האדם והטבע / א"ד גורדון

ד. ההכרה המנתחת אינה עלולה לתת תשובה    🔗

נניח איפוא לחוקרים מובהקים את בירור מהותה של ההכרה ונתבונן קודם כל בעצם מהותה של השאלה שלפנינו. השאלה הזאת, הראשונה והאחרונה לכל השאלות, שאלת השאלות בנפש האדם, הרי היא על פי עצם מהותה שונה בתכלית מכל השאלות. הוה אומר, בעצם מהותה המיוחדת של השאלה מונח דבר-מה שיש לו חשיבות מיוחדת, עיקרית בשביל נפש האדם, דבר-מה שיש בו בכדי ללמדנו פרק עיקרי בתורת החיים האנושיים, דבר-מה שיש לראות בו את השורש לכל מה שמבקשים להשיג על פיה. ואולי היא, עצם השאלה, העיקר, ולא התשובה עליה בהכרה.

קודם כל ­­­­­­– ­היחס אל השאלה. אין בעולם שאלה, שבני אדם יתייחסו אליה יחס כל כך שונה, שתהיה מובנה בפנים כל כך שונים, רחוקים זה מזה וסותרים זה את זה, שתהיה נערכת הערכות כל כך שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, כמו השאלה הזאת העולמית, השווה לכאורה לכל נפש. אין בעולם שאלה, אשר, מצד אחד, המחשבה החיה, תרגיש כל כך עמוקה, את תהומיותה, את אי-האפשרות לבלי לבקש לה או ביאור כל שהוא, ואשר, מצד שני, המחשבה המדעית, בת ההכרה הצרופה, כל כך תתעלם ממנה, תראה בה דבר מיותר, משעבד ללא צורך כל כך תבקש להשתחרר ממנה, כמו שאלת השאלות הזאת. אין כמוה שאלה, אשר מצד מקורה החי, מצד הסוּביקט שלה, מצד ה’אני' החי והמכיר, תהיה כל כך מיוסדת, ודאית, בטוחה, תקיפה, חיונית ואשר מאד מה שמבקשים להשיג על פיה, מצד האוביקט שלה, תהיה כל כך מעוררת ספק בעצם מהותה, בעצם זכות קיוּמה, בעצם מציאוּתה, עד כי אפשר כמעט לאמור כי יש קודם כל שאלה על דבר עצם השאלה. אין שאלה, אשר תתן מקום לתשובות כל כך מרחיקות את בני האדם זה משזה ואת האדם מהטבע, כל כך משמשת מחיצה, חומת ברזל בין בני האדם והטבע, כמו השאלה הזאת, הבאה לכאורה לבקש נקודת איחוד להבנה הדדית בין בני אדם ולהשגה הדדית, אם יש לאמור כן, בין האדם והטבע.

פה אתה רואה, את כל עומק עשירותה של האנושות ואת כל עומק טרגיותה. הרי לא מתוך הבדל במידת כוח השכל או במידת עומק הנפש ועשירותה בא ההבדל ביחס השואלים אל השאלה ואל מה שמבוקש על פיה ובמה שמוצאים על פיה: בעלי שכל גדול, נפש עמוקה ועשירה,ישנם בקרב על מיני השואלים השונים. ההבדל בא מתוך שבני אדם כל כך נבדלים זה מזה בתכונת נפשם, בצורתם הרוחנית, מתוך שהחיים והעולם משתקפים בכל נפש אדם באופן אחר,- עובדה, שיש בה כדי להעיד, כי כל אדם הוא כעין עולם מלא בפני עצמו. היש לך עשירות גדולה מזו? ולעומת זה – איזה הפך! בני אדם מבקשים לכאורה נקודה אחת מרכזית אשר ככל נקודה מרכזית, תרכז בכוחה את כל נקודות ההיקף, תאחד את כל בני האדם המבקשים לכאורה נקודה אחת מרכזית, אשר, ככל נקודה מרכזית, תרכז בכוחה את כל הנקודות ההיקף תאחד את כל בני האדם המבקשים, כמה שהם רחוקים זה מזה בדעות, בתכונות הנפש, בצורת עולמם, נקודה אחת מרכזית, אשר תאיר באורה האחד העליון את כל ההיקף ואת היקף ההיקף עד לאין סוף,- והנה עצם הנקודה הזאת או עצם בקשת הנקודה הזאת היא הגורמת ממש ההיפך מזה יותר מכל גורמים אחרים! היש לך טרגדיות עמוקה מזו?

האם לא פה המקום לפני האדם לתהות על כל עצמו, להתחשב עם כל עצמו, לבחון ולבדוק את כל מעמקיו ומסתריו של עצמו, לברר לעצמו איפה הוא בעולם, איפה האנושות בעולם? האם לא פה המקום לבירור מהותנו האנושית והקוסמית יותר מאשר בכל עולמה של ההכרה?

מה מבקש פה האדם להשיג? מה לו לאדם ולמה שאינו מוּכר, מה לו ולנעלם? מה ימריצהו, מה יכריחהו לבקש מה שאין למצוא? הן על כרחו, אם יאבה ואם ימאן, אם יתן חשבון לעצמו ואם יתעלם מתת לעצמו חשבון, על כרחו הוא שואל ומבקש, שואל ומבקש שלא מדעת, שואל ומבקש מתוך עצם הוויתו האנושית. הן כל רגע מרגעי חייו הוא שאלה ובקשה, שהוא, ברגעים שדעתו פנויה, מרגישה, אם לא מכירה בצורת שעמום וריקנות, אשר רוב מעשיו אינם באים אלא בכדי להסיח דעת מהרגשה זו, ואם אין הדבר עולה בידו, הרי זה מביא אותו לעתים לא רחוקות לידי איבוד עצמו לדעת. הן יסוד היסודות של כל איבוד עצמו לדעת, היסוד שלפני כל הכרה והרגשה, היסוד שבתהום הנפש האנושית, היא בעצם השאלה העולמית: מה הם החיים, ולמה הם החיים? ולא זה בלבד. כל מעשה ממעשי האדם, כל יחס מיחסיו קשור בעצם בקשר חי, אם כי על הרוב נעלם, בשאלה העולמית, ביחס האדם אליה. הרי לא יכול להיות דמיון בין אופן המעשה והיחס בכל אשר ייעשה ואל כל מה שיש לאדם יחס אליו, אם האדם רואה בחיים ובהוויה אור עליון, רעיון אין סופי, שכל נעלם מכל רעיון, ובין אופן המעשה והיחס, אם הוא רואה בחיים ובהוויה עוורון מוחלט, ריקנות נוראה. או האם לא צמצום וקוצר ראות הוא לראות יסוד למידות האדם ויחסיו, למה שקוראים מוסר, בתביעות החיים הקיבוציים בלבד או בכל כיוצא בזה, בכלל בחוג מצומצם של ענייני החיים ולא בכל היקף החיים ועמקם לאין סוף? ומה איפוא, מצד שני, ממריץ את האדם, מה מכריחו להתעלם מהשאלה העולמית, להסיח דעת ממנה או גם להשתדל להפטר ממנה לבטלה, כאילו היא אינה במציאות כלל או כאילו אינה אלא דבר בטל, בטל, תפל, דמיוני, אוילי, שאינו עניין אלא בשביל בטלנים ובעלי הזיה? מדוּע כל כך קל לבני אדם, בין מצד ההגיון ובין מצד המשפט הנפשי, להשלים עם עוורונה של ההוויה העולמית או לראות את אור החיים באילוזיה, באירוניה, בהומור ובכל היוצא בזה, כלומר בעצם בהונאה עצמית מדעת? מה זאת? מה פה? מה היא השאלה העולמית הנצחית? מה מהותה וערכה? או אולי אין בה באמת שוּם ממש, ואין לה ששום ערך?

מכל יתר השאלות האנושיות יש ללמוד על השאלה הזאת רק, כי אין בה סימני שאלה, שיש עליה תשובה, ולא כלום.

כל השאלות טיבן ברור בהחלט ובטוח בהחלט. כל השאלות הן שאלות של ההכרה, הפונה אל הצד המוּכר של ההוויה, אל המציאות. הן שואלות על מה שגלוי ועשוי להיות ידוע. הן מבקשות דעת, דעת הטבע הגלוי והחיים הגלויים, והרי הן מעין אופנים שונים של כיווּן הראי מצדו השקוף בדיוק כנגד מה שנתון להשתקף בו. כל שאלה דורשת תשובה, והרי היא מעין פתיחת פתח לאיזו ידיעה מבוקשה, לאיזו חוליה חסרה בשרשרת חזיונות הטבע והחיים או לאיזו עניבה חסרה בארג היחסים בין החזיונות, או בארג צירופי היחסים או צירופי צירופיהם. בכלל כל השאלות באות לבקש פרטים חדשים וכיולם והבלעתם בתוך כלל נמצא מקודם או לבקש כלל חדש לפרטים ידועים מקודם וקנויים מחדש על מנת להוסיף שלמות לתכנה של ההכרה, ולהוסיף דעת להכרה ולהגביר אורה הגלוי.

קודם כל מרגיש האדם, כי לא רק ההכרה שואלת, כי כל ישותו שואלת, כל החיים וההוויה שבו שואלים. מרגיש הוא, כי השאלה כאילו באה מהצד האטום של הראי מצד ההכרה, הדבוק בעצם ההוויה העולמית, מאותו הצד, שהנו כביכול בבחינת ‘נוטה צפון על תוהו’: מצד אחד­­ – ההכרה, עולם נגלה, ומצד שני – תהום, תעלומת נצח, אין סוף. בעצם הרי אין זו שאלה, כי אם תהייה נ]שית קודמת לכל שאלה, שההכרה נותנת לה צורה של שאלה. דומה האדם בעיני עצמו בשאלתו זאת לילד זה, הרואה, כי כל מה שנמצא עמו במחיצתו משתקף כל כך יפה בראי שלפניו, והוא רוצה לראות מה שם, מאחוריו של הראי, במקום שהדברים המשתקפים כאילו נמצאים שם. שם, חושב הוא בוודאי יש כל זה בשלמות חיה וממשית. והוא הופך את הראי,- והנה שם אין כלום, שם רק צד אטום לגמרי. אבל האטום הזה הרי הוא המהווה את עצם שקיפותו של הראי, הרי הוא העושה את הראי לשקוּף. וזה אוּלי בעצם מה שמבוקש – איחוד מוחלט של האטום והשקוףעד כדי להוות את השקיפות בשלמות מוחלטת.

ביתר בירור, ההכרה מוגבלת בצורות קבועות ועומדות: מקום, זמן, סיבתיות וכו‘. ההכרה תופסת את הדבר המוּכר כמו בדפוס. היא אינה תופסת אלא מה שיש לו היקף, מה שאין לו היקף – את הנצחיות בזמן ואת הנצחיות במקום – היא תופסת רק בשלילה: את הנצחיות של התפשטות (בזמן או במקום) בצורת אין סוף, אין קץ, אין גבול ואת הנצחיות של צמצום או הנצחיות לעומק בצורת א-טום, כלומר בלתי מתחלק, ואת הנצחיות שבהתהוות, כלומר את פעולותיהם של כוחות הטבע והחיים אין היא משיגה, אלא בצורת סיבה ומסובב, כאילו תאמר, בצורת שני מצבים שונים, שהאחד מתנועע בתוך השני. או במילים אחרות: בכל התהוות, בכל פעולה ההכרה משיגה מצב לחוד, אם בצורת חוליות בשרשרת או בצורת אברים של מכונה מורכבת. את המעבר ממצב למצב, את הרגע שהדבר נמצא בו בשני המצבים כאחד, שהדבר כאילו מתנועע לשני צדדים מתנגדים בבת אחת, כאילו תאמר את החיים שבההתהוות אין היא משיגה. כל זה די ברור ודי ידוע. אין ההכרה משיגה, כיצד אפשר, שיהיה דבר מתחלק לאין סוף, ולהיפך: כיצד אפשר, שלא היה מתחלק לאין סוף. וכן הלאה והלאה. ואפילו את המעברים הפיסיולוגים (ואפילו הפסיכולוגיים) שבחיי המכיר גופו אין היא משיגה, למשל – את עצם המעבר מעֵרות לשינה או שינה לעֵרוּת וכו’ וכו'. אפשר לאמור, כי אפילו את המעברים הפסיכולוגיים שבחיי המכיר גופו אין היא משיגה. בכל מצב נפש האדם כאילו אחר. ולא לחינם אמרו: ‘אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות’, כאילו יש לו אז יחס אחר לעצמו ולכל העולם וחשבון אחר. וכן הלאה. אין צריך לאמור, שאין ההכרה משיגה את המעברים הקוסמיים הגדולים, כמו המעבר שבין הוויה והתהוות, שבין חומר ורווח, שבין חיים ומוות, שבין הוויה קוסמית דוממת והוויה של חיים, ובספירת החיים – שבין גוף ונפש, שבין ההכרה והחיים שלפני ההכרה. וכן הלאה והלאה.

ככלו של דבר: כל עצמה של ההכרה אינו אלא פירוט של החיים, כלומר פירוטו של מה שה’אני' המכיר חי אותו בלי אמצעי בכל שלמותו ההוויתית ובכל עמקו החיוני. על ידי כך, על ידי כוחה זה לפרוט את כלליות החיים, יש ביד ההכרה לתפוס את החיים השופטים ואין-הסופיים וגם למסרם חלק כחלק, כמי שמחלק משא כבד – למשל אבן גדולה או, ליתר בהירות, נאמר גוף חיה גדולה – בשביל שתהיה לו היכולת להרימו ולשאתו לאשר יהיה חפצו. בכוחה זה היא גם מאחדת את הפרטים לשלמות אחת הגיונית, מכללת,- אבל להשיג את הכל העולמי ואת התוך העולמי (כאילו תאמר: להעביר את האבן בשלמותה הראשונה ובהוויתה הראשונה; את החיים בחיים) להשיג את נשמת הטבע והחיים, את חיות הטבע והחיים, את שכל הטבע והחיים אין ביכלתה, אם אין היא נסמכת בזה על כוח אחר.

או במילים אחרות: ההכרה אינה אלא כוח מצמצם ומרכז, בדומה למשל, לזכוכית המדליקה, המצמצמת ומרכזת סכום ידוע של קוי אור השמש בנקודת שרפה אחת. ויותר שהצמצום גדול, יותר גדול כוח השרפה, יותר גדולה הבהירות של מה שבא להיות מושג על ידי ההכרה. אולם באותה מידה עצמה הוא הדבר, המושג, גם נבדל ונפרד מתוך הכל העולמי, מתוך האור הקוסמי, מתוך החיים הקוסמיים, מתוך השכל הקוסמי.

כך היא ההכרה במובן המצומצם, וכך היא גם ההרגשה יסודה של ההכרה. יותר שההרגשה מצומצמת, יותר היא עמוקה, יותר מרוכזת, יותר אינטנסיבית, אבל גם יותר נבדלת מתוך החיים הקוסמיים. ולהיפך, כל תאווה גופנית, למשל, היא צמצום גדול, אבל ביחוד התאווה המינית, היא הצמצום היותר עמוק של כל כוחות החיים של האדם (כמו של כל בריה חיה), אבל באותה המידה היא גם ההתבדלות היותר מצומצמת מכל החיים האנושיים והקוסמיים. ההיפך מזה הוא, למשל, רגש היופי, ועוד יותר מזה הרגש הדתי (כמובן, הרגש הדתי האמיתי, הטהור העליון), שהם ההתפשטות היותר גדולה, ההתפשטות לאין סוף, אבל באותה המידה הם גם פחות ממשיים. הם יכולים לרומם ואולי גם להלהיב אבל לא לבעור. וכן אתה מוצא, כי היופי האמנותי הוא יותר אינטנסיבי מיופי הטבע ולפיכך גם יותר מורגש ויותר מובן, אבל על פי האמת לאמיתה – באותה המידה גם נבדל מתוך התפארת העולמית, מתוך התפארת שבאין-סוף. וכן הוא הכאב הפיסי לעומת הצער הרוחני. וכן הלאה.

דמיון חלש מאד ובלתי מספיק כלל יהיה, אם לאמור, כי ההכרה באוםן תפיסתה את החיים והעולם דומה למי שבא לבנות את כל הצורות ההנדסיות מקווים ישרים, אשר כמה שיחלק את הקווים לחלקים היותר קטנים שאפשר, לא ישיג לעולם דיוק מוחלט, למשל, בבנין העיגול, הכדור וכו' וכו', ויחד עם זה – למי שבא לעשות צורה קבועה מנוזל שוטף.

כל זה מביא לידי כך, שה’אני' המכיר, במידה שהוא מכיר, במידה שהוא מרגיש וחושב, רואה בעולם ובחיים ניגודים וסתירות לאין סוף, ורואה את עצמו, במידה שהוא חותר ליישב את הסתירות, נקלע בכף הקלע מסתירה לסתירה עמוקה ממנה ורחבה ממנה עד שלאחרונה הוא נחבט בסתירה התהומית, היסודית, הכוללת את כל הסתירות כולן.

מצד אחד הוא רואה בטבע חוקיות מוחלטת מדויקת בהחלט, סדר קיים בלתי נוטה מדרכו נטייה כל שהיא מעולם ועד עולם. את זה הוא רואה ביחוד בטבע הדומם, בכללו ובכל פרטיו, כמו התהוותן של שיטות גרמי השמים, במהלכן, בחורבנן, בחזיונות הפיסיים, החימיים וכו' וכו', שהכל גלוי שם לפני ההכרה; בסדר נצחי כזה אי אפשר לראות מעשה מקרי, עיוור, באין אור של הכרה, של מחשבה, של רעיון. שום מוח שבעולם לא יבין ולא יסבול חוקיות מקרית. חוקיות, סתירה הגיונית, שני הפכים בנושא אחד.

ומצד שני רואה ה’אני' המכיר, רואה ביחוד בגילויי החיים של הטבע החי, תוהו ולא סדקים, אור וחושך משמשים בערבוביה, מקריות משונה, הוצאת כוחות אין קץ לבטלה, בריאת חיים והשמדת חיים לתוהו ולבהלה, מלחמה אכזריה, עיוורת נוראה בכל הטבע החי, מלחמת איש ברעהו, עם בעם, לא פחות עיוורת, לא פחות או עוד הרבה יותר אכזרית, נוראה בכל ממלכת המין האנושי, מלחמת כוחות הנפש בינם לבין עצמם באדם אחד, בו, במכיר, בעצמו, מלחמה, הקשה עליו מכולן, במידה שיש לחשבה תפלה, ריקנית, במידה שאין לראותה מוארה באור עליון, באור עולם, צער, יסורים, כל מיני פורעניות, כל מיני כיעור נוראים, אכזריים, אפלים, מטילים צל וזוהמה על כל רוחב חללו של עולם, והכל בלי שיעור, בלי סוף, והעיקר – בלי טעם, בלי דעת ובלי חשבון, ללא צורך, ללא תכלית. בכל זה אין לראות סימני הכרה, כוונת מכוון, מחשבה, רעיון, שכל.

יש אמנם ליישב את הסתירה היסודית, התהומית הזאת באותה הטענה הצודקת מאוד מצד ההגיון, כלומר שוב מצד ההכרה, כי אין למוד את מידות החיים וההוויה העולמית במידות האדם, במה שבעיניו או בשבילו טוב או רע, נאה או מגונה, אור או חושך וכו', אולם האדם הרי חי, הרי מבקש חיים ושואל על החיים. החיים, ובכללם אותה ההכרה, מלאים בשבילו, ולוּלא רק לפי השגתו, סתירות, הסותרות בשבילו הכל, כי מה יש לו בכולם מלבד החיים, הרי אין בשבילו כלום. וכי יש ברשותו, בכל אוצרה של נפש האדם, אופן השגה אחק, אופן השגה, שעל פיו לא תהיינה סתירות? ואם יש או יוכל להיות,- זוהי עצם השאלה.

והעוקץ שבכל זה, אותה עובדה, שהסתירות הן בעיקר דוקא במקום ההכרה, ה’אני' רואה את עצמו קרוע לשנים קרעים שאינם מתאחים ושכל אחד בא לידי סתירה עם עצמו: מצד אחד, ה’אני' המכיר – ההכרה – רואה את עצמו מכיר את הכל, אבל אינו יכול לבלי לראות, כי לא את הכל הוא משיג, כי לא הכל נכנס לתוך צורותיה הקבועות של ההכרה; ומצד שני ה’אני' בלתי המוּכר והדבוק בעצם ההוויה העולמית – קרא לו נפש או כוח החיים או כדומה – כאילו משיג או עשוי להשיג יותר ממה שמשיגה ההכרה (שהרי לולא כן, לא היה מקום לראות כלל, כי יש מה שאינו מושג להכרה). אבל אינו מכיר כלום, ומתוך כך אין לדעת כלום. ובינתים והחיים אצים, לאמור: אי הדרך? אורה הקר של ההכרה מביא לידי יאוש. לאורה הקר של ההכרה, התחכם כמה שתרצה, התגבר כמה שתוכל, התפייט כמה שתוכשר, אם רק אינך רוצה לרמות את עצמך, לא תראה יותר מריקניות נוראה, תפלה, דוחה, מכבה כל ניצוץ של חיים. ואורה הנעלם של הנפש, של מה שיתר על ההכרה, מי יודע, אם יש שם אור? מי יכול להחליט דבר על הנעלם?

וכאן ה’אני' תוהה על עצמו, תוהה על החיים, תוהה בין שני צדדיו, השקוף והאטון, בין שני עולמותיו הנגלה והנעלם: כיצד לתפוס את זה? כיצד להשיג את זה? העיקר כיצד לחיות את זה? סוד לעצמו, סוד לתוך החיים וההוויה, סוד לאין סוף! או שמא לא סוד? שמא ריקנות נוראה לאין סוף?..

והתהייה או השאלה, בתור נובעת מבין שתי הספירות השונות – ספירת ההכרה העומדת וספירת החיים שלפני ההכרה השוטפים – והעיקר בתור התביעה חיה, מבקשת חיים, היא על פי עצם מהותה דו-פרצופית: ‘מה’? ו’למה'?

מצד ההכרה השאלה היא: ‘מה’? – שאלה על עצם מהותה של ההוויה העולמית, אולם כל נפש אדם חיה יודעת, כי לא זה העיקר, העיקר הוא שאלת החיים. הנפש החיה שואלת: ‘למה?’ ואולי יותר נכון ‘מה?’ ו’למה?' בדיבור אחד, בתהייה אחת: מה ‘אני’ למה ‘אני’? מה החיים – למה החיים? מה ההוויה – למה ההוויה?

מאליו מובן, כי פה, ב’למה' זה, אין השאלה על תכלית חיצונית. פה לא תושכל כלל תכלית במובן זה. בהוויה אין-הסופית, בכלליות המוחלטת אין מקום לתכלית, כשם שאין מקום לרצון שואף לתכלית, כשם שאין מקום לסיבה, שהרי אין שם פרטים ואין התקשרות של פרטים. כל מה שיוכל לשמש סיבה ותכלית וכל מה שיוכל להיות רצוי, מבוקש, הרי הוא שם בתוך ההוויה האחת המוחלטת. השאלה היא על תכלית תוכית, על התאמה עליונה של כל הפרטים לאין סוף, של כל מה שהווה ומתהווה ביחס לכלל השלם בהחלט. השאלה דומה בצד-מה – דמיון רחוק, כמובן – לשאלה על תכליתם של האברים הפרטיים שבבריה חיה ביחס לכלל גופה. השאלה היא, אם יש התאמה עליונה לתכלית שלמות עליונה בהוויה אין-סופית, אם יש שלמות עליונה, היתרה על כל הפרטים, כביכול כיתרון החיים שבבריה חיה על סכומם הכולל כל חלקי גופה ושל כל הכוחות שבחלקי גופה. ושוב אין השאלה על מוסריותה של ההוויה, על הצדק העולמי וכו‘. ‘מוסר’, ‘צדק’ וכו’ הם מושגים מעולמו של האדם, מעולם מצומצם מאוד ביחס להוויה אין-הסופית. ההתאמה העליונה, שנשאל עליה, עליונה לתכלית שלמות עליונה בהוויה אין-סופית, אם יש שלמות של אור חוזר מאור עליון זה, שהנפש כמהה לו מדעת ושלא מדעת.

והשאלה נשאלת (או התהייה מצויה) בנפש כל אדם על הארץ (אם לא בנפש כל חי?). נשאלת מתוך התהום, מלפני ההכרה, – ההכרה כמבואר, באה לאחרי השאלה ונותנת לה ביטוי על פי דרכה. שואלים הכל. שואלים בצורות שונות ומבחינות שונות, שואלים מדעת ועוד יותר שלא מדעת, שואלות עיני הילד, בפקחו בראשונה עיניו לרווחה לראות את העולם הגדול והנורא הזה. שואלות עיני הגוסס, בפקחו באחרונה את עיניו לפני היסגרן לעולם.

והשאלה מדעת הרבה פנים לה, לפי מצב הדעת והחיים של השואלים ולפי השגתם השונה. שואלים: מה היא הבריאה העולמית? מה לפניה, מה לאחריה? מה הוא עצם ההוויה? היש אלוהים אם אין? היש דעה בעליון? היש צדק בהנהגת העולם? היש יתרון לאדם? היש קיום לנפש האדם? היש בחירה לאדם? ההשגה היתרה? והמתחילים מן הענפים שואלים גם הם בפנים שונים. שואלים: מה עשוי יותר לשחרר להרחיב ולהעמיק את רוח האדם, להעשיר ולשפר את חיי האדם, אם הדעה המונותאיסטית או הפנתאיסטית או האתאיסטית? שואלים: מה חשוב יותר מבחינת ערך החיים, אם הרחבת חייו והגברת כוחו של הכלל, של הקיבוץ, של החברה או הגברת כוחו וטיפוח רוחו של הפרט, של היחיד? וכן הלאה והלאה.

אולם נקודת המרכז שבכל השאלות האלה היא: העולם הגדול והנורא הזה עם החיים התהומיים האלה שבו, ש’אני' יצירו ו’אני' החי אותו ו’אני' המביאו לידי גילוי, מה הוא ולמה הוא בא? אם הוא מקריות עיוורת, אפלה, ריקניות נוראה, העדר כל מה שיש לו דמיון להכרה, להרגשה, לשכל, למחשבה, לרעיון, שאין למצוא שום תוכן ושום טעם בחיי שאחיה בו, או רעיון נאור ואדיר, גדול לאין סוף, שבידי להביאו לידי גילוי לפי מידת השגתי, רצוני וכוחי?

השאלה היא: היש טעם לחיים ויש רעיון בחיים, שיש עמהם מוות ויש בהם צער וכל מיני יסורים לאין קץ, ויש בהם שקר, שנאה, רשע, כסל, אכזריות, קטנות, שפלות, כיעור, זוהמה, טומאה, תפלות לאין קץ? היש טעם לחיות בתוך הניגודים והסתירות, המשסעים את הנפש כשסע הגדי, הקורעים אותה לקרעים שאינם מתאחים, אם לא בכוח ניגודים וסתירות אחרים? היש טעם ורעיון לרדוף בלי הרף אחרי הסתירות הגלויות, להשיגן וליישבן באיזה אופן, על מנת למצוא אחרות, יותר עמוקות תחתן, וכן הלאה בלי סוף? היש יסוד עולמי, מואר באור עליון לכל הרדיפה הזאת, לכל החיים האלה, לכל העולם הזה? והעיקר, היש אפשרות להביאו לידי גילוי?

השאלה היא: ‘אני’ שאין לי בעולמי אלא ‘אני’, הרואה את עצמי בחיים תלוש וסמוי מכל העולם הגדול הזה, בודד ותוהה בעולם, מסוער מכל הצדדים ומכל המעמקים כמוץ מגורן,– מה לי בעצם ולעולם הגדול הזה עם כל מה שחי בו והווה בו, מה ‘אני’ לו ומה הוא לי? היש דבר-מה מאחד אותי בעומק הוויתי בו בכללו ובכל פרטיו, החל מן האדם ועד כל החי וההווה, חשבון גדול לאין סוף ועמוק לאין סוף, חשבון שכלי ונפשי כאחד, מחשבתי ושירי כאחד? או שמא אין כל זה אלא דמיון כוזב, שמא ‘אני’ באמת לא יותר ממין מוץ מסוער מגורן, ואין לי עם כל העולם שום יחסים אחרים, ושום חשבונות אחרים מלבד היחס והחשבון של מלחמת היקום, ואין לי אלא החיים, שאכבוש לי, והעולם, שאברא לי, אם על יסוד האושר החמרי או על יסוד התפארת וההוד או על יסוד הגדולה והגבורה והשלטון? אם לא יותר נאה לי, בן אדם תולעה, קצר ימים ושבע ורוגז, לחיות את ה’על כרחך אתה חי' הקטן והתפל שלי פשוט כפי חיותי, לפי הרצון והיכולת, בלי כל התחכמות תפלה ובלי כל פיוטיות כוזבת, ילדותית, בוראה עולמות תלויים על בלימה או על פחות מבלימה – על הונאה עצמית לדעת?

השאלה היא עוד מבחינה אחרת, מבחינת ההתאמה העליונה: למה כל כך הרבה חושך, עוורון, סתירות, ערבוביה, מהוּמה בעולם, שיש בו כל כך הרבה צער אכזרי, רשע-כסל, שנאה, קטנות, שפלות, תפלות, כיעור, טומאה בעולם, שיש בו כל כך הרבה רחמים, חסד, אהבה, גדולה, תפארת, קדושה? למה מושל השקר בעולם, שיסודו אמת? למה סובל האדם מהכל, ולמה סובל הכל מהאדם? למה סובלים הבהמות, החיות, העופות, הדגים הרמשים, השקצים – כל מה שחי ובמידה שהוא חי? למה כל כך הרבה דמעות בעולם, כל כך הרבה ובצורות כל כך שונות ומשונות, שהעין כבר כהה מראותן, שהלב קהה מהרגישן? למה מוכרח כל מה שחי לסבול צער ולגרום צער, להיות טרף לחיים של אחרים ולטרוף חייהם של אחרים? למה מוכרח הכל לחטוא, להרשיע, להתנוול – ולשאת את עוונו, לשאת ולשאת? למה דווקא האדם, המכיר יותר מכל חי, המרגיש יותר, המשיג יותר – למה דוקא האדם בא לידי כך להיות הטורף היותר נורא, הפרזיט היותר מכוער, החוטא היותר מנוּול? או להיפך: למה דוקא האדם, הטורף היותר נורא, הפרזיט היותר מכוער, החוטא היותר מנוול, למה דוקא האדם זכה להיות המכיר יותר מכל חי, המרגיש יותר, המשיג יותר? למה כל החשכה ביחד עם האור, הטומאה ביחד עם האמת, היופי, הקדושה – כל הריקוד הסיבובי הזה, החוזר עד לשממון, עד לידי הטלת אימה? למה כל החיים וכל ההוויה? למה, למה, למה?.. מה כל זה אומר, לאן כל זה דוחף אותי, ‘אני’, החי את כל זה, מורעל בכל זה במוחי ודמי ובכל ישותי? האם כל זה אומר, כי העולם – עולמי ואחריותו עלי? האם כל זה מחייב לחדש את חיי, את החיים האנושיים, להרחיבם ולהעמיקם לאין סוף עד כדי לחדש פני עולם? או כל זה דוחף רק לתוך תהום של אפסות מוחלטת, של יאוש מוחלט ושל שלילה מוחלטת של החיים? או אולי אין כל זה אומר כלום, רק דמיוני האנושי, החולה בשגעון של גדלות, משטה בי?…

אלה הם שרשי השאלה הנשאלת – בגרעינה העיקרי, בצורת תהייתה, מבוכה נפשית, עצבות, שממון, ולעתים גם בצורת התפעלות בלי סיבה ידועה – וחוזרת ונשאלת לאין סוף בנפש הכל.

והתשובה מתיישבת גם היא בנפש הכל. משיבים מדעת ברורה הפילוסופים, הוגי הדעות וכל חושב מחשבות, משיבות מדעת לא ברורה כל הדתות שבעולם, משיבה שלא מדעת כל נפש האדם (אם לא נפש כל חי?) – כי עצם התשובה הוא עצם החיים.