א. אֶרֶץ מוֹלֶדֶת.    🔗

את הכל יחקור ידרוש האדם בחכמתו: לקצות הארץ יביט ויטה עליהם קו, גרמי שמים יספור ויגיד דרכם מראש, גם האותיות והתהפוכות אשר תבאנה יראה בטרם באו, כי עיני דעתו משוטטות עד למרחוק; אך דבר אחד קרוב אליו מאד, אשר יראהו בעיני בשרו ויחוש אותו לרגעים, ואותו לא יראה ולא ידע מה הוא; הדבר הקרוב הזה, הוא הוא כי לא ידע האדם את נפשו ורוחו, לא ידע דרך עמדו להאהבה המקלקלת את השורה מי היא ובמה כחה גדול, למה יאהב אשה גם אם חבלים תחלק לו באפה או בזדון לבה? מדוע תכלה נפשו גם לבנים אשר העוו את דרכם ויעטו עליו בושה? וכן גם מקור השנאה וכל רגשי לבו ויצרי רוחו נעלם ממנו, התאוה תכֵּהוּ בסנורים ולא יראה נכוחות, הקנאה תבלבל חושיו ותסע יתרו בו, היא הדעת, אשר בה יעדה גאון וגבה, ותהפכהו לחיה טורפת והוא לא ידע. כי אמנם בהדעת יגבר חיל וברעיון לבו ישגב לראות ולשפוט ולגבה במשפטו, אך הדעת היא רק קו אור, היוצא מהמוח אדון הגויה, אשר ראשית שמניה יאכל וימשל בה ממשל רב, להאיר על הנמצא, אבל הרגש יגבר חיל ויכבוש גם המוח תחתיו. כי גם האדון הזה לא ימצא ידים עת אשר עבדיו יתרגשו ויתפרצו, עת אשר גלי הדם יתעוררו ויתגעשו ובחמם יכסו פניו ויעיבו אורו, ואז גם קו אור הדעת יועם בהדעך מקורו. כי על כן התאוה בהחפץ ימשול והרגש יַרד לפניו את הרעיון, ובכל מלחמות הדעת והרעיון, נראה אך יד הרגש תקיפה ואך צבאותיו, הלא המה התאוה הקנאה האהבה והאמונה, יגורו מלחמות אם גם בשם הרעיון והדעת ידגולו. כן היה וכן יהי אם בשם האמונה או הדעת ילחמו, כי אלה אך דגל הלוחמים הנן, וחיל הצבא אשר יניחו לקרב אך הרגשות הֵנה, והנה תגברנה חיל גם מהמצביא בצבא ולא הוא מוליכם בדרך כי אם הנה תהדופנה אותו לצאת בראש ולאסור המלחמה.

זרחיה שב לארץ מולדתו. רגש נפלא רגש בקרבו בצעדו צעד על גבול ארץ רומעניא אשר בה נולד. כשמחה התעוררה בלבו בראותו את הארץ הזאת מבלי אשר ידע משפט השמחה מה היא. כי מה לשמחה ולהמראה הזה? האם בן הארץ הזאת הוא? האם כאֵם גדלה אותו ויזכר חסד נעוריו לה? אמנם אזרח הוא בארץ הזאת, אזרח בן אזרח כי בה מצאו עצמות אבותיו להן קבורה, ולא כאזרחי יתר הארצות אשר ביד המקרה להוביל אותם לארץ אחרת ולחפור להם שם קבר, כי אם בני הארץ האזרחים המה בידם לא על ידי מלאך המות הביאוהו לירכתי בור. אולם הבעבור זאת יחוש אהבה או יתעורר כל רגש אחר בלבו בלעדי רגש איבת עולם ונקם? אבל הוא הדבר כי לא ידע האדם את נפשו וחושיו שגבו ממנו, כן שכח זרחיה ברגע ההוא את רעות הארץ ההיא וחטאת יושביה וכבן השב אל זרועות אבותיו אשר זעמוהו ובכל לבו יחפוץ להשיב אהבתם לו, לזכות ארחו ולהטיב מעשיו למען יחנוהו ויקרבוהו, כן היה נכון ברגע ההוא לשכוח הכל אם אך תמצא ידו לשבת שקט ולעבוד ולפעול כבן נאמן להארץ בקרב אחיו יושבי הארץ.

לשכוח ולסלוח למדו בני ישראל מאז. זה אלפים שנה למדו בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ לשכוח ולסלוח. היום הובילום לטבח וכרמש רמסום בחוצות עד כי רותח הארץ מדמם, ואך רגע הונח להם מהרו לשכוח כל אלה ולסלוח לכל מעניהם, אם אך האירה רגע אחד התקוה פניה אליהם ויקוו כי לא תקום פעמים צרה. המה ירבו לסלוח אך היסלחו להם? המה ישכחו אך הישכחו מעניהם צור ממנו חצבו? האם לא ירבו כעשם¹ ויחדשו אידיהם בבקר בבקר? המה יסלחו כי להם חטאו ועוו כל שכניהם, להם פשעו בבגד בוגדים ורצח מרצחים, אך להם איך יסלחו והמה לא חטאו? המה הן לא הרימו אגרוף רשע הלא דכאו נדכאים בשער, כי על כן לא יסלחו להם רודפיהם ועברתם שמורה נצח, ובאין חטאות אשר ימצאו בהם יפקדו עליהם חטאת אמונתם וחטאת אבותיהם. גם שם בן נח אבי כל בני שם יהיה אך להם למחתה ולמכשול עון, כי כן הוא משפט האדם: החוטא ישב כסאות למשפט, ועל משפטו יקום ויתעודד, והעשוק ירבה לסלוח וימק בעניו, רב מעשקות בחיל עניים יכין ביתו והעובדים האובדים על פת לחם אליו יתחננו ושומע אין אותם, ובכל זאת ישוב העשוק ויתחנן לשופטו והעובד ישא עיניו אל יד אדוניו.

מחשבות זרחיה מצאו להן מסלה חדשה מעת אשר עזב את אשדות; כמעט שכח את נעמה בחפצו לשכוח את כל בית בן אמתי, אמו ואחותו היו ראשית מחשבותיו ולרגליהן חשב מחשבות גם על דבר יתר אחיו שוכני ארץ רומעניא. וגם זכרון הארץ עלה על לבו ויתקצף ויתגעש בתחלה ואחרי כן שב וינח מזעפו, כי הן לא היא האחת אשר שלחה ידה בעם החרם, הן כל הארצות כמוה לפנים עשו וימים רבים עברו בטרם אשר הצליח לבני ישראל להציב להם יד בארץ מכורתם, בלי ספק גם יום ישועה ברומעניא יבא, ועל כן על היהודים להכין נפשם ליום הישועה, ללמוד להיות בנים נאמנים לארצם, ולהביא ברכה להארץ ביום אשר יונח להם. כאלה חשב ויהגה וישב לחשוב למען מצוא דרך נאמן לאחיו, וגם רגע לא עלה הרעיון על לבו: מי יודע אם לא יהיו כל בני ישראל אזרחים כאביו בארץ בטרם יבא יום פדות להם, ולמה להם לשאת עיניהם על מצבם כעת ויעמיקו עצה אולי תמצא ידם להטיב לנפשם בטרם יאכלום שונאיהם מנפש ועד בשר? כזאת לא חשב, ואם יפלא הדבר הזה בעיני כל אדם, אשר הסכין להלחם ולעמוד על נפשו ולשלם רעה שבעתים אל חיק מבקשי רעתו, הנה בעיני היהודים לא יפלא הדבר, כי אמנם כזרחיה כן יחשבו כלם, ומאז ומקדם למדו לשאת עיניהם למרחוק, ליום גאולה, ובצר להם לא יבקשו עזרה מקרוב כי אם ליום הגאולה ישאו לבם, וכה יחכו ויצפו ויגועו בענים ובתקותם ויחשבו מחשבות במה ייטיבו להארץ כאשר תחל הארץ להיטיב להם…

כאלה היו מחשבות זרחיה בכל הדרך אשר הלך וכבר בנה לו מגדלים בדמיונו, כי הוא יהיה מהראשונים אשר יצא לישע עמו ולמורה להם ולמדריכם בדרך ילכו, וכמו כל אלה כבר יצאו לפעולת אדם כן שב ויביא משפט מעשיו ויתקן וישנה דברים הרבה מאשר יזם בתחלה, כי ראה כי המה לא יובילוהו למחוז חפצו, ובבאו אל הגבול ובראותו מעבר להנחל את הארץ אשר בה יצלח להיות למושיע לאדם רב רחב לבבו… אך עד ארגיעה! כי אך עבר את הנחל הקטן בסירת דוגה ואך ראה את פני אנשי החיל השומרים על הגבול ואך שמע קולם בדברם אליו, אל היהודי, עפו כל הגיוני לבו כצפרים הלאה הלאה כי לא מצאו מנוח לכף רגלם. אם כי בלב כל רואה לא יתן חתית מראה אנשי החיל האלה, אשר לא יעמדו הכן על רגליהם אשר בהן שֻׁלח רזון וכמו הועידום שריהם אך לברוח כי על כן הסירו מהן כל נטל בשר, ובלויי סחבות ומלחים יחתלו אותן וחבלים עבים סביב להן עד הברכים, ומתחת – מנעלים מקולעים מקליפת עצים מעשה מקלעת. בגדיהם המקרעים אשר כל מראה אין להם יכסו את גויותיהם הדלות וסרח העודף להם בכל מקום, עד כי נשתאה על פזרון הממשלה כי תתן לכל אחד מלבוש ולא תשים שנים במלבוש אחד כי לא צר המקום. עיניהם לא תפיצנה מורא כי כמקיצים משנתם יביטו כלם לפניהם בלי תנועה, ומכף רגלם ועד קדקדם יֵרָאוּ כיושבים על הכלים ולא כיוצאים בצבא המלחמה, ובכל זאת הושיעה להם ידם לגרש ברגע אחד חיל וצבע הרעיונות מקרב לב זרחיה, אף כי מספרם רב מאד היה. וברגע ההוא שכח גם לסלוח לאלה על אשר נועדו לדבר אליו בלעגי שפה ובבוז, ולא זכר כי אלה הן המה תפארת ארצם בני רומעניא הנאהבים והנעימים והוא רק יהודי, גר! גר משנה, כי נולד יהודי ובארץ רומעניא, ואם כן אין ארץ אשר בה לא יהיה כגר. לוא נולד בארץ אחרת ולוא גם לא נמצא בידו ספר גלוי כי נולד בארץ רומעניא, בעיר חלמיש, כי אז אולי עשו שלום לו אך עתה לא יוכלו סלוח לעונו, והוא לא זכר כל אלה וירגז תחתיו ואחרי כן בא יגון נורא בלבו אשר לא עזבו כל היום גם בשבתו בעגלה הקטנה אשר שכר לו, רתומה לסוס קטן ואכר קטן נוהג בה. והאכר הזה “אדון” קראהו וכאדון חשבהו כי הביט למלבושיו וברדת היום סר הרכב אל בית המלון לתת מספא לסוסיו גם לסעד את לבו בכוס יין אשר האדון ישלם מחירה. ברגע ההוא היה זרחיה נכון לתת על פי כל בן רומעניא ואף אנשי החיל עמהם גם ארבע כוסות לוא ידע נאמנה כי בקרבן כזה ישכך חמתם ושנאתם עד עולם, ומי יודע אם לא נקבצו ובאו אליו כל בני הארץ לכרות ברית עולם בין ישראל לעמים במחיר הזה לוא ידעו זאת, אך המליץ לא היה בינותם ובכן הופרה הברית עוד בטרם נכרתה, ולשון כל בני רומעניא, מבלבד אלה אשר עוד לא נתנו כל אשר גזלו מהיהודים ביין, בצמא נשתה. והאכר המאשר בא אל הבית בחפזון ויקרא: מספוא ויין – להקול הזה נגש איש זקן כבן ששים שנה, זקנו הלבן יורד עד חזהו, עיניו מאירות ומפיקות חן כעיני עול ימים וגם בכל תנועותיו ובהליכותיו נראה כעול ימים והוא מהר ויצוה על המשרת לתת מספוא לסוסים ובידו הגיש יין וכוס ולחם להאכר.

זרחיה לא בא אל הבית כי אם התהלך ברב רגשותיו על השדה אנה ואנה ויבקש לחשוב מחשבות על הימים הבאים ולא עלתה בידו, בארמנות דמיונו נגעה יד סופה ועוד לא יעצור כח לשוב ולחזק את בדקם, או להרסם ולבנות חדשים תחתיהם. זמן רב התהלך כה וכה ולא ראה כי היום רד מאד והאכר עוד לא יצא מהבית, אך כאשר ראה מבלי משים כי סר צלו התבונן סביבו ויסר אל בית המלון. בבואו שאלהו הזקן בשפת הארץ: מה יצוה? –

– מה לנו ולשפת הארץ? – ענה זרחיה ברוגז – יהודים אנחנו ויהודית דבר אלי –

– שלום עליהם! – קרא הזקן בגשתו עתה לזרחיה ובהושיטו ידו לו – שלום עליכם, מאין תבא ולאן אתה הולך –

– מאשדות ואל עיר חלמיש – ענה זרחיה בלי חמדה וכמעט נִחם על הִודעוֹ לאחיו, כי אם גם לא נעימה היתה לו ברגע ההוא שפת הארץ, אך השאלות אשר ישאל אחיו אותו היו עליו לטורח.

– מה נשמע עתה באשדוֹת? היש חדשות? –

– מה נשמע עתה לא אדע, כי זה ימים אחדים עזבתי את העיר, ואני אין נפשי לחדשות ולא אשים לבי להן –

– עודך עול ימים ונפשך לא תכסף לחדשות! ואני איש שיבה ובכל זאת אשמע חדשות בתאות נפש –

– איש לפי דרכו –

– אמנם כן הוא, ומה מחיר חטים כעת באשדות? האמת הדבר כי הבריטאנים יקנו בשנה הזאת הרבה? –

– לא אדע, כי לא סוחר בחטים הנני –

– ומה היה משלח ידך? –

– מורה לנערי ישראל הייתי –

– מורה לנערי ישראל – שנה הזקן וינע בראשו כמו חפץ לאמר: עתה אבין מדוע לא תדע מחיר החטים. וברגע ההוא פתח המשרת את הדלת ויבא מיחם עם שתי כוסות החדרה. זרחיה השתאה ויקרא כמעט ברגז: מי צוה? – ובלבו חשב: הנה זאת משכורתי, אך נודע לו כי אחיו הנני אז יאכילני וישקני בחפצי ולמרות חפצי למען יגדיל השִׁלוּם.

– אני – ענה הזקן במנוחה.

– אבל הן היה לך לשאול את פי בתחלה – קרא זרחיה.

– ואני דמיתי כי לי המשפט לשתות חמים גם אם לא צוית, אך אם לא טוב בעיניך הדבר אלך לי אל חדר אחר – ענה הזקן ושחוק קל רחף על שפתיו בדברו. זרחיה נבוך בשמעו המענה הזה ויבוש מאד על כי מהיר היה בדברו, ויצטדק לפני הזקן כי היום רוחו חֻבָּלָה מאד כי על כן לב רַגָז לו.

– לכן בני – אמר הזקן – שב אתי ונשתה יחד. – זרחיה בקש לענות אך הזקן לא נתנו באמרו: אל תמנע הטוב ממני, כי אני לא הסכנתי לאכול ולשתות לבדי והיום הלכה אשתי ובני להכפר הקרוב לבקר את אחותה ונשארתי גלמוד ואשיש עליך כי תאכל ותשתה אתי יחד, ובלילה נאכל ארוחת הערב –

– אני לא אותֵר ללון פה – קרא זרחיה.

– ובלילה תאמר לשים לדרך פעמיך? –

– ומה זה יקרני? אני לא אירא משדים ומזיקים –

– אבל ממרצחים הן תירא, הטרם תדע כי כל הדרכים האלה בחזקת סכנה הן, כי האספסוף יושב ביערים ויארוב לכל עובר –

– אולם עוזר נאמן אתי אשר יסוכך עלי –

– ומי הוא? –

– קנה הרובים אשר בידי, ראה הנה ששה פיות לו וכאשר ידבר בשער ישכיב ארצה ששה אנשים עוד בטרם נגשו אלי –

– אמנם טוב הדבר מאד, ואתה תדע לירות במו אפל? –

– אדע –

– לכן עצתי כי תעשה גם הדבר הזה ושלום יהיה לך, שלח איפא וקרא להמרצחים וכרות אתם ברית כי אך מפנים יגיחו עליך ולא מאחור, כי אם לא תעשה כזאת והמה מאחור יתנפלו עליך ובאבן או בעץ יכוך על ראשך אז לא יועיל לך גם רעך ועוזרך. – אם כי הלעג הזה לא ישר בעיני זרחיה ואם כי חשב למשפט כי הזקן יפיל עליו בלהות למען יִוָתֵר ללון הלילה ואז יבא על שכרו, בכל זאת לא ערב לבו להשמיע עוד כי שם הוא לדרך פעמיו, אם מיראת הרוצחים או מיראת הזקן פן יוסיף עוד לדבר אליו בלעג, ומבלי דבר דבר לקח כוס החמים אשר הושיט לו הזקן ואחרי רגעים אחדים אמר: לוא יהי כדבריך, אשכים מחר ואשים לדרך פעמי –

אחרי שתותם קם הזקן וילך לו למלאכתו, ולזרחיה נתן ערש אשר ינוח בה עד ארוחת הערב.

רבות מחשבות חשב זרחיה על אודות הזקן. הוא איש חכם, זאת יראה כל איש, אך גם איש מרמה כי יסבב בכחש את הסרים לביתו למען יבא על שכרו, אך לאט לאט שב ויצדיקנו, כי אמנם הן בעמל יביא כל איש לחמו ומה לו לעשות אם זה הוא משלח ידו ולא רבה החטאת; ובעודנו חושב המחשבות שב הזקן ויקרא אותו לאכל אתו ארוחת הערב בחדרו, ארוחה טובה גם יין טוב הגישו על השלחן והזקן רחץ ידיו וזרחיה הלך אחריו מבלי משים וירחץ אף הוא ידיו ויברך כהשקן מבלי הרבות מחשבות; ואחרי אכלם הראה לו הזקן המטה אשר ישכב עליה ויברכהו וילך אל חדר מטתו.

בבקר השכם לא התעורר זרחיה כאשר חשב אמש וגם האכר מוליכו בדרך לא העירו כי לאדון חשבהו אחרי כי אמר לתת לו יין ולחם, וזה כביר לא נעמה לו השנה כמו בלילה הזה. הן הוא בארץ מולדתו ישכב הלילה ומדוע לא ינוח לבו? וכבר היה היום גדול כאשר הקיץ משנתו לקול גלגלים ולאכרים אשר דברו לא בסתר. ובתחלה התבונן כה וכה ראות איפה הוא, כי בחלומו לא בארץ מולדתו כי אם באשדות היה וישיח הרבה עם נעמה ולבו היה טוב עליו כי ראה כי היא תקרב את אחותו כאחות לה ואת אמו תכבד כבת נאמנה ובחברתן מצא נחת, אף כי שנה המחזה תמונתו חליפות, רק זאת זכר בקומו כי בחברת שלש אלה היה ויהי שמח ברגעים הראשונים עד אשר ראה כי בבית המלון הוא, ויזכור כל אשר עבר עליו יום אתמול ותוגה לקחה מקום השמחה. ויקצף קצף על בעל בית המלון כי ראה עין בעין כי בצדיה עשה זאת ולא העירו למען ירבה שכרו, ואם כי הכסף עוד לא יקר היה בעיניו כי עוד לא חסר לו ולא ידע ערכו, בכל זאת היה הזקן בעיניו כאיש מרמה, ובעודנו לובש מלבושיו וחושב המחשבות האלה בא הזקן החדרה ויברכהו בברכת בקר במאור פנים כדרכו ויאמר: התפלל ונאכל ארוחת הבקר. – אף גם זאת! – חשב זרחיה בלבו – המעט ממני כי לכספי הוא יארוב כי אם עוד כמזכיר הוא ויזכירני להתפלל! ומי שמהו לאדון לי? – ואולי הביע גם מעלת רוחו לולא עזבהו הזקן כרגע וילך לו, והוא התהלך בחדר ברב סרעפיו כי אף אם כעס על המזכיר בכל זאת לא נתנהו לבו לצאת כרגע ולהראות לו כי לא התפלל, אך גם להתפלל לא נתנהו לבו, הן לא על פי פקודת איש זר לו יתפלל, הן לא אדון הוא לו כי יצוהו, ובכן הוסיף להתהלך בחדר עד אשר שב הזקן ויקראהו לארוחת הבקר. בלי חמדה הלך אחריו אל החדר השני וכרגע סרו כל יגון וכעס מלבו בראותו את האשה היפה מאד, אשר חן ונעם הוצגו על פניה ועלם כבן שתים עשרה ונערה כבת עשר, שניהם כאבני חן ספיר גזרתם ושלשת אלה יחד ברכוהו וישבו אל השלחן, והזקן אמר אל האשה: בתי מהרי כי האורח יחוש לדרכו. –

האהבה הנאמנה אשר נשקפה מעיני כל היושבים והשלוה, אשר שררה בחדר, הרהיבה לב זרחיה מאד, כי לא רבות ראה כאלה, אך מה השתומם בהודע לו כי האשה הצעירה ויפה לא בת הזקן היא כי אם אשתו, והבן והבת המה פרי בטנם, כי בתחלה חשב את שלשתם לבני הזקן. אך כאשר החל להשתאות כן הוסיף עוד יותר ויותר כאשר נגש אל בעל הבית וישאלהו: מה נטל עלי לשלם? –

– לשלם? – קרא הזקן – האם אמכר את לחמי? אורח כי יסור אל ביתי יאכל וישתה עמי כאשר חנני ה'. ואני האם אשלם לאלהים כי חנני באלה? – זרחיה לטש עיניו ויביט בתמהון כמו לא הבין את דבריו ואחרי אשר החשה רגעים אחדים ענה: אבל הן בית מלון לך וממנו לחמך נמצא ואיך תתנהו לזרים בלי מחיר? –

– לי אך בית מלון לאכרים ובעלי עגלה ויין ושכר ותבן ומספא אתן במחיר, אך לא בית מאכל ומשתה לעוברים, גם מקום אין אתי ללון לשלשה עוברים נכבדים, אך בן ישראל כי יסור אלי הן לא אוכל לעזבנו בלתי אם אכל אתי לחם –

– האם תמצא ידך לעשות כזאת, האם תמצא די שכר בהאכרים ובעלי העגלה כּי תוכל להעניק גם מלחמך חנם? –

– מהלל שם ה' כי עוד לא ידענו מחסור, ואם אמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז כאשר לא רדפנו על צואר ותמצא ידי לקנות ולמכור ככל אות נפשי אז היתה הברכה במעוני וגם אם עשרה אנשים מאחי באו בפעם אחת בצל קורתי מצאה ידי להאכילם ולהשקותם לרויה. אך עתה בימים הרעים האלה, כאשר אין לי הצדקה למכור משקה על פי חקי הארץ, אשר חדשים מקרוב באו, יען כי יהודי הנני וגם לגור פה לעון יחשב לי ונטל עלי לשלם בכסף מלא להמשרת אשר לא יעשה מאומה רק למען יקרא שמו על בית המלון, והשומרים יפקדוני לבקרים ועלי להכניס את האורחים היקרים האלה ולמלא בטנם וגם לעשות להם צדה לדרך, עתה אמנם בנפשנו נביא לחמנו, אך מה יתאונן אדם חי אם עוד תמצא ידו לנהל ביתו בלחם, וישנם רבים לאלפים אשר נכרת אוכל מפיהם והנם גועים ברעב, כי ממקום מושבם גרשו ומקור מחיתם נדעך והנם למשסה לזלעפות רעב בערים הגדולות, אשר שם לא הסכינו להעניק מלחמם לכל נפש רעבה. מר להם להאמללים האלה ומספרם רב מאד. ובאמונתי אשבע לך כי האמללים האלה יקנאו בחללים אשר מידי הרוצחים נגזרו כי המה לא יוסיפו דאבה ולא יראו ברע אשר תמצא את פרי בטנם. כאשר יעלה לפעמים הרעיון על לבי כי ילדים רכים יבקשו לחם ואין ואזכור את ילדי אני אז אחשוב כי בינתי תסתתר! –

– אבל צעקת העם רבה כי היהודים בעלי בתי המשתה שלחו רזון באסמות האכרים, כי בעד כוס יין לקחו כל עמלם ויגיעם ולא היה להם אחרי כן גם מעט חטה לזרוע זרע, ועל כן באה הרעה על אחינו על כי עברו כל גבול –

– שקר הדבר! – קרא הזקן בחם נפשו ועיניו הבריקו כעיני עול ימים – שקר, אשר לא היה כמוהו! עתה היתה מבוכת האכרים, עתה יגועו אף המה בזלעפות רעב, כי מושיע אין להם, ומי יושיעם? האם אדוני הארץ הסובאים והרודפים זמה אשר נושיהם רבו משערות ראשם וכל חלקה טובה נתונה בידי נושיהם? וכמעט כל האדונים האלה דלים ורקים המה, ואם לא ימצאו למו משרה בממלכה אז אין דרך אחרת להם בלתי אם לשים קץ לחייהם, ואלה הן לא יושיעו להאכרים בעת צר. ואלה האדונים אשר עוד לא רוששו, המה ימאסו בארץ הזאת ויגורו בארצות אחרות, ואף המה לא ידעו את נפש האכר ולא יבינו את מחסורו, כי על כן היו אך היהודים המשענה הנאמנה להאכרים, בכל ימי החורף נתנו להם לחם לאכול גם זרע לזרוע, וכאשר נשאו את אלומותיהם הביאו עשרה שערים אל היהודי, אבל גם להם נותר הרבה, ובעת רעה כאשר לא נתנה הארץ יבולה למכביר אז היתה עת רעה להיהודים יותר מאשר להאכרים כי המה הוציאו ולא הביאו וגם אז לא נתנו את האכרים לגוע ברעב, כי חכו לשנה טובה ממנה, לא כן עתה: את היהודים שרשו מארץ והאכרים ירדו ולא יעלו והארץ תשם כאשר תחזינה עיניך בעברך למסעך. הארץ היפה והברוכה הזאת אשר כגן עדן היא ובידה להשביע עשר פעמים ממספר יושבי הארץ, היא תהיה מיום ליום למדבר שממה באשמת שופטיה אשר הכוה חרם בהצותם על ישראל –

דברי הזקן לקחו את לב זרחיה עד כי שכח את דרכו ולא התבונן לבעל העגלה אשר נגש פעמים אחדות אל הדלת ויגרד את ראשו ואת גבו ורגליו ולא נועז להזכירו לנסוע, וככלות הזקן את דברו התבונן בו זרחיה רגעים אחדים ואחרי כן אמר: ומה היא דעתך במה נוכל להושיע להאמללים האלה? –

– להושיע? האם איש עצות הנני? האם למדתי חכמה ואשא דעי למרחוק, אני רק למראה עיני אשפוט ואת אשר ראיתי בעיני אותו אמרתי, ולהושיע ולתת עצות נטל עליכם אשר למדתם חכמה ושפות ותדעו דרכי יתר הארצות, הן כפי הנשמע גם ביתר הארצות ראו אחינו רעה רבה ובמה הושיעו נפשם? יקומו איפא גם בנו אנשים ויעשו כמוהם –

– ואמנם אולי גם מצאה ידם להושיע – ענה זרחיה – אך מי זה יאחדם? מי זה יתן בלב כלם רעיון אחד ומחשבה אחת, והמה הן איש לעברו יפנו?! –

– הוא הדבר אשר אמרתי מאז – קרא הזקן ועיניו אורו – גם עדר כבשים אם כלם יחד יאמצו לבם ויקומו על נפשם אז תמצא ידם לקום בפני זאב ערבות, ולא כל אחינו כבשים המה, אך אין שלום בינותם כי על כן יכשלו לאחד אחד ולא יקומו, אלה יבטחו בהעשירים ועזרתם הבל כי צרור כספם יקר בעיניהם מאחיהם, ורבם ירבו עשרם בצרת אחיהם ואלה יבטחו בצדיקים ולא יוָשֵׁעוּ –

– הגם אתה תשים בהצדיקים תָהלה? – קרא זרחיה בתמהון.

– חלילה, חלילה! – קרא הזקן, אני אאמין בכל לבב כי המה צדיקים וישרים ותמימים הרבה יתר ממנו והמה קרובים לאלהים כי ירבו להתפלל ולהגות בתורתו, כאשר לא נוכל עשו אנחנו, אך לא אאמין כי בידם לעשות חפצם בארץ ואלהים יעשה חפצו באין מפגיע. בימי נעורי האמנתי גם אני כי בידם להטות כל מקרי התבל לחפצם ולב שרים בידם נתן, אך מעת אשר באה עלינו הרעה והושע לא הושיעו את עמם נוכחתי כי אין בידם להושיע, כי לוא היה בידם להושיע ולא הושיעו כי אז הן רשעים נוראים היו, והמה לא כן, כי אם קצרה ידם מהושיע. כי אמנם לא לנו לדעת דרכי אלהים ולא לצדיקים הכח כאשר לא הרשעים בחשך ידמוּ, ואות ומופת הוא כי אנחנו נִתַּנו כחומר חוצות בידי יושבי הארץ, אנחנו אשר נאהב צדקה וחסד ובביתנו שלום ובנותינו לא תסלפנה דרכיהן הננו למשסה בידי עם הארץ, אשר כל מוסר ודרך צדקה רחוקים ממנו! – – האכר בעל העגלה נלאה לחכות עוד ויקרא: הסוסים כבר רתומים זה כשתי שעות ועד מתי נחכה? – עתה התעורר זרחיה כמו מתרדמה והזקן אמר: על כן קח כוס יין ולא תשלם. ואל זרחיה אמר: אמנם שכחנו גם שנינו כי עוד רב הדרך לפניך ולא טוב עשיתי כי עצרתיך פן תאחר לבא בלילה לעירך, ובדרכים האלה לא טוב ללכת בלילה כאשר אמרתי לך – ובאהבה נאמנה התפרד זרחיה מעל בני הבית כמו אוהבים מנוער היו.

רבות רבות חשב עוד זרחיה בדברי האיש בהשתרעו בהעגלה העולה הרים ויורדת עמקים, כי כל הדרך מלא מרוכסי הרים ויערות אשר לא עלה הכורת עליהם והעגלה תקלע כמו בכף הקלע, עד אשר עמד הנוהג בהעגלה בצהרים לנוח ולתת מספא לסוסיו אז ירד מעל העגלה וכמעט לא יכול לעמוד הכן על רגליו ברדתו כי עיפה נפשו מאד מהתנועה הרבה, אך פתאם התעורר למחזה אשר לא ירנין לב הרואה אם לא איש רומעניא הוא מלדה ומבטן. כשלשים אנשים ונשים ובהם ילדים וטף לובשי קרעים ויחפים, ידיהם ורגליהם שחורים משחור עד כי כמעט לא תואר אדם היה להם, שערות ראשם וזקנם נראו כרגבים כן עֻפרוּ בעפר בדרך הרב, פניהם הדלים והרזים כמו טֻחוּ בטיט, כי העפר והחול התבולל את אגלי הזיעה ויהיו לטיח. עיני עלם הפיקו צרה ויגון נורא. ואחרי כל אלה הכירם זרחיה כרגע כי יהודים הם ויגש אליהם לדעת במה גדול עונם כי יובלו כזאבי ערבות אשר יפלו בפח, ויודע לו כי עון כלם יחד הוא כי בתי מלון ומשתה היו להם ולא מהרו לעזוב מקומם בבא הפקודה, כי על כן התנפלו עליהם וישדדו רבצם ולא נתנו להם לקחת עמם מאשר בביתם, וכל עזבונם וקנינם נשאר אחריהם באין שומר, והמה יובלו זה שלשת ימים וברגלם ילכו ולא ידעו עוד אנה יובילום אם לא יכרו להם קבר באחד היערות. בתחלה כשמוע זרחיה הדברים האלה התגעש ויאמר להתנפל על השוטרים בקנה הרובים אשר בידו ולשלוח האסורים חפשי, אך כרגע רפו ידיו בזכרו כי לא בזאת יושעו אחיו, רק על נפשו יביא רעה והצל לא יצילם, ואך במר נפשו דבר נחומים להם, והמה כנואשים מתקוה הורידו לארץ ראשם וידמו. רק הילדים הראו אותות שמחה כאשר קנה זרחיה לכלם לחם ופרי העץ וגם יין, ובטרם הספיקו לסעוד לבם והנה קול הנוגש בנם נשמע: הלאה הלאה יהודים! דמי זרחיה רתחו כסיר לשמוע הקול הזה ועוד מעט שכח כי הוא האחד והשוטרים רבים המה, וכי אם תגבר ידו הן לא אך אלה בצרה הנם, כי הגולים כבר ספרו כי כמוהם כן חמשה עשר אלף גורשו מבתיהם אשר בהם נולדו והנם נתונים למשסה בידי השוטרים אשר יעשו חפצם בהם, ולאלה דרושה תשועה גדולה ולא עזרת איש אחד, כמעט שכח כל אלה ברגע הראשון כאשר שמע קול הנוגש, אך מראה האסירים אשר מספרם רב הרבה יתר ממספר השוטרים והמה נכנעו יחד כאנשים אשר אין חפץ ורגש בם וכמו רק קול הנוגש יפיח חיים חדשים בהם ללכת הלאה, אף כי רגליהם בצקו וכח אין לשאת משא נפשם, בראותו כל אלה סר קצפו מהנוגשים וקצף גדול ליתר אחיו לקח מקומו, כי האמנם אין ביד כלם, אשר בהם עשירים ובעלי זרוע, להושיע לאחיהם בעת צרה נוראה כזאת? האמנם יתנם לבם לשבת שאננים בבתיהם, לאכול לשבעה ולשתות לרויה בעת אשר בשר מבשרם נקרע ורגל חומס תדושהו? ומה זה היה לעם הזה אשר מאז ומקדם חש כל אחד ממנו מכת רעהו ויתענה כל העם בכל אשר התענה חלק ממנו, ועתה איש לעברו יפנו ואת נפשו יציל? ולמה זה יחשו כל יתר בני ישראל היושבים בטח ודבריהם נשמעים בקהל וכספם ימשול ממשל רב ושונאיהם להם יאמרו כי גוי איתן הוא ובכספו ימשול בכל, למה זה יאטמו המה אזניהם משמוע צעקת הדלים האלה ואין מתעורר ואין מושיע? מה זה היה לעם הזה כי סר צלו מעליו ולא עם ישראל הוא עוד, עם אשר התפאר כי אחד הוא בארץ? יד מי היתה בו להפר האחוה ויכשיל כחו? האמנם יצדקו אלה אשר יתאוננו על ההשכלה כי היא היא היתה בעם הזה להֻמוֹ ולנתק כל מוסרות האהבה והאחוה בין יושבי ארץ אחת ליושבי ארץ אחרת, בין קהל לקהל ובין איש לרעהו? – עתה זכר דברי איש חכם יודע תורה וירא אלהיו אשר בהוכחם על דבר ההשכלה אמר לו: החסידות רעה היא אך החסידים לא רעים המה והשכלה טובה אך המשכילים לא טובים המה, עתה זכר את הדברים האלה, אשר אז בשמעו אותם כמו זר נחשבו לו ויחשוב את הדובר למקנא להחסידות ומואס השכלה, עתה ראה כי אמנם כן הוא. לוא היו כל בני ישראל כאשר היו לפנים, לוא היו בני בית ראטהשילד ויתר אדירי ישראל יהודים כאשר היו לפנים כי אז הביאו רוח והצלה לאחיהם אלה, כי אז לא עמדו מנגד באכול מרעים את בשר אחיהם, הן לא עם גדול וכביר כח קם עליהם, לא מושל נורא על סביביו ידכאם, כי עם עני ורפה ידים ומפני מושלו בקרבו לא יחתו מריביו, ולוא קמו נגדם אדירי ישראל בלב נאמן ובאהבת אחים, כי אז כבר חשו פדות לנפש אלפי הנדכאים האלה, אבל לוא קמו והמה לא יקומו והאמללים יפלו ויהיו עדי אובד…

בתחום המחשבות האלה צלל זמן רב וישכח את האכר אשר ישב ויתן בכוס עינו ואת הדרך אשר לפניו עד אשר נגש אליו בעל בית המשתה ויבקש כי ישלם בעד האכר, והוא עשה כזאת מבלי חשוב מחשבות ויעל על העגלה ולא התבונן כי נע ונד היה, גם לא חש לטלטלת העגלה אשר טלטלתהו בלי הרף, ומה גם בעברם בין רוכסי הרים. הוא חשב למצוא דרך ישע לעמו עד אשר פתאם העלה וַיָשְׁלָך ברב כח ארצה, כי העגלה נמוטה והאכר אשר שותה שכור היה נפל לפני הסוסים והוא לאחריו.

זמן רב שכב זרחיה על הארץ כנדהם, ואחרי שוב רוחו אליו ויחפוץ לקום אז חש כאב נורא מאד ברגלו הימנית ויפול שנית אחור באין כח לקום. האכר התעורר וירץ אחרי סוסיו אשר ברחו בשגעון ויסחבו את העגלה על צדה, אך הוא ברוצו נפל וקם ויוסף לנפול והסוסים נעלמו מעיניו. זרחיה קרא אל האכר ויאמר לו כי ימהר לשוב אל בית המלון ויקרא אנשים לעזרה, כי הוא לא יוכל קום ויחוש כי רגלו נשברה, אך האכר מאן באמרו כי לא יוכל לעזוב את סוסיו.

– אך הן הסוסים ממך והלאה ולא תדע איפה תבקשם ואני אגוע פה בשכבי תחתי בלי עזרה –

– לא אוכל, לא אוכל! – ענה האכר. לשוא התחנן אליו זרחיה, גם צוה במפגיע ויקללנו קללה נמרצת, כל אלה לא הועילו מאומה, הוא מאן לשוב אל בית המלון. וזרחיה שכב וכמעט הסתתרה בינתו מעצמת מכאוביו ומושיע אין. האכר אחרי אשר התבונן כה וכה הרים קולו ויבך על הרעה הבאה עליו כי אם לא ימצא את הסוסים אז לא יוכל לשוב הביתה וטוב לו להותר ביער ויגוע ברעב. עתה נסה שנית זרחיה לדבר על לבו כי ישוב אל בית המלון ויביא אנשים עמו והמה יקימוהו וגם לו יהיו לעזרה לבקש את הסוסים –

– אבדתי אבדתי – הוסיף האכר להיליל מבלי פנות אל זרחיה. אך פתאם קם על רגליו כמו ברגע אחד סר יינו מעליו ויאמר: בשלך כל הרעה הזאת, לולא נסעתי עמך כי אז לא ברחו סוסי ועליך לשלם לי בעד סוסי –

– הבֵא אנשים הנה ואשלם לך ככל אשר תחפוץ –

– לא, לא אמוש מזה עד אשר תשלם לי – קרא האכר ויגש בצעדי און אל זרחיה המשתרע על הארץ. זרחיה בראותו זאת התאמץ בשארית כחו ויטה הצדה ויוציא את קנה הרובים ממלתחתו ויקרא: אם לא תמהר ללכת אל בית המלון ואם תזיד לגשת אלי דמך בראשך, ראה הזהרתיך! – ובדברו הראה לו את קנה הרובים. האכר נע ויסוג לאחור וישב לבכות.

– קרב הנה! – קרא זרחיה – ושמע את דברי – האכר צעד צעדים אחדים אך עמד מנגד.

– הטה אזניך אויל ושמע – הוסיף זרחיה לדבר.

– אשמע אדוני –

– אם תשב פה אז יפלו סוסיך בידי גנבים והיית עדי אובד – האכר החל להיליל בקול גדול.

– חדל מיללה ושמע; לא כן כאשר תשוב אל בית המלון ותביא הנה עגלה אשר תובילנו אל בית המלון אז אשלם בעדך שכר סוס אשר תרכב עליו ותבקש את סוסיך – האכר שמע את הדברים אך לא ירד עד תכונתם, ואחרי אשר שנה ושלש לו זרחיה את דבריו ואחרי הבינו אותו בינה כי אך טוב לשניהם אם ישוב אל בית המלון, נאות לעשות זאת וזרחיה נותר לבדו על הארץ. כימי נצח היו לזרחיה הרגעים מעת אשר הלך האכר, ובין כה וכה עברה שעה תמימה והוא עוד לא שב, וכמעט זרחיה נואש לחייו כי מכאוביו עצמו ורגלו בצקה מאד עד כי לא יכל עוד לשלוף את נעלו. פתאם חי רוחו כי שמע קול רעש אופנים ואחרי רגעים אחדים ראה גם העגלה הרתומה לשני סוסים אבירים עוברת ובאה אליו ובטרם עוד קרבה אל מקומו נתן קול גדול ויקרא לעזרה. העגלה עמדה והיושב בה איש כבן חמשים שנה טוב תאר ובמלבושיו יראה כאציל שאל: מה לך? – זרחיה מהר ויספר לו את אשר קרהו ובשמוע האיש שפת זרחיה ירד מעל העגלה ויגש אליו ויאמר: הנך מאחינו ואשמח מאד כי על ידי תבא תשועתך – האיש צוה על הרכב לרדת וירד ושניהם נשאו את זרחיה וישכיבוהו על העגלה הרחבה והאיש מהר ויוציא סכין מצלחתו ויגזר את המנעול ויחלץ את הרגל הכאבה ויחבשה במטפחת אשר טבל במים אשר הוביל אתו בכד וכמו רוח חיים השיב לו ברגע אחד.

– ואיפה המה כליך ובגדיך? – שאל האיש את זרחיה.

– בלי ספק ימצאו בעגלה או על הדרך – ענה זרחיה.

– אולי לך התבה הזאת אשר מצא הרכּב בדרך? – הרכּב הוציא את התבה מתחת רגליו ויכירה זרחיה כי לו היא.

– ואם כן גם הסוסים עם העגלה אשר עברת בה נמצאו כי הנוהג בעגלתי אחז בהם ויתנם בידי בעל בית המלון כחצי פרסה מזה ואם תחפוץ תוכל לחכות עד אשר ישוב האכר את סוסיו, אך עצתי כי תסע אתי אל עיר מושבי ושם תמצא רופא נאמן לך, כי מי יודע מה יקרך עוד בעברך בדרך בעגלה כעגלת האכר! – אף כי כלתה נפש זרחיה לראות את אמו ואחותו בכל זאת נאלץ לנסוע את האיש כי חש כי אין בו כח לעזור לנפשו ובהאכר לא יכול לבטוח. בבית המלון מצאו את האכר יושב ומיליל כי איש ימאן לתת לו סוס לרכוב כי לא יאמינו בו. האיש העובר קרא אליו את האכר ויאמר: הלא את סוסיך תבקש?

– כן אדוני! –

– הא לך סוסיך! – ובדברו הרים האיש את ידו ויכהו אחת ושתים לחי בקראו: הנה כן תשתה לשכרה, כלב! לך רוץ וסוסיך כבר עומדים בבית המלון השני ושם תמצאם, כלב! הא לך כתב ידי לעד כי לך המה הסוסים – ויכתוב דברים אחדים על הגליון ויתן להאכר בקראו שנית: רוץ כלב! – האכר בקש לנשוק את ידו אך הוא לא נתנה לו ויצו על הרכב אחרי אשר הביא מים חיים מהבאר כי ימהר דרכו ולא יחוס על הסוסים. וכמו על כנפי רוח נִשאו בהמרכבה כל היום ולעת ערב באו העירה, והאיש צוה להביא את זרחיה אל החדר אשר בחצר, אשר חלונותיו פתוחים אל גן נחמד ואחרי עבור רבע שעה בא הרופא ויאמר כי הרגל נשברה וישם תחבושת-סיד עליה בתתו תקוה בלב זרחיה כי בעוד ששה שבועות יוכל לעזוב את מקומו.

 

ב. נָוֶה שַׁאֲנָן.    🔗

כל איש ידע כי העושר, האושר והשלוה כענן כלה המה, אך רוח קל יגע בהם ואף עקבותיהם לא תודענה; כל איש ידע זאת מלבד האיש אשר בידו טובו, הוא בסתר כנפיו יחסה ויאמר לעד אהי כעץ רענן, כי לולא זאת איך גבה לב איש בעשרו ואיכה שכח העשיר חנות את העני? איכה קפץ ידיו מתת דבר אשר לא לו הוא ואולי יעשה לו כנפים ומחר יהיה בידי האיש אשר אתמול התחנן לו כי יעניק לו אך חלק קטן ממנו?

מה גבה ורחב לב שמעון צורי ולב זלפה אשתו ולב פלטי בנם בעשרם ושלותם, אשר המה היו גם אבן הפנה לכבודם וידמו כי לעולם חסן וכי הכינו ביתם לדור ודור! אך רוח קל יצא מפי פלטי אשר לא כרוח אמו היה ושני הרוחות השתערו זה לעמת זה בחזקה עד אשר נע הבית כלו בהכות שמעון על השלחן בחפצו לעצור בעד הסערה, ואחר התנועה הראשונה באה גם שניה ושלישית עדי היתה לתנועת תמיד והבית כלו עם עשרו ושלותו חרד כמלונה לפני סער.

מה הנידה יד שמעון להכות על השלחן בחרי אף עד כי הפכה אותו ואשר עליו על פניו ויורד את הכרה הגדולה אשר הרהיבה עינו ולבו מהשלחן אל הרצפה? אם קצף על אשתו אשת החיל אשר מידה בא לו כל העשר לפי דברה, על כי דִבּרה דבר לא כרוח הבן היקיר אשר הראה גדולות בבית התפלה בשרותו את הרב ויוכל לו, או על בנו חרד אפו על כי המרה רוח אמו בדבר קטן כזה, בבחירת אשה לו?! או אולי רק על שלום הבית ומנוחת השבת חרד לבו כי על כן בקש להשבית מלחמה בפעם אחת? זאת לא נדע ואולי גם הוא לא ידע, אך כמו סער התחולל בקרבו בשמעו ריב לשונות אשתו ובנו וכמו חש כי כפטר מים זדונים תהיה ראשית המדון לסחוף את ביתו, לכן התעורר וחום אש היין אשר הדליקו היה בעזרו להראות בפעם אחת כי אדון הוא בבית ואך על פיו יצא כל דבר ושוא כל דבר שפתים אם לא הוא גזר אומר. אולם מה גזר הוא או מה זה יגזר אומר, זאת לא השמיע ואולי טרם ידע אף הוא, אך זאת הצליחה בידו להשקיט הריב בפעם אחת, כי זלפה התעלפה בפעם הזאת, לא יען כי הבינה כי באה העת להתעלף כי אם יען כי לא נותרה באפה נשמה, וכאשר לא מהרו להרימה מעל הארץ שכבה תחתה במנוחה ולא התבוננה בפני בני הבית לראות אם הצליח חפצה בידה להביא מרך בלבבם, כאשר עשתה תמיד, בפעם הזאת סֻגרו שמורות עיניה ולא עד מהרה פקחה אותן גם כאשר הרבו לצקת עליה מים קרים ולשטוף בחומץ את מצחה ולבה, וגם ביד הרופא אשר נקרא לא על נקלה הצליח לעשות בזאת וכמעט החלו להאמין כי בפעם הזאת דברה דבר והקימה כי הלא כה היה דברה: אם בצדיק ישים פלטי תהלה בדמי ימי יקדמני המות. וכמו שמע זאת המות כי עתה באה עתו לעשות פקודתו לכבוד הצדיק כן בא ויושט ידו למולה, אך הרופא נלחום נלחם עמו זמן כביר ובפעם הזאת הוציא בלעו מפיו ביד חזקה, זאת הודה הרופא במו פיו, וישב לה את רוח אפה ואור עיניה, אך לא את כחה, כי מני אז לא עזבה את מטתה – ואם זלפה תשב במנוחה על המטה ולא תשמור על ביתה מפני גנבים, אות נאמן הוא כי אין אונים היא. אך גם בלעדי זאת ראתה כל עין גם בלי אות ומופת כי תמס תהלוך מיום ליום, ואך שאוּלה היתה להרופא מידי המות ולא לארך ימים, כי עוד מעט וישיב לו את חצי הגזלה אשר גזל ממנו, כי אמנם רק החצי גזל הרופא ועל החצי השני יד פרש המות וימאן להסירנה, יד אחת ורגל אחת מתו לבלי שוב לתחיה אף כי לא מצאו להן עוד קבורה, גם שוט לשונה לא נעה עוד כחץ ביד גבור כי אם בכבדות, וההגה אשר הוציאה מפיה כמעט לא הבין שומע. זאת היתה מנת זלפה אשת החיל בקנאה קנאתה להצדיק.

ושמעון אשר לא איש דברים היה מעודו היה מהיום ההוא כאלם וכמעט לא פתח פיו בביתו ויאכל את לחמו בחדרו וגם את יינו שתה לבדו, ואחרי כי דבריו היו מעטים בבית לכן פשק פיו בשבתו בחדרו את רעו הנאמן, את כוס היין, אשר בכל עת האיר פנים לו וגם פניו האירו במאור פני הרֵע הנאמן הזה.

פלטי נסה פעם ושתים דבר אל אביו אך כאשר לא מצא מענה התקצף והתגעש ויעזבנו בחריי אף. לאה הבת הבכירה בכתה בלב תמים לצרת אמה, ולרחל הצעירה היתה תקוה כי עוד יכסו את ראשה בצעיף בטרם ילבינו שערותיה ולא עוד לה לקנא ביתר היתומות אשר בידן לבחר להן איש ואת פי אמותיהן לא תשאלנה. ולשמחת לבבה בא שדכן לדבר בלאה ותקרבהו בשמחה ותשם לפניו יין, כי מעת אשר אשת החיל לא תעזוב את מטתה היתה היא לאשת החיל ואחותה הבכירה לא כהתה בה, כי היא בחרה להפוך מטת אמה החולה ולשמר עליה, ואך היא הבינה למחשבת אמה כאשר מללה בלשונה. רחל ששה מאד על השדכן אשר יסיר את אבן הנגף מעל דרכה, הלא היא אחותה הבכירה, אשר עליה יפול הגורל בתחלה להיות לאיש כחק לישראל ואז יבא יום פדות גם לה, ותמהר לקרוא את אביה אך לא מצאה אותו בחדרו ותבקש את פלטי ותמצאהו והוא עדה גאון וגבה בבאו לדבר את השדכן, כמו היה הוא לאיש החיל בבית תחת אביו כאשר היתה אחותו לאשת החיל תחת אמו, ובדברו עם השדכן העידו בו עיניו כי לא למורת רוח לו לדבר כאדון הבית, וגם תורת חסד לא מנע מהשדכן בהורותו אותו כי עת לדבר שקרים ועת להשמיע אך אמת ואם את איש חכם ידבר אז אך טוב יעשה כי ידבר אמת ולא יכחד דבר תחת לשונו, גם הבינהו כי עתה עת היא אשר גם את פי הבנות ישאלו ואם כן עליו לשאל את פי אחותו. והשדכן השתאה מאד לחכמת הדובר בו, אשר אף כי לא נסה באלה בכל זאת ידבר ככביר לימים, אך לא יפלא בעיניו, כי במקום תורה שם גם חכמה, זאת הלא מודעת, ואך אמת ערומה כיום הולדה הביע בשפתיו כי לעדריאל בעל בית המלון בעיר שוה בית גדול ושפע רב ובנו משכיל בתורה מאין כמוהו כי מלא כרסו בש“ס ופוסקים כאחד הגדולים, והאשה אשר יקח תהיה לגברת הבית כי על כן ימהר עדריאל להביא אשה לבנו מן החוץ, יען כי אשתו מתה והליכות הבית נתנו בידי אשה זרה. והאמת הערומה הזאת מצאה חן בעיני פלטי אף כי לא האמין כי בעיר שוה ימצאו בחורים אשר מלאו כרסם בש”ס ופוסקים, אך גם אם לא למדן גדול הוא זה אין רע, וכמעט גמרו הדבר ביניהם, אך שאלה קטנה אשר שאל השדכן הביאתו רגע במבוכה, כי שאלהו כמה נדה תנתן לאחותו? כי בלי ספק עוד לא החליט בדבר הזה כמה יתן לאחותו, אך כרגע הבליג על מבוכתו ויאמר: בדבר הזה עוד לי לדבר עם אבי – ויועד את השדכן ליום המחרת.

אם כי כעשן לעינים היה בעיניו הדבר אשר הבטיח לדבר את אביו, כי איכה יגש עוד לדבר אליו והוא לא ענהו פעם ושתים? אך דבר יצא מפיו ואיכה לא יקימנו, הלא יהיה לבוז בעיני השדכן, ואף עוד זאת ראה כי עליו לדבר את אביו ויעבור עליו מה. הן חדל מעשות עוד מקנה וקנין וכל סוחר לא יבא עוד אל הבית, ואם יבא איש וישאל על אדותו אז איננו בביתו או יישן, וגם לאספות העדה חדל מבא ושתי אספות היו בלעדו וכדי בזיון, ומה תהי אחרית כל אלה? כי על כן אמץ לבו ויבא בצהרים אל אביו החדרה בהשתעשעו את רעו הנאמן. פני שמעון לא חורו גם בא בטרם פלטי אך בבאו היו פתאם לפני להבים וכל בדי עור פניו היו כתולעים וכמו שמו מחנק לצוארו כן נשם וישאף רוח. ופלטי אף כי חשב כי עוד מעט תקום סערה בכל זאת לא נסג אחור ויקרא: עתה באתי ועליך לשמוע את כל דברי –

– מה תבקש? – קרא שמעון באמצו שארית כחו לדבר ולשונו נעה בכבדות.

– כאשר אחזה לי לא תשים עוד לבך אל הבית ואל בניך –

– ואתה תשחרני מוסר! – קרא שמעון כמתעורר מתרדמה.

– לא לי לשחרך מוסר; אתה הוא אדון הבית ובידך לעשות כחפצך – ענה פלטי ויוכח כי הדברים האלה האירו פני שמעון – אך אם לא אתה תשים לבך להבית הלא עלי לעשות זאת –

– אבין, אתה תחפוץ לרשת את הבית בעודי בחיים –

– אל נא אבי תדבר אלי כאלה! גם לא אבין למה זה נהפך לבך לשנוא אותי ואני לא עשיתי רעה? או האם חטא חטאתי כי אמרתי כי אבחר בפנינה – פני שמעון רעמו: – אך פלטי לא שם לבו ויוסף לדבר: אך אתה הלא איש אתה – פני שמעון הפיקו רצון – ותדע כי אחר לבו ילך איש בבקשו לו אשה, ולא לחטא אף לא לכלמה תחשב אם גם יקיים נחות דרגא ונסיב אתתא, ואף כי פנינה אשר היא בת לאיש אשר היה נכבד בעירנו. אמנם לא על אודותי אחפץ לדבר עמך הפעם כי אם על אודות לאה אחותי – שמעון לטש עיניו ויקשב – הלא תדע כי היא באה בשנים ועברה גדולה היא אם לא תשים לבך להשיאה לאיש –

– אני לא לשטן הנני – ענה שמעון כמצטדק.

– זאת ידעתי כי לא לשטן הנך כי אב טוב אתה, אבל עליך לחשוב מחשבות לתתה לאיש –

– ומה אחשוב? –

– היום היה פה השדכן וידבר בה דבר טוב. הנה לעדריאל בעל בית המלון בעיר שוה בן יודע תורה ועדריאל איש עשיר הוא ולו דרושה אשה כלאה, אשר תהיה צופיה הליכות ביתו, כי אשת עדריאל מתה והדבר הזה לא רחוק הוא –

– אני לא לשטן הנני –

– אבל לא די כי לא לשטן הנך כי אם עליך לעשות ככל אב למען פרי בטנו –

– ומה אעשה? –

– הגד כמה נדה תחפוץ לתת לה, ואם כבד ממך הדבר לדבר את השדכן אמלא אני מקומך –

– כמה נדה יבקש? –

– זאת לא אדע, אך הן לא על פיו כי על פיך יצא הדבר וכל אשר תתן ייטב בעיניו – שמעון החריש כמו חשב מחשבות ואחרי כן אמר: וכמה אתן? –

– לא אדע, אך אדמה כי תתן לה שתי מאות אדומים –

– שתי מאות אדומים – שנה שמעון – שתי מאות לא נדה רבה היא אך הכסף אזל מכיסי –

– הכסף אזל מכיסך? – קרא פלטי בשממון וחרדה יחדו.

– הכסף אשר אני נושה בהאדונים הלא בידם הוא ואני אוכל לקחת רק הנשך מפרי האדמה –

– אבל איפה הכסף אשר היה בידך? –

– האם תבקש ממני חשבון? – קרא שמעון ואודם החל שנית לכסות את פניו, אך פלטי גמר אומר לבלתי העלות אפו למען יעשה שלום לו בפעם אחת כי על כן ענהו בלשון רכה: חנה זה אבי תבחר לדבר עמי בשפה כזאת הן לא רבה אשמתי אם שאלתיך איפה הכסף, ולא חשבון אבקש ממך, זאת ידעת נאמנה, כי אדעך כי תדע אך לצבור ולא לפזר כסף – מבוכה גלויה נראתה על פני שמעון בשמעו התהלה הזאת ופלטי ראה זאת ויבא כחץ שנון בלבו אך הבליג על פחדו ויוסף לדבר: ובכל זאת הלא עליך לתת הנדה, כי בלעדה הן לא ימצא איש נכבד אשר יקחנה לו –

– גם אתן הנדה אך לא במזומנים, כי אם שתי מאות הין יין אשר מחירו הרבה יתר משלש מאות אדומים אתן לנדה, ועדריאל הלא בעל בית מלון הוא ולו היין ככסף יחשב –

– גם זה טוב – ענה פלטי – ואם כן תמלא ידי לגמור את הדבר? –

– עשה כחפצך ומדברי לא אסור – ענהו שמעון אשר פניו העידו בו כי לא למפח נפש הוא לא כי שיחתם באה עד קצה ופלטי יעזבנו לבדו את רעו.

לב חכם אין חקר כי כהקיר ביר מימיה כן יקיר מחשבות חדשות לרגעים וברבותן מֵחִקרי לב החפץ לחקור אותן כן לא יוכל לבא עד תכונתן, אבל גם לב נבער מכל דעת ומחשבה לא יֵחָקֵר, כי בחקור איש לבא עד תכונתו יבקש חשבון ומשפט במפעליו והמה הן לא בחשבון ומשפט נעשו, כי על כן ילאה למצוא את אשר יבקש. יש אשר המקרה ירים נבוב לב לכסא המעלה ויתן עז בידו לצות על קהל ועדה והוא גם ישלוט בעזו ויצוה בכחו ורבים יבקשו למצוא חשבון מעשהו – אך הבל! כי גם הוא לא ידע את אשר יעשה, כי כל אלה יעָשוּ ואך שמו נקרא עליהם. גם לב שמעון לא יחקר אם מרב חכמתו או סכלותו, כי הוא כל עוד אשר שלום היה לו בביתו פרח כאזרח רענן וכל מעשיו היו לאות על כשרון חכמתו, גם בית ועשר עשה לו, גם משרה בקהל לקח לו, גם כבוד רב נחל וכל אלה נעשו במשפט וחשבון ישר. ומן העת אשר קם השאון בביתו היה לאיש אחר; עזב את ביתו ועמלו, גם את המשרה בקהל משאת נפשו שכח, את אשתו אשר לא מרה את פיה מעודו כמעט לא ראה בחלותה, כי רק פעמים אחדות היה בחדרה, גם לכבוד בנו לא שת עוד לבו, ומי זה הסב בכל אלה? האמנם פלטי בחפצו לקחת את פנינה הביא יגון נורא בלבב אביו פן ימיר כבודו בקלון? זאת לא תעלה על לב איש, הן שם פנינה ואבותיה לא לשמצה היו בעיר ואם כי לא חסיד היה אביה בכל זאת לא נקלה היה גם בעיני החסידים, ואם יען כי כסף אין לפנינה לכן חרה אפו, אך הן אוצרותיו רבו, ואם בעבור זה יזניח את ביתו ועשרו יען כי יירא פן יקח בנו עלמה עניה והוא הן לא לקחה עוד? ואם על כבוד אשתו אשר בנו נגע בו בחזקת היד חרד לבו, אבל מדוע זה לא יַראה אות אהבתו לה ויהפוך משכבה בחליה וידבר על לבה נחומים? ואם על אשתו התעורר בזעף אף על כי עצבה רוח הבן יקיר לו, למה זה זר רוחו גם לבנו זה ויחבא מפניו? כל השאלות האלה שאלנו, לו ידענו נאמנה כי אמנם רק בחכמה ומשפט עשה שמעון כל מעשהו, אך מי יודע אם לא נבוב לבו ולא ידע אף הוא עת ומשפט למעשהו? – אבל לב פלטי לא נח ולא שקט כי הוא שאל וירבה חקור לדעת פשר דבר מה היה לאביו, ואף כי מלא ידו לתת את לא לאיש ואף כי כבר כתב השדכן לעדריאל ויום יום חכו לראות את המחתנים, בכל זאת לא נח לבו ורעיון נורא אחז בו ויפרפרהו. אביו בא במבוכה בשמעו כי הוא לא יפזר כסף ובמו פיו אמר כי אין כסף בצלחתו, וזאת יראה עין בעין כי לא שקר מליו, כי לוא חפץ למנוע נדה מבתו, כי אז לא אמר לתת יין אשר מחירו הרבה יתר מהכסף אשר אמר, ואם כן איפה הוא הכסף הרב? האם אך שקר היה ואך האמינו כי כסף רב לו ולשוא גבה לבו בעשרו? או אמנם היה בביתם אך עשה לו כנפים? האם אבד את כספו בענין רע? אך למה יכסה הדבר מבנו? המחשבות האלה לא נתנו מנוחה לפלטי ויגמר אמר לחקור ולדרוש את הדבר ולשמור את עקבי אביו לדעת אנה ילך ויותר שעות רבות ביום ובלילה? – כה גמר אומר אך עוד טרם יוציא מחשבתו לפעולת אדם, כי בעת ההיא נודע לו כי פנינה ואמה עזבו את העיר מבלי אשר הגישו לאיש אנה הן הולכות. השמועה הזאת דכאה רוחו מאד ויתהלך מר בחמת רוחו ימים רבים, גם חתונת אחותו לא השיבה ששון לא ללבו ולא ללב כל בני הבית. עדריאל ובנו באו כדבר השדכן והרב בחן את החתן וימצא כי רב כחו בתורה ועתה לא יחסר לו בלתי אם חפה ומעשים טובים. ופלטי האמין בפעם הזאת בדבר הרב ולא נסה כח החתן, אף לא התהדר להראות לו את כחו הרב בתורה ויגמרו אומר לכתוב בלילה התנאים ללאה בת שמעון עם יקטן בן עדריאל, אך מה' לא יצא הדבר ובלילה בטרם החלו לכתוב את התנאים השמיע פתאם עדריאל דבר כי חפתו לדבר בתחלה את הכלה ויבא אליה החדרה ואחרי אשר דבר עמה יצא ויאמר כי נוכח, כי לא לבנו יעדה ה' כי אם לו, אחרי כי לקח ממנו אשתו ולאה ראויה יותר להיות לו מאשר לבנו. והשומעים אף כי השתוממו בתחלה בשמעם הדבר ואף כי לא הספיקה עוד העת להרב לנסות גם כח האב בלמודים, בכל זאת לא ארכה מבוכתם, ומה גם אחרי אשר לאה השיבה כי אחת היא לה, וגם זלפה החולה לא הרבתה דברים ויחוגו בלילה ההוא את התנאים ובלילה השלישי את החתונה כדת משה וישראל. ותהי לאה לעדריאל והחתן עם דרשתו אשר הכין להתנאים נאלץ לחכות ליום אחר וינחם כי לא תקום פעמים צרה, כי עתה אשה לאביו ולא יושיט ידו לקחת מן המוכן לו. ואחרי החתונה שבה התוגה אשר שררה בבית לשלוט כמקדם, ומה גם ביום השלישי אחרי החתונה אשר אז נאלץ הרופא להודות כי חכמתו לא תעמוד לו להלחם עוד עם המות כי באה העת להניח עטו מידו. וכדברו כן היה כי עוד בלילה ההוא נפחה החולה את נפשה אחרי אשר ברכה את פלטי, בסלחה לו לעונו, ואת שתי בנותיה.

בימי השבעה שב כמעט שלום הבית על מכונו, כי כלם נקבצו יחד וגם שמעון לא עזב את הבית ויניע ראשו לכל התהלות אשר פזרו הבאים לנחם את האבלים לאשתו הצדקנית. ופלטי כמו לא ראה ולא ידע מכל הנעשה בבית ישב על מקומו משמים ואך לפעמים הביט בספר איוב ויאנח לרגעים. בלי ספק נשבר לבו מאד על צרת איוב אשר לא התבונן אל בתולה. כעבור שבעת ימי האבל ובעזוב לאה עם בעלה את הבית שב שמעון ללכת בדרכיו הראשונים ולפעמים לא בא הביתה גם בלילה ופלטי אשר לבו היה מלא רגשי יגון נאלץ לגלות את מחשבותיו על דבר אביו לאחותו הצעירה לרחל והיא הבטיחה אותו כי יצלח בידה עד מהרה למצוא עקבות אביהם וחפצה בידה הצליח למצוא אותו בחברת אנשים נכבדים, הלא המה שופט העיר ועוד רבים אשר עמו, וכאחד מהם יזרוק קלף ויקרא: אחת ושתים, אחת ושלש וככל הקריאה אשר יקראו כהני הקלפים, גם עוד דבר גלתה לאחיה על אודות אביה… אבל עטי הסכין לחלק כבוד להנשים ועל כן ימאן להשמיע הדבר הזה בשם עלמה יפה וצעירה, כי אם בשם הצוענית אשר בה דרשה רחל והיא הראתה לה בתחלה בקלפים ואחרי כן גם בידה בהובילה אותה מול המקום אשר שם אוה שמעון למשכן לו. פלטי נעוה משמוע כל אלה ויאמר: אולי משגה הוא! וילכו שניהם יחדיו בלילה השני ויראו יחד בעיניהם את תקף גבורת אביהם בהכותו על השלחן ויגמרו אומר לחכות, עד אשר ירד מהמעלות; ואף כי שעות אחדות עברו, בכל זאת המה ממקומם לא משו עד אשר ירד ותצא רחל לקראתו. בראותו אותה שמעון נעוה מראות ויסוג אחור אך היא נגשה אליו ופתאם התעורר ויגיח עליה ויאחזה בשערות ראשה ובתתה קולה מהר פלטי לעזרתה ותקם מלחמה ביניהם, ולקול הקריאה מהר בן השופט שר גדוד רוכבים ויחיש מפלט לרחל בחדרו באמרו כי לא יוכל לעזבנה בידי עיר פרא כאביה אשר ישחת רחמיו להרים ידו על כלילת יופי כמוה, והנערה אם כי אמרה כי תבחר לשוב הביתה בכל זאת נמשכה אחריו כאשר משך אותה בחזקת היד אל חדרו ויסגור הדלת בעדו, והאב והבן עמדו כנדהמים ולא ידעו מה לעשות. בתחלה התעוררו ויבקשו לקרוע הדלת בחזקה, אך שר הגדוד קרא אליהם באהבה וחבה יתרה כי נפשם יקרה בעיניו מאד ולמה זה יקריבו נפשם למות על לא דבר. הן אם יותרו עוד על מקומם לא יוכל לערוב ערבה כי לא תצא אש וכדור מן פה קנה הרובים אשר בידו, ודברי הנחמה האלה לא החטיאו המטרה, כי גם האב גם הבן נסוגו אחור. פלטי נסה להכות בידו על דלת השופט להגיש עדיו עצומותיו, אך המשרת הדפהו אחור בחזקת היד ולא קם עוד רוח בהם לעמוד עוד תחתם וילכו שניהם הביתה.

 

ג. מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן.    🔗

נקל למים ואש להתלכד מאשר לשמעון ופלטי לדבר איש את רעהו אז בשובם הביתה. בלב שמעון המה דבר מה אשר אולי לא ידע בנפשו מה הוא, אך הוא חש כי אין שלום בלבו וכי קצר רוחו מהשיב לפלטי דבר כאב אל בנו כאשר יפתח שפתיו עמו, אולם לב פלטי שער בים והוא ידע את רגשותיו. הוא לא כבד את אביו מעודו כאשר יכבד בן את אביו, כי אם חלק לו כבוד להתהדר ולהתהולל לפניו וישמח כאשר ראה כי לב האב ירחב בראותו גדולתו, אך מעת השאון סר לבו מאחריו, ומן העת אשר נודעו לו דרכי אביו נהפך לבו לשנוא אותו, ובכל זאת הבליג על סערת רוחו ויגמר אומר לדבר עמו רכות אולי ישיבהו מהדרך הרעה אשר התיצב עליה, והוא אמנם ידע כי לא רק בן ימאן שמוע מוסר אב, כי גם להאב בלי ספק לא תנעם תוכחת הבן ועל כן ערך כבר מלים איך לדבר עמו לבל יעלה אפו, אך גזל אחותו אשר גזלוה לעיניהם וידם קצרה מהושיע המם את לבו וידכא את רוחו עד כי לא יכול לפתוח פיו, עתה ראה את התהום אשר פער פיו לבלוע את הבית ועשרו וכבודו, עתה ראה כי עוד מעט והבית הזה יהיה למופת ולשמה ולשרקה בעיר. הן זאת ראה כי אחותו לא נלחמה בכל עוז בעד נפשה, גם הדבר אשר שמע מפיה אתמול על אודות אביו הראה אותו לדעת כי לא צפון לבה משכל ודעת כי לא רק למען הצילה מיד אביה קם השר כגואל ומושיע, לא נכחד ממנה כי אל שר הגדוד לא התפללה אמו כי יִכָּנס לחפה ומעשים טובים, ואם כן הדברים האלה כאין המה בעיניו, כל אלה ידעה ובכל זאת לא נלחמה בכל כחה בעד כבודה… אך אחרי כל אלה הן לא יוכל להחריש ולעזבנה בידי שר הגדוד כי איפה ישא את חרפת אביו ואחותו יחד? והמחשבות האלה המרו רוחו מאד ולא יכול עוד להבליג על סערת לבו ולדבר אל אביו בנחת, כי אם פתאם התעורר בטרם פתחו את דלת ביתם ויקרא: ואנה תלך? – שמעון נותר על עמדו כהלום רעם לקול הקריאה ויחשה זמן רב, והדבר הזה הוסיף עוז בלב פלטי ויוסף ויקרא: אנה תלך? –

– הביתה – ענה שמעון אחרי אשר שבה מנוחתו ללבו ויפתח הדלת ויבא בחפזון אל חדרו ופלטי אחריו אשר לא חכה אף רגע ויקרא בקול גדול: הביתה! ואתה תמצא מנוחה בבית בעת אשר בתך בידי זר? אתה תשכב לנוח בעת אשר חרפתנו תודע בקהל ומחר נהיה כלנו לשמצה וקלסה בעיר? –

– ומה אעשה? – שאל שמעון, אשר לתמהון לב פלטי דבר במנוחה וכל אות סערת הרוח או קצף לא נראה על פניו.

– מה תעשה? הן אב אתה ולך לדעת מה לעשות כאשר יגזלוּ בתך מאתך –

– היא לא בתי היא, כי איזה רוח נשאה שמה? –

– טוב דברת! – קרא פלטי בקול – היא לא בתך יען כי חפצה לראות את אשר אביה עושה – פני שמעון רעמו; ופלטי הוסיף לדבר: היא לא בתך יען כי אתה חדלת מהיות כאב להבית, אשר אתה מעודך עשית כל אשר בידך למען נחול כבוד וגם נחלת כבוד לרוב, ותהי ראש וראשון בעדתך, כלם יחלו למוצא שפתיך וגם במרחקים נודע שמך, כל עוד אשר שלוה היתה בביתנו, אתה סרת פתאם מהדרך ותעט בושה על בניך ועל שמך ולא רק הכסף אשר אצרת השלכת ככלי אין חפץ בו כי אם גם את השם הטוב חללת ותתן אותנו כלנו לשמצה. אתה תרגז על בניך אשר בקשו להשיבך מדרך עקלקלות. אמנם לך הצדקה לאמר כי היא לא בתך היא, אך האם מת כל רגש בושה בקרבך ולא תשיב אל לבך כי אם גם אתה תאמר כי לא בתך היא, הנה כל יושבי העיר וכל מכיריך יקראו אחריך מלא כי בתך ברחה מביתך אל בית שר הגדוד, הן לא תוכל לספר לכל איש כי היא הלכה לבקשך ואתה הרימות ידך עליה ושר הגדוד קם לעזרה, האין זאת? – שמעון התנודד פעם ושתים בשמעו דברי פלטי ואחרי כן ענה: אבל אתה הנך הלמדן והחכם, עוץ עצה מה לעשות? – עיני פלטי אורו בשמעו זאת ויקרא: עצה! אין דרך אחרת בלתי אם לנסוע לעיר בת-שטן מקום מושב שר הפלך ועדיו תגיש עצומותיך –

– לך אתה שמה ועשה ככל אשר תחפוץ – ענה שמעון.

– אני? ושומע יהיה לי? אתה האב תשב בבית ואני אלך לבת-שטן! טוב דברת! לא כן, אני אשב פה ואשמור על אחותי כאשר תמצא ידי ואשמיע לכל, כי השר גזל אותה בחוץ כאשר הלכנו שלשתנו לשוח ואתה לך לדרכך אל שר הפלך ואולי תמציא ישועה לרחל וגם לכבוד כלנו יחד – ואחרי אשר הרבה פלטי לדבר נאות שמעון לעשות גם זאת, ובבקר השכם יצא לדרכו.

ביום המחרת מהר פלטי לבא לבית התפלה ויספר בלב נשבר את כל אשר קרה את אחותו ותהום העיר, אלה רננו אחרי רחל ויאמרו כי כבר ראו בעיניהם כי כה תהי אחריתה, ואלה דברו גם בשמעון גם בפלטי, אך כלם יחד הודו כי ביד שר הגדוד בן שׂר העיר לעשות כל אשר יחפוץ באין מפריע. ומני אז היה הרחוב ההוא אשר בו גר שר הגדוד לנערות רבות למבחר הרחובות ללכת בו לשוח יום יום לפנות ערב. בלי ספק בקשו לראות את רחל אחותם, אך היא כמו הוכן לה קבר לא נראתה ולא נשמע ממנה דבר לאיש, וגם בעד כל כפר לא הצליח לפלטי להמציא לה מכתב או לדבר עמה.

בני העיר דברו ברחל ובאביה ימים אחדים וישכחו אותם כאשר אנה המקרה שמועה חדשה להם, ופלטי עודנו יושב ומחכה לתשובת אביו והוא עודנו לא ישוב. כל היום ישב בביתו משמים ויחשוב מחשבות על דבר מפלת אביו וישום וירגז. ימים לא טובים קדמוהו והוא גם הוא חש זאת בלבו, אם כי מות אמו לא נגע עד לבו, הן אותה לא אהב אף לא כבד מעודו. בהיותו נער קטן עמוס על כפים, כל דבר שפתיו וכל מעשה ידיו נחשבו לחכמה, אז לעג לאמו וימלא פניה קלון, והאב גם האם ששו לדברי התכשיט אשר יהיה רב וגדול בישראל, וכאשר גדל ויבן כי לא לכבוד הוא לו ללעוג לאמו בפה, בז לה בלבו כאשר ראה מעשיה ודרכיה ויחשבה כשכורה או משגעת, אך מעת הרהיבה עז בנפשה לקום נגדו ולסכל מחשבתו אשר חשב, מני אז היתה כחומסת נפשו בעיניו, ולא אחת ולא שתים כאשר עלה זכר פנינה על לבו חרק שן וקללה נמרצה כחק לבני רומעניא נמלטה מפתחי פיהו, גם לפעמים הניף אגרופו בעברה כמו ליסר שונא, אך לאושר השונא ההוא כבר בחר לו משכן רחוק ממנו וידו לא תנחת עליו. שם אמו היה לא לחגא מעת אשר קם השאון בבית על דבר פנינה, ואם כי פנינה חמקה עברה ואיש לא ידע אנה פנו היא ואמה, והדבר הזה לא אות נאמן הוא כי נפשה דבקה אחריו כאשר חשב, ואם כן אך חנם יקצוף על אמו, אך זאת לא זכר, ותהי להפך כי גם החטאת הזאת אשר פנינה התחבאה לברוח, טפל על אמו, כי בלי ספק הכלימה אותה בדברים, או שלחה להגיד לה או לאמה דברים אשר גרשו אותם מנחלתם, ולולא זאת, לולא קמה אמו כשטן בדרכו כבר היה מְאֻשָׁר בחלקו ושלום הבית לא הֻשְׁבַּת ואביו לא סר מני דרך ואחותו לא נשבתה, כל אלה עשתה אמו בחטאת שפתיה והוא עתה עונה ישא ואיך לא יקצף וירגז בעלות זכרה על לבו? וזכרה עלה לרגעים על לבו כי היה כרע כאח לזכר פנינה אשר יחדו באו ויחד הלכו ואף רגע לא נפרדו. ועתה כאשר ישב משמים כל היום בביתו רֵעוּ לו שני הזכרונות האלה ולא עזבוהו גם בחלום גם בהקיץ. רוחו סער כים זועף בלי חשך, שפתיו מללו תמיד נאצה וקללה, אגרופו הורם לרגעים כמו במכונה נסתרה מעין, עיניו הפיצו עברות אף, רגליו מהרו לרוץ בחדר הנה והנה כמו בקשו להצילו ממקום הרעה ולשאת אותו למרחקים במקום לא יראה עמל ורגז כל היום. וכה בלה חמשה עשר יום לבדו בחכותו על אביו והוא עודנו בעיר הפלך וגם מכתב לא כתב להודיע לבנו את אשר יעשה שמה. עד כי החל רעיון חדש לעלות על לב פלטי ולהתרועע את רעיונותיו הנעימים אשר כבר מצאו משכן נאמן להם בלבו, הרעיון החדש הזה היה: מי יודע אם לא ברח אביו מעירו ולא ישוב עוד אליה? מי יודע אם לא לקח את מותר הכסף וימכור את הבית ואשר בו מבלי הגד לו דבר ויצא לארץ אחרת לחיות במנוחה? הרעיון הזה בעלותו בפעם הראשונה על לבו אחז בערפו ויפרפרהו כמו בידי עברה, כל גויתו רעדה ושניו צללו מהפחד אשר אפפו פן היה כדבר הזה, הן אם כה עשה לו הוא עתה אביון באביונים ודל בדלים, כי גם הדבר האחד אשר לא יחסר לכל אביון ודל הוא יחסר לו: הוא לא ידע הִכָּנֵעַ ולא יוכל לבקש עזרה! האוצר האחד אשר הוא אוצר חיים לעניים ואביונים גם הוא יחסר לו ומני אז אחז בו הרעיון הזה כפעם בפעם וידכאהו מאד עד כי נהפכו פניו לזועה ועיניו הפיצו זקי אש זרה אשר הביאו מורא ומרך בלב המבשלת אשר שרתה אותו. ואין לנו כל צדקה לפקוד על המבשלת על כי נעה ותעמוד רחוק בבאה אל חדר פלטי, כי אמנם גם כבירי כח לב ממנה אולי חרדו ופחדו מפני תנועת גויתו וברק עיניו ומפני קולו בשאלו אותה בכל פעם כאשר ראה אותה: האין מכתב! כי לא כקול אדם כי אם כקול חיה סגורה בכלוב נשמע הקול ההוא.

בימים הראשונים אחרי אשר עזב שמעון את העיר לא חדל עוד פלטי מלכת לבית התפלה וישב גם שעות אחדות בביתו בגן, אך מעת אשר עלה הרעיון על לבו כי אביו עשקו ויסתתר מפניו לא יצא מפתח הבית חוצה כמו הלכו עליו אימים פן יכירו בו כי עני ואביון הוא, ולאט לאט חדל גם משאול את המבשלת על דבר מכתבים. כה עברו שלשה שבועות מעת אשר נותר ערירי בבית וחדשות לא נעשו ורוחו נדכה מאד, אך פתאם התעורר כי נושא המכתבים בא ומכתב בידו. בחפזון לקח את המכתב מידו כמו ירא פן ינחם ולא יתנהו לו ויקרא הכתוב על המעטפה “אל האדון שמעון צורי ראש עדת ישראל בעיר חלמיש!”

– יקחך אפל – קרא פלטי בעזוז אפו וישלך את המכתב ארצה – מה חפץ לי במכתב אל האדון שמעון צורי ראש עדת ישראל בעיר חלמיש? מכתב מהאדון שמעון צורי אבקש! – קרא ויעקם שפתיו כמו בקש לדחוק, ולאשרה לא היתה המבשלת נוכח פניו, גם נושא המכתבים כבר חלף הלך לו, כי לולא זאת כי אז אולי הרימו צעקה גדולה כראותם פניו וקהל גדול נאסף לקולם ושאון חדש קם בבית, אך איש לא היה בבית כאשר בקש פלטי לשחוק ולא עלתה בידו ויצעד בצעדי און בעברה הנה והנה וישכח את המכתב המתגולל לרגליו על הארץ, ופתאם התחלחל כי דמה לשמוע קול, אך לא היה כל קול וכל קשב כי אם קול ניר נקרע אשר יצא ממעטפת המכתב אשר נקרעה כאשר דש עליה מבלי משים ותתן קול, אז זכר שנית את המכתב וירימהו לראות אולי דבר נחוץ בו. כרגע השתומם כאשר פתח את המכתב כי על שולי הגליון ממעל כתוב “חברת כל ישראל חברים בעיר וויען”.

– הלא דבר הוא! מה להחברה הזאת ולאבי? – עתה שם כל מעיניו במכתב ויקרא, “מאמעריקא בא מכתב אל ראש החברה בפאריז שבו כתוב כדברים האלה: אני הכותב ברחתי מארץ האדומים בעודני נער קטן ומסבות הזמן הובילוני לארצות רחוקות ואיים רחוקים עד כי עשיתי עשר רב ואתה את אבי ואת אחי אני מבקש, שם אבי הוא אברהם ושם אחי יחזקאל. בתחלה גרו בעיר זפתיה ואחרי כן התישבו בעיר מותה. אבי שבק בלי ספק כבר חיים לכל חי, כי זה שלשים וחמש שנים מעת אשר עזבתי אותו, ואם אחי או בניו בחיים הנם היורשים את נחלתי כי בן אין לי. ולדבר הזה שמתי פני אל החבורה הנכבדה על פי עצת חכם אחד ולא השמעתי זאת במכתה”ע, כי להשמעות אזנים דבר לכם בכל קהלות ארצות האדומים ורומעניא והארצות סביבותיהן ותוכלו לחקור ולדרוש היטיב על הדבר אם היורש אשר יבא באמת יורשי הוא. והנני שולח סך… להחברה הנכבדה שלומים בעד כל ההוצאות אשר תוציא החברה לחקירה ודרישה, ועוד ידי נכונה להוסיף כהנה וכהנה –

פנחס בן אברהם".

אלה המה דברי המכתב ואנחנו ראשי החברה נוסיף כי בחפץ לבב לקחנו עלינו את הדבר הגדול הזה לחקור ולדרוש אחרי היורשים ונכתוב מכתבים אל כל ראשי הקהל הנודעים לנו ועתה נדע נאמנה כי בארץ רומעניא התישב זה האיש יחזקאל אחי פנחס ועל כן נכתוב מכתבים אל כל ראשי הקהל למען יהיו בעזרנו. ונקוה כי גם כבודו ימהר להודיענו דבר כאשר ידע.

אולי יש את כבודו להספח אל אגודתנו ויחפוץ לאסוף חברים נשלח לו את כל משפטינו מפורש למען ידע מה לעשות למעננו.

והננו מכבדים אותו

ראש החברה… המזכיר…

בתחלה התבונן בהמכתב כאיש אשר לא יבינהו ויהפוך אותו מצד אל צד אחר אולי ימצא בו דבר חכמה, כי הדברים אשר קרא עד הנה כדברי הבל נראו בעיניו, מה לו ולהחברה ולהירושה ולהמוריש? אך פתאם התנשא ויקרא בכל עוז: אבדון ומות! הלא זה יחזקאל גבור מארץ האדומים וזרחיה הוא היורש!! – כמעט הושם מחנק לצוארו בהוציאו המלים האלה. זרחיה! כן, זרחיה הוא היורש, הוא היה לאיש אוצרות ואני עני ורש! וגם פנינה יורשת אתו! – קרא שנית ויך באגרופו על השלחן כהמכה אשר הכה אז אביו ביום השאון – פנינה יורשת הון עתק! ואַתּ עכרתִּני. את בזדון לבב וברעתך היית בעוכרי ותפרידי ביננו, כן יתפרדו כל עצמו… פתאם עצר במלים אבל ידו עוד נטויה אל הפתח ממולו כמו אתו יחפוץ קרבות, אף כי איש אין שם, כי מעת אשר עזבה אשת החיל את ארץ החיים נשאר החדר ההוא ריק. הוא עצר במלים וכמו שבץ אחזהו ויפילהו על הערש אשר התהפך עליו ויאנק ויאנח ויריע כמו אחזהו חבלי מות ויקלל קללה נמרצת את יומו ואת יום כל הקרוב והרחוק אליו ואת התבל כלה עם יוצרה גם יחד…

 

ד. מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים.    🔗

שבֵּח אני את האדם, אשר מלחמה לו עם המקרים, המה יחרפוהו והוא יקום למולם ולא יסוג אחור אף צעד בלתי אם ערך מלחמה כבדה ולבבו יגבר חיל בגבור עליו יד המקרים שוטניו, – מהאיש אשר המקרים הרימוהו אל על והוא לא ידע, הושיבוהו על גפי האשר וידו לא עשתה תושיה. כי הלוחם נפשו למלחמה נכונה ולא יירא מחתת ושואת פתאם לא תבעתהו, והמאושר בנדבת המקרים לא ידע את עתו, רגע יבגוד בו מקרה אחד והנהוּ אובד עצות ולעיניו פור יתפוררו עמודי אשרו ושלותו ולא ימצא ידים אף להציל שארית מתוך המהפכה.

איש כזה היה שמעון בשלותו ובמפלתו. לפנים עלה מעלה מעלה ויגדל בעשרו וכבודו כי המקרה האיר פניו אליו והוא לא הרבה מחשבות כי אם אכל בטוב ושתה לרויה ומשל בהעדה, ורגע אחד עלו כל אלה בתהו והוא לא קם להציל אף אחת מאלה כי אם אף הוא נתן יד לעזור לרעתו מבלי התבונן. כל עוד אשר אשתו היתה בחיים, אף כי הציקה לו בכל זאת ידע שלו בביתו, כי מפני גערתה נחתו כל בני הבית ואף הוא לא מרה את פיה ויעש מצותיה כי לא הסכין במלחמה והיא שמרה על הבית ועליו לבל יעשה מדחה. וכן היה כל עוד אשר השומר הנאמן שמר את דרכיו. אבל מעת אשר דבר יצא מפי פלטי להרגיז את הבית לא מצא עוד נחת בביתו מיראה פן ישמע ריב ומצה ופן תצוה עליו אשתו לריב ריבה את בנו אשר עד היום הזה מצא רב נחת בכבודו, ובתקותו כי בנו זה יגדיל כבוד ביתו על אחת שבע, כי בתורתו וביראתו יגבר בארץ, ועתה התראה כבן פריץ מבקש בת אחד האנשים אשר לא בין יראי אלהים נחשבו, וקם באמו להרגיז לבה, והוא חש בנפשו כי קצר ידים גם הוא לעמוד בפני הסערה הזאת, ועוד מעט יהיה הדבר לדבת עם, כי על כן בקש לו מנוחה באשר מצא אותה, וגם מצא את המנוחה לאט לאט על יד שלחן המשחקים בקלפים ובבית אשה אשר לא הציקה לו בריבות פיה כי אם סמכתהו אהבה בניב שפתיה. האיש הזה אשר בכל ימי חייו אסף כסף ולא פזרו, אשר כביר מצאה ידו לראות תענוגות החיים בכספו ולא ראה רק כי מלא כרסו וינחל כבוד בבית התפלה ומלבד זאת לא ידע כל ענג ונעם, האיש הזה היה פתאם לאיש אחר כאשר נסה בפעם הראשונה לראות ענג חדש ולפזר כסף, וכאשר שש לפנים על כל שקל אשר הביא לאוצרו כן שש משנה שמחה כיום על כל שקל אשר פזר וימצא ענג במחירו. כנער בורח מבית הוריו, אשר הכבידו עליו אכפם כי ילך בדרך אשר יסדו לו ולא יעבור גבול גבלו, לא ידע כל גבול בפרצו חק, כן אף הוא התמכר לתענוג מבלי חשוב דבר בלי אם למלא נפשו כאשר מצאה ידו, ואף רעיון לא עלה על לבו פן יהרוס מוסדי ביתו, פן יוָרש ויהיו בניו דלים ואף הוא ישוב להיות כשהיה בימי נעוריו, כי אם הלך אחרי עיניו, אל המקום אשר הסכין בו עתה כאשר הלך לביתו ולעבודתו עד היום מבלי הרבות מחשבות רבות. אמנם לא הוא האחד אשר שלום הבית לו למגן וצנה לבל ישטה מדרכי יושר; לרבים גדולים וטובים משמעון צורי היה שלום בקרבם רק כאשר שלום היה במגורם, ואך סר שלום מביתם אבדו דרך ולא הוסיפו לעשות טוב. חק הוא לבני האדם להשביע לבם כמו את בטנם, ואם לחם יחסר אז ימלא בטנו גם באשר לא יאכל ולא יתן עצמה לגויתו, ואם יחסר להלב השמחה הנאמנה, אשר אך בביתו בחברת רעיתו ופרי בטנו ימצאנה, יביאנה מן החוץ ולא יחוש כי היא לעמת השמחה הנאמנה כשרש רתמים נגד לחם אבירים. ולוא ידעו זאת האמות ותטפנה זאת לבנותיהן למען תדענה בהיותן לאנשים, כי אז כמה צרה ויגון רחקו מעל אהליהן וכמה ישרים לא נכחדו בגלל השטן המשחית הזה. לוא ידעו זאת הנשים כי אז תורה אחת היתה להן להחזיק בשלום הבית בכל מאמצי כחן, להמתיק לאנשיהן את מספר השעות בשבתם בביתם למען ימשך לבם אחרי ביתם ככלות עבודתם בחוץ, כי אוי להאיש אשר לבו לא ימשך בכל תקף עז האהבה אל ביתו, ואוי אוי הרבה יתר להאשה אשר אישה ימצא מנוחה גם לא בביתו.

כה היה שמעון בכל העת כשכור מיין תענוגיו ולא ידע דרך עמדו, אך כאשר עזב את עירו ויבא לעיר בת שטן להשפט את גוזל בתו החל לאט לאט להתבונן על אשר לפניו; כאשר באה העת לפזר כסף לשופטים ולמליצים אז התעורר פתאם כמו מתרדמת שכרונו ותפקחנה עיניו לראות כי השקלים קלים המה וכאשר ילכו לא ישובו, ואז החל גם לבקש חשבון עשרו ויוָדע לו כי חסרון לא יוכל להמנות הביא באוצרותיו כי את רב היין אשר אצר כבר מכר וגם הכסף איננו, כי האסמים לא עוד יפרצו כמקדם, וכי זה חצי שנה אשר לא פעל מאומה ויזניח את האכרים אשר דרשו תמיד לכספו וכאלה רבות. ולאט לאט החל גם לראות את מצבו כי לא כאז כן הוא עתה, ואם כי עוד משרת ראש העדה על שכמו, אך זה ימים רבים לא דרש עוד איש בו ויעשו כהעולה על רוחם מבלי שאל את פיו. כל אלה העציבו רוחו, וגם גזל בתו נראה עתה לעיניו בכל מראהו הנורא, כי אמנם מידו באה לבתו הרעה, כי לולא הניף עליה ידו כי אז לא חש שר הגדוד לעזרתה, ובכן אף כי צר לו מאד על הכסף אשר הוציא, בכל זאת נכון היה לתת כהנה וכהנה למען תמצא ידו לעשות נקמות בשר הגדוד ואולי גם באביו אשר לקח ממנו כסף רב מאד בשחוק הקלפים. ואחרי שבתו שלשה שבועות בעיר בת שטן ואחרי פזרו כסף רב, שלחו חוקר ודורש אל עירו חלמיש לחקור על הדבר ויחד עם החוקר שב לעירו.

בשובו הכיר בפני פלטי כי יגון נורא ידכא רוחו, אם כי כבר חדל רוחו מסער כאשר סער עד כה, כבר הבליג על שאון לבו ויגמר אומר לשוט בארץ ולבקש את פנינה ולקחת אותה עם חלק ירושתה לעזר כנגדו, והמחשבות האלה לקחו את כל לבו עד כי לפעמים נראו גם אותות שמחה על פניו כמו כבר מצא נתיבות פנינה וימצא מסלות גם ללבבה, כי המחשבה הזאת לא עלתה אף רגע על לבו פן תבחל בו ותמאן היות לו לאשה, הוא אִוָּה לדעת איפה תמצא ואם אך ימצאנה אז לו היא, בזאת בטח לבו. כי על כן אך זאת חשב למצוא את הדרך הלכה בה וגם על דבר הירושה חשב לפעמים כמה היא ומה יהי חלק פנינה? אם חלק כחלק תחלק את זרחיה? הן זאת לא יוכל נשוא כי זרחיה יהי עשיר גדול ממנו. ולרגלי המחשבות האלה גמר אומר לכתוב מכתב לחברת כל ישראל בשם אביו ולחתום בטבעת אביו כי הוא ידע את היורשים הלא המה זרחיה ואחותו בני יחזקאל והנערה היא הכלה היעודה לו… לא, היא אשתו…… אך שב ממחשבתו זאת ויגמר אומר להחריש לבלי דבר לאיש דבר עד הקימו מזמות לבו לקחת את פנינה לאשה, אף לא לפנינה ולזרחיה כאשר ימצא אותם. במחשבות האלה בלה ימים אחדים עד בא אביו ויקוה לקחת מאביו די כסף למען יוכל לשים לדרך פעמיו לבקש את שאהבה נפשו. אולם ביום המחרת היתה חדשה בביתו; החוקר והשופט אשר באו לחפש עון בשר הגדוד חפשו ומצאו אותו בשמעון, כי הוא עשה דבר בליעל מאין כמוהו: בתו בקשה לבא להֵחסוֹת בצל דת הארץ ועל כן באה אל שופט העיר ואביה רדף אחריה ויכנה מכת מות עד אשר לא נותרה בה נשמה ולולא חש שר הגדוד לעזרתה כי אז כבר שכנה דומה נפשה. ועוד הרבה הרע להוליך את השופטים שולל בהגישו עצומותיו לפניהם ובאמרו כי שר הגדוד גזל את בתו ממנו, כי על כן יצא דבר השופט כי שימו חותם על אוצר הכסף ואוצרות היין והתבואה ועל כל אשר לשמעון, יען כי עליו לשלם כסף המשפט וכסף כפורים לשר הגדוד אשר שקר ענה בו, ואת שמעון יובילו לבית האסורים עד אשר יצא משפטו מה יעשו לו על אשר הוליך שולל את השופטים באמרי כזב. והשופט הנאמן לא אחר מהוציא פקודתו לאור ויבאו שוטרים אל בית שמעון ויעשו כאשר צוה להם השופט ואותו סחבו סחוב והשלך אל בית האסורים עד כי הביאוהו פצוע מכף רגלו ועד קדקדו וישליכוהו אל בית הבור.

פלטי לא היה בבית בעת ההיא, ובשובו מצא את המבשלת עומדת ובוכה לפני הבית ותספר לו ככל אשר נעשה בבית ויחרד וירגז ויחפוץ לרוץ אל בית האסורים, אך האשה החזיקה בידו ותתחנן לפניו כי לא ילך, כי גם אותו יכו מכות מות וגם אותו ישימו בבור וטוב לפניו לברוח ולהחבא בארץ אחרת כי הטרם ידע כי אין משפט לבני ישראל בארץ רומעניא וכל רואה שברם ישחק על משבתם. הדברים האלה הביאו מרך בלב פלטי ויתהלך שעות אחדות בגן ולבו המה מבלי אשר מצא בו עצה מה לעשות. הן ראה עין בעין כי עתה אין לו עוד אף מקום לשבת בו, כי כאשר שמו השוטרים חותם על האוצרות כן יקחו אותם, ומי יודע אם לא יבאו עוד בלילה הזה ויקחו את הכל? מי יעמוד לפניהם? פתאם עמד בלכתו ויך בכף ידו על מצחו בקראו בקול גדול: אך זאת היא עצה! ויתבונן כה וכה וירא כי אין איש כי גם המבשלת הלכה לה אז סגר את השער על המסגר ויבא אל הבית ויסגור כל הדלתות אחריו ובידים מהירות, אף כי רעדו מפחד ורגשות, הסיר את החותם ויביא את מפתח אוצר הכסף כי ידע איפה החביאו אביו תמיד ויוצא את כל הכסף מהארון, השטרות ושקלי הזהב וישימם במלתחות בגדיו ויסגור את הארגז ויקח אתו את חותם אביו, גם את המכתב מחברת כל ישראל חברים אשר ראה על השלחן לקח עמו, וכגנב הסתתר ויברח דרך הגן ויבא אל בית הרב ויספר לו ככל אשר קרה את אביו וביתו ויאמר לו כי רק ללון הלילה יחפוץ וביום המחרת ישים לדרך פעמיו אל ארץ אחרת כי סכנה מרחפת על פניו.

הרב אם כי כל עצמותיו רחפו בשמעו דברי פלטי ואם כי ידע נאמנה כי הסכנה מרחפת גם על הבית אשר יסָתֵר בו איש, אשר סכנה מרחפת על פניו, בכל זאת לא מצא און בלבו למנוע מפלטי את חפצו להסתירהו בביתו, רק יעצהו כי יסתר בחדר הקטן אשר על יד החצר ששם אוצר העצים והפחמים בחרף ושמה באו שניהם ויתיעצו על הדרך ילך בה.

ותהי עצת הרב כי ילך לארץ אחרת וגם פלטי כזאת חשב, אך לא מצא עצה נכונה בדבר תעודת-מסע, כי ירא לשלוח לקחת מכתב מסע מבית הפקודות פן יחזיקו בו. פתאם קפץ פלטי ממקומו כמו הוֹעל בחזקת היד ויחזק ביד הרב ויקרא: רבי, בך בעזרי! בידך אפקיד עתותי ואתה תוציאני למרחב –

– בכל לבבי אעשה זאת – הן כלנו בגולה הננו, ואיך לא אעשה ככל אשר תמצא ידי להולך בגולה –

– אמנם כרב לעדת ישראל תדבר – קרא פלטי – ואבטח בך כי תצילני מרעתי –

– השמיעני חפצך –

– זה הדבר. זאת אראה כי צדקת כי בארץ אחרת אמצא מחסה ועז, אך שטן יעמוד לי בדרכי כי לא אוכל לקחת מכתב מסע ושמי בקרבו, והנה זאת הורוני כליותי כי תקח למעני מכתב מסע על שם אחר –

– הדבר הזה לא כבד הוא פה, אך מה שם אקרא לך? הן לך לקחת מכתב מסע על שם איש אשר כפי שנותיך שנותיו ואשר איננו פה בעיר – כל עצמות פלטי רחפו בחפצו לענות כי כסער מתחולל הרעיש כל מורשיו ובכל כחו התאמץ להשקיט הסער ולהתראות כמו מנוחה בקרבו ואך ברב עמל הצליח בידו לענות בשפה ברורה להרב: אך אחד הוא אשר שנותיו כשנותי והוא איננו פה, הלא הוא זרחיה בן יחזקאל! – המלים האחרונות פרצו מפיו למרות חפצו לדבר במנוחה, אך הרב לא התבונן אליו או אולי חשב כי מרוב צרותיו לבו כים נגרש ויענה: צדקת! אין טוב ממנו! מחר אשלח את בני ויקח לך את מכתב המסע. – וכאשר דבר כן היה כי ביום המחרת הביא לו בן הרב מכתב מסע והוא נקוב בשם זרחיה בן יחזקאל, ועוד יתרה עשה הרב כי נתן לו מכתב גלוי מגיד תהלתו כי רב כחו בתורה ויראת שמים, וכי על בית אביו אשר היה הגביר והנכבד בעיר באו פתאם בלהות ויהפכוהו משרש, כי על כן המצוה לקרבו בכל מקום בואו, וכל האיש הלא יבין כי גם במכתב ההוא קרא בשמו זרחיה בין יחזקאל לבל יהיה המכתב או מכתב המסע כמזויף. ובברכת תודה לאלפים נפטר זרחיה בן יחזקאל השני מאת פני הרב ומעירו למצוא מחסה ומסתר בארץ אחרת.

 

ה. בֵּית הָאֲסוּרִים.    🔗

כאשר לא תמיד בהיכלי ענג ענג ושלוה יקננו, ויש אשר אדוניהם יהמו יאנחו מכאב לב בהתגוללם על מטה רצופה משי וכל יקר, כן גם בית האסורים לא תמיד למחתה הוא להנאסרים בו, ויש אשר ישאפו אליו, כי כבית סיפר נאמן יהיה להם, אשר שם יראו את מוריהם וימצאו חברים מקשיבים ואתם ברית נצח יכרתו ויעשו חיל, עד כי מגנבים אשר על פת לחם פשעו יהיו גונבים וחומסים אנשי השם, ממכה רעהו מכת יד בקצפו – לחומס נפשות נורא על כל סביביו. ויש אשר משאון עריצים יחתּוּ אשר גם על פתחי פה ישימו דלתים ועל הגות לב – משמר, ושם בירכתי בור יעמיקו עצה כרוחם ולבם עמם ולא יפנו ימין ושמאל ביראה פן יש שומע להם כי פקודת העריצים ההמה למו סתרה, וכמה דברים גדולים ונכבדים חוללו בחדר כלא סגור על מסגר ואורות מאפל יצאו.

גם ארבעת האסירים אשר בפקודת עזמות איש תענוג הובלו עד בית הבור, אף כי אין בהם תלמיד גנבים אשר יבקש לנחול כבוד רב, אף גם גדל דעה בהם אין, אשר רעיוני לבו ישברו בריחי ברזל ומחשך ומאפל יצא אור לעורים אשר אור שמש חשך באהלם; זמרי לא יבקש לו רב ומורה ורעיוני גד לא יתרוצצו בקרבו, ונערוב ערבה בעדו כי לא יולידו תאמים, אף לא לאשת זמרי הנהלאה ללמוד או ללמד, ומה גם להנערה האמללה, אשר שכבה על המטה ועורקיה לא ישכבו בעת אשר גד נותן לה כפעם בפעם כוס מים קרים להשיב את נפשה, אף גם במטפחת טבולה במים יחבוש את ראשה, היא לא ידעה עד מה כי בבית האסורים או בבית הספר היא, כי כל אשר עבר עליה גבר מרוח בינתה ויכריעהו ולא תדע עוד עת ומשפט.

מטה בבית האסורים ומים לרב עד כדי לשים תחבושת לראש בוער בחֻמו בבית האסורים! הקורא יחשוב כי ראש הכותב את הדברים חבוש במטפחת טבולה במים בדברו כאלה, אמנם לא כן הוא כי אמת ונכון הדבר. הן עזמות הגביר ועושה צדקות בכל עת, אשר על פיו הובלו מריביו לבית האסורים לא ישכח חנות, ואם בזמרי חרה אפו, הן לא ישאו כלם את עונו. בזמרי אמנם חרה אפו מאד מאד, בהכלב הנבזה הזה, אשר העיז לקום בפני אדוניו, אשר הרבה להטיב עמו מאשר הטיב עם מאה משרתיו עובדי עבודתו באמונה המקריבים כחם וחייהם למען הרבות אוצרותיו, בכל ימי חייהם. הלא מודעת זאת כי עזמות איש חכם הוא ואוהב משפט ולא חסד. כי הלא זה דברו תמיד: חסד נעשה רק עם המתים, כי להם לא ירֵע החסד ולא יעשם לעצלים ומואסי מלאכה, כי כפי הנשמע יעשו המתים באמונה את אשר נטל עליהם ולא יתערבו את שונים, אך אַל לחיים חסד, אשר ילמדם לאכול לחם עצלות וירפה ידיהם מעבודה ויתן בלבם החפץ לחיות בעמל אחרים, כי על כן לִמֵד עזמות את ידי משרתיו ועושי מלאכתו לעבודה ומלאכה המוסיפות כח ועצמה לבעליהן, ואם על פי העבודה אשר העמיס עזמות על שכם אוכלי לחמו נשפטם, כי אז עלינו לשות נגד עינינו גדוד ענקים אשר זרוע כאל להם. ואת זמרי זה הוציא מהכלל: העבודה אשר עֻבַּד בה כאין נחשבה, על זאת יעיד זמרי בנפשו כי כח ידיו אין אתו, ושכר גדול לקח בעבודתו והוא העמיק שחת עד לקום בפני מטיבו! הן שאול חטא בדבר הזה, כי שכח טובה גם הראה כי “אסור לרחם על בני האדם” כאשר דִבֵּר עזמות תמיד, ומה גם עתה, אשר בעיניו ראה כי סרי סוררים ושוכחי טובה המה כלם, וזמרי יוכיח, ועל כן בו חרה אף הגביר עד מאד ובו חפץ בכל לב לעשות כלה פעם אחת, וגם באשתו חרה אפו מאד כי ראה כי ידה תכון עמו ותשתער אל החדר למען תקום אף היא בו, אף להאיש אשר בא עמה ויגדור בעדו הדרך ויכהו מכת לחי, אותו, את הגביר והאדיר בעירו הכה מכת לחי! ובלי ספק גם הוא מבעלי ברית זמרי ואשתו הוא וגם לו מאן לסלוח, אך העלמה הן לא חטאה, זאת הלא ראה כי היא לא ידעה עד מה, או אולי רק הִתּממה וגם היא עמהם בעצה אחת להפילהו למהמורות?… רגע עלה רעיון כזה על לב עזמות וירגז תחתו, אך כרגע שב ממנו, וכבא שר פלך העיר כעבור שעה לשאל את פיו מה יעשה להאסירים, אשר בכבוד גדול הובלו אל בית האסורים במרכבה גדולה, כי כן צוה עזמות לבל יתאסף העם לראות את האסירים ולא ישמע בשל מי באה עליהם הרעה, היה עזמות בתחלה כפוסח על שתי הסעיפים ואחרי כן צוה לתת להם חדר נקי ולהנערה אל יחסר דבר. כה צוה וינף אצבעו לאות לבל ימרה את פיו, ואחרי רגעים אחדים הוסיף בשחוק קל: מי יודע אם לא אשוב ואראה עוד את פניה…

– כמצות אדוני! – ענה השר בשומו ידו בצד מגבעתו ויצא בהשתחותו בכבוד גדול. ובשובו לבית האסורים פנה כרגע חדר גדול לארבעת האסירים, וגם מטה נתן בו למען העלמה, אשר אולי עוד תזכה להֵראות את פני האדון, וגם על שומר הפתח צוה כי יסור למשמעתה כעבד נאמן וכל אשר תצוה יביא לה. והשומר כעבד נאמן הביא כל אשר צותה – מים קרים לרוב, ויותר לא בקשה ולא ידעה לבקש. וגד ישב אל מטתה ולא הסב עיניו ממנה. הלא היא אחות זרחיה ומה מאֻשר הוא כי אנה המקרה לידו לעבוד את אחות זרחיה, וכמעט צר לו על הרגעים אשר שכבה במנוחה כי אז לא בקשה דבר, וקצרה ידו מעבוד אותה. כל אשר עבר עליה לא הבין גד כמו, כי קם עליה איש לחמוס את כבודה לעין השמש, כי סחרו בנפשה כאשר יסחרו בדבר מקנה וקנין, כל אלה היו דברים נשגבים מבינתו, רק זאת זכר כי פנינה קראה בלב נשבר כי אחות זרחיה בצרה גדולה היא ועליו להחיש מפלט לה, ובבאו ראה איש מתפרץ מן החדר ונלחם את זמרי ואחות זרחיה מתעלפת. והאמנם הוא חִלֵץ מצרה נפשה? לוא באמת כזאת היתה כי אז מאֻשר היה בארץ, כי אז שמח בשמחה אשר לא ידע כל אנוש ערכה, כי אז ידע כי הוא האיש המאֻשר אשר אין בלתו בארץ, אבל במה הושיע לה? הן לא בידו חלצה מיד צר, ואף לא הוא השיב רוחה לה, כי אם כאשר נתנוה במרכבה פקחה עיניה והוא אך יושיט לה את כוס המים ויחבוש את ראשה, ובדבר הזה עוד לא השגה חיל עדי לשיש ולגיל על התשועה אשר עשה לאחות זרחיה. ובכל זאת היה לבו מלא שמחה בזכרו כי הוא לה כעת כעבש נאמן ובלעדו מי יודע אם נמצא לה עוזר נאמן? ואם גם זמרי ואשתו בלי ספק קמו לעזרתה לולא היה הוא אתם אך בכל זאת ידע בלבו כי לא כמהו מהרו לעשות ככל אשר תבקש ברמזה בעיניה. ובאשרו שכח רגע כי יש בני אדם לא מאֻשרים בתבל, כי יש אֵם להחולה הזאת, וכי גם נעמה תדאג מאד לדעת שלום הנערה ושלום אמה, ככל המאֻשרים שכח אף הוא את אלה, וכל לבבו חשב מחשבה אחת: לבלתי הסיר עין מהחולה, פן לא יראה בבקשה דבר מה. וגם אל זמרי ואשתו לא שת לבו ואל דבריהם לא הטה אזן.

זמרי אשר נפל ארצה כמת בהכות אותו עזמות ברגלו, התעורר כרגע כאשר נתנוהו בהמרכבה ויפקח עיניו, ואף כי חש כאב נורא בבטנו מתחת, כי זאת הברכה אשר ברכו אדונו לא קלה היתה, וברכות כאלה נזכרות לפעמים עד עולם, בכל זאת השביח רוחו הסוער כל מכאוב. רוחו סער ויך גלים בים מחשבותיו אף כי מפני בית האסורים לא חת, כי גם בתחלה ידע כי אם לא תמצא ידו להכריע את אויבו אז בית האסורים נכון לפניו, וגם אליו נשא את נפשו. בכל לבו בקש להסגר בבית האסורים, אם לא יצלח חפצו בידו להפרד בשלום מאת אדונו. הוא גמר אומר לשלח את בתו ואת הכסף לוויען למען תהיה שמה לאיש ולא תשא חרפת אבותיה. והחפץ הזה מלא כל רוחו, ולמען הוציאו לפעולת אדם נכון היה גם לגנוב ולחמוס ולעשות כל אשר יבא לידו, כי אנשים כמוהו לא יבהלו מפני כל מכשול, וגם לקום בפני אדוניו ביד רמה, אם לא יחפוץ להשיב לו את השטרות ולענות כל פשעיו בפניו למען ירדו יחדו דומה, כאין היה בעיניו. ולמען תמצא ידו לקום כעד ממהר באדונו שאף לבא לבית האסורים למען תמצא ידו להוָּדע אל האיש בעל הזקן, אשר שמע את דבריו בהפילו פחדים על אדונו, והוא הלא ידע בלבו כי נאמנים דברי בעל הזקן, ועל כן חשב למשפט אשר אם ילכו שניהם יחדו אז להם נתכנו עלילות. ובדבר הזה חשב בכל העת אשר חִבֵּל מזמה איך להביא את אדוניו בידו, ובפקחו עיניו ובראותו כי אל בית האסורים יובל לא נפל לבו, ולהפך כרגש נצחון התעורר בחבו, כמו ראה את האיד הנכון לצלע אדונו, ובכל זאת בערה כאש יקדת בקרבו, כי חפץ לדעת עד מהרה איפה הוא הכסף ובתו איה היא, והרעיון כי גם אשתו אתו סגורה על מסגר הרגיז רוחו מאד, פן יפרוש עזמות מצודה לה… בעלות הרעיון הזה על לבו נכון היה לקפוץ מעל המרכבה ואף אם משפט מות יהיה לו בעד הדבר הזה. אבל לאט לאט השביח המית רוחו ויחשב אך מחשבה אחת להוציא את אשתו למרחב, אך בעוד השוטרים לנגדם ירא לפתוח פיו ולדבר דבר, כי על כן אך נפתחו לפניהם דלתות בית האסורים מהר וישאל: והכסף איפה הוא? ופנינה איפה היא? – אשתו אשר כנדהמה היתה תמיד ומה גם בכל העת ההיא, ואשר לא הבינה כרגע דבריו אשר הוציא ברוח סערה, הביטה בפניו ותחריש, וזאת הציתה כאש יוקדת בקרבו עד כי התנשא פתאם ממושבו, אך כאב בטנו הכריעהו לשוב ולשבת תחתיו והוא השביח מעט את רוחו הסוער וישב וישאל את אשתו את אשר שאל אותה בתחלה אך לא בסופה וסערה –

– הכסף הלא הוא במקום אשר שמתּוֹ – ענתה בכבדות וביראה – ורק פנינה לבדה יודעת מקומו, כאשר צוית, ואותה הנחתי בבית –

– ומי הוא האיש הזה ואיכה בא לבית המלון? – שאל זמרי בקול דממה מאד.

– לא אדע את האיש –

– אבל הלא עמך יחד בא – קרא זמרי ועיניו הבריקו.

– הוא הלך אחרי בכל הדרך ובבאי אל בית המלון התפרץ בחזקה ויך את הגביר על פניו מכה גדולה מאד עד כי נבהלתי –

– מי הוא הגביר? ומי הכה אותו? – שאל זמרי ויתבונן בפני אשתו כי דמה כי בשגעון תדבר.

– האם לא ראית כי הוא הכה את האדון עזמות מכת לחי, עד כי כרגע צבתה? אך שכחתי כי אתה התעלפת ולא ראית זאת, מכה גדולה ונאמנה נתן לו, אשר יזכרנה –

– האיש הזה הכה את עזמות לחי! – קרא זמרי בשמחת לב – את עזמות הכה לחי! אם כן לנו הוא! לחי עזמות צבתה מהמכה! תאמרי – הוסיף זמרי לקרוא ועיניו הבריקו.

– ככל אשר אמרתי כן היה – השיבה אשתו בראותה כי אישה יתענג על מוצא שפתיה ותשב ותספר לו ככל הדבר, אך גד היה כלא שומע בכל העת ההיא, והדבר הזה לא מצא חן בעיני זמרי אשר בקש בכל לב כי גד ישים אליו לבו ויבוא בדברים עמו. ובראותו כי כל אלה ללא יועיל הביט כמתגנב רגעים אחדים בפני גד, ובעת אשר גד לא שעה אליו הצליח בידו להתבונן בו מאד. ואיש כזמרי הכיר כרגע כי לא איש מזמות לפניו, אשר עליו לפחד ממנו, כי אם להפך את האיש הזה אולי יעשה לכלי מעשה, כי על כן נקרב אליו ובהאנחו בתחלה באנחת שברון מתנים בהתבוננו בפני העלמה קרא בקול דממה: עלמה אמללה! – גד התעורר ויבט בפני זמרי ולא ענה דבר.

– האמללה התמה הזאת אשר בכל ימי חייה אולי לא חרשה על איש רעה באה עד בית הבור באשמת כבד העון ומהיר פשע זה, אולם בית האסורים אולי יהי לה לישועה, כי יהי עליה סתרה. האמללה הזאת לא ידעה את האיד אשר נכון היה לצלעה, כי עוד מעט והיתה למשסה להתנין ההוא אשר בלע צפרים תַּמות למכביר בימי חייו המלאים עון וחלאה – זמרי נשא עיניו אל גד אשר הביט בו כאיש אשר ישמע ולא יבין את כל אשר תשמענה אזניו.

– ולך הצדקה – הוסיף זמרי לדבר – כי אתה חשכת את נפשה מהצרה הגדולה אשר התעתדה לבא עליה, ובעבורה באת גם אתה עד ירכתי בור, רכן לך נאוה תהלה, כי הקרבת קרבן גדול כזה להעלמה האמללה –

– הלא היא אחות זרחיה! – קרא גד.

זמרי אשר לבו לא טפש מהבין דבר, נלאה בפעם הזאת להבין את המענה כמו. הלא היא אחות זרחיה! ובדבר הזה לבדו די כח לתת בלב איש את החפץ להקריב קרבן גדול כזה? לוא אמר הלא היא יפה ונעימה ורכה בשנים, לוא הקריב קרבן לזרחיה בעבורה ואמר: הלא הוא אחי אחותו, כי אז הבין זמרי על פי הדברים האלה כל הגיוני לב הדובר בו, אך כי בגלל זרחיה יביא קרבן, המענה הזה היה בעיניו כמלים אין רוח בם, ועל כן שב ויאמר: הקרבן גדול הוא מאד, אך לא רב הוא בזכרך למי הבאת את הקרבן הזה, ובלי ספק יכירו תודה לך. או אולי פקד אותך זרחיה לשומר על אחותו ואמו? –

– לוא ידע זרחיה כי אמו ואחותו תבאנה הנה כי אז לא עזב את העיר, הן אך לראות את פניהן שם לדרך פניו –

– ואני שמעתי כי הוא נאסר בבור כי גנב כלי יקר מבית יונה בן אמתי – ענה זמרי בתם כמו האמין אף הוא לשמועה. כרוח חיים בא פתאם בעץ היבש הזה וישאהו ממקומו ויעמידהו על רגליו ועוד מעט אולי כבד את זמרי בכבוד גדול מאד כי חלק גם לו מנה אחת אפים כאשר עשה זה לא כביר לאדונו, כי עיני גד הודיעו בשפה ברורה כי החפץ הזה נולד זה עתה בלבו, וזמרי נסוג אחור ויקרא: אני רק שמעתי ולא אאמין. חללה לי מהאמין בדברי שוא ותפל אלה, הלא ידעתי את זרחיה מאז, ואיש נכבד כמוהו אין, ובכל בית יונה נאמן היה, כל אלה ידעתי ורק אנשי זדון העבירו את השמועה, וגם אני אגיד להם כי שקר הדבר. – בדברים האלה הרגיעה רוח גד, אשר פתח את פיו ויספר לזמרי את כל אשר עשה זרחיה לו, וכי זרחיה הלך לראות את שלום אמו ואחותו וכי יד דוב בן אמתי היתה במעל כי הרגיז לבו, ולולא זאת אולי אִוָּה את בית יונה למושב עולמים, כי לבם ינהה אחריו וימאנו הנחם על אשר הלך מהם, וכל אלה ספר בתם ובבטחה, כמו חפץ להכרית בדבריו אלה את הדבה אשר הוציאו על זרחיה משרש, וזמרי הקשיב רב קשב כמו חדשות שמעה אזנו ויאמר: ואם כן תדע גם את בתי? –

– הלא בפקודתה הלכתי אחרי אשתך אל בית המלון להציל את העלמה מיד בני עולה –

– בפקודתה! – קרא זמרי ויקפוץ ממקומו כמו נשכהו נחש פתאם – בפקודתה? האמנם היה כדבר הזה? ומאין ידעה כל אלה? שקר הדבר! –

– לא, לא שקר מלי – ענה גד במנוחה – בתך צותה עלי כי אלך אחרי אשתך ולא אפנה ימין ושמאל ואל המקום אשר תבא אבא אחריה ואראה כי אחות זרחיה בצרה גדולה מאד ואהיה לה למושיע. כה דברה ואני עשיתי כדברה, ואף כי מאנתי להתגנב, אך בתך צותה עלי כי כן אעשה וכן עשיתי – הדברים האלה הרעישו מורשי לב זמרי מאד. הוא ראה כי אמנם לא שקר מלי גד, אך איכה ידעה בתו את הסוד הכמוס עמו, ואיכה ערב לבבה לגלות סודו, אשר בזה תביא גם עליו רעה? רגע התעורר ויחפוץ לקפוץ על אשתו ולשום מחנק לנפשה, כי עלתה מחשבה על לבו, אשר היא גלתה לבתו את דבר הסוד ההוא, אשר נכון היה לתת כל כפר אך למען הסתיר דבר כזה מעיני בתו ומאזניה, אך פתאם זכר את האנחה אשר התפרצה אחרי כתל החדר אשר בו נדבר עם אשתו ויבן כי בתו היתה בחדרה ושמעה את כל דבריהם, ואחרי כן התגנבה לצאת. והיא גלתה את סודו לזר! היא אשר בעבורה בקש להקריב לשחת נפשו ולמענה עשה גם דבר הבליעל הזה, היא לא חסה על כבוד אביה ותגל ערות ביתו לעין כל! לכן כה יֵעשה לה! – קרא בחמת אפו וישוך שפתו עד זוב דם. גם אני אסיר פני ממנה ורשע יגורה בחרמו ואז תנחם ממשובת נעוריה! – זמן כביר היו כל קרביו כמרקחה ויעמוד הרחק מגד לבל יראהו ומאשתו מיראה פן כאשר יקרב אליה יניח חמתו בה ולקולה יבאו השומרים… אך לאט לאט שב רוחו וישב ויחפש עון בבתו ולא מצא כי אמנם מישרים היו מעשיה. היא נערה תמימה לא יכלה החריש התאפק בדעתה כי זדים יכרו שוחה לנערה תמימה, ואף גם זאת, הלא גם הוא צוה לאשתו כי תבא שמה למען הפריע עצת עזמות ולמה זה לא ילך אף גד עמה? בדברים האלה שב והפך וימצא כי עוד צדקתה בה, וכי טוב מאד עשתה בשלחה את אוהב זרחיה והמורה בבית יונה לעזרת אחות זרחיה, ועתה גם תקוה נשקפה כי נעמה בת יונה האוהבת בלבה את זרחיה תקרב את בתו כאחות, ואֵם זרחיה ואחותו תכירנה טובה לה ותקרבנה אותה באהבה וגם גד זה יהי עליה סתרה, כי איש נאמן רוח הוא וישר לב, אשר לא ראה כמוהו, וגם מכות הלחי ידע לחלק, ומי יכשר ממנו להיות מגן וצנה לעלמה עזובה? כל אלה עברו על לב זמרי ויגמר אומר להצמיד כל חונף ולבקש אהבת גד למען יפקדהו לשומר על בתו, כי זאת ידע נאמנה כי הוא יצא עוד מעט לחפשי, כי עזמות יבוש לבא בריב קבל עם את איש אשר הכהו לחי וכל עולתה אחרת לא נמצאה בו. וגם יונה בן אמתי הן לא יעמוד מנגד ויוציאנו לחפשי על אף עזמות, ואז אך את חרפתו ישא, כי הדבר הזה יהיה למלה בפי כל יושבי שער כי המורה בבית יונה בן אמתי הכה את עזמות מכת לחי. כל אלה חשב למשפט וישמח מאד על המקרה אשר הביא לידו להודע אל גד, ועל כן בא אתו שנית בדברים וירבה להלל את זרחיה ואת נעמה ואת יונה ולחרף ולנאץ את שם דוב בן אמתי וזבדי בנו. ויספר לו כי זבדי כרה שוחה לאחות זרחיה והוא ארב לה זה ימים אחדים וישם עליהם משמר בבית המלון ולא נתנן צאת החוצה כי לולא זאת כי אז כבר מצאו בית יונה ותדענה דבר נאמן על אדות זרחיה, אך הוא כִּחֵש להן באמרו כי זרחיה כלוא הוא במאסר והוא לא ישקוט ולא ינוח עדי יוציאנו לחפשי, והוא זמרי בקש להציל את אחות זרחיה מהפח, אך אין אונים היה לקום בפני זבדי כי על כן החרה בו את עזמות, ועזמות גרשהו, ואת עזמות גרש הוא וכל אלה עשה אך למען הציל את אחות זרחיה ולהשיבה בית יונה, אשר בלי ספק כאחות תקבל אותה נעמה באהבה. בדברים האלה לקח עד מהרה את לב גד אשר הרבה תודות לו על כל הטוב אשר עשה לאחות זרחיה ועד מהרה התיעצו יחד מה לעשות כאשר יֵצאו גד והעלמה מבית האסורים, כי זאת ידע זמרי נאמנה לפי דברו, כי ביום המחרת יוציאו אותם ממסגר, ועל כן הזהירהו לבל ישמע לדברי כל איש ולא יפֻתּה בעד כל כפר, כי אם יסע עד מהרה במרכבה לבית יונה, כי רק שם שלום לאחות זרחיה, ובטרם אשר תהיה בבית יונה עוד נכונו לה פחים ורשתות מידי זבדי גם מידי עזמות. עתה זכר גד פתאם את אם זרחיה וישאל את זמרי אם לא נודע לו איפה היא? – השאלה הזאת הביאתהו במבוכה גלויה, כי זכר אשר משך אותה בחבלי השוא אחרי זבדי ויפחד מאד פן תקום בו לענות כחשו בפניו, אך לא איש כגד יחדור עד מהרה קרב ולב לראות הנעשה שם, ולא איש כזמרי יהיה זמן כביר במבוכה, הוא התאושש עד מהרה ויספר לגד ככל אשר נעשה לה, אך את כל האשמה טפל על זבדי ויגמר אומר לדבר כאלה גם בפני אם זרחיה כאשר יראה פניה. ובהניחו את רוחו שב ויבקש מאת גד כי יהיה סתרה לבתו וכי יטה את לב נעמה ואם זרחיה ואחותו לטוב לה, וכי יאמר לה בשמו כי תתן את הכסף אשר תדע איפה הוא, למשמרת בידי יונה – כה הגו יחד עוד זמן כביר בחשך כי כבר נכבה הנר הקטן אשר נתנו להם וישכבו ויישנו כלם במנוחה. גם לב החולה נח, ותּרדֵם בתרדמה עזה בעת אשר אגלי זעה כנחל פרצו מגויתה. גם חזיוני ליל בלי ספק לא הציקו לה, זאת העידו פניה אשר הפיקו מנוחה נאמנה מאר לא הפיקו זה כמה לא בחלום ולא בהקיץ. זאת היתה מנת האסירים, ואוסרם מה הוא? הגם לבו ישכב ויישן בשנת ישרי לב?…

 

ו. עָשִׁיר יִשְׁכַּב.    🔗

בפעם הראשונה בימי חייו חש עזמות איש תענוג כי לא ידע שלו בנפשו. מיום היותו לאיש הסכין להתהלך על אבני נגף ובכל צעד אשר צעד לפנים נטל עליו להסיר ברגליו את המכשולים מדרכו, והוא עבר תמיד בטח, כמו אבני הנגף והמכשולים דרושים היו לחפצו ובלעדם לא תעמודנה רגליו; הוא היה נכון תמיד לצלע ולא חת מפני כל פגע. כי לולא זאת כי אז היה לו להסגר על מסגר חדר בחדר ולפחד לרגעים, פן יראה כתלי ביתו ויזכירוהו מוצאם, פן ישמע לאזנו קול משק הכסף והזהב ויזכור ראשיתם, ולא איש כמהו אשר בכל ימי חייו הלך בדרך הזה ויעשה ויצליח עד כי רמה קרנו בכבוד ועשרו סֵתר לו כיום מפני כל יד עמל כי לא תבואנו, לא איש כמוהו, אשר הקשיח לבו מכל יראה אז בעת אשר על כל דרכיו ארבו לו משחיתים לחבל, יפחד עתה כאשר הוא מרומים נתּן ובהגה מפיו יצא יכריע תחתיו אלפי קמיו וידומו סלה, וגם אם במרום יתנו קולם יבלעוהו קירות בתי האסורים ומהם והלאה לא יעבר, כי חק עולם ישים להם השומר על הבית, כי על כן הלך רומה ויצעד בצעדי און אף על ראשי אלפי אנשים וקרסוליו לא מעדו, ושלותו ובטחונו הרבו לו כח ועצמה לרד לפניו כל מתקומם, וזאת ידע אף הוא בנפשו כי הבטחון הזה הוא מבחר כל כלי נשק, ובכל זאת לא הצליח בידו בפעם הזאת להשביח סערת רוחו אשר טלטלתהו טלטלה מצד אחד אל השני כל הלילה ההוא אחרי אשר הובלו אל בית הבור, זמרי אשר התקומם לו בעזות מצח וגד אשר על הלחי הכהו ואשת זמרי אשר באה להיות כמזכרת עונו ופנינה אשר נמלטה מפח טמן לה… הוא הסכין כבר להכין נפשו למלחמה גלויה, אך כי איש שלומו, עבד נאמן לתאוותיו מאז עד היום, תולעת לא-איש אשר השח גויתו עוד בטרם הרים עליה רגלו לדרוך עליה, כי הוא יתקומם לו בעזות מצח וידבר אליו קשות, כי יאלץ להושיב אף נבזה כזה בבית כלא לבל יתקומם בו, זאת לא עלתה על לבו. ובפעם הזאת הן לא נמשך בחבלי תאותו כמו עד הנה, רק שד התאוה הזה הפיח בקרבו אש החשק לצודד את נפש התמה והוא רק נמשך אחריו מבלי חפץ עז, ועתה היונה נמלטה והוא שב הביתה במכת לחי אשר תאלצהו להסתר בחדרו ימים אחדים, ומי יודע אם לא יהי הדבר לדבת עם, ובאלה געלה נפשו כיום.

לפנים שש מאד בעשותו מזמה, אשר היתה לשיחה בפי כל יושבי שער, אשר ספרו דבר גבירותיו בזמה, ולבבו רחב מאד בשמעו כי אחד הוא בעיר ואין מי ישוה לו, אולם לאט לאט החל להוקיר גם את הכבוד אשר נחל בכספו וחכמתו ובכח ידו, ומיום ליום כגדל אלה בעיני יודעיו כן יקרו בעיניו אף הוא, עד כי לפעמים עלתה מחשבה על לבו לעזוב דרך ימי נעוריו ולבלתי התכבד עוד ברדפו זמה ולהשכיח הדבר מלב בני העיר. הן למלאות תאותו תמצא ידו גם אם לא ירבה שאון, וכבר החל להראות פנים את זמרי אך בסתר וכבר חשב מחשבות גם לשלח את האיש הזה היודע אותו ואת דרכיו מימי נעוריו מעל פניו, והנה עתה פתאם לפתע התמרמר אליו האיש הזה ויאלצהו להביאו עד בית הבור ועמו גם נפשות אחדות, אשר בלי ספק יהי הדבר הזה לדבת רבים בעיר – כה חשב עזמות ללבו, אשר שאלהו: מה היום מכל יום? למה זה מנוחתו נגזלה? – ואם נכונה במענה הזה, או חש עתידות לו ויירא מפני יום עברות, זאת לא נוכל לדעת, רק זאת נדע כי כל הלילה נדדה שנתו מעיניו, ומחזות שונים עברו לפניו: מפעלותיו בכל ימי חייו, איך פנה לו דרך בחיים ויצא כעכבר מן החור להיות כארי בסבכו, איך הוריד למאות עד ירכתי בור ומהם אשר שב ויוציאם בחזקת היד כי נכנעו לרגליו ויתחננו: הרף מאף! והרבים בהם נדמו סלה כי מאנו להכּנע. ויחד את המחזות אשר קמו חיים מקברות הנשיה צצו גם מחשבות חדשות ורעיונות שונים עלו על לבו, גם רעיון זר כי עליו לשנות את דרכו ואולי גם לשנות את מקומו הופיע רגע כמו ברק לנגד עיניו, אך רגע ויעבור ואיננו. לעזוב את המקום אשר בו עשה כל החיל הזה?! אך זה רעיון רוח! מי זה יעזוב מקום אשר בו ינשא מאשפות לשבת עם נדיבי ארץ? ואם יחגרו ממסגרותם כל אלה אשר ירדו אל בור בדבר שפתיו וכלם יחד יקומו בו, האם קצור קצרה ידו מהכריע אותם שנית כלם בפעם אחת? כסף רב יוציא וכסף רב הרבה ממנו יביא אל אוצרו, ומה לו בארץ נכריה ששם אך יוציא ולא יביא? – ובכל זאת זכר כפעם בפעם את האסירים החדשים אשר הביא אל בור וטוב היה לפניו לוא ישבו כעת כלם איש בביתו מאשר אֻסְפוּ אספה אל בית האסורים. הרעיון הזה שב כפעם בפעם כאשר אחזה השנה בעפעפיו ויעוררהו כמו בחזקת היד. אשלח מחר ואוציא כלם לחפשי – קרא לנפשו בקול כמו השיב לשואלו דבר – אך את זמרי, את הנבל הזה לא אוכל להוציא ממסגר, הוא ישכב שם עד אשר יבא רקב בעצמיו, ידע את ידי וישמעו אחרים ויפחדו וירגזו תחתיהם. לא אתן לאיש להרים ראש נגדי! הנבל הזה דמה כי אך בעשרים אלף שקל השטרות תמצא ידי לעשות רע, הכלב לא ידע כי לא שמתי לבי אל שטרות כלב כמוהו וכבר עלו על המוקד, אך בשטרות אחרים תמצא ידי להצמית בבור חייו ונכרת לעולם, כן יהי! – קרא בעוז וכעבור רגעים אחדים נאחז בחבלי שנה, אבל פתאם התחלחל וכל עצמותיו רחפו כי קול קרא באזניו בכח: על דבר אשר עִנה!…

– מי פה? מי ילעיג לי בחדרי? קרא ויתנודד, וכמעט הושם מחנק לצוארו מקצף, אך באין עונה התעורר ויחפש להעלות נר, אבל ידיו הרועדות לא עשו תושיה וימשש בחשך למצוא את הכפתור למען השמיע קול וַיִכַּשֵׁל בגויה ויפול מלא קומתו ארצה וקול נורא התפרץ מגרונו, אשר לשמעו חרד משרתו מעבר מזה ואשתו מעבר השני וימצאוהו שוכב על הארץ ונחל דם יז מפיו ומחוטמו.

– שובי לחדרך – קרא בקול מְצַוֶה לאשתו כאשר פקח את עיניו ויראנה.

– אבל מה היה לך? שאלה היא ברגזה ודאגה.

– אין דבר, שובי למנוחתך – ענה אותה ולא עוד בקול רגז כאשר בתחלה בראותו את פחדה.

– ואתה כלב! – קרא בקול פחדים להמשרת, וירם את ידו להכותו לחי, אך בפעם הזאת כמו יבשה ידו ולא יכל להביאנה למחוז חפצו כן נותרה על מקומה נטויה וכרגע נפלה אחור ועד מקום יסד לה לא באה – איפה היית כאשר קראתי לך פעמים ושלש! – ובדברו התבונן כה וכה וירא כי בגוית הנמר אשר ישכב להדום רגליו לפני מטתו נוקש וינח רוחו מעט, עד כי לא מרה את פי אשתו ויתן לה פניו למען תשים עליהם מטפחת טבולה במים, וישלחנה לחדרו בנשקו ידה למו פיו ועל המשרת אשר עמד נדהם צוה כי ישב ויחליף את המטפחות אשר תיבשנה במטפחות לחות וישב וישכב על מטתו, אך לבו לא נח כי רגז מאד, ועל דבר אשר ענה הלם כהולם פעם באזניו.

– ומה אעשה כי יפקדו עלי כלם יחד את העון הזה? – אמר אל לבו ויבּהֵל – הן אמנם רבים שונאי נפשי, ואם יודע להם כי ימצאו בעיר עדים ממהרים לענות בי עון כזה, אז בלי ספק יחושו לאמֵץ ידם, ואם גם לא תבצר ממני מזמה להכריעם, בכל זאת מלחמה כבדה היא. עצה דרושה לי! אפל יקח את הכלב הזה, אשר קם בי על לא דבר, כי מה עשיתי לו? וממנו לא תבצר עצה, לוא היה על יד ימיני כי אז לא נגזלה מנוחתי. אוציאהו לחפשי ואעשה שלום לו… לא אוכל! רק ביראה ופחד אמשול ואם אכנע לפני אחד אז ירבו המתקוממים…

– מה לך פה? כלב! למה תקשיב לדברי?! – קרא בקול נורא על המשרת אשר עמה בצד החלון.

– אבל אדוני!…

– מה אבל… לך לאבדון! …

המשרת הניח את המטפחת מידו ואז זכר עזמות מה להמשרת בחדרו, אך בוש לשוב ולצות עליו כי יִוָתר, ועל כן נתנהו לצאת בצותו עליו כי יעמיד את הכסא עם קערה מלאה מים ומטפחות אצל מטתו.

– הזהר לך מסגור עפעף – קרא אליו בהראותו לו את הדלת באצבעו – ולקול הקריאה הראשונה אם לא תחרד לבא, שמור עצמותיך. לך! –

גם בצאת המשרת לא שבה מנוחתו ללבו ותהי להפך, כי סערת רוחו גברה מרגע לרגע ואף המטפחות הלחות לא הועילו לשבחנה. אם כי לא ראה גם לא בקש לראות כי איד נכון לצלעו מהמקרה החדש הזה, בכל זאת הרגיזהו מאד, ולרגעים חרד בזכרו את קול הקריאה. ואחרי אשר כלה כחו לבקש עצה כל הלילה איך להשקיט הסער בטרם יניח עליו, זכר פתאם את דבר זמרי אשר ספר לו כי זבדי בן דוב בן-אמתי ארב להנערה, והדבר הזה השיב רוחו מעט, כי אמר: יהי לו אשר לו והוא יחלצני מן המבוכה הזאת! ויקרא כרגע להמשרת ויצוה עליו לקרוא לו סתר בבקר בשעה העשירית את זבדי בן דוב בן-אמתי! והשנה אחזה בו בחזקת היד וירדם, ובהקיצו בשעה העשירית לא כמקיץ משנתו היה כי אם כאיש אשר עֻבַּד בו בפרך זמן כביר, הוא חש כי בעצמותיו אין שלום וגם רוחו ירגז מאד, וכל אשר עבר אמש וחזיונות הלילה לא סרו מנגד עיניו, כי על כן היתה ראשית דבריו אשר דבר אל המשרת ברעש ורגז, וכאשר שמע מפי המשרת כי בֻּקַש זבדי בן דוב ולא נמצא, רקע ברגליו ויקפוץ כארי טורף.

– כלכם סרי סוררים, כלכם בוגדים ופושעים, כלכם קשרתם עלי, אין שומע בקולי ועושה מצותי, אבל אני אראכם את ידי ותדעו… כה קרא בקצפו אשר עבר כל גבול וירץ בחדרו הנה והנה כנמר בכלוב, והמשרת הנבעת עומד בצד הדלת ולא יעיז לפתוח את פיו. פתאם הפך האדון את פניו ויראהו, ויחפוץ לפתוח שנית פיו בעברה, אך הפחד והאימה אשר הפיקו עיני המשרת היו כשקוי לעצמות האדון הרוגז, רוחו רגע מעט וישאלהו לא עוד בקול פחדים: למה זה תחריש כסיל?! –

– רבים מיחלים לראות פני האדון… החל המשרת בקול דממה ובכבדות.

– את כלם ישא רוח! היום לא אֵרָאֶה לאיש! השמעת –

– שמעתי –

– ידעתי כי שמעת, כי לא ערלה אזנך משמע אך לבך טפש מהבין, היום לא אראה לאיש ואם גם נציב העיר יבא הנה – אמץ דבריו אלה אשר דבר בגאון גדול ורב כח, כמו הוסיפו אמץ ואון לנפשו, כי העביר ידו על מצחו ורוחו החל להרגע ויגש אל ראי המלטש ויתבונן בו וברגע הראשון קפץ אחור כאשר ראה פניו, אך הבליג על סערת רוחו ויוסף לדבר אל המשרת: איש בל ירָאה פני היום מלבד זבדי בן דוב ושוטר הפלך… אבל מי המה המחכים באולם? –

– המשרת קרא בשם אדונים רבים מנכבדי הקהלה, אשר לשמעם עקם האדון את שפתיו ומפתחי פיו התמלטו המלים: יהודים כלם, יבאו ביום אחר…

– ואשה אחת מחכה זה כשלש שעות ותמאן לסור מזה בטרם תראה את פני האדון –

– אשה?! למה החרשת עד כה? אשה כבודה או עניה? הראית אותה פה או אין? –

– לפי ראות עיני אשה נכבדה היא, כי תדבר אך צרפתית, ובגדיה…

– למה תכביר מלים? חמור! הביאנה אל חדר האורחים ואני אבא שמה בעוד רגעים מעטים. – את בגדי! – המשרת יצא וכעבור רגעים אחדים שֻׁנוּ פני האדון מאד, כמו עשו להן כנפים עשרים שנה משנותיו וישב לימי נעוריו כן נראה פתאם, גם עקבות מכת הלחי כמעט לא נודעו עוד, וכל איש אשר ראהו בבקר בקומו ממטתו בלי ספק השתאה והשתומם על התמורה הזאת, מלבד המשרת, אשר בשובו עם הבגדים לא נראו כל אותות תמהון על פניו, כמו הסכין לראות זאת בבקר בבקר, ועיניו אורו וכמו דברו בשפה ברורה: הנה כלה זעם! כן הביטו בבטחה ולא עוד ביראה ופחד כמו מאז הבקר ועד הנה ומה גם אחרי אשר בא האדון אל חדר האורחים אז שאף רוח ובהעבירו מטפחתו על פניו אשר אגלי זעה התגלגלו מהם קרא מקירות לבו: אך זה לחם העצבים.

 

ז. אֵם שַׁכּוּלָה.    🔗

כי נעימה היתה מנוחת האסירים ממנוחת המֵצִיק אשר על פיו אֻסָרוּ, זאת ראו הקוראים, כי אלה שכבו במנוחה וירדמו ואף זמרי עמהם, והוא, גדל הכח ואיש הזרוע לא עצר כח להשביח סערת רוחו ולהשקיט את הקול אשר קרא באזניו, ולאחוז את השֵּנה בזרוע כח למען תשיב רוחו. הסערות האלה, אשר תגחנה בקרב והקולות האלה הנשמעים באין פה ושפתים, לא יפחדו מפני נוגש, וכל פקודה וכל משטר לא יעצרו כח לסגור עליהם הדרך לבלי תת להם תוצאות, ואף מצַוִּים גדולים ונוראים מעזמות, אשר בידם להשקיט אלפי סערות, ולהשביח אלפי קולות, אף המה יפחדו לרגעים ויחוגו וינועו כשכורים בערשם הכבודה עת תגע עדיהם סערה כזאת ועת יגע באזנם הקול הזה, אבל הן לא למנוחת עזמות הנגזלה ננוד, הוא לא רבות ידאג לאנשים כמונו ומה לנו לשים אליו לבנו, אבל מצוקות לב האֵם השכולה אשר ראתה פתאם כידה, כי בתה, רוחה ונפשה בחיים, נגזלה ממנה לעין השמש, לבדה נגזלה והיא לא תדע אנה הובאה ולא תוכל להיות עמה בצרה! מצוקות לבה תגענה גם עד לבנו, אם כי להבין אותן כמו קצרה בינתנו, ואף חושינו ורגשותינו לא יעצרו כח להבינם ללבנו, כי את כל אלה יחוש רק לב – אֵם שכולה.

ברגע הראשון כאשר יצאה את זבדי מבית המלון באה דאגה בלבה על כי עזבה אותה בחדר בית המלון את האיש הזר לה, ואם כי זבדי יכירנו והוא נתן עדיו כי אך שלומן וטובתן ידרש, ובעצתו הן ילכו כעת לבקש את זרחיה, בכל זאת לא נח לבה בכל הדרך אשר הלכו יחד במרכבה, ואשר נראה בעיניה כמו אי קץ לו וכבר עברו ימים רבים מעת אשר שמה לדרך הזה פניה ועוד לא הגיעה עד קצו. וכאשר קצר רוחה מאד ותשאל את זבדי: אם עוד רב הדרך לפניהם, ענה אותה: כאשר נבא עד מחוז חפצנו אשמיעך – הדברים האחדים האלה הוסיפו להרגיז רוחה כי לא הסכינה לשמוע מפיו דברים נמרצים כאלה ורעיון עלה על לבה לשוב אחור, אך ברגע ההוא אמר לה זבדי: אַתּ הִוָתרִי פה במרכבה ואני אבא אל הבית ואדבר את השרים ובעלי הפקודות ואז אשוב ואביאך שמה – ומבלי חכות למענה קפץ מהמרכבה וידבר דברים אחדים את הרכּב בשפת הארץ וימהר ויבא אל הבית.

זמן רב עבר וזבדי עודנו לא ישוב; האשה לא הסבה עיניה אף רגע מפתח הבית, אשר בו בא היא ראתה אנשים למאות באים ויוצאים מהבית ההוא, וכל איש אשר יצא מהבית נדמה לה בתחלה כזבדי, למען הרבות יגונה בהודע לה כרגע כי לא הוא הוא, נפשה עֻנְתָה מאד מאד בעלות רגע הרעיון על לבה פן עִורוּה חבל בוגדים ויחמסו מזמה לגזול את בתה ממנה. זעה קרה כסתה כל גויתה בעלות הרעיון הזה על לבה, אך שבה ואִמצה רוחה, כי אך בפחד שוא יענה אותה חזיון לבה, כי הן לא ביער היא כי תהי למשסה לחבר מרצחים לעין השמש. ותרד ותגש אל פתח הבית ותשאל לזבדי, אך איש לא ענה אותה דבר, כי לא הבינו שפתה, אבל בלכתה הלאה הלאה בחצר הבית ובראותה כי מעבר השני גם שם פתח פתוח אל הרחוב והמון האנשים אשר ראתה המה העוברים ושבים מהרחוב השני אל הרחוב ההוא דרך חצר הבית, אשר מַעֲבָר היה להולכי ברגל, אז נפלה אימה חשכה עליה ותשב אל המרכבה ותקרא כי ישיבנה אל בית המלון. הרכב אם כי לא הבין שפתה, בכל זאת עשה מצותה כּמו ידע כל אלה מראש, ובהביאו אותה אל בית המלון לא חכה לשכר כי אם מהר ויהפוך ידו וכרגע לא נראה עוד לעין. והאשה רצה בכל כחה אל חדרה ותחפוץ לפתוח את הדלת ולבה כמעט מת בקרבה כאשר ראתה כי החדר סגור על מסגר מחוץ. עוד מעט ובינתה הסתתרה בעמדה אצל הפתח ובראותה כי בתה איננה בחדר. היא הכתה בכפיה ותקרא בקול נורא והמשרת אשר חרד לקולה ספר לה במנוחת לב את כל אשר קרה בחדרה ובטרם עוד כלה את דברו עזָבָה פתאם כחה, ותפול באין אונים על הארץ.

בפקחה עיניה שנית קפצה מהמטה אשר השכיבוה עליה ותרץ בחדרה הנה והנה כמשֻׁגַעת בקרעה בגדיה ובהכותה כף על ירך בקול נורא מבלי פנות לדברי המשרת אשר נדה לאידה ותשב ותדבר על לבה. ראש המשרתים חרד לחדרה בשמעו קולה ויבקשנה כי תחדל מקרוא בקול גדול, אשר יהי לזועה לכל גרי בית המלון, אבל היא לא שמה לבה גם לדבריו ותקרא בלי הפוגה: תנו לי את בתי? –

– ואיפה נקח לך את בתך? הלא שמעת כי היא הובלה אל בית הבור יחד את זמרי ואשתו ועוד איש אחר אשר בא הנה עמה ויגורו מלחמות את עזמות, אשר בא לראות את פני בתך, ובלי ספק נודע לך הדבר מראשיתו, כי על כן קדמת לעזוב את החדר – ענה המשרת בעקמו פיו.

– מי הוא עזמות ומי המה האנשים? הובילני אל בית האסורים, לעזמות או לכל אשר תחפוץ אך עזור לי למצוא את בתי ושכרך נכון מלפני כחפצך –

– לא לי לדעת דרכי בתך, ואם תחפצי תמצאי אותה, ולמה לך כל העמל הזה לקרוא בקול גדול ולהרגיז רוח כל גרי בית המלון, אשר התעוררו לקולך, וחצות הלילה כבר עברה?! – ענה המשרת בקול מצַוה ויצא. והאשה אחזה בשתי ידיה בראשה, אשר נדמה לה כי יפוצץ לרסיסים בצאת המשרת, אשר אך הוא דבר אתה בשפתה ואשר אך לפניו יכלה לשפוך שיחה. וכעושה מעשיה מבלי דעת שמה בגדיה עליה ותקרע את דלת חדרה בחזקה ותבקש לרוץ החוצה, כי רוח החדר אשר ממנו נגנבה בתה שם מחנק לנפשה, אבל ברגע ההוא שב המשרת ויאמר: גברתי, הנני נכון לשרתך! – כמלאך מושיע היה לה ברגע ההוא ותחזק בכפו ותקרא: היה בעזרתי וכל אשר בידי אתן לך – המשרת אשר לא החמלה אשר חמל על האם האמללה השיבתו אליה להוסיף דבר עמה, כי אם יען כי בין כה וכה השיב לנפשו: הן האשה תבקש כי אובילנה אל עזמות ותבטיחני כי שכרי נכון לפני ועזמות הלא היה פה, וכל אלה יתנו אותותם אותות כי יש לכסף מוצא, והדבר הזה הביאהו ויציגהו שנית לפני האשה, לכן מהר ויחליט כי נכון הוא להובילנה בית עזמות אם אך עשרה שקלים תשקול על ידו.

– פי חמשה ויותר תקח אם אך תהי בעזרתי למצוא את בתי, הה, בתי, אבל מי הוא זה עזמות? –

– האם לא תדעי את האיש הזה? – קרא המשרת בתמהון – אבל למה לך להתחפש? הן הוא בא לבקר את בתך, ובלי ספק תדעי גם אַתּ אותו ומי הוא –

– לא אני ולא בתי נדע את האיש הזה וגם שמו לא שמענו, ויהי כן אלהים עמנו וישיב לי את בתי –

– ואם כן למה זה תבקשי ללכת אליו? – שאל המשרת וינד עפעף כמו חפץ לאמר: לשוא תתכחשי ואני אבין ערמתך –

– האם לא אמרת לי כי על פיו היתה שומה כי ישימו את בתי בבור, ולמי אפנה אם לא אליו? –

– הלא מארץ נכריה אַתּ, ואם אמת בפיך כי לא תדעי את האיש ואך בחזקת היד קם עליה עזמות ובלי משפט הביאה עד בית האסורים, הלא עליך לשים פניך אל ציר ארצך ולא אל שונאך, הן לא כילידי הארץ הזאת אשר יפחדו מפני כל שוטר ומפני כל גביר בעיר, ילידי ארץ נכריה המה, את משפטם לא יעַוְּתו ובאין פשע לא יוָּסרוּ, כי יש מושיע להם –

– האמנם כן הוא ואני לא ידעתי זאת עד הנה ואיש לא הגיד לי –

– אמנם כן הוא ואם תחפצי אובילך אל ציר ארצך –

– הובילני כרגע –

– כזאת לא יעשה כעת כי רק בצהרים תוכלי לראות פניו –

– בצהרים! ועד העת ההיא אחכה? הן אגוע בטרם אראה פניו! –

– ומדוע לא תשימי פניך אל המלאך הגואל אותך מאז? הסוכך עליך באהבה? –

– מי הוא? – קראה האשה בתמהון.

– היא תדע להתחפש מאין כמוה, ואני דמיתי רגע כי אמנם אמת בפיה – אמר המשרת לנפשו: ואליה אמר: אחלי גברתי, הן אנחנו המשרתים נדע הכל, דבר לא נסתר מנגד עינינו, ואם זבדי פדכן אז מבית האסורים, ומני אז ישלם שכר חדרכן בבית המלון, וכל מחסורכן עליו, אות הוא כי גואל ומושיע הוא לכן, או אולי כבר נקעה נפשו מכן? –

– זבדי! – קראה האשה ותתחלחל – זבדי ישלם שכר החדר וכל מחסורינו עליו! הוא ישלם ואני מידו אקח מאום? הרים כַּסוּני! מי השמיע כזאת? או מלבך תוציא מלים להרגיזני? –

– אם כן אלכה לי ואשר דברתי יהיה כלא היה –

– גם אני כזאת אומר, וכבר דברתי ושמעתי הרבה יתר מאשר חפצתי – קראה האשה באנחה מקרב לב – אך עוד הפעם אומר לך, כי שכרך נכון לפניך אם אך תמציא לי עצה ועזרה איך להציל את בתי –

– הלא אמרתי לך, כי אין דרך אחרת לפניך בלתי אם תבקשי משפטך מאת הציר, או תלכי אל עזמות ותבקשי ממנו כי ישיב לך את בתך, ובאשר תבחרי נכון הנני לשרתך –

– את הציר אוכל לדבר בצהרים, לכן אלכה בתחלה אל עזמות אולי ישיב לי את בתי בשלום, אך כאשר יקשה את ערפו אז אגיש משפטי – כה ענתה האשה וכה גם גמרה בלבה אומר ולא הסירה עוד בגדיה מעליה גם לא שכבה לנוח, כי אם ישבה וחכתה בכליון עינים לאור בקר, ואחרי כי נפתחו לפניה שני דרכים לכן רגע מעט לבה ותּקַו כי עוד מעט תמצא את בתה, ואז תמהר לעזוב את עיר בלהות זאת, אשר מאז באה בשעריה לא תדע אף רגע מנוח, כל היום יעטרוה עצרת בוגדים ויסבבוה בכחש, וזה פַעֲמַיִם באה עליה צרה, אבל זכרון בנה עלה על לבה כי גם הוא ישב במחשכים בעיר הזאת ויחכה לגואל ואין, ויפול לבה מאד, כי איך תוכל לברוח לעזוב את בנה יחידה בצרה למען החיש מפלט לבתה? אבדנו אבדנו! – התפרץ מפתחי פיה באנחה נוראה, אך פתאם קפצה ממקומה וכמו רוח ממרום בא לה ויתן לה מאור עינים ושמחת לב בפעם אחת, כן האירו פניה ותקרא בקול: שקר הדבר, שקר וכזב מאין כמוהו, הבוגדים המכזבים שות שתו לי בכזב ויערימו סוד להוליכני שולל באמרם כי זרחיה כלוא בבית האסורים, מרמה, מרמה! הן נקי כפים ובר לבב הוא ומי זה יכריענו? הוא הן לא אשה רפת ידים הוא ושפתו אתו, גם ידע למצוא ארחות ציר ארצנו, ואיכה תמצא יד אויביו לבלענו? שקר הדבר, הוא איננו בעיר! ואיך טחו עיני עד הנה מראות כי צוד צדונו ברשת כזב ובחבלי שוא אסרונו אל חדר בית המלון, ואני אשה נבערה מדעת שמעתי ואפל, ולא בקשתי נתיבות הבית אשר בו מצא זרחיה משכנות! אכן אשה לא גבר היא! – כה דברה לנפשה בקול בלכתה בחדרה הנה והנה בצעדי און ובבטחה, כי עתה לא תהי עוד למשחק לחבל הבוגדים ולא יעַוּוּ עוד את דרכה. אבל פתאם התחלחלה וכל עצמותיה רחפו, ברכיה כשלו עד כי נפלה על הערש אשר בקשה להתחזק באחד מקירותיה – את קול זבדי שמעה בהריעו, ואם כי לא הבינה דבר אחרי כי בשפת הארץ דבר את ראש משרתי בית המלון, אך זאת הבינה כי בדבריו רגז ושחק, גם קלל, והקול הזה שב והזכירה כי בתוך עם כבד עון היא יושבת, בתוך לבאים אשר ישאפו לבלעה חיים, והוא הלא ראש רודפיה, זאת תראה עתה עין בעין, כי צוד צדה אותה ואת בתה וישחק בהן, ומי יודע את המזמה אשר יחבל עוד למען משוך אותן שנית ברשתו? מי יודע אם לא בעת אשר שלח בעקבה את האם לקח את הבת לו … הרעיון הזה הלם ראשה כרעם וברקים וכאש צרבת עבר פתאם על כל גויתה, אשר בין רגע חלפה וקור הרעיד את עצמותיה ועורה סמר, ובכל מאמצי כחה אחזה בראשה כי נדמה לה אשר ברגע ההוא יתפוצץ. ולא על ראשה נפל לבה, אותו ואת חייה נכונה היתה לתת ברגע ההוא לממיתים ולתת להם תודה על חסדם זה כי יחלצו נפשה ממצוקות אשר גם מצוקות שאול כאין נגדם, אבל זיק התקוה אשר הבריק בחֻבה אולי לא עוד נגעה יד מעַוֵּל בבתה ועוד בידה להצילנה מכל מבקשי נפשה, הזיק הזה האיר את עיניה לראות כי עוד חפץ לה בראשה, ועל כן באחזה בו בכל כחה נדמה לה כמו תוסיף לו עצמה. וכן עצמו מכאוביה וענות נפשה אשר לא ישער איש בנפשו זמן כביר, ומי יודע אם לא דֻכְּאָה תחת סֻבלם עד לבלי קום, לולא הופיע פתאם רעיון אשר אמנם רעיון רוח היה ובכל זאת חִיה את נפשה. מי יודע אם לא יַרְאֵנִי חזיון רוחי הסוער והנדכה מחזות לא היו וישמיעני קול מתעה מחריד נפשי ולבבי – ואך חשבה מחשבה כזאת אמצה כחה כרגע ותצלצל בפעמון וכעבור רגעים אחדים דפק המשרת על הדלת. שארית כחה אזרה לקום לפתוח לו הדלת, וכמו ירחים התהפכה בציריה על ערש דוי, כן התנהלה בכבדות ותנוד ותנוע כלכתה.

– מה חפצך? – שאל המשרת לא בקול אומר כבוד – הן זה עתה אתא בקר ועוד לא נוכל ללכת אל בית עזמות –

– מי היה פה? –

– מתי? –

– זה עתה! –

– הוא – ענה המשרת ויפער פה כשאול לפהק – זבדי היה פה ויקצוף קצף גדול, ואני אמרתי לו כי אַתּ הנך פה, אך הוא הניע בידו לאות כי ימאן לראות פניך ויבחר לבקש נתיבות בתך ולהצילה שנית –

– ואם כן לא ראה את בתי מעת אשר הלך מבית המלון – קראה האשה ותשאף רוח כמו הוסרה אבן מעמסה מעל לבה.

– זה האיש זמרי בגד בו – זאת אבין עתה, ועל כן שלחהו מפה ויבטיחהו להביא אליו את בתך והוא חכה עליה עד אור הבקר, ובין כה וכה הביא את עזמות לצוד ציד –

– רב לך, הס! אויה אויה לי, על בתי יַדוּ גורל! שוב הנה בעוד שתי שעות ונלכה – המשרת יצא בהניעו בראשו, כי מחשבה עלתה על לבו: בינת האשה הזאת הסתתרה, כי הלא כה הוא דברה ותנועת ידיה, וגם פניה יפיצו זועה כפני משתגעה, ובכל זאת נכון היה להובילה אל בית עזמות אם תשלם לו את עשרת השקלים בטרם עוד ישימו לדרך פעמיהם, והאשה אשר נחשבה למשֻגַעת שבה להֵענוֹת תחת סבל מצוקות לבה, ותקוה ופחד שמו חליפות משטרם על רוחה, אשר נע ונד כאניה בלי נס ותרן בגלי זעם. ואם כי בכל הדרך בלכתה אל עזמות בא כמעט אמץ בלבה והתקוה שעשעה נפשה כי עוד רגע ותראה את בתה, כי עזמות ימהר כרגע ויתן צו ויוציא את בתה אליה, אולם שתי השעות אשר בלתה באולם בית עזמות שבו וענו את נפשה בכל ענות אשר אך יוכל הקורא לשער בנפשו, היא בחרה ללכת אל רודף נפש בתה אשר הביאנה עד ירכתי בור כלא מלכת אל הציר, אשר יעשה משפטה ודינה ואולי גם יקוֹם נקמתה מרודפי נפשה, וכל אלה יען כי קצרה רוחה לחכות עד הצהרים, והנה היא מחכה באולם צוררה זה זמן כביר, אשר נראה לה כמו כבר עבר יום. כפעם בפעם התנשאה ותאמר לשוב אל בית המלון, אך לא עצרה כח למוש ממקומה: אולי יקום עד מהרה, אולי יחיש לבתה כרגע פדות, מי יודע אם לא משגה הוא אתו ולא עלה על לבו לדכא נפש זרה לו, מי יודע אולי כבר תחבק את בתה עוד בטרם עבר הצהרים, המחשבות האלה כמו שמו בסד רגלה ולא יכלה קום למרות חפצה, ולבבה סער בחזקה מבלי הפוגה, עד כי נדמה לה, כי קול לבה הדופק ישמע עד למרחוק; אולם כל אלה הרגשות כאין נחשבו מול אלה אשר הרעישו מורשי לבבה כאשר השמיענה המשרת כי עוד מעט תראה את פני האדון וכאשר הופיע האדון הזה ויתיצב לנגדה ואך מעט הניע ראשו בשאלו: מה תבקשי! –

– את בתי! – קראה האשה. שתי המלים האלה פרצו מפיה בקול אשר הרעיש כקול רעם בחדר הגדול וכקולה נשמע מפנת החדר עד כי גם האשה נבעתה מפני קולה. עזמות הבין כרגע כי היא אם העלמה, ומחשבות שונות התרוצצו בקרבו ולא ידע איך יבחר דבריו עמה אם ידבר עליה קשות כאדון ומצַוה למען הפיל עליה בלהות או רכות למען שכך את חמתה ולא תקום לדבר אתו משפט, ובעודנו חושב מחשבות ומתבונן בפני האשה הרעימה היא שנית: לא לשבת פה באתי הנה, כי אם לקחת את בתי! –

– קחי אותה אם און בידך – ענה עזמות אותה בלעג – אבל לא בשפה כזאת ידברו אלי, ואם תחנונים תדברי אז אולי אשיבך מלים, ואם אין…

– האל האיש אשר גזל את בתי תחנונים אדבר?! – קראה האשה, ואמץ לב אשר לא פללה חשה פתאם למראה החומס – אם אדבר תחנונים אז אעשה כזאת בעיני השופטים, ולא באזני חומס נפש בתי, אשר אמרתי כי ישיש, בשמעו כי אני לשלום –

– אשיש אשיש מאד – ענה עזמות בלעג גלוי – אשיש מאד על הכבוד הזה ואמהר להתרפס לרגליך לבל תעשה בי כלה, אבל מתי יהיה האות הזה? הן לא ברגע הזה?! –

– אם לא ברגע הזה אז תאחר המועד ודבר אין לי עמך. אני באתי לשלום יען כי ארכו לי השעות לחכות עד הצהרים, אבל עתה אעשה זאת בחפץ לב בראותי כי אניף ידי על איש אין לב לו, אשר יחמוס יונה תמה וילעג לאיד אמה – ובדברה כזאת קמה ממקומה. בעיני עזמות לא טוב היה הדבר, כי הוא חפץ בכל לבו להוציא לחפשי את העלמה אשר לא עשתה לו רעה ולבלתי התגרות על לא דבר בהאם מרת הנפש, אך גאותו וגאונו לא נתנוהו דבר רכות את האשה אשר לא התחננה כי אם צותה עליו, כי על כן בקש אך תואנה לשוב ולבא עמה בדברים בשאלו את פיה: ומה יהיה בצהרים? –

– אז אקרא חמס באזני ציר ארצי והוא יהיה לעזרתה לי –

– באזני ציר ארצך! – קרא עזמות ויִבָּהֵל; עד כי כמעט נראתה גם על פניו הבהלה, אך התאושש ויוסף לדבר: אם כן מארץ נכריה הנך, וזה הנבל רמה אותי לכן כה יֵעשה לו: לכן שמעי אשה כבודה במנוחה ואל תרגזי ואני אספר באזניך ככל אשר נעשה, ואז תדעי כי אני לא עשיתי כל רעה ורק הבוגדים זמרי וזבדי כרו לך ולבתך שוחה – ובשפת חנף ספר עזמות את כל תרמית זמרי ויאמר כי נכון הוא לכפר פני בתה במתן רב, יען כי העטה עליה חרפה, אף כי לא ידע עד מה, כי רחוק ממנו לעשות רעה לאיש, או גם להכאיב לב חנם, אך הנבל פתהו כי מצא יפת תאר מאין כמוה, אשר תבקש אהבה, והוא הן גבר הוא, אך בשלו נצלה העלמה מפח זבדי, ועל זאת ישיש מאד, וכהנה רבות דבר וימהר וישב אל השלחן ויכתוב מכתב אל שר פלך העיר כי ישלח כרגע את העלמה…

– ראי אשה כבודה – אמר בהסבו ראשו אל האשה כי גם זאת אעשה לך, גם בטרם שאלת, וגם האיש אשר קם להגן על בתך אוציא לחפשי אף כי הֵעֵז פניו נגדי מאד, וכל זאת למען כפר פניך, וגם לאשת זמרי אתן חפשה, רק הנבל לבדו יוָתר, כי אותו לא אוכל להוציא חפשי, בו אעשה משפטים, כי הוא הסב בכל אלה – כה דבר וישב ויכלה את המכתב ויתנהו להאשה אשר לא שמה לב אף לדבר אחד מדבריו בהמון רגשותיה, ובקחתה המכתב מהרה לעזוב את החדר כמו על גחלים עמדו רגליה, אך עזמות פגע בה ויאמר: מרכבתי נכונה לפניך! – בתחלה מאנה האשה לשבת בה ואחרי אשר הפציר בה ישבה בהמרכבה וכעבור שעה נפלה על ערש בתה ואך קול אחד התפרץ מלבבה הנשבר ולא הוסיפה. כי קולה נחבא ועיניה קמו כמו עזבה רוחה עד נצח…

 

ח. מְשׁוּבַת פְּתָאִים.    🔗

ברגע אשר התנפלה אם זרחיה בבית האסורים על בתה, עמד גד כסלע איתן לרגלי המטה כאיש צבא על המשמר אחרי אשר ערך בתחלה מלחמה את זבדי; מלחמה אשר זבדי זכר אותה עוד הרבה יתר מעזמות, כי מעת אשר נסה גד בפעם הראשונה להרים יד, אף כי נחם מאד ממעשהו זה, כי איך יניף איש על רעהו ידו, והוא בלי חפץ עשה זאת וכמו נדחפה ידו בכח נעלם ומבלי משים נגעה בלחי עזמות, בכל זאת חש בנפשו רגש חדש, ולמרות חפצו התנשאה ידו כאשר עלתה מחשבה על לבו פן יקום שנית איש לרדוף את אחות זרחיה. זמרי השמיעהו בשפה ברורה, כי גם זבדי גם עזמות שוחה כרו לנפש העלמה ועל זבדי לא התפלא אם עשה כזאת, הן הוא היה שונא לזרחיה, ואביו מלא פני זרחיה קלון ובעבורו עזב את בית יונה וגם את העיר, כל אלה לא נכחדו מן גד, כי על כן לא התפלא אם זבדי בקש רעת זרחיה, אך למה בקש כזאת עזמות לעשות והוא הן לא ראה מעודו את זרחיה, אף לא קנא בו על דבר נעמה בת יונה, ואיכה עלה על לבו לחרוש רעה על התמימה? הדבר הזה גבר מבינתו, אשר לא הרבתה להתחקות על שרשי רגלי אנשים ודרכיהם ופעולותיהם. ואם כי לא רבות ידע בחפצי בני האדם ותאותיהם אשר יעוררו אותם למעשה ומפעל, בכל זאת הבין כי יש קנא ונוקם אשר יחרש על רעהו רעה, כאשר פגע בכבודו, או שלח ידו בכספו וכאלה, כי כאלה וכאלה כבר ראה אף גד בעיניו. ואם כי מלבו רחק רגש כזה, בכל זאת אחרי כי הסכין לראותו הבין כי בדבר הזה יקושו ויוּקָשו בני האדם, אך כי יתבונן איש אל בתולה וישים מוקשים לרגלה ללכדה בפח, זאת לא שמע מעודו, ועל כן לא הבין איכה תהיה כזאת, ובלי ספק לא האמין גם לדבר זמרי אשר דבר כזאת על זבדי ועזמות, לולא האיצה בו פנינה כי יחוש לעזרת אחות זרחיה, באמרה כי רעה נוראה נגד פניה, ולולא ראה בעיניו את עזמות מתפרץ מהחדר אשר בו התעלפה פנינה אחות זרחיה; אך כל אשר שמע ואשר ראה בעיניו נתנו בלבו את הרעיון כי על כן גמר אומר להיות מהיום ההוא למחסה עז על פנינה ויעבור עליו מה, ואם גם יאלץ לחלק חבלים ומכות לחי לא ישוב אחור. אמנם מפני הדבר הזה חרד מאד וטוב היה לפניו לְהֻכּוּת שבע מאשר יניף הוא ידו פעם אחת על רעהו, אך למען אחות זרחיה נכון היה לעשות גם זאת, והרעיון הזה הוליד עוד רעיונות חדשים בלבו; לחשוב ולהכין עצה לימים הבאים מה יעשה בקום שנית זבדי או עזמות, או איש אחר, אשר בדרכיהם יבחר, לשים מוקשים ברגלי פנינה, וכאשר שב ויבקש חשבון מחשבותיו השתאה והשתומם מאד, כי לבו רחב פתאם להכיל מחשבה רבה. עד היום לא הרבה מחשבות, ואם גם חשב היה לבו מלא רק מהדברים אשר היו נכח פניו ולפעמים חשב מחשבה גם על אשר עבר עליו, אך לחשוב מחשבה על דבר אשר לא בא עוד לעולם ואולי גם לא יבא ולא יהיה, לשים לב אל הבאות בטרם תקרינה, באלה וכאלה לא נסה מעודו, ועתה כאשר פתאם לפתע היה לבו לאוצר מחשבות כאלה, היה כמו אחר בעיניו. והחדשה הזאת מצאה חן בעיניו, כי הן טוב הוא לאיש לכלכל דבר במשפט בטרם נהיה לבל יבא במבוכה כאשר יבא הדבר ומזמה תקצר ממנו ולא ידע מה לעשות. ואם כי לא נקט בנפשו על כי נתן את לבו להיות כצחיח סלע אשר לא יזרע ולא יצמיח מחשבה חדשה ועצה טובה, זה עשרים ושלש שנים, מעת אשר יזכור את כל אשר עבר עליו, כי למי היה לו לעשות זאת? לנפשו? ומה חסר לו גם אם לא הרבה עצה ומזמה? האם לא חי עד כה? ולוא גם לא חיה עד כה מה ממנו הלך? אבל עתה הלא עליו להיות חומה על אחות זרחיה, ואת נפשה הלא יבקשו, והאנשים האלה יחבלו מזמות, ואם כן אך טוב הוא כי יעשה אף הוא כמהם וירבה עצה ומחשבה. ואך גמר אומר כי אך טוב הוא להרבות מחשבה ואך חשב מחשבות אחדות נדמה לו כמו יצר עולמות חדשים, וכאשר בעיני האלהים היה טוב כל אשר עשה, בלי ספק יען כי לא לנפשו כי אם לאחרים ברא ועשה, כן טוב גם בעיני גד כל העולמות החדשים ההמה. ובעודו בורא עולמות ובעודו שש עליהם והנה פתאם לפתע זבדי למולו בחדר בית האסורים, וכל עולמות המחשבות והמזמות כמו עשו להם ברגע אחד כנפים ויעופו ויעלו בתהו, כן התבונן בזבדי כחולם מבלי דעת מה לעשות או לדבר.

בלב מלא קצף ותוחלת נכזבה בלה זבדי כל הלילה בחדר בית המלון אשר יסד לו זמרי באמרו להביא לו את העלמה שמה. בבגד בוגדים משך אחריו את האם, וכבער אין לב עזב אותה ברחוב העיר מבלי מצוא מזמה לשית בחלקות לה ולהוליכה שולל גם אחרי כן, ולא השיב אל לבו כי עתה תפקחנה עיני האשה בפעם אחת ותראה את מעלו ובגדו, אך הוא אמר לנפשו כי כבר מצא את חפצו ומה ממנו יהלוך אם תִוְדַע להאם מזמתו או אין, הוא בא עד מטרת תאותו ומזמתו ודי לו. אך כאשר חכה שעה ושתים וזמרי עוד לא בא, אז עלתה מחשבה על לבו פן בגדו בו כאשר בגד אף הוא, ופן שות שת לו זמרי בשפת חנף ולשון רמיה למען הוציא צידו מבין שניו ולתת את הטרף הזה לאחר. בעלות המחשבה הזאת על לבו רגז וירקע ברגליו ויקלל את זמרי ואת עזמות בקללה נמרצת, ובכל זאת לא נועז לעזוב את מקומו פן יבא אחריו זמרי ולא ימצאנו. וכה בלה כל הלילה ברגז, ואף השנה נדדה מעיניו כל הלילה, כי אך נפלו חבלי שנה על עיניו התעורר ולבבו היה כהולם פעם, כי כל צעדים שמע, וימהר ויפתח הדלת לקבל את הבאים, אך הבאים הלכו לחדר אחר ולא זמרי ולא הנערה היו. ואחרי כי שומרי נשף כמהו לא מעטים היו בבית המלון ההוא (אשר לא נבין מדוע נקרא בשם “המלאך מכאל” ולא בשם “בעל פעור” או “בית עשתרות” ), לכן התעורר והקיץ כפעם בפעם וגם היין אשר הרבה לשתות לא הפיל עליו תרדמה כי אם שממון הביא ברוחו וכעבור שעות אחדות הלם כהלם פעם לא רק בלבו כי אם גם בראשו, וככלב קשור בשלשלת כן רגז תחתיו וכן התמלט מפיו קול עברה כפעם בפעם עד אשר אתא בקר ואז לא חכה עוד וימהר אל בית המלון ששם עזב את זמרי והנערה. ובשמעו מפי המשרת את כל אשר נעשה שם וכי עזמות הֻכּה לחי וישב כשבא במפח נפש, שחק בכל כחו, ואך באמור לו המשרת כי אֵם הנערה פה ואולי יחפוץ לראות פניה רגז וירגע ברגליו וינס כנס מפני חרב. בתחלה שם פניו הביתה, אך בבאו עד חדרו שב וישם פניו אל בית האסורים.

– טוב יהיה האחרון מהראשון, בפעם הראשונה הוצאתי את הנערה עם סרח העודף, עם האם אשר היתה למשלחת לי, ועתה אוציא רק הנערה ואובילנה אל המקום אשר אחפוץ – אמר לנפשו ויבא אל שר הפלך ויבקש ממנו כי יתן שנית את העלמה על ידו, אך בתחלה נסה שר הפלך להתכחש ולאמר כי לא ידע עד מה, אבל כאשר שב זבדי והפציר בו ענהו בתם לב, כי יפחד מפני עזמות וכי לא יוכל בפעם הזאת לעשות קטנה או גדולה מבלי שאול את פי עזמות. וגם כל הקללות אשר קלל זבדי את עזמות וכל ההבטחות אשר הבטיח את שר הפלך כי משכֻרתו תהי שלמה מאתו לא הועילו לו, רק לזאת נאות לו השר לתתו לבא אל חדר העלמה ולדבר עמה אולי תאות היא ללכת אחריו בחפץ לב, וכאשר תבקש היא זאת ממנו אז אולי יוכל לעשות זאת – שר הפלך היודע עת לכל חפץ אמר בלבו כי בין כה וכה אולי יבא דבר עזמות מה לעשות ואולי יקרא דרור להנאסרים ואז ימסור את העלמה בידי זבדי ושכר רב יקח מבלי העלות עליו אף עזמות.

זבדי בבאו החדרה לא שם לבו ליתר היושבים שם כי אם ישר הלך אל מטת העלמה מבלי שים לב גם לגד אשר ישב בפאת המטה. וגד כאשר ראהו שכח מהר את כל אשר חשב אודותו ויבט בפניו כנדהם מבלי דבר דבר או הניד עפעף, וכה הביט בו זמן כביר כל עוד אשר על עמדו עמד זבדי, אך כאשר שלח ידו ויבקש להחזיק בידי העלמה התנשא גד ממקומו ובצדו הדפו אחור ויעמוד לראש העלמה מבלי דבר דבר. זבדי התעורר ויקרא בקצף: סור לך כרגע! – אך גד לא ענה דבר ותחתיו נשמע קול מפנת החדר, והקול ההוא לא כקול יועץ או מזהיר או לועג לאיד היה, כי אם כמו כל אלה יחד נשמעו בהקול ההוא אשר יצא מפי זמרי באמרו, שמור לחָיֶיך זבדי ולא יפול לך לחבל מתנה אחת אפים כאשר נפלה לעזמות –

– האתה פה? בליעל! – קרא זבדי וחמתו בערה בו בשומו פניו אל הדובר בו – אתה בוגד רמיתני ותלעיג לי, אבל גם אני אדע לשלם על יתר – קרא שנית וירם את מטהו.

– את מטך חשוך לאחר – ענה זמרי במנוחה כדרכו – ועתה שמע לדברי, כי הרבה לי לדבר עמך לטובתך –

– העוד תאמר למשכני בחבלי הכזב? –

– הוי פתי! הן תראה כי אף עזמות חרה בי וייסרני ויסירני מעל פניו ולמען מי אסובב אותך בכחש? האמן לי כי נכון אני לעבדך כאשר עבדתי את עזמות, אם אך לא תקשה ערפך ותשמע לכל דברי. – הדברים האלה הניחו כמעט רוח זבדי ויאמר: אבל הגד כלב זקן, מה היה שם בבית המלון ולמה רמיתני? – הדברים האלה לא עוד כדברי רגז נשמעו, כי אם כדברי איש אשר יחפוץ להתרצות לרעהו.

– שמע ובין – ענה זמרי – אני גמרתי אומר לכרות שוחה לעזמות אשר הרבה הרֵע עמי, ויחדל מתת עוד אמונתו בדברי ויתהלך אחרי כצל אל המקום אשר הלכתי פן אבגד בו, ובכן מצא גם נתיבות בית המלון, ובעזות מצח, אשר רק לו נִתּנה, בא ויחבק את העלמה אשר התעלפה כרגע, אך אני קמתי בפניו, כי זכרתי את הדבר אשר הבטחתיך, אבל הוא גבר ממני ויפילני ארצה, אולם האיש הזה אשר לא אדע מי הביאהו פתעם שמה, קם בו ויכהו מכת לחי עד כי צבתה כרגע כככר לחם, ואז נתן צו כי יובילו אותנו כלנו לבית האסורים, ועתה אם תתן ידך לי יש ויש לאל ידינו להכריע את הארי תחת רגלינו, בידינו לעשות בו כלה, תן ידך לי ותהיה תפארתך על הדרך הזה ושמך יגדל בעיר, וכלם יגידו ויאמר לך כי עתה הכרעת את הנמר הזה אשר מפניו חלו ורגזו כל עשירי העיר וגם השרים והשופטים, – זבדי פתח פיו וילטוש עיניו בשמעו את דברי זמריכמו לא הבין אותם ואחרי כן ענה: למה תרבה הבל? מה לי ולעזמות? ולמה לי להכריעהו? אני לא אחיל מפניו ולא עשה רעה לי, ואשר דמה להעלמה, הנה כן אעשה גם אני לו כאשר אדע איפה תחבא יונתו, ובפעם הזאת אחפוץ רק לקחת את העלמה אתי –

קחנה ולך – ענה זמרי וישחוק בקול מוזר – אך שאל את פי האדון השומר לראשה אם יתננה בידך. – הלעג הזה הרגיז רוח זבדי וימהר ויגש אל גד ויקרא בקול מצוה: סור לך כרגע מהמקום הזה! –

בעת אשר דבר זבדי עם זמרי שב רוח גד אליו וישב ללבנות עולמות חדשים, ועתה בגשת זבדי אליו כבר עמד על תלו עולם ערוך בכל בלבו. רעיון נעלה ועמוק מאד הוליד רוחו, והוא – כי יעמוד על עמדו כסלע איתן, וינסה איפא זבדי להמישנו ממקומו, כי על כן לא ענה דבר ויוסף לעמוד על עמדו, פניו אל המטה ואחוריו אל זבדי, אשר בחרות אפו התגעש וירקע ברגליו וקצף יז מפיו, וכל אלה לא ראו עיני גד, אף לא הטה אזנו לשמוע, אבל כאשר נגש זבדי להדפנו בזרע כח נדמה לו כמו העלה פתאם אבר כנשרים ויעף עד קצה החדר ויפול מלא קומתו על זמרי, אשר נתן קול שחוק מרגיז לב, כי לא כקול אדם היה הקול ההוא, כי אם כקול מעמקי שחת. אם כה היה קולו תמיד בשחקו או עשה זאת בצדיה וישנה קולו להגיז לב זבדי לא נדע, כי לא הרבה שחק זמרי בימי חייו, ואם שחק עשה זאת רק בעלות עליו רוח המושל ויאמר להפיק ממנו רצון, אך אם כה או כה היה השחוק ההוא כקסם להרים את זבדי מהארץ ולהעמידהו על רגליו ובעמדו הביט סביבו ברעדה כמו ראה את השאול פתוח לרגליו. אולם אחרי אשר שב רוחו אליו הוסיף להתמרמר אל גד אם כי לא הוסיף לנגוע בו ביד, רק את לשונו שלח בו, כי החרפה אשר עטה עליו אכלה כעש בעצמותיו ויאמר להפיל עליו פחדים, כי יתנהו בידי השוטרים והמה יעשו בו שפטים נוראים. אך גד היה כלא שומע ובדבר הזה העלה אף זבדי עד להשחית, וזמרי מפאת החדר יוסיף להשמיע כפעם בפעם קול שחוק אשר הרגיז את רוחו, עד כי כמעט היה משגע ממראה עיניו. רוגז לב אשר רגז כל הלילה ההוא, וקשה ערף גד וקול שחוק זמרי בלבלו חושי האיש הזה, אשר בלה כחו ושארו בתאוה ויין, ובעמדו כה ורוחו כים נגרש נשך בשניו את שפתו עד זוב דמה, וזמרי יענה בקול: ראה נדיב, כלב נשכך, כלב שוטה ואין מרפא! לשמע כלב שוטה הקיצה אשת זמרי ותתן בקולה ובראותה את זבדי אשר התנפל על זמרי וישם מחנק לצוארו התנפלה היא עליו ותשוך באזנו בכל מאמצי כחה, עד כי כמעט נותר בדל האזן בין שִׁניה. וגד עומד על עמדו ולא ימיד, וברגע ההוא התפרצה אם זרחיה ותפול באין אונים על מטת בתה, ואחריה בא שר הפלך אשר ברב כח הוציא את זבדי מידי אשת זמרי, אשר תקעה צפרניה בו וכמו עלוקה נצמדה עליו. פני זבדי היו נוראים אחרי אשר חלצו השר מידי האשה ובעינים משוטטות כמשגע הביט הנה והנה, ולקול זמרי אשר הוסיף לשחק חרד כעלה נדף ולא ידע ולא הבין דברי השר אשר אמר אליו בלאט כי עזמות קרא דרור להעלמה ואם יחפוץ ימסרנה עתה בידו. הוא הביט בו במבוכה ויקרא: הכלב! הכלב! בקול נורא מאד אשר החריד את העלמה משנתה וגם האם פקחה עיניה ותבט סביבה מבלי דעת מה נעשה בה, אז מהר השר ויצו לשוטר להוביל את זבדי אל ביתו. ועל האשה צוה כי תמהר ותקח את בתה ואת גד ואת אשת זמרי כדבר עזמות ותעזוב את בית האסורים. אך בטרם עוד כלה את דבריו קם שאון חדש בבית, שאון אר הרגיז לב כל היושבים בו ואימה חשכה נפלה עליהם וכמו שמו בסד רגלם כן לא יכלו למוש ממקומם ולהושיע לעלמה אשר התפרצה אל החדר, הקוראת בקול נורא לעזרה, ובגדיה קרועים מכף רגלה ועד קדקדה, וזבדי אשר ממנו יזוב דם כמו מפר שחוט ומתאמץ להחזיק בה, ואחריו ימשך השוטר אשר גם בגדיו ופניו קרועים ומכוסים בדם, וכה התפרצו כלם יחד אל החדר ולמראם אחזה רעדה את כל הנמצאים בו ואף השר עמהם, עד כי לא קם רוח באיש לקום לעזרת העלמה, אשר בשארית כחה נלחמה, מלבד גד אשר חשב מחשבות רק רגעים אחדים. ואחרי הביטו בפני העלמה אחות זרחיה ובאמה השוכבת עליה, כמו בקש להוכח אם לאתרחף צרה נגד פניהן, קפץ ממקומו ויחזיק בראש זבדי ויפילהו ארצה וישם רגלו על לבו לבל יוסיף קום, ואז מצא גם השוטר ידים לעזור לו ואמץ לב להשמיע להשר, כי זבדי הֻכָּה בשגעון ויכה את כל הקרוב אליו וגם על העלמה הזאת התנפל ברב כח וכאשר בקש להניאו קרע את בגדיו ופיו וירבה פצעיו, ואך אז התאושש השר ויצו לאסור את המשגע בחבלים, ובין כה וכה התאוששה גם העלמה ותסר את שערותיה מעל פניה, וקול רעם התפרץ מפי זמרי ואשתו וגם גד עמהם: פנינה! …

 

ט. נַעֲמָה וּפְנִינָה.    🔗

פנינה היא העלמה אשר התפרצה אל החדר ובגדיה קרועים והוד פניה נהפך למשחית מפחד וזועה – גם בטרם בא לה חיל מידי זבדי, אשר אמנם הֻכָּה בשגעון אחרי כי השחית את דרכו מאד, עד כי מיתריו נתקו ולבו חלל בקרבו ומח עצמותיו דלל, וזה כמה ברדפו תאוה לא עוד כמבקש להשביע תאותו היה כי אם כמתאוה לתאוה, ובראותו את העלמה אשר בכל עת ראותו פניה הציתה בקרבו כאש צרבת אך נפלא ממנו למשכה ברשתו, ועתה אף כי רוח בינתו סר מעליו בכל זאת הכירה כרגע, רק לא ידע עוד נכוחות איפה הוא, כי כי על כן התנפל עליה, ומי יודע אם לא עשה נבלה בראש חוצות לולא קם השוטר להניאהו, ואשר בשכר זה הפליא מכותיו ויקרע את עור פניו עד כי זב דמו כמים, אך גם מהנערה לא משך ידו כי על כן נקרעו כל בגדיה ומכסה ראשה נפל לארץ, וגם בשערותיה שלח כפעם בפעם ידו, ודי כח בפחד כזה להפוך הוד פני עלמה למשחית ברגעים אחדים – אכן גם בטרם בא לה החיל הזה שִׁנוּ את פניה הרגשות הרבות אשר רגשו והמו בקרבה כשאון מים כבירים ולא נתנו לה מנוחה זה כמה, ואף כי מעת אשר שלחה את גד להציל את אחות זרחיה מהרעה, אשר המיטו עליה פועלי און, ואביה אחד מהם, והוא עודנו לא ישוב…

כל מכאובי לבה, אשר באו לה בשמעה דבר אביה בדברו אל אמה ובגלותו לבו לה, סרו כמעט בהשיבה אל לבה כי על ידה תקום תשועה לנערה תמימה אובדת ברגשת פועלי און, והנערה הזאת היא אחות זרחיה! לעשות חסד לאחות האיש הנעלה, המרום והנשא הזה בעיניה, אשר לשמו ולזכרו החזיקה בתמתה ותאחז בכל מאמצי כחה בדרך ישרים, והרעיון לבדו כי לוא ידע כל אלה, כי אז הִלֵל אותה על פי פעלה והודה לה כי נלחמה וגם יכלה, הרעיון הזה לבדו היה מרום וגדל כח לתת לה אוֹן ועצמה ללחום עם כל פגע ולהכריעו, או גם לכרוע לנפול לפניו, אם אך לבה ידע כי כבודה ותמתה וישרה אתה יחד בדי שאול ירדו, ועתה אנה המקרה לה להיות צנה וסוחרה גם לאחות האיש הזה, ואם לא יגבה לבבה וישכח כל צרה ומפח נפש אשר כמלאכי זעם נתנו לה מיום הולדה כשומרים לראשה ללותה בדרך החיים?! ואף עוד זאת כי בחסד הזה אשר תעשה להנערה אחות זרחיה הן תעשה חסד אמת גם עם נעמה, אשר בלי ספק תהי לזרחיה לעזר כנגדו וכבוד אחותו הלא הוא גם כבודה, ואיך לא ירחב לבבה בהרעיון כי היא, פנינה בת זמרי, האובדת מנוער, אשר חרפת הוריה תכסה כצל עב על דרכה, היא תעשה חסד להנפש הטהורה הזאת, אשר ממרום שבתה השפילה תמיד ותקרבנה כאחות לה, וגם חרפות חורפיה לא הֵסבּוּ לבה אחורנית ממנה? והמחשבה המשֻׁלשת הזאת אִמצה לבה וחזקה רוחה מאד בשבתה בחדר נעמה מעת אשר שלחה את גד להציל את הנערה, ובחכותן יחד לגד ואם זרחיה ואחותו כי עוד מעט יבאו יחד וסר כל פחד.

אך כגבור בתחלה התקוה בלבה כי על ידה תקום תשועה להנפש היקרה לה, כן רפה רוחה מרגע לרגע בראותה כי העת תעבור וגד עודנו לא ישוב. מרגע לרגע גבר המון רגשותיה ופחד נורא אפפה פן העביר גד את המועד. כל קרביה נהפכו בעלות הרעיון הזה על לבה, אך הבליגה לבל תאציל מפחדה גם על נעמה, ובכל זאת כמו מסמרים נטעו בהכסא אשר ישבה עליו, כי לא יכלה לשבת עליו ולשקוט אף רגע, פעם קפצה ממקומה ובעד החלון השקיפה, ופעם הטתה אזנה אל קול הפעמון ותרץ אל הדלת, ובשובה דברה נחומים על לב נעמה, כי אין כל פחד, כי אחרי אשר גד לא שב אות הוא כי אִתּן ישב ואולי יועצו יחד מה לעשות. ובלי ספק תמאן האשה לבא לבית זר בערב ותחכה עד יום המחרת, ואף עוד זאת כי גד הן לא חכם גדול הוא ואולי לא אמר להנשים כי נעמה תחכה לראותן בכליון עינים, ועתה הוא יושב ומספר להן על אודות זרחיה וישכח כי עליו להשיב דבר לשולחו – כאלה וכאלה דברה לנעמה, אשר ישבה ולא פתחה פיה כמו לא נגע הדבר עד לבה, והנחומים אשר תדבר פנינה לא לה כי אם לנפשה המה.

לא בעלת דברים רבים היתה נעמה כאשר ידענו אותה מאז, ואף רגשותיה לא סערו כסערות, וכל אשר עבר בלבה לא נראה על פניה אף לא עבר על דל שפתיה, ורק כאשר קצפה קצף גדול, אשר לא רבות כאלה קרו לה בימי חייה, או פחדה מאד, אז חורו לחייה, אבל גם זאת לא נראתה עתה לעין, כי לחייה חורו זה כמה, ומעת אשר הלך זרחיה ואיננו נפלו פניה מאד, ואם עד הנה היו דבריה מעטים, הנה מני אז כמעט חדלה מפתוח פה. כאלה חזו בה כל יודעיה מעת אשר עזב זרחיה את הבית, אם כי איש לא ידע נאמנה אם ההולך הזה הֵסב בכל אלה, או הפגעים אשר קרו ויאתיו על הבית מהעת ההיא ולא חדלו עד היום.

לרגלי הריב ומלחמת יד אשר היתה בין שני האחים חלה יונה ומחלתו גברה עליו מיום ליום עד כי כמעט אמרו הרופאים נואש למחלתו. כבד היה האיש, גדל בשר ורב הדם, והדם ההוא רֻתּח אז כמרקחה ויפרוץ חק ויגיע עד המוח ובחמו נדעך. וכמו מושל נבהל משאון עבדיו אשר יתפרצו פתאם אל היכלו, תרפינה ידיו ויניח ממשלתו מידו, כן חדל מוחו משום משטרו על חצי מלכותו, ויהי חצי גויתו כארץ אין מושל בה, או כגויה אין רוח בקרבה, והרופאים הגידו ולא כחדו, כי עוד לא יבטחו, כי גם בחצי המלכות נכונה הממשלה לארך ימים. ונעמה אהבה את אביה ולא סרה ממשכבו מיראה פן לא יעשו דבר כפי פקודת הרופאים, – אך פקודת הרופאים זאת בדבר אביה, אשר היתה לה כדבר חק ומשפט, היתה כאין בעיניה כאשר יסרוה לבל תחרף נפשה, היא באחת כי לא תוכל לתת לזר להפוך מטת אביה החולה, וכל היום לא ידעה מנוח וגם בלילה נדדה שנתה מעיניה. ולא שפת חנף היתה זאת באמור ראש הרופאים לה כי היא השיבה לאביה את החיים ולא הרופאים, כי כל עמלם עלה בתהו לולא היה שומר נאמן כזה לראשו. אכן גם ראש הרופאים לא ידע איך קלע אל המטרה בדבריו, כי אמנם לא רק למען תת להחולה שקויו שעה בשעה, אף לא רק למען פקוח עינים על כל אזר יחסר לו והטות אזן אל כל משאלתו לא עזבה נעמה את מטת אביה, כי דבר גדול מכל אלה אסר אותה כמו בחבלים אל המטה אשר החולה שוכב עליה, ותפחד לרגעים פן בהסירה עיניה רגע אז יעלה כל עמלה בתהו.

אזנה לקחה דבר כי דוב דודה חורש על אביה רעה, כי הוא בקצפו העז לא ידע כל גבול וישבע בעברתו כי קשתה לעשות בו נקמות נוראות, להפוך עליו הגלגל וּלְהַשִׁים את ביתו. ואם כי אך בסכלות נחשבה לאיש להאמין בדברי דוב וכל יודעיו ידעו זאת, אך גם זאת ידעו, כי יש אשר לא שקר תצמיד לונו ואם נשבע להרע לא ימיר. וכן גם עשה כי אך נרפא מהמכות אשר הֻכָּה יצא החוץ ויעביר קול כי ידי אחיו קצרו משלם לנושיו, ועל כן הערים לאמר כי חולה הוא. והקול הזה עשה לו כנפים, ואחרי עבור ימים אחדים נהרו המון נושים כל היום אל בית המסחר, וכל עמל הנאמן ורואה החשבונות אשר דברו על לב הנושים והבטיחום כי שקר בשמועה, לא הועיל להם, כי המה באחת – את כספם יבקשו, וכל אחד מהם בקש להיות הראשון. ובכן גדלה המבוכה ועצמה מיום ליום ויהיו כאובדי עצות ובצר להם גמרו אומר להשמיע זאת להחולה למען שאל מפיו מה לעשות, אך בהודע הדבר לנעמה קמה בפניהם ותאמר כי לא תתן לאיש לדרוך על מפתן חדר החולה ויעבר מה. וגם כל דברי הנאמן ורואה החשבונות אשר הרבו להוכיח, כי אם לא ידברו את יונה אז לא יערבו ערֻבּה אם לא ירופפו מוסדות הבית בימים אחדים, כי כסף אין אתם עד כדי לשלם לכל הנושים, והכסף אשר יונה נושה באחרים הן לא יוכלו לבקש בטרם באה העת וגם ללות כסף מאוצר הממלכה לא יוכלו המה מבלי אשר כתב הוא ידו על השטרות, כל הדברים האלה לא נגעו עד לב נעמה, והיא באחת: עשו כאשר תחפצו אך הניחו להחולה. וכאשר האיצו בה מלאה היא את ידם למכור בר מהאסמות בכל מחיר, אך למען שלם להנושים כי לפי דברה די והותר יהיה להם לחיות אף בחצי הכסף אשר יוָתֵר להם, ואת חיי אביה לא תתן בעד כסף. ובדבר הזה היתה כסלע איתן אף אחרי אשר באו אנשים והגידו כי הנאמן ורואה החשבון יראו ראשית להם ולא את המחיר אשר ימכרו בו יכתבו בספר, ואם לא תשמיע זאת לאביה אז יהי ביתם עד מהרה למשסה. כל הדברים האלה הועילו אך להצמיד אותה אל המטה לשמור אותה מכל משמר לבל יבא זר אל החדר, ואף על אמה פקחה עיניה פן ישלחו בידה דברים אל החולה. וכל העת ההיא אשר המות רחף על פני החולה לא חשבה דבר בלתי אם לסוכך לראשו, אך מעת אשר שמעה את התהלה מפי הרופא כי חיי אביה מידה נתנו לו מני אז לא ידעה עוד שלו בנפשה, כי זאת הלא ראתה כי בעוד יום או יומים נטל עליה לספר לאביה את כל אשר עבר על הבית, ומי יודע מה יהיה בהודע לו כי עמודי הבית רופפו או אולי כבר אין לו תקומה. ואף כי בטחה בלבה כי אביה לא ירגיז רוחה ולא יריב בה על כי עשתה כזאת ואת פיו לא שאלה, אך מי יודע אם לא יאכל הדבר הזה כעש בקרבו, ומי יודע אם לא נכונו להם מהיום והלאה ימי עני, וכל אלה הן על פיה קרו ויאתיו. והמחשבות האלה דכאו את רוחה מאד, ועוד יותר הדאגה לאביה פן ישוב ויחלה בהקשיב אזנו דבר מר, והוא כבר החל לאיץ בה כי תקרא לו את הנאמן ורואה החשבונות כי יחפוץ לשמוע מפיהם מה נעשה בבית המסחר בכל עת חליו. היא שסעה אותו בדברים ודבריו חזקו מיום ליום עד כי הבטיחה אותו לעשות זאת ביום המחרת. ובעת אשר לבה היה מלא מחשבות על דבר יום המחרת, יום הפקודה לה, באה פנינה ותספר לה על אודות אם זרחיה ואחותו, ובלב מלא מחשבות יגון על דבר אביה ישבה וחכתה לקראת בא גד, ובלבה נגע הדבר אולי עוד יותר מאשר בלב פנינה, אך פניה לא העידו על רגשות רוחה בעת אשר כסער מתחולל היתה פנינה בבית, ומרגע לרגע גבר שאון רוחה עד כי תחת להשקיט את רוח נעמה עוד הוסיפה להרגיזו בדבריה ותנועות גויתה. חצות לילה הגיע ואין קול ואין קשב מגד, ופנינה קראה פתאם: אהה מה היה להם! – לקול הזה התחלחלה נעמה אשר ישבה שקועה במצולת מחשבותיה ותקרא: ומה היה להם? – פנינה הביטה בשממון בפניה ותקרא: לא אבין איכה ינוח לבך לעת כזאת, הן כל מורשי לבבי יתגעשו כשטף מים כבירים מפחד ודאגה ואַתּ תדברי במנוחה כמו תשמעי דבר אשר לא לך הוא! –

– ומה אעשה? – שאלה נעמה – ואם ארוץ הנה והנה האם אחיש ישועה להן? –

– אם ארוץ הנה והנה, תאמרי, ותלעיגי לי כי לא אדע מנוח, אבל איכה אשקוט בזכרי את הרעה הנוראה המרחפת מול פני העלמה האמללה ואת הצרה אשר יביא אסונה על אמה ואחיה! חדהלי המנוחה הזאת! השמחת לב עליתי הרים וירדתי עמקים ובצפרני אלה נכונה הייתי לקרוע דלתים ובריח לוא ידעתי כי ידי תושיע לי לחלץ נפשה, ואחוש בנפשי כי כל דמי נהפך לגחלי אש, אש צרבת תֻּקד בקרבי, ואַתּ אשר לך המשפט עוד הרבה יתר ממני להתגעש ולרגז תחתך, אתּ תשבי במנוחה! בינתי תסתתר!! –

– אם לי המשפט להתגעש יותר או אין, לא אדע, השמיעיני דבר מה לעשות ואם אחדל אז תריבי בי ותצדקי –

– מה לעשות? – קראה פנינה ותשחק ותרגז – לוא ידעתי מה לעשות כי אז השמעתי אותך ולא מהרתי לעשות זאת ברגע אשר עלתה המחשבה על לבי? לעשות! הן על כך ארגז יען כי כל עצה רחוקה מלבי… אבל! יש ויש בידי לעשות! – קראה פתאם ותקפוץ ממקומה ותכס את ראשה ותאמר לרוץ אל הדלת.

– מה תאמרי לעשות? – קראה נעמה.

– אל בית המלון ארוצה! –

– בחצות הלילה? –

– ואם גם חשכת אפלה בחוץ יאיר לי חפצי את הדרך. לא אשוב עד אמצא אותן ואביאן הנה –

– חדלי מדבר הבל – קראה נעמה בבטחה.

– ואַתּ לזאת הבל תאמרי? אני אחפוץ לחרף נפשי בעד העלמה ולפי דברך הבל הוא! ואם כן כל דבר טוב אשר נעשה לאחרים הבל הוא! עתה אבין למה זה ינוח לבך, אם אלה מחשבותיך לא אתפלא עוד –

– ואני אשנה בדברי, כי הבל הוא אשר תדברי כי לא בחצות לילה תצא עלמה לבדה ותלך בדרך רחוקה כזאת ואל בית מלון! –

– איש לא יגע בי לרעה! –

– וכבודך כאין בעיניך? –

– כבודי! – קראה פנינה ותשחק ותרגז עד כי קולה היה לזועה – כבודי! אני אשמור את כבודי?! ואם אשמרנו מכל משמר הן אועיל לי, ואם כבת שמים אזכה הן יכירו וידעו זאת כל יודעי ולא יטפלו עלי חטאת אבותי. כבודי כאין הוא בעיני כל יודעי וכבוד העלמה הנתונה בצרה חדש עמה, כבוד הוריה ומשפחתה חופף עליה ולא רב הקרבן אשר אביא במחירו –

– חדלי לך מדבר כאלה, ואל תרבי להזכיר חטאת הוריך כי גם זאת לחטאת תחשב, ולוא גם שאול חטאו הוריך, בעיניך בתם יהיו כמלאכי מרום, וגם אַתּ חלילה לך מפגוע בכבודך ואל תאמרי כי הוא כאין בעיני כל יודעיך כי שקר הדבר, ואני אני לא אתן אותך לעשות מעשה תעתועים, לא אתן את רעותי אשר אדענה, אותה ואת לבה, מימי ילדותי, להקריב את כבודה בעד עלמה אשר לא אדענה מי היא ואף אם אחות זרחיה הוא! פנינה הִוָתרִי פה! – כה קראה נעמה ותרם קולה מעט בדברה כאשר אולי לא עשתה כזאת מעודה. וכברק מסתר רעם כן נגעו הדברים עד לב העלמה המתרגזת וירעישו כל מורשי לבבה, ואך מבט אחד עף מעיניה אל עיני הדוברת בה וכמו ברב כח השליכה איש ארצה כן נפלה לרגלי נעמה ותאחז בכפות רגליה, ואך ברב כח הצליח בידי נעמה להרימה ולקבל בשפתיה את הנשיקה אשר עֻתּדָה לכפות הרגלים. ומני אז ישבו שתיהן כנאלמות ולא יכלו לפתוח פיהן מסערת רוחן. ואך האיר הבקר מהרה פנינה לראות אם שבה אמה, וכאשר לא מצאה אותה בביתה אז ישבה במרכבה ותלך לבית המלון, וכאשר הקשיבה את כל אשר קרה שם, היתה כאובדת עצות כי לא ידעה מה לעשות ופתאם הורוה כליותיה ללכת אל דן מעוֵת-דין כי ילך אתה אל בית האסורים, אך הוא שאל אותה: איזה שר פלך שם עליהן משמר ואחרי כי לא ידעה, לכן נטל עליה לשוב אל בית המלון ולשאול. אולם בפעם הזאת פגעה בראש המשרתים אשר שב מבית עזמות ויספר לה כי עזמות נתן מכתב אל שר הפלך ביד האשה וגם במרכבתו שלחה שמה, אז לא חכתה עוד ותמהר אל בית האסורים, אך ברדתה מהמרכבה פגע בה זבדי אשר יצא עתה ויחזק בה ויִמָשֵׁך אחריה עד חדר בית האסורים.

רגעים אחדים דבקה לשונה לחכה מרב הפחד אשר אפפה, אך בשמעה קול אביה ואמה אשר חרדו אליה ויעזרו לה לעשות משטר בשערותיה ובגדיה, שב מעט רוחה אליה ותבט הנה והנה, ובראותה את גד קפצה כחץ מקשת אליו ותחזק בידו ותקרא מקירות לבה: אתה היית מלאך מושיעה! ומבלי חכות רגע שמה פניה אל האשה אשר זה עתה פקחה עיניה ותקרא: הנה האיש הזה הוא המלאך המושיע, אשר פדה את נפש בתך מצרה, וזאת היא היונה התמה – קראה ודמעות נראו בעפעפי עיניה בגשתה אל העלמה ובהחזיקה בידה, ומרוב רגשותיה נאנקה דום. והאם עם בתה התבוננו חליפות רגע בהעלמה הדוברת ורגע בגד ולא ידעו עד מה, וכאשר שמה האשה פניה אל גד ותקרא האתה היית המלאך המושיע לבתי? ענה במנוחה: הלא היא אחות זרחיה! – המענה הזה הספיק להאם והבת להראותן מי הוא האיש הזה, ובין כה וכה התעוררה גם פנינה ותקרא: מהרנה, חושנה כי נעמה מחכה עליכן –

– מי היא נעמה? – שאלו האם והבת בתמהון.

– הלא היא בת יונה בן אמתי אהובת זרחיה – ומבלי הרבות דברים מהרו כלם אל המרכבה. בתחלה בקשה אף פנינה ללכת עמהם, אך תחנוני אביה הרכו את לבה ותותר עוד רגעים אחדים עמו ואחרי כן יצאה את אמה לשוב הביתה. ויותר רק זמרי לבדו בהחדר אשר שאון היה מלא מאז הבקר ועת היתה לו לחשוב מזמות ותחבולות חדשות על דבר מלחמתו את עזמות, מלחמת שועל עם כפיר אריות.

 

י. טוֹב שֶׁבְּרוֹפְאִים.    🔗

דבר הרופא בא כאשר דבר לזרחיה; הוא הבטיח אותו כאשר נקרא אליו בפעם הראשונה כי ששה שבועות ישכב על ערש דוי וכן היתה – ששה שבועות מלאו מיום אשר הביאהו דוד קרן-הצבי וישכיבהו בחדר יפה וגדול, אשר חלונותיו פתוחים אל גן נחמד ולא חסר עוד יום, אבל תוחלתו לקום אחרי עבור העת ההיא ולצאת על משענתו בחוץ, נכזבה. ודבר הרופא אשר שמע כיום לא למשיבת נפש היה לו. אם אמנם פני הרופא לא נפלו גם היום וכמו בפעם הראשונה דבר מהתלות ויחמוד לצון וידבר על המחלות והרפואות כמו מורה בחכמת הרפואה היה והמון תלמידים פוערים פיהם כאל מלקוש לשמוע דבריו, וכן הורה להחולה תורת רגל נשברה בשומו תחבושת-נתר עליה ויכרה לו אזן כי חכמת הרפואה עצמה מאד בימים האלה, כי על כן לא עוד בסד ישימו את הרגל הנשברה כאשר עשו רופאי-אליל עד הנה כי אם בתחבושת נתר, ובכן ידעו מראש גם מספר הימים אשר מִנוּ להחולה כ ישכב למעצבה – ששה שבועות תמימים ישכב. ואף היום אף כי הודה במו פיו כי שגה במראה עיניו ולא כמשפט יעשה להחולה, בכל זאת מהר ויוסף על דבריו כי לא חטא חכמת הרפואה הוא כי אם אשמת נפשו, כי הוא הורה הלכה וטעה בשקול הדעת בחשבו כי עצם הרגל נשברה, כי לא כן הוא, כי אם רק מיתרי הקרסולים נמתחו ויֵרָפוּ ולא יוכלו להעמיד כן את הרגל, ועל כן לא הועילה התחבשת ואולי גם הֵרֵעה מעט, כי הוסיפה חם ותּרפּה את המיתרים עוד יותר, ואולם עתה יראה נכוחות כי עליו רק לטבול בפושרים יום יום את רגלו, וגם צרי נתן לו לסוך אותה בו וגם היום כאשר הודה במו פיו כי בשלו נאסר החולה אל המטה על לא דבר, לא התעצב אל לבו, כי אם היטיב פנים ויאמר: “ומי גבר ירפא ולא ישגה? הן לוא היתה כזאת כי אז שגו חלילה חכמי התלמוד אשר חרצו משפט קשה: “טוב שברופאים לגיהנם” וכן לא יעשה, כי על כן למען יקום דבר חכמי התלמוד לעולם, ולמען הצדיק את הממשלה על כי לא שמתני לראש הרופאים ולראש המורים בחכמת הרפואה, אף כי רופא כמוני אין בכל הארץ, אשגה אף אני לפעמים ואגב חריפתא שבשתא” – אך בפעם הזאת לא אצל הרופא מרוחו על החולה כאשר עד כה, כי נפשו אשר כלתה לראות את אמו ואחותו ולנסות כח רגלו אם יש תקוה כי לא נכה רגלים יהיה בכל ימי חייו, מאנה היום להשתעשע במהתלות הרופא אף כי כבר הסכין בהן ויחכה עליהן בתאות נפש כאשר חִכּה אל הצרי, וכמעט בקול רגז ענה: ומי יודע אם לא שבשתא כיון שעל על, ואחרי עבור עוד ששה שבועות אשמע תורה חדשה. – הרופא ידע בלי כל ספק דרכי החיים יותר מזרחיה, ולא כגמולו השיב לו כי אם שחק בכל כחו להמענה הנפלא הזה ובשתי ידיו אחז בצדיו ואצבעותיו עד הבטן נגעו לבל יעתק ההר הזה ממקומו מהתנועה הגדולה אשר טלטלתהו. ולוא ראו זאת חוקרי הארץ ואשר בה, כי אז בלי ספק חדלו מריב ולא הוסיפו להוכח על דבר רעש הארץ מי יולידו, כי אז ראו עין בעין כי שחוק גדול בבטן האדמה ירעיש מוסדות תבל, כאשר כן נעשה בהעולם הקטן והעב הזה. הרופא שחק ויוסף לשחוק ויתבונן אל הדלת כמו הכין את השחוק לקרואים, אשר פעמיהם אחרו מבא ויפחד פן יסוף המחזה באין רואה, אבל תוחלתו לא נכזבה כי לקול השחוק באה החדרה עלמה כבת שמונה עשרה שנה ובעודנה על הסף מהרה לעזור להרופא בשחקו, כאשר עזרה לו עד הנה להוציא לאור כל משפטיו וחוקותיו ומצותיו בדבר החולה. דמעות נראו בעיני העלמה השחורות והמבריקות היושבות על מלאת מתחת לבבות שחורות וארוכות, אשר כשני חצי אגן סהר שחור יבדילו בין המצח הזך והמשתרע בהוד יפי למעלה עד מקום שרש הצמות השחורות כעורב ובין הלחיים העגולות הצחות מחלב, דמעות שחוק, אשר הניע כל קרביה בראותה את הרופא, אשר בשבתו על הכסא התראה ככדור גדול מתנועע הנה והנה ולחייו אדמו כדם ועיניו הקטנות הסתתרו בחוריהן. אחרי העלמה באה אשה כתב חמשים וחמש טובת תאר ובריאת בשר, אשר הרואה הכיר בה כרגע כי אֵם העלמה היא, ואחריה אשה צעירה לימים כבת שלשים, גבהת קומה ודקת בשר, אשר לולא היו פניה זועפים כי אז הכירו כרגע כי יפת מראה מאד היתה, ואולי היא עוד גם עתה אבל פניה הזועפים השחיתו הוד פניה. בראותה את הרופא נראו פניה כמו בקש לו השחוק להציב גם עליהם יד, אבל היא הֵסבה עיניה כמו מבלי משים אל העלמה וממנה נסב המבט ויגיע עד עיני הזקנה, וכרגע כֻּסו עיניה כמו בענן כבד, וענן רגז פרש מעטהו על כל הפנים ברגע אחד כאשר קראה בקול, אשר נשמע כקול רגז או מצַוֶה וגם כקול חולה יחד: ומה השחוק?

– העלמה העמידה פניה כרגע והזקנה הסבה פניה לא ביראה, כי אם כארי בכלובו בפגוש בו נמר חורק שניו יפנה וילך לו, כי ימאס לבא בריב, אבל הרופא ענה: השחוק יבריא גויתנו יותר מאכול ושתות, וכאשר ירבה איש לשחוק כן יעשה פימה עלי כסל –

– ומבשרך תחזה זאת – ענתה האשה לא ברגז ולא בשחוק ותצא. הזקנה שאפה רוח והעלמה נגזה אל הרופא ותקרא בקול נעים מאד: עתה ארהיב אף אני עז בנפשי לשאל: ומה השחוק? הן הרגזת מוסדות הבית וגם את בעלת הבית החרדת ממקומה בבית המבשלות –

– ואני אערוב עֲרֻבָּה – קרא הרופא – כי ברגע הזה נשרף הצלי ונשפך המרק, והקערה עם התופינים נהפכה על פיה, ומי יודע אם לא עשו להם גם התרנגולים כנפים ויעופו מן הפארור ותהי שמה ושאיה בתנור ובחדר המבשלות, וידי בעלת הבית תהיינה מלאות עבודה כל היום לתקן את אשר עותו הרקחות והמבשלות, הן מודעת זאת אשר בהסר בעלת הבית את עיניה אך רגע אחד מהתנור והיה תהו ובהו וחשך על פניה – ובטרם כלה לדבר התפרץ שנית קול שחוק אדיר מפתחי פיו.

– הנה גם זאת מודעת כי פה אליקים הרופא כקבר פתוח ובהבל פיו ישרף הכל ולא אוכח עמך, אך השחוק מה הוא? –

– חכי לי “אחות רחמניה” ותדעי הכל, אנשים אחים אנחנו, אני הרופא ואַתּ אחות רחמניה, השומרת את החולה והעושה פקודתו מבלי פנות ימין ושמאל, ועל כן גם הרופא גם החולה יהללוך –

– הרופא אולי יהללנה בעבור זאת – ענה זרחיה אשר פניו לא הפיצו עוד דאגה כמו לפני רגעים אחדים – אבל לא החולה, כי לוא עשתה העלמה הנדיבה להפך ממצות הרופא כי אז אולי קלעה בפעם הראשונה אל המטרה – פני העלמה העידו כי דברי החולה לא הפיקו רצון, וגם פני הרופא אולי העידו כי לא למשיבת נפש היו לו הדברים האלה, אך הוא התראה כמו הכין לרוחו את המכונה המובילה את הברק למקום יסדה לו, והמכונה הזאת היא – השחוק אשר בו הוציא את כל רוחו, כי אף בפעם הזאת שחק, ופני הנערה הרעימו וכברק יצא חץ פתאם מעיניה בקראה בקול אשר נשמע כקול רגז: והשחוק מה הוא! –

– אני אגידך מלים – ענה הרופא ויעבר ידו על לחיו וזקנו הגדול והמשתרע לכל פאה וברגע אחד שֻׁנוּ פניו כמו נענה מפני גערת מושל – החולה למד ממני פרק בחכמת הרפואה, אשר לי הוא ואין לכל חכמי הרפואה חלק בו, כי גם הוא השכיל פיו לדבר לצון, ואני אוהב הנני שפת לצון כאשר ידעת ועל כן שחקתי, וגם בפעם הזאת השכיל בדברו בלצון ותחשב לו לחכמה כי לי אשר אני שגיתי אם אדבר מהתלות ואשחק לא יחשב הדבר לחכמה כאשר להחולה עת ישמע כי אך לשוא התענה ששה שבועות במטה בשגגת הרופא אשר מראה עיניו הטעהו, ועתה נטל עליו לענות עוד כירח ימים עדי ירפא –

– כירח ימים ישכב עוד במטתו! אל אלהים! – קראה הנערה בחלחלה מבלי תת להרופא לכלות דבריו ותך כף אל כף.

– ההיטיב חרה לך, כי עוד ישב החולה בבית הזה ויהיה עליך למשא?! – ענה הרופא ויקמוט מצחו ושפתיו, אבל התאפק משחוק.

– אבל! – קראה הנערה ופניה אדמו כשושנה.

– מה אבל? – קרא הרופא כמו בקול רגז – תני תודה כי לא אחות רחמניה אַת, כי אם אבירת לב, אכזריה כנמר במדבר, אוכלת אדם, בעיניך תקחים… כל שלשת השומעים נתנו קולם בשחוק למרות חפצם בשמעם את דברי הרופא, אשר כמשחק בבמת חזיון עמד מול העלמה ובעמדו נראה כענק ועוד הגביה למעלה בעמדו על בהונות רגליו וישלח יד למולה כמו יסר ייסרנה בזעם לשונו, ולא ארכו הרגעים ואף הוא שחק עמהם בכל לב, ואחרי אשר פקד על העלמה לבל תשאל את פי החולה כי אם את פי הרופא ולא תשנה דבר מכל אר יצוה ובעמדו אצל הפתח וכף המנעול בידו זכר פרוש טוב על המאמר טוב שברופאים לגיהנם ויבאר את הדברים לשומעיו כי הטוב שברופאים הוא רופא רך הלב אשר יפנה לצעקת החולה ויסיר ידו ממנו לקול בכיו ולא יעשה כמצות חכמת הרפואה והוא ירד לגהנם, כי אין רחמים ברפואה ואל דברת החולה אל ישים הרופא את לבו וכן המצוה גם על האחות הרחמניה. אחרי אשר נחם גם את החולה גם את האחות הרחמניה כי לא במטה ישכב ירח ימים, כי אם רק עליו להותר עוד בעיר ירח ימים ובעוד ימים אחדים יקום ויתהלך בחוץ, ודברים אחדים לאט לה גם באזניה, השתחוה ויצא, ומאחרי הדלת עוד נשמע קולו בהתלוצצו את בעלת הבית ובקראו לאבל על הצלי והתופינים והמרק…

 

יא. מֵלִיץ ישֶׁר.    🔗

בצאת הרופא עמדה העלמה על מקומה ותבט אל הפתח שקועה במחשבות, זאת העידו פניה, אשר הפיקו תמיד אך שמחת לב, כי כעצבת נראו עליהם פתאם. אם יען כי הרבתה לשחוק והתוגה היתה אחרית השמחה, או מחשבות חדשות עלו על לבה והפנים לא נכּרוּ אותותיהן, כי עוד לא נסתה באלה. זרחיה התבונן בה רגע וכמו חדשה נראתה בעיניו.

אף כי בקומתה ובמבנה גויתה נראתה כעלמה באה בשנים, יותר מאשר מֻנוּ לה, בכל זאת הפיקו פניה בטחה ותם-ילדות וגם קולה בדברה כקול ילדה נשמע, וכן בכל מעשיה ותנועת גויתה ובמבט עיניה הכיר הרואה כרגע כי עוד לא הרבה חשבה מחשבות על נפשה אם ילדה או עלמה היא, וכאשר בגויתה לא חשה חלי מעודה כן לא ידעה עוד מחסור ברוחה, והחולה התענג מאד מאד על מדברותיה ויכר לה טובה על כל הטוב אשר גמלתהו, לו לאיש זר לא נודע לה, מי הוא, ותשרתהו כמשרת, או כאחות רחמניה, כאשר קרא לה הרופא, מבלי אשר עלתה מחשבה על לבו להכיר לה טובה במו פיו ולהללנה על טוב לבה. וגם כאשר הביע תודה לה בשומה תחבושת טבולה במים קרים לראשו או בתתה לו הארוחה וכאלה, היו דבריו כאשר ידברו אל ילדה ולא אל עלמה, גם נגע בידיה הזכות כמו חֻטבוּ משיש מעשה ידי אמן אשר אצלו מֵחֻמָן גם להיד הנוגעת בהן, והחם הזה לא עבר מידיו והלאה, אף כי לפעמים קרובות היו מאד ללבו, ועתה נהפכה פתאם לפתע בין רגע הילדה לעלמה, לעלמה חושבת מחשבות ושקועה במצולת הגיון… פעם ושתים בקש זרחיה לקרוא לה, אך לשונו כמו לחכו דבקה, כי עד היום קרא לה בשמה בתיה ואיך יקרא לה היום?… רגע הכהו לבו על המענה אשר ענה להרופא כי תקצוף עליו ותמאן לגשת אליו ולשבת אל מטתו ולשיח אתו שעות רבות כאשר עשתה יום יום, ויבקש להצטדק אך נבצרה ממנו מזמה איך יעשה כדבר הזה. ובעודנו חושב מחשבות חשה הזקנה לעזרתו כי היא קראה: בתיה! מה זה תתבונני בפתח? הן הרופא לא עד מהרה ישוב –

אהבת עולם אוהב את האיש הזה – קראה הנערה כמו לנפשה דברה – האיש הזה מלאך אלהים הוא ולא בן אדם. – למה זה אדמו פני זרחיה כדם בשמעו את הדברים האלה? הן דבר ברור שמע כי הרופא הוא האיש הנאהב באהבת עולם, או אולי עבר עליו רוח קנאה וקנא בהרופא? אבל מה לו ולה? האם יש לו הצדקה לצות עליה כי תאהב או כי תמאס באיש? ואף עוד זאת הן אין דרך הבחורים לקנא באנשים מלאי ימים כהרופא, אשר כמעט הגיע לששים. והאמנם כבר באה לו העת לאהוב ואת נעמה שכח בשכחת עולמים? או אולי לא אהב אותה ורק חזיון מתעה התעה את רואיהם להאמין כי הוא יאהב את נעמה והיא אף היא תשיב אהבה לו? חלילה לנו מבקש לחקור כליותיו ולבו ולבא עד תכונתו בדבר הזה, כי הוא אף הוא לא ידע דרך הדם, אשר קפץ מלבו ויגיע עד ראשו ומבעד לחייו נראה, ובטרם עוד לקח מועד לחשוב מחשבות נגשה העלמה ומאור פניה שב לה כבתחלה ותשב אל מטתו ותאמר: גבר נעלה הוא! האין זאת? –

– כל הגברים הנאהבים נעלים המה – ענה זרחיה. העלמה התעוררה למשמע אזניה ותבט כה וכה במבוכה ולא מצאה רגעים אחדים מלים לענות, אך אמצה רוחה ותאמר: לא אבין למליך היום! –

– הלא במו פיך אמרת כי אהבת עולם תאהבי אותו, ועל כן אמרתי כי בגלל הדבר הזה יֵרָאֶה כמו גבר נעלה בעיניך – ענה זרחיה ויבקש לשחוק אך לא עלתה בידו.

– יֵרָאֶה?! – קראה העלמה בשממון – ובעיניך אתה לא כן הוא? אמנם אוהב את האיש הזה בכל לבי ונפשי, אך לא יען כי אוהב אותו הוא כגבר נעלה בעיני, כי אם יען כי גבר נעלה הוא באמת לכן אוהב אותו. ואני אשמע דבריך ולא אבין איכה לא ראית גם אתה כזאת? או מי הוא גבר נעלה אם לא האיש הזה, אשר לא רק ירפא חולים בחכמתו הרחבה כי אם גם יחבוש לנשברי לב ברוחו הנדיבה, ובכל מקום בואו יהפוך האבל לששון. או הטוב טוב לך לוא רפא אותך רופא אשר בדבר מלך שלטון יצוה ובגאותו ידרוך על סף הבית ורמות ידבר עם החולה ועם העוטרים עליו ויקצוף ויעיר כל חמתו כאשר יפילו דבר מדבריו ארצה, ואם ישגה הוא אז יטפיל האשמה בהחולה ובעוזריו והוא נעלה מעל כל מעֻוָת ושגיאה, האם ייטב בעיניך רופא כזה? –

– רופא כזה נבוב-לב הוא ובער גם רשע, אך אם לא יֵאָמֵר לאיש רשע ובליעל הנה עוד בזה לא גבר נעלה הוא –

– ואני לא כן אדמה – ענתה הנערה בבטחה – על דעתי גבר נעלה הוא האיש אשר ירום ונשא מרב חבריו או מכלם, ואם תכנה בשם רשע ובליעל את הרופא אשר לא בדרכיו יבחר, הלא יהיו כלם פושעים וחטאים והוא האחד אשר לא יהי כרשע, אך אם תאמר כי המה כלם אנשים ככל האדם בחסרונותיהם ויתרונותיהם, אז תאמר להאיש הזה כי גבר נעלה הוא –

– ובכל זאת אדמה כי אהבתיו וכבדתיו הרבה יתר לוא עצר פיו משחוק ומהתלות ויחקור היטיב לשרש מחלת רגלי ולא בלותי בשגגתו ששה שבועות בערש דוי –

– ולא ארשיעך אם תקצוף עליו כי אתה תסבול ולא אני, אך בכל זאת שַׁוֵּה נגד פניך, כי השגיאה רובצת לפתח כל מעשה ומחשבה, ולולא שגו בני האדם כי אז כבר היו כמלאכים, ולולא שגו הרופאים כי אז תמו חולים מהארץ, וגם רופאים אשר שם להם בכל הארץ ישגו, ואמי זאת היושבת בזה תהי לעדה, כי היא דרשה בחלותה בהרופאים הגדולים המורים בבתי מדרש הרפואה וכלם נלאו למצוא את שרש מחלתה, ויפלגו בדבריהם איש לא ידע נכוחות והרופא הזה חקר ומצא ויעלה ארוכה למחלתה, אשר בעבור זאת עלינו להכיר לו תודה וגם אכיר לו תודה כל עוד רוח באפי –

– ואמנם כן הוא – ענה זרחיה – ולוא מצא שרש מחלתי ויקימני ממשכבי כי אז הכרתי גם אני את פעולתו –

– ואני אומר לך כי לואגם קצרה חלילה ידו מהעלות ארוכה למחלת אמי, גם אז הכרנו טובה לו, כי הוא העלה ארוכה לרוחה עוד בטרם עלתה בידו לגהות ממנה מזור, הוא במהלותיו ודבריו השיב לה רוח נכון תחת רוח כהה אשר דכא אותה, ובדבר הזה לבדו אין די תודה וברכה בפי להטוב והמטיב הזה, וגם לך יאתה, על דעתי, לברך אותו על כי ישכים ויעריב לבקרך ויבלה עת רבה פה למען החיות רוחך –

– הן רופא הוא ושכר יקח בעד העת, ולו אחת היא איפה יבלה עתו, וגם אני הן בכסף מלא שלם אשלם. – כמו מכאוב בא בלב העלמה כן עותה פניה בשמעה דבריו וכענן יגון כסה על הוד מצחה. וכמו חשבה מחשבות רגעים אחדים אם לענות עוד להאיש הדובר כאלה או אין, כן ישבה ותנע ראשה ממעלה למטה כמו תענה לנפשה: כן! וכרגע שבה ותנע אותו מימין לשמאל כמו השיבה: לא! ובכל זאת התאוששה ותאמר: צר לי לשמוע כאלה מפיך, ואני לאיש אחר חשבתיך עד כה. או האמנם תדמה בנפשך אשר יש לאל ידינו לשלם בכסף בעד האהבה? בעד טהר-לב, בעד ישר חנינה וחמלה? או תחשוב למשפט כי בעד בצע כסף יתן איש את כל אלה לרעהו? אמנם בעד כסף יעבוד איש עבודתו, בעד כסף יגע הרופא בהמכה, יטנף ידו וישוב ויכבסנה בבורית ויקבל את שכרו, בעד כסף יַראֶה איש פני אהבה, חנינה וחמלה, אך הרגשות לא תתעוררנה לקום בעד כסף ואף לא תשמענה בקול בעליהן כי יצוה עליהן: התעוררנה כי כסף ישֻׁלַם במחירכן! לא במחיר כסף האיר פנים אליך, לא במחיר כסף בקש בכל לב לתת לך רוח נכון ולגרש כל עצבת מלבך, לא בכסף הרבה שחק למען ישוב גם לך מאור פנים, כי בעד כל אלה לא יקח מידך מאום, וכל אלה עשה כאיש טהר לב, כאוהב כל אדם, וכן יעשה לכל איש כעשיר כרש. אך פניו ירָאוּ בבית העשיר וסרו כל דאגה כרגע מהבית, ובבית העני יהיה אורה ושמחה כי לא רק בפנים מאירים כי אם גם לא בידים ריקות יבא אל הבית, כי אב הוא לכל דל ונדכה, לכל אלמנה ויתום ונדח, ולא בעד בצע כסף דבר –מהתלות לך כאשר לא במחיר כסף רפא את רגלך –

– לא אבין דבריך – קרא זרחיה ויתעורר – הן בכסף מלא אשלם לו –

– אם כזאת חשבת כי אז חטאת חטאת משנה גם לדודי אשר אספך אל ביתו והוא שלח לקרוא הרופא, ואם כן…

– בתיה! – קרא האשה אשר ישבה עד כה ופניה נהרו משמחה בשמעה דברי בתה, וכנגה חדש נראה בעיניה לכל הגה אשר יצא מפיה, אך עתה קראה בקול כמו בקשה להזהיר את העלמה לבל תוסף דבר.

– מה לך אמי? – קראה העלמה.

– זרם פיך עבר גבול –

– ולמה לי לשים גבול להגיוני לבי? האם בזאת יהולל איש כי יטמון את מחשבותיו בחֻבו? –

– אבל בעל הבית דודך הוא וכבתו יחשבך ולא לך לדבר בעדו –

– לוא גם אבי היה, גם אז לא חשכתי פי מהשמיע רגשי לבי. הן לא למען דודי דברתי כי אם למען האדון החולה, ואם עלתה מחשבה על לבי כי ישגה אחשוב לי לחובה לבלתי כסות בחֻבי מחשבתי, ואם גם תצדקי, אמי האהובה כי לא כן עשה תמיד כל אדם, ולא לכל אדם ידברו בשפה כזאת, אך אני הלא על פי דרכי או על פי דרך מורי אבחר לעשות ולדבר, ועוד לא חרפני לבבי כי כה עשיתי, ואחרי כי על דעתי לא כיושר וכמשפט דבר האדון זרחיה, עלי המצוה להעיר לו אזן אם ישמע ואם יחדל. – האדון זרחיה היה במבוכה גדולה בשמעו הדברים האלה, אם השתאה בתחלה כי הילדה היתה פתאם לעלמה בעיניו, הנה הוסיף להשתאות, כי היא גדלה מרגע לרגע ובאמץ לב וברוח נכון דברה כאיש וכפי אשר העידה חזות פניו לא שש על התמורה הזאת, כי בלי כל ספק טוב היה בעיניו כי תוסיף היות עלמה מפיקת חן בדבריה הנעימים מאשר תהפך למורה חכם בבית מדרש סופרים וחכמים, וכאשר בכל ימי חייו בחר הרבה יתר להורות דעת מאשר לשמוע, כן היה גם בפעם הזאת. איך שש לבו וגבה רוחו לוא פתח הוא פיו לדבר ראמות באזני העלמה אשר זה עתה היתה לעלמה בעיניו, אך בטרם עוד הגיע עדיו לפתוח פה והנה הוא שומע מוסר מפיה, תוכחת מגולה בלי שפת חנף ומבלי כל מסוה, ובטרם עוד בקש חשבון אם צדקה בדבריה או אין גמר אומר כי עת היא לו לעמוד על נפשו ולהראות להמוכיחה כי אף לו לבב וכי אתו תלין צדקתו. והתקוה כי עוד מעט תשוב העלמה ותכּנע ותאמר נצחתני, נתנה אמץ בלבו לפתוח פיו, אף כי עוד נבוכה רוחו ויאמר: אבל עלמה נכבדה – שחוק קל עבר על פני העלמה בשמעה ראשית דבריו וגם אמה הביטה אליה ותשחק מעט – הנה יסרתִּני בשוט לשונך בלי חמדה, ואם לא אכחד, כי פלאים נפלאתי לשמוע דברים כאלה הנאמרים בדעת ובתם לב מפי עלמה, ובכל זאת לא אסוג אחר מהמלחמה אשר ערכת לי ואוכיח ואערך לעיניך כי עוד צדקתי בי. הנה הוכחתִּני על כי עלתה מחשבה על לבי כי אני בכספי אשלם להרופא ולא חשבתי כי דודך אשר חיים וחסד עשה עמי הוא גם שלם ישלם להרופא, ואני אחרת אחשוב כי לב דודך היודע חנות ועשות חסד יעשה עמי אות לטובה ויתנני לשלם להרופא למען הניח רוחי. הן אך כפרא ביער הייתי, לוא חשבתי כי אם ישלם דודך להרופא ואם גם ימלא כיסי כסף, כי בזה תמצא ידו להגדיל עוד חסדו עמדי. חסדו עבר כל גבול כאשר הרימני מעל הארץ ביער, אשר שם מַתִּי תחתי לולא חש לעזרתי ויביאני העירה, ולוא שלחני אל בית חולים, גם אז הנה חיי לו המה. או האמנם תמצא ידנו להכיר טובה עוד יותר מאשר אם נדע כי חיינו לנו מידי מטיבנו? והוא הן לא אל בית חולים שלחני כי אל ביתו הביאני ומבחר חדריו נתן לי וכאב על בנו פקח עלי עיניו, ונפשי יודעת כי פעמים אחדות עזב את מסחרו ויוחר מן המועד כאשר נטל עליו לנסוע לדרכו, יען כי בקש לדעת שלומי, ואחרי כל אלה האם תמצא ידו להטיב עמדי עוד יותר? – אם ישלם להרופא יעשה כחפצו ולא אדבר דבר, כי חלילה לי למרות את פיו, האמיני לי, כי אם יאמר לתת לי גם כסף וצדה לדרך כי לא אַמרה את פיו, אף כי אם העז איש אחר את פניו לאמר לתת לי מתנת חנם כי אז ידע את תנואתי… אבל אם דודך יתן את הכסף או אני, אחת היא, להרופא ישֻׁלַם בעד עמלו, ואם כן לא עלי החובה להכיר גם לו טובה, ואחרי כי בשגגתו נטל עלי לשכב על ערש דוי חנם, הנה על דעתי לא ארשע אם גם עניתי אותו דבר אשר לא ינעם לאזניו. אולם כאשר חזיתי אני לא התעורר הוא על הדבר כאשר עשית אַתּ למענו, ובדבר הזה אמנם די להראותני כי רב ערך האיש הזה אחרי כי אוהב נאמן לו כמוך, אך אני טרם ידעתי זאת –

– ועל כן דברתי כאלה כי צר לי מאד לראות כי זה ששה שבועות תדבר יום יום עם האיש הנעלה ועוד טרם תבא עד תכונתו; אתה אמרת ככל יתר יודעיו אשר לא יבינו עד מה, כי ידבר מהתלות יען כי אוהב מהתלות הנהו ושפה אחרת מבלעדי שפת לצון לא ידע, אבל לוא ידעת כי הוא יעשה זאת בדעת וחשבון ולב מתנה; לוא התבוננת איך יעשה זאת במדה ומשקל, כאשר יעשו יתר הרופאים בכתבם על הגליון את הסמים; לוא השיבות אל לבך כי לולא החיה כפעם בפעם את רוחך בדבריו כי אז אולי חלית גם במחלת לב או ראש, בעת אשר אַסִיר אל מטה היית, כי אז בחנת וראית מה רם ערך האיש הזה, רופא הנפש ועל ידה ירפא גם את הגויה. ובראותי כי לכל אלה לא התבוננת ותדבר עמו כמו את איש לצון, ותענהו כמו אם בדחן היה, לכן אמרתי עת היא כי אפקח את עיניך – המענה הזה לא הרגיע רוח החולה, כי אם אמנם השתומם על רוח העלמה אשר לא יכָּלֵא בתוכה ומפיה יצאו דברים נאמנים הנובעים ממקור לב תם, אשר לא ידע חנף, שקר ורמיה, בכל זאת נעים היה לו להשמיע דברים בלי שפת חנף מאשר לשמוע כאלה, הן לא לחנם מורה היה, והמה הן יסכינו אך להשמיע ולא לשמוע, אבל הרעיון כי עליו לעמוד על נפשו ולהצטדק לבל יֵרָאֶה כשוכח טובה או כנבער מדעת ערך איש המעלה, הוא נתן לו תעצומות ועז לפתוח שפתיו שנית, וכמו בטח לבו, כי בפעם הזאת יצלח בידו לשים קץ לרוח פי העלמה, כן התעורר ויאמר: אבל בי נא עלמה נכבדה, זכרי אף אַתּ ואל תשכחי, כי אם גם כדברך כן הוא, כי הרופא הוא מרום ונשא ואין מי ישוה לו, בכל זאת לא רשעתי אם כאמרי פיו עניתיו; הן אם ידבר לצון הלא יבקש כי בדבריו יענהו השומע, כי אם לא תהי כזאת הלא אז יֵרָאה כשר גדול בעם, אשר ישחק על שומעי בקולו והמה אור פניו לא יפילו, גם כי ילעיג להם בשפה ברורה יחרישו וידמו סלה. ואם בזאת יבחר, הן לא גבר נעלה הוא כי אם כסיל מתנשא, תרנגול מתנפח ויחרדו ויגורו ממנו התרנגולות, ואם יִקָרא תרנגול ללעמתו אז אליו יתמרמר וינסה כחו – ואם יבחר בשפת מהתלות כדבריך למען הרגיע רוח החולה להשיב נפשו ולתת לו עצמה לכלכל מחלתו, הלא אז ישיש בראותו כי החולה ישכח את חליו ואת מזורו וגם את רופאו וישיבנו בדברי לצון חמד לו –

– לא אכחד כי איש שפתים אתה, ולוא רק לערוך אתך מלחמת דבר שפתים חפצתי כי אז לא הוספתי מלחמה, אולם אני לא מלחמה דרשתי כי אם להשמיעך את דברי ואתה אולי תחוש גם בנפשך כי המענה אשר ענית הוא אך מענה דבר שפתים ולא מקרב לב יצא. כי הלא תבין כי לא על זאת באתי במשפט עמך על כי ענית מהתלות להרופא, ואף כל צדקה לא היתה לי לעשות זאת, לוא גם לא צדקת בעשותך זאת, הן לא חצוצרה הנני להרופא להשמיע תהלתו עד למרחוק, אף לא שומר לראשו אני כי אתבונן מאד לכל צר ואויב פו יפול עליו, ובטוח לבי כי גם מבלעדי עזרתי לא יכרע יפול שדוד, אבל אם ערכתי אליך מלים הוא לא על כי בחרת לצון, כי אם על כי בחרת שפת לצון להשמיע בה בדברים היוצאים מהלב, כי לא רק כי לא תכיר טובה להרופא כי אם גם כי תקצף עליו, והדבר הזה אמנם לא ישר בעיני, אך אם אתה בדעתך תחזיק כי צדקת, הנה דבר שפתי אך למותר, וגם את אשר דברתי תשכח ולא תעלה על לב. – הנלחם השליך כלי נשקו מידו ולא הוסיף מלחמה, אך הלוחם לא אמר הון בנצחונו. מענה העלמה לא כחפץ זרחיה היה, הוא בקש כי העלמה תודה במו פיה כי הוא יצדק, והיא אך ענתה כי לא תחפץ או לא תדע לענות ולקחה זך בעיניה, כי על כן לא נח רוחו ויוסף להעיר אותה למלחמה באמרו: אבל הן תתניני לאיש ימאן שמוע דבר אמת בטרם עוד שמעת את כל דברי, ואם גם אודה לך כי תצדקי בדבריך ולא טוב עשיתי כי פקדתי על הרופא שגגתו, אך אחרי כל אלה הן שגגה מלפניו היתה ואני נשאתי וסבלתי באשמת השגגה, ועל זאת הן לא לי להכיר לו טובה על כי שגה במראה עיניו ולא הכיר את המחלה –

– וזה הדבר איפא אשר עליו יסרתיך, כי הראית בפעם אחת כי לא תבין ערך האיש הזה – ענתה העלמה כמו למרות חפצה – אתה התעוררת על השגגה אר יצאה מלפני הרופא ולא השיבות אל לבך כי בפעם הזאת הראה את כל בר לבבו וישרו. או האמנם תדמה כי כל הרופאים לא ישגו, כי כלם ידעו כרגע את המחלה, את מוצאה וכל התולדות אשר תצאנה ממנה? כלם ישגו, וכעורים ימששו באפלה במקום אשר אור עיניהם לא יחדור לראות נכוחה, ועל כן ינסו בתחלה, רק כי כל הרופאים ינסו וישגו, וישגו ויוסיפו לנסות מבלי אשר יודו במו פיהם כי משוגתם האריכה המחלה, כי אם יבקשו עלילות ותואנות להחולה ולשומריו כי המה לא עשו כדת וכמצוה והמה הרופאים תמיד צדיקים, לא כן הרופא הזה: הוא שגה ולא יחרף לב החולה והעוזרים לו פן בשלהם היתה הרעה, ובדבר הזה הלא נראה את גדלו ואת רוחו הנדיבה והנעלה! – פני זרחיה היו פתאם כשמעו המענה הזה כפני רודף אשר ישוב פתאם ויהי לנרדף. ברגע ההוא חש כי העלמה הפילה בפעם אחת את קשתו מידו, כי אמנם עתה ראה והכיר כי אִתּה הצדק, כי אמנם כן הוא, כי כח לב נעלה דרוש לאיש אשר יאמינו בו ובדברו לאמר לכל כי הוא שגה ויטפול החטאת, אשר בידו לשומה בראש אחרים, אך בנפשו. גם נדמה לו כמו קלעה העלמה בדבריה אל לבו לאמר לו: אתה הוא האיש אשר ימאן להודות במו פיו משוגתו. ותתלקח מלחמה בקרבו אם להוסיף להלחם ולהצטדק או לאמר בפעם אחת: אמנם חטאתי! אך המלחמה לא ארכה והמענה אשר ענה הרנין לבב העלמה עד כדמעות שמחה נראו בעפעפיה. נעים מאד הנצחון! והעלמה שבה ותהי לילדה, וכאשר אמר לה זרחיה: השומע את דבריך יאמין כי בבית מדרש לחכמת הרפואה הקשבת לקחך – ענתה בתם: ואמנם הרבה ראיתי בעיני בבית החולים והקשבתי מפי הרופאים והחולים –

– בתי תבקר יום יום את בית החולים – הוסיפה האם על דברי העלמה – והרופאים יוָעצו אתה כמו על חברתם נמנתה אף היא –

– ויתר הרופאים לא יפקדו עליך אפם על כי תבחרי באחד ותתניהו לאיש המעלה על כלם – שאל החולה בלב שמח, כי אמנם שמח מאד כי בא הקץ למלחמת דבר שפתים אשר חש כי לא לו יהי הנצחון.

– הרופאים לא ידעו עד מה – ענתה העלמה.

– האם כה תשכילי להסתיר הגיונך עד כי מעיני כל רואיך יסָתֵר? – שאל זרחיה ויתבונן בה בתמהון.

– לא זאת – ענתה העלמה – אני לא אסתיר דבר ולא אדע אם אוכל להסתיר, גם לא אחפוץ להסתיר דבר, אבל שם במושב הרופאים הן לא למען השמיע הגיוני לבי אבא, ואף גם זאת כי אליקים לא ידבר אל רעיו כאיש היודע יותר מהם כי אם להפך, הוא ידבר תמיד כתלמיד לפני רבו, עד כי גם זאת הרופא היהיר, אשר גאונו וגאותו גדלו כקצר דעתו בחכמת הרפואה והוא תמיד ראש המדברים, יען כי אביו הוא ראש בית החולים, אך גם הוא יעשה תמיד כדבר אליקים, רק כי בתחלה יאמר להפך וכאשר ירבו דברים אז יהפוך את דבריו ויאמר כי דבר אליקים היה דברו בתחלה, ואליקים לא יכזיבנו אך דברו יֵעָשֶׂה. ואחרי כי הוא לא יתנשא, אף לא ירדוף אחרי הבצע כמהם ולא ידבר על רעיו רעה, לכן לא יריבו בו אף המה, אם גי פתגמם תמיד כי הוא הולך בדרך הקדמונים ברפואה ולהם נגלו חדשות ונצורות, כי צעירים המה לימים, אף כי שקר הדבר כי בעת אשר הרופאים הצעירים יבלו ימיהם בשחוק והוללות הנה יהגה הוא בספרי חכמה וכל דבר חדש לא יבצר ממנו, ולוא הקשיב זאב את לקחו כי אז למד בשנה אחת יותר …

– בתי! – קראה האשה.

– מה לך אמי? –

– הללי את אליקים כחפצך, ומה לך ולזאב? והוא הן יבא אל ביתנו ולא טוב הדבר אשר אַתּ עושה –

לוא לדברי שמע כי אז לא בא אל ביתנו – ענתה העלמה ותשחק בכל לב – ואף תקותי כי עוד ישמע את דברי ולא יוסיף לבוא. – האשה הניעה בראשה כמו לא ישרו הדברים בעיניה והעלמה קפצה ממקומה ותחזק אותה בראשה בשתי ידיה ותשקנה על מצחה ולחייה בקראה: הרגיעי רוחך אמי כי לא אדאיב גם את נפש דודתי. – אם כי כדברי חדות היו הדברים האלה לזרחיה בכל זאת רחב לבבו בראותו את המחזה הנעים הזה ויזכור אף הוא את אמו ואנחה התפרצה מקירות לבו, וכחץ מקשת מהרה העלמה בשמעה את אנחתו ותשב שנית בצד המטה.

– האם לא תלכי היום לבית החולים? – שאלה האשה.

– לא, כי כן צוני אליקים – ענתה הנערה ותרזום בעיניה על החולה כמו בקשה להשמיע לאמה, כי כן פקד עליה הרופא לבל תעזוב היום את החולה לבדו.

– אם כן אלכה אני שמה – ענתה האשה.

– ויום טוב יהיה להחולים היום – קראה העלמה במאור פנים.

– האמנם ירעימו פנים לקראתך בבואך אַתּ? או אולי תשחרים מוסר כמוני? – שאל זרחיה ועיניו נהרו.

– ואמנם כן הוא! אני אשמר פי הרופא ולא אט, לא כן אמי, היא תאמר כי ממתקים ינעמו משקוי וצרי והיא תרפא בהם – ענתה העלמה ותבט באמה בעינים מבריקות.

– אל תאמין לדבריה – קראה האשה ותנד עפעפיה – כי גם היא לא אכזריה היא כאשר תבקש להתראות. – רוח מלא מהעליזים האלה בא גם לזרחיה ויאמר: ואני אאמין ומה גם אחרי אשר גם הרופא, הגבר הנעלה, כזאת דבר ויאמר לה על פניה, כי אבירת לב ואכזריה היא כנמר במדבר. מה מאֻשר אני כי הרופא לא שמע את דברי, כי לולא זאת כי אז פקד עלי ויוכיחני בשוט לשונו על כי אדבר מהתלות אל האחות הרחמניה העלמה הנעלה. כאשר הוכיחתני היא על אשר כזאת עשיתי להרופא –

– אבל עוד רב הדרך בין הרופא וביני –

– ואני טרם אדע – ענה זרחיה בקול עלז ושמח. אך פתאם מבלי אשר ידע בנפשו למה, כֻּסוּ פניו בעצבת כאשר יצאה האשה מהבית ויוָתר לבדו את העלמה. רגש אשר לא חש בלבו, וכמעט צר לו המקום לשבת אתה לבדה בחדר אחד. הנערה התבוננה אליו ותאמר בלבה כי מחלתו נסכה רוח עצבת בלבו כי על כן בקשה כרגע דברים לשיח עמו ולהרחיק באמרי פיה את יגונו.

– בעוד ימים אחדים תצא לשוח בגן, הוא נחמד ורחב ידים מאד ותתענג בדשן נפשך כאשר תשוח בו. וידעתי נאמנה כי בימים אחדים תשוב לאיתנך –

– ומי יודע אם לא ישגה הרופא גם בפעם הזאת? –

– חלילה חלילה – קראה העלמה – אך לעתים רחוקות ישגה, ואם שגה פעם אחת לא יוסיף, ועתה הן לא צבתה הרגל כמו אז ומראה עיניו לא יתעהו –

– אמנם חומה אַתּ על הרופא, אשרי האיש אשר לו מצודה כזאת. ואמנם את תדעי להכיר טובה כי בגלל אשר רפא את אמך הנה היה לך לאלהים –

– לוא גם רק בגלל הדבר הזה, גם אז לא הרביתי במחיר, אך אני אדע אותו מיום דעתי קרוא אבי ואמי והוא היה רבי ומורי וגם הוא היה לי לאב מעת אשר לֻקח אבי מעל ראשי –

– אם כן אבן הדבר. אמנם לא אכחד כי מאֻשרת גם אַתּ, כי הקרה המקרה לך איש מאשר וצולח כמוהו, אשר פגעי החיים לא נגעו בו ולא עכרו את רוחו והנהו עליז ושמח ויאציל מרוחו גם על כן סביביו, גם זאת מתנת אלהים היא –

– אמנם הוא איש מאשר וצולח מאין כמוהו ויאציל מרוחו על כל סביביו אבל לא בחסד המקרה ולא במתנת אלהים, כי יד אלהים ויד המקרה עשו את אשר היה בידם לעשות לו לדכאו ולשפתהו עד עפר, אך עם רוח נעלה ולב כביר כמוהו ילחם גם המקרה ולא יצליח, כי הוא ידע לשאת מכאובו ואולי עוד ישאנו, אך יקברנו עמוק עמוק תוך לבו, עד כי לא יראה לעין זר, וחכמתו ורוחו הנדיבה תעמוד לו לעשות חפצו ויוכל –

– האמנם היה הרופא איש מכאובות, או המקרה סכך בעדו – קרא זרחיה בתמהון – כמעט לא אאמין למשמע אזני –

– אמנם כן לא יאָמֵן הדבר ואני אף כי אדע כל אלה ובעיני ראיתי לא אאמין כמעט כי יאמנו הדברים, ואם לא יהי עליך למשא לשמוע אך שמץ מדברי ימי חייו, אעשה זאת בחפץ לב, ואקוה כי לא תנחם בשמעך מה כביר כח לב איש חכם וישר דרך –

– בכל לב אבקשך להשמיעני זאת –

 

יב. תּוֹלְדוֹת הָרוֹפֵא.    🔗

– הרופא נולד בארץ גאליציע – החלה הנערה לספר וכענן יגון כסה הוד פניה כרגע – בעיר אשר בה נולד אבי, זכרו לברכה, ובעיר ההיא התעוררו בעת ההיא צעירים אחדים לרדוף דעת ולבקש השכלה. ומלמד מארץ ליטא נמצא להם אשר במסתרים הורה אותם קרוא אשכנזית ודקדוק שפת עבר וכתבי הקדש, ויהי במחשך מעשהו, כי לפני הנערים היו פתוחים ספרי הגמרא ועליהם ספרים קטנים אשר מהרו להחביא בבא החדרה אבי אליקים, אשר בביתו למדו כל הנערים, או בעברו ברחוב לפני החלון. והמלמד ההוא העיר את רוחם לבקש דעת ולרדפה ולבלתי סגת אחור גם אם מלחמה תהיה להם מפנים ומאחור. ואמנם הוא ידע מראש כי מלחמה תהיה להם מפנים ומאחור, כי אלה אשר כבר בקשו וימצאו ארחות החיים הביטו אל הבחורים הלובשים מלבוש החסידים, ואשר לא ידעו לדבר כן בשפה, כאל פראים וישחקו על משבתם, ומאחור רדפו אחריהם כל קהל החסידים להכותם חרם, ואחרי אשר גורש המלמד ההוא מהעיר בחרפה ומכות חדרי בטן, שמו משמר על תלמידיו לבל יוסיפו לפול בפח. ורפואה טובה תמצא בבתי הרפואות להעברים אשר בה ירפאו כל חלי, והיא לתת להחולה – אשה, וכן עשו גם לאבי גם לאליקים. אבל לאבי נתן המקרה אשה אשר היתה באמת כסם החיים לו, כי אף כי בת חסידים היתה בכל זאת לא קצתה באבי גם באמור לה שכנתה כי על האפקורסים הוא נמנה, ותהי עמו תמיד בעצה אחת ותתענה בכל אשר התענה הוא. ולאבי הושיעה חכמתו להפוך לב אחר גם לאחי אמי הוא דודי אשר בצלו אחיה כיום, ומעת ההיא לא כבדה עוד המלחמה על אבי אחרי כי עוזר נמצא לו, ובמות אבי אבי היתה לשניהם הרוחה, כי גם שניהם עזבו את ארצם ויבאו הנה ויתישבו פה ואבי ראה ברכה בעמלו בעירו ודודי אשר הביא עמו כסף לא מעט הלוך הלך ויהי לעשיר. אך לא כן היה חלק אליקים; אשתו מררה את חייו מאד ותקט בו יום יום, כי לפי דברה לא האריך בתפלה כאשר נטל עליו ואף לחם הבקר לא השתכר בתפלתו, ופעם אחת ארבה לו ותראה בעיניה שערוריה, אשר רב עצמותיה הפחידה; בעד חור המנעול הציצה ותראה כי החליק בידיו את שערותיו ביום השבת, ופעם שנית נשבעה שבועי שבועות כי ביום שמחת התורה לא התפלל מעריב, וכאלה עונות עצמו מספר, אשר בעבורם יצא לה שם “צדקת” בכל העיר ואביה הללה שבע ביום, ומה גם אמה, אשר העירה ותעוררה תמיד באמרה לה כל היום: בתי שימי עיניך על אישך, בתי חרפת אישך חרפתך היא, וגם על פרי בטנך יפקדו עונות אבותם, בתי שמרי נפרו ונפשך, בתי אם אישך יהיה בגיהנם אז לא תעלי אַתּ לגן עדן, וכאלה דברי תורת חיים השמיעה אותה בבקר בבקר ובכל לב שמחה כי דבריה לא שבו ריקם. וכל הנשים בה התברכו ותאמרנה כי אמנם כן יעשה לכל הגברים, והיא לא משנאתה אותו עשתה כל אלה, אך היא בקשה בכל לבה להפוך לאישה לב אחר, והתהלות אשר פזרו לה על ריבות שפתיה אמצו לבה להוסיף ללכת בדרכה ולקות כי עוד תראה בעיניה כי אישה יהיה לצדיק תמים ולקדוש ה' מְכֻבָּד. לפעמים באה מחשבה בלב אליקים לחיש מפלט לו, אך לא מצא און בנפשו לעשות זאת כי כבר נולד לו בן, ובעודנו תפוש במחשבותיו מה לעשות אם להיות אסיר ועבד כל ימי חייו או לקרוא דרור לנפשו, עטרוהו שלשה בנים ואז אמר לנפשו: דמי סלה! – אלה המה דבריו, כי לא ראה עוד כל תקוה לצאת מן המצר, ולהפוך לאשתו לב אחר – זאת לא עלתה על לבו. ובין כה וכה תמו שנות הארוחה על שלחן חותנו ותבא עת צרה לו, כי נטל עליו לבקש לו עבודה אשר יחיה ביתו בה והוא לא ידע מאומה, ולמסחר היה גבר לא יצלח, כי על כן היתה היא לאשת החיל ותשלח במסחר כפיה, והוא נאלץ לשבת בבית המדרש, אשר רע היה בעיניו מבית אסורים. ומעת אשר אשתו פרנסה אותו מן העת ההיא לא ידע עוד אף רגע אחד שלו במגורו, כי כל עוד על שלחן אביה אכלו האירה לפעמים את פניה כאשר נלאתה לבקש בו עונות, אך מעת אשר סָחרה סחרה וריב היה לה עם הסוחרים תמיד ולבה היה כים נגרש כל היום, ובהתקוטטה את רעותיה היה אישה כבד העון למטה זעם בידי נשות עברתה להפיל בו אור פניה, מני אז בבאה הביתה היה הוא ושלשת הילדים למטרה לחצי זעמה. ועל נפשו לא חרד עוד אך כאשר פקדה אפה על הילדים אז אמר תמיד: טוב מותי מחיי, כי כרצח בעצמותיו היה כל דבר חרפה וקללה אשר נשאה על שפתיה, וכן הציקה לו עד אשר לא יכול עוד נשוא ויחש מפלט לו הביתה אל אביו והוא בעת ההיא בן עשרים וחמש שנים. אבל אביו ענהו: הן בריא אולם אתה ולמא לא תבקש לך מחיה? – ובאחת השיבו כי קצרה ידו מעזור לו, ואחיו הגדול ממנו ענהו: אם שפחה אתה שוב התענה תחת יד גברתך, ולוא הייתי אני תחתיך כי אז ידעה את ידי ואת תנואתי – הלעג הזה בא כרעל בקרבו ויבריחהו הלאה הלאה מארצו ומולדתו לארץ אחרת ושם הכין את נפשו לשמוע בלמודים. וכל עמל ותלאה, אשר תסמר שערות בשר השומע כאשר ישמע מפיהו בספרו קורות הימים ההמה, נשא וסבל. וכעבור חמש שנים בא לבית מדרש החכמות וכעבור עוד חמש שנים יצא מבית המדרש ויהי לרופא. בפעם הזאת דמה כי כאשר ישוב אל אשתו והוא רופא ואת תורתו לא עזב ועודנו מתהלך בדרכי היהודים, אז תקבלהו באהבה ורצון ותתגאה בו וישוב להיות איש לאשתו ואב לבניו, אשר זכרם לא מש מלבו כל עת היותו במרחקים, אך תוחלתו נכזבה גם הפעם, אף כי גם אחי אשתו וקרוביה הרבו לדבר על לבה כי כל בני העיר יכבדו את הרופא כמלאך אלהים אחרי כי גר עם הרשעים ולא למד מעשיהם ואחרי כי נאמן היה לה גם בהיותו בארץ נכריה ואם הוא לא יבוש לאמר לה גם היום: אשתי אתּ, הנה היה לה לגיל ולשמוח ולשאת אותו על כפים, אך כל אלה לא הועילו להשיב לבה אל אישה, כי אם אמנם נאותה לשוב אליו, אך כל אמר ודברים היו לשוא להטות לבה כי תמכור את בית מסחרה ותחיה בעמל בעלה, כי לא נאוה לאשת רופא לשבת בחנות, היא באחת: לא לרופא הייתי לאשה ולא לרופא נתנוני אבותי ואני לא ברופא בחרתי, ואם בעונותיהו הרבים היה לרופא ארד אבלה שאולה, אך גם לחיות מעמל כפיו ולשימו אלוף לראשי ולתתו לחנך את הבנים על פי דרכו, זאת לא אעשה כל עוד נשמה באפי – וכאשר כל משברי מים לא יעתיקו הררי עד ממקומם, כן לא הועיל כל דבר שפתים להאשה, אשר גם לה מר היה, כי אמנם לא רק קשי ערפה והפחד פן ימשול עליה וישלם לה כגמול ידיה היו בכל אלה, כי אם היראה מאלהים ואימת יום הדין בעתתה מאד. כאשר באה עדיה השמועה בפעם הראשונה, כי אישה יבקש להיות רופא, בכתה בכי תמרורים כל היום ותשב לארץ כאבלת על מת, והנשים השכנות נדו לה ותרוממנה צדקתה עד לשמים ויאמצו לבה באלהים, לבל תשטה אחרי אישה מדרכי אמונה. וכה בכתה ותצם כל היום ההוא וגם בלילה לא בא אל פיה מאומה, ובלילה ההוא שבעה נדודים כי התהפכה על מטתה כחולה עת אש הקדחת תתקפהו, ולאור בקר כאשר כלה כחה ותרדם חלמה חלום נורא מאד, כי ראתה את בעלה ואות על לבו כי כֻפּר בריתו את עמו ויהי לאחר, וגם את שלשת בניו הדיח אחריו. וממצרי שאול אלה אשר עִנוּ אותה בחזיונה הסתתרה כמעט בינתה ובהקיצה בטרם עוד ידעה איפה היא ומה עמה קפצה ותשבע בשם ה' כי תשמור את בניה לבל תנוח עליהם יד אביהם והיא גם היא לא תאבה ולא תשמע לאישה וכל מוצא שפתיו כדברי מסית ומדיח יהיו לה. והחלום ההוא ושבועתה לא סרו מנגד עיניה אף רגע, עד כי התחלחלה כמפני שד בלהות כאשר ראתה בפעם הראשונה את פניו. ובכן קצרה נפש הרופא בעמלו; בביתו לא מצא מנוח, ובני העיר לא האמינו בחכמתו יען כי הלך לבית התפלה ויהי תמים עם אחיו ובאיש כזה לא ישימו אחינו מבטחם. למחזיקים בדרכיהם יחלקו חלק טוב לעולם הבא, ורק למלעיבים בהם ולמציקיהם ולאלה הדורכים עליהם ברגל גאוה, להם יתנו חלק טוב בעולם הזה. ואף עוד זאת כי אשתו ישבה כל היום בחנותה ובבית היה צלמות ואין סדרים, כי אף לעזוב את הבית המלא חלאה וצחנה ולבחר באחר מאנה האשה לבל ירָאֶה ביתה כבית רופא. כי הלא אלה המה דרכי השטן והיצר הרע – אמרה – בתחלה יסית להחליף הדירה ואחרי כן להמיר המלבושים ואחרי כן גם השפה עד כי יגע בלב האמונה וישנה פניה, ואני אעמוד על המשמר בפתח ולא יבא המשחית לחדרי חדרים. וכשומר נאמן עמדה בפתח ולא נתנה לטהר את הבית והחצר ולא הניחה לגעת בהאשפה וערמות העפר כמו אלה המה שומרי משמרת האמונה. ולא לפלא הוא אם כמעט כל החולים, אשר הסכינו לראות תמיד חכמת רופא גדולה וכבדה, רק אם שני סוסים יעצרו כּח למשכה, ובבית הרופא תרון חכמתו מכל עבר בכלים מכלים שונים ובספרים במעטפות יפות ויקרות אשר בהם חלקת הרופא ספון ובהם חיי רוחו, לא לפלא הוא אם בעיני אלה החולים היתה חכתמת הרופא הזה נסרחה, כי זאת חשו בגשתם אל הבית. וגם הרופאים אשר היו בעיר צררוהו ומררוהו וישתו לעג כמים בהזכירם שמו; אחד הרופאים אמר כי בבגדי אליקים צרור הַדֶבֶר ולכל מקום בואו ישא אותו אתו, ואל פתח ביתו רובצת המגפה, והשני אמר: אם רופא הוא מדוע לא ירפא משובת אשתו? והשלישי נשא עליו משלו כי בסגולת ספר רזיאל יעשה נפלאות, ולעומתם קמו בו עיני העדה, הלא המה הפרושים אשר לא האמינו בו ובצדקתו כי אמרו אך מתחפש הוא והיה כאשר יכין ביתו ויציב לו יד בעיר אז יתפקר עוד יותר וראש הפרושים נשא עליו המשל: אליקים רבי יתקרי במקום חכמים וחכם לא יתקרי במקום רבנים – וכל אלה הציקו לו עד מאד, עד כי בחר לעזוב את עירו וארצו שנית ויבא אל עיר עקבה מקום מושבנו אנו, ואבי זכרו לברכה קרבהו כאח ויאספהו אל ביתנו ויהי כאחד מבני הבית, ואני הייתי עוד נערה קטנה ויחל ללמדני שפה ודעת כמורה נאמן: ואף גם כאשר יצא לו שם בעיר כי יפליא לעשות בחכמתו, גם אז לא עזב את ביתנו ולא חדל מהיות מורה נאמן לי ולא נתן את אבי להביא מור לביתו, גם לא לשלחני אל בית ספר, בשנה הראשונה כאשר בא אל ביתנו היה עצוב רוח ונכאה, וירבה הגות בספרים מבלי פנות אל מעשה יתר בני האדם, הוא מאס באכול ושתו, אף כי אבי הרבה להוכיח אותו על פניו, כי בדבר הזה הֵרַע לו, כי בני הארץ הזאת אוהבי משתה ושמחה המה! כאשר בלי ספק תדע גם אתה, והמה לא יאהבו ולא יכבדו את הרב והרופא בלתי אם ישתה וישכר עמהם, ואחרי כי אליקים גזר מהם לכן גזרו גם המה ממנו ולא דרשוהו ולא בקשוהו בלתי אם העניים המרודים, אך המה כבדוהו כמלאך אלהים ואחרי כי לחמו נתן בבית אבי לכן לא שם לבו לבקש לו בתי עשירים.

עוד אזכור גם היום, אני הייתי אז כבת שבע שנים, כאשר הוכיחהו אבי על פניו על הנזרו מארחות חיים, והוא ענהו: מה לי לכל אלה? האם אעשה לי בית ואני הולך ערירי, ולחמי לנפשי הן אמצא בכל עת. כאשר תגדל בתיה ולא יהי לה עוד חפץ במורה כמוני, אז אבקש לי תלמיד אחר אשר אסכון לו –

– אבל מדוע זה תקשיח לבך מבניך בעון אמם? –

– האני אקשיח לבי! – קרא אליקים וקולו חדר תוך חדרי לבבי עד כי רחפו כל עצמותי.

– ואולם למה לא תקח את הבנים אליך להדריכם בחפצך? – שאל אבי. אז ספר לו ככל הקורות אותו וככל הדברים אשר שמעת זה עתה מפי, כן ספר לאבי ולאמי, ואני ישבתי בפנה והקשבתי לכל הגה אשר יצא מפיו, כי אהבתי מאד את מורי ובספרו ובהקשיבי דבריו הורידו עיני דמע מבלי הפוגה וכה בכיתי מבלי השמיע קולי, ואבי ואמי לא שמו אלי לבם כי כל לבבם היה מלא מדבר המספר, עד כי לא היה בי עוד כח לבכות וכמעט עלפה נפשי ואנחה התפרצה מקירות לבבי, אשר לשמעה חרדו אלי אבי ואמי ואליקים ויבהלו מאד בראותם פני, כי לפי דבריהם שֻׁנו פני מאד. המה הרגיעו רוחי בדבר שפתותיהם ואני מאנתי להנחם באמרי: כל אלה האנשים רעים וחטאים המה ויכאיבו לב צדיק חנם – נשיקות לעשרות נחלתי מאת אבי ואמי גם אליקים נשקני על מצחי ויאמר בשחוק קל: ומה תאמרי אַתּ? ההבא אביא את בָּנַי הנה? –

– הביאם הנה והמה יהיו לאחים לי –

– כדבריך אעשה – ענני וביום השני התיעץ את אבי איכה יעשה כדבר הזה באמרו בקול עלז: הן אני הבטחתי לה להביא את בני הנה ועלי להקים מוצא שפתי –

– ואמנם כן תעשה. לך לעירך וקח את בניך בחזקה, אם לא תתן אשתך אותם – קרא אבי. אבל אני התעוררתי בשמעי זאת ואקרא במגנת לב בהחזיקי בידי אליקים: אל נא בחזקה, אל נא בחזקה –

– ומה אעשה? – שאלני במאור פנים.

– הניח גם לה אחד, הניח לאמו, הן היא תבכה אם תּוָתֵר לבדה – הדברים האלה דברתי אז לא כאשר דמו הורי ברב חכמה, כי אם כאשר נדתי לאליקים כן בכה לבי מבלי דעת גם לאשתו, והחלום אשר חלמה, כאשר שמעתי מפיו, היה לה למגיד ישרה בעיני. הן היא נדרה נדר ועליה להקימו ואם כן צדקה במעשיה, ולמה זה יכאיבו לבה לקחת בניה ממנה בחזקה?

אולם לוא גם אחרת שפטתי גם אז לא מצאה יד אליקים לעשות אחרת, כי בשובו לעירו נודע לו כי בנו הבכור כבר לֻקח אחר כבוד לאחד הגבירים לחתן והוא אז בן שבע עשרה שנה, חסיד נודע בכל העיר ושונא לאביו תכלית שנאה, כפי הרוח אשר נסכה עליו אמו וימאן אף ראות פני אביו. ובעת ההיא נולד לו בן ולא קרא את אביו גם אל המשתה. לא כן היה השני, הוא לא אהב את אמו ויתקוטט בה על כי קללה תמיד שם אביו בנשאה אותו על שפתיה, ופעם אחת קרא בקצפו: גם אני אהיה רופא כאשר אגדל! – ושִׁלוּמים בעד הדבר הזה נחל מכות חדרי בטן אשר לא במהרה שכח אותן. וישנא בלבו תכלית שנאה את אמו, אך מבלי דעת איפה הוא אביו לכן חכה וישא בשרו בשניו ויתנחם באמרו בלבו: אחפשה ואמצא את מקום אבי ואמלטה אליו, ויהי כאשר קשתה עליו יד אמו על כי לא יעשה חיל בלמודים כאחיו, וכאשר נלאה נשוא לעג שפתי חבריו, אשר שפכו בוז כל היום על אביו, חקר ודרש בסתר עדי נודעה לו עיר מושב אביו ויברח בלילה מבית אמו וילך ברגליו לבקשהו. ובבא אליקים אל עירו לא מצא אותו כי זה כירח ימים ברח ועקבותיו לא נודעו. ועל השלישי רבו בחזקה אליקים ואשתו, עד אשר הפיל עליה בלהות באמרו לה אשר אם לא תתן לו את בנו אז יגיש משפטו אל השופטים ויכביד גם עליה אכפו להיות עמו – והדברים האלה לא שבו ריקם, כי היא חקרה ודרשה ויודע לה כי אמנם בידו לעשות זאת ותתן את בנה הקטן כפרה, ואחרי אשר פקד אליקים גם את בית אביו וישלח את אחיו הקטן לבית ספר לוויען שב הנה ובנו הקטן עמו.

כבן שלש עשרה שנה היה הנער ויהי לגאון לאביו ולשמחת לב כלנו, כי נער נפלא היה, במראהו בקומתו וברוחו, כי כל דבר חכמה לא שגב ממנו וכאשר השמיענו אליקים דבר מה, כי יחד הקשבנו לקחו, אז הבינהו כרגע ויבינהו גם אותי, כי אני לא מהירת-בינה הייתי, ובכל דבר אשר שמע חקר וישאל עד כי השתאו כל שומעי דבריו. כרוח חיים חדש בא בלב אליקים מעת אשר הביא את הנער הנה; לבו עלז ועיניו הפיקו שמחה ויהי מאשר וישכח את אשתו ואת בנו הבכור, רק על בנו השני אשר הלך ואיננו התאבל מאד. ואולם מה רבתה שמחתו ואשרו כאשר נמצא גם הבן הזה, אשר בא ערום ויחף ופניו שחורים משחור כפני נער צועני ובעצמותיו צפד עורו עד כי היה לחמלת לב. כי בלכתו ברגל ואגורה אין בידו ולהשתחות לפת לחם לא הסכין, סבל מאד עני ומחסור, וברגלו עבר ששה ירחים בדרך אשר במרכבה עבר בה ששה ימים. אבל הוא בא עד מחוז חפצו להרנין לב אביו אחרי כן, כי אחרי אשר נח מעמל הדרך הרב ואחרי אשר שב לאיתנו ממחלה עזה אשר תקפתהו, בלי ספק בעמל הדרך, שב ויפרח ויהי אף הוא לשמחת לב, כי אם גם רוחו לא נִשא כרוח אחיו הקטן ממנו, וגם לא בפעם אחת הבין את אשר השמיעהו, בכל זאת הלך הלוך וגדל בדעתו ותבונתו, כי את אשר ידע לא הוסיף לשכוח, ובשמחת האב לבניו היה לאיש אחר. עיניו אורו ופניו הפיקו שלום ומנוחה, ומני אז היה רופא אהוב גם להעשירים, כי בא ביתם ויתערב בשמחתם, ואחרי אשר נוכחו כי רופא אמן הוא מאין כמוהו בעיר הרבו לדרוש בו, ובידו היה לאסוף כסף כאפר, לולא נתן ביד האחת את אשר אסף בהשנית. בביתנו היתה שמחה תמיד, כי כאחים ואחות התהלכנו אני והנערים וכאחים מלדה ומבטן היו אבי ואליקים, ולולא ימי רעה היו לאחינו בארץ, כי קמו עליהם צוררים לחרוש רעות כל היום, כי אז לא היו בארץ עליזי לב יותר ממנו. וגם על כל בני העיר אצל אליקים מרוחו ויהפך לב אבות רבים כי ישלחו את בניהם לבתי ספר וירבה עמל ועבודה עדי הקים בית ספר לנערי ישראל גם בעיר הזאת, וכל הגות לבו היה לבנות גם בית חולים להעניים. ודברו היה תמיד: עלינו להכזיב את דבות צוררינו ונכליהם לא בדבר שפתים כי אם בפעל כפים, נַרְאֶה להם כי נדע שפה ודעת כמהם ועוד יותר מהם, יראו כי סדרים לנו בכל משלח ידינו, נרחיק נשך ותרבית מעל אהלינו, נתן גם מבנינו לעבוד עבודה בצבא ואז יראו כי בנים נאמנים הננו להארץ אשר נשב בה ובצדק ובמשפט נבקש את חלקנו. אבי לא הודה לדבריו, הוא אולי ידע את העם הזה ורוחו יותר מאליקים. וגם חפץ מחרחרי הריב לא נעלם ממנו כי המה אך עלילות בקשו בקנאם קנאתם באחינו אשר עשו עושר והגדילו, ואלה המפיחים ריב ומדנים הלא המה היונים, הן גם המה אך גרים הנם פה, ורק ראו את הארץ כי טובה, כי בני הארץ עצלים המה ויש שכר לעמל הגר הבא הנה, ורק היהודים יעמדו להם לשטן בדרכיהם ויחלקו אתם בבזה, כי על כן הוציאו רוח משחית מאוצרות האמונה לבלע ולהשחית אותנו, ואם נרבה להשכיל ולהיטיב עוד יותר אז יוסיפו המה לחדש פני המלחמה – כה היה דבר אבי, אבל דברי אליקים שגבו ממנו והמה מצאו אזנים קשובות רבות בין בני הנעורים, אשר התנדב לבם לצאת ולעבוד בצבא למען הראות לכל כי כל קרבן לא ייקר בעיניהם באהבתם להארץ ואז יסכרו פי צורריהם, וחזקיה בן אליקים הגדול אף הוא עמהם. כעשרים נערים מבני ישראל יצאו חלוצי צבא, ויום גדול היה היום ההוא כי התאספו כל העם מקצה לראות במחזה הזה בהשבע נערי בני ישראל לשפוך דמם בעד ארץ מולדתם, אשר גם בלי כל שבועה ונדר כבר שפכו בה דם אחיהם למכביר, ומפקד צבא מלחמה נשא מדברותיו בבית התפלה ויאמר כי זה היום יהיה ראש העת הטובה אשר תבא לישראל כי יכירו וידעו כל העם כי אך שקר ענו בהם ויראו אמונתם לארצם ונסיכם ויקרבום בלב אהבה ואחוה – כה הבטיח שר הצבא ומי זה לא יאמין לשמועה? ובאמת האמינו כלם עד כי קצפו קצף גדול על אבי אשר אמר בלעג: הן פה שר רומאני הוא הדובר אליכם, וזאת הלא חובתו לבלתי שמור הבטחתו. – ואמנם בכל לבב החזיקו אחינו אשר חייהם תלואים להם מנגד בתקוה הזאת ובדברי השר ויברכו את הקרבנות אשר התנדרו לתת נפשם כפר עמם, ושמם יצא עד למרחוק ויתן בלב רבים לעשות כמהם וירבה מספר נושאי נשק מהיהודים, מלבד אלה אשר עליהם יצאה הפקודה לצאת לקראת נשק, גם מאלה אשר לבם נדבם לעשות כזאת, ולא ארכו הימים והממשלה מצאה חפץ בכל אלה ותשלחם יחד את יתר חיל צבאה אשר שלחה בסתר לעזרת הבולגארים ויתר שבטי הסלאווים אשר יערכו זה כמה מלחמה את התוגרמים וכהולכים בחליל יצאו אלה בני הנעורים להֵרָאות כגבורים במלחמה.

אם יען כי נסך אבי מרוחו עלי ובפעם הזאת נטה לבבי אחריו יותר מאחרי אליקים, או רוחי ראה למרחוק ואני לא ידעתי, זאת לא אדע, אך נפוגותי ונדכיתי מאד ואבך מרה ימים רבים כאשר הלך חזקיה ממנו ומאנתי הנחם עד כי בא השבר הגדול וישכיח אותנו כלנו את ההולך כי די ויותר היה לנו לבכות לאיד ולשבר אשר באו כתמם עלינו –

זרחיה שכב וישמע לכל דבר אשר יצא מפיה ועיניו לא הסיר אף רגע ממנה כמו נקשרו לעיניה ברתוקות וכמו שכח את התבל ומלואה וגם את נפשו, כן היו כל מעיניו אך בהקול הנעים אשר צלצל באזניו והעתיק מפיו מלים ולוא הוסיף הקול ההוא לצלצל עוד שעות וימים גם אז לא זכר בלי ספק את העת והמקום, כי על כן התחלחל ועצמותיו רחפו כאשר נשמע פתאום קול יד מכה על הדלת ואחריו קול מצעדי רגלי איש – בעל הבית בא אל החדר לשאול בשלום החולה, אשר דמה כי היום יעזוב את ערשו גם לקרוא לבתיה לארוחת הצהרים, כי בלעדה לא ישב אל השלחן. ואחרי אשר נד להחולה על כי יאלץ להיות עוד ימים אחדים במטה ואחרי אשר נחם אותו כי אליקים יעלה ארוכה לו אחז ביד העלמה אשר נשקה את ידו וילך אתה אל חדר המשתה.

 

יג. שֶׁבֶר עַל שָׁבֶר.    🔗

כעיף מעמל ועבודה רבה היה זרחיה בצאת העלמה מחדרו, ראשו כבד עליו זה ימים רבים יען כי לא ירד מהמטה זה ששה שבועות, והדִבֵּר הרב היה עליו למשא, ובכל עת כאשר דבר או כאשר שמע זכר לרגעים כי חולה הוא ויחדל מדבר וינפש, ובפעם הזאת שכח את חליו ואת נפשו ויקשב וישמע זמן כביר, ודבר הנערה היה כנחל שוטף אשר גליו שטפוהו וישאוהו למרחוק והוא היה חדל כח להלחם בפניהם, ולולא חשכה העלמה דבריה כי אז לא חש זאת אף אם כלו כליותיו בחיקו, כי רוח חיים יצא מפיה להשיב נפשו בעת אשר עיפה מעמר הדִבֵּר, אך עתה כאשר סר רוח החיים חש זאת בנפשו כי ראשו סחרחר וכקול מצִלות רבות באזניו וככבד משא יכביד על לבו ויקצר רוחו, ובכל זאת השביח רגש אחד את כל הרגשות האלה, והרגש האחד ההוא היה כי צר לו מאד על כי הנערה הלכה לה, ובכליון עינים חכה לשוב ולשמוע דבר פיה, אבל אחרי כי הנערה לא מהרה לשוב והגויה תבקש גם היא את חלקה, לכן נפלו חבלי שֵׁנה על עיניו ויישן ובשנתו נח לו וינעם לו מאד כי קול הנערה הוסיף להרנין לבו מבלי אשר הוסיף ליַגַע את מיתריו, אבל העלמה אף היא שאפה לשוב ולספר להשומע דבריה. כי מלבד אשר פקד עליה הרופא לשסע את החולה בדברים לבל יתעצב אל לבו על כי יאריכו ימי חליו, הנה נעים הוא על אזן שומעת, וגם זכרונות החיים כאשר יזָכרוּ ויעלו על שפת לשון, אז יקחו שבי את לב מעירם ויפתחו לו פה להשמיעם כמו, ולפעמים גם להוסיף עליהם ולשנות ולשלש בהם, כי לא רק ימי השמחה יזכור האדם כי אם גם ימי החשך יזָכְרוּ ויעלו על לב וִיסֻפְּרוּ בחפץ לב, כי על כן אך כלתה העלמה את ארוחתה ודודה שכב לנוח, מהרה לשוב אל החולה, אך בראותה כי ינום שנתו ישבה בצד הפתח ותקח ספר להגות בו ולא נעה ממקומה גם רוחה אספה אליה לבל תעירהו, אך הישן כמו חש כי המלאך השומר לראשו בחדרו ישב, כי פניו ארו ומנוחה נאמנה פרשה כנפיה עליהם, ולא נפקוד על העלמה אם ששה במראה עיניה, כי מי זה לא ישיש על פעל כפיו, והמנוחה אשר נראתה על פניו אך פעל כפיה היתה והיא ידעה גם חשה זאת.

כשתי שעות נאחז החולה בחבלי תרדמה והנערה את מקומה לא עזבה, אך בראותה כי הוא לא יקיץ באה דאגה בלבה פן שב חם הקדחת אש הפיל עליו כפעם בפעם תרדמה וישם משטרו עליו, כי על כן נגשה אליו על בהונות רגליה ובלאט אחזה בידו למען תחוש את מרוצת הדם בעורקיה וברגע ההוא פקח זרחיה את עיניו ויתבונן בהעלמה כמו הוסיף לראותה במחזה חלומו, ולא השתאה לראות אותה על ידו, אף כי בטרם גם שנתו עזבה את הבית.

– רגעים אחדים ישנתי וינח לי – אמר זרחיה במאור פנים בהעבירו ידו על עיניו.

– כרגעים אחדים היו בעיניך, אות הוא כי השנה החלימה אותך –

– וכמה ישנתי? הן זה עתה יצאת מהבית –

– יותר משתי שעות ישנת –

– האמנם? צר לי מאד! –

– ולמה זה יצר לך? –

– כי לא שמעתי בעת הזאת את דבריך – וכמעט פרץ מפיו: כי קולך ערב כמראך הנאוה – אך לשונו לחכו דבקה כאשר הביטה בו העלמה ותען: ואני אחשוב כי השנה טובה היתה לך ואת דברי תוכל לשוב ולשמוע גם עתה –

– ויהי נא חסדך לעשות זאת –

– טוב הדבר – ענתה העלמה וַתֵּשֶׁב לספר ופניה נפלו: זה חמש שנים עברו מעת אשר פרצה הרעה ועוד אסירת הפחד והיגון הנני בזכרי אותה, ואמנם מקרים כאלה לא ישכחו לעולם וגם ברגע האחרון כאשר נעצום העינים לבלתי פקוח עוד אותן עד עולם עוד יעמדו כצלמי בלהות נגד עינינו. עד העת ההיא נשמע שבר על שבר מערים רבות מקום מושב אחינו, ואבי כמעט גמר אומר לעזוב את הארץ למרות דבר כל יודעיו, אשר העשירים בהם בטחו בצרור כספם ויאמרו לא תבואנו רעה, וענות העניים לא נגעה עד לבבם, והדואגים לשלום אחיהם אמרו כי כן לא יעשה כי על כלם החובה לשבת יחדיו עדי יצא משפטם אור. וכלם יחד גזרו אמר כי אך קצף עובר הוא ולא האמינו כי הרעה תקח עמדתה בארץ הזאת, אשר עד הנה שלות השקט היה לישראל בה. אבל אבי באחת: יחושו כלם מפלט להם אל ארצות אחרות אם לא יחפצו להיות עדי אובד! – וגם אל דודי זה כתב כפעם בפעם כדברים האלה, אך גם הוא מאן הקשיב. ויחל אבי למכור את מרכֻּלתו ויבקש גם קונה לביתו למען יעזוב את הארץ כעבור ימי החרף, אך השודדים קדמו והפירו את מחשבתו, ביום הפורים קם האספסוף בעיר וינהרו למאות בכל הרחובות ויתנפלו על אחינו ויכום ככל אשר מצאה ידם ולא השיבו עד כי הרסו בתי היהודים, וישימו גויהם וישללו כל אשר מצאה ידם, ושמות ושערוריות אשר לא נשמעו בכל ארץ, נעשו בעיר לעין השמש באין מוחה, ואף אלה אשר לא שלחו בחמס ידיהם הפיחו רוח עז בלב השודדים לשדוד ולהמית. אבי בראותו השואה לקח את אמי ואותי ויחביאני בבית אחד ממיודעיו מעם הארץ, אליקים לא היה אז בבית ובנו הצעיר בשובו מבית הספר הביתה הֻכּה מידי המרצחים על סף הבית עדי נפחה נפשו, ולפי דברת הרואים נורא היה מראה הנער הגדול כענק והיפה מאד, כי הוא עמד על נפשו וילחם כגור אריות, ועד היום יספרו גבורת הנער העברי, אשר הכה על ימין ועל שמאל וירבה הפצע עד כי נפל חלל, והאב האובד נשאר ערירי בחיים – –

– ערירי! – קרא זרחיה – והבן השני? –

– הבן השני נפל על שדה קטל בעד כבוד הארץ והעם היושב בה! –

– נורא הדבר! – קרא זרחיה וישב על המטה ועיניו הפיקו זיקות אש.

– אמנם נורא הדבר – ענתה העלמה אף היא ותורד ראשה.

– והאב האמלל הזה ידבר וישחק ויתהלך כאיש חי בתבל!! –

– והאב האמלל הזה ישחק למען הרנין לב יודעיו ויתהלך כאיש חי למען החיות כל רוח נכאה, וישיב בחכמתו חיים גם לבני העם אשר מידו נגזר בנו, ועתה אתה תבין מה רב ערך איש המעלה הזה –

– לא אכחד כי לא אבין – קרא זרחיה ויתעורר – אני לא אבין ורוחי לא יורני איזה דרך יעבר רוח כזה על איש להחיותו ולהקימו על רגליו. איכה יאמץ איש את לבו לשכוח את כל אלה. אולם אך – –

– מה לך? – קראה הנערה בחלחלה בראותה כי פני החולה כֻסוּ בחורת מות, כי עד כה ישב במטה מבלי חוש את חסרון כחו, רוחו הסוער הקימהו ואחרי רפה מעט רוחו נפל אחור באין אונים.

– אין דבר – ענה ויתאמץ להאיר פניו – אבל פתאם עלה רעיון על לבי כי אמנם אדע דרך הרוח הזה הסולח לכל המורדים והפושעים בנו, הדורש שלום הששים לאידנו והמבקשים אך משבתנו. הרוח הזה לנו אך לנו בני ישראל הוא, כי גם בי בא הרוח הזה, ואני לא בקשתי חשבון עד הנה ודמיתי כי אמנם כן הוא לכל האדם. אך כאשר שמעתי פעל פָּעַל אחר כמני נחשב לי הרוח הזה כמו זר. אמנם כן הוא, שגיאות רעינו תביאנה חכמה בלבנו הרבה יתר מחכמתם. הן גם אני שבתי בלב מלא אהבה, בלב בוער באש חפץ ותאוה להטיב להארץ, אשר אכלה בשרנו, להארץ אשר פתחה פיה לשתות דם אבי!! –

– מה תדבר? – קראה הנערה בשממון בראותה את עיני החולה המזרות זקים ולחייו אשר אדמו כדם וקולו אשר שֻׁנה ותדמה בנפשה כי בחֻמו נדעכה נפשו ורוח עועים ישים דברו בפיו.

– הרגעי נא – כי אני אדע את אשר אדבר, כי אמנם אח הנני להאב השכול, ממנו לקחו את מחמדי נפשו, את פרי בטנו וממני גזלו פארי ומחמדי, את אבי! ודמו יצעק: נקם! ואף אני כחרש אטמתי אזני משמוע הקול הזה, ואבקש שלום הארץ וטוב הרשעים היושבים בה! לא! לא יגדל בעיני כבוד הרופא, וגם אני שפל בעיני כי כמהו נתעיתי ברוח מתעה, אין שלום לרשעים! – כים נגרש רוח החולה והשקט לא יוכל זמן כביר, והעלמה שמה כפות ידיה על פניה ודמעות נגרו מעפעפיה אך קולה לא נשמע. זמן כביר החרישו שניהם, החולה כמו עף על כנפי דמיונו עצם כמעט את עיניו ואודם לחייו ותנועת חזהו העידו בו כי כמו סער מתחולל בקרבו, והעלמה התאוששה ותאמר: הרגיע רוחך לבל יבֻלַע לך, אבל אני אשמה בכל אלה! –

– לא לך להנחם על דבריך כאשר לא לי להצטדק על כי האדבתי נפשך. הן בני ישראל אנחנו ומה חלקנו אם לא מגינת לב?! האם כבני אדם הננו בארץ, או גם כבהמה נדמינו כי ימצא עוזר וחומל עלינו? האם לא יתעוררו העוברים בחוצות בראותם עגלון יכה סוסיו בלי חמלה, והגם לחמלה עלינו ימָצא לב? האם לא יריעו תרועת השמחה כל רואינו בראותם דמינו מֻגרים בחוצות, עוללינו מתגוללים באשפתות, נשינו תכרענה ברפת ילדיהן תפלחנה ועזוב, את נפשיהן תמלטנה… בתולותינו… ורגשות השמחה תעלינה על לבנו? וננוח ליום איד וצרה ונשכח אף רגע כי אך שכרון ושברון היא מנת מדתנו?! אבותינו חכמו ממנו, המה למדו בניהם נהי ובנותיהם קינה, המה גם בשמחתם לא שכחו כי בגולה הנם, הם אך הם בגולה, לא איש אחד, אף לא משפחה אחת אשר חטאה ובעונה הקיאה אותה הארץ כי אם גוי כלו עם גדול נִתּן לבז ולמשסה כל היום, להם היה לב מבין ויודע להגות מחשבה כי על כן לא נתעו להשלות נפשם אף רגע וגם בעת שלום הריחו מרחוק מלחמה ואנחנו הסכלנו ונתעה כי על כן נפול בנופלים בבא עת פקודתנו כמו פתאם לפתע יבא שברנו. בכי והילילי אַתּ כי בת ישראל אַתּ, אף אני אצרח כעורב ומה אירא פן יבֻלע לי? האם בטוחות לנו אם לא ברגע אחד פור יתפוררו אשיות הבית, הקירות ימוטו ותחת קירות הבית נמצא קבר? האם דלתים ובריח יהיו עלינו סתרה לבל יבאו השודדים בחלונות ומבעד ארובות העשן… וישלחו אש ויציתו עד שאול תחתית וכלנו נעלה על המוקד… עולת כליל… הנה קול מרצחים! למלחמה! מדם חללים תרוה ידי ונקם אשיב… נקם עולם … הנה המה באים! – קרא ויקפוץ מעל המטה ובידו אחז בצנצנת סמי הרפואה ויניע בנעלה הקשור אל הצנצנת כמו בדגל ונס ויריע ויצריח בכל כּחו עד אשר חרדו לקולו ולקול הנערה הנדהמה דוד קרן הצבי ואשתו ואחותו, אך כלם יחד לא עצרו כח להשכיב את החולה במטתו, כי הוא כגבור ערוך למלחמה על אויביו הריע וירקע ברגליו ואף רגלו הנשברה כמו החליפה כח, ואך בעזרת המשרתים השכיבוהו וימהרו להביא את הרופא, אשר הניע ראשו בדאגה ושממון וישם פניו אל העלמה לשאול מה היה לו, אך בראותו פניה נבהל עוד יותר כי כפני מת נראו ויצו עליה כי תלך לנוח על משכבה ולא תקום ממטתה עד אשר יאמר לה.

 

יד. עוֹדְרֵי הַמַּעֲרָכָה.    🔗

קול רעם וברקים מרעיש קירות הבית, הרצפה מתחת תרגז ומהספון ירעים קול; כקרני אש מתלקחת בהמון צבעים תבקענה גם מבעד האפר אשר שמו על עיני העומד בפתח ואשר שני שומרים הובילוהו זמן כביר בעינים עצומות בדרכים עקלקלות ועתה הנם עומדים מימינו ושמאלו. כדומית מות היתה במקום ההוא ורק כהמות מים יהמיו מרגע לרגע ואחריהם ירעם רעם וישביח שאון המיתם ואחריו תשוב הדממה כשהיתה – דממת קבר. רגעים אחדים לא נשמע כל קול ופתאום הרעים קול שופר וינוע האיש שתום העין ויעמוד כמו ליום המשפט הגדול יעָדו.

– מי הוא האיש אשר בידיכם? – נשמע קול חזק כמו יצא מסתר רעם.

– לנו הוא – ענו שני השומרים אף המה בקול

– ענוּ בו אם איש לב הוא? – שאל הקול.

– איש לב הוא – ענו השומרים.

– וראשו יבין לדעת? –

– ראשו יבין לדעת –

– וידו נטויה לעשות טוב ויושר? –

– ידו נטויה לעשות טוב ויושר!

– התערבו ערבה בעדו? –

– אנחנו נערבנו! – קול רעם אדיר וחזק הרעיש רגע מוסדות הבית, אשר כמעט חשב לנפול, ואחרי הרעם יצאו כברקים מכל קצות הבית וכקול חצים עפים ברוח וכקול סער ייליל בישימון וביערות תהו, וקול הקורא בתחלה השביח את הקולות ההמה בקראו כמו מתחתיות ארץ: ואתה אורח! השיבני דבר כאשר בלבבך, כל תאוה אל תתעך וכל מורא לא יטה רוחך לתת לנו יד, לנו השומרים משפט בסתר. אם מרך בלבבך שוב בטרם נתת ידך לנו ואם לא תחוש בנפשך כי לכך נוצרת סור לך ממנו בטרם נלכדת בחבלי אגודתנו, כי אוי אוי לך אם תאמר בימים הבאים לפרוק עול, רק המות יפדך ומוסרות אגודתנו לא תנתקנה. בחרב ודם נִשָׁפֵט את כל זד ובליעל אשר יפרץ בנו, נחשים צפעונים נשליח בכל אשר יפר אלה ויתברך בלבבו כי גם אחרי הקשרו אלינו בעבותות השבועה והאלה יצא ונִקה! יד האגודה תהיה בו ותרדפהו מנוחה והיו חייו תלואים לו מנגד ויראה חתת ביום וקפדה בלילה, מיום באך בברית לא לך ולא לביתך הנך כי אם לנו אתה וביתך והונך וכחך וכל אשר לך. גם על פתחי פיך נשים דלתים ובריח, והיה אם לא תשמר סוד ואם תגלה דבר מכל אשר שמעו אזניך ואשר תראינה עיניך והיית לאלה ולחרם ואתה הסבות בנפשך! ועתה היעמוד לבך לגשת אלינו? האם תחזקנה ידיך להחזיק במעוזנו? ואם די כח בלבך להסתיר סוד ולשאת בעול ולתת את נפשך כפר האגודה? אם כן הוא: קרב! ואם אין סור לך מעל אהלנו ולא תדבק בך הרעה! בטרם הסירו האפר מעל עיניך ולא ראית את שופטיך עוד בידך לשוב אחור, אולם מעת אשר עיניך תראינה את מוריך היושבים פה, מני אז לא חפשי אתה עוד וכל דִבֵּר אשר תוציא מפיך למרות פי חקי אגודתנו יחשבו לך כמרד ובגד ועונך תשא! זכור משפט! –

– לכם אני! – ענה האיש שתום העין.

– הִשבע, הנך בא כיום באלה ובשבועה לעשות ככל מצות חקי האגודה, על פי נבחריה אשר נתּנוּ ראש להורות לכלם את הדרך; להקדיש כל עמלך ואף חייך על מזבח האגודה; להיות יום ולילה כעבד נאמן לשמור ולעשות אך את אשר נטל עליך בסוד האגודה; להיות מעתה תמים בכל דרכיך וכל עולתה לא תמצא בך, כי בהעותך תתן חרפה על כל אחיך בני האגודה; להקדיש חייך לטוב ותושיה לרבים. הִשבע! –

– אנכי אִשבע! –

– מהרגע הזה ומעלה לנו אתה ואין מי יפר נדרך ושבועתך תקום לעולם. הסירו האפר מעל עיניו והורוהו ראשית דרכי אגודתינו – כרגע הסירו האפר מעל עיני זרחיה, הוא היה האיש, וירָאוּ פניו אשר עוד כפני חולה היו, ובעינים נתעות הביט הנה והנה וירא את ראשי האגודה יושבים בצד המזרח בבמה, כלם מלבשים בגדי כבוד ועטרות זהב להם, כל הנאספים יושבים איש על מקומו והגה לא יוציאו מפיהם ודממת מות תשור כמו אך פגרים מתים מלאו את הבית. בצד הפתח עומדים אנשים וכלי זיינם בידם ולא יסבו עיניהם מהראש אשר ישב בתָּוֶך מלֻבש בבגד ארגמן מרוקם מחוטי זהב ודמות יד ולב וראש להם, גם אות מגן דוד כחותם על לבו ומטה גדול עם כפתור זהב ועליו מגן דוד בידו. הוא התבונן בהראש, איש גדל הקומה והחסון כאלון, ובתחלה לא הכיר בו כי הוא הוא אליקים הרופא, אך מה השתומם בנפשו אחרי אשר הכיר פניו כי לא הכיר את קולו, הן הוא היה המדבר אליו בלי כל ספק ואיכה לא הכיר כרגע כי פה אליקים הוא הדובר אליו, ויהי בעיניו רגע לפלא, ועוד יותר התפלא כאשר שמע כעת את קולו ויכירהו כרגע ובתחלה לא הכירו כמו קול אחר שמע עד כה.

– גש הנה, אחי – קרא לו אליקים – מהיום והלאה אחינו אתה, במקום הזה יתאספו רק אחים וכה נקרא איש בשם אחיו. זרחיה אחי, גש הנה – ויגש זרחיה ואליקים הרים ידו ואחרי ברכו את האח החדש הוסיף לאמר: אַחי! הנה איש חיל חדש מקרוב בא לחזק מערכות צבאותינו, ותקותי תשעשעני כי לבו ראשו וידו יהיו אמונה לנו, בצאתנו למלחמה. הנה גבורים אנחנו כלנו, מלמדי מלחמה בעת צר! ומי כעמנו אשר מלחמה היתה לו תמיד, ומי כישראל יצא מנצח מכל המלחמות אשר ערכו לו. הוא לא ערך מלחמה כי שלום בקש ויחפוץ לשבת בשלוה, אך גוים רבים נאספו אליו להכחידו מגוי, גם להשבית זכרו ולא הצליחו; ואף אחרי אשר זרעו ארצו מלח ומבחר בחוריו לטבח הכריעו ויכריתו יונק עם איש שיבה ואת יתר הפליטה זרוּ כמוץ לכל רוח גם אז עוד היתה לו תקומה, המה קמו בברזל ובאבני קלע והוא שם רוחו מעוזו, לא הביא צור חרבו בלב מתקוממיו, לא שתה נקם ולא רחץ הליכיו בדם, ובכל זאת חזה נקם נורא – נקם עולם, כי כל משנאיו כענן כלה יכליון ועל יומו נשמו אחרונים כי עוד יש יום לו, אשר יקימהו ויחי. זאת היא מנת מדתו לחיות על אף כל מצמיתיו ולהחיות עם רב במקום אשר שמו קברו. כרוח חיים יעבור ישראל מארץ לארץ ויחיה את המקום אשר יעבור בו. וזאת היא הנקמה הנעימה נחלתנו מקדם כי ניטיב לאויבינו ונשלם טובה לגומלי רעה לנו ונביא אור, צדקה, משפט ויושר במקומות אשר גזלו ממנו כל אלה. זה הוא חלקנו מני אז וזאת היא תעודתנו עד עולמי עד!

ואף פה בארץ הזאת הנקובה כיום בשם ראמאניא, ארץ אשר כל טוב וחיים ושלום ראינו בה כל עוד שבט השלטן נח עליה, ומעת אשר הרימה ראשה להיות גברת התעו בוגדים רבים את העם היושב בה וירימו לו קרן גאות והוא לא ידע, ובחפצם להתרומם שמו אותנו כעפר לדוש וידרכו עלינו ברגל רצח וגאוה, וכל עמל ואון לא יחשכו ממנו. וגם אלה אשר בשלום ובמשור חיו אתנו עד כה יתקוממו כיום כאויבים לנו, גם אלה אשר לפנים התפארו באהבתנו ישפכו עלינו מרורות וכל רעל פתנים וכל לשון אפעה ישלחו בנו ויחמסו וישסו ויגזלו ויחמסו ויציקו ויעיקו עד כי כשל כח הסבל, כי על כן התעוררנו אנחנו אנשי לב לעמוד בפרץ, לקום כשומרים לבקר לבל ינתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים בחוצות. אנחנו קראנו אגודה לעמוד על דם אחינו ולהלחם בעד הנפשות אשר עיפו להורגים. למלחמה אחינו נתאסף פה ולמלחמה הננו נכונים בכל רגע ואת חיינו נקריב על מזבח המלחמה הזאת מלחמת המשפט עם הרשע, מלחמת האמת והישר עם השקר והרצח. ולא בתהלת שקר אפאר אתכם אַחי אם אומר כי רבות עשיתם, גדולות פעלתם עד כה מיום אשר התתם יד איש לרעהו ותאגדו אגודה אחת ועוד תפעלו ישועות בקרב הארץ. הביטו במכונכם וישיש לבכם בראותכם את אשר לא פללתם.

רבת שבעה לה נפשנו קלס ומכות חרפה מידי שונאינו, אך כוס הלעג והבוז אשר לקחנו ידי אחינו השאננים מִרְבָּה היא להכיל גם מכוס אויבינו. הנה כל זד-גאה ובליעל-יהיר יליץ לצון וישא את שם ישראל על דל שפתו בחרפה. הנה מפי אלה חסרי מדע ויתרי תאוה תשמע דבר לאמר: היהודים לא יצלחו לחברה, המה לא ידעו משטר וסדר והיה בהתאסף העם, אז ישביח קול איש את קול רעהו ויחד יריעו ויהמיו ושומע אין בינותם. אות הוא כי לא למשול המה בארץ כי אם להיות עבדי מושלים, ורק כבלים נכונו להם, ואם חפשה תנתן להם אז איש את רעהו יבלעו חיים. התבוננו אחי! שימו עין על מערכות אחינו היושבים וראו והתמהו תמהו ההיתה כזאת כי ישב קהל ישראל יחד וישמע קול האחד בדברו ואין פוצה פה ואין משמיע קול ואין מרים יד, כאשר נחזה בעינינו פה, (כמו בקשו היושבים להכזיב מלי הדובר כן הורמו כל הידים כמו בכח נעלם וכלם יחד מחאו כף עד כי התפלצו עמודי הבית, אך בפתוח המדבר שנית את פיו שבה כרגע הדממה לקדמותה) – לוא גם חבקנו ידינו עד כה ולא פעלנו מאומה גם אז עשינו גדולות בהראותנו לנפשנו כי שקר ענו בנו שונאינו מאחינו כאשר כזב יעידו בנו מנדינו מהעמים, כי אמנם אף כי אחים אנחנו ואין בנו פחות ועבדים והאחד לא יחת מפני גערת רעהו, אך אנשי לב אנחנו ונדע עת ומשפט ככל העמים ועוד יותר מהם, ולי הצדקה לדבר כזאת במושב זה ואיש לא יכזיבני ויוכיחני על פני כי אתפאר במה שאין בנו, הנה עינינו הרואות כי מנוחה ודממת השקט פה באספתנו הרבה יתר מאשר באספת נבחרי הארץ ומחוקקיה, וכן היא בכל האגודות אשר אחיות הנה לנו ושם אחד נקרא עלינו בארץ הזאת.

אולם גם מלבד זאת אם נביא חשבון אז ירום לבנו בפעלנו, כי אמנם רבות רבות עשינו. קרבנות הכסף אשר הביאו אחינו רבים מאד, בתי הספר אשר הכינונו, בתי החולים אשר כוננו ידינו עומדים לתלפיות ואלה המה בתי הנשק למלחמותינו, כי רק בדעת נצא למלחמה ובחסד נשא ראש ונכריע את אויבנו. בתי ספר ובתי חולים אלה המה בתי ישראל אשר בהם יְשֻׂגָב ויעוז וכל כלי יוצר עליו לא יצלח, כי כל עוד לא עזבנו דרך דעת וכל עוד לא נמאס בדרכי חסד וצדקה עוד ידנו רוממה ותעשה חיל. רק כאשר נזנה אל דרכי הנשחתים בבני העמים ונלמוד להיות כמהם לפרוץ ביין ושחוק ועגבים ונעזוב דעת ונשטה מדרך צדקה אז אוי אוי לנו כי נאבד דרך ונשכב את ערלים ולא נוסיף קום.

אחי! אבל גדולות מכל אלה פעלנו ועלינו להבין הדבר לאשורו למען נוסיף הדריך בו כל ישרי לב אשר יספחו עלינו. הנה חק החיים הוא כי כל תנועה תוליד תנועה ודבר עם הפכו יוָּלדוּ תואמים, כן הולידו בקרבנו הצרות, אשר אפפונו בשנים האחרונות, אמץ לב והחפץ להלחם; לא עוד נשב בחבוק ידים מבלי חכות למאומה. לא הולכי בטל הננו עוד בארץ כי אם עובדי עבודה ולוחמי מלחמה. חמת אויבינו העירתנו מתרדמתנו ותתן כלי מלחמה בידינו לעמוד הכן על המשמר לבל נתן גונו כחוץ לעוברים. אפס כי אנחנו בדרכי אבותינו נחזיק, לא לשפוך דם ולרצוח רצח נרים כלי קרב ומלחמה כי אם לשלום. מטרתנו לפנינו ואליה נקלע חצינו. להיות לאור עמים יעָדָנוּ צורנו ויוצרנו מקדם וזאת נהיה עדי עד, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל פני שופטיה יכסה ולא ידעו טוב הארץ ומשפט הממשלה, אף גם טוב יושביה נכחד מהם, והמה לא ידעו כי בדכאם אותנו ידכאו כל הארץ ויביאו עליה שמה וקרץ. הנה אנחנו פה העושים בכל מלאכה, אנחנו הסוחרים סחר הארץ ועל ידינו ישגה יבולה ויעבר מעל לגבול ויביא זהב תמורתו, ובהניפם עלינו יד ובשומם מכשול בדרכינו הנה ירבו מכשולים בדרכי הארץ ויביאו בה עוני ומחסור, ואם עתה עוד טרם תודע ידם בארץ הנה לא יארכו הימים וכל הרעות אשר הביאו על ראשנו על ראש עם הארץ תחולנה, ואלה הצאן לא ידעו בין ימינם לשמאלם, המה יתאספו ויתגודדו וירימו יד גם ידו אבן בנו ולא רוחם, כי כבהמה בבקעה ימשכו אחרי מנהליהם ולא ידעו כי בנפשם הוא, כי שוחה יכרו לנפשם ולארצם ויביאו עוני ומחסור להם אש לא ימישו מהם צוארותיהם. ומה נעשה להם? האם נחרש עליהם רעה ונשלם להם כפעלם, אבל המה אינם יודעים את אשר המה עושים. הן כלנו נדע כי בטרם קמו מרעים להפיח ארץ היו שלוים ושלמים עמנו ואך יד אנשי זדון היתה במעל, לכן כה נעשה אף אנחנו ובלשון נלחם בלשון. זדים ימיטו עלינו רעות בזעם לשונם ואנחנו נדרוך לשוננו להורות לעם דעה ולהבינהו דבר למען ידע מה טוב לו ולנו. בכל ארצות אירופא נשאו וסבלו אחינו מכות אויב ומוסר אכזרי ואחינו על עמדם עמדו ובחרב לשונם הכריעו מנדיהם תחתם, המה קראו לדעת ויהי אור ואחריהם נמשכו כל אוהבי אור ומשפט ועד צדק שב משפט ואחריו ילכו כיום כל ישרי לב ושלום לאחינו במגורם וכבוד להם, וכן נעשה אף אנו. נרים קרן להדעת ונפיץ אור סביבותנו, וכה נלחם עדי נרדף אויבינו חשך והדור הבא יכיר מעבדנו וישגיא פעלנו ואז אחים נהיה ובני הארץ ככל בני נחשב. זאת היא המטרה אשר אליה נקלע, ותפארתנו תהיה על הדרך הזה וככל יתר אחינו נהיה אף אנו לאור עמים, לא נשוב אחור אף אם נראה כושלים בצבאותינו על ימין ועל שמאל אל יֵרך לבנו בראותנו כי הֻכֵּינוּ פעם ושתים אחור. עוד נוסיף אמץ עדי נצליח ונרים קרן לנו ואף לאויבינו וזאת תהיה נקמתנו אשר נתן באנשי עברתנו! – מחוא כפים וקול הידד נשמע ברעו רגעים אחדים ככלות הדובר את דברו, עד כי נאלץ האיש, אשר קם ממושבו וישלח אצבע לאות כי יחפוץ להשמיע מדברותיו, לשוב ולשבת על מקומו עד אשר שככה הסערה ויתן הראש אות כי החפץ לדבר יקום. ויעמוד שנית האיש על רגליו ותראה גויתו המחטבה כתבנית היכל ופניו היפים המכתרים בפאת זקן עגול ועיניו המפיקות מנוחה ובטחה, גם מצחו אשר השתרע עד למעלה. הוא התבונן רגע כה וכה ויפתח שפתיו אף הוא לא בשפת הארץ כי אם בשפת אשכנז צחה ויאמר: אם אמנם בחכמה דבר אחי ולו הצדקה לשמוח במעשה ידיו, כי אך ידיו כוננו את האגודה ועד היום הזה לא ישקוט ולא יניח וירבה אחים וחברים לה, ובכל פעלו יהיה למופת לאחיו כי ישליך נפשו מנגד וכל היום בביתו לא ישכנו רגליו, פעם הוא בבית החולים ופעם בבית הספר, ולוא גם לא אחי הגדול ממני היה, אשר הורני בדרך אלך, ולוא גם לא ראש אגודתנו היה, גם אז כמלאך אלהים כבדתיו בראותי דרכיו וגם דברו היה לי לאור מאיר, ואחרי כל אלה לא אכלא שפתי מהשמיע הגיון לבי אף אני. על דעתי יצדק אחי הרבה וגם זה לא טוב הוא. לא לכל ההמון הרב תכון אך תורת חסד ולא אך בצדקה יכין עם כלו ביתו, אמת הדבר כי רבות רבות סבלו אחינו בכל ארצות אירופא וכלי מלחמתם היתה אך הדעת וההשכלה, אמת היא כי המה השגו חיל בהנה ועתה ישבו במנוחות שאננות ויאכלו טוב הארץ על פי פעלם. אולם אל נשכח כי לא כארצות אירופא הארץ הזאת היא, שם היו אנשי מדע גדולים חקרי לב עוד בטרם אשר היה איש מבין ויודע בנו, שם היתה הדעת חסן ישועות מני אז, וגם בימי החשך הֻלַל איש על פי דעתו. ועל אחינו נשאו חרפה יען כי בבתי כלאים החבאו וימאנו ראות באור כי יהל וימאסו הדעת וינזרו מעם הארץ וימאנו בעד כל כפר לבא בסודם על כן נצו גם נעו ויהיו חרפת העמים, ומעת אשר קמה דעת ביעקב, מעת האירו נר גם לבני ישראל במושבותם ואף המה נתנו ידם לנתק מוסרותם ולהסג גבול גבלו להם מנדיהם, מעת אשר בני יעקב התנערו מעפר ויתהלכו כבני עם הארץ וידברו בשפתם וילבשו כמלבושיהם ולא נזרו מהם בכל דרכיהם, מני אז נפל הקיר ונשברו הכבלים ויצאו העם איש נגדו באהבה ורצון, חומת השנאה התערערה ולא תוסיף קום ובצדק יתפארו אלה מורי ישראל אשר הועילו להפיל החומה המבדלת כי יש שכר לפעולתם. אבל לא זה גורל בני הארץ הזאת; פה משענת אחינו בדעת משענת קנה רצוץ, כי למי יורו דעה? עם הארץ עוד טרם יבין מה דעת ומה השכלה גם ימאס בהן, ואם יש תקוה כי ישגיא פעל אחינו בדעת אם לא יבין מה היא? הן פה נטל על אחינו לא רק ללמד התועים באחיהם בינה, כי אם ללמד את עם הארץ בתחלה בינה והשכל, והדבר הזה לא בשנה ולא בעשר שנים אף לא בדור אחד או שנים יצא אל הפעל ותקותנו מה היא? בני עם הארץ יכבדו ויקרבו במו פיהם רק את אלה מאחינו אשר ימשכו ידיהם עמהם בשתי ושחוק והוללות, את אלה אשר לא ידעו אף דבר בדעת ותבונה ורק זאת היא דעתם לבלות את כספם בכל תועבה ותאוה נתעבה, ואם אהבת העם הזה נחפוץ אז לא לנו לבנות בתי ספר ובתי חולים, כי אלה הן אינם לעם הארץ ולא יבקשום ולא ידרשום, כי אם להרבות בתי משתה ועגבים ולחשוב כלי שיר כהצוענים ובדבר הזה נמצא חן ושכל טוב בעיני עם הארץ ונהיה כמהם. אבל את הדבר הזה לא יורה אחי לעמו! מה להשכלת אירופא ולארץ רומאניא? ואיך נשוה את אחינו פה לאחינו באירופא? חלילה לי מדבר שקר כרוב אחינו באירופא אשר יחשבו אותם כבהמה וידמו כי בעונותיהם המה נמקים ורק יען כי לא יביאו לב חכמה הנם מֻכּים, חלילה לי מזאת. אני אדע כי לא נופלים אחינו פה מכל יתר אחינו ואולי גם טובים המה מהם כי פה רבים המה בעלי מלאכת יד, רבים המה העובדים באדמה ויחיו את נפשם בכל אשר תמצא ידם ולא יסגו אחור מפני כל עמל, גם רוב הנושאים סַבָּל על החוף אחינו המה, ושקר פלילי הוא אם יאמרו כי אחינו בעצלותם יאבדו ופרי רעתם ישאו, יען כי אוכלים המה חיל הארץ מבלי עבוד עבודתה, כזב נורא! אך אם גם אחינו לא נופלים המה מיתר אחיהם, אך עם הארץ לא כיתר העמים הנהו, והדבר אשר בארץ אחרת יהיה לעטרת צבי הוא יהיה פה לחרפת עולמים, כי על כן אך הבל ניגע אם נאחז בדרכי אחינו ביתר הארצות, כי אך נפשנו נחבל ועתותינו נבלה ומאום לא נשא בעמלנו. לא בארץ כזאת ניטיב לנו בדעת ובחסד, כי עם פרא הוא ואין לב, עם עבד נרצע לזדונים אחדים, אשר גם המה גרים המה בארץ, להיונים, אשר ידיהם בכל מעל ורצח בכל ארצות מושבותיהם, נמכר העם הסכל הזה, ורק בשבטים יִוָסרוּ עבדים כאלה, ואם עצתי תשמע באזניכם, הנה עלינו עתה, כאשר הצליח בידינו לאגוד אגודה אשר מספר חבריה לאלפים הוא וכסף ודעת עִמם, למצוא עצה ותחבולה להכביד אכפנו על העם הפרא הזה וללמדהו ארחות מוסר לטוב לנו וגם לו, כי גם את עם הארץ נעשה טובה גדולה אם נורהו דעת משפט ודרך בני אדם. אך את הדעת הזאת נביא בלבו לא באמרים נעימים ולא בדברי ישר וחכמה כי אם ביד חזקה, בשבט לגו כסילים. ואם נהיה כלנו בעצה אחת אז נעשה וגם נוכל. חלילה לנו מהקריב נפשנו חנם אולי יצלח בידי הדורות הבאים לאכול פרי עמלנו כי נאבד נפשנו חנם. גם אני אדבר למלחמה, אך לא מלחמת פה כי אם מלחמת יד, יש ויש בידינו להשיב מכות חדרי בטן אל חיק מכינו, ואם נעמוד על נפשנו ונך את אויבנו פעם אחת אחור בזרוע נטויה אז לא יוסיפו העצלים הנבזים האלה לקום בנו. הן אך יען כי אנחנו מחשים לכן יחגרו המה עז ואם יראו יד נטויה יברחו בהחבא. גם יש ויש בידינו להכביד אכפנו על הנבלים מחרחרי הריב, כי יעשו שלום לנו, בידינו להרתיח כסיר כל אחינו באירופא והמה יעירו כל עמי אירופא כי יעמדו לימיננו, בידנו להוריד עד עפר את שטר המדינה וידעו את כחנו ולא יוסיפו מלחמה, ולא לנו להכּנע תחתיהם, לא לנו ללמוד ארחותיהם ולאחז בדרכיהם. אמנם לנו להחזיק בהשכלה אבל לא בהשכלת רומאניא, כי אם בהשכלה אשר משדיה ינקנו עד כה, בהשכלה אש מוצאה מאשכנז, וכל ספרי חכמינו אך בלשון ההיא נכתבו, ועלינו להחזיק בהשכלה ההיא ובשפה ההיא בכל מקום אשר אנחנו יושבים ואז נשגה חיל וברוחנו הכביר מרוח עם הארץ נַרְדְ אותו לפנינו, או אם תכבד המלחמה ולא נצליח בה נפן ערף אל הארץ הזעומה ונציב לנו יד בדעתנו בכל הארצות אשר נבוא שמה, כי אין מעצור עוד לפנינו להתישב באשר נחפוץ, ולדבר הזה דרושה לנו השכלת אירופא ושפת אשכנז. חלילה לנו מהתרפס לפני הזדונים הפראים כי אם להראותם את כח ידינו או לפנות להם ערף ואז יהיו עדי אובד בסכלותם ורשעתם, כי כאשר נעלה מהארץ אז ירדו ולא יעלו ודמם בראשם יהיה, וזאת רק זאת עלינו לעשות לטוב לנו –

ככלות הדובר את דברו לא רבים היו אשר הריעו לקראתו, רק אחדים מחאו כפיהם, אך גם פניהם העידו בם כי המה עושים זאת רק יען כי ימאנו לשבת בחבוק ידים במושב האספה. אליקים בקש לענות על דברי אחיו הצעיר ממנו וברגע ההוא שלח איש אצבע למולו וַיָשָׁב וַיֵשֶׁב ויתן להאיש הרשיון לדבר. האיש אשר קם ממושבו לא גדל הקומה ולא רב הבשר היה, בפניו השחורים דבק עורו לעצמות לחייו ושערות שחורות משחור כסו את מצחו בלי סדרים, אך עיניו הבריקו כאש שלהבת ולשונו מהרה לדבר גם הוא שפת אשכנז, אם כי לא לעתים רחוקות נוקש בחבלי החטא להלשון, ובכל זאת כמו להבות אש יצאו מפיו בקראו בקול אשר נשמע בכל קצות הבית: ואני, אַחי שאוני, לא כראות שניהם אראה בדבר הזה. אמנם אף אני כמהם אדברה כי עלינו לכונן בתי ספר ובתי חסד, אף אני אומר כי עלינו להשכיל את בנינו ולהדריכם במעגלי החכמה והדעת ולכל פעל אשר יבקשו לעשות אף אני אתן את ידי הדלה לעזור להם וכל קרבי ישיש עליו, אף את המטרה אשר תציבו נגד פניכם בדרככם תחטיאו. לא למען נחול כבוד והצב לנו יד בארץ נעשה זאת, אף לא ככלי נשק למלחמה נחשוב את דעתנו וחסדנו, כי חכמתנו בזויה וחסדנו כציץ נובל. נבזים אנחנו ושפלים, וכל אשר תעטר חן וכבוד את הנכבד והמאשר הוא יהי לחרפה ולמכשול עון להאמלל והנדכה. מבשרי חזיתי כאלה רבות, כמעט בכל ארצות אירופא עברתי והסכנתי לראות דרכי יושביהן, כי רק איש זרוע לו הארץ אף הכבוד. למשרה יצלחו רק בעלי הזרוע ואף המה לבדם כחכמי ארץ יחשבו, ואחינו שפלי היד בכל מקום זהם לא יתחשבו בעיני עם הארץ לאנשים כערכם. עם הארץ יראה בכל הארצות, כי לא לו ישוה היהודי, כי לא יצלח למשרה ופקודה כמהו, לכן גם חכמתו תחשב לו לחטאת וכספו כראשית לכל עון ופשע נחשב בעיניו. ואם גם יצליח אחד מאחינו להציב לו יד ולעשות לו שם בכספו ולמצוא ארחות הארץ כאחד מאציליה ולאור כבודו ילכו אלפים מאחיו, וגם כל עני ונקשה יחמם ידיו נגד האור הזה וירים ראש כמו לחמו לנפשו מצא בכבוד העשיר מאחיו, אשר כבר שכח כי אחיו הוא ואף דעת דרכיו לא יחפוץ, ואם גם יצליחו אחדים למשרה ופקודה וילבשו גאות כמדם כמו להם הארץ, הנה לכל העם אחת היא, המה בחשך ילכו ובחשך ידמוּ ועל דברת נבל ומרע אחד יקום שאון וההמון הרב נכון תמיד לפער לועיו ולבלוע חיים את העם זָעַם אל. ועל כן הבל הוא כל רעיון כי בדעתנו נקח לנו קרנים ומאפע כל תקוה אשר בזכותנו ארחותינו נזכה בעיני עם הארץ. אחת היא על כן אמרתי, את אשר נודע כבר, כי חכמת המסכן בזויה וחסדו יחשב לו לחֶסֶד ותֶבֶל. ואם קנה המדה נבקש לדעת מצבנו בין העמים, הנה עלינו להתבונן אל אחינו בארצות אירופא ודרכיהם ועלילותיהם עמנו, בני רומאניא וגאליציא ויתר הארצות אשר בהן עוד לא זכינו לגדולה, הלא הנה בארצות אשר שם הננו אנחנו בני המעלה בכשרון בדעת בישר ובעבודה נגד עם הארץ, אחינו אלה ישקצונו ויבזונו והננו כפראי יער בעיניהם, יען מה? יען כי לא מאשרים אנחנו כמהם, וכן הננו וכל בית ישראל כלו בעיני העמים. וכאשר לא נמצא חן ושכל טוב בעיני אחינו יושבי וויען וברלין, אף כי נרבה עבודה מהם ונמצא לחמנו בישר ובעמל כפים, לא רק בהבאֶרזע כמהם, כן לא יזכה ישראל ארחותיו בעיני העמים יען כי ישכיל ונשא וגבה עליהם. כי על כן אכזיב מלי הדוברים לפני ואומר: אמנם כן הוא עלינו ללמוד ולעשות חיל אך לא למען נמצא חן ושכל טוב, לא למען נתקע יתד נאמן בארץ, כי כל התקות האלה רוח ישא אותם, ואין ארץ בתבל אשר נוכל לאמר כי שם תקענו יתד במקום נאמן. גר אורח נטה ללון יתפאר וישיש אם אך מצא מלון טוב ומטה מוצעת אך לא בית נאמן; הגר גר הוא בכל מקום שהוא, עליו לשלם במחיר כל אשר יבא אל פיו פי שנים, עליו לשכב גם בחדר צר אם לא יתנו לו טוב ממנו ולשלם במיטב כספו, עליו להזהר לבל יגזול מנוחת שכניו מסביב, אף אם מנוחתו יגזלו, ואחרי כל אלה הנהו זה בבית וביד אדונו לשלחנו מעל פיו, ואם יגָנֵב דבר בבית אז ישימו עיניהם בתחלה בהגר, ואם לו דבר יגנב לא יאמינו בדברו ויאמרו אך מתאנה הוא. וזאת היא מנת מדתנו בכל הארצות. רק בזאת נפלינו מאחינו היושבים ביתר ארצות אירופא ובזאת נופלים אנחנו מהם, כי אנחנו בני הארץ הזאת גרים הננו פה ונשכב בבתי מלון מלאים רפש וטיט, ריח היין ויין הדגן ישים מחנק באפנו ונגינות שותיהם תדקורנה באזנינו והאכרים יעטרו אותנו ויגזלו מנוחתנו ובצד ובכתף יהדפונו, כאשר יֵעָשֵׂה בבתי המלון בארץ הזאת, ואחינו באירופא יושבים ספונים בבתי מלון טובים כבתי המלון באירופא דבר לא יחסר בהם, ובכל זאת אף המה רק בבתי מלון המה, גרים המה, מנוחתם ושלומם עדי רגע, עליהם להזהר מאד לבל יפריעו מנוחת שכניהם, ואם אין כרגע ישמעו דבר: גרים אתם ולא יכירכם מקומכם פה. רק לאסונם ולאדון כלנו שגו נתעו כלם יחד לחשוב כי תושבים המה וכל סערה לא תעצור כה להתיקם ממקומם ועל כן יעשו מעשי תעתועים ויביאו רעה על נפשם. הן גם גרים אם רבים המה ושלמים יחד אז תמצא ידם להכין להם מקום מנוחה, לא כן אם הגרים האלה איש לעברו יתעו ואיש מרעהו יפרדו אז יפלו בנופלים בעת רעה, ושנת פקודתם לא תאחר. כי על כן חלילה לנו לתעות כמוהם ולזנות אחרי דרכיהם הנתעים, חלילה לנו מכזב לנפשנו ולאמר כי בידינו להכין לנו קן בל ימוט, כי אך קבר עולמים נכרה לנו ולא בית. עלינו לדעת כי גרים אנחנו, עלינו להבין כי בני עם הארץ יחשבו עד עולם כאדוני הארץ ואך יתנו לנו לחיות בארץ בשלום ומשפט יחשבו זאת לנפשם כצדקה גדולה. והיום ההוא אשר שם ישראל לא יהי למחתה לא יבא ולא יהיה, בלתי אם נעשה כלנו כעצת חכמי אחינו באשכנז, רק כאשר נחדל מהקרא בשם ישראל, רק כאשר נשית קציר לאמונת אבותינו וכל דרכינו, רק אז כעבור דורות רבים ולא יזכרו עוד כי גם לפנים היה עם נודד ונבזה אשר נקרא בשם ישראל אז אולי נהיה כמוהם. אבל לדבר הזה אין לנו להלחם ולא לבנות בתי ספר ובתי חסד ולא לעשות כל דבר בלתי אם להתכחש בפעם אחת אל צור ישראל, לאמר בפעם אחת כי נעזוב את אבותינו ותורתנו ונבחר להיות ככל בני הארץ, עמם עמנו ואלהיהם אלהינו – כי כאז כן עתה ואולי עתה עוד יותר מאז רק רוח האמונה יוליך אופני כל הארצות ואך שומרי משמרתה ישימו משטרם בארץ. רק לפנים דברו בשפה ברורה אך בשמה, בשמה חקקו חקים ובשמה עשקו עשק, ועתה לא בשמה יקראו כי אם יחפשו עלילות שוא, אך בכל אלה נודעה אך יד האמונה, כי אם ימלט מקרבנו פליט ויצא והחזיק בקרנות אמונתם לא רק כי נפשו תהי לו לשלל, כי אם גם ירום ונשא. כלם עבדים המה להאמונה השלטת מהראש עד השפל כלם יעבדו אדמתה, ואף ההשכלה ומוריה אך ישדדו תלמיה ויקצרו קצירה, וכל עוד אשר לא נביא צוארנו בְעֻלָהּ, אך לשוא תקותנו לשבת בשלוה, כי היא תוציא כפעם בפעם רוח מאוצרה ותסערנו ממקומנו כמוץ – לכן אל נשלה נפש/נו בדבר שוא ואל נרבה לדבר הבל: אם לישראל אנחנו אז עלינו להכין נפשנו למלחמת-תמיד ואם נפחד מלחמה אז עלינו לעזוב שדי המערכה, אך אין שלום במלחמה! גם אני אדבר למלחמה, אך אל נבטח באחינו בני אירופא כי עזרתם הבל, המה יורו אותנו להרבות דעת ובתי ספר וביום אשר יתנפלו עלינו שודדים בצהרים וישסו בתינו ויהרסו בתי ספרנו ויורידונו כצאן לשאול אז לא יועילו ולא יצילו אחינו אלה. גם להשגב במעוז שרי אירופא אולת היא, כי היא לא תצלח, בדבר שפתים ידברו לנו טובות וכאשר יכינו לנו מטבח יעמדו מנגד כי לא בני בריתם אנחנו, ודי לנו די אם גם המה לא ישלחו בנו יד, אבל לחכות כי המה יקומו ויעזרונו בעת צרה רעיון רוח הוא. לנו להלחם בעד חיינו וביתנו כל עוד רוח באפנו כאשר לחמו אבותינו, מבלי כל תקוה לנצחון עולם כל עוד אשר אנחנו יושבים בארצם. רק להלוחם בארצו יש תקוה כי עוד תעלה ידו על יד לוחמו ואז תהי לו הרוחה, אך בארצות זרים אם גם נצליח רגע יהפכו שונאינו עלינו לילה וידכאונו. ובכל זאת חיו אבותינו אלפי שנים במלחמה הזאת ועוד לא תמנו, וכן נחיה גם אנחנו ולא נתם אם נבין את המלחמה אשר לפנינו, כי ארוכה היא ואִשהּ עד עולם לא תכבה, והדבר אשר לו מלחמה תקראו אתם הוא רק לפול לאחד אחד אל האויב ולהתבולל בו. לא לנו להעלות נר הדעת לאלה אשר במחשכים יושיבונו, לא לנו לדאג בעד שלום אלה אשר כחיתו טרף ישסעונו, לא לנו לדאוג בעד שלום הארץ אשר מקרב תקיא אותנו, נדאג לשלומנו אנחנו ואז נמצאנו, נכין בתי ספר אך לנו ולמעננו לא למען נתפאר בהם נגדה נא עם הארץ, כי אם למען ילמדו שם בנינו בינה והשכל גם ישמעו שמה דבר אמת כי אך למלחמה נולדנו ולה פנינו מועדות כי זה היא חפץ צוררינו. נבנה בתי חולים וחסד למען נטיב איש לרעהו ונחזיק בידינו המטה, כי אם אין אנו לנו אין איש לנו. אבל חלילה חלילה לנו משוּם גם אנחנו עבותים על ידי אחינו וכבלים ברגליהם כי יצרו צעדי אונם. די לנו בהמכשולים אשר יפרשו מנדינו על כל מדרך כף רגלינו כי עוד נקום ונעזור להם. הבל נדף הוא כל מוסר אשר נטיף לאחינו כי יזכו ארחותם, כי יעזבו מסחר זה ויזנחו דרך שכר אחר, כי גם בלעדי המוסר לא רבים המה מעינות חיינו. גם אני ככל בעלי המוסר בשמחת לב דברתי על לב אחי כי יזנחו דרכי מסחרם ויבחרו באחרים לוא מצאה ידי להורותם דרך טוב ממנו. בכל חפץ לבי אמרתי לכל העושים מקנה וקנין ביין ושכר ובנשך ותרבית: עזבו מעשיכם והיו שרי הצבא ושרי הממלכה, אצילי הארץ ורוזניה ושופטיה, אדוני נחלת שדה וכרם אשר להם עבדים עובדים עבודתם אש ירעבו והמה יאכלו ויפושו, הלא גם אתם תבינו כי טוב יותר היות שר בממלכה ושכרו נכון יותר לפניו מאשר למזוג כוס לאכרים בסבאם סבואים, ולא אספוק אף רגע כי היה שומע לי לוא מצאה גם ידי להנחותם בדרך אשר פי יָסַד למו, אבל עתה אשר כל אלה ועוד רבות מאלה חסרנו, בצרה ויגון נמצא לחמנו, בבוז וחרפה נחַיֶה ביתנו, עתה מה נדבר לאלה ומה נוכיח להם? הן אך להתעותם מדרכי חיים אל כליון חרוץ ואבדון תמצא ידנו, כי על כן עלינו להחריש ולדום ותחשב לנו לחכמה וצדקה גדולה. ואם מורים נחפוץ להיות, ואם לאַשר את העם נבקש אז נורהו אך משפט אחד והוא: ובחרת בחיים! בקש חיים ורדפם בכל המקום אשר תמצאם! התורה הנעלה והחק הראשון לאדם הוא להחיות נפשו ונפשות ביתו כאשר יוכל, ובכל אשר תמצא ידו, ואם לא יתנוהו אז עליו לפרוץ לו דרך ואם גם ביד חזקה, וזאת היא התורה לאיש ואיש וזאת היא התורה לנו לכלנו ואם אל המטרה הזאת נקלע אז נדע כי פעולתנו תכון, אחרי כי לא בחזיונות שוא ובתקות הבל סכנו בעד עינינו מראות נכוחה, ואם אין אז ירד העם כלו אחורנית וירפה כחו ביום צרה, ואנחנו המורים אשר הורנו אותו עד עפר נהיה אשמים בנפשם.

גם בעת אשר דבר עוד הדובר הזה נשמע כפעם בפעם כקול המולה והמלים: זרות, תהפוכות, בלי דעת, משגע, נמלטו מפתחי פי האספה וכפעם בפעם צלצל הראש בפעמון אשר בידו למען השביח את ההמולה, ואף כי ככלותו את דברו, עתה הרימו רבים בפעם אחת את אצבעותיהם, כי כל אחד בקש להוציא רוחו. דברים אשר לא נשמעו בין החיים השמיע האיש הזה! הוא שם דפי באחינו בני אירופא תפארת אחיהם ביתר הארצות ומבטח מעוזם; הוא כפר בההשכלה וברוח האדם העולה למעלה ויאמר כי אין כל תקוה לנו בארצות מושבותינו, וכי לנצח תאכל חרב השנאה; הוא אמר כי לא נשא עין אל עם הארץ במעשינו ודרכינו, דברים נוראים אשר אך בבית המדרש אבל לא מאספת משכילים ישָׁמעוּן. ועל כל אלה בקשו רבים לבא עמו במשפט אך לא הצליחו כי אחדים אף החלו לדבר וקול מליהם נחבא, ושנים שלשה משלו ברוחם וישמיעו מדברותיהם אך המה דברו על דברים אשר לא נגעו בדברי האיש ויהס אותם אליקים בהזכירו אותם כי נטו מדרך הוִּכּוּח, ואחרי אשר דבר הוא דברים אחדים נתן אות בעיניו אל זרחיה אולי יחפוץ אף הוא לחות דעתו, אך כמו נדבקה לשונו אל חכו כן לא עצר כח להוציא הגה מפיו, רוחו סער בחזקה ולבו היה כהלם פעם וכשכור ישב על מקומו ויבט סביבו מבלי אשר ידע בנפשו משפט מחשבותיו, וגם כל אשר נעשה אחרי כן בהאספה, קריאת החשבונות ומפעלות האגודה, הנדבות אשר קראו להחזיק בבתי הספר ובבתי החולים, ואף פעל גדול ונכבד אחד אשר נעשה לעיניו, כי אחד לאגודת האחים שלם בעד אחיו מהאגודה כל חובותיו אשר נשו בו נושיו לבל תמוט ידו, ובני האגודה התחיבו להשיב לו את הכסף הזה, פעל אשר בעת אחרת מלא כל לבבו רגשות, כל אלה עברו לפניו כמו בחלום לילה ועדיו לא נגעו. דברי הדובר האחרון כמו הביאו רוח שכרון בלבו ומחשבות לאלפים ולרבבות העירו בלבו כסערה תעיר גלים, ומבלי אשר ידע משפט מחשבותיו חשב הרבה ויהי כאסיר המחשבות, מבלי אשר ידע או בקש לדעת חשבון. רק זאת חש כי כמנצח גדול היה הדובר בעיניו ורגש ששון התעורר בחבו כי ראה כי שני הענקים, הלא המה אליקים ואחיו הֻכּוּ אחור, בחרפה הֻכּוּ אחור וכל דבריהם היו למאפע ורוח ישאם. לא רק באחי אליקים אשר חש תמיד כמו מועקה במתניו בשבתו אתו ובשמעו מדברותיו, כי אם גם באליקים, אשר ידע והכיר כי הרבה עמו טובות, חזה נקם בראותו כי אף הוא איש ולא אל, ואף אותו ידיח איש לשון משאתו ולא כל היוצא מפיו תורת אלהים חיים היא. והמחשבות והרגשות האלה לא נתנו לו מנוחה ולא מצא און לו לפתוח פיו לדבר, והרגשות האלה הוסיפו לקחת כל לבו גם אחרי אשר שבו שלשתם הביתה לבית אליקים, וכאשר שאל אליקים אותו מה יחשוב על אודות האגודה והאספה ועל אשר ראה ושמע בלילה הזה ענה כגבר עברו יין: בפעם הראשונה שמעתי אמרים נכוחים כאלה אשר יצאו מפי האיש. מי הוא? –

– כל “חצי יודע” כן יחשוב וידבר – דבר אחי אליקים כמו לנפשו. אך הדברים המעטים האלה כמו חץ רעל הביאו בלב זרחיה, כי התעורר ויקפוץ ממקומו ומבלי דבר דבר בקש לנוס, וכבר אחזה ידו בכף המנעול, אך אליקים, אשר הביט בפני אחיו בעינים, אשר כמו השמיעו בשפה ברורה: רע עלי המעשה, אחז בשתי ידיו בזרועות זרחיה ויאמר: אל נא אל נא בחצות הלילה, הן מפיו נמלטו הדברים ולא ללהכלימך דבר כזאת – ואחרי אשר הרבה אליקים דברים הצליח להשיב את מחשבת זרחיה אשר אמר לעזוב את ביתו בחצות הלילה, אך את מנוחת לבו לא השיב לו, וכסער מתחולל כן סער רוחו זמן רב ולא נתן דמי לו… למה זה יכלימני זה שלש פעמים בגדל לבב, תולעת אנכי לא איש בעיניו – שִׁועה נפשו בקרבו גם אחרי אשר נאות לשבת בבית אליקים גם הלילה ההוא…

 

טו. מַכְאִיב וּמְחַבֵּשׁ.    🔗

מה היה לזרחיה? מי הוציאהו מבית דוד קרן הצבי? מי הביאהו ביתה אליקים? מה היה לו כי ישמע מוסר כלמתו מפי איש זר וידום? ומה לו עוד בעיר ההיא אחרי אשר נרפא ויצא לחוץ? – מחלה עזה עברה על נפשו אחרי הסערה הגדולה אשר קמה ברוחו בלילה ההוא כאשר הרבה דברים את בתיה ויתעורר על רוצחי נפש אביו ועל שודדי אחיו; עוד חלש היה ורפה כח ממחלת רגלו ומהאסורים אשר שמו עליה ויהי כלו אסור אל המטה ששה שבועות בחרבוני קיץ, עד כי ראשו היה סחרחר ומיתריו נתקו ועורקיו לא שכבו, והדברים הנוראים אשר שמע מפי בתיה והזכרונות האיומים אשר עלו על לבו על דבר אביו המה יחד סכסכו מחשבותיו ויבלבלו חושיו וירעישו גלי דם עורקיו ויציתו מוקדי עולם בהם וכח האש הקימהו על רגליו ויתן לו כח ועז אשר לא היו לו. בתחלה היה כמשתגע, נפשו היתה תרועת מלחמה וירקע ברגליו ויך סביביו עד כי נאלצו לאסרו אל המטה ולהוציאהו בחזקה מהבית ההוא, ואחרי כן פרשה קדחת נוראה את משמרה על כל גויתו ותהפך את דמו לגלי אש. כאש צרבת בערה בקרבו כשלשה שבועות ובכל העת ההיא עיניו ראו אך זרות ולשונו דברה תהפוכות ויך צריו בחמת אפו ויפיל אלפים ורבבות מימינו ושמאלו ורגלו דרכה בנחלי דם חללים ונפשו עוד לא שבעה נקם, וַיַרְעֵם נפלאות וישבע באפו כי לא תשוב אחור ימינו עדי יַרד לפניו כל צוררי עמו וישית קציר לבית המרי, ומרגע לרגע הוסיף לקרוא כמצביא צבא לעורר רוחם, ויהלל בכל תודה את העוזרת על ידו במלחמה, אשר לפי דברו כלביאה תלחם ותעשה נפלאות עת אשר נפשה תדרוך עז, כי כל נפלאות “העלמה מאָרלעאנס” וכל דבר גבורותיה כאין נגדה וכל מלחמותיה מאפע הנה מול הגדולות אשר עשתה במערכה הלביאה היהודיה אשר בתיה שמה, והוא יקרא לה: רעותי, יונתי, מלאך אלה, שרף ממרומים, ולפעמים קרא לה גם בשם חדש לא בשם בתיה אף לא בשמות האהבה כי אם בשם נעמה, ולפעמים גם בשם בתיה-נעמה קרא לה, אך תמיד היתה על ידו ותמיד בלי חשך עשתה נפלאות על די ימינו במלחמה אשר ערכו יחד להשודדים בצהרים. וכל עמל אליקים להשקיט את האש הקודחת לא עלתה בידו וכמעט אמר נואש, רק אחיו הקטן ממנו, אשר בא מוויען לראות פניו והוא גם הוא רופא מומחה, אִמֵץ לבו ויחדו נסו חכמתם, ועוזר שלישי נמצא להם אשר הופיע על עצתם וישלח ברכה במעשה ידיהם, כח העלומים נלוה עליהם והוא גִבֵּר חיל על המחלה וידכאנה ויצל את זרחיה מהיות טרף לשניה, ולאט לאט שקטה המלחמה, האֵשׁ החלה להִדָעך: רפיון פרש משטרו על כל הגויה, תרדמה עזה לקחה מקום השאון ובפקחו עיניו חש בנפשו כי אמנם חולה הוא, כי נלאה להרים ידו לאחוז בכוס מים אשר עמד על השלחן בצד המטה, וכל לבבו הגה תודה לאליקים אשר חש לעשות רצונו, גם ביד אחי אליקים, אשר הציגהו לפניו ויאמר לו כי הוא עזר לו הרבה לחלץ ממות נפשו, אחז באהבה רבה ויביע דברי תודה ויבטיח כי עד עולם לא ישכח חסדם זה. ובחברת שני הרופאים בלה שעות אחדות במנוחה ובטוב לבב, אך ביום השני כאשר פקח עיניו ויתבונן סביבו הכיר כי לא בבית דוד קרן הצבי ינוח, ובתחלה נדמה לו כמו בלילה הזה הובל למקום אחר כי אתמול לא ראה זאת, אך לאט לאט זכר כל אשר עבר עליו, וכמו בחלום חזיון לילה זכר כי נלחום נלחם את אנשים רבים אשר הובילוהו אסור במטה אל בית אחר, ואז זכר את בתיה ואיך התהלכה עמו בכל עת חלותו ותשיחהו ותשעשע נפשו ותכל נפשו לראותה, כחסרון לא יוכל להמנות חש בלבו בהביטו אל כל עבר וכמעט הדף את השפחה אחור בגשתה אליו להפוך משכבו ולתת לו השקוי. בתיה איפה היא? מדוע תמלא שפחה מקומה? מדוע לא תמסוך היא בידיה הרכות את השקוי, הן בהן רב כח לרפא כל מחץ הרבה יתר מאשר בהשקוי – כל אלה שאלה נפשו וכמעט קצף על אליקים אשר הושיב שפחה בחדרו ולא שלח את מלאכו הטוב את בתיה הנה, ואף רגע לא עלתה מחשבה על לבו: ומה צדקה לי לבקש כזאת? הוא הרעים פניו ויאנח ולא ידע שלו בנפשו. ובבא אליקים נבהל בראותו פני החולה וישאלהו: מה לו? – והוא חפץ לענות אותו דבר כאשר בלבבו, אך לא עצר כח להוציא הגה מפיו ואודם כסה פניו ולשונו דבקה לחכו, גם אחי אליקים אשר בא אחריו נלאה להוציא דבר מפיו. כה עברו ימים אחדים. המחלה אמנם סרה מיום ליום וכחו שב אליו אך מנוחתו נגזלה ויאיץ מאד באליקים כי יתן לו לעזוב את המטה, וכאשר מאן אליקים תת חפצו התקצף מאד, ואליקים בקש לנחמו אבל אחיו גער בו מאד באמרו כי לא נכון לאיש לשכוח מקומו ומצבו ואיך מלאו לבו לריב באליקים אש חייו לו המה, ואשר כאב פקח אליו עין ביום ובלילה עדי השיבהו לחיים? הן עוד העת רבה לפניך לשכוח טובה כאשר תעזוב את ביתו, אך כל עוד אשר בביתו הנך עליך להשמר ברוחך. – החולה פקח עיניו ויתבונן מאד, כי הוא לא ידע כי בבית אליקים הוא, אף אמנם לא חשב עד כה כי עליו להכיר טובה, ומעודו לא שמע קול גערה ויֵחות מאד, ואם כי אליקים הוסיף לדבר אליו באהבה ורצון והראה לדעת כי לא ישרו בעיניו דברי אחיו, בכל זאת נפל רוחו מאד ולא נועז עוד לדבר דבר. והדבר הזה הדאיב את לב אליקים כי על כן הרבה לדבר על לבו, גם לאחיו נתן אותות בעיניו כי יחפוץ אשר אף הוא יאמץ לבו, ואף הוא בקש לאמצנו בדברים, אף כי בדבריו נכּר כי דברים נחומים לא הסכינו לעבור על דל שפתיו. ובכל זאת הרגיעו יחד את רוחו, עד כי בא עמהם בדברים, גם שאל את אליקים: מדוע הוציאוהו מבית דוד קרן הצבי בחלותו? ואליקים ענהו כי אשת דוד חלתה ולא יכלו לעזוב שני חולים בבית אחד, וביום ההוא וביום המחרת דברו רק אהבה ונחומים עד כי מצא און בנפשו לשאל על דבר בתיה, למה זה הוקרה רגלה ולא באה אף פעם אחת לראות את פניו. בפני אחי אליקים נראה כי השאלה הזאת היתה כנבערה מאד בעיניו, אבל הוא לא ענה דבר ואליקים השיב אמריו: עוד מעט תשוב לאיתנך ואז תראה אותה בביתה –

– אבל הלא היא הרבתה לעשות עמדי חסד ביותי בביתם ואיכה שכחַתני עד מהרה – קרא זרחיה באנחת קרב.

– היא שאלה כפעם בפעם לשלומך – ענה אליקים.

– רק שאלה לשלומי ולא נכספה לראות פני ולדעת השלום לי? ואני לא כן דמיתי, ואני אחוש בנפשי כי לוא ראיתי פניה כי אז כבר בא שלום בעצמי, הנה כן הנה כלן, איך האירה פני אלי בכל עת היותי שם ואך עזבתי את הבית שכחה אותי! ואני פתי אין לב האמנתי בה! – קרא זרחיה ושניו רעדו בדברו.

– ברגיע רוחך – דבר אליקים – כי היא לא שנתה ולוא היית שם כי אז פקחה עליך עיניה כאשר בתחלה, אך כאשר בבית זר הנך לא לה לבא הנה –

– ואם כן הרעו לי מאד כי לא עזבוני שם –

– אבל השב אל לבך מה יתן ומה יוסיף לך הבית ההוא, לוא גם ישבת בו עוד ימים אחדים? הן כאשר תשוב לאיתנך תעזוב את הבית ובלי ספק גם את העיר ולא תוסיף ראות פניה עוד, ואחת היא לך אם היום או מחר יהיה כדבר הזה – הדברים האלה הלמו ראשו כי לא חשב כזאת עד הנה ורגעים אחדים התאמץ לשאוף רוח ואחרי כן קרא: אבל הן בידי להותר בעיר גם אחרי כן, הלא בידי עתותי ואין מי יצוה עלי –

– אמנם בידך עתותיך ותוכל לשבת גם בעיר הזאת, אבל מה תועיל לך בהותרך בעיר הזאת ומה תעשה פה? הן לך לבקש עבודה או מלאכה אשר תחיה בה, ואם גם תציב לך פה יד מי זה לידך יתקע כי בבית דוד יקרבוך כמו אוהב ורע גם אחרי כן? –

– ומה עול מצאו בי – קרא זרחיה ויתעורר – למה זה יתנכרו פתאם אלי? האם מצאו בי רעה? או נודע להם כי בן בלי שם הנני? –

– לא אחת מאלה, אולם לך לזכור כי דוד אספך הביתה יען כי מצאך חולה בחוץ, ובבית קרבוך כמו נגיד יען כי חולה היית ואחרי אשר תשוב לאיתנך הנה זה הנך להבית כמקדם –

– לא אבין דבריך: האם יען כי אשוב לאיתני לכן יתנכרו אלי? –

– הלא שפתי ברור מללו. החובה והמצוה לעשות לחולה חסד, וכאשר נמא לעזרה אז לא לנו לשאל לשם האיש למשפחתו ועמו ומעלתו, כי על בני האדם ישוו בעינינו, נביאנו לביתנו ונעשה ככל אשר תמצא ידינו להושיעו, גם להמין לא נתבונן וגבר יקרב אל אשה ונקבה תסובב גבר בחלותו ולא יחשב הדבר לחרפה כי אם לצדקה. לא כן כאשר נושעו האמללים, אז ישוב הכל כשהיה, אז נשאל לשם ומשפחה ועם ומין, ועל כן הן לך לדעת כי בתיה אשר הפכה את מטת החולה ותשיח עמו יום תמים ואשמורה בלילה, בתיה זאת תגרע שיחה לפניך כאשר תעמוד בריא אולם לפניה, כי זר אתה לה, ואם תאמר להתקרב אליה ולדבר עמה כבתחלה אז בלי כל ספק לא תפן אליך ואם תעשה זאת תהי לדבת רבים –

– לדבת רבים?! האם בן בליעל, בוז משפחות הנני או מה? לכן דע כי בן הארץ הזאת הנני וממשפחה נכבדה ונודעה ולא נופל אני מכל משפחות בניהארץ הזאת ועלי לא תשא כל עלמה חרפה, ואם אני קרבתה אחפוץ אעשה זאת בלב נאמן ורוח טהור ולא תבוש בי כל עלמה! – אליקים הניע ראשו כמו חשב אם לענות או לחדל ואחרי כן אמר: גם אאמין לך כי ממשפחה נעלה ונכבדה הנך, אבל אתה מה אתה? כפי אשר שמעתי היית מורה באשדות, הנה תבין שפות, גם שפת עבר תדע, טוב ויפה, אך הלא אין לך מעמד ואיכה ילך לבך אחרי רעיון רוח בטרם חשבת דבר לעשות לביתך? האם מורה שפות תהיה ובמלאכה הזאת תאמר לבנות לך בית? לוא סוחר היית או חכם חרשים כי אז אמרנו נשאל את הנערה אם טוב וכשר לפניה האיש הזה או אין, והיה כאשר תבחר בך תמצא מסלות הבית, ואם אין תדע כי אין לך כל תקוה, אך עתה לא אשאל את פי הנערה כי אם את פיך, איכה עלו על לבך רעיונות כאלה בטרם חשבת להציב לך יד? האם את אשר קראת בספורי אהבה תאמר למצוא בחיים? אם אלה מחשבותיך אז לא תוכל גם ראות את פני העלמה פן תדבר באזניה דברים אשר לא כן –

– אם ימצא מעמדי חן בעיני העלמה או אין, הן רק לה לדעת ולשפוט, ולי לשאל אך את פיה! – ענה זרחיה בעוז. פני אליקים קמטו ואחיו פתח תחתיו את פיו במנוחה כדרכו בהתבוננו בפני זרחיה ויאמר: וגם אני אומר כי צדקת באמרך כי רק הנערה תשפוט על מצבך ולא אחרים. אבל אני אחת אשאלך: במה תבא לפניה? במה תאמר למצוא חן בעיניה? הן לא תחשוב אותה ליונה פותה אשר אם אך ראתה איש צעיר לימים תאהב אותו, ולוא כזאת היתה כי אז בלי ספק כבר ראתה צעירים לימים עוד בטרם ראתה פניך, ובמה תאמר לקנות לבה? בשמך? אבל הן עוד לא יצא לך שם על פני חוץ בחכמתך אבל עוד טרם לקחת לקח נאמן ואני אגיד לך בשפה ברורה כי עוד לך ללמוד שנים רבות בטרם תבין את אשר תדע העלמה, ואיכה ירום לבך לשאת עין אל עלמה אשר היא כלילת יופי וכלילת חכמה ושכל טוב? ולוא גם אוצרות חשך היו בידיך גם אז נבצרה ממך מזמה למצוא עלמה כזאת אשר לא הכסף יקח לבה, ואף עוד זאת כי גם הכסף לא יחסר לה. משגה היה עמך; ולוא לעצה תקשיב כי אז יעצתיך: לך בתחלה אל אחד מבתי הספר ולמד חכמה אשר תחייך, או מלאכה אשר תוכל להשען בה לבל תהי חצי-יודע כרב חבריך ואל תשעה בדמיונות הבל! – פני זרחיה אדמו וחורו חליפות וכל עצמותיו רעדו מכעס ובשת כי היום שמע חרפתו כאשר לא שמע מעודו, הוא אשר חשב את נפשו לחכם בחכמים שמע פתאם מוסר כלמתו כי עוד לא למד מאומה. כחץ רעל באו הדברים בלבו ויעמידוהו על רגליו ויחפוץ לנוס מבלי הבט לאחריו, אך אליקים אחז בו ורק אחרי אשר הרבה עמו דברים הצליח בידו לפתות אותו כי ישב עוד ימים אחדים בביתו עדי ישוב לאיתנו כמקדם וימצא און לו לעזוב את העיר, ואם כי כמוקדי עולם בערו בקרבו דברי אחיו ולא נתנו דמי לו, בכל זאת משל ברוחו, כי נפשו כלתה מאד לראות את פני בתיה, וזאת הלא ידע כי אך בידי אליקים עתותיו ואם יעלה עליו אפו לא ימצא עוד בית דוד קרן הצבי וכאשר שב והפך בדברי אחיו שב גם מעליו אפו, הן הוא איש אשר למד הרבה ורופא הוא ולו הצדקה להוכיח את איש על כי לא למד חכמה בבית מדרש. ואם כי אין לו כל צדקה לבטא כמדקרות חרב באזניו, בכל זאת לא גדל עונו כאשר חשב בתחלה, ויגמר אמר לסלוח לו ולבקש קרבתו כי כבודו גדול מאד בעיניו, אף כי חש תמיד בשבתו עמו כי כמו על גחלים ישב ויפחד לפתוח פיו ולהשמיע דעתו פן ישמע שנית מוסר כלמתו כי חצי יודע הוא.

ואליקים הוסיף לדבר אליו אהבה ונחומים ויבטיחהו להראותו גדולות ונצורות כאשר יעצור כח לעזוב את המטה. וכאשר נכספה מאד נפש זרחיה לדעת אותן גלה לאט לאט, כי בכל הארץ אגדו אנשי לב מבני ישראל אגודה בסתר, אשר חברים יובאו באלה ובשבועה לבל יגלו דבר מכל אשר יראו וישמעו, והאגודה הזאת תפרוש כנפיה לכל קצות הארץ ובה ישימו כל תקותם כי בכחה יושע ישראל ועוד מעט גם ישכון לבטח ושלמו ימי אבלם וצרתם, וכבר הראתה האגודה את כחה ועוד ידה נטויה לעשות נפלאות. ואל האגודה הזאת יספחו רק אנשי לב באמת הנכונים להקריב נפשם בעד אחיהם כלם יחד אחים המה, אשר איש את אחיו יעזרו בעת צרה וכלם יחד עינם רק לאושר עמם והצלחתו. וכי יקרב איש אשר לא ישרה נפשו בו ויבקש להספח אל האגודה יורוהו הלאה גם אם איש אוצרות הנהו, כי המה ירבו לחקור ולדרוש מה שרש דבר נמצא בהאיש הבא אם ראוי הוא לבא בסודם. ועוד דברים נסתרים הרבה להאגודה, אשר רק לאזן חבריה נתנו להגלות, וגם חברי האגודה לא הכל ידעו כי מפלגות בה לפי מעלת האנשים ובן המפלגה הגדולה במעלה ידע יותר מהקטן ממנו חללה לגלות סוד אף לו. כל אלה העירו בקרבו תשוקה עזה כמות לבא בסוד האגודה הזאת ולהיות אחד מחבריה, גם להיות אח לאליקים ואחיו… וחפצו אשר לקח לבו זה כבר כאשר עזב את עיר אשדות: להיות לאור לעמו ולמורה לחסרי דעת, שב ויתעורר, ואם כי כיום לא ירום עוד לבו להיות האור והמורה וישיש על התקוה להיות אחד מאחי האגודה אשר ישמע בקול מורה ומדריך, בכל זאת היה גם החפץ אשר חִיה רוחו לפנים עתה נגד עיניו בחפצו לבא בסוד האגודה הנסתרה, אשר היא תשקיף ותרא לכל פועל בארץ ואותה לא תראה כל עין. להיות רואה ואינו נראה יחמוד כל לב מאד, והחשק הזה חיה רוח זרחיה עד כי כמעט השכיחהו גם זכרון בתיה, ויותר מאשר בקש לראות פניה התאוה לבא בתחלה בסוד האגודה ולבא ולהתיצב אחרי כן לפניה כאח לאליקים. וגם היראה, אשר ירא בתחלה מפני אחי אליקים פן יקום לשטן לו ויאמר כי לא ראוי הוא להמנות בין חבריה, חלפה עד מהרה, כאשר דבר עמו אליקים על דבר האגודה לעיני אחיו והוא לא דבר דבר נגדו, אות הוא כי גם בעיניו מצא חן ולא עוד כחצי יודע הוא בעיניו. ומה רבתה שמחתו כאשר בא היום אשר נועד לאספו אל האגודה, רגשותיו לא נתנו לו מנוחה כל היום, וכאשר הוליכוהו שני השומרים בלילה בדרכים לא ידע מלא לבו רגשות נעלות מאד אשר המו ותשאנה ראשן בשיא חסן, ומרגע לרגע גדלו ועלו מעלה מעלה לקול הרעם ולמדברות הקורא אליו ואת פניו לא יראה, וכאשר הסירו האפר מעל עיניו ויראה את ראש האגודה מתנשא על מקומו לכל לראש, ומימינו ושמאלו אנשי מעלה כלם מלבשים בפאר ויקר, הנרות הרבים אשר האירו את הבית הצורות והתמונות המחוקות על קירות הבית והספון והמרוקמות בזהב על מלבושי הראש ועוזריו, והמון היושבים על מקומות מושבותיהם מבלי הרים יד או רגל, אז התאפק בכל כחו לבל תתגלגלנה דמעותיו על לחייו, כה מלאה נפשו רגש. והדברים אשר השמיע אליקים היו כדברי אלהים קורא מן השמים לבני תמותה להורותם ארחות חיים, ובהמון רגשות כאלה יקר היה בעיניו המות על כל דבר אשר יצא מפי ראש האגודה, אבל דברי אחי אליקים היו כמו שלג להרגיע רגע את רגשותיו. הוא דבר דבר ולא רוח האלהים אשר במרומים ישב, ואם כן לא אלהים הוא כי אם איש כערכו. ברוחו נולדה מחשבה ביום שמעו כי חברי האגודה בשם אחים יקראו, כי שמה תשמענה אזניו אך שפה אחת ודברים אחדים ולכל היוצא מפי הראש יקראו כלם נעשה ונשמע, והנה אך יצא דבר מפי הראש וכרגע התעורר זה לשטנו, ובכן הרס את מגדלי חזיונותיו בפעם אחת וינער מקדשו. וכמעט קצף עליו גם בפעם הזאת על אשר קם לדבר נגד אליקים כאשר קצף עליו אז כאשר נתנהו אותו לבוז, אולם כאשר קם אחריו הקטן ויכזיב מלי שניהם בא רוח חדש בלבו וישש מאד על דבריו, כמו שמח על כי לא להם לבדם, לאליקים ואחיו נתנה הארץ, ולכל איש הצדקה לפתוח פה ולדבר. אכן גם בלעדי זאת באו דברי האיש כמים בקרבו. כל דבר ודבר אשר יצא מפיו מצא מסלות בקרבו וכדברי חוזה נאמן היו בעיניו, ובכל עת אשר דבר נדמה לו כי אך מלבו הוציא מלים. דבריו העירו בקרבו מחשבות שונות וזכרונות רבים והרגשות החדשות האלה אשר לא גרשו את הרגשות אשר לקחו מקומן בדרכו על סף הבית כי אם התבוללו בהן ופנים חדשים היו להן לקחו כל לבו עד כי היה כגבר עברו יין, אך דברי אחי אליקים אשר גם הפעם אחרי אשר היה לו לאח הרעים באזניו “חצי-יודע” המה כמו פקחו עיניו ויגרשו את כל עדת המחשבות והרגשות, וקצף ומפח נפש ומכאוב לב מאין כמהם לקחו מקומם ולבו זעק בתוכו גם אחרי אשר נאות להותר הלילה בבית אליקים וכאשר יצא הוא ואחיו מהחדר: למה זה יתנקש זה בנפשי ולמה ישלח לשון בכבודי ויחרפני? מי נתן לו הצדקה לדבר אלי כמורה לתלמידו? מי שמהו לשופט לשפוט את דעתי אם כלה או חציה קניתי לי? האם לאיש לשון הכבוד כאשר לאיש זרוע הארץ? פתאם קפץ ממקומו כמו רוח חדש בא אליו: הלא המה דברי האיש אשר דבר, כי כן המה דרכי אחינו בארץ אשכנז אתנו, גם הוא אשכנזי הוא! – וכמו מצא פתרון להחדה הנפלאה אשר ענתה לבו שאף רוח וברגע ההוא שמע קול אליקים בחדר הנשען על יד חדרו ולא יכול התאפק ויגש וישב על הכסא בצד הדלת לשמוע אם יפקוד אליקים על אחיו על הרעימו אותו חנם, או אף הוא היה יהיה כמוהו – אשכנזי! …

 

טז. הָרוֹפְאִים.    🔗

…. ולא אכחד כי לא נעמו לי דבריך, הן בביתי הוא ועלינו להזהר בכבודו – קרא אליקים.

– ואני אחשוב כי בבית חולים הוא ואתה רופאו ועליך רק לרפאותו מכליו ולא לקרבהו כמו נגיד –

– אבל הן לא בבית חולים כי אם בביתי הוא, וגם בבית חולים אזהר מאד לבל אדאיב נפש חולה חנם –

– ואני אשנה בדברי כי בבית חולים הוא, הן לא קראת לו לבא לשבת בביתך יען כי אוהבך ורעך הנהו, כי אם אספתו אל ביתך יען כי גר הוא, ובכן שמת ביתך לבית חולים בעבורו, ואם לא תקבל כסף בעד המקום והעמל וכל אלה, הנה כל אלה בידך המה, בידך גם לתת את כל אשר בידך לאשר תחפוץ בו וגם את הבית הזה, אבל בכל אלה עוד לא אראה כל חוק ומשפט גם להזהר בכבוד האיש אשר תחלק לו מתנות. ורק האיש אשר יפחד פן ישכחו טובתו כאשר לא יוסיף לדבר אהבה אל מבקשי טובתו, הוא יזהר ברוחו לבל ירגיז לבם, ואני לא כן אדמה. וגם בדבר כל החולים אשר תאמר כי תזהר ברוחך לבל תדאיב לבם לא כמחשבתך מחשבתי. אמת הדבר גם אני לא אבקש לגרות מדון בחולה אשר ארפאנו, כי גם אני אדע מנעמי חיים יותר טובים ונעימים מאשר לגרות מדון אך אל תשכח כי החולה יכיר לך טובה ויכבדך ולא ישמיעך דעתו בדבר משפט, ולא יהיה עליך למשא רק בחליו ומכאובו, אשר עליך כרופא לרפאותו. אבל אם יעיז חולה פניו לריב בי ולדבר דברי הבל ולחשוב היות כמוני, אז לא לי החובה לשמור פי פן אאדיב נפשו, כי הן לא אומן הני לכל הילדים הרבים האלה אשר יפגעו בי, כי אבקש לדבר רק דברים נחומים להם למען אשיב רוחם –

– אולם הן עלינו החובה לרפא לא רק מחלת הגויה כי אם גם מחלת לב או רוח, ומחלת לב או רוח אך בדברים טובים ונחומים תֵּרָפֵא, ואם גם תחשוב את האיש הזה לאיש לא-לִמוּד או חצי-יודע כאשר תכנהו, עליך החובה לפקוח לו עין למען יראה, אבל הן לא בדברי ריבות תפקח לו עין –

– הדרך הזה אמנם טוב וישר הוא לפני נושאי דגל האמונה, המה יתנפלו על כל אשר יבא בגבולם ויסבוהו בדברים נעימים ורכים למען יביאוהו תחת כנפי האמונה אשר בשמה ידגולו. וגם אלה החכמים, אשר מבית המדרש יצאו לאחוז בנתיבות דעת, כמהם יעשו, יתורו לכל עבר אולי ימצאו שומע להם וישישו עליו כעל אוצרות חשך, וגם לפני חסרי דעה, אשר ילעגו להם ולדבריהם, לא יגרעו שיחה, אולי יהיה שומע להם. אך לא כן דרך החכמה ומחזיקיה, היא לא בסתר תדבר כי אם בתוך קהל ועדה באזני אלה אשר באו לשמוע דבריה. עלינו החובה והמצוה להורות דעה לאלה שיבקשוה ממנו, וגם זאת לא לאיש איש כי אם לקהל גדול. כי בהורותי לאחד עוד טרם אדע אם שוה התלמיד ההוא בנזק העת, ובעת הזאת אולי מצאה ידי ללמוד הרבה יתר לנפשי מאשר אלמד לתלמידי, לא כן אם לרבים אֲלַמֵד אז אדע נאמנה כי המה יחד ישוו בנזק העת. וכן הוא בכל הדבר הטוב אשר נאמר לעשות לא לאיש עלינו לשאת עין ולא לאחד נשים לבנו כי האחד מה הוא? אני טוב בעיני מכל אחד אשר אראה, ואם אביא קרבן גדול מעתי, מכספי או מכחי אז אעשה זאת רק לאיש אשר אדע כי רב ערכו מערכי, או לאדם רב לקהל ועדה, אשר גם אם אחשוב את כל אחד ואחד לנופל ממני, אך ערך כלם יחד יגדל מערכי אני ואעשה טובה בהקרבן הזה, אך אם אמר להפק נפשי לכל דל, להביא קרבן כספי וכחי לכל מבקש עזרה, אז תכלה נפשי ויתם כספי וכחי לריק. זאת תורת החכמה ודורשיה לעמת האמונה ומחזיקיה. ובדרך הזה אחזיק בכל מעשי, כי הפרט כאין נגדי ורק להכלל אשים פני, וגם האיש הזה עם סכלותו ופחזותו לא טוב הוא בעיני מכל יתר האנשים אשר אפגע לרגעים ברחובות –

– לא אנסה להתעותך מדרכך אם כי לא אכחד כי טוב בעיני הדרך אשר לו דרך אמונה תאמר מהדרך הזה, כי אך גאה וגאון הוא לאיש לאמר: אני אהיה עמוד העולם, ואני אעבוד עבודתי למען הכלל. הכלל הוא אך פרטים רבים שנקבצו יחדו, ואם אמרי אאמיץ ואתמוך ואושיע להכלל אז לא נעשה מאומה, כי הכלל לא יבא אלי לבקש עזרה כי אם הפרט, וגם קצרה בינתי מהבין מחסורי הכלל מה המה, לא כן מחסורי הפרט אותם אבינה היטיב, ובעזרי לפרטים רבים הנה עזרתי להכלל. וגם אמרך כי לא תדע אם שוה הנעזר בנזק העת או הכח או הכסף לא צדקת בעיני. הנה כאשר תפק לרעב נפשך ידעתי נאמנה כי אך מעט מאד תפק וכל הנותר לך יהיה, וגם הכח והכסף אשר תתן לאחרים אך מעט ולהנעזר אולי תביא תשועה נאמנה, כי תעמידהו על רגליו וימצא ארחות חיים, ואף הוא יהיה אחרי כן כמעין ישועה לרבים. הן זאת היא תורת העזרה כי נמלא חסרון, ויש אשר כח ביד איש לעשות הרבה ולפעמים ימעט אך מעט מהכח למען שאת סבל גדול, והיה אך אם נתן לו יד עוזרת להרימה אז עזרנו לו להוציא גם כחו ולולא עזרנו לו כי אז עלה גם כחו בתהו. וכן הוא בכל עזרה, העוזר יתן אך מעט והמעט ההוא ישלים אך את החסרון ועל ידו יִוָדע גם כח מבקש העזרה, ואשר על כן לכל אשר יחסר אך מעט כח או כסף לו הצדקה לבקש זאת מרעהו כי ישלים חקו, ועל רעהו החובה לעשות זאת כי אמנם אך חסרון האחד יוכל האחד למלאות וחסרון הכלל לא ימלא האחד לעולם. אשר על כן אך חסרון דעת דרכי בני האדם ומחסוריהם הוא בעיני אם יאמר איש נעזוב את הפרט ונשים עינינו אל הכלל. על הפרט לעזור להפרט ועל הכלל לעזור להכלל. במקום אשר אני בעצמי אצא לעשות טוב אז עלי לשים לבי רק להפרט ועת אשר נתתי ידי לאגודה וחברה למען נפעול יחד ישועות אז נוכל לשים להכלל פנינו. גם אני לא אומר כי אם אראה אובד אשר אין לו כל כי עלי לתת לו כל אשר בידי וכחי וכספי למען אקימנו, איש אשר הכל יחסר לו אותו לא יוכל האחד להקימו, ואותו ישא הכלל ויסבול. אשר על כן העזרה והחסד אך לפי המקום המה; בארצות אשר יושביהן ידעו למצוא ארחות חיים, לא יחסר להפרט כי אם להכלל. לא כן בארצות אשר אין בטוחות לחייהם ויש אשר יעלה איש מעלה ולא בחכמתו ויש אשר ישוב עד דכא ולא באשמתו, שם העזרה דרושה להפרט, כי אם אעמידו ברגע נפלו אז לא יוסיף לנפול ואם אעלים עין ממנו אז לא יוסיף קום. וגם בהדעת נקל הוא למצוא אזנים קשובות רבות, עת אשר החכמה תחיה את בעליה וכל מבקשיה ידעו כי ימצאו בה ארחות חיים. לא לפלא הוא אם ינהרו תלמידים רבים לשמוע בחכמת הרפואה או בדת ודין וכאלה, כי יודעים המה אשר בדבר הזה ינחלו כבוד ויציבו להם יד בחיים. נסנ נא להורות חכמה אשר לא כבוד בימינה ולא עשר וכבוד בשמאל ותראה אם ינהרו אליך תלמידים. אשר על כן עתה בארצות אשר תחלק החכמה כסף ביד נדיבה לעובדיה, בארצות, אשר בהן הכל נעשה בטוב, ויושביהן לא קצרי יד המה ממצוא טרף לנפשם ומהכין בית גם למֻכֵּי הזמן, שם תוכל לשים לבך בכל דבר רק להכלל, כי הפרט לא יבא אליך, הפרט ידע כי נטל עליו ללמוד דעת או מלאכה, הפרט ימלא את מחסורו בעמל כפיו או בדעתו, ואם יחסר לו דבר אז יהיה הדבר הזה חסרון הכלל, כי לרבים כמהו יחסר הדבר ההוא, אבל שים לבך לארצות כארצותינו, אשר החכמה עוד לא בנתה בהן ביתה ויושביהן עוד טרם ידעו מה היא ומה בידה לתת, בארצות כאלה אם תחכה לתלמידים תחכה עד קץ הימים, בארצות כאלה עלינו ללכת בדרכי בעלי האמונה להעיר ולעורר את האהבה בלב איש ואיש לבקש לרדוף דעת. לדבר על לב כל אשר יטה אזנו לשמוע ולא יפנה לך ערף ולא יאריך לשון למולך, ואז תאסוף לאט לאט קהל גדול; ואם תאמר לעזור פה אך להקהל אז יפלו מימינך ושמאלך אלפים מזֵי רעב ומֻכֵּי דבר וידך לא תעשה תושיה, כי אין עוד מאסף להמחנות פה, פה עזרת הקהל היא אם נעזור לאיש ואיש. כי איך תרפא קהל גדול באין בית חולים? ואיך תאכיל לחם יחד לקהל רעבים אם אין בית אוסף לעניים? לכן אם תחפץ ללכת בדרכך, אשר הסכנת בארץ אשר בה תשב, גם בארצנו זאת, אז לא תעשה מאומה. וגם בארצך לא אודה כי תצדק תמיד בדרכך זה, כי גם בארצך עוד לא כלם התיצבו על דרך העיר אשר תשב בה, וזאת היא ראשית חטאת, כי בני הערים הגדולות יחפצו להיות לשופטים למורים ומדריכים לכל הארץ בעת אשר לא ידעו את נפש עם הארץ ומחסוריו, לא יבינו אל פעולות איש האדמה ויושב הכפר ויאמרו כי בחכמתם ירפאו כל שבר וימלאו כל חסרון ויקימו כל כושל, וגם לעמנו לא ייטיבו תמיד בהורותם אותם לאחוז רק בדרכי החכמה הזאת, כי עוד לא בידם לחיות רק במשטר וסדר, ועוד מכשולים רבים להם בדרכיהם אשר בהכשלם בהם יפלו ולא יוכלו קום כי העזרה הדרושה לאיש איש יחסר להם – אולם חלילה לי לא אחפוץ להתעותך מדרכך, אבל במקום הזה ידוע תדע כי לא טוב תעשה, אם תחפוץ להדריך בה גם אחרים בחזקת היד, ואם באמת תחפוץ להטיב לאחרים, אשר לא אספוק אף רגע כי זה הוא חפצך, אז איעצך לשים לב לדברי ולהפליא בין הארץ אשר בה תשב ובין הארצות האלה –

– אמנם גם אני לא אתחשב בין אלה אשר רק נפשם היא להם אבן פנת כל חפץ ופעל, אבל בדעתי אחזיק כי בדרך אשר בה תלכו אתם נבול תבולו ולא תעשו מאומה. אמת הדבר כי רבים יכשלו ויפלו בנופלים אם נעזוב את דרך אבותינו, אולם אם לזאת נשים לב כי אז חלילה היה לנו לבנות מסלות למרכבות ברזל ולמתוח חוטי ברזל לשלוח בהם דברינו כי בדבר הזה התרוששו העגלונים והרצים נושאי המכתבים. אבל חק הוא כי כל חד יבלע את הישן והמחזיקים בהישן וימאנו לעזוב אותו ירדו עמו יחד שאולה. אתה תאמר כי אין בית חולים ועל כן עלינו לרפא לאיש ואיש ואני אומר להפך: על כן אין בית חולים יען כי תרפאו לאיש ואיש כי לוא חדלתם פעם אחת מעשות זאת, כי אז רבו החולים ועלתה צעקתם עד אזני ראשי העדה ובעלי הכסף ונאלצו לשים לבם לבנות הבית. אמת היא כי בדבר הזה ירדו חולים רבים שאולה בטרם מצאה ידכם לבנות בית חולים, אך תחת זאת הצמחתם אחרי כן ישועה למאות ואלפים לדור דור. וכן הוא בעזרת העניים, לוא חדלתם פעם אחת מתת אגורה אגורה כי אז כבר נבנה בית לעניים, אשר באמת קצרה ידם מהשתכר, בעת אשר עתה יושעו אך הבריאים העצלים. וגם בכל הדברים אשר תאמר כי עלינו החובה לעזור להפרט יען כי אין עוד כלל, אענך כי לא תצדק, כי אמנם אך אתם לא תתנו להפרטים להתאחד למען יהיו לקהל. וכן לא תצדק גם באמרך כי עלינו לדבר בדברים נחומים לכל כסיל אשר לא ידע את אשר לפניו. אם תדבר לכסיל כזה דברים טובים ונחומים אלף שנים פעמים, הוא בדעתו יחזיק ולא יסור ממנה, ואם גם יחריש ולא יוסיף להשמיענה. אז יעשה זאת, לא יען כי יבין כי צדקת ממנו, כי אם יאמר בלבו כי לא טוב הוא להוסיף להוכח עם איש אשר כאוהב ידבר, ובכן יהיה עליך למשא גם בימים הבאים יחמוס עתך חנם, לא כן אם באחת תשמיעהו אולתו אז יחת מפניך, ואולי תפקחנה עיניו לראות נכוחה, ואם לא תפקחנה גם אז ינוח לך כי לא יוסיף להלאותך. ולוא הייתי אני תחתיך כי אז לא החזקתי בו כאשר אמר לברוח, כי מה ממך יהלוך – אם יברח? ומה יוסיף לך אם יִוָתֵר תחתיו? –

– זאת אבין גם אני כי לוא היית אתה תחתי כי אז לא עשית כזאת, כי אז גם לא היה בביתך ולא באת בריב עמו, כי הן לא קהל הוא כי תשים אליו לבך; ואני הן לא כמך אחשוב, אולם בפעם הזאת חטאת על דעתי גם לנפשך ולדרכך. הנה הכלמתו זה פעמים ולא התעוררתי ולא אמרתי לך מאומה אף כי רע בעיני הדבר, כי אז עוד פרט היה, אבל עתה אחרי אשר הובא במסרת ברית אַחֲוָתֵנו וגם על קהלנו נחשב, ועל פי משפטי אגודתנו אח הוא לך, הנה היה לך להתהלך עמו כרע כאח, ואם כה שפל היא בעיניך עד לבלתי חשוב אותו כאחיך, מדוע לא קמת לשטן בתחלה לבל נקבלהו באגודתנו? הן בידך היה להשמיע דעתך נגדו ואז אולי נטו הרבים אחריך ולא הבאנוהו בסודנו –

– לא אכחד כי אתפלא מאד עליך על דברך כאלה, ואתה הן איש לבב אתה. אות הוא כי איש רוח אחד לא ירים למעלה בכנפיו את העוטרים עליו מסביב כי אם המה יכבידו עליו כנטל החול וישפילוהו אתם עד לעפר. או האמנם חשבת לאגוד אגודה אשר כל הבאים בסודה יהיו אחים עד עולם בכל מקום ובכל זמן? אם כה חשבת שגית מאד, כי בקשת לעשות דבר אשר אין ביד איש לעשותו. אם כזאת נחפוץ לעשות אז עלינו לבקש רק אנשים אשר ישוו זה לזה בחכמה ובהלך נפש וחפץ הלב, וכמה אנשים תמצא בארץ הזאת אשר ישוו לנו? ואיכה תאמר כי אני אקרא אחי לכל אלה הבאים בסודנו גם עת נראה איש את אחיו לא במושב האספה כי אם בכל המקום אשר יפגעו בי? לא זאת מטרת אגודה. מטרת האגודה היא לאַחֵד פרטים ולעשות מהם קהל אחד. ולדבר הזה יכשר כל איש אם לא משחתו בו וישחית להקהל. כל איש יצלח לעזור לחפץ האגודה, ואם האחד ישגיב בדעתו והשני בכחו והשלישי בכספו, אחת היא, כי להאגודה דרושים כל אלה יחד, ועל כן אין לנו לחקור הרבה אחר כל הבא להספח על אגודתנו מי ומה הוא בלתי אם יש בידו לעשות מה ואם לא כקוץ מכאיב יהיה לכלם. אבל האחוה הזאת היא רק בשבתנו יחד ובהתאחדנו בפעולתנו ונהיה כלנו לאיש אחד, אז אחים הננו כאברי גויה אחת, אולם בעזבנו את המקום אשר יאחדנו אז הננו איש איש אשר היינו בתחלה, אני אבא בסוד רעי בדרכי החיים ואַחַי בהאספה יבאו איש איש בסוד רעיו, ואז לא אח הנני לבעלי האגודה, כי לולא זאת כי אז היה עלי לעזוב כל דרך וכל מעשה ולהגות תמיד אך בדבר האגודה, אך לוא כזאת עשינו כלנו כי אז היינו אך חברת נזירים, אשר נזרו מהתבל ומהחיים לשגות אך במחשבה אחת, ולא בעלי אגודה. אשר על כן לא מצאתי כל רע בו אשר בעבורו לא יאספוהו אל החברה, הן לא נופל הוא בדעת מכל יתר החברים וגם לבו לא רע ומשחת, ואם ישגה במחשבות הבל ויחשוב את נפשו לאיש חכם בזה עוד לא יחטא להאגודה, ושם בשבתנו יחד אחים הננו, כי נבקש יחד אך טוב האגודה, ובכל יתר משפטי האגודה אח הנני לו כי אבקש לעזרו ולתמכו ולעמוד לימינו כפי חקי אגודתנו, אך לדבר אליו אהבה ואחוה ולבי בל עמי זאת לא תצוה תורת אגודתנו ולוא צותה כזאת כי אז היתה תורת כסילים –

– אמנם גם בזאת רחוקים הננו איש מאחיו, כי אני כל לבי ונפשי נתונים לאגודה, ובכל המקום אשר אפגוש באחד מאחינו אומר לו אחי אתה באהבה רבה –

– הן לא תאמר כי כל בני האדם ישוו! לך כּח נעלה להקריב נפשך, אתה תמשול ברוחך לתת קול שחוק בעת אשר לבך ידוה אך למען הרנין לב אחרים, אבל התדמה כי טוב היה לוא כל בני האדם כמוך היו? אך לא! כי אז עולם מלאכים בלי חפץ ותאוה ראינו, ובאין חפץ ותאוה אין מחשבה ופעל. כל בני האדם לא כן המה ולאשר כל יתר בני החברה גם המה לא כמוך יחשבו, לא יען כי הרבו מחשבות, כי אם בינתם תורם כי עוד להם אשה ובנים ומסחר ומלאכה אשר עליהם לשית להם לב, ובכן אם כי ירבו נדבה להאגודה, בכל זאת ילך לבם אחרי מסחרם ומשלח ידם, ולוא כמוך חשבו כי אז חדלו מכל מפעל וידלו וירוששו וקצרה ידם מהושיע גם לנפשם ואף כי לאחרים. הנה תראה כי בינת העם אשר לא ירבה מחשבות תלך בדרך המשפט והחכמה ולא אחרי הרגשות אשר בהן לא יחיה האדם – – –

זרחיה שמע את כל הדברים דבר לא נעדר וישכח לאט לאט כי בו נדברו וישכח גם כעשו וימצא חפץ במשמע אזניו, אך נלאה לחרוץ משפט למי יתן צדק כי גם שניהם צדקו בעיניו ובבקשו בכל לב משפט למי יתן צדק חדל משמוע דבריהם וכמענה על כל אלה קרא: מחר אראה פניה! – וישכב וירדם ושנתו ערבה לו. וחלומות נעימים שעשעו את רוחו, אך עד מהרה נוכח כי אך שוא דברו כי עוד ביום המחרת כאשר ראה את פניה, כן ברחו כצל כל חזיונותיו וחלומותיו ויגמר אומר כי כאשר ראה פניה היום כן לא יוסיף לראותה עד עולם…

 

יז. בֵּית הַפְּלָאוֹת.    🔗

לא רבות חשב זרחיה בבקר אם להשמיע לאליקים כי הולך הוא לראות את פניה או אין; אף כי אתמול היה לו לאח, ואף כי נוכח מדבריו כי לא רוח אשכנזי לו, ובשמעו דבריו נוכח כי אמנם אך צדקות אהב ואך להשכיל להיטיב לכל היה חפצו ואף כי לכל אלה אשר אגודתם נוסדה ואחים יקרא למו, בכל זאת חש כמו מועקה במתנו בשבתו אתו וכמו דבקה לשונו לחכו בפתחו פה לפניו, ועל כל אלה הלמו כפעמונים דבריו אשר דבר באזניו כי בשובו לאיתנו אז תתנכר לו הנערה, כי אך את החולה משכה חסד, כי אז לא פנתה לבקש חשבונות המצב והמין, לא כן כאשר יעמוד הכן כאיש חי לפניה אז גם שיחה תגרע ממנו. הלא כה היו דבריו, ואיש אשר כאלה ידבר לא אוהב הוא ולא לו לבא בסוד לבבו. ובלי כל ספק רק חזיון רוחו נבא לו אליקים בשם העלמה ואת פיה לא שאל ואת רוחה לא תכן, ואיך יבא עד תכונת עלמה צעירה לימים, ואיך יִגָלוּ מצפוני לבה הטהור, – אשר כפרכת המסך יכסה על לאוצה רגשות קדש קדשים, שחתומים וסתומים המה וכן יהיו עד אשר יבא אשר לו המשפט להבט אל הקדש, – לאיש אשר אם כי כאב יתהלך אתה, אך מחשבותיו ודרכיו ומספר ימיו ירחיק את לבותיהם כשמים מארץ? הן גם מעיני אב נצפנו הגיוני בתו ואיש זר יבא ויראה בהם כבראי מלטש ואף כי מעיני איש אשר אך מקום האב ימלא והוא לא חולל ולא גדל אותה! כאלה היו מחשבותיו בעת אשר היטיב פניו וישם את בגדיו עליו למען היות כתפארת אדם. והראי המלטש אשר עמד על השלחן אם כי קטן היה ואם כי מקנת כסף אליקים היה בכל זאת גדול היה כחו להכזיב כל מלי אדוניו בפעם אחת. הבוגד מקנת כסף הזה אמר לו כי שוא כל דברי אליקים אשר אמר כי לא ימצא במה להתהדר לפני העלמה. כי אמנם יש ויש… וכמתגנב יצא מהבית פן יפגעו בו אליקים או אחיו, וכרץ לעבודת הבורא אשר כל מעינו במטרת דרכו ולא יפנה אל אשר לפניו כן רץ בחפזון עד אשר הגיע אל בית דוד קרן הצבי, ומבלי התבונן או חכות אף רגע מהר ויפתח את דלת הגן, ומבלי הבט ימין ושמאל או לאחריו חפץ למשוך ביתד חוט הפעמון, אם כי כבר נשמעו קולות פעמונים שונים באזניוולבבו אף הוא כהלם פָּעַם בקרבו, ופתאם התגעשו כל קרביו וכמו גלי ים זועף הורמו והומכו לעיניו ויהי נע ונד כעומד על גג אניה אשר היתה משחק לגלים. ואמנם סער נורא הגיח לקראתו: העלמה אשר אמר לראות פניה בבית ובין כה וכה קוה להרגיע רוחו בגן ולקחת דברים ולהעמיד פניו כאיש-עצות ורב תושיה, היא הגיחה פתאם מֵהַסֻכָּה בגן אשר ישבה שם כמו למו ארב ובטרם שלח ידו אל יתד הפעמון עמדה לפניו ותשאלהו לשלומו בשמחה גלויה על פניה, גם ברכה את אלהים ואליקים כי השיבוהו לאור באור החיים. כל אלה הביאוהו במבוכה אשר לא יכול המלט ממנה וכנלעג לשון ענה אותה במלות בודדות וכמעט לא מצא און לו לעמוד על רגליו. אולם היא התאמצה לאמצהו ברוח פיה ותקרא לו לשבת בגן עד אשר תשוב כרגע את אמה, ומבלי חכות לתשובתו קפצה כאילה אל תוך הגן ותעלם בין העצים הרעננים מעיני זרחיה אשר הביט אחריה כחולם בהקיץ, ואחרי אשר לא כרגע שבה אליו, לכן החלה המנוחה לקחת עמדתה בלבו. ואם כי לא נעים היה לו לראות עין בעין כי העלמה לא תשאף צלו כאשר חשב, כי לולא זאת כי אז לא הניחה אותו לחכות זמן רב עד שובה והעת הזאת לא כרגע היתה בעיניה, בכל זאת רָוַח לו בשבתו לבדו ובהביאו חשבון מבוכתו ובנקטו בפניו על כי כחסר דעה וכאיש אשר לא בא מעודו בסוד אנשים התראה לפניה היום, כי קצר כחו לכבוש את רוחו הסוער, וכאלה רבות ענה בנפשו, דברים אשר לוא יצאו מפי רֵע הדובר בו כי אז הרתיחו את דמו כסיר נפוח, אך אחרי כי מפיו הוציא מלים לכן לא התגעש בשמעו ותהי להפך כי נח לאט לאט מסערת רוחו גם מזעפו על נפשו, וכמו ברק באשון ליל עברה פתאם מול עיניו מבלי אשר חשב עד מה ומבלי אשר עלתה לבו זה ימים רבים, תמונת נעמה בת יונה, ויתחלחל רגע כמו מזכיר עון נראה לו, ולרגלי הזכרון הזה עלו חוצץ זכרונות ותמונות רבות ושונות ופני אמו ואחותו, ומכל התמונות האלה התיצבה בראש תמונת נעמה כמו אמרה: לי המשפט להתיצב פה על המשמר – ופתאם חש כמו מכאוב לב וכמו השפל משמים ארץ ולבו נהם בקרבו: הן אף היא נערה חכמה היודעת הרבה וכסף וכל חפצים לה ובכל זאת מצאתי און לי להתהדר לפניה, והיא יחלה למוצא שפתי ודעתי כדעת שופט רמים היתה בעיניה, ועתה הייתי לחצי יודע, לאיש נתעב אם אמרי אבקש קרבת עלמה אשר לא טובה היא עד מה מהעלמה אשר בכל לבה קרבתי חפצה?! האמנם אהבה אותי נעמה והאהבה הכתה אותה בסנורים עד כי לא ראתה כי חצי יודע הנני? הן גם היא הקשיבה לקח בבית הספר והשלימה חֻקָהּ ובכל כבוד ותהלה סמכו המורים ידיהם עליה, ואני לא שם לי בחכמים, ועלי לא סמך חכם את ידו להעיד כי חלקי בחכמים, ומי יגיד לי חכמתי על פני כל? אמנם צדקו יחדו אליקים ואחיו באמרם כי האיש אשר לא כלה חק למודו בבית מדרש מדעים, כי האיש הזה אך חצי יודע הוא. כי אם לא כן הן הצדקה לכל חסר דעה וכל אשר לא ידע עד מה מה היא דעת וחכמה להתנשא ולהתגדל ולאמר: מצאתי חכמה כחכם בחכמים וגם אגדל ממנו. ועינינו הלא הרואות כי אמנם כן הוא, כי יום יום יתנגשו ויבאו חסרי כל מדע ויתנו לבם כלב החכמים הגדולים אשר בארץ וילעגו לכל שם ותאר באמרם: אנחנו נשכיל מהם כאשר נלמד כמהם. וגם עתה לא בדעת כי אם במחשבה יגבר רוחם, ומי זה יטה קו על מחשבה אשר אזן לא שמעתה ועין לא ראתה לא בפה מפיק חכמה ולא בעט סופרים? אשר על כן הצדק את כל החכמים האומרים לכל אלה אשר יתנו לבם כלב חכמים: הביאו עד אם כדבריכם כן הוא, עדות מורים נאמנים, או פעל כפיכם אשר בו הראיתם חכמתכם ובינתכם לעיני כל היודעים משפט. וכל עוד אשר לא יבא איש ותעודתו בידו או ספרו אשר כאוצר חכמה היה בעיני החכמים, אין לו כל צדקה להרים ראשו ולבקש לשבת בסוד חכמי לב, ואם בכל אלה יתנגש ויבקש חלקו, הנה אך גאה וגאון הוא, וגם אני…. העלמה אשר קרבה נשענה על יד אמה לא נתנה אותו לחרוץ משפטו ודינו אף הוא.

האם והבת השמיעו יחד שמחתן בראותן אותו כי קם ממטתו והוא ענה אותן ויברך אותן על כל הטובות אשר הרבו לעשות עמו, ומה גם להעלמה הרבה להשמיע תודה וברכה עד כי הניעה בידה ותקרא: אל נא, אל נא! והוא הוסיף לדבר במנוחה כמו לא לבו היה כהלם פעם ולא רוחו התגעש זה לא כביר, ותמהון לב העלמה על התמורה הזאת נראתה על פניה, והוא הבין להגיגה ויאמר: ועתה אשמח גם אלבש גאות כי אני אבא למלא מקומך –

– לא אבין למליך – ענתה העלמה.

– עד הנה פקחת אַתּ עין על חיי ושלום עצמותי ועתה עלי לעשות זאת, כי עוד לי לשמור נפשי, ועתה אחוש כי עוד אין שלום בעצמי, הנה מהרתי ללכת בלכתי הנה ותקצר רוחי ולבבי פעם ולא יכלתי הוציא הגה מפי עד אשר ישבתי ונחתי ושאפתי רוח –

– ומדוע מהרת לכת – שאלה הנערה. השאלה הזאת הביאתהו שנית במבוכה, אך התאמץ בכל כחו להסתירה ויאמר: ואיך לא ארוץ להשמיע תודתי וברכתי לאלה אשר חיים וחסד עשו עמי? –

– ולוא אֵחרתּ רגעים אחדים גם אז לא קרך עון ולנפשך לא הרעות –

– אין אדם שליט ברוחו – ענה כמו בתלונה, כי דברי העלמה הרגיזו רוחו.

– אבל עלינו החובה להתאמץ בכל כחנו לעשות זאת. אולם הגד, איפה הוא אליקים, הן בביתו תשב? האין זאת? ומדוע באת לבדך? הלא הוא לקחך מהבית ועליו היה להשיבך הנה – שאלה הנערה ושחוק קל רחף על שפתיה. אך לזרחיה נדמה כמו כוננה העלמה היום חצי לעג אל לבו כן רגז רוחו לכל דבריה ויען כמעט בקול רגז: אני דמיתי כי כבר יצאתי מרשות הרופא ובידי לצאת ולבא כחפצי, והיום בבקר אמר לי לבי: אלכה הנה אל בית מיטיבי ואנשי חסדי להביע להם רוחי, ובעת ההיא לא עלה על לבי כי יבקשו ממני חשבון מדוע באת לבדי? – עתה היתה מבוכת העלמה כי פניה אדמו כתלע ותאמר: בי נא, לא זאת אמר לבי, אבל…

– בלי ספק תחפוץ לראות גם את פני בעל הבית ואשתו – קראה הזקנה כמו חשה לעזרת בתה אשר מבוכתה העתיקה מפיה מלים.

– אמנם כן – ענה זרחיה כמו נעור מתרדמה, כי הדבר הזה לא עלה על לבו עד הנה.

– ועל כן שאלה בתיה אותך מדוע באת לבדך, כי את פני בעלת הבית אספוק אם תראה בעת הזאת, בבקר, כי חולה היא מאד מאז יצאת מהבית, וגם לאחי אין שלום ברוחו, ולוא השמעת זאת לאליקים כי חפץ אתה ללכת הנה כי אז בלי ספק השמיעך כי בבקר לא תוכל לראות את פני בעל הבית ואשתו, והמה הלא ראשי מיטיביך המה. – כמים קרים היו דברי האשה לא להרגיע רוחו כי אם לכבות את התבערה אשר החלה להתנער בלבו. בשפה ברורה אמר לי האשה כי באתי בלא-עת – אמר בלבו ויקם ויאמר לבקש סליחה על כי הפריע את מנוחתן בבקר, אבל הנערה מהרה ותאמר: הנה כאשר אחזה ירגז רוחך לפעמים על לא דבר, אנחנו כנים אנחנו ולא נדבר דבר רק למען הסתיר מחשבת לבנו כי אם כהעולה על רוחנו כן נדבר, וכפי אשר אחזה עוד לא לקחה אזנך שמץ מכל אשר נעשה בביתנו, וזה לי האות כי עוד לא בריא אתה בעיני הרופא, וזאת חשבתי בשאלי אותך: מדוע באת לבדך, כי פן לא נתנך עוד הרופא לבא הנה פן יבֻלַע לך. – הדברים האלה השיבו רוח זרחיה כי שב ויכר את קול בתיה הדובר עליו וימהר להצטדק על כי נמהר היה בלשונו וישאל על אודות הבית ואשר קרה בו מאז עזב אותו. והנערה ספרה לו בדברים מעטים כי בעלת הבית חולה היא מאד וכמעט לא תתן לאיש לראות פניה, ועל כן גם דודה עצוב רוח הוא וגם הדִבֵּר עליו למשא, עד כי יסתתר מפני כל איש זר. אין שלום בבית הזה! – קראה העלמה באנחה ועתה הלא תבין דברי ודברי אמי – זרחיה בקש לענות וברגע ההוא נפתחה דלת הגן ואליקים בא וכמו מלאך הגואל היה להנשים כי גם שתיהן שאפו רוח בראותן פניו. והוא ענה להן במאור פנים כדרכו אך בשומו אל זרחיה פניו רעמו מאד, ובקול אשר אולי לא השמיע מעודו קול כמהו קרא בשומו אליו פניו ויאמר: מדוע מהרת לברוח? אני בקשתיך ללכת עמך יחד הנה ואבקשך ולא נמצאת! –

– לא אסיר בבית כלא הנני ולא נער בבית הספר – בקש לענות, אך הדברים נשארו בקרבו ולא יצאו החוצה כי שאת אליקים נפלה עליו ויאמר: אני לא ידעתי כל אלה! –

– ועתה האם תדע את הכל? שאל אליקים ועיניו בחנו את הנשים.

– רק דברים אחדים השמעתי אותו כי דודתי חולה ודודי עצוב רוח – ענתה העלמה.

– טוב הדבר – ענה אליקים – עתה הניחנה לנו. – הנשים קמו ממקומן והעלמה הסבה פניה אל זרחיה ותאמר: הלא עוד נראה פניך בטרם תעזוב אותנו. – הדבר אשר בקש זרחיה לענות לא מצא מעבר דרך פתחי פיו וַיִוָתֵר שם וישם כמו מחנק זמן כביר לנפשו, ואליקים שם אליו פניו אחרי אשר הלכו הנשים ויאמר: אני חשבתי להובילך היום הנה ואתה קדמת לבא, טוב איפא, עתה עלי להעיר אזנך כי לא כהבית אשר ראית אז תראה עתה, עתה תראה את אדונו ודאגה נוראה על פניו, את בעלת הבית, אם תראה פניה, ואין שלום ברוחה … אולם הן תכסף נפשך לראות את פניהם ולברכם על כל הטובה, ואמנם טוב אף יפה הדבר הזה, אבל הִכּוֹן לאשר שמעת מפי ואל תתמה אם דברי דוד אליך יהיו מעטים ואם אולי לא תראה את פני בעלת הבית. ברגע ההוא עבר אחי אליקים על פניהם וינע להם בראשו ויעבור הלאה כמו מאן להפריעם מדבריהם, וכמו רעד עבר על כל גוית זרחיה בראותו פניו ובהתבוננו אנה ישים פעמיו – ואליקים הוסיף לדבר: הנה תכנתי רוחך ואראה כי מהיר חמה אתה, ואולי יד המחלה היתה בדבר הזה, ודבר אשר לא כרוחך יעלה קצפך או יכאיב לבך, כי על כן עלי להשמיעך מראש, אשר עליך להתבונן אלי מדי דברך את בעל הבית וכאשר אתן לך אות להחריש או לענות או לעזוב אותו לנפשו כן תעשה, כי גדול מחץ מכת לב האיש הזה ועלי לנצור אותו. ועל אודות האשה… מה לך? – קרא אליקים פתאם בראותו את פני זרחיה אשר חורו כמת ויצנח מעל הכסא.

זרחיה לא ענהו דבר רק רגע שם עיניו בו כמו בקש להביא צור חרבו בלבו ושפתיו נעו ושניו צללו וכרגע נשא אותן למרחוק, ואליקים אשר התבונן אנה נשא עיניו ראה את אחיו מתהלך שלוב זרוע את בתי בין האלונים, וכמו לא הבין לסערת רוח זרחיה אמר אליו בהשקט ובטחה: גם את החדשה הזאת אשר נעשתה בבית תשמע עד מהרה, כי בתיה נועדה לאשה לאחי, ועל כן בא הנה –

– היא הכלה היעודה לו! – קרא בעברות אפו כמו לנפשו – ועל כן הטיפו עלי דברי מוסרם ועל כן נקלותי בעיניהם, ועל כן הייתי לחצי יודע ולאיש גאה וגאון, לאיש כבד עון אם אמרתי לגשת אליה, הנה כן הוא מוסר אלה הישרים בלבותם, המה יזהירו משלוח יד אל עץ החיים יען כי המה – אליו יתאוו… טוב איפא, אבין הכל, ומה לי עוד פה? –

– לך עוד פה – ענה אליקים במנוחה – להביע תודות לבבך על כל הטובה אשר עשו לך, על החיים והחסד אשר מצאת בבית הזה ואחר תלך אל אשר יהיה רוחך ללכת, אך עצתי לך כאח נאמן בלב תרגז, שפוט כאיש לב ואז אחרת תדבר. למה תקצוף על אחי? על כי כלה יפה ונעימה לו? או על כי ערב לקחת לו אשתו כחפצו וחפצה? או על כי הכלה הזאת היעודה לאחי זה שנתים שלחה ידה להפוך משכבך בחליך, ולדבר אליך באהבה וחן? השב אתה אל לבך האם כאיש לב תדבר? אמנם ידעתי כי העלמה לקחה לבך, אך מי אשם בדבר הזה? הבעבור זאת תחדלנה הנשים לעשות טוב וחסד עם אנשים מיראה פן יתאוו להן? ומה היה לוא התאוית לאשת בעל הבית? הלא אמרתי לך כי בתיה היא הכלה היעודה לאחי זה שנתים, אך חכינו עד אשר ישלים חקו ויהיה לרופא, ועתה בא הנה ויקח את אשר לו, העל כן תקצף עליו ותחשבהו לאויב לך? –

– האמנם כבר היא יעודה לו ואני לא שמעתי דבר מפיה בכל העת אשר נדברנו יחד?! –

– האם תספוק בדברי ותחשוב כי אביע לך כזב? ולמען מה? האם יגדל כבוד אחי אם כבר היא יעודה לו, או ישפל ערכו אם עתה לקח לבבה? הן בלי ספק תבין כי בחפץ הנערה נעשתה זאת, ועל דעתי הצדקה לכל איש ואשה לבא בברית יחד מבלי שאול את פי זר ואם גם בלב הזר ההוא נולדו חפץ ותקוה למצוא את האשה ההיא. אולם כדברי כן הוא, כי כבר זה שנתים נועדה העלמה לאחי, אך לא דברנו בדבר הזה ולא עלה על שפת לשון יען כי מסבות כמוסות אתנו לא טוב היה לדבר בזה עד הנה, ועתה נודע הדבר וגלוי לכל, ולולא הופר שלום הבית כי אז כבר באו בברית – זרחיה הסב פניו ממקום עמדת בתיה ויתאמץ בכל כח להרגיע רוחו וגם עלתה בידו לשכך סערת לבו ויאמר: ואחרי כל אלה בדעתי אחזיק כי לא טוב עשית אז בהטפך עלי דברי מוסר ובהורותך אותי כי נופל הנני מהעלמה, הן באחת היה לך להשיבני: היא כלה יעודה לאחי! ולא הוספתי לחשוב מחשבות –

– כן תחשוב עתה, אבל אני ראיתי כי עוד לא נרפאת, עורקיך עוד לא נחו ולבך היה עוד כים נגרש, וידעתי נאמנה אשר לוא השמעתיך אז כזאת כי אז התגעשת מאד, ואולם בדבר מוסרי אשוב ואשמיענו לך כפעם בפעם כי על דעתי אך תאבד דרך החיים אם תלך תנוע מבלי חפץ ומטרה ותבלה את השנים האחדות אשר בהן תמצא ידך להציב לך יד בתבל ולעשות שם. אבל לא זאת אחפוץ לדבר הפעם כי אם להכין אותך גם לקראת בעלת הבית אם תחפוץ לראות פניך – ויבא אליקים וזרחיה אל דוד אשר שמח מאד לראות כי שב לאיתנו ויאמר לתת לו את מרכבתו להובילו אל המקום אשר שם היו פניו מועדות בתחלה, ועל כל אלה ברכו זרחיה מקרב לב, וזאת הברכה האירה פני דוד ועל כן נותר שם אליקים עמו ויאכלו יחד ארוחת הבקר, וכאשר קמו מהשלחן באה הנערה המשרת את בעלת הבית ותאמר לאליקים כי בעלת הבית תאבה לראות את פני זרחיה אך לבדו יבא – וילך זרחיה אחרי הנערה ויבא אל חדר בעלת הבית.

כל חדרי הבית וכליהם יפים ויקרים היו ובטוב טעם הָעמדו איש על מקומו, אבל החדר הזה יפה היה מכלם. שלשה חלונות לו פתוחים לגן פרחים קטן נבדל בגדר מעשה מקלעת מהגן הגדול; הערש והכסאות מכוסים במשי ירקרק חרוץ; גליונות גדולים משובצים בזרי פתיחי עץ מצופים זהב מעשי ידי אמן, וכתבניתם תבנית השלחן הקטן אשר עמד אצל הערש אשר עליו נשענה בעלת הבית לבושה בגד משי מראה תכלת כלו, לבד שוליו ממעל ומתחת אשר היו ממקלעות בד טהור, שערותיה היפות מאד ירדו על רקתה בלי מקלעות ורק חוט משי ממראה תכלת קבצם יחד, היא נשענה ראשה בצד הערש וימינה על השלחן הקטן ובוב אחזה פרח אשר ספרה עַלָיו כמו בקשה חזון במספרם. בבאו הרימה מעט את ראשה והוא נגש וישק ידה למו פיו והיא הניאה אותו מעשות זאת ותתן לו אות באצבעה כי ישב לימינה על הכסא הקטן והעגול אשר עמד בצד השלחן. היא הקשיבה לכל דבריו בברכו אותה על כל הטובה אשר עשתה עמו ועל פניה שררה מנוחה, עד כי השתומם מאד זרחיה בראותו זאת ובזכרו את דבר בתיה ואמה ואליקים אשר כלם יחד אמרו כי חולה היא. אחרי אשר הרבה דברים דאלה היא אותו: אנה ישים כעת פניו והוא נבוך רגע כי עוד לא חשב בדבר הזה, אך מהר לאמר כי אל אמו ישים כעת את פניו, וכאשר לא השיבה דבר קם ויאמר להפטר ממנה ובקומו אמר: כמעט שכחתי לברך אותך בברכת מזל טוב על בתיה והרופא! – אבל עוד המלה בפיו ופניה אדמו ועיניה מלאו דם ותתיצב ותגביה למעלה ותקרא בקול: שקר הדבר! אז גם אתה בקושרים, היא כלה לא להרופא כי אם לבעלי, אשר יחכה עד אשר אובל לקברות, ואת שני הרופאים שכר עלי להמיתני לאט לאט, וגם אתה עמהם, לכן כה אמור לאישי ולהרופאים ולהיונה האהובה כי חיה אחיה לא אמות! השמעת?! – ברגע הראשון נבהל ונבעת זרחיה עד כי לא ראה כי הנערה המשרת רומזת אליו בעיניה כי יצא, אך כאשר הוסיפה לקרוא בקול נפתחה הדלת ודוד בא החדרה ולמראהו כמו נבעתה האשה, והנערה מהרה ותחזק ביד זרחיה ותוציאהו מהחדר ויברח כנס ממלחמה מבלי הבט אחריו מבלי ראות את אליקים אשר גם הוא קרא לו בקול דממה, עד כי הדביקהו בגן ויאמר לו: לך הביתה ועוד מעט תשמע מפי את כל הדבר –

בלב סוער כים יצא זרחיה מהגן גם מבלי ראות עוד את פני בתיה ואמה וירץ ברב סרעפיו בחוצות העיר מבלי דעת מה הוא עושה, ופתאם לפתע עבר בדמיונו כל חזיון הלילה אשר חזה במושב האגודה ויזכור את האיש אשר קם לשים לאַל דברי אליקים ואחיו ואשר לקח כל לבו ויגמר אומר ללכת אליו ולשפך לפניו כל שיחו והגיונו.

הנלך אחריו? לא! עוד חזון למועד, עתה עלינו לשים עין על בית דוד ולראות מה קרה שם, כי היה פתאם כבית פלאות…

 

יח. עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ.    🔗

בית דוד קרן-הצבי היה מלא כל טוב וברכה וגם השלום ראש כל חמדות החיים לא חסר בו. ובכל זאת לא כבית שמחה נראה לעין מאז ויושביו לא עלזי לב היו, ולולא הרופא ורעם קול שחקו ולולא העלמה המאלפת ארחותיו ואֵם העלמה הששה למראה עיניה בהתבוננה אל בתה הַשְׂלֵוָה, כי אז כבית עני ומחסור התראה. פני חנה בעלת הבית היו זועפים עוד בטרם היתה לבעלת הבית, גם בשבתה בתולה בבית אביה, אשר רב היה חילו ויהי רב ימיו ראש עדתו ועל פיו העבירו תחת השבט את מחללי השבת ומפירי חק במעשה בדבור או במחשבה, לא עבר שחוק על שפתיה. מרומה ונשאה היתה בעיניה על כל רעותיה ולא לה לשחק ולשמוח עמהן, כי לא כאבותיהן אביה ולא כאנשיהן יהיה האיש אשר יביאנה אל ביתו, ועל כן גם בעת אשר כל קרביה התהפכו בחפצה לשחק התאפקה בכל עז ותחשב לה זאת לחכמה. גם יפיה אשר ידעה לערוך אותו לא השיאה להשתעשע בבתי עליזים, וכאשר עבר עליה רגע רוח עליזים התבוננה כה וכה אם יש איש טוב לפניה להראות לו את משכיות לבה – ולא נמצא, ובהתאמצה להסתיר ששון מעיני כל ולדכא בקרבה כל אות רגש שמחה שבו פניה ויהיו כפני חולה או כפני אמלל. ובכן היתה כחומה בצורה בעיני הבחורים כי יראו מגשת אליה וכל רעותיה גם רבות מנשי העיר נגשו אליה ביראת הכבוד, ויפק ממנה הדבר הזה רצון מאד, אך גם זאת הסתירה מעין כל. דוד קרן הצבי אשר בחדר היה לפילוסוף; אביו חנכו ביראת שדי ומוסר ויורהו כי כל חכמת איש וכבודו הוא למאוס בחיי העולם הזה ואסור לאדם למלא שחוק פיו בעוה"ז, ומורהו אשר בסתר אהלו בעט בתורה ויראת שמים ויבחר רק בדבר החכמים, אף הוא מאס התבל וחמודותיה ומכל דברי התורה והמשפטים נבחרו בעיניו אך דברי הצומות ופרישות דרך ארץ ושנאת התאות והתענוגים וכן הורה לתלמידיו בסתר, ויהי אף דוד בהיותו לאיש – לחסיד-פילוסוף, המואס שחוק ומהתלות. ובראותו נערה משמעת בשחוק קולה היתה כפורעת מוסר בעיניו, כי על כן בראותו את חנה כאשר חמד יפיה בלבו כן הפיקו גם פניה הנזעמים ממנו רצון ותהי בעיניו כנעלה על כל הבנות אשר לא תדענה מעצור לרוחן ותאורנה פניהן לכל איש ותצהלנה קולן מבלי שים לב להאזן המקשבת. אבל לא ארכו הימים ויוכח כי לא לפנים נזעמים ואנחת קרב לבדם נוצר האדם, ומה גם זה אשר לא יחסר כל לו: בית ועשר ואשה יפה וכבוד. וגם נפשו נכספה מאד לכרות לפעמים כרה ולהקדיש קרואים ולאכול ולשתות ולשמוח כדרך הארץ. אך את הכל נתנה בעלת הבית בחפץ-לב: יין טוב ותרנגולות מפוטמות וכל פרי נחמד למראה, אף עשתה מטעמים בחפץ כפיה, רק לא מאור פנים – אבל בזאת התנחם דוד בחשבו כי כאשר תחבוק בן ותשעשע עמו אז תבא השמחה גם במכונו ולא יחסר כל לו, אולם גם תוחלתו זאת נכזבה, הבן אשר חכה לו לא בא והששון הוקר אף הוא רגליו מבא, ותהי להפך כי פני חנה נפלו יותר מיום ליום ומשנה לשנה, ולא רק פניה נפלו כי אם גם רוחה נדכא ותחל גם לענות אותו ולהציק לו בדבריה, ואם כי לא תבעה בפה: הבה לי בנים! אך בדבריה ושיחה נשמע תמיד כמו חטא חטא לה אישה במנעו ממנה פרי בטן ורק היא בבר לבה תסלח לו, כי הלא כה היו דבריה תמיד: מאֻשָׁר אתה כי אני נֻתַּתִּי לך לאשה, אני אשר את כל אשא ואסבול, אך לוא נסית במסה לקחת לך אחרת כי אז ידעת את תנואתה וריבות שפתיה – בפעם הראשונה כאשר שמע דוד את הפתגם הזה ענה אותה בשחוק: אבל אני לא אחפוץ לנסות הדבר הזה כי טובה את לי מעשר אחרות – על המענה הזה ענתה אף היא במענה רך כי אך לבה הטוב לא יתננה לקצוף ולהוכיח בדברים, אך טוב וישר היה לוא שמר לשונו בדברו ולא נבל את פיו בדברים אשר יעברו על פני יתר בני רומעניא הנתעבים והנאלחים בדרכיהם, אך לא על דל שפתי אשה, אשר לוא גם בן בלי תרבות היה גם אז כבר מצאה ידו ללכוד ארחות חיים מעת אשר בא בברית עמה, ומעודה לא עלה אף רעיון על לבה כי אישה ינבל פיו ובאזניה! – פני דוד העידו בו כי נחם על דברו וינס להרגיע רוח רעיתו באמרו אשר גם הוא יראה כי תצדק בדבריה, אבל בכל זאת חלילה לה מדבר עמו קשות כי לא נבל את פיו ואם אמר כי טובה לו מעשר נשים לא חשב הרבה כי אם דבר כלשון בני אדם –

– ואם כן לא אבין אני דרך המוסר והמדות ורק מדנים אחפוץ ואשים עלילות לך, סלח לי כי חטאתי לך – ענתה חנה ותעקם בפעם הזאת את שפתיה כמו בקשה לבלוע קול שחוק גדול אשר בקש לפרוץ ולצאת. – מני אז שמע לא פעם ולא שתים את העצה הטובה לנסות לקחת לו אחרת למען ילמוד לדעת לערוך חין ערך אשתו, וכי אמללה כמוה אין בכל הארץ כי איש לא יבין אותה ואת לבה, וכי לא לזאת נוצרה, אף גם כי חייה תלואים לה מנגד, כי חולה היא ומחלתה אנושה, וברבות הימים החלו גם דמעות עיניה להעיד על לבה הנשבר, גם חשה עתידות מראש כי עוד מעט יבא דוד לידי נסיון לקחת אשה אחרת, והאחרת ההיא תהיה מהמון העם ככל הנשים, אוכלת ושותה ועובדת ופושקת פיה וצוהלת קולה בשחוק – כרעד עבר על בשרה תמיד בהזכירה כי הנשים צוהלות קולן בשחוק – וכי אהבת דוד לה רפתה מאד עד כי לא ישים עוד לבו אליה, אף כי כצל תתהלך ולא יראה כי עוד מעט יבא יומה, וגם יעשה כל אשר למורת רוח לה, כי על כן יקרא רעים בעת אשר תבקש מנוחה וכמדקרות באזניה מדברותיהם וכאשר נפשה תכסוף מאד לראות אנשים זרים בביתה ולשמוע מדברותיהם למען השיב רוחה, אז ישב בדד בחדרו, או ילך לו בדרך מסחרו. – כל אלה שמע דוד ויבקש בתחלה להניח רוחה, אך ברבותו לדבר על לבה כן הרבתה היא להראות כי אמללה כמוה אין בכל הארץ ודמעות כמעיני מים נזלו מעפעפיה ואנחות כסערות פרצו מלבה, וכמו שם אותה המקרה למפגע לו כן הֵתל בה ותחת אשר נשמרה מאד לבל יעבר שחוק על פניה בעת שמחה, נעוו כל יצורי פניה משחוק כאשר הרבתה לבכות והבכי והשחוק עברו חליפות עליהם. ואולי צדקה חנה האמללה בריבות שפתיה באמרה כי אישה לא ישים עוד אליה לבו כבתחלה, כי אמנם מה נכספה נפשו לפנים לראות את פני אשתו ושחוק עליהם, והנה עתה יראה זאת בעיניו והוא לא ישחק כי אם ירגז תחתיו ויֵעָוֶה מראות. ימים לא טובים היו לדוד, כי אם אמנם הוא השליך נפשו מנגד למען השיב השלום והמנוחה ללב אשתו וישא ויסבול כל אשר נטלה עליו כאשר ישאו ויסבלו ילד חולה, והיא אף היא בסור רוח היגון רגע מעליה הכירה פעלו ותהללהו מקרב לבה כי אין בכל האנשים איש אשר יַרְאֶה אותות אהבה לאשתו כמהו וכמלאך אלהים הוא, אך כל אלה לא הועילו, כי כאשר בנפול עליה רוח עועים רבה אתו בחזקה כי לא יעשה מאומה כחפצה ואחת היא לו אם תרד בדמי ימיה שאולה ואולי גם זה הוא חפצו, כן כאשר סר מעליה הרוח הביטה בחן ותחנונים אליו ותרבה להללו ולברכו עד אשר החלה לקוט בפניה על אשר תמרר חיי איש יקר ונדיב כמהו ותחתום תמיד בדבריה כי טוב מותה מחייה, ואך עלה זכרון המות על לשונה שבה רוח הרעה לענותה. וכה בלתה שנים אחדות ביגון ונחם; היום קמה ממשכבה ותרא חלום רע ויהי לה למגינת לב כל היום ולנוחם בלילה על כי ענתה נפש אישה חנם בחלומות, אשר מי ידע יותר ממנה כי השוא ידבר, ובהנחמה על כי גזלה מנוחת אישה הוסיפה לגזול מנוחתו עד אור הבקר, ובקומה ראתה כי השפחות לא עשו מלאכתן כמשפט ותפחד פן לא תטעם ארוחת הבקר לחיך אישה, ועל כן רבה בנפשה כי המעט ממנו כי מנוחתו נגזלה בלילה כי גם יגרע מלחם חקו? ובתם הארוחה נפקחו עיניה לראות כי אך היא לא נתנה לו לאכול במנוחה ותשב לריבות שפתיה את נפשה ולבקש את המות לה. וכאשר תם כל הדבר ואין עוד דבר לענות בו את נפשה אז זכרה כי זה ימים אחדים לא הגיע עדיה מכתב מאביה, ובפעם אחרת בא מכתב מאביה ולא זכר בשם חותנו אשר בביתו, איש כבן תשעים ושמנה שנים, ומי יודע מה קרה לו? ואת הכל זכרה גם השפחות והמבשלות אשר היו בבית אבי אביה פקדה לרגעים כאשר לא היה זכרון אחר. ולכל אלה לא הועילו עד מה לא הדברים אשר הביע לה דוד, אף לא עצות הרופאים, גם לא אטון עיר פראנצענסבאד ומעינות מי הברזל אשר בה. שנה בשנה הלכה שמה ותשב כשהלכה, רק לדוד היתה הרוחה בעת ההיא, ובראות הרופא כי כן אז השכיל לשלחה אחרי כן גם למעיני רפואה אחרים. ואם כי פניה היו טובים בשובה ממעיני הרפואה גם רוחה נח שבועות אחדים אחרים שוב, אך בבא יום הכפורים ותצם ותבך כל היום אז שבה רוחה הרעה אליה. כל דבר הרופא ודבר דוד אשר דברו על לבה לבל תצום ולבל תבך כל היום לא הועילו, היא היתה אשה יראת שמים ותתפאר מאד ביראתה את אלהים נגד כל אלה הנשים, אשר לא תדענה עד מה בחכמה ובכל זאת תפרוצנה דרך יראת אלהים ותחללנה שבת ומועד וצום, לא כן היא, אף כי רב כחה בשפות בכל זאת בתמתה תחזיק עד עולם, ואחרי כי היא היתה לתהלה בדבר הזה לכן החזיקה בו מאד מאד. אולם אף כי חנה נבאה תמיד כי עוד מעט תתן חפשה לאישה כי ימצא מנוחה בזרועות אחרת, כי היא תדע כי לא תאריך ימים, ובדברה כזאת העמידה פניה ותאמר כי אמנם לאיש טוב כמהו יאתה לראות חיי מנוחה, בכל זאת נואש דוד כבר מראות עוד חיי מנוחה בביתו עד אשר באה הצרה על אחותו ויביאנה אל ביתו ויקח לו את בתה לבת.

הדבר הזה שנה פני הבית וכמעט שנה גם רוח כל יושביו. בעיני חנה לא טוב הדבר בתחלה כי אישה יקח לו בת כמו כבר אמר נואש מחבוק פרי בטן, ולוא גם אמר נואש ויגמר לקחת לו בת היה לו לשאל בתחלה את פיה אם תבחר היא בהבת ההיא, וגם בלעדי כל אלה הן לא ישר בעיניה כל אשר נעשה ולוא גם מלבה יצא הדבר גם אז לא מצאה נחת בו, אחרי אשר כבר נעשה, אבל בפעם הזאת לא הרבה דוד מחשבות, גם לבו הנדכא על שבר אחותו, כי קפדה באה על ביתה ותכהו חרם, ותהי אלמנה במות אישה מפחד פתאם או משברון לב ובתו יתומה, לא נתנהו לחשוב מחשבות הרבה ולשים לב לדברי אשתו. בפעם הראשונה מעת אשר בא בברית את אשתו שכח אותה ולא העלה אותה על לבבו בצאתו לעשות דבר נכבד, ואף כאשר נסתה להרעים פנים לו ומבין שפתי פיה התמלטו המלים: אשה אחרת יכין לו בעוד מועד! בכל זאת לא נפל לבו ולא שעה אליה והיא לא הוסיפה לדבר ויהי לפלא, כי האשה הזאת אשר שפכה דמעה כמים ותרב אנחות על כל דבר הבל ומאפע לא הוסיפה לדבר בדבר גדול כזה כאשר ראתה כי אישה לא שעה אליה. ובכן הובאו אחותו ובתה הביתה ומני אז היה גם שלום בבית.

אם אמנם לא רבה שמחת חנה באחות אישה ובתה ואולי גם לא לרצון היו לה, בכל זאת כלאה שפתיה מדבר דבר אשר לא טוב באזניהן, וגם את רוחה כלאה מאד ולא הוסיפה למרר את חיי אישה כאשר עד כה, לא בתלונותיה ואף לא בדברי נחומיה, גם לא הוסיפה לסלוח לו על כל אין לו פרי בטן כאשר עשתה תמיד עד כה ואף לא העלתה עוד זכר פרי בטן על לב. ואם כי כאז כן גם עתה לא עבר שחוק על שפתיה ולא הראתה פני שמחה, בכל זאת גם יגון ואנחה כמעט נסו מלבה, ואף בכאוב עליה ראשה שכבה במטתה ותאנק בקול דממה ויהי הדבר לפלא בעיני דוד, אשר לבו אמר לו כי יד אליקים הרופא בדבר, אך נלאה להוציא מפיו מלים איך עשה את הנפלאות האלה? ועוד הרבה יתר השתומם בראותו כי אשתו לא תאהב את אליקים אך תירא מפניו, והוא לה תמיד כמזכיר עון, וכאשר יביט בה תסב ראשה או תשפיל עיניה ולפעמים תאדמנה לחייה כתולע וכרגע חורת מות תכסן, כל אלה מליצה חדות היו לו. ואף גם זאת ראה כי מעת אשר בִּקֵר את גויתה כרופא מומחה היתה כזאת, כי אז אחרי אשר דבר אתה בלאט רגזה וחלה ותתעורר רגע כלביאה ואחרי כן שבה ותכנע ותמרר בבכי וכמו שם מתג באפה מן הוא והלאה, כי אם חפצה או מאנה שמעה בקולו, ואף כי כלם ראו כי הוא עליה למשא ובכל חפץ לב בקשה להסיר סבלו מעל שכמה, בכל זאת לא הרהיבה עז בנפשה להתעורר. בשבתם יחד אל השלחן, וזאת היתה פעמים שלש בשבוע ויותר, לעג אליקים תמיד להמאכלים, אשר הכינה היא בידיה, וכאשר נלחם עמו דוד בעד כבוד המאכלים ענהו אליקים: מה אדבר את איש אשר אין לו חיך יטעם לאכול, הן לך לא ינעמו אף מעדני מלך אם לא נות ביתך הכינה אותם – וכאשר דברו על אודות נשים היה דבר אליקים אליו: לך לשתוק ולא לדבר, הן לפי רוחך אין אשה יפה בתבל מבלעדי אשת דוד קרן הצבי. וכן הרבה תמיד להתל בדוד על כי לא ימצא כל ששון ושמחה וחפץ רק בביתו וברעיתו. וכלם ראו כי בדבריו העלה אליקים אפה עליו, אבל גם עורר את אהבתה לאישה. אולם כי לא רק בדברים האלה נתן לה רוח אחר, זאת הבין דוד מאד, אבל כאשר ראה כי לשוא ישחית אמריו ומפי אליקים לא יוציא מלים חדל וישיש על המנוחה אשר באה לביתו וגם על אהבית אשתו אשר אמנם גדלה מיום ליום ותעש כל אשר בידה אך להרגיע רוחו עד כי החלה להסתר מפניו בחלותה לבל תּלאֵהוּ באנחותיה ואנקותיה. כה עברו כשלש שנים ודוד היה בעיניו כאיש שב לחיים חדשים, רק את אחותו ובתה עוד לא השלימה אשתו ועוד רוחה זרה להן, ועצת אליקים היתה לבל תרבינה לבקש אהבתה, עד כי תלא אז תבקש היא קרבתן. וגם בא היום אשר חנה החלה להראות אותות אהבה להנערה, אחרי אשר בא בן אחיה הוא זאב הרופא הצעיר והיהיר, אשר בעיניה היה כראש כל חכמי התבל, אל העיר ההיא וישם עיניו בבתיה, מני אז התקרבה יותר אל העלמה ותדבר אליה באהבה גלויה, ואם כי חלילה עוד לא הראתה פנים שוחקים, אבל יושבי הבית כמעט האמינו בדברי אליקים, אשר נבא כי לא יארכו הימים וגם בעלת הבית תשמיע קול שחוק עמם יחד. ואולי כן היה לולא הביא המקרה את זרחיה עם רגלו הנשברה ויגרש שנית את השחוק לימים רבים ואולי עד עולם…

– כאשר הביא דוד את זרחיה עמו וישכיבהו על המטה הרעימה חנה את פניה; לא כי צר לה על אשר הובא איש זר לביתה, או כי פחדה פן תאלץ לעשות דבר מה בעבורו; היא היתה נדיבת לב ובחפץ כפיה פרשה לעני, אך היא הרעימה פניה מבלי בקש חשבונות לכל אשר נעשה, ואחרי עבור שנים שלשה ימים בשלה היא בידיה מרק-צפרים להחולה ולא נתנה להמבשלת לעשות פן לא תעשה כדת. היא זכרה תמיד את החולה ואשר יחסר לו ובכל זאת כמעט לא דברה עמו דבר מעת הובא הביתה. כאשר בימי נעוריה לא שחקה פן לא לכבוד הוא לה לשחק בפני הרואים הנופלים ממנה במעלה כן שמרה כיום את פיה מדבר לאיש בטרם תדע אם איש כערכה הוא, ואנשים כערכה הן לא רבים היו בארץ, כי על כן גם בעת אשר מעשיה היו רבים היו דבריה מעטים. אולם החולה הזה אם כי לא פקדה עליו עון, בכל זאת קצפה מאוד על המקרה אשר הביאו ותיחל בכליון עינים ליום אשר יעזוב את הבית. היא אמרה לקרא לזאב הרופא בן אחותה לגהות מהחולה מזור ועל פי אישה היתה שומה לתתו ביד אליקים, ולא נכחד ממנה כי גם יד בתיה היתה בדבר הזה. הן לוא נקרא זאב כי אז היה מקרה טוב לקרב אותו אל בתיה אשר לזאת נכספה נפשה מאד, זאת העידו כל תנועות בדי עור פניה, והחפץ הזה העיר רוחה כתאוה עזה, ועתה ישב הזקן השוחק כל היום אתה ויחד ישיחו, וירע מאד בעיניה ותכלה נפשה לראות את החולה קם ממטתו לבל יוסיף להרגיז לבה, והימים האלה היו לה כמעט כימי קדם כי רגזה בשמעה קול שחוק וכל אשר ראו עיניה הרגיז רוחה. ובלילה ההוא כאשר נצתה אש הקדחת בעורקי זרחיה וידבר כאיש אשר הֻכָּה בשגעון ואף על העלמה עבר כרוח ההוא, אז התרגזה מאד מאד ולא כלאה עוד רוחה ותשפוך חמתה על אשר לא קראו את בן אחותה ותתאונן כי היא כזרה בבית ואין פונה אליה ושואל בעצתה, כי רוח אישה זר לה, זאת תראה עין בעין ומה לה עוד בחיים? וכאלה רבות דברה. אך אליקים אשר ידיו היו מלאות עבודה לשלוח את זרחיה מהבית ולהשיב רוח להעלמה אשר כמעט עיפה נפשה למות מרב הפחד אשר אפפה, לא מהר לבא לחדרה, ובין כה וכה רגז רוחה עוד יותר וחמתה בערה מרגע לרגע עד כי נלאה דוד לדבר עוד אליה וישלח למהר את אליקים, וכבאו לחדרה כבר עבר קצפה כל חק ותשפוך עליו כל עזוז אפה באמרה כי הוא בעוכריה.

הוא דמה כי עוד ימשול ברוחה כקדם וַיְנַס לשכך חמתה בדבריו כדרכו, אבל כשמן לאש היו דבריו, כי היא קפצה פתאם ותתיצב למולו ותקרא בקול פחדים: האמנם תדמה כי לעולם תהיה גביר לי, עד עולם אסור אך למשמעתך ואכרע ברך לפניך? אבוז לך! אתה תדמה כי בידך עתותי, כי סוד גליתי לי כי בשלי מנע אלהים ממני פרי בטן ואישי יראה זרע אם יקח לו אחרת, ועל כן זחלתי ואירא מפניך פן תגלה הסוד גם לאישי ויגרשני, אשה פתיות כמני האמינה לדברי בלע אלה וָאֶכּנַע מפניך תמיד ואהי כשפחה לה להחריש לכל מהתלותיך, אבל בא הקץ! הקץ בא! הגד לדוד כחפצך כי בשלי לא נראה זרע, הגד לו כי יקח אחרת, תן ידך לו להורידני דומה, ודבר על לבו כי השניה, אשר אתה עזרת להביאנה הנה, יפה ממני והיא תראה זרע ותאריך ימים עמו, עשו ככל אשר תחפצו ואני בידכם, הרגו, טבחו!! – כאלה וכאלה קראה ותקפוץ על אליקים ותאמר לנקר בצפרניה את עיניו בקראה לו בשם: בתיה! ותך סביבה זמן כביר עד אשר הצליח בידי אליקים להשכיבה על המטה ולצקת מים קרים על ראשה, ומני אז לא יסור הרעיון מלבה כי דוד יאמר לקחת לו את בתיה. וכל דברי דוד עלו בתהו כי היא לא תשמע לדברו ותקצף או תבכה ותתחנן לבל יורידנה דומה בדמי ימיה. גם עצת אליקים להביא את בתיה בברית את אחיו לעין השמש, אשר עד הנה הסתירו הדבר מפניה לבל ירגיזו רוחה, כי ידעו אשר כל חפצה היה לתת את בתיה לבן אחותה, למען תראה כי היא כלה יעודה לאחר ולא אליה תשוקת אישה, גם העצה הזאת לא הועילה, רגע האמינה בדבר ותשמח, ועד ארגיע שבה ותאמר כי אך להתעותה יעשו כל אלה, לבל תתבונן כאשר ישימו רעל במאכלה. ומני אז לא הוסיף אליקים ובתיה ואמה לראות את פני החולה כי גם בשמעה את שמן בערה חמתה בה עד להשחית, ודוד האמלל שתה מצה את קבעת כוס התרעלה עד תמו, כי היא מררה את חייו מאד מאד. הוא אהב אותה כמקדם, ומעת אשר הכתה בשגעון רבו יפיה וחִנה מאד, והיא שלחה כפעם בפעם לקרוא לו, ובבאו שפכה דמעותיה ותחנוניה לפניו לבל ישחית רחמיו ממנה ואל יורידנה שאולה, ופעם לבשה חמות ותקרא למלחמה, עד כי נבחר לו מות מחיים. ובצר לו צר גם לכל גרי הבית, עד כי היה כבית אבל. את כל אלה שמע זרחיה אחרי כן ויבן רוח הרופא ובתיה ויקט בפניו על אשר חשב עליהם רעה ימים רבים…

 

יט. מוֹרֶה דֶרֶך.    🔗

נחם חש זרחיה בלבו בצאתו או בנוסו מבית דוד; כליותיו יסרוהו בקול אשר הקשיב וישמע. והרגש הזה חדש היה בלבו לא ידעהו מעודו. דרכי גאות לב איש נפלאים מאד, גם על רכסים ובקעות וגבעות וכפים, על חרולים ואגמי בצה ורפש יעבירו בעקלתון את הבוחר בהן והוא לא יראה מכשול ולא יחוש כי רגליו תמעדנה לרגעים ויעשה מדחה, גם עד צואר חצה במי מדמנה ויתעבוהו שלמותיו ויהיה לשחוק לרואיו ותחת כבוד ינחל משנה קלון והוא לא ידע; בכבוד הורים יתימר עת גם ישמע קול מאחריו: חומץ בן יין! בכבוד חכמתו ויפיו וגבורתו יגבה לבו גם אם כל אלה אך עיניו תחזינה ולא זר, גם כבוד ארצו עמו או עירו ישים לוצנה את אשר אלה אולי יכחשו בו ויאמרו: לא לנו הוא. כל העומד לשטנה לו בדרכו זה שונא הוא לו ויקרא עליו מלחמה, וגם אם באהבה ורצון יאמרו להשיבהו מדרכו ויתאנף כמו בחייו שלחו יד. ואמנם בחייו שלחו יד, כי מה המה החיים אם לא הרגשות והתאות והתקות? רגש איש יהי לחפץ, חפצו לתאוה, התאוה לתקוה, התקוה תוליד הפעל והמעשה והם המה החיים. כי על כן לא הרבה יועילו המורים בעלי המוסר בהורותם לתלמידיהם דרכי החיים הנאמנים, כי דרכי התלמידים אף המה חיים ונאמנים בעיניהם. רק ביד המורה האחד אשר לא יחֵת מפני כל לוישוב לשחר מוסר כפעם בפעם מבלי שים לב אם גם יתמרמרו נגדו ויאנפו בו, רק בידי המקרה להורות לפעמים מוסר נאמן ולתתו בלב חניכיו גם על אפם ועל חמתם, כי יש אשר יחתום במוסרו בהחזיקו בציצית ראש תלמידו וינענעהו ויטלטלהו ויפרפרהו וינערהו ובחזקת היד יורהו לעפר וברגע אחד יריק מלבו את כל אוצרות תאותיו וחפציו עד כי יהי נכון לאסוף אליו אוצרות חדשים; או גם לאט לאט יתגרה בו, יחטפהו וישלחנו מיד וישוב לשחק בו, ומדי עברו ישליכהו אחור כגלי זעם אניה סוערה. וגם אז דעתו תתבלע וישכח דרך עמדו ובפקחו רגע את עיניו יראה נכוחות כי לא מדרכי יושר התעהו המקרה, וכמו אך לבו הורהו דרך תבונות, ולא יד הפגעים חלו בו, ישוב ויבקש לו דרך חדש וגם ישמח בו כי חזה עותתו. גדל לב זרחיה, אשר נתנהו בעיניו לחכם בחכמים ועל כן לא חזה אנוש בלתי את נפשו, שַׁח מאד מאז דרכה רגלו על אדמת ארץ מולדתו. מה רמו עיניו כל עת היותו באשדות! הוא יצא מבית אבותיו אשר שם לחכם גדול נחשב ויבא לעיר אשר רב המורים בה היו נבובי לב ופרועים לשמצה והוא היה נעלה ונשגב עליהם עד אין קץ, וביתה איש חסר כל דעה והשכל, ואם כי בבית ההוא גם נעמה ישבה והיא הלא הביאה לב חכם ורבות רבות חזו עיניה ורוחה, אך גם היא במה נחשבה היא, הן היא היתה בת המשפחה אשר שמה היה לו לחגא באשמת אחד מבניה אשר הפיל אור פניו ויקלס בו לאמר כי עני הוא ואל כסף הנערה יכסף לבו. חץ מות הביא הלעג הזה בלבו ועל כן השיב נקם לצרו זה ויברח מהעיר ולא פנה גם אל נעמה אשר במישרים התהלכה אתו ואשר הרבתה לפזר לו כבוד עד בלי די. אותות הכבוד אשר הראתה העלמה לו ביד נדיבה לא הרימה אותה כי אם אותו בעיניו, בחשבו כי אמנם ללב מלא חכמה וכביר כח כמהו יאתה תהלה ופאר, והיא אך כמשפט עשתה.

בכל עת היותו באשדות גאה גאה מבלי בקש חשבון מדוע, ומבלי משים גבה רוחו גם בחכמת לבו גם בכבוד ארצו כמו היא הרת עולם אך לחכמים וכבירי כח לב, כי הן הוא נולד בה, בעת אשר באשדות תכסה הדעת את פניה בטמון ולא תֵרָאֶה לעין, ולולא השליכתהו גאות לבו מהבית ההוא אשר בו צפוי היה להיות אדונו, בנדבת לב העלמה אשר בטרם הכירה גבר שָׂמָה אותו לאלוף לראשה, כי אז בלי כל ספק עדי גוע לא הסיר גאותו ממנו, אך מאז שב אל ארץ מולדתו כמו יחד התחברו כל המקרים אך להשפיל רום עיניו ושם החל להקשיב מוסר ולא רוחו. הוא שב שמה ובלבו גמר אמר להיות למורה נאמן ולמפקח עינים לכל בני עמו בארצו והנה יַסוֹר יִסְרָהוּ הזקן בעל בית המלון, אותו, את המורה לרבים המודיע תושיה לרב, בלעג לשונו ואחרי כן בנדבת רוחו, בהאכילו ובהשקותו אותו במאור פנים ובאהבה וינער כפו מקחת מידו מאום, בעת אשר הוא חשב כי אך לכיסו ייחֵל הזקן וערום יערים בנדבת פיו למען יבא מחר על שכרו. אך מעת אשר הובא ביתה דוד קרן הצבי כמו נפתחו כל ארובות המקרה להריק עליו מוסר עד בלי די. מה גבה לבו בתחלה ולא חשב גם את אליקים וכגדל דֵע אך נגידים דבר באזני העלמה אשר כממלאת מקום נעמה היתה בעיניו מבלי אשר נסרח אחריה שם משפחתה, גם לכל איש לא שם לבו, אבל אך פתחה העלמה את פיה עמו בשפה ברורה ועד מהרה נוכח כי לא אמיץ בגבורים הוא ביום מלחמת פה, כי רק אם בַּדָיו מתים יחרישו, רק אם הוא ידבר ואך אזן קשבת ולא גם פה משיב מלחמה לנגדו אז יגבר חיל ויעש נפלאות, לא כן אם לא כאל מלקוש יפערו שומעיו פיהם לדבריו כי נפשם לא צחה צמא… ואחי אליקים הן לא מנע ממנו מוסר בשפה ברורה, אבל כל אלה עוד לא השפילו גאותו בעיניו כמו האספה בלילה, כאשר ראה ושמע דברים שונים יוצאים מפי אנשים שונים והוא לא עצר כח לפתוח פיו, ולא רק כי לא ידע מלים יבחר, כי אם חש בנפשו כי לא ידע מה יענה, כי עוד טרם חשב בדברים האלה וַיִוָכַח כי אחרים באו בגבולו. הוא פִּגֵר וימהרו אחרים ויקדמו לבא לפניו להורות בארצו את הדרך לאחיהם. וכפעם בפעם שב לשמוע מוסר בשפה ברורה, אך גם כל אלה עוד לא הצליחו לדכא את רוחו. עוד התרומם והתנשא למעלה, ואם גם שמע חרפתו כי עוד טרם ידע גם את אשר תדע העלמה אשר שם עיניו בה, הנה התנחם כי עלמה אחרת אשר גם לבה ראה והרבה חכמה רוממתהו בלב נאמן ורוח נכון, אך בפעם הזאת כאשר יצא מחדר חנה ואחרי אשר שמע פשר הדברים מפי אליקים נהפך פתאם לבו וכמו קוץ מכאיב חש בקרבו. בפעם הזאת בפעם הראשונה מאז החל לחוש ולחשוב מחשבות, חש מוסר כליות על כי טפל חנם חטאת על אחרים ולבו אמר לו כי האחרים האלה גדולים וטובים המה ממנו. עתה רק עתה נראה אליו אליקים בכל הדר גדלו כמלאך עושה שלום סביביו ובכל המקום אשר יבא יבקש לרפא שבר ולגהות מזור ממחלת רוח ונפש, אף רק עתה הבין מה גדל כח לב האיש הזה ואיך יעמיק עצה וכל אלה אך למען פעול ישועות. אף על זאת נפקחו עיני זרחיה כי לרגלו באה צרה על הבית אשר בו שב לראות באור החיים, כי מי יודע אם לא כבר מת ואבד שמו לולא חש דוד קרן הצבי לרוחתו לישועתו ולולא סוככו עליו אליקים ובתיה כמלאכי שלום, ועתה זה הגמול אשר שֻלַם לדוד, כי בגללו גלה שלום מהבית עד עולם, כי רק כמנצח חיות טורפות כן נצח אליקים את בעלת הבית לבל תמרר חיי אישה, על ידי הסוד אשר גִלה לה כי בשלה מנע מהם פרי בטן, ועל כן חלה ופחדה מפניו פן יגלה לדוד את הסוד ואז יגרשנה בהתאַותו לראות זרע, רק בדבר הזה הצליח חפץ אליקים בידו לשכך כמעט חמת רוחה, ועתה אחרי אשר לבה רגז בקרבה ימים רבים עד כי פרץ השגעון גלוי לכל, עתה אין עוד כל תקוה לשוב ולכבוש אותה. לולא בא הוא הביתה ולולא התרגזה ותקצף בעבורו כי אז בא אחי אליקים את בתיה בברית וסרה רוח הרעה מעליה, כי עתה בשגעונה נודע הדבר כי קנאה נסתרה אכלה כעש קרביה, היא קנאה בבתיה על האהבה אשר יסמכנה אישה מבלי זכור כי דודה אחי אמה הוא, ואליקים הבין זאת כי על כן קרא לאחיו למען יקח לו את בתיה ויעלו מן הארץ, או אז קוה כי תשוב המנוחה לבית דוד האמלל, אך בטרם בצע אמרתו והנה קדמה הצרה לבא. כל אלה חשב עתה זרחיה אחת לאחת וימצא חשבון כי עוד טרם ידע ארחות חיים, וכי גאותו וגאונו בחכמת לבו הבל וריק המה, כי גם עלמה אם טובת שכל היא תדע יותר ממנו. כל אלה הגה לבו ויקוט בפניו מאד.

עת אשר תודע לנו אשמה או אולת אשר נוקשנו בה אז יבקש לבנו מאד להתגרות מלחמה ולבא בריב ולטפול את האשמה על ראש אחר, ובאין אחר לנגדנו אז נהיה אנחנו המטרה לחצי הזעם ונריב בנפשנו כמו עם איש זר, נגרע שיחה ומוסר כמו לוא באזני אחר הטפנו אותם, וכן רָב זרחיה עם נפשו, ואך החל לריב כן זכר גם עונות ראשונים ויזכור לאחד אחד את כל אשר עוה באולת גאותו, וזאת הפעם הראשונה אשר בעלות זכרון נעמה על לבו החזיק בו בכל חפץ לבו ובכל רגשות נפשו כטובע בכפיס עץ. זכר נעמה אם כי גם הוא היה לו כמזכיר עון כי עתה חזה ונוכח כי חטא ואשם לה מאד, וכגבר יהיר הרס באפו נוה שאנן, אשר התעתד למצוא בו חיי-אשר, בכל זאת היה הזכרון הזה גם כשקוי לעצמותיו וכנחם בצרה. בכל עת ריבו את נפשו ובכל עת אשר זֵכֶר בתיה עלה על לבו כן גם זכרון נעמה התיצב לפניו, ועתה היה לו כמשענת עת כי מעדו רגליו. אמת הדבר כי לא יען כי גבה בחכמתו לכן קרבה אותו נעמה כמו נגיד, זאת יראה עתה בעינים פקוחות, כי אמנם לא רבה היא חכמתו עד להרימו למעלה בעיני עלמה חכמת לב, זאת שמע מפי שופט נאמן, אבל גם זאת חזה עתה עין בעין כי נעמה אהבתו, וברעיון הזה הניח רוחו ויהי לו כאוצר נחמה. אולם כאשר אחז בהרעיון הזה כן הוסיף להתבונן לנפשו ולשאל פתרון החדב: מדוע אהבה אותו נעמה אם לא גדל כחו בחכמה? ולמה זה הטתה אזנה לשמוע ותקשב לכל מוצא שפתיו כמו לדברי חוזה אל? האם הכתה אותה האהבה בסנורים? לא! הרעיון הזה נבזה נמאס בעיניו, אשר על כן בהרבותו לבקש חשבון ומשפט מצא פתרון בהשיבו לנפשו: אמת הדבר כי לב נעמה ראה הרבה דעת כלב בתיה, אך נעמה גֻדְלָה בבית חסרי דעת וכל הגברים אשר ראו עיניה בבית אביה אך חסידים פראים או מורים בורים היו ואני הייתי הראשון אשר חזתה בי תפארת אדם המעלה, לא כן בתיה, היא גדלה בבית אב חכם וחֻנְכָה על ידי דודה ואליקים ותסכין את אחיו, אשר כלם חכמים ואנשי שם המה, כי על כן כאין הייתי בעיניה. פתרון החדה הזאת הרגיע רוחו כמעט ויחש כי רגליו נלאו, כי זה שעות רבות נתעה בשדה מחוץ לעיר וירב עם נפשו ועתה אחרי אשר עשה שלוום את איש ריבו ישב לנוח. ועתה הזכירתו גם בטנו כי עת לחננה. ומחשבות חדשות עלו כרגע על לבו. הפעם זכר כי מאז שבתו או שכבו בעיר הזאת אכל רק על שלחן אחרים ולא שלם עד מה, ועתה עזב את בית דוד ולא זכר גם לתת תשורה להמשרתים. בשת כסתה פניו בזכרו זאת ויניע בידיו כמו חפץ להרחיק את המחשבה הזאת בחזקת היד, כי לשוב לבית דוד לא יכול עוד וגם כבד ממנו מנשוא את החרפה הזאת. וגם מבית אליקים ברח היום בבקר כמתגנב, אבל פה עוד יוכל לתקן, כי עוד ישוב שמה, ובכל זאת כל כפר לא הִטהו ללכת כעת אל אליקים לאכול שם ארוחת הצהרים. לא אוכל, לא אוכל לשוב ולשבת ולאכול שמה! – השיב לנפשו, ובשוב זכרון אליקים שבו גם יתר הזכרונות ויזכור שנית גם את האיש אשר קם נגד אליקים ואחיו ואשר זכרונו עלה על לבו כבר כאשר עזב את בית דוד, אך עד מהרה שכחהו ברוב סרעפיו בקרבו, ועתה בנוח רוחו שב זכרון האיש להאיר נגד עיניו ויהי בעיניו כעזרה בצרות. אליו אלך ואתודע והוא יורני עצה מה לעשות כיום – כה גמר אומר וישב העירה, ואחרי שעה עמד לפני האיש אשר פתח לו הדלת ויכירהו כרגע כי ראה אותו בהאספה ויקרא לו: אחי! וכאח קרבהו ויביאהו אל החדר.

הבית אשר בו גר האיש נבנה בחצר גדול אשר לבית דפוס ולבית מלאכת עלי טאבאק, ואם כי לא צר היה מהכיל בקרבו משפחה שלמה, כי חדרים רבים היו בו בכל זאת נראה כרפת בקר. בּבִּאָה בצד הקיר נערמו ערמות עפר ודשן ובהן נוצות אוזות ותרנגולות ועצמות גם בלויי סחבות. בלויי סחבות ועלי טאבאק ובלויי ניר כסו את כל הדרך על פני הבצה ומי מדמנה, אשר הגיעו עד ברכי העובר לולא רצפו אותו באבנים חלקות ומגררות ביד חרוצים, ובלי ספק השתאה כל עובר למראיהן לראות אבנים גדולות וחלקות באגם רפש ומי מדמנה לולא העידו המלים אשר בהצורים חֻצְבוּ בעט ברזל כי לא למען עשות מהן מרצפת אבנים עמלו ידי הפוסל בהן כי אם למען הקימן למצבת זכרון לקבר, כי אמנם כאשר ברב חוצות העיר נעבור ברגל על אבני זכרון כאלה, ונדרוך ברגל על כבוד העם הנעלה הזה וזכרון אבותיו, כי מבתי משכן עולמים יסחבו אותן יושבי העיר לבל יחצו במי מדמנה, כן גם הביאו רבים את היקרות האלה גם לביתם וירצפו בהן את חצריהם, וגם האציל הרומאני אשר לו הבית והחצר כזאת עשה לחצרו, וגם שלש המעלות אשר בהן יעלו עד פתח הבית מאבנים כאלה נעשו, ועליהן עבר זרחיה מבלי השתומם ומבלי חשוב כי ברגליו ירמוס עטרת גאות שכורי אצילי ארץ מולדתו, אחרי כי גם הוא יליד הארץ הוא והסכין באלה. ומבלי שים לב אל הבאשה אשר עלתה באפו גם בחצר גם באולם הבית, אשר כעולם מלא שחשך ישופנו נראה בעיניו, כי שם מכשולים רבים על הדרך: כד עם חבלים באזניה, ערֵמה גדולה ובה כלי עץ גדולים ושונים אשר ארוכה מהערמה מדתם עד בלי די להמעד רגלים, גם לול תרנגולים ואוזות, ועז קשורה אליו בחבל וכמו תנצח על מנעימי זמרה אשר בתוך הלול, עגלה קטנה עם גלגל אחד, כסאות ושלחן אשר התראו כמו שבו משדי המלחמה בשבר יד ורגל ועתה ישבעו מנוחה כי לחמם נתן מפת בג המלך, תנור ברזל אשר בימי הקיץ לא ימצאו חפץ בו ועליו לעזוב את מקומו ובלי ספק מיראה לבל יתקרר יותר מדי כסתה בעלת הבית את ראשו במכנסים מטלאות, וחבילות קש אחדות ועליהן כתנות קרועות הלא הנה המטות המוכנות לאורחים כי יבאו, כל אלה יחד רעו איש על ידו במנוחה נאמנה, אך צר לבם ולא אצלו ממנוחתם גם להגר הבא בגבולם וּרגלי זרחיה חשו כפעם בפעם כי על אדמת זרים הנה עומדות. בעל הבית בפתחו הפתח המציא לו רוחה כי מבעד הדלת האיר אור על דרכו וגם יד בעל הבית השלוחה הועילה לו להעבירהו במהרה בקפיצת הדרך.

שמחתו לא כחד בעל הבית תחת לשונו כי אמנם שמח מאד לראות את האח החדש בצל קורתו ויובילהו אחריו בעברו בשני חדרים אשר מראיהם היה כמראה האולם רק כי מבעד החלונות האיר להם אור, בעת אשר להאולם היה חשך סתרו, עדי בא אל חדר גדול מאד ובו גם כלי בית טובים, ואם כי גם החדר הזה לא נאנח מתגרת יד אדונים קשה העושה סדרים בכל, בכל זאת נראה כבית איש יושב ארץ נושבת. החדר הזה נקרא בפי בעל הבית “חדר האורחים” אבל עוד המלה בפי בעל הבית והנה גם בעלת הבית נגשה ותקבנו בשם “חדר הגוים”.

ברגע אשר ראה זרחיה את האשה שכח כי יש מחלה אחת ואהבה שמה ואחות לה ושמה קנאה, כי כמו נקשרו עיניו אליה בשרשרות קסם, כן הביט בה ויוסף להביט מקדקדה עד כף רגלה ומשם שב מעלה ויוריד עיניו מטה וישכח כי אישה עומד על יד ימינו. אולם האיש הזה בלי ספק כבר הסכין באלה ולא התעורר בקנאה חמת גבר גם לא שם לבו כי זר נתן עיניו באשתו, כי אמנם די כח היה במראה האשה הזאת למשוך עליו כל עין בכח הקסם. היא לא בעלת קומה היתה רחבת הפנים והשוקים והירכים עד כי נראתה כמצבת עץ עבה מאד, פניה עגולים כגלגל והחוטם הקטן והעגול כתפוח קטן בַּתָּוֶּך נראה כהאופן בתוך הגלגל, מתחת לו חריץ ישר אשר בדברה נפתח מעט ובחדלה מדבר נסגר וכמעט לא נראה, כי גם מראה שפתיה היה כמראה כל הפנים כחלב ירקרק, מבעד שני חורים אשר ממעל לאופן הגלגל נראו שתי עינים אשר מראה ענן בהיר להן וּבתָּוך אישון קטן מאד מאד כגרגר החרדל. בבות העינים והשמורות ארוכות ומראיהן כמראה פשתן לא מטהר וכמראה הזה היה להשערות האחדות אשר נראו מבעד המטפחת אשר כסתה את הראש, מלבד להשערות אשר עלו על היבלת הגדולה בצד המצח להנה היה מראה ירקרק אדמדם. בשפל ירדו הלחיים ותכפלנה על השוקים וכל צואר לא נראה. עד הנה תעצור הלשון כח להביע את המראה, אבל מהצואר עד הרגלים אין כל שפה אשר תעצור כח להביע זאת, כי כל מראה לא היה להבגד אשר לבשה ואשר נראה כשמלה רחבה וארוכה מאחור עד הארץ וקצרה מפנים עד הרגלים ולא הגיעה עד הקרסולים, כי בטנה אשר התנשא כערמת חטים הגביה את הבגד למעלה ותּרָאֶינה הרגלים בנעלים בלים ומצוררים. היא עמדה על עמדה ולא הניעה יד או רגל, אף עפעף לא הנידה כמו אמרה בלבה, עופות כמך לא יביאוני במבוכה, התבונן כאשר תחפוץ עד אשר תכלינה עיניך –

– הביאי צלוחית יין, מן הטוב – אמר האיש – ועזבי אותי עם האדון –

– האדון! האם אדון הוא באמת? מהגוים, או מהיהודים האדונים בלי מכנסים? אני אדע אותך כי תקרא לכל קצוץ פאה ומלבוש בשם אדון למען תזלול ותסבוא אתם – דברה האשה יהודית בגרון נחר.

– אני אמרתי לך כי אדון הוא – ענה האיש.

– ואם אין, האבקע בטנך ואשיב את היין אל הצלוחית?

– חדלי כעת, כי דברים לי עם האדון ואל תפריעינו –

– לך תמיד דברים. לדבר על ה' ועל משיחו, מופקר, אפיקורוס, להתפלל לא תקח לך מועד כי קצרה העת ולדבר אם אדונים יש ויש. הבאמת אדון הוא לא מאחינו? –

– לכי והביאי שתי צלוחיות ואם אין אלך את האדון אל בית המשתה – כרעד בא בכל גוית האשה בשמעה הדבר הזה ותמהר ותפן שכמה ללכת ומפתחי פיה התמלטו המלים: מופקר, משמד, לבית המשתה ילך, אף עוד זאת, אוי לצרותי, בתחלה אמר צלוחית ועתה שתי צלוחיות… תשברנה כל עצמותיך! – נשמע פתאם קולה בקצף נורא ואחרי הקול נשמע כרעם קול משק כסאות ושלחנות אשר פגעה בהם בחשך ותעירם ממנוחתם ועל כן יחד עליה התמלאו, ותקרא ותקלל מאד עד כי לא נשמע עוד קולה ואחרי רגעים אחדים שבה ושתי צלוחיות ושתי כוסות בידה ותעמידן על השלחן וקללה מתהלכת בין פתחי פיה.

זרחיה אשר בתחלה נבהל ממראה עיניו ומשמע אזניו שב וירגיע רוחו בעת אשר המפלצת לא נכח פניו היתה ובשובה שם אליה דברתו בשפת הארץ ויאמר: דברים אחדים אבין משפתיך כי דבר לי עם היהודים ואני שמעתי ובינותי כי תיראי פן יהודי הנני ועל כן תמאני לתת לי מיינך, אבל האם כה תשנאי את אחיך עד כי בהם תצר עיניך? –

האשה התבוננה ותאמר בתחלה כמו לנפשה: אכן לא יהודי הוא! ואחרי כי ענתה אותו גם היא בשפת הארץ, לא תבין אדון נכבד לכל אלה. הנה האדונים לא מבני עמנו יבאו לעשות מקנה וקנין ואישי הלא יעבוד בבית אציל מעם הארץ ועלינו לקרבם בכבוד ולא אחוס על היין, כי למען העסק הוא, אך כי יתאספו אליו מפריצי עמנו, דלים וריקים, וגם המה יבאו לסבוא יין! יין להם? חבל להחנק להם! אַל ליהודים לשתות יין. בגולה אנחנו, בצרה ויגון, ועלינו לברך שבע ביום את אל מושיענו כי השאיר לנו שריד כמעט וכי יש לנו פת לחם, והמה גם יין יבקשו?! הן לא שבת ולא מועד הוא לסבוא יין והמה יעשו כל ימיהם כחגים! העצלים האלה לא ייראו יה וגם מתורתו יקשיחו לבם, וכגוים ישתו יין ויתנו בשיר קולם!

– ועם הארץ יירא יה ובתורתו יחפוץ? – שאל זרחיה.

– לא כאדון תדבר, עם הארץ עם הארץ הוא, ואנחנו לא עם הארץ הננו, לוא היינו אנחנו עם בארץ אז פתחתי את כל אוצרי ואתן כל אשר בידי, אבל מה לגרים עניים ודלים להיות כעם הארץ? ומה לי ולאלהי עם הארץ אם ייראו מפניו או אין, בני עם הארץ יבאו לעשות עסק ולא הולכי בטל המה, ואם גם הולכי בטל המה מה לי ולהם? לאַחי אתן לחם לשבוע בכל לבבי כי מצוה היא, אבל לא יין – חתמה האשה דבריה ותפן ותצא.

בצאת האשה חד זרחיה כמו מועקה במתניו, ויבקש מלים להצטדק לפני בעל הבית על כי ראה ושמע ערות ביתו, אבל בעל הבית כמו הסיר מסבל שכמו כן שאף רוח ויאמר בשחוק: עבר זעם וסרה הסערה ועתה נוכל לדבר כחפצנו באין מפריע – זרחיה החשה כי עוד חשב מלים איך יפתח שפתיו עם בעל הבית אם ינוד לו או ינחמו על גורלו, ואחרי כן החל לדבר בכבדות כערל שפתים: אמת הדבר כי האשה…

– צדקה ממני – מהר בעל הבית והחליט ממנו, וזרחיה לטש עיניו ויבט בהדובר בו כאיש אשר אין ברוחו נכונה וכמבקש סליחה קרא: בי נא, לא זאת עלתה על לבי…

– אבל אני אומר לך את הגות לבי אני – הוסיף בעל הבית לדבר מבלי תת אותו לכלות דבריו – גם אני אדע כי זאת לא עלתה על לבך, אבל אני משמיעך כי היא אשה טובה וכשרה, אֵם טובה לבניה ואשה טובה לבעלה, אף כי כסער מתחולל תבא אלי בדבריה –

– מליצה חידות לי דבריך – קרא זרחיה משתומם – ואם כן הוא, והיא צדקה ממך, ואתה תבין זאת, מדוע לא תעשה כחפצה? –

– אני אבינך בדבר. אני לא אוכל לעשות כחפצה ובכל זאת אבין כי היא תצדק, ולוא הבינה היא כי אני לא אוכל לעשות אחרת, כאשר אבין אני כי היא לא תוכל לחשוב אחרת, כי אז נתנה גם לי הצדקה –

– דבריך נשגבים מבינתי –

– לכן אנסה לבאר אותם לך; אשתי תעשה כאשר תחשוב וכאשר למדה מנוער לחשוב ולעשות ואשר הוא בעיניה הטוב והישר, ואני עזבתי דרכי מנוער, או, – אם אחפוץ לדבר נכוחות, – אני אבדתי דרכי ודרך נכונה לא מצאתי, ועל כן הנני אני איש בלי מעמד והיא כסלע איתן לא משה ממקומה. בימי חרפי הייתי כמוה, חשבתי כמוה, חייתי כמוה, ואז גם אני קראתי מלא אחרי הנותן בכוס עינו ביום אשר לא חדש ולא שבת. כי גם אני אף כי לא רק על הגלות וחרבן ארצנו בכיתי כמוה, בכל זאת חשבתי ככל אחי וככל אבותי, כי עמק הבכי, גיא צלמות, מקור כל יגון ופגע היא התבל, והחיים המה אך ענין רע נתנו לבני האדם לענות בהם ולשמחה מה זו עושה? והתורה הזאת תורת אמת היתה, כי על כל מדרך כף רגלנו ראינו רק רעה צרה ויגון ופגע ונגע וכל מחלה וכל קטטה וכל פורעניות בביתנו, בבתי בני משפחתנו, בבתי שכנינו וכל בני עירנו והערים הקרובות והרחוקות. פקחנו עינינו באנחה וערשנו המסנו בדמעותינו. יום יום נשמעה זעקת שבר בעיר: היום גזלו הבנים מחיק אמותיהם ויובילום לאבדן נצח, ומחר הובלו בזיקים האבות מעל הבנים ונשות חיקיהם; פה אֻסְרו בזיקים מבלי אשר ידעו מדוע ושם הֻכּוּ במכות נאמנות באין פשע, כל פוגע בנו היה למפגע לנו, וכל יושב למולנו היה לשכים בצדינו. אתה לא תבין כל אלה כי לא תחוש ולא חשת זאת, אבל אני אדע כי בלותי ימי ילדותי ביגון ובכי, לחם לשובע לא מצאתי בבית אבי אך לא על זאת דאבה נפשי, כי אוכלי מעדנים ושלוי עולם לא ראיתי בעיני, בחדר ששו כל חֲבֵרַי כמוני על פת לחם, כמוני למדו נהי בביתם, כמוני צפד עורם על עצמותם ורוחם נדכה, עד כי גם בעת אשר יצאנו ממסגר החדר, שֶׁבּוֹ עֻנינוּ כל היום כשבויי חרב בשבתנו בראש כפוף וגב עקום, אשר השתרע רק כאשר נח עליו שבט הנוגש, גם אז כאשר קוינו למצוא שעות אחדות מנוחה וחפש ונתּן בשיר קולנו, לא שיר עליזים, שיר ילדים, שלא יבינו דאגה ועמל החיים, פרץ מפינו, כי אם כקינה ונהי, כי אך להפיג פחדנו בלכתנו לבדנו בלילי חשך ואפלה ועד צואר חצינו במי מדמנה וטיט והמנעלים הקרועים הטבעוּ לרגעים בבוץ ולא עצרנו כח להוציאם ונרעד מקור ומפחד פן יפגעו בנו שדים או אחד מעם הארץ אשר מפניו חלנו עוד יותר מאשר פחדנו מפני השדים, רק לאַמץ רוחנו הרימונו קול בעת אשר לבנו פג מצרה. ואם כי בכל אלה כבר הסכנתי, גם לשאת מכאובים מידי נערי עם הארץ כאשר ערבנו לבנו לצאת לשוח, וכן כל המכאובים והכעש לא הוסיפו לדכא רוחי, כי ידעתי תמיד כי המה יבואוני וכלחם חקי היו לי, בכל זאת תמיד כל היום בלי הרף מלאו עצב ויגון כל חדרי לבי, הדמעות היו משוש דרכי וחשתי תמיד אחרי אשר בכיתי עד כי לא היה בי כח לבכות כמו הוסרה אבן מעמסה מעל לבי. בתאות נפש חכיתי לימי הצומות והסליחות והמה היו כחגים בעיני כי בהם השתפכה נפשי, וכמה וכמה פעמים ישבתי והבטתי לפני ומה גם עת אשר רד השמש והאריכו הצללים ודמעות התגלגלו מעיני בלי הפוגה, וכאשר שאלתני אמי: מדוע אתה בוכה בני? לא ידעתי מלים לענות, ואף היא בכתה עמי. וכן היה רוח כל אלה אשר ידעתי וראיתי, רק ראש כפוף כאגמון ולב סוער ומפיץ אנחות, כלם חשו פידם, מחמת שדי שתו לרויה ויתנו את גום כחוץ לעוברים. עוד אזכור כיום ותשוח עלי נפשי כי ביום השני אחרי חתונתנו כלו בדמעות עינינו כאבל מתים. את אחי גזלו בלילה ויובילוהו להמסר לצבא, אף כי לא עלה עליו הגורל, כי אם תואנה בקשו וימצאו בו דבר רע, ועל חותני שמו עלילות דברים כי נמצא בביתו תלמוד אשר לא נחתם בחותם המלך וישימו בסד כבד את רגלו, ואני ואשתי הלכנו אל בית השבי ויחד נשאנו כל הממתקים אשר היו בבית למען תת אותם כפר להשוטרים כי יתנונו ראות פניו. והמראה אשר חזינו בשכוב חותני על הארץ ותבן בלה יצע תחתיו ועל ימינו ושמאלו התגוללו חזרים והוא שכב כאיש נדהם כי לא עצר כח להרים רגליו מעל הארץ מכבד המשא, וכה התגולל עד כי מכרה חותנתי את העז ושתי מנורות נחשת קלל אשר נתנו לי לדרשת החתונה ותפדה משחת נפשו. וימים טובים כאלה ראינו לרויה עד כי צר לי המקום בבית חותני, כי לא הספיק הלחם לכלנו וארחיק נדוד לבקש לי מחיה ואהי למלמד, אבל שם לאיש אחר הייתי. אני נוסעתי למשכילים ואהיה כאחד מהם. רדפתי השכלה בכל כחי ואותה לִמדתּי לשומע וללא שומע, לבי נהפך לשנוא את אשר אהבתי ולאהוב את אשר שנאתי. את החיים אשר היו בעיני כמקור צרה דרשתי בכל לבי. ובכל העת ההיא הייתי כחולם בהקיץ כי חזיתי לי עולמות חדשים ואנשים חדשים ורעים חדשים, עדי הקיצותי וארא והנה – חלום! בעת אשר נפשי שתתה ממקור ההשכלה ולא ידעה שבעה התגוללתי וטֻלטלתי עדי באתי אל מקורה ועד מקום משכן מוריה ושוחריה הגעתי ואז החלותי לקצות בה ובמדברים בשמה כל כזב. אך בדרכיהם כבר החזקתי ולא אוכל לסור מהם, אף כי אחוש כי לא להם הנני עוד. לא כמחשבותיהם מחשבותי ודרכיהם נלוזים בעיני, בכל זאת לא אוכל לשוב מדרכי אשר הסכנתי בהם. אולם זאת אבין עתה כי אשתי צדקה ממני, כי היא לא נטתה מדרכה ימין ושמאל ומעשיה כמחשבותיה בעת אשר אני אעשה ולא רוחי… ברגע ההוא קרעה האשה את הדלת בחזקה ובפנים אדומים כדם ובקול פחדים קראה: שמואל! הפריץ! הפריץ בא! – בעל הבית קם ממקומו בחפזון ויבקש את זרחיה כי יחכה לו עדי ישוב, כי עליו ללכת לקראת אדונו אשר בא בלי ספק לבקש ממנו כסף – ויפן ויצא.

בהִוָּתֵר זרחיה לבדו ויבא את דברי בעל הבית במשפט השתאה מאד מאד, כי אמנם כל דבריו כמו דברי תהפוכות נשמעו בכל זאת נסתר בהם כח נעלם לקחת לב. החדה הזאת לקחה לבו זמן כביר אולם אך בדי ריק יגע למצוא לה פתרון, עד כי כמעט ברגז קרא לנפשו: ואנחנו נאמין כי נדע הכל ונבין הכל, גם על כל אשר מעל לחוג ראות עינינו וחושינו נדבר בהשקט ובבטחה וכמו מעל ספר פתוח נקרא פתרון כל החדות הסתומות אשר חתומות וסתומות היו לאלפי דור, ובעת אשר תבא עדינו חדת החיים, בעת אשר נראה בעינינו ובאזנינו נשמע את הדבר כמו, אם אך לא על פי מעלות רוחנו היא כאשר למדנו מנעורנו אז נלאה כרגע למצוא פתרון. העשתונות האלה הביאו עצב בלבו, אך קול בעל הבית בדברו את האדון אשר הגיע עד אזני זרחיה העיר את רוחו לגשת אל החלון ולראות איכה ידבר העברי זעום הנפש בן רומעניא את אדונו צוררו בנפש, והמראה אשר ראתה עינו השכיח כל חדה וכל פתרון מפני החדה החדשה אשר ראה בעיניו: היהודי עמד וידבר את אדונו כאיש את רעהו, לא השח ראשו ולא חל מפניו, והאדון אחז לפעמים את יד היהודי באהבה ופניו העידו בו כי הוא שש מאד על דברי היהודי כי יכבדהו ויאהבהו גם יחד, והדבר הזה לא העיר עוד החפץ בלבו לבקש פתרונים כי אם תמהון הביא ברוחו, כי האמנם זאת היא הארץ הזעומה, אוכלת יהודים בכל פה ואחד ראשיה יתמוך כבוד וחן את היהודי העובד עבודתו וסר למשמעתו!! והתמהון הזה כבר ערך שאלות משאלות שונות עד אין קץ, אך מפני בעל הבית, אשר שב עד מהרה אחרי התפטרו מאדונו, עפו כלן יחד כצפרים עפות. הוא שב שמֵח ופניו נהרו ויבקש סליחה מאת זרחיה על כי נתנהו לחכות זמן רב לבדו, אבל זרחיה אשר נפשו כלתה לדעת שרש דבר נמצא באהבת האדון אליו לא חכה עד אשר יכלה את דברו ויבקש פתרון החדה, אבל בעל הבית השתאה לדבריו מאד ויאמר: ואתה חשבת למשפט כי האדונים האלה צוררי ישראל המה! ועוד טרם לקחה אזנך כי כמעט לכל אחד מהם יהודי הסר למשמעתו והשליט על ביתו וכל אשר לו, ולוא אמרו כל היהודים יחד כי יבקשו לעזוב את הארץ ידעתי נאמנה כי התרפסו והתחננו לפנינו ויתנו לנו כל משאלות לבנו למען נשוב ונשב בארץ, אך זאת המארה הרובצת עלינו, כי אין שלום בקרבנו ואין בידנו להשמיע דבר אשר יהיה לכל העם לְקַו ומשפט, והיה אם יאמרו אחדים כיום הזה לעזוב את אדוניהם, אז ימהרו אחרים אשר קנאו בחלקם לרשת את מקומם ובכן יכרו אלה אשר יבקשו להיטיב אך שוחה לנפשם ולעמם היטב לא ייטיבו, ומפני הדבר הזה יחתּוּ גם הטובים והישרים בלבותם ועל כן ידיהם אסורות ולא תעשינה תושיה. הנה זה לא כבר נאספו רבים מעשירי היהודים לאספה וידרו נדר לבלתי חכור את מס היין והשכר מהממשלה בלתי אם תתן לכל היהודים הרשות לסחר בהם, ובדבר הזה מצאה ידם להחיש תשועה לחמשה עשר אלף משפחות, אשר נכרת אוכל מפיהם על ידי הגזרה אשר אסרה על היהודים אסר משלוח ידם במסחר הזה, ושרי הממשלה ידעו נאמנה כי אםימשכו היהודים את ידיהם מהחכירה אז תאלץ לתת להם את שאלתם או לאַבּד אלפי רבבות, ובלי כל ספק בטלו את הגזרה למען הכסף הרב. ומה עשה אחד מאחינו, איש עשיר אשר יתפאר בתורה ויראת שמים, אשר לא ישב לאכל לחם בלתי אם רחץ בנקיון כפיו? הוא טבל את ידיו שבע טבילות בדמי אחיו ויאכלם יחד מנפש ועד בשר, כי בסתר השמיע דברו לשרי הממשלה כי נכון הוא ואחוזת מרעיו לחכור את המס אם ינכּוּ להם רבבות אחדות מהמחיר והשרים ששו מאד לדבר הזה, כי אך במחיר רבבות אחדות תמצא ידם לדכא את אחינו, וכי איש ישראל נמצא בארץ אשר ימכור רבבות אלפי אחיו בעד רבבות אחדות והוא יהיה להם לכסות עינים, ובכן קמה החכירה לו ולאחוזת מרעיו… אבל הן בלי ספק דבר לך אלי, כי על כן באת הֵנה, לכן השמיעני נא וסלח לי על כי הפרעתיך עד כה בדברי רוח –

– אם אלה המה דברי רוח אז יהיו כל דברי אשר אדבר באזניך דברי רוח, אבל אני באתי לדרוש עצה מפיך, דבר אמת אגיד לך כי דבריך אשר דברת במושב האספה מצאו חן בעיני, השתוממתי והתפלאתי לשמוע חדשות אשר לא פללתי מעודי כי על כן היית בעיני כיודע דעת עליון ובך בחרתי מאליקים ואחיו כי תורני דרך אבור לי כיום –

– אם זה חפצך צר לי מאד כי לא איש עצות הנני ולא טוב לך לדרוש בי, וטוב טוב לך כי תדרוש באליקים ואחיו כי המה יודעים דרכי החיים יותר ממני –

– אבל בי נא, איך תאמר כזאת ודבריך אשר דברת בהאספה הן יקומו ויכזיבו מליך היום. ואם לא איש עצות הנך לאחד ונפשך תדע זאת, איכה תאמר ליעץ עצה לרבים ואתה הלא תושיה לרוב הודעת וברוח נכון ולב יודע את אשר יהגה, ואם אולי עליך למשא דַבּרִי אתך כיום השמיעני דבר כאשר בלבבך ואשוב לעת אשר תועידני. אבל זאת לא יאמין לבי כי כה תחשוב גם בלבך כי נבצרה ממך מזמה ליעץ עצה לשואלה מפיך –

– משגה עמך, כי לא למשא הנך עלי ולא אך תואנה אבקש להפטר ממך, כפי כן לבי. או איך תאמר כי איש אשר יביע במו פיו כי יחיה לא על פי מעלות רוחו וכי מעשיו לא כהגיון לבו, כי איש כזה ידע להורות לאחרים ארחות חיים, ואני הלא מראש השמעתיך כי אלה דרכי –

– אולם הן שאלתיך שאלה אשר נלאית להשיב עליה, איכה פתחת פיך להשמיע עצה ותושיה לרבים בעת אשר תחשוב כי נבצרה ממך מזמה להורות לאיש את אשר יעשה, הלא להורות לרבים דרושה בינה יתרה ולב רחב מאשר להורות לאחד את דרכו.

– בזאת שגית מאד. נקל להורות דעה לרבים מאשר לאחד, ואפתח במשל פי ואז תבין את דברי היטיב. חשוב בלבך כי הנני חכם בחכמת החשבון וידי רב לי להורות החכמה ההיא לתלמידים מקשיבים אז אוכל עשו כדבר הזה ולבי לא ייסרני אם גם תחסרנה לי חכמות אחרות הנדרשות מאד, כי בהורותי ברבים חכמת החשבון לא יבקשו מפי חכמה אחרת, ובכן אצלח להיות מורה בבית מדרש החכמות, בעת אם ידרשני איש כי אהיה מורה לבנו ואחנכנו אז אענה: לא אני האיש! דרכי החנוך נעלמו ממני וגם ביתר החכמות לא עשיתי חיל – על האיש החפץ להיות מחנך לתלמיד אחד לדעת דיו מכל החכמות עד כי ישכיל להורותן את חניכיו, כי האיש אשר יתן את בנו על יד אומן הן לא יבקש לו מורים לכל החכמות והשפות, כי אם באחד יבחר, אשר ידע אם מעט או הרבה מכל אשר יבקש את בנו לדעת. וכן הוא גם בעצה; לוא באת היום ושאלת מפי עצה בדבר אחד כי אז אם אדע הדבר אל נכון אענך ואם אין אשמיעך כי הדבר ההוא זר לי, לא כן אם תבקש ממני דרך תבונות בדרכי החיים, עתה תבקש ממני את אשר יבקש האב מהאומן, כי אפקח עיניך על כל דרכי החיים ואורך במה תבחר ולדבר הזה יקצר רוחי, ולא כן להשמיע עצה לרבים בדבר אחד יש ויש לאל ידי, כי את הדבר ההוא אדע, ואם גם אשגה בו גם אז לא רבה המהומה כי הן לא כלם יקראו כרגע: נשמע ונעשה, ולוא גם קבלו את דעתי כרגע כדבר אלהים גם אז אין כל פחד פן יכּשלוּ בעצתי, כי להרבים בצאתם לפעולתם יִמָצְאוּ עוד יועצים רבים ומוליכים בדרך אשר יורום לאחוז בזה ומזה להניח ידם. וזאת אחשוב למשפט כי לכלנו לא תכון עוד הדרך אשר בה בחרו חכמינו וגם דברי אליקים ומה גם דברי אחיו לא זכּוּ בעיני כי הנם דברי חלומות אשר גם אני שגיתי בהם ימים רבים, המה יחזו בדמיונם עולם טוב לעולם הבא לישראל וידמו כי בידם המפתח אל האוצר ההוא, ואני אחשוב כי אין לבקש מפתח במקום שיש מנעול אך אין אוצר סגור בו. ולמען העם כלו אחשוב את עצתם למאפע כי היא לא תצלח, אך לאיש ואיש ידעו המה יותר ממני להורות דרך החיים, כי המה בקשוהו וימצאוהו, ומה גם אחי אליקים, ואני בקשתיו ולא מצאתיו ואתעה גם כיום הזה –

– ואם כן תודה כי אליקים ואחיו חכמים המה ממך? –

– ואם לא אודה גם אז יהי כדבר הזה, המה אנשים אשר באו עד מחוז חפצם וחכמים המה, כי חכמים סמכו את ידיהם עליהם וכן יהיה ואף אם יתאספו אלפי אנשים כמוני ויאמרו כי צפון לבם משכל נהיה אנחנו הבוערים והמה כחכמים יחשבו –

– אולם לא רק על פי עדות חכמים יהיה איש לחכם, יש אשר לא העידו עליו ולבו מלא חכמה ויש אשר השלים חקו בבית מדרשו ובכל זאת עוד לא ראה חכמה, ולא על דברת בני האדם נתּן לאיש כבוד כי אם על פי כשרון לבו –

– לא כן הוא אחי, כן יחשבו כל אלה אשר נתעו בדרכם וילמדו חכמות כמלקקים בסתר מבלי ממתקים רבים ובטנם עוד תחסר כי לא אכלו לשבע נפשם לחם, ובקנאתם באלה אשר עשו כחק יבקשו בהם מגרעות, ולפנים גם אני כן חשבתי וכן דברתי וזאת הועילה להתעותני. שמע נא ובין היטיב. הן לא בדבר החכמה וגדלה ומדתה מה היא בלב האחד או השני נדבר, אם נדבר על החכמה כחכמה אשר לא תחיה את בעליה והוא אף לא יבקש לשבוע בה לחם אז אחת היא לנו כמה אצר לבו וגם לו אחת היא אם נגדיל או נקטין מדת חכמתו, את אשר נחל הוא ואין לזרים חלק בה, והוא אתה יחד בדי שאול ירד, כי עת תחסר לחמו לא תשביעהו ולא תבנה לו בית; לא כן אם נדבר בהחכמה אשר תנחה את בעליה בדרכי החיים ותבנה לו בית ותשביעהו לחם ותנחילהו כבוד ושם, היא תִמָנֶה ותִסָפֵר על פי עדות החכמים אשר יסמכו ידם עליו, כי הלחם ימָצֵא מהאנשים אשר יאמינו בחכמת החכם והמה יאמינו בעדות חכמים, והצדק אתם, כי הן לגאוה וגאון מאין כמהו נחשב זאת להם לוא אמר כל איש: אני אדע דרך החכם ומדת בינתו מה היא. הוא אשר אמרתי: להשמיע דעתו ברבים יצלח כל איש ואם יקבלו דבריו אז יהי כחכם ואם אין ישָׁכְחוּ מלב ולא יַתְעו את איש, לא כן בדרכי החיים, בהם ידע להורות דֵע רק האיש אשר ידע את עתו ואין טוב מאליקים ואחיו לדבר הזה. או אם אחשוב למשפט אז אומר כי גם אליקים לא יכון לדבר הזה, רק אחיו הוא האיש, כי אליקים אף הוא איש אשר בקש ארחות חיים ויעזבם למען לכת בדרכי לבו, ואף הוא יחיה לא לנפשו, כי אם אך לעשות צדקה וחסד ולהתהלך כאל עושה צדקות ונפלאות בארץ, לא כן אחיו, הוא ידע דרך עמדו ולא יטה ימין ושמאל, הוא ככל אחינו באשכנז וברב ארצות אירופא אך החיים יבקש ואותם ימצא בנחת וכבוד –

– ואם כן תשים דפי באליקים על כי יחסר נפשו מטובה למען אחרים, הלא על זאת יברכו שמו כל ישרי לב –

– וגם אני לא שמתי בו תָהֳלָה כי אם אמרתי אשר גם רוח איש כזה נכון הוא ליעץ רק לרבים ולא לאיש המבקש דרכי החיים לנפשו. כי אם אמנם לכל איש המשפט להקריב נפשו לרבים, אך חלילה לאיש ליעץ לרעהו: הֱיֵה אתה לבדך לקרבן לכל! והאיש אשר כה יעשה בנפשו הוא הן יחשוב כי טוב הוא לעשות כן, וכן גם ייעץ, ועל כן לא איש עצות הוא בדרכי החיים, אשר בהם נטל על איש איש לבקש לנפשו דרך ישרה שיחיה בה –

– אולם בְּדַבְּרָך אז השמעת בשפה ברורה כל כי דבריהם מאפע וכל הגיון לבם רעיון רוח והוא לא יצלח, ועתה כחכמים מחֻכָּמים המה בעיניך! או תחשוב כי בסתר אהלם אחרת ישמיעו מאשר יורו לרבים? –

– הנה אחזה כי עוד טרם תבין דברי. הנה אז נדברנו על אודות עמנו האמלל באמללים, ובדבר הזה חלק לבי מכל דברי חכמינו; המה מתנשאים לבנות בית במקום אשר תחתיו נהפך כמו אש, המה יאמרו להלחם ולנצח במלחמה בכלי קרב אשר כמוץ ידפם הרוח, לעמנו האובד לא תקים תשועה על ידי אנשי עצות כאלה, כי המה יאמינו כי בידנו טובתנו ולא כן הוא, כל סער יפיץ אותנו וכל רוח יזרה ערמות חול על פנינו וישים קברנו, וכל עוד אשר לא על ארץ נוסדו ארמנות תקותנו לא יקומו. המה יביעו ללמד חכמה כי על ידה ירום קרננו ויגדל כחנו כי החכמה תעז לנו ביום צרה, והדבר הזה הבל נדף הוא, אבל בזאת צדקו ביעצם ללמוד חכמה, למען ימצאו אחינו לחם לשבע, כי מאין ימצאו לחם? מתבואת שדותיהם? מהמשרות הכבודות בממלכה או בחיל הצבא? או מאוצרות הצרות אשר נחלו אבותיהם? הלא רק המסחר הוא המעין האחד אשר ממנו ישתו כלם והוא היה למקור משחת, כי צורריהם ידלחו מימיו ברגליהם ויעלו בו רפש וטיט עד כי לשון רב המיחלים להמעין הזה בצמא נשתה, כי על כן אך טוב הוא אם תמצא ידנו להגדיל מוצא מחיתנו, ואם גם לא נשגיב בחכמתנו כיתר העמים, ואם גם יגרע משכרנו וירבה עמלנו גם אז עלינו לכרות בבאר הזאת יומם וליל. אבל אל נשלה נפשנו גם בחזיונות שוא לאמר כי לא רק לחם נשבע כי אם גם כבוד, כי לא רק בית נבנה לנו כי אם גם מצודה להגן מפני חמת אויב. נראה הדבר כמו, מצודה אזלת ידנו לבנות, כבוד ועז רחוקים ממנו, אבל בכל אלה אם גם קצרה ידנו ממצוא כל אלה הנה לחם ובית יחסרו לנו וחלילה לנו לשלוח אותם מידנו עת אשר יש תקוה למצוא אותם. ועלינו רק לחשוב את הדבר ולהתבונן אליו ולהבינהו כמו, כי לא ככל העמים אנחנו ועל כן גם לא כמשפט כלם יֵעָשֶׂה לנו. בכל העמים בהיטיב איש לנפשו אז ייטיב גם לארצו ועמו, כאשר יַרְבֶּה חכמתו ודעת וכן יצמיח ישועה וכבוד לכל בני עמו, כי דבריו יהיו נשמעים ועד מהרה יקבלו אותם, ואחרי אשר הוא כסלע איתן על מקומו לכן בידו גם להוציא לפעולת אדם דבר שפתו והגיון רוחו, אשר על כן אין לכל בני העמים לעשות דבר לטוב לארצם בלתי אם להיטיב לנפשם, כי בטובה ההיא יקחו כלם חלקם וירבה טוב הארץ, לא כן בישראל, אם איש ממנו יזכה לכבוד ושם ייטיב רק לנפשו וגם להארץ אשר ישב בה, אך לא לעמו, כי לעמו אין מעמד במקום ההוא וכל הטובה אשר יאצור היא רק להארץ ולהעם היושב בה, ואם רוח רעה יבא בלב עם הארץ לצרור את היהודים או לגרשם אז הן לא היטיבו לנפשם בכל הטובה, כי בצאתם מן המקום אשר בו עמלו ואצרו הטובה יעזבו לאחרים חילם ומאום לא ישאו אתם. כי על כן יחזה כל איש היודע משפט, כי הבל נדף הוא דבר אלה שישישו על כבוד אחד מישראל אשר יזכה לכבוד וגדולה בהאמינם כי יאצל מכבודו גם על כל אחיו, כי לא כן הוא, רק לנפשו ייטיב ולאחיו לא יוסיף מאומה ואולי גם יגרע, כי את הכבוד אשר יפזרו לו יגזלו אחרי כן מאחיו, אולם אחרי כל אלה הן גם לנו לחיות ואם גם קצרה ידנו מהיטיב לכלנו בעמלנו הנה נטל עלינו להיטיב לנפשנו, ובגלל הדבר הזה עלינו לבקש דעת וחכמה וכל כשרון המעשה, כי בהן נמצא איש איש את חייו, אך חלילה לנו מכּזֵב לנפשנו ולאמר כי כל אלה נעשה גם למען עמנו, כאשר יאמר אלה החכמים, כי שקר הוא, כל אלה נעשה למען נפשנו ואם ניטיב גם לאחרים הנה לא בני עמנו המה האחרים אשר ינחלו חלקנו כי אם בני הארץ. אשר על כן הוצאתי רוחי להכזיב מליהם בדבר התקוה אשר ישימו בעתיד, אבל לא להניא את לב העם מאחרי החיים, כי גם בלעדי התקוה נחוצים לנו כל אלה כי המה מקור חיינו. ועתה הלא תבין מלי, כי אם גם אשים בעצתם לרבים תהלה, אך לאיש איש טובה ונכוחה עצתם מאד –

– ואם כן הדבר מה ממנו יהלוך אם גם נשלה את נפשנו בתקוה טובה, הן לא כל התקות בחיים תצאנה לפעולת אדם, ודי לנו אם נמצא מלוא כף נחת אף רגע בהן ולמה זה נגזול את הטוב מאחינו? –

– זאת לא זאת, תקות אשר נדע מראש כי לא תצאנה לפעל תשחתנה מאד, כי תעברנה את רוחנו הלאה הלאה ממקום עמדתנו ולא נראה את אשר עמנו וכל רעיון כזב יוליד פעל שוא, וכן הסית והדיח גם הדבר הזה, שאותו נתנו חכמינו בלבנו, אשר ברדפנו דרכי החיים ככל עמי הארצות כבר עשינו גם משפט עמנו, את כלנו מאחרי הדרך הנאמן. לולא האמינו חכמים רבים כי בחכמתם לבדה יצאו ידי חובתם לעמם, לוא ידעו כי היא להם לבדם ולעמם לא תוסיף ולא תגרע כי אז, אם נכון היה לבם את עמם ואם היו אנשים אשר לא רק לנפשם ישימו לב כי אם גם טובת עמם ושלומו דרשו, כי אז חקו ודרשו מה טוב לעמם, ואז נפקחו עיניהם לראות כי למען עמם נטל עליהם לעשות אחרת, מעשה אשר יכון לכל העם, ובלי ספק כבר מצאו דרך נכונה וכבר הוציאו את עמם משפלותו ודלותו ויושיבוהו במקום נאמן, לא כן עתה כאשר נתעו לחשוב כי טובת נפשם טובת עמם היא, הנה לא הוסיפו עוד לשים לב לעשות גם למען עמם דבר מה, ובכן היו דרכי עמנו אבלות מאד, נשמו המסלות, רבו המכשולים ואין מסולל מסלה ואין מפנה דרך. כן הוא בפעל וכן הוא גם בדבר תקותנו; לולא הסירו את לבבנו בחזקת היד מאחרי התקוה הנאמנה, התקוה האחת אשר תפארת היא לנו ובה הגה לב אבותינו זה אלפים זנה, כי אז אולי גם עזינו דבר למען הוציאה לפעולת ידים, לא כן אם תקות שוא נתנו בלבנו תחתיה, בדבר הזה הסירו את לבנו מאחרי הדרך הנאמן ויתעוהו בדרכים עקלקלות לבקש עזרה במקום לא תמצא, לבנות ערי מקלט במקום אשר אולי בן לילה יקיא אותנו מקרבו. המה החליפו הסבות בהתוצאות ועל כן גם בתורתם הטובה והנכונה יורו תהפוכות. המה ראו כי אך טוב לנו לבקש ארחות חיים ככל עמי הארצות אם אך נוכל, לבם הורם דעת, כי כיום אחרי אשר נפתחו להם עוד מעינות חיים אחדים, אשר לאבותיהם לא נתנו לשתות מהם, הנה טוב הוא מאד למהר אל המעינות ההם ולהשביע נפשם השוקקה, אולם תחת אשר היה להם להשמיע דבר על אפניו: בקשו חיים למען תחיו בעולם הזה, הלא הוא – איש איש לנפשו כל עוד אשר יתנוהו לראות ברכה בעמלו, – הוסיפו על הדבר ויאמרו לעם: בקשו חיים בעולם הזה ותחיו בהם גם לעולם הבא כי גם כל העם יחיה בגללכם! הן די כי תמצא גם יד עני בן עני לשבוע לחם בחכמתו, גם אם לא שלח במסחר ידיו ולא נחל הון או מסחר מאביו. ועל כן לוא כה הורו לעם כי עלינו לבקש ארחות דעת יען כי בהם נשבע לחם, אז הבינו כלם את דבריהם וטובה רבה עשו, ואיש לא קם בפניהם להכזיב מליהם, כי כלם ראו ונוכחו עד מהרה כי אמת בפיהם, ואת האושר לעתיד לבא, את חיי הרוח לכל העם, את העצות איך לחזק בדקיו ולבנות מצודותיו היה להם להניח לאחרים, לאנשים אשר כל הגות רוחם אך בדברים האלה, והמה לא כן עשו, המה דברו על לב לאחוז בחכמה ובדרכי החיים לא למען למצוא לחם כי אם למען מצוא על ידיהם אחרית ותקוה להגוי כלו, בהנבאותם, כי המה יעטרונו עטרת תפארת ויהיו לנו סתרה מחמת אויב ומתנקם ולכל בהן חיי רוחנו, ובדברים האלה העירו ריב ומדון ולמחמה בכל מקום אשר נשמעו דבריהם, כי אלה אשר כל עמלם היה בחיי הרוח והשכילו לראות מחץ העם ומזורו והבינו לאחריתו, המה בשמעם דברי המתנבאים האלה מרחוק הריחו מלחמה ויתעוררו לקראת נשק, כי ראו עין בעין כי אלה יתעו את העם מדרכו בדברי רוח ויגדילו שברו. ועל כן קדשו עליהם מלחמה בכל עזוז אפם ובכל אמץ לבם, כי מלחמת עמם היתה, ובעת המלחמה לא אך בדברי הנבואה שלחו ידם ולא יצאו להורות כי רק תורתם שקר אבל עצתם טובה, כי אם גם בעצתם שלחוכלי מלחמתם וילחמו נגד החכמה כמו היא היא הצוררת את ישראל. והרבים בעמנו הבינו כי דברי האנשים האלה היועצים ללמוד חכמה למען היטיב לכל העם, הבל המה וישחקו להם, ובכל זאת אחזו בהחכמה לא יען כי ראו בה אחרית כי אם ראשית להם, ומאחרית ישראל ותקותו הסבו לבם ולא העלו עוד אותן על לב. ויהיו ככל עמי הארצות לבקש אך חיים בהוה ובין כה וכה תקות ישראל אבדה –

– ובמה מצאה ידנו לדעתך להרים קרן לעמנו ולתת עז ותעצומות? –

– לא בדבר הזה נדבר כעת ולא למען לשאל עצה מפי על אודות הדבר הזה באת הנה כי אם למענך, ולך יעצתי כי תדבר עם אליקים או אחיו ותשאל מפיהם עצה נאמנה באיזו חכמה תבחר ואנה תפנה לבקש לך חכמה ושם חכם, כי בלעדו לא תכון בארץ, והמה יורוך דבר לטוב לך –

– אולם גם זאת אחפוץ לדעת, כי מאז החילותי לחשוב מחשבות הנה דבר עמי נגע בלבי, ובכל עת אחשוב ואבקש להשכיל להיטיב לעמי עוד יותר מאשר אבקש להיטיב לנפשי, ולצדקה תחשב זאת לך, אם תורני דרך תבונות בדבר עמי, אשר נכון הנני להקריב גם נפשי בעבורו –

– טוב הדבר ויפה מאד, אולם חשב אל לבך, כי אך לאלהים אחת היא אם הקומץ מלא סלת או שור פר תקריב לו, אבל לכהנים יבחר שור פר מידי עשיר כֵּלי אשר ידו תמצא להקריב אלף פרים ממלא הקמץ סלת מידי עני אשר זה כל חלקו. כבוד ותפארת לך אם תאמר להקריב נפשך לעמך, אך התבונן אל עמך וראה אם תוכל הועיל לו בקרבנך? –

– לא אבין למליך – קרא זרחיה בתלונה.

– לכן אבינך. הנה רבים המה המתנשאים בנפשם לבקש להיות קרבן לאדם רב, ובדברם ובחשבם כזאת ידמו כי כבר היו לקרבן וכבר עשו נפלאות ועל כן יבאו על שכרם ויבקשו להם הכבודהיאות לקרבן, ויחפצו כי לכל דבריהם בקהל יהיה שומע להם וכאצילי העם יחשבו, וכל אלה רק יען כי אמרו כי יבקשו להיות לקרבן…

– אבל הן לא תחשוב כי אהגה דבר בפי ולא רוחי – מהר זרחיה לקרוא בטרם כלה הדובר בו.

– זאת לא אמרתי, אבל זאת אמרתי כי אם גם בידיהם יעשו את אשר ידברו בפיהם גם אז לא ייטיבו לאיש בלתי אם את נפשם יקריבו ודמם לא יעלה לריח ניחוח לאיש. הן אמנם יש ויש ביד כל איש אם גדול או קטן להביא קרבן לעמו, אבל כזאת תהיה רק בעת מלחמה. בעת אשר האויב יצור על הארץ ולא ישים סתר פנים, אז יקרה כי איש אחד יציל מחנה גדול באמץ לבו, וקרבן כזה ייקר מאד לכל העם כלו, או כי ישים איש נפשו בכפו ויארוב בסתר לדעת מוצאי ומבואי האויב למען יגלם לצבאות עמו, אז בידו להמציא תשועה הרבה יתר מגבור ושר צבא. לא כן בעת מנוחה אשר אז רק שרים במשפט יעמידו ארץ ואושר העם בעצה תכון, אז אם יבא איש ויאמר: הנה אקריב נפשי למען תת משפט צדק או עצה נאמנה לעמי, עליו ימלאו השומעים שחוק פיהם, כי ישאלוהו: מאין תדע ארחות משפט, או רוח מי יצא ממך לחות דע? וזה הדבר גם בעמנו. אם כי מלחמה לנו תמיד מפנים ומאחור, אבל אנחנו קצרי יד הננו ולא נצא המערכה, וכל חכמתנו היא להחבא עד אשר יעבר זעם, לנו תקצר יד איש מהושיע בחזקת היד ובאמץ לב, ומה יועיל לנו קרבן איש? לנו דרושים אנשי לב אשר יבינו עצה ותושיה ואותן יורו לרבים בלב מתנה ורוח נכון בלי כל קרבן –

– לוא יהי כדבריך, וגם אני לא אקריב נפשי, אבל אחפוץ לדעת מה טוב לעמי למען אורהו דרך תבונות –

– בתחלה עליך לדעת מה טוב לך, בתחלה עליך להציב לך יד בתבל לבל תהיה גם אתה לסבל על אחיך, ובהטיבך לנפשך הנה החיית נפש איש מישראל ובדבר הזה טוב עשית, ורק אז כאשר הצליח בידך להציב לך יד ותדע כי יש לך רב לחונן גם אביון, ובדעתך עשית לך שם עד כי רבים ייחלו למוצא שפתיך או אז הענק תעניק להם מחכמתך. אולם מה תועיל לך עתה העצה איך להורות לרבים בטרם אשר הרבים יבקשו עצה מפיך, והרבים לא יבקשו עצה מפיך בלתי אם עשית לך שם, ולדבר הזה עליך לשים לב לבקש לך דרך חיים, כי אם תוסיף לתעות כאשר תעית עד כה בהשענך על חכמת לבך אז נבול תבול וגם חכמתך תחשֵׁב לך לאולת כי איש לא יאמין בה –

– בפעם הזאת תדבר דברים כאחי אליקים, אשר אף הוא חצי יודע יקרא לאיש אשר לא כלבו ידבר –

– אמנם אדבר כמהו, רק כי הוא יקרא בשם חצי יודע לאיש אשר לא כערכו הוא ואני גם את נפשי אכנה בשם הזה, כי הוא הדבר אשר שניתי ושלשתי לך, כי רק החכם בעיני הרבים הוא החכם לרבים. והאיש אשר בנפשו ידע חכמתו והרבים לא יאמינו בו אם הוא יאמר להיות למורה לרבים אז כמשוגע יחשב, אם תבקש חכמה רק לנפשך על פי דרכך אז עליך להשתעשע בה לא לעין רואים, ואם תחפוץ להתימר בכבודה בקהל לעין רואים, אז עליך לבקש בתחלה כי הקהל יסמוך ידו עליך, והוא לא יסמוך ידו בלתי אם המורים עשו זאת בכתב מפרש. אשר על כן עליך לקנות בתחלה שם חכם, ואם יעמוד לבך בכל העת ההיא וידיך תחזקנה במעוז העם כלו, ובעת אשר תנחל כבוד ותשבע לחם לא תשכח גם את עמך האמלל, וגם אז כאשר נחל כבוד בשמך יעלה זכרון עמך ומצבו על לבך, אז אשריך ואשרי העם. אבל אז לא למורים תטה אזנך לדעת ולשאל: מה טוב לעמך, כי אם על פי רוח מבינתך תורה דעה, ומה יועילו לך דברי כיום, אם אדע מראש כי אז תהיה לאחר, וכל הגיוני לבך תחליף ויחלופו וכל חפצך ישנו פניהם עד כי לא תכיר את אלה אשר כיום המה כל הגיוניך בשבתך וקומך ובשכבך בלילות. חכה לי עד אשר תִּקָרֵא בשם חכם ומקומך יכירך בין חכמים בקהל ואז אם עוד תשיב לעמך לבך ואם תבקש לשמוע דעתי אשמיעך בכל חפץ לבי, אבל ידעתי נאמנה כי אז תשחק לי, כי אז לא תבין למלי כאשר לא יבינו גם כיום הזה החכמים ואנשי השם, אשר את הכל יבינו אך לא כי שתי פעמים שתים הן ארבע –

– הנה תסלח לי אם אומר כי כתהפוכות המה דבריך, בתחלה אמרת כי רק החכם בחכמתו יכול ולו יאתה להשמיע עצה ברבים ועתה תאמר כי המה לא יבינו עד מה –

– אל נא תבהל על פיך, עול ימים, ובין דבר. אני אמרתי כי רק חכמת החכם אשר השם הזה נקרא עליו תֵּחָשֵב לחכמה ורבים יקבלו אותה, אבל בזאת עוד לא אמרתי כי הרבים יצדקו וכי היא חכמה באמת, או האמנם תדמה אשר אני אחשוב כי כל אלה אשר מוריהם סמכו ידיהם עליהם ויכנום בשם חכם, כי כולם יחד חכמי לב המה?! מי יודע זאת יותר ממני כי רֻבָּם נבובי לב המה, גאונים נבערים מדעת, לבם צפון משכל וגם חכמת מוריהם לא באה כמים בקרבם, ורק אחד מאלף הוא אשר לו לב חכם להשכיל ולהבין דבר. ובדבר אחינו ומה טוב להם יבינו הרבה יתר אלה, אשר שם חכם לא נקרא עליהם, כי המה לא נבדלו מהקהל ויחושו מכאוב במכאוב כל העם ויראו בעינים כידו, לא כן אלה אשר בשנות דרשם חכמה המה נבדלים מהקהל, וישכחו את עמם ותלאותיו כי הגיונם יקח כל לבם, וגם יחזו מחזות שוא ותקות כוזבות, כי על כן גם בהגיעם עד מטרתם לא עוד יבינו דבר עמם כמו. ואני אמרתי גם בתחלה כי עליך לבקש חכמה בבית מדרש לחכמות לא למען תהיה למורה לעמך, כי אם למען תמצא לנפשך ארחות חיים ולמען ישמע הקהל את דבריך, אשר כל אלה תבקש לשוא אם לא תקח לקח מפי מורים ואם המה לא יסמכו ידיהם עליך. ואם תשטה מהדרך הזה בחשבך להביא קרבן לעמך תשגה מאד, כי קרבנך לא יוסיף לעמך מאומה רק תוסיף עני אחד או, אם אשה תקח ובנים תוליד, עניים רבים בעמך. למען מצוא ארחות חיים עליך לעשות כדבר הזה, ואם אחרי כל אלה, אף כי שנים רבות תבקש אך לנפשך ארח חיים ותדרוש רק חכמה אשר תחייך, ובכל זאת כאשר תגיע עד המטרה תשוב ותזכור את עמך, או אז תמצא ידך גם להשכיל להיטיב, אם לא תשכח את מחסוריו ועניו ואם תכין לבך גם אז כיום הזה לבקש שלומו וטובתו: ומה גם אם תאמר אז להקריב לו קרבן עתך ועמלך הנה לא אספוק אף רגע כי טוב תעשה בעמך. אולם לא נביא אנכי לדעת מראש אם כה יגדל כח לבך לזכור כל אלה אחרי אשר תשכחם שנים רבות ולא תעלם על לבך. אולם אחשוב כי כבר דברנו עד בלי די בדבר הזה, ועתה אחפוץ לשאל את פיך אם יש בידך די כסף להחיות את נפשך שנים אחדות עדי תקנה לך שם חכם, כי אם לא כן הוא אז אך הבל כל דברינו –

זרחיה נבוך כאשר שאלהו על דבר כסף; הוא היה כאיש אוצרות בעיניו מבלי אשר חשב רגע כי אך כאשר עמל וראה שכר בעמלו אז מצאה ידו להחיות נפשו, וכי בהנחלה אשר הותיר אביו חלילה לו משלוח ידו כי היא תספיק רק לאמו ואחותו, ובעל הבית בראותו מבוכתו דִמָה כי הוא נבוך יען כי אין בידו אף מה, כי על כן מהר ויאמר: חלילה לך להתבושש בחסרון כסף וכפי אשר תמצא ידי הנני נכון לעזרך כיום, אך אם תבקש לשמוע בלמודים עליך להביא צרור כספך עמך, ואם אין שוא כל עמלך –

– שגית – ענה זרחיה אשר בין כה וכה הרגיע רוחו כמעט – עוד בידי די כסף להחיות נפשי כשנה תמימה וגם אז כאשר יכלה אקוה כי לא אדע מחסור, כי למה זה יגרע חלקי בהעיר אשר אבא שמה מחלקי באשדות, שם מצאתי די כסף בעמלי ובלי ספק אמצא בכל המקום להשתכר למען החיות נפשי –

– הנה תשגה מאד. באחת כי באשדות היית מורה ועתותיך היו בידיך להורות ובהעיר אשר תבא שמה תהיה תלמיד, ואם תחפוץ ללמוד אז לא תמצא עֵת ללַמֵד. וזאת שנית כי בכל המקום אשר תבא להקשיב לקח שם רבים המה התלמידים, אשר יחכו בכליון עינים למצוא תלמיד להם וישישו על כל שכר אם גם מעט מאד, כי עוד טרם תבין עד מה איכה יחיו רב התלמידים הבאים ממרחקים להקשיב בלמודים, רבים בהם ישישו על פת חרבה אם אך ימלאו בטנם בה, ורבים בהם אשר יצומו יום או יומים וכל אכל לא יבא אל פיהם ולפעמים לא ימצאו אף מקום ללין, וכל עזרה רחוקה מהם –

– האמנם יהיה כדבר הזה בארצות אשר שם לא ימאסו עוד אחינו בחכמה ודעת? כי גם פת לחם ומקום ללין יגרעו מאחיהם האביון?! – קרא זרחיה בשממון.

– רק בהארצות אשר לא ימאסו עוד אחינו בחכמה שם יקפצו ידיהם מאחיהם האביון. בארצות אשר שם רבים המה מואסי הדעת ימצאו גם אחדים אשר יקרבו את החכמים בימין צדקם, כי אלה אשר על דגל אוהבי הדעת יחנו, המה יעשו ככל אשר תמצא ידם להיטיב לענייהם, ושם עוד לא למדו להקשיח לב, לא כן בארצות אשר שם יתפארו כי כלם חכמים, כלם נבונים, שם לא ישימו לבם אל הדעת, ואחת היא להם אם ילמדו או לא ילמדו. רק המתעשר יחפוץ להראות את עשרו לבל יאמרו כי קצרה ידו, אך האיש אשר כבר יצא לו שם עשיר בארץ הוא לא עוד ישים לבו אם גם יאמר איש כי לא איש אוצרות הוא: וכן הוא באחינו בארצות אירופא, המה לקחו לנפשם שם חכמים, יען כי כלם מקטנם ועד גדולם למדו בבית הספר, ואם גם רֻבָּם לקחו גם בבית הספר רק לקח-מה וגם אותו כבר שכחו, כי הרבים בהם אך סוחרים המה ולא ישימו לב לספר ולחכמה, ויבלו ימיהם במסחרם ובתענוגם, ובכל העם הזה תמצא רק אחדים אשר קנו להם שם חכם בבתי מדרש החכמות ושאריתם המה סוחרים, אשר לא ידעו כל חכמה וכל דעת זרה להם כמו להחסידים בארץ הזאת, אך המה במלבושיהם ובדרכיהם נמשלו לעם הארץ ולכן יתגאו ויביטו בשאט נפש על אחיהם ביתר הארצות אשר עוד לא למדו לבלות כמהם כל ימיהם אך במסחר ותענוגים. גאות לב האנשים האלה לא יבין כל איש בלתי אם ראה זאת בעיניו. בעיניהם לא יקדש כל קדש ולא יצדק כל צדק, כל רגש רעות רוח בעיניהם וכל מחשבה כשגעון, ואם גם לעיניהם יגוע אחיהם ישטו ויעברו ממנו, כי הן לא אחיהם הוא עוד אחרי כי מארץ אחרת בא. וכמענה הזה תשמע תמיד מפיהם: מה לי ולבן רומעניא, או לבן פולין? כמו המה כבר לא לישראל המה וכל חלק ונחלה אין להם בין אחיהם. ובאמת אין להם כל חלק ונחלה באחיהם, מלבד עת יבקשו עצה איך להיטיב מצב האמללים אז יהיו המה הראשונים להשמיע העצה, אך אם יבא אחד מהאמללים ויבקש עזרה יגרשוהו בחרפה מעל פניהם ויקראו באזניו באכזריות: שוב לארצך כי לא יכירך מקומך פה –

– אולם האמנם יהיה כדבר הזה כי כלם אבירי לב רחוקים מצדקה ואני הן קראתי כפעם בפעם צדקת פזרונם כי רבה היא מאד?! –

– ואמנם כן הוא כי בקראך את צדקת פזרונם אז רבה היא מאד, באחת כי צדקת פזרונם גדולה היא רק כאשר ידעו כי תִקָרֵא בקהל, ולוא ידעו כי גם כל שקל אשר יתנו לתלמיד עני יכָּתֵב בספר לזכרון ויודע בקהל רב כי אז הרבו לתת. וזאת שנית כי בהזכירם מעשה הצדקה המה מגדילים מאד על הדבר, ואם איש אוצרות אשר לו אלפי רבבה יתן לפעמים נדבה עשרת אלפים שקלים, אז כל פה יביע תהלתו, גם יגזמו וְיַרְבּוּ על הצדקה, אך איש אשר יבקש באמת להיטיב להאביון בכלם לא מצאתי –

– האם בעיניך חזית כל אלה ולא מפי זרים שמעת? –

– בעיני ראיתי ומבשרי חזיתי כל אלה –

– אם כן אחדל מֵהִוָכַח. אולם הורני נא איכה היתה כזאת כי לב אחינו החומל על דל יהפך לאכזר? –

– הוא אשר אמרתי כי לא אחינו המה; המה בכל דרכיהם ובכל הגיוניהם ומעשיהם לא לישראל המה, המה יחשבו כי להם באה כבר הגאולה, כי כן שמעו דבר מפי מוריהם, כי הדעת והחכמה תפדינה אותם מכל צרותיהם, ואחרי אשר יאמינו כי כבר נחלו חלקם בהדעת לכן יבטחו כי לא תקום עוד צרה להם. אכן אחרי כי שקר דברו מוריהם, ובהורותם אותם להחזיק בהדעת הורום בשקר כי בה יושע כל העם ואך זאת היא הגאולה הנאמנה, לכן הסכינו כלם לחשוב כי כל אשר יעשו למען כל העם הוא, בסחרם את מסחרם, ובלמדם חכמה ובפזרם כסף וברדפם תענוגים, בכל אלה יגדילו כבוד עמם. כן יחשבו בלבם, וכהחסידים בארצנו יאמינו כי בכל אכל ובכל משקה ובכל דבר אשר יעשה ענג לנפשם יביאו נחת רוח לבוראם ויחשוב זאת להם לצדקה, כן יאמינו המה, כי תפארת המה לכל בני ישראל במושבותיהם, ורק בזכותם יחיו כלם, ומה להם עוד? ולמה זה יפזרו גם כסף? המה היו לאנשים רודפי חיים וכסף ותענוגים וכל רעיון ומחשבה אולת וכלמה המה להם, אך גם לשַׁקֵר למדו לשונם ויאמרו כי המה עושים כל אלה למען כל העם, כי בדבר הזה ישָׂגֵב העם כלו וימצא עז ותעצומות. והדבר הזה שקר הוא מאין כמהו וחנֻפה, כי המה באמת אך לתענוגי החיים עינם ולבם כל היום ועל אחיהם אש רוחם עוד נאמנת עם עמם ולא רק בהות נפשם יהגו כל היום, יגדילו עקב ויתגאו. ובהחלם לדבר שקר כן יוסיפו לדבר אותו גם בקהל וישקרו לנפשם ולכל השומע דבריהם. כי תבא היום אל אחד מהם ותבקש עזרה אז יענך: מה לי ולך, החסר אביונים אנחנו? רב לנו רב לעשות למען עניי ארצנו – ואתה תאמין כי הוא יפק באמת נפשו לרעבי ארצו, אבל שקר הדבר. בארצו מעטים המה העניים והמה לא הסכינו מעודם לבקש עזרה. התלמידים אשר יחסר לחמם המה רק הבאים מארצות אחרות, כי בני הארץ ההיא לא יבקשו לקח אם אין להם לחם, ואם מטה יד האיש אז לא יתן את בנו לבקש חכמה כי מלאכה או מסחר יורהו, ואלה העניים המבקשים לקח המה רֻבָּם מבני הישיבה, אשר בימי נעוריהם לא למדו מלאכה או כל דעת אשר תחים וכאשר נפקחו עיניהם לראות את מצבם נדו גם נעו אל ארצות אחרות בהשענם על צדקת פזרון אחיהם. אשר למשמע אזנם שש עליה לבם, והנה יבאו עדיהם ויחפרו, כי אבירי לב המה רחוקים מכל צדקה ורק לכסות עינים להם פתגמם, אשר רק לעניי עירם וארצם ישימו לבם, ואם יבאו אלה לבקש עזרה אז ימצאו פתחון פה אחר לשלחם ריקם מעל פניהם. וכאשר אמרתי לך בתחלה כי גם כאשר ימות איש ברעב בראש חוצות ויתגולל באשפתות לא ישימו אליו לבם –

– לא אכחד כי הדבר הזה הממני מאד, ואם כן הוא למה זה ניגע לבקש חכמה במקומות האלה אשר שם יהפך לנו לב בשר ללב פריצי חיות? –

– הלא זה דברי מראש כי רק למען תמצא ארחות חיים תעשה זאת. לעמך לא תיטיב עד מה אם לבך יחרש באהבתו ותגוע ברעב, לא כן אם תיטיב לנפשך ואם לא יכבה זיק החמלה מלבך אז תוכל לפעול ישועות, וגם אנשים כאלה ימצאו אם כי מעט מאד מספרם ואליקים יהי לך למופת, כי איש מצמיח ישועות כמוהו אין בארץ –

– וגם אתה עמם גרת ודרכי בני ישראל שמרת –

– אני הן לא בדרכיהם בחרתי. כי לא חכם ולא מורה אף לא סוחר הייתי כי אם כלעמת שיצאתי כן שבתי, והנני גם היום את אשר הייתי עשרים שנה לפנים –

– ומדוע היתה כזאת? הן לא קצר כח לבך מקנות לך שם חכם, מדוע לא עשית כזאת? –

– הנני לספר לך את הדבר כמו, אולי תמצא לך ממנו תורה.

 

כ. אַנְשֵׁי חֶסֶד.    🔗

בעל הבית הריק כוסו וימזוג את הכוסות שנית, וישב כמו הכין נפשו לדבר הרבה ואחרי אשר העלה ענן מקטרתו ענה כדברים האלה: הנה בראשית דברי ספרתי לך, כי בהיותי למשכיל נהפך לבי בקרבי ואהי לאיש אחר, וּבהִוָדַע הדבר לחותני ואשתי צר לי המקום בארצי ואברח על פי עצת רֵעי החדשים אשר יעצוני ללכת אל ארץ נכריה, והמה הבטיחוני כי אהיה לגאון בארץ בכשרונותי ובדעתי בחכמת החשבון אשר אמנם רבה היתה, וגם בכסף תמכו ידי ואבא לעיר וויען בלב מלא תקוה עד מהרה לאדם המעלה. לא ארבה לספר לך מה רם לבבי בראותי את אַחי ופני אדם להם ומה התקצפתי ומלאתי חמת נקם בראותי את היהודים בני גאליציא אשר שלמותיהם יתעבום, נכון הייתי לשאת את אלה על שכמי ולדרוך על ראשי אלה ברגל גאוה, ולבי היה מלא מכל מראה עיני, דמעות התגלגלו מעיני בהציגי רגלי על מפתן בית התפלה, בשמעי בפעם הראשונה קול החזן וקהל עוזריו ובראותי את המגבעות על ראשיהם והנרות הרבים אשר לפני ארון הקדש, וכל לבבי היה מלא מרגשי קדש עד כי לא הרגשתי ולא שמתי לבי גם כאשר דחפני השמש ממקומי ועד הדלת הגישני, כמעט בקשתי סליחה ממנו על כי נועזתי אני לגשת אל הקדש, ובשובי ספרתי לכל הגרים אתי בבית המלון ההוא מכל הנפלאות אשר חזו עיני ואהי בעיניהם כמשגע, והמה היו בעיני כבהמות יער אשר לא יבינו לרגשות אנוש. ומה גם ביום המחרת כאשר שמעתי את דברי המטיף בפה חוצב להבות אש. יניע בידיו וימולל באצבעותיו ויקרוץ שפה וירקע ברגליו כמו יכריע המון וצבא לרגליו. ובהם השמיע במרום קולו “בחוץ לא ילין גר” אנחנו בני ישראל רחמנים בני רחמנים הננו, אנחנו נדע את נפש העני ולא נתּנהו למוט, ואין עם כעם ישראל החומל על דל, אצלנו בחוץ לא ילין גר כי אחיו לא יקשיח לבו ממנו – וכאלה רבות קרא ושומעיו השתאו השתוממו לדבריו ואיש הביט בפני רעהו ועל כל פנים נראו אותות כבוד ויקר להחוזה הנפלא, ואף אני במועל ידי קראתי ממעמקי לבי: רב לי רב כי באתי עד הלום ובעיני ראיתי ובאזני שמעתי כל אלה. הנה במחשכים ישבתי עד כה, בין עם אין לב, עם נלעג שפתים אין בינה, עם עִוֵר וחרש, אשר לא ישמע דבר צדק ולא יראה נכוחות, אשר גם צדקתו תחשב לו לחטאת כי בלי דעת נפש היא וחכמתו נסרחה כי אין לה מליץ יושר. הנה עתה באתי וראיתי מה יתרון לחכמה מן הסכלות, כי ברב דעת רב חסד ויוסיף תבונה יוסיף יושר – במחשבותי אלה נמשכתי לתמי ומבלי משים באתי אחרי כלות התפלה בחברת אנשים אחדים עד חדר המטיף, את האנשים האלה הכרתי כי הם המה היו שהרבו לשבח ולפאר את הדרשה ויקרצו שפה ויניעו בראשם וימוללו באצבעותיהם ברגש לכל מלה ומלה, ועתה בבאם ביתה המטיף גם שם הביעו כלם את תודתם ותהלתם לו, כי השכיל לדבר ביום ההוא כאשר לא הטיף עד כה, והוא נענה להם בראשו וישש על התהלה, אך לפי דעתו לא יגרע ערך הדרשה אשר דרש בחג הפסח והשבועות והסכות ובימים הנוראים מהדרשה הזאת, ואף לדבריו אלה הודו לו. ואם אמנם עד מהרה נודע לי כי האנשים האלה כלם חכמים, כלם יודעים ערך הדרשה, כי אחדים מהם המה מורי הדת בבתי הספר ויתרם המה בני הנביאים או מטיפים לעתיד לבא, כאשר תִּקָרֵא עדה לפניהם, בכל אלה נחשבו לי בתחלה דבריהם כמו זר. כי איך יהללו את איש על פניו והוא יקבל את התהלה ויוסיף עליה גם בפיו! ועל כן לא מצאתי דברים לדבר אל המטיף עד כי שם אלי פניו וישאלני: ומי אתה? וכאשר השמעתיו את כל אשר עמי קבלני במאור פנים ויהללני על פני אותי ואת רעי אשר אמרו להחזיק בידי, ואשר לפי דברו ראוים המה להיות למופת לכל אחינו, וירבה תהלה לחכמי ארצי ולנדבת רוחם, ולפי דברו זה הדבר אשריאמר מאז כי אך מארצי תצא תורה, ויתן לי הרשות לבקרו בביתו כפעם בפעם. ולשמחת לבבי לא היה קצה, אני אמרתי כי בגן עדנים אתהלך. ובכל עת באי אל המטיף האציל לי מנדבות פיו עצה ותושיה ויורני דעת איך לבחר דרך למצוא נתיבות בית מדרש החכמות ויבטיחני לעמוד לימיני בכל עת ולהיות לי כאב, ואני האמנתי ובטחתי בו, ומה גם אחרי אשר כתבתי מאמר באחד ממכת"ע העברים שבו הרימותיו לכל לראש וספרתי כל גדולתו, כפי אשר שמעתי מפיו, והוא לא מנע הטוב ממני ויתן די מלים בפי להגדיל המאמר ההוא ולהאדירו, וגם חמר ולבנים למאמרים רבים כמהו לא אצל ממני. מני אז נחשבתי, בעיני, לאיש בריתו כי הן רק בי בחר לגלות סודו כאשר לא עשה לאיש, ואני הייתי הולך רכיל בכל חפץ לבי, כי אחרי אשר לשוני לחכי דבקה בדברי אתו ולא מצאתי מלים להקטיר לו קטרת התהלה כאשר עשו יתר באי ביתו, לכן אמרתי לשלם על אחת שבע במו עטי לבל תעלה מחשבה על לבו כי איש אין לב אני ולא אבין רב גדלו, ואף גם למען ידע כל בית ישראל ויכיר את האור הגדול אזרתי ידי בעז לתנות תהלתו עד קצות הארץ וָאֶשמח בפעלי עד מאד, אולם ימי תקותי ומשושי ארכו רק כל עוד אשר בכיסי עוד נמצא שקל, ואני אף כי קויתי לעשות בחכמת החשבון נפלאות בכל זאת לא חשבתי הרבה כמה היו בידי וכמה הלכו להם יום יום לבלי שוב, עד אשר הזכירני בעל הבית כי בא מועד לשלם בעד החדר שבו גרתי וכאשר מששתי כל כלי ויגעתי ולא מצאתי עוד מאומה, אף כי נדמה לי כי ביום אתמול עוד ראיתי שקלים אחדים בהכיס, אז אמרתי אלכה לי אל המטיף ואשמיענו כי אזל הכסף מכיסי ועד בוא אלי כסף מרעַי כאשר הבטיחוני אבקשנו כי יַלוה לי שקלים אחדים. אבל עוד המלה בפי ופניו שֻׁנוּ ויקרא, ולמה רמיתני? למה אמרת כי לא יחסר כל לך כי רעיך יתמכו בידך? אני אמרתי כי הכסף לא יחסר לך, אולם אם כן הוא קצרה ידי מהושיע לך! – אני חפצתי לפתוח פי אף כי נבהלתי ובשת כסתה פני, אך הוא הוסיף לקרוא: כן תעשו כלכם, בתחלה תבאו ותאמרו כי לא יחסר לכם עד מה ועד מהרה תבאו בבקשה, אבל רבים המה המיחלים לעזרתי גם בלעדך –

– אולם ישמיעני אדוני מה פשעי?! – קראתי ומתני מלאו חלחלה עד כי צללו שפתי בדברי – למה יאמר אדוני כי רמיתיו? הן אמת בפי כי רעי הבטיחוני לעזור לי. ואף עתה לא נדבה כי אם גמילות חסד אבקש –

– כן דבריכם תמיד בני פולין, אני אדע אתכם ואת דרככם, גם בטרם ידברו אליכם כבר מענה ערוך בפיכם, אבל לא למענה פיך איחל, כי תפתח שפתיך עמי, עליך ללמוד דרך ארץ ולא לפשוק שפתים לפני גדול ממך! – חשך כסה על עפעפי בשמעי דבריו ולא האמנתי למשמע אזני ואומר: אולי לא נכון לבו היום כי איש אחר העלה אפו ועלי יהי הקצף, כי על כן אמצתי שארית כחי לאסוף אלי רוחי ונשמתי ולדבר בתחנונים למען השיב מעלי אפו, אבל עוד טרם פתחתי פי והנה הוא מתעורר בעברה ויקרא: מה חפצך? הלא אמרתי לך כי לאנשים כמוך לא אוכל להושיע ברב או במעט – ובהתימו דברו הפך וילך לו אל החדר השני מבלי שמוע תשובתי. כהלום רעם עמדתי על עמדי וכאש צרבת בערו עוד הדברים באזני ואהיה כאיש אובד עצות, אך כאשר עמדתי זמן כביר והוא לא יצא ערבתי את לבבי לאמר להמשרת כי אך זאת אבקש מאת האדון כי ישמע רק דבר אחד מפי, אך המשרת ענני כי האדון יצא כבר לשוח, ואז עזבתי את הבית במפח נפש. רגשותי אולי תבין גם בלעדי אגיד. בבשת פנים שבתי הביתה ובעל הבית דוחק וכאשר אמרתי לו כי אין כסף בידי לחש באזני כי לא יעשה רעה לי, כי אם רק אתן את כל חפצי לו בערבון ואבקש לי מקום אחר ללון. אני הפצרתי בו כי יתנני לשבת אך הוא ענני כי כבר נסה באלה. ובבשתי ושברון לבי יצאתי החוצה וכל אכל לא בא אל פי ואתע בגן העם, אשר עד הנה שִׂמח לבי מאד, כל היום ואשמורה בלילה, עד אשר נלאיתי מאד, נפשי עיפה מרעב ודאגה ושנה נפלה על עיני, ובחלומי והנני שר גדול ושני שומרים עומדים לראשי, אבל השומרים האלה בגדו בי. כי העירוני בחזקת היד ויובילוני אל בית המשפט ויסגרוני על מסגר בחדר צר, יען כי נמצאתי בחוץ ואין לי מקום ללין, עד אשר יצא משפטי, ואך אז באתי עד תבונת דברי המטיף כי אמנם בחוץ לא ילין גר בעיר ההיא, כי השוטרים יסגרוהו על מסגר ויתנו את גנבים מקומו. אולם למה זה אמר המטיף כי בישראל בחוץ לא ילין גר? האם רק לישראל כה יֵעָשֶׂה? את הדבר הזה לא הבינותי אך לא הוספתי עוד חקור, כי גם החצי אשר בינותי בו היה לי די והותר לפקוח את עיני ולראות להבין את אשר לא ראיתי ולא ידעתי ולא בינותי עד כה…

ביום המחרת אחרי אשר שאלני השופט לשמי וארצי ומגמת פני ובהוכחו כי אמת בפי אשר אמרתי כי ידי רב לי בחכמת החשבון! כי נִסַני בשאלות רבות ואני השיבותיו דבר, נתן לי שקלים אחדים וייעצניחללכת אל המורה חכמת החשבון בבית מדרש החכמות, אשר גם הוא אחד מאחינו. עשיתי כדברו והמורה נסני אף הוא ויאמץ לבי כי אחריתי ישגה מאד ועל כן נתן בידי מכתב מגיד תהלתי אל אחד מאחינו אשר שם לו על פני חוץ, כחכם וכעושה טוב בעמו. האיש ההוא אחרי קראו את המכתב שאלני: מה תבקש ממני? – על השאלה הזאת לא מצאתי מלים לענות והוא לא חכה לתשובתי ויאמר: הידעת כי ראש אני לחברת עוזרי דלים? השמעת כי חבר אני לחברת פוקח עורים, לחברת תומכי פועלים, לאגודת עושי טוב ובכל יום ויום נטל עלי לבלות שעות אחדות במושב האספות הרבות והשונות? וכה הוסיף לשאל עוד ויחשוב כעשרים חברות אשר ראש או חבר הוא להן, ועל כל השאלות אשר שאלני למען השמיעני כי אין עתותיו בידו לעשות דבר לאיש אחרי אשר כל עתותיו קדש קדשים הנה להחברות ולאיש לא יוכל לעשות דבר, על כל השאלות האלה עניתי כפעם בפעם: ידעתי ידעתי, אולם כאשר שאלני לאחרונה: האף זאת ידעת כי משורר וסופר הנני ואותי יום יום ידרשון?… בשמעי השאלה הזאת בא פתאם רוח בלבי ואקרא: זאת לא ידעתי ולא שמעתי בלתי מפיך היום! – ומבלי חכות עוד לנדבת פיו או ידו, אשר אל נכון לא חשך ממני אחרי אשר שמע דברים כאלה מפי. הפניתי שכמי ואמהר ואעזוב את חדרו ואת הדלת סגרתי אחרי בחזקה עד כי נעו אמות הספים. כה התגלגלתי תחת שואה ימים רבים בעיר ההיא ואשבע כפן וקור ועצה ודברי מוסר; יום יום שמעתי בעצה אחרת ואחלה פני נדיב אחר ושומע לא היה לי. גם להנדיב הנודע בעיר אשר לא בעשרו כי אם בנדבת לבו ובעמלו לרבים זכה לשם נודעתי וכאשר שמע מפי את אשר עניתי להמשורר שחק בכל כחו עד כי כמעט נפל מעל הכסא ויפתח ידו הנדיבה ויתן לי – שני שקלים! אף גם נדבת פיו לא חשך ממני ויבטיחני לדבר על אודותי את האצילים הגדולים אשר באזניהם דבריו נשמעים, אבל בפעם בפעם הלכתי אחרי כן אליו והוא אמר לי יום יום: לך ושוב! עד כי נלאיתי ואקצוף עליו מאד אך הסתרתי חמתי ואומר אמנם צדקו כל אלה אשר יבדילוך מקהל כל עשירי העיר כי אמנם לא דרכיהם דרכיך –

– אל נא, אל נא! – ענני בהניעו בידו כמו חנף פגול הוא לו.

– הוא הדבר אשר אמרתי כי נפלאים דרכיך מדרכי יתר אצילי העיר, כי המה כלם לובשים אדרת גאות, גאונים המה ורמי עינים וראשית דבריהם ואחריתם אך גאוה ותהלת נפשם הוא. ואתה – –

– אמנם אמאס בכל תודה – קרא וישפל עיניו.

– ולכן תתגאה מאד בענות לבך, אולם טוב לשאת עול מתגאה בגאות לבו ממתגאה בענות רוחו – עניתיו ואמהר לצאת בטרם הורני הדרך. והמענה הרך הזה אשר עניתי להנדיב הזה המציא לי שקלים אחדים מידי נדיב אחר אשר שמע זאת. כה עניתי לרבים מהנדיבים ולהמטיפים ולראשי העדה ובמחיר כל מענה שלם לי נדיב אחר, אך בכל אלה לא מצאתי לחם לשבע נפשי ומעון לשבת בו, וגם תקותי למצוא כסף מעירי אבדה ובכן בלותי ירחים רבים בעיר ההיא ולא עשיתי מאומה, לא למדתי ולא בינותי בספר, כי נקעה נפשי מהספרים והסופרים עד כי שמעתי לעצה לעזוב את העיר ההיא אשר לבפי דברת היועץ ההוא, אין בה חכמים ונדיבים רק נבובי לב, אשר זכו לעשר ובכספם יתגאו ולא ידעו נפש האביון הדורש חכמה, כי גם החכמה מאפע בעיניהם, לא כן עדת ישראל בברלין, שם אמצא עזרה ותושיה לרב, כי משם יצאה הדעת לכל ישראל וגם כיום הזה העיר הזאת היא מקור הדעת, – בעמל רב הצליח בידי למצא עזרת-מה למען אבא עד העיר הקרובה, ומשם סובבתי מעיר לעיר עדי באתי אל עיר-תהלת-החכמה.

––––––––

בברלין אמנם פנים חדשים ראיתי, שם חכמים רבים וידועים, ולא יתנשא לכל לראש רק איש אשר כסף בידו ואם גם נבוב לב ומשחית דרך הוא. הכסף לא ישור בכל העדה כמו בוויען, ואם כי המטיף לא הרים במרום קולו ולא השמיע לכל כי בחוץ לא ילין גר, בכל זאת לא משכו אותי השומרים הסובבים בעיר חסד לתת לי מעון, כי מצאתי עזרה ואם כי בעמל גדול ובתחנונים, בכל זאת לא צפוי הייתי למות ברעב כמו בוויען. בעיר הזאת לא רבים המה העשירים הגדולים באחינו כמו בוויען, וגם לא רק על פי העשירים יקום דבר, כי גם עצת חכם תִּשָׁמַע כעצת עשיר, ועל כן ימצאו רבים אשר יחפצו בכל לבם לעזור את העניים המבקשים דעת, כמעט כלם יוקירו מאד את שם הדעת ויחפצו בה ויחשבו זאת להם לחובה להפיצה ביעקב, לא כמו בוויען אשר לא ראיתי אף אחד, אשר תעלה גם מחשבה על לבו לתמוך בידי מבקשי דעת, כי כמשגע יחשב כל איש אשר קצרה ידו או יד הוריו לנהל אותו בלחם אם יאמר לבקש דעת, ועל כן אין תומך בימינו, וגם העשירים האחדים אשר ירימו תרומת נדבה יתנוה רק לנגוע וּמֻכֶּה אלהים, לעור וחרש ופסח ולמבקש דעת לא יתנו אף גרה. ואין דורש ואין מבקש זאת מידם, כי המה סכו דרך ביתם מעבור עני להם. לפני הפתח יעמוד השומר ולא יתן לאיש אשר לא בדבר מסחר יבא הביתה בלתי אם אגרת בידו מאחד המטיפים, ואף המה חכמים וידעו את חין ערכם כי על כן לא יתנוה לאיש, ומעודי ועד היום הזה לא ראיתי עיר אשר בה לא ישימו אחינו לב לכל תורה ודעת כמו בעיר ההיא, עד כי לא עלה על לב מנהלי העדה העשירה הזאת אשר תאסוף ותוציא רבבות שנה בשנה, עד היום הזה, כי גם אוצר ספרים אין לה ובעיר קטנה בארצנו תמצא בכל בית מדרש וישיבה ספרים הרבה יתר מאשר תמצא באוצר הספרים אשר לעדת ישראל בוויען, עד כי חשבתי למשפט בכל עת היותי שם, כי אך זאת היא תורת ההשכלה לבלתי למוד מאומה ולבלתי שים לב לכל דבר אשר לא ימכֵר בכסף עובר לסוחר אחרי כי כן היא תורת העיר הזאת. אכן בברלין ראיתי אחרת, שם ראיתי את אוצר הספרים אשר להעדה והיא באמת אוצר כל כלי חמדה; שם ראיתי חכמים גדולים מאחינו ולדבריהם ישמעו גם אילי הכסף; שם ראיתי רבים מאד אשר כל הגיונם הוא להרבות הדעת בין אחיהם ולא יחוסו על עתם וכבודם ויאספו גם בידיהם נדבות לתמוך בידי עניים; שם לא שמעתי אף פעם דבר כמו בוויען: מי קראך הנה? די לנו כי נחזיק בידי עניינו. ואם כי גם שם נֵחַתּי כפעם בפעם מפני גאה וגאון, כי תחת אשר בוויען ילבש גאות רק איש אשר כיסו לא ריק הוא, הנה בברלין הדעת לעטרת גאוה, וגם היא לשכים בצדי הגֵר הזר אשר לא יחוש כל מחסור כאשר יחוש כי אין לו גואל ומקרב, אבל אשר עִמם לא אכחד כי אך בשם החכמה יתגאו, ואף פעם אחת לא שמעתי מפי אחד החכמים כי ילבש גאות יען כי דבר לו עם העשיר פלוני אלמוני, כאשר שמעתי תמיד בוויען, כי אם את החכם אשר שם לו. ולעתים רחוקות ראיתי איש ילבש גאות לנפשו, גאות בן וויען היא אך לנפשו ובהרימו את נפשו למעלה ראש ישפוך בוז על כל העיר כלה, וגאות בן ברלין היא להעדה, כמעט אין גם אחד אשר ירים את נפשו בדברו עמך, כי אם את עדת ברלין וחכמתה ותפארתה וכל כבודה ירומם תחת לשונו תמיד. ובגלל כל אלה הייתי בעיני בימים הראשונים בבאי שמה כאיש מֻצָל משטף מי מדמנה. אולם רק בימים הראשונים חשבתי כזאת, ועוד מעט נלאיתי נשוא גם את העיר הזאת ויושביה. לגעל נפש היה לי לשמוע כל היום כי אך המה עטרת גאות בני ישראל הם, וכל אחינו יושבי יתר הארצות כבהמה המה, ולא רק דעת האדם לא להם היא, כי אם גם לא ידעו ישר ומשפט, ועל זאת חרה לי תמיד, והמה האמינו אמונה אמן, כי כל עוד אשר לא גר בן הארצות האלה עשר שנים בברלין ולא התענה ולא התגולל בחדר צר למען הקשיב לקח מפי המורים לא יזכה לשם אדם, ומה גם אחרי ראי כי גם שם לא כלם חכמים המה, ולא כל המתימר בשמה לקח אף הוא לקח. שם נמצאים חכמים רבים, אשר בחכמתם יחיו, ומרביתם המה אך סוחרים נבזים ורֻבָּם בלי כל בינה ודעת. לא כאחינו בארצותינו, אשר רבים בהם בעלי מלאכה, ורבים עובדי האדמה, וכלם יחד כחכמים כסוחרים יבקשו לדעת דבר מה בתורה, וכמעט כלם יבינו אם מעט או הרבה. ובכל זאת יתנשאו אלה אשר לא יבינו עד מה בתורת ישראל על כל קהל ישראל ויאמרו כי מהם תצא תורה ואורה לכל עמם. הדבר הזה היה לי לזועה, ואחרי כן החילותי לקצוף גם בהמורים, אשר עשו מלאכתם כבעלי מלאכה וכאשר הסנדלר יעשה אך סנדל והחיט אך בגד ותפור, כן המה עושים. לא ישימו לב אל חפץ התלמיד וכשרונו כי אם ילעיטוהו את הטוב בעיניהם המה, ולא על פי הכשרון יהֻלל התלמיד כי אם על פי חפצו לשמוע בקול המורים מבלי דבר דבר ובקש חשבון. ואני אשר כפרא לא לִמוּד לשאת בעול הייתי בעטתי כפעם בפעם במורי ותומכי נפשי עד כי אזל הלחם גם פה ונאלצתי לרחיק נדוד.

כאשר באתי שמה קבלוני ברצון כל המורים אשר הָפקדוּ ללמד לנערי בני ישראל הבאים מארצות אחרות ולהכין נפשם למען יבאו לבתי מדרש החכמות, כי נדכה הייתי מאד ושפל רוח ובאלה יחפצו. ודעתי בתלמוד וחשבון היתה בעיניהם לעדה כי לא על צחיח סלע יזרעו זרע תורתם, ועד מהרה הביאוני אל אנשים אחדים אשר התנדבו איש איש לתת לי שקל או חצי השקל לחדש. וביום ראש החדש הלכתי לאסוף את הנדבות האלה, והנה בחדש הראשון משכו שנים את ידם ממני. אני לא ידעתי כי עלי להביא כתב תעודה מידי המורים כי למדתי בשום לב, ואם אין, לא יתנו לי העזרה, והמורים בלי ספר שכחו להעיר אזני על זאת. ויהי בבאי אל הראשון אשר התנדב לתת לי שקל לחדש ויבקש ממני את הכתב עניתיו: בחדש השני אביא לך שני כתבים אם תחפוץ – ועל זאת התעורר בקצף וישלך לי את השקל באמרו: לא תוסיף לראות פני – הדבר הזה הֵמר רלוחי מאד ואלך מר בחמת רוחי אל השני אשר התנדב לתת חצי השקל, וגם הוא דרוש דרש מידי את הכתב, וכאשר עניתיו כי איננו בידי אמר: לא נכון הדבר, עליך לבקש מאת המורים כתב המעיד עליך כי למדת, כי הן לא להולכי בטל נתן כספנו חנם – ואני לא התאפקתי ועניתיו: האמנם אעיז מצח לבקש מאת המורים כי יכתבו ויחתמו כלם יחד וכל אלה בעד חצי השקל! –

– אם מעט לך בקש לך נדיבי לב אשר יתנו יותר – ענה האיש ויסב פניו ממני מבלי תת לי אף את חצי השקל. המורים הוכיחוני על המעשה הזה ויורוני תורה נפלאה כי עת אשר נקח כסף עת לחשות היא, ועת לדבר היא רק עת אשר נתן כסף.

– טוב הדבר – אמרתי ובלבי רגזתי על זאת, וכמו שטן מדיח מדרך נכוחות קם בלבי ויעוררני להרגיז רוח כל אלה אשר אמרו לתמוך בידי, ויהי בבאי ביום החדש השני אל בית אחד התומכים והוא שאלני דבר בדקדוק שפת רומי בגאון ואני לא מצאתי מלים לענות, כי אך זה לא כבר החלותי ללמוד השפה ההיא וגם לא הכינותי נפשי להשיב לשואלי והנדיב לא חשך את תוכחתו ממני ויורני כי עלי לשמוע בלמודים, כי אם עני אהיה אז אחיה בהם ואם עשיר אז יוסיפו לי עטרת צבי, כאשר גם הוא ינחל גם עתה כבוד בדעתו אף כי בין עשירים יקח חלקו, ולא טוב הדבר כי האחד יזכה גם לשניהם: לחכמה ועשר ולהשני יחסר כל – ולמען באר את דברו שלח אצבע ללבו בנשאו על שפתיו את “האחד” – ואני לא עניתיו מאומה ויוסף וישאל ואני כחרש לא ישמע עד אשר קרא בקול: הן לא חרש ולא אלם אתה ולמה הנך כמחריש? – אז עניתיו: אני אמרתי לחכות שנים אחדות ואז אענך –

– שנים אחדות? – קרא האיש ויתבונן בי בתמהון.

– שנים אחדות – עניתיו – כי מוֹרַי הורוני אשר בעת נקח כסף עת לחשות ורק בעת נִתֵּן עת לדבר היא, ועל דעתי עוד תעבורנה שנים אחדות בטרם תמצא ידי לתת לך –

– מה זאת? עזות או סכלות? – קרא האיש וילטוש עיניו.

– האחד יזכה לשתיהן ולהשני יחסר כל – עניתיו מבלי שלוח אצבע להראות מי הוא האחד.

– את הכסף אתן ליד המורה – קרא האיש ופניו אדמו כדם.

– וגם את שאלתך בדקדוק שפת רומי תוכל לשאל מפיו – קראתי ואמהר לצאת. השני אשר באתי אליו היה ראש מֵטִבַי כי הוא התנדב לתת שני שקלים לחדש ושני השקלים האלה היו מועדים לשכר המִטָה אשר היא היתה מעוני ומיראה פן אֵאָלֵץ להודע גם בברלין אל השומרים הסובבים, גמרתי אומר להיות נזהר בלשוני ויעבר עלי מה. האיש ישב אל שלחנו ולפניו מגלות וכתבים ובבאי שאל: מי שם? –

– אני – עניתיו.

– אני! – קרא האיש – הן כל איש אני הוא אם ידבר בעדו אולם בצאת המלה הזאת מפיך הכרתי כרגע את הפה הדובר; שמע נא עול ימים, עליך ללמֵד לשונך לדבר צחות כאחד ממנו, כי ראשית כל דעת היא הדעת לדבר צחות לבל יכירו כי בימי נעוריך דברת בשפת עלגים, כי אם לא בשפה ברורה תדבר אז הבל כל דעתך –

– טוב הדבר – עניתי – כאשר אבא בחדש הבא אז אדבר צחות. – האיש שחק בקול ויאמר: אל נא בחפזון! הנה מאֻשָׁר תהיה אם תדבר צחות בעוד חמש שנים –

– זאת לא עלתה על לבי כי לימים רבים ולעתים רחוקות יורני אדוני את התורה, ואני אמרתי כי אדוני יבקש זאת ממני עתה ואני לעשות רצונו חפצתי –

– הנך בן ליטא – קרא האיש במאור פנים – ותבחר לשון ערומים, טוב הדבר, גם אני אוהב לפנמים לצון אבל הגד לי מה תלמוד? –

– את אשר יורוני מורי –

– ומה חפצך ללמוד? –

– את אשר לא יורוני מורי –

– השמיעני בשפה ברורה את חפצך –

– חכה לי חמש שנים –

– לא אבין למליך –

– הלא אמרת לי כי עוד תעבורנה חמש שנים בטרם אלמד לדבר בשפה ברורה –

– רב לך לדבר לצון, כי אם השמיעני מה בלבך. – הדבר הזה נגע כמו ברק במיתרי לבבי ואקרא: מה בלבי אשמיעך? לוא אמרתי להשמיעך מה בלבי כי אז אולי שמת יש לאזן. אני אוכל להשמיע מה בפי אבל לא מה בלבי, בלבי יש חפץ חי וגם תקות מה, אבל כל אלה אדכא לבל יעברו על דל שפתי, כי אין שומע לי ואין מבין חפצי, אבל הנה בקשת לשמוע זאת, הבה ואל תקצוף על קולי. אכן למשא וסבל וטרח אין קץ בעיני הלמודים אשר ילעיטוני פה; אני מבקש דעת חכמת החשבון וכל יתר החכמות הנוגעות בה והמה יאכילוני שפת רומי ויון! ואני אוֹכֵל את השפות האלה כי לא אוּכל לגוע ברעב. לא לצון אדבר – קראתי כאשר ראיתי כי שחוק עבר על פתחי פיו – כי אמנם אוֹכל את השפות האלה, כי אם אמרי אעזוב אותן אז יחדלו מתמוך בידי והייתי עדי אובד, אולם בעת אשר אמצא לחם צר יגוע כשרוני ברעב, הנה זאת יהגה לבי –

– אולם זכור נא כי עלינו להושיע אך לאלה אשר ילמדו ויבינו תורת ישראל, כי אם חכמות אחרות תבקש ללמוד מה לך ולנו? –

– סלח נא לי כי לא ידעתי עד הנה כי שפות יון ורומי תורת ישראל הנה, ולוא ידעתי זאת מראש כי אז הגיתי בהן יומם ולילה, כי בתורת ישראל אמנם נפשי חפצה –

– הנה זה דרככם תמיד: גם בעת אשר תדברו בדברים היוצאים מהלב תחמדו לצון –

– לזאת לצון תקרא ואני אקרא לשפה הזאת מררות, וידעתי נאמנה כי לוא היה מראה לקול כי אז ראית כי ירוק הוא ולוא טעמת טעם המלה כי אז חשת מה מר טעמה. אנחנו נקרא משבר ברוח ואתם תשמעו בדברינו לצון, יען כי כל דבר אשר יצא מפינו לא בשפת עבדים נבזים המשפילים לארץ גום יצלצל באזנכם כדברי עזות או לצון, ואולם על דעתי אצדק אני לוא אמרתי כי אתה חמדת לצון באמרך כי השפות האלה תורת ישראל הנן –

– כזאת לא אמרתי – ענה האיש אשר דברי נגעו עד לבו – רק כי עלינו לעזור רק לאלה אשר יחפצו להקדיש עתותיהם לחכמת ישראל, וחכמת ישראל בעת הזאת היא כאחות להשפות האלה, ועל כל מטיף ורב לדעת את השפות האלה ובלעדן לא יכון לשבת על כסא הרבנות, ואחרי אשר ימעטו דורשי התורה יום יום, ובדור יבא יבֻקַש רב ומטיף ולא ימָצֵא לכן עלינו לעזור לבני העניים אשר מהם תצא תורה, כי בנינו הן לא יהיו לרבנים ומטיפים, אבל בבקשך ללמוד חכמה אחרת אשר רק אתה תחיה בה, מה לך ולנו? –

– יש ויש, כי אז תתפארו כלכם כי אני אשר אהיה בין כה וכה למורה ראש בבית מדרש החכמות גם אני יהודי הנני, ועל כן עליכם לתמוך בימיני עד העת ההיא לבל אבוש אני אחרי כן בכם כי יהודים אתם ולמען אומר גם אני כי אחיכם אני –

– אנחנו לא נקנה לנו בכסף שומרי משמרת אמונתנו ואם רק בשכר תהיה באמנה עמנו אז בידך ללכת אל אשר יהיה רוחך ללכת –

– כה תדבר היום, יען כי אבוא לבקש כסף, אך אחרי כן כאשר חית ידי אמצא בכבוד אז אחרת תדבר וגם תּאָנַח אם לא לכם אהיה עוד –

– ואז גם נקרבך באהבה אם תבא אלינו –

– אז אתן לכם הרשיון לבא אלי – עניתיו. האיש הניע ראשו ויאמר: כמעט כל אלה שבאו מארצך יחשבו בלבם כי עד מהרה יהיו למורים נודעים לשם, אבל עד היום הזה לא ראינו אף אחד אשר היה למורה, אך כי ימירו את דתם ראינו רבים מאד –

– וכל אלה בחסדכם הוא, כי לוא תמכתם בידם, כי אז אולי ראיתם אחרת: רבים אשר היו למורים ואף לא אחד אשר ימיר את דתו. ולבכם לא יסרכם בשאתכם כזאת על דל שפתכם! הנה ידעתי נאמנה וגם אתה אולי תודה, אשר לוא נתנו שם רוזן או רבבות כסף לכל בן ישראל אשר ימיר דתו כי אז עשו כזאת הרבים מיושבי העיר הזאת, גם מהראשים ומנהלי העדה, גם מאלה אשר יתימרו לשומרי משמרת הדת, ואלה עניי הצאן אשר יגועו מזלעפות רעב, ואשר יתגוללו באשפתות בקור וקרח, אשר חייהם תלואים להם מנגד, המה כפושעים בעיניכם אם על פת לחם חרבה יפשעו! הנסיתם לתת לחם לחץ ומעון צר לאלה האובדים והנדחים והמה על אמונתם פשעו בעד בשר ויין?! נסו לעשות כדבר הזה ותראו אם יש בהם אף אחד אשר יבגוד, ואתם אשר לא תדעו את נפש האמללים האלה, לא תתבוננו לענות נפשם, לא תראו כי בבשרם ישֻׁלַח רזון, עצמותיהם תיבשנה ועיניהם תמקנה בחוריהן, כמסוס נוסס יהיו כבגד אכלו עש או אז ישביח לפעמים חפץ החיים את המון מעיהם לאחיהם וישלחו יד לקחת פת לחם. ומי ימנה מספר אלה אשר בתחלואי רעב ימותו ואשר ישימו קץ לחייהם… ואתם עוד תתנשאו על קהל ההרוגים האלה על קדוש שם אמונתם, ההרוגים לא בפעם אחת כי אם במיתות משונות. לוא יצאה כיום פקודה עליכם כי תעזבו אַרמנותיכם בברלין ותגורו בחוץ לעיר, ידעתי נאמנה כי חֶצְיְכֶם היה בין לילה לעם אחר, ואתם תביאו במשפט את אלה! ואני אהיה לך למופת, הנה כשרון רב לי, זאת העידו חכמים גדולים בחשבון, ובידי לחיות כיום בחיי שלוה אם אך אלך אל האדון אשר יבקש נפשות בני ישראל, ואני הנני מתרפס ואֶכָּנַע ואתן את נפשי כתולעת נבזה למען אמצא בדמי לבבי עשרה שקלים לחדש! ומעשרת השקלים האלה יחסרון לי שנים ביום הזה ובלי ספק יחסרו לי מהם עד צאתי מהבית הזה עוד שנים ועד תם החדש כל העשרה, והאמנם אהיה אחרי כל אלה למורה חכם? – אם מורה חכם אהיה אז לא ידע עמי שמי, ואם לעמי אהיה, אז ארד במסתרים שאולה ואיש לא יזכרני –

– ואם כן על דעתך עלינו החובה להחזיק בידי העניים מיראה פן ימירו את דתם –

– לא זאת! עליכם החובה להחזיק בידי העניים לבל יגועו בזלעפות רעב, ואם לא תעשו כזאת אז גם דם המומתים ברעב גם חמס הבוגדים עליכם תרד –

– די לנו עתה בדבר הזה – קרא האיש – ואני אבקש לעזור לך כאשר תמצא ידי למען תוכל ללמוד כחפצך, אך השמר לך לבל תשמיע גם לאחרים דבר – וככלות האיש את דברו נתן בידי חמשה שקלים תחת השנים אשר הבטיח, ולולא היה לבבי מלא רגשות יגון כי אז בלי ספק ששתי על הנצחון הגדול הזה, כי האיש הראה לי במתנת ידו כי אני נצחתי אותו באמרי פי, אבל רגשות יגון לחצו לבבי בחזקה, כי הדברים אשר דברתי התיצבו כמו חיים לנגד עיני ונשברתי מאד על השבָּרוֹן אשר נשבר עמי מבית ומחוץ… ובלב מלא רגשות יגון כאלה באתי עד בית אחר מתומכי נפשי; אבל אך פתחתי הדלת והאיש קרא אלי בחמה: אין עזרתה לך בי! בקש לך עוזרים כלבך! –

– מה פשעי? – ערבתי לבי לשאל אותו.

– מה פשעך? לא תדע בשת לשאל כזאת וביום השבת העלית עשן בבית הקאפע ועיני ראו ולא זר, איש אשר יחכה לעזרת נדיבים יעלה עשן ביום השבת! –

– שגית מאד! – קראתי ואלבש פתאם עז.

– איך תעיז מצח לכחש בדבר אשר ראיתי בעיני? –

– ובכל זאת שגית, אתה תחשוב אל נכון כי העליתי עשן עלים מרורים במחיר חמשים אגורות כאשר עשית אתה אז, ולא כן הוא, אני רק במחיר שתי אגורות קניתי לי, ואם כן עשינו איש לפי ערכו. – המענה הזה הוסיף להעלות חמתו מאד ויראני את הדרך, ואף שלח לפני אחד ממשרתיו ומכתב בידו והמשרת העבירני ויקדים לבא אל האיש אשר שמה היו פני מועדות.

האיש הזה היה איש נשוא פנים מאד, כי הוא היה ראש העדה וראש לחברות רבות ומידו לקחתי שקל וחצי מקופת תלמוד התורה, אשר הוא היה אחד מראשיה. והאיש אשר העליתי אפו בהעלותי עשן ביום השבת גם הוא היה אחד מראשי החברה הזאת ועל כן שלח דברו אליו לבל יתן לי מקופת התלמוד תורה אף אגורה אחת. הראש קרא את המכתב ויתבונן בי וישאלני: מה עשית? ובמה העלית אף האדון אבן-כסף? –

– על זאת הן הצטדקתי כבר לפני האדון אבן-כסף! – עניתיו בעז.

– אבל אני אשאל מה עשית? –

– הוא אמר כי ראה אותי מעלה עשן ביום השבת –

– ובמה הצטדקת לפניו? –

– אני אמרתי לו כי ידעתי את ערכי, כי בעת אשר הוא שלם חמשים אגורות בעד העלה אשר העלה עשנו ביום השבת ההוא שלמתי אני רק שתי אגורות ואם כן עשינו איש כערכו – הראש קם מכסאו וינח את כפו על שכמי ויאמר: ועל כן תקבל מהיום והלאה חמשה עשר שקלים לחדש מקופת תלמוד תורה –

– יום נצחון מאין כמוהו היה לי היום ההוא, כי אמנם ביום ההוא ראיתי אור החפש וההשכלה הזורח על עדת ישראל בברלין בכל הודו והדרו. עתה אמנם אחרת אשפוט, עתה אקוט בנפשי על כי שלחתי ידי לאחוז בכסף חמסים כזה, כי אמנם אך כסף חמסים היה, כי הכסף אשר נמצא באוצר חברת תלמוד תורה נפל לה לחבל בירושה מאת ירא אלהיו ושומר תורה, אשר כל ימיו ישב רק באהלי תורה ויניח כל יתרו ליושבים באהלי התורה החרדים לדבר אלהים ואמונתו, וגם הכסף הנקדש להחברה ההיא אחרי כן אך מהיראים והחרדים לאמונה מוצאו, רק כי בעת ההיא היתה יד המשכילים תקיפה ואחד מהם היה ראש העדה ובידו היה לעשות כטוב בעיניו, והוא שלֵם לי בכסף הזה על אף חבריו יתר ראשי החברה יען כי תקיף היה, על כי חללתי שבת בפרהסיא! לתת לחם צר לתלמיד עני לבל ימיר דתו לא הספיק ולמפר הדת היה די והותר! אבל בעת ההיא היה הראש בעיני כאבי כל אוהבי משפט וחפש ואת נפלאותיו השמעתי בקהל, אולם לא ימים רבים משכני הראש חסד, כי האיש אשר בא אתי בדברים וישאלני מה בלבי, דִבֵּר אחרי כן את הראש וישמיעהו את דברי על עדת ברלין ועל אודות אלה שיתנו את אחיהם לגוע ברעב עד כי ימירו דתם, ועל כל אלה קצף הראש מאד ויוכיחני על פני באמרו כי שגה במשפטו על אודותי, הוא דמה כי איש דעת אני והנה מקנא לאמונה הנני ובאנשים כאלה געלה נפשו, כי הוא יאמין באמונה שלמה כי עוד מעט נתבולל בעמים, כי יקרקרו כל קיר מבדיל בינינו, כי עד מתי נוסיף להחזיק בתעתועי הבל ולעֻנוֹת עליהם, ואנשים כמוני הנותנים עז ותעצומות לאלה שיחרפו נפשם על אמונתם המה רק מחטיאי עמם בדבר שפתיהם ושמים מכשול בדרכם, וכאלה רבות השמיעני בחסדו ודמי רֻתַּח כסיר מצולה בשמעי דבריו. בתחלה דמיתי כי אך מהתל הוא בי, אך לאט לאט נוכחתי כי מקרב לבו יצאו הדברים וארגז תחתי, ובפעם הזאת בקשתי מלים כמדקרות חרב להשיב לו ולא מצאתי ואקצוף על נפשי ואחריש, והוא דמָה כי בָשתּי העתיקה מפי מלים ועל כן הוסיף לדבר בקול אוהב ויועץ: אולם אחשוב למשפט כי אלה המה האלילים אשר הבאת עמך מביתך ועוד מעט תשליכם מעל פניך ותהיה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כי הלא תבין כי ברלין הוא גן העדן ובה עץ הדעת לכל מבקשי פריו –

– וגם הנחש המסית – נמלטו מפתחי פי ופני הראש אדמו ויקרא: למי תדבר כאלה? האם שכחת לפני מי אתה עומד? –

– חלילה לי! לא שכחתי, וזה הדבר, כי ראיתי כבוד גדולת אדוני בהיותו ראש וראשון לעדת ברלין המפארה, שם בפי את הדברים אשר דברתי אז –

– לא אבין למליך – קרא בגאות.

– בראותי כבוד גדולת אדוני נצתה כאש התאוה בלבי להגיע ברבות הימים עד מקומו, כי גדולות מאלה לא תבין נפשי, על כן אמרתי עלי להחזיק במעוז ישראל ולהשיב אליו נדחיו, כי אם יעזבו לאחד אחד את עדתם ויספחו על עדת עם הארץ איכה אצלח להיות ראש העדה? – הראש לא ענני דבר גם לא שם אותי אחרי הדלת והמזוזה, כי אם צלצל בפעמון והמשרת עשה זאת תחתיו, ובכח המשרת רצתי עד מלוני, ומן הוא והלאה צר לי המקום בברלין, כי אם רבים היו אשר הצדיקוני על מחשבותי אך כלם הרשיעוני על כל פציתי פי לפני איש גדול וכעזות גדולה ונוראה חשבו זאת כל שומעי הדבר הזה. ובכל העיר לא נמצא עוד עוזר לי, מבקשי הדעת הדפוני יען כי נבאשתי בראש העדה ומחזיקי האמונה לא נתנוני לבא בגבולם יען כי חללתי שבת בפרהסיא. ובצר לי מאד נגלה לי איש מארצנו כמלאך ישועה ויעזרני לעזוב את העיר ועל פי עצתו הלכתי לפריז.

––––––––

כאשר שאפתי רוח כמו יצאתי מעבדולת לחירות בעזבי וויען ובבאי לברלין, כן משנה ששון שבעתי בבאי לפריז. בבני פריז לא תראה גאותם ורום עיניהם של בני ברלין; בן פריז יקדם פניך ברצון ויקרבך במאור פנים ולא יהיה עליך למשא בנדבת שפתיו כבני ברלין, אשר מקטנם ועד גדולם כלם מורים המה לך. ואם אמנם לא אכחד אשר רבים המה בבני ברלין בעלי דעה ושכל הרבה יתר מאשר בכל יתר הערים, גם ישרי לב ואנשי אמת נמצאים בהם, אבל בקרבם דבר מה, אשר לא ידעתי אכנהו, ועל ידו רוחם זרה לכל גר. העיר ברלין בעיניהם כלֵב התבל ויושביה איש איש עמוד העולם אך הוא נולד על ברכי ההשכלה ואך הוא ינק משדי ההשכלה ואך לו תהי ההשכלה לסוכנת בהיותו לאיש, ובבא יומו עמו על עפר תנחת. ועל כן איש איש רמות ידבר כמו אל אלים הוא והשומע דברו חוזה מחזה שדי הרואה את אשר לא ראתה עין ויקשב את אשר לא שמעה כל אזן. בפתחו פיו יביעו כל מיתרי פניו כי הוא דולה מחשבות עמוקות מלבו, והמחשבה העמוקה ההיא על הרוב היא איזו מלים יבחר. והחפץ הזה לדבר ראמות יוליך לפעמים שולל גם חכמי לב להפיח שוא ותפל ולשאת מדברותיהם על דברים אשר לא להם המה, החכם החוזה בככבים ידבר נפלאות על אברהם יצחק ויעקב וְיַרְאֶך באותות ומופתים כי אברהם הוא יעקב ויצחק הוא אביהם הראשון, ורעהו הנודע לכביר כח לב בחכמת החשבון ישא מדברותיו על חקי התורה וטעמם ויראך את בטן האמונה האחרת אשר ממנה יצאו כל אלה, ודבריהם לא רק בעיניהם כי אם גם בעיני שומעיהם כמו תורת אל חי, כי על כן שוא יהי כל עמלך לקנות לך כבוד חכמים בעיר ההיא אם לא תשמש חכמים כחק, ושמוש החכמים היא כי תהלל חמש שנים תמימות כל חכמי ברלין בפניהם ושלא בפניהם ותרים עד לשמים שיאם ואז בשנה הששית הכון לבא על שכרך כי גם המה ירוממוך ויתנו לך מקום בתוכם והצעירים הבאים אחריך כמשפט הזה יעשו אף לך. כל אלה ראיתי בפריז; השומר לא יעמוד בצד דלת העשיר לבלתי תת מעבר לאיש כמו בוויען, והחכמה לא צנה וסוחרה להחכמים לבל יקרב איש אשר לא מחברתם הוא אליהם כמו בברלין, לא כל אחד יאמר על ההשכלה כלה שלי ואף לא כל אחד יתרומם לאמר: אך אני עשרתי, כי על כן יתנו לאיש איש ללכת בדרכי לבו וללמוד כהעולה על רוחו, אשר על כן כבורח מבית השבי הייתי בעיני בבאי שמה ומקרב לבי ברכתי ברוך שפטרני מענשן של שפת רומי ויון, אשר ענוּ את נפשי כבנות תפת בברלין, ששם הנה כאמות כל החכמות ראשיתן ואחריתן ובלעדן אך חטאת היא אם יחיה איש בארץ, ואשר על כן נתנו המנדבים את מעט הכסף אשר יאמרו לתמוך בו בידי התלמידים רק בידי המורים את השפות האלה והמה יחלקוהו רק להמרבה בהן לקח, ואני אשר חשבון וחכמת הטבע בקשתי והמה הלעיטוני את השפות רגזתי תחתי כל היום וכל אשר הוסיפו להלעיטני כן קצתי בהן ובמלמדיהן, וכאשר השמעתי הדבר הזה למורה לאמר: מה לי ולהצרות האלה הן אך לחשבון אכין נפשי והוא ענני בגאון: אלה אך ראשית למודים הנה ואיך ירהב איש לגשת אל העליה בטרם הציג כף רגלו על המדרגה הראשונה? – אז בשמעי דבריו נכספתי מאד לעמוד על המדרגה העליונה אשר הוא עומד עליה, למען אחזיק בציצית ראשו הדלה ולהשליכו משם ארצה – כה המרו המורים האלה את רוחי, ואחרי כי בפאריז שבת נוגש, איש לא בא אלי ובידו שבט הרשע, הלא הוא דקדוק שפת רומי ואף לא אחד מאלה אשר נתנו לי משענה דרש ממני יפיפותו של יפת, לכן אמרתי עוד מעט אבא עד תכלית חפצי – אולם גם זאת לא היתה, ואז נוכחתי כי לבא עד המטרה תמצא רק יד האיש אשר כסף בידו או אשר הוריו יאכילוהו לחם. בימים הראשונים כאשר באתי לפריז ששתי וגלתי מאד על כי יצאתי מעבדות לחירות, כי איש לא בקש ממני חשבונות אם אלמד, ומה אלמד. אולם עד מהרה ראיתי כי גם פה לא אמצא את אשר בקשתי. כי אם אמנם נמצאו נדיבי לב אשר אמרו לתמוך בידי אבל האנשים האלה לא למען הרבות חכמה וחכמים עשו זאת, כי אם כי הכסף כאין בעיניהם, כי על כן תחת אשר בברלין אם יאמר לך איש כי יתן לך שקל לחדש אז לא יעזוב חסדו כל עת אשר תמצא חפץ בו אם אך תלמוד כחפצו ולא תעלה אפו, לא כן בפריז שם נמצאו נדיבים רבים, אשר אמרו לי לתמוך בימיני וגם נתנו לי שתים שלש פעמים ואחרי כן הייתי עליהם למשא, פניהם העידו בהם כי השתאו מאד לראות כי עוד לא כליתי חק למודי וכי עוד לא באתי אל המנוחה למצוא לחמי לנפשי, ואיש לא זכר כי זה רק ירחים אחדים עברו מעת באתי שמה. ובכן נאלצתי לבקש לי כפעם בפעם מטיבים אחרים, והם אמנם נמצאו לי ולא בקשתי לשוא, אך את עתי בלותי בבקשי את התומכים ולשמוע בלמודים לא יכולתי, ואף עוד זאת כי אחרי אשר לא במשטר וחשבון נתנו לי, כי אם כפי מעלות רוח הנותן ברגע ההוא, לכן קרה כי ביום אחד מלאתי כיסי כסף ורֵעים להתרועע נמצאו לי כרגע ועד רד היום הציגוני ככלי ריק וימים רבים רעבתי אחרי כן ללחם ואלך במלבושים מקרעים ומטלאים עד כי הייתי לבזה נפש ואז לא נמצאו לי עוד גם הנדיבים, ואקוט בפני על כל אלה וידי קצרה מהושיע לנפשי. על אפי ועל חמתי משכתי ידי את זוללים וסובאים ואהי כמהם ובעת אשר בטני היתה מלאה יין אז לא שמתי לבי לכל ואהי כחכם בחכמים בעיני ואחרי כן קצתי בחיי, אולם כל אלה לא הועילו לי, וגם הנחם על כי עזבתי את ברלין, אשר אך עתה ראיתי אשר לוא שמתי למו פי מחסופ ולוא נטיתי שכמי לסבול את עול המורים כי אז שמח לבי באחרונה ועתה הייתי כשה אובד וכל תושיה רחקה ממנה, גם הנחם הזה לא הועיל לי ברב או במעט. ימים רעים היו לי הימים האלה מכל ימי חיי ומי יודע אם לא נמצאתי פגר מובס באחד מבתי היין במגרשי העיר, לולא הרימני פתאם המקרה מן האשפתות ויתן לי בית ומנוחה.

כל יודעי ידעו כי רבה דעתי בחכמת החשבון, וזאת העידו גם המורים עלי, ויהי היום ויבא אציל רומאני את בנו פריזה להקשיב לקח בבית מדרש לחכמת הטבע וידרוש לו מורה לחכמת החשבון ופתאם עלה זכרוני על לב אחד המורים בבית המדרש ההוא, אשר גם הוא היה אחד מאחינו מבני ארצי ואשר נד לי על כי נתעיתי בדרכים עקלקלות ויקרא לי ויוכיחני על פני על כי אבלה ימי בהבל וכאשר הצטדקתי כי מחסר כל אעשה זאת ענני: הנה מקור נאמן לפניך למצוא לחם, אבל שים אל לבך להיטיב דרכך לבל תתן עלי חרפה – ואני בכל רגשות לבי אחזתי בידו וָאִשָׁבֵעַ להיטיב דרכי. ומני אז למדתי וָאֲלַמֵד גם לתלמידי הרבה ואמצא חן מאד בעיניו ובעיני אביו. עד כי כעבור שנתים ימים כאשר בא להשיב את בנו הביתה כי מאן להקשיב עוד בלמודים ויגמר אומר לעבוד בצבא לקחני גם אותי וישימני לסוכן על שני הבתים אשר תראה בזה, ואז קראתי גם לאשתי ולבני לבא הנה, זה עשר שנים הנני פה. ולולא קדמו ימי רעה את אחינו פה כי אז חשבתי את נפשי כמאר, אולם בכל אלה אך יד המקרה היתה ולא חכמתי עמדה לי, כאשר לא תעמוד החכמה לכל אלה אשר לא בידם טובם, ועתה אולי תבין את דברי אשר אמרתי לך כי אשתי תצדק ממני כי היא כסלע איתן על מקומה תעמוד ואני אבדתי דרכי ולא אוכל למצוא אותו עוד –

– ובכל זאת תסלח לי אם אומר כי נשגבה ממני להבין צדקת אשתך אשר תחרף ותקלל את בעלה יען כי ישתה יין אשר בעמלו קנה לו –

– שגית, היא לא קללה אותי כי אם את הכלים אשר נפלו על רגליה בהאולם, ולוא גם קללה גם אז לא נכשבה זאת לה לחטאה, כי האמנם תדמה אשר לבה יבקש כי כן יהי כקללת פיה? היא תחרף ותקלל מבלי חשוב מאומה כי כן הסכינה, ובכל זאת אין אשה טוב כמוה, היא תפק נפשה לרעב ותשיש מאד בעשותה חסד, ובמנעה היין ממני לא יען כי יצר לה על הכסף כי אם על כי אשתה יין ביום אשר לא שבת ולא מועד והוא עון פלילי בעיניה, ולה הצדקה, כי אמנם לוא ראינו נכוחות כי אז לא שמנו בכוס עינינו ולא עלה על לבנו לשמוח אלי גיל כעמים. היא תזכור ימי עניה ומרודיה בימי נעוריה ותשוח עליה נפשה, היא תראה שבר אחיה כיום הזה ותהגה נכאים, ואם בה העון אם לבי נשחת עד כי אשכח ראשונות ולא אשים לבי למראה עיני? הנה היא חושבת כל היום כי בגולה הנני ועל תּאותהּ כל היום אך לצבור כסף, היא תעבוד כחמש שפחות כל היום ולא תקח עוזרת לה, היא לא תתן אף אגורה בעד מלבוש ותאסוף ותצבור כנמלה אחת לאחת בזכרה תמיד כי שני בנים ובת אחת לנו, וגם אספה כבר כסף די לנהל אותנו בלחם גם אם לא אמצא עוד עבודה בבית הזה, ואם יעמוד לבי להאשימנה אם אחרי כל אלה תבקש כי אני לא אפזר כסף להבל? לאכול לשבוע תתן לנו ביד נדיבה בעת אשר היא תגרע מנפשה כל נתח טוב כי רק לאישה ולבניה הוא, אבל אחת תבקש כי אהיה נאמן עם אלהים לבל ישחיתו גם הבנים דרך וזה כל חפצה וכל ישעה, ולצבור די כסף למען נלך לארץ ישראל תכלית כל חפצי לבה – –

– לארץ ישראל?! – קרא זרחיה כמשתומם – אכן תכלית נעלה היא לך ולבניך אחריך! ומה יעשו שמה בניך? יבכו אצל כותל מערבי וילמדו זוהר! –

– לוא גם כזאת היתה גם אז לא חשבתי זאת לאולת כאשר תחשוב אתה, ומה יהיה גורלם פה? בבית הספר הנם מֻכִּים מאת חבריהם ונרדפים ממוריהם וכאשר יהיו לאנשים לא תהי להם תקומה ולא אדע אם יגרע חלקם כאשר יבכו אצל לכותל המערבי מבלי אשר הֻכּוּ, מאשר ישישו פה אלי גיל בעת אשר יַכּוּם על הלחי –

– אם כן תחשוב אתפלא מאד כי אין שלום לך עם אשתך הלא לב אחד לשניכם –

– ואמנם שלום לנו אחרי כי אני אדע כי היא תצדק ממני, וגם לא אכחד כי בכל לבבי נכון הייתי לעשות חפצה, לוא נמצאו כמאה אנשים כמוני, אשר בקשו ללכת עמי יחד שמה, לוא היתה כזאת כי אז הלכנו יחד וניסד בתים ונשלח בחפץ כפינו ונשבע לחם ולא הוספנו לשבוע חרפה וכעס כל היום, ואז לא ארכו הימים והיינו למופת רבים, אשר יתעו כצאן אובדות מבלי דעת דרך הטוב, אך עתה לא אוכל לעשות כדבר הזה, אני לבדי לא אצלח למלאכה שם, לא אוכל להפריד את בני מיתר בני היושבים שם, והמה כלם יושבים לפני ה' ובאלה לא אחפוץ, גם רע ומודע לא אמצא לי שם, רק זאת תעצרני מלכת שם. אבל לוא היו אתי גם אחרים וידנו מצאה להיות יחד ולכונן בתי ספר לבנינו ולהיות לעינים להבאים אחרינו כי אז ששתי וגלתי לעשות כחפץ אשתי, ועל כן אשב פה וגם היא תשב עמי, אבל עלי להודות כי מישרים מחשבותיה וחפצה. – זרחיה לטש עיניו בשמעו דברי הדובר בו כי כדברי תפל היו בעיניו ועל לבו עלה רגע הרעיון אולי צדקה אשתו באמת במנעה ממנו יין כי שתי כוסות כבר נסכו עליו רוח שכרון, כמו משמים ארץ נפל בעיניו האיש הזה אשר עד כה התענג על כל מוצא שפתיו ויאמר לעזוב אותו למען יישן ויסור יינו ובקומו קם גם בעל הבית ויאחז בידו ויאמר: ומתי נֵרָאֶה שנית פנים? –

– אני אחפוץ לעזוב היום את העיר –

– היום? ואנה תלך? – על השאלה הזאת לא מצא זרחיה כרגע מלים לענות ואך אחרי חשבו מחשבות ענה: הביתה, אל אמי –

– ואם כן לא תאמר עוד ללכת לבקש תורה בבית מדרש חכמות? –

– זאת לא אדע עוד, בתחלה אלך להראות את פני אמי ואחותי ואחרי כן אראה איך יפול דבר –

– ולא נראה עוד פנים? –

– לא, אני אשוב הנה – ענה זרחיה בבטחה.

– אם כן שים לבך לדברי אלה האחרונים, אם תלך לחוץ לארץ לבקש לקח איעצך לעבור דרך עירנו ועוד נדבר, ואם יקרך אסון ותבא במצר זכור אותי, כי אם לא עשיר גדול הנני בכל זאת תמצא ידי לעזור בצרה ובדבר הזה לא תקום אשתי לשטן לי. אך יותר מכל אלה זכור דברי ימי נדודי, כי אם אמנם לא איש כמני הנך, ואתה קנית לך כבר ראשית למודים ולא לך להתגולל תחת שואה למען הכין נפשך, אך בכל זאת זכור כי אך אם די כסף בידך לחיות בו שש שנים אז תוכל לבקר בית מדרש חכמות ואם אין אך תבלה את עתך וימי נעוריך חנם –

– ומה אעשה אם לא תמצא ידי? – שאל זרחיה בראותו כי לשון הדובר בו לא תהפוכות תדבר וגם על רגליו יעמוד הכן.

– אז איעצך לבקש לך מחיה אחרת –

– ואיפה אבקשנה?

– בידך למצוא משרה בבית מסחר, ואם תחפוץ במשרה אף ידי תכון עמך ואשלים חפצך כי בידי הדבר לעשותו –

– בבית מסחר?! – קרא זרחיה ויעקם שפתיו – לעבוד בבית מסחר?! ולמען היות סוחר דרשתי עד כה חכמות ומדעים? –

– צר לי כי עלי לשוב ולהזכירך את אשר כבר שניתי ושלשתי. אם בחכמה תחפוץ למען החכמה אז תוכל למצוא אותה בכל מקום שתהיה, כי אם לא תרעב ללחם תוכל להגות בה בחפץ לב, ואם לחכמה תדרוש למען לשבוע בה לחם, הנה גם היא אך מסחר היא, ואז עליך לבקש לקח ולמצוא כתב ותעודה, אבל לדבר הזה דרוש כסף ואם די כסף אין בידך אז לא תמצא לא את החכמה ואף לא שם חכם, ואם כן הלא טוב טוב לבקש את אשר בידך למצוא אותו –

– לוא להיות סוחר חפצתי – קרא זרחיה בגאון – כי אז כבר מצאתי חפצי גם מבלי עבוד –

– השמיעני פשר דבריך ואז אדע אם צדקת כי לא חפצת או אין. – ויספר זרחיה לבעל הבית כל הקורות אותו באשדות ואת דבר נעמה וחכמתה ואהבתה, וככלותו דבריו אמר בעל הבית: עתה אזכור כי באת אלי לבקש עצה מפי ואני עניתיך כי לא איש עצות הנני ושלחתיך לאליקים ואחיו כי אמרתי כי נטל עליך לבקש דרך תבונות, אבל עתה איש עצות הנני גם אני ואומר לך כי אם תבקש חיים ושלום ודרכי יושר ונתיבות עולם, שוב על עקבותיך לאשדות ובקש סליחה מאת העלמה ואביה והיה לאיש לטוב לך כל ימיך. כל עוד אשר לא בנית לך בית הנך באין מעמד ואיש מבלי מעמד יעשה מדחה מבלי משים וינהם באחריתו, אך האיש אשר בידו היה להציב לו יד וימאס בגאונו בחלק אשר חלק לו המקרה הנה הוא משחית נפשו והוא יהי עדי אובד וינחם וינהם בכל ימי חייו באין שומע, כי גם חמס מבקשי קרבתו אשר הוא מאס בהם על קדקדו ירד. הן חטא גדול תחטא להעלמה אשר נדבת רוחה ובר לבבה שמעתי זה עתה מפיך ובגד בוגדים תבגוד בה אם תעזבנה ותרעה רוח, וכל אלה מגאותך וגאונך, שים אמרי בלבך! – דברים נמרצים כאלה לא פלל זרחיה לשמוע מפי האיש אשר דבר עד הנה כאיש אשר ידבר רק כמספר ולא כיועץ עצה, ודבריו אמנם חדרו ללבו ויחזק בידו ויאמר: ולעצתך אשים לבי ובטוב לי אזכרך עד נצח – ויפטר מאת פניו וגם את בעלת הבית ברך במאור פנים, וביום ההוא עזב את העיר וישם לעירו פניו.

 

כא. מַשְׂטֵמָה בְבֵית אָבִיהוּ.    🔗

היפלא בעינינו כי נראה רב אדם עושה טוב מיראה ממוסר שדי ורק באמונתו זאת ישָׂגֵב מפני חמת עושק והאמונה הזאת לו מתג ורסן לבל יעקש דרָכִים, אם נתבונן למפלאות תוצאות המעשים שיעשו, כי כפעם בפעם יקום מטה זדון ליסֵר בעליו וחוטא בשחותו יפול ולא יקום? ומדוע לא יראו יד אל קנוא ונוקם משלם על יתר לפועלי עולה בכל אלה? ואם אמנם אסורים בזקים יגועו בחבלי עני ויד לא תחלץ נפשם, יש צדיק אובד בצדקו ועפר יכסה עליו ועל זכרון מעשיו ויש רשע ירום ונשא וגבה מאד ופני הקהל יכסה עד כי יפוזו זרועי ידיו המגאלות בדם עשוקים, אך אלה וכאלה הן לא ירָאו לעין, צדקת צדיק אובד לא תזכר ולא תעלה על לב ברדתה קבר את בעליה ורשעת הרשע לא תרגיז ארץ עת אשר מרומים תשכון, אחרי כי בני האדם לא יחדרו לראות מה למטה מהעפר ומה למעלה ממכון שבתם, אבל כי יראו כי אזלת ידי מעול בטרם היה לעריץ ובמפלתו היה לזעוה, או כי יתבוננו לזה אשר עשה טוב וכפעלו שֻׁלַם לו עוד בטרם שלח ידו לשלם לנפשו בנשך ותרבית או אז ירך לבבם וברגש בקרבו יקראו: אכן יש אלהים שופטים בארץ. ושופטים כאלה בחוטאים אשר עוד לא השכילו בדרכם ולא נשתרשו בחטאתם אמנם נראה בבקר בבקר.

גם בזרחיה אשר מאז עזב את אשדות כמו קמה בו יד שופט ליסרהו כדי משוגתו וכופר גאונו בא לו לרגעים שבר ברוח, גם בו ראו יודעיו מוסר אלוה בשובו על עקביו אל עיר פלשת מושב אליקים הרופא ושמואל השחור. בגדל לבב ובטחה ענה לשניהם כי על דעתו לא ישוב ויראה את העיר הזאת עד עולם, וגם שניהם הניעו ראשם בשמעם דבריו כמו אמרו לנפשם: לא נדע כל עון אשר חטא בהעיר האמללה האת, אשר על כן תברח ממנה ותמאן אף הבט אחריך – והיא לא התבונן לכל אלה, ומה זה אם לא מוסר שדי הוא כי בטרם עברו שלשה ימים והנה שב לאל העיר אשר מאס בה ואל האנשים האלה אשר באזנם דבר גבוה? וכן היה הדבר בעיני זרחיה; כאשר נדכא רוחו מאד ויבקש ולא מצא פתרון להחדה מדוע זה יתגלגל תחת שואה זה שלשה ירחים, והמקרה הציב אך אותו למטרה לו. אז השפיל גם גאותו ויהי נבון לתת העז והמשרה בידי אל שופט אנוש כדרכיו כי אולי ישוב ונחם ויאר גם לו פנים. לא כן היה את לבב אליקים ושמואל, המה לא בקשו חשבון ומשפט המקרה וזעמו, כי אם נדו לו בכל לב ויקרבוהו כאח באהבה ורצון וכל חפצם היה לרפא מכת מחץ לבבו הנשבר, כי אמנם בלב נשבר, ברוח נפעם נכאה ונדכה, כגבר אשר צרות רבות אפפוהו שב אליהם וכמעט לא הכירוהו, כה שֻׁנוּ פניו בשלשת הימים מעת אשר עזב אותם. מה היה לו?

רעיונות בלולים לקחו לב זרחיה בכל עת המסע עיר מולדתו. באהבה ושבע רצון נפרד מאת אליקים הרופא, אשר שש מאד בשמעו מפיו כי כליותיו ייסרוהו על כי כשוכח טובה היה בחלותו וימנעהו כפעם בפעם מכבוד, כי לא הבין ערכו יען כי עוד לא ראה אנשים כמוהו, וכי לא ידאב לבו על חלותו חליו, כי בכל העת ההיא למד הרבה מאד, ועתה ידע שעוד לא ידע הרבה. עתה יבין כי שגה כפעם בפעם וידבר הבל ויעש מעשה תעתועים,ועל הדעת הזאת ישמח מאד, אך לזאת ידאב לבו כי לא יוכל להיטיב את כל אשר עִוֵת, את אשר דבר לא יוכל להשיב אל פיו ואשר עשה כבר נעשה – כל אלה נתנו שמחה בלב אליקים אשר נראתה על פניו, ואף הוא הודה לו במו פיו כי אמנם הרבה למד, וזה האות כי ידע את אשר למד, ועל כן יאמץ לבו כי עוד יהיה לתפארת אדם, כי זה הוא אות נאמן לאיש כי יגדל וכי יהי למרום אם ידע ארחותיו ויבין להוציא טוב מרע. ללמוד יש ביד כל איש אשר לא השהוּ אלוה חכמה, אבל להשכיל בלמודו ידע אך אחד מאלף, כי על כן נראה אלפי אנשים אשר למדו הרבה מאד, יד להם בחכמות רבות ודברי החכמים ערוכים ושמורים על דל שפתם ומהם תִּבָּצֵר מזמה להביע דבר חכמה אשר לבם הרה והגה אותו, והמה אך בדברי מתים יתהללו ויבזו לחכמים אשר חכמת לבם יביעו, ויען מה? יען כי לבם צחיח סלע לא להזריע ולא להצמיח והיה כי יֻתּן עליו זרע ישכב למעצבה במקום ההוא ולא יפרה וירבה, ויד בעל האוצר ההוא,תמצא להוציא רק את אשר הכניס, וגם זאת לא תעמוד לאורך ימים כי ברבות הימים ישָׁכחוּ דברי החכמים ההם אשר בהם מִלֵא בעל האוצר ההוא את לבו, או ידָחוּ מפני דברי חדשים מקרוב יבאו ואז תסרח דעתו כזרע שאשר עלה בו רקבון מבלי אשר הוציא ציץ; וכן הוא גם לרוב בני האדם בדרכי החיים, יש אשר יחיה הרבה ויעבוד הרבה ויראה עמל הרבה ופרי דעתו יהיה לא לזרות ולא להבר, כי לא במשפט וחשבון נעשו, ולא בחקר לב התבונן להם להבין דבר שעוד יבא מדבר שכבר היה – ולעמתם נראה חכמים אשר לא אספו הרבה חכמת סופרים ובידם להוציא רב מאד, כי כל אשר אספו היה כזרע לזורע להמציא מאת שערים, ואנשי מעשה אשר לא רבות ראו בחייהם אך כל מראה עיניהם היה להם למקור דעת, וכפי אשר אחזה הנך גם אתה אחד מהמאשרים האלה אשר לבם כארץ פרי. כי ראשית דעת לאדם הוא להבין את אשר עות, ואמיץ בגבורים הוא האיש אשר ימשול ברוחו להודות כי שגה – ובכן אשמח מאד על כי הקרה אותך המקרה לידי ואחי תהיה עד עולם – אלה היו דברי אליקים האחרונים אליו, וגם בשם דוד קרן הצבי ובשם אחיו ובתיה דבר שלום לו ויאמץ לבו מאד. אולם אם גם מלאו דברי התהלה הזאת כל חדרי לבו שמחה ברגע שמעו, אך אחרי כל אלה לא נתנו בלבו עז ובטחה לבטוח בימים הבאים, רב חזיונותיו עלו בתהו, הוא חשב את נפשו כחכם בחכמים והנה לא כן יחשוב הפעם, גם כאיש אשר לא יחסר כל לו היה בעיניו והנה עתה ידע ויבין כי עליו לעבוד עבודה למען מצוא לחם. כי גם דרכי החכמה לא סוגות בשושנים, ואם לא הביא בידו צרור כספו אז גבול יבול וחפצו – רחוק רחוק ממנו. וכאשר סך הגיון לבו לפניו את דרכי הימים הבאים כמו במשוכת חדק שב להתבונן על דרכיו עד הנה וישקול את כל מעשיו ודרכיו בפלס ומאזנים וימצא חסרון גדול בהם, חסרון אשר כמעט לא יוכל להמנות. למה נחבאתי לברוח מאשדות העיר אשר בה מצאתי מנוחה ולחם ותקוה טובה יותר מאשר יאתה לי? איכה הקשחתי לבי גם אחרי בא עדי מכתב נעמה ובו השמיעתני בשפה ברורה כי כל חפצה הוא כי אשוב לביתה? ומה היה לי עוד? הנבל רִמָני ויאמר כי בשם אחיו ידבר אלי, ואני ככסיל מהרתי להוציא דבר מפי ואותו הקימותי מבלי חשוב כי רעה רבה אני עושה לנפשי ולאמי ולאחותי ועוד הרבה יתר לנעמה אשר דבקה אחרי. ואני האם לא נמשכתי אחריה בחבלי האהבה? האם לא רגעי ענג אין קץ היו לי השעות אשר בלותי בחברתה, ורק לבל אהיה לבוז בעיני מעול נבזה ונמאס בעיני השלכתי כל אלה אחרי גוי! ואך מצאתי אחרת נאה ממנה לה אמר לבי כי אותה אוהב ואחריה ארוצה. אך האחרת הנאה ממנה (גם זאת לא אדע עוד אל נכון אם באמת נאה היא ממנה) הראתני לדעת חסדי נעמה אתי במשכה אותי חסד בלב מתנה מבלי שים לב כי היא בת עשיר גדול וכאושר מאד נעלה יחשב זאת לבני ראשי העיר אם תאיר אליהם פניה! אמנם חטא חטאתי לה! ואם תקצוף עלי ואם תבזני כיום בלבה ואם תתנודד לזכרי לה הצדקה ולי אך בשת הפנים. כאשר בעטתי בנדבות אליקים אשר הפיק לי נפשו ויתמכני כאב את בנו ואני השיבותיו תמיד בדברי גאון וגבה כמו אם עבדי היה, ועליו היתה החובה לעשות כל אלה לי, כן שלַמתּי על יתר לנעמה ואקבל חסדה ונדבת רוחה כּשִׁלוּמים לחוב, מי יתן ומצאתי אותה כיום ובקשתי גם ממנה סליחה בלב נשבר כאשר עשיתי כזאת לאליקים…. עתה זכר פתאם כי במכתבו הבטיח לה לשוב בעוד שני ירחים, והדבר הזה האיר פתאם את עיניו ואמץ רוחו מאד. המכתב הזה יהי לי לישועה! – קרא בשמחה – הן לא לחרפה תחשב לי אם אשוב על עקבי אחרי כי אך את דברי אשר הבטחתי אקים, ואם אמנם זה שלשה ירחים עברו ואני לא השמעתיה דבר אך לא בי האשם כי חולה הייתי ומה גם כי בתחלה עלי לדעת מה שלום אמי ואחותי ולא אדע להשמיע דבר בטרם ראיתי פניהן. לזכר אמו ואחותו נעצב מאד אל לבו, כי עוד בטרם עזב את אשדות נסתם חזון מהן ומי יודע מה היה להן? ואם כי נסה בכל לבו להשקיט המית רוחו ולדבר על לבי כי אך מקרה קם לשטן בדרך המכתבים כאשר כן קרה פעמים ושלש מעת בואו לאשדות, ואף כי גמר אומר למכור את הבית וכל אשר לו ולשוב את אמו ואחותו אל אשדות ואז הן לא כעני ולא כמורה יחשֵׁב עוד, ואז לא יעיז עוד איש לאמר כי לכסף יונה נשא עינים והוא הרים אותו מאשפות ויושיבהו את עשירי העיר, גם הדברים האלה לא הניחו רוחו כל היום ההוא וכאשר הקריב אל עיר מולדתו כן הוסיפו מחשבות יגון ללחץ לבו בחזקה.

כבר אתא לילה בבאו העירה, רק מחלונות בתים אחדים נשקף עוד אור נר, וכל העיר כלה שמה חשך סתרה, דומית תרדמה שכנה על כל הבתים והרחובות, רק לפעמים הפריע את הדומיה קול כלב מקיץ משנתו. העגלון עם העגלה סר אל בית מלון האורחים והוא לבדו הלך באישון האפלה אל ביתו ולא ידע עשות עצות בנפשו אם להעיר את אמו ואחותו מתרדמן או רק לבא עד הבית ולשים עינו עליו ולנוח הלילה בבית המלון, ובבקשו עצות ולבו מלא על כל גדותיו בעשתונות שונים פתח את הפתח אשר להגן אשר ידע לפתוח את המנעול בשלחו ידו מן החור מחוץ וכרגע והנהו חבוק בזרועות ולשון שלוחה ללחייו לנשקהו, רגע נמוטו רגליו ויחשב להתעלף מיראה אשר אפפה אותו וגם מכבד משא חובקהו, אך הקול אשר נתן חובקהו השיב כרגע את רוחו כי הכיר את קול הכלב הגדול, אשר היה כביתם עשר שנים, כי קול שמחה נתן ויקפץ ויכרכר לפני זרחיה אשר אם כי זה כשלש שנים לא ראהו ואף כי חשכת אפלה היתה, בכל זאת הכירהו כרגע. זרחיה שלח ידו להעבירה על חלקת צואר הכלב, וברגע ההוא חש כי זרועו נתפשה בכף איש אשר החזיקה בה במאמצי כח וקול עלה באזניו: הנה נתפשת, התרנגולים היו למלא בטנך ותשוב על עקביך אך עד מהרה תקיא בלעך מפיך, בֶּלַע הַחזֵק בצוארו! – הוסיף האיש, אך מה השתומם כאשר ראה כי בלע ינשק ידיי הגנב הנתפש בכף, ויחרד מאד פן תעז יד הגנב עליו אחרי כי כלבו לא עוזר לו ויתן קול גדול ועד מהרה התפרצו מהבית עלם ואשה ובידה נר ויסבו את הגנב. זרחיה נבהל ברגע ההוא כאשר נתפש בכף עד כי דבקה לשונו לחכו וכאובד עצות עמד ולא נסה לחלץ נפשו מיד תופשהו, גם הקללות והנאצות אשר המטירו האיש והאשה על ראשו לא העירו רוחו לעמוד על נפשו. אך בראותו לאור הנר והנה אנשים זרים לו בביתו כמעט היה לבו לאבן, ואך ברב עמל ענה להאיש אשר קרא בחזקה: מה לך פה? ומה לך בביתי? – האיש התקצף מאד וירם ידו להכותו ועתה התעורר ויחזק בידו ויקרא: הרפה ואם אין אמולל אותך כקש יבש! – הדברים האלה נתנו חתית בלב האיש, והנער והאשה החלו לזעוק בקול גדול ועד ארגיעה נאספו גרי הבית הקרוב אל הבית ההוא, ומה נבהלה נפשו בראותו כי לא שמעון צורי ופלטי השכנים הקרובים אל בית אביו באו כי אם אנשים זרים ולא מבני ישראל. מבוכתו גדלה מאד ורגע עלתה מחשבה על לבו אולי נתעה ולא לבית אביו הובילוהו כרגליו. אבל בהתבוננו אל הבית והנה הוא וגם הכלב היה עד נאמן כי בבית אביו תעמודנה רגליו, ומה זה היה לאמו ולאחותו?: הרעיון כי לאמו והאחותו נעשה דבר בליעל וביתם לֻקח מידן בחזקה הרעיש כל מיתרי לבבו וממצוקות לבו קרא בקול אשר החריד כל העומדים. ואמי ואחותי איה הנה? –

– מי היא אמך ומי אחותך? שאל בעל הבית בהתבוננו בפניו אם בשגעון ידבר או ערום יערים למען יעזבוהו לנפשו – הבית לי הוא ואתה נמצאת כגנב במחתרת! –

– שקר הדבר! – קרא זרחיה בכל כחו – הבית לי הוא, ואם מצאת און לך לגרש אלמנה ויתומה מביתה, הנה אני אני ארומם ואוציא בלעך מפיך, הבית לי הוא, נחלת אבי! –

השאון גדול מרגע לרגע, והשכנים התאספו לאחד אחד ובם מבני ישראל אשר בקשו לעמוד לימינו, אולם אך פתח ואחד מהם את פיו והנה קראו אחדים מעם הארץ למהלומות ויתנו את כלם כחבר גנבים, אך לאט לאט נוספו מבנו ישראל על הראשונים וימצאו די און בלבם לדבר משפטים וכמעט פרצה מלחמה ביניהם, אך אחד מעם הארץ איש זקן ובמלבושיו נכר כי כהן הוא קרא בקול למען השקיט הריב ויאמר: זאת נראה כי לא גנב הוא, כי במלבושיו נראה כי לא איש כמוהו ילך בלילה לגנוב תרנגולים, ולוא גנב היה כי אז לא דבר עזות לאמר כי הבית לו הוא, אך את אשר אחזה לי, ואני ראיתי הרבה בימי חיי, הוא משוגע או שד ידבר מגרונו או אולי הוא השד בעצמו, וזה האות כי גם הכלב לא יעשה לו רעה. – כדברי אלהים היו הדברים באזני כל האספה, איש לא פצה עוד פיו לריב ולקלל, ואף היהודים לא ערבו לבם לדבר עוד דבר כי מי זה יקום לעזרה לאיש אשר רוח טומאה בא בקרבו? ועד ארגיעה יצא משפטו להֵאָסר בחבלים באֻרְוַת הסוסים עד או ר הבקר! וזרחיה כמעט הֻכָּה בשגעון בשמעו הדבר הנורא הזה כי יאסרוהו בבית אביו בחבלים וישכיבוהו בארוה, נורא הדבר! ובצר לו כמו נסתמו מעינות בינתו ולא ידע לחקר עצה, אך בגשת אליו שני אנשים וחבל בידם התגעש ויתפרץ ויקרא בקול גדול כנואש: כל הקרב אלי יומת! כמות אבי אמות גם אנכי, בחוץ לעיני רואים, אך בטרם אלך ואינני אוריד עמי גם מצמיתַי שאולה, מי החפץ מות יגש אלי! – רגע נבהלו האנשים ויסוגו אחור וכאשר היתה לו רגע הרוחה זכר את הסוד, אשר גלה לו אליקים בטרם הפרדו ממנו, כי אם יהיה בצרה אז יתן אות בידו או יביע שֵׁם, אשר מסר לו מפה לאזן ואז ימצא בכל עיר בארץ ההיא אחים אשר יקומו לעזרתו, ואז בהשמיע לו אליקים את הדבר היה כשחוק ילדים בעיניו ועתה זכרהו פתאם ויביע את השם ההוא, וכרגע פרצו שני יהודים אליו בכל מאמצי כחם ויעמדו הכן על ימינו ועל שמאלו ולשלישי נתנו צו בשפת היהודים כי ימהר לאסוף את יתר אחיהם, ובהתבוננם בפניו לאור הנר הכהה. אשר לא עצר כח להגיה את החשכה עד להכיר מרחוק, קראו בשממון: הלא זה הוא זרחיה בן יחזקאל!! –

– כן כן הוא, אַחי – ענה אותם ושפתיו צללו מפחד וקצף – עתה הכרתי גם אני אתכם – ובעוד הם מדברים והנה עוד ששה יהודים באו אל החצר, וברב עמל הצליח בידם להוכיח לבני עם הארץ כי הוא היה אדון הבית וכי שב היום הביתה בחשבו כי עוד אמו ואחותו גרות בבית הזה, אך בעל הבית שב כשמעו כזאת וירף ממנו, ולאט לאט התפרדו הנאספים ותלונה מתהלכת בין פתחי פיהם. כבני עם הארץ כן גם היהודים (מלבד אלה שקמו לעזרת זרחיה) לא נחה רוחם בסוף המעשה כי קרוב היה להם להאמין כי שד בא אל הבית מאשר להאמין כי איש ולא שד יבא באשון ליל, ומפתחי פי אחדים מהיהודים התמלטו המלים: הלא אלה המה בני האגודה, ומי יודע מה מעשיהם במחשך? – וכאשר נותרו רק זרחיה ואחיו ובעל הבית ובני ביתו אז שמע למגינת לבו, כי זה כשלשה ירחים קם הבית וכל אשר בו להאיש לאחוזה כי בכסף מלא שלם וגם שטר המקנה הוציא ויראהו לזרחיה ויבקש סליחה ממנו על כי חשבהו לגנב, ויצטדק כי הגנבים עשו שמות בבית התרנגולים ועל כן היה כצופה על המשמר, וגם אחיו העידו כי כן הוא כי אמו מכרה את הבית לאיש הזה ואז שאל בלב נשבר: אבל אנה פנו? – אך על השאלה הזאת לא מצא מענה כי איש לא ידע אנה פנו ללכת כי לא הגידו לאיש. גם זיק תקותו אשר הופיע לו כברק אולי יודע לו מפי שמעון או בנו מה היה לאמו ואחותו, גם הזיק הזה עֻמַם כרגע בשמעו את כל אשר עבר על בית שמעון כי הֻכּה חרם ומיושביו לא נשאר איש, ואת הבית וכל אשר בו מכרה הממשלה להמרבה במחיר ותקח לה את הכסף אחרי אשר שמעון מת בבית האסור ועקבות פלטי לא נודעו. ובלב נשבר שב אף הוא ללין הלילה בבית המלון וצרה ויגון לאין קץ נשמעו בדבריו בחבקו את צואר הכלב אשר גהה אחריו ובאמרו לו: שוב להבית אשר בו נולדת, שפרה נחלתך מנחלתי – ואחרי אשר גם ביום השני לא הציל מפי איש דבר אמת, כי רק עצות וחות-דעת שמע מפי כל אלה אשר שאל בהם ואיש לא ידע להשיבו דבר אנה הלכו אמו ואחותו, אז היתה לו העיר לבלהות ובעד כל כפר מֵאֵן לשמוע בקול אחיו להותר עוד ימים אחדים עמהם כי עוד ביום ההוא שב על עקבותיו בהעגלה אשר בא בה אל פלשת כמו אך בה עוד לו תקוה למצוא ארחות חיים. ואמנם אך בה לו עוד תקוה נשקפה למצוא עצה ותושיה מפי אליקים ושמואל, ומי יודע מה היה לו בעת ההיא לולא נתמך בעצת האנשים האלה אשר נחמוהו ביגונו ויהיו לו לאחים בצרה, ומה גם אליקים אשר כנביא אלהים ידע לדבר נחומים, ועוד בטרם השמיע שאלתו עד תֻּמָה ידע להשיב תשובה להשיב נפש. ובעצתו ישב בעיר ההיא עד בא דבר מאשדות, כי לא כאשר חשב זרחיה ללכת עד מהרה לאשדות כן היתה עצת אליקים, הוא יסר אותו מעשות זאת, ואף כי בפעם הזאת הסתיר מחשבתו בחבו ולא גלה את אזן זרחיה כי ירא הוא פן כמשפט האהבה אשר הגה לבתיה כן היה גם להאהבה לנעמה, כי אך לבו הגה אותה ואך עיניו חזו אותות ומופתים כי כן היא, בכל זאת הניא אותו בשפה ברורה מלכת שמה באמרו כי איש לא יוכל לשער בנפשו מה יקרה במשך שלשה ירחים, ועל כן היתה עצתו אמונה כי יכתוב מכתב ויצטדק על כי לא כתב עד היום יען כי חולה היה, וכבא מכתב מאשדות אז ידע דרך עמדו. ועל דבר אמו ואחותו השכיל מאד לנחמהו באמרו לו כי זאת ידע אל נכון כי לאמו לא אֻנָה כל רע, כי לוא היתה כזאת כי אז נודע הדבר בכל הארץ ואיש לרעהו ספר את העול או גזל המשפט אשר נעשה להן, ומלבד זאת אמץ לבו גם בדבר אחיו בחלמיש, אשר גם המה העידו כי אמו מכרה את הבית, וגם על מכתב אשר כתב אליקים ענה ראש האגודה בחלמיש כי כן הוא כי אם זרחיה מכרה בכסף מלא את כל אשר לה ואחד עשר אלף כסף לקחה אתה בצאתה מהעיר, גם זאת הצליח בידם לחקור ולדעת כי כירח ימים בטרם עזבו את העיר היתה האשה כאובדת עצות על דבר בנה אשר נסתם חזון ממנו ותדרוש יום יום בבית המכתבים. וכל אלה הרגיעו רוחו כמעט, כי ראה עין בעין כי מכתבו נאבד בדרך, ובעת אשר גם הוא דאג על כי נסתם חזון מהן דאגו הנה לו, אך זאת ידע עתה נאמנה כי כל רע לא קרה להן. ואל נכון הלכו לאשדות לבקשהו ואם כן הוא אז הלא ישמע עד מהרה דבר ברור, או אולי הלכו לבקש להן מנוחה בארץ אחרת באשר תמצאנה כאשר כן עשו משפחות רבות למאות מעת אשר החל הקצף כי תרו להן מנוחה באוסטריא ותצבנה להן יד כּרֻבּן בוויען. כי על כן ספר את הימים עד בא מכתב מאשדות ובכליון עינים חכה למלאך הגואל הזה, אך לשוא! עשרה ימים עברו ואין מענה ועוד אמץ לבו, אך כאשר עברו עוד חמשה ועוד עשרה ימים אז נפל לבו שנית, אך בפעם הזאת לא רק יגון מצא קן בלבו כי אם גם קצף על הבוגדה אשר מהֲרה לשכוח אותו, ועל נפשו קָצַף קֶצֶף גדול על כי האמין כי משרש נחש יצא פרי הלולים, והיא אף היא הלא ככל בני משפחתה היא, אבל מדוע לא ענהו גם גד? הן הוא המורה בבית ההוא ועליו היה למהר להשיבו דבר, או האם גם הוא בשוכחי טובה? לבו לא נתנהו האמין כזאת. ובכל זאת כמעט האמין, ובעת ההיא נכון היה להאמין כי גם מלאכי מרום בגוד יבגדו לרעיהם במרחקים. אולם מדי הוסיף לחתות גחלים בלבו על ראש הבוגדה כן נהה לבו אחריה למרות חפצו ויהי הדבר בעיניו לפלא, נפשו כלתה מאד לראותה ואם גם רק למען הגד לה על פניה כי בוגדה ובת כַּחַש היא. ולולא בוש מפני אליקים כי אז אולי הלך שמה, אך הוא בוש מאד מפניו, וכמעט בקש להסתתר מפניו בעלות המחשבה על לבו פן יחשוב אליקים כי כל דבריו תהו המה, ונעמה לא אהבה אותו ולא משכה אותו חסד. המחשבה הזאת הציקה לו מאד מאד כמעט עוד יותר מהקצף על הבגד אשר בגדו בו, כי על כן בקש דברים להצטדק לפניו, אך הוא ענהו בהניעו בידו: כאלה וכאלה יקרונו בימי נעורינו ואם לכל אלה נשים לב אז נבלה ימינו בהבל, אבל בדבר הזה שתים אחזה, האחת כי אמך לא הלכה שמה לבקשך, כי לולא זאת כי אז מהרה הנערה להשמיעך הדבר כרגע, כי אם גם רוחה לא נאמנת אתך באהבתה אבל לא אחשוב עליה רעה כזאת, כי היא תמנע בזדון הטוב מאמך ולא תשמיענה כי מכתבך בידה הוא, וזאת שנית כי אין לך דרך אחרת בלתי אם לבקר בבית מדרש חכמות. – עתה השמיעהו זרחיה את כל דברי שמואל בדבר בתי מדרש החכמות והכסף הדרוש לתלמיד, ואליקים אם כי לא כחד תחת לשונו כי גם דבר אמת יצוק באמרי פיו, בכל זאת אמר כי אין לזרחיה לדאוג לנפשו בלכתו לוויען, כי שמה כיום רבים המה מבני ארצו, אשר ימצאו בו חפץ כי יהיה למורה לבניהם ואף הוא הבטיח לסמכהו בדברי אגרת אל אוהביו בעיר ההיא, וגם בעזרת האגודה יבטח כי לא תתנהו למוט, ואחי אליקים יתן בידו מכתבים אשר ינחוהו לפני עשירים, ואם כי לבו היה מלא יגון על כי לא ידע מקום אמו ואחותו וקצף על הבגד אכל כעש קרביו, בכל זאת גמר אומר לעשות כעצת אליקים לשים ווינה פניו.

אולם כמו קמו בו גם אוהביו ויועצי נפשו לשסע לבו לבל ילך בדרכו בבטחה, כן נפרדו אוהביו הנאמנים בדעתם על אודותיו, ובעת אשר עצת אליקים היתה כי ילמוד חכמת הרפואה באמרו כי אך החכמה הזאת תכון לאיש כמוהו, למען תמצא ידו אחרי כן בשובו אל ארצו להתערב גם בדברי הקהל וחפצי העדה, ומי כהרופא ימצא ידים להקים את דברו, הנה היתה עצת שמואל אשר גם הוא היה בבית אליקים בלילה ההוא ואשר הודה לאליקים כי אך דרך אחד עתה לזרחיה והוא לבקר בבית מדרש חכמות ואף הוא הבטיח לתמוך בימינו אך על דעתו אך טוב לזרחיה ללמוד חכמת הפילוסופיא ושפות הקדם. ועל הדבר הזה התעורר אליקים מאד ויאמר: ומה תהי אחריתו? האם יהיה מטיף או מורה?

– יהי מטיף או מורה – ענה שמואל.

– ואיפה תמצא ידו לעשות כדבר הזה, הן לא בארצנו רק בארצות אשכנז, ומה יועיל לנו אם ילמוד ויגור שם, עלינו לדאג לו כי ישוב הנה וייטיב גם לאחרים בחכמתו –

– הנה כן דרככם תמיד – ענה שמואל – רגע תשכחו כל גבול ותבקשו לאַחֵד הכל ומשנהו תשובו ותסגרו על מסגר ותשימו גדר ודלתים סביבכם. הנה פעם אשמע דבר ממך כי עלינו לבקש חן בעיני העמים ואם כן אין לנו לשים לב לאחינו ודרכיהם, כי אם אך לדרכי עם הארץ, ולמען הדבר הזה אין לנו חפץ בחכמים ואנשי לב, כי אם נשכח כלנו יחד את אשר נדע ונשחית דרכינו אז הלא היה נהיה כעם הארץ, וכרגע תתהפך ותדאג לחכמת אחינו פה ותבקש להעלותם אל על בסלם הדעת. אבל על דעתי כזה גם זה לא יכשר. לנו אך לשים לב לנו, ואם כן אחת היא לנו אם ישוב אלינו אחרי כלותו חק למודיו או בארץ ההיא ישב ויהיה למורה להם, הלא אחינו המה. ואת אשר בלבבי לא אכחד כי טוב בעיני הרבה יתר כי ילכו אנשים כמוהו שמה וילמדו ויהיו למורים לאחינו שם מאשר אם ישובו הנה. פה לא יועילו בחכמתם מאומה, ושם אולי יביאו טובה בתורתם. רב לנו רב להתעות נפשנו בדברי הבל לאמר כי הדעת תחסר לנו וכי קרנים מידה לנו, אך זאת תחסר כיום לרב אחינו והיא דעת התורה, והחסרון הזה לא יוכל להמנות שם, כי סגו כלם יחדו נאלחו אחינו בארצות ההן, ועל ידיהם ישפל כחנו וימעדו אשורינו ואם תושיע ידנו לנו להשיב להם אך מעט מרוח אבותינו או אז נעשה לכל ישראל הרבה יתר מאשר נעשה במאת בתי ספר בארצנו. אולם גם זאת לא עלתה על דעתי כיום, כי לא שמתי לבי לקהל עדת ישראל בעת אשר עלי ליעץ אותו לבחר דרכו, והעצה הנאמנה אשר אחשוב לטוב לו היא כי ילמד חכמת הפילוסופיא, כי אך בה ימצא אל נכון ארחות חיים –

– אם כי לא אוכח עמך בדבר העם כלו, כי דרכינו שונות – ענה אליקים – אך בדבר זרחיה אחשוב כי תדבר תהפוכות, תסלח לי, כי איכה תאמר כי בַטוּחוֹת לאיש לומד פילוסופיא, אשר אין דורש ואין מבקש לה יותר מלרופא אמן?

– הנה אסלח כדבריך ובדעתי אחזיק. שַׁעֵר בנפשך הנה הוא בא היום והוא בן עשרים וארבע שנים ויחל להכין נפשו לבא לבית מדרש הרפואה. נחשוב כי יעשה נפלאות ויכין נפשו אך בשנה אחת. אשר באמת רחוק הוא להאמין כי כן יהי ולמצער דרושות שתי שנים לדבר הזה גם לאיש אשר קנה דעת הרבה אם אך לא בבית ספר קנה דעתו, וגם נחשוב כי בחמש שנים ישלים חק למודו, אשר גם זה לא לרבים יקרה, והנה אז כאשר השלים חק הלא תדע כי עליו למצער להשתלם בדעתו בבית החולים שתי שנים, כי בטרם יעשה כזאת לא ידע מה בחכמת הרפואה, האין זאת?! –

– כן הוא בלי כל ספק –

– ואם כן הלא יהיה בן שלשים ושתים או בן שלשים ושלש שנים כהתימו למודו, ואז – אז נטל עליו לבקש לו מחיה, ומי יודע אם ימצאנה? הן גם כיום הזה לא יחסרו רופאים, ואלה מבני העניים, אשר יד אבותם לא תתמכם ויאלצו לראות שכר בעמלם עד מהרה, המה יהיו עדי אובד, רק אלה אשר כסף בידם להחיות נפשם ויש לאל ידם לחכות עד עת מצוא, המה ימצאו – אשה עם כסף ואז לא יחסר להם. כי גם אם מעט יראו ברכה בעמלם גם אז יספיק להם. ואם עתה כן הוא ואף כי אחרי עבור שמונה או עשר שנים, אז הלא יגש רופא ברופא ויוציא איש טרף רעהו מפיו מאפס מקום. לא כן בחכמת הפילוסופיא ושפות עמי הקדם; אל בית המדרש הזה בבאו יביא אוצר כל יקר בידו, דעת שפת עבר והתלמוד אשר יביא אתו תהי לו לאבן חן, כי הדעת הזאת לא יקנה איש בבית מדרש החכמות אף אם עשרים שנה ילמוד שם, ואני אחשוב למשפט כי אם אחפוץ להכין לי כיום בית מסחר הנה אך טוב לכונן בית מסחר בסחורות אשר כבור תמצאנה תחת ידי, מאשר להחל בסחורות אשר עוד עלי להביאן ממרחק. חכמת הרפואה ממרחק יביא לו ככל יתר התלמידים, לא כן בדעת שפות עמי קדם החצי או יותר מהחצי כבר בידו הוא, ולא נטל עליו להכין את נפשו הרבה ובמשך של שנים ישלים חקו ואז אם יהיה לרב ומטיף ישר לב אשרהו ואשרי עדתו, ובידו להיטיב הרבה יתר מעשרה רופאים, ואם לא יכשר לזה או כי לא יתיצב בדרך ישרים בעלותו אל על, הנה גם אם רופא משחית דרך יהיה גם אז יַרְבֶּה הָרֵעַ. הנה על כן הרביתי דברים ועל כן באתי כעת הנה למען אשמיע דעתי בדבר הזה ועתה אם ישמע ואם יחדל, – אליקים החריש רגעים אחדים ואחרי כן אמר: לא אבקש מלים להוכח, ובדבר הזה צדקו החכמים אשר אמרו: לעולם ילמוד אדם מה שלבו חפץ.

– גם אני לא חשבתי להטותו לחפצי – ענה שמואל – כי אם השמעתיו את דברי למען יחפוץ. – אולם זרחיה אם כי לא השמיע במו פיו כי לא יחפוץ, כי נבזה בעיניו נמאס הרעיון כי יהי לרב או מטיף או מורה, בכל זאת אמר לו לבו כי לא יחפוץ, וכמעט קצף על שמואל אשר שסע לבו בדבריו ולא נתנהו לעזוב את העיר ברוח נכון ובלב מלא תקוה, כי אף כי ידע נאמנה כי לא ישמע לדבריו בכל זאת הביאו ספק בלבו ועמודי הבטחון בחכמת הרפואה אשר נשען עליהם עד כה רופפו.

 

כב. הַבּוֹגֵדָה.    🔗

יגעשו עם ויריעו ויצריחו עת יראו כי אחדים מקרבם רמו מעט מהם כי עשו עשר בעמל כפיהם או בתבונת רוחם, יקדישו עליהם מלחמה ויקראו בחזקה: לנו כל הכבוד הזה ומאשר לנו עשו את החיל וחמס אחים הוא! גם מבלי זכור כי לוא אנה המקרה לידם לעשות כזאת כי אז עד מהרה שכחו דבר שפתים ואחזו בעמל כפים, ובעת קראם חמס הנה אף המה אך עמל אחרים יבקשו, יגועשו ויחגרו שארית חמות להסיר אביר ביד, ובכל אלה לא תעשה ידם תושיה וישובו להיות עבדים כשהיו ורוח המושל בעלותו עליהם ינחם אל המקום אשר יסד להם, כי כלם יחד אך על רעיהם יניחו קרבות, להַנְשוּא מקרבם יכרו בור, והם המה יחרישו ישימו יד לפה כאשר חמת המציק תסמוך עליהם ותאסוף ביד רמה חיל כלם יחד אליה, או אז לא ישאו ראש, כי לא מקרבם יצא המציק; כי קנאת איש תצת אך ברעהו והנפש תחמוד אך את אשר לשכנה הקרוב לה. וכאשר עין האדם לא תחדור למרחקים לראות נכוחות כן לא ישא רעו למרחוק ואך בקרוביו ישָׁפֵט. כן יתעורר איש איש ויקרא בחזקה על הבוגדים בהאהבה ועל השוכחים טובה ובכל לבבם נכונים המה לחתות גחלים על ראש הבוגדים, ואיש לא יזכור בקצפו את המקרה הבוגד בבוגדים ואשר גם בוגדים באדם יַרְבֶּה. כן גם את נפשו ישכח ולא יעלה על לב מה עשה הוא לאחרים אחרי כי משפט אחד לרחוק ולקרוב יותר, כמו זה כן גם את זה לא תראה העין ולא תבחנהו. כמה דברי אהבה ישא רוח כי לא הגיעו עד אזני הנאהב, כמה טובה תעלה בתהו כי המקרה עקש הדרך ועד המטרה לא באה, וכמה וכמה לבות אהבה ידַכָּאוּ כי לא היה מבין להם בעת רצון ובנפש נדהמה נִתּנוּ לאשר לא בחרו בהם, ואותם יבינו במשפט אלה אשר לא הכירו בתחלה דרכיהם וחפציהם ויתנום כמפירי ברית קדש האהבה! ואת אלה לא יזכור האיש בקצפו עת תוחלתו נכזבה, כי אם את אהובו או את רעו יציב למטרה לו, ובעצם העת ההיא אולי נתן האוהב והרע את נפשו בשמחה כפר נפש הזועם אותו.

נפש זרחיה כלתה לראות את הבוגדה ואם גם רק למען יגיד לה על פניה כי בוגדה היא, כי איכה ערבה לבה להחריש אחרי כי הוא דִבֵּר? הוא לא בגד בה, חלילה לו מעשו כדבר הזה! כאשר נהה לבו אחרי בתיה וכאשר התגעש והתקצף עת אשר ראה כי היא לקוחה לעיניו, הוא לא בגד, כי ברגע ההוא שכח ולא זכר עד מה מכל אשר עבר עליו, רק רעיון אחד לקח לבו וירעיש את רוחו והוא כי נעמה כחשה בו ותהי לבוגדה – והבוגדה מה? מה חשבה היא בעת ההיא? היא נתנה אל נכון מחצית שנותיה כפר המכתב לוא בא עדיה, וכן גם גד שוכח הטובה כזאת עשה, אך המכתב לא בא. אולם האמנם ברית כרתו נושאי המכתבים לבלתי ימציאו מכתבי זרחיה אל אשר יסד להם ולמנוע מכתבים ממנו? אך לא! המכתב בא לאשדות כדת, אך מדוע לא חשה לא נעמה ולא גד לענות אותו דבר או להשמיע זאת לאמו? פתרון הבגד הזה נדע כאשר נביט במכונם ונראה כל אשר נעשה שמה, וכבר באה העת כי נשוב ונשים עינינו על המקום ההוא.

יום טוב היה לנעמה היום ההוא כאשר הביא גד את אם זרחיה ואחותו ביתה יונה; ככל אשר מצאה ידה הראתה להן אהבה ורצון וכאחות רחמניה השכיבה את העלמה אשר הקדחת עוד לא סרה מעורקיה במטה ותשב אצלה, בכל רגש הביעה תודתה באזניהן לגד על כי הרחיב להן ויצילן מצרה ולא נלאתה אף רגע משאל את פי האשה: מה תחפוץ ומה תשאל נפשה, כמו אחרת היתה פתאום וַיִבָּרֵא לה ניב שפתים חדש אשר כה לא היה לה עד היום ורגליה קלו בפעם אחת כי רצה לרגעים רצוא ושוב ותביא את אמה ותציגן לפניה, והאם אף היא דברה אהבה ורצון ככל אשר שמה הבת בפיה, ואך על זאת צר לה מאד כי לא תוכל עוד הציגן לפני אביה אשר עודנו חולה ולא יצא מפתח חדרו כדבר הרופא, ובכל היום ההוא. יום דבר שפתים ותנועת רגלים לה כאשר לא הסכינה מעודה, לא השיבה אף רגע אל לבה: מי הנה הנשים? הלא זרות הנה לה, ומה יאמרו השכנים בהודע להם הדבר הזה, כי את אם המורה ואחותו קרבו כמו נגידות בבית, הלא אז יאָמן הדבר אשר דברו על דבר המורה ועל אודותיה, זאת לא השיבה אל לבה, כאשר מעודה לא חשב לבה מחשבה מה יחשבו או מה יאמרו השכנים, ולבה מלא משנה שמחה על אם זרחיה ואחותו ואשר בלי ספק יבא להן עוד מעט גם הוא בכבודו ובעצמו, ובזאת רצתה נפשה כיום ולא כחדה מנפשה כי כן היא. וזאת שנית כי היתה לה הרוחה יום או יומים להתחמק מפני אביה לבל יאיץ בה על דבר החשבונות, ושמחתה זאת גדלה מאד עד כי שכחה גם את פנינה, אשר בשלה היו כל אלה, כי אך היא מצאה את הנשים, ואך על פיה יצא גד לישועתה להן והיא אף היא חשה אל בית האסורים לרוחתן והיא הלכה ולא שבה עוד, ובכל זאת נשכחה בעת ההיא כמת מלב נעמה וכל לבה היה מלא ממראה עיניה. וזאת היתה לה לישועה להחלימה ולחזק רוחה הרפה ולבה הנשבר זה כמה.

זה ימים אחדים אשר לב נעמה היה מלא יגון ואנחה ורוחה הגה נכאים בזכרה את אשר עולל למו דודה בזעם אפו, ויום אתמול וכל הלילה אמש הגיע מכאוב לבה עד מרום קצו, כי עתה נודעה לה כל הרעה אשר הביא הוא בזדונו והיא בשגגתה על הבית. הוא הוציא דבה כי ידי יונה קצרו משלם את כל נשיו, ועל כן טשו כל הנושים כארבה ואיש איש בקש להיות מהראשונים, אך לוא היה יונה בבית מסחרו כי אז לא רבה הרעה, כי הוא הלא ידע למי הצדקה לבקש את נשיו כי בא מועד ולמי לאמר: לך ושוב עדי יבא יום השלוּם, ואחרי כי כסף רב היה באוצר, לכן מצאה ידו להראות עד מהרה כי שקר ענו בו, כי להנושים אשר בא יום השלוּם להם ישלם כרגע, אך הוא חולה היה וכל עתותי הבית נתנו בידי הנאמן ורואה החשבונות, אשר אם כי שניהם חסידים יראי אלהים היו ולא עלתה חלילה על לבם אף מחשבה לקחת חיל זרים, אולם אחרי כי בעל הבית לא זר היה להם, כי הנאמן קרוב היה לאדון הבית ממשפחתו ואשת רואה החשבון קרוב היתה לאשת יונה, אשר על כן אך כיורשים באו לקחת חלקם, ומיראתם פן לא יזכרו אותם ביום הנחלה. לכן הן אך קימו את המצוה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ובכן ראו ראשית להם. ואף כי נמצאו אשר מהרו להשמיע את הדבר באזני נעמה ולהוכיחה על פניה כי נתנה את המפתחות בידי גנבים, אבל היא אטמה אזנה ולא שמעה בקול יועץ כי אם מלאה את ידי שני האנשים הישרים האלה למכור חטים מאוצרות הבר כפי אשר תמצא ידם אך למען שלם להנושים ולהראות להם כי עוד לא אזלת יד אביה, אך לראות את פני אביה לא נתנה אותם בעד כל כפר ואם גם חצי הבית תתן כפר מנוחתו גם אז לא תשוב אחור, כן גמרה ואומר וכן הקימה. ושני האנשים הנכבדים האלה אשר ידעו נאמנה כי היא תסוכך עליהם ביום עברה ועליה ישענו עת כי יפקוד עליהם אדונם עברות אפו, עשו ככל אשר צותה ויתנו את החטים בכסף וישלמו על פי פקודתה לנושים כי אליה שלחו כפעם בפעם את הנושים והמה התנגשו יחד ובאו ויקראו בחזקה עד אשר נתנה לאיש איש כתב מפרש אל הנאמן כי ישלם לו את נשיו מבלי אשר עלתה מחשבה על לבה לחקור ולהתבונן אם בצדק או בעול יבקש את נשיו ואם בא יום השלום או אין, כי דאגתה לנפש אביה פן יקיצוהו מזעזעיו ויכבידו חליו לא נתנה לה לבקש חשבונות ואך דבר אחד בקשה והוא להרחיק כל שאון מהבית, וחפצה זה הצליח בידה ותהי הרוחה לה ולאביה ימים אחדים. והיא דמתה כי כבר קם השאון לדממה ובקום אביה ממטתו אז תוכל להסתיר עוד הדבר מפניו עדי שובו לאיתנו כמקדם ולאט לאט תשמיעהו את הדבר ותנחמהו לבל תרגיז רוחו, והנה אתמול השמיע אותה רואה החשבונות, אשר הוא לבדו נשאר עוד בבית המסחר, אחרי כי הנאמן חלה פתאם את חליו ולא יבוא זה שלשה ימים, כי עוד כארבעים אלף שקל יחסרו לשלם לכל הנושים אף כי מכרו את כל אוצר החטים אשר אצל הבית. עתה אחזה אותה שמה בשמעה כזאת, כי אף אמנם לא רבות ידעה במסחר בית אביה, בכל זאת נודע לה כי יותר ממאת אלף כסף היה מחיר האוצר ההוא, ולא עלה על לבה כי את כל האוצר ימכרו ועוד לא יספיק, הן זאת מודעת לה כי כסף אביה רב הוא מאד ובכן לא רבים המה נושיו, ואם גם התנגשו ובאו כלם בפעם אחת גם אז לא תקצר ידו משלם לכלם ומה גם אם ישיתו על הכסף עוד נוספות מאת אלף שקל. עתה הבינה אף היא כי לא שקר היו מלי הדוברים רע בהנאמן ורואה החשבונות, ונבצרה ממנה כל מזמה מה לעשות ליתר הנושים, ולהגיד לאביה יראה לנפשו, ופתאם לפתע והנה אף הוא החל לאיץ בה בדבר המסחר ובין כה וכה יחזק רוחו. שעות אחדות שמחה מאד על הדבר, אך רואה החשבונות בא ויאץ בה כי תתן לו הרשיון בכתב מפרש כי ימכור גם את האוצר השני, כי אם לא תעשה כדבר הזה, אז יקראו מחר מלוא נושים על הבית ויחצוהו ביניהם. וכל עמלה ודבריה ותחנוניה אליו כי יועיד את הנושים לשלשת ימים לא הועילו לה עד מה, כי הוא האיץ בה מאד וגם הפיל עליה פחדים, כי גם כספם וגם כבודם יעלה בתהו אם לא תעשה כזאת ובצר לה קראה מנהמת לבה: אם כן עלה כל עמלי בתוהו ועת היא לגלות את אזן אבי, כי לא אוכל לבדי עשו את הדבר אשר תאמר מבלי שאול את פיו. הדבר הזה הועיל יותר מכל תחנוניה לשים קץ למלי רואה החשבון, כי בדאגה שאל: ואתּ לא תפחדי עוד פן יבלע לו? –

– אם גם אפחד בכל זאת אעשה כזאת, הן הוא יאלצני זה יומים לקרוא אתכם לפניו ואני חפצתי כי ירגיע רוחו עוד שנים שלשה ימים, אך נלאיתי בעצתי ולא אוכל הועיל. – פתאם נהפך לב רואה החשבון לחמלה עליה ועל אביה ויאמר כי נכון הנהו לעשות כל אשר בידו אך למען המציא רוחה, ועתה יחזה גם הוא כי טוב הוא להרגיע רוח הנושים עוד יומים או שלשה ימים והוא יעשה כל אשר בידו אך לבל ירגיז רוח אדונו – אם כי לא רבות ידעה נעמה במזמות אנוש ותחבלותיו ומזמותיו, בכל זאת ראתה והבינה בפעם הזאת כי דבר בליעל יצוק בו ואחרי אשר יצא מהבית גמרה אומר להשמיע לאביה את כל אשר עשתה אולי תמצא ידו להיטיב עוד את אשר עותה היא.

לוא גם מכחש בעזוז כח האהבה ובאמץ אגודת הבית והמשפחה, הלועג לכל אחוה וקשר ויקרא לא-המה, גם הוא לוא ראה בעיניו את המחזה ההוא בהתודות נעמה אל אביה על משוגתה, כי אז התודה אל נכון אף הוא על משוגתו ויקרא: אכן כח נעלה יצוק באהבה, כח אשר יגדל מעל כל כח!

חיי איש כיונה בן אמתי תלוים אך בהכסף, כבודו ותענוגותיו ורגשותיו ומאויי לבבו וכל חפציו הנעלים בעיניו עד אין קץ המה כלם יחד אך כקוים יוצאים מזיק הכסף ועדיו ישובו, עד כי גם בעיניו הוא יֵרָאוּ כלם יחד כגלגל אורח המקיף לפעמים את השמש, אשר ממנו הכל והכל שב לאליו. בימי נעוריו היה כל שקל כעולם חדש וכחיים חדשים וכמשרה נכבדה וכמנעמי חיים בעיניו, ברבות הימים היו העשרות תחת האחדים, והמאות לקחו עמדת העשרות והאלפים ירשו מקום המאות, עד כי כיום ידבר בעשרת אלפים כאשר דבר לפנים בשקלים, והנה פתאם לפתע קפדה באה ומיד בתו באה לו, כי אף אם עוד טרם ידע מה גדול השבר אשר בא לו, אך די לו די בדברים אשר שמע מפיה, כי כל האוצר נמכר ועוד לא הספיק לשלם לכל הנושים, והוא הלא ידע כי לכפר כל השטרות אשר בא יום השלום להם די היה ששים אלף שקלים, וכארבעים אלף היו באוצר ושלש פעמים יותר מהכסף הזה נשה הוא באחרים, אשר גם להם בא יום השלום, ואם גם בכל אלה לא הספיק הכסף הלא היה ביד עושי רצונו לקחת כסף מאוצר המלך, ובכל אלה חזה נכוחות כי יד אוכלי לחמו היתה יחד את אחיו להמו ולאבדו, ומי יודע מה עשו לו עוד? וברעיון הזה היה די כח לפוצץ את איש כמהו לרסיסים ולהפוך לבו כמו רגע לאבן. ובכל זאת שמע כל אלה מפי נעמה, אשר ספרה לו לאחד אחד כל הדברים אשר דברו לה ואשר אמרה היא ובהתימה דבריה שאף רוח וידבר במנוחה כמו לא לו היה עוד הדבר. וכל אלה יד האהבה הנאמנה עשתה, אהבת יונה לבתו ועוד יותר אהבתה לאביה.

אמנם בתחלה כאשר שמע את כל אשר נעשה נע ונד על כספו כשכור, פניו אדמו כתולע ועיניו מלאו דם ואנחות כסופות התפרצו מלבו כמו בקשו לקרוע להן בחזקה דלתים ולפרוץ חק. וכאשר קראה העלמה: אבל זכור נא אבי כי את חייך קניתי בכסף הזה, והן לא רוששנו גם אם גזלו ממנו מאת אלפים! כאשר שמע זאת התנודד, ובשבר ברוח קרא: מאת אלפים! לא תביני זאת בתי, מאת אלפים! אֶח אָח אָח! לא תביני זאת בתי, אך אז מהרה ותעביר ידיה על חלקת צוארו או נשקה אותו בלחיו, ועד ארגיעה שב רוחו וזרם דמעות שטף ועבר פתאם על לחייו וקצפו היה כלא היה, וגם אחרי כן התגעש כפעם בפעם כארי בכלובו עת ידרוך נוגשו על הסף ושבט הנוגש בידו, אבל כפעם בפעם שב ויכָּנַע לפני הנוגש, אשר לא בשבט מושלים כי אם בלשון אהבה ובידים רכות הצליחה לשכך חמתו ולהניח רוחו, ועתה אף היא נוכחה כי לא תרע לו עוד השמועה ולא פחדה באמרו לה כי תשלח לקרוא את רואה החשבונות. היא קמה ותעש כדברו כרגע, אך בתחלה בקשה ממנו כי יתן לה לשבת בחדרו כל העת אשר ידבר עמו והוא נתן לה חפצה, כי אף כי לא הרבה חשב האיש הזה מחשבות בימי חייו וגם אהבתו לבתו עוד לא נודעה בכל עזוז תקפה כיום הזה, בכל זאת היה ברגע ההוא כאיש חושב ומבין דבר. הוא ידע ושמע זאת מפי הרופאים כי אך היא השיבה לו חייו, הוא ראה כי את נפשה הפיקה לו, ועתה בשמעו פיה דבר אמת כאשר בלבבה, כי לוא ראתה בעיניה כי גם אשיות הבית תמוטנה מתחת ועוד מעט יתפוררו עמודי בית המסחר, גם אז בחרה בעני מתת את נפש אביה כפר הכסף, בשמעו כאלה ובהקשיבו נחומים מפיה. כי עוד לא רבה הרעה אם גם חלק מכספו עלה בתהו אם אך פדה חייו כפרו, וכי עוד רב עשרם גם אחרי אשר נגרע ממנו, וכי לא אך העשר מעוז הוא לחיי שלוה ונחת, ויש עשירים אשר עשרם שור להם לרעתם כי ישחית את לבם ולב בניהם. עד כי יורשיהם יצפו ליום מותם ולא יחלו על שברם, בשמעו כל אלה רך לבבו מאד כאשר לא חש בכל ימי חייו, ובחבקו אותה ובנשקו על שערות ראשה חשה נטפי מים יורדים עליהם ולא שמטה ראשה מתחת כפות ידיו למען יניח לו. ובאמת נח לו, מחשבות אשר לא חשב מעודו, חשבונות אשר לא הבין חשב לבו ויספור וימנה וימצא כי לעשרו אין קץ כי בת כזאת נתּנה לו. וכאשר עלה זכרון אחיו הבוגד ובנו ובנותיו על לבו ויתבונן במכונו אז נשא כפיו למרום ומקרב לב קרא: יהי שם ה' מבורך! –

אם כי מדברי רואה החשבון נוכח כי כשודדים התנפלו הוא והנאמן ואחיו על הבית ויעשקוהו וכי מעשים אשר לא יעשו עשו בו; דוב אחיו קנה שטרותיו אשר לא בא יום השלום להם ויבא ויבקש ששים אלף כסף במחירם. וגם הוציא קול בעיר כי ידי אחיו קצרו משלם ויתנגשו ויבואו עמו גם יתר הנושים, והנאמן עם רואה החשבונות, אחרי אשר נעמה פקדה עליהם למכור חטים מהאוצר נתנו כל האוצר לדוב כפר שטרותיו, ומחיר האוצר היה פי שנים ממחיר השטרות אשר גם יום השלום עוד לא בא להם, ומיתר הכסף שלמו לנושים אחרים אשר גם לשטרותיהם עוד לא בא יום השלום, ולבעלי השטרות אשר בא יום השלום להם ענו כי אין כסף באוצר ההוא, ובכן חסר לו עוד ארבעים אלף כסף ליום המחרת לשלם להנושים אם לא יחפוץ כי יקריבוהו למשפט ויתנו עליו חרפת עולמים. כל הדברים האלה לא למשיבת נפש היו לו, כי ראה כי חבל בוגדים עודוּהוּ והמה היו אחיו וקרוביו אוכלי לחמו ועוד יותר דאג לכסף אשר נטל עליו לשלם ביום המחרת, ולולא ישבה נעמה לימינו ותחזיק בו בכל כחה ותעביר כפעם בפעם ידה על חלקת צוארו מי יודע אם לא התגעש למולל את רואה החשבונות כקש יבש, אך היא הצליחה לכבוש אותו ולהשיב חמתו. רואה החשבון הצטדק וישם את כל האשמה בראש הנאמן וישבע בשבועת האלה כי בכפו לא דבק מאום וכי נכון הוא לעבוד אותו באמונה גם בימים הבאים כאשר עבד אותו עד כה, אולם האמונה עשתה לה ברגע אחד כנפים מלב יונה ולא אך במו פיו קרא בקול: עתה אראה איך הסכלתי עשה בתתי אמונתי בחסידים נבלים ועושה רמיה, מעתה ועד עולם לא יבא חסיד אל ביתי! – והקריאה הזאת כמו הניחה רוחו ותתן לו תקוה כי מהיום והלאה לא יוסיפו בני עולה לעשוק יגיעו ויקרא את גד ויתן בידו מפתחות בית המסחר ויצור עליו לבל יתן לרואה החשבונות אף לדרוך על סף הבית וכי יבואו מחד נושים ישלחם אל האדון. רואה החשבון בקש לפתוח פיו, אך הוא גער בו באמרו כי אם לא יחפוץ להמסר בידי השופטים אז יעזוב כרגע את הבית ולא יוסיף אף דרוך על הסף, – עיני נעמה הבריקו משמחה ונחת כאשר עזב רואה החשבון את הבית וּכמֻצָל מפח יוקשים היה אביה בעיניה, אשר למען הרנין לבו לא חשכה ממנו אמרי נעם ותשיחהו ותספר לו את כל הקורות את אם זרחיה ואחותו. אשר נערה יפה כמוה עוד לא ראתה בימי חייה, ולב אביה נלכד בדבריה עד כי שכח רגע את כל אשר עבר עליו, אך פתאם זכר את הנושים אשר יבאו מחר ויתעצב אל לבו מאד, ובפעם הזאת לא הועילו הרבה כל דברי נחומיה כי ידע נאמנה כי הנושים לא יתנו את השטרות בדברים נחומים. אולם נעמה לא הרפתה ממנו ותדבר אל לבו כי אין כל פחד, כי כאשר יספר מחר להנושים בכל אשר נעשתה לו אז יחכו ימים אחדים, אך בזאת לא נח רוחו ותשב ותיעצהו כי ישלחו בסתר למכור אבני חפץ וכלי יקר, וגם זאת לא מצאה חן בעיניו. אחרי כן שבה ותביע עצתה כי יתן להנושים את הבית בערבון, אך לדבר הזה רעמו פניו מאד באמרו: הן אז אבדתי אני וביתי ולא תהי לי עוד תקומה בסוחרים – אבל גם מפני הדבר הזה לא נחתה ותרב אמריה לו להראותו כי גם אם יעזוב את מסחרו לא יגדל השבר, כי בכספם ימצאו די להחיות ביתם בכבוד, ומה גם אחרי אשר פקודת הרופאים חזקה כי יעזוב את העיר וילך לבקש לו ארוכה ומרפא במעיני הרפואה, ועל מי יעזיב עתה את הבית? הן משרתיו גנבים כלם כאשר יראה עתה בעיניו, ואם כן אין טוב לו בלתי אם לעזוב את בית מסחרו ולאסוף את כל הכסף ולתתו לאוצר המלך או לקנות בתים. ואולי בדבר ה' נעשה כל אלה – חתמה דבריה – למען תחליף כח, ולוא עזבת בית מסחרך ותלך להתרפאות כי אז נהה לבך אחרי ביתך ולא נתת מנוחה לנפשך, לא כן עתה תחדש נעוריך ושב ורפא לך. – ולאט לאט החלו גם הדברים האלה למצוא מסלות בלבבו, ואחרי עבור שעה נוכח כי רוח אלהים דבר מתוך גרונה, כי הלא נאמנים דבריה אשר לוא עזב את בית המסחר וילך לבקש רופאה במעינות הרפואה כי אז מי יודע אם לא הציגוהו ככלי ריק, והוא הן לא יוכל לשבת בביתו, זאת יראה כי כח ידו ורגלו אין עוד אתו, ובהניחו רוחו זכר אז גם את אלה אשר הוא נושה בהם ויצו על גד כי יפתח את ארון הכסף ויוציא משם כל השטרות וגם את ספרי החשבון, ואך אז ראה כל הבגד והעשק אשר עשו לו, כי פדו שטרות אשר יום השלום להם יהיה אחרי ששה ירחים, ושטרות אשר הוא נושה באחרים לא נשלחו לידי בעליהם לקחת מהם כסף, כי כן עשו בצדיה למען הכביד אכפם על נעמה כי תתן להם צו למכור, ואם כי צלמות ולא סדרים היו בהספרים, ואם כי עוד לא מצאה ידו למצוא חשבון נכון בכספו, בכל זאת ראה כי לא רבה המהומה, כי לשטרות רבים אשר הוא נושה באחרים בא יום השלום ויגמר אומר לשלוח את גד מחר לאסוף כסף וינח רוחו בהתקוה כי גם יתר הנושים יחכו יום או יומים ואם אין יתן להם את הבית בערבון כדבר בתו, ואז שבה נעמה אל אם זרחיה בלב נכון כמו עברה כל סערה ואין עוד כל פחד, ואך עתה כאשר שבה האם ותספר לה את כל הגדולות אשר עשה גד לבתה ואחרי כן גם לנערה אחרת בבית האסורים, עתה זכרה נעמה את פנינה ותתחלחל רגע בזכרה כי היא הלכה ולא שבה, ותשלח את גד לראות מה היה לה.

גד אשר פתאם לפתע היה לסוכן אל בית יונה, למלאך מושיע לאם זרחיה ואחותו ולאיש סודה ויועצה לנעמה, אף הוא אם כי רבה היתה המלאכה אשר עשה ביום ההוא, בכל זאת זכר אחת ושתים את פנינה ואשר נעשה לה, ואף הוא דאג לה פן קרא לה מקרה רע אחרי כן. הוא בקש חשבון וימצא כי כל התורות אשר הגישו לו אם זרחיה ונעמה לא לו הנה כי אם לפנינה, כי היא שלחה אותו לפדות מצרה נפשן והיא אחזה בידו ותובילהו בחזקה (ברגע ההוא כאשר זכר כי היא אחזה בידו חש חום בראשו ולחייו וכל יצורי גוו כמו בקשו להשתרע ברגע ההוא) אל המקום ההוא, ואף היא חשה אל בית האסורים, ואך לה כל החסד ולה יאתה כל התודה ולא לו, ואם רק בעבור זאת לא תבא יען כי תתחמק ותמאן בתודה אז יבין כי אמנם צדקה במעשיה, אך מי יודע מה היה לה אם לא נוקשו רגליה בפח יקוש, הן זאת ראה עתה כי יש אנשים אשר כפח יקושים המה לנערות, ולמה זה יגרע חלק פנינה מחלק יתר הנערות, האם לא יפה היא? – בפעם הראשונה בימי חייו עלתה מחשבה על לבו לחשוב ביפי נשים ועשתנותיו נבוכו מאד לרגלי המחשבה הזאת, כי האמנם יהגה לב איש מחשבות כאלה? גם זאת לא ידע עוד הילד הגדול הזה, אשר גם אשה כבר היתה לו, אבל המחשבה הזאת לא הרפתה ממנו, מי יפה אם פנינה או צפורה אחות זרחיה? ² ואף כי לחם בכל כחו נגד המחשבה הזרה הזאת ויתעורר לרדפה מלבו כאשר הדף את זבדי ביד ובכתף, ואף כי אהבתו הנאמנה לזרחיה לא נתנתהו לערוך את אחותו אל נערה אחרת, ואף כי לתת היתרון להאחרת, בכל זאת כמו דקרו קרני עיני פנינה המפיצות אש שחורה לעיניו, וכמו התיצבה לפניו ותמאן למוש ממקומה למען יראה ויתבונן ולא יעות משפט ויתן היתרון לאשר נכון לה. כן לא חדל מהגות בה למרות כל עמלו להרחיק תמונתה מלבו, ובעת אשר לבו היה לשדה מלחמה, והנה נעמה מצוה עליו ללכת לראות בשלום פנינה, וכמו נהדף בזרוע עד כי כמעט התגלגל מהמעלות כן חש לרדת אל החצר ולבא אל ביתה.

להכות ביד על הדלת להשמיע ליושבי הבית כי זר יבא אליהם לבל יבהלו בבאו פתאם לא מנהג המדינה הוא שם, ואך כמו כרעד חש גד בידו בפתחו את הדלת בלאט וכמתגנב דרך על המפתן על בהונות רגליו ויסגור הדלת אחריו מבלי השמיע קול וכן עמד על עמדו כמו נטעוהו במסמרים ולא יכל למוש ממקומו. ממול הפתח על כסא גדול, ראשה בין כפות ידיה הנשענות על ברכיה ושערותיה השחורות אשר כסו את כל הפנים כמו בצעיף יורדות עד הארץ, ישבה פנינה, ועיניה, אשר אך מעט נראו מבעד מחלפות השער השחור, הביטו נוכחן על כפות הרגלים או על הרצפה, וכמו כל רוח חיים אין בקרבה כן לא הנידה יד או רגל ולא משה ממקומה בפתחו הדלת ובהסגרה, ולולא הכיר גד את שלמותיה כי אז לא ידע כי היא היא התמונה המתעלפת בצעיף השחור. כאיש אשר אין ברוחו נכונה עמד על עמדו גם מקור מחשבותיו נדעך עד כי לא חשב דבר אם לקרב הלאה או לגשת אחור, וכה עמד זמן רב מאד, ופתאם עברה כמו רעדה ותחלוף על כל בשרו ושערו סמר מפחד בעלות מחשבה על לבו פן מתעלפת היא ורוח חיים אין בקרבה, ויקפוץ ממקומו בפעם אחת ויחזק בה, וקול נורא פרץ מגרונה ברגע ההוא, ולהקול ההוא קפצה גם אמה מהחדר השני ותתן בקולה, אף כי כמעט לא נשמע כמו הושם מחנק לצוארה, אהבל כרגע התאוששה העלמה ותחזק בידי גד בכל עזוז כחה ותקרא: האתה פה מלאך מושיעי? האתה פודה נפשי תעמוד לפני ואני לא ראיתיך?! חיי וכבודי וכל אשר עוד לי בארץ לך המה, ואני – אני – אני – היא לא כלתה דבריה ודמעות נזלו מעיניה כפלגי מים על ידיו, אשר ברגע הראשון באחזה בהן בקשה לנשקן מנשיקות פיה, ואך כמו יד נסתרה אחזה בה בחזקה ולא נתנה אותה לעשות את אשר נתן הרגש בלבה. כמשתומם לשמוע כי בכל המקום אשר ילך ישמע אך “מלאך מושיע” הביט בהעלמה אשר מהרה ותסר שערותיה מעל פניה ומבלי אשר מצא מלים להשיבה דִבֵּר כנלעג לשון ובכבדות: מה יחסר לך? – אנחה איומה ומבט עין אשר הפיץ כברק יגון אין קץ היה המענה על שאלתו, אך לאט לאט הרגיעה רוחה ותאמר לאמה כי הוא האיש אשר פדה אותה מידי זבדי, כי ברגע ההוא שכחה כי גם אמה ראתה זאת בעיניה, ואחרי כן בהקשיבה מפיו כי נעמה תבקש לראות פניה ענתה: גם אני חפצתי לבא בלילה הזה אליה וכאשר יאתה ליל אעשה כדברך! –

– באי אתי כעת – קרא גד בתם לב.

– לא אוכל – ענתה העלמה.

– אבל נעמה בקשה, כי תבאי עד מהרה – קרא גד, ובהזכירו שם נעמה הרים קולו מעט כמו בקש להזכירנה חין ערך שולחתו לבל תוסיף לסָרֵב. לוּ איש יודע לקרוא הגיון הלב מעל חזות הפנים היה גד, כי אז נוכח כי כבד מאד היה הדבר מן העלמה לסרב לדברו, אך הוא לא התבונן והיא כנלחמה עם נפשה קראה בקול כמתחננת: אנא אל תפצר בי ועד מהרה אבא, ותשנה ותשלש דבריה בלַוֹתה אותו עד הפתח: בא אבא, בא אבא –

 

כג. תִּקְוָה ובֶהָלוֹת    🔗

כמו לא הופר שלום הבית אף רגע וכמו שלום ושלוה בקרב לב הגרים בו כן ישבו יחד אם זרחיה על כסא גדול ולימינה צפורה בתה, אשר פניה חורים עוד כפני מת, רק עיניה אשר הפיצו אש שחורה אמרו לכל כי עוד רוח וחיים במקום ההוא, אף היא בכסא גדול, ראשה נשען מאחריו אל קיר הכסא ושתי ידיה על שתי ידותיו כי עוד אין מתום בה, אך קמה ממטתה למען תחליף כח מעט ולמען תתענג רגע בחברת גרי הבית. לא רחוק מהאם והבת ישבה נעמה על כסא עגול קטן אשר התנועע עמה בכל תנועות גוה ותרב שיחה במאור פנים וברגש, ולא לבד כי לא נראו בה אף עקבות התלאות אשר השתרגו עלו על צוארה בימים האלה ויגזלו שלומה ומנוחתה, כי אם כמו נהפכה פתאם לאחרת כן שכחה דרכיה והליכותיה ולא עוד בנחת נשמעו דבריה ולא עוד בעצלתים התנהגו רגליה… כמו רוח חיים חזק בא פתאם בקרבה ויניעה ויטלטלה ממקומה וברגע שכחה מנוחה ותאהב לנוע, כן החלה פתאם, מאז השכילה להאביד רבבות מהבית לבל תגזול מנוחת אביה, להיות כאשת חיל צופיה הליכות הבית ופוקחת עין כל יושביו, אשר אמנם אך אליה ייחלו כי אך היא היתה רוח החיה בכל אפני הבית. את ספריה כמעט שכחה ותזנח גם את העוגב משושה ומחמדה עד כה, וכל היום רצה מחדר לחדר ותתבונן מאד פעם אל אביה ופעם אל הנשים הגרות, רגע נתנה צו אל השפחות ומשנהו שלחה אף היא ידה להכין ולעשות ולא גרעה עיניה מכל יושבי הבית גם יחד. ומדי הוסיפה לנוע כן הוסיף רוח החיים להניעה אותה ואת ידיה ורגליה ואף גם את לשונה, עד כי דברה בימים האחדים האלה אולי הרבה יתר מאשר דברה בכל ימי חייה, ותהי למשוש לב ולמשען לכל יושבי הבית, אשר כמעט לכלם משענה דרושה היתה מאד, ועתה ישבה יחד את הנשים הגרות ותשיח עמהן באהבה ותבקש להניח רוחן בדברים רבים לבל תרבינה שאלה על אודות זרחיה, וכל יצורי פניה יעידו בה כי היא שבעת רצון, עד כי גם פני גד אשר ישב על צדה אף הוא בכסא גדול וראשו נשען לאחוריו ושתי כפות ידיו על שתי ידותיו, וַיֵרָאֶה בשוקיו הרחבים ומצחו הרחב ובעבי גביו באבי המשפחה כלה, גם פניו העידו כי הוא שבע רצון מאד, אף כי ישב כאלם וכמעט לא פתח פיו מאז שב מקרוא את פנינה, ורק את עיניו כונן אל הפה אשר שמע קול יוצא ממנו, ואחרי כי רֻבֵּי הדברים אך מפי נעמה יצאו לכן הביט בה בלי חשך ויתענג על כל מוצא שפתיה. אולם גם פני האשה אֵם זרחיה, אף כי צרות לבבה העמיקו הרחיבו עקבותיהן על פניה אשר קמטו בלא עת וכמו מסוה שמו על אור העינים וחותם צר על השפתים אשר כמו אחת באחת דֻבָּקוּ בחזקת היד, גם פני האשה הפיקו אור וחיים כמעט מדי דַבֵּר נעמה; כקול נחמה, כקול מבשר ישועה ותקוה טובה וחיי ששון ושמחה באחרית שלומים לכל גלי התלאות אין קץ אשר אפפוה, היה צלצל דבריה באזניה, ומבלי אשר ידעה בנפשה מה היה לה חשה ארוכה ומרפא לפצעי לבבה הרבים והנוראים בשמעה קולה וניב שפתיה, וכמו זרוע כאל לה כן בטחה בה כי מעתה לא יוסיפו בני עולה לענותה ולרדפה חנם, וגם לבתה הרכה והנוגה תחיש חסן ישועות ולא תוסף לדאבה. ורוח מלא מהגיון לב האשה נראה גם על פני העלמה בתּהּ, כי אף את מיתרי פניה ובדי עורה חיתה נעמה באמרי פיה, ובפתחה פיה לדבר כן פתחה העלמה החולה את פיה לשאוף את הדברים כטל חיים אל קרבה. ומקור מלי נעמה לא נדעך וכאשר הוסיפה לשאב כן הוקיר מימיו ביתר שאת ויתר עז, ומעת אשר יצא אביה מהחדר זה כשעה תמימה עד הנה לא חדלה מהשמיע מדברותיה ולא נלאתה ולא יגעה.

אולם היאָמן כי יסֻפַּר כי גם דבר תהפוכות חיה ברגע ההוא את רוח נעמה ויברא לה ניב שפתים אשר לא פללה, דבר תהפוכות מאין כמהו שנה את לבה ורוחה כמו רגע ותהי כאחרת? אמנם כן הוא אך דבר תהפוכות היה בכל אלה. אם אמנם מאז חלה אביה את חליו ומאז באו הנושים אל ביתה כבר היתה לאחרת, כבר החלה לחוש חפץ עז לעבודה ומעשה כאשר לא חשה בכל ימי חייה עד כה, כי עד הנה לא ידעה דבר מלבד ספריה אשר כרעים היו לה, אשר ששה בחברתם כל עוד מצאה בהם חפץ ותשלחם מעל פניה כאשר שבעה לה נפשה מהם, וכל מדברותיה אף גם הגיוני לבה היו כמו קראה כל אלה מלה במלה מעל ספר. מעודה לא שפכה לבה לפני אזן שומעת; אמה ידעה כי יש ביד המבשלת לשפוך את המרק מהקדרה או בידי המשרת לשפוך יין-דגן מהכד וכאלה, אך כי יש בלב דבר מה אשר ישָׁפֵך, זאת לא עלתה על לבה. על דעתה אך נתח בשר הוא הלב ועל מקומו ינוח בשלום, כי כן היה לה בכל ימי חייה. ואת אביה חסר האלהים אך מעט מאשתו בדעת מערכי הלב, ואחרי כי כל הגיוני לב נעמה היו עד הנה אך בספריה כי על כן לא נמצא לפניה בביתה לא איש ולא אשה אשש עוררוה לדבר שפתים מלבד זרחיה, ולפניו הביעה לפעמים הגיוני לבה. אך עתה מעת אשר נתן המקרה בידה ענין לענות בו בפעל ולא אך במחשבה והגיון, עתה יצא הרוח ממכון שבתו במעמקי הלב ויפרוש ממלכתו על כל יצורי גוה וילמד ידיה להכין שקוי לחולה ורגליה לרוץ הנה והנה ויהי שעם פיה להורותה לצות וליעץ ולנחם ולחזק ידים רפות ותהי לנפש חיה מאז חלה אביה, אבל זה כשעה מאז יצא אביה מחדר הנשים (גד איש טוב הוא ויסלח לנו כי נחשבהו עם כל הנשים) מני אז היתה שמחה גלויה על פניה ושלום אין קץ על דל שפתיה.

אביה בא, כאשר בקשה ממנו, לשאל בשלום הנשים ולהגיד להן כי נפשו תגיל מאד לראותן בצל קורתו, וכי מהיום והלאה תמצאנה בו מחסה ועז וכאלה דברים נחומים, והאשה האמללה אשר כוס הפגעים שתתה עד הקבעת לא ידעה מלים תערוך להמלאך המושיע אשר ישועות ונחמות כאלה יפליא להשמיענה, וברב שרעפיה בקרבה לא התבוננה כי לא גבור רב להושיע הוא המבשר ישועה לה, כי הוא איש אשר בחצי גויתו אין מתום ובעזרת מַטֶה ומשרת יצא ויבא ולא יוכל להושיע גם לנפשו, את כל אלה לא ראתה בשמעה את הבשרה ויהי בעיניה כאל אלים רב להושיע, כאשר אף הוא לא שם לבו אל דברי פיו כי אם מלל בשפתיו ככל אשר שמה נעמה בפיו דברים. וכאשר מלא לב האשה תודה וברכה על כל גדותיו קראה ברגשות לבה, כי הפעם ראתה בעיניה כי עוד למלאכי מרום מהלכים באדמה וכי לא לנצח יסתיר האל המושיע את פניו מאלה אשר זעם אותם ימים רבים ובאחרית ישלח מלאכו כמושיע ורב ויפדה ויציל; את כל אלה חזתה היום בעינים פקוחות בבעל הבית ובהבשרה אשר הביא בפיו. ואם כי הוא שפת לא ידע שמע היום, מעודו לא הסכין להקרא בשם מלאך או גואל, ובכל חייו עוד לא הזכיר איש על ידו שם אלהים בכבוד וברכה, בכל זאת נעים היה לו מאד הדבר הזה ויקבלהו באהבה, וכשמעו תהלתו וברכתו עלה גם רעיון על לבו לשוב ולחשוב את דבריו, אשר דבר אל האשה כציר נאמן העושה פקודת אדונו מבלי חשוב מחשבות, וכאשר שב וימלל לנפשו בקול דממה את כל הדברים אשר דבר להאשה נוכח כי אמנם ברב חכמה דבר ולו יאתה התהלה והברכה אשר ברכה האשה אותו. והאשה האמללה ברב סרעפיה בקרבה לבשה רגש עז ותקרב אל בעל הבית ותחזק בידו ותקרא בקול תחנונים ותקוה ותודה וברכה גם יחד: ועתה הפלא נא מושיע את חסדיך עמי וקח מידי את אשר בידי למשמרת, כי כל עוד בידי הוא לא אדע מנוח, ואם את החסד הזה תעשה עמי ותשמור לי זאת עד עת מצוא או אז אדע כי אשרי ותקותי ושלומי מידך לי ועד עולם אזכור זאת – ובבקשה סליחה ומחילה לאין קץ על כי נועזה לבקש אף גם את הדבר הזה מאיש אשר כבר הרבה לעשות עמה חסד ואמת עד אין קץ, ובהצטדקה כי רק היראה מפני אנשי מרמה נתנה בלבה את הדברים לבקש דבר כזה מאת מטיבה, הֵסַבָּה פניה ותוציא מחיקה את כיסה לתתו בידי בעל הבית למשמרת. ובעל הבית אם כי לא הבין למה זה בקשה כחסד כי יקח את כספה מידה ומעודו לא עלה על לבו כי חסד הוא לקחת כסף ומה גם בעת הזאת אשר הכסף היה דרוש לו מאד, בכל זאת לא מהר לקחת את הכסף מידה וישאלנה כמה בכיס וכאשר ענתה אותו: כאחד עשר אלף שקל – הושיט ידו ויקח את הכיס וימנה את הכסף וימצא עשרת אלפים שש מאות וששים שקל ויאמר: אל נכון תבקשי לקנות שטרי המדינה אשר ישאו לך פרי, הנה אעשה חפצך ובעוד ימים אחדים כאשר אצא פתח אעשה כזאת, אך עד העת ההיא תני לי את הכסף בהלואה לא בפקדון ותטיבי לי מאד – האשה לטשה עינה כי לא הבינה דבר מה הוא פקדון ומה הלואה ותאמר: עשה בכסף כטוב בעיניך, אך הראני נא אות לטובה וקחה מידי לבל ירגז לבי פן יגֻנב ממני – ויונה הראה אותה אות לטובה ויקח את הכסף וכבוד האשה גדול בעיניו על אחת שבע בצאתו מהבית. אולם גם נעמה, אשר זה לא כבר פזרה את הכסף ותּאַבדהוּ בידיה ורבבות הוציאה להבל כמו לא ידעה ערך הכסף ולא חפצה בו, אף היא – שמעו והשתוממו – ששה בכל לבה על הדבר הזה כמו אם נפתחו פתאם השמים והריקו לה שפע ברכות, והשמחה הזאת חיתה כל רוחה בעת ההיא עד כי היתה כמעין נובע דברים חיים. הן אמנם דבר תהפוכות נראה בה, כי הכסף נתן שמחה בלבה, אך אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו… ובשבתה בזה ובהרבותה דברים להרנין לב כל שומעיה שכחה שנית כמעט את פנינה אשר לפני שעה שלחה לקרוא לה, אבל כאשר חדלה מעט מדבר ותהי דממה בחדר נשמע קול גד כמו דבר לנפשו: ועוד לא באה! כשמוע נעמה את הדברים האלה הניעה בידה ותאמר בבטחה: עוד מעט יאתה ליל ואז תבא – הדברים האלה היו כחדה לגד, אבל נעמה שפטה מישרים כי פנינה תמאן לבא ביום, כאשר באמת כן היה. כי אך רד השמש ויעלו נר בחדר נראתה על סף הדלת ובראותה את הנשים ואת גד כמו נבהלה ממראה עיניה קפצה לאחור ותאמר להתחמק, אך נעמה קפצה כאילה ממקומה ותאחזה בשתי זרועותיה ותשקנה בכל כחה פעמים אחדות, ופנינה כנדהמה וכמשגעה ממראה עיניה התבוננה בנעמה, ועיניה כמו דברו בשפה ברורה: איפה למדת אַתּ את הדבר הזה? מי הורך אותך לנשוק וברגש ובנפש סערה? מה היה לך? ואמנם גם אנחנו לא נדע אם ידעה זאת נעמה בנפשה או אם חשה זאת גם פנינה, כי כחצים מקשת אשר כוננו על יתר כן היו הנשיקות האלה כי פרצו להן דרך בכח נעלם, ואם פנינה היתה המטרה, או המטרה היתה מהן והלאה רק במקרה התיצבה היא על הדרך ותהי למטרה לקבל את החצים אשר הטבע יסד להם מקום אחר, הדבר הזה לא יצא אור ויהיה גם הוא כאחד מסתרי הבריאה אשר מסתרן נצח ופתרונו יוָדַע אך ביום אשר תסוף כל חדה ויתם כל סוד… ובטרם נח רוח פנינה מתמהון לבבה על החדשות אשר ראתה בנעמה ובטרם מצאה ידים לעמוד הכן ולברך את הנשים בשלום משכה ואותה נעמה בחזקת היד ותקרבה עד האשה אשר אף היא נשקה לה בכל רגשות עז ועד העלמה אשר חבקה אותה בשתי זרועותיה ותלחץ את ראשה אל לבה באין אומר ודברים, וכמו סר כח פנינה ולא עצרה כח להמיש ראשה מידי הרכה והענוגה כן נפלה לפניה על ברכיה ותעמוד רגעים אחדים חבוקה בזרועותיה, וכאשר קמה נראו מלבושיה כמו שֻׁטפוּ במים ונהרי נחלי דמעות הוסיפו לפרוץ מעיניה כמו נבקעו שני נאדות ויפכו את מימיהם בלי הפוגה ואחריה החרו החזיקו כל היושבות בחדר, ואף גד עמהן, רק המקרה אביר הלב אשר לא ינוד לאיד ולא ישמח בשמחה ויבחר לצון בעת בכי ויהפוך לאבל ראש השמחה, הוא אך הוא קם בה בעת נשפך לבה, כי כאשר קמה מכרוע ברך לפני העלמה נעה ונדה עד כי כמעט נפלה בחיק גד ועוד מעט נגעו שפתיה גם בשפתיו, אך העצל הזה לא קם ולא זע ואף ידו לא שלח לא לקרבנה אליו ואך לא להעמידנה על רגליה. ואחרי אשר כחה הושיע לה לקום ולעמוד, העביר ידו על מצחו להעביר אגלי הזעה ובעינים מפיקות תמהון הביט סביבו… יסור יסרהו ה'! – –

כמעט נח לבה מעט ותשאף רוח שמה פנינה אל הנשים פניה ותבקש סליחה מהן ואל נעמה אמרה: אנא מהרי הביאני אל אביך כי דבר נחוץ לי אליו –

– דבר נחוץ? ועל כן יחלת עד אשר שלחתי לקרוא לך, ועל כן בוששת לבא עד הערב?! –

– אנא מהרי והציגיני לפני אביך – התחננה הנערה ותשם עיניה בפתח החדר כמו כמשא כבד יכבד ממנה לשבת יחד את יתר היושבים בחדר ההוא, ונעמה אחזה ותחזק בה בכל כחה ולא נתנה אותה להשמיטנה מידה וכן באו לחדר יונה אשר השתרע על הערש ובראותו את בתו ופנינה בקש לקום, אך שתי הנערות גם יחד הפצירו בו כי ינוח על מקומו ושני כסאות הגישו אל הערש ותשבנה יחד ופנינה אחרי נסתה פעמים אחדות לדבר ולשונה דבקה לחכה ופניה אדמו כדם אספה לאחרונה שארית כחה ותספר ליונה אך מעט מדברי אביה, וכי כל חפצו הוא כי תשים יחד את אמה פניה לחוץ לארץ, ועל כן הפקיד את הכסף בידי בן צוף ויקח שטר מידו למען יתן את הכסף לבתו כאשר תבא לחוץ לארץ, אבל עתה שב ממחשבתו וייעצנה כח תתן את השטר ליונה והוא יקח הכסף בידו למשמרת, וזאת תבקש כעת ממנו כי דבר אביה נחוץ מאד כי תעזוב את העיר והארץ – וככלותה דבריה נתנה בידו את השטר וגם כל עדיה ועדי אמה. – יונה הביט בפני בתו בתחלה כגבר אשר לא יבין מה עמו ואחרי כן נראה גבה וגאון על מצחו כמו אמר לבתו: ואיש כמני יפחד מפני יום השלוּם, איש כמני אשר כסף תועפות לו מכל עברים?! ובטרם עוד פתח פיו לענות להעלמה קראה נעמה בשמחה: אצבע אלהים היא! הן גם אנחנו נלכה כלנו לחוץ לארץ ואתנו תלכי ויחד נשבה באשר נשבה –

– אבל הן גם אמי תלך אתי – קראה העלמה וכל בדי עורה רחפו.

– וכאחת מאתנו תהיה – קראה נעמה – משפחה אחת נהיה כלנו, מה טוב ומה נעים! – יצורי פני פנינה נעוו לשמוע כזאת כמו בקשה להתעלף מרב רגשותיה, אך ברגע ההוא קראה נעמה וגם אביה בקול נורא: אש! ומכל עברים נשמע קול אחד: אש! אש! ומשאת עשן ואש מתלקחת עד לב השמים נראתה מבעד החלונות הנשקפים על פני הרחוב, וכמו בא פתאם רוח חיים חדש בלב פנינה ויעמידנה על רגליה וישאנה בחזקה מעל השלבים בקראה בקול: אמי אמי! אך בטרם נגשה עוד אל הבית בחצר מקום מושבן, אשר שפם עזבה את אמה ואשר נהפך לנחל אש, התרוממה פתאם תמונה שחורה משחור כלה ותאחז כמו בצפרני ברזל בידי פנינה ואך קול נורא פרץ מגרונה ותפול כגויה בלי רוח חיים ארצה והתמונה עליה, וברגע ההוא אחז גד: שר התפרץ אף הוא לקול הקורא ויתנפל על התמונה למען המציא רח: להעלמה ותלקח מלחמה איומה ביניהם, יחד התפלשו בעפר כמו היו לכדור אחד אשר פעם ישכב על צדו האחד ועד ארגיעה יתהפך על צדו השני, בעת אשר האש תשים שמות ותפרץ כל חק וקול נורא ואיום נשמע מכל קצות החצרות, אשר כל בתי האוצר והאסמות בו היו למאכולת אש, והתבערה תגדל מרגע לרגע, ובטרם עוד הספיקו מכבי התבערה להכין כליהם וכבר אחזה האש גם בבית אשר בו גר יונה, ולא עלתה עוד בידי המכבים לעשות מאומה בלתי אם לשאת מתוך ההפכה הרוגים ופצועים ונשרפים, ובטרם אתא בקר נהפך כל המקום ההוא כמו אש לאודים ואפר, ואך תמרות העשן אשר עלו עוד כל יום המחרת העידו כי זה לא כבר עוד עמד הבית ואשר בו על תלו ובני אדם עם תאות ורגשות וחפצי הלב מצאו בו מקום…

 

כד. אַחֲרִית רְשָעִים    🔗

אם כי עיר לאלהים היא אשדות ויושביה ומעשיהם רבים, ובכל מקום בה יש אָבנים להמקרה ליַלֵד עליהן חדשות ונצורות, וגם באפס חדשות עת כי נלאה ואזלת ידו ליַלֵד חיים, הנה גם אז רבים המה שם אשר לא יקצר רוחם מהוליד חדשות בטרם נוצרו, והמה היוצרים והמולידים גם יחד, כי על כן אספת המון רב בכל רחוב וקול משמיע ואזנים קשובות לא יסופו כיום תמים ואשמורה בלילה. כי מה נקל לשמוע חדשות בעיר שחֻברוּ לה יחד המון אדם ובהם בהמה רבה, המאמינים לכל דבר ויספרו משמע אזנם כמו אם מראה עיניהם היה ואחר יבא וחקרם וישמיע חדשה, כי החדשה אשר נשמעה אתמול לא חדשה היתה כי לא היתה כזאת בעיר, ואם בעיר כזאת אשר בה יעמלו המקרים יחד את בני האדם להרבות ולצמיח חדשות, אם בעיר כזאת ידֻבַּר כשבוע תמים רק בדבר חדשה אחת אשר נעשתה. אף כי לפנים נהיתה חדשה גדולה מאד בעיר ואף היא נשכחה מפני אחותה הצעירה, אות הוא כי נפלאות ונוראות נעשו אשר כמוהן לא היו בעיר, נפלאות אשר להן לא יחל איש ולא פלל אף יוצר-חדשות-תהו כי כאלה תקרינה.

שנים שלשה ימים היתה העיר כמרקחה על דבר הבערה אשר שלחה בבית יונה בן אמתי ובאוצרותיו ובאסמיו, כל לשון דברה אך בדבר הזה עד כי הֵתַמוּ מפני החדשה הגדולה והנפלאה אשר באה כּתֻמָה אחריה. אמנם ענין רב היה לכל בעלי לשון לענות בו ביום המחרת אחרי אשר בית יונה וכל קנינו היו למאכלת אש; כל חכמי הלב ראו עין בעין כי ידו הוא היה המבעיר את הבערה, כי בעד כל ביתו וחצרו ואסמיו ערבה החברה העורבת עֲרֻבָּה בעד תבערת אש, ואחרי כי ידו מטה משלם להנושים, לכן שלח אש בביתו למען ימצא מחירו בכסף מלא מאת החברה, ויהי הדבר לחדשה בעיר. אך החדשה הזאת פנתה ערף לחדשה גדולה ממנה כי נודע הדבר ביום המחרת בכל העיר כי יונה שלח ריקם מעל פניו את ראש מכבי התבערה, אשר בא לבקש את שכרו בעד בטול מלאכה, והוא היה דבר נפלא מאד, כי מודעת זאת אשר בפרוץ תבערה בבית אשר בעליו שלם בעד ערבתו, אז יבא ראש מכבי התבערה ביום השני על שכרו, יען כי שם לבו אך להציל נפשות ויתן את האש לשפוך חמתה רק על העצים והאבנים, ולא קרה עוד מקרה בעיר כי לא ישלמו להצדיק הזה כצדקתו בכסף מלא מיראה פן לא יפגע אדם כאשר תפרץ תבערה בפעם שנית ויסוכך באבדתו גם על העצים, ויונה שלחהו ריקם מעל פניו באמרו לו בשפה ברורה כי לא בקש כזאת מידו, ורבים ראו את הראש יוצא מחדר יונה ופניו אדמו מקצף וקללה מתהלכת מבין פתחי פיו ואות נאמן הוא כי יד יונה לא היתה בדבר הזה. ומה גם אחרי אשר נודע בעצם היום ההוא כי זבדי בן דוב, אשר השתגע זה כבר, כאשר ידענו, ויהי כלוא בחדרו בבית אביו ומשמר שמו עליו, היה המבעיר את הבערה, אז ידעו כל בני העיר כי נקי יונה מפשע אשר טפלו עליו ותהי אף זאת כחדשה נפלאה בעיני רוב יושבי העיר, כי מי שמע כזאת כי איש יקח כסף רב כפר ביתו וקנינו מידי החברה מבלי אשר יתן חלק לאיש, לא לשוטרים ופקידי העיר ולא למכבי התבערה אף לא לפקידי החברה, בר-מזל כזה עוד לא היה בעיר… והחדשה הזאת לא מולדת פי יוצר חדשות תהו היתה, כי אמנם כזאת וכזאת היתה בבית יונה.

בעת אשר פנינה ישבה בחדר יונה ותתן בידו למשמרת את שטר הכסף ולנעמה את כלי היקר אשר לה, ובעת אשר נעמה הרהיבה לבה בהתקוה אשר כטל חיים היתה לה כי אתם יחד תלך אל ארץ אחרת, התגנב זבדי אשר דמי לבבו רתּחוּ מאז ולא דמו למראה פנינה ואף גם לזכרה בערה כאש צרבת בעצמותיו. ובעת אשר לבו חלל ומוח עצמותיו דלל ומקור מחשבותיו נדעך ורוחו כנחל אש בוערה מרב זנוניו ונפשו עֻנתה בנגעי תפת במלאת ספקו, הנה אז נלותה תמיד גם תמונת פנינה אל נגע לבו לענותו בענות נפש נוראה מאד, גם לתת רוח חיים בלבו לשוב ולהחליף כח וּלענוֹת עוד כאשר עֻנה עד כלות כחו. ואך עלה זכרונה על לבו התגעש והתפרץ ויתנפל על שומרו ויהי כדוב שכול. אולם אז שמו עליו כתנת משגעים אשר כפי מדו אזרה אותו ותשם על ידו משמר, וגם שרשרת נתנו לו כפעם בפעם למתנה עדי נכנע ונענה וכחו עזבהו ויהי ימים אחדים כחולה נוטה למות. ובעת הזאת דמה השומר וגם אבותיו כי רוח השגעון סר מעליו ואך מחלה תקפתהו, ותהי משמרת השומר רק כי יביט עליו בעין פקוחה לכל יצא פתח, כי לפי דבר הרופא ישוב ורפא לו אם ינוח בבית וחברת נשים לא תרגיז רוחו. ובעת אשר השומר ישב בצד הפתח וינם שנתו קפץ פתאם זבדי מערשו וכרגע השליך השומר ארצה ובטרם מצא ידו ורגליו לקום מהרצפה וכבר נעלמו עקבותיו ולא נודע איו. הוא ישר רץ אל בית יונה אל החצר השני להבית הקטן אשר שם ישבה פנינה ואמה בבאו שמה ולא מצאה אחז בהנר הדולק אשר עמד על השלחן ויצת אש בתוך הבית ויצא גם להחצר וישלח אש בערמת תבן גדולה אשר לפני ארות הסוסים ואת התבן הבוער זרק הלאה לכל רוח עד כי ברגע אחד אחזה האש בכל פנה ובאסמות הבר ובאוצר יין הדגן אשר היה במרתף והוא עמד על מקומו ולא מש ממנו כמו שש מאד למראה עיניו וכל תאותו היא אך להעלות יחד את כל הבית ואשר בו על המוקד, ובעודנו עומד ומביט בעינים כהות על פעל ידיו, והנה קפצה פנינה על המעלות בקראה: אמי! אמי! כי ידעה כי אמה נותרה בבית אשר ברגע ההוא צלל כמו בתהום אש ואף מקומו לא נראה, לקול הזה כמו בא פתאם רוח חיים בקרבו ואף הוא מהר ויתנפל עליה ויחזק בה בכל כחו ויפילנה ארצה והוא עליה, ומי יודע מה היה בעוד רגעים אחדים לולא התנפל גד על שניהם ויחרף נפשו לחלץ את הנערה מידיו. ידי הנערה רפו מאד בימים האחרונים מרב תלאה ורגז לב ופחד פתאם, ועתה הלאה אותה הפחד אשר אפפה עד כי נפלה כמתה ארצה ולא עזרה ברב או במעט לגד אשר מהר אחריה לרדת מהמעלות בראותו את האש ובשמעו קולה הנורא בקראה: אמי, אמי, ויחש לרוחתה לישועתה, ותהי מלחמה נוראה בין גד ובין לוחמו, וגד עוד טרם ידע מי הוא כי פניו כסו בשחור ויהי כשד משחת. ואם כי כפעם בפעם נסה את חילו בימים האלה ויודע לו כי כחו לא מעט הוא, בכל זאת לא עשתה ידו תושיה אם כי אזר שארית כחו במלחמה ההיא, כי כמו במסמרות ברזל נדבק האיש אל העלמה האמללה וכל מאמצי כחו עלו בתהו כי קצרה ידו להפריד ביניהם, אולם פתאם לפתע עזב הטורף את טרפו ויסב פניו ויאחז בצפרניו כנמר בצואר גד ובשניו נשך זרועו עד כי מטה ידו מהלחם וכמעט אמר כי נגזר, כי חש כי נחלי דם יפרצו ממכותיו וכחו יעזבהו מרגע לרגע, אבל ברגע ההוא באה לו עזרה כמעט מבלי אשר פלל עוד, תמונה אשר לא הכיר מראה התנפלה על לוחמו ואף היא לחמה בצפרניה ושניה, וכמעט היתה לגד הרוחה הוגה את לוחמו מעט מו המקום ההוא למען המציא רוחה להעלמה. והיא פקחה כרגע את עיניה וכמו החליפה ברגע אחד כח בראותה את הרעה הנשקפה לעוזרה לגד מהרה אף היא לעזרתו ובהגיע עדיה קראה בקול קורע לב: אמי אמי! וכלביאה לחמה למען חלץ את התמונה אשר חשה לעזרת גד מידי אוחזה-כח.

התמונה הזאת אמנם אם פנינה היתה; מעת אשר שבה את בתה מבית האסורים. מני אז לא גרעה עינה אף רגע מבתה כפי דברה אשר הבטיחה לאשה כי תשמור עליה מכל משמר אם אך יתן גם אותה ללכת עמה, ועתה כאשר הלכה פנינה אל בית יונה, והיא לא נועזה לאמר לה כי תבקש ללותה, לכן התגנבה ותלך אחריה ותעמוד בסתר המדרגה לחכות עד אשר תשוב בתה, היא עמדה כמו במסמרים נטועה, ואף גם כאשר ראתה כי איש מתגנב אל תוך החצר ויראה באה בלבה פן יגנוב מביתה את הנמצא שם גם אז לא משה ממקומה מיראה פן תשוב בתה לבדה הביתה ותאנה לה רעה. אך כאשר ראתה כי האיש יבעיר תבערה לא שלטה עוד ברוחה ותעל במהרה על המעלות לבקש את בתה, אולם בעת אשר היא עלתה בהמעלות אשר מעבר הבית מזה מקום מושב המשרתים והמשרתות, ואשר גם עליהן עלתה פנינה, הנה קפצה פנינה מעבר השני מחדר יונה על המעלות אשר בהן יעלו וירדו האדונים והקרואים הנכבדים ושם פגע בה זבדי, ובטרם אשר הספיקה אמה לעבור בכל חדרי בית יונה ולשמוע כי בתה כבר איננה שם ולרדת מהמעלות כבר נלחמה המלחמה אשר ראינו אותה זה עתה. כי אך רגעים אחדים נמשכה המלחמה הזאת זאת יבין כל קורא. אך ברגעים האחדים האלה היה די לשים שמות בכל הלוחמים יחד, ובעת אשר התגלגלו כלם יחד על הארץ ככדור, אשר רגע שכב על צדו האחד ומשנהו עלה למעלה וכרגע נהפך על צדו האחר, מבלי אשר מצאו ידים לחלץ איש את נפשו או את נפש רעהו, והאש המתלקחת לוחכת סביבה וכמעט נגעה בבגדי הנלחמים, והנה מכבי התבערה מצאו את הכדור וברוב עמל הפרידו ביניהם ויוציאו את כלם נפצעים וזבי דם. אך לא אותם לבדם הוציאו במכות נוראות כי רבים מגרי הבית בחצר נצלו כאוד משרפה ויפרפרו בין המות ובין החיים, שמונה עשרה נפש הצילו המכבים מאש התבערה ויהי הדבר למורה ולזועה לכל יושבי העיר, כי על כן מהרו לשפוך חמתם על ראש יונה באמרם כי למען יושיע לנפשו נתן נפשות למאכולת אש, ואות נאמן היה להם כי אך הוא ולא אחר עשה זאת כי את נפשו ונפשות ביתו, ואף את כספו וכל אוצרותיו ושטרותיו הציל, ואיש לא זכר כי לביתו היו שלבים גם אל הרחוב ועוד בטרם נגעה האש בחצר בירכתי ביתו כבר מצאה ידו להציל את הכל, זאת לא חשב איש אל לבו וגם חוקרי המשפט מהרו לחקור שרש דבר נמצא בהתבערה, אבל תקותם לחלק אתו בשלל נשארה מעל, כי עוד מעט נודע הדבר כי זבדי המשגע הצית האש, ויספרו את כל הנוראות אשר עשה עוד להעלמה ואמה ולגד, אשר לפי דברת מספרי החדשות הוציאוהו מכבי התבערה כבלויי סחבות מידי זבדי כי נתחים רבים קרע מעורו ובשרו וינקר את עיניו ויפל כל שניו ומכף רגלו ועד קדקדו לא השאיר בו מתום. ואם אמנם לכבוד המספרים האלה עלינו להודות כי שאר רוח להם ליצור חדשות עמל, ורק פיהם היה בעיני גד האמלל ולא ידי זבדי וגם לא לנתחים נתחהו, כי אמנם עיניו אתו וגם בשרו עליו, אך גם זאת אמת היא כי נאמנים היו הפצעים האלה, וגד כן פנינה ואמה היו אסירי המטה ימים לא מעטים עד אשר נרפאו מהמכות ההן, ולא עד מהרה אסף אליו גד את הדם הרב אשר נשפך ממכותיו במלחמה ההיא, ובכן גם זאת היתה למלה בעיר ימים רבים. וגם זבדי ואביו עלו כפעם בפעם על שפת לשון, כי זבדי הובא אל בית המשגעים ואת אביו הביאה החברה, אשר נטל עליה לשלם ליונה שלש מאות אלפים שקל באשמת זבדי, בפלילים על כי לא שמר את המשגע כדת ולא נתן אותו לבית המשגעים אף כי ידע כי הֻכָּה בשגעון, ובכל הדברים האלה היה די להשביע רצון ימים רבים את כל השואפים לחדשות. ובכל זאת נשכחו כל אלה כמו רגע כחלום עובר ואיש לא זכר עוד אף אחת מכל אלה ביום השלישי כאשר העבירו השמועה בעיר, כי עזמות איש תענוג לֻקַח בלילה מביתו ויובל באזיקים כאסיר עוני להִשָׁלַח אל ארץ גזרה. הדבר הזה הלם כרעם וברק ראש כל שומע ובתחלה לא האמין איש למשמע אזניו. אבל בטרם עבר יום כבר נודע הדבר כי כן היה בלילה ההוא והענק בעל הזקן הגדול אשר התמרמר אליו ואשר בא על פי פקודתו אל בית האסיר יצא ויתהלך וישתבח בעיר כי כן עשה הוא להכפיר האדיר הזה הנורא על כל סביביו, כי הוא הכריעהו תחתיו ולא יוסיף קום. ולא היתה כשמחה הזאת מיום נוסדה העיר אשדות עד היום ההוא, כל בני ישראל שמחו למפלת הארז הזה, כאלה אשר ידעו אותו וישאו עלו או נחרו בו וימאנו להביא צוארם בעול, כן אלה אשר דבר לא היה להם עמו ורק לשמע אזן שמעו שמו וגאותו וגאונו, כי זרע העשר קנאה ופרי גאה וגאון שנאה, ובמשך הזרע הזה נשא עזמות איש תענוג בכל חפץ כפיו ועתה נראה פריו לכל, עד כי גם אלה אשר אתמול נשאו לו רנה ותפלה אָלה פיהם מלא לזכרון שמו. מלבד נפש אחת היתה בעיר אשר לא ששה לשמועה, וגם רוחה נפל מאד בהגיע הדבר עד אזניה, והנפש ההיא – שמעו והשתוממו – היתה פנינה!

––––––––

מה היה לה? האמנם אך לשוא שקד אביה לשמור עליה ויבקש להסתירנה מעיניו פן ישבית מטהרה, ולמענה ולמען כבודה הקריב נפשו ויבא עד ירכתי בור, ולמענה ולמען כבודה נתן בידה כל טובו, אשר אצר לו בלי-כבוד וברב עמל ויגון, למען תרחיק נדוד מהעיר והארץ ותחיה בכבוד ולא חרפת הוריה אף לא חרפתה היא תשבר לבה ותכה בחרפה לחייה? האמנם כה יֵעָשֶׂה לעַוָל כי גם ברצותו את היושר והתום יֻכֶּה שוק על ירך וישוב ויפול בפח החרפה והחטאת אשר לפנים הסכין בהן? האמנם לא תמימת דעים היתה העלמה העלובה אשר חרפת הוריה אכלה כעש קרביה ותשתפך עליה נפשה בזכרה כי כבודה לא מגן וצנה הוא לה מלשון רעה. יען כי חרפת אבותיה בשחת תטבלהו? האמנם מעדו קרסוליה ולא עצרה עוד כח להלחם בחיים ותאמר לעשות מדחה בעת אשר תקוה כשחר עלתה להאיר לה את הדרך? האמנם כי זה הדבר נתן תוגה בלב האמללה יען כי עגבה למלוא-שקוצים זה לעזמות כי יושיבנה בהיכלי ענג? – כמה וכמה יקרה בחיים כי כה נשפוט פעל גבר מבלי אשר נדע ונבין את לבו. ובעת אשר לבו בר וחפצו זך יראה בעינינו כמרדף ריקים וחסר לב. גם משפט הנערה כה יהיה אם יתננו לבנו לחשוב עליה רעה כזאת. כי אם אמנם בעת אשר לבה נתר ממקומו ורוחה היה כנחל שוטף הביעה דברים מרים כלענה ותאמר כי נפשה יודעת אשר אם כבודה יהי חדש עמה לא תתרומם ואם תפול ביון חלאה לא תוסיף חרפה על חרפתה, בכל זאת אך דבר שפתים היה ולא יצר-לב, וזאת הלא מודעת כי לא בלב הטופל אשמות על נפשו תקונן חטאת, כאשר לא המצטדק בדבר שפתיו אך צדק צדק ירדוף, אך דבר שפתים היה אשר הוציא רוחה בחמתה ובצרתה, כי על כן לא עגמה נפשה להולך באשמתו בגולה, כי אך לנפשה דאגה פן תעלינה הפעם תקותיה וחזיונותיה בתהו…

מה הרומו עשתנותיה ומה רחב לבה בשמעה מפי נעמה, המלאך המבשר ישועה ונחמה תמיד, הגואל אותה מני אז מהחרפה אשר תשבר לבה והיוצק רוח חיים עליה, בהביעה באהבה וחן: אתנו תלכי את ואמך ומשפחה אחת נהיה! – היא גם היא תהיה בת המשפחה ובני המשפחה לא לכלמה כי אם לגאון ולתפארת יהיו לה! אותה וגם אמה יאספו ותספחנה על המשפחה, הלא אות נאמן הוא כי לא גדולה היא חרפתה כאשר דמתה, וכי שגגת אמה בנעוריה לא תחשב לה לחטאת… היא תהיה לבת המשפחה, ומי המה יתר בני המשפחה? נעמה והוריה ואחיה ואם זרחיה ובתה, מלאכי עליון כלם! וזרחיה יבא עליהם ויהי לנעמה, וגד… עיניה חשכו ולבה הלם כהלם פעם ותשם ותשאף יחד, עד כי נדמה לה כי לבה נתר ממקומו, חזיונות מרגיזי רוח ונעימים ונעלים גם יחד כאלה לא הגה לבה מעודה, עוד מעט יבא יום ישועה לה, שם במרחק במקום שלא יכירו אותה רק בני המשפחה אשר באהבה ורצון בחרו בה שם תחיה וכל מאויי לבה וכל חפץ חייה יהיו להיות לעזר להמשפחה ולצדק כאלהים למען תת כבוד ושמחה להמשפחה, וכבר ראתה את הגשר, אשר בו תעבור אל ארץ החמדה והתקוה, אל ארץ החיים בכבוד ושלוה, נבנה על עמודים חזקים, ופתאם לפתע והנה רגזו עמודיו מתחת וממעל ינוע וימוט, ומי זה לידה יתקע אם לא פור יתפורר תחת רגליה בלכתה… נורא הרעיון הזה מאד! והוא הרגיז רוחה בשכבה על מטתה חולה רפת ידים ולא נתן לה להחליף כוח ולהתאושש. הן זאת לא נכחדה ממנה כי אך בגלל עזמות בקש אביה לשלחה מהעיר, רק יען כי ירא מפני הזאב הזה לכן חשב מחשבות להרחיקנה משם, ועתה כאשר נפל בפח אשר לא יצא עוד ממנו, עתה כאשר הרחיקוהו מהעיר לבלי שוב אליה, מי זה יערבנה כי גם עתה יאות אביה לשלחה מעל פניו? מי יודע אם לא ישוב ונחם ויאמר לה: שבי אתי כי אין עוד כל פחד? והרעיון הזה נורא היה בעיניה מכל אסון ופגע כי אחרי אשר כבר חשבה את נפשה כנצלת מהעיר ומחרפתה, אחרי אשר החלה לחוש חפץ החיים ולקות לימי רצון ונחת, עתה היה בעיניה לשוב ולשבת תחתה כמו להקבר חיים. ועל כן חלה ורגזה מאד, רגע עלתה גם מחשבה על לבה לבלתי שמוע עוד בקול אביה, אבל רק רגע משלה ברוחה כי נחמה מהמחשבה אחרי אשר חשבה את כל הטוב אשר אמר אביה לה, וחלילה לה למרוד בו במעל, רק תקוה אחת קטנה היתה את רוחה, כי יצלח בידה לפתות את אביה לשלחה גם כיום אף כי המשחית רחק מהעיר כי עוד רבים המה המשחיתים כמהו בעיר ההיא, ואחרי אשר התקוה הזאת היתה למשענת לרוחה כמעט לא ידעה שלו בנפשה עדי תראה את פני אביה, כי גם לדבר הזה רגז רוחה כי אביה לא יצא לחפשי גם אחרי אשר נשלח איש מַצוּתוֹ בעד פשעו, ובכן משנה צרה הביאה לה מחלתה ותתהפך על מטתה בציריה וביגון ומפח נפש. ותחת אשר לוא שכבה במנוחה אולי החליפה כח ותמצא און לה לעזוב את הערש אחרי ימים אחדים, הנה עתה היתה אסירת המטה שנים עשר יום וכל המשפחה חכו בכליון עינים, כי יונה כלה כבר כל מלאכתו, אחרי אשר לקח את כספו מידי החברה וישלם לנושיו ויאסוף את הכסף אשר נשה הוא, ואף צפורה אחות זרחיה שכבר שבה לאיתנה ורוח אם זרחיה היה כנחל שוטף כי לא ידעה מנוח עדי תבא לוויען אולי תמצא שם את בנה, וגם גד נרפא מהמכות ואם גם עקבותיהן נראו עוד על פניו בכל זאת יצא לחוץ במלאכות יונה ויעש את כל אשר אמר לו, כי איש סודו היה, וגם אם פנינה שבה לאיתנה, רק פנינה לבדה לא עצרה כח לקום מהמטה והדבר הזה הוסיף יגון על יגונה ויחלש עצביה מאד. ומי יודע אם לא היתה ליגונה למשסה לולא האיצה בה נעמה אשר הבינה בה כי דבר לאט עמה, לגלות לה סודה, ואז כאשר נודע לה שרש דבר נמצא ביגונה שלחה נעמה את גד אל אביה אל בית האסורים מבלי אשר הגידה לפנינה דבר, ובכן באה הישועה לכלם ולא הוסיפה האמללה עוד דאגה ולא שתה עוד לבה להולך בשביה, אף כי יגון אחר בא לה יגון נאמן ולוקח לב ימים רבים…

––––––––

בבית החולים אשר בבית האסורים שכב זמרי על ערש דוי, כחרש יבש כחו, פניו דלו מאד עד כי כל עצמותיו היו כדרבונות, עיניו שקעו בחוריהן ואִשן נדעך עד כי כמעט קמו ולא נעו עוד. בשאפו רוח ישמע כקול חלילים ובהשתרעו בהמטה ישמע משק העצמות היבשות כמו תִשָׁבַרְנָה. בגשת אליו גד הביט בו ובתחלה לא הכיר מראהו אך כאשר קרב אליו ויקראהו בשמו אורו עיני החולה וישלח ידו ויאחז בידו בקראו בכל כחו: אלהים שלחך הנה, הנני שוכב ערירי פה, איש כבד עון וחטאת, לא נכחד פשעי ממני וחטאתי תאכל כעש מוח עצמותי, אבל קרוב קצי ואחת בקשה נפשי להתודות לאלהים בטרם מותי ואלהים ראה בעניי וישלחך הנה. – וישב גד אל המטה והחולה שאלהו לשלום בתו ואשתו ויספר לו גד ככל הדבר ועצמות החולה רחפו כפעם בפעם למשמע אזניו, ואף החולה ספר לו את כל אשר אתו, כי מני אז הכהו עזמות ברגלו תחת בטנו, מני אז נהפכו קרביו בקרבו ויסבול מכאובים נוראים אשר אין לספר אותם, אבל עוד התאמץ לשאת את המכאובים האלה והנה נגעה בו יד אחרת ותכריעהו. בבית האסורים התודע אל הענק אשר הפיל פחדים על עזמות ויבקש קרבתו, והענק קרבהו בתחלה ויאמר כי ישיש לתת ידו לו למען יקומו יחד כעדים ממהרים בי, אך כאשר ספר להענק את דבר ריבו עם עזמות התקצף עד מאד ויקרא בעזוז אפו: ואתה תאמר להתרועע אתי, אתה לא תדע בשת להדמות אלי ואתה רק תולעת נבזה היית לעזמות, אני אמרתי כי גם אתה אתו חלקת שלל בתחלה ויחד שלחתם בשטרות מזויפים ידיכם ותמכרו כלי נחשת ככלי זהב מזוקק, כאשר כן עשיתי אני עמו, ואתה רק עבד נבזה לתאותיו היית, לך אל השטן! – כה קרא וידחוף אותי ואפול באין אונים ארצה, ומני אז הלכתי הלוך ודל והובאתי אל בית החולים ואפסה כל תקוה כי ארד מהמטה אשר עליתי עליה. – כזאת ספר לו זמרי בלב נשבר ויבקש ממנו כי יורהו להתפלל את הודוי, וגד עשה כחפצו ויבא שלום כמעט ברוח החולה, אך כאשר שמע מפי גד כי עוד מעט תשים בתו ואשתו לחוץ לארץ פעמיהן יחד את יונה וביתו, כי כבנות הבית תחשבנה כיום ואף הוא ילך עמהן, בא פתאם רוח חיים בקרבו וירם מעט את ראשו ויחזק ביד גד בידיו הרועדות בקראו בקול חודר עד הלב: ואלהים ישלם לך את כל החסד אשר עשית עד כה וביום הזה כי בשרתני כזאת, בידך אפקיד את בתי! – וברגע ההוא נפל אחורנית כי כלה כחו, הקול כחלילים הוסיף עצמה לפרוץ מגרונו ומלבו כמו מכנור נשבר. גד קרא לשומר ויאמר כי יקרא לרופא כי על דעתו עוד מעט ונפחה נפש החולה, אבל הוא ענהו: השטן לא יקחהו עוד, כי כמשחק הזה יעשה פעמים אחדות ביום – אבל בפעם הזאת שגה השומר כי בפעם האחרונה עשה לו את המשחק הזה…. ואחרי עבור ימי האבל יצאה כל המשפחה מאשדות ומגמת פני כלם וויענה.

תם החלק השני.