¹

אברהם, אברהם! בקראי את שמך עכשיו, יהמה לבי בי. הן עשרות שנות-חיים עברו עלינו יחדיו, במחשבה ובדיבור, בפעולה משותפת, בדאגה למדינה, לחברה, לספרות ולאגודת-הסופרים.

זכות-ראשונות לך, אברהם ברוידס, כמשורר הבית, המשפחה, האדם העמל, השכוֹל, הילד הסובל. ודאי, כבן-הדור היית לפה למלחמות ישראל. להתחדשותנו במולדת, למיפעל-הענקים של האומה. ובמרוצת הימים שירתך נתרחבה ונתעמקה. אף-על-פי-כן, ביסודה שירתך היא שירת-הלב, שירת המכאוב והשמחה של אדם בארץ. בחינת נפש כי תעטוף. לא התיימרת להיות בא-כוח הצער העולמי. אחות לך בשירה זו, הלא היא רחל מכינרת, שאף היא היטיבה לספר על עצמה ועל הסובב אותה. אין שירתך זקוקה לפירושים. היא נכנסת ללב ותיכנס ללב כל עוד לב אדם פועם.

זכות-ראשוֹנוּת לך גם כמזכיר אגודת-הסופרים.

עד שקמת אתה להיות מזכיר אגודת-הסופרים, לא היה בכלל תפקיד כזה ולא בעל-תפקיד כזה. מעם מלאכת-הבנין לקח אותך ביאליק למישרה זו. אתה לא מצאת שום שיגרה מישרדית ושום נהלים מישרדיים. איש לא הוריש לך לא כסא ולא שולחן ולא לישכה. מבראשית התחלת. הזיכרון שלך היה המכשיר העיקרי בידך. במישרדך היה מין אי-סדר מסודר. ובכל-זאת התנהלו העניינים כשורה. גם בדרך זו הגעת להישגים ניכרים בעבודתך. לפעמים התרעמנו על איזו הזנחה, אבל לא התעלמנו גם מן היתרון שבך. היית מחונן באמנות הטיפול ההומאני. היית סופר-אח לכולם, אח בכור לצעירים ואח נאמן לוותיקים. חדרך היה גם חדר וידויים לנזקקים. לא מעטים נכנסו אליך עצובים ויצאו מאוששים. הבטחת להם משהו וקיימת. אפשר שפה ושם הוחמץ איזה סידור מישרדי, אבל מידת-החסד שבך פיצתה את ההפסד. והסך-הכל של שלושים ושש שנות עבודתך כמזכיר הוא יפה, מכובד ומיוחד במינו.

היית משורר, מזכיר, חבר ואדם בעל-מידות. תולדות חייך היו גדושות סבל. סבל זה הוא שעידן אותך ונתן בך נפש נרגשת ומשתתפת בצער הזולת. גם בשנות חייך האחרונות, כאשר גברו בך מכאובים גופניים – לא נכנעת. ממעמקי סבלך קראת אל בת-השירה והיא נענתה לך. תחושת המוות המתקרב לא שיתקה אותך. התקוממת וטיכסת עצה, כמו שכתבת באחד השירים האחרונים:

יום ניתק מיומוֹ    🔗

קְרֵבִים יָמַי אֶל הַיָמִים

שֶנֶאֱסַף אָבִי, שֶנִסְתַּלֵק מִמֶנִי מוֹלִידִי,

כְּבָר עֲקֵבַי נוֹגְעִים בַּעֲקֵבָיו,

מִתְקַצְרִים בֵּינֵינוּ מֶרְחַקִים וּזְמָן.

עוֹד קָט כָּמוֹהוּ אֶהְיֶה

בְּדָלֶת אַמוֹתַי נִטְמַן.

יְמוֹתַי הֵם נִתּוּק שֶׁאֵינֶנוּ פּוֹסֵק,

יוֹם נִתַּק מִיוֹמוֹ וְנִסחַף בְּרֻגְזוֹ הַדָלוּחַ,

אֵיךְ לְחַבֵּר שִבְרֵי תַאֲרִיכֵי

וּלְהָשִׁיב שְׁלֵמוּתוֹ שֶׁל הַלוּחַ?

אברהם, אברהם. חוש לוחש לי, שמלווים אותך לבית-עולמך שיירה גדולה של סופרים, שאליהם אתה נאסף עכשיו, ובראשם ביאליק, שזיו האיקונין שלו נשאת בקירבך כל הימים והוא אצל לך ברכה ראשונה כמשורר. עוד ידובר בך רבות, כי ראוי אתה לכך.

בשם אגודת-הסופרים ובשמי, אני נפרד ממך, אח יקר. נזכור אותך תמיד. ימתקו לך רגבי המולדת, שכל-כך יפה שרת עליהם ואהבת אותם!