I 🔗
מובן מאליו, כי אין אני מדבר פה בגנבה ממש, שאדם שולח יד בכיסו של חברו ומוציא משם בחשאי את מורה-השעות שלו –דבר זה אני מניח למומחים, הבקיאים בטיבו בודאי יותר ממני –אלא מכון אני לגנבת דברים, גנבה ספרותית, שסופר גונב לפעמים מחברו דברים ורעיונות וענינים שלמים ומביאם אחרי-כן בשם עצמו.
איני בוש להודות: ירא אני, שדברים כאלה נקרים אצלנו לפעמים.
ירא אני, שהם נקרים אצלנו מעט יותר מן הדי. יש מן הסופרים המחזירים אצלנו –אם אפשר לומר כך –על הפתחים במכנסים רוחניים ישנים, שאחרים כבר פשטו אותם מעליהם. עוד אתמול אירע לי מעשה באחד מן הגדולים שלנו ובשיר אחד שכתב ובשיר שני שנכתב גם הוא, אלא שנכתב בלשון אחרת ובספרות אחרת, ודומה לשל זה בתכנו ובכל מעשהו ובצורתו והרכבתו. אבל אצלנו אסור לנגוע במקום המסכן הזה. אצלנו, כשיבוא אחד לגלות, מיד מתחילים לטעון, כי את כל הבירה הוא יכול לקעקע חס-ושלום, וכי בידים יחריב חס-ושלום את בנין כל הספרות, אשר בעמל ובזעת-אפים התחילו רק זה עתה לבנותו, ולא רק את בנין הספרות יכול זה להחריב חס-ושלום, כי-אם את כל האמה ואת התחיה ואת הרעיון הקדוש ואת השקלים ואת העתיד הקרוב ואת העתיד הרחוק ואת כל יתר הדברים הטובים.
אגב אורחא עלי להעיר: אצלנו תלוי תמיד זה בזה; נוגע אתה אל אבן אחת, מיד עליך לחשוש: שמא יתפקק הגל כלו. אומר אתה: המעשה ביתומי קישינוב אינו מחור לי יפה, מיד –את נפש האמה אתה קובע; משמיע אתה: חטמו של אוסישקין אינו מוצא חן בעיני, מיד –את הרעיון הקדוש אתה רוצח עד לבלי קום; מיד –את התחיה אתה ממית מיתה עולמית. דומה, מין סומנמבולה שוכבת לפנינו ומיד שנגעת אליה באצבע קטנה, את נפשה אתה לוקח.
– אבל אחזור לעניני.
כך הוא אצלנו בנוגע לגנבה ספרותית, אבל לא כן אצלם, אצל אמות-העולם. לפני שבועות אחדים נזדעזעה העתונות הגרמנית ד' מאות על ד' מאות פרסה לרגלי מעשה נורא שקרה, ולא פסקו עדין לכתוב מאמרים בנידון זה עד היום. אחד המבקרים בברלין, מן הכותבים רצנזיות לעתונים על בתי-התיאטראות, זיגפריד יאקובזון שמו, נתפס בעברה זו, שבאחד ממאמריו באחד מן העתונים, בעתון "וועלט אם מאנטאג”, השתשמש בי”ב שורות, שכדוגמתן כתב סופר אחר קודם לו בעתון אחר –ועל דבר קטן כזה הרעישו שמים וארץ ועשו ממנו ענין, “ענין יאקובזון”, ופסלו את הסופר האמלל מן הכהנה והוציאוהו מן החברה. היפה מכל הדברים הוא, כי הסופר בעצמו, וכן רבים מן סופרים הגדולים (מקסימיליאן הרדן, ארטור שניצלר ועוד) בבואם להפך בזכותו וללמוד לו סניגוריה, החליטו, כי עשה הסופר הזה מעשה זה מתוך מחשבות מטרפות. הענין כלו אינו אלא ענין פתולוגי. יש לנו עסק פה עם מין מחלה. בדקו ומצאו (ארטור שניצלר הוא גם רופא), כי יש גם-כן מין קלפטומניה רוחנית. רבונו של עולם, כמה עשירה כחמת-הרפואה וכמה היא מוצאת חדשות יום-יום! אין שום ספק, כי באפן זה לא נשאר לי בלתי-אם להחליט, שתשעים ותשעה מסופרינו שלנו, הם רחמנה-ליצלן, חולים. המקום ירחם עלינו! –ואולם בנוגע לאותו סופר, באו גם מן הצד השני וטענו: היכן כאן מחלה! מה ענין של פתולוגיה אצל מבקר כותב רצנזיות שגנב קצת? מה פרושו של מום של-מוח או של כח-זכרון שאינו נורמלי? רק רמאות! רק רמאות! כשגונב אדם מורה-שעות ומודה על גנבתו, אז סוף-סוף יכולים אנחנו להניח עדין, כי רק מורה-שעות זה גנוב אתו, ואולם יתר החפצים הם שלו מאשר קנה לעצמו בישר ובאמונה, אבל מיד כשהוא מתחיל לפטפט באזנינו על דבר קלפטומניה ועל-דבר מומים שבמוח ומחלות משנות ומודה לפנינו, שהוא אינו יודע להבחין בין שלי ושלך, אז אפשר מאד שגם המעיל אשר לו גנוב אתו וגם המצנפת אשר בראשו וגם הנעל אשר ברגלו וגם הכתנת אשר על בשרו, ביחד עם אותה החיה הקטנה הרומשת בתוך אותה הכתנת. הלא יודעים אתם את תשובתו של האיש הגונב סוסים. פרסת-ברזל מצא, ואליה היה מדבק איזה סוס, ולא יכול להפריד ביניהם, ואולם את הסוס לא גנב. אבל הן גם רוצח, כשהוא עומד לפני השופטים, אינו מתנצל בזה שהוא משגע, אלא אם-כן אין עוד עצה אחרת ומפלט אחר. ואולם מבקר כותב רצנזיות, האוחז בקרנות הפתולוגיה ועושה אותה לעיר-מקלט לנפשו –הלא זאת רק רמאות, רק רמאות!
ועוד טענו: מה אכפת לך אם איזה סופר בא וגונב מעט? יגנב-נא לו כאות נפשו, ובלבד שבעצמו יהיה איזה כלי מפאר, איזה אדם מצין, איזו אישיות מיחדה! אם אדם כזה נתפש בגנבתו, אז אין לנו ולו אם יענה אותנו בחוצפה גדולה לאמר: “ומה בכך אם חזרתי וכתבתי מה שכתב פלוני? הדברים האלה דרושים היו לחפצי ובמאמרי הם יותר על מקומם הנכון משהם שם אצל המחבר הראשון. האם היה לי להשמיד את הרעיון שלי רק משום שזה, שהשתמש אדם במלים אלה הדרושות לי והביאן פעם אחת שלא לצרך?” גם קסנובה, המתהולל המפורסם, ענה באפן זה, בשעה שתפסו אותו בעברה שעשה את עצמו ל”אציל” על-דעת-עצמו. כ”ז אותיות של האלפא-ביתא הן שלו, ואיש לא יוכל למחות בידו להשתמש בהן כרצונו ובכל עת שהוא רוצה. הדברים האלה הם דברי חוצפה, אבל איש לא יכחש, כי יש בהם רוח!
ובא לידי באחד מן הימים האחרונים קונטרס חשוב, הנכתב לרגלי אותו “ענין יאקובזון” ביד אחד מן העתונאים היותר חרוצים שבגרמניה, הוא ליאו ברג, משא על-דבר “הפסיכולוגיה של הגנבה הספרותית”. במאמר הזה אני מוצא הרבה רעיונות בנידון זה, היפים ברב מקוריותם, הגם שברבם הם מתמיהים ומפליאים הרבה. בכל אופן יש לנו עסק פה עם אדם פקח.
ראשית ישמיע לנו את דעתו על-דבר הגנבה הספרותית כשהיא לעצמה. הסופרים הגדולים והמפורסמים עברו כמעט כלם עברה זו. למשל: שקספיר, מוליר, לסינג, גיטה, הינה. ביחוד גנבו שקספיר ומוליר בלי מדה ובלי רחמנות ויקחו להם משל אחרים סצינות שלמות, אקטים שלמים ותמונות שלמות וחמרים שלמים. גיטה “לקח” לו מאת שקספיר שיר אחד שלם בשביל “פויסט” שלו, ובתמימות מרבה הוא מתנצל לאמר: “למה היה לי להוגיע את עצמי ולהמציא שיר חדש, אם זה של שקספיר הוא שיר טוב ומשמיע את כל הדרוש לי?” והינה –פתגמו הלא ידוע, והגנבים הספרותיים הן מביאים אותו לפרקים קרובים: “רשאי המשורר לקחת מלא חפניו מכל מקום ששם ימצא חמר לספריו, ואפילו עמודים שלמים עם כותרות מהקצעות רשאי הוא לקחת לו, ובלבד שההיכל אשר יבנה אותו בהם, יהיה היכל יפה”.
במקצוע האמנות והספרות יש רק תורת מוסר אחת: קח לכל ענין את המלה היותר טובה, היותר מקבילה, היותר יפה והיותר מכונת. אם מוצא אתה מלה זו אצל אחר, אז אין לך הרשות, אלא, אדרבא, מוטלת עליך החובה לקחתה משם. מי, שבכדי שלא יכשל בגנבה ספרותית, משתמש לענינו במלה שהיא פחות מכונת לו, אפשר שעל-פי משגיו של בעל-בית הגון הוא איש ישר, אבל על-פי משגי הקולטורה הוא הנבל. אם הגנבה הספרותית מכבדת את בעליה או נותנת עליו חרפה, - דבר זה אינו תלוי בעצם הגנבה, אלא בתנאים שעל פיהם הגנבה נעשית.
והמחבר מספר במקום זה דבר נחמד מאד. כידוע, מנהג הוא בבתי-הספר העליונים והתיכונים בגרמניה, שהמורה נותן לפני תלמידו איזה שיר של שילר או של גיטה, ועל התלמיד לחזור ולכתוב את זה בלשון פרוזית, ובלבד שישמור את עצמו מלהשתמש אפילו במלה אחת שבתוך המקור. ובכן: אסור גנבה ספרותית במלוא מובן המלה! “אני הייתי בימים ההם –מספר המחבר –עלם שמתגאה מאד בעצמו וחושב את עצמו לגאון-עולם, אשר בני-דורי, וביחוד המורים שלי, לא הכירו עדין ערכי, ובלבי ידעתי, כי בכל-אפן מבין אני לכתוב מאמרים יפה מהם”. "כל הדבר הקשה היה לי רק מין שעשעים, שהייתי עושה אותו בין פת-שחרית ובין חבישת הספרים. להקים את השלד הרוחני של איזה שיר או של איזה מאמר –דבר זה נחשב לעצמי לאחד מן הדברים הפשוטים והקלים ביותר”. אבל בבואו לידי-כך, לחזור ולספר בשפה פרוזית את תכנו של אחד השירים הקלסיים, אז התמוטט הבטחון בעצמו בפעם הראשונה. והמעשה היה כך: בשעה שכתב, היה ספרו של שילר או גיטה מונח, כמובן, פתוח לפניו על השלחן, ובכל פעם שהסתכל בו, מצא, כי אותה המלה שהשתמש בה שילר או גיטה היא הנכונה והטובה והיפה, שאין כלל נאה ממנה ומכונת יותר אל התכלית; ולא עוד, אלא שכל נסיון קל, לנטות מן הסגנון שלפניו אפילו במלה אחת, לא יהיה אלא זיוף וקלקול. כבר אז היתה בלב העלם הזה הרגשה ספרותית במדה זו, שהבין, כי כל המנהג הזה הנהוג בבתי-הספר אינו אלא מין ענוי רוחני שלא בטבע. אלא מאי? רוצה אדם, שתלמיד היושב עוד על הספסל יבין לכתוב יפה משכתב שילר? או האם רוצה הוא להכריח אותו להשתמש דוקא ודוקא במלים הגרועות והפחותות, בשעה שהמלים הנכונות והמכונות אל הענין מונחות וגלויות לפניו? האם זאת היא התכלית, לחנך את הנער שיתרגל דוקא ודוקא לשטחיות ספרותית? –והמחבר מספר, איך שהסית בקצפו את אחד מחבריו, בשעה שבאה מלאכה כזו לידו, וזה העתיק מלה במלה את השיר מתוך ספרו של שילר, ובפה מלא אמר אל המורה: “לעשותו יפה משהוא שם, לא יכולתי, ולעשותו גרוע ממנו, לא חפצתי”. מובן מאליו, כי התלמיד נענש אז, להיות יושב שתי שעות במשמר, ואולם הוא, המחבר, הבין כבר אז כי יש עצמיות בחוצפה זו יותר משיבינו אלפי מלמדים ומורים. לפעמים דרושים לאדם הרבה יותר רוח והשכלה וכשרון, בכדי שיגנוב איזה דבר ספרותי, משהם דרושים, בכדי שלא יגנוב. נערים, שאין להם נשמה ספרותית, אינם באים לעולם לידי נסיון זה, תחת שדוקא המוכשרים ביותר, הם הם הרגילים על-פי רב לגנוב מתוך ספרים; כי דבר זה הוא, פשוט, כנגד טבעם, שיבואו לחבר איזה חבור ספרותי, אשר כבר נתחבר פעם אחת יפה יותר, משהם בעצמם יוכלו לעשותו.
במצב זה מצוי לפרקים קרובים מאד גם הסופר, וביחוד כל עת שהוא בא לדבר על איזה ענין ומוצא כי על ענין זה כבר נכתבו דברים מחכמים הרבה יותר ממה שיודע הוא לדבר בו. לא שהמחבר הקודם לו היה חכם ממנו, אלא שזה שהוא אומר לכתוב, כבר נכתב בדברים מחכמים הרבה יותר ממה שיכתוב הוא –זה הוא העיקר. האם יבלבל את הפסוקים ויטשטש את הנכתב, והכל בכדי שלא יגנוב? האם ירחיב את הדברים ויאריך את הענין וישנה את הלשון, והכל בכדי שיעשה אותו לקנין עצמו? ואם יקדים את המאחר ויאחר את המוקדם, העל-ידי-זה כבר נעשה לעומד ברשות עצמו?
II 🔗
“הגנבה” הספרותית שונה מאד למיניה. שבעים פנים יש לה. ויש שהיא נעשית גם בכשרות ובישר ובלב טהור לגמרי. יש, פשוט, שסבות דומות מולידות תולדות דומות. הנה לכם משלים:
אותו המאורע, למשל, ששקספיר מספר לנו ב”רומיאו וי’וליט”, אירע כמה אלפי פעמים קודם שכתב אותו החוזה הגדול, וכך אפשר לו שיארע גם עתה בכל יום ובכל מקום. והנה המשורר שאירע לו מעשה כזה בחייו או שראה אותו בעיניו, בודאי שיבוא ויכתוב לנו גם הוא את הטרגדיה שלו בענין זה; יכתוב לנו אותה בתמימות מרבה, בשעה שאינו יודע את שקספיר, או יכתוב אותה בלי שים לב כלל לשקספיר, אם יודע הוא אותו. ואז מן הנמנע הוא כלל ש ל א ישתמש בגורמים ידועים אות באות כמו שהשתמש בהם שקספיר. וגם זה, במובן ידוע, הלא אינו מין גנבה ספרותית! –כמו כן עלולים אני ל”גנבה” כזו במקצוע הפילוסופיה. מחשבות ידועות מוכרחות תמיד, על-פי כללי ההגיון, לצאת מתוך מחשבות ידועות אחרות, ורק שההיקשים הללו נולדים לא במוחו של אחד, אלא במוחות שונים. מי שיודע, למשל, את הפילוסוף הגל, ורק שאינו יודע את תלמידיו או את מתגדיו, בהכרח שיבוא –אם רק יודע הוא לחשוב ולהקיש כהוגן –לידי אותן המחשבות, שכבר נחשבו ונכתבו בספרים שונים זה כבר. אין שום ספק, שימצא גם הוא אותן הצורות עצמן וישתמש גם הוא אפילו באותן המלים גופא שהשתמשו בהן אחרים שקדמו לו. הדבר הזה נעשה לפעמים כעין שעודים כללו של חשבון. נותן אדם לי איזה חשבון ואני עושה את פתרונו הנכון, האם גנב אני בשביל זה, שבשבוע שעבר פתר גם אחר את החשבון הזה לנכון? האם לוח-הכפל של הגל אינו גם-כן לוח-הכפל שלי? האם נתן הטבע לאריסטו חקי-הגיון אחרים מאשר נתן לי? האם בכדי לכתוב איזה פסוק על-גבי הניר מוכרח אני לבדוק תחלה את כל הספרות כלה, עד שאהיה מובטח כי את המחשבה שלי לא חשב גם אחר? אם חושב אני את המחשבה על דעת עצמי, אז היא מחשבתי שלי. כל החושב בדעה צלולה, מן המוכרח הוא שיהיה בהרבה ענינים הסכם בינו ובין המוחות ההגיוניים שבזמנים הקודמים. רק על המוחות המטושטשים קלה גם במקצוע זה המלאכה, להיות נזהרים ונשמרים מן “הגנבה”. אין לשער כלל, כמה מן התקלה מביאים בפנה זו חוקרי הספרות העוסקים בחפוש המקורים. טבעם הנעדר מעיקרו כל פואיזיה וכל פילוסופיה הוא שמונע מהם את האפשריות לציר לעצמם, כי סופר עושה את מלאכתו במוחו ולא בהפוכו. אסור היה לאיש כגיטה לבוא מעצמו לידי חמרים ומחשבות ומלים ידועים, מאחרי שבא אליהם גם איזה כתבן שהקדים לו. זו היא ההנחה הראשונה של תכן חייהם, כי האנשים האלה אינם יודעים, או לכל-הפחות שוכחים הם דבר זה בכל פעם מחדש, שהטבע בעצמו וכח החושב שלנו הם הם המקורים היחידים של כל אמנות וכל חכמה.
ביחוד גדולה הגנבה הספרותית שנעשית שלא מדעת. קולטים אנחנו יום-יום הרבה מאד, ורק המעט מן המעט נשאר בזכרוננו ובהכרתנו. לרגלי חק קורבת המחשבות יוצא לפעמים אחרי זמן ידוע קצת מזה שנבלע בנו שלא מדעת ועובר את מפתן ההכרה. –ידוע המאורע שאירע פעם אחת לאחד מן המשוררים ממשוררי רוסיה. יגע האיש הטוב הזה ימים וירחים ולא העלה כלום, כתב, מחק וחזר וכתב ולא העלה כלום, עשה חרוזים ובטלם, חזר ועשם ולא העלה כלום; פשוט, לא הגיעה עוד שעתו. פעם אחת ישב בבקר והיה שותה תה והיה מעשן פפירוסות זו אחר זו –ופתאום הנה רוח-הקדש באה עליו. הנה מצב הנפש הנכון, הנה מלה, הנה משקל, הנה חרוז. החרוזים שוטפים מתחת לעטו, וכל שורה שופכת עליו רוח חדשה וממלאה אותו חרדות של קדושה. תודות לאל עליון, סוף-סוף נתעורר הכשרון שלו! ורץ הוא לאחד מחבריו, בכדי לשמוע את משפטו, וזה מחבק אותו ובוכה על צואריו ונותן לו את ברכתו. תודות לאל עליון, סוף-סוף נתעורר הכשרון שלו! יצא משורר גדול לאויר העולם! אותו יום בערב והוא יושב במסבת חברה גדולה של סופרים. עתה יראו-נא כלם איזה כלי מפאר הוא! והוא קורא לפניהם. ופתאום והנה דממה כבדה מאד. אך לבסוף מתעורר אחד וקורא: אבל הלא זה שיר משירי פושקין! ולא עוד, אלא שהיה השיר לקוח משם מלה במלה. איך יכולים אנחנו לבאר חזיון כזה? –לפי דעתי, יכולים אנחנו לבארו באותו אפן שאנחנו מבארים את מעשה החלומות. אין מן הנחוץ אפילו להניח, כי אותו המשורר הצעיר, בשעה שכתב את השיר, היה לו אותו מצב-הנפש ואותה שורת-הרעיונות גופא שהיו לו לפושקין בשעה שכתב הוא את השיר. די לו אם עתה, בשעה שכתב, היו לו אותו מעמד-הנפש ואותה תהכונה הרוחנית שהיו לו אז, בשעה שקרא את שירו של פושקין. עתה כשחזר אליו אותו מעמד-הנפש חזר עמו גם השיר. ואת המותר עשה לו ההכרח של החרוז ושל המשקל, שהוא הן גם הגורם שאנחנו יודעים על-פי הזכרון את אחד השירים יותר משנדע את אחד המאמרים הפרוזיים. מקרים כאלה קרו גם לאנשים גדולים מאד, המקוריים בטבעם מאין כמוהם, כמו, למשל, להמשורר הגדול הינריך פון קליסט, שנתן לנו פעם אחת חרוזים שלמים מאת שילר. דבר זה בא לו בלי-ספק מתוך תכונתו הסומנמבולית, שהיתה נופלת עליו תמיד בשעה שהיה כותב את שיריו, ביחוד נקרים מקרים כאלה לאמנים שנשמתם היא בחינת נקבה.
יש גם מין גנבה ספרותית, שהוא פשוט מין מצוה. כותב איזה הדיוט ספר ושם נמצא איזה דבר טוב, ורק שצורתו והרצאתו גרועות מאד, ולכן בא סופר בעל כשרון ונוטל את הדבר הטוב משם ומרצה אותו לפנינו –הרי זה עושה מצוה. הספר עובר ובטל ונשכח, ומצוה היא להציל את הרעיון האחד הטוב, בכדי שלא ימות גם זה עם השאר. במקצוע האמנות לא די לנו שיש לו לאחד איזו מחשבה טובה. אלא שתהא מחשבה זו גם מעבדת יפה. כלי-הנשק והתכשיטים של המנצח שיכים לעולם להמנצח. אחד הסופרים המפורסמים בגרמניה, כשהיה קורא איזה ספר שנתקלקל ביד מחברו, היה אומר: את זה עלינו לתקן עוד באיזה זמן מן הזמנים ולעשותו יפה. תקן ועשה יפה –זוהי תורת-המוסר היחידה של הגונב. העיקר הוא שיעשה את הנשחת יפה, ואז תבוא עליו ברכה. מלבד זה עושים לפעמים הגנבים הספרותיים מעשה טוב, כשהם לוקחים דברים מתוך ספרים קדמונים, שאין להם מהלכים עוד בין הקוראים שבזמן הזה, ומרצים אותם לפני הקהל החדש לפי טעמו. מה איכפת לו לאפלטון, אם יבוא לפעמים סופר חדש וגונב מעט ממנו ונותן אותו לפני הקהל? יפוצו-נא דברים טובים של אותו זקן בקרב החדשים ככל האפשר! הסופרים, שמהם גונבים הגנבים הרבה, הם גם המפורסמים ביותר כמו, למשל, פרידריך ניטשה בזמן הזה. במדה שגונבים ממנו, נעשה זה מפורסם יותר ויותר. כל גנב וגנב נושא החוצה את זרע רוחו. –נפלא הדבר, כי בשעה ש”גנבו” אנשים כשקספיר, כגיטה או כשופנהויאר, מיד נעשו הדברים לדברים גמורים של שקספיר וגיטה ושופנהויאר ממש. העיקר הוא, כי הלוקח יטביע את חותמו הוא על הלקוח. ביחוד נראה דבר זה אצל שופנהויאר. הגזל שנמצא אצלו מפליא ומתמיה. כל אות ואות וכל מלה ומלה של הרעיון הזר נעשות אצלו משלו, נושאות עליהן את רוחו ואת תכונתו ואת טבעו ומתאימות לגמרי עם הבנין כלו. רק לפי תכונתו של הסופר תהלל הגנבה. מי שאין לו חוש ספרותי, זה אינו רשאי בכלל לכתוב, וממילא ישמר מן הגנבה.
ויש גם גנבה ספרותית כזו: לוקחים מחשבות ושיטות ודרכים וחמרים שהשתמש בהם איזה אדם גדול במקצוע שלו וחוזרים ומשתמשים בכל אלה במקצועות אחרים. למשל, מעבירים מחשבות פילוסופיות ממקצוע הפילוסופיה ומשתמשים בהן לעניני הפוליטיקה או לוקחים שיטה חדשה הנהוגה בחכמת ידיעות-הטבע ומנהיגים אותה במקצוע חכמת-הכלכלה, נוטלים את הטרגדיה של הויפטמן עם הריאליסמוס שלהן בנוגע לאנשי שלזיה ועושים כמוהן בנוגע לאנשי מחוזות אחרים, בקצור: מה שנעשה אתמול באפן סוציולוגי, הוא שיעשה היום באפן פסיכולוגי ומחר באפן פתולוגי או היסטורי או פילוסופי, או מה שיספר היום בברסלוי הוא שיספר מחר בפטרבורג וכדומה. מחשבות מקוריות אין להם אלא לבני-אדם מעטים מאד, ואולם רבים מאד מבינים, כי על-ידי שנוים ידועים באחד החמרים יש מקום לצורה שנראית כעין מקורית. וגם פה תלוי הדבר רק במדת הכשרון. התלמידים הראשונים של איזה אדם גדול, בבואם לחקות אותו, עוד גדולים הם בעצמם במדה ידועה, שהרי היו הראשונים להשיג את החדש; ואולם מעט מעט הם פוחתים והולכים, עד שבאים אלו שאין להם אלא אומנות-יד, ולבסוף באים גם אלו שאינם יודעים אלא את המלים לבד ומפטפטים אותן. –רב הספורים הנכתבים אצלנו בתור מקוריים, עם השורות הקצרות שלהם ועם הנוסח הידוע שלהם, גרועים אלף אלפי פעמים מכל הגנבות שבעולם, תחת אשר הסופרים המקוריים באמת, עם כל “הגנבות” שלהם, נשארו מקוריים גם למרות כל “הגנבות”!
מובן מאליו, כי יש גם גנבות במובן היותר פשוט, שמעוררות בנו געל-נפש, למשל, גנבות שנעשות על-ידי בגידה שבוגד אדם בחברו ולוקח לעצמו מה שמסר לו חברו וקורא עליו את שמו. ביחוד מצוים מקרים כאלה אצל המלמדים. אבל את הבוגד עלינו לתלות בכלל בכל מקום שהוא, יען כי סוף-סוף על-ידי אדם כזה מתמוטטים כל יסודות החברה. ומה גם אם יתגלו בעלי האצבעות הארכות גם במקצוע האמנות או הספרות או החכמה, אז הלא בכלל אי-אפשר יותר לשום עבודה של רוח הבאה מן הלב. למשל, עורך של מכתב-עתי, הלוקח לו כתב-יד שנשלח אליו ומעתיק אותו לעצמו או משתמש בו באיזה אפן שיהיה ומחליט אחרי-כן, שעבודתו הוא קדמה לאותה שנשלחה אליו, איש כזה בעצם הלא אינו טוב מן הפקיד הממנה על הקפה, שלוקח מעות שהכניסו אחרים בתור שלומים ושולח בהן יד.
גנבה כזו היא גם אותה הגנבה הפשוטה, המצויה ביותר אצל כל ספרות וספרות, שאין אנו צריכים לשום חכמות ולשום באורים פסיכולוגיים ולשום חקירות פילוסופיות, בכדי שנוכל לברר לעצמנו את מהותה. כונתי, לגנבה ממש, גנבה מדעת ומתוך הכרה, שהרמאי הפשוט בא ולוקח את זה שכתב אחר ואומר שהוא שלו –עד שנתפס בגנבתו. גנבה זו היא העומדת על המדרגה היותר תחתונה. אדם שאין לו כח מוליד, והוא עצל וחומד-בצע ושואף-לכבוד, בא ונוטל מחשבות של אחר או ספרים של אחר או חלקים בודדים מן הספרים ההם ומוכרם בתור קנינים השיכים לו וגוזל מאת חברו לא רק את עבודתו, כי-אם גם את הכבוד ואת השם ואת הכסף ואת ההשפעה ואת כל יתר הקנינים המגיעים לזה. פה אין לנו עסק עוד עם גנבה במובן הפסיכולוגי, אלא עם ה ע ת ק פשוט. המלאכה הזאת היא סוף-סוף מסכנת קצת, כמו שמסכנת גם המלאכה לגנוב מורי-שעות מתוך כיסיהם של אחרים, כי על-פי הן נתפשים האנשים האלה בגנבתם. ואף-על-פי-כן אנחנו רואים, כי דוקא הגנבים מן המין הזה הם המרבים אצל כל ספרות וספרות. כנגד הדבר הזה, כפי הנראה, אין שום עצה ואין שום תחבולה. מי שיאמר לגונבי מורי-שעות די, יאמר גם לגנבים ספרותיים כאלה די!
צר לי, כי בספרותנו אנחנו מצוים הגנבים דוקא מן המין הזה במדה שאינה רגילה כלל. אם כך היא גזרה מלפניך, רבונו של עולם, שיהיו לנו גנבים בספרותנו, אז תתן לנו לכל-הפחות את אלה שמביאים בגנבותיהם ברכה לכל ספרות וספרות!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.