רקע
אהרן אברהם קבק
מעל המגדל

 

I.    🔗

פניו היו שחומים-שחרחרים, כעין קפה, ומכתרים בזקן שחור וגדול; עיניו — כחולות ושלות ומצחו גדול ולבן. בפעם הראשונה היו הפנים בעיני רחל משונים מאד. עין-הקפה שלהם ולבן-המצח הנוצץ; ארשת היתה להם יבשה, מרוכזה, כמעט זועפה ומעיניו נזל אור שלו, רך וקורן. מיד הרגישה רחל שנתקלה בחידה…

בכלל היתה נבוכה מן הפגישה הראשונה והבלתי-צפויה. כדרכה באה בשעה החמשית בסירה קטנה מן העירה א חצר דודה, כדרכה הלכה לה אל ביתו דרך שדרת הערמונים עם ספרה הקטן תחת בית-שחיה וזמרה מתוך חטמה איזה נגון בלי-מלים. ושלא כדרךְ קדמוה מן המרפסת במחיאות-כפים.

— שם בודאי אורחים — חשבה בלבה.

וכשהקריבו אותה אל האיש הזה ואמרו לה את שמו, פקחה לרוחה את עיניה בתמיהה גדולה, הרגישה מיד שנתאדמה, ושעה מרובה אחר כך לא יכלה להפטר מתמיהתה… "אם כן הרי זה הוא " חזרה בנפשה כמה פעמים ונסתכלה בפניו ולא הבינה אותם.

הוא ישב אצל הזקנים המזהירים משמחה והנפעמים מביאת בנם הבלתי-צפויה, אצל טוּליה אחותו שאינה מסלקת את עיניה ממנו ורואה אותו כראות אלהים; ישב לו דרך חרות כאלו רגיל היה לישב במקום זה זמן רב ושום דבר אינו מושך כבר את עיניו. הזקנים דברוּ אליו על אדות רחל הבטיחו אותו שהוא “מחויב” לזכור אותה. אז היתה פעוטה, והוא, בשעה שהיה חוֹזר מן העיר בזמן החופשה מן הלמודים, היה נוהג ללכת אתה ואת טוּליה אל חורשת-האגוזים. כלום אינו זוכר? “קשטנקה” היה קורא לה, בשביל השערות הערמוניות שהיו לה אז. מאד לא נעם לרחל מה שהסבו הזקנים את השיחה עליה, וכל הזמן נפחה בפיה לתוך דפי ספר שהביאה אתה ולא דברה דבר. אף הוא שתק, ודומה שהקשׁיב בכונה אל כל מה שהם מפטפטים. פרצה דבורה אל האכסדרה בזמזום משונה, טסה אילך ואילךְ מעל לראשי האנשים ונפה על המפה הלבנה של השלחן, והוא הסתכל בה כמדומה בתשומת-לב, איך שׁהיא מתקנת ומשפרת את כנפיה הפרושות. נשׁתתקו הזקנים ותלו בה אף הם את עיניהם ורגע קמה דומיה. נשמע היה מרחוק הד דפיקות המזוּר על חוֹף הנהר: שם כבסו האכרות לבנים.

— יפה המקום… טוֹב — אמר.

— שם בכרכים, סבור אני, יש מקומות יותר יפים — ענה הזקן.

— שם בכל מקום בריות, בריות… אך בריות… בכל מקום הם — ענה כאלו מתוך קצת בישנות ובאבק גחוךְ. מעיניו קרן הגחוךְ, ופניו נשארו רצינים.

פתאום אמר כזה שממשיך את שיחתו:

— והטחנה?… אני זוכר טחנה. מה? היא קימת?…

האב והאם הביטו זה לזו דרך שאלה. האם נזכרה ראשונה ואמרה:

— אַ! כונתו בודאי לזו שהיהת על חוף המיאטלה. כך, בני! היא קיימת עדיין, אלא שאינה עובדת עוד, חורבה… זוכר אתה, מגדל היה שם, גבוה? אף הוא קיּם.

— כך, כךְ, מגדל… חלום נעורי… הייתי עומד שעות שעות בראש מורם למעלה וחלמתי. ערגתי אל ראשו… כך… — הוא דבר בקצת התעוררות ומעיניו זלפו קוי-אור שלוים.

התחילו האבות מספרים על מה שהיה ועל מה שהוה.

בשביל האורח הקדימה הפעם רחל לעזוב את הבית, אף-על-פי שהפצירו בה להשאר. טוליה הלכה ללותה עד המיאַטלה.

כמעט עשו פסיעות אחדות וטוּליה חבקה את זרוע רחל ואמרה:

— מה הדבר בעיניך? פתאום בא!

— כך, פתאום. מעולם לא שערתי — אמרה רחל טרודה במחשבותיה.

— אף אנו לא חכינו. משונה מאד. אבא היה אצל אורות-הסוסים, אמא הכינה מרקחת… הרי יודעת את, בימים אלו אין לה עסק אחר, זולתי מרקחת מרקחת… בו, אני רק לבדי הייתי בחדר. פתאום נכנס הוא כלו מכוסה אבק. “טוליה בודאי?” שאל סמוך לברכתו. “כך” אומרת אני. “אַ, גדלת! מה שלומךְ?” ואני איני מבינה כלום ומסתכלת בו. “למה את מסתכלת כך, הרי אני שלמה…” שוי בנפשך כשאומרים לי כךְ, התנפלתי עליו לנשק לו, והוא: “לאט לך, לאט. אני כלי — אבק. אפשר גם בלאו הכי. אבא ואמא היכן?” פשט את בגדיו והלך אל המטבח לרחוץ, כאלו לא כאורח בא, אלא שחזר מטיולו. הוא משונה כל כך. לא שׁערתי…

הלכה רחל לצדה, ומתוך הרהוריה אמרה:

— הן, הוא משונה כל כך…

ואחרי כן הוסיפה:

— תימה. היום בבקר כשהקיצותי משנתי היתה שמחה רבה בלבי, מבלי שאדע מהיכן באה ולמה באה. אם מפני שהיום היה יפה ביותר ואם סתם… טוב היה, אבל עוד מן הבקר לבשתני רוח התהוללות. כשנכנס גברילין החזקתי בו והפלתיו ארצה… בדחיפה אחת הפלתיו, חי נפשי. הוא נבעת מאד. ויראני כראות משוגעת…

— ח-ח-ח…

— כל היום הרביתי לצחוק. ועתה אני באה לכאן, והרי לך — אחיך! משונה הדבר… ח-ח! הרי זו חדשה! כשאמר לגברילין שהד"ר מאירסון בא כאן, לא יאמין, ישתטה… — קראה רחל בשמחה כשזרקה באויר את ספרה והשתדלה לקלוט אותו.

כשנפרדה מטוּליה מתוך הבטחות לבוא אליהם מחר בשעה יותר קדומה, קפצה אל הסירה והפליגה אל הנחל.

פעמים אחדות טבלה את משוטיה במים, אחר כך הניחה אותם, התמתחה בכל גופה פרקדן על קרקע הסירה ושכבה זמן רב בלי תנועה. גדולה ורחבה היתה מיאַטלה ומזהירה לאור החמה, רק סירתה לבדה, קטנה ובודדה, התחלקה על פני הראי שלה, ורחל ראתה רק את השמים ואת הערבות הרחוקות הכפופות אל המים… התחלקה לה הסירה, התחלקה לאט, כאלו נשמה היתה בקרבה שאמרה: “לי בכל מקום טוב. השמים, החמה, הנחל, הכל טוב. דחפני רוח. מה איכפת לי”. באה הסירה עד הסוף הירוק והצפוף ועמדה שם. השמחה שהתלבטה בלבה שׁל רחל בשעה שניעורה בבקר ומצאה על הקיר לפני מטתה כתמי-חמה ורדיים אחדים, אותה השמחה לא נתנה לה אף עכשיו מנוחה. עלומיה, ריח הסוף הרענן, הדומיה וזיו-החמה, — כל זה נלחץ בהמון לתוך החזה וצר היה לו מהכיל.

בשעה שהתרוממה מעל קרקע הסירה כבר היה הכל מעולף בתכלת הערב, ותמהה לדומיה המופלגה שמסביב, שצפצוף הצרצרים בסוף וקשקוש-התנומה של הגלים בחוף רקמו לתוכה כציורי-חן…

נזכרה במה שחלה זה עתה: שהיא נמצאת עתה במחיצתו של אותו אדם מפורסם. והרבה יורנה, הרבה תורה ישמיע לה, וצחקה מבלי דעת למה.

קשה היה לה לשאת לבדה את שמחתה. זקוּקה היתה להשׁתתפותו של מי שהוא. ונזכרה בגברילין הרי יש לה בשׁבילו סיורפריז שלא חלם על אדותיו כלל!… הלבנה עמדה כבר בשמים וזרעה קוים חורים על האדמה, בשעה שהלכה אליו וצלה הארוך נגרר אחריה בחוצות השוממים. וחשבה עתה על גברילין. כלום היא אוהבת אותו? אינה יודעת. הוא אדם טוב וגבר יפה. תמיד היתה חביבה עליה קרבתו ונעים היה לה, כשהיה נוטל את כפה ומצחק בה, אלא משעה שהתחיל מציץ בה במעין תוגה נעלמה, שחושׁ-האשה שלה דלה מתוכה תביעה מוצנעה ועזה… — התחילה מרגישה שלא נעים לה מגע ידו, ובאופן איִנסטיִקטי השתדלה שלא להתקרב אליו. למה הוא מסתכל בה כך? אלמלא כן הרי היה טוב ונעים לה. ועכשיו יש לה במבטיו כח מאַים ודוחה… ברגעים האלה, כשהלכה אליו וחשבה על אודותיו, היתה בלבה חמלה עליו, ומגוחך היה בעיניה הדבר, מה שהגברים אוהבים כל כך את בשר האשה, בודקים בעיניהם את גופה ואיבריה היפים מעבירים אותם על דעתם… עוד מרחוק ראתה שחשך בחדרו של גברילין. כעין תבלול על עין סמויה, היה הוילון הלבן על המחצית התחתונה של החלון הפתוח. נגשה אליו, הפשילה קצת את שוליו והכניסה את ראשה פנים:

— אין איש פה? — שאלה.

מזוית חשכה נענה לה קולו של גברילין הצעיר והרצוץ קצת:

רחל? אני כאן.

נכנסה לתוך החדר ובקשה אותו בעיניה בחשכה.

— למה אינו מדליק את המנורה, בעל-הזיה?

— בשעת בין השמשות אני נוהג להיות שׁרוי בחשכה — השיב ולא זז על מטתו אפילו זיזה כל שהיא.

— פנטזיות. ידליק את המנורה. ואם יש ברצונו אדליק אני.

— חן-חן. יכולה היא לישב אף בחשכה. השד לא יקחה.

ובעוד רגע הוסיף בקוֹל אחר, בקול מחנן:

רחל! גשי הנה, שבי על ידי…

ומפני שחשך היה בחדר, והוא שכב על מטתו, ומפי שׁבחוש האשה שלה שמעה את דפיקות לבו ואת תאותו הנסתרה — מתוך זעזועי-קולו, — תקפה אותה פתאום בקרנות גדולה לישב על ידו, לראות מה יהא…

הוריד את רגליו על הקרקע ואת ראשו תמך על כפות ידיו ושעול יבש וקצר פרץ מפיו.

— עדיין הוא משתעל? — שאלה ונסתכלה בערפו היפה והמעורטל מתחת הכתנת הכחולה שלו שלא היתה מרוכסד

לא ענה על שאלתה. אחר כך אמר:

— היום היתה אצלי דינה ממינסק.

— דינה? מה הוא סח? ואני לא ידעתי! מה היא מספרת?

— מה היא מספרת? רע. הענין נסתבך. הפרוקורור נהג מעשה פרובוקציה עם הנתבעים. אחדים מהם לא עמדו וקראו בשמות חבריהם. חוץ מזה בין הפועלים בבית-החרשת של ז’ק נמצאים מרגלים. מאסרים. רע, רחל, רע. הרבה כחות אבדו לנו בעיר זו, ומה הפרי? מחוסרי-ההכרה מרובים עדיין כמו שהיו…

שוב 1פרץ שׁעול תכוף וטורד מפיו.

חמלה תקפה אותה וחפצה לנחמו.

— אין הרעה גדולה כל כך. דברים כאלה שכיחים כמדומני — אמרה אליו ושמה את ידה על ערפו — הוא משתעל עדיין וזה לא טוב. הוא אינו נזהר בבריאותו.

— עט!…

התחילה מרגישה איך 2שלחיו החמה מתקרבת בזהירות ולאט לאט אל חזה… תמיד ידעה שקרבת גופה המפותח והחם מגרה את הגברים ומשכרת אותם, ותמיד היה דבר זה מכעיסה מאד. עכשיו לא הרחיקה את עצמה הימנו… הוסיפה לגפף את צוארו ואת שערותיו הרכות והמסתלסלות, נזכרה ואמרה:

גברילין! ינחש וימצא איזו חדשה הבאתי לו.

— חדשה? מנין לי לדעת? הטובה היא? — שאל זה. נטל בתוך כךְ את ידה והתחיל מגפף וממעךְ ואתה.

— כך. מיוחדה במינה.

— אָ אָ! היא כבר מעירה בי סקרנות. תגיד לי סוף סוף.

— הד"ר מאירסון בא.

— איזה מאירסון?

— נוּ, אותו מאירסון, הסוציאל-דימוקרט.

— הד"ר מאירסון! להיכן בא? באיזה אופן?

רץ אילך ואילךְ. היא צריכה לספר לו הכל בפרוטרוט. איזה רשם עשה עליה, אדם כזה! האם בעל זקן הוא או לאו. וכיצד הוא לבוש, ז’נטלמן בודאי. בחוץ-לארץ כל החברים נוהגים גהוץ בחצוניותם. דרשותיו על הקונגרס, מאמריו החריפים, פסס!…

— האמת אמר לו, איני יודעת איזה רושם עשה עלי. הוא אדם משונה. מקרוב הריהו קר, יבש, כמעט זועף, ומרחוק אם תדתכל בו דומים פניו לחביבים ורכים. יושב הוא ומדבר בנפש פזורה וכותב באצבעו על המפה, כותב וכותב במהירות, ח-ח-ח… משונה!

— נוּ, אדם כזה אי אפשר לו בלי חולשיות. כך הם הגדולים…

— אבל די לו, גברילין, לרוץ בחדר, העינים כואבות. ישב פה, על ידי, ואספר לו הכל.

ישב ואמר:

— יודעת היא. צריך יהיה להשתמש בו. הוא יביא לנו הרבה תועלת — נטל את ידה והניחה על ברכו. מכיון שחשה את חמימות רגלו מבעד לבד המתוח עליה, השיבה אותה כנכוה, וקמה תיכף.

— כך, אני מאושרה שבא. רבות רבות אדבר עמו. כל כךְ הרבה צריכה אני לשאול מפיו.

הוא ישב בראש מורד על ידיו ושתק. היא לא ידעה מה לדבר עוד. אף-על-פי-כן הוסיפה לעמוד אצלו ולא הלכה.

— יש לי מחברת מענינת בשביל להקריא לפני הפועלים מהר על האספה. “העבודה והמשטר המדיני בזלנדיה-החדשה” — נזכרה פתאום ואמרה.

שוב שתקו. הדומיה היתה אי-נעימה.

לבסוף אמרה לו שלום מבלי שתשמע אם ענה לה אף הוא שלום.


באה אל חדרה, הדליקה את המנורה והיתה בכונתה לקרוא, אך נשארה עומדת באמצע החדר בידים מצולבות על החזה… פתאום הרגישה שהחיים יפים, הכל יפה, אף הדרה יפה, חדרה הלבן עם וילוניו הלבנים ששכינת עלומיה שורה בכל זוית שׁלו. צללי חלומותיה הצעירים, ספקותיה, חפושי-נשמתה נתלו מעל תמונות האנשים הגדולים שעל כתליה, האנשים שעמדו אישׁ לפני מזבחו שלו והתפללו איש אל אלהיו: מרכּס, טולסטוי, גריבלדי, הירצל, ציכוב, ניטשה… בנשמתה הצעירה נטוו ויצאו חוטי-זהב שקשׁרו את האנשים הרחוקים האלה לסינטזה אחת נאדרה.

נפנתה פתאום אל זוית חדרה וזמן רב היו עיניה שם שרויות. שם עמדה פירמידה קטנה מעוטפה עד הקרקע בסדין לבן, ועליה היו מסודרים ספר הברית-החדשה, אחדים מספרי טולסטוי, וכיוצר בזה… ממעל היתה תלויה ה“מדונה עם הדמעה”…

חלום-זהב, חלום-נעורים!

אז היתה עוד בגימנסיה וטולסטוי משל אז בלבה, והאבנגליון שלו — נשמת-החיים. אך תגמר את הגימנסיה ותצא היא עם חבריה הצעירים אל המסכנים והסובלים, אל משכן הדמעות ו?אלות 3, ודבר ה' בפיה. תדבר להם על חסד אלהים; תביא אל עלובי-עולם תנחומים ותקוה ותקל מעליהם את כבד ה“צלב” שהם נושאים… אלהים! אותם הלילות נדודי-השנה והמתוקים!… במח ערפל והלב דופק מהזיות-אור מתוקות, הזיות על עבודה גדולה וקרבנות לשם האהבה והאדם. תלכנה מעיר לעיר, בכל מקום שתבאנה תהיינה לאופות, לטבחות, לתופרות, תשבנה בכור-עוני ותזרענה מסביב אור וישע, אמונה כאלהים ובחסדו, אהבה וצדק-עולמים… רבים מאותם חלומות-הזהב התנדפו והשאירו אחריהם ריח מתוק, זכרון משכר ונעים. מכיון שיצאה מן הגימנסיה נודע לה שהעבודה לשם האנושׁיות אינה כל כך פשוטה; ידעה שהחיים שלפניה — רחבים, מסוכסכים, מעולפים ערפלי-סוד וקוראים ומושכים בחידת-קסם. כמה וכמה דברים יש בהם, אלא שהכל מבקשים את הדרך האחת היחידה שבסופה האמת זורחת. הולך לו כל אדם את דרכו שלו ומאמין שהיא היא האחת היחידה. איזו תבחר היא? לבה פעם ופחד… את שמו של הד“ר מאירסון שמעה מפי צעירים וצעירות. השם הזה מדליק את הנשמות הצעירות בארצה, מפני שחייו עשירים במאורעות, בקרבנות על מזבח הריבולוציה, מאסרים, גלות, ועבודה פוריה ורחבה בשביל השתחררתו של הפרולטריון… משנות ילדותה, כשגדלה בבית דודה, נשׁארו לה ממנו, מהד”ר מאירסון, רק זכרונות קלושים, מטושטשׁים, אלא כשחזרה עכשיו אל עירה זו לצבור קצת מעות ע"י שעורים, שמעה אדותיו הרבה מפי דודה, כשהיה מהלך אתה לפעמים בשדה לשם טיול, או מפי טוליה, כשנשארה לישׁון אתה בחדרה, ולא פסקה כל הלילה לדבר אתה על אדותיו. החליטה לנסוע אל אחת מכרכי-הים הגדולות שצנורות התרבות פתוחים שם בשביל כל הצמא למדע ולעבודה. תסע אליו, והוא יורנה…

והנה הוא גופא בא! כמה טובה החזיקה לו בלבה על ביאתו זו…

לא, לא תוכל כבר היום לקרוא. כבתה את המנורה והחלון נעשה פתאום כחול ומבטיה הזיוֹת רחוֹקוֹת, והחדר עם השטיח הכחול על הקרקע נמלא סוד וקסם. ישבה על אדן החלון, ובמוחה תעו מחשבות שאין להן שם ואין להן דמות, קלות ובלתי-נתפסות כהלום-בקר. הכל הסתבך והסתכסךְ,: ביאתו של מאירסון, גברילין עם צוארו היפה ושערותיו הרכות, הנחל הנוצץ, החרמש החור ממעל לסימטה החשכה, והנוגה, הריחות המתוקים הבאים ביחד עם המולה עמומה משדות רחוקים, עתידותיה היא — כל זה הוא מעורבב, לא-ברור אך מעולף באור-לבנה, ומתיקות הוא מרעיף אל הנפש. הלב מתכוץ ודמעות נושרות מן העינים…

 

II.    🔗

הד"ר מאירסון היה בא רק לפעמים רחוקות אל חוג בני-הבית. על פי הרוב היה יוצא בבקר השכם אל השדה, והולך וסובב שם עד שעה מאוחרה בערב, ואיש לא ידע בצאתו ובבואו. או שהיה כלוא כל היום בחדרו. ובאותה שעה היתה דומיה שולטת בבית. הכל היו מתלחשים, ואפילו המשרתים במטבח דברו בדומיה: “שׁ.. הוא שם”. ומתוך הדומיה היו נשמעות מאותו חדר רק פסיעות תכופות, קלות ובלתי-פוסקות. כשהיה יוצא לפעמים היו פניו חורים, כמושים, שערותיו פרועות. הזקנים היו חוזרים אחריו, מדברים אליו כנפתולי-חן, משתדלים לרצותו על ידי אמצעים שונים והשתדלו להיות זריזים ומכוונים את רצונו. הוא היה עונה להם באי-רון ושותק יותר. בסתר היו הזקנים מושכים בכתפיהם ונאנחים חרש…

עם טוליה יש שהיה נכנס לפעמים בשיחה. ישׁ שהיה נגש אליה, מתחיל מגפף את שערותיה או צובטה בלחיה ושואלה, כשם ששואלים תינוקות, אם טיילה כבר היום, אם אמת הדבר שהיא בעצמה חובשת את סוסה ורוכבת ויוצאת אל השדה להשגיח אל הפועלים וכדומה. וכשזו עונה לו מתוך בישנות ילדותית: “הן”, הוא סוֹטר על לחיה בחבה וברוך וצוחק: “כךְ. כךְ. ברוה! ברוה, טול’קה!” והולךְ לו. מכיון שהוא פורש הימנה נעשית טוליה סריוזית מאד. בשׁעה שהיה מאירסון מהלך לפני הבית אילךְ ואילךְ בשבילי החצר, ומטלטל בתוך כךְ את ידיו ונוהם חרש בחוטמו, — באותה שעה היתה טוליה עומדת לבדה על המרפסת נשענת על אחד העמודים ואינה מסלקת את עיניה מאחיה…

בערב יום אחד יצאו כל בני בית דודה אל השדה לטיל. אף הד"ר מאירסון היה אתם. אחו ירוק מזה ושדמת קמה מזה. מאירסון הלך על יד הוריו ושתק, בשעה שהללו לא פסקו מדבר על עניני משפחה, על קרובים ועסקיהם. וקשה היה להחליט אם שומע הוא או לאו. רק רחל התרעמה על הזקנים ונעלבה בשביל בנם. “כיצד אין האנשים הללו מבינים את ערך בנם וסוברים שפטפוטיהם צריכים להעסיק אותו”. לאט לאט התחיל מאירסון מתרחק מן הכנופיה ולבסוף נשאר לבדו הולך סמוךְ אצל הקמה ומעביר את כפו על ראשי השבלים: כנראה נעים היה לו כשׁקצותיהן השעירות דגדגו את עורו. הזקנים הוסיפו לדבר והעמידו פנים כאלו לא הרגישו בפרישותו. אבל לבסוף חבק הזקן את צוארה של רחל, משכה אליו ואמר בלחישה:

— רואה את? מה זאת, רחל?

— מה?

— הרי זה… — אמר והניע בראשו כלפי בנו.

— לא כלום. הוא שקוע במחשבותיו, שבודאי אינן בלתי-חשובות, ואתם מטרידים אותו ב“מעשיותיכם”, שאינן מעסיקות אותו כלל וכלל.

קפצה טוליה חבקה את זרועה של רחל מן הצד השני, ולחשה בפחד ודאגה:

— אבל למה הוא עושה בידיו תנועות כאלו, בשעה שהוא לבדו. רואים אתם? כאלו הוא מתוכח עם מי…

— אֶח-אֶח-ח-ח… — נאנחה הדודה, שהלכה מאחריהם.

— “מעשיות”… הרי לא “פּלוסופים” אנחנו. על מה נדבר אנו אנשים פשוטים?

— אני בכלל איני מבינה את ביאתו גופא… — התחילה הדודה.

והדוד נכנס לתוך דבריה ולא נתן לה לגמור:

— למה הוא בא פתאום? “לנוח”… כלום אין שם אצלם, בארצותיהם, מקומות יותר יפים למנוחה. מובטחני שלא מחמת געגועים אלינו בא. עוד מנעוריו הצטיין בקרירותו לבני-משפחתו. בעד ה“הבריא” שלו היה מזומן לשמד, לאבא לאמא — זרים. זרים היינו בעיניו תמיד. את מבינה מסתמא עד כמה שמחנו כלנו לראותו. אבל לידע אני רוצה מה הכריחו לבוא אלינו. הרי היו לו שם בודאי ענינים. לעזוב את הכל ולבוא לרקוב במדבר זה.

קשה היה לרחל להרגיע את הזקנים. תלונותיהם דכאו אותה ושמחה כשמצאה אמתלא לפרוש מהם. הם עברו למקום שׁהזכריות היו מרובות שם, ונתעכבה באותו מקום לקטפן.

זמן מרובה קטפה את הזכריות ועוד מיני פרחים שלא ידעה את שמותיהם. כשיצאה אל הדרך כבר היו הזקנים וטוליה רחוקים. ומאירסון עדיין התנהל לאטו בצד הקמה כשידו מחלקת על ראשי השבלים. נזכרה רחל בישוע הנוצרי שׁראתה אותו בתמונה אחת כשהוא הולך עם תלמידיו בּיום השבּת בּקמה… נגשה אליו ובּלי מלים הושיטה לו את צרור הפרחים. מתחלה כשראה אותה נפחד קצת ולא ידע מה היא רוצה. אך מיד נזכר, ופניו הוארו בּאור עיניו הנוגה:

— חן חן! זכריות. רבּות כאלו… הן הן… אני אוהב זכריות.

נכנסו שתיהן בשביל צר בּין שתי חומות קמה. דומיה. נדף ריח עשב ותבואה, וזמרת קוצרים נשמעה מרחוק. הלכו ושתקו. הוא הסתכל בה מן הצד, הסתכל בה זמן רב ובסקירה מרוכזה, עד שאי נעים היה לה.

— שערות יפות לה ושרטוטי מלחה מדויקים — אמר פתאום כאלו התבונן בדבר לא-הי.

אדמה רחל ולא ידעה מה לענות.

— כלום לא אמר לה זאת עדיין שום גבר?

נזכרה בשיחה אחת עם גברילין, שקרה ואמרה: לא.

— אהבתי מאד ילדות כמותה — אמר ולא פסק מזקוף עליה מבטים חודרים.

— ועכשיו?

— צער… חמלתי עליהן.

— למה?

— ילדות כמותה… כך, אהבתין בשביל עלומיהן. אהבה ברה יש להן. אמונה זכה בחיים להן… אלו הם החיים שהן מרגישות שלא-מדעת בהן עצמן… בהן עצמן… כך. ריח נודף מהן. רבות הן כזכריות עדינות באחו…

— אבל, אדוני, למה הוא חומל עלינו?

לא ענה. הלך וקטף מתוך פזור-נפש את ראשי הזכריות אחד אחד. על פני הקמה צפו מאחריהם שני צללים, אחד ארוך והשני קצר, שהתמתחו למרחקים…

אחר כך התחיל דובר דרש כמו אל עצמו וידיו הרועדות והעצביות נתרו מסיבי לפרחים, מעכו את זקנו חליפות…

— יתומים טעוני רחמים… כלנו יתומים, כלנו… תועים אנו בלי אב ואם… מה אנו יודעים? להיכן אנו הולכים? להיכן?…. איזו רוח סערה חטפה אותנו, סחפה אותנו בכח איזו רוח סערה… והרינו סובבים מסביב לנקודה, שאין עיננו שולטת בה… סובבים עולמית… והבריות התמימות — תכנית יש להן, כונות, מטרות, אידיאלים….

— היך זה, אדוני? היך זה? וההכרה? והדעת? כלום אין אנו רגילים לפשפש במעשינו בהכרה ברורה?

— ה-ה-כ-ר-ה! והמ! חַ-חַ… אם איזו יד חזקה תדחף את כדורנו עד שיתנודדו הבריות ויקיצו… אז, יודעת היא, יתפזרוּ הבריות ויברחו זה מזה כמטורפים… וכלם מן השקר הגדול יברחו… —

התרגש בדברו. מהירים ופזיזים נזרקו המלים מפיו בלי-סדר כטבעות מותקות ומפורקות משלשלת מחשבה אחת גדולה.

דקים אחדים השתתק ואחר כך חזר בדממה:

— מן השקר הגדול, כך…

התנשאו על גבעה וראו הרחק לפניהם את שלשת ראשׁי הזקנים ובתם שצפים על גבי ים השבלת…

עמד ותלה את עיניו בשקיעת החמה. פניו הצנומים והמרוכזים היו ורדרדיים והילכך לא היו דומים לפנים מעלמא הדין.

— כך. סובבים אנו, נסחפים על ידי סערה חזקה — אמר, כשפשט את אצבעו הצנומה ובמהירות עצביית עג עוגות באויר — אסור לעמוד ולהרהר קצת… לא טוב, לא טוב, לא טוב… יזרק הרחק הלאה מן המעגל, יחידי יאבד דרך…

עמדו שניהם זמן רב ושתקו.

אם מדבריו העצובים שצללו בנשמתה בצליל משונה כזה או מחמת שעת-השקיעה, — עצבות גדולה נלחצה אל לבה, ואימת-סתר תקפה אותה כשעמדה לבדה במרחבי-השדות בשעה זו אצל אדם זה, שפניו המוארים באור השקיעה כל כך מרוכזים וכל כךְ משונים… עזבה אותו בלאט והלכה אל החבורה שנראתה מרחוק. עברה איזה שטח, עמדה והסתכלה לאחוריה: הוא עמד עדיין על הגבעה כאילן גלמוד, וצלו שטוח על הקמה…

ומחשבה חלפה במוחה:

“דומה שאף הוא נתלש מן ה”מעגל" וגלמוד הוא בלי דרך…

נצנצה המחשבה וכבתה.


בערב חזרה רחל אל ביתה ובנפשה חסרה המנוחה.

פתחה את החלון וישבה לקרוא. אור-החלב השוה, שהפיצה המנורה דרך הגולה הלבנה, היה משרה על נפשה מנוחה מתוקה והיה מכשירה לקריאה ולהזיה. רחל קוראת וקרואת בתענוג גדול ובאהבה כמעט אל כל אות שבספרה החביב. פתאום היא נשענת אל מדף-כסאה ותולה עיניה בחלוֹן הפתוח. שם נשקף לה ליל שקט עם כוכביו וצליליו החבויים והרזיים. לא הרחק מחלונה נשמע לחש עצור: זוג שנתאחר אינו רוצה להפרד בלילה זה. חרש פורצים דרך החלון, כנמלטים בגנבה מחיק הלילה, רוחות קלילות, ריחות-שדה, צפרות קטנוניות ולבנות. רכות ועליזות באות הן הצפרות הללו לעוף לכאן עם עריגת-נפש עזה לאור ולחום. ומיד נופלות הן חרוכות רגל וכיף על הגולה. והגולה מתכסה בשכבה יפה, לבנה, נוצצה ושעירה…

“שמא באמת כל זה שקר? שמא ישׁנה אמת אחרת? הוא בודאי יודע דבר מה שאחרים אינם יודעים אותו. הטוב הוא ויפה אותו דבר או רע ומבעית?…”

דפיקה בדלת העירה אותה ממחשבותיה. גברילין בא. רחל שמחה לקראתו. הוא לא הרגיש בתחלה בדבר שרחל שׁנתה את מקלעת-שערותיה הרגילה ועשתה שתי צמות ארוכות ועבות שׁנחו על חזה בכל כבדן והוסיפו לה חן ילדות מיוחד. בפעם אחרת לא היה מתאפק ושלח את ידו למשמש בצמותיה. עכשׁיו היה לו סבר-פנים טרודים ומפיקים דאגה.

גברילין! טוב שבא — קראה בשמחה — יש לי עתה חשק לפטפט עם מי.

האיץ בה וזהר התפעלות עמוקה זרב על פניו: כאלו זו לו הפעם הראשונה שהרגיש ביפיה. הציץ בה והציץ בה זמן רב בעינים חודרות וגחוך רפה-רפה זעזע את קצה שפתיו זעזוּע כל שהוא.

רחל הרגישה בהתפעלותו וחרש-חרש התלבטה בה גאות-אשׁה.

— מה הוא מסתכל בי כך. כלום אינו מכירני? — שאלה באבק עגבנות.

— נפלא הדבר — אמר והוסיף להשרות עליה את במבטיו המחייכים — עד עכשיו לא הרגשתי שהכל כאן אצלה לבן. הכתלים לבנים, המנורה, המטה, הוילון — לבנים. היא גופא כלה לבנה…

העביר תוך כדי דבורו את ידו הרותתה על גבי ראשה ולא הבין למה רעדה כך כפו ולמה נגעה בשערה נגיעה מרפרפת כשם שנוגעים בדבר שבקדושה.

— ואף זה לבן… — סיימה רחל את דבריו כשחקתה את הקול והטון שלו והראתה על שתי צמותיה.

צחק צחוק ארוך ותאוני. רחל ישבה על אדן החלון. גברילין נטל כסא וישב אצלה. בא אליה לרגל עסק אחר. על בית-החרשת שבמחוז הסמוך יש צורך ויכולת לערוך שביתה. צריךְ לערוך פרוקלמציה. התחיל מחבר אלא שאינו מרוצה במה שכתב. תנסה היא לכתוב, שמא תצליח… זמן רב דברו, התיעצו, לבסוף נשתתקו.

— הרי כוכב נפל! קראה פתאום רחל.

— בסיון הם נופלים הרבה הרבה — העיר גברילין מתוך הזיה כשתלה אף הוא את עיניו אל השמים.

— יפים הם עתה הערבים!

אחר רגע:

— ועוד הרבה הרבה ערבים נפלאים כאלה יהיו, גברילין, עוד הרבה! הרי אך התחלת הקיץ עתה!…

— כך, אבל כשהם עוברים לבטלה הרי יש לךְ אחר כך מוסר-כליות… — השיב גברילין.

— מוסר-כליות… נו, למה? ערב כזה, כיצד… הרי טוב לישב כך עד אור הבקר, עד אור הבקר…

— אני מבין. כשאני כותב בלילה אצל החלון הפתוח יש שאיזה כח מושכני החוצה, החוצה. אבל מחויב אדם להלחם עם “רוח טמאה” זו, ח-ח… לעולם צריך אדם לעבוד, לעבוד, לעבוד…

הסתכלה רחל בפניו הצנומים, בעיניו שנראו כדולות ויפות יותר מחמת שהיו נשואות אל הכוכבים, ואהבה אותו ברגע ההוא בשביל טהרתו ובשביל אהבתו לגם ולעבודה…

משהלך נשארה יושבת זמן רב אל החלון, מסתכלת בלילה ומקשיבה בכל לבה אל רחשי-החדוה התוססים בה. מעין סתום של אושׁר נפלא רתח בקרבה והיא לא הבינה למה נטמנו הבריות העלובות הללו בבתיהם הצרים והחשכים, למה אינם חסים על שעותיהם הקצובות ואינם יוצאים לחוש כמותה את החדוה הגדולה והאושר הגדול…

חלפה פתאום מחשבה במוחה:

"שמא אין זה אלא דמיון-שוא. שמא ישׁ דבר-מה שעומד למעלה מכל עולמה ורחשיה, שלגבי אותו דבר אין אשרה — אושׁר ואין חדותה — חדוה?

בלתי-צפויה, אי-רגילה היתה מחשבה זו, ונפחדה רחל.

חלפה המחשבה במוחה כעוף שחור וגדל-כנפים זה הטס על פני אופק השקיעה האדום וגורר אחריו צל על פני אדמתנו…

 

III.    🔗

כשהיתה רחל רואה מרחוק את הד"ר מאירסון היה בא אל??ה 4חפץ עז לדבר אליו. על מה? לא ידעה. אולי על זה שהיא נבוכה בחיים, שאינה יודעת איזו דרך תבחר לה, על עריגת נפשה לדעת הכל ולפעול איזו דבר מועיל… דומה, שאפשר ונקל לדבר על הענינים הללו עם מי שיש לו עינים נוגות ויפות כאלו. אלא מחיצתו של גברא זה בעל הגוף הארוך והשחור עם המגבעת רחבת-השולים המשולשלות, בעל הפנים המרוכזים והעינים התועות, הרואות ואינן רואות, היתה מאבדת את הניבים ואת התשוקה לדבר. מה הם לדידיה כל “עסקיה הפנימיים”? חשבה בלבה.

היה יום שחון. אחר הצהרים השתחררה רחל מן השעורים ונסעה אל דודה. שם שלטה דממה בכל חדרי הבית. רק על הקרקע התנועעו צללי הוילונות שעל החלונות הפתוחים. הדוד לא היה בביתו. בימים האחרונים היה מתמיד ביותר לישב בשדה ולהשגיח על הפועלים. הדודה היתה במטבח, כלה אדומה, מזיעה, בוחשת בכף גדולה סיר מלא תבשיל מרקחת ונוזפת וגוערת במשרתות. רחל בקשה את טוליה ומצאה אותה בחדרה כשהיא ניעורה משנתה, פניה מרושלים ומעוכים.

— מה זה, טוליה? עכשיו לישן? אם גנבים יבואו וישאו הכל מביתכם לא ידע איש. הדלתות פתוחות. את ישנה, הדוד איננו, הדודה מתקוטטת במטבח…

— אֶ-אַה! — נאנחה טוליה כשעשתה תנועה לא-מסומנת באויר ופערה פיה בגיהוק ארוך.

שלמה בבית? — שאלה רחל פתאום.

משכה טוליה בכתפיה.

— אם גם בבית הוא כלום אנו יודעים. רק את פסיעותיו אנו שומעים. לעולם הוא שותק. שותק.

לטוליה היו פנים עצובים ומפיקים דאגה. כאלו יצאה אל גנתה להשקות את פרחיה ומצאה אותם נרמסים ומחובלים.

— נו, די להתגולל על הדרגש. — קראה רחל כשטלטלה את זרועה של זו — הידאַ! להתרחץ!

טוליה תקנה בליאות את שערותיה ושמלתה המקומטה, נטלו את מכשירי הרחיצה ויצאו שתיהן. נזכרה פתאום טוליה ובקשה את רחל לחזור: צריך בכל-זאת לראות אם בחדרו הוא או לא. על בהונות רגליהן נגשו אל דלת חדרו. טוּליה הטתה את אזנה והקשיבה, הציצה בחור המנעול, ואחר כך נכנסו שתיהן אל חדרו. בחדר לא היה שום אי-סדר, אף-על-פי-כן היתה מרגשת בו עזובת-שממון. שלחן, כסא, מטה, כלי-רחיצה — אלו היו כל רהיטיו. שירי פפירוסות על הקרקע היו למכביר. מראה החדר התמיה את רחל, ומה שעשה עליה רשם כבד ביותר הוא חסרון-הספרים. עמדה רגעים אחדים, זקפה את עיניה על הקירות הריקים, נתנה אותן בשלחן הריק…

— מה הוא עושה כאן? — שאלה רחל לבסוף.

— איני יודעת.

— כותב הוא?

— עדיין לא דרש ניר או דיו.

— קורא הוא?

— רואה את, ספרים אין לו.

— אם כן, במה הוא עוסק?

— אינו עוסק בשום דבר… מהרהר!

שותקות ומדוכאות יצאו הנערות מן החדר.

היה שרב מלאה ורחל קללה בקול את החמה הצוֹרבת. אך משעברו את הגן ששלטו בו אויר מחניק, קורי-עכביש( וריחות חריפים מרובים, ויצאו אל האחו המכוסה כלו עשב גדול ולח והאדמה השחורה והגמישה נסוגה ברוך מתחת לכל פסיעה ופסיעה, — נגשה אל נפשה של רחל איזו שמחה מגפפת ודבקה בה. “ליאַ-ליא- טרו- ליא-ליא…” חבקה את צוארה של טוליה ואנסה אותה שתקפץ בטקט מתאים אל זמרתה. סוף ריחני וצפוף השתטח מן החוף עד אמצע המיאטלה. ומיאטלה זרחה בקשקשת-כסף ונשמה אל השׁמים בקטרת קלה כספית-אורירית, נראית אורירית. רגע עמדה רחל על החוף בעינים ממוצמצות כלפי החמה שזרחה כלה על המים, וצחוק פרץ פתאום מפיה.

טטול’קה! זרקי מעליך את בגדיך…

זמן רב שהו במים מרוך ומהתעדן. לפעמים היה פורץ מפיותיהן צחוק או צהלת-השתובבות, אותם הקולוֹת שהוֹלכים בדֹמית צהרים-של-קיץ למרחקים ועובר-דרך השומע אותם בא לידי הרהורי-חטא והזיות-סתר ועיניו תרות מסביב…

עיפות ועליזות חזרו הביתה והדודה נתנה לה תה עם המרקחת החמה והנודפת שעשתה היום. טוליה הריקה במהירות כוס טה אחת ונמלטה החוצה. רחל נשארה עם הדודה שעמדה על גבה ושפכה לפניה את לבה. “הוא סובב הולך, ה' יודע באיזו מקומות. הוא אינו אוכל כמעט כל. כיצד הוא חי איני מבינה… אֶה-אֶה-ה… אלו היה עכשיו בבית, שתה לפחות כוס תה”. רחל מנחמתה ומבטיחה לה לילך אל השדה, לבקשו ולהביאו, כשהיא בולעת בתוך כך בתיאבון גדול את התה, המרקחת והגלוסקאות. והדודה מוסיפה ללחוש על אזנה בקולה הבכיני שתשתדל לבדוק אותו באיזה אופן, סחור-סחור, כמובן… מה הוא חושב, מה טיבו, היא מבינה? הם אנשים פשוטים, אינם רגילים עם בני אדם כמותו, אינם יודעים מה והיך לדבר. אין להם בשבילו אותם הניבים, אותן המלים. מבינה היא? היא משכלת, היא ענין אחר…

כשיצאה רחל החוצה, כבר היתה חשכה. בקצה המעלות של המרפסת ישבה טוליה כלה מכונסה ומכווצה כפקעת.

טוליה! פה את?

— אל נא תמהרי, רחל, לילך. השארי עמדי.

— לא, צריכה אני לחזוֹר הביתה. עבודה יש.

— אֶ! למה לך עבודה זו? הכל אחד…

— מ-מה? טוליה, מאימתי את מתפלספת? ח-ח…

רחל התפלאה בימים האחרונים לטוליה: לעתים יותר קרובות היתה משתקעה במחשבות… איזו אבן נפלה לתוך היאור הרוגע ונער ראי-הכסף שלו…

— לא, באמת. יושבת לי אני כאן ומהרהרת לי. וכשאני מהרהרת איני מבינה, הרבה דברים איני מבינה. למשל, הרי אחי מלומד, מפורסם גדול, אף-על-פי-כן לא טוב גם לו.

— מהיכן את יודעת את זאת?

— אני מבינה, אני מרגישה את זאת. הוא אינו נהנה כלל מעולמו.

— שמא, טוליה, אין לך אפילו השגה מאותן ההנאות שישנן לאחיך?

— אפשר צדקת. אני איני מבינה כלום, ארק יודעת מה שמרגישה. תדיר היתה עולה מחשבה על לבי שאני אומללה. ובאמת, בת-כפר גסה, מה אני יודעת ומה אני מבינה מן הנעשה בתבל. עכשיו אני רואה שבאנשים היודעים כבר הכל גם כן אין לקנא. אולם… מי יודע? את צדקת, מהרבה ענינים אין לי אפילו השגה. לך טוב. את למדת ויודעת הרבה יותר ממני…

לא ענתה לה רחל. לחצה לה את ידה למעלה מכפה וירדה מן המעלות. עשתה פסיעות אחדות, ועמדה.

— אח, טוליה! שמא צדקת… אלמלי יודעת מה שאחיך יודע והוגה אפשר ש…

גמרה בנהימת-חוטם והלכה הלאה בפסיעות אטיות.

בגן שרחל עברה בו היתה אפלה, אך היא הלכה בו לבטח ושרה לה איזו שירה, ובתוך כךְ חשבה על אדות טוליה, על אדות אחיה ועל הבריות בכלל. מגוחך היה לה מה שטוליה מקנאה בה על שהיא — היינו רחל — “יודעת הכל”. רחל גופא ספרה שלמאירסון הכל גלוי וידוע. והלה אומר: “מה אנו יודעים? אין מאומה”. סוף דבר: הכל יודעים כנראה לא פחות ולא יותר מטוליה, ח-ח-ח… פתאום ברורה כברק ומבעיתה כלילה נצבה לפניה האמת שאמר לה מאירסון. פסקה רגע את שירתה, הקשיבה לקול פסיעותיה ונדמה לה שליל נצח תלוי על כל באי-עולם. האדם אינו נראה, דרכו נסתרה, שומעים רק פסיעות, פסיעות…

מתחת אחד האילנות צמח בן-רגע צל. צל ארוך וגדול שהסתמן על הפון השחור של הליל. עצבי רחל שׁהיו מרוגזים קצת נמתחו עוד יותר וצוחה חרישית התעופפה מפיה, ולא ידעה אם לנוס או לעמוד. והצל השחור והארוך הלך וקרב אליה. לבסוף הכירה רחל שזהו מאירסון. השתדלה לחייך ואמרה בקול רפה: “ערב טוב”. הוא לא ענה לה תיכף, אלא שבתחלה גחן והציץ בפניה, כאלו רצה להכירה, ואחר כך אמר:

— ערב טוב, ערב טוב. מהיכן?

— מביתכם.

— והביתה?

— הן.

והלכו שניהם יחד הלאה.

— הולכת היא לה הביתה וישן לא תישן. תהא יושבת בודאי לפני חלונה ומסתכלת ומהרהרת, הבתולות הצעירות אינן יכולות לישן בלילות כאלה. למה הן אוהבות כך את לילות-הלבנה?

רחל שתקה, ומשנדמה לה אחר רגעים אחדים שהשׁתיקה אינה יפה, אמרה:

— אנו התרחצנו. אני וטוליה.

— אַ! שוחה היא? בודאי, צעירה שכמותה. יפה בודאי כשהיא פורשת את ידיה לנוגה החמה ומורידה אותן שוב אל המים…

— אני מתיראה להרחיק לשחות.

— למה?

— אחות היתה לי ונטבעה — השיבה בקול שפל — בשעה שׁאני שוחה כמעט תמיד אני נזכרת בה.

מפני שהוא לא שאל ולא אמר כלום, נשתתקה שׁוב. אלא מחמת שדממה ואפלה היו מסביב או מחמת שזכרונות שטפוה פתאום, נפלה לתוך עצבות קלה ונכספה לדבר.

— שערות צהבהבות היו לה ועינים כחולות… — התחילה מדברת בלחש כמתוך הזיה — ויפה מאד היתה בּלה שלנו, ועליזה, כל כך עליזה… לבשה בבקר בלוזה חדשה, בלוזה-של-מלחים לבנה עם צוארון כחול וכל היום השתובבה באופן לא שכיח. ואחר כך… אחר כך הלכה אל הנהר להתרחץ עם חברותיה בדרך, ונטבעה שם.

הורידה את ראשה תחת כבד הזכרון הנוגה ולא דברה שוב. נגשו אל החוף, ששם עמדה סירתה, אך הוא בקשׁה שתשאר. ונשארה. רוצה הוא לילך אל הטחנה הרעועה שעל חוף מיאטלה עם המגדל הגבוה. הוא זוכר אותו, את המגדל. ראשו גבוה ושפוד ארוך נעוץ בו. וכי לא כך? שפוד ארוך, יחיד ובודד בשמים… בילדותו היה עומד שעות שעות בראש מופשׁל ומסתכל בו. חלומות ילדותו עדיין תלויים בודאי בראשו… רחל הלכה עמו אל הטחנה ובלבה תמהה: כל היום לא היה בביתו, סבב הלך לבדו בשדוֹת, עתה נשאו רוחו אל הטחנה. אכן, איזו רוח אחזה בציצית-ראשו ואינה נותנת לו מנוחה.

הלכו דרך שדמה לא מעובדה. עבים קלים וצחורים כחתיכות-מוך צפו בשׁמים, דלקו זה אחר זה, ועל פני קרקע השדה רצו צללים אלמים וענקיים. שני צלליהם הם יש שנתקלו בהם ונערכו עמהם בשאיפתם החזקה והבלתי-מובנה… והגן שעמד לימינם היה חשך ומלא סודות כחיים בעצמם. רחל לא חשבה כבר אודות אחותה, אלא שהיתה שרויה בעצבות סתמית. שמעה את התלבטות כנפי בגדו של האיש ההולך לימינה, אל רגליו המזדקרות בלכתן, שמעה את נשימותיו הכבדות דרך נחיריו והאיש נראה לה עתה פשוט, נוח וטוב. היה דומה לאותו ה“סטודנט הזקן” שידעה אותו בשעה שהיתה גימנזיסטה. הגימנזיסטות היו אוהבוֹת אותו, וכתוֹת כתות חזרו אחריו. אף לאותו סטודנט היו עינים כחולות וגוף גדוֹל… נזכרה פתאום בילדותה. כשהיתה תינוקת והוא גימנזיסט הלכו אף אז בדרך זו אל הטחנה. היא פעוטה ועליזה, הוא — עלם יפה, גבה קומה, בעל שפע חיים ותנועה. וחמלה תקפה אותה עכשיו על אותו הגימנזיסט שנזדקן, התמעך ונעשה זעום… ורגש שׁל חבה תקפה אותה פתאום אל אדם זה, ורצון עז לגפפו, להוליד גחוך על פניו. באופן אינסטינקטי חבקה את זרועו ובכל כבד גופה החם נשענה עליה.

חייך מאירסון ואמר:

— כשהיתה פעוטה, פעוטה, בעלת-תלתלים צהבהבים וצחוק מצלצל יפה, ואני אז בגימנזיום, הייתי אני מוליך אותה בדרך זו, עכשיו מוליכה היא אותי, נהח…

— נפלא! — קראה רחל — אף אני נזכרתי ברגע זה באותם הימים… היך זה מצא את מחשבותי?

— האומנם? היא לא היתה אז מחבקת את זרועו, מפני שאני הייתי גבוה והיא קטנה. היא היתה אז מחזיקה בכפי.

— כיצד? כך? — שאלה ונטלה את כפו.

— ח-ח… כך! ומטלטלת אותה, מטפטפת ומטלטל את כפי. כך, כך, ח-ח-ח…

וכל הדרך הלכו והחזיקו אשה בכף רעהו.

הטחנה היתה כלה חרבה, נשארו רק כתלים ערומים וקופת-אבנים. נשתמר רק המגדל ושפודו כאצבע ענקית היה עדיין נעוץ בשמים. טסו עבים צחורים ממעל לו ודומה היה שעוד מעט ואחד מהם יתקל בו, וחתיכת ענן כמוך לבן ישאר תלוי ומתנופף על חודו… הם הוציאו כף מכף ורגעים אחדים עמדו שניהם וראשיהם מופשלים כלפי מעלה…

פתח מאירסון ואמר:

— היתה טחנה, ישב בה טוחן. הגלגל היה סובב ושאונו הלך למרחוק כתות של עגלות היו באות אל הטחנה והולכות טעונות שקים, ולא פסקה על הדרכים שריקת-האופנים. ורצועות הקמה על האדמה… והרי — הטחנה נהרסה, הטוחן מת; בני-האדם שהיו מוליכים את הקמח ואת הדגן — היכן הם? מי שבנה את הטחנה והקים את המגדל בודאי היתה לו איזו תכלית, איזו כונה לעתיד לבוא. עומד לו עתה המגדל לבדו, ולמה? בשביל מי?

— כך, כך… — דובבה רחל ונפשה נתעגמה מאד-מאד.

— מגוחך, מהמ… — חייך לתוך זקנו, כשראשו היה עדיין מופשל למעלה.

— מה מגוחך?

— הכל… אף החיים. רחל! — אמר פתאום — נעלה למעלה! על המגדל…

התרגש ממחשבה זו, ידיו התחילו כבר מתנועעות ורועדות בעצביות מופלגה, ודבר במהירות, במהירות:

— נעלה, נעלה. כשהייתי תינוק… תינוק קטן, כך… נכספתי מאד לעלות על ראשו ולהשקיף משם על העולם. בכל נפשׁי, זוכר אני, נכספתי זאת… נעלה, נעלה, רחל! שם… אמצא את ילדותי מחכה לי…

ידעה רחל שהמדרגות במרום הן רקובות וסדוקות וסכנה גדולה להתיצב עליהן, אך לא אמרה לו כלום, מפני שצר היה לה לחבל את אילוזיתו.

— עתה אי אפשר בלילה. בשעה אחרת אקרא לו ונעלה.

כתינוק שמנעו ממנו את חפצו נעלב כביכול, ישב על אחת מאבני המקום ונשתתק.

פתאום פתח ואמר:

היתה ילדה עליזה בעלת שערות צהבהבות. החמה לה זרחה, השמים חגגו ממעל לה, והיא בשמלתה החדשה ובנשׁמתה הבלתי=מקומטה; ויצור יפה זה הולך לו לבטח, באמונה וצוחק. ופתאום איזו יד אכזריה בדמות מקרה נבער מחוסר כונה ותכלית, חוטפה אותה באמצע הצחק, משליכתה לתוך המים ומוציאה אותה משם לקויה, כלה צבה בבטן נפוחה, בעיני-זכוכית מחוסרות זיק-חיים, וטומנה אותה לעולמים עמוק באדמה, באמצע הצחוק… למה?

רחל הקשיבה לו בידים שלובות על חזה. פחד מלא את כל חללה מחמת דבריו אודות אחותה. נורא היה לה לא רק גורלה של בלה, אלא בכלל גורלם של כל הברואים. כיצד לא עלתה זאת על דעתה קודם? ובאמת, הרי זה מבהיל: בשביל מה מתה בלה? למי נצרך זה? איזה מקרה נבער מחוסר כונה ותכלית…

זמן רב גם אחר שנשתתק עמדה בלי-נוע ולא הוציאה אפילו הגה מפיה. מבט עיניה הגדולות והפקוחות לרוחה היה כשל-איש שנבהל פתאום…

התרומם מאירסון מעל האבן והתחיל תועה איך ואילך מסביב לחרבה. אחר כך טפס ועלה על אחד הזיזים הגבוהים שהיו בולטים מן הכתלים וישב שם. בחשכה קשׁה היה לראות כמה הוא מחזיק, ובגופו הגדול והשחור נדמה מרחוק לאיזה עוף-אגדה גדול ומבעית… והוא דבר משם בקול נחנק, חרישי. לא את כל דבריו שמעה רחל מרחוק, ומה ששמעה היה ספוג רעל. האדם הנבער שקוע יותר מדי בעסקיו ואינטרסיו, לפיכך אינו שומע את הפסיעות הנגררות אחריו, פסיעות-גנבה חרישיות. זה פוסע המקרה מאחריו… טוֹוה האדם חלום יפה, וזה שולח לשון מאחריו. אך יעלה הרצון לפניו. אך יתקפנו הקפריז שלו ויוריד את ידו — וסליק! והחלוֹמות היפים והעבודה הגדולה — עורבא פרח! נושאת מיניקה על זרועותיה איזה שקסכיר או גלילי, יצאה ביום טחב בסנדל קרוע, וקבעה נפש האנושיות נדחה הפרוגרס למאות שנים. חחח… סנדל קרוע זה… ח-ח….

רחל שתקה — שתקה ופתאום פרץ צחוק לעג מפיה.

— מה לי ולכל זה! — קראה כשסבבה על עקבה — איני יודעת ואיני רוצה לדעת מה יהיה לאחר רגע. צריך להשתמש בדק שאני חיה, ואחר כך… עט!

היא גופא הרגישה בטון שלה שהוא משׁונה, שהוא מחוצף קצת, אלא שלא יכלה לשלוט ברוחה…

צחוק קלוש ופנימי נשמע מעל חומת החורבה:

— נהח… זהו הטרגיסם שלנו. תאות-החיים מרתקת אותנו אל פגעינו. חדלי-כה אָנו לגמור בבת-אחת את הקומדיה…

— הביתה, הביתה נלך! — התחילה מזדרזת פתאום — הוא נשאר פה? אני הולכת, אני הולכת…

ובדרך היתה נפעמה מאד. התחילה כמה פעמים לדבר אך משום-מה א מצאה הפעם את אותן המלים הנחוצות ולא גמרה את משפטיה: "אבל אדוני… ובכל זאת… כשאדם מתאונן לפני, אני מבינה לו… לא כך?… יש בחיים אהבה… הצער שבלב שישׁ בי, מבין הוא… אַח, לא זה, לא זה… מבין הוא? קשה לי לבאר לו… אני משתתפת בצערו של אדם, ובכן…

אל מלא רחמים! למה לא תוכל לומר לו מה שרוחש לבה? האומנם כל מה שפועם שם, באותו מקום שקוראים לב — שׁטות, שטות? כיצד?…

כשהלכה אחר-כך אל ביתה לא זמרה עוד בדרכה. ערפל תעה בתוכה פנימה והעכיר את זיו עולמה. הלכה רחל אל אדם זה, שהיה ימים רבים נסיך-חלומותיה, עם שמחת-חיים גדולה בלב, עם אמונה רבה; אך נסיונות לא היו לה, את האדם לא ידעה, לפיכך כשנשב בה זה במרירות יאושו, שמחה זו נפחדה, התכוצה, קטנה. והיא לא ידעה להיכן תלך, להיכן תשא את שמחתה הקטנה והנבערה הזאת…

התמרמרות רבה קמה בקרבה פתאום על מאירסון מבלי שתבין למה ובשביל-מה.

— הרי זה אדם אי-נורמלי, ואני לא ידעתי! מה יש לחכות מכגון זה… — דבר אל נפשה וצחקה צחוק סרקסטי.

עברה בדרכה על פני חלונו של גברילין. דרך הוילון המשולשל חדר החוצה אור לבן וישר, צלו שׁל הפרופיל שלו היה כפוף אל השלחן, ועל לבה עלו מחשבות חדשות אודות אדם זה, שלא חשבה אותן עדיין מעולם.

“הוא כותב עתה, חשבה, איזה מאמר פּוֹפּוּלרי וחולם בודאי על החזקת טובה ופרסום מצד קוראיו. הוא בטוח שהוא עושה מעשה גדול. אבל בעיני אדם, נאמר, **כד”ר מאירסון**, למשל, מה קלה ופעוטה כל כתבנותו זו. גברילין מאושר עתה, יש לו רטט-יצירה, ח-ח-ח… וחלומות על כבוד ותהלה, ח-חַ… מי יודע שמא ימות מחר?

תמהה בעצמה למחשבה המשונה שנפלה פתאום במוחה, והמשיכה לרקום את חוטה:

“המקרה אורב לכל איש. מאד אפשר הדבר שישׁכב לישון היום אחר עבודתו, ולא יוסיף קום. הרי זולאַ…” צחקה בלבה על שדמתה אותו לסופר שני. אלא… המות משוה את הכל.

“אמת הדבר — הוסיפה לחשוב — זקוק אדם לשקר, לאונאה עצמית בשביל שיהא טוב לו”…

 

IV.    🔗

ברחל נתהוה שנוי. פניה כאלו קטנו ועיניה נעשו יותר גדולות ומבטן — יותר עמוק. ובתמידות היתה משתקעת במחשבות.

עם הפועלים פסקה לטפל. אבד החשק. עם גברילין מעטה להתראות, מפני שזה היה מלאה אותה בחקירותיו על רשלנותה, היה מיסרה ומפציר בה. היא לא יכלה להסביר לו למה רפו ידיה, למה אין העבודה בתוך הפועלים מושכת את לבה. שלות-נפשו ובטחונו בחשיבות חייו ועבודתו הרגיזו את עצביה.

אלו אפשר היה להשקיף על עולם חלומותיה, הרהוריה ותקוותיה שהיו לה קודם, כי אז נגלתה בירת-אגדה נפלאה עם פלטרין וטירות מוארות באור בקר ורדי, עם גנות ופרדסים נוצצים בטל ושטופי-חמה. עכשיו מתוח על בירת-אגדה זו ערפל עכור… יש שהיא משתדלת לחדור דרך ערפל זה, לשׁוב אל טירותיה והיכליה, ואז היא מוצאת שכל מה שהיה קודם חשוב בעיניה, אפשׁר שאינו חשוב כלל וכלל, ומה שהיה מפרנס את נשמתה — אפשׁר שאינו אלא פרי הזית-ילדות מחוסר-טעם, ואינו עיקר. ישנה בודאי נקודה אחת חשובה, שעליה צריך להתיצב. אלא איה?

בלילות קושמרים נדודי-שנה, כשהיתה רחל מהרהרת ומהרהרת במאירסון, היתה מסתמנת תמינתו לנגד עיני-רוחה רק כפי שראתה אותו במומנטים ידועים, למשל כשהוא עומד בשעת בין-השׁמשות יחידי על גבעה בתוך קמה וצלו הארוך מתמתח הרחק-הרחק מאחריו; כשהוא צמח ועולה פתאום בלילה, בחשכת הגן, מתחת אחד האילנות, דומם וסודיי; או כשהוא תלוי ועומד בלילה על אחד מזיזי הטחנה החרבה שחור ואורך… ומפיו מתמלטים דברים קודרים, כשביבים שחורים… כל זה היה ממלא אותה איזה –פחד מיסתיי ומשך אותה בקסמי-סוֹד.

מכיון שהיתה משתחררת משעוריה היה איזה כח דוחה אותה אל הסירה, לנסוע אל חצר דודה…

שם כבר היתה הדודה רצה לקראתה ולוחשת לה בפנים מפיקים דאגה ופחד:

— איננו…. מן הבקר הלך ולא אכל כלום לא אכל…

רחל אינה עונה כלום. דאגת האם לתיאבונו של בנה הרגיזה אותה משום-מה. היא נכנסת אל חדרו, יושבת לה בקצה מטתו, ומתחילה קוראת. אחר רגעים אחדים נכנסת הדודה ומציגה על השלחן מטעמים אחדים.

— רואה את, רחל’ה, צליתי אפרוח בשבילו, שמא יטעם. הבאתי אף כף מרק, רקיקים אחדים מטוגנים בדבש… שמא יטעם, אוי לשנותי…

תדיר דברה בלשון הקטנה, אעפ"י שעמדה על השלחן תרנגולת גדולה, קערת מרק, ורקיקים למכביר…

אחר רגעים אחדים נכנסה טוליה, ובידה עוד פינכה.

— הבאתי חלק מן העוגה שאפית אתמול. שמא…

כשהיתה האם או הבת קוראות למאירסון שיאכל, היה מחייך, מחליק בידו על ראשן ואומר:

— איני תואב. האמינו. אתם רעבים תדיר, ואני תדיר שבע, למי יותר טוב, אדרבא?

ולהפציר בו לא יכלו, מפני שהיה מתרגז על נקלה. רק רחל היתה משפיעה עליו בענין זה לטובה, ובני-הבית ראו אותה כראות מלאך מושיע.

הוא כבר הרגיל למצוא אותה בחדרו. יש שהיה מהלך אילך ואילך בחדרו, כדרכו, נוהם אל עצמו מתחת לחטמו, ושעה מרובה אינו פונה אליה אפילו במלה אחת, כאלו לא הרגיש בה. רק כשהיא קמה לילך, הוא מתעורר ממחשבותיו. מעכב ומתחנן לפניה שתשב עוד, שחביבה עליו ישיבתה אצלו. והיא היתה נשארת ומהרהרת את הרהוריה בטקט מתאים אל פסיעותיו התכופות. פתאום היא נזכרת ואומרת:

— לאכול אני רוצה. שמא ישתתף אתי בסעודתי. לסעוד ביחידות אין לי חשק.

— נוּ-נוּ, תנסה נא. אולי תוכל. אין לי תיאבון כלל וכלל. כשאני אוכל יש לי כאב ראש.

— אין דבר, אין דבר! בשבילי, בשבילי… נוּ — ותוך כדי דבורה היא מחזיקה בשרוולו, מושיבה אותו לפני השלחן, מציגה לפניו ולפניה פינכאות, והוא משתעבד בהכרח לרצונה. בשעת הסעודה הוא מרבה לדבר.

הרומים אמרו: נשמה בריאה בגוף בריא. וזה לא נכון, לא נכון… האכילה השמנה, הגוף הבריא הם כבלים על הרוח, קושרים הם אותה אל הקרקע, אל תאוותיה השפלות קושרים הם את הרוח כך… גבורי-הרוח, החוזים, הנביאים, המשוררים, מטיפי-הדת היו כחושים בבשרם, היו בזים לכחות הגוף. להיפך… הסגופים, התעניות, מה הם? כל מה שמשקל הבשר היה נפחת, כל מה שהגוף נעשה רזה יותר התלקחה יותר הנשמה… אבל הבריות הללו, רחל, הבריות הללו היו כ… כצמחי גן-החורף. את כל ארץ הצפון כסה בגדוּלי-דרום, את הרויא שם לא תשנה לדרומית. הבריות הללו, הנביאים, המטיפים ודכותיהם, הם נוצצים וכבים, נוצצים וכבים כגצים שיצאו מתחת הפטיש… לא יתלקחו עולמית לאש ל“נר תמיד”… האדם הנורמלי, החזק בגופו… בגופו, כן… בעל המוסקולים, התיאבון הגדול והשנה הארוכה והמתוקה, בעל התרוות הבהמיות ותשוקת החיים… אדם כזה לעולם יעמד. וכי לא כך רחל? האידיאלים. השאיפה לקרבנות, מה הם, כך, מה הם?… רק חלומות של מה חולה… מחות חולים, נדלקים היו מרובים אצל האנושיות, ומה בכך? פסיכוו?… חברתיי או אינדיבידואיי — אחת היא.

הרבה הרבה הוא מדבר, ורחל אינה שוכחת להשתמט בהתלהבותו ומגיש לפניו פינכה אחר פינכה…

והוא מתרגש כבר, קם מעל הכסא ומדבר מתוך תנועת ידים עצביות. ממעך את המפה, טורף ומורט את זקנו, ורחל מקשיבה אליו כתלמידה טובה. סופגת בצמא הכל. מה שהיא מבינה ומה שאינה מבינה. ומרגישה בתוך כך איך שהאור בקרבה מתמעט ונדעך…

פתאום יש שהוא מפסיק באמצע דבורו, פניו נעשים חורים, לוחץ את כפו אל ראשו:

— אח! ראשי, ראשי! — נאנח הוא ומתמתח על מטתו.

רחל נבהלה ממהרת ומביאה בעצמה מים מן המטבח, בכדי שלא להחריד את בני-הבית. היא כורכת את ראשו באלונטית רטובה ויושבת על ידו.

— נדמה לי ששמו חשוקי-ברזל צרים על קדקדי. תדיר כך… אחרי האכילה, אה!…

ורחל יושבת על ידו, אינה מסלקת את מבטיה מפניו המעונים ושותקת ומגרשת את הזבובים מעל פניו. והמלה רבה אל אדם זה שוטפת אל לבה, ומרגישה היא שאדם זה קרוב אל לבה, שׁגורלה-מזלה כרוך אחרי עקבותיו.

רחל גופא לא הרגישה בדבר היך שנעשה לה לצורך הכרחי לראות את מאירסון יום יום. יש שהיתה יושבת בחדרו זמן רב, קוראת וקוראת ומחכה, והוא לא בא. אז היא נעשית זעומה, יוצאת השדה ותועה שם זמן רב בלי-מטרה. לביתה היא חוזרת מרוגזה, זועפה, וכל הלילה אינה ישנה. ומה היא חסרה, אינה יודעת.

פּעם אחת בא אליה גברילין עם אסתר, אחת ממכרותיהם ממינסק. אסתר היא סוציאל-דימוקרטית עליזה, בעלת חיים ואנרגיה. רחל שמחה מאד לקראתה ולקראת גברילין, שלא ראתה אותם זמן רב. הושיבה אותם על דרגשה, והיא בתוכם, ובקשה את אסתר שתספר לה חדשות ממינסק.

— כאן, בפרובינציה — אמרה — כמדומני שחלודה עלתה עלי, באמת… השעמום מבהיל.

— אבל על אודותיך ספרי לי חדשות, רחל! אומרים שנשתקעת בנירונה. גברילין אומר שמסדרת את אכּספּּדיציה, שתלך ותבקש את חביתו של דיאוגנס, בכדי שתוכלי לדור בה. וכי לא כך?

צחקה רחל ובתוך צחוק ותרעומות כביכול סטרה בכפה על ערפו של גברילין סטירה כל שהיא.

— ובאמת, הוא אומר שאת הפועלים המסכנים שלנו זנחת לגמרי — אמרה אסתר באירוניה.

רחל שנתה פתאום.

— במטותא ממך, אסתר! אל תגעי בשאלה זו. גברילין זה כבר הלאני. חדלי את, לפחות — אמרה וגבותיה נמשכו מחמת התרגשות.

אסתר הניעה בראשה.

— טצ—טצ—טצ…

ואסתר התחילה מספרת בסגנון בדיחותי על ישיבתה האחרונה במאסר. היך שיצאה פעם אחת בלילה מן החדר, לבשה את בגדי השומר השכור וטילה זמן מרובה. ספרה על אדות “התענית” שערכו. ספרה על יסוריהם וענוייהם בסגנון שטחי, קל והתולי. דברה על אוֹדוֹת פועלים ופועלות מודעים, שרחל היתה תמיד אוהבת אותם בשביל אידיאליותם, אופן חייהם החפשים, הפשוטים והטהורים… נעשתה רחל שמחה, ושבעת רצון באסתר וגברילין. “הרי הם באמת צעירים נפלאים”, חשבה, והתחילה מזמרת אתם יחד איזו זמרה פרולטרית חדשה, שהביאה אסתר מן העיר. נזכרה אסתר פתאום ואמרה:

— אח! כמעט ששכחתי. קראתי הערה מענינת על אודות מאירסון שלנו.

— על אודות מאירסון? — קראה רחל בהתעוררות, אָדמה ולבה תחיל דופק דפיקות קלות ותדירות.

— כך בנומר 21 של ה“השתחררות”. פה לא נתקבל עדיין אותו הנומר, ובמינסק קבלנו אותו זה כבר. הנה…

ואסתר הוציאה מכיסה גליון מעוך וקראה: “**הד”ר** מאירסון פסק זה זמן רב לעבוד במפלגתנו. לבסוף יצא מתוכה לגמרי. הוא נסע אל ארץ מולדתו, לנוח אצל אבותיו. הוא חולה מחלת עצבים".

— האומנם? — קרא גברילין — ואני הייתי כל הזמן מתכונן לילך אליו ולהתודע. והנה — פסיק חבר-לדעה!

רחל חטפה מיד אסתר את הגליון וקראה אותו שוב שתים-שלש פעמים בפני-עצמה.

— את באה אליו יום יום, וכי לא כך? — שאלה אסתר.

— כך — ענתה לא בחשק.

— ומה דעתך עליו?

— היינו?

— אומרים שהוא פשוט משוגע.

— אני מבקשת אותך, אסתר! אל תדברי כך בפני… איני רוֹצה לדבר אתך על אודותיו, אסתר!… — קראה רחל מתרגשת.

— מה זאת לך, רחל! אסורים ואסורים! כמה פעמים כבר אסרת לי לדבר היום? תודה לאל, יש לנו כבר חופש-הדבור. האיספרוניק שלנו גם כן מסכים לזה, ואת…

רחל לא ענתה לה. היא התהלכה בחדר אילך ואילך, כלה מתרגזת וסוערת. קרעה חתיכות-ניר לגזרים קטנים, שמה אותם בפיה, זרקה אותם על הקרקע. אסתר נסתה לדבר, לומר איזו הלצה, אך לא הצליחה למלט איזו מלה מפי רחל. חשבה היא וגברילין עוד שעה קלה והלכו. רחל לותה אותם דומם. כשיצאו מן החצר חפצה כבר רחל לרוץ אחריהם, לבקש מהם סליחה.

אבל היא לא עשתה זאת. תפשה את ראשה בשׁתי ידיה ונשארה עומדת קפואה באמצע החדר.

— אַח, מה היה לי! — קראה נואשה אל עצמה.

ברגע זה כאלו נחור לה שצלו של מאירסון שׁטוח לפניה לרחב דרכה ואי אפשר לה לדלג עלָיו; שכל חייה יהא אדם זה פוסע אחריה בבחינת רואה-ואינו-נראה פסיעה אחר פסיעה, קודר אלם ונסתר כמזלו של אדם… ותמיד תמיד יהא מכבה כל צחוק על שפתיה ומצנן כל שמחה בלבה…

שלא במתכוין נתקל מבטה בפירמידה שעמדה בזוית חדרה, במדונה שלה, ולבה התכוץ מעצבות-יאוש…

ברגע זה כאלו התחילה מרגישה שאסתר וגברילין באו אליה וישבו אצלה כאנשים זרים; שרחוקה היא עכשׁיו מכל אותה חברת הצעירים הנאורים, המאמינים והעובדים, שכל כך נעים וטוב היה לה בתוכם… דומה שנשמתה התעטפה בשולי אדרתו השׁחורה של מאירסון. ובזו הפעם הראשונה החליטה שלא תלך שׁוב אל דודה ולא תראה שוב את פניו. אחר כך חשבה שכל זה בא לה מפני שישבה זמן רב בעירה הקטנה יחידה, בלי שום חברה. צריך לנסוע לעיר גדולה, לחזור שוב אל עולם הצעירים ואידיאליהם, שם יפוג שכרונה, יפוג הקיטור הרע שהמם אותה…

“אומרים שהוא משוגע”… כך, כך! הוא בעצמו אמר לה כמה פעמים: “אני מתירא, רחל, שמא אשתגע. בודאי אשתגע, אם כבר אינני משוגע. כלום חושבים הבריות כמותי? אלא, מי יודע שמא משוגעים הם אלה שאינם רואים את האמת הנצחית שׁל החיים? האמת הרי תשאר עמדי לעולמים.”

ומשונה! ביחד עם זכרון זה התרחש בזוית רחוקה ונסתרה בלבה רעיון לא-ברור מעין זה: טוב היה באמת אלו השתגע באמת… מה שנוגע אליו, טוב לו מותו מחייו…. אך מיד רקקה ואמרה: “טפוּ! מה אני, השתגעתי? איזו מחשבות-שגעון!…”

בערב אותו יום לא הלכה אל חצר דודה, ומחר כל היום נשארה בבית, טילה הרבה בעיר, קראה הרבה, שכבה על דרגשה והיתה הוזה, וכמדומה שלא חשבה כלל אודות מאירסון. לעת הערב התרוממה פתאום, לבשה את מצנפתה והלכה אל סירתה. דבר זה נעשה כאלו מאליו, שלא מדעתה.

היה אז ערב יפה. הלבנה עמדה בשמים במלואה, והמרפסת וכתלי הבנינים בחצר היו כמלובנים בסיד. הד"ר מאירסון הלך על המרפסת אילך ואילך, טוליה ישבה על המעלות, כדרכה, ושתקו שניהם. טוליה ראתה מרחוק את רחל וקריאה פרצה מפיה; קפצה מן המעלות ורצה לקראתה בזרועות פשוטות, מאירסון התיצב וסקר אותן מרחוק.

— אַח, רחל, כל כך דאגנו, כל כך דאגנו… למה לא באת? אף הוא שאל כמה פעמים: איה רחל? למה לא באה רחל?…

רחל אף היא הרגישה שמחה פנימית לראות את שני האנשים הללו. נשקה לטוליה וזמן רב טלטלה את ידו של מאירסון.

— ואני כבר הייתי מלא חרדה שמא בגדת בי — אמר מאירסון.

— האומנם?

— כך, הרגלתי לראותה יום יום, ופתאום — אבדה, כאלו צללה בתהומות…

שלשתם הלכו הגנה. טילו במקום שריח התפוחים היה מתוק; הבריות והאילנות המוארים באור הלבנה לא היו דומים לאלו שביום… כאלו התחדשה בהם נשמה יתירה יפה ונוגה. טוליה התאוננה על כאב ראש והלכה לישן. נשארו רחל ומאירסון לבדם. נגשו שניהם אל הגדר הדחויה המקיפה את הגן, נשענו עליה והסתכלו בשדה. שם טוה הלילה חלומות-סודות מרוקמים בקוי-לבנה ובריחות רעננים. צריח הצפרדעים נשמעה מקרוב.

— כמדומני, — אמרה רחל, — שערב יפה כזה עדיין לא היה בין הקודמים לו. אבל באיזה מקום אחר ראיתי ערב מעין זה? אח, למה איני זוכרת, אימתי ראיתי? היכן? ערב ערפליי כחול-חורור, רזיי ומושך. היכן ראיתי?… שני צעירים באו אז מן המרחק, קרבו אל העיר, ערב כזה היה אז…

— ראתה בודאי איזו תמונה מאת…

— אה, כך, כך! נזכרתי! — הפסיקתו בשמחה — אצל סגנטיני, כמדומני יש ערב מעין זה… זכרתי!

רחל! — אמר מאירסון פתאום — אני מבקשה, נלך אל הטחנה. אני מתאוה מאד לעלות על ראש המגדל.

— למה יש לו חשק משונה ועז כזה? כלום אינו חושׁש שמא יפול משם?

— שמא אפול? האדם ששומע בכל מקום את פסיעות המקרה אחריו אינו מפחד כבר. חושק אני לעלות אל ראש המגדל, ולמה? איני יודע. שמא אין זה אלא מדוחי המקרה, לץ רע זה, מי יודע… רוצה אני לראות שם את חלום נעורי…

הסתכלה רחל בפניו ונמלה עם לבה אם לומר לו את האמת ע"ד המעלות הרקובות אם לאו. והחליטה שלא תאמר.

— לעת אחרת, אדוני, לעת אחרת. בלילה אי אפשר שם. אדוני! — אמרה פתאום — קראתי על אודותיך באורגן שלכם…

— מה קראה?

— כי יצא מן המפלגה?

— האומנם? עוד מה? הם לא כתבו שמשוגע אני?

— שם כתוב שנסע להוריו לנוח, מפני שחולה-עצבים הוא.

— ח-ח-ח!… ח-ח-ח!… עוד תראה, רחל, שיבואו אלי בבקר לא עבות אחד אנשים ויקשרו את ידי ורגלי ויוליכוני אל בית-המשוגעים, ח-ח-ח… עוד תראה, עוד תראה… — הוא צחק צחוֹק עצביי נורא, ופסע אילך ואילךְ בנפש סוערה. נגש אליה פתאום, ואמר:

— ובאמת! תאמר לי את האמת, מה היא חושבת עלי? כלום איני משוגע! רק את האמת, רחל!

הציצה בפניו ולא ידעה למה העיר עתה אדם זה חמלה בלבה כתינוק עלוב. הלבנה עשתה את פניו חורים-חורים, ועיניו היו נוגות כל כך. היא לא ענתה לו והוא נשקע במחשבות. פשטה רחל את ידה כלפי מעלה, אחזה באחד מזלזלי התפוח שנשענה אליו, ונענעה אותו כלפי מאירסון: רביבי-טל הומטרו על ראשו ועל פניו. הוא הזדעזע. את פניה לא ראה, מפני שהיו מעולפים בצל. רק שני טורי שניה הלבנות הבהיקו בחשכה.

לא התאפק וחייך בחיוך ילדותי משונה.

— אח, עלומים!… פרצה קריאה מפיו.

אם היה זה צר על דאבד, או התפעלות ברגע ההוה — מי יושע?

— אדוני! — אמרה רחל פתאום — למה פסק מהיות סוציאל-דימוקרט? היינו, אני יודעת למה… אבל היה היה עובד, הרבה עבד. איך היה הדבר?…

העביר את כפו על פניו ושתק.

— אדוני!…

— איני יודע היך היה הדבר, איני מבין כלל, אלא… בבקר אחד היה הדבר. קמתי משנתי ומצאתי שהאידיאות בראשי, הספרים בארוני, והבריות מסביבי, — כל אלה שהיו קשורים בעולמי באלפי חוטים פנימיים… שאהבתים…. כל אלה זרים…. זרים… נפרדים ובודדים זה מזה, מבינה היא?… האידיאות היו כסמרטוטים תלויים במוחי ולא ידעתי למה הן, לא ידעתי… כלום עשו את האדם לפחות אומלל? כלום עשו את החיים ליותר קלים ונוחים? כלום… כלום… כלום נטלו את המות מתוך החיים? והספרים… אלו מרמים, היא מבינה, באופן גס מרמים!…. מה הם אומרים לאדם? מה הם יודעים על חידת החיים, על האלהים? עורים הלכו הבריות מעולם וכך ילכו לעולמים. והבריות גופא… הרי כלם הם בודדים, זרים זה לזה. מה היא סבורה? אדם היא רואה? מדברים מתחת למסכה. האדם לא נתגלה עדיין… רק בצוחתו מחמת כאב יש שאתה שומע אותו… בבקר אחד ניערתי ומצאתי שאני נתון מתחלת בריאתי בעולם זר בין זרים עולמית — זרים… לאחר זמן יבואו איזו בריות, שאיני יכול אפילו לשערם: אפשׁר מנוולים יהיו, אפשר טובים יהיו, מי יודע… כך, יבואו בריוֹת אלו, יהנוּ מפרי עבוֹדתי, יחגוּ על קברי, אם יזדמן המקרה לידם יעשו עליו את צרכיהם… בשביל מה… כל ה“היסטורי” הזאת? מימי ילדותי נשאר במוחי יום אחד כחלום. חפרו ביום סתיו אחד תעלות משני צדי דרך-המלך סמוך אל חצרנו. קרונות היו באים מאיזה מקום לא ידוע, טאנו עליהם את העפר וחזרו לאותו מקום לא ידוע. ואני, תינוק קטן, לא בנתי משום מה טרחו הבריות? בשביל מי ומה? זרים היו במקומנו, ומכיון שנגמרה מלאכתם לא חזרו שוב… בבקר אחד ניערתי ושאלתי: למה כל זה? למה?

דקים אחדים שתק. אחר כך משך בכתפיו ואמר חרשׁ, כמו אל עצמו:

— איני מבין, למה?… יודעת היא — אמר כשהתעורר קצת — ואז הרגשתי בדומיה הנפלאה הממלאה את חללו של עולמנו. ומתוך דומיה זו הבחינה אזני את פסיעות המקרה, רק המקרה… הבריות אינם שומעים אותה. ואני שמעתיה, דומיה זו. היא מסביב ובתוכנו… הס-ס! דומיה מופלגה, מבינה היא? ולכאורה הרי זה טוב, טוב מאד!… וכי לא כך? אך בני-אדם סוברים שאין זה כך, שאין זה כדרך הטבע, לחשוב מחשבות אחרות משלהם, ולשׁמוע את דומית-הנצח של העולם. משכוני אל הרופאים, הודיעו לי שיגעתי את מוחי יותר מדי, ודנוני בגזרת גלות למקום רחוק מקולטורה וצבוריוּת, ה…

עוד הרבה ספר לה גם על הגליוצינציות שלו. ורחל — הרי זה משונה — שמעה את דבריו ותמהה בלבה היך זה היה אדם זה מוליד בלבה רגשות אחרים חוץ מהשתתפות וחמלה על בדידותו הנוראה. משונה היה הרושם שעשה עליה ספורו. חשבה בלבה: “הוא חולה בודאי…” אבל לא הצטערה על זה. דבורו היה שלו, שוה ובנחת, ולא התרגש כדרכו. נדמה שלדידיה הגליוצינציות, הוכוחים בלילות עם חבר שמת לפני כמה שנים בארץ-גזרה, — שלדידיה הן בגדר הטבע ואין מה לתמוה.

רחל לא חזרה באותו ערב אל ביתה. נשארה לישן בחדרה של טוליה: שם היתה תמיד עומדת בשבילה מטה מוכנה. ברגלים שורכות נכנסה לחדרה. טוליה התהפכה על צדה השני.

— רחל?

— כך. למה אינך ישנה?

והוא… גם כן הלך לישן?

— כך.

יותר לא דברו. בתנועות מרושלות פשטה רחל את בגדיה, וזמן רב לא יכלה לנום: ערפל מעיק תעה בלבה…

בשעה מאוחרה בלילה ניעורה רחל משנתה על ידי צוחת-הדלת: טוליה נכנסה על ראשי אצבעותיה, לבושה רק בכתנתה.

טוליה! מה זאת? כלום אינך ישנה עדיין? — שאלה אותה רחל.

נגשה אליה טוליה, ישבה על מטתה ואמרה בלחש:

— אצלו הייתי…

— אצל מי?

— אצלו… אצל שלמה שלנו.

— כיצד, בכתנתך?

— לא, לא בחדרו… מאחורי הדלת. בכל לילה אני עומדת מאחורי דלתו ומקשיבה. שומעת את? שומעת את?…

היא הרימה את אצבה כלפי מעלה. פניה נעשו מאומצים, ואזניה — נטויות. בדומית-הלילה נשמעו מאיזה חדר רחוק פסיעות אטומות, תכופות ובלתי-פוסקות.

— הוא רק הולך והוֹלך… והוֹלך… למה אינו ישן? מהו מהרהר? אֵלי, הרי זה מבעית כל כך. רק הולך, שומעת את? — שוב הרימה את ידה והקשיבה.

— יודעת את? — אמרה אחר כך בלחש — הוא מדבר…

— מדבר? מה משמע?

— מדבר כשאין איש בחדר… אבא שאל אותו על זה, והלז צחק ואמר: “רק פרי דמיונך הוא. אם לא תוסיף לעמוד מאחרי דלתי לא תשמע כלום”. רחל! אולי את מבינה, מה זה? האם כל האנשים הללו כמותו?… אח, רחל, רחל! שערות אמי לבנו במשך הזמן הזה, ואבי… ראית מה רעו פני אבי? הרי הוא הוא יחיד, יחיד… ואני כל-כך אוהבת אותו…

על לִבה של רחל לָחץ כבד נורא. היא אמצה את טוליה אל לבה ושתקה, ומתוך שתיקה גפפה אותה, כשתי תינוקות הללו העזובות, שפחד נפל עליהן…

 

V.    🔗

חורה, שתקנית ועצביית מהלכת רחל כל הימים. עם שערות פרוּעוֹת ועם עגוּלים כחולים תחת העינים יוֹשבת היא לפני החלון וסוקרת על הקיץ שהיה חולף ועובר על פניה בפלדות-החמה, בתרועת-צפרים, בשלל-צבעים, ובמוחה התרחשה בעצלות מחשבה אחת, תמיד אחת, עד לידי געל-נפש: "למה היא חיה כך החיים בטלים? יום הולך, יום בא, ואף זה יחלוף, והאחד דומה לחברו. תגמר ספר זה, תתחיל ספר חדש, אבל מה נותנת לה הקריאה? הרי כבר קראה הרבה ספרים, כלום יודעת היא היך לחיות? הרי אפילו אדם כמאירסון… אפילו הוא ניעור בבקר לא עבות אחד וראה שהחיים סתומים לפניו… ולבלות את הימים פה בעירה השוממה… יש שהיתה פתאום קופצת ממקומה וקוראת לעצמה:

— צריך לנסוע!

לנסוע אל אחת הכרכים הגדולות, למקום שהחיים שם סואנים, משכרים את הנפש, ובמצולתם טובעים כל החפצים והשאיפוֹת…

אבל מה תמצא שם? בדותות חדשות!… הבריות לעולם ובכל מקום מרמים את עצמם. אנשים בעלי עינים פקוחות כמאירסון נסים משם. היו ימים נוצצים בטללי-אור ואושר, זרחו אוֹפקי עולם גדול ונפלא, שהכל שם יפה וברור, אבל אותם הימים עברו, עברו ואינם; מאותו עולם נאור בא אליה אחד מאזרחיו וספר לה שאף שם ריק, ריק…

בחוץ הבהיק הקיץ בבקריו הבהירים והשלוים, בערביו הנוגים וההוזים; התפוחים פרחו והצפרים שרו בכליון-נפש. אך כל זה לא נענע אפילו נימה אחת בלבה של רחל. לא סרקה את שערותיה, לא עשתה את בגדיה, שכבה על הדרגש חורה, בכאב-ראשׁ, והרגישה רשלנות גדולה בכל גופה, אי-רצון סתמי ואפּטיה. בא אליה פעם אחת גברילין, אך היא שתקה, ענתה לו על דבריו בצמצום ובאי-חשק, וחכתה לרגע שיעזבה. ומכיון שיצא היה לבה נוקפה על שהלך, ונתמלאה רוגז על עצמה.

אך בבקר אחד, בשעה שהשמים היו יפים ביותר, המרחקים הכחלחלים קסמו ביותר והצפרים שרו ב“דבקות” והתלהבות מרובה, — הרגישה פתאום רחל שבקרבה מתרחש דבר-מה ידוע לה מכבר, שׁברוך ובחום הוא נגש אל הלב ומשתפך בכל הגוף לכל עורקיו ותאיו כעין נחשול צורב, וכלך רועד מחשק עז לחבק את כל העולָם, לצחוק החוצה בכל כח שמחתך עד שצחוקך ישמע בשׁמים…

מהרה רחל ורחצה את פניה, סרקה את שערותיה וקלעה אותן לשתי צמות שסבבו את קדקדה, לבשה את הסרפן החדשׁ שלה, יצאה אל המעקה וישבה ישר מול החמה, קראה בספר בעינים ממוצמצות וגחכה לעצמה כשהרוח הפושרת היתה מדפדפת ומהפכת את עליו של הספר, חשבה לפעמים אודות גברילין, והרגישה היך שהחיים קולחים ומרתתים בעורקיה…

לעת ערב באה אליה טוליה ומסרה לה את בקשת אחיה שתבוא אליו מחר. רחל הבטיחה לו לעלות עמו אל המגדל, והיא דוחה את הדבר מיום ליום… בא גם גברילין. רחל מאושרה ושבעת-רצון מאורחיה הזדרזה לשפות את המיחם. וכשׁלא מהר זה לרתוח קראה את גברילין לעזרתה. שניהם עמדו על גבי המיחם בראשים כפופים ונלחצים זה לזה ונפחו על האש, ומגוחך היה לה זה ולא פסקה לצחוק. מגוחך היה לה גם כאשר עמדו שניהם אחר כך אצל המרזב ורחצו את ידיהם המפוחמים והיא זרקה מים אל פניו וצחקה בקול גדול. אחר כך ישבו שלשתם ושׁתו תּה, והיריעות על החלונות נפנפו חרש וגלו לרגעים מרחקי-זיו וירק-יערות, והתנועעו רבעי-האור על הקרקע, וקוי-החמה העַקומות נתקלו בכוסות התּה, התפוצצו שם ומלאו אותם זהב…

לרחל נעשה הם. שכבה על מטתה, השיבה עליה רוח במטפחתה וזמרה איזה נגון רוסי. גברילין ענה לה ממקומו בטנור יפה ומצלצל. אחר כך יצאו מחוץ לעיר לטיל. חבקה רחל את זרועות גברילין וטוליה ושלשלתם שרו שׁירה אחת. שרו בטעם, בהרמוניה והם גופא תמהו לצלילי קולותיהם שהיו יפים כל כך בדממת השדות…

כשחזרו נשאר גברילין בעיר, ורחל הלכה ללות את טוליה בסירה.

לאט לאט צפה סירתם על פני המים הכחולים, ולאט לאט זחלו צללי שתי הבתולות הלבנות במים. החופים בערביהם, בחרשת-החצוּר הגדולה היו מעולפים אד כחול-בהיר ועדין. ושרטוטי כל הנמצא במרחק היו ערפליים ובלתי-ממשיים כמו חלום נשכח. עצבי רחל היו עדיין גרויים. אי-רצון סתמי תקפה, שלא מדעתה: איזו אנרגיה התעוררה בה ויצאה לבטלה…

— התסורי עתה אלינו? — שאלה טוליה

— לא.

— תלוני אצלנו.

— לא.

— למה?

— כך…

תלתה עיניה בחרשה שנראתה לה מן החוף שכנגד מעולפה ערפל. שם יושב הוא בבדידותו הנוראה, עם מחשבה כבדה בלב… קשה היה לה לילך אליו עתה עם אותה שמחת-החיים מחוסרת חשבון ושכל, שפרכסה עתה בתוכה. שלחה את טוליה וחזרה לבדה. כעין נקודה בודדה ושחורה התנועעה סירתה. ולתוך נשמתה זרמה איזו עצבות חרש ובגנבה זרמה עצבות זו מן השמים או מן המרחקים הערפליים, דקה עדינה וערפליית-כחולה כמרחקים הללו גופא, כלילה הזה… במוחה רחשו מחשבות לאט ובעצלות כמו מרוך וּמהתעדן:

"היה אביב וחלף. הקיץ אף הוא עובר, עובר… אחריו יבוא סתיו עם גשמיו וענניו. וכך חולפים חיי האדם, חולפים ואין שום כח שיעצר את מרוצתם. וצר היה לה על הבריות העלובות המחזיקות ברטט קונבולסיבי בקצה כנף החיים, צר לה עליה גופא. צר גם על מאירסון שנתמעך כל כך תחת עקת הרהוריו, והריהו כל כך גלמוד…

כשקרבה אל ביתה, לא חפצה להכנס אליו עם עצבותה זו. ישבה על המעקה, הלכה מסביב לבית. תעתה בלי מטרה ברחובות. צללים נפלו מן הבתים וכסו את כל הרחוב לרחבה, והיא הלכה באמצע בפסיעות אטיות. חשה איזו קלילות בכל גופה, פסיעותיה היו כל כך קלות ופועמות, אף-על-פי-כן היה לה צר על שהיא לבדה, על שאין שום איש אצלה. נזכרה בגברילין, והחליטה לילך אליו, ומחשבות משונות מאד באו פתאום במוחה:

“הוא יודע שאני יודעת את תשוקתו וחפצו, אלא שהוא פחדן, ואינו מעיז…”

“אלו למשל אבוא אליו עתה בעצמי?…”

המחשבה הבלתי-צפויה והמחוצפה שחלפה במוחה, הממה אותה, ואזניה אדמו, אעפי"כ הוסיפה להמשיכה:

“הוא לא ישלחני מעל פניו, בזה אני בטוחה. מה יהא? אותו אעשה מאושר לשעות אחדות. בזה אני בטוחה; מענין הדבר להמם איזה איש באושר לא-צפוי כזה. ואני… את סקרנותי אספיק ותו לא. מהו זה, יקח שוד?…”

לבה דפק במסתרים וחשה היך שהיא משתכרת ממחשׁבותיה הבלתי-צפויות.

בחלונו של גברילין היה חשך. רגעים אחדים עמדה אצלו, אחר כך דפקה חרש בדלת.

— מי שם? נשמע קול צרוד.

— אני, גברילין! רחל…

— אח! עוד מעט.

נשמעו תנועות חפזון, דריסות רגלים יחפות על הקרקע, חכוך הכף בדלת. לבסוף נפתחה.

— תחכה נא, רחל, עוד מעט ואדליק את המנורה. — דבר גברילין בקול תמוה ומחכה. את לבושו לא ראתה בחשכה.

— אין צרך. באתי רק ליישב קצת…

— — — — — —

בשעה קדומה לפנות הבקר, בשעה שכל העירה היתה שׁקועה עדיין בתנומה, עברה רחל בפסיעות בדורות ופזיזיות מבית גברילין אל ביתה. הלכה בראש מוטה, שערותיה היו פרועות, הסרפן היה ממועך ומקומט; אחת מכתפותיה נשמטה מכתפה אךְ היא לא הרגישה בזה, רק רעדה לפעמים מקרת בקר… מכיון שנכנסה אל חדרה התנפלה לבושה במטתה, וכבשה את פניה בכר.

הרגשת תיעוב-עצמי, בושה ופחד מפני מה שׁנעשה כפתה את נשמתה ברצועות-אש והדקה אותן היטב… ההכרה שאין לתקן את המעות העיקה עליה בכל כבדה, כאלו נפלה עליה חומה שלחצה אותה אל האדמה, ולא המיתה אלא השאירה בחיים עם הכרת המצב הנורא…

זמן רב שכבה כך בלי תנועה. רק כשניעור היום עם קולותיו, עם אורו הבהיר, קפצה ממטתה ומבלי הסתכל לצדדין בראש מוטה, בפני-עפר חורים ובעינים אדומות ויבשות יצאה דרך חצרות וסימטאות אל מחוץ לעירה.

רחוק מן הבריות עם זקירותיהם המיגעות, לבדה עם הזכרון הכבד, תעתה בשדה; וגבה על ראשה רעדה כפת קטיפה תכלת עם שלותה הצנועה והנצחית. הלכה בחרשת לבנות צעירות, בתוך קמה הומה ונורא וכבד היה לה… השמים כל כך זרים, רחוקים, לא מובנים; החמה מלגלגת באכזריות גאה, ומתוך ההמיה היבשה של הקמה, כנדמה, נשמע סודה…

שעות שעות תעתה בשרב, עד לידי אפיסת הכחות. וכל מה שפחתו כחותיה יותר, כל מה שברכיה כשלו וגופה נראה כּסחוּף, שדוף וקלוש, — רוח ישאנו, בה במדה נראתה בעיני עצמה ליותר מסכנה, בזויה, עלובה ומעוררת רחמים…

נפלה באיזה מקום תחת אלה ונרדמה תרדמת חרדה ונדודים. ארוכה היתה שנתה או קצרה, אך היא נעורה פתאום בצוחה, והסתכלה במבוכה לצדדין. וכמו ברק נחור לה כרגע כל מצבה עם בלהתו. ולבה התרוץ וגוע… כבר היה ערב. רוח קלילה נשבה, אך החום היה כבד ומחניק. מן המערב צמחה עננה קלה, שצל אפור ככנף שחור נפל הימנה על האדמה. סערה באה. בתחלה לא ידעה להיכן הובילות רגליה. רגש של בדידות נוראה תקפה אותה.וזו לה הפעם הראשונה במשך היום שבכתה. חרש זרמו דמעות העלמה הסמויות מעיני אדם, דמעות שופעות, חמות ומלוחות. הרוּח, שגררה אחריה בחוּטים לא-נראים את עננת הסופה היתה קלילה, חמה ומלטפת. רצתה הרוח ליבש את דמעות רחל ברוך ובעדן; התפתלה בשולי שמלתה, פזרה בחן את שערותיה והשתדלה לפיסה, אך כל זה לא נגע אל לבה שהיה כעוף נבעת… רחוקה מאד היתה רחל מן העיר, והיא הלכה בפסיעות מהירות.

מן המערב זחלה וקרבה לאט לאט חשכה אפורה-כהה הרת בלהה. שם עמוק עמוק בסתר חביון העלטה התרקם בשביל האדמה העלובה איזה דבר מבהיל בחסדו או בזעמו: רעמים רעמו והתגלגלו זמן רב בקצף, נחשי=אש התעופפו לרגעים מנבכי אותה חשכה, האירו את העולם באור פחד-חורור וכבי… הריהוּ רחוֹק מאד, אוֹתוֹ דבר-חידה, אלא הוא ממשמש ובא, ממשמשׁ ובא… רחל פחדה מפני הסופה, מפני בדידותה בתוך רחבי השדות האובדים בתוךְ האופק החשךְ…

אבל בלבה ולפני-ולפנים היה חשך יותר גדול ובדידות יותר נוראה.

להיכן תלך? למי תספר?…

וזכרה פתאום במאירסון וכאלו אבוקה הוצתה בקרבה… הוא, הוא, הוא! הוא האדם היחידי שפרש מכלם ועמד הצדה. מן הצד רואים יותר ומבינים יותר. לו תספר הוא יבין.

איזה כבד נשמט מכתפיה. לרגליה הכושלות נוסף כח, ובפסיעות יותר מהירות עשתה את דרכה. לא נכנסה אל העירה אלא נגשה אל סימטת-האכרים שהשתטחה על חוף מיאַטלה, סמוך אצל העירה, ובקשה את אחד האכרים שיעבירנה בסירה אל חצרו של האדון מאירסון.

נשבה כבר רוח גדולה, והמים השחורים כדיו שקשׁקו והעלוּ קצף אל החוף. היתה כבר שעה מאוחרה בערב. השמים מחציתם היו מכוסים בעננה שחורה, הרת סופה, רעמים וברקים, במחציתם השנית בערו כוכבים שלוים וצנועים. ודומה היה שכל העולם נחצה לשנים: סערה ושלוה, ברקים וכוכבים… בנפש סוערת ובפסיעות פזורות הלכה רחל דרך הגן. ממעל רעשו האילנות באלפי לשונותיהם, ובתחת התכנסה ונאלמה אפלה גסה וחמימות מחניקה. דומה שאפלה זו רובצת בכבדה החם על פניך, על ידיךְ, זוחלת אל מתחת לשרווליךְ ולצוארונך ומכסה את גופךְ בזעה קלה לא-נעימה, ומכביד על הנשימה… רגליה היו נתקלות לרגעים בשרש, בגזר-עץ, ישׁ שהוכתה עד לידי מכאב, והלכה הלאה מבלי משש, כשכורה. הבריק רגע ברק, קפצו רגע מתוך החשכה ונגלו. קצות זלזלים, איזה גזר-עץ, מחציתו של ספסל, ושוב עלטה גסה.

בחצר כבר כבו את האורות. דומה היה שבית דודה התכוץ והתכנס לתוכו, סגר את עיניו וחכה לסערה שתתחולל עליו… חלונו של מאירסון היה פונה אל הגנה. עברה רחל את הגדר וקפצה לתוך הסלונים והעקרבים, שהשתרעו כשורה בגנה מצד הגדר. שׁמעה רחל רשרוש של קרע בשמלתה אבל לא השגיחה בזה, והלכה הלאה מבלי מצוא את השביל, רמוס ודרס את הערוגות, נפול וקוּם, נפוֹל וקום. בחלון היה אור, הבקיעה בידיה את הסלונים שהשתרגו כחומה צפופה אצל הכותל, נכנסה אל תוכם, טפסה ועמדה על היסוד והסתכלה אל החדר פנימה. מאירסון הלך בידים מסולקות לאחוריו אילך ואילךְ ועשן, בלי הפסק עשן את פפירוסתו. תאום עמד, שם ידו על מצחו, הטה את ראשו קצת הצדה כמקשיב, וקפא במצב זה.

הרגישה רחל שאדם זה הוא האחד בתבל שקרוב הוא לה, האחד בתבל שאליו תוכל לפנות ולספר מה שמסעיר את נשמתה ולחכות שלא יחיבה ולא יעזבה. באותם הרגעים הרגישה שאף היא יחידה כמותו בכל רחבי התבל. דפקה בחלון. הוא הזדעזע, נפנה אל החלון וכאלו לא האמין. דפקה שוב. הוא התנפל אל השמשה, העמיד את כפיו אל פניו אך לא ראה בחשכה כלום. נסוכ אחור והוסיף להביט בחשד ובחרדה. אז הקריבה רחל את פניה אל השמשה והוא הכירה מיד, ובבהלת חפזון פתח לה את החלון. כלו את היה חור ונבהל.

רחל? ואני נבהלתי כל כך… מהלךְ לי אני כךְ, ופתאום כאלו הרגשי שעומד מי מאחורי… הרגשתי, מבינה היא, חשׁבתי: זהו המקרה!… הוא רוקם בודאי בלא-יודעים את אחד מתעלוליו בשבילי. עמדתי והקשבתי: עומד מי מאחרי, כך! מי יודע מה יהא מחר, היום, בעוד רגע… ופתאוֹם; דפיקתה. נבהלתי כל כך…

— רוצה אני לדבר עמו. צריכה אנכי…. — דברה רחל בנפש סוערת.

— טוב, טוב, בואי. אפתח לך את הדלת.

חרש ולאט כצל נכנסה רחל אל חדרו. דומם ונבוכה התיצבה סמוך אצל הדלת, בספרן מקומט וקרוע, בשערות פרועות, בידים משולבות על חזה. ולא עשתה אפילו פסיעה אחת הלאה, ולא הוציאה אפילו מלה אחת מפיה.

עמד מאירסון לפניה ומדד אותה זמן רב בעיניו ומרגע לרגע הפיקו פניו יותר פחד ותמיה.

רחל…. רחל… סומק לחייה היכן הוא? מי זה הוביש את רעננות שפתותיה? איזו סערה חלפה על ראשה ופרע את שערותיה היפות?…. רחל!

רגז עצביה המתוחים, תענית של יום תמים, נדידה ארוכה בשרב, סערות הרגשות וכשלון הכחות כל אלה יחד כאלו קפצו עליה פאתום ככתת אויבים והפילוה נדכאה והמומה אל הכסא. ובכיה פרצה מפיה.

— אומללה…. אומללה אני….

הרגישה על ראשה מגע-ידו הקל והמגפף, וזה העיר עוד יותר את רחמיה על עצמה. ושכחה כבר את העיקר שלחץ כל כך על לבה. אלא בכתה סתם על עלומיה שהולכים וכלים ואינה יודעת לשם מה נתנו לה: על כחותיה הרעננים שאינה יודעת היך להשתמש בהם, על החלומות היפים שהיו לה ונאבדו; בכתה על שנזרקה יחידה לתוך חיים רחבים ומסוכסכים ואינה מוצאת בהם את ידיה ואת רגליה…

— יסורי-נפש יש לי… אני סובלת! יאמר לי… כיצד אחיה?… מה אעשה?….

— לא כלום.

— עוברים הימים עוברים החדשים… להיות כך לעולמים איני יכולה! אין לי כח. אמיתה את עצמי… צריך הוא לידע כיצד עלי לחיות…

הכל בקרבה פרכס, המה; נפשה בערה בה, ומלים בלתי=מקושרות, מסוכסכות ולוהטות פרצו והתעופפו מפיה כסיעת כלבים פראים שנתקו מכבליהם.

— איני יודע, רחל!… — אמר מאירסון.

— הוא מחויב לידע! הוא מחויב לומר לי… אין לי עתה כל… היו לי חלומות יפים, הייתי מקוה, הוזה, שואפת… הבריות היו יקרים לי, עלומי היו יקרים לי. שאפתי לעבוד, לחיות… הוא בא ונטל את כל זה… עתה אין לי כל, אין לי כל…

— ומה יש לי, רחל?…

הבינה רחל ברגע זה שאדם זה רחוק וזר לה, ותמיד היה לה רחוק וזר ככל הבריוֹת. הבינה ברגע זה שכל בני אדם מהלכים עניים, ריקים וזרים זה לזה, מיושנים ומרוגעים על ידי חלומות ושקרים… ואין כפרה לאלו הפושעים הבאים ומקיצים את הבריות העלובות משקריהם היקרים…

ושנאה אטומה וקרה אל אדם זה מלאה את כל חללה.

היא קמה מכסאה.

— צריך, רחל להתרומם על מגדל גבוה, גבוה ולהשקיף משם על החיים בכדי שלא לבקש ולא לרצות מאומה… — דבר לה מאירסון.

— היכן מגדל גבוה זה?

— פה… פה מוצאים אותו — אמר ונעץ באצבעו על לבו.

— ומה אם אין כח ויכלת לבנות מגדל כזה? — שאלה רחל בקול נופל ועמום.

פרש בכפיו ואמר:

— רע. יאבד.

השנאה שהיתה בלבה של רחל התלקחה לתאות-נקמה לוהטת. הזדעזעה בכל גופה מעזוז תאוה זו. שלבה את שתי כפות ידיה, תמכה עליהן את סנטרה ועמדה כך זמן רב בלי תנועה, והקשיבה אל המלחמה שהתלקחה בקרבה. אחר כך הרימה את ראשה בתנועה נמרצה, עשתה פסיעה אחת לפניה ואמרה:

— אימתי יעלה, אדוני אל המגדל?

— איזה מגדל?

— של הטחנה!

— אה… כך. אף אני היה ברצוני לשאול… באמת, סוף סוף…

— יש לי בשבילו אידיאה יפה, אדוני הד"ר מאירסון!… כמה שעות עוד עד עמוד השחר?

— אדמה שלש או פחות.

— טוב. בעוד שלש שעות יולד יום, יום חדשׁ. חדש יהא אף בשבילי. כך אני מקוה. הייתי שכורה, עתה אתפכח. בשבילי מתחיל יום חדש של חיים, של… חיים, נו! יעלה, אדוני הד"ר מאירסון, לבדו על ראש המגדל, לי אין כח לטפס שם. למה אני לו? אני אטיל מסביב, אהיה בגן, בשדה, איני יודעת היכן אהיה… יעמד אדוני על המצפה, ואך יראה את קוי השחר הראשונים יקרא בקול גדול. אני אשמע את קריאתו באיזה מקום שאהיה, ותהא לי קריאתו כבשורת היום החדש… וכי לא כך? מה דעתו של אדוני הד"ר מאירסון?

מאירסון חשב קצת. לתמיהתה הגדולה התרכזו פניו ואחר כך אמר בקול סריוזי מאד:

— מוטב. אני עושה רצונה והולך אל המגדל. אבשר לה את ילידת היום…

— חן-חן — ענתה במנוחה — ליל-שלום! אם כן, הוא מבטיח? ויצאה.

אך מכיון ששמעה שמאירסון סגר מאחריה את הדלת, חשה צביטה עצומה בלב, ורצתה לדפוק שוב בדלתו, לבוא ולהתחנן לפניו שלא יעשה כדבר הזה, שלא יעלה על אותן המעלות. אך התאפקה. חרקה את שניה, לחצה את אגרופיה והלכה הלאה אל הגן. שם התנפלה בכל גופה על העשב ופרצה בבכי גדול…

על פני צמרות האילנות נשמע בתחלה קשקוש שׁל טפות, ומיד שטף מטר-עוז…


  1. “שוש”במקור המודפס, צ“ל: שוב – הערת פב”י  ↩

  2. “היך”במקור המודפס, צ“ל: איך – הערת פב”י  ↩

  3. מילה לא קריאה – הערת פב"י  ↩

  4. מילה לא קריאה – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!