שֶׁקֶר / אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

                        לא נבראו הזוועות אלא

                        לזכות בהן את השקרנים

                        (סבי)

המטייל המתבודד ברוכסי רגלי הקרפאטים והתועה בבדידותו אל תוך היער, השומר בסבכו על מוצא שני הנחלים, הסַן והסְטְרִי – ודאי עוד ימצא מצבת עץ בתמונת מגן-דוד ועליה כתוב לאמור:

בְּצַעַר הָרוֹמֵמוּת, בְּאשֶׁר יְגוֹנוֹת

וּבְאַהֲבָה יְהוּדִית אַנֲחְנוּ פּה

נֶפֶש

לַבָּחוּר גִּבּוֹר הַחַיִּל, הַשַּׁקְרָן וְהַטָּהוֹר

שַׁר הָעֲשּׂרָה עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף

שֶׁמֵּת בִּשְׂדֵה הַכָּבוֹד עַל קִדּוּש הַיַּהֲדוּת

בִּדְמִי יָמָיו בִּשְׁנַת הַמָּאתַיִם וְּחָמֵשׁ לְחַיָּיו.

ת' נ' צ' ב' ה'

 

א    🔗

את שמעו שמענו זה מזמן ידוע. שר “גבוה מעל גבוה” הואיל להשפיל את עצמו לרגע וללחוץ את ידו, יד-אונטראופיציר פשוטה, ולתלות לו על חזהו את צלב-הברזל הקדוש, על שעשה מעשה רב והציל את כל אורך החזית, המתפתלת מעיר צ’רנוביץ הבוקובינאית ועד ריגה אשר על הים הבלטי. ודרך אגב: הוא, האונטראופיציר הפשוט, העיז העזה לתת תודה רבה בעד הכבוד הגדול ולא קבל את אות-הכבוד הרם, בנמוקו הפשוט: “שלשלאת צלב על חזהו היהודי”, זה נגד המוסר היהודי שלו ושלפי הפקודה האחרונה יש לו הרשות לזה, לשמור על מנהגי דתו בכל האופנים המסורתיים.

ברגע הראשון בא השר הגבוה מעל גבוה במבוכה ולא ידע מה לענות לו. ואולם ברגע השני ביקש אותו לסור אליו – וכעבור שעה קצרה מסר השר הגבוה את רשמי שיחתו עם הבחור המוזר לידידיו ובינתים התגלגל בצחוק:

– אוי, אוי, אפשר פשוט להתבלבל ממנו! אני אומר לכם קאמראדים, שהרבה שקרנים זכיתי לשמוע בחיי (ומי היה לנו גדול בשקרנות – נפלט מפי השר הגבוה – מאחי מלכנו ירום הודו, מהוד מלכותו המנוח לודויג מלך מקסיקו!), ואולם בחור זה – זה למעלה מכל פאנטאסיה, חביבי. ציירו לעצמכם: הוא מספר ברצינות גמורה, שפעם אחת המיט חלחלה גדולה על נציב רומא בירושלים – הי-הי הי! אוי, אוי, הי-הי-הי. –

ולא גמר את דבריו, התחיל חש בבני-מעיו מתוך צחוקו הפרוע, וכששב לאיתנו קצת, הוסיף עייף מצחוק וברצינות גמורה:

– זה פרי יהודי, חביבי, רק עם מוזר זה יכול ועלול להוליד מתוך עצמו צעצוע כזה! – אמת: מצד השני – גבור, בלי ספק, גבור. אך אני חושב, שזה אצלו מקרה. ואולם בתור שקרן – אמן גדול הוא, הי-הי-הי! בחור נחמד, הא-הא-הא. –

 

ב    🔗

אני התודעתי אליו על יד נחל-סַן.

אחרי התגוששות-דם נוראה היה הדבר ואנחנו אמרנו לפוּש ימים אחדים ולקבר את החללים ואת קטעי-החללים הנפוצים על פני השדה.

אנשי גדודנו היו מתהלכים פה ושם, בערבוביה, בלי סדר, פלוגות ולגיונות, ומלקטי המתים והאברים היו מכל המינים שבצבא. האויב לא היה מקפיד בדבר ולא השתמש בנו למטרת כדוריו: עסוק היה גם-הוא בקבורת מתיו.

ופתאום אני קורה חייל אחד, לאנס קורפוראל, מתהלך בין החללים כמי שמחפש דבר-מה. ובידו אחת כעין צלחת של-פח עמוקה. אל תוכה משים הוא את המציאוֹת שלו.

מה מחפש זה פה בגן המות?

רמזתי לו והוא ניגש אלי. הסתכלתי לתוך הכלי והנה הוא מלא כעין איזה חומר לבנבן הדומה לעמילן קרוש. כשהבחנתי בו היטב ראיתי: הצלחת היתה מלאה מוחות אדם קרועים, כתותים ומעוכים.

הבטתי בו בתמיהה: למה לו חומר נורא זה?

על שאלי ענה לי:

– להביאם לקבורה. חלקי-גוף אחרים יקברו או לא יקברו. אך המוח יקבר עמוק-עמוק, שלא ישיגוהו החיות והעופות. אם אספסוף זה יתפרנס זמן-מה מחומר קדוש זה – ישמרנו אלקים. אם הם יסגלו לעצמם את כשרון בן-האדם: - כל המלחמות שבעולם לשעשועי תינוקות יהיו לעומת מלחמותיהם הם. רק אבק-משמעת זקוק להם – ושום גרמניה לא תעמוד בפניהם.

הסתכלתי בו יפה-יפה. עלם יפה-תואר עד להקסים. גָביחַ כתמר, טפוס יהודי-מזרחי מובהק, קומתו רעננה ורצינָה, שתי עיניו עייפות במקצת, אבל בוערות באש שחורה גם בלאוּתן.

רגע עמדתי מהסס. נזכרתי בשמועות על דבר “השקרן המוזר” וכמעט שנכשלתי בבת-צחוק. ואולם מבטו צוה עלי כבוד ואהבה. כעבור רגע – והבחור נכנס לגמרי אל תוך נפשי. ולא עבר יום – ואני הגשתי בקשה אל המפקדה העליונה להרשות לי, שאסַפּח אותו אל הפלוגה שלי.

וכעבור ימים אחדים נוכחתי, שאין לי על מה להתחרט.

בתחילה חשבתיו בכלל למטורף במקצת. כששאלתי אותו, בן כמה הוא, ענה לי:

– בן מאתים וחמש שנה וארבעה חדשים.

– מה פירוש?

– לפי שנותיכם שלכם: עשרים ותשע – ענה לי בפשטות – ולפי חשבונכם: מאה וחמש.

כשבקשתי אותו, שלא ישטה בי, הוסיף:

– אתם חיים לכל היותר שתי שעות ביום, כלומר: בארבע ועשרים שעות. ואת סכום החיים הללו מכנים אתם בשם “יום” – ואני חי ארבע עשרה שעות ביום. זאת אומרת פי-שבעה.

ועלי להעיר בזה תיכף: דבריו הללו, כמו כל דבורו ושיחותיו בכלל, אי-אפשר לי למסור כצורתם, הוא היה מדבר במין קיצור משונה, כמעט בראשי תיבות. אחר-כך בקש ממני באופן רשמי, שאפטר אותו, אין לו פנאי לבטל אף רגע אחד. נתתי לו פטורין והוא הלך לו. “לחיות”.

ואני הסתכלתי אחריו בעינים פקוחות לרווחה.

שקרן משונה או משוגע למחצה – אינני יודע בדיוק. אך יודע אני, שזאת היתה לי הפעם הראשונה בחיי, שהתחלתי מפשפש בחיי. ומבלי משים הרגשתי, שכל ימי חיי מלאים בטלה ובזבוז זמן. עשיתי חשבון-הנפש ובאתי לידי מסקנא, שכל ימי חיי הם שלשלת ארוכה של דחיקת-השעה ובזבוז-חיים ולא יותר. שלשלת אחת של חפזון מרגע לרגע, משעה אחת לשעה הבאה, מהיום למחרת, וממחרת למחרתיים, לימים הבאים, לזקנה – למוות. כאילו מקוים אנחנו להשיג בשעה הבאה, את מה שלא השגנו בשעה שעברה: דוחקים אנחנו את כל פרקי חיינו כמו בשביל להשיג את המוות. – כמה גוזלת מאתנו הבטלה לכל כלליה ופרטיה? כמה חיים מבזבזים אנחנו על השינה, האכילה, הטיול, ההליכות המיותרות, הדרכים המוטעות, ההמתנות לדברים של מה בכך, השיחות בלי תועלת, קריאת ספרים בטלים, שיחות נשנות ונאמרות, פקפוקים שלפני מעשה ושלאחריו, תנועות אילך ואילך, פגישות עם שוטים-מתחכמים דיבורים כדי לצאת ידי חובת-דיבור סתם, ועל כולם: המלים המיותרות לגמרי אפילו בדיבורים נחוצים וחשובים!

נוסף על אלה: הנסיעות הטפלות, המריבות, הויכוחים שלעולם אין להם שום תכלית, וגולת-הכותרת של כל הבטלות: “הנימוסים היפים” בחזירתך אחרי אנשים ונשים שאתה מבטל אותם לגמרי בנפשך ושאינם מעניינים אותך כלל.

ובכלל: הביטולים לשם ביטולים, “כדי להנפש קצת”!

ומה נשאר לך אחרי כל אלה לחיים: לעבודה?

ונזכרתי באחד מרבותי, אשר לפני כל סוגיה המורה הורה לנו פרק ב“חובות הלבבות”, כדי להביא אותנו ואותו מקושיות הפלפולים לשם פלפולים. – ולא עלה בידו. גדול כוח היצר של ביטול הזמן מכוחו של “חובות הלבבות” כביכול. ואיה אתו הגבור, שיש בכוחו להימנע מכל הביטולים הללו ולהשתמש בכל אותו הזמן בשביל לעשות מעשה? וכמה יש בכוח גבור כזה לעשות, לחיות, להשיג, לדעת ולפעול בחייו? כמה שנים משלנו חי הוא?

ואם איש שכזה מבורך גם בכשרונות?

הרי לכם ש"י עולמות מוטלים לפניכם – ואין איש פושט ידו לקחתם.

אין איש?

אני זכיתי לדעת את האיש הזה: הלא הוא “השקרן” המופלא, הלאנסקורפוראל עקיבא בן יוסף הַק.-

 

ג    🔗

אביו: רַכּב פשוט אצל בעל אחוזה בארץ הקרפאטים, אמו: - אחת מאותן הנשים היהודיות הפשוטות, המצויות לרבבות בכפרים נדחים וגם בערים הומיות, והוא, בנם עקיבא, היה בילדותו כעין שומר סוסים, רועה בהמות, שבלה את ימי ילדותו בשדות, ביערים, ביחד עם בהמותיו, במנוחה, בחלומות שמש וירח, בהסתכלות בכוכבים, בגעגועים על איזה יער-קדומים, בהזיות של מרחקים כחולים ובמשאות נפש של —

אין לדעת בדיוק, באיזו משאות נפש, רק זאת ידועה לי, שפתאום, בשנת השתים עשרה לימי חייו – והוא כבר נמנה על בחורי הישיבה באחת הערים שבגבול גליציה, לומד בהתמדה ובכשרון מפליא לשמחת רבו הצדיק והתמים, שהוא, עקיבא תלמידו, היה חביב עליו יותר מכל תלמידיו וב“כתב” שנתן לו בשעת הפרדו ממנו, מנבא הוא לו איזה “עתיד קדוש ומוזר, מלא הרפתקאות ויסורי-אהבה, ואריכוּת ימים יוצאת מן הכלל”, ולבסוף — מקנא הוא בו, בתלמידו, על “שעתיד הוא לזכות במות קדושים וטהורים”.

והוא מראה לי את ה“כתב” של רבו ומוסיף:

– זאת לא נבואה. לא בפעם הראשונה אמות מיתה זו. אין משיח לישראל, אבל יש משיח לישראל-של-מעלה. ועד שזה לא יבוא, אמות עוד רבבות פעם מות-יסורים. לכך נוצרתי. יהודי אני. – אמר, והלך לו.

צחקנו צחוק-קל לדברים הללו; זהו השקרן הנחמד שלנו, ששר הצבא הרם עושה עמו נסיונות נוראים, כדי לבַדֵח אותנו בספורי נפלאות שלו על גבורותיו, שהוא, השקרן, מתפאר בהן כל כך.

ודבריו המשונים מגרים אותנו להכנס עמו בדברים ולהביאו לידי ספוריו על חייו ולידי שקריו המפורסמים, שאין להם גבול. ושקריו הלא הם הדבר היחידי, שבגללו אינו חס על זמנו מלספר אותם “באריכות”.

זאת אומרת: לא אופן הספור מוסר הוא באריכות, להיפך: מדבר הוא בקיצור מפליא כזה, שעלינו להתאמץ בכל כוחותינו, שנספיק לקלוט את דבריו. אך מאורעותיו כשהם לעצמם - אין להם גבול.

והוא מספר. ובשעה שהוא מספר – עלינו לעצור בעד בת-הצחוק המבצבצת מתוך קרבנו ולבסוף עלולה היא להתפרץ בצחוק פרוע. – ולא פעם היינו פורצים בצחוק גלוי ומתפזרים לכל עבר – לולא – לולא אישיותו עצמה המוזרה, שרצינות חמורה שפוכה עליה במשך כל שעת דבורו. היתה באישיות זו טרגיות ידועה, שעוררה בנו חמלה אליו. בחור יפה עד להפליא, ראש גא ושחור, שגם שיבה זרקה בו כבר, עינים טהורות, שלחלוחית נוצצת מסמאה את עינינו מתוכן; ודיבור חותך ומלא כובד-ראש ישישים.

והפה משקר. –

עלם בן עשרים ותשע ואינו חושש לספר לנו גוזמאות כאלה:

– אין מקום ישוב על כדור הארץ, שהוא לא התגורר בו.

– נסע בכל יַמי-ההפלגה שבעולם וביניהם עשה את הדרך “מלונדון ללונדון” על סירת-מפרש, בקן: לונדון, הים הצפוני, פֶּטלֶנד-פירט, התעלה הצפונית, הים האירלאנדי, תעלת-ג’אורג הצפונית, תעלת-לאמאנש, לונדון;

– ואת הדרך השניה “מלונדון ללונדון” שרק יחיד סגולה של קברניטים זכו לה: לונדון, ליסאבון, מאדירה, אי סט-היליני, מעלת-התקוה-הטובה, הוברטה, וילינגטון-פונטה, ארינה, ריו, לונדון;

– עבד בכל הלגיונות החפשים של כל הממלכות;

– ביקר בכל מושבות אפריקה, אמריקה, אוסטרליה ואסיה ובתוכן גם המושבות בארץ ישראל;

– בשנת השלש-עשרה לימי חייו עזב את העיר יאסי שברומניה על אפנים, נסע עליהם עד נמל ברימן, שם היה למלח-עוזר והפליג לאמריקה, משם להודו ואחר כך הדז’ורנגל משא-נפשו מכבר;

בזילאנדיה החדשה המציא איזה צמח הראוי לאכילה בחומץ והמפיג כל שכרון, ושילידי הארץ שם היו פוחדים ממנו מחמת הרעל העז שבו;

בבורנֵיאוֹ לימד את ילידי הארץ איך להכניע את השנהבים הפראים במין קליפת-עץ, שרק לריחה של קליפה זו נעשות החיות הדורסות הללו שקטות ונכנעות;

– באי-יאָבה עשה איזו הרכבה מעצי-קהוה ואגוזי-פרך והוליד ממנה פרי, שמיצוֹ מאיר את העינים בחשכה העבה ביותר;

– בארץ הסינים הרביץ תורת הקומוניסמוס בין הקוּלים – עבדים מושכי בכול אלה, החיים חיי בהמה – ונתפש על ידי הבולשת הזרה ונמלט;

– בברזיליה השתתף במשלחת המיליונר מבואנוס-אירוס, דוד לֵבונדו, שנסעה אל נחל-האמזונות “לציד שחלבים” למצוא את האורחידאיה הנפלאה והיקרה בשם “קַטלֵיָה סקִינרי האדומה” הגדֵלה בין פתני-האילנות ומתפתלת על אילני-גומא, שאין בריה חיה יכולה לבוא אל תוך ד' אמות שלהם מחמת הנחשים וחצי הפראים החיים בתוך העצים הללו ועובדים לפרח זה עבודת אלילים;

– באלג’יר היה למפקד לגיון צרפתי והשיג מדאלית-אמון;

– באי מאדאגאסקאר השתתף במלחמת “הפראים” נגד הלבנים יען מצא, שמוסרם ותנאי חייהם עולים על המוסר האירופי;

– בבומביי היה קבלן בבנין איזה בית-תפלה לשרידי “עובדי האש” אשר שם;

– בסאן פרנציסקו הרג נסיך רוסי צורר היהודים, שנסע שמה לשם תעמולת פרעות;

– בפורטוגאל היה בין הקושרים על המלך ובניו ונתפש ונמלט בעזרת המורדים;

– ביפו השתתף בבנין הבית היהודי הראשון של ישוב חדש על החולות וכאשר נכנס אל מושל-יפו התורקי, וניבא לו, שבית זה הוא היסוד לבנין “הבית השלישי” אשר לעם היהודי – קפץ עליו רוגזו של המושל ואנוס היה לברוח;

– בים האטלנטי לקח חלק באותו האסון הנורא של הספינה הענקית “טיטאניק” והציל את “מלך העופרת” האמריקאי, קבל מאתו “מדאלית-העופרת” משובצת שלשה “פניני נילוס” ואחר כך מכר אותה בהלסינגפורס לבעל בית-ערבונות ואת הסכום חילק ושלח לכל סניפי “קרן-הקימת” שבכל העולם;

– בקופנהגן השתת, בתיאטרון-ראינוע בדרמה “קרבן הזהב”, שצלמו אותה במונטי-קרלו, מטרת השתתפותו היתה: להשפיע על מהלך הדרמה ולהפוך את הגבור הראשי היהודי שבּוֹ מטיפוס שלילי לטיפוס חיובי;

– בוינא השתתף בקונגרס הציוני האחד עשר בתור בא-כוחם של המתעמלים הציונים בבולגריה;

– בשנת תרס"ה – והוא עדיין כמעט ילד – לקח חלק ברבולוציה הרוסית ונפצע פצע הגון במצחו;

– במלחמה הבאלקאנית השתתף בתור סופר העתון האמריקאי “ניורק-הרלד” וגם של הסוכנות הגרמאנית וולף;

– בתור סאַיאָמי (נזיר-בודהה נודד) השתתף בחג “לאֶמאֶאַלוּמאֶ” הגדול, שחסידי הנירואנה חוגגים אותו אחת לשבע מאות שנה;

באַלהמברה ובסביבותיה התגורר כשנה תמימה בין בעלי הדת “ואדו” הפראים למחצה ויסד להם כתה דתית חדשה, שעל ידה הצליח להתעיב עליהם את “קרבנות הילדוֹת”. ויחד עם זה אסר עליהם כל מין פולחן-אדם ואכילת דם ובשר, השאיר להם את מצות שמירת שבת ואיסור ההשתעבדות לכל מין אדם בעולם. אלא שברבות הימים העלו אותו הפראים למדרגות אלהות – ויברח על נפשו;

– בברזיליה עבד במצפה-כוכבים ביחד עם הפרופסור למרינג, הוא תלמידו של פלאמאריון, במשך תשעה חדשים וגילה ארבעה כוכבי-לכת חדשים בתוך האַסטרואידים;

– בקאפשטאט —–

לא. אי-אפשר היה לשמוע את כל זה במנוחה ובלי צחוק.

והוא – הוא ידע והרגיש, שאין איש מאמין לו אף מלה מכל אלה. אף-על-פי שעל כל אלה הדברים היו לו תעודות ממשיות, שקשה להטיל בהן ספק.

ובין התעודות הללו – תעודה אחת קטנה קלת ערך, שבכל זאת פקחה את עינינו לרוחה; זה היה כרטיס- שם פשוט – אך מפליא: כרטיסו של הד“ר הרצל ועליו כתוב גרמנית: “פיר דען קליינען רַיצֶנְדֶן פּרוֹפֵיטן אונד מַאטִירֶר עקיבא בן יוסף האק. ד”ר תיאודור הרצל” – (“לנביא הנחמד הקטן ולמת על קדוש השם עקיבא בן יוסף הק. ד”ר תיאודור הרצל"). כּך.

ועוד תעודה: כתב יד קטן של הרב ר' יצחק אלחנן מקובנה, שבו מברך אותו הרב “ביסורים של אהבה” –

ואלה מה? – מה אלה? – מרמה? זיוף כתבים?

ככה חשבנו כולנו.

ובכל זאת קשה היה להאמין, שכל אלה אינם אלא שקר גס וחולה של רמאי פשוט. הרמאי סמנים מובהקים יש לו במעשיו הטפלים ובצדי-דרכי-החיים שלו. הרמאי, ואפילו הגאון שברמאים, נתפש מיד בדברים טפלים וצדדיים, שאין בכוחו להזהר בהם מחמת רגילותם. – ואצלו היו דוקא הטפלות הללו לסך הכל של שיטת-נפש מוזרה, אבל מסוימת וברורה, שבתחלה עוררה בנו תמיהה והסכמה כאחת, ואחר-כך קשרה אותנו, את כולנו, אליו באהבה שהלכה והתפתחה במשך הזמן למדרגה הכי גבוהה: - למדרגת יראת הכבוד.

ואם היו בינינו בכל זאת כאלה, שאישיותו זו לא ביטלה בנפשם את הדעה, שכל דבריו הם שקרים וגוזמאות, שיש בהם להדהים את המוח ולא יותר – הרי היו בשבילם גם “תעודות” אחרות. ואם אפשר היה להטיל ספק בתעודותיו הכתובות על גבי ניר ועל גבי מתכת, הרי “תעודותיו” האחרונות עומדות למעלה מכל ספק ואבק חשד:

אלה הם מעשיו לעינינו, לעיני כל הגדוד.

ומעשים הללו רחוקים מהיות מוח חולה; אף-על-פי שמחפירים הם כל הזיותיהם של קציני הצבא, המעפילים לגבורות נשגבות – בחלומותיהם בהקיץ. ומה “שפרשי-הקרב” חולמים בכוח – הוא, עקיבא בן יוסף הק, מוציא לפועל, על אפם ועל חמתם – ולעיניהם.

וכבר הגיע הדבר לידי כך, שכל הקצינים המתגנדרים בגבורתם התחילו לשנוא אותו תכלית שנאה, ולהשפילו כפעם בפעם במהתלות של בוז ולבסוף: לכמור לו מכמרות סכנה כדי לאבד אותו “ולהסירו מן הדרך”.

לולא בא פתאום איזה שינוי במהלך הרוחות, שינוי ביחסם אליו, שאיש מאתנו לא ידע את סיבתו הנכונה. וכשנודעה לנו הסיבה – בסודי סודות – נודע לנו דבר, שפקח את עינינו לתמיה; בשבע חותמות מסרו הקצינים זה לזה את פקודתו העליונה של שר האלף, שהוא קבלה “מגבוה גבוה” והאומרת במלים חמורות וקצרות: - "האונטראופיציר עקיבא הק יָעמד הצדה למשמרת. אַל להשתמש בו לדברים טפלים. כוח-מלואים הוא לנו ושאלת חייו היא שאלת נצחונן של ארבע אומות נלחמות בעד קיומן המוטל בסכנה. ואיש אל יעז לא-להבין את הפקודה הלזו פשוטה כמשמעה! – כך, לא פחות.

מאז היה לנו עקיבא בן יוסף הק לנס: שקרן, שבוֹ “תלויה שאלת נצחונן של ארבע אומות”! —

 

ד    🔗

ואולם גם אחרי כל אלה היה דבר אחד בכל מעשיו של “השקרן-הגבור”, שכולנו באנו בו לידי הסכמה כוללת: כולנו יחסנו את כל מעשיו, המקפיאים את הדם באומץ ובהעזה, למעשה-מקרה ולשגעון של איש, שאין לו מה לאַבד בחייו. הן אנחנו אומללי-החזית ודיירי-החפירות, אנחנו הלא ידענו מה פירושה של המלה “גבורה”. ואם כל העולם שמחוצה לנו, יושבי קרנות ותיאטרונות, קוראי עתונים וכותביהם הכו בפעמוני המלים המכריזות על “אומץ הלב” ועל “אהבת המולדת” שלנו פה בבור-המערכה – הרי אנחנו קבלנו את כל המחֱווֹת הריקות הללו קצתן בצחוק-קל וקצתן בגועל. אנחנו ידענו, לנו הוברר במשך עשרים וארבע השעות הראשונות להיותנו פנים אל פנים עם מלאך המות, שאין פה לא אומץ ולא אהבת המולדת. אך יש פה יאוש אחרון בבהלת-המות האיומה והאומללה מצד אחד, ומצד השני משמעת ארורה המהפכת את בן האדם למכונת-מתכת, העושה את מעשיה על פי רצון הפקודה העליונה. פקודה עליונה זו אוחזת את מוחנו בעצביו, שהיו במשך הזמן לחוטי-ברזל של חשמל רצונה-שלה, המושכים את שרירנו אילך ואילך, מבלי שיעלה פילו על הדעת לחפוץ אחרת לרגע קט. ואין לך דבר שיהא מרגיז את האכר הפשוט שהיה לחייל פתאום, כמו השיחה הטפלה על דבר אהבת מולדת שלו. הוא היה אוהב את מולדתו כל הימים, בזה אין כל ספק; והרי בשעה שנכנס לתוך בגדי השרד שלו הרגיש באמת ובתמים, שהולך הוא עכשיו “להכות את האויב שוק על ירך, שלא יזכה לשים את רגליו על גבול המולדת”. והתפלה היחידה, שנפרצה בתור קללה נמרצת מפי החייל הפשוט, היתה קצרה ועזה: “רבונו של עולם, אינני מבקש מאתך עזרה בבית-המרזח משוגע זה – אך אם אראה רגל אויב על גבולות אדמתנו, אל נא תעכב בעדי לרוצץ את מוחו, ורק את מוחו, שלא ילך הביתה אל אשתו פּיסח!” – כה התפלל החייל הפשוט בימים הראשונים. ואולם לא עברו ימים אחדים וחייל זה עצמו מצא את עצמו קפוא בידי איזה שד ששמו “גינרל” ושד זה אינו נותן לו אפילו לאהוב את מולדתו בשעה שהוא מת על מזבחה. והיה קצין טיפש אחד, מזמר באופירה בחייו הפרטיים, שהכריז פעם, “שהפטריוט החם ביותר שבקרבנו יתנדב לחתור תחת עמדת-אויב אחת מסוכנת מאד” – וקצין זה כמעט ששלם בדרו בעד “סגנון-משוררים” זה.

– מה?!- צרח עליו שר הגדוד בפה מַזה דם – פטריוט?! ואם אינו פטריוט חלילה - אז לא ילך?! ודבר הפקודה אינו אצלך אלא תחינת נשים צדקניות שבגן-העדן? —

וככה – לא היו בקרבנו אלא שני מיני “גבורים”, כביכול: כאלה, שמלאו את הפקודה העליונה באין ברירה, וכאלה – שבין מיתה מגונה ובין מיתה יפה בחרו במיתה יפה, במיתת גבורה, שבעצם אינה אלא מתנה מאת הבהלה לשכּר בה את המוח, שלא יבחין רגע בין חיים ומות. –

וחשבנו שמתנה זו, מתנת השגעון, ניתנה לשקרן ההוזה שלנו במידה גדולה מאשר לכולנו. הוא היה בשבילנו הסך-הכל הכולל של כל היאוש העצום שלנו, שבכוחו עשינו מה שעשינו. ואולם על רצון בהיר, על מוח חושב בשעת מעשים אלו איש לא חשב; יותר מזה חשבנו על קלות-דעת ממדרגה ראשונה. קלות דעתו של איש, שכל חייו מלאים מאורעות מוגזמים, הרפתקאות שהוא עצמו נתן צוארו בהן, ועל כולם: איש, שכל חייו הם שלשלת אחת של שקרים ומרמות, שהוא עצמו אינו מאמין בהם וחפץ לרמות בהם את סביבתו בלי הרף. איש כזה – מה יש לו לאבד בחייו באמת? אדרבה: מוטב לו שיעשה סוף-סוף קץ לחיים כאלה.

ובהכרה זו מצאו פירוש לכל מעשיו, שהוא הקריב בהם את נפשו אפילו על דברים של מה בכך.

וכך מצאו פירוש על מעשה אחד שלו, מגוחך ומבהיל כאחד. פעם אחת, אחרי מפלה אחת גדולה שלנו, ואחרי שהאויב, הכּביר במיספרו, היה מגרש אותנו, כעדת כלבים את הארנבת הנמלטת על נפשה, - נעלם פתאום עקיבא בן יוסף הק לאחור, לתוך מערכת האויב ולתמהוננו וחרפתנו כאחת ראינו איך מסר את עצמו בשבי. ורק לאחר יום שלם, אחרי שכבר האמנו כולנו, ש“בוגד נבזה הוא” – הופיע פתאום במחננו העיף והניואש, הופיע בבגדי האויב, קרוע ובלוי ועל זרועותיו ילד יהודי קטן, מילדי הגיטו הגאליצאי, בעל פאות מסולסלות, וטלית-קטן מצוייצת ומסר אותו לשר האלף שלנו בהודעה זו:

– אדוני הנאור, הריני להודיעו בהכנעה: הנה מלאך מושיע קטן לגדודנו!

שר האלף הביט בו בתמהון ולא הבין אף מילה.

– מה??? – נהם עליו בפה פעור –

עקיבא הק עמד רגע וחשב, ואחר כך אמר בקיצור:

– יום שלם הקרבתי כדי להצילו לנו, בבקשה לקבלו.

ובקש רשות ללכת.

שר האלף ידע אותו ונתן לו רשות ללכת.

מעשה כזה! להציל ילד יהודי קטן בשעה שכל הגדוד הוכה מכה אנושה.

– “מְשוּגֶע מְטוֹרֶע כִּילְעוֹלֶמחַסְדֶע!” – לגלג עליו שר המאה הגרמני, שהיה אוהב לתבל את דבריו במלים יהודיות.

ואנחנו – היהודים – אנחנו דרך אגב נהנינו מן הענין: ילד יהודי נחמד עם פאות ועם טלית-קטן מצוייצת נמצא בדירת שר האלף שלנו – והוא משעשע אותו כפעם בפעם על ברכיו.

ושר האלף, הוי, האדון שר האלף, הוא לא רק איש אכזר וקצין נורא, המדקדק בדיני משמעת כחוט השערה, אלא גם שונא ישראל עד כדי חריקת שינים.

ופתאום מטפל הוא ב“זרע פתנים” זה – (כך היה מכנה את ילדי היהודים) – כמטפל בנכדו החביב.

צחקנו על הענין – כלפי חוץ; וכלפי-פנים שמחנו-תמהנו: שגעון.

ובסודי-סודות הוספנו בינינו לבין עצמנו: מצא מין את מינו. שר האלף גם כן היה אצלנו בבחינת מטורף במקצת. אלא שטירוף דעתו יצא תמיד ללהב שנאת ישראל, עד כמה שזה נכנס בגדר האפשרות והיכולת ועד כמה שהמפקדה העליונה, שהיתה מקפידה על שלום הגדוד ואחדותו, לא הרגישה בדבר. אלא שכמה וכמה מחיצות בין שר האלף ובין המפקדה העליונה, שהשגחתה הפרטית לא יכלה לחדור לתוך בור-המערכה, עד כדי לסכל את כל עצותיה של השנאה הכבושה והבוערת בלי-הרף והמתלקחת יותר ויותר.

ושנאה זו התלקחה דוקא במדת גבורתם של החיילים היהודים. וכך מובן, שפעולותיו העזות של עקיבא הק, שהמיטו חרפה על כל הקצינים המתאמצים בגבורותיהם, הוסיפו שמן על המדורה הצורבת. ורק כעבור ימים ושבועות נודעה לנו סיבת המפלה שנחלנו בזמן האחרון. והסיבה – סיבה מבהילה היא: -

רצונו של שר האלף עצמו —

רצה האדון שר-האלף להפטר מן היהודים הארורים ויותר מכל – מן “השקרן הנבזה”, שהפקודה הגבוהה עשתה אותו “צעצוע של כבוד” ליהודים שבגדוד – מה עשה? ציפף כמעט את כל החיילים היהודים לתוך פלוגה אחת והעמידם בשורת-האש. –

איככה נודע הדבר הזה לעקיבא הק? – אין איש יודע. אך המפלה הצליחה לו לאדון שר-האלף – אף כי לא בשלמותה. האונטראופיציר עקיבא הק יצא חלוץ כלפי האויב והפנה את לבו של האויב לצד אחר לגמרי ושם עמד הוא עצמו בראש הפלוגה. נתן פקודה לאחור להמלט, והוא עם הפלוגה שלו עכב בעד חלוץ האויב מלהכות את כל הגדוד. גדודנו נמלט באמת בחרפה, האויב פשט על כל החזית שלנו, כבש את כל שורת הכפרים, אך בינתים נעלם עקיבא הק, עבר לכנף ימין, לצד חולשתו של האויב ושם עשה הוא עם הפלוגה שלו באויב מה שהאויב עשה עמנו פה בצד שמאל. ורק לאחר ארבעה ימים, אחרי שתבוסת הכנף השמאלית, הכנף שלנו, היתה שלמה – נודע, שהאונטראופיציר המשוגע נכנס לתוך רשות שאינה שלו: לתוך רשות הגדוד-השכן שלנו ושם הנחיל את שר-האלף השכן הנצחונות שמעולם לא חלם עליהם. לעבור מריגימנט לריגימנט, מובן, שזה “אסור מכל הבחינות” – ואולם לא אירע לו כל רע: שר-האלף השכן הבין מה שהיהודי עשה לטובתו ובמקום להעניש את ה“אונטראופיציר השקרן” זיכה אותו בשבחים. כמובן, בסוד גדול, שמעשה הגבורה שלו ישאר לו לעמו, לאדון שר-האלף השכן.

ובינתיים – ועצתו של שר-האלף שלנו סוכּלה לפי-שעה.

"איך זה קרה? תמה שר האלף בכעס. איך קרה זה? – וכשנודע לו, שהאונטראופיציר הלך בשבי וברצונו, נענע בראשו בנקמה:

– כן. אה, אני ידעתי זאת מראש. מובן. –

אלא שלמחרת שוב הופיע עקיבא הק, - ו“זרע הפתנים” בידו — חבל, חבל, ששב חזרה. זאת היתה הזדמנות מצויינת “לגלות את פרצופו של היהודי הגבור”. "הוא עשה זאת, כדי להציל את “אחיו הקטן”!

ואולם אלה שלא נודעה להם סיבת המפלה, ראו בכל הסתכנותו המוזרה של האונטראופיציר שגעון-הרגע ולא יותר.

ואין צריך לומר שלא הבינו, למה לנו הילד היהודי הזה?

והוא מכנה אותו בשם “מלאך מושיע קטן”! –

ושוב אמר שר-המאה הגרמני: משוגע מטורא כיחלעולמחסדע!"

אלא, שאנחנו לא הסתפקנו בפירוש זה. וכששאלנו אותו בינינו לבין עצמנו, למה לו ילד זה – ענה בקיצור:

– “כל המקיים נפש אחת מישראל – הריהו מקיים עולם מלא”.-

נו, מילא; פירוש קלוש קצת.

ואולם במשך הזמן, היתה העובדה לעובדה, ששר-האלף האכזר התרועע עם “זרע הפתנים” ושמר עליו בשבע עינים. וכמו להצדיק את מעשהו זה, אמר לחבריו תמיד בצחוק:

– זהו הקמיע שלי. ילד יהודי – קמיע הוא. היהודים כולם בני פתנים הם, אך הילד הזה מביא לי מזל רב. צאו וחשבו, אם היתה לנו אפילו מפלה אחת מאז אני מחזיקו בביתי. גם אלכסנדר הוקדוני הגדול היה מחזיק לו בביתו נחש קטן, שאשה מצרית אחת הביאה לו מתנה, אחרי שגדודו החריב את ביתה. – זוהי סגולה, חביבי. ואיך אמר המשוגע שלנו? “מלאך מושיע קטן”.

והמלאך המושיע הקטן היה מתפלל אצלו בכל יום ויום שלוש פעמים כדין. ושר האלף, שבתחלה רצה לגזזו לו את פאותיו בלעג – הזמין לו אחר כך סידור תפלה קטן. – ולפני כל תנועת מלחמה חשובה היה מצוה עליו להתפלל בעדו. –

– יתפלל נא הקטן, יתפלל לו – היה שר-האלף אומר בבת-צחוק. – למי הוא מפריע בתפלתו? אדרבה. אתם צוחקים? התפלה אינה מזיקה בשום אופן. –

כך היה אומר שר-האלף – ובינתים לא היה יכול לסלוח להם ליהודים חייליו את חייהם בכלל ואת התמסרותם לו בפרט; ולבסוף, כשנודעה לו תחבולתו הערומה והמנצחת של האונטראופיציר שנוא נפשו – החליט בנפשו “לשים קץ לתעלולים אלה!” –

ולשים קץ – זאת אומרת: בכל מחיר שהוא.

שר-האלף שלנו היה אחד הקצינים הגבוהים, הנאמנים ביותר למפקדה, העליונה. מעטים היו הקצינים שהקריבו קרבנות גדולים כמוהו על מזבח נצחון קטן ובשביל כברת-ארץ פעוטה.

וסימן לדבר: יש לו אותות הצטיינות למכביר.

אמת – אות-הצטיינות אחד היה חסר לו. ודוקא אות לא-גבוה מאלה שהיו לו, אך - - השם יודע: חשוב מאלה בכל זאת. ה“פור-לא-מריט”. זה האות, שרק הגבורה האישית מזכה בו את האדם. זה לא היה לו. – ואנחנו לא התפלאנו על זה כלל. אנחנו “היסודות החשודים” אצל אדון שר-האלף, אנחנו מצאנו את זה לטבעי מאד: אצלנו היה מקובל כלל חשאי, אבל שריר וקיים, ששונאי ישראל בחזית הם כולם פחדנים. השד היה יודע, מדוע, איך זה; אולם כך היה. עובדה, גבורים הם הגבורים הללו, אלא שגבורתם מצטמצמת תמיד בקרבנות גדודם. הם אינם סנטימנטליים ביותר. שולחים הם את אנשיהם לסכנות הגדולות ביותר. אך הם עצמם – הם עצמם מסתתרים תמיד תחת כנפי גבוריהם שלהם. - -

וגבורים הללו הסוככים עליהם הם כמעט תמיד – יהודים.

ודוקא זה הוא המרגיז אותם קצת.

וככה, אם רוצים הם להשיג דבר מה – הרי משיגים אותו “בכל מחיר”.

ואם שר-האלף החליט לשים קץ לתעלולי היהודים – הרי יכולים היינו להיות בטוחים, שזה ייעשה במחיר גבוה במקצת. אבל – ייעשה. ואם מחיר זה יגיע אפילו עד להרמת כבוד שנואי נפשו. ינחלו כבוד לרגע – אך במקום זה ישארו ביחד עם כבודם מתים על “שדה הכבוד”.

וחיכה להזדמנות.

וההזדמנות לא אחרה לבוא: באה פקודה לכבוש את הרמה החשובה מספר 383. לכבוש אותה בכל אופן-שהוא. שר-האלף קיבל את הפקודה העליונה ותיכף אחריה הופיעה פקודתו שלו המוזרה, שהפליאה את כל יודעיו ומכיריו:

"היות ונוכחנו לדעת, שהחיילים בני-דת-משה הם בזמן האחרון המצויינים שבכל חיילינו, והיות והרמה מספר 383 היא הנקודה החשובה בכל החזית המזרחית שלנו – לפיכך הריני מצוה בזה לצרף פלוגת-כבוד חזקה מכל בני-דת-משה ולמסור לידיה את נצחוננו זה במשך שמונה עשרה שעות! ומפקד הפּלוגה יהיה האונטראופיציר הגבור עקיבא הק.

שר-האלף: פון-פייגואונצר".

קראנו את הפקודה ולא האמנו למראה עינינו: שר האלף פון-פייגואונצר מכריז על בני-דת-משה, שהם המצויינים שבכל חיילינו!! מה קרה פה? –

אמת, הסכנה הגדולה מאד, הפקודה על כיבוש הגבעה – מסמרת את השער ומעמידה את הנשימה לרגעים אחדים. אך הלא יכול הוא לשלוח אותנו גם בלי מחמאות של כבוד והערצה כאלו.

אם כה ואם כה – הפקודה זעזעה בקרב מחננו כמשפט-מות. – זאת לא הפעם הראשונה, שנסינו לכבוש את הרמה הלזו ותמיד הוכינו אחור כמנפץ את ראשו אל הכותל. מלחמה זו – כל באיה לא ישובון. –

כל החבריה התהלכה כגוף-שכיב-מרע אחד. הבטנו זה בפני זה ושתקנו. ובינתים ראינו, שכל אחד מאתנו יושב וכותב בחשאי – את צוואתו הביתה –

ופתאום נכנס עקיבא הק. החבריה נזדעזעה קצת: כל הפּנים היו מכוונים אליו.

– מה חדשות? – שאלתי אותו בשפה רפה.

עקיבא הק חייך:

– לא כלום; מה אתם עושים? –

נגש אל אחת מאתנו, חטף את הנייר מתחת ידו וקרא בקול:

– “אל תיכעסי עלי, אמי היקרה. מוכרח אני לגלות לך, שזהו המכתב האחרון שלי אליך. למה תחכי אחר כך בכליון עינים? סלחי אמי היחידה בעולם. זוהי המלחמה. אין פה רשות לחכות לנסים. סלחי והתפללי בעד נשמתי – אני כבר מת, אמי…”

עקיבא הק הביט בפני כולנו, אחר כך קרע את המכתב במנוחה, בנחת, צחק בצחוק קל ואמר בפנים שקטים ומחייכים:

– אין רשות לחכות לנסים. הנסים באמת אינם באים מתוך חיכוי. הנסים באים מתוך אמונה.

הבחור הכותב את הצוואה גער בו בכעס:

– ובכן תחכה אתה – או לא תחכה. מה אתה קורע את מכתבי?! זה לא ענין של גוזמאות!-

עקיבא הק ניגש אליו, ליטף את ראשו בחיבה ואמר לו במנוחה:

– אמור נא חביבי, אתה מאמין בי שאני שקרן?

הבחור הביט בו רגע ואחר כך ענה:

– כן, בזה אני מאמין.

– ואתה אינך משקר לעולם?

הבחור פקפק רגע ואחר כך החליט:

– לא.

– ובכן מדוע אתה כותב לאמך, שכבר מת הנך?

– זה לא שקר. אני יודע שאלה הן השעות האחרונות שלי.

עקיבא הק הסתכל בו בחמלה ובעצב קל ואחר כך אמר:

– זה נכון. אך אתה משקר בכל זאת. לא כיבוש הרמה תמית אותך, אלא אתה בעצמך. אני קרעתי את גזר דינך, אך אתה שוב פעם גזרת על עצמך מיתה. –

אחר כך פנה אלינו ואמר בקול בטוח:

– לכו לישון. הרמה שלנו היא. חכו לפקודה. –

אמר ויצא החוצה.

ועוד לא הספקנו לבלוע את דבריו והנה הוא שב ביחד עם הילד היהודי הקטן בידו:

– אמור להם שלום, יוסילי – אמר אל הילד – ונלך.

הילד אמר לנו שלום – ושניהם עזבו את “חדרנו” שבחפירה.

 

ה    🔗

מה שקרה פה במשך יום-יומים אלו היה דבר, שלא נשמע כמוהו בדברי ימי המלחמה הגדולה: אחרי פקודה חמוּרה ובוערת כזו, לכבוש רמה המשמשת נקודת המשקל, נקודה מכריעה לשתי החזיתות, גם לנו וגם לאויב – אחרי פקודה כזו לשבת ולחכות לתשובתו של איזה אונטראופיציר, עד שיבוא בכבודו “וירשה” לנו לעלות על האויב – זה נכנס כבר בגדר הצחוק.

והן כזה היה המצב. כששר-האלף נתן את הפקודה העליונה, לגרש סוף-סוף את האויב ממקום שאפשר לבחון את כל אורך החזית באורך ובעומק שלשים קילומטר, ושהאויב השתרש בו זה חצי שנה כתורמוס זה המכה שרשיו בעומק וברוחב, עד שאין כוח אנוש יכול להזיזו ממקומו – אחרי פקודה כזו עמד עקיבא הק לפני שר-האלף ובקש להרשות לו לתור קודם כל את סביבת הרמה. ואולם מכיוון שאי-אפשר לו לאונטראופיציר לעמוד לפני שר-האלף בלי נוכחותו של הקצין שלו, של שר-המאה, לפיכך הביא אותו שר-המאה אל שר-האלף עם הבקשה. והבקשה היתה חשובה:

– אדוני שר-האלף, מאה וחמשים איש, ההולכים לתו גרונו של המות הבטוח, מבקשים לתת להם רשות לתור קודם את הדרך המובילה אותם אל הגיהנום! זוהי בקשתם האחרונה: בקשתו האחרונה של הנדון למיתה היא!

ואי-אפשר היה לדחותו בּקש. יש עד ראיה ושמיעה לדבר: שר-המאה. ויודע הוא האדון שר-האלף, שהפקודה העליונה לא תסלח לו, אם ידחה בקשה זו בּקש. ואולם אי-אפשר היה לו, שלא לזרוק את ארסו בלב המבקש:

– וכמה אנשים רוצים אתם להעמיד על הקלף הזה?

(“להעמיד על הקלף” – פירוש: להבריח בשבי אל האויב).

עקיבא הק הזדקף כנחש:

– אני הנני המעמיד ואני הנני העומד, אדוני שר-האלף הנאור! אנכי לבדי!

והוסיף בלעג חמור וגלוי:

– וכשם “שברחתי לפני שבוע אל האויב מפני המולדת” – כך גם עכשיו.

שר-האלף הזדעזע לרגע לַחוצפה. אלא שכעסו עבר ללעג:

– לפני שבוע הצלת את המולדת שלך: את אחיך הקטן.

עקיבא רצה לענות לו, אלא שהאדון שר-האלף נתן לו אות:

– הסתלק! ודע את אחריותך.

עקיבא הלך – ואנחנו חכינו לו. שכבנו כל אחד ואחד כשכיב-מרע והשערות של סיוטים שרצו במוחנו.

 

ו    🔗

האויב, שהיה מוטל עלינו להתנפל עליו כעת ברמה, היה לנו מזמן כחידה סתומה. תמיד היינו יודעים עם מי יש לנו עסק, ורק עכשיו היתה מהותה של מחיצת-ברזל זו סתומה לפנינו. ממש אגדות התהלכו בתוכנו על דבר “הגדוד הארור”, שבא פתאום, התערה ברמה – וחסל. ורק דבר אחד מוזר היה ידוע לנו משם. דבר, קצתו מגוחך וקצתו לא-יאומן. נודע לנו, שמפקדו של גדוד זה, איזה מאיור רוסי, משוגע הוא בתכליתו, ותמצית שגעונו הוא – הילד היהודי הזה, יוסילי, שעקיבא הק חטף אותו לפני שבוע והביאו אל שר-האלף שלנו. ילד זה הוא “כל כוחו ואונו, כל הצלחתו ומזלו העז”. והילד – גם כן מוכתר אגדות שונות. יש אומרים: בנו של אחד הרבייםּ שבגליציה, שהגדוד הרוסי רצח אותו, והוא, לפני מותו מות קדושים, מסר אותו להמפקד עצמו בברכה אחרונה.

ויש אומרים: בן-אנוסה הוא הילד עוד מלפני המלחמה, מזרע הקוזאקים.

ויש גם דעה כזו, - כוח הדמיון של חיילי המלחמה נאזר בגבורה – שהילד הוא בנו של עקיבא הק שלנו – לא פחות ולא יותר.

מילא. הכל אפשר בחיים; בחיי המלחמה אין נמנעות.

אך אם כה ואם כה – הילד היה כל הזמן בידי המפקד הרוסי ל“שמירה מעולה” בפני המפלה ובפני כל תקלה-שהיא. “סגולה”.

הדבר כשהוא לעצמו לא הפליא אותנו. ידענו על דבר הקצינים הרוסים הגבוהים, שכולם כאחד חולים במחלת אמונות תפלות שונות ומוזרות. ואחת האמונות הללו היתה ודאי האמונה הגמורה במזל, שהילד היהודי מוכשר להביא לכל המחזיק אותו בביתו. ואם היינו מסופקים עוד בדבר אגדה זו – בא שר-האלף שלנו והראה לנו, שזה אפשר: הוא, שר-האלף שלנו, האמין במזל זה לא פחות מאותו המפקד הרוסי עצמו.

וכעקיבא הק הלך “לתור את הרמה” – שוב גנב את יוסילי מאת שר-האלף שלנו, לקח אותו בלי רשותו, בשעה שהלה היה ישן שנת תמימים בבטחונו הגמור, שסוף-סוף ינחיל את יהודיו מפלה גמורה.

מובן, שכשהקיץ שר-האלף משנתו ולא מצא את הילד – התלקחה חמתו עד שפיו היה מלא קצף:

– ידעתי! – נהם בכעס נורא – ידעתי, שזרע פתנים זה “מולדתו” הוא! ובכן, עכשיו לא נחכה לו עוד! תיכף ומיד התקפה על הרמה!

הפקודה יצאה – ואנחנו התכונַנו.

אלא שלא הספקנו לצאת מן החפירה כלפי הרמה – והנה עקיבא. כולו שטוף זיעה עומד הוא בפני שר-המאה שלנו ומודיע:

– אדוני הנאור! נלך! הרמה ריקה. אף שֶׁגֶר-סלאוי לא נשאר שם.

שר-המאה היה מבוהל במקצת. הסתכל בו כמסתכל ב“שקרן הידוע” ואמר:

– טוב, אלא שעלינו להודיע זאת לאדון שר-האלף.

– אדוני הנאור יודיע ואנחנו נלך לתפוש את הרמה.

– טוב; לכו – אמר בקול של ספק הן וספק לאו, והלך להודיע את דבר הנצחון המוזר לשר-האלף.

ואנחנו, כעבור חצי שעה היינו “בעלי הרמה מספר 383!”

כל “העֶמדה” שבגבעה היתה ריקה. לא מצאנו שם אלא את קופסאות הקונסרווים שלהם.

ועדיין איש לא ידע, מה סודו של נצחון זה?

ידענו, שיוסילי הוא הסיבה לדבר. אך יותר מזה לא ידענו כלום. וגם לא חקרנו יותר מדי. השמחה שלנו פטרה אותנו מכל חקירה ודרישה. יבוא הזמן ויוָדע לנו גם זה. והשמחה היתה כבירה, כבירה וכללית. כל החזית שמחה וצחקה על הענין והמוזר. והמיפקדה העליונה, שהרמה עלתה לה לא פעם בים של-דם, הביעה את שביעת רצונה להאונטראופיציר. – שוב פעם.

ושוב פעם נוסף לו להאדון שר-האלף פצע על פצעי השנאה האנושים שלו. עד שלא היה בכוחו לבוא אפילו ל“חנוכת הרמה”, כפי המנהג מאז לחנך בנוכחותו כל נקודה כבושה חשובה. תמיד היה בא לחגיגה כזו בחפץ לב, בגאוה, בעליונות שבגבורה, והיה מחלק אותות כבוד ומחמאות לגבוריו עושי רצונו.

והפעם דחה את הענין מיום ליום.

ואנחנו – אנחנו חיכינו לו היום יותר מכל הימים. יש כאן גם ענין חשוב צדדי בדבר: לראות אותו מהלל את גבור הגבעה. לשמוע אותו עונה אמן בעל כרחו. והוא הלא מוכרח לבוא. כיבוש הרמה עלה על הרבה מנצחונות הגדוד, שעלו בדם יותר מאשר נצחוננו זה, ואשר חשיבותם כקליפת השום היא לעומתו.

ורק ביום הרביעי בא – פתאום. מבלי להודיע זאת מקודם.

ומבלי לחכות לו נכנס פתאום אלינו, אל החפירה, ועל פינו היה ניכר, שמסתיר הוא את כעסו וצערו.

ובהתחילו לדבר – הרגשנו כולנו, שלא רק כעס וצער היו מסתתרים בדבריו, אלא גם הכנעה ידועה: הכנעה הבאה מתוך פחד. ולא קשה היה לדעת את סיבת הפחד. הרבה נזקף כבר על חשבונו בזמן האחרון. מזימותיו הרעות עלינו, על חייליו היהודים, ששנאתו אליהם עלולה להקריב אפילו את גורל המולדת על מזבח השטן – מזימותיו אלה הלכו והגיעו לאט-לאט גם אל המיפקדה העליונה. מישחק מסוכן מאד היה מישחק זה.

ומי ידע את כל אלה כמו עקיבא הק?

עקיבא הק ידע את הכל ולפיכך ראינו בו, בפעם הראשונה מאז ידענו אותו, כעין אי-מנוחה. בפעם הראשונה. לפני זה לא ראינו בו סימנים כאלו. הן אפילו גם ברגעי זועות וגם ברגעי התעללות המרים ביותר – היה מתהלך בתוכנו כסמל המנוחה והשמחה השקטה, העליונה והבטוחה. ובשעה שאנחנו היינו כולנו שרויים גם בזוועות אימת המות וגם בצער האוכל אותנו מנפש ועד בשר: בצער שנאת ישראל, ההולכת ופושה מיום ליום כמגפת ארורה – הוא היה מתהלך ועושה את מלאכותיו השונות ומזמר לו בחשאי ועל פניו בת-צחוק.

ברגעים כאלה נזכרנו, שלא פעם אמר גם לנו וגם לשר האלף, “שגלגולו של רבי עקיבא הוא”. –

בין יתר דבריו המוזרים והמפוזרים היו גם דבריו אלה נשמעים כבר אפילו בלי תשומת-לב. אלא שבשעה שאנחנו עמדנו לפני כל מיתה בטוחה, הבלולה יסורי השנאה מצד כל סביבתנו המסוממת, חיוורים כמתים וממוסמסים עד דכדוכה של נפשנו, ובה באותה שעה הוא הזדמר לו איזה זמר ידוע, או בלתי ידוע – אי-אפשר היה שלא יעלו על לבנו דברי התלמוד על רבי עקיבא:

– “הם בכו והוא חייך” —

ואת חיוכו זה אי-אפשר היה להפריע בשום שמועה רעה ובשום שנאה וגזירה שבעולם. כשם ששום מצב לא הפריע אוותו בתפלתו בכל יום ויום.

ועכשיו, אחרי כיבוש הגבעה ראינוהו בפעם הראשונה ועל פניו כעין אי-מנוחה. כמי שמתכונן לדבר מה, לדבר חשוב ומכריע.

וכשנכנס שר-האלף ביקש הודעה לא מאתו, אלא דוקא מאת קצינו, מאת שר-המאה. הלה הודיע את הודעתו הרשמית, ש“הכל בשלום”, “שהגבעה נכבשה בלי דם” ושהגבור הכובש הוא עקיבא הק, האונטראופיציר.

– את זה לא שאלתי – העיר שר-האלף בכעס עצור. לא זהו הגבור, שהאדונים מושחים אותו לגבור, אלא זה ש“המיפקדה” מוצאת אותו לזה.

שתק רגע ואחר-כך הוסיף כשפניו האדימו וחוורו כאחת:

– יודעים אנחנו את “גבורי חומת יריחו” למדי –

דממה מחנקת קמה בחפירה.

וברגע זה זע עקיבא הק ממקומו ובלי רשות שר-המאה ושר-האלף גם יחד ניגש אל שר-האלף ואמר:

– אדוני שר-האלף הנאור! יש לי להודיעו דבר מה, שרק אנכי יודע אותו.

את דבריו אלה אמר כבר לא בקול של אונטראופיציר, לא בתור חייל רשמי, אלא בתור בן-אדם פשוט. ואנחנו לא השתוממנו אפילו על זה. לא השתומנו, יען הלא דבריו האחרונים של שר-האלף היו גם כן לא דברי מפקד ומצביא רשמי, אלא דברי בן-אדם פשוט, מלא כעס ושנאה ארסית. – שר-האלף חדל להיות ברגעים הללו מפקד ומצביא ולפיכך לא גער בו בנזיפה, אלא כמי שנכון למלחמה אמר בקול חמור ומלא לעג:

– לך יש תמיד דברים שאין איש יודע אותם זולתך.

ועקיבא הק הוסיף:

– אדוני הנאור איננו הראשון, המצטער על כיבוש יריחו בלי שפיכת דם יהודי ודוקא בזמרת שופרות ובעזרת אלהי ישראל!-

שר-האלף נעשה כנראה סקרני ולפיכך לא גער בו גם הפעם. זר-הצבא החמוּר הופיע פתאום ברגע זה כאחד המתווכחים של ימי-הבינים:

– ובכל-זאת – אמר בצחוק מר – ובכל זאת מתאמץ אתה להיות לגבור מלחמה בינינו. ובכל זאת משתתף אתה, שלא כמנהג אחיך בכלל, במלחמת דמים זו ודוקא לא בעזרת אלהי ישראל, אלא “בחרבך ובקשתך”.

הדברים הללו פתחו את לבו של עקיבא הק לרווחה:

– טעית, אדוני הנאור! גם במלחמה זו אלהי ישראל הוא בעוזרי. אין מלחמה בלעדיו וזולתו. גם בשעת המלחמה הגדולה נגד אלהי מצרים, אלהי “כמוש” וה“בעל” וגם במלחמתנו נגד “רומא המעטירה” נלחמנו בשם אלהינו אלהי ישראל. מלחמה זו גם כן לא באה אלא להחריב את רומא שלכם החדשה. ואני —

שר-האלף שוב פעם הפסיקו בלעג:

– ואיזו ממלחמות אלו קדושות יותר?

– המלחמה הזו, אדוני הנאור! עובדי הכמוש והבעל ואפילו עובדי היופיטר עמדו למעלה מכם כמעט במדה שאנחנו עומדים למעלה מהם. כן, אדוני הנאור: עובדי כמוש ועשתרות והבעל היו קדושים בטומאתם, יען האמינו באלהיהם. הם עבדו את אליהם באהבה, באמונה, בהתלהבות ובאכסטאזה מזעזעת. הם הקריבו על מזבחם את עצמם ואת בניהם בשמחה ובאושר. ורומא החדשה שלנו אינה עובדת שום אלהים בשמחה ובקרבנות. רומא החדשה שלנו אין לה אלא הקיבה. לא יותר. עובדי המולך יצאו במחולות ובדבקות של שגעון סביב אלהיהם והקריבו להם את היקר והטוב שבהם – ואתם מקריבים את גדודכם על מזבח קיבתכם – ואלמלי היתה אלהותכם הקדושה: “האמנות” נאמנה לעצמה, הרי היתה חוטבת את פסל-עצמה הכביר בתמונת קיבה כבירה ופתוחה, המתפרנסת מקרבנות בני “יהודה המנוצחת”—

– ומה דעתך? התנצחו את רומא החדשה?

– לא. כבר נצחנו אותה. לא בחרב ולא בקשת, אלא בעזרת אלהי ישראל, אדוני הנאור.

– ומי הוא הגבור בנצחון זה? – שאל שר-האלף בצחוק גלוי.

עקיבא הק שתק רגע ואחר כך אמר בקול נמוך ובוטח ובעינים עצומות:

– אנכי. רבי עקיבא בן יוסף, שאתם שקלתם ושוקלים את בשרו במקולין. אנכי, - הוסיף כמעט בלחש – שוב פעם אנכי כמאז מעולם. רבי עקיבא ולא “המשיח”. “המשיח” סבל יסורים ומיסוריו יצאה שנאה חדשה לעולם ובא אחריו רבי עקיבא לתקן: הוא סבל יסורים בכדי להמית את השנאה.

שר-האלף חדל מצחוק. הדברים תקפו אותו כנראה:

– ובכן, שוב פעם יבוא איזה משיח, שאתה הקדמת אותו ביסוריך? –

– כן, צדקת אדוני הנאור – אמר עקיבא הק בעינים פתוחות לרוחה – שוב פעם יבוא המשיח ושוב פעם מקרבּנו, אדוני הנאור. יען שוב פעם “רגשו גויים” ושוב פעם הולכת קלקלה גדולה וקרבה אלינו, עלעינו בני יהודה. שנאתכם הקרה הולכת ומגיעה למרום קצה. ואולם עליה לנחול תבוסה שלמה עולמית. יען קרה היא, אדוני הנאור. לא בחום, לא בהתלהבות ולא בקדושה שבהתלהבות נולדה וגדלה שנאתכם, אלא בקור של קרח מקפיא, וקרח איננו מוליד חיים ואפילו חיי רעל אין בכוחו להוליד. – ובכן: עליך ללסבול יסורים. עלינו לסרוק אותך במסרקות ברזל? – הוסיף שר-האלף כאיש היודע את הענין.

– כן. כך יהיה בקרוב. אני אסבול את היסורים, ואקבל אותם לא באהבה אל בתפלה ותחנונים. בזמרה, אדוני הנאור. האדם העליון אינו מקבל את יסוריו באהבה – אלא מברך עליהם ברכה, ומזמר אותם בזמירות אלהים. היודע אדוני הנאור את העם היחידי בעולם, הלומד את תורתו בזמרה? זהו עמנו, אדוני הנאור. עמו של רבי עקיבא בן יוסף הק —-

ואת המלה האחרונה כאלו בטא בטעות וכאלו היה חפץ לספגה חזרה ולא הספיק –

שר-האלף הסתכל בו יפה-יפה: “עלם מוזר הוא יהודי זה בכל זאת” ואחר-כך סיים את השיחה:

– ובכן, טוב. אם ככה, אם חביבים עליך יסורי היהודים – תזכה בקרוב לראות יסורים כאלה כחפצך.

אמר והוציא פקודה מכיסו ומסר אותה לשר-המאה – ויצא.

 

ז    🔗

כשיצא שר-האלף אמר עקיבא הק בחיוך מלא חמלה:

– אומר הוא האדון שר-האלף להיות פעם בחייו “פליניוס הצעיר” ואולם – לזה זקן הוא יותר מדי —

איש לא הבין את דבריו אלה, אך ראינו שכאילו יודע הוא מראש את דבר הפקודה, שאך זה לפני רגע מסר אותה שר-האלף לשר-המאה ושרמז לו בה לעקיבא הק על “יסורי היהודים”.

שר-המאה זרק בו מבט של אִיום, כעל מי שמדבר סרה בהאדון שר-האלף. ואולם נראה היה, שגם לו אין מושג כל-שהוא, מה חושב הלה ב“פליניוס הצעיר” שלו. – רמז לו שיצא מפה ואחר-כך פתח את הפקודה, קרא אותה בעיניו, לעצמו – ופניו אורו. אסף סביב עצמו את הקצינים וקרא לפנינו את הפקודה בקול רם:

"אחרי ביקורו של הוד-כבודו, המפקד הראשי בכפר זלַטקִיֶיף נוכח לדעת, שאי-אפשר לו למצב זה שימשך. שכרנו שם יוצא בהפסד. היהודים, תושבי המקום, המשמשים לנו מרגלים במחנה האויב, מוכרים גם אותנו לאויב בכל פעם. ולפיכך הריני מצוה בזה בשם הוד כבודו האֶקסלנץ לשים קץ לזוהמה זו ותיכף ומיד להביא לי הנה את כל היהודים מרגלי החרש, להעניש אותם כמשפט מוכרי המולדת. ובזה יוסר סוף-סוף “הכתם הצהוב” מעל מלחמתנו הנצחת.

ועל החותם: שר האלף".

כל השומעים הסתכלוּ זה בזה בשתיקה. הפקודה הפתיעה אותנו אפילו במלחמה זו, שכבר הרגילה אותנו לכל מיני הפתעות שבעולם. הפתיעה אותנו, יען זאת היתה הפקודה הראשונה, שבתור פקודה באה בעלילות-שוא הגלויות לכולנו, על היהודים, הנאמנים לגדודינו יותר מכל חלקי התושבים שבגליציה.

וכולנו ידענו, מה פירוש המלים: “להעניש אותם כמשפט מוכרי המולדת”. זה לא משפט מות – אלא אינקביזיציה, עינויים, “כדי לפתוח את סגור לבם ולדעת את סודותיהם” –

וכולנו ידענו עוד דבר: שחצי הפקודה – שקר גמור הוא. ראשית: איש מן היהודים לא רק שלא מכר את גדודנו לאויב, אלא שלא שמש אפילו לנו מרגל במחנה האויב. בין המרגלים היו מכל מיני-אומה שבגליציה: רוסים-קטנים, סלובקים, פולנים, בוסניאקים וכל מיני אומות וחצי אומות וצללי אומות – ורק היהודים עמדו מרחוק לכל הריגול ובמקום להכניס את צוארם במלאכה מסוכנת זו – הקריבו את כל מה שהיה להם להחזקת הגדוד, ליטפו אותנו בכל מיני לטיפות ולא היה מקום מסוכן שלא הביאו אחרינו מיני אוכל וצרכי חיים שונים.

שנית: האֶכסלנץ אי-אפשר לו שיתן פקודה בסגנון של שנאת ישראל גלויה כזה, ואפילו אם הוא שונאנו בנפש באמת.

שלישית: האכסלנץ בכלל אינו מצוה, שיענו את המרגלים, יען הוא עצמו מתנגד לפעולות כאלה בתכלית.

רביעית: האכסלנץ בכלל לא ביקר בכפר זלטקייף מטעמים שונים ידועים. והטעם הראשי, משום שהכפר הוא המקום המסוכן ביותר בזמן האחרון בשביל האדונים האכסלנצים בכלל. הכפר זלטקייף הוא ממש “כדור רגל” בשביל שני האויבים, כדור העובר מיום ליום מאחד לשני ובחזרה.

את כל אלה ידעו כל הקצינים ולפיכך הסתכלו זה בזה. אלא ששני מיני הסתכלויות היו פה: יהודית ובלתי-יהודית. אנחנו היהודים הסתכלנו בעינים עששות ובפנים חיוורים מעלבון וצער שבעלבון ו“הם” הסתכלו ברגש של חדוה נסתרה – וחייכו עלינו בדממה.

והדממה ארכה רגעים אחדים.

נכנס פתאום עקיבא הק והפריע את הדממה; ובלי הקדמה רשמית ולא-רשמית אמר בחוצפה ובבת-צחוק:

– כבודי השקרני הולך ופוחת בימים האחרונים, אדוני הנאורים. נכנסים לתוך פרנסתי. את זה לא אסבול. אני מבקש לתת לי הזדמנות לאַמת את דברי הפקודה שלא תתבדה חלילה. בבקשה למסור לידי את הכפר זלטקייף ואני אמלא את הפקודה. —

 

ח    🔗

הכפר זלטקייף היה אחד מכפרי גליציה האומללים, הסובלים, המנוולים והרקובים כבר לגמרי מצרות המלחמה. הכפר היה כפר לא גדול בערך, אך תושביו נצטפפו שם עד כדי חניקה ממש. מכל הסביבה נצטברו שמה הבריות ואיש לא הבין מדוע דוקא שמה. בנוהג שבעולם הלא בורחים מן החזית, וכפר זה עומד דוקא בתוך החזית ממש. הדבר הזה בודאי ככה, שהבריות האומללות ברחו הנה עוד בזמן שהכפר היה רחוק מן החזית ואיזו “פרנסה טובה” השרישה אותם שם ועכשו אין להם מוצא משם. אם כה ואם כה – הכפר זלטקייף קבל צורה איומה במשך חדשים אחדים. צורת החיים של התושבים כולם ניטשטשה כל כך, עד שכולנו הרגשנו להם לבריות הללו לא רחנות או צער ליסוריהם, אלא גועל, תעוב נפש גמור, בחילה ממש. זכרים כמעט שלא היו כבר בכפר ממוסמס זה, רק נקבות, נשים ובתולות, שכבר אבדה להן צורת אדם, הן בחיצוניותן והן בתוכן-רוחן המגואל. המחסור, העוני, הרעב, ההריגות, האנוסות הרבות, שנחללו על ידי הקוזאקים ועל ידי החיילים הרוסים בלל, שלא הבחינו בין חולה לבריאה, בין זקנה לילדה, וכל המהומות ביחד – פשטו מעל בריות אומללות הללו את צורתם והציגו אותן ערטילאות כמות שהן: בריות קדמוניות, פּרימיטיביות, רִירָניות, בלי נשמה, בלי שכל, בלי אהבה ושנאה, בלי בושה ובלי כל רגש של נפש חיה, יפה או לא יפה. ורק עוד משא-נפש אחד היה להן: הלחם. משא-נפש? – יותר מדי יפה היא מלה זו בשביל קדחת זו, הבאה מתוך הקיבה. ממשלת הקיבה שלטה פה שלטון בלי מצרים. ושם מָרוּת לא היתה בכפר הזה. הגדודים הצהובים זה לזה החליפו זה את ה בכל שבוע ואפילו בכל יום ופעמיים ביום, ובבין-המצרים זה התפתחה אַנרכִיַת החושים עד כדי צחנה.

והיהודים שבכפר זה! –

מי חשב על דבר יהדות פה?

הדבר האחד שענין אותנו, היה הריגול השיטתי שבכפר זה. מלאכה זו נעשתה פה למקור-פרנסה רגיל ויחידי בשביל כל הבריות שבתוך הכפר. ואולם ריגול לשני הצדדים בבת-אחת. היום מסרו לנו את סודות האויב – ומחר מסרו לו את כל מעשינו.

וזה עורר בנו לאט-לאט גועל פנימי ועז מאד.

ופעם אחת ניגש אלי עקיבא וביקש ממני להכנס עמו לתוך הכפר בשעה שהכפר היה נקי מכל מין גדוד. גם אנחנו וגם האויב היינו מחוצה לו. לקחתי אנשים אחדים ונכנסנו לתוך“התופת הגליצאי” (כך כנו אותו אצלנו וגם אצל האויב).

ומה שראינו שם “בשעת מנוחה” – זה מחפיר כל מין פאנטאסיה יוצרת בעולם. –

עשעברנו על יד בית רעוע אחד, שמענו קולות נשים, המריבות זו את זו עד כדי סריטת עינים, קללות, קטטות ונאצות המחרישות את האזנים. הקשבנו להן רגע והבינונו שהסכסוך סובב על איזה ענין של — “אהבה” – “כככר לחם” — “חתן” — “תינוק” —-

נכנסנו – ומעינינו סר הוילון המוסרי.

ארבע בריות היו בבית: האם ושתי בנותיה, האחת בוגרת, כבת עשרים והשניה כבת שתים-עשרה, - וחייל-צועני אחד משלנו, שהתגנב הנה, בלי רשות כמובן.

הנשים – עירומות הן בלי כל סמרטוט של-בגד. ביד הצועני ככר לחם שחור. עוד לא עברנו את מפתן הבית ושתי הנשים התנפלו עלינו וערכו לפנינו את משפטן. ובינתים, בתוך כדי סיפורן, חוזרות הן לרגעים אל הפָּרָש הנכבד ומתחרות זזו בזו לפניו – ביפיפותן המנוולת. את סגנונן אי-אפשר לי למסור בלשון בני-אדם, טומאה שכזו אין לה מבטאים אלא במלונו של השטן. האֵם מאשימה את בתה, והבת את האם, שמדיחה היא מאחריה את הצועני עם הלחם. — הילדה הצעירה שוכבת על הארץ – גם כן עירומה כביום הולדה – ומתייפחת במחלתה. גופה מלא אבעבועות כחולות. – היתה להם לאם זו עוד ילדה כבת אחת-עשרה, מכרו אותה לאותו הצועני, בעד חתיכת נקניק – ומתה.

בעינים קמות הקשבנו להנעשה בבית זה ועורנו הסתמר עלינו.

נגשתי אל הילדה החולה והיא התחילה להיאנח מלים מקוטעות. כשצרפנו את המלים נוכחנו, שמדברת היא מתוך קדחת, יען ברור היה, שמדברת היא שטויות. “היא ילדה ילד – מספרת היא בגמגום – והן, אמה ואחותה, אכלו את הילד היקר”. –

חלום קדחת הוא, סיוטי צעירה, שהמלחמה ריסקה אותה לגמרי.

– אנכי לא טעמתי – גמגמה האומללה – רק אמי ואחותי.

עמדנו כולנו קפואים והרגשנו שכוחנו עוזב אותנו עד להתעלפות.

כולנו רעדנו – והוא, עקיבא הק עמד וחייך ואמר במנוחה:

– טוב מאד. הכל הולך כשורה.

הוא כנראה האמין לדברי האומללה. נגש אל האם ושאלה, לכמה סעודות הספיק בשר הילד?

האם ענתה כעונה על שאלה רגילה:

– קטן היה היציר (“דאֶס באשֶפנישל”) – אמרה במנוחה – קטנטן היה. היא שחטה אותו – הראתה על בתה הבכירה – היא. – זָכָר היה – למה לנו עכשיו זכרים, לעזאזל? הבשביל המלחמה? — וחוץ מזה: אביו רצה בכך —

– נלך מזה! – אמרתי לאנשי ולעקיבא. – אין לי כח —

– תכף – ענה עקיבא. עוד רגע.

ופנה אל האם:

– ומי הוא אביו?

– מי? – אנתה האם – שר-האלף שלכם. האדון הנאור, שר האלף —

התחלחלנו. הבטתי בפני עקיבא הק. –

זה ענין!

עקיבא הק לא הניד אף עפעף. שתק רגע ואחר-כך, כאילו לא שמע כלל את דבריה האחרונים, שאל אותה?

– נו, וחיים כאלה? כלום לא מוטב למות?

– מוטב. בודאי מוטב.

– רוצה אַת למות?

– הרוצה אני? המות אינו בא בנקל. או שבא פתאום, או המתגרה בנו ואינו בא. ברעב אינם מתים. בא הלחם ומעכב.

עקיבא הק פנה אל החייל-הצועני:

– איך באת הנה?

הצועני שעמד כל הזמן בעמידת כבוד וכל גופו רעד מפחד, גמגם:

– אֶה… – אדוני – אֶה…

עקיבא הוציא את אקדוחו במתינות, במנוחה גמורה וירה יריה אחת באם ושניה בצועני, אחת, שתים.

– וגם את זו – אמרתי לו על הצעירה החולה. זו בודאי מצוה להצילה מן החיים.

– לא. – ענה עקיבא. זו נחוצה לנו.

ומסר את הלחם השחור בידי הילדה החולה.

ויצאנו. כשהלכנו אל החזית – עקיבא הק בקש רשות מאתי, להישאר עוד בכפר לזמן מה. הוא נשאר ואנחנו שבנו אל החפירות.

למה נשאר שם, מה עשה שם? – לא שאלתי אותו. כששב חזרה, לקח את כנורו והתחיל מנגן ומזמר בבת אחת איזו מנגינה ידועה ובלתי-ידועה עם המלים:

לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה - -

לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה - -

אמן יוצא מן הכלל לא היה בכנורו, אך נעימותיו נכנסו לאוזן וקולו השתפך בכל אברינו כנגינת חזן-מומחה, בשעת “ונתנה תוקף”.

 

ט    🔗

כזה היה הכפר זלטקייף. ועכשיו באה הפקודה מאת שר-האלף להעמיד לפניו את ה“יהודים המרגלים” שבכפר זה.

ועקיבא הק בקש לתת לו את האפשרות למלאות אחרי פקודה זו, וכששר-המאה פקפק בדבר, אם לתת לו, אם לא, עמד לפניו עקיבא הק ואמר בקול חמוּר ובטוח:

– אדוני הנאור! כאן לא די לנו בעונש. כפר זה טעון טהרה גמורה פעם אחת לכל הפעמים! אני אטהר את כל הזוהמה הלזו מתוך הגדוד שלנו.

– ואיך זה?

– יש לנו יסוד קדוש אחד בין היסודות, שלא נברא אלא בשביל לטהר בו.

– מי-חטאת שבבית מקדשכם? – גחך שר-המאה בלעג עוקץ.

– לא. ענה עקיבא – אש זרה שבבית-מקדשכם.

וחיך גם הוא בבסימתו –

ועל זה חייכו כולם כמטומטמים מבלי להבין את דבריו. ולבלתי הראות לו שאינם מבינים, הפכו את הדבר לבדיחה וצחקו.

ועקיבא הלך לטהר את הכפר.

לקח לו פלוגת חיילים וסגר את הכפר כולו בגדר גבוהה של חוטי ברזל עוקצים. הרבה עבודה לא היתה לו בזה, כמעט ארבע חמישיות הכפר היו מוקפות גדר כזאת. עליו היה רק לסגור את הפרוץ שבה.

וכשגמר את המלאכה העלה את כל הכפר באש. - -

מנוס לא היה משם. כל אשר נסה להמלט וקרב אל הגדר – נדון ביריה.

ואחרי החורבן הופיע לפני שר-האלף והילדה החולה בידו:

– אדוני הנאור! זוהי המרגלת היחידה שמצאתי בכפר. יהודיה היא, אדוני הנאור! - -

זה היה במעמד כל הקצינים – ואיש לא הבין אותו, חוץ מן האדון שר-האלף עצמו - -

שר-האלף החויר כמת. רצה להגיד דבר מה ונחנק. ופתאום, פנה אילך ואילך, לקח דבר מה – ובאותו רגע נעלם עקיבא מן החדר. שר-האלף ירה אחריו פעמיים ושלוש וכשלא פגע בו – ירה בעצמו והשתטח מת. –

המהומה בין הקצינים לא פרצה ברעש. כולם הבינו, שאם שר-האלף התאבד – משמע, שאי-אפשר היה לו לעשות אחרת. וכעבור רגעים נודע, שבאמת לא היתה לו דרך אחרת:

המיפקדה העליונה נוכחה לדעת, שבזמן האחרון היה הוא, שר-האלף בעצמו, מי שהעמיד את הגדוד בסכנות שונות, ולגמרי לא מתוך נטיה צבאית. ועוד נוספה לו ילדה זו. - - - לא הצטננה עוד גופתו של המתאבד – והנה בא שליחה של המפקדה העליונה להזמין את שר-האלף למשפט - -

ובתוך כל מהומה עזה וחשאית זו – נשמעה מנגינה יהודית נעימה ומוזרה יוצאת מוך החפירה ומשתפכת לכל עבר:

לא תחיה כל נשמה - -

לא תחיה כל נשמה - -

– פּליניוס הזקן – לחש מי שהוא מאתנו בחשאי כלפי שר-האלף המת – פּליניוס הזקן, שחורבן פומפּיי אכל גם אותו. – אך – לא. לא פּליניוס. שם זה יפה הוא יותא מדי בשבילו. מוטב: נירון קיסר המשוגע - -

נירון? – ענה מי שהוא – הלא הוא נירון: הוא האונטראופיציר עצמו, שהצית את הכפר באש ועכשיו עומד הוא ומנגן לו - -

ומן החוץ נשמע קול, ולא אחד, אלא קולות אחדים מתלחשים בכעס עצור:

– זה אי-אפשר שימשך כך הלאה! יהודי זה הולך ונכנס לתוך נפשנו ממש! אם לא נשים קץ לדבר פעם אחת – כולנו עתידים לגורל זה! - -

זאת היתה שבועת סתר נגד חייו של האונטראופיציר, שעזותו לא ידעה כבר כל גבול.

נכנסתי אליו ואמרתי לו:

– עקיבא הק, אתה משוגע. הלא הם יאכלו אותך חיים בקרוב, הלא הם הכל פה ואנחנו אפס, יחידים - - הם יאכלו אותנו, - חדל לנגן! –

עקיבא השמיט את קשת הכנור, צחק בחיוך קל ואמר:

– יאכלו ויחנקו, חביבי. אין דבר. הכל הולך כשורה. עקיבא בן יוסף שמי.

והמשיך את מנגינתו בזמרה משתפכת:

לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה - -

לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה - - -

נִירוֹן קֵיסָר הִתְגַּיֵּר - -

וְיָצָא מִמֶּנּוּ רַבִּי מֵאִיר - -

טַם – טַם – טַם! –

– מטורף! – זרקתי לו בפניו ויצאתי החוצה. –

 

י    🔗

אך עברתי על מפתן כוך-חדרו החוצה – נתקלתי בקצין אחד. על פניו ראיתי שמרוגש הוא ומתכונן למעשה-מלחמה כלפי האונטראופיציר. כשפגש בי עמד רגע, הסתכל בפני ואחר-כך אמר לי בכעס:

– למה הוא מנגן כל הזמן?

– מדוע לא? ינגן לו. לא בפעם הראשונה מנגן הוא.

הקצין לא היה זקן ממני במעלה, “חבר” היה, כוח לא היה לו לצוות עלי, אך הרגשתי, שסובל הוא מזה ברגע זה. הידק את שיניו בכעס עצור ואמר בחירוק שינים:

– עם אחד אתם! – זרק לי בבוז ותיכף פנה ממני וצעק כלפי הכוך:

– אונטראופיציר הק!

על המפתן הופיע עקיבא בן יוסף הק, על פניו חיוך עליז אך עיניו הפיצו זיקים חוורים וצורבים. דומות היו העינים לעיני משוגע, המביט בפניך ורואה הוא באיזו מרחקים רחוקים של עולם אחר לגמרי. הוא הופיע על המפתן ואמר בקול מצלצל:

– לפקודתך אדוני הנאור, עם אחד אנחנו! ועמי כּוּלוֹ עומד הכן לפקודתך. צוה עליו, אדוני הנאור, וישלח לך עוד משיח אחד, בחפץ לב! –

הקצין הביט בו מבולבל מכעס והשתוממות, רגע שתק, לא מצא מלה ואחר-כך מצא את בטויו:

– חדל מלנגן! – צוה עליו בקול שאין להרהר אחריו.

– זה אלפיים שנה, שאין אני מנגן אלא בשביל אדוני הנאור, וסכנה היא במקצת לאדוני, אם פתאום אחדל. ואולם – לפקודתך, אדוני הנאור! כל אדם יש לו רשות לקפח את חיי עצמו! –

הקצין שמע את דבריו, ואולם כל חושיו נסתתמו לו. וכאלו לא שמע כלום אמר בקול מנסר:

– כּבּד!! אונטראופיציר עקיבא הק!! – צוּם ראפּוֹוֹרט!! (אל המשפט!).

עקיבא הק עמד וידיו על התפר, כדין חייל העומד בפני הזקן ממנו במעלה וארח-כך אמר במנוחה גמורה בלשון רומית:

– אֶקְצֶה הוֹמוֹ. – (“הנה האיש!” דבריו של פילאטוס בשעה שמסר את ישו הנוצרי להמון) – אמר בטון של “הנני לפקודתך”. –

האופיציר הלך לו ועקיבא הק נטל את כנורו, פתח את מיתריו והניחו בקרן זוית ומלמל כמו לעצמו:

– הנָפש קצת. עוד פעם אפתח את שפתיך ואחר-כך תבקש לך בעלים אחרים.

והתחיל מתכונן ללכת למשפט-הצבא.

 

יא    🔗

עקיבא בן יוסף הק, האונטראופיציר המפורסם, השקרן החביב והגבור בכל הגדוד – למשפט הצבא. –

זאת היתה תחילת איזה מעשה נורא, “תחילת איזה סוף” - -

הדבר כשהוא לעצמו לא הפתיע אותנו ביותר. ידענו כולנו וראינו מה הולך ונעשה אצלנו, מה מתהוה והולך מיום ליום ומשעה לשעה. והרגשנו, שמעשה זה לא ניתן לנו לטשטש, לא לרפא אותו ולא לשנות בו כלום. ועקיבא הק עצמו, בשעה שהכין את עצמו כדין והלך אל השפט – אותה בת-הצחוק עצמה הרגילה אצלו הופיעה על שפתיו ואותן המלים עצמן:

– הכל הולך כשורה. זה יהיה משפט מעניין. משפט כזה בא אחת לאלף שנה, חביבי.

ואם עד עכשו לא הבינונו אותו על בוריו – ברגע זה באמת ברור היה לנו, שכן: הכל הולך כשוּרה: השנאה הנוראה הולכת בדרכה כשורה.

סגופי-המלחמה שלנו, שדכאו את כולנו למדרגת תולעי-תהומות, למשפחה חפרפרות, שאיננה יודעת כבר להרגיש אפילו את אורה של השמש החפשית – הסגופים הללו נתווספו בימים הללו במכאוב חדש, בצער מגונה ומנוול, המחטט במורשי הלב באיזמל חלוד והמרעיל את כל תא ותא שבדמנו היהודי.

בצער השנאה.

נורא היה צער זה, מכאוב זה, מכל המכאובים שבחצר המות. נורא הוא יותר מכולם, משום שמאֵת השטן, שטן האדם בא בוא לך, ממינך-שלך, מחבריך-בצער-ובמות עצמם. ונפלא הדבר: פחד-המות, המושל על כולנו ממשלה שוה, יש בכחו להכניס בכפיפה אחת את הנחש ואת הכבש ביחד עם הזאב והארנבת. ברגע שקוֹל התותח מטרטר על ראשינו – כולנו נאחזים זה בזה כאלו היינו כולנו בני אם אחת אומללה, עצובה וסובלת. ורק יוצא מן הכלל אחד יש גם פה: שנאת ישראל. שנאה זו, לא רק שאינה נכנעת בפני פחד-המות, אלא להיפך: במדה שהפחד והצער מתרבים – הולכת היא וגדלה וחזקה. כאילו גדלה היא בדשן-פחד זה וכאלו ניזונה היא מאימת-המות המסמרת את השער.

ונורא הוא צער שנאה זו, יען מרגיש אתה פתאום, שנבדל אתה, שיחידי אתה במכאוב זה. בודד.

ולכשתהרהר אחרי הופעה זו – תמצא שאפילו לדון אותה לכף חובה אי-אתה יכול. מרגיש אתה, שמסקנה ברורה וצודקת היא. מסקנתם של יסורי המלחמה, הכופתים אותנו בכבלים, אוטמים את פינו מבלי להתאונן אפילו, מבלי לערער ומבלי למחות נגד כל אינקביזיציה זו ששמה מלחמה, הנעשה בשביל העם, בשם המולדת; בשמך-שלך. והיסורים הולכים וממקים, הולכים ומרקיבים אותך, הולכים ואוטמים לך את נשימת החיים שבך, בשעה שהשמש זורחת, הפרחים נותנים ריח, הצפרים מריעות סביבך בשירה ויודע אתה, ששם בעיר מתהלכים הבריות, מכיריך ומיודעיך, מתהלכים חפשים, עליזים, צוחקים, מקשיבים לבדיחות ומסתכלים ונהנים מתיאטראות – ואתה מונח ככלב חורק-שינים בתוך האדמה הרטובה, וממעל לראשך: זמרת המות צורמת את אזניך ומרעילה את דמך בסמרמורת עוקצת כעכסא דעכנא.

ואין מוצא לחירוק השינים.

ולפיכך – מוֹצֵא לו הדם מוֹצָא אחר ממבוכתו הנוראה: בשנאה אל החלש.

הקצין הגבוה מתעלל בקצף אין אונים בּנמוך ממנו, הנמוך ממנו – בחייל הפשוט, וכולם ביחד – בחלש החלשים: ביהודי.

והתעללות זו הלכה בזמן האחרון והתגברה כמַעין-תופת צורב ולאט-לאט התחילה מופיעה בכל תקפה וחציפותה, בכל רקבונה וחירותה שאין להם גבול. חברינו הסירו סוף-סוף את מסוויהם לגמרי. כבר לא מנעו את נפשם מלדבר, מלעשות בגלוי ומחפאות עלינו דברים שהגיעו למדרגת בדיחות-השטן.

בראשית: - התלחשות והמתקת סודות.

אחר-כך: - בירור דברים בגלוי, בחוצפה, בפרהסיה, בלי בושת.

ולבסוף: - עלילות.

והעלילות – נושנות, ידועות, באנאליות, משעממות ומבדחות.

וביניהן גם חדשות.

ודרך התפתחותן הוליכה אותם מטה-מטה, דרגה לשפל ומשפל לתהום, עד שפרצה העלילה הכללית והצורבת.

– “כל המפלות שלנו שנחלנו בזמן האחרון – מקור אחד להן: היהודים. סוף-סוף נודע למפקדה העליונה, שמטרת היהודים היא: להביא גאולה לאחיהם שבארץ רוסיה ולהשיג בשבילם שווי-זכויות – ומטרה זו – כל האמצעים כשרים בגללה!” – ביאר אחד הקצינים הגבוהים.

– תמימים אתם, אדונים – העיר קצין גבוה ממנו במצמצו בעיניו כיודע סודות מופלאים ומכסה עליהם טפחָיִם – תמימים אתם. - - אי-אפשר לי לגלות את הכל, כמובן, אך את עיקר העיקרים אגלה לכם. יש כאן ענין יותר חשוב מהשגת זכויות, חביבי. היהודים אינם עושים עסקים פעוטים כאלה בדם גרמאני ומאדיארי אדום. - - ענין פלשתינא יש כאן, חביבי! – הטעים בלחישה ונשתתק. –

הקצינים כולם הסתכלו בפנים מאירים ונענו בראשם בהסכמה ובשאלה גם יחד.

והקונדס הוסיף:

– יש דוקומנטים, יש מיסמכים, חביבי. על הכל יש מיסמכים ברורים, אמתיים, מקוריים, שחור על גבי לבן; דוקומנטים כתובים בידים יהודיות, בכתב עברי, שרק יהודים יכולים לקרוא אותם. וכולם מעידים ש“חברינו” בני דת משה מכרו אותנו לבעלי ההסכמה – ולאו דוקא בזול: בעד ארץ ישראל שלהם! –

כולם הבינו, שזה מובן ואפשרי מאד.

אחד מהם טפח לעצמו על מצחו:

– חמור גרם! איך לא הבינונו את זה עד הנה. הן ידוע, שאנגליה מתאמצת להיות למושלת ירושלים ושהיא יכולה לתת להם ליהודים את ארצם חזרה! – חמורים אנחנו, חברים, חמורי חמורתים באמת. הן ישנה כבר שמועה, שאנגליה מבטיחה להם – והם בולעים את ההבטחה כביכורה בטרם קיץ! –

– מה?! אמר הזקן שבהם, בעל המיסמכים – מה? אנגליה מבטיחה והם בולעים?! זאת אומרת, שאינך מאמין, שבאמת ישיגו את פלשתינה? – תמים אתה חביבי. הם ירמאו גם את האנגלים וגם אותנו ופלשתינה תהיה שלהם סוף-סוף. אני אומר לכם. תזכרו. ובין כה וכה – והם משלימים ממעל לראשינו עם המוּסְקִה ועם הצאר. –

– באמת - - התחנן אחד המקשיבים – באמת, מה אתה יודע עוד? – הלא בין כך ובין כך יוָדע הדבר מחר, מחרתים - -

הקונדס לא נתן להפציר בעצמו יותר מדי. הסוד היה מבצבץ מתוך גרונו:

– מה אני יודע? את הכל. יודע אני, שכל ענין נורא זה סובב על ציר אחד: על האונטראופיציר השקרן שלהם – הוא הסרסור הראשי לכל הענין.

קונדס זה היה שר-המאה שלנו, שאחרי מותו של שר-האלף לקח הוא על עצמו את תפקידו של הלז וירש את שנאתו ואת מעשיו כאחת. והוא העומד על משמרת שנאה זו ומחרחרה בתחבולות שונות, והוא שנשבע לנקום בנו את נקמת שר-האלף ומיתתו, שהמיטה חרפה עליו וגם על חבריו הטובים.

מיתה כזו – אסור לעבור עליה בלי נקמה.

ואם נקמה – הרי עליה להיות ראויה לסיבתה עצמה.

ולא רק זה: - כאן אין מקום לעבודות-חצאין. או – או. כאן אין ענין של שנאה פשוטה סתם. פה קרה דבר מבהיל, כפי שנודע אחר כך. שר-האלף ביחד עם חבריו התכוננו במשך כל הזמן למעשה רב נגד הפתנים הללו – ופתאום, רגע לפני הִבָּצע המזימה, ממש רגע אחד לפני ההתפוצצות – הפך מנוול זה, האונטראופיציר, את הגורל כלפי שר-האלף עצמו והוציאו מן העולם! –

– אמת: שר-האלף אשם קצת בדבר, למה היה לו “לצאת פתאום מן הפסים” שלו ולפרוט את “מפעלו” הגודל בפרוטות פעוטות של “יסורים יהודיים” ושטויות דומות לאלה, וזה רק כדי להביא את האונטראופיציר לידי רוגז? למה היה לו כל ענין הכפר המנוול זלטקייף? – ובפרט בשעה - - בשעה שהוא עצמו היה נתון בזוהמה זו עם אותה ילדה חולה - -

– שטות! – נפלט מפי שר-המאה בכעס ובבוז לידידו המנוח. – טיפש! לא עצר כוח לחכות עוד יום, יומיים ולעשות קץ לנחשים הללו בבת-אחת, בתנועה אחת גדולה, כיאות לו ולנו! –

– טיפש! - מלמל לחבריו הקרובים. – והחליט לגמור את מפעלו של המנוח.

ועלה בידו להביא את האונטראופיציר לפני בית-דין צבאי. וכשעקיבא עזב את המערכה והלך אל בית-הדין הצבאי – שפשף שר-המאה את ידיו בהנאה:

– הלא אתם כולכם חייתם בחושך עם בריה שפלה וערומה זו. “שקר”, “שקרן” – איזה שקר ואיזה שקרן? הלא כל ענין השקרים שלו לא בא אלא כדי להדהים אותנו במעשי הגבורות שלו – שאף אחת מהן לא היתה גבורה בעצם, אלא מעשה בגידה וריגול ממדרגה ראשונה. – בקרוב תראו גם אתם, כמה ערמה ספוגה ביהודי זה. – זה יהיה משפט מענין. – משפט כזה בא אחת לאלף שנה, חביבי. –

ומאתנו אין איש יודע, מה דבר המשפט ומה דבר האשמה.

והאם יודע הוא עצמו, עקיבא הק, מה דבר האשמה?

כנראה, שכן. לכל הפחות דבריו האחרונים, שאמר לנו בבת-צחוקו הידוע, מעידים עליו, שיודע הוא את אשר לפניו. דברים ברורים לא אמר. אך מענין הדבר, שדבריו היו ממש דבריו של שר-המאה, כאילו אינו אלא חושר עליהם, ומבלי שמע אותם:

– זה יהה משפט מעניין. – משפט כזה בא אחת לאלף שנה, חביבי. –

מלה במלה.

ואולם לא הספקנו אפילו להתרגש הרבה בפחדנו ובמכאובנו – ועקיבא שב מבית-המשפט וחדשות בפיו.

– ובכן, ילדים, התכוננו למעשה.

ולי מוסר הוא את הפקודה:

“הפלוגה שלך תוקפת את הכפר באזארה הערב, בשעה עשר ורבע, ובמשך יום עליך להודיע לשר-המאה שלך, שהכפר באזארה נכבש על ידיך”. והפעם על החתום לא שר-המאה שלנו – אלא המיפקדה העליונה בעצמה ובכבודה! –

הכפר באזארה?

הכפר באזארה הוא לא פחות ולא יותר מאשר מקום-מיפקדתו של שר-האלף הרוסי בכבודו ובעצמו ועד שאתה נגד אל הכפר הזה – הן עליך לפרות קודם כל את חומת-הברזל של חזית האויב עצמה! –

מה זה פתאום? –

הסתכלתי בפני עקיבא הק ושאלתי אותו:

– מה פירושה של פקודה זו? הלא זה אבסורד גמור!

עקיבא צחק בקול רם:

– אין אבסורדים לפני כסא אלהי האומה הישראלית, כשם שאין אבסורדים לפני כסא כבודו של שטן השנאה לישראל, להבדיל!

– ומי הוא, שנצנצה פתאום במוחו החולה מחשבה טפשית זו?

– אנכי – אמר עקיבא בבת-צחוק שקטה. – אם למחשבות טפשיות – הרי אנכי פה. – ובכן, חביבי, אין זמן לבדיחות.

עזב אותי והוא עצמו אסף את הפלוגה שלי לעלות על הכפר באזארה.

כשהעמיד את כל הפלוגה בסדר ומוכנה ללכת, עמד ופנה אל כולם בשאלה:

– נו, חבריא, מי בכם מתגעגע לראות את יוסילי הקטן שלנו? - -

יוסילי הקטן - - יוסילי הקטן - - כמעט ששכחנו את הילד ההוא עם הפאות המסולסלות - -

מובן שכולם ענו בהן.

אם ככה, עוד היום תזכו לראותו פה בתוכנו - -

וברגע זה נכנס שר-המאה ובראותו אותנו מתכוננים – פקח את עיניו לרוחה:

– מה זה? לאן זה?

עוד לא הספקתי להראות לו את הפקודה העליונה, ניגש אליו עקיבא הק במקומי ואמר בקול מצלצל כמתכת:

– אדוני הנאור, צוּויתי להודיעו בהכנעה: הולכים אנחנו להביא דוקומנטים בשביל בית-הדין. הכל הולך כשורה, אנחנו הולכים ובאים לידי תכלית, אדוני הנאור, יכין נא את מסרקות הברזל, ואולם יזהר נא, שלא ייחבל בהם –

התשובה העזה הדהימה לרגע את שר-המאה.

מה זאת אומרת: דוקומנטים בשביל בית הדין?

ומה פירוש: מסרקות ברזל?

את ענין המסרקות אנחנו הבינונו ושר-המאה כנראה לא הבינוֹ, ואולם לפי הכרת פניו ראינו, שענין הדוקומנטים, הסתום בשבילנו – איננו סתום כנראה בשביל שר-המאה. הוא העוה את פניו רגע, נזדעזע כמי שאחזו השבץ להרף-עין ואחר כך שאל:

– ובפקודת-מי אתם הולכים?

הראיתי לו את הפקודה מאת המיפקדה העליונה.

זה ענין חשוב. חשוב ומוזר, שהמיפקדה העליונה תתן פקודה לאחד מקציני הפלוגה שלו – ובלי ידיעתו-שלו?

בושה ועלבון כסה את פניו, ואולם כרגע הציל את המצב הנבוך: קימץ את גביניו וכאילו נזכר בדבר אמר:

– אה, כן – הכפר באזארה. כן-כן - - כך החלטנו אתמול - -

עקיבא הק חייך לו בפניו:

– טעית, אדוני הנאור, לא אתם החלטתם – אלא אני. אני לבדי בעצמי וביהדותי הזעירה. הכל הולך כשורה, אדוני הנאור –

במקרה אחר היה שר-המאה צווח בו עד הדור השביעי שלו, אלא שהעובדה המוזרה, שלא הוא שולח אותנו אלא המיפקדה העליונה, טמטמה אותו לגמרי.

הוא זרק בו מבט של ארס ואמר:

– מַרש! למלאות את הפקודה.

והלך לו.

 

יב.    🔗

אין לי שום חשק בזה אפילו לנסות למסור את ההכנות להתקפת הכפר באזארה. בשעה כזאת באה הזוועה החשאית ורותחת דרך כל גופנו ומבשלת את דמנו רגעים אחדים ואחר כך עוצמים את כל אשר בנו בעבר ובעתיד, בהוה ובנסתר, ל“מיפקדה העליונה” – מזדעזעים ועושים תנועה של “גזרה היא ואין להשיב” – והולכים לתוך לועו הפעור והאפל של המוות האיום.

אולם עכשיו – פה היתה תולעת אחרת מנקרת במוחנו: איזה שד משחת משטה פתאום במיפקדה העליונה, להטיל עלינו תפקיד כזה: ללכת ישר לתוך שרועותיו של המוות ובלי כל אבק-תקוה, שזה יביא לנו איזו תועלת שהיא? – והלא ברור, שלכבוש את הכפר באזארה במצב שבו הוא נתון עכשיו – איננו אלא חלומו של מוח מטושטש לגמרי –

זרקנו מחשבה קטועה ואחרונה כלפי היקרים לנו שם הרחק וכלפי העתיד שלנו ההולך ומתייתם – והלכנו.

והוא, עקיבא – מחייך בפנינו.

והפעם רתחנו כולנו מכעס. זוהי נבלה.

ואחד הקצינים שלי, שהלך עמנו – סבלנותו פקעה לגמרי:

– בטוח אני בך – אמר בפניו של עקיבא – שאיזה פשע נורא תלוי לך מאחוריך, המקיל עליך את המות. ודאי איזו גנבה או איזה רצח מעיק עליך וככה מוטב לך לא להישאר בחיים. ואולם אנחנו אנשים פשוטים ונקיים ועדיין יש לנו תקוה לשוב הביתה ולחיות עוד! –

עקיבא לטף אותו בעיניו השחורות והטובות ואמר בבסימה רכה:

– צדקת, אדוני הנאור. פשע נורא מעיק על נפשי: שקר גדול אחד מעיק עלי. שקרתי לו לאותו פפוֹס בשעה שאמרתי לו, שרוצה אני סוף-סוף לקיים את הפסוק “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. שקרתי לו. לא ברצוני הטוב ישבתי אז ודרשתי ברבים. - -

פטפוטו זה לא היה אצלנו חדש. לא בפעם הראשונה “מגלה” הוא לנו, שגלגולו של רבי עקיבא הוא. הקשבנו והחרשנו והלכנו בשתיקה.

והוא עמד פתאום מלכת, ניגש אל ידידנו הקצין ההוא, שם את ידו על שכמו והוסיף בשפה ברורה וארשת חותכת וכמי שמדבר מתוך קדחת אחרונה:

– לא זהו הקדוש לאומתו, מי שמקריב את חייו, את גופו על מזבח אלהי האומה שלו, אלא זה המקריב גם את נשמתו, את עולמו הבא. ועל מנת שלא לקבל פרס, חביבי. כל שאינו יכול לשקר ולרצוח נפש בעבור חיי עולם של אומתו – איננו זוכה לראות פני שכינתה. משה אמר: לא תחיה כל נשמה ומשה אמר לא תרצח. וכל המאמין באלהי-אומתו הנצחי והרם – הרי יודע הוא, שאין רצח במלחמתנו בעדו, יש רק – “ובערת הרע מקרבך”. לבנות את בית הבחירה על הר ציון ובאותה שעה עצמה להקשיב למחולות עובדי מולך וכמוש – זה חלול הקדושה. –

שתק רגע והוסיף בלחישה:

– לא נברא המוות, חביבי, אלא ללמד אותנו, שאין מוות בעולם אלהים חיים.

וקולו עבר לנגינה, לנעימה תלמודית חודרת ומאַיימת: – ואולם כל שאיננו מאמין באלהי-אומתו הנצחי והוא מאבד נפש – הרי הוא רוצח. הרי הוא עובר על לא תרצח, חביבי. – והמאמין באלהי-אומתו הנצחי, גבורתו מתעלה ומתגשמת לא רק ב“ובערת הרע” של זולתו, אלא בשל עצמו, בבערו את נפש-עצמו החוטאת, על מזבח אלהי-האומה. ואני – נפשי חטאה חטא גדול בשעתה, בחשבי, שלמוּת ביסורין ובמסרקות ברזל על ידי הרומיים ובעל-כרחי – קרבן הוא, לא, חביבי. עכשו עלי למות שוב פעם לא בעל-כרחי, אלא ברצוני הטוב. בשמחה ובזמרה על פי - - -

הבינונו אותו ולא הבינונו. האם בפעם הראשונה מדהים הוא אותנו בהפרזותיו ובשקריו, היפים עד כדי דמעה? מילא, טוב. נראה אם ימות ביסורים ברצונו הטוב. נראה.

ככה חשבנו בכעין אבק-לעג – ובינתים קרבנו יותר ויותר אל חזית האויב בחשכה עבה - - -

והתחלנו להתכונן להתקפה.

ולגמרי מגוחכת היתה הכנה זו. מה פירוש: התכונַנו? איך זה להתכונן? – שלשים איש בערך אומרים להתנפל על חזית רחבה, על מחיצת ברזל-עשת חיה. –

העמדתי את האנשים ורציתי לתת להם פקודה. אחת הפקודות המצויות במקרים כאלה. להתפזר בשורה, להיות נכונים ל“משמרת האש” ועוד.

ופתאום – והנה ידו של עקיבא אוחזת בידי באפלה המנודחת.

– חדל! –

– מה “חדל”?

– הס! עלי למלאות את הפקודה ולא עליך.

– זה לא נכון. – אך נדהמתי ועמדתי דום.

וברגע זה הרגשתי אותו מחפש ועושה דבר מה ואחר תנועה קלה – קול יריה אטומה, לא ירית כדור-רובה, - קרן אור ארוכה, כקרן כוכב-שביט, עם זנב ארוך עולה מתוך ידיו, עולה למעלה, מאירה את כל הככר באור כחול-לבן – וה“שביט” נופל ישר בתוך החזית של האויב ומאיר אותה באורה בהירה ומסמאה מאה על מאה מטר. - -

– אתה משוגע! אני אשלח בך כדור, מנוול! מה אתה עושה? ראקיטה, בסכנה כזו?!

והוא נועץ את מבטו בחזית האויב וידו אוחזת את ידי כבצבת; מביט עוד רגע באויב וכמי שראה דבר מה אומר:

– טוב, נלך למישרים. איש לא יגע בנו. –

 

יג    🔗

מעשה זה, יריית “רמון מאיר” או “כוכב שביט”, כמו שכינו אותו החיילים הפשוטים, איננו ענין חדש כמובן, במלחמה. יריה זו ניתנה תמיד כדי להאיר בה את כל הככר שבינינו ובין האויב ולתור בזה את המקום, אם מי שהוא אינננו זוחל אלינו על ארבע להתגנב אלינו בהתקפה פתאומית או לרגל את עמדתנו. – ואולם יריה זו שלו, עכשיו, הדהימה אותנו כפליים, ראשית: הלא אנחנו “הזוחלים” ואנחנו המרגלים והמתנפלים. ושנית: “רמון מאיר” זה, בעל צבע כחול-לבן, היה אחד הדברים, שהעסיק בימים האחרונים את כל הגדוד. רימון זה לא היה מצוי אצלנו כלל ורק בזמן האחרון קרו מקרים של ריגול במחננו בעזרת “השביט הכחול-הלבן” הזה. איזו יש נעלמה שבקרבנו השתמשה בו בשביט זה למסור לאויב אותות ולגלות לו תנועות צבא ידועות, ואחרי האותות הללו – תמיד נחלנו מפלות איומות, ושר-האלף שלנו המנוח, התהלך כנשוך נחש, כביכול, וחירק את שיניו, כמובן עלינו, על היהודים:

– מובן, שהבגידה נעשתה אצלנו לדבר רגיל! מובן שזהו צבעו של הדל היהודי, מובן! – היה צועק בכעס נורא – מובן, שאנחנו איבדנו את המלחמה. בידים! “השביט היהודי” הזה יחריב אותנו! –

ועכשיו – רואה אני שעקיבא הק משתמש ב“שביט” זה - -

ובכן: צדקו כל ההאשמות.

זה מחריד.

– אינני הולך! – אמרנו כל אחד כמעט בבת-אחת; - אם למות – הרי למות בכבוד ולא כבוגדים נבזים. אתה בעצמך – לך לך ומסור את עצמך, - אמרתי לו בכעס עצור, - אבל לך, בבקשה, ואם לא, אפּילך כנבל! פה תהא קבורתך, נבזה! – חובתי היא לאבד את הבוגד!

עקיבא שוב פעם אחז בידי ובאקדוחי ואמר במנוחה:

– הבוגד מת כבר בלעדיך. הוא עצמו קיים את מצות “איבוד הבוגד”.

והוסיף לי בצחוק:

– הבאמת לא ידעת ולא הרגשת, שהבוגד היחידי שלנו, בעל “הזביט היהודי” היה שר-האלף שלנו, מנוחתו רקבון? – הבאמת עלי לשים לך את זה לתוך שיניך? נפלאֵת בעיני, אדוני. ומאין לנו כל המפלות בזמן האחרון?

פקחתי את עיני לרוחה:

– מה אתה סח?

– אני סח, חביבי, ששנאת ישראל עולה בכוחה על כל אהבות שבעולם, ואפילו על אהבה המולדת של שרי-אלף שונאי ישראל. ומה לא יעשו שונאינו בשביל לכרות לנו קבר? רק שני ידידים טובים יודע אני בכל המלחמה הזו: שני שרי-האלף הללו: שלנו ושל הצ’רקסים - -

כל שלשלת הענינים שהשתלשלו אצלנו בזמן האחרון התחילה מזהרת לי באור בהיר, וכל חוליה וחוליה של שלשלת זו, שהיתה מחניקה אותנו, את כולנו עד הנה בסודיותה – התחילה ברגע זה יוצאות מתוך גרוני ומוחי כצפעונים קטנים, המקננים בנפשי ופתאום יוצאים הם לאור לפקודת איזה ידעוני קוסם קסמים. - -

זה מבהיל. –

שר-האלף בעצמו. –

מתוך שנאה אלינו.

איום. – ומרגיע.

ועוד לא הספקתי אפילו לעכל את כל זה ואפילו להאמין בדברים הללו באמונה שלמה – והנה הצ’רקסים מקבלים אותנו בסבר פנים יפות, כאנשים-ידידים משכבר הימים.

רגש מוזר עבר בי בכל מהותי.

האלה הם השדים הארורים המפורסמים? –

וכעבור זמן מה הובילו אותנו אל שר-האלף שלהם.

הלה קיבל אותנו בכבוד ואת עקיבא הק קיבל כידיד נפש נאמן ואהוב לו מכבר.

ואנחנו עמדנו כנדהמים.

ובשעה ששר-האלף “הקאוקאזי” התחיל מדבר אתו – עינינו קמו בחוריהן. שפת פתנים היתה שפה זו כלפי היהודים. שנאה כזו לא שמענו מעולם מפי ילוד אשה. כל מלה ומלה היתה עכס-נחש שורף ומכחיד עד הנפש.

הבטתי בפני עקיבא בהשתוממות חשאית וראיתי: פניו מתעקמים מרגע לרגע ומתאמץ הוא בכל כוחו להסתיר את הגועל שלו לדברים הללו.

תיכף הבינותי, ששר-האלף חושב אותו ללא-יהודי, לשונא ישראל כמוהו וגם אותנו לכמו אלה.

אחר כך המתיקו שניהם סוד רגעים אחדים בחדר השני, וכעבור זמן מה והנה עקיבא יוצא ובידו – יוסילי הקטן.

– נלך חזרה! – אמר לי עקיבא. הכל הולך כשורה.

נפרדנו מאת שר-האלף ותיכף חזרנו כלעומת שבאנו.

– הזהר טיטוס! – שמענו את קול שר-האלף הרוסי קורא אחר עקיבא הק בבת-צחוק רכה ובבטחון, - הזהר טיטוס, שלא יראו אותך היהודים. –

“טיטוס”. - -

כשעברנו את הגבול צחק בי עקביא:

– טיטוס – זה אני, חביבי. מילא, מה לעשות. אם עצרתי כוח לשמוע את מה שכולכם שמעתם, את הזוהמה שיצאה מפיו עלינו – הרי עלי לסבול גם את השם הנחמד הזה. “טיטוס מחמד האנושות”. אני - -

 

יד    🔗

כל הדרך חזרה, לא פציתי את פי לשאול את הפתרון לכל הדברים המוזרים הללו שראיתי בעיני ושמעתי באזני. את מרבית הדברים הן הבינותי מעצמי ואת השאר – אמרתי בלבי – אראה אחרי-כן. הרבה לא הבינותי עד הנה – אחכה עוד זמן מה.

וכששבנו – לפנות הבוקר היה – הרגשנו תיכף, שדבר-מה הולך ורותח בקרב המחנה. מה טיב הרתיחה? – איש מאתנו לא ידע.

גם בין החיילים הפשוטים היתה מורגשת כעין איזו תסיסה, לחישות סודיות ורמזים לא ברורים – אך גם הם לא ידעו פשר דבר.

ואולם הקצינים התהלכו מרוגשים כולם, ועל פני כולם בת-צחוק של לעג ונקמה כאחת, בת-צחוק מאיימת האומרת: הגיעה שעתכם, חביבים. - -

לא ידענו את טיב הענין, אך הרגשנו שדבר-מה הולך וקרב אל קצו.

כל השרירים וכל העורקים היו כבר מתוחים עד להתפקע, בשני המחנות גם יחד.

כשנכנסנו אל תוך המערכה – רק אז הרגשתי מבוכה גדולה בנפשי: לא ידעתי בעצם, מה להודיע לשר-המאה שלנו. הן עלי היה להודיע שכבשנו את הכפר באזארה! - -

צה יצא מזה? הן כל הענין כמעט שמגוחך הוא. מגוחך, מעורר צחוק ממש. מה הבאנו מן “ההתנפלות” המוזרה הזו? מה להודיע לו?

וכתובע את מוצא המצב פניתי אל עקיבא הק.

הוא לא נתן לי אפילו לפנות אליו:

– לך החדרה, אני אודיע מה שעלינו להודיע.

ונכנס אל שר-המאה ובידו הילד המצוייץ בציציות ארוכות:

– אדוני שר-המאה, הנני להודיע בהכנעה: הכפר באזארה נכבש על ידינו!

שר-המאה עמד כמשתגע:

– מה?! – ומי נשאר שם על המשמר? והן אף יריה אחת לא שמענו? ובמשך שתים-שלוש שעות?! מה אתה משתגע, אונטראופיציר עקיבא הק??! – צוּם ראפורט! (אל המשפט!) – צעק וגבב שאלה על גבי שאלה, כמי שברור לו, שהאונטראופיציר משטה בו באופן גס.

עקיבא הק לא ענה לו אלא על שאלתו הראשונה:

– על המשמר עומד שם האדון הנאור שר-האלף הצ’רקסים, איליה מארקוביץ לאברצקי!

שר-המאה נדהם רגע כמי שהכתהו מהומת-רעם. פניו איבדו את כל אודם-דמם, הוא בלע בליעה כבדה, סנטרו התחיל רועד ושיניו התחילו פתאום נוקשות כמו בקדחת שגעון:

– מה??? – ניהם ורץ כמשוגע אל החדר השני מבלי לחכות לתשובה.

– בהסכמתו של האדון שר-האלף המנוח שלנו! – ענה אחריו עקיבא הק, ומבלי לחכות לרשות פנה לאחור ומהר החוצה.

אני עמדתי כל הזמן על פתח חדרי הסמוך לחדרו של שר-המאה. כל השיחה הנבהלה שלהם היתה נשמעת לי ברור וכעבור רגע והנה עקיבא חוטף את יוסילי הקטן וממהר עמו החוצה, אל המיפקדה העליונה ואחריו רץ כמשוגע שר-המאה – ובידו אקדוח.

שערות ראשי סמרו, הוא ירצח אותו נפש.

ואולם ברגע זה קרה דבר, שאין לו פשר היוני כלל:

שר-המאה רץ ורודף אחרי עקיבא בחימה שפוכה ובאקדוח נטוי – והוא, עקיבא הק, במקום לברוח, עומד פתאום מלכת, בידו האחת הילד ופניו הלוהטים נעוצים ישר בפני שר-המאה וכולו עומד כפסל מבלי לזוז.

שר-המאה עמד נבוך ובמקום לירות בו, גמגם עליו בזעקה:

– למה אתה בורח, גבור הגבורים? – אמר, ופניו נתעותו בכעין בת-צחוק נעוה ומשונה.

עקיבא הק הזדקף עוד יותר ואמר לו בשקט, אבל בקול בוטח:

– אדוני שר-המאה! הריני מציע לכבודך הקם לחשוב רגע על ענין הגבורה היהודית. אתם הנכם גבורים לרצוח ואנחנו – גבורים למות. אתם צאצאיהם של קיסרי הזירות והטוריאדורים ואנחנו בני בניהם של המכבים. היודע אדוני הנאור את השם רבי עקיבא בן יוסף?! - - גמר כמעט בצעקה וקולו טרטר לאורך כל החפירה.

שר-המאה עמד מאובן.

עצמתי את עיני מלהביט בו. נבהלתי.

וככה עמדתי רגעים אחדים.

כשפקחתי את עיני – כבר עקיבא לא היה במקומו. הוא הלך.

ושר-המאה טלטל באקדוחו כמי שמתרגז על שאין בו כדורים - -

אם היו בו כדורים או לא – אינני יודע.

הוא נכנס אל חדרו וכעבור רגע – קול יריה אדירה התפוצץ שם בפנים.

נבהלתי אחריו ומצאתיו מתבוסס בדמו. –

ובכן – גם הוא? זה השני –

לא התפלאתי כלל. אחרי המאורעות הידועים לא התפלאתי: ודאי שגם הוא נכנס בסודותיו של שר-האלף. וכסופו של הלה כן גם סופו של זה.

משיֵצא מכל זה – לא היה ברור לי; ואולם גם אחרי עמדתו של עקיבא הק וגם אחרי חכמתו ומעשיו אלה הרגשתי, שכל המאורעות הללו הולכים ומתעכנים כנחש סביב צוארו שלו, של עקיבא הק, להוציאו מן העולם. –

כן, הרגשתי, שאיזו קלקלה הולכת וקרבה לו מתוך חייו.

הרגשתי יותר ויותר, שעל אף כל אלה ההפתעות, המפיצות אור בהיר על זוהמתם של אלה, האורבים לנפשו – על אף כל זה הוא יהיה הקרבן.

ולא קרבן-מוות היה מורגש לי מכל אלה. לא פחד-מוות, לא מיתה הולכת וקרבה פה על עקיבא ועלינו, אלא איזה ענין אחר; איזה ענין נורא: איזה פלא, המסמר את השער ומקהה את השינים.

ולא רק אני – כולנו הרגשנו בזה, כל אחד מאתנו, שפתאום ראינו, שכולנו הננו כרוכים אחריו כמו אחרי מקלט-רוח, כמו אחרי מבצר חסון, באהבה, בהתפלאות ובהתפעלות ילדותית. – ומבלי משים הרגשנו כאילו איזה ראש-בית-אב מאבותינו הקדמונים הופיע והתגלם לפנינו פתאום בנפש מוזרה זו, המתהלכת בינינו כאורח לזמן-מה, כאורח הבא ממרחקי ההויה היהודית, כדי להורות לנו איזה שביל במבוכת-החיים שלנו, שאנחנו שרויים בתוכה.

כולנו הרגשנו בזה, כל היהודים שבנו מכל המינים. מן המין הגרוע שבנו, מן המתכחשים לגמרי, ומן המעורים עדיין ביהדותם במקצת ועד האדוקים הקנאים, המדקדקים בציציותיהם ובתפלותיהם אפילו בבור החפירות.

הוא משקר? – ומה בכך? לא השקר הוא הדבר הנורא ביותר בעולם. ומאידך גיסא: מה פירוש “משקר”? – אפשר שהכל אמת באופן אחר? - -

אך יחד עם זה – כולנו מעורים בו ובנשמתו, בשיגעונותיו היפים ובתורותיו, שלא הבינונו אותן – אך כבר חיות הן ברבנו ועושות את שלהן. –

ובינתים הרגשנו – שלא יארך הזמן והוא יסתלק מאתנו.

ועכשיו, כשעזב אותנו רגע והלך אל המפקדה העליונה – ישבנו כולנו אילמים, באין תנועה וכל אחד מאתנו – כפי שנודע לנו אחר-כך זה מפי זה – כל אחד מאתנו הרהר אחריו והעלה בנפשו את כל שלשלת השקרים שלו, ששמענו מפיו מן הרגע הראשון ועד היום הזה.

והשקרים הולכים ותובעים מאתנו את עלבונם –

כן, שלשלת-שקרים זו הולכת עכשיו וקרבה אל סופה, אל חוליתה האחרונה.

ושם – בסופה – מחכה לנו איזו הפתעה נוראה, איזו טרגדיה זעומה וארורה.

השקר האחרון. –

 

טז    🔗

לא היה לנו לחכות הרבה עד שנודעה לנו כל התהום הרותחת תחתנו זה ימים אחדים.

עוד באותו יום מסרו לי את הפקודה העליונה, שתכנה: האשמה אחת גדולה כלפינו. וההאשמה – מאיימת, מבהילה.

הענין היה זר ומוזר מאוד:

לא רחוק מן החזית שלנו, בכנף השמאלית, בין שתי החזיתות היתה חורשה קטנה. בחורשה זו מצאה פלוגת חלוצים ששה הוסארים משלנו הרוגים במיתה משונה ומחפירה: ששת האנשים תלויים כל אחד בשתי רגליו למעלה, על שני עצים, וגופיהם שסועים עד הצואר. – וגם התעללות: אבריהם המקוטעים – בפיהם. –

הלילה מצאו אותם, וכמו שמצאום צילמו אותם תיכף.

מעשה ידי מי הוא זה? –

מעשה ידי הקוזאקים בוודאי.

לא. “מעשה ידי היהודים”: לרגלי העצים, על הקרקע מצאו גם קוזאק רוסי אחד נחנק ומתבוסס בדמו. הקוזאק נהרג בוודאי בתוך כדי היאבקות עם ההוסארים. ואולם, כשבדקו את כיסיו של הקוזאק מצאו אצלו פתקא עברית כתובה בכתב עברי. ותוכן הפתקא: - בגידה. זאת אומרת: יהודי אחד, מבין הקצינים היהודים, מסר להם לקוזאקים את סוד תנועת הצבא שלנו בכלל ואת דרך ההוסארים בפרט, עם כל פרטי פרטיה.

הדבר ברור, למעלה מכל ספק.

כי מי משאינם-יהודים יודע צורת-אלף עברית?

סוף-סוף הוכחה ברורה על התעללות היהודים במלחמה.

והמפקדה העליונה? – היא מנענעת בראשה: “מוזר, אלא שמכל-מקום אין להכחיש את העובדה ואין לפרשה בשום פירוש אחר. מעציב הדבר, אבל עובדה נוראה”.

אפשר להיחנק.

קראתי את ה“עובדה” והרגשתי כעין ריח נודף מתוך גרוני אל אפי.

אחד מאתנו געה בבכיה.

ובין כה וכה באה השמועה:

– האונטראופיציר השקרן, נאסר.

נאסר?! - - זהו הסוף. הרגשנו מראש.

לא, לא הרגשנו. הלא כל מהלך הענינים הראה ברור, שידים אחרות עובדות פה בעלטה. ולא עוד, אלא שמצב הצפיה למשפט זה היה בעל שני פנים, בעל שתי אפשרויות: או משפט מות – או עליה לגדולה יוצאת מן הכלל. והאפשרות השניה היתה מכריעה בנו, בתוך נפשנו, את הכף. הוא יקבל מידאליה כזו, שעדיין לא קיבל שום חייל במלחמה זו. לזה חכינו, אחרי מה שראינו ושמענו. –

ופתאום – האשמה כללית. עם כתב עברי.

ובאמת: מי כותב פה עברית? הלא אי-אפשר לחשוב, שאחד מאתנו בגד בנו באופן מגונה כל כך, או מכר את עצמו בעבור איזה כבוד וכדומה.

לא. זה לא. עברתי במחשבתי על כל החבורה שלנו, ולא מצאתי בריה כזו.

ועכשיו, כשהוא נאסר – אין כל תקוה, כולנו אבדנו.

– ומדוע דווקא הוא נאסר? – שאל אחד מאתנו. הלא כתב-היד לא כתב-יד שלו הוא?!

אחד הקצינים השונאים עונה בלעג: - מה אתם מתּממים ככה? – הן מי כמוכם יודע את הכל? –

קצין יהודי אחד, לא קטן ממנו במעלה, מתיצב לפניו ומודיע לו, שמזמין הוא אותו לדין על עלבון זה! –

הלה צוחק:

– חדל, חביבי. למוֹתר, כבר מוזמנים אתם, על- כרחכם. משפטכם הולך ויוצא לאור. משפטכם הנחמד! –

הקצין היהודי רוצה להגיד לו דבר מה – ואולם בינתים הופיע פתאום – עקיבא הק. רגלינו רעדו למראה עינינו.

והוא מודיע לי – כאילו ממשיך הוא את דבריו של הקצין: -

– משפטנו כבר יצא לאור. משפטנו הנחמד. אך דוקא לא על כרחנו – פנה אל הקצין.

עצרתי את נשימתי וחכיתי להמשך.

והוא שתק.

– מה אתה שותק?!

– עליתי לגדולה.

דמי קפא בי.

– מידאליה?

– לא. – גדוּלה יהודית. אין גדולה אלא בחיקו של הקב"ה.

– משפט מוות?! – מה אתה משתגע?!

עקיבא הק הידק את שפתיו בבת-צחוק, פניו חוורו ועיניו ירו זיקים, אבל שקטים ומאושרים:

– לא, חביבי. שוב-פעם משפט מוות? לא לזה נוצרתי שוב. די היה פעם אחת, אז שפטו אותי הם למסרקות ברזל – עכשיו אני בעצמי.

חשבתי שברגע זה אתן לו פעם אחת על קדקדו מתוך התרגשות. במקום לדבר דברים הרורים – שוב בא הוא בשטויותיו, במסרקות ברזל שלו. נתיאשתי ממנו לגמרי.

– משוגעים אפילו על פתחו של המות אינם משתַּפִּים! –

– אוי לו למי שמשתפה מהויתו הנצחית, חביבי.

– שמע עקביא הק! אני מבקש ממך דברים ברורים. לא תורה, אלא עובדות! מה מצב המשפט?

עקיבא הק הוציא כתב ומסר לי: העתקה של פקודה.

ענין מוזר קצת: לנתח לנתחים, את הקצין-הקוזאק המת, לשים אותו בשק ולשאת אותו אל האויב בצירוף מכתב של מסירת מודעה, שאם עוד פעם יתעללו בנו, אזי יהיה גורל כל שבוי שלהם, שיפול בידינו, כגורל קוזאק זה.

קראתי וראשי התחיל מסתחרר עלי.

– לנתח אותו? הכיצד? לנתח גוף אדם? – מילא, טוב, ואולם מה עם המשפט שלך, שלנו? – לפי פקודה זו יוצא, שנקיים אנחנו מן ההאשמה המנולת?!

– נקיים.

– ובכן? – וגם הם נקיים?

– הם תמיד נקיים.

תיכף הבינותי, שכל הענין נתברר על בוריו – אלא שהמפקדה העליונה אומרת לטשטש את השערוריה הנוראה.

– והאיך נתברר הענין? באיזו תעודות? – שאלתיו.

– בתעודה היחידה שלנו: יוסילי.

ובירר לי את הכל: יוסילי גילה את כל תעלולי שר-האלף שלנו, שהלה עשה בעצה אחת עם שר-המאה ועוד קצינים גבוהים אחדים.

– והכתב העברי?

– של יוסילי.

בכתב ידו השתמשו. הכריחו אותו לכתוב מה שכתב.

שוב-פעם הסתכלתי בפקודה המוזרה.

– והמפקד שלנו החדש כבר יודע את דבר הפקודה זו?

– לא. עליך למסור אותה לו תיכף, ועלי גם כן למסור לו דבר מה, אל תשאל מה.

לא שאלתי מה.

עזבתי אותו והלכתי אל המפקד החדש שלנו למסור לו את הפקודה.

כשנכנסתי ומסרתיה לו – נשך את שפתיו, חשב רגע ואמר:

– אסוף את אנשיך הנה.

אספתי את האנשים את כולם.

המפקד הופיע ומסר לכל הפלוגה את דבר הפקודה, ושאל:

– ובכן, ילדים, מי בכם מוכשר לזה?

המאדירים התגרדו בערפם: הלכה קשה היא זו במקצת. לנתח גוף אדם? – לתת למנוול כזה אחת על קדקדו שלא יקום תחית המתים – מהיכא תיתי! – אבל לנתחו? –

– כלום טבחים אנחנו? – אמר מאדיארי אחד בצחוק חיוור.

והמפקד עמד במבוכה. מה לעשות? על מי לצוות מלאכה יפה זו?

נחכה קצת – אמר במבוכתו בגמגום – נחכה-נא קצת. –

עזב אותו והלך. כרגע שב עם עקיבא הק. והלה מודיע לו:

– אדוני הנאור, הנני להודיע בהכנעה: המשפט נחרץ בתנאי. עלי לתת “ערבון למולדת על נאמנותי וגבורתי”. עלי להראות פעם מעשה גבורה מוחלטת, המפיג כל ספק, שראוי אני למשרתי. והנני מחכה לפקודתו, אדוני הנאור.

זהו הדבר, שלא רצה להגיד לי.

“ערבון על נאמנותו וגבורתו”.

דברים כאלה היו מצויים אצלנו. לא פעם חרצו על מי שהוא, שהיה חשוד בדבר מה, “להביא ערבון של נאמנות וגבורה”. ואולם פה, בנידון עקיבא הק – זהו מעשה נבלה בלי בושת. האונטראופיציר עקיבא הק, הגבור בכל גדודי ארצות אירופה התיכונה – לא די לו עדיין במה שעשה עד הנה. – עוד “ערבון”.

מובן, שזה משמש רק מוצא מן השערוריה.

שר-המאה הסתכל בו בעינים נבוכות קצת. ברגע הראשון הוא עצמו לא ידע ברור, אם משפט זה משמח אותו, או עושה בו חידודין. – חשב קצת ואמר:

– טוב, עקיבא הק.

ופתאום נצנצה מחשבה במוחו:

– בשעתך באת, עקיבא הק – אמר לו. משפט זה בשעתו בא. יש לי פקודה בשבילך. פקודה בשביל גבור שכמותך. אם תמלא אותה – זה יהיה האות הראשון לנאמנותך למולדת.

עקיבא הק ידע, מה הוא רוצה ממנו. עיניו התנוצצו פתאום בכעין לחלוחית חידתית, שאין לה שחר.

הרהר רגע, אחר-כך הזדקף ואמר:

– אדוני הנאור! אתם כולכם יודעים, שזה לא מעשה גבורה. לפי השגתכם שלכם ולפי תורת הגבורה שלכם זה לא מעשה-גבורה. אתם מוכשרים לזה בלי שום אומץ. אלא שבכל זאת צודק אתה, אדוני הנאור: בשבילנו זוהי גבורה שאין למעלה הימנה - -

המפקד נעץ בו את עיניו:

– מה אתה מפטפט?

מצחו של עקיבא הק הבריק בברק מטאוֹר:

– אתם, אדוני הנאור, הראיתם גבורות כאלה ברומא, בהישפאניה, בפולאניה, באוקראינה.ובקרוב תראו גבורות גם במולדתכם שלכם. ובכל מקום.

– טוב, טוב, שתוך ומלא את הפקודה!

ועקיבא הק מילא את הזועה. ואנחנו עמדנו והסתכלנו; אחדים חפצו לעזור לו בזה, הוא מיחה ודחה אותם במנוחה, בתודה. התכונן ובשעת הכנה מלל כמו לעצמו, בקול לחשים, בנעימה קלה:

– לא זוהי גבורה הבאה מתוך התפעלות, ולא זוהי גבורה המעמידה את גופך בסכנה. גם לא זו הבאה מתוך שנאה. אלא - - לעשות מעשה, הממית את נפשך, את הרגש היפה שבך, מיתה עולמית, והמכרית את שורש הרוח שבך, כרת – זוהי גבורה. - -

אחר-כך עמד רגע, פנה אלינו, אל מקורביו ואמר בלשון רכב, בפאתוס חם וצח ובקול מצלצל ובוטח:

– לא זהו הקדוש לאומתו, מי שמקריב את חייו, את גופו, על מזבח אלהי האומה שלו, אלא זה, המקריב גם את עולמו הבא - - -

והוסיף בזמרה שוטפת:

עַל מנָת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל פְּרָס,

עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל פְּרָס - -

                                                                                – - - - - -

עבור רגעים שמענו את קולו:

– אדוני הנאור! הפקודה נמלאה!

נשם נשימה עמוקה, הסתכל בפני המפקד ואמר:

– תודה לך, אדוני הנאור, בעד תורתך הקדושה הזו. ככה הולך השֶׂה ונעשה לארי. והארי שוב לא יעלה על מזבח אחרים. הארי אינו רגיל לעלות לעולה.

ומבלי לחכות לפקודה שניה – לקח את הגוף המנותח, שם אותו לתוך השק וקשר אותו היטב.

המפקד נעלם בינתים לרגעים אחדים, אחר-כך בא חזרה ומכתב בידו.

וברגע זה חשך עולמנו בעדנו. רטט של זוועה עבר בכל אברינו, עמדנו כמצבות-אבן, אחר-כך, שלא במתכוון, לחשנו:

– הוא ישא את הגוף המנותח? - -

ודמעות כבדות התחילו מתפרצות מלבנו, אשר נמס ברגע זה כאוֹם של שלג, לא מחום זוהר חמה צורבת, לא, אלא –

ידענו, שמה שיבוא עכשו, זה יהיה לא מוות, לא התסלקות מעולם השקר המנוול הזה. לא אותו דבר המכונה בשם “מיתה” בלבד.

ידענו את האויב העומד ממולנו; וידענו, שאותו האיש שימסור להם את המכתב בצרוף הגוף – הוא - -

לא היה בנו כוח לגמור את המחשבה.

המפקד מסר לו את המכתב ואמר בצחוק של לעג:

– ובכן, אדון אונטראופיציר השקרן המפורסם! איזה שקר יספר לנו עכשיו? אנחנו הקשבנו תמיד בחפץ לב לספוריו הנפלאים כל כך.

עקיבא הק חיייך לו בפניו:

– שקר? אדוני הנאור, שקר? - -

תחב את ידו לתוך כיס-החזה שלו, הוציא משם ספק טקן ויפה, בכריכת עור ומסר לו:

– הרי לך אדוני הנאור השקר היחידי והגדול בחיי כדור הארץ שלנו. – אין שקר בעולם אדוני הנאור, אבל ישנן בריות, העומדות על המשמר להפוך כל מיני אמת נשגבה לשקר! אמת זו – הראה על הספר הקטן – אמת יהודית נפלאה ומזהירה זו בגלגולה הראשון קראו לה בשם “הר סיני” – הפכתם אתם לשקר וקראתם לה בשם “הר-הזיתים”. וכשם שכל ימי חיי ספרתי לכם “שקרים” ואתה לא האמנחם, ככה גם עכשיו אַראַה לכם שוב פעם “שקר” אחד, את השקר הגדול של כל ימי הוויתי בעולם הזה ובעולם הבא – ושוב לא תאמינו לי! –

ולקח את השק והלך כלפי חזית האויב.

המפקד בדק את הספר הקטן וראה: ספר התנ"ך ביחד עם הברית החדשה היה בידו. - -

אנכי נגשתי אל עקיבא הק, כמי שרוצה לעכב בידו:

– משוגע, הלא על זה אין לך פקודה!

הוא הפנה אלי את ראשו הגא ואמר בנחת:

– טפשים אתם, חביבי, למה הפקודה? הן מי הפך את כל המלחמות הקדושות בעולם מקדושה לטומאה? הפקודה. לא פקודה, חביבי, אלא אכסטאזה. את זה עלי לתקן: רבי עקיבא בן יוסף מת עדיין מתוך הכרח, בידי הרומאים, ועל עקיבא בן יובף הק למות מתוך רצון, מתוך שמחה, מתוך אכסטאזה.

הסתכל בכולנו והוסיף כבשכרון:

– קלקלה גדולה ונוראה הולכת וקרבה אלינו מכל פנות העולם. מלחמה זו אינה אלא פתחון פיו של השטן המשחית לישראל. עלינו להביא מראש קרבן על המזבח הגדול. לא אלהינו הוא התובע את הקרבן – אך עלינו בעצמנו להביאו לו. בלי קרבן זה לא יוולד הדור החדש, הממית את עצמו באהלו של אלהינו - -

דממה כבדה וגדולה קמה בינינו.

עקיבא הק הולך מאתנו למות.

ובאיזו מיתה למות - -

עצמנו את עינינו מלהביט בפניו.

ובתוך הדממה האפלה שמענו קול מדבר אלינו. בלחש, במתינות ובנחת:

– כל ימי הייתי מצטער, מקרא זה מתי יבוא לידי ואקיימנו - -

את פניו לא ראינו, רק את קולו שמענו.

והקול הוא קול אחר לגמרי. באותה שעה היה קול זה קולו של זקן מופלג.

– כל ימי הייתי מצטער - - -

כשפקחנו את עינינו – הסתכלנו זה בזה בשאלה, בתמיהה.

– מה זה?

יהודי זקן עמד לפנינו - -

חשבתי שנטרפה עלי דעתי לרגע.

והזקן – תחת זרועו ספר עבה.

איפוה השק? – הלא זה ספר? –

והקול הולך ומתרחק מאתנו:

– כל ימי הייתי מצטער - - שמע ישראל - -

והקול מזמר, בנעימה חשאית ומפעפעת –

 

טז    🔗

כששב רוחנו בנו – הוא כבר לא היה על מקומו.

היו פה אופיצירים אחדים ובתוכם גם המפקד העליון, שבא פתאום ועשה רעש בתוכנו:

– מי נשא את השק?! עקיבא הק?! מי זה שלח אותו?! מי צוה עליו שילך?! – חזירים! מי עשה זאת?!

פני המפקד שלנו הכסיפו.

– אנכי, לא, אדוני הרם! – גמגם בשפה רפה – הוא עצמו - -

והוא כבר הולך שם, מחוץ למחיצתנו - -

הולך הוא ישר, מבלי לפנות ימין ושמאל ומבלי להביט לאחור. צועד קדימה – והרוח המצויה מביאה אלינו הד קולות מקוטעים של אותה מנגינה הידועה לנו כל כך.

– אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר - -

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר - -

ואנחנו כולנו עומדים קפואים ומביטים אחריו בעינים בולטות מחוריהן.

– הוא מזמר? – שואל המפקד העליון בתמיהה, כשהוא מסתכל בו דרך המשקפת.

– כן – נזרק מפי כולנו בבת-אחת.

– תמיד מזמר הוא – מעיר אחד מאתנו.

– הפלא ופלא - - משוגע.

כל האופיצירים הביטו בו דרך המשקפות שלהם. מערכת האויב היתה רחוקה מאתנו כארבע מאות פסיעה בערך.

הוא הגיע לשם.

ואנחנו עמדנו ובנשימה נעצרה ולב קפוא הסתכלנו. הסתכלנו - - וכל הנעשה שם היה נראה לנו ברור דרך הזכוכית: הוא הגיע לשם. הם הקיפו אותו. הוא מסר להם את המכתב. אחר-כך את השק. ופושט את מעילו. טליתו הקטנה מופיעה לפניהם עם ציציותיה. אחד מהם בודק בטלית הקטנה ובציציותיה. - - אחר-כך בודקים את השק. – ושוב פעם את הטלית. הם מביטים זה בזה - -

אחד מהם מרים את אקדוחו לירות בו. השני עוצר בעדו. הם מדברים אתו. הוא עומד בלי תנועה ומדבר. אחד מהם מכה באגרופו על פניו.

הוא אינו זע.

שוב נגש אחד מהם ומדבר אתו. אחר-כך – תנועה רבה ביניהם.

שנים מהם הולכים. אחד מהם שב ומביא מוט ארוך. מחדדים את המוט משני קצותיו ותוחבים אותו עמוק באדמה. שנים אוחזים בו ופושטים את בגדיו. –

הוא עומד עירום. השמש לוהטת.

רוח צוננת עוברת על פנינו בנחת.

המפקד העליון שלנו מסיר את המשקפת מעיניו ואומר בעצבים גרויים:

– תנו להם אש! ירו בהם, בכלבים, ימותו עמו ביחד.

אנחנו מרימים את כלי זיננו ומתכוננים לקלוע בהם - - באותו רגע - - והנה הוא, עקיבא בן יוסף, מַפנה פתאום את פניו אלינו במתינות ומסתכל בנו משם. מנענע הוא בראשו - - “לא”. “אל נא”.

ידינו נתרשלו. –

המפקד העליון מסתכל בנו, אחר כך תוחב שוב את עיניו במשקפת ומסתכל ורועד.

והם – אוחזים בו, מרימים אותו למעלה, על גבי המוט החד. – מושיבים אותו על החוד –

אחד מאתנו התעלף.

– סורו מפה כלבים נבזים! – גוער בנו המפקד העליון!

אנחנו נסוגים אחור לרגע, אחר-כך שוב מתגנבים להסתכל שמה בסתר.

הם שופדים אותו על המוט. המוט נכנס אל קרבו יותר ויותר. שנים מה מושכים את רגליו ושנים את ידיו למטה, למטה.

הוא אינו זז.

המוט נכנס אל גופו והם מושכים, בכוח, בחזקה - -

– דם.

מלחש אחד האופיצירים בזועה - -

– דם.

ופתאום – וקול חזק, נעים מאד. - - קול מנעים באויר הולך ובא אלינו על כנפי הרוח המצויה. הוא מזמר - -

הקול הולך וממלא את רחבי הככר, את האויר, את חלל-העולם ואת היקום:

– שמע-ישראל – ה' – אלהינו – ה' אחד – א-ח-ד!

– דם! לוחש שוב פעם אחד מאתנו.

ואני מביט ורואה: הדם נוזל מפיו, מעיניו, מאזניו, מחטמו ומגופו למטה.

האופיצירם שלנו הסירו את משקפותיהם והסתכלו זה בזה.

– הרי לך שקר - - מלמל מי שהוא –

נשמטתי על קרקע ומוחי נמלא ערפל-עב.

והזמרה הולכת ופוחתת, הולכת ומתלחשת –

א-ח-ד - - - - - -