אֶלְעָזָר צְבִי הַכֹּהֵן צְוַיפֶל / נחום סוקולוב

א    🔗

עלול הוא המבקר להגדיש, ועוד יותר עלול הוא למחוק את הסאה – בהערכת השפעתו של צויפל על בני תקופתו; בתור כח עובד, וגורם מדריך. אם נתאר את צויפל בתור יוצר ומחדש, או מגלה ומפרסם אמת חדשה, והיתה זאת הפלגה וגוזמה; כאשר, בכלל, בריאת יש מאין, ואף יצירה מקורית, שכמה מהמבקרים רוצים לראות בחכמים וסופרים ידועים, ושוללים אותה מזולתם, היא תלויה יותר בהמשיג (סובייקטיב), מאשר בהמושג (אובייקטיב) כלו', יותר בקוצר דעתו, או בחולשת זכרונו של המשיג, אשר אילו היה יודע יותר, וחפשי יותר במשפטו, אזי ידע, שצל מקוריות הוא רואה כמקוריות – וחילופם. אבל, מצד אחר, אם לא נעריך כראוי את ערכו של מי שאיננו “מגלה אמת חדשה” לדור, אלא מגלה את הדור לו להדור, בהראותו לו, להדור, באיזו צורה מוקטנת שתהי, בספרות, או באמנות, בתפעולה לאומית, או צבורית, את נטיותיו ואת שאיפותיו הכי נמרצות, אף את אלה שעדיין אינן ברורות לו בעצמו, שעדיין הן תוססות ומבצבצות וממשמשות לבוא, שעדיין הן, כביכול, בסוד העיבור – והיתה זאת, לאידך גיסא, מיעוט הדמות וגרעון ההערכה.

עיקר ההערכה הספרותית הוא – מרחק שוה משני מיני קיצוניות הללו, בדין ומשפט ישר על כל האישים הספרותיים, וביחוד, באיש רב הצדדים ויוצא מן הכלל כאלעזר צבי כהן צויפל.

אין רבי משה חיים לוצאטו ורבי יעקב אמדן מעורים ומקושרים בקשר פנימי יותר בתקופותיהם הם, מאשר צויפל הוא מאורג ומרוקם עם התקופה מרובת הגוונים, שאנו משקיפים עליה לאחור ומגדירים אותה, בתור תקופת ספרות ההשכלה.

אמנם זיו איקונין של האישיות צויפל איננו נהדר ונשא כקלסתרי הפנים של רמח“ל ושל ר”י אמדן בדורותיהם, ואין זה הבדל אישי, אלא הבדל יחסי, תקופתי. תקופת ההשכלה היתה מרובת-אישים, יותר מתקופת המאה הי“ז, או ראשית המאה הי”ח; צויפל מופיע רק כאחד מבני האסכולה המצוינת, שמקצתם עלו עליו ביתרון למודים ובשאר רוח. אבל, כשאנו מודדים את אנשי הסגולה של האסכולה ההיא, באַמת המדה של זמנם, אנו רואים, שחוץ מרבי יצחק בר לבנזון, שהיה מייצג בחיים, ומגבש בתוצרתו הספרותית, את המצב הבינוני של השכלת דורו, ולא את מדרגותיו הגבוהות (אשר על כן קרא לו יש"ר מריגיו: הבחור המשכיל, בלי מגמת דופי, אלא משום שהס' תעודה בישראל עשה עליו רושם זה), ומרבי שמואל יוסף פין, שהיה מתאמץ, בלי הצלחה מופלגת, לחבר את היהדות הליטאית האינטנסיבית, בתקופת ההשפעה הרוסית עם מושגי ה“אוּפקלאֶרונג” בחכמת ישראל שבגרמניה – היה בכל אחד מהסופרים המפורסמים שבהתקופה ההיא דבר מה פרטי ומיוחד, דבר-מה של כת, של כנופיה, של מקצוע, שמעכב בעדו מהיות בעינינו כאיש מרכזי, שבו נתגלו כל תכונתה וכל אופייה של התקופה.

בכמה מהם, למשל, בהלבנזונים בווילנה, שהם אבות השירה העברית החדשה, האב – בדקדוקו הקפדני, השיש הטהור והקר, עם הקפאון של “קאזיונניות”, שהוסיף על קריאתו, והבן בעדנתו הענוגה והרכה, שעליה רפרף וילון של ליריות נפשית מתוקה, עם מילנכוליה של מות מוקדם – אתה רואה את הפולמוס עם החרדים “החשוכים”, או השתעבדות יתרה לתרגומים, ודוקה מהשפה הגרמנית, ודוקה-דוקה מהאסכולה ה“אוּפקלאֶרונגית” שבגרמניה; אצל י. ל. גורדון, שהיה גדול בממשלת השפה מכל בני דורו, ואף מרבותיו הלבנזונים, (שבענותנותו היה מתאבק בעפר רגליהם,) אנו רואים נטיה מיוחדת לחשבונות עם ביהמ“ד הישן; אצל גוטלובר, אשר עם כל המגרעות שברפרפיותו, היתה בו קצת מן העסיסיות ועליצות-החיים, שהבדילוהו לטובה מן המרה-השחורה הבטלנית של רוב סופרי דורו – אם אתה בקי בו, וחודר לתוך תוכו, אתה מרגיש בסניף של קרימינץ, ריב”ל – במהדורה מקוצרת ומגוונת, עם הוספות מושכות את הלב, שמץ השכלה מאותה קרן-זוית שבגיטו הוהליני, ששם התחילו לומדים דקדוק, ומעיינים בספרי מינים, ואח“כ מטיילים פורתא עם עלמות, וכותבים מעט שירים ומעט חדושי אגדות; או בין הגדולים האחרים, שמספרם היה מועט: מאפו – מיוחד להשפה הצחה, ואח”כ – סמולנסקין, חטיבה אחת, לוחם עברי חי, פורה ומפרה, אֻפָק לא גדול, אבל טמפרמנט בוער כל כך, עד שהמבקר שטחי איננו מרגיש בדבר, שהסופר הגדול הזה – לא די שאין לו קו אחד, אלא אין לו אף קו ציק-צק, אלא עבר כמעט בפעם אחת מהתנגדותו הראשונה אל ה“חשוכים” להתנגדות מוחלטת אל “הנאורים”.

ב    🔗

צויפל היה שונה לגמרי. הוא האיש היחיד במינו בבחינה זו, שאין לשתפו עם שום נטיה מיוחדת בין נטיות סופרי דורו; אבל יש לו יחס וקשר עם כולן יחד. חבורו עם דורו איננו חבור אפיזודי, אלא חבור סינטטי. אם ישאל אדם: באיזה סופר מסופרי תקופת ההשכלה נמצאים ניצוצות, דגמות ומושכלות-ראשונים וראשי פרקים מכל השאיפות הפנימיות של בני דורו, ובעיקר, מהשאיפה הלאומית שהתחילה לנצנץ בהשפה, בההשקפה ההיסטורית ובההרגשה הסמויה, שהביאה בהמשך הזמן לידי הכרה ברורה ומסוימת, הוה אומר: בצויפל.

הריני מותח קו תחת המילה “הפנימיות " לרמוז, שהדור ההוא טרם הכיר את עצמו. דור ההשכלה, אשר בו החל וסים צויפל את עבודתו, טרם ידע, שסופה של ההשכלה, במדה שהיא השכלה עברית תכליתית, ולא פרוזדור וגשר להשכלה זרה, הוא הרעיון הלאומי. זאת היתה שאיפתו הסתומה והעמומה של אותו דור. זה היה “האור הגנוז” אשר ראיתי בספרי צויפל, ועוד יותר בהשיחות המרובות, שהיו לי עמו, ואני אז צעיר ורך, לפני כחמשים שנה, בהיותו בוורשה. זה היה סמל של רבי וצדיק בין המשכילים, התגשמות של מדרש, זקן ויושב בקתדרה, אף כשהיה יושב בעלית קיר קטנה על כסא דל על יד שולחן רעוע, מתון ומדבר בנחת, בעל חן וטעם. יהודי בעיניו הגדולות והחכמניות, בפניו המלאים, הטובים והמביעים פקחות בית-מדרשית, ובהצחוק הנחמד שרפרף עליהם תמיד, צחוק של הוּמוֹר טבעי הממתיק את הדין, המקרב והמאחד, המושך והמקסים, בלי מגמות וכוונות. דור ההשכלה מחה כנגדו בדרך ארץ מפני הכבוד, אבל בנגוד עמוק. יצאו עליו עוררין מבי”מ הרבנים בז’יטומיר, אעפ“י ששם כבדוהו ואהבוהו. חז”ס, ה“אינספקטור”, ערער כנגד “השלום על ישראל”, שחיבר המורה המובהק הזה, אחד מטובי המורים, שהוא, ה“אינספקטור”, היה ממונה עליהם ועומד על גבם. דבר זה מוכיח, שצויפל לא הביא דברים, אשר כל בני הקצוות והמקצועות היו רגילים בהם, עאפ"י שלא פענח צפונות, ולא רצה להרעיש את העולם, ולא נטל עטרה לעצמו לתקן את העולם, אלא השיב לדורו רק מה שהדור נתן לו, מה שהמחברים העתיקים נתנו לו – רק בתבנית מזוקקת ובצורה נאה יותר.

הרבי הזה של משכילי הדור ההוא היה הראי המלוטש, אשר בו יכול אותו דור לראות – לא את פניו שלו, כי אם את תוכו מפנימיותו, לא את הדרך הכבושה, שכבר רגיל היה לדוש בו, אלא את הכוון, את ה“לאן”.

הדור ההוא כבר הלוך הלך אל ההתאחדות הלאומית – ולא ידע. צויפל הטוב, הרך והעניו, הביא לו את הבשורה הטובה הזאת.

ככה בספרות, וראשית-כל, בהלשון העברית. הספרות כבר הלכה אז הלוך והתקרב אל השפה השלמה, אל הסכום המלא של המקרא, בצרוף המשנה והתלמוד וספרי הרבנים והדרשנים והחוקרים מכל הדורות שעברו – והיא לא ידעה. דבר אי-ברור זה כבר בא בעבודתו של צויפל – עדיין לא לכלל ידיעה, אלא יתר על כן, לידי גילוי ומעשה.

התכונה ההיקפית הסינטטית של השקפות צויפל, בהכרח היתה בעיני רבים – “פסיחה על שתי השעפים”, מורך לב, חוסר תוקף ההחלטה ל הכריע את הכף לכאן או לכאן. ליצני הדור ההוא היו אומרים: צויפל כשמו כן הוא: ספקן גם סגנונו המקראי-רבני של צויפל – היה בעיני רבים חוסר כשרונו לכתוב עברית תנ“כית. ידוע לא ידעו, כי זהו הכשרון הכי גדול, הכל-יכול, ושזוהי הסינתיזה של שפה בת אלפי שנים, אשר חוט התפתחותה לא קוּפד עם חתימת התנ”ך.

צויפל לא היה נופל בהשכלתו מאותם הסופרים המשכילים, שהיו דוקרים את ה“חשוכים” יום יום עד שעמום של חדגווניות תפלה. הוא היה גדול מהם בהשכלה. הוא היה גדול מהם במה שקוראים “אפיקורסות”. הוא כבק הספיק להיות לאפיקורס כנגד האפיקורסות בעצמה. הוא כבר הספיק להטיל ספק אף בהוודאות של האפיקורסים בעצמם. מתוך אפיקורסותו זו, בא צויפל לידי השערת הלב, שאין המשכילים כל האומה, ושאין הרבנים כל האומה, שאין החסידים כל האומה, ושאין מתנגדיהם כל האומה, אלא חלקיה ואיבריה, ושיתרון האומה בכל הוא. מכאן – השאיפה לחבר את החלקים, השאיפה שצויפל נתן לה את הבטוי הכי חזק ומקיף, גם אם הכי מדרשי וחז“ל’י, אחרי אשר בהדור שקדם לו – נתן לה רבי נחמן קרוכמל, שהיה גם לדורו גם להדורות הבאים – כשם ספרו – מורה נבוכי הזמן באמת – את הנוסח הפילוסופי הנשגב וההיסטורי היהודי המבוסס, ושד”ל – את הנוסח הלבבי, הערב והנחמד, עם ניצוץ של רוח הקודש ונצח ישראל.

וכך היה הדבר גם בשפתו העברית של צויפל. ככל סופר מביהמ“ד הישן בקי היה צויפל בהתנ”ך כל צרכו לכתוב בשפת המקרא. יכול היה, אבל מאן. במקצועות ידועים רצה וכתב בשפת המקרא; אבל במקצועות אשר בהם רצה להביע את כל רעיוניו, בדברים שהם מחוץ למקרא, ושנוגעים לזמנים אחרים, ודורשים ברור והסתעפות, השתמש בכוונה בהשפה הסינתתית, שהיא מכלול שפתנו ואוצר תקופות התפתחותה.

ובמקצוע זה לא היה צויפל יוצר ומחדש, במובן הפעוט והדל של המלים האלה. כמדומני שלא בדה אף מלה אחת מלבו; וזאת תהלתו. הוא היה אלא מעין מקבציאל, שקבץ כל מה שהיה לפניו, וכל מה שהיה בזמנו. מפני שהיה בעצם הוויתו הרוחנית היסטוריין וגאון ספרותי מקורי. לפיכך אני אומר, שהוא נתן לדורו תמצית מה שהיה מן המובחר והקיים בו, ומובן – גם ירושת הדורות שעברו.

ג

צויפל היה, בעצם, חכם וחוקר וסופר מורכב, ומורכבתו – תפארתו: היא היתה תולדה של סבות חיצוניות ופנימיות. הוא לא הביע רעיון יחידי של זמנו, כי לזמנו לא היה רעיון כולל יחידי, כדגמת הרעיון הלאומי של זמננו: בזמנו היו שני זרמי-מחשבה, שהתנגדו זל“ז, אעפ”י שר“נ קרוכמל הראה, שהם מסוגלים להתחבר בשביל הזהב באמצע בין הקצוות – בעיון, בתוך מוח די גדול, שאיננו עשוי להאחז בסבכי הקצוות. הזרם המצוין ביותר היה הנגוד להאמונה הסמויה ולהרבה מן המנהגים הנבערים אעפ”י שהם נושנים ומקובלים. בגדר זה היה צויפל איש ההתקדמות חפשי בהשקפותיו; אבל בחבורו הקטן “חומר ביד היוצר” (ז’יטומיר 1867), בהגהותיו לס' “פרדס רמונים” לרבי שם-טוב שפרוט (ז’יטומיר 1860), ועוד יותר במבואו שכתב לס' זה, וכן גם במבואו והערותיו לס' “לקוטי צבי” הכולל פירושים לתנ“ך ואגדה מאת ר' צבי הירש סג”ל (ז’יטומיר, השנה הנ"ל), אנו רואים, עד היכן הגיעה ההשפעה שדעות הקדמונים השפיעו עליו. הוא לא היה איפוא יהודי תורני ומחזיק בנושנות כתכונת הרנ"ק למרות פילוסופיותו, אלא היה משתמש בהרגשתו הרבנית להטעים ולהמתיק מה שהיה נועז בדעותיהם של החדשים.

“כשאני נכנס להיכל הטבע פנימה, אז אני מרגיש, כמה דל הדבור, וכמה עניה השפה, להכיל אפילו אחת מני רבבות רגשות הקדושה, שהולכות ומתרגשות בלבי. באותה שעה שאני מתהלך ביום אביב לשוח על פני השדה, ואין כונתי כי אם לשאוף רוח צח, וליהנות ולהתענג בראיית אילנות שמלבלבין, אז הקב”ה אורג נפלאות בלתי משוערות מתחת לארץ בסתר ובחשכה, ומכין שם מזונות לבני ולבני ביתי אחר מותי, ומחיה ומהוה רבבות ברואים, שנמצאים בכל חלקי-האויר שנדמים לנו כריקים, כי לא ינום ולא יישן שומר הטבע, ובהיכל הקודש הזה אין דבר לבטלה, ואין דבר קטן שבקטנים שבו תוכל לאמר עליו שקטן הוא בהחלט, כל אבק דק הפורח באויר עולם, מלא הוא בפ“ע ואפשר שהעולם תלוי בכל האבקים האלה כמו באותו הכח הגדול והתנועה הראשונה המבהלת שהניעה כל גרמי השמים. לפי שאין גבהות ואין גדלות לפני המקום ב”ה, וגדלותו וענוותנותו מצרניות הן, במקום שהאחת כלה השניה מתחלת, ואלהים חיים ומלך עולם משפיע חיים בכל חלקי העולם, וכל עלה שבאילן עולם מלא הוא לברואים ויצורים רבים. וכל טפה וטפה של מים ים גדול ורחב ידים הוא להמון נמצאים רבים, לשוט ולצוף ולחיות בו, ורגע אחד אלפי שנים הוא להם, שהרגע הזה הוא הוא אריכות ימיהם היותר מופלגת. אשרינו שזכינו לכך, לדעת סודות וסתרים אלה, ותעלומות עולמות חדשים רבים, שעומדות גלויות לעינינו" (חשבונו של עולם, וורשה, 1878, עמ' 66). זה לא חיקוי של מדרש, אלא מדרש ממש, חדש ובת קול של תוצאות חקירות הטבע יוצאת ממוחו ומלבו של יהודי תמים בעל נפש פיוטית רכה. יהודי זה קלט לתוכו ספרים ומאמרים של רבי חיים יוסף פולאק ושל שד"ל, של הרב מאוסטרה בעל “דגל מחנה אפרים”, ושל רבי יוסף שטטהגן בעהמח“ס “דברי זכרון”, של הרב אבא מארי, בן דורו של הרשב”א, הנקרא “הירחי”, ושל התשבץ, של ר"מ חפץ בעל “מלאכת מחשבת”, ושל הרב חיד"א, של מנדלסון, ושל רבי שלמה פפנהים, של ר' יעקב אמדן ושל הרב החסיד ר“ב קוֹסֶוֶר בעל “יסוד התורה” ו”עמודי העבודה" ושל הרב הדרשן רבי שלמה הלוי הזקן בעה“ס “דברי שלמה” על התורה – נוסף על המדרשות והילקוטים והזוהר וספרי החקירה של **הרמב”ם** שהיו תוכן ידיעותיו, ושהיו שגורים על פיו.

הוא לא היה כפות אף לאחד מהם, לא היה מחקה אף אחד מהם, אך בו נצרפו ונתבדלחו כולם, ומהם יצר את דעותיו ואת סגנונו.

הוא היה יהודי טוב ואוהב, בעל מוח בהיר ולב של ילד תמים. האיש הזה היה לא רק בקי במדרשים, אלא, כביכול, מדרש בעצמו. הוא היה לא רק אוהב עמו כהווייתו וכמצבו עתה, אך הוא אהב את עמו בתכונתו ובמצבי בכל הדורות, כמו שהם משתקפים בתורתו ובספרותו.

"שָׁלוֹם שֵׁם סִפְרִי, לְפִי שֶׁשָּׁלוֹם כָּל מְגַמָּתוֹ,

בְּשָׁלוֹם פְּתַחְתִּיו בִּתְהִלָּה, וּבְשָׁלוֹם הָיְתָה הַשְׁלָמָתוֹ;

שָׁלוֹם לַתַּלְמוּד, שָׁלוֹם לְקַבָּלָה, שָׁלוֹם גַּם לַבֶּעשְׁטָנוּת.

לְשָׁלוֹם זֶה בְּבֵית גְּנָזָיו, בִּשְׁבִיל מַתָּנָה הֲגוּנָה

תְּשׁוּבָה לְכָל בִּקֹּרֶת חֲצוּפָה, וּלְלֵיצָנוּת מְגוּנָה

מַתָּנָה חִצּוֹנִיּוּתָהּ שְׁתִיקָה וּפְנִימִיּוּתָהּ סַבְלָנוּת".

(שלום על ישראל, וילנה, תרל"ב, בראש החלק השלישי ).

ד

אגב, גם חדושיו של צויפל בלשון היו נועזים מאד בזמן ההוא. כיום הזה, אנו יכולים לפטור עצמנו מן הדין, שהשפה העברית היא חיה, ואין פנאי לחקור הרבה, ולשון השוק חודרת לתוך העתונים, ולשון העתונים לתוך הספרות, אבל בימי הדקדוק והמליצה ההשתמשות בהמלה “בעשטנות” – ובשיר! – היתה העזה גדולה, ועוד יותר מן ההעזה היתה בהפתגם הנתון אף הוא בשיר להקדמת הספר הנ"ל:

“אַזְיָטִי הָיִיתָ, וַיְאֵרוֹפִּיךָ” (דו ווארסט איין אזיאטע, אבער זי האבען דיך עאוראפעיזיערט (ט' מלים בשלש), שבעלי הצחות קרעו עליו “קריעה”, ואף בימינו אלה רק עתון יומי היותר “חדיש” יוכל להתיר לעצמו.

השפעתו של צויפל על ספרותנו החדשה – אפשר שתלך ותתמעט, אבל אם תכבה גחלתו של צויפל, אז יהיה זה הכיבוי הכי נהדר; כי שני דרכים יש לכיבוי גחלתו של סופר: או ע“י היותו מנוצח לגמרי, או ע”י היותו מנצח גמור. יכול הסופר לעבור ולהבטל, כמו שהתהו-והבהו עברו ובטלו משנברא העולם; ויכול סופר לעבור ולהבטל, כמו ש“רוח אלהים”, כביכול, שהיתה “מרחפת על פני המים” חדלה לרחף אחרי שנגמרה בריאת העולם.

מקומו של צויפל הוא בין המנצחים, ומפני שנחל נצחון גדול כל כך, נשכח גם בשכחה גמורה כל כך. האם לא נצח סגנונו העשיר של צויפל את הסגנון הקראי, הצר והמעיק? האם לא נצח הרעיון של נחיצות “שלום על ישראל”? האם לא נצחה – לא אגיד בדיוק: השקפתו של צויפל על החסידות, אבל, לפחות, הדעה העיקרית שיש בה: שיש בחסידות מדה מרובה של געגועים אל הנשגב ויופי ושירה?

וכשתוסיפו לשאול: מהי הגדלות של רעיון אחדות האומה, ושוויון המפלגות והצד השוה שבהן, אגיד לכם: זהו ניצוץ מן הגדלות, שיש באחדות האלהים – כי נפש האדם היא חלק אלוה ממעל. גם פרודי האומה הם – עבודה זרה.

להכרה זו בני אדם ועמים שלמים מגיעים רק מתוך הסתכלות עמוקה ונסיונות ארוכים ומרובים.

העולם הוא דומה בכללו אל כל חלק וחלק שלו. אנו צריכים להסתכל ולחזור ולהסתכל בו במשך זמן רב, עד שאנו רואים אותו כהלכה. רק כשאנו רואים אותו בפעם המאה, אנו תופסים אותו בפעם הראשונה. במדה שאנו מוסיפים להסתכל בדברים שנראים כמורכבים מאד, בה במדה אותם הדברים מתחילים מתחברים ונעשים פשוטים. כל התגלות כזו היא מפתיעה. לפיכך היתה ההכרה של אחדות האלהים – ההתגלות הכי מפתיעה. הגע בעצמך, שאתה עומד לפני תמונה ענקית שאין קץ לחלקיה, לצורותיה ולצבעיה וחצאי-גווניה, ואתה מסתכל בה, ואתה רואה בה תהפוכות וסתיות וערבוביה ותהו ובהו, ו“מרוב עצים אין אתה רואה את היער”, ופתאום – נפל התבלול מעל עיניך, ואתה רואה תמונה שלמה אחת; והגע בעצמך עוד; שאתה רואה אומה סבוכה ומטורפת, קרועה ושסועה, עם הרבה כתות וסיעות וכנופיות וסכסוכיהן וקטטותיהן, ואתה עומד ותוהה ימים רבים, ימים רבים מאד, ולבסוף אתה רואה – אומה אחת.

זהו הדבר אשר חזה צויפל. זהו הדבר אשר דור ההשכלה רצה לראות, ורצונו זה בא לידי גילוי וביטוי בעבודת חייו של איש הסגולה הזה. לפיכך כמעט כבר שכחנוהו. אהבתי את האיש הזה; כבדתיו כ“רבי” סבא; למדתי מפיו ומפי כתביו יותר מאשר למדתי מפי הרבה חכמים וסופרים של הדור העבר. שמחתי מדי באו אלי אותיותיו הקטנות, ששלח אלי במכתבים פרטיים, ובמאמרים שכתב בעד “האסיף” הראשון, ואחרי עבור יובל שנים, עודנו נצב לנגד עיני בקומתו ובצביונו, בהדר שיבתו, בהוּמוֹר של תלמיד חכם, ועדיין אני אחד מן המועטים, שמסתכלים לפעמים בתעופת עין ב“חשבונו של עולם” וב“שלומו על ישראל”, ושעדיין הם טועמים בהם טעם של רעננות לאומית עברית. – כלשד השמן וכטל היורד על הרי ארץ ישראל – טל של תחיה. אולי זאת היא אהבת נעורים אשר לא תמחה. בכלל, יש סכנה בדבר לשוב ולקרוא ספריו של סופר שהיה חביב על אדם בנעוריו; אבל צויפל איננו מאכזבני. ככח הקסם שהיה לו אז – ביחס אלי, כן כחו עתה. ביחס אלי – הוא לא מת, אלא חוזר ונעוֹר.

על האניה “פילזנא”, בין חיפה וטריאסטי, כסליו התרצ"ה.