השיב אותו אחור בתנועת ידו, מתוך רצינות גדולה, ואמר אל הגברת:

– הביטי אליו. ההנך מַכֶּרֶת אותו?

לצליל קולו של מַילס נזדעזעה האשה מעט ולחייה אדמו; היא רעדה. היא עמדה דומם במשך רגעים אחדים של הפסקה כבדה ועמֻקה; אחר-כך הרימה את ראשה לאט לאט והביטה אל תוך עיני הֶנדון במבט מאֻבּן ומלא פחדים; הדם נעלם מפניה, נטף אחרי נטף, עד אשר לא נשאר מאומה כי-אם חִורון-מות אפור; אחר-כך אמרה בקול מת כפניה: “אינני מכירה אותו!” ואז פנתה באנקה וביבבה כבושה ויצאה ברגלים כושלות מן החדר.

מַילס הֶנדון צנח וישב על כסא וכִסה את פניו בשתי ידיו. אחרי הפסקה אמר אחיו יוּ אל המשרתים:

– אתם התבוננתם אליו. ההנכם מכירים אותו?

הם נענעו את ראשם בשלילה; אז אמר האדון:

– המשרתים אינם מכירים אותך, אדון. ירא אנכי, כי יש כאן איזו טעות. אתה ראית, כי גם אשתי לא הכירה אותך.

– אשתך? – וכרגע נלחץ יוּ אל הקיר כמו במסמרים, כשידו של מַילס הנדון לוחצת את צוארו כמו בצבתות של ברזל. "הוי, לב-שועל, עבד-עבדים, אנכי רואה עתה את הכּל! אתה בעצמך כתבת את המכתב ההוא הכוזב, ופרי כזָבך זה הוא ארוסתי ונכָסַי, שגנבת ממני. הנה – מהר לצאת מזה, פן אמיט חרפה על כבוד גבורתי ברצחי אֱנוֹש עלוב ונבזה כמוך!

יוּ, בפנים אדֻמים ובגרון נחנק כמעט, נע והתנודד עד אשר נגש אל הכסא הסמוך לו, וצוה על משרתיו לתפֹשׂ ולאסֹר את הרוצח הזר. הם פקפקו, ואחד מהם אמר:

– הוא מזֻיָּן, ולנו אין כל כלי-נשק.

– מזֻיָּן? ומה בכך, הלא אתם הרַבּים? התנפלו עליו, אנכי אומר לכם!

אולם מַילס העיד בהם להיות זהירים במעשיהם, וגם הוסיף:

– אתם יודעים אותי משכבר הימים – אנכי לא שֻׁניתי; הבה, גשו הנה, אם רצתה נפשכם בזה.

התראה זו לא חִזקה את ידי המשרתים ביותר; הם התאפקו עוד ולא משו ממקומם.

– אם כן, לכו לכם, מוגי-לב עלובים ונבזים, והזדַינו בכלי-נשק ושִׁמרו על הדלתות, ואנכי אשלח את האחד מכם לקרֹא לשוטרים, אמר יוּ. הוא פנה, כשעמד כבר על המפתן, ואמר אל מַילס:

– אתה תמצא, כי לטובתך ולהנאתך היא לבלי פגֹע באיש, בנַסותך לשוא להמלט מזה.

– להמלט? הסר דאגה מלבך, אם זו היא דאגתך היחידה. כי מַילס הנדון הוא האדון והמושל בארמון הֶנדון וכל אשר לו. הוא ישָׁאר פֹּה – אל תטיל כל ספק בזה.

 

פרק כו: הֶנְדּוֹן נִטְרַד מִנַּחֲלָתוֹ    🔗

המלך ישב שקוע בהרהוריו רגעים אחדים. אחר-כך נשא את עיניו ואמר:

– מוזר הדבר – מוזר עד-מאד. אינני יכול למצֹא את הטעם לזה.

– לא, הדבר איננו מוזר, מלכי ואדוני. אנכי יודע אותו, והנהגתו זו היא לפי טבעו ותכונתו. הוא היה נוכל ובן-בליעל מיום הִוָּלדו.

– הוי, אני לא דברתי על-אודותיו, האדון מַילס.

– לא על-אודותיו? על-אודות מה אפוא? מה הוא הדבר המוזר כל-כך?

– כי חסרון המלך איננו מֻרגש.

– איך? איזה מלך? מסֻפק אנכי, אם הבנתי לדבריך.

– האמנם? האם לא יפליאך הדבר ביותר, כי הארץ איננה מלאה רצים וכרוזים, שיתארו אותי ושישתדלו לחַפשׂ ולמצֹא אותי? האם אין זה ענין להתעוררות ולחרדת-לב, כי ראש-הממלכה הלך ואיננו? – כי אנכי נעלמתי, אבדתי ואינני?

– אל-נכון, מלכי, אמנם שכחתי. הֶנדון נאנח ורטן לנפשו: – מוח מסכן ומטֹרף – עדַין הוא עסוק בחלומותיו המעוררים עצב וחמלה.

– אבל לי יש תחבולה, אשר תושיע את שנינו וגם תשיב אותנו על כַּננו. אנכי אכתֹּב על גליון בשלש לשונות – רומאית ויונית ואנגלית – ואתה תקח את הגליון הזה ותמהר ללכת לונדונה מחר בבֹּקר. אל תתן אותו לכל איש, כי-אם לדודי, האלוף הרטפורד; כאשר יראה הוא את הגליון, יכיר אותו תכף ויאמר, כי אני כתבתיו, ואז ישלח ויקחני.

– האם לא טוב יותר, בן-מלכי, כי נחכה פה, עד אשר אוכיח את צדקתי אני וגם אשׂיג את זכֻיוֹתי ואזכה בנחלתי? אז הלא יהיה לאֵל-ידי באֹפן טוב יותר –

המלך הפסיק אותו בקול מושל ומצַוֶּה:

– רב לך! מה הם אחֻזותיך ונחלותיך העלובות והנבזות, וכל עניניך הפעוטים, לעֻמת ענינים העומדים ברומה של האֻמה והנוגעים לשלום כסא-המלוכה? – אחר-כך הוסיף, בקול רך ועדין, כאלו נִחם על דבריו הקשים: – שמע בקולי ואַל תירא; אני אדרש את משפטך ואני אשיבך אל נחלתך – כן, ועוד יותר מזה. אני אזכֹּר לך את כל הטוב אשר עשית עמדי ושַׁלם אשַׁלם לך כגמולך.

ובדַבּרו את הדברים האלה, לקח את העט והתחיל עוסק בעבודתו. הֶנדון התבונן אליו רגע בעינים מלאות אהבה ואמר לנפשו:

– לוּ היה חשך, כי אז הייתי טועה באמת לחשוב, כי מלך דִבֵּר את דבריו; אין לכחד, כי כאשר תצלח עליו הרוח, הוא שולח את רעמיו ומפיץ את ברקיו, כאלו היה מַלכּך באמת – איפה למד להערים ולהתחפשׂ ככה? ראֵה, איך הוא כותב ושׂורט לו מתוך קֹרת-רוח את כתבו העקלקל כ“וֵוי-הסירות” שאין לו כל מובן, והוא מדמה בלבו, כי הוא כותב רומאית או יונית – ואם לא יעמד לי שׂכלי להמציא איזו תחבולה מֻצלחה להסב את לבו ממחשבתו, אהיה מֻכרח להתחפשׂ ולמַהר מחר בשליחות מהֻללה זו, שהמציא למעני.

ובעוד רגע שב האדון מַילס להשתקע במחשבותיו על המאורעות האחרונים. הוא היה תפוש בהרהוריו כל-כך, עד כי כאשר הושיט לו המלך את הגליון שכתב, קבלהו ושׂמהו בכיסו, מבלי הַרגש בזה. “כמה זר ומפליא היה מנהגה,” נהם. – נראָה לי, כי הַכּר הכירה אותי – ונראָה לי, שלא הכירה אותי. הדעות האלה סותרות זו את זו, מכיר אני בזה באֹפן ברור; אינני יכול ליַשב את הסתירות האלה וגם אינני יכול לבטל אף אחת משתי הדעות בכֹח איזו הוכחה, או גם להכריע את הכף לטובת האחת או השניה. הענין הוא פשוט כך: הכר הכירה את פני, את מִבנֵה גוי, את קולי, כי איך אפשר להיות אחרת? ובכל-זאת אמרה גם אמרה, כי איננה מכירה אותי, וזוהי הוכחה נאמנה ונצחת; כי היא איננה יכולה לשַׁקר. אבל, המתן – כסבור אני, כי הנני מתחיל לראות. אפשר, כי הוא השפיע עליה – צִוה עליה – הכריח אותה, לשַׁקר. זה הוא הפתרון! החידה נפתרה. נדמה, כאלו פחד-מות תקף אותה – כן, היא עשתה מה שעשתה בתגרת ידו הקשה. אנכי אבקש וגם אמצא אותה; עתה, כשהלך הוא, תגַלה לי את כל לבה. היא תזכֹּר ימים מקדם כשהיינו חברים קטנים ומשׂחקים יחד, וזה ירַכּך את לבה ולא תכחש בי עוד, כי-אם הכר תכירני. אין אף טפת-דם אחת של בוגדים בעורקיה – לא, היא היתה תמיד נאמנת-רוח ותמימת-לב. היא אהבה אותי, באותם הימים הקדמונים – זהו העֵרָבון שלי; כי את אשר יֹאהב איש לא יבגד בו.

הוא צעד בתשוקת-לב אל הדלת; באותו רגע נפתחה הדלת והגברת עדית נכנסה. היא היתה חִורה מאד, אולם היא צעדה בצעדי-און, וכל הליכותיה אמרו חן ונדיבות וכבוד. פניה היו עצובים כבתחלה.

מַילס קפץ, מלא בטחון ואֹשר, לקראתה, אולם היא עצרה בו בתנועה בלתי-מֻרגשת כמעט, והוא נשאר על מקומו. היא ישבה ובקשה אותו, כי יעשה כמוה. בדרך זו הוציאה מלבו את רגש הרֵעות הישָׁנה והפכה אותו לזָר ואורח. הוא נפתע אף נדהם כל-כך מדבר שלא פִּלל לו כלל, עד כי התחיל שואל את עצמו רגע אחד, אם סוף-סוף הנהו אותו האיש, שעומד וטוען כי הנהו. הגברת עדית אמרה:

– אדוני, אנכי באתי להזהיר אותך. אפשר, כי אין כל דרך להוציא מלבם של המשֻׁגעים את דמיונם המַתעה; אולם אין כל ספק, כי אפשר לדבּר על לבם להִשָׁמר מן הסכנה. כסבורה אני, כי חלומך הוא דבר נאמן ואמתי בעיניך אתה, ולכן אין בזה כל עוֹן פלילי – אבל אל תתמהמה פֹה עם חלומך זה; כי יש בזה משום סכנה. היא הביטה רגע אל מַילס במבט ישר וקבוע, ואחר-כך הוסיפה בתֹקף ובמרץ – והסכנה היא גדולה ביותר, באשר באמת הנך דומה הרבה למי שהיה אחינו האובד, לוּ נשאר בחיים.

– בשם האלהים, גבִרתִּי, אבל אנכי הנני האח הזה!

– חושבת אנכי באמת, כי אתה מאמין בזה, אדוני. אינני מטילה כל ספק בישרת לבך בנוגע לזה – אנכי רק מזהרת אותך, וחסל. בעלי הוא המושל בכל הנוף הזה; כח ממשלתו הוא כמעט בלתי-מֻגבּל; בני-האדם כאן עולים ומצליחים או יורדים ואובדים על-פי רצונו. לולא דָמית לאותו האיש, שהנך טוען, כי אתה הוא, אז היה בעלי מבקש ממך להתענג על חלומך זה בשלום; אבל, האמן לי, אנכי יודעת אותו היטב, אנכי יודעת את אשר יעשה; הוא יאמר לַכֹּל, כי אתה הנך כוזב ומשֻׁגע ותכף יענו כֻלם כהֵד אחריו. היא הביטה עוד הפעם אל מַילס באותו המבט הישר והקבוע והוסיפה: – לוּ היית מַילס הֶנדון והוא היה יודע זאת, וכל בני הסביבה היו יודעים זאת – שׂים את לבך לדברַי ושקל אותם בפלס שׂכלך היטב היטב – כי אז היית באותה הסכנה ועָנשך היה לא פחות; הוא היה מכחיש אז את דבריך והיה רודף אותך בשם המשפט, ואיש לא היה מֵהין לעמֹד לימינך.

– מאמין אנכי באמת, כי כן הוא, – אמר מַילס במרירות לב. – אותו כֹח-המושל, שיכול לצַוות על ידיד-נצח אחד לבגֹד ולכחש ברעהו, ומצותו תהא נעשית, ודאי שתהיה נשמעת גם במקום, שלֶחם וחיים תלויים בזה ואין גם צל של אֵמון-רוח ורגש-הכבוד שם.

חכליליות קלה הופיעה על-פני הגברת לרגע. היא השפילה עיניה אל הרצפה. אולם בקולה לא היה גם סִמן של התרגשות, כשהוסיפה:

– אני הזהרתיך, ועלי לשוב ולהזהירך, כי תלך מזה. האיש הזה ישמיד אותך, אם לא תלך מזה. הוא הנהו עריץ וחמלה זרה לו. אנכי, שהנני שפחתו האסורה בכבלים, יודעת זאת. מַילס המסכן, ארטור ואפוטרופוסי היקר, האדון ריטשַׁרד, יצאו לחפשי מתחת ידו, והנם שוכבים במנוחה – טוב היה לך להיות עמהם מאשר להתמהמה פה ולהשאר בפרסות הנָבל הזה. טענותיך וטביעותיך מעמידות בסכנה את תארו ואת זכותו לאחֻזותיו; אתה התנפלת עליו בקרב ביתו – אבֹד תאבד, אם תשהה פה. לֶך-לְךָ – אל תתמהמה. אם יחסר לך כסף, קח את הארנק הזה, בבקשה ממך, ושַׁחד את המשרתים, כי יתנו לך לצאת. אהה, הזָהר, נפש מסכֵּנה, והמָלט כל עוד יש לאֵל-ידך להמלט.

מַילס הראה בתנועת גוו, כי הוא מסרב לקחת את הארנק. הוא קם והתיצב לפניה.

– עשי את בקשתי האחת, – אמר. – תהיינה עינַיִך נטויות אל עיני, למען אוכל לראות, אם מבטֵך ישר וקבוע. הנה – עתה עֲנִי לי: האם הנני מַילס הֶנדון?

– לא. אינני מכירה אותך.

– הִשָׁבעי לי על הדבר הזה!

המענֶה היה בקול שפל, אבל באֹפן ברור:

– הנני נשבעת.

– אהה, לא יֵאָמן, כי יסֻפּר דבר כזה!

– המָלט! למה תבַלה את העת היקרה? המלט, והצל את נפשך.

– באותו רגע התפרצו השוטרים אל החדר ומלחמה חזקה ונמרצה החלה; אולם במהרה גברה ידם על הֶנדון והם סחבוהו והוציאוהו משם. גם המלך לֻקח, ושניהם נאסרו והוּבלו אל בית-האסורים.

 

פרק כז: בְּבֵית-הָאֲסוּרִים    🔗

כל תאי בית-האסורים היו מלאים; ולכן נאסרו שני הרֵעים בכבלים והובאו אל חדר גדול, שבו היו כולאים את הנאשמים בחטאים קלים. הם לא היו בודדים, כי היו שם כעשרים איש אסורים בכבלי-יד ושלשלאות, משני המינים ומגילים שונים – אספסוף מנֻוָּל והומה. המלך התמרמר והתקצף על אשר השפילו את כבוד-מלכותו באֹפן נורא כזה, אולם הֶנדון היה שקוע בהרהוריו, שותק וזועף. הוא היה כֻלו נדהם ומבֻלבל. הוא בא אל ביתו, “בֵּן נדח ואובד”, ששָׁב מלא תרועת-שמחה וצִפּה, כי הכֹּל יהיו כמשתוללים מרֹב שמחתם, שישמחו לקראתו; והנה הם הפנו אליו את ערפם וגם הושיבוהו בבית-האסורים. ההבדל בין ההבטחה ובין קיומה של ההבטחה היה גדול כל-כך, עד כי הרֹשם, שעשה עליו, המם והדהים אותו; הוא לא יכֹל להחליט, אם היה הדבר טרַגי או משֻׁנה ומגֻחך מאד. במדה גדולה הרגיש כמו שהיה מרגיש בן-אדם, שיצא ורקד בשמחה ובצהלה, לחזות ולהתענג על הקשת אשר בענן, ופתאם הִכָּהו הברק.

אולם לאט-לאט שבו מחשבותיו הנבוכות והמציקות לסדרן, ואז התרַכּזו כל רעיונותיו בגברת עדית. הוא עִיֵּן והפך בדבר התנהגותה עמו, בָּחן והסתכּל בו מכל צד, ולא יכֹל למצֹא פתרון מתקבל על הלב. האִם הכירה אותו? – או לא הכירה אותו? זו היתה חידה מלאה סבך-תעתועים, שנִקרה במוחו עת רבה; לסוף בא לידי הוכחה, כי הַכֵּר הכירה אותו, ורק דחתה אותו מעל פניה מפני פניות פרטיות. הוא חפץ לשאת את שמָהּ בקללה; אולם השם הזה היה קדוש לו זמן-רב כל-כך, עד אשר מצא, כי לשונו איננה נשמעת לו, כשחפץ לחַללו.

הֶנדון והמלך בִלו ליל-נדודים, כשהם מעֻטפים בשמיכות קרועות ומלֻכלכות של בית-האסורים. השומר המציא יין-שרף לאחדים מן האסירים, בעד שֹׁחד; התוצאות הטבעיות היו שירים של נבול-פה, מריבות, צעקות והתהוללות. לסוף, שעה קצרה אחרי חצות הלילה, התנפל אסיר אחד על אשה וכמעט שהרג אותה במַכּה, שהִכּה על ראשה בכבל-יד, עד אשר הספיק השומר לבוא לעזרתה. השומר השיב את הסדר ואת המנוחה בזה, שחבט לאיש במקלו על ראשו וכתפיו – ואז חדלה ההתהוללות. לכל אלה, שיכלו להסיח את דעתם מאנקותיהם וגניחותיהם של שני המֻכּים והנפצעים, היתה אז שעת-הכֹּשר לישון מעט.

במשך השבוע הבא עברו הימים והלילות בשממון רב; כל דבר חדש לא אֵרע. אנשים שזכר הֶנדון את פניהם באֹפן ברור, פחות או יותר, היו באים ביום לחזות בַּ“כּוֹזֵב” ולבעֹט בו ולהעליבו, ובלילות היו ההוללות והקטטות תמידיות כסדרן בקביעות מדֻיָּקה. סוף-סוף חל שנוי קטן. השומר הביא איש זקן ואמר לו:

– הנבל הנהו בחדר הזה – הָעֵף עיניך הזקנות מסביב וראֵה, אם תדע להגיד, מי הוא.

הֶנדון נשׂא את עיניו ורגש נעים עבר אותו בפעם הראשונה מיום בואו לבית-האסורים. הוא אמר בלבו: זהו בְּלֶק אַנדְריוּס, משָׁרת במשפחת אָבִי כל ימי חייו – בעל נפש טובה וישרה ולב נכון בקרבו. כלומר: היה לפָנים. אולם פַּסו נאמני-רוח עתה. כל האדם כוזב. האיש הזה יכירני – וגם הוא יכַחש בי, כמו יתר האנשים.

האיש הזקן לטש את עיניו והביט סביבו בחדר, אחר התבונן אל פני כל האנשים חליפות, ולסוף אמר:

– הנני רואה רק נבלים נבזים, חלאת הרחובות. מי הוא זה?

השומר צחק.

– הנה, – אמר; – סקֹר את החיה הגדולה הזאת וחַוה לי את דעתך.

הזקן נגש וסקר את הנדון סקירה ארֻכּה מתוך כֹּבד-ראש, ואחר הניע את ראשו ואמר:

– בחיי, זה איננו הנדון – ומעולם לא היה!

– נכון הדבר! עיניך הזקנות עדַין מיטיבות לראות, ואלו הייתי אני האדון יוּ, הייתי לוקח בר-נש בָּלֶה ושָׁחוק זה והייתי –

השומר כִּלה בזה, שהתנשא על ראשי-אצבעותיו על-ידי חבל-תליה מדֻמה, כשהיה מחלחל באותה שעה בגרונו, רמז למיתת-חנק. הזקן אמר בחמת-נקם:

– הוא יודה לה', אם לא יהיה גורלו מר מזה. ולוּ היה הנבל הזה בידי, הייתי צולה אותו, וָלא – אינני בן-אדם הגון.

השומר צחק צחוק גס ואמר:

– גלה לפניו את מערכי לבך, זקן – הכֹּל עושים כדבר הזה. מצֹא תמצא בזה שעשועים.

השומר הלך לו אל הפרוזדור ונעלם. האיש הזקן צנח על ברכיו ולחש:

– מהֻלל שם ה', אתה שַׁבת, אדוני! אני האמנתי, כי כבר מַתָּ זה שבע שנים, והנה, האח, הנך בחיים! אני הכרתיך תכף ברגע אשר ראיתיך; זו היתה עבודה קשה להעמיד פני-אבן ולהתחפשׂ, כאלו הנני רואה כאן רק נבלים נבזים וחלאת הרחובות. אנכי הנני איש זקן ומסכן, האדון מַילס; אולם אמֹר מלה ואנכי אצא ואפרסם את האמת, אם גם ידונו אותי לחניקה בעד זה.

– לא, – אמר הנדון; – לא תעשה זאת. אתה אבֹד תאבד, והושע לא תושיע הרבה. אבל הנני מודה לך; כי השיבות לי מעט מאמונתי בבני-אדם, שאבדה לי.

מאז והלאה היה המשרת הזקן יקר גם להנדון וגם למלך; כי הוא היה נכנס פעמים אחדות ביום ל“הלעיב” בהֶנדון, ובכל פעם הביא בגנבה מעדנים אחדים, להשלים את החסר ברשימת המאכלים של בית-האסורים; הוא גם המציא להם את חדשות היום. הֶנדון היה חוֹשֵׂךְ את המעדנים האלה בעד המלך; מבלעדיהם לא היה הוד-מלכותו יכול להתקַים, כי הוא לא יכֹל לאכֹל את המאכלים הגסים והנבזים, שהביא השומר. אנדְריוּס היה מֻכרח לקַצר את בִּקוריו, לבלי עורר חשד. אולם הוא הצליח בכל פעם להביא להם מנה יפה של ידיעות וחדשות – ידיעות וחדשות אלה היו נמסרות מפה לאֹזן, לטובתו של הֶנדון, אולם היו בלולות ומעֻרבבות בכִנוּיים של גנאי ועלבון, שנאמרו בקול רם, להנאתם של יתר השומעים.

וכך נתגלו לו מעט מעט כל מאורעות המשפחה. ארטור מת זה שש שנים. אבֵדה זו יחד עם העובדה, כי לא נתקבלה כל ידיעה על-אודות הֶנדון, רופפו את מצב בריאותו של האב; הוא האמין, כי הוא הולך למות, וחפץ לראות לפני מותו את יוּ ואת עדית חיים חיי-משפחה מסֻדרים; אולם עדית התחננה והפצירה בו לחכות עוד זמן-מה, בקַווֹתה, כי מַילס ישוב עוד; אז בא המכתב, שבִּשׂר להם את מות הֶנדון; מהלומה זו הכריעה את האדון ריטשַׁרד; הוא האמין, כי קצו קרוב מאד; הוא ויוּ עמדו על דעתם לחֹג את חג-הנשואים; עדית בקשה והתחננה מלפניהם לחכות עוד חֹדש; הם נעתרו לבקשה זו; אז בקשה עוד חֹדש, ולסוף עוד חֹדש שלישי; אז חגגו את חג-הנשואים על-יד מטת האדון ריטשַׁרד הגֹוֵעַ. הנשואים לא עלו יפה. בכל סביבות המדינה התלחשו, כי זמן-מה אחרי נשואיהם מצאה הכלה בתוך גליונות בעלה טופסים אחדים בלתי-שלמים ובלתי-משֻׁכללים מאותו המכתב, שבִּשֵׂר את בשׂורת המות; היא האשימה אותו, כי הוא האיץ והקריב את חג-הנשואים – וגם את מותו של האדון ריטשַׁרד – בזיוף-רֶשַׁע ותחבולות-מרמה. באויר פרחו שמועות שונות על-אודות מעשי אכזריות לגברת עדית ולמשרתים; ומן היום אשר מת אביו השליך האדון יוּ מעליו את מַסוֶה הרכּות והעדינות, שהתחפּשׂ בו, והיה לאדון אכזרי לכל אלה, שפרנסתם היתה תלויה בו או באחֻזותיו באיזו דרך שהיא.

– שמועה מתהלכת, כי המלך הֻכּה בשגעון. אבל. בשם אלהי החסד, אל תזכיר את הדבר הזה בשמי, כי אמר יאמרו, כי משפט-מות לאיש המבַטא את הדברים האלה.

הוד-מלכותו העיף מבט מזָרֶה אש אל הזקן ואמר:

– המלך איננו משֻׁגע, איש טוב – ואתה תמצא, כי, לטובתך ולהנאתך, טוב לך לִשְׁעוֹת בדברים יותר קרובים אליך מאשר לִשְׁעות בפטפוטי מרד וזדון אלה.

– מה כַונתו של הנער? – שאל אנדריוס נרעש ונפתע מן ההתנפלות הנמהרה ממקום שלא פִלל לו כלל. הנדון נתן לו אות, והלז לא המשיך עוד את שאלתו, כי-אם הוסיף להציע את החדשות שלו:

– המלך המת יקָבר בוִינדזוֹר בעוד יום או יומַים – בששה-עשר לחֹדש זה – ואז ישימו כתר-מלכות בראש המלך החדש במנזר וֶסטמינסטר ביום העשרים.

– כסבור אני, כי ראשית כֹּל עליהם למצא אותו, – רטן הוד-מלכותו; אחר-כך הוסיף בלב בטוח, – אולם הם דאֹג ידאגו לכך, וכן אעשה גם אנכי.

– בשֵׁם אלהים – אולם הזקן פסק מדבורו, כי אות מאת הנדון הפסיקה את הערתו. הוא המשיך את חוט שיחתו:

– האדון יוּ נוסע אל חג-הכתר – בלב מלא תקוות גדולות. הוא בוטח בלבו, כי ישוב משם אציל, כי חבה יתרה נודעת לו מאת הלורד הפּרוֹטֶקטוֹר.

– איזה לורד פּרוטֶקטור? – שאל הוד-מלכותו.

–הוד כבוד הדֻכּס מסָמרסֶט.

– איזה דֻכּס מסָמרסֶט?

• בחיי, הלא רק אחד יש – סֵימוּר גרַף הֶרטפורד.

המלך שאל בקול חד:

– מאימתי היה הוא לדֻכּס, וגם ללוֹרד פרוטֶקטור?

– מיום האחרון ליַנואר.

– בבקשה, מי נִשׂא אותו לכל התאָרים האלה?

– הוא בעצמו והמועֵצה הגדולה – בעזרת המלך.

הוד-מלכותו התחיל מדבּר קשות. “המלך!” צעק. – איזה מלך, אדוני הטוב?

– איזה מלך, האמנם! (בשם אלהי הרחמים, מה זה היה לנער?) מכיון שיש לנו רק מלך אחד, לא קשה לענות – הוד-מלכותו המלך הקדוש אֶדוַרד הששי – אלהים יחֹן אותו! וגם אמנם, נער יקר-רוח ונדיב-לב הוא הקטן הזה; ואם הוא משֻׁגע או לא – ואומרים, כי הולך ושב לאיתנו מיום ליום – תהלתו נִשֵּׂאת על שפת כל איש; וכֻלם כאחד מברכים אותו וכֻלם מתפללים, כי יאריך ימים על כסא מלכות-אנגליה; כי הוא התחיל למלֹך בחסד, בחשׂכו ממות את הדֻכּס הזקן מנורפולק, ועתה לבו נוטה לבטל את החֻקים היותר אכזרים, המעיקים ומציקים לבני-העם.

החדשות האלה הלמו את הוד-מלכותו כל-כך, עד כי ישב אִלֵּם ומַשמים; הן השקיעו אותו בהרהורים עמֻקים ועגומים כאלה, עד כי לא שמע עוד את שיחתו של הזקן. הוא תמה בלבו, אם אותו “הנער הקטן” הוא הוא הנער האביון, שהשאיר אותו בארמון לָבוּש בבגדיו הוא. לכאורה נדמה לו, זה הוא דבר בלתי-אפשרי, כי אל-נכון היו נִמוסיו ומִדבָּרו של זה טופחים על פניו, לוּ גם היה בלבו להתחפשׂ ולהיות ליורש-העצר הנסיך מוֶלס – ואז היו בודאי מגרשים אותו, והיו יוצאים ומחפשים את יורש-העצר האמִתּי. האפשר הדבר, כי רַבּי המלוכה המליכו במקומו נֶטַע מאחת משפחות האצילים? לא, כי דודו לא היה נותן להם לעשות דבר כזה – הוא היה איש כביר ורב היכֹלת ויש בכֹחו לדכא ולכבֹּש תנועה כזאת, בלי כל ספק. אבל ההוריו [חסרה ר' בין שְׁנֵי הה' במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה] של הנער לא הביאו לו כל תועלת; כי ככל שהשתדל לפתּור את המִסתּורין האלה, כן הלכה מבוכת נפשו הלֹך וגדֹל וכן הלך גם כאב-ראשו הלֹך וגדֹל ושנתו נגזלה ממנו. אי-סבלנותו להגיע ללונדון הלכה וגדלה משעה לשעה.

כל תחבולותיו של הֶנדון לפעֹל על המלך עלו בתֹהו – הוא לא יכֹל לנחם אותו מיגונו; אולם שתי נשים, שהיו אסורות סמוך לו, הצליחו יותר ממנו. תחת השגחתן העדינה מצא מרגוע ולָמַד מדרגה במִדת הסבלנות. לבו היה מלא תודה להן, וגם התחיל אוהב אותן אהבת-נפש והתענג על ההשפעה הטובה, שהשׁפיעה עליו מציאותן של אלה. הוא שאל אותן, מדוע נאסרו בבית-הסֹהר, וכאשר אמרו לו, כי הנן בנות הכִּתּה הדתית הידועה בשם “מטַבּלים” ( Baptists ) הצטחק ושאל עוד:

– האם זהו עָוֹן פלילי, שאוסרים בשבילו בבית-הסֹהר? אם כן, הנני מצטער על זה, כי תִלָּקחנה ממני במהרה – כי לא יעצרו אתכן פֹה עת רבה בשביל דבר קל-ערך כזה.

הנשים לא ענו; אולם דבר-מה, שראה בפניהן, החריד את לבו. הוא אמר בנפש תאבה לדעת:

– אינכן מדברות דבר – הֲיֶינה טובות לי ואמֹרנה לי: – האם יענשו אתכן עוד עֹנש אחר? בבקשה, אמֹרנה, כי אין כל פחד עֹנש אחר.

הן השתדלו להסב את השיחה לענין אחר, אולם פחד התעורר בו, והוסיף לשאֹל:

– האם יְיַסרו אתכן בשבטים? לא, לא, הם לא יהיו אכזרים כל-כך! אמֹרנה, כי לא יהיו אכזרים כל-כך. הבה, אמֹרנה כך, האף אין זאת?

פני הנשים הביעו מבוכה וצרת-נפש, אולם לא היתה להן כל דרך להשתמט מתשובה, ולכן אמרה האחת בקול נחנק מרֹב רגשותיה בקרבה:

– אהה, לבנו יִשָׁבר למשמע דבריך אלה, נפש עדינה ונדיבה! אלהים יחַזק את לבנו לשאת את –

– זוהי הודאה! – הפסיק אותה המלך. – אם כן, אפוא, יַסֵּר יְיַסרו אתכן, נבלים אלה, שֶׁלִּבם לב-אבן! אבל אהה, אל-נא תבכינה, כי קשה עלי מנשֹא דבר זה. תחזַקנה ידיכן – אנכי אשוב על כַּנִי במועד הנכון להציל אתכן מן הרעה הנשקפת לכן, ואף גם עשֹה אעשה זאת!

כשהקיץ המלך בַּבֹּקר, ראה, כי הנשים הלכו ואינן.

– הן נִצלו! – אמר בלב מלא עליצות; אחר-כך הוסיף ביאוש נעכר, – אבל, אללי לי! כי הן היו מנחמות אותי ומשיבות את נפשי.

כל אחת מהן השאירה פַּס-סרט מחֻבּר בסִכּה לבגדיו, לאות-זכרון. הוא אמר, כי ישמֹר את הדברים האלה תמיד; וכי בקרוב יחפשׂ וימצא את ידידותיו הטובות והיקרות ויקבל אותן תחת כנפי חסותו.

באותו רגע נכנס השומר ואנשים אחדים הסרים אל משמעתו וצוה להוציא את האסירים אל חצר בית-הסֹהר. המלך היה מלא שמחה – זה היה אֹשר אמִתּי להביט אל שמי-התכלת ולשאֹף את האויר הצח עוד פעם. הוא התקצף והתרגז על רשלנותם של הפקידים, אבל סוף-סוף הגיע גם תורו. הם פִּתְּחוהו מן הצינוק וצְווּהו ללכת אחרי יתר האסירים, עם הֶנדון.

החצר, או הרִבּוע, היה רצוף אבנים, ופתוח כלפי השמים. האסירים נכנסו לשָׁם דרך שער, שמשקוף עגֹל כקשת עשוי אבנים גדולות וכבדות לו מלמעלה. אז העמידו אותם בשורה, מעֻמדים, כשגבותיהם מָפנים אל הכֹּתל. אחר מתחו חבל לפניהם, והפקידים השגיחו עליהם. היה בֹקר קר וקודר, ושלג קל, שנפל במשך הלילה, הלבין את המרחק הגדול והריק והגדיל את קדרות-העצב שבעתַיִם. לרגעים עבר רוח-חֹרף דרך המקום, ובעברו גִלגל את השלג וצנף אותו צנֵפה הֵנה והֵנה.

במרכז החצר נצבו שתי נשים, אסורות אל עמודים. המלך הכיר אותן תכף. הן היו ידידותיו הטובות. רעד עבר בכל גוו, והוא אמר לנפשו: – אהה, הן לא תצאנה לחפשי, כמו שחשבתי. מי האמין, כי ייַסרו את אלה בשבטים! – ובאנגליה! אוי לאותה בושה – לא בארץ עובדי-אלילים, כי-אם באנגליה, ארץ הנוצרים! יַסר ייַסרו אותן בשבטים; ואנכי, שנִחמו אותי והשיבו את נפשי והטו אלי חסד, מֻכרח להביט ולראות בהֵעָשׂות העָול הגדול; מוזר הדבר, כל-כך מוזר! כי אנכי, מקור הכֹּח והממשלה בממלכה הגדולה הזאת, הנני חסר-אונים וקצרה ידי מהושיע אותן. אולם ישָׁמרו ויזָהרו הנבלים האלה לנפשותם, כי הנה קרוב היום, אשר בו אדרֹש דין וחשבון-צדק על כל מעשיהם. אז יספגו מאה מכות בעד כל מכה ומכה, שהם מכים עתה.

שער גדול נפתח לרוָחה, וקהל גדול של אזרחים זָרם לתוך המקום. הקהל התאסף ועמד מסביב לשתי הנשים והסתיר אותן מעיני המלך. כֹמר אחד נכנס ועבר בין ההמון, ואז נעלם גם הוא מעיני המלך. הוא שמע אז קולות מדברים איש לרעהו, כאלו שואלים שאלות ומשיבים תשובות, אולם אזנו לא יכלה לבחֹן את הדברים. אחר-כך היה איזה שאון והכנות רבות, ופקידים יוצאים ונכנסים דרך אותו חֵלק ההמון, שעמד מעבר השני של הנשים; וכשנעשו כל הדברים האלה, הָשלַך הָס על-פני כל המקום והכל שב לדממה עמֻקה.

אחר-כך נפרד ההמון, על-פי פקֻדה שנִתּנה, אילך ואילך, והמלך ראה מחזה, שהקפיא את מוח-עצמותיו. חבילות של זרדים נערמו מסביב לשתי הנשים, ואיש אחד כורע על ברכיו ומדליק אותן!

הנשים השפילו את ראשיהן וכסו את פניהן בידיהן. הלהבות הצהֻבּות התחילו מטפסות ועולות למעלה בתוך הזרדים המתפקעים ומשמיעים קול צליפה ונִפץ באחֹז בהם האש, צנֵפות עשן כָחֹל התאבכו והתפרצו למעלה בזרם על כנפי הרוח; הכֹּמר נשׂא את כפיו והתחיל מתפלל – ובאותו רגע התפרצו דרך השער שתי נערות צעירות, כשהן צוֹוְחוֹת בקול נוקב וחודר, והתנפלו על הנשים אשר בתוך הלהבות. הפקידים סחבו אותן משם תכף בחֹזק-יד. האחת נשארה הדוקה ואחוזה בידיהם החזקות, אבל השניה השתחררה מידיהם, וגם אמרה, כי היא תמות עם אמה; ועד שלא הספיקו לעצֹר בעדה לָפתה בזרועותיה את צוארי אמה עוד הפעם. שוב סחבו אותה משם בחֹזק-יד, כששמלתה אחוזה כבר באש, שנים שלשה אנשים החזיקו בה, וגם קרעו את החלק הבוער של שמלתה והשליכו אותו הצדה כשעדַין הוא בוער, והיא מפרכסת ומתפתלת כל העת להחלץ מהם, באמרה, כי עתה תשָׁאר בודדה וגלמודה בתבל, ומבקשת מאתם, כי יתנו לה למות יחד עם אמה. שתי הנערות לא פסקו מצִוְחתן הנוראה והוסיפו להלחם לחֻפשתן; אבל פתאם טבע קול שאונן והמונן בקול צוחות וצריחות נוראות ואיֻמות, חודרות ונוקבות עד הנפש, מתוך יסורי-גסיסה וענויי-מות, – המלך הסב את עיניו מן הנערות המטֹרפות והביט אל המדורה, ותכף הסב את עיניו ונשען בפניו, שנהפכו למראה האפר, אל הכֹּתל, ולא הוסיף להביט עוד. הוא אמר: – מה שראיתי, באותו הרגע הקטן, לא ימָחה מזכרוני לנצח, כי-אם ישים משכנו שם, וראה אראה את הדבר הזה כל הימים, וגם חלם אחלם את הדבר הזה כל הלילות, עד יום מותי. אהה אלהים, מי יתן והייתי עִוֵּר!

הֶנדון שמר את פני המלךְ כל אותה העת. הוא אמר לנפשו מתוך שביעות-רצון: – דעתו המטֹרפה הולכת ושבה לאיתנה; הוא השתּנה כבר, והוא נעשה רך ומתון יותר. לוּ התנהג כמנהגו תמיד, אז היה מרעים בקולו נוראות על השפלים האלה, וגם היה אומר, כי הוא המלך, והיה מצַוה לשלֹח את הנשים לחפשי. במהרה יסור ממנו דמיונו המַתעה והיה כלא היה, ובינתו המסכֵּנה תרָפא ושבה לאיתנה. ויהי רצון מלפני ה', כי היום הזה ימהר לבוא!

באותו היום הכניסו עוד אסירים אחדים להשאר שם עד הבֹּקר. אלה הובלו, תחת השגחתם של שומרים, למקומות שונים אשר ברחבי הממלכה, לקבל את ענשם על חטאים שחטאו. המלך שוחח עמהם, – הוא יִחֵד את מחשבתו מבראשונה, לחַנך ולהדריך את עצמו להיות ראוי למִשׂרַת המלך בזה, שישאל שאלות את האסירים בכל שעת-הכֹּשר – וצרותיהם ותלאותיהם קרעו את לבו. אחת מהן היתה אשה מסכנה ומשֻׁגעה קצת, שגנבה אַמות אחדות של אֶרג מאת אורג אחד – היא נדונה לתליה בעד זה. היה שם איש אחד, שהאשימו אותו בעֲוֹן גנבת סוס; הוא טען, כי לא הוכיחו את עוֹנו, וכבר דִמה, כי נצל מן התליה; אבל לא – עד שלא הספיק להשתחרר מן העָון הזה והנה האשימו אותו, כי המית צבי בגן המלך; את העָון הזה הוכיחו על פניו, ועתה הוא הולך להתּלות. שם היה שוליא דאומן, שמשפטו, ביחוד, צִער את המלך צער גדול; צעיר זה אמר, כי בערב אחד מצא נֵץ, שנמלט מידי בעליו, והוא לקחהו אל ביתו, בדַמותו, כי יש לו הזכות לקחת אותו; אולם בבית-המשפט יצא חַיָּב בַּעֲוֹן גנבה, ודנו אותו למיתה.

חמת המלך בערה בו למִשׁמַע האכזריות הזאת, ובקש מהֶנדון, כי ישַׁבּר את דלתות בית-הסֹהר ושניהם יברחו לוֶסְטְמִינְסְטֵר, כדי שיוכל לעלות על כסא-המלכות ולהושיט את שרביטו לחונן את אלה האנשים האֻמללים ולהציל אותם ממות. “ילד מסכן”, אמר הנדון, “ספורי התלאות והצרות האלה השיבו לו את מחלתו – אהה, לולא המקרה הרע הזה, היה שב לאיתנו במשך עת קצרה”.

בתוך האסירים האלה היה גם עורך דין זקן – איש בעל פנים חזקים, שהביעו אֹמץ-לבו אשר לא ישוב מפני כּל. לפני שלש שנים כתב חוברת אחת נגד הלורד-קַנצלר, שבָּהּ האשים אותו בעִווּת-דין, ועל זה ענשו אותו בכרתם את שתי אזניו לפני עמוד-הקלון, וגם גרשו אותו מבית-המשפט, ונוסף לזה הטילו עליו עֹנש-כסף של שלשת אלפים ליטראות-סטרלינג וגם אסרו אותו בבית-האסורים לכל ימי חייו. לפני זמן-מה חזר וחטא את החטא ההוא עוד הפעם; ועֵקב זה יצא דינו, כי יכרתו מה שנשאר משתי אזניו, כי ישלם עֹנש-כסף של חמשת אלפים ליטראות-סטרלינג, וגם כי יכתבו על שתי לחייו כתֹבת-קעקע, ויֵאָסר בבית-האסורים לכל ימי חייו.

– צַלָּקוֹת אלה הן צַלְקוֹת-כבוד, אמר הוא, והרים את שערותיו השׂבות והראה את חתימות האזנים, שהיו לו לפנים.

עיני המלך בערו באש קצף ועֶברה. הוא אמר!

– כל איש לא יאמין בי – וגם אתה לא תאמין בי. אבל, אין בכך כלום – במשך חֹדש ימים תצא לחפשי; ולא עוד אלא כי אלה החֻקים, שהמיטו חרפה עליך וכִסו בקלון את שם אנגליה, ימָחו כענן מספרי-החֻקים. העולם איננו כתקונו; לפעמים על המלכים ללכת וללמֹד בבית-הספר את חֻקיהם שחקקו הם, ומזה ילמדו את מדות החסד והרחמים.

 

פרק כח: הַקָּרְבָּן    🔗

בין כך קָצה נפשו של הנדון למַדי להיות אסור ולבַלות את הימים באפס מעשה. אבל הנה קרב יום-המשפט שלו, לגֹדל שמחתו, והוא חשב, כי קַבל יקַבל ברצון איזה גזר-דין שהוא ובלבד שלא יכלֹל בקרבו אֵסוּר חדש בבית-הסֹהר, אולם זו היתה רק מחשבה טובה. הוא התקצף מאד מאד, כשמצא, כי תארו אותו כאחד “הנודדים בני-השחץ” ומשפטו יצא להֵאסר לשתי שעות אל עמוד-הקלון בגלל התכונה הזאת אשר בנפשו ובגלל אשר התנפל על אדון הֶנדון-הול. את טענותיו שטען, כי הוא אח לבעל-ריבו וכי יש לו זכות-הירושה לתארי-הכבוד של משפחת הֶנדון ולאחֻזותיה, בטלו בבוז גדול, כדבר שאינו כדאי לטפל בו.

הוא התקצף ואִיֵּם, על דרכו אל מקום העֹנש, אולם ללא-הועיל; הפקידים תפסו בו וטלטלו אותו בידים גסות, ולרגעים קבל גם “מתנת-יד” בתור הוספה על הנהגתו המבִישה.

המלך לא יכֹל לחתֹּר דרך האספסוף, שהתאסף מאחורי הֶנדון; ולכן נאלץ ללכת מאחרי ההמון, הרחק מרֵעו ומשָׁרתו הטוב. כמעט ששפטו גם את המלך להאסר בצינוק, על הִמָצאו בחברתו של אדם רע, אולם פטרו אותו מעֹנש ויצאו ידי חובתם בדרשה מלֵאה תוכחת-מוסר על העבר ובהתראה על להבא, כאשר היה עדַין עוּל-ימים. כאשר עצר ההמון לסוף במהלכו, התרוצץ המלך בקדחתניות ממקום אחד למשנהו, מסביב לשפת-העִגול החיצונית שעשה ההמון, בחפשׂו מקום ששם יכֹל לחתֹּר ולעבֹר; לאחרונה, אחרי יגיעות ומעצורים הרבה, הצליח לעבֹר. שם ישב עבדו הנאמן בצינוק המחפיר, לשחוק ולמטרה לחצי-לעג האספסוף המגֹאָל – הוא, שומר ראש מלך-אנגליה! אֶדוַרד שמע, כשחרצו את משפטו של הנדון, אולם לא שִׁער אז גם את החֵצי ממה שהיה העֹנש באמת. קצפו גדל והלך, כשרגש החרפה החדשה, אשר המיטו עליו, הלך ומלא את לבבו; קצפו עלה עוד והגיע למדרגת חֹם-קיץ, כשראה, ברגע משנהו, ביצה באה ביעף דרך האויר ונמעכת על לחָייו של הֶנדון, וגם שמע את תרועת ההמון ושאונו בהתענגו על הדבר הזה. הוא קפץ ועבר דרך העִגול הפתוח, התיצב לפני הפקיד הממֻנה לזה, וצעק:

– אוי לבושׁה כזו! זהו עבדי – הוצא אותו לחפשי! אנכי הנני הַ –

– הה, דֹם והֵרָגע! – קרא הנדון מתוך פחד ובהלה גדולה, – אתה תעכֹר את נפשך, אל-נא תשים לב אליו, הפקיד, הוא הנהו משֻׁגע.

– אל תטריד את נפשך לזה, אם אשים לב אליו או לא, איש טוב, אינני נוטה הרבה לשים לב אליו; אולם ללַמד אותו מעט בינה, לזה לבי נוטה באמת. – הוא פנה אל אחד הסרים למשמעתו ואמר: – הַענק לכסיל הקטן הזה אחת ושתים ממתנת שוטך, למען ייטיב את דרכו.

– חצי-תריסר יועיל לו יותר, – יעץ האדון יוּ, שרָכב ובא לפני רגע לראות בעָברו את כל הנעשׂה.

המלך נתפס. הוא לא נאבק עם תופסיו, כי המחשבה בלבד על מעשה החמס והאכזריות הנורא, שאמרו לעשות לגֵוו הקדוש, השתיקה את כל אבריו. דפי ההִסטוריה כבר נכתמו בזכרון מלך אנגלי אחד, שיסרו את בשרו בשבטים – וזה היה רעיון קשה מנשׂא, כי עליו להיות השני, אשר יברא עוד דף מלא בושה וכלמה. הוא היה בצרה גדולה וכל ישועה רחקה ממנו; עליו לקבל את ענשו או להתחנן, כי יעבירו מעליו את רֹעַ הגזרה. מצב קשה; הוא היה בוחר לספֹג את המלקות – מלך יכול לעשות דבר כזה, אבל מלך איננו יכול להתחנן.

אבל בינתים מצא מַילס את הדרך לצאת מן המצר. – הניחו לילד, – אמר; – הוי, כלבים אין לֵב, האינכם רואים, כמה צעיר וקלוש הוא? הניחו לו – אנכי אקבל עלי את מלקותיו.

– בחיי, זוהי מחשבה טובה, – תודה לך בעד זו, – אמר האדון יוּ ופניו האירו מתוך נחת-רוח ולעג של זדון. – הרפו מן הקבצן הקטן, ותנו לבר-נש זה תריסר מלקות במקומו – תריסר ממש, ביד מלאה ופתוחה. – המלך היה נכון למחות מחאה נמרצה, אלא שהאדון יוּ השתיק אותו בהערה הכבירה והנמרצה; – כן, דַבּר את דבריך, דַבּר, והוצֵא את כל רוחך – אפס, שׂים את לבך, כי בעד כל מלה, שתבטא אתה, יספֹג הוא עוד שש מלקות.

הוציאו את הנדון מתוך הצינוק וחשׂפו את גבו; ובעת אשר הצליפו את הרצועה על גבו הִפנה המלך הקטן את פניו ודמעות פשוטות, שלא כמנהג מלך, טפטפו וירדו על לחייו בלי מעצור. – אהה, לב אמיץ וטוב כזה, – אמר לנפשו, מעשה זה של אֵמון-רוח כזה לא ימָחה מזכרוני לנצח. אנכי לא אשכח את זה – ואף גם הם לא ישכחו! – הוסיף בחמת-רוחו. ובעודנו שקוע בהרהוריו, וערך מעשה הֶנדון וגֹדל נפשו הלכו וגדלו, הלכו ויָקרו בעיניו, והרגש של הכרת טובה הלך הלֹך וחזֹק. אז אמר לנפשו: – האיש המציל את מלכו מפצעים ואולי גם ממות – והוא הלא עשה זאת למעני – עושה דבר גדול ורב-הערך; אולם קטן הוא הדבר הזה – כאין הוא! – – הוי, עוד פחות מאפס ואין! – אם ישקלו אותו עם המעשה אשר יעשה האיש, המציל את מלכו מחרפה!

הֶנדון לא הוציא כל קול צעקה, בספגו את המלקות, כי-אם נשא וסבל אותן בלב כביר כראוי לאיש-צבא. דבר זה, יחד עם העובדה שמסר את גוו בעד הנער לספֹג את מלקותיו של זה, הביאו רגש של כבוד גם בלב האספסוף השפל והעלוב, שהתאסף שם; לגלוגיהם וקריאות-הבוז שלהם גועו ונדַמו. לא נשמע כל צליל, מלבד קול המהלומות, היורדות ונופלות. דממה זו, ששׂררה בכל המקום מסביב, כשהובא הֶנדון אל הצינוק עוד הפעם, היה בנִגוד חד ובולט לקריאות העלבון והבוז, שמלאו את האויר שם אך זה רגעים אחדים. המלך נגש בלאט אל הֶנדון ולחש באזניו:

– גם יד-מלכים תקצר לגַדל ולנַשׂא אותך, בעל נפש טובה וכבירה, כי הוא, העליון על כל מלכים, כבר גִדל ונִשׂא אותך; אולם יש לאֵל יַד מלך לאַשר ולקַים את גדֻלתך באזני כל בני-האדם, – הוא הרים את השוט מעל הארץ ונגע נגיעה קלה בכתפיו של הנדון הזבות דם ולחש, – אֶדוַרר מלך אנגליה מושח אותך לרוֹזֵן!

הדברים האלה נגעו עד לב הֶנדון. הדמעות התחילו נובעות מעיניו. אולם הצד המגֻחך שבמצב העכור הזה חתר חתירה גדולה תחת רצינותו, ועליו היה להתאמץ לבלי הַראות בגלוי כל סִמן של צחוק, שהיה מפעפע ומחלחל בקרבו. להנָשׂא פתאם, כשׁגֵוו ערֹם וזב דם, מן הצינוק השפל למרום הרי האַלְפִּים ולהגיע לזֹהר ולתפארת של מדרגת רוזן, נראה בעיניו כאפשרות היותר רחוקה גם במחזות היותר משֻׁנים ומגֻחכים. הוא אמר אל לבו: עתה הנני מקֻשט לנוי ולתפארה, באמת! אביר חֶזיון-התֹּהו של ממלכת החלומות והצללים עלה והיה לרוזן חזיון-התֹּהו! מעוף כזה לבעל כנפים רכות כמוני יסֵבּו את ראשי סחרחר! ואם אוסיף ללכת על דרכי זה, אזי יתלו אותי כשהנני מקֻשט בכל הקִשוטים המשֻׁנים והמפליאים ומעֻטר בכל תארי כבוד מדֻמה. אולם ערכם גדול בעיני, אם גם אין להם כל ערך ממשי, באשר נִתּנו לי מתוך אהבה. טובים לי תארי-הכבוד המדֻמים והעלובים האלה, שנִתּנו לי לְלֹא-שָׁאַלְתִּי, מאת איש נקי-כפים ובר-לבב, מתארי-הכבוד האמִתּים, הנקנים במחיר עבדות והכנעה מאת אדונים צרי-עין, שעינם ולבם רק אל בצעם.

האדון יוּ, שמורָאו היה על כל, הֵסַב את סוסו, וכאשר דהר ורכב משם, נבקע הקיר החי בדממה לפַנות לו דרך, ושוב נסגר הקיר הזה באותה הדממה. וכך נשארו עומדים; אף איש לא ערב את לבו להעיר איזו הערה לטובתו של האסיר, או לספר בשבחו; אבל, אין בכך כלום; חֹסר הבוז והעלבון לכשעצמו דִבֵּר יותר מכל דברי כבוד והכנעה. אחד מן המפַגרים לבוא, אשר לא ידע מאומה מכל הנעשׂה, הביע דברי לגלוג נגד ה“כוזב”, וגם חפץ להשליך חָתוּל מֵת על הֶנדון, אבל ההמון השליך אותו ארצה ובעט בו והוציא אותו משם, בלי אֹמר ודברים, ואז שבה ושׂררה אותה הדממה העמֻקה כבראשונה.

 

פרק כט: לְלוֹנְדוֹן    🔗

כשכלה הנדון את צבָא-עָנשוֹ בצינוק, הוציאו אותו לחפשי, וגם צוו עליו לעזֹב את כל הנוף ולבלי שוב אליו עוד. את חרבו השיבו לו, וגם את פרדו ואת חמורו. הוא ישב על פרדו ורכב לו, והמלך רכב אחריו, כשׁההמון מפַנה להם דרך ברגש של כבוד מתוך דממה ונותן להם לעבֹר. וכאשר נעלמו מן העין, נפוץ כל ההמון איש לעֶברו.

הנדון שקע במחשבותיו. היה עליו לענות על שאלות העומדות ברומו של עולמו. מה יעשה? אנה ילך? עזרה והצלה צריכות לעמֹד לו מאנשים תקיפים וכבירי-כֹח, מאיזה מקום שהוא, ואם לא – עליו להתיאש מירושתו ונחלתו, וגם ישָׁאר בעיני כל האנשים ככוזב. אבל מאין תבֹא לו העזרה המקֻוה הזאת? באמת, מאין? זו היתה שאלה חמורה. עוד מעט ורעיון עלה על לבו, שגִלה לו איזו אפשרות – אם גם אפשרות דַלה שבדַלות, כמובן, אולם בכל-זאת ראויה היא לשימת-לב, באין כל אפשרויות אחרות כל-שהן. הוא זכר את דברי אַנדְריוּס המשרת הזקן, שדִּבֵּר על-אודות טוב-לבו של המלך הצעיר ועל עמדו לימין האֻמללים והעשוקים ברוח נדיבה. מדוע לא ילך וינסה לראות את פני המלך ולדרֹש ממנו משפט? אמנם, כן הוא הדבר, אפס, היוכל קבצן נלעג ומשֻׁנה כמוהו להכנס אל המלך ולחזות באור פניו? אין בכך כלום – דַיה לדאגה זו בשַׁעתּה. הוא היה איש-מלחמה זקן, ורגיל ומנֻסה להמציא תחבולות ואמצעים; אין כל ספק, כי ימצא את הדרך הנכונה, כן, הוא ישים פעמיו לעיר-הבירה, אפשר, כי ידידו הזקן של אביו, האדון הוֹמְפְרִי מַרלו, יעזור לו – האדון הומפרי, הזקן והטוב, הלִיטנַנט הראשי בחדר-הכירים של המלך המת, או באֻרוה של המלך, או באיזה מקום שהוא – מַילס לא יכֹל לזכֹר בדיוק מה או מי. עתה, כשהיה לו ענין שיכֹל להפֹך ולהתיגע בו, מטרה ברורה ומסֻימה – נסתלק ממנו עב הענן של הבוז והשפלות, שכִּסה את רוחו עד הֵנה, ונתנדף והלך לו, והוא נשׂא את ראשו והביט סביבותיו. הוא התפלא בראותו, עד כמה הרחיק ללכת; הכפר היה הרחק מאחריו. המלך שׂרך את דרכו בעקבותיו, כשראשו מֻרכָּן; כי גם הוא היה שקוע במחשבותיו ותחבולותיו. ספק מעציב העיב את שׂמחתו החדשה של הֶנדון; האם יחפֹּץ הנער ללכת עוד הפעם לעיר, אשר במשך ימי חייו המעטים לא ראה בה כל דבר אחר, מלבד עֹני ומחסור ויד אכזריה? אולם עליו לשאֹל את השאלה הזאת; אי-אפשר להשתמט; ובכן עצר במוסרות בהמתו וקרא:

– שכחתי לשאֹל, לאן פנינו מועדות, מה היא פקֻדתך, מלכי ואדוני?

– ללונדון!

הנדון הוסיף לרכֹּב, כשהוא שבע-רצון מן התשובה – אם תשובה זו גם הַרעֵש הרעישה אותו.

כל הנסיעה עברה בלי כל מאורעות נכבדים. אולם היא כלתה במאורע גדול. בעשר שעות בלילה, בתשעה-עשר לחֹדש פברואר, דָרכו רגליהם על גשר לונדון, בתוך קהל אנשים צפופים ונדחקים, מתפתלים ומפרכסים, נאבקים ונלחצים, הומים ושואגים ומריעים וקוראים הידד, כשפניהם המאירים והצוהלים משֵׁכר בולטים לאור אש-הפלדות של הלפידים הרבים – ובאותו רגע נפלה גֻלגֹלת אחת של איזה דֻכּס בשעתו, או איזה שר וגדול בימיו, גלגלת דלה ונרקבה, והתגלגלה בין רגלי האנשים והתחבטה במרפקו של הנדון ובקפיצה נזרקה אחור, ושוב נפלה ונתגלגלה בסבך הרגלים הרבות והמעֻרבּבות, שמהרו ללכת לדרכן. אכן, הפכפך הוא רוח בני-האדם ובני-חלוף הם כל מעשיהם בתבל זו! המלך המנוח הטוב מת אך זה שלשה שבועות, ואך זה שלשה ימים שנקבר, וכבר יורדים ונופלים אותם הקשוטים, שהתיגע והשתדל כל-כך לבחֹר מתוך אנשים רמי-המעלה לפָאֵר בגֻלגלותיהם את גִּשרו הנאדר, אזרח אחד נתקל בגלגֹלת זו ונפל ארצה, ובנפלו חבט את ראשו בגבו של איש אחר שעמד לפניו, והלז פנה והשליך ארצה בחבטה גדולה את האיש הראשון שנזדמן לידו, ותכף הָשלך גם הוא ארצה על-ידי ידידו של זה. הגיעה עתה השעה הנכונה למלחמה כללית המֻתּרת לכֹּל, כי ההִלוּלי והחִנגי של יום המחרת – יום הכתר – כבר התחילו; כל אחד היה מלא מַשקה משַׁכּר ואהבת-המולדת; בעוד חמשה רגעים התפשטה מלחמת-אגרופים זו על-פני שטח גדול; בעוד עשרה או שנים-עשר רגעים התפשטה כבר על-פני כברות ארץ אחדות והיתה לפרעות, בעת ההיא נפרדו הנדון והמלך בתוך ההמון, מבלי כל תקוה למצֹא איש את רעהו, ועוד רגע ושניהם אבדו בשאון הנורא ובזרם הכביר של אוכלוסי בני-אדם, שהמו ושקקו וגעשו כַהֲמוֹת ים. וכאן הננו עוזבים אותם.

 

פרק ל: תָּם הוֹלֵךְ וָטוֹב    🔗

ובעוד המלך האמִתִּי נע-ונד על-פני הארץ, לבוש קרעים ואוכל לחם צר, והוא לשחוק וללעג ומטרה למהלומות הנודדים רגע אחד, ומתלונן עם חבר גנבים ורוצחים בבית-האסורים ברגע משנהו, וכֻלם כאחד, בלי כל פניות צדדיות, קוראים לו הדיוט וחסר-דעה וכוזב, התענג המלך המדֻמה תם קַנטי על מקרי-חיים שונים לגמרי.

כשראינו אותו בפעם האחרונה, החל לראות את הצד הטוב והיפה שבמלכות. הצד הטוב הזה הלך וטוב מיום ליום; במשך זמן קצר נהפך הצד הזה כֻלו והיה בעיניו לאור-שמש ולמקור עֹנג ושעשועים. פחדו סר מעליו; פקפוקיו וספקותיו הלכו הלך וחסֹר; מבוכותיו הלכו ונעלמו, ובמקומם באו התנהגות מתוך מנוחת-הנפש והליכה מתוך בטחון-הלב. הוא שאב מן המעין, שנמצא לו בתמונת הנער בן-העונשין שלו, מלא חפניו והוציא ממנו תועלת מרֻבּה מאד.

הוא היה מצַוה על “גברת אֱלִיזַבֶּט” ועל “גברת יֶ’ן גְרֵי” להֵרָאות לפניו בכל עת שרצה להשתעשע או לשוחח, והיה שולח אותן מעל פניו כשלא היה עוד חפץ בהן, כאיש הרגיל ולבו גס בדברים כאלה. הוא לא בא עוד במבוכה, כאשר נשקו אלה הגבירות רמות-המעלה את ידו בשעת הפרֵדה.

הוא כבר למד להתענג על זה, שמובילים אותו אל מטתו בהדרת-מלך בלילה, ולובשים אותו על-פי כל המנהגים החגיגיים והמסֻבּכים בּבֹּקר. הוא התחיל להרגיש עֹנג מהול בגאון להתהלך אל ארוחת-הצהרים, כשתהלוכה מזהירה של פקידי-המלכות ואצילים נושאי כלי-נשק מלַוה אותו. באמת, כבר התענג על זה כל-כך, עד כי הכפיל את מספר האצילים נושאי כלי-הנשק והעמיד את מספרם על מאה. הוא אהב כבר לשמֹע את קול החצוצרות, המריעות ומשמיעות את קולן דרך כל הפרוזדור הארֹך, והקול העונה מרחוק: “פַּנו דרך לפני המלך!”

הוא גם למד לשבת על כסא-המלוכה במסִבּת יועציו בהדרת-מלך ולהתענג על זה, וגם להתראות כאלו הוא תופס מקום נכבד יותר מהיות רק כלי-מבטאו של הלורד-פרוטֶקטור. הוא אהב לקבל את פני הצירים ואחֻזת מרֵעיהם, המבריקים בשפע צבעיהם, ולהקשיב אל דברי החבה והאהבה, שמסרו אלה בשֵׁם מלכיהם המפֹאָרים, שקראו לו “אחִינו”. האח, תם קנטי המאֻשר, אשר מחצר-החלאה יָצא לִמְלך!

הוא התענג על בגדיו היפים והזמין עוד כאלה; הוא מצא, כי ארבע מאות המשרתים אינם מספיקים ליקַר תפארת גדֻלתו, והוסיף עליהם פי-שלשה. דברי החֹנף של עבדי החצר, הכורעים ומשתחוים לפניו, היו כנגינה ערֵבה באזניו. הוא נשאר טוב ועדין, והוסיף לעמוד לימין הנלחצים בלב נכון וביד חזקה, ולא יגע ולא יעף במלחמתו נגד חֻקים בלתי-צודקים; אולם בשעת הכֹשר, כשהיה מרגיש עלבון-הכבוד, היה פונה גם אל אחד הרוזנים, או גם אל אחד הדֻכּסים, והיה נועץ בו את עיניו ומביא רעד בכל עצמותיו של זה. פעם אחת הגישה אליו “אחותו”, הגבירה מרים האדוקה והקודרת, את טענותיה נגד שיטתו, שאחז בה, ללֹא חכמה, לסלֹח לאנשים רבים כל-כך, שמקומם היה בבית-האסורים, או היו נדונים לתליה, או לשרפה, והזכירה אותו, כי בתי-הסהר של אביהם המנוח, המלך המפֹאר, הכילו בקרבם לפעמים כששים אלף פושעים בבת-אחת, וכי במשך ימי מלכותו הנפלאים דן למיתה יותר משבעים ושנים אלף גנבים ושודדים. הנער נמלא קצף, שבא מתוך נדבת-לבו, וצִוה עליה לבֹא בחדריה ולהתפלל לה', כי יסיר את לב-האבן מקרבה ויתן לה לב-בשר.

האם לא הטרידה את תם קנטי המחשבה על-אודות בן-המלך הקטן והמסכן, היורש האמִתּי, שהתהלך עמו בחסד ובאהבה, והתפרץ בקנאה בוערת כל-כך להנקם את נקמת תם מאת השומר החצוף ועז-הפנים אשר אצל שער הארמון? כן, בימים והלילות הראשונים של מלכותו היתה מחשבה זו, שחשב על-אודות בן-המלך האובד, זורקת לרגעים טפה מרה בנפשו, וגם התגעגע באמת ובלב תמים, כי ישוב וכי ישיבו לו את זכֻיותיו לגדֻלה וליקר, שבאו לו מלֵדה ומבטן. אולם כשרבו הימים ובן-המלך לא שב, ומחשבותיו של תם נטרדו והלכו יותר ויותר במאורעותיו החדשים והמקסימים, נמחה מעט-מעט זכרון המלך האובד ממחשבותיו לגמרי; ולסוף, כשקרה לפעמים, כי נדחק זכרונו של המלך לתוך מחשבותיו, היה לו דבר זה כעין רוח רעה, הבאה לבעת אותו, באשר זה היה לתם למזכיר עָוֹן וחרפה.

גם אמו ואחיותיו נסתלקו ממוחו של תם באותה הדרך. בראשונה כלתה נפשו אליהן וגם התעצב עליהן והתגעגע מאד לראות אותן, אולם אחר-כך היה רעד עובר בכל עצמותיו למחשבה, כי ביום אחד תבֹאנה הנה בסמרטוטיהן ולכלוכן, וגם תגַלינה את קלונו בנשיקותיהן ותורדנה אותו ממרום מושבו, ותסחבנה אותו ותָשֵׁבנה אותו למקום העֹני והשפלות, האשפות והרפש. לסוף חדלו כמעט לגמרי להטריד את מחשבותיו. הוא היה שבע-רצון מזה, ואף גם שמח; כי בכל פעם שהופיעו לפניו פניהן הנוגים והמאשימים, העירו בקרבו רגש של תועבה ובוז לעצמו יותר מאשר לתולעים הזוחלות.

בחצות הלילה של יום התשעה-עשר לחֹדש פברואר צלל תם קנטי בשנתו על מטתו היקרה אשר בארמון, כשעבדיו הנאמנים שׁומרים לראשו ושרי-החצר הנהדרים עומדים סביבותיו. הנער מלא אֹשר; כי יום המחרת היה היום אשר יעדו לשים את כתר-המלכות בראשו ולהמליך אותו על ארץ אנגליה ברֹב פאר והדר. בעצם השעה ההיא היה אֶדוַרד, המלך האמתי, רעב וצמא, מלֻכלך ומרֻפש, עיף ויגע מרֹב הליכה, לבוש סחבות וסמרטוטים, – כי זה היה חלקו מתוצאות המהומה וההוללות, – והיה נדחק בתוך המון אנשים, שעמדו והתבוננו ברב ענין וחשק אל כנופיות הפועלים, שנהרו ויצאו, נהרו ובאו חליפות אל מנזר וֶסְטְמִינְסְטֵר, שקועים וטרודים במלאכתם כנמלים ממש; הם עשו את ההכנות האחרונות לחג-הכתר.

 

פרק לא: הַתַּהֲלוּכָה לִכְבוֹד הַמֶּלֶךְ    🔗

כשהקיץ תם קנטי ביום המחרת, היה האויר טעון שאון-רעם; השאון הזה מִלא את כל המרחקים, והוא היה כזמרה ערֵבה באזניו; כי הזכיר לו, כי כל הקהל האנגלי מקצהו ועד קצהו יצא לקַבל את פני היום הזה ולברך את בואו באֵמון-לב.

ושוב מצא תם, כי הנהו עוד הפעם התֵּל, שהכּל פונים אליו בתהלוכת-חג נפלאה, השָׁטה לאֹרך התֶּמזה. כי על-פי מנהג קדמונים, צריכה התהלוכה לכבוד המלך דרך העיר לונדון להתחיל מן המגדל הגדול, ולכן שם את פעמיו שמה.

כשהגיע שמה, נדמה, כאלו נבקעו פתאם כתלי המצודה, המלאה הדרת-כבוד, באלפי מקומות, ומתוך כל בקיע ובקיע קפצו והשתרבבו לשונות-אש ולהבות אדֻמות ועשן לבן, המתאבק ועולה; אחר זה נשמע התפוצצות מחרֶשת-אזנים, שבתוכה נבלעו כל תרועות ההמון ושאונו ושהרעידה את האדמה; קלוחי הלהבות, העשן וההתפוצצות נִשנו וחזרו ונִשנו במהירות מפליאה, ובמשך רגעים אחדים נעלם המגדל העַתיק בתוך עב-הענן הגדול של העשן, כֻּלו נעלם, מלבד חֻדו הלבן, המשתלשל ועולה, שקראו לו המגדל הלבן; המגדל הלבן הזה עם הנִסים המתנוססים עליו בלטו ונשקפו מתוך כל הערפל כראש-הר גבוה, הבולט ונשקף מתוך חשרת-עבים.

תם קנטי, הדוּר בלבושו, עלה ורכב על סוס-מלחמה דוהר, שרתמתו המקֻשטת ויקרת-הערך ירדה והגיעה לארץ; “דודו”, הלורד-פרוטֶקטור סוֹמרסֶט, שרכב גם הוא על סוס כזה, לקח את מקומו מאחריו; שומרי-ראש-המלך התיצבו בשתי שורות מימינו ומשמאלו, כֻּלם נושאי כלי-נשק נוצצים וממֹרטים; אחרי הלורד-פרוטֶקטור נמשכה תהלוכה של נדיבים ואצילים, עטופי זיו וזֹהר, ועבדיהם אחריהם, שנראתה כאִלו לעד לא תִפָּסק. אחריהם הלכו נשיא העיר וזקניה ושופטיה, לבושי בגדים מקטיפת-ארגמן ושרשרות-זהב על לבם; אחריהם הלכו ראשי כל אגֻדות לונדון ופקידיה, לבושי-מכלול ובידיהם דגלי אגֻדותיהם השונות. בתהלוכה היה גם-כן, בתור שומרי-הכבוד המיֻחדים אשר לעיר, “גדוד יורי-כלי-התותח העַתּיק והנכבד”, – גדוד זה היה כבר בן שלש מאות שנה באותה העת, והיתה הפלוגה היחידה, שהיתה לה הזכות (שיש לה גם עד היום הזה) לבלי היות תלויה בדעת הפרלמנט ובפקֻדותיו. זה היה מחזה מרהיב-עין, שנתקבל בתשואות-ברכות מאת כל הקהל, כשעברו אלה בהדרת-כבוד בתוך כל המון האזרחים. סופר-הזכרונות אומר: – כשנכנס המלך אל העיר, נתקבל מאת כל העם בתפלות, בקריאות של “ברוך הבא”, בבכיות וגם בדברים עדינים, ובכל הסִמנים המוכיחים את אהבתם הנאמנה של עבדים אל אדונם ומושלם; והמלך, כשנשא את פניו השמחים לאלה שעמדו מרחוק ודִבּר את הדברים היותר רכים ועדינים לאלה שעמדו קרוב להוד-חסדו, הֶראה, כי הוא שׂמֵח להביע את רגשי תודתו לבני-עמו ולאותות-הרצון שלהם לא פחות מאשר שׂמחו הם להַראותם לו. לכל אלה, שברכו אותו בכל-טוב, הודה מקרב לבו. לאלה שאמרו: “אלהים יָחֹן את הוד-חסדו”, השיב אמריו: “אלהים יחֹן את כלכם!” וגם הוסיף, כי “הוא מודה להם מקרב לבבו”. עליצותם של האנשים עברה כל גבול, כשמעם את דברי האהבה של המלך וכראותם את תנועות פניו המפיקים חסד.

ברחוב פֶנְטשוֹרְטש עמד ילד נאה, לבוש מכלול ויקר, על בימה, לברך בשלום את כניסתו של הוד-מלכותו אל העיר. בחרוז האחרון של ברכתו שלום היו כדברים האלה:

"שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ! בֵּרַכְנוּךָ מֵעֹמֶק לִבֵּנוּ;

בָּרוּךְ בֹּאֲךָ הַמֶּלֶךְ, בֵּרַכְנוּךָ בְּנִיב שִׂפְתוֹתֵינוּ, –

בֹּאֲךָ לְשָׁלוֹם הַמֶּלֶךְ, קַבֵּל רִנַּת לְשׁוֹנֵנוּ,

רְצֵה בִרְכַּת לִבֵּנוּ הָרָתוּק אֵלֶיךָ

בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, לָעַד לֹא יִנָּתֵקוּ;

אֱלֹהִים יָחְנְךָ, תְּפִלָּתֵנוּ נִשֵּׂאת,

לְנֵצַח נְצָחִים פָּנָיו לְךָ יָאִיר."

ההמון התפרץ בקול תרועת שמחה, וכלם כאחד שָׁנו את דברי הילד. תם קנטי לטש את עיניו והביט למרחוק על-פני כל הים הרועש וההומה של פנים תאבות, ורגשותיו המו בקרבו מרֹב עליצות; הוא הרגיש, כי אין דבר גדול בעולם מהיות מלך ואליל כל העם. בעוד רגע העיף את עיניו וראה מרחוק אחדים מרֵעיו אשר “בחצר-החלאה”, לבושי-סחבות, – אחד מהם היה ראש-כל-הציים אשר בחצר המלך המדֻמה, שיסד שם זה לא-מכבר, והשני היה “האציל הראשון שומר-הסף” באותה הממלכה המדֻמה, וגאותו גדלה שבעתים. האח, לוּ רק יכלו להכיר אותו עתה! כבודו ותפארתו היו אז גדולים לאין חקר, לוּ רק יכלו להכיר אותו, והיו מוצאים, כי המלך המדֻמה של האשפות והמבואות המטֻנפים, שהיה לשחוק וללעג, היה למלך אמִתִּי, ודֻכּסים ובני-מלכים נהדרים הם לו לעבדים, המלחכים את עפר רגליו, וכל בני העם האנגלי תֻּכּו לרגליו! אבל, עליו היה להתכחש לעצמו ולחנק את תאותו זו בקרבו, כי הכרה זו היתה עולה לו במחיר גדול יותר מערכה; ולכן הסב את פניו ועזב את שני הנערים המלֻכלכים לצעקותיהם ולתרועות שמחתם, כשאינם חושדים כלל בזה, אשר לכבודו הם שמחים ומריעים.

לרגעים נשמע קול ההמון ברֵעו: “מַשֵּׂאת! מַשֵּׂאת מאת המלך!” ותם היה נענה לקול הזה בפזרו מלא חפניו מטבּעות חדשות ומבריקות לכל עֵבר לבני-העם, שנלחמו והתגוששו ונאבקו בשבילן.

סופר דברי-הימים אומר: – בקָצה העליון של רחוב בית-תפלת-החסד, לפני שלט הנשר, הקימה העיר קשת מרהבת-עין, ומתחתה היתה בימה, שתפסה את כל רֹחב הרחוב מקצהו ועד קצהו. זו היתה תערוכה הִסטורית, שהראתה את שלשלת-היוחסין של המלך. שם ישבה אֱליזַבֶּט מיוֹרק בתוך וֶרֶד לבן וגדול מאד, ועֲלֵי-הכותרת שלו קשטו ופארו אותה מסביב; לימינה היה הֶנרי השביעי, מִתַּמֵּר ועולה מתוך וֶרד אדֹם וגדול מאד, מקֻשט באותו האֹפן; ידי שני אלה היו משֻׁלבות יחד, וטבעת-הקדושין נראתה גלוי לכל. מתוך הורדים הלבנים והאדֻמים יצא גזע, שעלה והגיע עד בימה שניה, ששם היה הנרי השמיני יוצא ועולה מתוך וֶרד לבן ואדֹם וסמל תבניתה של אֵם המלך החדש, יֶ’ן סֵימוּר, לימינו. מן הזוג הזה שגשג ויצא נֶטע, שהשׂתרג והגיע אל בימה שלישית, ששם היה סמל תבניתו של אֶדוַרד הששי בעצמו, כשהוא יושב על כסא-מלכותו בהוד ובהדר; וכל התערוכה היתה קלועה במקלעות ורדים, אדֻמים ולבנים.

המחזה הזה, המפליא והמרהיב עין, פעל כל-כך על ההמון העליז, עד כי השתיקו בקולות קריאותיהם וחנקו לגמרי את קולו הדק של הילד, שעליו היה מוטל לבאר להם את כל הענין בחרוזים מלאים תהלות ותשבחות. אולם תם קנטי לא התעצב אל לבו, כי אותו השאון והתרועה היוצאים מלבות נאמנים היו באזניו כזמרה ערֵבה יותר מכל דברי שירה ופיוט, ולוּ גם היה ערכם הפיוטי גדול ביותר. לכל מקום שהסב תם את פניו הצעירים והמאֻשרים, הכירו האנשים את הדמיון המדֻיק אשר בין צלם דמות תבניתו ובין פניו הוא; זה היה צלם דמות בשרו ודמו ממש; ושוב התחוללו סופות חדשות של תרועות ומחיאות-כפים והתפרצו בכל עֹז.

התהלוכה הנהדרה התנהלה קדימה, אחזה את דרכה מקשת-נצחון אחת לרעותה, ועברה על-פני מערכת של תמונות ומחזות סִמליים, מרעישים את הלב ומבלבלים את המוח ביפעתם. בכל אחת מאלה התגלמו באֹפן נעלה מאד איזו מדות טובות, או איזו כשרונות, או איזו זכֻיות והתנופפו דגלים; והמרבדים היותר יקרים, כל מיני אֵטון ושטיחי זהב מָשזר כִּסו את כל הרחובות, – דוגמאות של העֹשר הרב, הנמצא בתוך החנֻיות פנימה; וגם ברחובות אחרים לא היה הזיו והזֹהר נופל מאלה, ובקצתם היה גם עולה על אלה.

– וכל הגדולות האלה וכל הנפלאות האלה נעשׂו כֻלם לברך אותי בשלום – מלמל תם קנטי.

לחָיי המלך המדֻמה האדימו מרֹב התרגשׁות, עיניו הפיצו אור, וכל חושיו בו כאלו צללו בתהום רוגשת של עֹנג. בו ברגע, כשהיה נכון להניף את ידו, כדי לזרֹק עוד מַשֵּׂאת עשירה כיד המלך, נפל מבטו על פנים חִורים ונדהמים, שהיו מתוחים ומבצבצים מתוך השורה השניה של המון האנשים, והעינים שבפנים האלה נעוצות בו בכל תֹקף במבט נוקב, שממון מַחֲלֶה עבר בכל גופו; הוא הכיר את אמו! וידו התנשאה במהירות נמרצה, וכף-היד היתה כלפי חוץ, לנגד עיניו, – אותה התנועה שלא-בהכרה, שהיה רגיל בה ושֶׁשֹּׁרְשָׁה בקרבו על-ידי איזה מקרה נשכח ונשארה בו לעולם בכֹח ההרגל. בעוד רגע חתרה את דרכה והתפרצה מתוך הדֹּחק הגדול, עברה על-פני שומרי-ראשו והגיעה ועמדה לימינו. היא חבקה את רגלו, היא כסתה אותה בעתרת נשיקות, היא צעקה: “אהה, ילדי חביבי!” ונשׂאה אליו את פניה, שנשתנו לגמרי מרֹב אהבה ועליצות. באותו רגע חטף אותה פקיד אחד משומרי-ראש-המלך וסחב אותה בקללה על שפתיו וטלטלהּ, עד אשר התנודדה והָשלכה אחור, בכֹח-ימינו הכביר, אל המקום אשר משם באה. המלים “אינני מכירך, אשה!” היו כבר על שפתי תם, כשקרה מקרה מעציב ומעורר-חמלה זה; אולם לבו נשבר בקרבו בראותו את הנעשה לה; וכאשר פנתה להעיף עליו את מבטה האחרון, כשבלע אותה ההמון הגדול מנגד עיניו, נראתה לו כל-כך מדֻכּאה, כל-כך מדֻכדכה, עד כי תקפה אותו בושה גדולה, שאִכּלה את כל גאותו לעפר ואפר, וכל כבוד-מלכותו הגנוב אתו נָבַל וכָמַש בעיניו. לכל גדלו ותפארתו לא היה עוד כל ערך בעיניו, ונדמה לו, כי הם הולכים ונופלים מעליו כבלויי-סחבות נרקבים.

התהלוכה הוסיפה ללכת לדרכה, דרך מלאה זיו וזֹהר, יקר ותפארת, שגדלו והלכו מרגע לרגע, דרך מלאה תשואות של ברכת-שלום ורצון, שהתחוללה כסופה וגדלה והלכה; אולם בעיני תם קנטי היו כל הדברים האלה כלא-היו. מאומה לא ראה ומאומה לא שמע. לכל הנֹעם והחן שבהוד-מלכות לא היה עוד ערך בעיניו; כל הפאר וההדר שבו כאלו באו וטפחו על פניו בתוכחת-מוסר. מוסר-כליות אכל את לבו עד היסוד בו. הוא אמר: "מי יתן ויצאתי לחפשי מן השביה הזאת!

מבלי דעת ומבלי הרגיש בזה התחיל שוב לדבר את הדברים ההם, שהיה מדבר בראשית ימי גדֻלתו, שכפו עליו בעל-כרחו.

התהלוכה המתנוצצת הלכה והתפתלה כנחש נוצץ ונמשך לבלי-קץ דרך כל הרחובות הצרים והעקלקלים של העיר העתיקה והמוזרה ודרך כל אוכלוסי העם, המריע וקורא הידד לעֻמתהּ; אולם המלך עדַין רכב בראש מוּרד ועינים שלא הביעו מאומה, ועדין לא ראה מאומה, מלבד פני אמו ואותו הרגש המדֻכּא שבהן.

– מַשׂאת, מַשׂאת מאת המלך! הקולות האלה נפלו לתוך אֹזן לא-שומעת.

– יחי אֶדוַרד, מלך אנגליה, לאֹרך ימים! נדמה, כאלו הזדעזעה הארץ מעצמת ההתפוצצות; אולם המלך לא נענה לקריאה זו. הוא שמע אותה כשמֹע איש את רעם מִשבּרי הים, הנִשׂא ונקלט אל-תוך אזנו ממרחק גדול; כי כל שאון הרעם הזה נכבש ונחנק בתוך קול אחר, קרוב יותר, בתוך לבו, בתוך הכרתו הפנימית, שהאשימה אותו על פניו, – קול, ששָׁנה וחזר בלי-הרף את הדברים המחפירים: “אינני מכּירֵך אשה!”

הדברים האלה הלמו את נפש המלך בצלילי פעמוני-אֵבל, ההולמים את נפש הידיד שנשאר בחיים, כשהם מזכירים לו, כי ידידוֹ זה ההולך לבלי-שוב עוד סבל מבגידה, שבגד בו הוא, החי, בסתר.

בכל מקום שפנה נתגלו מחזות מלַבּבים חדשים; פלאים חדשים, דברים מתמיהים חדשים, הופיעו לנגד עיניו; הקולות העצורים והכבושים בתוך הסוללות, המחכות לבֹאו, הוּצאו עתה לחפשי; קריאות חדשות, מלאות התלהבוּת וגיל, של ההמון המחַכּה לו, פרצו מחדש; אולם המלך לא נתן כל אות, ואותו הקול המאשים, שהיה מחלחל ונאנק בתוך לבבו המלא רֹגז, היה הצליל היחיד, שמִלא את אזניו.

עוד מעט והשמחה השפוכה על-פני כל ההמון נשתנתה מעט, ומשהו של תחִנה או חרדת-לב היה נִכּר בה; אפשר היה גם להרגישׁ, כי מבול מחיאות-הכפים ושאונו והמונו של בני-העם הלכו הלך ושכֹך. הלורד-פרוטֶקטור מִהר להתבונן אל הדברים האלה; הוא גם מִהר למצֹא את סבתם. הוא דפק בסוסו לקרב אל המלך, ובגחנו על אֻכפו, גִלה את ראשו ואמר:

– מלכי ואדוני, השעה איננה שעת חלומות והרהורים. העם מתבונן אל ראשך המוּרד בעצב, אל פניך המעֻננים, והם מנחשים, כי זהו סִמן לא-טוב. שמע, לעצתי; גַלה את שמש מלכותך, למען תזרח על אֵדי-הערפל האלה המנבּאים רעות, ותפיצם. שָׂא את ראשך והָאֵר את עמך בצחוק פניך.

ובדַבּר הדֻּכּס את הדברים האלה, פזר מלא-חפנו מטבעות-כסף ימין ושמאל, ואז שב למקומו. המלך המדֻמה עשׂה, כאשר צֻוה, באֹפן מיכַני. בת-צחוקו היתה בלי כל רוח-חיים, אולם מעטות מאד היו העינים, שהיו קרובות למדי, או חַדות למדי, להכיר בזה. נענועי ראשו המקֻשט בנוצות, כשברך את בני עמו, היו מלאים חן וחסד; הוא פזר להם מַשׂאת המלך ביד טובה ורחבה; וכך חלפה ועברה חרדת לב העם, וקולות הקריאה והתרועות התפרצו עוד הפעם ברעש גדול אדיר וחזק, כאשר בתחלה.

אבל עוד פעם אחת היה הדֻּכּס מֻכרח לרכב לפניו, לפני כְלוֹת התהלוכה, ולגשת ולהַתרות בו עוד הפעם. הוא לחש:

– אהה, מלכי הנערץ! התנער מן הרוח הרעה; עיני כל העולם נטויות אליך, ואז הוסיף ברוח נרגזה: "תלך העניה המשֻׁגעה ההיא לאבדון! היא היא שהרגיזה את מנוחת הוד-מלכותך.

תם, המרהיב עין בלבושו, הִפנה מבט עכור ונדעך אל הדֻּכּס ואמר בקול יבש:

– היא היתה אמי!

– אלי, אלי! נאנק הדֻּכּס במשכו ברסן הסוס לשוב למקומו, "זה היה באמת סִמן רע, מנבא רעות. הוא השתגע עוד הפעם!

 

פרק לב: יוֹם הַכֶּתֶר    🔗

נשובה עתה שעות אחדות ונעמד במנזר וֶסטמינסטר, בשעה הרביעית בבֹקר של יום-הכתר הזה, אשר זכרו לא יסוף. איננו בודדים שם; כי אף-על-פי שעדַין לילה, הננו מוצאים כבר את היציעות המוארות בלפידים הולכות ומתמלאות בני-אדם השבעים רצון מזה, שיוכלו לשבת דומם ולחכות שבע או שמונה שעות, עד אשר תגיע השעה, שיוכלו לראות את הדבר, שכמעט אין להם כל תקוה לראותו פעם אחת עוד בימי חייהם – בהנתן כתר-המלכות על ראש המלך. אמנם, לונדון וּוֶסטמינסטר היו כבר עֵרות ומלאות תנועה מן העת, אשר רעמו כלי-התותח לשם אזהרה בשעה השלישית, והמון אנשים עשירים, בלי תארי-כבוד, שקנו את הזכות להשתדל ולמצֹא מקום לשבת ביציעות, נוהרים ונאספים כבר דרך הפתחים המיֻעדים לאנשים ממין זה.

השעות נמשכות לאִטן באֹפן משעמם למדי. כל התנועה וכל השאון חדלו לזמן-מה, כי כל היציעות נמלאו מפה לפה זה כבר. עתה נוכל אנחנו לשבת ולהביט ולחשוב ככל אַוַּת-נפשנו. יכולים אנחנו להציץ, פֹּה ושם, מבעד אור בין-השמשות הכהה אשר בכנסיה, על חלקי יציעות ואכסדראות האלה נסתרים מעינינו בשֶׁל העמודים והזיזים הארדיכליים, החוסמים את מבטנו. לעינינו יֵרָאה כל חלק העזָרה הצפונית הגדולה – ריקה ומחַכה לְבֹא אלה מבני אנגליה, שזכותם עומדת להם להכנס לשָׁם. רואים אנחנו גם את הבימה המרֻפדה באטון יקר, שעליה עומד כסא-המלוכה. הכסא עומד במרכז הבימה, ומֻגבה הוא למעלה על רָמָה של ארבע מדרגות. באמצע מושב הכסא נתונה טבלת-אבן מחֻספֶּסת ושטוחה – אבן-סְקוֹן – אשר עליה ישבו הרבה דורות של מלכי שוטלנדיה בהִנָּתן כתר-מלכות על ראשם, וכך נקדשה במשך הזמן להיות גם למושב מלכי אנגליה. גם הכסא וגם השרפרף מכֻסים באטון-זהב מָשזר.

דממה שׂוררת, הלפידים מהבהבים באור כֵּהֶה, העת נמשכת לאִטה; אבל סוף-סוף מתגלה אור-היום, שאֵחר לבֹא, ותופס את מקומו. הלפידים כָּבים, וזֹהר קורן ורך משתפך על-פני כל המרחבים. כל הקוים והפרצופים של הבנין הנאדר מתבלטים עתה באֹפן ברור, אולם עדַין שקועים הם באיזו רַכּות ונראים כחולמים, כי השמש עודנה מכֻסה בצעיף ענן-קל.

בשעה השביעית הָפרע השעמום ההוזה בפעם הראשונה; כי אחרי צלצול השעה הזאת מופיעה האצילה הראשונה בעזָרה, כֻּלה לבושה זיו וזֹהר כשלֹמֹה המלך בשעתו, והנה היא מוּבלה אל מקומה המיֻחד לה על-ידי פקיד לבוש אטלס וקטיפה, ופקיד שני בדמותו ובלבושו אוסף בחפניו את השֹׁבל של האצילה ונושאו אחריה, ובשבת האצילה הוא מסדר את השֹׁבל ושׂם אותו על ברכיה. אחר-כך הוא מציג את השרפרף כחֵפץ-לבה, ואז הוא מניח את הכתר הקטן שלה באֹפן כזה, שיהיה מצוי לידה, כאשר תבֹא העת לאצילים ולשׂרים לשים את כתריהם בראשם בעת ובעונה אחת.

ובעת הזאת נוהרות כבר האצילות בכל זיו-נגהן, והפקידים, לבושי אטלס וקטיפה, מתרוצצים וטסים הֵנה והֵנה, מושיבים אותן ומשתדלים להנעים ולהרחיב להן. המחזֶה עתה מלא חיים למַדי. תנועה וחליפות-גוָנים בכל מקום. אחרי זמן-מה שבה המנוחה למקומה; כי כל האצילות כבר באו, וכֻלן יושבות כבר על מקומן: ערֻגה גדולה מלאה פרחים חיים, פרחי בני-אדם, שנֹגה וחליפות-צבעים להם ומשֻׁבּצים הם ב“שביל החלב” במשבצות אבנים יקרות. יש שם נשים בנות גילים-שונים; אַלְמְנוֹת-אצילים חוּמות, מקֻמטות ובעלות שׂער לבן, שיש בכֹחן לשוב אחור על כנפי הזמן ולזכֹּר את יום-הכתר של ריטשַׁרד השלישי ואת ימי התלאות של הדור ההוא, שכבר נשכח זכרם; שם יש גבירות נחמדות בנות גיל בינוני; מטרוניות צעירות, נחמדות ומלאות חן; בתולות צעירות עדינות ויפהפיות, עיניהן קורנות וצבע פניהן רענן, שאפשר, כי תשֵׂמנה את כתריהן הקטנים בראשן בידים מרשלות, כשתגיע השעה הגדולה; כי הדבר יהיה חדש להן והתרגשותן תהיה לחן למכשול ולנגף במעשיהן. אולם אפשר, כי לא יקרה כדבר הזה, כי שערותיהן של הגבירות האלה היו מסֻדרות באֹפן מיֻחד לאותה המטרה המיֻחדת, וכאשר אך ינָתן האות, יעלה בידן לשׂים את כתריהן ברֹאשן במקום הנכון.

כבר ראינו, כי כל מערכת קבוצת האצילות האלה היתה זרועה ונקֻדה אבנים יקרות, ורואים אנו גם כן, כי זהו מחזה מרהיב-עין – אולם עתה נבוא באמת ובתמים לידי השתוממות. בשעה התשיעית, בערך, נבקעים העננים והולכים להם פתאם, וסילון של אור-שמש בוקע את האויר הָרָכִיך, והוא הולך ומרפרף לאטו על-פני כל שורות האצילות, וכל שורה ושורה, שסילון זה נוגע בה, נהפכת לאש-פלדות מרֻבּת-גוָנים ומעַורת-עינים, והננו מרגישים רטט מפעפע בכל אברינו עד ראשי אצבעותינו, ורעד חשמלי יתקפנו בהיותנו נפתעים מיפי המחזֶה! עוד מעט וצִיר מיֻחד של איזו ממלכה רחוקה מארצות הקדם עובר, בין שׁאר צירי הממלכות הנכריות, דרך אור השמש הזה, וכמעט שאין בנו כֹח לשאוף רוח, כי הזיו והנֹגה, הנוהרים ומבריקים ומרצדים סביבותיו, מדהימים אותנו בכל תֹקף: כי מכף-רגל ועד ראש הוא משֻׁבּץ באבנים יקרות, ותנועה קלה שבקלות, שהוא נע, שופכת שפעת נֹגה מפליא, מרַקד ומפזז סביבותיו.

העת חלפה והלכה לה, – שעה אחת – שתי שעות – שתי שעות וחצי; אז נשמעו רעמי כלי-התותח העמֻקים, המבשׂרים, כי סוף-סוף באו המלך והתהלוכה הגדולה, ולב ההמון המצַפּה עלץ בקרבו. כל אחד ידע, כי עתה יהיה עוד אֵחוּר אחד, כי נחוץ להכין את המלך ולהלבישו לשם הטֶקס החגיגי; אולם את העת הזאת יבַלו בנעימים, כשתחזינה עיניהם את אלופי הממלכה, הלבושים מַלכוּת, מתאספים ובאים. האלופים האלה הובלו בכבוד ובהדר כל אחד אל מקום-מושבו, וכתריהם הקטנים הונחו גם הם במקום, שיהיו מצויים לידם בכל עת-מצֹא; ובין כך היה ההמון הנאסף ביציעות מלא חיים וענין, כי רֻבּם ראו בפעם הראשונה דֻכּסים, רוזנים ואצילים, ששמותיהם חרותים בדברי הימים זה חמש מאות שנה. לסוף, כשישבו כלם, היה המחזה, שראו היושבים ביציעות ובאכסדראות, מכל מקום שהוא, שלם בַּכֹּל – מחזה נפלא ומרהיב-עין אשר לא יִשָׁכֵחַ.

והנה נכנסו ראשי הכנסיה, לבושים בגדי-השּׂרד ומצנפות-כהונתם בראשם ומשרתיהם אחריהם. הם עלו בשורה על הבימה וישבו במקומותיהם המיֻעדים להם; אחריהם באו הלורד-פרוטֶקטור ועוד אנשים מֵרַבֵּי-המלוכה, ואחריהם באה פלוגה של שומרי-ראש-המלך לבושי ברזל ונחֹשת.

אז היתה הפסקה קצרה; והנה נִתּן האות וקול תרועת מנגינה כבירה ועליזת-נצחון התפרצה בכל עֻזה, ותם קנטי, בלבוש-מלכות של אטון וזהב משזר, הופיע מבעד דלת אחת, וצעד ועלה על הבימה. כל ההמון קם כאיש אחד, והטקס החל.

אז התפרץ קול מנגינת-תפלה נאדרה, ששטפה בגלי צליליה הכבירים את כל המנזר; זה היה לשֵׁם פִּרסום וברכת-שלום לכבוד תם קנטי, שהובל עתה אל כסא המלוכה. הטְקָסים העתיקים התחילו, ונמשכו והלכו בחגיגיות, שעשתה רֹשם עמֹק על כל האנשים, שישבו והביטו בעינים תמהות; וכאשר הלכו כל הטקסים האלה והגיעו את קִצם, כן הלכו פני תם הלֹך והַלבּן, ורגש של כאב גדול ורוח נכֵאה, שהתגבּר והתעמק יותר ויותר, תקף את נשמתו ואת לבו המלא מוסר-כליות.

לסוף הגיעו אל המערכה האחרונה. ההגמון הגדול ד’קֶנטרבּוֹרי הניף את כתר-מלכות-אנגליה מעל הכר, שהיה מונח עליו, והחזיק אותו מעל לראש המלך המדֻמה, הרועד כֻּלו. באותו רגע הופיע נֹגה הקשת ושלח את קרני אוריו וצבעיו דרך כל העזרה רחבת-הידים; כי מתוך דחיפה-פנימית משֻׁתּפת אחת הרים כל אחד מקהל האצילים והאצילות את כתרו, או את כתרה, הקטן, והחזיק אותו מעל לראשו, או לראשה, – וכך נשארו כלם תלויים ועומדים במצבם זה.

דממה עמֻקה שררה בכל המנזר. ובאותו הרגע הגדול והנשׂגב נדחק והופיע צלם-בלהות על-פני הבימה – צלם-בלהות, שאיש מן הנאספים לא הרגיש בו, בהיות כל אחד שקוע במחזה אשר לפניו, עד אשר הופיע פתאם והגיח ועלה דרך השביל המרכזי אשר בין שורות המושבות. זה היה נער, ראשו גלוי, נעליו קרועות, והוא לבוש בגדים בלואים וקרועים של אטון גס וגרוע, הוא הרים את ידו בחגיגיות, שלא התאימה כלל וכלל עם מראהו המלֻכלך והמעציב, והכריז את ההתראה הזאת:

– הנני אוסר עליכם לשים את כתר-מלכות-אנגליה בראש זה, שקִפַּח את חיי. אנכי הנני המלך!

כרגע נִחתו ידים רבות בקצף וחמת-עֶברה על הנער; אולם באותו רגע צעד תם קנטי, בלבוש-המלכות שלו, בצעדים מהירים לפניו וקרא בקול מצלצל:

– הרפו ממנו, ואל תגעו בו! הוא הנהו המלך!

פחד-אלהים ומבוכה אחזו את כל הנאספים. רבים התנשאו ממקומם ולטשו את עיניהם מתוך טרוף-הדעת והביטו איש אל רעהו ואל הגבורים הראשיים אשר במחזה חליפות, כאותם בני-אדם התמהים, אם בהקיץ הם רואים וחושיהם עֵרים ומרגישים, או כי ישֵׁנים הם וחולמים. הלורד-פרוטֶקטור היה נדהם ומֻכּה-שממון כמו יתר הנאספים, אולם במהרה התאושש וקרא בקול מושל ומצַוֶּה:

– אל תשגיחו בהוד-מלכותו, מחלתו תקפה אותו עוד הפעם – תפשו את הריק והפוחז הזה!

מצותו היתה בודאי נעשית, אלא שהמלך המדֻמה רקע ברגלו וקרא בקול:

– בנפשכם הדבר הזה! אל תגעו בו! הוא הנהו המלך!

הידים הושבו אחור; כל הבית כאִלו התאבּן; אין דובר דבר ואין איש זע ממקומו; באמת לא ידע איש, איך להתנהג ומה לאמר במקרה מוזר ומפתיע כזה. ובעוד אשר דעתו של כל אחד עמלה והתיגעה למצֹא פשר דבר נכון, הוסיף הנער לנוע וללכת לפניו בהליכה רמה ובפנים מלאים בטחה. מן הרגע הראשון לא פקפק אף פקפוק קל. ובעוד אשר דעתו של כל אחד נפתלה בסבך הזה ופרפרה והתלבטה באין-אונים, צעד הוא על הבימה, והמלך המדֻמה רץ לקראתו בפנים שמחים ומאירים; הוא כרע על ברכיו לפניו ואמר:

– האח, אדוני המלך, יהיה תם קנטי המסכן ראשון להִשָׁבע לך שבועת-אמונים, וגם לאמר: שים את כתר-המלכות בראשך ושוּבה אל נחלתך ואל כל אשר לך!

עין הלורד-פרוטֶקטור העיפה מבט קשה וזועם על-פני זה החדש, מקרוב בא; אולם המבט הקשה והזועם נעלם כרגע ופניו הביעו הפתעה והתפלאות. כדבר הזה קרה גם ליתר השרים הגדולים. הם הציצו איש אל רעהו, ומתוך דחיפה-פנימית משֻׁתּפת לכלם נסוגו שלא מדעת צעד אחד לאחור. אותה המחשבה מִלאה את לב כל אחד מהם: – כמה מוזר הדמיון שביניהם!

הלורד-פרוטקטור הרהר לנפשׁו רגעים אחדים מתוך מבוכת-נפש, ואחר אמר, ביראת-הכבוד ומתוך כֹּבד-ראש:

– הואילה-נא, אדון, נפשי חשקה לשאֹל שאלות ידועות, אשר –

– אנכי אענה עליהן, אלופי.

הדֻכּס שאל אותו שאלות רבות בנוגע לחצר המלך, למלך המנוח, לבן המלך, לגבירות בנות המלך, – הנער ענה עליהן נכונה ובלי כל פקפוק. הוא תֵאר את חדרי המלך אשר בארמון, את חדרי מעונו של המלך המנוח, ואת חדרי הנסיך מוֶלס.

זה היה מוזר; זה היה נפלא; כן אי-אפשר היה למצא שֹׁרש דבר זה – כך אמרו כל השומעים את הדברים האלה. הזרם החל לנטות לטובתו של המלך, ותקוותיו של תם קנטי גדלו והלכו. הלורד-פרוטקטור הניע את ראשו ואמר:

– באמת, הדבר הוא נפלא מאד – אולם אין זה יותר מאשר יוכל אדוננו המלך לעשות גם הוא. הערה זו, והרמז שבה, כי הוא עדַין המלך, העציבה את רוח תם קנטי. הוא הרגיש, כי תקוותיו הולכות ומתפוררות מתחתיו. – אלה אינן עוד הוכחות מספיקות, הוסיף האפוטרופוס.

הזרם נטה עתה במהירות גדולה, במהירות גדולה ביותר – אולם לא בדרך הנכונה; הזרם הזה השליך את תם קנטי עוד הפעם אל השרטון, שעליו היה כסא-המלוכה, בעוד אשר שטף את השני והשליך אותו בלב ים. הלורד-פרוטֶקטור נמלך בלבו – הוא הניע את ראשו – מחשבה אחת נדחקה ועלתה על לבו: – סכנה גדולה נשקפת לממלכה ולכֻלנו, אם לא נצליח לפתֹּר חידה הרת-עולם זו; חידה זו יש בכֹחה לחלק את כל העם האנגלי ולחתֹּר חתירה תחת כסא-המלוכה. הוא פנה ואמר:

– האדון תּוֹמַס, שׂים במשמר את – לא, הַמתּן! פניו האירו. הוא התיצב בפני הקנדידט הלבוש סחבות, ושאל אותו שאלה זו:

– איפה מונח החותם הגדול? ענֵה לי על שאלה זו באמת, והחידה תפָּתר; כי רק זה שהיה יורש-העצר הנסיך מוֶלס יוכל לענות על שאלה זו! בדבר קל-ערך כזה תלויים כסא-המלכות וקיומו של בית המלך!

זו היתה מחשבה מֻצלחת, מחשבה מזהירה. כל השרים הגדולים חשבו, כי זו היתה מחשבה מֻצלחת; מתוך מבטיהם המביעים שמחה והסכמה מן הלב, שׁהעיפו איש לרעהו מסביב, היה נִכּר, כי כלם כאחד מיַשרים את כֹּחו ומהללים את פעלו מתוך שתיקה. כן, כל איש, מלבד בן-המלך האמִתּי, לא יוכל להתיר את הקשר המִסתּוֹרי והעקשני של החותם הגדול, שנעלם ואיננו – הכוזב הקטן והנעזב הזה למד את לקחו היטב היטב, אולם עד פֹה יבֹא בלִמודיו שלִמדוהו ולא יוסיף, כי גם מורהו בעצמו לא היה יכול לענות על השאלה הזאת – האח, זה טוב, זה טוב מאד באמת; עתה נפָּטר מן העסק המטריד והמסֻכּן הזה ברגע קצר! ולכן הניעו את ראשם והצטחקו בקרב לבם מתוך שביעת-רצון, וצִפו לראות את הנער הסכל הזה כשהוא אחוז שבץ מתוך מבוכה וְאַשְׁמָה. אולם כמה נפתעו, בראותם, כי לא כאשר קוו כן היה, – כמה התפלאו בשמעם, כי הנער עונה תכף, בקול מלא בִטחה ובלי שמץ מבוכה, ואומר:

– אין דבר קשה בחידה זו. ואז פנה ונתן את הפקֻדה הזאת, מבלי בַקש רשות, ובאותה הקלות של איש, שלבו גס בדברים כאלה: – אדוני סֶן-י’ון, לֵך אל חדר-משכיתי אשר בארמון – כי אין איש היודע את כל מוצאיו ומובאיו כמוך – ושם למַטה, קרוב אל הרצפה, בפִנה השמאלית, היותר רחוקה מן הדלת הנפתחת אל המסדרון, תמצא בקיר ראש מסמר-נחֹשת; לחַץ אותו וארגז-תכשיטים קטן, שגם אתה אינך יודע מציאותו – לא, אף לא שום איש, בכל העולם כֻּלו, מלבדי ומלבד חכם-החרשים הנאמן, שעשה אותו למעני – יפָּתח מאליו. הדבר הראשון, שתעיף את עיניך עליו, יהיה החותם הגדול – הָבֵא אותו הֵנה.

כל הנאספים התפלאו על הדברים האלה, ועוד יותר התפלאו על הקבצן הקטן, שבחר בלי כל פקפוק באציל הזה, מבלי כל יראה שמא יטעה, והוא קורא אותו בשמו בטוֹן כזה ובבטחה כזאת, שהוכיחו ברור, כי יָדַע אותו כל ימי חייו. האציל נפתע כל-כך, עד כי כמעט שהיה נכון לשמֹע בקולו. הוא גם נע ממקומו, כאלו היה נכון ללכת; אולם תכף שבה אליו מנוחת דעתו, והכרת פניו שאדמו ענתה בו, כי טעה. תם קנטי פנה אליו ואמר בקול חד:

– מדוע הנך מהסס? האם לא שמעת את מִצוַת המלך? לֵך!

האדון סֶן-י’וֹן החוה קִדה עמֻקה – וכל אחד התבונן, כי קִדה זו נעשתה בזהירות של איש, הנשמר לבל יכנס בעבי-הקורה והוא משתדל להשאר מן הצד, כי לא היתה מכֻונה לשום אחד משני המלכים ביחוד, כי-אם למקום נֵיטרַלי, בחצי הדרך בין שני אלה – והלך לו.

עתה התחילה תנועה בין חלקי אותה הכנופיה של השרים הנהדרים. תנועה זו היתה אִטית, כמעט בלתי מֻרגשת, אבל תמידית ובלתי-פוסקת – תנועה, שאפשר לראות בכלי-ראות, שבו משתקפים שטחים שונים, כשמניעים אותו לאט לאט, וחלקי צרור מזהיר אחד מתפרדים ונופלים מן האחד והולכים ומתחברים אל צרור שני. תנועה זו פִזרה מעט מעט את ההמון המבריק והנוצץ מעל תם קנטי ושבה וכִנסה אותו בקרבתו של זה החדש, מקרוב בא. תם קנטי נותר כמעט לבדו. עתה באה שעה קצרה של צִפִּיה ותליה באויר בין שתי רשויות. במשך שעה זו התאוששו והתעודדו גם האחדים רכי-הלבב שעדַין נותרו אצל תם קנטי, ואחד אחד נשמטו ועברו אל הרֹב. באֹפן זה נותר תם קנטי, בלבוש-המלכות ובתכשיטים שלו, בודד לגמרי ונבדל מכל העולם, אישיות חשובה וגלויה לעין, התופסת לה מקום בריקניות נשׂגבה.

והנה נראה האציל סֶן-י’וֹן בשובו. כשצעד והלך קדימה דרך השביל התיכוני, היתה התענינותם של הנאספים נמרצה כל-כך, עד כי חדלה גם ההֶמיה האִטית של השיחות בתוך הקהל הגדול, ודוּמיה עמֻקה וחִדלת-נשימה לקחה מקומה. בדומיה זו צללו פעמיו של האציל בקול צליל רחוק ועמום. כל העינים היו נטויות אליו. הוא עלה על הבימה, עמד רגע, ואחר פנה לעֵבר תם קנטי בקִדה עמֻקה, ואמר:

– אדוני, החותם איננו שם!

כהִמוג אספסוף מפני מציאותו של חולה הנגוע במחלת-מות מִדַּבֶּקֶת במהירות הגדולה ביותר, כן נמוגו והלכו כל שרי חצַר-המלך מעל הנער הקטן, השחוּק והבלוי, העומד ותובע את כתר-המלכות. חִורת-מות כסתה את פניהם, וכלם היו מֻכֵּי-בלהה. כרגע נשאר בודד, באין רֵע ותומך, מטרה לאש זועמת של מבטים מלאים כעס וחמה. הלורד-פרוטֶקטור קרא בקול מלא קצף נורא:

– השליכו את הקבצן אל הרחוב ויַסרוהו בשבטים לעיני כל בני העיר – הנוכל הנבזה הזה אינו כדאי לתשומת-לב גדולה מזו!

פקידי שומרי-ראש-המלך קפצו למַלא את פקֻדתו, אולם תם קנטי השיב אותם אחור בתנופת-ידו ואמר:

– הִסוגו אחור! כל הנוגע בו מעמיד את חייו בסכנה!

מבוכת הלורד-פרוטֶקטור הגיע אל מרום קִצה. הוא אמר אל האציל סֶן-י’וֹן:

– האם חפשׂתָּ היטב? – אולם אין כל תועלת בשאלה זו. באמת נראה דבר זה מוזר ביותר, יש אשר דברים קטנים, פחותי-ערך, נשמטים מזכרונו של אדם, ואיננו רואה בזה כל זרות והפתעה; אבל, איך אפשר, כי יעָלם דבר כַּחותם הגדול של ממלכת אנגליה ואיש לא יוכל למצא את עקבותיו – דִסְקוּס-זהב עבה –

תם קנטי קפץ לפניו בעינים קורנות וצעק:

– רב לך, זה די! האם היה זה עָגֹל? מוצק וכבד? האם היו אותיות וצורות חקוקות עליו? – כן? האח! עכשו הנני יודע, מה טיבו של החותם הגדול הזה, שהתחבטו בשבילו ודאגו לו כל-כך? לוּ תארתם אותו לפני, כי אז יכלתם להשיג אותו זה שלשה שבועות. יודע אנכי אל-נכון, איפה הוא מונח; אולם לא אנכי שׂמתי אותו שם – בראשונה.

– ומי אפוא, מלכי ואדוני? שאל האציל האפוטרופוס.

– זה העומד שם – מלך אנגליה האמִתּי. והוא בעצמו יגיד לכם, איפה הוא מונח – ואז תאמינו, כי הוא יודע זאת בעצמו. התבונן היטב, מלכי – הָאֵץ בזכרונך – זה היה הדבר האחרון, האחרון ביותר, שעשׂית באותו יום לפני רוּצך בחפזון נמרץ מן הארמון, לבוש סחבות, לענֹש את החיָל, שהעליב אותי.

היתה דממה. איש לא הפריע את הדממה גם בתנועה קלה או בלחש. כלה העינים היו נטויות אל הנער החדש מקרוב בא, שעמד בראש שחוח ובמצח מקֻמט, וחפשׂ ומשש בזכרונו, בתוך המון דברים שאין להם כל ערך, עובדה קטנה אחת, שהתחמקה מגבול ידיעתו, אשר אם ימצאנה, תושיבהו על כסא-המלוכה – ואם לא ימצאנה, תשאיר אותו כמו שהיה, לעולם ועד – אביון נִדח ומגֹרש. רגע אחר רגע עבר – הרגעים התחברו והיו לדקים – ועדַין הנער מתיגע ואיננו נותן כל אות. אולם לסוף הוציא אנחה, הניע את ראשו לאט, ואמר, בשפתים רועדות ובקול מלא יאוש מר:

– כל המחזה יעבֹר לפני – כל המחזה – אולם אין במחזה כל מקום לחותם. הוא פסק מדבורו, ואחר-כך נשׂא את עיניו ואמר בחשיבות עדינה: "אלופַי ואצילַי, אם אתם תקפחו את מלככם האמִתִּי ולא תשיבו לו את מלכותו מחֹסר ראיה והוכחה זו, שאין בכֹחו להביא, לא אוכל אני לעצֹר בכם, בהיותי רך ואין-אונים. אבל –

– הוי סכלות, הוי הוללות ושגעון, מלכי! צעק תם קנטי. מֻכֵּה-בהלה. "המתן! – חֲשֹׁב! אל תתיאש עוד! – עוד יֵצא משפטך לאור! ואף גם יָצֹא יֵצא! הקשב אל דברי – הקשב אל כל מלה ומלה – אנכי אַעלה על זכרונך את הבֹּקר ההוא וגם אציגהו כמו-חי לפניך, כל דבר ודבר כמו שקרה באמת. אנחנו שׂוחַחנו – אנכי ספרתי לך על-אודות אחיותי, נַן ובֶט – האח, כן, אתה זוכר את זה; וגם על-אודות זקֶנתּי – והמִשְׂחָקים הפרועים והשובבים, אשר ישַׂחקו הנערים אשר בחצר-החלאה – כן, אתה זוכר גם את הדברים האלה; טוב מאד, הוסף ללכת בעקבות ספורי, וזכֹר תזכֹּר את הכֹּל. אתה נתת לי אֹכל ומשקה, ובאדיבות המיֻחדה לבני-מלכים שלחת את המשרתים, למען לא אבוש ולא אֶכָּלם לעיניהם בּחִנוּכִי הפחות – האח, כן, אתה זוכר גם את זה.

ובאותה העת, שהלך וחשב תם כל מקרה ומקרה בפרוטרוט והנער השני נענע לו בראשו לאות, כי הוא מכיר אותם, עמדו כל אלה השרים וקהל הרואים בעינים לטושות והביטו משתאים ומשתוממים; נדמָה להם, כי זהו ספור אמִתּי, לכאורה, אולם איזה דרך נעשָה והיה חבור בלתי-אפשרי כזה בין בן-המלך ואביון? מעולם לא היתה עוד חבורה של בני-אדם נבוכים כל-כך, מתענינים כל-כך וחדלי-עצה כל-כך.

– לשם בדיחה, מלכי, החלפנו את בגדינו. אז עמדנו לפני הראי; וכל-כך היינו דומים איש לרעהו, עד כי אמרנו שנינו גם יחד, כי נדמה, כאִלו לא נעשׂה כל שִׁנוי – כן, אתה זוכר את זה. אז התבוננת, כי החַיָּל פצע את ידי – הבט! הנה הפצע, עדַין אינני יכל לכתֹּב בידי זו, האצבעות נקשוֹת עדַין. למראה הדבר הזה קפצת, הוד-מלכות, ממקומך, ונדרת לעשות נקמה בחַיָּל ההוא – אז רצת לעֵבר הדלת – עברת על-פני שלחן – אותו הדבר, שאתם קוראים לו חותם, היה מונח על אותו השלחן – חטפת אותו והבטת בעינים תאבות מסביב, כאלו חפצת למצא מקום להצפין אותו – העיפות את עיניך על –

– הנה, זה מספיק! – ומהֻלל שם ה' הטוב! קרא הנער לבוש-הסחבות, התובע את המלוכה, בהתרגשות כבירה. לֵך, אדוני הטוב, סֶן-י’וֹן, – באחד מכלי-הנשק המִילַניים התלויים על הכֹּתל, שם תמצא את החותם!

– נכון, מלכי, נכון הדבר! קרא תם קנטי; עתה הנה שב לידך שרביט מלכות אנגליה; וכל איש שיתנגד לזה, מוטב היה לו שנולד אִלם! לֵך, אדוני סֶן-י’וֹן, שַׁוה רגליך בכנפים!

כל הקהל התיצב ועמד על רגליו וכמעט שנטרפה דעתו מרֹב פחד וחרדת-לב והתרגשות עמֻקה. מכל פנות האולם ומעל הבימה התפרץ זמזום מחריש-אזנים של שיחות ודברים, שנאמרו מתוך רוח סוערה, ובמשך זמן-מה לא ידע איש מאומה ולא שמע מאומה ולא התענין בכל דבר, מלבד בדברים, שתקע רעהו הקרוב לו לתוך אזנו, או בדברים שתקע הוא לתוך אזנו של חברו. עָברה עת ואיש לא שׂם לב ולא התבונן. ופתאם הָשלך הָס בכל הבית, ובאותו הרגע הופיע סֶן-י’וֹן על הבימה והניף את החותם הגדול בידו. אז התפרץ רעם אדיר של קולות:

– יחי המלך האמִתּי לאֹרך ימים!

במשך חמשה רגעים רָעד והזדעזע האויר מקול תרועת ההמון וקול רעש כלי-הזמרה והיה כֻלו לבן מסוּפה של מטפחות לבָנות מתנפנפות; ובתוך הסופה הזאת עמד לו נער לָבוש קרעים, האישיות היותר חשובה והיותר גלויה לעיני כל בני אנגליה, במרכז הבימה הגדולה והרחבה, אדמומיות של אֹשר וגאון שפוכה על פניו, וכל עבדי הממלכה הגדולים והנאדרים כורעים ומשתחוים לפניו.

ואז קמו הכֹּל, ותם קנטי קרא בקול גדול:

– האח, מלכי, עתה קח לך את בגדי-המלכות האלה, והָשב לעבדך, לתם המסכן, את סמרטוטיו וסחבותיו.

הלורד-פרוטקטור פתח ואמר:

– יפשיטו את הנוכל הקטן הזה את בגדיו וישליכו אותו אל המגדל הגדול.

אולם המלך החדש, המלך האמִתּי אמר:

– אנכי אינני רוצה בזה. לולא הוא, כי אז לא הגעתי לכתר-מלכותי – לא תגע בו יד לעשות לו רעה. ומה שנוגע לך, דודי הטוב, אדוני הלורד-פרוטקטור, הנה התנהגותך זו מראה, כי הנך כפוי-טובה לנער המסכן הזה, כי הנה שמעתי, שהוא נִשֵּׂא אותך למדרגת דֻכּס – פני הפרוטקטור האדימו – אבל, הלא הוא לא היה מלך; ואם כן, איזה ערך יש לתָארך הרם עתה? מחר תגיש את בקשתך אלי, על-ידו הוא, כי אאַשר ואקַים את תארך, ואם לא – תשאר, לא דֻכּס, כי-אם רוזן פשוט.

מפני גערת-נזיפה זו נסוג כבוד-מעלתו הדֻּכּס ד’סָמרסֶט אחור והתרחק. המלך פנה אל תם ואמר בלב טוב:

– נערי המסכן, איך יכֹלת לזכֹּר את המקום, שבו הצפנתי את החותם הגדול, בשעה שאנכי בעצמי לא יכֹלתי לזכרו?

– האח, מלכי, זה היה דבר קל, מכיון שאנכי הייתי משתמש בו ימים רבים.

– היית משתמש בו, – ובכל-זאת לא יכלת לבאר, איפה היה מונח?

– אנכי לא ידעתי, כי דבר זה היה הדבר המבֻקש. הם לא תארו אותו, הוד-מלכות.

– אם כן אפוא, איך היית משתמש בו?

דמו של תם התחיל עולה ומציף את לחָייו. הוא כבש את עיניו בקרקע ויעמד דומם.

– דַבּר את דבריך, נער טוב, ואל תירא כל דבר, – אמר המלך. – איך היית משתמש בחותם הגדול אשר לממלכת אנגליה?

תם גמגם רגע, מתוך מבוכת-נפש שנגעה עד הלב, ואחר-כך בטא את הדברים האלה:

– לפַצֵח בו אגוזים!

אהה, ילד מסכן, מבול הצחוק, שהתפרץ למשמע הדברים האלה והתגלגל ברעם ורעש, כמעט שהטביע אותו בשאון גַליו. אולם, אם נשאר עדַין איזה ספק בלב מי-שהוא, אם תם קנטי איננו מלך אנגליה הבקי ורגיל בכל עניני המלוכה הרמים והנשגבים, הנה בא המענֶה הזה וגֵרש לגמרי גם את שארית הספק הזה.

בין כך הסירו מעל תם את לבוש-המלכות הנהדר והמפֹאר ושׂמו אותו על כתפיו של המלך. הלְבוש הסתיר לגמרי מעין רואים את סחבותיו. אז שבו להתעסק בטקס של שׂימת-הכתר; המלך האמִתּי נמשח, ואז שׂמו את כתר-המלכות בראשו. כלי-התותח הרעימו את הבשׂוֹרה לכל העיר, וכל לונדון הזדעזעה וחשבה להתמוטט מעליצות ותשואות של מחיאות-כפים.

 

פרק לג: אֶדְוַרְדְ בְּתוֹר מֶלֶךְ    🔗

מַילס הֶנדון היה נלעג ומשֻׁנה במראהו למדי גם לפני הִכָּנסו אל-תוך ההמון הפרוע והמשתולל אשר על גשר לונדון – אולם הוא היה נלעג ומשֻׁנה הרבה יותר, כשיצא מתוכו. מעט היה הכסף, שהיה לו בהכנסו לתוך ההמון, אולם נקי היה מכל כסף, כשיצא מתוכו. הגנבים נִצלו אותו ולא השאירו לו אף פרוטה אחת.

אולם אין בכך כלום, אם רק ימצא את הנער שלו. ובהיותו איש-צבא, לא עשה את מעשיו בלי מחשבה תחלה, כי-אם התחיל, ראשית-כל, לסדר את “תכסיסי-מלחמתו” במועצות ודעת.

מה עשה הנער, לפי טבע הענין? אנה הלך? נניח – השתדל מַילס להוכיח – כי לפי טבע הענין עליו ללכת אל מאורתו הקודמת, כי זהו טבעם של כל אלה נגועי-הדעת, כשהם עזובים ומשֻׁלחים ללא בית ומעון, וכמו שזהו גם טבעם של הבריאים. באיזה מקום, בערך, היתה מאורתו הקודמת? סחבותיו וסמרטוטיו, בצרוף אותו בן-הבליעל השפל, שכנראה ידע אותו וגם טען כי הוא אביו, הראו בעליל, כי מאורתו היתה באחד מרבעי לונדון השפלים והעניים ביותר. האם יקשה הדבר לחפשׂ אותו, האם יארך? לא, קרוב לודאי, כי לא יקשה הדבר וגם לא יארך. הוא לא יחפש את הנער, כי-אם יתור את כל כנופיה של אנשים. במרכזן של כנופיות גדולות או קטנות, בזמן מֻקדם או מאֻחר, ימצא אל-נכון את ידידו המסכן והטוב; והאספסוף המצֹרע והמלֻכלך ישתעשע ויתענג בזה, שירעים ויקניט את הנער, העומד ומכריז, כי הוא הנהו המלך, כנהוג. ואז יקַטע הוא, מַילס הֶנדון, אחדים מן האנשים ההם ויעשה אותם לבעלי-מום, וישא משם את הקטן הזה, שהנהו משמרת עמו, וינחמהו וישַׂמח אותו בדברי-אהבה, ולא יִפָּרדו עוד לנצח.

ובכן התחיל מַילס הֶנדון לתור ולחפשׂ. שעות רבות התהלך דרך סמטאות אפלות ורחובות מלאות חלאה, ותָר וחִפּש אחרי כנופיות של אנשים, וגם מצא אותן לאין-מספר, אפס כי עקבותיו של הנער לא נודעו בהן. דבר זה הפתיע אותו במדה מרֻבּה, אולם לא הרפה את ידיו. לפי דעתו, לא היה כל דֹּפי וכל חסרון ב“תכסיסי-המלחמה” שלו; הדבר האחד, שלא עלה על דעתו מתחִלה, היה, כי ה“מלחמה” תארך כל-כך.

לסוף, כשעלה עמוד-השחר, מצא, כי עבר כבר פרסאות רבות, וגם בחן ובדק כנופיות רבות, אולם התוצאות היו רק אלה, שהוא היה כבר עיף ויגע במדה לא גדולה ביותר, רעב ביותר ואחוז-שֵׁנה. הוא התאוה מאד לטעֹם דבר לארוחת-הבֹּקר, אולם איך ישׂיג את זה? לפשוט יד ולבקש נדבה לא עלתה על דעתו, ולתת את חרבו בעבוט, הנה היה קשה לו להִפָּרד מחרבו כמו להפרד מכבודו; יכול הוא לתת בעבוט חלק מלבוּשו – כן, אולם נקל היה למצֹא קופצים על בגדים כאלה, כמו שנקל למצֹא קופצים על מחלה ממארת.

כשהגיעה שעת-הצהרים, היה עדַין מהלך בתוך האספסוף, שהלך בעקבות התהלוכה; כי הוא אמר לנפשו, שהמחזה הנשגב הזה משך את לב המשֻׁגע הקטן שלו בכֹח כביר. הוא נגרר אחרי התהלוכה הנהדרה לכל נפתוליה ועקלקלותיה דרך לונדון, וגם לאֹרך כל הדרך עד וֶסטמִינסטֵר ועד המנזר. לרגעים נדחף לתוך ההמונים הגדולים, שנתאספו ונדחקו באותה השכוּנה, וכך התהלך לו עת רבה, נבוך ומשולל, עד שלסוף התרחק מהם, והלך וחשב, הלך והתלבט וחִבּל תחבולות להשביח את תכסיסי-מלחמתו. פתאם התנער מהרהוריו וימצא, כי העיר היא רחוקה רחוקה מאחריו וכי היום הולך וקרב אל קצו. הוא היה קרוב לנהר ומחוץ לתחוּמה של העיר; זה היה נוף של מעונות כפריים נאוים – לא מאותם מיני הנפות, שיקבלו בגדים כבגדיו בכבוד.

מזג-האויר לא היה קר כלל, ולכן השתטח לו על הקרקע, סמוך לסְיָג, במקום מחסה מן הרוח, לנוח ולחשוב את מחשבותיו. תנומה תקפה את כל חושיו; הרעם העמום של כלי-התותח בא מרחוק, נִשׂא על כנפי הרוח ונקלט לאזניו. הוא אמר לנפשו: “הם שמו את כתר-המלכות בראש המלך החדש”, ותכף נפלה עליו תרדמה. הוא לא ישן ולא נח זה שלשים שעה ויותר. הוא לא הקיץ משנתו עד שעה מאֻחרת ביום-המחרת בבֹקר.

הוא קם, כשהוא צולע, כל גופו יבש וכל יצורי גוו כבדים עליו, והוא נמק מרעב. הוא התרחץ בנהר, השקיט את רעבונו בלוג אחד או שנים של מים, ואז הוסיף להלך בדרך העולה לוֶסטמינסטר, בנהמו לעצמו בתלונה על אשר בִּלה עת רבה כל-כך לבטלה. הרעב עזר לו למצֹא תחבולה חדשה: הוא ישתדל לראות את פני הזקן, האדון הוֹמפרי מַרלוֹ, ולִלוות ממנו שקלים אחדים, ואז – אולם עצה זו היתה מספקת לפי-שעה; עוד יהיה לו פנאי להחליט דבר, כאשר יבַצע את המעשה הראשון הזה.

בשעה האחת-עשרה קרב אל הארמון; ואף-על-פי שהמון אנשים לבושי-הדר היו מסביב לו, על-פני אותה הדרך שהלך בה, לא נשאר בקרן חשֵׁכה ולא נסתר מנגד עיניהם – מלבושיו הצילו אותו מסכנה זו. הוא שמר את פני האנשים האלה וסקר אותם בעיון גדול, בקַוותו למצֹא בתוכם פנים של חסד, שבעליהם יואילו להביא את שמו לפני הלֵיטנַנט הזקן – ואשר לנסיון להכנס בעצמו אל הארמון, הנה לא היה כדאי גם לחשב על-אודות זה.

והנה עבר הנער בן-העונשין הידוע לנו, הסב את פניו לעֵבר מַילס הֶנדון, סקר את דמותו היטב-היטב, ואמר לנפשו: "יקראוני חמור, אם לא זה הוא אותו הריק והפוחז, שהוד-מלכותו דואג לו כל-כך – אם גם קרוב לודאי, כי הייתי חמור גם לפני זה. הוא מתאים בכֹּל אל התֵּאור, שתֵּאר אותו המלך, בכל סמרטוט וסמרטוט – אם ברא אֵל שני אנשים כאלה, אז זלזל בכבוד הנִסים והוריד את ערכם בזה, שברא עוד אחד לבטלה. לוּ יכֹלתי למצא תואנה ולדבר עמו.

מַילס הנדון חשׂך אותו מן הטרחה הזאת; כי הוא פנה סביבותיו, כמו שיעשה כל איש בהרגישו עינים חודרות של איש מכֻוָנות אליו מאחריו, ובראותו, כי הנער מביט אליו בהתענינות גדולה, צעד לקראתו ואמר:

– אתה יצאת מן הארמון זה עתה; ההנך מגָרי הארמון?

– כן, אדוני.

– היודע אתה את האדון הוֹמפרי מַרלו?

הנער נזדקר ועמד, ואמר לנפשו: “אֵל אלהים, אבי הזקן, המנוח!” ואחר-כך ענה בקול רם: “אל-נכון, אדוני”.

– טוב – האם הנהו בארמון?

– כן, – אמר הנער, והוסיף לנפשו: – בתוך קברו.

– האוכל לבקש ממך חסד, כי תעלה את שמי לפניו, וגם תואיל לאמר לו, כי אנכי מבקש לדַבּר דבר באזניו?

– בחפץ-לב אביא את הדבר אליו, אדוני הנדיב.

– אם כן, אמֹר לו, כי מַילס הֶנדון, בנו של האדון ריטשַׁרד, הנהו פה בחוץ – אסיר-תודה אהיה לך בעד זה, נערי הטוב.

על פני הנער נראו אותות של תוחלת נכזבה. – “המלך לא כִנה אותו בשם הזה,” אמר לנפשו – אבל אין בכך כלום, זה הנהו אחיו, תאומים נולדו, והוא יוכל להודיע להוד-מלכותו חדשות מן האדון “בעל הקטָעים והשיָרים” השני, הנני בטוח בזה. ולכן אמר אל מַילס: "סוּר הֵנה לרגע, אדון טוב, והמתּן עד אשר אשיב לך דבר.

הֶנדון פרש לו למקום, שהראה לו הנער. זו היתה שקערוריה בחומת הארמון ובה ספסל של אבן – מחסה לשומרי הארמון בשעת מזג-האויר רע. עוד לא הספיק לשבת תחתיו על הספסל והנה אנשי-חיל מזֻינים, נהוגים מאת פקידם, עוברים. הפקיד ראה אותו ועצר באנשיו, וגם צִוה על הֶנדון לצאת. הוא עשה כאשר צֻוה ותכף נתפס להֵאָסר כאיש, שנתעורר עליו חשד, באשר מצאוהו מתהלך חֶרש בתוך תחומו של הארמון. זה היה עסק ביש, כנראה. מַילס המסכן חפץ לבאר לו, אולם הפקיד השתיק אותו באֹפן גס וצִוה על אנשיו להפשיט מעליו את כלי-נשקו ולחפשׂ בבגדיו.

– אהה, אלהים, יתגלגלו נא רחמיך וימצאו שם איזה דבר, אמר מַילס המסכן בלבו, "אנכי חפשׂתי ומששתי למַדי ומאומה לא עלה בידי, בשעה שצָרְכִּי גדול משלהם.

כל דבר לא נמצא, מלבד תעודה. הפקיד פתח אותה, והנדון הצטחק בהכירו את “וָוֵי-הסירות”, שכתב רֵעו האובד הקטן באותו יום-הפורעניות בהֶנדון-הול. פני הפקיד רעמו ולבשו קדרות כאשר קרא את הסעיף הכתוב אנגלית, ופני מַילס חָורו בשמעו את הדברים האלה.

– עוד תובע חדש לכסא-המלוכה! קרא הפקיד. "באמת הנם פרים ורבים כשפַנים כיום הזה. תִפשׂו את הנבל הזה, אנשַׁי, וראו הזהרתיכם לאחֹז בו בחזקה, ואנכי אמציא את הגליון יקר-הערך הזה לארמון ואשלח אותו אל המלך.

הוא מהר ללכת ועזב את האסיר בידי בעלי-החרבות.

– סוף-סוף בא הקץ לרֹעַ מזלי, מלמל הֶנדון, כי בודאי אתָּלה ואתנועע באויר בקצה החבל בְּשֶׁל פִסת-ניָר זו. ומה יהיה גורל נערי האֻמלל! הוי, אך האל הטוב יודע.

עוד מעט והוא ראה את הפקיד שב בחפזון גדול; הוא התאושש ואִמץ את לבו, נתן את דעתו להשלים עם גורלו כראוי לאיש. הפקיד צוה על אנשי-הצבא להרפות מן האסיר ולהשיב לו את חרבו; אחר-כך השתחוה ביראת-הכבוד ואמר:

– אם מצאתי חן בעיניך, אדוני, לֵך אחרי.

הנדון הלך אחריו ואמר לנפשו: “לולא הייתי עתה על דרכי אל המות ואל יום-המשפט, שבשביל זה עלי לקַמץ ולַחשׂך את נפשי מעון, אזי הייתי שׂם מחנק לצַוארֵי הנוכל הזה על אשר הוא לועג לי בכבוד המדֻמה שהוא מחלק לי”.

השנַים עברו דרך חצר מלֵאה המון אנשים והגיעו עד המבוא הנהדר של הארמון. הפקיד השתחוה לו להֶנדון עוד הפעם, ואז מסָרוֹ לידי שׂר אחד לבוש מכלול, שקבל אותו ביראת-כבוד עמֻקה והוביל אותו דרך אולם גדול, שמשני עבריו עמדו שורות של עבדים, הלבושים בגדי-השרת שלהם (שהשתחוו גם הם להם בכבוד ובהכנעה גדולה, אולם חבלי-מות מתוך בולמוס של צחוק חשאי אחז אותם למַראה מפלצת זו, שעברה על פניהם בהוד והדר, ברגע אשר הפנה מַילס את ערפו אליהם), ואחר-כך הוביל אותו אל מדרגות רחבות, בתוך המון אנשים מֵרַבֵּי המלוכה, ולסוף הכניס אותו לתוך חדר גדול ומרֻוָח, ופנה דרך לפניו בתוך כל נדיבי-עם אנגליה שהיו נאספים שם, החוה לו קִדה, ובהזכירו אותו, כי עליו להסיר את כובעו, עזבהו עומד באמצע החדר, מטרה לכל העינים; כי הנאספים התבוננו בו כלם, אלה בפנים זועמים ונרעמים ואלה בבת-צחוק של לעג.

מַילס הֶנדון היה נדהם לגמרי. שם ישב המלך הצעיר, תחת אפריון-מלכים, חמשה צעדים ממנו והלאה, בראש מֻרכן ומָפנה הצדה, ודבר אל מין “צפור-עֵדן” בצורת בן-אדם – דֻכּס, כנראה; הנדון העיר לנפשׁו, כי רע מאד להיות נדון למיתה במבחר ימיו, אולם רע ומר מזה לסבֹּל גם את העלבון והחרפה לעיני כל הקהל בדרך מוזר כזה. הוא התפלל בלבו, כי ימהר המלך ויחיש את מעשהו – קצת מן האנשים הלבושים בגדיהם המנֻמרים התחילו מעליבים אותו יותר מדי. באותו רגע הרים המלך את ראשו מעט והֶנדון הספיק לסקֹר את כל פניו סקירה יפה. לַמַראה אשר ראה כמעט שלא נותרה בו נשמה! – הוא עמד בעינים לטושות והביט אל הפנים הנאים והצעירים, ומראהו היה כמראה איש, שחלפה אותו חנית; אחר-כך קרא בחֹם וברגש:

– הוי, המושל בממלכת החלומות והצללים יושב על כסאו!

הוא מלמל עוד דברים קטועים אחדים, עוד הוא מביט בעינים לטושות ומשתאה ומשתומם; אחר-כך הסב את עיניו אל כל סביביו, סקר את המון האנשים הלבושים הדר ונהם לנפשו: “אבל כל אלה הם דברים ממשיים – אין כל ספק, כי כל אלה הם דברים ממשיים – בלי-ספק, זה איננו חלום”.

הוא לטש את עיניו והביט אל המלך עוד הפעם – וחשב: “האם דבר זה הנהו חלום?… או האם הנהו באמת מושל אנגליה ולא “תם המשֻׁגע” המסכן והנעזב, כמו שחשבתי – מי יפתֹּר לי את החידה הזאת?”

פתאם הבריק רעיון במוחו. הוא צעד וקרב אל הכֹּתל, אחז כסא בידו, הביא את הכסא אל המקום אשר עמד שם בראשונה, הציגהו ויֵשב עליו!

זמזום של קצף גדול התפרץ, יד גסה וקשה נִחתה בו, וקול קרא:

– קום, רֵיקא, חדַל-נִמוס! – האם תעֵז לשבת בפני המלך?

המהומה והשאון עוררו את שימת-לב המלך, שהרים את ידו וקרא:

– אל תגעו בו, זוהי זכותו המיֻחדת!

כל האנשים נסוגו אחור, נדהמים ומשוממים. המלך הוסיף ואמר:

– דעו לכם כלכם, גבירותי, רוזנַי ואצילַי, כי זהו עבדי הנאמן והחביב, מַילס הֶנדון, שעמד בפרץ בחרבו הנאמנה והציל את מלכו מרעה ואולי גם ממות – ובשכר זה הנהו אביר, ברצון המלך. ודעו לכם גם-כן, כי בעד דבר גדול יותר מזה, בעד מה שהציל את גֵּו מלכו ואדונו משבטים ואת נפשו מקלון וחרפה, בקבלו את כל אלה על עצמו, הנהו רוזן אנגליה, הרוזן ד’קֶנְט, וגם יקבל זהב ואחֻזות-ארץ כראוי לתארי-הכבוד האלה. עוד יותר – הזכות, שהשתמש בה זה עתה, אמנם זכותו היא, כי היא נִתּנה לו מידי המלך; – ופקֻדה היא מלפנינו, כי תהיה הזכות לכל ראשי אבות-משפחתו לשבת במעמד מלך-אנגליה מהיום והלאה, לדורות עולם, כל עוד אשר לא יסור שבט-מושלים מארץ-אנגליה. אל-נא תפריעו אותו.

שני אנשים, שהתמהמהו על דרכם, באו זה הבֹּקר מחוץ לעיר. הם שהו באולם אך זה חמשה רגעים, והנה הם מקשיבים בתמהון אל דברי המלך ומביטים אל המלך ואל מפלצת-הזועה חליפוֹת, וכאלו נטמטמה דעתם עליהם. אלה היו האדון יוּ והגברת עדית. אבל הרוזן החדש עוד לא ראה אותם, נדהם ונבוך עוד לטש את עיניו אל המלך, ומלמל אל עצמו:

– הוי, חי נפשי! זהו האביון הקבצן שלי! זהו המטֹרף שלי! זה הוא שחפצתי אנכי להראות לו מה הוא הדר-תפארת, בביתי, שיש בו שבעים חדר, ועשרים ושבעה משרתים! זה הוא אשר מנת-חלקו היתה סחבות ללבושו, נאצות וחרפות במקום דברי אהבה ונִחומים, ושיָרים ופרורים לאָכלה! זה הוא הנער, שאמצתיו אנכי לי לבן, למען יִכָּבד על-פני כֹל!

הוא התנער פתאם ונזכר בהלכות נִמוס ודרך-ארץ. הוא צנח על ברכיו, כשידיו בתוך ידי המלך, ונשבע שבועת-אמונים וגם הודה לו, בכל אותות הכבוד הראוים למלך, על זכותו המיֻחדת ועל תארי-הכבוד והאחֻזות, שנִתּנו לו. אחר-כך קם ממקומו ועמד מן הצד ביראת-הכבוד, מטרה לכל העינים – וגם לחִצי הקנאה.

המלך ראה פתאם את האדון יוּ. הוא פתח בקול מלא זעם ועינים מפיצות אש-עברה ואמר:

– הפשיטו את השודד הזה את כבודו, שאיננו ראוי לו, וקחו ממנו את אחֻזותיו הגנובות אתו, ואסרו אותו על מסגר, עד אשר יעלה לפנַי לפקֹד אותו.

מי שהיה האדון יוּ הוּצא משם.

והנה קמה תנועה בקצה-החדר השני; קהל הנאספים נפרד אילך ואילך, ותם קנטי, לבוש בגדים משֻנים ויקרים, צעד וירד לו, בין הכתלים החיים האלה, ושומר-הסף הולך לפניו. הוא כרע לפני המלך. המלך אמר:

– אני למדתי לדעת את מאורעות השבועות האחדים שעברו, והנני שבע-רצון ממך באֹפן נעלה. אתה נהלת את הממלכה כמלך חסד ורחמים. המָצָאת את אמך ואת אחיותיך? טוב; אני אצוה להשגיח עליהן – ואביך יִתָּלה על העץ, אם נפשך חשקה בזה ואם החֹק יסכים לזה. ודעו לכם אפוא, כל אלה השומעים את קולי, כי מהיום והלאה, יקבלו כל המסתופפים בחצרות “בית-החולים של הנוצרי” ושהם תלויים בנדבת-יד המלך, מזון לא רק להזין את החֹמר השפל שלהם, כי-אם גם להזין את נפשם ואת לבם; והנער הזה ישכון שם, וגם יֵשב בראש חברת המנהלים הנכבדים כל ימי חייו. ובאשר היה מלך, לכן מן הראוי והנכון הוא, כי יחלקו לו יותר מן הכבוד הרגיל; ולכן, התבוננו אל לבוש ההדר והתפארת אשר לו, כי כל אחד יכיר אותו בלבושו זה, ואסור לאיש לעשות כמתכֻּנתו; ובכל מקום אשר יבוא, יזכיר הלבוש הזה לכל הרואים, כי בשעתו היה כבוד-מלך חופף עליו, ואיש לא ימנע מִחַלק לו את הכבוד הראוי לו או מִבָּרך אותו בשלום. עומד הוא תחת חסות כסא-המלוכה, המלך מָעוז ומשען לו, ומשמרת הוא עם המלך. בתֹאר-כבוד הזה יוָדע וגם יקָרא בפי כֹל.

תם קנטי, מלא אֹשר וגאון, קם ונשק את יד המלך, ואז יצא בלויַת-כבוד מלפני המלך. הוא לא הוציא אף רגע אחד לבטלה. הוא טס חיש מהר לאמו, להגיד לה ולנַן ולבֶט את כל הדברים האלה, למען תתענגנה גם הן יחד עמו על כל החדשות והנצורות האלה

 

חתימה: צֶדֶק וּגְמוּל    🔗

כשנתבררו ונתלבנו כל המסתורין האלה, נמצא, על-ידי הודאתו של יוּ הֶנדון, כי אשתו כִחשה במַילס ודחתה אותו מפניה, באותו היום בהֶנדון-הוֹל, בפקֻדתו הוא – ואת הפקֻדה הזאת חִזק ותמך בהבטחה נאמנה וחלוטה, כי אם לא תכחש לאמר, שהוא איננו מַילס הֶנדון, וגם תעמֹד על דעתה בכל תֹקף, ישלח יד בנפשה; על זה ענתה לו היא, כי נכונה היא למות, כי חייה הם חדלי-ערך בעיניה – ובשום אֹפן לא תכחש במַילס; אז אִיֵּם עליה בעלה, כי יחשׂךְ את נפשה ממות, אולם הוא ירצח חרש את מַילס! זה היה ענין אחר לגמרי; משום זה הבטיחה לו למַלא את פקֻדתו וגם עמדה בדִבּוּרה.

יוּ לא קבל את ענשו בעד האיומים שאִיֵּם או בעד שלחו ידו באחֻזותיו ותארי-הכבוד של אחיו, יען כי אשתו ואחיו נמנעו מלהעיד בו – לאשתו לא היו מרשים להעיד בו, לוּ גם חפצה בזה. יוּ עזב את אשתו והלך לחוץ-לארץ, ומת שם במהרה. בעוד זמן-מה נשׂא הרוזן ד’קֶנט את אלמנתו לאשה. אז היו ימים טובים מלאים שמחה ועֹנג בכפר הֶנדון, כשבִּקר הזוג החדש את הנדון-הול בפעם הראשונה.

עקבות אביו של תם קנטי נעלמו ולא נודע דבר עוד על-אודותיו מאז והלאה.

המלך בקש ומצא את האכּר, שנכתּבה כתֹבת-קעקע בבשרו ונמכר לעבד, והוציאהו מתוך אותה הכנופיה, וגם החזיר אותו למוטב בזה, שהמציא לו פרנסה, שהתפרנס ממנה ברֶוַח.

הוא גם הוציא מבית-הסֹהר את עורך-הדין הזקן ופטר אותו מן העֹנש. הוא נתן מעון ומחסה לבנות שתי הנשים מִכַּת-המטַבּלים, שראה אותן בהשרפן חיים על המוקד, וגם יִסַּר קשה את הפקיד ההוא, שענש את הֶנדון עֹנש-מלקות על לא עָוֶל בכפו.

הוא הציל ממות-תליה את הנער ההוא שלכד את הנץ התועה, וגם את האשה שגנבה קטע של ארג מן האורג; אבל לא הספיק להציל ממות את האיש, שנאשם בעֲוֹן הריגת צבי ביער המלך.

הוא הטה את חסדו לאותו השופט, שחמל עליו, כשנחשד בגנבת החזיר, וגם היתה לו נחת-רוח לראות את השופט הזה מוצא חן בעיני הקהל והולך וגדול, עד כי היה לאיש גדול ונכבד.

כל ימי חייו אהב המלך תמיד לספר את מאורעותיו אלה, מהחל ועד כַּלה, מאותה השעה, שגֵרש אותו החַיָּל במהלומות משער הארמון עד חצות-הלילה האחרונה, כשהתערב בזריזות ובמהירות בחבורת עושי-מלאכה, שמהרו להכנס לשם, ובאֹפן זה החליק והתגנב אל המנזר, ואז טפס ועלה והתחבא ב“קבר המתוַדה”, ושם ישן עת ארֻכּה כל-כך, בבֹּקר יום השני, עד כי כמעט שאחר את השעה, שעת-ההכתָּרה. הוא היה אומר, כי הוא חוזר על הלקח יקר-הערך הזה לעתים תכופות, באשר זה מחזק את לבו להוציא לאור את משאת נפשו, כי יביא המוסר, שהוציא מן הלקח הזה, טובה רבה ותועלת גדולה לכל בני עמו; ולכן, כל עוד בחיים חיָתו, יוסיף לספר את המאורעות האלה, למען יהיו המחזות המעציבים חדשים בזכרונו ולמען ימַלאו את מעינות החמלה שבלבו.

מַילס הֶנדון ותם קנטי היו חביביו של המלך במשך כל ימי מלכותו המעטים, והם התאבלו עליו באמת ובלב תמים במותו. הרוזן הטוב ד’קֶנט היה חכם ונבון יותר מדי, שיזלזל בזכותו המיֻחדת, הנתונה לו, שישתַּמש בה שלא לצֹרך; אולם הוא השתמש בה שתי פעמים, אחרי אותו המקרה, לפני לכתו בדרך כל הארץ; פעם אחת בשבת המלכה מִריָם על כסא-המלוכה; ופעם שניה בעלות המלכה אלישבעת על הכסא. נֵצר אחד ממשפחתו השתמש באותה הזכות בעלות יֶ’מס הראשון על כסא-המלוכה. מאז עבר רבע מאה שנה ואיש לא השתמש בזכות הזאת, וכך נשכחה “זכות משפחת קֶנט” ונמחתה מלבות רֹב האנשים; ולכן, כשהופיע הרוזן ד’קֶנט, אשר חי בדור ההוא, לפני המלך טְשַׁרְלְס הראשון ולפני כל השרים אשר בחצר המלך ובמעמד כֻּלם ישב על הכסא להכריז ולהגן על זכות משפחתו, למען תהיה קַימת לנצח, קמה ונהיתה מהומה גדולה באמת! אז בקשו את הדבר וַיִמָצא, ואז אִשרו וקִימו את זכותו המיֻחדה. הרוזן האחרון של משפחה זו נפל חלל במלחמת קְרוֹמְוֶל, בהלחמו את מלחמת המלך ועמו תמה גם הזכות המיֻחדה והמשֻנה הזאת.

תם קנטי האריך ימים והגיע לשנות זקנה מֻפלגת, ויהי לאיש-שיבה נאה בעל פנים מביעים חשיבות ומלאים חסד. כל ימי חייו היה הכֹּל מכבדים ומעריצים אותו; כי לבושו המיֻחד והמפליא היה מזכיר תמיד לכל איש, כי “בשעתו היה מלך”; ולכן היה ההמון נסוג מפניו תמיד ומפַנה לו דרך בכל מקום בואו, ואחד לוחש לרעהו: “הסר את כובעך מפני כבודו של זה, שהנהו משמרת עם המלך”. ובתֹאר זה בֵרכו אותו לשלום, והוא הראה להם חֵלף זה פנים מסבירות וצוחקות – מה ששִׂמַח את לבם מאד, כי דברי ימי חייו היו מלאים גדולות ונכבדות.

אכן, מעטים היו ימי שנות המלך הצעיר המסכן אֶדוַרד הששי, אבל חייו הקצרים היו חיים של כבוד וצדק. לא אחת קרה, כי בא אליו שר גדול ונכבד, אחד מעבדי המלך, לבוש זהב, והוכיח אותו על היותו נוח יותר מדי, וגם השתדל להראות לו, כי חֹק ידוע, שדעת המלך היתה נוטה לשַׁנותו, היה חֹק קל ונוח ומתאים למטרתו, וכי המכאובים והיסורים שיגרֹם חֹק זה, הם קלים כל-כך, עד כי אינם כדאים להשגיח בהם. המלך הצעיר היה פונה אליו במבט כזה, שהביע חמלה גדולה יותר ממה שגם פֶּה ממַלל-רברבן יכול להביע, והיה עונה לו:

– מה תדע אתה מלחץ ועני? אנכי ובני עמי יודעים, אבל לא אתה.

ממשלת אֶדוַרד הששי הצטַּינה בחסד ורחמים בדורות האכזרים ההם. עתה, כשהננו נפרדים מעליו, נשתדל לשמֹר את הדבר הזה בלבנו, למען יהיה זכרו לכבוד ולברכה.

 

סוף    🔗