עוד ברקוביץ בהנץ-עלומיו וכבר הוּכּר כאמן-סיפור בוגר. זאת בגרותו התבטאה בנקיון-מלאכה וגמר-שיכלול; בסגנון חסכּני, הדבק בעיקר ומרחיק את המיוּתּר; בהסתכלות צלולה, ערה לתנועות גוו-ופנים שהן ארשת לריגושי-נשמה. מצייר הוא נפשות בייחודן, תקועות בפינה שלהן ובהווי שלהן, מכוּוצות תחת פיסת שמיהן–

והרי הן בבוּאה למסכּנוּת בני-אנוֹש על פני כל תבל-ארץ.

כי חותמם הכללי של סיפורי ברקוביץ העיקריים הוא הבדידות והנכר, והעוגמה הרובצת על הנשמה לבלי סוּר.

מקצת סיפוריו    🔗

דוגמה קיצונית לכך היא תיאוּר המשפחה ב“רוחות רעות”. בית רעוע, נוטה לנפּול; אב חולה שכוּב כל כל החורף על גבי התנור הצונן, תמיד רוטן על שאין מברים אותו ב“כלכלה טובה”; ילדים ערומים-למחצה, מתגלגלים תוך בלוֹאי-סחבות על גבי מיטות רסוקות; אם דווּיה, מורטת נוצות בבתי-זרים, והאב מונה חטאיה, שהיא “בהמה” הנותנת לבעלי-בתים לקפח שכרה, ושאין בה דיעה להבין לנפשו וצרכיו של חולה מסוּכּן כמוהו… אף בחורים גדולים בבית, יוצאים ובאים (והאב חושד בהם כי הם זוללים נקניקים בחוץ, והבית אינו רואה סימן-טובה מהם), וכשהם נכנסים, הם מכבדים במכות נמרצות את הקטנים שבמיטות, על שהם צובטים איש בשר-אחיו מתחת לסחבות, אגב יללות וצעקות, או שהם מתהוללים בצוותא בקפיצות ו“תעוּפות” מעל דופן עקום של מיטה.

תינוק בעריסה, ציפצוּפוֹ כציפור חלוּשה. באחד-הבקרים נפח נפשו. נכנסה שכנה עם יהודי זר, שזקנוֹ-ושפמוֹ סומרים בגלידי-קרח. (מכאן ואילך, לשון-הסיפור במקורו): "היהודי החזיק תחת זרועו כמין סל-נצרים. לא התבונן על איש בכניסתו ושאל בקול גס וזר:

–נוּ, היכן הוא זה?

השכנה התבוננה בבית על סביבותיה ורמזה לו רמיזה אילמת על העריסה. היהודי קרב אל העריסה, טיפל רגע בתוכה בכפפות-העור אשר לידיו, נהם לעצמו נהימה זוֹעפת, בלי פנוֹת אל איש: “עדיין פּעוֹט כל-כך”, נטל את הגוויה הקטנה אל תוך הסל, כיסה עליו בחתיכת בד שחור ויצא מן הבית, כשהשאיר אחריו חשרת אד לבן. למראה כל זאת פלטה האם מגרונה בכייה משונה, כעין גניחה חנוקה, ומייד נשתתקה, עומדת בתוך הבית ומבּיטה בבוֹשת-פנים אל השכנה. השכנה הנידה לה בראשה מתוך יראַת-שמיים, הקריבה שתי אצבעותיה לעיניה וגרפה את חטמה האדום ברגש של כּניעה וצידוק-הדין. אחר-כּך יצאה האם מן הבית, התייצבה בחוץ ליד הדלת, עומדת כּפוּפה ומכוּוצת, כתפיה רועדות ועיניה מבּיטות הבּטה שוֹממה אחרי היהודי הזר וסלוֹ, ההולך ומתרחק, הולך ומתעלם מן העין בתוך הסוּפה הסוֹערה, שמקום שארץ ושמיים ואבק-שלגים מסתובבים יחד ונבלעים זה בזה". (עכ"ל).

ובבית גם בת שחרחורת ונאה–צעירונת מתגנדרת לפני נפצוּץ-ראי סדוק; נמשכת היא אל חברת שוליות-רוקחים ואל הנהר הקפוא, אשר שם צעירי-גוֹיים, ובני-אמידים מן היהודים, מחליקים על הקרח; ואַחיה הגדולים בעל-כורחה גוררים ומחזירים אותה הביתה. וליחד, אחרי שקשתה ידם עליה, והיא הוֹזה מתוך הקדחת, עשתה מעשה. קפצה וברחה החוצה, ופניה אל המינזר אשר על גבעה מעבר לבית-הקברות היהודי. הרגישו בכך האחים, רדפו אחריה, השיגוה, טילטלוּה בשלג; והיא צורחת. שמעו שכנים. עד מהרה נעשה עיגול-אנשים מסביב לה. היא קרעה מלבוּשיה מעליה (ונחשפו שדי-בתוליה, למבוכתו וכלימתו של נער, צעיר-האחים), וצעקה שהיא נוצריה מבטן-ולידה, ומחזיקים בה ומענים אותה על לא-דבר. הוחזרה הביתה; ליטופי-האם ושידוליה להרגיע אותה לא הועילו. למחרת באו שני יהודים עם עגלה ולקחוה משם–מסתמא אל “הקדש” (בית-חולים ציבורי לעניי-עם) שבעיר הקרובה. כשחזרה מקץ חודש, היתה פריחת-נעוריה דהוּיה, עיניה אין-ניצוץ, קווצות שערותיה קרוחות, וכולה רצוצה, שבר-כלי.

אין מאפּליה שלא יפלוש אליה זהרוּר כלשהו. גם לבית-חשיכה זה חדרה קרן-שימחה. עז כחושה, שהיתה כלואה בדיר שלה–חורבה של קרשים–במשך כל החורף, והיא מקרקשת בקרניה בקרשים וגוֹעה מקוֹר ומרעב, כיוון שהתחילו השלגים מפשירים, המליטה תאומים. בצהלה ותרועה הכניסו הילדים אותה ואת תאומי-גדייה לתוך הבית, ופינקוה רוב-פינוק. אף האב החולה ירד מעל תנורו לראות בפלא, וראשית-מחשבתו–על כוס-חלב מן היולדת ל“כלכלה טובה”.

נתקרבו ימי ערב-פסח. פרנסי-העיירה זכרוהו לשלוח לו חבילת-מצה. והחולה יצא לטייל מחוץ לעיירה, ושם, בדרכי-הכפרים ניצבים פרחי-תגרים, מחכים ל“מיסחר” עם איכרי-הסביבה המביאים בעגלות מיבולי-שדותיהם. נטפלו אליו הללו לקנטרו. “רוח רעה” כינוהו, כי זה חורפים אחדים שהוא נעלם, וחוזר כמו רוח-רפאים בתור-האביב, והוא נרגן נגד העולם כולו. ליגלגוּ: “הן לא שכבת בטל על התנור כל החורף? מסתמא נזכה לשמוח אתך בברית-מילה, האף אין זאת?” בקול נחנק מילמל: “אחד… תינוק אחד… מת עלי בחורף זה”. תגר זקן אחד נזף בצעירים, שיניחו לו לאיש החלכה.

כשנתרחק מהם לתוך השדה, קימץ שני אגרופיו לעומתם, ושפך עליהם את זעמו העצור בצריחה: "גזלנים! רוצחים! עלוקות! חכו כמעט-קט! אלוהים לא יחריש! אל-נקמות הוא! עוד יקיץ הקץ עליכם! עוד יקיץ הקץ על כל העולם כולו!..הפסוק האחרון בסיפור: “רוח חזקה ורעננה נשבה אל פניו והרימה את כנפות קפּוֹטתוֹ הנפוחה, ומראהו קודר וזועם, כולו מחאה שוֹועת נגד שמי-האביב הבהירים והשמש הטובה, המאירה וחוננת לכּוֹל”.

“כרת” הוא מעשה בזקנה אחת, שהיגרה מעיירתה ברוסיה אל בנה באמריקה, והוא מן המתעשרים שם. בבית בנה וכלתה לא חסר לה כלום בחיצוניוּת; אפילו בהלכות-כשרות דואגים לספק חפצה. אך זרים לה הנימוסים, הדיבורים, הלשון, המושגים–גם בית-הכנסת שבשכונה משונה בעיניה. הכל זר ומוזר לה, כרוּתה היא מכול אשר היה מחייה את נפשה, והיא שופכת דמעות במסתרים.

ב“מרחקים” משתלב מוטיב-הבדידות עם מוטיב הלא-יוּצלחוּת. אחרי עשר שנות-העדר, בהן נתגלגל בכרכים ובערי-השדה של אמריקה, ושבע שם תלאות ומדוּחים, חזר אל עיירתו וביתו. שׂשׂה עליו משפחתו, הבית מלא אורחים, והוא מספר נסים ונפלאות מן העולם החדש, ומן הלשון אשר שם, שכמעט והיא דומה לאידיש, אלא שהיא מרוכּכת קמעא: למשל, במקום “גיבּ מיר” אומרים“גיוו מי”… והוא מרגיש עצמו כגיבור-השעה. כך בימים הראשונים; אחרי-כן העניינים מתקדרים. אשתו עסוקה בפרנסת-הבית–אופה היא לחם ושאר מיני-מאפה ומוכרת אותם בבתי-שכנים ובשוק, ובת מתבגרת עוזרת על-ידה; והוא מוזנח בקרן-זווית. מאנשי-העיירה אין פוקד אותו אלא נושים, הבאים לגבות ממנו חובות שאשתו חבה להם בעד קמח ומיצרכים אחרים. כשהם מוצאים כי אין למלט ממנו אף פרוטה, הם מניחים לו. רוצה הוא לחזור אל עסקו הקודם במקום, מיסחר בעצים, אבל שותפיו מלשעבר, בהריחם כי לא הביא אתו מארץ-העושר שום “מצלצלים”, מתכחשים לו. בטל ומשמים הוא יושב, אוכל לחם-חסד של אשתו, ומתמרמר כנגדה: “מי מבקש ממך לעבוד” מי מבקש ממך לאפות?" וקולח בוז על אנשי-העיירה כולם, שהם “חיות ירוקות” אשר לא ידעו את אמריקה וגדוּלתה…

מצב קומי-טראגי מתואר ב“המכתב”, ירוחם הסנדלר יוצא מביתו וסימטתו אל רחוב סואן של העיר, נשען אל עמוד-פנסים, ומסתכל בטיילים, ובנערים שבים לעת-ערב מבית-ספרם. לבסוף הוא ניגש אל אחד-הנערים, כשתים-עשרה שנותיו, אשר ספר תחת בית-שחיוֹ ושואל אותו, אם הוא יודע לכתוב אידיש. הנער אומר “הן”, וירוחם מציע לו עשר קופיקות בשכרו, אם ייכנס לרגעים מועטים אל ביתו ויכתוב בשבילו מכתב, ובלבד שתוכן-המכתב יישמר אצל הנער בסוד גמור, מבלי לגלותו לשום נפש. הנער, אחרי היסוס-מה מסכים, וירוחם תוקע לידו את עשר-הקופיקות מראש. בבית הסנדלר הם יושבים אל שולחן (אשת-הסנדלר יושבת עוטיה בשתיקת-אֵבל על תיבה ממול), והסנדלר מוציא מכיסו פיסת-נייר מקופלת, ומעטפה בצידה, ומתחיל מסיח את-אשר על הנער לכתוב. נועד המכתב לבת בכירה באמריקה, לבקש ממנה שתקח אליה את האחות הצעירה ממנה, כי זו… כאן הסנדלר הולך סחור-סחור, מאריך ומגמגם… אסון קרה לה… היא שברה רגל, חצופה שכזו, היא תמיט חרפה על המשפחה כולה… והו פוסע אנה ואנה בחדר.

מאחורי מחיצת-קרשים, מחוזקת בתיבות וחביות, נשמעת פעייה של תינוק. וקול צעיר לוחש בפחד: “הס.. הסס… הססס!..”

הנער, שאינו טיפש, תופס את העניין מיד, ובמחשבתו: זוהי הבתולה עם הממזר שלה…

“למה אתה מביט לשם?” בא ירוחם בטענה על הנער.

“לא כלום”.

“אם לא כלום, אין לך להביט! זו רגלה נשברה וכאבה גדול, והרי היא נאנקת.. ואתה אל תביט לשם! נתתי לך עשר פרוטות, שב, איפוא, וכתוב!”

“והלא אינך אומר לי מה לכתוב!” מצטדק הנער.

ירוחם, אחרי טענות-וגניחות בלחש בינו לבין עצמו–“הוי אֵלי, אֵלי! למה באַתני כל זאת?”–חוזר אל השולחן ובתנועת-יד של יאוּש, הוא פונה אל הנער: “כתוב כי רגל נשברה לה! כתוב את כל האמת!”…

ושוב הוא מאריך והולך, ומתנה צרתו וחרפתו, מתוך חזרוֹת אין-מיספר על מליצת הרגל השבורה, ושוּב ושוּב הוא מתחנן לפני הבת הבכירה, שתקח את אחותה אליה: “אומרת היא כי שם תעבוד עבודת-פרך… באמריקה לא ידע איש דבר”.

והנער מתעגע אל ביתו וארוחתו, אף חושש הוא שאמא שלו תהיה דאוּגה על אודותיו: הכול מסובים לשולחן, ובן-הזקונים שלה בושש לבוא… והסנדלר בינתיים שוקע בהירהורים ומשתתק. לבסוף הנער קם ואומר:

“שמע-נא, מוטב שאכתוב לבתך את כל האמת, הלא יודע אני..”

וירוחם נחרד: “מה אתה יודע?”

אחרי דין-ודברים ביניהם, בהם מראה הנער כי הכול מוּבן וגלוי לפניו, ירוחם תופס אותו ומטלטלוֹ בחמת-זעם, וכשהנער צועק: “הניחה לי! אספר לאמי!” הסנדלר סוטרהו על הלחי, אף מאיים עליו שירוצץ את גולגלתו בפטיש. הנער בורח על נפשו.

וירוחם מכלה חמתו בבתו היולדת. פורץ הוא אל תוך המחיצה, וצוֹוח בקול צרוד: “צאי, חצופה! מופקרת! צאי מביתי!” והוא תוחב לידה את הכר עם הרך הנולד.

הבת יוצאת החוצה עם התינוק, והאם הנבהלת אחריה. ירוחם נשאר לבדו, אוחז בבריח-הדלת, וכל גופו ואבריו מרתתים.

“מלקות”–זו הצצה הוּמוֹרית–אך חוֹדרנית–בצורה אחת של סדיסם. מעשה במלמד-עיירה, שהרצועה היתה לו ראש-חכמה ועיקר-עיקרים בחינוך: רק מתוך הלקאה עד כדי פצילת-עור ייעשו הפראים הקטנים הללו יהודים כשרים, נוטרי תורה ומצווֹת. הזקין המלמד, ולא עוד צריך להתפרנס בהוראה; כי בן שלו עלה לעשירוּת בעיר-פלך גדולה, ותמך בהוריו בעין יפה.

נתאלמן המלמד–הזמינהו בנו לדוּר בביתו. למה לו לאב לישב בדד בעיירה? אגב, יכניס קצת תורה בבית-בנו. כי הנה, הנכד הקטן כבר הגיע לכלל תורה–הריהו מתקרב להיות בן-שש,–ומי ילמדהו מלת-קודש אם לא הסב, שהמלמדוּת אומנותו? ניאוֹת המלמד להזמנה, ונסע ובא אל בית-בנו–בית טוב ומרוּוח, ושוֹרה בו הרחבת-הדעת של אשה נאה וכלים נאים.

לאחר יומיים, קרה שהסב נשאר בבית לבדו עם הנכד הקטן. ניעוֹר חשק-המלמדות בלבו של הזקן. הירהר: “שקץ” זה, שלא נוּסה בעוֹל, מן הראוי שידע טעם-מלקוֹת. קירב אליו את הקטן, ושאָלוֹ: “יודע אתה מה אני לך? סב! כן, סב וגם ‘רבי’. מה ‘רבי’ עושה? ‘רבי’ דרכו להלקות, כדי ללמד ל’שקץ' קטן דרך-ארץ”… לחץ את הקטן הנפחד בין ברכיו, והתחיל פושט את כיסוּיי החלק התחתון של זה (לא בקלות מצא את סוד-הכפתורים באופנה העירונית). לרגע צץ בו שביב-של-רחמים על הילד המפרפר: הלא זה נכדך. בן בנך!… אבל כשראה את מחשוף העור הלבן והחלק, נתבלבלו חושיו, ופניו אָדמו; התיר את הרצועה ממכנסי-עצמו, והתחיל מעלה ומנחית אותה בתאוותנות על הבשר הרך.

בו ברגע נכנס ועמד בפתח-הדלת אביו של הילד; והזקן, שקוע במלאכתו, לא הרגיש בכך. “אבא, מה זאת!?” קרא האב המשתומם. המלמד שמט את הילד הצורח מעל ברכיו. (ההמשך הוא בלשון-המקור):

"הוא החזיק בידיו את מכנסיו, שצנחו מעליו בשעת הפעולה, ועמד לפני בנו כולו פרוע, אדוֹם, שותת זיעה.

–נו, מה אתה מביט בי ככה, פרא-אדם שכמותך. מה אתה מביט?… נו, הלקיתי אותו! לימדתיו קצת דרך-ארץ!.. ובכן, מה בכך? כלום רצחתיו נפש?… הראיתם כזאת מימיכם? אסור לנגוע בזה עכשיו! קוֹדש זה להם! קוֹדש-קדשים!…"

אילן-הסיפורים של ברקוביץ מתענף לרוחב מן מעמדות טראגיים ואכזריים-לעוּמקם כמו “פליטים” (והאכזריוּת היא לא מצד ערלים פורעים, רוצחי-יהודים, בלבד, כי-אם גם מצד יהודים, חולים כרוֹניים ב“הקדש” מוּקף-חוֹמה, שלבם קשוח כלפי משפחות יהודיות אשר פלשו למחיצתם לבקש מחסה עד יעבור זעם) – עד תיאורי-הווי כמו “ערב יום הכיפורים” –ועד התבּדחוּיוֹת פיליטוֹניוֹת כמו “כל-בו” ו“דוקטור לפילוסופיה”. אך רוב-הסיפורים, כאמור, אפוּפים צל-עצבות.

בעל התנ"ך    🔗

ברקוביץ בעל-התנ"ך נגלה עלי ראשונה דווקא בפסוק ששם לפני כחיוּוי להלך-נפשו בשעה שקרא את יוֹמוֹני הרצל: “אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי”.

ופעם שמעתי מפיו: נניח שיש בקרב יהודי-רוסיה מבני-בניהם של הכוזרים, למאי נפקא מינה? אם התנ"ך נספג בעורקינו, והוא שיחנו-ושיגנו כל הימים, הלא זרע-אמת אנחנו לאברהם, יצחק ויעקב. מוֹרשת-לב היא לנו, ננחילנה מדוֹר לדוֹר.

התנ"כיות של ברקוביץ מתגלה לא רק בחוטים המקראיים שבסגנונו, מקום-שם הם ארוּגים וממוּזגים להפליא עם יסודות-לשון אחרים. מרוּקמת היא בעצם-התפיסה של עלילות ומעשים, במיצוי נשמתם של אלה בפשטות עילאית, שהוֹרתם–התבוננות קולעת, ותולדתם–מלאכת-מחשבת מזוּקקת.

הוד קדמון חופף על האגדה “האחרון”, אם כי מקום-גידולה–העיירה מוּראוואנקה, ואחריתה נעוץ בהליכות דור קרוב. קצרה היא משאֶמסוֹר עלילתה בתקציר, ויפה היא משאֶפגוֹם בסגנונה על ידי פּאראפראזה שלי. רק זאת אֶרמוז: המחשבה העולה בלב הרב הישיש–התשיעי לשוּשלת רבנים, אשר לא זכה להעמיד עשירי כמוהם–כשמעו את דרשת בן-החייט הצעיר, המנענע באצבעותיו הרזות (והדרשה היא מבחן, אם ראוי הצעיר לרשת את כסא-הרבנות של הישיש): “אביך החייט דוקר במחטו, ואתה–בפיך..” הלא יש בה מעין בת-קול רחוקה מן הריטמוס של דבר-רחבעם: “אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים”. והישבר מטה-האַלון, ירושת דורי-דורות, תחת יד הרב הישיש, הריהו חורבן מסוֹרת-הקדוּשה העתיקה, אשר היתה חומה בּצוּרה לאומה בדורותיה.

אגדת “האחרון”, לפי עצם מהותה, מתכּללת בשירת-הקוֹדש הנצחית של אומה זו.