עכשיו כּבר גלוּיה עד כּדי בּהירוּת מגמת השלטוֹן לצמצם את העליה עד למינימוּם. בּעצם, היתה כּבר התנהגוּת השלטוֹן לפני שנה וָמעלה, בּענין עבר-הירדן, תוֹצאה של המגמה הזאת, אלא שעד החדשים האחרוֹנים אפשר היה להצפּינה בּקיפּוּלי הנימוּק המפוּרסם של “כּוֹח הקליטה”. מקוֹמוֹת הקליטה של לא-יהוּדים, אשר יש ליהוּדים זכוּת עליהם, המשק הממשלתי והמשק העירוֹני, הוּצאוּ – בּאמתלאוֹת וּבלי אמתלאוֹת – מתוֹך חשבּוֹן העליה. ואשר למשק היהוּדי, הרי ממנוּ נפטרוּ על-ידי ארגוּמֶנטציה פּשוּטה מאד: “הן עניים אתם וּמה טעם להוּסיף למחנכם הדל עוֹד עניים נוֹספים?” בּענין עבר-הירדן היינוּ צריכים לחכּוֹת לישיבת ועדת המנדטים, כּדי לשמוֹע דברים בּרוּרים על התנגדוּת פּוֹליטית של הממשלה להתישבוּת היהוּדים בּאיזֹור זה של ארץ-ישׂראל, ועד הישיבה הזאת היוּ אוֹמרים לנוּ, בּערך: “למה נעוֹרר עתה את השאלה הזאת? כּלוּם אקטוּאלית היא? הלא בּין כּך וּבין כּך אין לכם כּסף”. היסוֹדוֹת הדרוּשים לפעוּלה ציוֹנית גדוֹלה – אסוֹן יהוּדי גרמניה, תשׂוּמת-לב בּין-לאוּמית לשאלת היהוּדים, תשוּבה זוֹ שנשמעה מכּל אוּלם וּמעל כּל בּימה בּדבר ארץ-ישׂראל כּמקלט הטבעי לעם הנרדף בּכל מקוֹם, אפשרוּת לגייס אמצעים כּספּיים גדוֹלים וּפריחת המשק הארצישׂראלי – כּל היסוֹדוֹת האלה היוּ צריכים להזדמן יחד כּדי להשמיט מידי השלטוֹן את הנימוּק הבּדוּק בּדבר כּוֹח הקליטה של הארץ ועניוּתנוּ, וּלהסיר את הלוֹט מעל המגמה הפּוֹליטית העקרוֹנית: צמצוּם העליה העברית עד למינימוּם.

ויש ערך פּוֹליטי לקביעת העוּבדה הזאת: ההפגנוֹת הערביוֹת לא יצרוּ את מגמת הצמצוּם. היא קדמה להן הרבּה. כּאמוּר, התגלתה עוֹד בּענין עבר-הירדן, כּשהיתה נשקפת האפשרוּת להרחיב את העליה היהוּדית מתוֹך הסכּם עם חוּגים ערבים בּעלי-השפּעה. קיצוּץ השדיוּל הקוֹדם בּא, כּשלא היה עוֹד כּל זכר ל“תסיסה הערבית”. ההכנוֹת הדרוּשוֹת להתקפה על התיירים נעשוּ, בּלי ספק, בּתקוּפה שהיתה עדיין שקטה לגמרי. גם ההחלטה בּדבר קיצוּץ השדיוּל האחרוֹן נתקבּלה, לפי כּל הסימנים, לפני הפגנוֹת הערבים (היא נתפּרסמה בּעתוֹן הרשמי לפני מאוֹרעוֹת יפוֹ). לאוֹר המסיבּוֹת האלה לא בּרוּר עוֹד נגד איזוֹ עליה מחוּ בעצם הערבים – נגד חמשת אלפים הרשיוֹנוֹת לחצי-שנה? והלא אלפּיִם מאלה כּבר ניתנוּ לפני זמן-מה. האוּמנם בּאוּ כּל המאוֹרעוֹת האלה אך ורק בּגלל שלוֹשת אלפים יהוּדים בּמשך ששה חדשים?

מכּל מקוֹם: מגמת הצמצוּם לגבּי העליה התגלתה זמן רב לפני ה“תסיסה הערבית”. וערך פּוֹליטי רב יש לקביעת העוּבדה הזאת, בּאשׁר היא סוֹתרת את הנימוּק העתיד ודאי להוֹפיע בּקרוֹב בּארגוּמנטיה הממשלתית, כּדי למלא את החלל הריק של “כּוֹח הקליטה”. הנימוּק ודאי יהיה: “אמנם רב צוֹרך היהוּדים בּעליה ואמנם ישנה עתה האפשרוּת המשקית לעליה רחבה – ואוּלם מה לעשוֹת, ותוֹשבי-הארץ הערבים מתנגדים לעליה הזאת, ואף מוּכנים לצאת לרחוֹב כדי למנוֹע בּעדה, ועל-ידי כּך הם מכריחים את ממשלת הארץ לצמצמה”. אם אמנם עתיד הנימוּק הזה להוֹפיע על הבּימה הפּוֹליטית, בּלוֹנדוֹן אוֹ בּג’ניבה, תבוֹא הכרוֹנוֹלוֹגיה ותטפּח על פּניה: הפגנוֹת הערבים איחרוּ. הן נתארגנוּ, כּשמגמת השלטוֹן היתה כּבר גלוּיה, ודאי לא רק ליהוּדים, אלא גם לערבים מארגני ההפגנוֹת.

יתכן שישָמע עוֹד נימוּק שני להצדקת הצמצוּם והוּא אוֹתוֹ “כּוֹח הקליטה” בּמוּבנוֹ הרחב יוֹתר. ודאי יגידו לנוּ: “אמנם שעת-כּוֹשר היא עתה למשק העברי בּארץ-ישׂראל, ואוּלם הן יכוֹל להיות שאין כּאן אלא בּרכה חוֹלפת. הן יכוֹל הגלגל לסוֹב אחוֹרנית, וּמה נעשה אז עם כּל הפּוֹעלים המתקיימים מיגיע כּפּים בּלבד?” כּלוֹמר, כּוֹח הקליטה דרוּש לא רק לזמן הזה, כּי אם גם לעתיד לבוֹא. ועלינוּ להיוֹת מוּכנים לנימוּק הזה, בּאשר איננוּ חדש. הוּא נוּסח כּבר בּ“ספר הלבן” לפּספילד ועמד לבירוּר בּועדה הקבּינֶטית אשר טיפּלה בּחוֹרף שנת 1930 בּשאלוֹת ארץ-ישׂראל. תוֹצאת הבּירוּר היוּ “ההוֹראוֹת המוּסמכוֹת לאדמיניסטרציה הארצישׂראלית” אשר בּאיגרת ראש ממשלת אנגליה לד“ר וייצמן, והן קבעוּ בּמפוֹרש: “עוֹלים, שיש להם סיכּוּיים לעבוֹדה – מחוּץ לעבוֹדה בּעלת אוֹפי קיקיוֹני בּהחלט – לא יאָסרוּ על כּניסתם אך ורק מטעם זה שאין לערוֹב, כּי העבוֹדה תימשך זמן בּלתי מוּגבּל”. יוֹצא, שבּעצם אין בּרשוּת האדמיניסטרַציה הארצישׂראלית להשתמש בּנימוּק זה של ה”שעה החולפת" ושל “קליטה לעתיד לבוֹא” – מכּל מקוֹם, כּל עוֹד לא נתפּרסמוּ “הוֹראוֹת מוּסמכוֹת הסוֹתרוֹת את אלה שנקבּעוּ על-ידי מקדוֹנלד בשנת 1931. אלא, ש”אין רשוּת" – אין עדיין פּירוּשוֹ אין אפשרוּת. הנה אנוּ מסתוֹבבים זה חמש-עשׂרה שנה בּאוֹתוֹ המעגל בּעצם, בּחוּג אוֹתן השאלוֹת, החוֹזרוֹת עלינוּ מפּעם לפעם בּצוּרתן הישנה, על אף הפּירוּשים המרוּבּים וגם הבּרוּרים למדי. ל“תחיים-מתים” כּזאת יש לצפּוֹת גם בּקוֹנפליקט עתה.

כּבר אז הוּטעם למדי, כּי המוּשג “קליטה לעתיד” סוֹתר עליית-עוֹבדים בּכלל. הפּוֹעל פּוֹעל הוּא, כּלוֹמר, אדם המתפּרנס מיגיע כּפּיו, משׂכר עבוֹדתוֹ. הפּוֹעל איננוּ בּעל הוֹן ואינוֹ מחוּיב להיוֹת “קרוֹב”. בּשביל אלה קיימים כּללי-עליה מיוּחדים. ואם הממשלה מכּירה בּזכוּת עלייתוֹ של הפּוֹעל, אין בּרשוּתה לדרוֹש “ערֵבוּת לעבוֹדה לזמן בּלתי מוּגבּל”, כּי אין דבר כּזה קיים בּחיים המשקיים, לא בּארץ-ישׂראל ולא בּשוּם ארץ אחרת. לאסוֹר אוֹ לצמצם עלייתוֹ של העוֹבד בּאשר אין לוֹ מקוֹר-פּרנסה אחר בּלתי אם עבוֹדה שׂכירה, משמעוֹ של הדבר הוּא (אם אין הכּוָנה להכריח את המשק העברי להשתמש בּעבוֹדה ערבית) להחניק כּל עבוֹדה, גם זוֹ ה“חוֹלפת” וגם בּת-הקיימא. בּית-חרוֹשת עברי לא יתחיל בּעבוֹדתוֹ, אם מישהוּ לא יבנה קוֹדם את בּניניו. החקלאוּת העברית לא תקוּם, אם מישהוּ לא יַישִר ולא יכשיר לה את הקרקע. בּעל-ההוֹן לא ימצא לוֹ בּית לגוּר בּוֹ, אם לא יקימנוּ פּוֹעל. אלה דברים אלמנטריים, אשר הועדה הקבּינֶטית ההיא הבינה אוֹתם היטב וּמשוּם כּך גם כּתב מקדוֹנלד את אשר כּתב. והלא חוֹסר-העבוֹדה העברי – זאת הסכּנה “הצפוּיה לעתיד” והמפחידה כּל-כּך את השלטוֹנוֹת – הן מעוֹלם לא היה בּה “מעמסה על הכּלל”. היהוּדים ידעוּ תמיד לדאוֹג למוּבטלים שלהם. אפילוּ בּתקוּפת פּלוּמר לא עשׂה השלטוֹן לטוֹבתם, כּי אם דבר אחד: החיש כּמה עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אם לעשוֹת חשבּוֹן – והוּא אמנם נעשׂה לא פּעם – של הכּסף אשר הכניסוּ היהוּדים לקוּפּת הממשלה ושל מידת הנאתם משירוּתי השלטוֹן וּמעבוֹדוֹת השלטוֹן, יוֹצא ש“הארץ בּכללה” חייבת ליהוּדים סכוּמים גדוֹלים מאֹד. לפיכך, אין לדבּר על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת “לכלל ארץ-ישׂראל” מעליית הפּוֹעלים היהוּדים.

אלא שמאז איגרת מקדוֹנלד שוּנה המשק העברי שינוּי רב. כּמוּת “ההשקעה הפּרטית” גדלה בּמידה מרוּבּה. המפעלים שנתקיימו מכּבר הכּוּ שרשים. המפעלים החדשים הוֹלכים ונבנים בּחשבּוֹן וּבחישוּב יֶתר. חלקה של החקלאוּת הלך וגדל. זרם ההוֹן הוֹלך וגדל בּלי הפסק. גם הפּוֹעל השׂכיר אינוֹ עוֹד כּה “תלוּי בּאויר”, כּפי שהיה בּשנים שעברוּ, גם בּאוֹתה שנת 1931, כּשכּתב מקדוֹנלד את איגרתוֹ. “משק עֵזר” כּבש לוֹ מקוֹם גדֹול בּחיי הפּוֹעל בּמוֹשבה וּלעתים עבר בּהרבּה את גבוּלוֹת “עזר” בּלבד. השיכּוּן העצמי הוֹלך ומתפּשט בּין פּוֹעלי העיר. סכוּמים גדוֹלים הצטבּרוּ בּתוֹרת חסכוֹן. גם מוֹסד חדש קם לפּוֹעלים העברים: קרן חוֹסר עבוֹדה. מוֹסדוֹת אחרים התחזקוּ ויש בּיכלתם לעמוֹד לימינוֹ של הפּוֹעל בּשעת חוּלשה למשק. לבוֹא בּתקוּפה זאת ולטעוֹן טענת עבוֹדה “חוֹלפת בּלבד” – אין זה מן הדין.

נכוֹן, אמנם, שעתה היא “שעת-כּוֹשר” לפּעוּלה הציוֹנית, והכּוֹשר הזה נוֹבע מאסוֹן יהוּדי הגוֹלה. ואוּלם זאת היא הציוֹנוּת. היא איננה תנוּעה פילַנטרוֹפּית, שעל קרקע של אסוֹנוֹת צמחה. תנוּעה היא, שבּאה לספּק את הצרכים החיוּניים של העם, והצרכים האלה בּאים לידי גילוּי, מתפּרצים ממש, בּשעת האסוֹן. בּכוֹח “התקפוֹת” כּאלה הוֹלך ונבנה הישוּב העברי. וחוֹבת השלטוֹן אשר קיבּל על עצמוֹ את “הסיוּע לעליית היהוּדים וּלהתישבוּתם הצפוּפה”, להיעָנוֹת בּשעת-כּוֹשר זוֹ, לתת לכוֹחוֹת-היצירה לזרוֹם לארץ ולא לעכּב אוֹתם ולא לסתוֹם בּפניהם את הדרך. וּמי שדן את הציוֹנוּת לאפס-פּעוּלה בּשעה שיש בּה צוֹרך מיוּחד וּבשעה שמתגלים בּה כּוֹחוֹת מיוּחדים, כּלוֹמר: בּשעת התמוֹטטוּת היסוֹדוֹת בּארצוֹת הגוֹלה, דן אוֹתה לכלַיה. המשבּר האפשרי, אשר סיוּטוֹ שימש לפּספילד נימוּק למדיניוּתוֹ האנטי-ציוֹנית, ואשר עתיד אוּלי להוֹפיע גם עתה, – אין כּצמצוּם העליה העוֹבדת אמצעי מתאים יוֹתר להעלוֹתוֹ, יש מאַין. אם אין מקוֹם בּארץ לפּוֹעל עברי, הרי אין גם מקוֹם לבעל-המלאכה ולחנוָני וּלבעל בּית-החרוֹשת, כי לכוּלם יחסר השוּק. אם אין מקוֹם לעליה עוֹבדת, הרי אין גם מקוֹם להשקעת ההוֹן – כּי אין בּרצוֹן היהוּדים להקים מפעלים המעסיקים עוֹבדים ערבים דוקא, בּה בּשעה שהצעיר העברי יהיה נתוּן לשמצה וּלרעב בּרחוֹבוֹת פּוֹלין ואשכּנז, ליטא ותימן. צמצוּם העליה העוֹבדת אינוֹ מונע את המשבּר. הצמצוּם הזה יוֹצר את המשבּר.

וגם אין זה נכוֹן כּלל, כּי הממשלה מצמצמת רק את עליית הפּוֹעלים, אשר קיוּמם אינוֹ בּטוּח, כּביכוֹל, לעוֹלם ועד. תשאלוּ את ה“קרוֹבים” – והם מוּשרשים, מבוּססים וּבטוּחים בּפרנסתם – לפני כּמה זמן בּיקשוּ הם מאת מחלקת העליה את הרשיוֹן להביא ארצה את הוֹריהם, אשר לקיוּמם הם מוֹציאים חוֹדש-חוֹדש סכוּמים גדוֹלים ממעגל המשק הארצישׂראלי, ותשמעוּ: לפני חצי שנה, לפני שמוֹנה חדשים, לפני שנה – ועדיין לא נענינוּ. שאלוּ כּמה הם בּעלי-המלאכה, אשר אוּשרוּ על-ידי השלטוֹן לכניסה לארץ, לפי חוֹק העליה הקיים – וּתקבּלוּ תשוּבה: מספר מצוּמצם עד למאד. לפני זמן-מה ניתנה למחלקת העליה הרשוּת להסתפּק, בּמקרים ידוּעים, בּחמש-מאוֹת לא“י לויזת בּעלי-הוֹן. דומני, שלא נהנה איש אחד מ”אדיבוּת" זאת עד היוֹם. לעוּמת זאת תשאלוּ, כּמה בּקשוֹת מוּנחוֹת בּמחלקת העליה מאת בּעלי-הוֹן, אשר לגבּיהם אין כּל צוֹרך בּשיקוּל-דעת מיוּחד והם מספּקים את כּל דרישוֹת החוֹק – וּתקבּלוּ מספּרים גבוֹהים עד מאד. הוּא הדין גם בנוֹגע לבקשוֹת-האישוּר של התיירים, אשר הסתדרוּ בארץ סידוּר מוּצק וּבטוּח, אוֹ שהנם בּעלי הוֹן רב העוֹבר לעתים בּהרבּה את דרישוֹת החוֹק. מבּחינה כּלכּלית מהוים אלה ודאי בּרכה למשק הארצישׂראלי – וּבכל זאת מוּנחים ניירוֹתיהם לאלפים בּמחלקת העליה ללא כּל תנוּעה. כּלוּם נוּכל להסבּיר את כּל התוֹפעוֹת האלה רק ב“ליקוּיי המֶכַניזם”, בּחוֹסר פקידים וּכדוֹמה? אכן, לפנינו שיטה המכוּונת נגד עוֹלים יהוּדים גם כּשפּרנסתם אינה תלוּיה בּ“עבוֹדה חוֹלפת בּלבד”.

אם תרצה הממשלה הארצישׂראלית להתבּצר מאחרי נימוּק “פּוֹליטי-ערבי”, יבוֹאוּ דברי ימי הצמצוּם ותוֹלדוֹת “התסיסה הערבית” ויהרסוּהוּ. ואם תרצה הממשלה להתבּצר מאחרי הנימוּק של “כּוֹח-הקליטה לעתיד לבוֹא”, תבוֹא המציאוּת המשקית בּארץ-ישׂראל, יבוֹא החוּרבּן היהוּדי בּגוֹלה, תבוֹא הפּרַקטיקה של מחלקת העליה המכוּונת נגד העוֹלים בּעלי יכוֹלת משקית ויוֹצרי ה“עתיד הבּטוּח” ההוּא – ויהרסוּ גם אוֹתוֹ.

התרת הפגנוֹת

על צמצוּם העליה העברית, על קיצוּץ כּנפי מפעלנוּ, על משפּט אכזר זה שנגזר על יהוּדי אשכנז ותימן, פּוֹלין ורוֹמניה, עתידה בּריטניה הגדוֹלה לתת את הדין. היא ולא אחרים. ואין בּאפשרוּתה להעביר את האחריוּת מעליה וּלהטילה על “תוֹשבי-הארץ הערבים” אוֹ על “התנאים הכּלכּליים”. עליה הדין.

כ“ה חשון תרצ”ד (14.11.1933)