א    🔗

אנסה הפעם לפשוט את ספריותי ולמסור את הדברים כמו שהם.

לא כמו שהובאו בעתונים. לא. העתונים – שקרו, כזבו סרסו את הענין וזיפוהו.

בבור-המערכה היה הדבר. בשנה השנית למלחמה. בחורף.

באותו הזמן התחילה כבר החיה בצורת אדם לעשות את תפקידה: לרצוח ולהתעלל ביסורי בשר ודם לא מתוך אונס, לא מתוך מצות מלחמה, אלא לשמה: לשם הרציחה עצמה, לשם “שכרון הסכין”.

“לשם העונג והגבורה, לראות ביסורי זולתנו” – על פי ניטצשה.

ולא מתוך פילוסופיה אני מעיר את זה, לא מתוך ספרות, אלא מתוך ביאור; כדי לבאר דבר מה: משום מה התהלך האוברליטיננט אֶריך שטוּבניה מרוגש ונרעד כל הזמן, למצוא בינינו איזה חוטא, איזה חטא אומלל ולתת לו איזה עונש יוצא מן הכלל?

זה חדשים אחדים, ששקט שורר בין שתי המערכות. השלג מכסה את כל הנוף בעובי של שני מטרים ואי אפשר לזוז ממקומנו.

ובשעת-שעמום כזו – מבקש לו האוברליטיננט אֶריך שטוּבניה ענין. –

ואין לך ענין מענין יותר – מן הצער של חברו, המתכוץ מכאב.

אומרים: זה ענין סלאבי. לאו דוקא. זה גם ענין מאדיארי. ובקצין שטוּבניה היה תערובת של שניהם יחד. אך חוששני שזה ענין אנושי וכללי.

איך שיהיה, הפקודה האחרונה, שיצאה מאת הגינרל-ליטיננט האדון פון-גרוילכן, סייעה לו לאוברליטיננט שטוּבניה בדבר. פקודה זו יצאה כנגד הבורחים אל מערכת האויב. ופקודה זו אומרת:

“כל התופש בוגד כזה בשעת בריחה, עליו לפגוע בו בלי כל משפט, בעונש שהוא רוצה ובצורה שהוא רוצה בה, חוץ מעונש מות, הזקוק למשפט צבאי”.

פקודה זו באה לו כמציאה בשביל האוברליטיננט אֶריך שטובניה.

– “בצורה שהוא רוצה בה”…

וכמה וכמה צורות ברא לנו השטן המחוכם.

– “כל התופש בוגד כזה” –

ומה לך נקל מזה? – בבקשה: בכל יום ויום אפשר לתפוש בוגד כזה – אם רוצים.

והאדון האוברליטיננט רצה ומצא.

מצא – את הפראיטר חיים יוסף דוד.

חיים יוסף דוד – זה בכלל שם נחמד. יש כאן מקום להתעללות.

ועל אחת כמה וכמה בבריה מוזרה כזו, כמו חיים יוסף דוד, בחור הישיבה, הפרוש, בעל ההעויות, המתפלל בכל יום בתפילין, מעיין בספר עברי בשעת מנחה, והולך תמיד בפנים עליזים ובדבקות-השמחה של חסידים הראשונים. –

פנים עליזים הללו אכלו את חייו של אֶריך שטובניה האוברליטיננט . אכלו אותו כחומץ את העינים. אכלו אותו עד שניגש אליו פעם ואמר לו:

– פראַיטר חיים יוסף דוד, למה אתה שמח תמיד? באמת חושב אתה, שמלחמה זו לשעשועים היא לנו? מה? מה אתה שמח כל-כך בפרצוף-שוטה כזה?

וחיים יוסף דוד ענה לו בדברים פשוטים:

– איך לא אשמח, אדוני הנאור, ומלחמה זו לא ניתנה אלא כדי לטהר את הבריות.

– האיך זה לטהר? – שאל הלה בפרצוף-שוטה באמת.

– היסורין מטהרין את האדם, אדוני הנאור, היסורין מטהרין. –

האוברליטיננט שוטבניה לא הבין אותו גם אחרי פירוש זה, אך חשב לו באותו רגע דבר מה; חשב ומלמל את מחשבתו בקול נמוך:

– אני אטהר אותך בקרוב.

ודמו הטוּראני-הסלאבי כבר רתח בו כסמרמורת נעימה; וידיו רעדו מתענוג עילאי – –

וכבר ראה, בעיני רוח ראה – –

לא, לא בעיני רוח, אלא בעיני בשר ראה, וגם אנחנו ראינו, כולנו ראינו, בעיני בשר פשוטות ראינו – והתעלפנו קצת. התעלפנו – ולא יותר. לא נשכנו את עורנו, לא הרגנו איש את אחיו ולא השתגענו.

לא.

והדבר היה כך:

 

ב    🔗

ממחרת – היה חנוכה.

חיים יוסף דוד לא שכח מלהדליק את הנרות, כדין. הדליק את הנרות וברך וזימר, זימר בדביקות, בנעימות, בקול-קודש, בעליית נשמה ממש.

אנחנו ישבנו בבור-המות, סביבו ישבנו והסתכלנו בו. והקשבנו לזמירותיו – והוא זימר, זימר, בפנימיות, בענווה, באהבה גדולה, ברחמים – בנצחיות.

ופתאום נכנס האוברליטיננט שטובניה.

אנחנו כולנו קמנו לכבודו – וחיים יוסף דוד לא ראה אותו, לא הרגיש בו ולא פסק מלזמר.

אחר כך ראינו, איך עיניו של האוברליטיננט הולכות ומאדימות, איך פניו נעשים שטופים בדם ואיך ידיו רועדות.

הוא הפליט איזו מלים – אלא שאנחנו לא שמענו אותן.

ויצא – בהחלטה. את זה הבחנו בו: שיצא בהחלטה.

וכמעט שכולנו ידענו כבר, שגורלו של חיים יוסף דוד נחתך.

וכעבור יום, לעת ערב, הכניסו את חיים יוסף דוד בפקודה אל תוך מפלגת-המשמרת.

ובו בלילה הביאו את חיים יוסף דוד אסור באזיקים.

האוברליטיננט בעצמו הביא אותו.

ואחרי זה – השמועה הנוראה: “האוברליטיננט שטובניה בכבודו ובעצמו תפש את הפראַיטר חיים יוסף ברגע שהלה גחן והתחיל לזחול כלפי מערכת האויב”.

ועכשיו מה?

עכשו – העונש. בלי משפט. לפי הפקודה.

לא עונש-מות כמובן. עונש סתם.

ופני כולנו החווירו להשערת עונש זה. להשערתו בלבד. החוורנו ולבנו התחיל מכה בנו הכאות מוזרות, שלא כדרכו. כשעון מקולקל.

והאוברליטיננט נתן פקודה נמרצה: “בלי רעש! לא לעשות שאון והמולה! הס! הכל במנוחה, בשתיקה. חרפה הוא לנו, בושה וכלימה, שישנם בינינו בריות כאלה, הרוצים להתמכר לאויב, חרפה כזו צריכה שתישאר בסוד, בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין עצמנו נעניש את החוטא.”

ובינינו לבין עצמנו הביא האוברליטיננט שטובניה את “החוטא” אל חדרנו המשותף, העמיד אותו אל הכותל ונאם לנו נאום. – –

לא שמענו מה שנאם לנו.

אזנינו היו אטומות מחלאה;מחלאת אדם זו, הנואמת בשם הצדק והיושר והגבורה והמולדת.

לא שמענו – אך דברים אחדים נכנסו בנו בעל-כרחנו:

– אם היסורין מטהרין את האדם – אמר הקצין בדמות אדם – אם הם מטהרים, כשם שאמרת לי בשמחה, חיים יוסף דוד – הרי יש לך עכשו יכולת להיטהר. ואני אתן לך יכולת דווקא יהודית, לפי רוחך: לקיים ביחד גם מצוה. ואיך, חיים יוסף דוד, אתה מרגיש את עצמך אשם?

חיים יוסף דוד, שעמד כפוּת כגנב – לא הביט בפניו אלא למטה, כלפי הקרקע האפל ואמר כמעט בזימרה:

–לפני מלך מלכי המלכים – כן; אך לפניך, אדוני הנאור לפני בשר ודם – לא.

מה?? – גער בו האוברליטיננט בצחוק פרוע – מה?? לפנַי לא? טוב. אם כך, חיים יוסף דוד, הרי עליך להיטהר לפני אלהיך. עכשו תיטהר, חיים יוסף דוד. אני לא אמיתך, לא, לזה אין לי פקודה ורשות. וגם אין לי חפץ בזה, אבל יש לי חפץ לטהר אותך. – – אתה, חיים יוסף דוד תדליק את הנרות שלך.

– כן – אמר חיים יוסף דוד.

– ותברך בקול רם.

– כן.

– ותיטהר מחטאיך.

ולפקודתו נכנס חייל ובידו דלי מלא איזה משחה שחורה. כמין זפת – או דומה לה. זפת חמה, מעלה אד. העמידו את הדלי אצל חיים יוסף דוד, פתחו את כבלי האסיר והאוברליטיננט צוה עליו:

– טבול את שתי ידיך! את האצבעות!

חיים יוסף דוד לא ידע כנראה, מה טיבה של הזפת. לא ידע, אם חמה היא או לא, כלום לא ידע חיים יוסף דוד.

טבל את האצבעות, את שתי ידיו – והוציא אנקה חרישית ומרה, המנסרת את מורשי הלב.

– שתוק, כלב נבזה! סתום פיך סרסור-המולדת, חבר ניקולאי! – ומה חשבת שזה דבש?

חיים יוסף דוד עמד ושתי ידיו הטבולות זפת רותחת רעדו, רתתו, כשכשו ביסורי הכאב הנורא ופניו התעותו בעווית אומללה. –

– אדוני הנאור – אמר כילד מטומטם – אדוני הנאור – זה כואב – כואב מאד, אדוני הנאור. –

–הרם את ידיך! למעלה! – צעק האוברליטיננט – עד לראשך! – האציליים ישר. שכובות, והכפיים למעלה! עוד! כך, עכשו עמוד אל הכותל. לאחוריך! כך. ועכשו איפנטריסטן (חיל רגלי) קאלאמר! קשור את שתי הידים אל הכותל! שלא יזחו ממנו.

החיל קאלמאר תקע ארבע יתדות בכותל, שתים-שתים לכל יד, נתן את ידים בין היתדות וכפת אותן בחוט ברזל.

ככה עמד חיים יוסף דוד – – כמנורה; בעלת שני קנים. ובראש שני הקנים – עשרה נרות שחורים, האצבעות – המזופתות בזפת. – –

ידענו מה יבוא. רצינו לצאת מן החדר אחד אחד.

האוברליטיננט גער בנו בקול נורא:

– איש אל יזוז ממקומו, נבלים! – וכי מה סוברים אתם, בשביל מי אני מעניש את הבוגד הזה, אם לא בשבילכם, – – למען תראו ותדעו! – ועכשו – פנה אל חיים יוסף דוד – עכשו ברך את הברכה!

וברגע זה – חיים יוסף דוד לא שעה אל האוברליטיננט, ברגע זה האוברליטיננט לא היה קיים בשביל חיים יוסף דוד. הוא פנה אלינו ואמר, בלחש, בקול עצוב אבל כמעט מזמר בעברית:

– זה בא לי, על ששכחתי את יום החנוכה. שכחתי גם אני. אתמול היה כבר היום השביעי ואני חשבתי הראשון. לשבוע שלם שכחתי. בפעם הראשונה בחיי שכחתי. אתם חומלים עלי? אל נא תחמלו עלי. אוי, אוי – – –

והאוברליטיננט הדליק גפרור והעלה את האצבעות, את אצבעותיו של חיים יוסף דוד באש – וחיים יוסף דוד דיבר, הוסיף לדבר הלאה:

– אני סובל. סובל. הכאב עובר מן האצבעות אל המוח. המוח כואב לי. הזכרון כואב לי. משום ששכחתי. אסור לו לאדם לשכוח, אסור. וחנוכה על אחת כמה וכמה שאסור לשכוח. חנוכה זה חג המלחמה שלנו. חג מלחמת יה. ובמלחמתנו זאת המנוולת שכחנו את מלחמת אל אלהים חיים. את מתתיהו הכהן הגדול. לא. לא בחלומי ראיתיו אלא בעיני ראיתיו, פה על החלון הקפוא ראיתיו. הביטו, הנהו, שם על החלון הקפוא, בין הפרחים, בין פרחי הכפור – – הביטו שם הוא עומד – – מחכה לברכתי. אני אברך ואתם ענו אחרי: אמן, – –

וחיים יוסף דוד התחיל בברכה.

זימר, זימר את הברכה, בנעימה קדושה, בדבקות, בצער, בפנים בוערים ושקופים, בדמעות תינוק – –

והאצבעות הולכות ומתווקדות, ופניו של חיים יוסף דוד הולכים ובוערים כאש להבה – ואנחנו, אנחנו כולנו – – דמנו שטף אל ראשנו, עמדנו רגע כחוגגים לפול, נשענו אל הכותל – בגירוי הקאה – – עצמנו את עינינו – –

כשהתעוררנו – חיים יוסף דוד לא היה כבר בתוכנו. על פי פקודה נשאו אותו לאיזה מקום. שמא לבית החולים. שמא לקבורה. ואנחנו לא ראינו אותו עוד. – ופתאום מבהיל אותנו אחד מחברינו ובפנים אדומים וחיוורים כאחת מושך אותנו אל החלון הקפוא, המלא פרחי כפור וצעצועים שונים. מה זה? בין פרחי הכפור השונים, לצדי הזגוגית האחת דמות פני יהודי זקן. –

עמדנו ככפואי-שד – והסתכלנו זה בזה.

– הוא עצמו צייר את הדבר – אמר אחד מאתנו בקול, כמי שאינו מאמין בדברי-עצמו.

– שוטה! – אמר השני – הזהו ציור של ידים?

וכולנו שכחנו ברגע זה – שידיו של חיים יוסף דוד לא היו ידים כבר.

ידיו של חיים יוסף דוד עלו לקדושת מנורה.