א 🔗
מספרים על אחד הפקידים הגבוהים בממשלת פלשתינה (א"י), שדחה פעם דרישה מצד באי-כוח הישוב מתוך תשובה כזאת: “אני מצטער מאד, רבותי, אולם חובתי להעיר לפניכם שלדאבוני אין אנו חיים בארץ פרלמנטרית”. אולי יש למצוא בהערה קטנה זו את המפתח לכל מצב הדברים המציין את עמדתנו הפוליטית בארץ. הממשלה הארץ-ישראלית – הן במעשיה הטובים והן במעשיה הגרועים – אינה מרגישה שום התחייבות חוקית לגבי מי-שהוא בארץ, אינה מחייבת שום בקורת מצד מי-שהוא בארץ ואינה מודה בזכותו של מי-שהוא בארץ להופיע בבחינת מבקר לגבי מעשיה. היא רואה רשות לעצמה לקום ולעשות או לשבת ולא לעשות – ככל אות נפשה. לפנים היה הרוסי, כמדומני, נוהג לומר: “השמים רחב”. זוהי רק וריאציה קטנה. במשך ששת השנים, מזמן שנקבעה ההנהלה האזרחית, הלכה ונוצרה כאן נוסחה אדמיניסטרטיבית. במשך הזמן הזה הלך מסלולה ונחרת לאט לאט כחריצים עמוקים בקרקע. כיום היא השליטה על הכל, הכל הולך ומתקדם באופן חלק ובלי כל רעש בחריצים הסלולים. על אף ההודעה הפורמלית במנדט – נוסחה דומה בכל לשיטה המקובלת בהנהלת מושבות הכתר, הלא היא השיטה אשר גם במעשיה הטובים וגם במעשיה הגרועים – מגשימים אותה בלוית מנה הגונה של ברוטליות. לגבי שיטה זו נשארה עד היום הקונסטרוקציה המדינית של הבית הלאומי, בדרך כלל, גורם מפריע במהלך הרגיל של הנהלת הארץ. זו מוסיפה, כביכול, רק סבוכים. הפקידות בדרך כלל, והפקידות הקולוניאלית בפרט, אוהבת את המקרים הטפוסיים ולא את ההופעה ההיסטורית היוצאת מן הכלל. את המקרה הטפוסי אפשר לסדר באופן טפוסי, בדרך הסכימה, על פי חוקי התעודות המוסכמות; ההופעה ההיסטורית המיוחדת תובעת הבנה אנושית, החלטות מתוך הבנה כזו, מבט פוליטי הולך למרחקים – וגם אומץ-לב פוליטי. אלה הן תכונות שאינן מצויות ביותר. ומלבד זאת בתכונות כאלה משתמשים ע"פ רוב רק בין בני אדם שווים, בין ג’נטלמן לג’נטלמן, ולא הסנוביזם של חוגים ידועים בתל-אביב ולא ההכרזות הרועשות של הריביזיוניסטים, “התינוקות הרוצים להיות גדולים”, הספיקו לעשות אותנו כשרים לחברה זו. עד היום הזה הננו אלמנט מיוחד של תושבים קולוניאליים בעלי עור לבן, ונוסף על כך אלמנט בעל שכל מפותח, בעל השכלה, בעל תביעות מדיניות, בקצור – אלמנט שהוא בבחינת מפריע והוא לטורח על האדמיניסטרציה. במקרה הטוב הם טופחים לנו על כתפינו. אולם קומתנו היא זקופה יותר מדי, ודבר זה מקלקל במקצת את הרגשתם הטובה והם נזהרים מלחזק אותנו יותר מאשר בתחומי הכרח שלא-יגונה. ברוחה של נוסחה זו מתפוררת והולכת הגשמת המנדט לאט לאט לחלקיה הפיזיקליים. זהו מצבנו הפשוט והמסובך גם יחד.
וזה הקושי המיוחד בעמדתנו. האנגלים יודעים מזמן – ואומרים את זה כמעט בדרך פתגם – כי האדמיניסטרציה של איזו ארץ שהיא אין לה פחות חשיבות ומשקל והשפעה מעשית מאשר הקונסטיטוציה. אף לנו היתה כבר במשך שש שנים הזדמנות יתרה ללמוד את האמת הזאת. המלחמה נגד הפרת חוקה, או המלחמה נגד עוות-דין, היא בערך ענין פשוט הרבה יותר מאשר מלחמה נגד נוסחה אדמיניסטרטיבית קבועה. ההרגל הוא הטבע השני. והרגלי האדמיניסטרציה נתונים הרבה פחות להגדרה ולתפיסה במושגים מדויקים, הם גמישים והם משפיעים ופועלים למעשה הרבה יותר מאשר המשטר החוקי או הסדר המשפטי. זה שעליו יש לנו להלחם בשעה זו בארץ – איננו ניתן בחלקו הגדול להיות מנוסח בסעיפים של המנדט, או של הדין הממשלתי הא“י. הדבר מונח בין האותיות והסעיפים. דבר זה שקורים לו Good will בהנהלת הארץ – אי אפשר לממש אותו בידים או במילים. אנו אומרים: ע”פ המנדט יש לנו הזכות לתבוע את חלקנו בקרקעות הממשלה לצרכי התישבות. האדמיניסטרציה עונה לנו: אנו זקוקים לעשר שנים נוספות של עבודות מדידה, כדי שיהיה לנו קטסטר ונדע בכלל מה הן כאן קרקעות-ממשלה. או היא עונה: עבודות המדידה עולות בסכום כזה וכזה, שאינו נמצא כעת ברשותנו. אנו עומרים: על פי המנדט יש לנו זכות לחלק מתאים בעבודות הציבוריות. האדמיניסטרציה עונה לנו בהגיונה הצלול שאין לערער עליו: אין למי שהוא זכות להוציא כספים – שהוכנסו ע“י כל משלמי-המסים – לטובת פועלים בעלי שכר עבודה גבוה, בזמן שיש עובדים בזול למכביר בין התושבים. אנו אומרים: חלקנו בהכנסות הכלליות של הממשלה, זה הנוצר ע”י הגירה והמסחר ופתוח הארץ, נותן לנו זכות לתביעות מיוחדות כלפי הממשלה. ההנהלה עונה: במובן האדמיניסטרטיבי אי אפשר בכלל לקבוע מהו חלקכם בהכנסות אלה. אנו אומרים: כאזרחי הארץ יש לנו זכות להשתתף בחיל-הספר ללא הגבלה מבחינת השפה והלאום. הממשלה עונה: אין כל ספק בזה, all right במובן עיוני פוליטי, all right. אולם מנהג המשטרה בארץ דורש בחינה בשפה הערבית.
כל זה הוא בבחינת חומה זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד: מעבר לחומה הזאת משתרעת לאור השמש המבריק, כגן עדן נעול, ההגשמה הממשית של המנדט. אולם אי אפשר לנפץ את החומה הזאת. ולעבור אותה – קשה מאד.
ב 🔗
על אחד ממפעליה האחרונים של ממשלתנו זו, על הפקודה הרעה בדבר הריאורגניזציה של כוחות ההגנה, ענה הישוב העברי בהסתערות פוליטית רחבת-ידים ורבת-המולה. עוד בראשית הפעולה הפוליטית צפויה היתה סכנה שזו תקבל כוון לדמונסטרציה בלבד, כפי הנוהג אצלנו לעתים. דרך של דמונסטרציה רועשת ורדיקלית כזאת, אפילו אם היא נשארת ללא תוצאות ממשיות, היא הרבה יותר בעלת אפקטים, לוקחת יותר את הלב וגם נוחה יותר מאשר הדרך המשופעת ועולה של מדיניות המכוונת אך ורק לתכליתה ומתאמצת לסגל עצמה לתכלית זו. ברם מהו ערכה של תכלית פעוטה זו בעיני אלה אשר התרגלו – ואם גם בלי יודעים – לראות בפוליטיקה את האמצעי המתאים להתפרקות רגשנותם או רגשנות הצבור, – זו שמקורה בהתמרמרות או שנאה או התלהבות או חלול הכבוד? וכי מהו ערכה בעיני אלה אשר הפעולה הפוליטית אצלם היא בבחינת “אמנות לשם אמנות”? כל הדחיפות והלחיצות הפסיכולוגיות האלה חשובות הרבה יותר.
התוצאה המוחשית היחידה כמעט של פעולה זו, שהיתה בעיקר התרגשות והתמרמרות ולא פרי רצון פוליטי ברור, היא החלטת הועד הלאומי לשלוח משלחת לישיבה הקרובה של ועדת המנדטים אשר ע“ח חבר הלאומים. זו תהיה המשלחת הראשונה שהישוב העברי ישלח להתיצב לפני אדונה של א”י, אשר עפ"י החוק הבין-לאומי הוא השליט בה.
יד ביד עם באות-הכוח של הסוכנות היהודית בג’ניבה תעמוד ותעבוד איפוא הפעם באות-כוח של הישוב העברי בא“י. התפקיד משותף לשתיהן במידה שוה. הסוכנות העברית מדברת בשם כל העם בן ששה עשר המיליונים, אולם ע”פ המנדט יש לה תפקידים וחובות כלפי מהלך הענינים בארץ ישראל גופא. מלאכות הועד הלאומי מדברת בשם הישוב הקיים בן מאה וחמשים אלף נפש; אולם הישוב הזה אינו רואה את עצמו אף לרגע בגבולות המספר הקיים, אלא בבחינת הבית הלאומי בהתהוותו. הקואופרציה הגמורה של שני הכוחות האלה ודאי שהיא עלולה לחזק בהרבה עמדתנו בג’ניבה. אבל יוגד נא בגלוי ובברור: גם החלטה זו של הועד הלאומי דומה לחרב פיפיות. היא יכולה לשמש בידנו נשק בעל ערך רב כשנדע להשתמש בו כחוק. והיא גם עלולה להביא לנו הפסד, כשם שפעולה מעין זו נהפכה במובן ידוע לרועץ גם למתנגדינו הפוליטיים מתוך המחנה הערבי, שהשתמשו בנשק זה מבלי להבין את חוקו. הכל תלוי עכשיו בדבר כיצד תגשים המלאכות של הישוב את שליחותה בג’ניבה. כוון עבודתה, אופי הופעתה ואופי המשא ומתן שלה עם באי-כוחן של הממשלות השונות, עם חברי ועדת המנדטים ועם אנשי העתונות הגדולה; הצורה שתקבל עבודתה אגב פגישה ראשונה זו – כל אלה יקבעו את גורלה של החלטת הועד הלאומי לחיוב או לשלילה.
אם נגרר גם הפעם אחרי האינסטינקטים שלנו ואחרי הרגשנות העוורת, אם נבחר גם הפעם בפוליטיקה שהיא “אמנות לשם אמנות”; אם אין רצוננו שוב אלא להופעה רועשת, מבלי לשקול בדעתנו מה הן המטרות הפוליטיות שאנו רוצים בהן ואנו יכולים להגיע אליהן בג’ניבה – נוריד מהלומה באויר. אם גם הפעם נרצה רק לעורר בתוך הישוב אילוזיות מזהירות שלא יהיה לנו הכוח להגשימן, ליצור משאלות דמיוניות שלא תהיה לנו האפשרות לספקן בחיים – נשלם את המעשה הזה ע"י ירידת ערכנו ומשקלנו הפוליטי כלפי פנים וכלפי חוץ. נדמה לי שהמצב בתנועה הציונית ובארץ אינו מרשה לנו התפרצות בלתי-פוריה כזאת, שמחירה עלול להיות רב. מעצמות גדולות יותר מאשר אנחנו שלמו ביוקר קוצר-ראות כזה.
אולם אם אנו רוצים לעשות את החלטת הועד הלאומי ואת עבודת המלאכות בג’ניבה לפוריה ולמועילה – עלינו קודם כל לחשב את חשבוננו מתוך קרירות רוח וסבלנות. עלינו לחקור את המצב הפוליטי הכללי, זה שבמסגרתו עומדת החלטת הוה"ל להתגשם. עלינו להסיק מסקנות מדויקות מתוך נתוח המצב. באופן כזה עלינו לקבוע את אפשרויותינו ואת הגבולות הניתנים לאפשרויות פעולתנו בג’ניבה. ועל יסוד המסקנות האלה עלינו לפעול – בין אם זה יתן לנו ספוק שלם ובין אם לא יתן.
ג 🔗
אל נרמה את עצמנו: הקונסטלציה הפוליטית, המלוה את המשלחת הראשונה של הישוב העברי לחבר הלאומים, אינה רצויה לנו ביותר. זה שנים שמערכת הכוכבים אינה נוחה למזלנו. זה שנים שההתפתחות המדינית בעולם, מחוץ לקוניונקטורות חולפות, יש בה – בקויה היסודיים – ניגוד לענינינו. אלא בינינו הלועסים יומם ולילה את הפרזות הרמות בדבר המציאות הזאת. זוהי מציאות מרה, שיש להלחם בה בעקשנות, בשיטה, בהתמדה ומתוך הכרת המצב, אבל אי אפשר למחוק אותה ע"י מלים ונוסחאות-פלאים. בכל אופן צריך קודם כל להבין אותה, כדי להכריע אותה במלחמה. זה שקוראים אצלנו פוליטיקה רדיקלית ועמדה תקיפה – הוא לדאבוננו כדי תשעים אחוז התעמולה בחלל ריק מאויר.
מה הם הגורמים הקובעים בשעה זו את גורל עמדתנו כלפי מעצמה המנדטורית וכלפי חבר הלאומים? הוה אומר: שהממשלה, האוחזת כרגע בהגה הממשלה הבריטית, היא משמרת; שקרוב לודאי הדבר שגם בעתיד הקרוב תשאר ממשלה משמרת. אמנם גם ממשלה כזאת שומרת באופן פורמלי בהחלט על יסודות המדיניות של המנדט הא"י ושל הצהרת-בלפור. אולם מאידך גיסא נובעות מעובדה זו כמה מסקנות, שאין אנו רשאים בשום אופן להסיח את דעתנו מהן.
ראשית כל: אחד העיקרים היסודיים לגבי שיטת העבודה של ממשלה משמרת באנגליה – היא, כמדומני, העיקר להגן בכל מחיר – ובכל חבל וחבל של האימפריה – על האדמיניסטרציה שלה. ממשלה כזו עלולה להסכים למשא ומתן פוליטי. היא עלולה לנחול נצחון או לסגת אחורנית, היא עלולה לנהל פוליטיקה של יד חזקה או להכנס בפשרות. אולם כל זה אינו נוגע באדמיניסטרציה שלה. הפקידות ואופן עבודתה עומדת למעלה מכך. את ההנהלה ואת משטר הפקידים אינם מפקירים להתקפות פוליטיות. מקור הדבר הזה מונח בהכרה היסודית של כל ממשלה משמרת, זו הרואה באוטוריטה המובטחת והמבוצרת של האדמיניסטרציה את העמוד המרכזי לכל בנין שיטתה. את עמוד-התוך הזה מחזקים לפעמים בכוונה ברורה על אף דרישות שמודים בצדקתן. שומרים על המכונה ועל הברק החיצוני של הפלדה. הרגישות מצד זה לגבי “ההתקפה הפוליטית” שלנו תהיה איפוא רבה ויוצאת מן הכלל.
ושנית: אין לפי דעתי להעלים עין מהופעה אחת חשובה. במשך השנים האחרונות צעדה ההשקפה האנגלית בדבר הנהלת ארצות קולוניאליות והמדיניות הפנימית בארצות כאלה – השקפה החלה כמובן גם על הארצות המנדטוריות, אל אף כל הנמוקים המשפטיים – צעדים נכרים אחורנית למסורת האדמיניסטרציה הקולוניאלית של השמרנות האדוקה. השיטה הליברלית בהנהלת מושבות הכתר גרמה, כנראה, רק להכזבה בדעת הקהל האנגלי: זו רק הבליטה בבהירות גדולה מדי את המוגבל בזמן אשר ביסודות האימפריה. גם השיטה הסוציאליסטית בהנהלת המושבות הכזיבה את התקוות. לא ניתן לה זמן וכוח לפתח את האמצעים שלה בהנהלה ובמדיניות של המושבות לעומת השטות הנושנות. כמעט שלא הספיקה אפילו לרמוז מה הם היסודות הממשיים שהיא אומרת לבסס עליהם למעשה את שיטתה החדשה. כשלורד סידני אוליביה היה מזכיר לעניני המושבות הרבה פחות מאשר היום, כשהוא יכול לשוב לערוך קרב מעל עמודי שבועונים קיצוניים נגד הריאקציה באפריקה הדרומית. באופן כזה שבה ההשקפה הקולוניאלית באנגליה בזמן האחרון יותר ויותר לכוון שרצו לתת לה בשנים הקודמות קורזון, קרומר ומילנר. והרי אף דבר זה אומר, כי הממשלה נוטה דוקא להשען יותר על כוחותיה האדמיניסטרטיביים ואינה נוטה לקבל התערבות בין-לאומית בסדר עניניה.
וחבר הלאומים, שעליו מוטל להיות נושא הקונטרולה הבין-לאומית הזאת? – אין אני יודע מה יהיה חבר הלאומים בועד עשרות שנים אחדות. בודאי – אין להכחיש שהוא גלה כבר קוים ידועים של פעולה, שמותר לראות אותם כגרעינים חשובים לתקופה חדשה בפוליטיקה הבין-לאומית. האוירה הפוליטית המיוחדת השוררת בג’ניבה – מעידה על התהוותו של הלך-רוח שלא היה כמוהו עד הנה ביחסים שבין המעצמות. אולם משגה יהיה מצדנו אם נרצה לדחוק כאות-נפשנו במחשבה את קץ ההתפתחות ההיסטורית הזאת. משגה יהיה אם נשכח, כי חבר הלאומים עצמו, כפי שהוא קיים כעת, אינו נוטה לשכוח את גבולות יכולתו. משגה יהיה אם נשכח, שחבר הלאומים הוא אותו המוסד אשר תוך כדי שמירה קפדנית לבי כל הפרטים הפורמליים נתן לאנגליה חופש-פעולה גמור בארם-נהרים, אף על פי שמסביב למוסול מתרכזים אינטרסים כלכליים יותר מאשר מסביב לתל-אביב. אותו חבר הלאומים הסתכל בשקט ובאדישות ביטולו של הוד מלכותו חוסין, מלך חג’אז, לאי קפריסין, מבלי לנקוף אצבע –אף על פי שמסביב לערב מתרכזים עניני מדיניות חשובים יותר מאשר מסביב לארץ ישראל, ואף על פי שהכתובת לג’ניבה ידועה היתה לחוסין בכל אופן לא פחות מאשר לנו. אותו חבר הלאומים רשם, ואם גם מתוך מנוד-ראש ואנחות רבות, את הויזום על הפספורט של הממשלה המנדטורית בסוריה – אף על פי שהקרע, בין סעיף עשרים ושנים של חוקתו היסודית ובין “פעולתם” של הצרפתים בארץ סוריה, הוא בודאי קרע עמוק יותר מאשר זה שגלתה ועדת המנדטים בדו“ח הראשון שלה בין הצהרת-בלפור ובין הסעיף עשרים ושנים הנזכר לעיל. ומשגה יהיה ביחוד אם נשכח אנחנו את הדו”ח הראשון הזה של ועדת המנדטים בנוגע לא“י. הזמן שעבר מיום כתיבתו ומהים שעלינו היה, בעזרת תמיכתה הפוליטת המלאה של הממשלה המנדטורית, להדוף אחורנית את ההתקפה הזאת – אינו רחוק מאתנו ביותר. בינתים לא התשנה הרבה ביחס למפעלנו בארץ, כפי שמאמינים, כנראה, רבים מקרבנו. “גרי-צדק” בודדים אינם שוים בערכם לתנאים אוביקטיביים במדיניות העולמית. האינטרסים הקטוליים בג’ניבה חזקים היום למדי (חזקים הרבה יותר מאשר באנגליה) והולכים, כמדומה לי, ומתחזקים עוד יותר. אחת המדינות הקטוליות ממדרגה שניה הכשילה כמעט את כל מפעל לוקרנו ע”י עמדתה העקשנית. האימפריאליזם הפשיסטי של השליטים באיטליה מתאמץ וחוזר על נסיונותיו החזקים להתקפה. “הים התיכון לעמי הים התיכון!” – זוהי סיסמת תאותו הבלתי-מרוסנת. שאלתנו, שאלת העם העברי ושאלת א"י, אינה מסתגלת בנקל אל הסכימות המקובלות, ודוקא אל אלה המקובלות בעולם הדמוקרטי והמתקדם המתרכז מסביב לג’ניבה. עד היום ישנם בעלי אינטרסים רבים וחזקים הרוצים לנסות על גבנו ועל חשבוננו לפגוע בעמדת אנגליה. עד היום מכים את השק כשמתכוונים לחמור.
במובן זה אין ספק, כי עמדתה הפוליטית של הציונות, ועמדתו של הישוב העברי הא"י עוד יותר, מסובכת היא היום בג’ניבה הרבה יותר מאשר בלונדון.
ד 🔗
ואם נשאל, לאור המצב הזה, את השאלה: היכולה פעולתנו בג’ניבה להתרכז ביצירת בסיס טכסיסי למלחמה נגד האדמיניסטרציה הבריטית בפני חבר הלאומים? – תהיה בהכרח התשובה: לא. נקודת-הכובד בפעולתנו בג’ניבה, במידה שברצוננו להצליח ולהגיע למטרה – אסור לה שתהא בת בחינה כזאת. פוליטיקה כזאת – ותנסחו אותה איך שתרצו: תביעת משפט לגבי הממשלה הא“יית או קריאה לתווך של חבר-הלאומים בעניני האדמיניסטרציה הבריטית – מכיון שהיא מתכוונת לגייס צד שלישי נגד ממשלת המנדט, עלולה להיות המהלומה לתוך האויר שעליה דברתי למעלה. למשך זמן לא קצר, אולי למשך עשרות בשנים, קשורים אנו – מבחינת הגשמת בנין הבית הלאומי למעשה – לאנגליה יותר מאשר לג’ניבה. בג’ינבה יהיה עלינו להתגבר על מעצורים קשים יותר מאשר באנגליה. הלא יתכן כי תגיע עוד פעם שעה שנהיה זקוקים במלחמתנו הפוליטית בתוך חבר הלאומים למשען מצד ממשלת המנדט. ומצד שני לא יתואר הדבר שנסיון המכוון להיפך מזה יצליח. ואם על אף הכל נאמר לנסות את הנסיון הזה אך ורק כדי לתת ספוק להתרגשות הישוב – יהא זה יותר מחטא, זאת תהיה שגיאה. ויהיו ההוכחות שיש בידינו נגד הרוח והמעשים המתגלים בעבודתה של ההנהלה הא”י ברורות כאור השמש – הדבר לא ישנה את התוצאות.
בצדק אמרו בישיבת הועד הלאומי, כי שתי העובדות, שיש בידי ממשלת א"י להביא לפני חבר הלאומים, הן שקולות בעיני ג’ניבה לכל הפחות כנגד כל הארגומנטים וההוכחות מצדנו: ההפרש המפליא בין הבטחון הצבורי השורר בארץ (כתוצאת עבודת הממשלה) ובין המרד בסוריה, והעובדה שיש לממשלתנו כרגע היכולת לחשוב על דבר הפחתת ההוצאות הצבאיות בארץ. שתי העובדות האלה מספיקות בודאי בעיני ג’ניבה בכדי להצדיק את כל מעשי הממשלה בארץ. מה הוא כוחם של פרטים ופגימות שבימי החול – דוקא בעיני חבר הלאומים – לגבי העובדות הפוליטיות החשובות האלה?
אם יש איפוא מקום להניח, שהגיעה לנו עכשיו שעת-כושר להוציא את מלחמתו הפוליטית של ישובנו בעד הגשמת המנדט חוצה לארץ – אין הכתובת יכולה להיות ג’ניבה. זהו אבסורד לפתח את ההתקפה בנקודת ההתנגדות הגדולה ביותר, שהיא גם נקודת התועלת המסופקת ביותר. נקודת-האחיזה המתאימה והמיועדת ע“י המצב ל”התקפה הפוליטית" ממין זה – הוא מקום מושבה של ממשלת המנדט. אם יש מקום שאפשר לנו למצוא שם ברגע הנוכחי את סולם הכשפים, כדי לעבור על חומת הזכוכית – הרי ללא תועלת יהיה הדבר אם נחפש אותו בג’ניבה.
ואם דרך זו היא ללא תועלת, משמש שהיא מזיקה. בהכרח שתערער כלפי פנים את עמדתו הפוליטית של הארגון הלאומי. משקלו וערכו הפוליטי של הישוב (כלפי דעת הקהל של העולם) עלולים לרדת פלאים. ההסתערות הבלתי-מוצלחת הופכת אותו בן רגע מכוח קונסטרוקטיבי, המיועד לבנות בקואופרציה עם ממשלת המנדט, למעוט אחד בין התושבים השואף לשלטון, מתוך הלך-דעות קיצוני שאין להודות בו מנקודת השקפה פוליטית-עולמית. שלישית: הנסיון הזה, אם לא יצליח, יפקיר אותנו עוד יותר לשרירות לבה של הביורוקרטיה המקומית, שתוכל אז לחשוב בהחלט כי לית דין ולית דיין, כי האדמיניסטרציה שלה עומדת מחוץ לכל בקורת וכי הפוליטיקה שלנו מחוסרת קו שני של הגנה.
זה הדבר: יש דרגה בשימוש האמצעים הפוליטיים. בחשיבותו של דבר זה נוהגים לזלזל אצלנו. אנו נוטים לעתים תכופות להתחיל באמצעים האחרונים. אנו מקדימים לפעמים אולטימטום למשא ומתן. כשם שאנו מקדימים לפעמים השבתה או שביתה למשא ומתן. ואף על פי כן ההנחה עומדת בעינה: ישנה דרגה בשימוש האמצעים הפוליטיים.
לגבי הישוב צריכה “הפניה לצד שלישי” – במטרה לגרום לידי התערבות בהנהלתה של ממשלת המנדט – להיות אחד האמצעים האחרונים. הערבים הם בנידון זה במצב שונה באופן יסודי ממצבנו. אפילו הסוכנות היהודית נמצאת במצב אחר. מה שעלול לשמש בידה מכשיר נורמלי לפעולה הפוליטית-הפקוח המתמיד על דרכי ממשלת המנדט בסיוע חבר הלאומים שמסר את המנדט – צריך להיות רזרבה פוליטית לגבי הישוב. הישוב מופיע לפני חבר הלאומים כבעל פטיציה המגיש בקשה בשם התושבים – הסוכנות היהודית כנסטור פוליטי. לא הישוב ולא הועד הלאומי מותר להם להפקיר את הרזרבה הזאת, לפני שאזלו האמצעים בשטח המשתרע בינינו ובין מעצמת המנדט, בינינו ובין ממשלת א"י. לנקודה הזאת עוד לא הגענו.
ה 🔗
רק מסרס דברים בכוונה יוכל לפרש את הנאמר כאילו מטילים על מלאכותנו בג’ניבה או על התזכיר, שהועד הלאומי עומד להגיש לועדת המנדטים, את החובה להסתיר מה שיש בלבנו בנוגע לאדמיניסטרציה בא"י. להיפך, הדין וחשבון, שנמסור בכתב ובעל פה, צריך להכיל את כל התביעות, בצרוף כל ההוכחות והפרטים, שאנו תובעים מממשלתנו בענפי החיים השונים, בשאלת תקציב החנוך ובשאלת המכס, בחלוקת קרקעות הממשלה ובסדור הגנת הארץ. העובדות והמספרים האלה מדברים בשפה ברורה למדי. הם מראים, כיצד מפעל כביר – אפשר לומר: מפעל גבורה – מתאבק יום יום ושעה שעה עם רוטינה אדמיניסטרטיבית, העומדת לשטן בדרכו באדישות גמורה. אולם התאבקות זו אינה נמצאת בשטח של “גיוס צד שלישי”. יש לנו להלחם את המלחמה הזאת יום יום ושעה שעה בארץ עצמה. יש לנו להתרכז בפעולה עקשנית ומקיפה לצד ממשלת המנדט. ומדי שנה בשנה, כשהישוב ישלח את מלאכותו לועדת חבר הלאומים, עלינו לעמוד על השתלשלות הענינים בהתאבקות זו ולהבליט את מהלך הדברים לעיני כל העולם.
אולם את נקודת הכובד של עבודתנו בג’ניבה עצמה יש לראות כרגע בתפקידים אחרים. ומוטב היה אילו גם הישוב כולו היה מכוון את תשומת לבו ואת צפיתו לתפקידים האלה, שכן אלה חשובים וגדולים למדי. ביום מן הימים הם עלולים לההפך לגורמים מכריעים מבחינת עתידו של מפעלנו בארץ, – ואם גם תוצאות כאלה לא יבואו בן לילה ואם גם לא יהיו מלוות נצחונות מזהירים, כפי שמחכים לכך חוגים שונים בישוב לרגלי המשלחת העומדת ללכת לג’ניבה.
התעודה האחת המוטלת על המשלחת וקובעת לה תפקיד חיובי ממש – היא זו שהח' בילינסון קרא לה במבטא ההולם: כבוש ג’ניבה. וכי דבור תפל יהיה אם נאמר, שכבוש זה הוא קשה עוד יותר מאשר הכבושים שלשמם מכינים עכשיו אוירוני-קרב ענקיים ומעבדות שלמות לאדי-רעל? הוא קשה כמעט יותר מאשר כבושה של מחרשת המתיישב העולה על קרקע שממה. נביא בחשבון באיזה סבך נתון מפעלנו – סבך של דעות קדומות, שקר, אי ידיעה, ואינטרסים פוליטיים הסותרים אלה את אלה. בלי נשק ביד עלינו לפוצץ את מגדלי הדיבה, בלי מכשיר ביד עלינו ליבש את בצות השקרים. בלי כלי זין ובלי כוח עלינו לכבוש את המבצר ג’ניבה,– על ידי ברור שאיפתנו ועל-ידי הסברת מפעלנו בארץ, בכוחו של רעיון השחרור הלאומי שלנו וגם בכוחה של המצוקה הלאומית הגדולה.
בג’ניבה מתאספות, כמדומני, חמשים וכמה ארצות; נוספת עליהן המעצמה האדירה, זו העתונות העולמית. כל אחת ואחת מהארצות אלה יש לה יהודים משלה. כמעט כל אחת ואחת מהן מכירה את שאלת היהודים שלה. את מצוקת היהודים בהא-הידיעה אינה מכירה אף אחת מהן, ובודאי שאף לאחת אין יותר ממושג שטחי ומעורפל על אודות הלאום העברי הצעיר הגדל בא"י מתוך תאים מצומצמים, אולם מתוך רצון כביר ליצירה; מתוך עבודה ישובית קשה ודלה, אולם בהכרת עם הקובע בכוחות עצמו את גורל עתידו הבהיר או הקודר. חמשים וכמה ממשלות מכונסות בג’ניבה, שאולי לא כל אחת מהן תוכל לעזור לנו באופן בלתי-אמצעי, ושכל אחת מהן תוכל בכל אופן להזיק לנו באופן בלתי-אמצעי; ועל הבנה הפוליטית שלהן וה- Good will שלהן בנויה ונשענת כל המדיניות של התנועה הלאומית העברית. אולי אין כוח שיהיה כה מתאים להגשים את מעשה כבוש ג’ניבה כישוב הצעיר שלנו בארץ.
אולם אין עוד להסתפק גם בזה. התפקיד הרציני ביותר המוטל, לדעתי, על מלאכות בג’ניבה – הוא לפנות את הדרך להגשמת תכניות הבנין הגדולות לשם עתיד מפעלנו הישובי והרחבתו השיטתית. לשם הגשמת התכניות האלה אנו זקוקים לעזרה פוליטית ולהשתתפות פיננסית בין-לאומית. במרכז המדיניות הציונית תעמוד בעתיד הקרוב הכשרת הקרקע הטכסיסית וההכנה הסדורית לקראת ההלואה הגדולה הראשונה לצרכי התישבות היהודים בא“י. זוהי התקפה פוליטית המתאימה לעניננו, תחת ההפגנה מחוסרת-הכוח – תכנית הבנין המובססת. בשעתו העיר כבר סיר הרברט סמואל כמה חשוב החלק שהישוב העברי בארץ ובא-כוחו החוק, הועד הלאומי ליהודי א”י, יכול לקחת בהוצאה לפועל של תכנית זו. עלינו, יהודי א"י, מוטל לבוא ולומר: מתוך הרצון החלוצי של הישוב התהוה בארץ כל מה שחי וגדל בו ברגע זה. עברנו תקופה של נסיון, שנמשכה יותר מחמשים שנה. פסחנו על סף הנסיונות. עכשיו הדרך פתוחה.
העם היהודי מצפה לעזרת ארץ-ישראל היהודית. אין אתם מרגישים בתקפה של השאלה היהודית, כפי שאתם מרגישים בשאלת הארמנים או בשאלת הפליטים היונים או בשאלת הבראת אוסטריה, שכן שאלת היהודים היא מחלה כרונית איומה. אנו מרגישים בה. עלינו עברו שנים שמאות אלפים מבני עמנו ברוסיה ובאוקרינה נפלו חלל כקרבנות לשחיטה המונית ולרעב. בפולין חיים מיליוני יהודים המתחבטים כעכברים במלכודת, באין מוצא להם ולקיומם. כמעט כל ארצות ההגירה הן סגורות ומסוגרות. האדונים מארצות הברית, מארגנטינה, מאפריקה הדרומית, מזילנדיה החדשה – יעידו על זה. א"י, הארץ הקטנה, נהפכה בשנים האחרונות לארץ החשובה ביותר מבחינת ההגירה היהודית. יש לנו יכולת להגשים מפעל התישבותי גדול. יש לנו יכולת להציל בהתישבות זו את השארית היחידה של ההמון היהודי שאפשר להעבירה לחיי עבודה וחופש. ברגע הנוכחי מצפים שלשים וחמשה אלף חלוצים מאורגנים לאפשרות של עליה והתישבות. לשם כך אנו זקוקים לאמצעים במידה ההולמת מפעל התישבותי מודרני ורחב כזה. זהו תפקיד רציני לא פחות וחשוב לא פחות מאשר העברת היונים, מאשר הבית הלאומי לארמנים, מאשר הבראת אוסטריה. לשם הגשמתו אנו זקוקים לכוח הפיננסי הבין-לאומי. לשם כך אנו זקוקים לתמיכה המוסרית והמדינית של העולם.
מובן מאליו שלא נוציא לפועל את ההלואה הגדולה הראשונה שלנו בבת אחת. היא תעבור הרבה תחנות, תלבש צורות ותפשוט צורות עד שתגיע לתבניתה המוחלטת שבה תתגשם. היא תצטרך להתגבר על הרבה מכשולים ומעצורים. אולם אסור לדחות את הכנתה אפילו לשעה. לצעדים הראשונים, שהישוב יעשה לקראת המטרה הזאת ע"י המלאכות בג’ניבה עלולה להיות חשיבות מכרעת.
בתפקידים הפוליטיים החיוביים האלה יש לחפש את נקודת הכובד של פעולת המשלחת. כדי למלאות אותם תהא נחוצה מידה גדולה ביותר של התאמצות, של ידיעת הדברים ושל שקט פוליטי. ולבסוף: הפעולה הפוליטית הקונסטרוקטיבית היא בעצם אמצעי חשוב, שיש בו לבצר את עמדתנו כלפי ממשלת המנדט והאדמיניסטרציה בארץ. כל עלית ערכנו הפוליטי בדעת הקהל בעולם, כל פתוח של יכולת חדשה לעבודת בנין רחבת-מידה ושיטה – מוסיפים משקל על כף-המאזנים לזכותנו. במידה שנמהר ליצור את המשקל הממשי הזה – נצליח מהר יותר לעמוד מעבר לחומת-הזכוכית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות