יג 🔗
אמרתי לגמור, – והנה המלחמה העולמית. הנה באה המלחמה העולמית ומלמדת אותנו פרק חדש בהלכות הערכת עצמנו, פרק גדול, עמוק, ברור שנון, נמרץ, פרק, שלא היה כמוהו לעולמים. הנלמד הפעם לדעת ולהבין מה שיש לנו לכאורה לדעת ולהבין?
לכאורה מתחילים אנחנו קצת לפשפש במעשינו, לבקר קצת את ‘אמיתיותינו’, את ‘ודאיותינו’, שזכינו בהן מן ‘ההפקר’, להתבונן קצת בעצמנו מתוכנו. לכאורה אתה מוצא פה ושם סמוכים להנחה כזאת. ואפילו במקום שלא פיללת, כגון ב’האחדות‘1 (גליון 5), אתה מוצא ‘קווים’, שבשנים כתקונן היו שם בודאי ב’בל יראה ובל ימצא’. אבל די לך להתבונן מקרוב, בשביל לראות, כי אין לך למהר להוציא משפט. די לך לקרוא באותו הגליון, כיצד דנים של על שאלת הלשון, שמתחילים בסערה – כלפי חוץ, כדרכם – וגומרים בפשרה – כלפי פנים, גם כן כדרכם, – בפשרה שהביאה לידי כך, שבין חברי אותה המפלגה אתה מוצא צעירים לא מעט, שהנם כבר בארץ כמה שנים וכבר למדו לדבר ערבית ומדברים בה לעת צורך, ולפעמים אפילו שלא לצורך, ועברית לא למדו ואינם מדברים בה; די לך לקרוא, כיצד מדברים שם אל ‘הפועל’ ועל ‘הפועל’ ועל הפרולטריון בכלל, – די לך לקרוא את כל זה ועוד בדומה לזה, בשביל שתיווכח, כי הכל שם ‘כדאשתקד’. תוכל להיות בטוח כי ‘כלל ישראל פוליטיק’ היא שם גם עתה שם נרדף לריאקציה, לשוביניות וכו' וכי ‘ההכרה המעמדית’ של ‘הפועל’ קודמת שם גם עתה להכרה הלאומית ולהרגשה הלאומית של היהודי, כי שם אין לומדים כלום מתוך החיים, במקום שהחיים סרו מדרך התורה והמצוה וכי מאמרים מעין ‘קווים’ הם שם שלא במקומם, ורק על פי איזה מקרה לא מובן ולא רגיל, אם לא מתוך אי-העקביות המובנה מאוד והרגילה שם מאוד, הם יכולים לבוא שם. וכדבר הזה או מעין זה אתה רואה גם במקומות אחרים, ועל כרחך אתה מעמיק לשאול את עצמך: מי יודע, אם גם הלקח הזה של המלחמה יועיל לנו לשחרר אותנו מן הגלות הפנימית? מי יודע, אם גם לו, ללקח הזה, הכוח לפקוח את עינינו על עצמנו, להשיבנו לעצמנו? מי יודע?
נכון מאד: בעיה לאומית מעשית, בעיה לאומית באותו המובן, שיש למבטא זה בקרב עם חי על אדמתו, בודאי שאין שעה זו מציגה לפנינו. אולם במצבנו האבסורדי, המיוחד, היוצא מכל כלל נורמלי, לוּא לפחות היינו מסוגלים ללמוד ממאורע עולם זה מה שיש לנו ללמוד ממנו, הרי שהיתה נגלית לעינינו בכל גדלה ועמקה פרובלימה זו, המיוחדת והיוצאת מכל כלל גם היא, של כל עצמנו, – פרובלימה אמנם לא כל כך מעשית, אבל לא פחות ריאלית, לא פחות דורשת פתרון ולא פחות עשירה בתוצאות מעשיות.
הן המלחמה הזאת מגלה לנו בבהירות מאין כמוה את האבסורד שבמצבנו לא רק מצדו החיצוני, שאינו תלוי בנו, כי אם גם מצדו הפנימי, – את האבסורד, שכולו פרי יחסנו לעצמנו בזמן הזה להתפאר. ודוקא לזה – דוקא אל ‘הפיל’ – לא שמנו לב, כי איננו אוהבים לשים לב.
נתבונן בדבר.
קודם כל רואים אנחנו על כרחנו, כי מצבנו שונה בהחלט ממצב כל האומות, לא רק הגדולות, כי אם גם הקטנות, הקטנות גם ממנו, לא רק העומדות ברשות עצמן, כי אם גם המשועבדות, אין אומה בעולם, שיש לנו להקיש ממנה על עצמנו, – מצב שאין דוגמתו. את העובדה הזאת אנחנו חושבים לעלבון על כל עלבון לנו או לאחרים, עד שכדאי לנו אם להרשיע את האחרים או לבטל את עצמנו, ובלבד שלא להתחשב עם העובדה כמות שהיא בלי פירושים, וכמו שיש להתחשב עמה. ומכאן – השקפתנו על חיינו אנו כעל חלק קטן, בלתי חשוב, מחייהם הרחבים מני ים של אחרים, אשר בהשבחתם כלולה ממילא גם השבחת חיינו אנו. מכאן – התמכרותנו לעניניהם של אחרים יותר הרבה מאשר לענינינו אנו. מכאן – בקשת דרך חיינו אנו, אפילו במקום שאנחנו מעיזים לבקש חיים לעצמנו, דוקא על פי דרך חייהם של אחרים. אין לך דבר קשה לנו מאשר להודות לעצמנו, כי עלינו לבקש עזרתנו רק בנו בעצמנו ובדרך מיוחדת לגמרי לנו לעצמנו.
שנית, המלחמה הזאת, הרבה יותר מכל תנועות ומהפכות פנימיות בארצות שונות, גילתה לנו, כי כוחנו הלאומי מצד עצמו, אינו כלל כל כך קטן וכל כך עלוב, כמו שאנחנו רגילים ‘להודות’ לעצמנו בכוח ‘האמת’ האוירית שלנו, כי בתנאים נאותים היה כוחנו זה מסוגל לפעולה אקטיבית כבירה מאוד, ובפרט בהביאנו בחשבון, כי לא במלחמה אנחנו שואפים להושיע לנו.
שלישית – והיא העיקר – יותר מכל אנחנו יכולים לראות מכאן, עד כמה מזיקות לנו, עד כמה מחריבות אותנו מלחמותינו הפנימיות, מלחמות, שאין להן שום יסוד בחיינו העצמיים, שכל עיקרן לא בא אלא מתוך חיקוי, מתוך חוסר השגה חיה בעולם ובחיים ובאדם, מלחמות, הקורעות אותנו לקרעים כמספר הזרמים אשר בחייהם של אחרים, הנושאים אותנו הלאה הלאה מחיינו אנו, עד שאפילו הזרמים שבתוך חוג עבודתנו הלאומית, המושפעים יותר מרוחם של אחרים מאשר מרוחנו אנו, קורעים אותנו גם הם לקרעים שאינם מתאחים, כמבואר למעלה. העיקר מה שדורשת עבודה לאומית גדולה, משחררת, מקוממת, חסר לנו, – חסר לנו איחוד הרצונות והכוחות לעבודה משותפת אחת. ובמובן זה אפשר לאמור, כי אסוננו הלאומי הוא יותר בפנים מאשר בחוץ.
הן לוּא היינו כולנו מאוחדים ומרוכזים בנקודה אחת, באידיאל לאומי חי אחד בזמן הזה, כלומר בזמן שיש לנו אפשרות כל שהיא לעשות דבר-מה לעצמנו, לפחות באותה המידה, שהיינו מאוחדים בדורותינו הקדומים באידיאל הדתי – כי עתה היינו יכולים אפילו במצבנו שאנו נמצאים בו, לעשות דבר-מה, לבקש דבר-מה, להציג לנו איזו מטרה, שהיתה יכולה להיות מושגה בזמן מן הזמנים. לוּא, למשל, היינו כולנו, כל הכוחות הפועלים שבעצמנו בכל מקום שהם, עובדים במובן זה מעת שנראו הפרצים הראשונים בחומת הגיטו עד היום, מי יודע, אם לא היתה לפנינו היום פרובלימה, לפחות, באיזו מידה יותר ממשית מן הבעיה, שעלינו להתחבט בה לפי שעה מעתה.
הוה אומר: אסוננו הפנימי, שהוא בלי ספק האסון היותר גדול והיותר קשה, הוא התבקעותנו הלאומית בזמן הזה, התפרדות כוחותינו האקטיביים לשברים שברים, לכתות כתות, שאין שום עבודה לאומית משותפת אפשרית ביניהן, שכל אחת יש לה אידיאל שלה, שאיפותיה שלה, דרך עבודה שלה – בעיה שלה, בעיה הסותרת, אם בהחלט או במידה ידועה, את בעיותיהן של יתר הכתות. צריך לשים לב ביחוד להבדל היסודי הזה שבין כוחותינו אנו ובין הסיעות השונות שבכל תנועה לאומית, שכולן עובדות עבודה אחת מצדדים שונים, שעבודת כולן מצטרפת לעבודה לאומית אחת גדולה: כתותינו אנו דוגלות כל אחת בשם אידיאל זר ליתר הכתות ובאות לפתור בעיות סותרות זו את זו. ובמובן זה אפשר לאמור, כי אין לנו בעיה לאומית אחת, מפני שיש לנו בעיות הרבה.
-
עתון של ‘פועלי ציון’. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות