מכתבי ביקורת / ראובן בריינין

א.    🔗

גזירה נגזרה עלי מטעם המערכת של “הצופה” להיות מבקר סופרים וספרים במחיצתה. עבודה זו אמנם לא נעימה עלי, כי נקל לשבור חבית ולשמור את יינה, נקל להלוך על גחלים לוחשות ולבְלִי הִכָווֹת, מאשר לנעוץ קָנֶה בקן-נמלים, - בנמלי הספרות הכתוב מדבר, - ולהמלט שלם מחמַת הנושכים והמזעזעים הקטנים; אבל אין מסרבים לגדולים. וגזירה שנגזרה עלי הנני מוכן לקבל באהבה, אותה ואת יסוריה. אין כל ספק, כי בעיני רבים מן הסופרים העברים הנני, בתור מבקר, שהוא מבקש נגעים ומומים ביצורי הספרות, ובתור בוחן ובודק סתרי הנפש היוצרת, כפושע מִבֶטן. אבל לא יהא חלקי גרוע מחלקם של יתר “פושעי ישראל”, שאף-על-פי שחטאו וחוטאים, בכל-זאת לא יחדלו מלהיות יהודים. ובתור יהודי הלא הורגלתי מיום צאתי לאור העולם לגזירות עוד יותר קשות וחמורות מגזירת “הצופה”. וגם זאת: בתור מבקר הנה כבר התקשה והתעבּה עוֹרי ואיני מרגיש עוד בדקירות מחט; יעקצוהו ולא ייעָקץ. זה חלקי וזה גורלי להיות עֵטי בּכּל ועֵט כּל בי. מגורלו לא ינוס האדם, לוּ גם מבקר הוא. גורלו של האדם הוא למעלה מביקורת.

ובכן, אני מתחיל, בנטילת רשות מכבודכם, רבותי. בטרם שאבוא לדבר על הסופרים ועל הספרים תרשוני להקדים דברים אחדים.

רק הקדמה קצרה.

רוצה הייתי להמתיק מעט את מרירותה של גזירת “הצופה”, רוצה הייתי להקל מעט את כובד איכותה של עבודתי ולהמעיט את כמותה; על-כן אילו ניתּנה לי היכולת, הייתי רוצה לעשות כמעשה הכליף עוֹמר, נשמתו עדן, - הייתי מתאמץ לשרוף את בתי עֵקד-הספרים ולבעֵר אחרי “הנקודות השחורות” בכל מקום שהן נמצאות; הייתי משאיר לפליטה ממדורת האש הגדולה רק את הקוֹרָן שלי, את ספר הספרים, האהוב וחביב עלי, ובו הייתי מוצא את כל החכמות והידיעות, את כל השירות והמליצות, שכתבו מאות דורות לפניו ושעתידים לכתוב ולחדש הדורות הבאים אחרינו. על ספרי זה הייתי גומר בכל יום את ההַלֵל ומפזר עליו כל פסוקי-הזמרה והתהלה, השגורים בפי. מלאכה כזאת היתה בודאי נקייה וקלה. אבל, בעווֹנותי, מה שהיה אפשר לכַּליף עוֹמר במאה השביעית, אי-אפשר למבקר במאה העשרים, לוּ גם יקומו לעזרתי כל ניניו ונכדיו של אותו המושל וכל איש, אשר נתגלגל בו ניצוץ מנשמתו. הן מערכת “הצופה” גזרה עלי להיות מבקרם לא רק של הסופרים והספרים העברים, כי-אם גם של הספרות הכללית, העולמית.

ובימינו אין כל עצה ותחבולה להנצל ממבול הספרים. בתקופתנו הולכים ומתרבים הכותבים והמדפיסים, כותב מי שיש לו כשרון ועוד יותר מי שאין לו אף צל של כשרון; כותב מי שלמד וקרא מעט ועוד יותר מי שלא למד ולא קרא מאומה; כותבים כתיבה של חובה וגם של רשות, כתיבה בשביל הלחם או בשביל מעט כבוד וגם לשם כתיבה בעלמא, שלא יישאר הנייר חלק. בימינו כותבים ומדפיסים אנשים בריאים וישרים, ועוד יותר – אנשים, אשר מקומם הראוי להם הוא בבית-האסורים או בבית-המשוגעים.

אילו גזר עלי “הצופה” לכתוב רק השקפות כלליות וסתמיות על הספרות העולמית, הייתי עוד יכול לעמוד בגזירתו זו. אם הדבר נוגע אל הספרות בכלל, בהוראתה המופשטה, ולא אל סופרים וספרים ידועים ומפורטים, אז אין העבודה קשה כלל. הכל הולך למישרים, כאילו “משוחה הדרך בחמאה”; במקצוע זה יש להשתמש בדיבורים כוללים, בפתגמים שגורים, במבטאים קבועים, ואם אינם עניין לכאן, - תֵן אותם לכאן. למה הדבר דומה, - לרצען, התופר נעליים סתם, לא לפי מידתן של רגליים ידועות, רק בעד החנות; והיה, אם הנעל קצרה או צרה, ארוכה או רחבה לרגל זו, אז מכוונת היא לרגל אחרת. משיחות וטיולים ספרותיים כלליים כאלה לא ילמד הקורא מאומה, ומאומה לא יישאר במוחו או בלבו. ולפי דעתי הענייה, כל מאמר, כל פרק, שאינו מַרבה ואינו מַפרה את רכושו הרוחני של הקורא, כל מאמר או שיחה, שאינם מעוררים את הנימים הגלויות והנסתרות שבלב האדם, או שאינם מסלסלים ומפנקים את רגש היופי שבקרבו, - אינם ראויים להקרא, ואז גם חטא הוא לקרוא בהם. לכתוב ולכתוב ולבלי היות נקרא, - היש להסופר יסורים וצער יותר גדולים מאלה? יַסרני, אלהים, בכל אשר תייסר, אך מצרה כזו תחלצני ותצילני.

גם אני מסכים לדברי אבי-המבקרים באשכנז, אפרים לסינג: טוב לסופר להיות בין הנקראים ואינם מהוללים בפי שום איש, מלהִמָנות בין הסופרים, המהוּללים בפי כל ואין איש קורא דבריהם.

נשאר לי איפוא לקיים את גזירת “הצופה” כהלכתה: לשפוט ולבקר רק סופרים וספרים ידועים ונקובים, שאי-אפשר להפטר מהם בניבים סתם ובמבטאים כוללים. את הסופרים והספרים אבחר בכל פעם מבין אומה אחרת ומקרב ספרות אחרת למען יִגָלו לפני הקורא בכל פעם טיפוסים חדשים ושונים ואותם חלקי היצירה הספרותית, שהיו נסתרים עד-כה מעיני רוחו, למען יקלוט אל קרבו מחשבות חדשות, רגשות חדשים ומושגים חדשים או ישנים בצורה חדשה. מחובתי זו אמנם לא אנסה להשתמט, אבל אני מוסר מודעה מראש, שאין אני חושב לי כלל לחובה לקרוא בתור “משקיף הספרות” את כל היוצא מתחת מַכבש הדפוס, כל אשר יובא אל שוק-הספרים ולא גם כל אשר ישלחו אלי לביקורת; ואין אני חושב לי לחובה להרצות לפני הקוראים על אדות אותם הספרים והסופרים, שאין הדיבור על אדותיהם מרחיב את הדעת, מעמיק את ההרגשה ומרחיק את חוג הראות. יש מהם, מהסופרים והספרים, שאינם שוים אף איבוד רגע אחד, אף טיפות-דיו אחת. יש סופרים שמאושרים הם אם יזכו לשמוע גם גערה או נזיפה מפי המבקרים, למען ייוָדע, לכל-הפחות, כי יש בעולם איזה “בּובּצ’ינסקי או דובּצ’ינסקי”¹ וכדומה. לא כמוּת הקריאה היא העיקר כי-אם איכותה. הקריאה סתם, - אומר חכם אחד, - היא יִראַת האדם להשאר יחידי עם רעיונותיו הוא. קריאה מרובה בכל ספר הבא ליד היא עדות נאמנה, כי אין לקורא מסוג זה מוח מוליד ונובע; כי טוב לו תשעה קבּים משל אחרים מקַב משלו; בעוד אשר לאיש חושב מחשבות והוגה דעות טוב לו גרגר קטן משלו מתשעים ותשעה קבים משל אחרים. על כן הנני חושב לי לאחת מחובותי הראשיות בתור “משקיף הספרות” להעיר את הקוראים על כל ספר מצוין וספר מקורי, למען יבואו אלה ויירשו את מקומם של ספרי הבל ורעוּת רוח.

הפילוסוף דיהרינג אומר במקום אחד, כי חייב הוא תודה ליוצרו על שנעשה במיטב ימיו לעיוור, כי בזכות זו לא קרא את הסופרים והפילוסופים ממדרגה השנייה ומה-גם מהמין הפחוּת. וכשם שמתפלל כל יהודי לאלהיו, כי יצילהו משָׁכֵן רע ומפֶגע רע, כך היה צריך להתפלל כל אדם כָּשֵׁר לקונֵהו, כי יצילהו מספר רע, המטמטם את המוח והלב. כל אדם בריא מרגיש באכילת תפוחים רקובים ובשתיית מים סרוחים, אבל אין רוב בני האדם מרגישים בקריאת דעות רקובות ובּלויות, ולפעמים הם בולעים אותן גם לתיאבון. אדם מקלקל את קיבתו והוא חש את כאֵבה ופונה לעזרת רופא וסמי-מרפא, אבל אדם מקלקל את רוחו, מבלבל את מוחו ואין הוא חש במחלתו; לפעמים קרובות הוא גם מתגאה בה, ובקשיוּת עורפו הוא מתחמק ומשתמט מרופאי-הרוח, הבאים לעזרתו; ואם אלה האחרונים נאמנים לתעודתם, אז רגוֹם-ירגמו אותם באבנים, יחרימום וינַדום. קשה לו לאדם בינוני להפרד מאיוַלתו ומדעותיו הנפסדות כפרידת הנפש מן הגוף. על-כן אמרו חכמים: גדולה עקירת דעה רקובה אחת מנטיעת עשר חדשות.

וכשם שאני חושב לאסון גדול קריאת ספרים רעים, כך אני חושב לאושר גדול הקריאה בספרים טובים ומצוינים, - באותם הספרים, שהם כתבי-הקודש של האנושות המשכילה; באותם הספרים, שהקריאה בהם צריכה להחָשב למאורע בחיי האדם. טורגנייב כותב באחד ממכתביו לרעיו הצרפתים: “ירא אנוכי, שאמיל זולא לא קרא את שקספיר”. אין אני יודע, אם כל הקוראים יבינו פירושה של יראה זו, כי מה היא כל החרדה, אם זולא לא קרא את שקספיר? לא כן הוא הדבר בעיני יוצר-אמן כטורגנייב: מי שלא קרא את שקספּיר, הרי הוא כאיש שלא ראה בעיניו מאוֹרוֹת השמים; הרי הוא בבחינת פרא קודֶם מַתן-תרבות, וכאומלל שלא נהנה מימיו מפלאי היצירה הרוחנית.

ובאמת, כל מי שקורא את הספרים המצוינים שבדור, אם הוא קורא ויודע ומרגיש מה שהוא קורא, אין לו כל צורך לקרוא כל אותם אלפי הספרים, שכתבום עקרי-הרוח, שאינם אלא, באופן היותר טוב, - “העלאת גֵרָה”. - - -

ב.    🔗

הקול יפה לבּשָׂמים. גם הספרים הטובים, - או: דוקא הספרים הטובים, - צריכים, כי יכריזו עליהם; כי ישימו אליהם לב. הסופר השַׁפְרָן הגדול, ראַסקין האַנגלי, בדבּרו על אדות ערך הספרים בחיי בני האדם, הוא אומר: שווּ בנפשכם, כי לא רחוק מכם עומד המלך בכבודו ובעצמו ונושא את אמרותיו, האם לא תפקחו עיניכם לראות היטב את פניו? האם לא תטו אוזניכם להקשיב גם מרחוק, לכל הפחות, את קולו? האם לא תתאמצו לחטוף, לקלוט איזו אמרה ממדבּרותיו, או, לכל-הפחות, הגה אחד, מלה אחת? אם תינתן לכם האפשרות להיות סמוך לחדר המיניסטרים בעת דבּרם גם בענייני חול, האם לא תבקשו סדק, חור המנעול, למען הקשב דיבור בודד, קרוע וקטוע; בעוד אשר בחדרכם, כל-כך סמוך אליכם, עומדים סדורים מַלכי הרוח, סופרי המופת, והמה נכונים לפתוח את פיהם בכל עת שאתם רוצים ולהשמיע לכם את מבחרי הגיונותיהם. כל-כך הם קרובים אליכם, בארונותיכם עומדים ידידים נאמנים כאלה, ידידים מלומדי-נסיון, גלויי-עינים, פקחים, חוזים, דקי הרגש ויפי הטעם, חכמים ואמנים, והמָה נשכָּחים מלבּכם כמֵת.

ואני, עבדכם, זאת תהיה תעודתי ב“הצופה”, - להחיות את המתים הגדולים, הנשכחים מן הלב, ולהעירכם על הספרים ועל הסופרים החיים, המתבקשים להכנס אל הלב, ולתפוס בו מקום; על אלה המחשבות הגדולות והדעות הפוריות, המתבקשות להיולד, המתבקשות לראות אור החיים ואין איש שם אליהן לב. פעם אדבר על אדות סופרים וספרים שלהם, ואז רק על אדות הטובים והמתוקנים שבהם; ופעם אטייל ארוכות או קצרות על פני הסופרים והספרים משלנו, ואז גם על הרעים והגרועים שבהם אדבר, אם תהיה השעה צריכה לכך, למען תלמדו להבחין ולהבדיל בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין נאה למגונה. פעמים אהיה בעזרכם לבקש את הכשרון האמיתי בין סופרינו החיים, למען הרימָם על-נס ולמען פַרסם את מַרגליותיהם, אם תימצאנה כאלה באוצרם. ופעם אעיר את סופרינו על יתרונותיהם ומעלותיהם וגם על חסרונותיהם ומגרעותיהם. יש אשר אנסה בפרקים הבאים של “הסופרים והספרים” להביא בסך-הכל מה יש לנו ומה יחסר לנו; ויש אשר אבקש חיבור וקשר בין הספרים והחיים, בין חזיונות הספרות וחזיונותיהן של תנועות החברה. יש אשר אנתח את רגשותי ורעיונותי, שהתעוררו בקרבי תוך כדי קריאת איזה ספר, ויש אשר אדבר רק על תוכנו ויחסו לספרים אחרים.

אסוּרים לא אשים על ידַי-אני, ולא כבלים על רוחכם-אתם. נטייל בגן הספרות ונתעכב על-יד כל עץ פורח, כל אילן מיצל, ועל יד כל שושנה יפה ופרח נעים, ולפעמים נשהה גם על יד קוצים וברקנים, למען היוָכח, עד כמה המה מזיקים ומכאיבים.

ואם חפצים אתם לדעת, קוראים יקרים, איך אני מצייר בנפשי את הטיפוס האידיאַלי של “המשקיף הספרותי”, אשר אליו אני נושא את נפשי, הרי לפניכם שרטוטים אחדים:

הוא אינו לומד, כלומר, אינו לוקח ידיעות מן הספרים וטומנם במוחו, כמו בקופסה, כי-אם מזין ומפרנס בלי הרף את מחשבתו ורגשותיו והוא מהפך את אוצרות החכמה והספרות, שהוא בולע מן החוץ, לדמו-ובשרו. אין הוא עולה בהדרגה, כי-אם מתרומם על-ידי טיסות רחבות; במקום רגליים כנפיים לו.

אין אתם רואים ואין אתם יכולים לראות את צמיחתו הפנימית, על-כן הנכם חושבים, כי הוא פוסח על מדרגות רבות בבת-אחת.

הוא תמיד רעב וצמא למזונות רוחניים. הוא בולע במהירות וקלוּת מיוחדה את תוצאות חקירותיהם ועבודותיהם של חכמים וחוקרים, לא ייוָדע, כי באו אל קרבּוֹ, כי אחרי שבאו אל קרבּוֹ - שלו הן, דמו ובשרו. מכל נגיעה רוחנית ביוצרים ויצירות מכל המינים הוא מתעשר. הקו היסודי בתכונתו הספרותית: פריה-ורביה של המחשבה שאינה פוסקת כל ימי חייו. הוא אינו מזדקן לעולם. תמיד הוא צעיר ותמיד הוא מסוגל לקבל רשמים ולעכלם; כוח עיכולו אינו מתקלקל לעולם.

משקיף כזה נושא את קוראיו הלאה, הלאה. והם בעצמם אינם מרגישים זאת. אתם חונקים ורומסים את גרעיני הקציר הבא, והוא מַפרה ומרבה ואותם. אתם משתחוים וכורעים לפני אלילים קטנים, והוא מנפץ אותם לרסיסים. לכם יש רק אפשרות אחת ודרך אחד להתפתח, ולו – אפשרוּיות רבות ודרכים שונים.

יודע אנוכי, מה רב המרחק ביני ובין “המשקיף הספרותי”, שבּראתי בדמיוני, - אבל הטיפוס האידיאַלי הזה יהיה לי תמיד למופת, ואליו אשאף.

ברלין, 1902.