(חיזיון)
(א) 🔗
הלילה הוא ליל התשיעי לירח אב!…
החושך יכסה ארץ וערפל שמים. אין ירח כסף, אין כוכבים נוצצים בשמי מעל. ענן גדול אחד יעיב את כל היקום ובאדרתו השחורה יליט את השמים, את פני כל החיים, הצומחים והדוממים, את פני הבריאה כולה…
צעיף אבל פרוש על פני הטבע… הבריאה מתאבלת…
סער גדול וחזק מתחולל בחוץ ומרגע לרגע יגבר חיילים…
היקום נאנח, ירים קול צווחה וייליל בקול נורא, מחריד לב ונפש…
נטפי גשם יורים ארצה – השמים בוכים…
החושך יכסה ארץ ואני הולך בדרך עזובה ונשכחה מני רגל, בודד ושומם… עצמותיי תרחפנה מסועה, שיניי רועדות ושפתי תצללנה… הנני מתנודד בלכתי, קרסולי ימעדו לרגעים ורגליי תתנגפנה באבני נגף… והרוח יסחבני סחוב והשלך ויטלטלני טלטלה לכל עברי הדרך… נשמת אפי תקצר מרגע לרגע, אשום ואשאף יחד…
ונתיבות חושך ואורחות עקלקלות, צרות וסבוכות זו בזו, יוצאות מן הדרך לעברים שונים, ואנוכי אטה כפעם בפעם מן הדרך הצדה ואתע בישימון נתיבות החושך והאורחות העקלקלות… אל כל המקום אשר אפנה לא תחזינה עיניי כל מאומה, כל חי וכל רמש, כל עץ וכל שיח… אך חושך ואפלה מסביב לי, חושך ממעל, חושך מתחת, חושך מכל עברים… וחושך ואפלה גם בלבי השומם… רגשי מורא ופחד, רגשי בלהות ושיממון ימלאו את כל קרביי…
ורוחות איומות תרגיזנה שמים וארץ… ואוזניי תקשבנה קול יללתן וצווחתן… וקולות משונים יישמעו פתאום במרומי האוויר ממעל… וקול גלים זידונים ומשברי ים זועף מתחת… ושמה בתוך חשרת האופל ייראו לעיניי המון צלמי בלהות, שעירי שחת ובני תפתה, רוחות ולילין, שדים ולצים, המריעים לעומתי בצחוק נורא כרעם ומאריכים לשון, לשון גדולה וארוכה, למולי… וכל הקולות האלה יתלכדו ויהיו לקול המולה גדולה ושאון מוזר מאוד…
כל הכיכר היה לחרדת אלוהים…
לבי מלא רגשי מורא ובלהות ורוחי הגה פחדים…
ומתוך המולת הקולות הזרים והמשונים האלה הגיע לאוזניי פתאום קול דממה דקה, כאוב מארץ יצפצף, קול אנקה חלושה, כאנקת החולה בעת הגסיסה… וקול הדממה הזה יחריש את כל הקולות הגדולים והאדירים הצווחות והשאגות, הנשמעים מכל עברים בהמולה גדולה… הקול הזה הוא קורע לה וגוו, פולח כליות ונפש… הקול הזה חודר ללבי, למוח עצמותיי, לכל טפי הדם אשר במסלולי עורקי… הקול הזה כקול אנחה היא, אנחה מרה וממושכה, אנחה איומה, מרגזת שמים ממעל וארץ מתחת…
וכרגע והנה תמונה מוזרה עפה ברוח לנגדי… פניה מפיקים חמלה ותחנונים, אפיסת כוח והתייפחות הנפש… קמטי מצחה רחבים ועמוקים ובהם חרותים תווי תוגה נוראה, עצבת ולחץ… עיניה כעיני יונה גוועת בעיני אהובה מתגעגעת… גווה דל ורזה ורגליה ארוכות ודקות ורטובה כולה במים…
– מי את? – שאלתי את התמונה בחרדה.
– “אנחה” שמי! – ענתה התמונה בקול דק ואיום.
– בת מי את? ומה שם מקום מולדתך?
– אבי הוא איש זקן וחולה, אין אונים וכוח, ואמי שכולה וגלמודה ושם מקום מולדתי “עזובה”.
– ולאן תעופי?
– השמימה!
– ומי יעלה למרום?
– הרוח!
– הואילי נא, אנחה, וספרי לי תולדתך וקורת אבותייך.
– הנה שמה מרחוק תחזינה עיניי את ריעך הטוב, את דמיון הולך וקרב אליך, הוא ימלא את חפצך ויודיעך את כל אשר תחפוץ לדעת.
ותתנשא התמונה ברוח ותעף למרום השמים…
(ב) 🔗
עוד עיניי נשואות למרום, עודני מרעיד ושומם ומתבונן אל דרך התמונה במרומי האוויר… עוד מראה מרחף על פניי, עוד יצלצלו באוזני דבריה וקולה הנוגה – והנה ריעי דמיון ניצב לנגדי…
– ריעי! – קרא דמיון בגשתו אליי – הנה אתה חפץ לדעת את תולדות האנחה, את אבותיה וקורותיהם, גם מגמת חפצה בשמים, הבה ואמלא את חפצך…
ובדברו העלני על כנפיו ויתנשא איתי ויעף…
ברגע אחד ובטיסה אחת הביאני ריעי אל ארמון גדול, רם ונישא, המעורר השתוממות ותימהון בלב כל רואהו… ויעבור איתי דרך כל חדרי הארמון. החדרים יפים ונהדרים. דלתותיהם גבוהות ורחבות ומשוחות בששר נחמד למראה ועליהן פיתוחים מעשי צעצועים והינן פתוחות לרווחה. החדרים רחבי ידיים ומרווחים. רצפתם היא רצפת אבן שיש לבנה ועליה מרבדים יקרים פרושים לאורכה ולרוחה. קירותיהם גבוהים ומכוסים במעטפות משי עם רקמת חוטי זהב וכסף, מקלעות פרחים ופטורי ציצים. מראה הסיפון מראה תכלת השמים ובו תורי זהב ונקודות כסף. חלונותיהם גבוהים ורחבים וקרועים אל גנים ופרסים נחמדים נותני ריח ניוחו, ורוח צח משיב נפש יפרח דרך החלונים אל תוך החדרים.
ובתוך החדרים פנימה תחזה כל עין: כלים יקרים, כלי זהב וכסף, עצי ארזים ואלמוגים, שש ומשי, וכולם ערוכים בסדר ובמשטר, עד כי יפליאו את עין הרואה, ואגני פרחים ושושנים ניצבים על ידי החלונות והינם מפיצים ריח נעים וערב.
כל החדרים האלה מלאים אנשים ונשים, כולם בריאי אולם ואמיצי כוח. מבנה גוום איתן וחזק, וכל יצורי גוום ואבריהם יפיקו אומץ וגבורה. פניהם צוהלים, דשנים ומלאים, כולם שמחים וטובי לב, אוכלים ושותים. עלזים וחוגגים, מתענגים ומתעדנים, שרים ומזמרים, מרקדים ויוצאים במחולות…
שונים המה החדרים זה מזה בגודלם ורוחבם, במראיהם וצביונם, בסדריהם ומשטריהם; אבל כולם נהדרים ונחמדים המה. גם האנשים אשר בהם שונים אלה מאלה; אבל כולם בריאים ושלמים, שמחים ועליזים, חוגגים וטובי לב… אך אין שלום ביניהם, והינם מריבים ומקנאים זה בזה…
גם אנשי החדרים שונים אלה מאלה; אך טיפוס אנשים אחד מצאתי כמעט בכל חדר וחדר והוא שונה תכלית שינוי מיתר טיפוסי האנשים אשר בחדרי הארמון. האנשים ההם המה רזים ודלים, פניהם חוורים ונוגים ועצמותיהם שפו, גבם כפוף וכל יצורי גוום רועדים ומתגודדים, עיניהם מפיקות אימה ופחד… ומבטיהם תועים הנה והנה… וגורלם שונה מאוד מגורל יתר אנשי החדרים. בחדרים רבים עומדים הם כעניים בפתח או בירכתי החדר, או מלקטים עצמות ופירורים תחת השולחנות ביחד את הכלבים… והינם מגואלים ולבושי קרעים, ואין מי מאנשי החדר אשר יפנה אליהם, ויש אשר ירקו העוברים בפניהם ומשליכים עליהם נעל. או דוחפים אותם מאיתם בשתי ידים ודורכים עליהם ברגל גאווה. ובחדרים רבים אמנם גורל אחד להם וליתר האנשים, וגם המה שמחים וצוהלים יושבים אל השולחנות ואוכלים ושותים, גם מרקדים יחד את חבריהם ויוצאים איתם במחולות; אבל גם עיניהם מפיקות יראה ופחד… וכל הליכותיהם מפיקות חנופה ושפלות… ויש אשר אנשי החדרים מביטים גם אליהם בבוז ושאט בנפש כעל פחותים ושפלים מהם ולא יארחו לחברה איתם…
המחזה הזה הוגה את רוחי ויעציבני: “מדוע? – התעוררה שאלה בלבי – מדוע נבדלו האנשים האלה לרעה מכל חבריהם? הלא האנשים המה כשכניהם וגם להם המשפט לחיות ולהתענג על מנעמי החיים!”… התבוננתי היטב בפניהם ואכיר בם אותו יחד ואצילות גאון והוד, ואדע כי המה מגזע אצילים ואנשי שם – ואתעורר לחמלה עליהם…
– מי המה אלה? – שאלתי את דמיון ריעי בהראותי באצבעי עליהם
– המה בני הזן החולה, אבי אנחה, אשר הנני מוליך אליו הפעם – ענני דמיון.
אך מחזה אחר אשר ניצב לפניי ברגע ההוא עשה עליי רושם אחר. ראיתי והנה האנשים האלה מתערבים בתוך התולעים והרמשים הרוחשים על הרצפה וזוחלים על גחונם איתם יחד… ראיתים והינם נופלים אפיים ארץ וכורעים ברך לפני כל גרי החדרים ונושקים את כפות רגליהם הדורכות עליהם בגאווה ובוז… ראיתי – וכל קרביי מלאו רגשי בוז וגועל נפש. בזתי להאנשים האלה המשפילים את כבודם עד עפר ויורדים למדרגת הרמשים והתולעים… ואצדיק עליהם את הדין.
– אל נא תבוז להם בלבד: – שמעתי קול דמיון קורא אליי – עיניך הרואות את מצבם, כי אין להם חדר מיוחד כליתר גרי הארמון, כי גורשו זה כמה מחדרם שהיה להם לפנים והינם דרים ב“שכנות” בחדרי זרים, הינם מפוזרים ומפורדים בכל חדרי הארמון, ו“כזרים” אמנם ייחשבו בעיני כול, וכ“שכנים” ידם על התחתונה והינם מצפים לחסדי בעל-הבית, לחסדי אדוני החדרים, כי ייתנו להם לשבת בחדריהם – ואין לך להתפלא איפוא אם המצב הזה יפעל פעולה רעה על רוחם, כי ימלא כל קירבם רגשי יראה ופחד ויביאם גם לחנופה ולהכנעה יתירה.
והנה באחת הפינות אשר לארמון הזה, בפינה מסותרה וחשכה נפתחה לפניי פתאום, לא ברווחה, דלת קטנה, דלת ישנה, שבורה וסדוקה פה ושם, וחדר קטן נגלה לעיניי… ואבוא אחרי דמיון מוליכי אל החדר ההוא.
החדר קטן וצר, דל ואפל. קרקע החדר איננה רצופה, כי אם פשוטה ועורה, רטובה ולחה ומלאה בורות וחפירות עמוקות. קירות החדר הרטובים מכוסים בפיח ושחור ומעוררים זוועה וגועל נפש. תקרתו נמוכה וטיחה כבר נפל מעליה. חלונותיו קטנים ומגיעים עד לארץ וקרועים אל אגם ביצה ורפש, המעלה צחנה ובאשה באף כל עובר, וריח רע ומשחית יחדור תוכם אל החדר פנימה. האויר רע ומחנק נפש. גם כליו פשוטים ושבורים המה ועומדים בלי כל משטר וסדר… באמצע החדר עומד שולחן ישן נושן, צולע על ירכו, ועל ידו ספסלים ארוכים הנעים הנה והנה בשבת איש עליהם.
שם במיטת עץ, ישנה ובלה מזוקן, שבורה וסדוקה פה ושם החגה ונעה לכל עבר, בגעת בה יד איש, ומשמיעה קול שריקות מוזרות, שוכב איש זקן ושבע ימים. פניו לבנים כפני מת ובהם קמטים רחבים ועמוקים, עצמות לחייו שפות, חוטמו שרוע, עיניו שקועות בחוריהן ושמורות לבנות וארוכות תכסינה אותן. בשערות ראשו הלבנות כשלג קרחה ועליה גילדי קרח. צווארן כחוש ועצם גרגרתו בולטת החוצה. הנהו מכוסה בבגד ישן וקרוע, טלאי על גבי טלאי, ירוק ככרתי מרוב ימים, אך הטלאים מצבעים שונים ומשונים המה. מראה הבגד המגואל והמטונף בבוץ וחלאה, יעורר גועל נפש ומיאוס בלב הרואה. יש אשר לא יספיק אחד מכנפי הבגד לעור השוכב, ולעין ייראה אחד מאברי השוכב הרזים והדלים, יד או רגל, צד או ארכבה, עירום ועריה, והרואה יתגודד למראם, ויש אשר יקפל הבגד או כי יירום מעט וייטה הצדה ולעין יגלה מראה נורא: כל גוו הזקן מכוסה בפצעים אנושים, חבורות ומכות טריות וליחה צהובה ירוקה, ועליו תחבושות חרדל ועלוקות מוצצות דם. עיניו עצומות. כל אות תנועה וחיים לא נראה בפני הזקן, והנהו שוכב על ערשו כבול עץ, בלי רגש בלי נוע. נורא הוא מראה פני הזקן; אך עקבות יפי העלומים עוד לא עברו מעליהם.
על השולחן הקטן שלפני המיטה צבורים המון פתקאות קמיעות, גם סמים שונים, עשבים וירקות. על יד המיטה יושבים אנשים שונים, בהם זקנים וצעירים. מראה פניהם יעיד בם כי בני הזקן החולה המה. רבי הזקנים יושבים על הארץ, מתפלשים בעפר, מקוננים ובוכים בדמעות שליש… ורבי הצעירים עליזים ושמחים, משתעשעים בשעשועים שונים, אוכלים ושותים, שרים ומזמרים, רוקדים ויוצאים במחולות ועושים כמעשי שכניהם יושבי החדרים הטובים והיפים.
(ג) 🔗
– זה הוא הזקן אבי אנחה! – קרא אליי דמיון ריעי בהראותו באצבעו על השוכב במיטה – האיש הזה היה לפנים מאושר בחיים. הוא היה בריא אולם, קומתו היתה זקופה ורגלו ישרה. הוא היה יפה תואר וטוב רואי, פניו היו יפים ונעימים, לחייו מלאות ואדומות, עיניו מפיצות זיקי אש לוהטת ומבטים חדים וחודרים, צווארו עב ושמן ולבושו הדר – ויחי חיים טובים ונעימים בחדר אשר במזרח הארמון, חדר יפה אף נעים, נחמד וכלול בכל פאר והדר, אשר עלה ביופיו ומראהו על כל יתר חדרי הארמון, בחברת אשתו היפה רבת החן והקסם, אשר אהבה כנפשו. שמה התענג על רוב טוב ונועם ויהי מאושר בחיים.
אך גם לאושרו בא הרץ! שכניו הרעים קינאו בכבודו ותפארתו, וייחלו להציק לו ולענותו – ואחרי כן גירשוהו כלה מחדרו וירחיקוהו בחזקה מזרועות חברתו ואשת בריתו האהובה לו, ויפשיטו מעליו את בגדיו החמודות, וכל כבודו ותפארתו שמו למרמס.
ומני אז ירד מלאים! שכניו הרעים לא אמרו די להוות נפשם, והמעט מהם כי גרשוהו מחדר מגורו, כי הרחיקוהו מרעיתו, אהובת נפשו, כי הפשיטו מעליו בגדי תפארתו ויחפצו גם להכריתו כלה ולאבד כל שם וזכר לו… ויתנפלו עליו בחמה שפוכה, ויכוהו, ויפצעוהו, וידושו את בשרו בקוצים וברקנים, וישפכו את דמו כמים. פינות צרות וחשכות ייחדו לו, במקום אוויר משחית ומחנק נפש, ויסגרו בעדו בבריח ודלתיים לעצור בעדו מצאת מפינתו הצרה למרחב…
וגם שמה התפרצו כפעם בפעם ויעשו בו שפטים נוראים באש ובמים ובכל כלי מועקה. אות קלון שמו על מצחו, על יצורי גוו ועל בגדיו… וכן דחוהו מאיתם בחמה ובוז ויסגרוהו בחדר הצר והאפל הזה…
כל הרעות האלה מאז ומלפנים הרסו עמודי בריאותו, גזלו מבחר כוחותיו ויעשוהו לחלש אין אונים, דל ורפה כוח, וימיטו עליו מחלה כבדה וממושכה, עד כי נפל לאחרונה למשכב, והנהו שוכב על ערשו, ערש דווי, בלי כל אות תנועה וחיים – כאשר עיניך רואות הפעם – ויהי כמעט לאחר. יפי הפנים המאירים ונעימותם, אור העיניים השחורות ומבטיהן החודרים, הגאון וההוד אשר היו שפוכים על פניו, הדר קומתו הזקופה והישרה, אודם לחייו, משמן צווארו וכל יצורי גוו חלפו כצל… ומה עיניך רואות אתה? בריה משונה המעוררת חמלה ומנוד ראש… גל של עצמות יבשות…
והבנים? הינך רואה את מעשי הבנים והליכותיהם את אביהם הזקן החולה… הזקנים טפש כחלב לבם לבלי ראות ולבלי הרגש את נגעי אביהם ואסונו…
– הלא יושבים הם על הארץ, מתפלשים בעפר, מקוננים ובוכים! – קראתי אל דמיון.
– לא תמיד המה עושים כזאת – ענני דמיון – היום הזה יום אבל הוא להם מדי שנה בשנה, כי בו גורש אביהם מחדרו לפנים ויילך שבי לפני צר; אבל האבל איננו טבעי כי אם מלאכותי והדמעות הנוזלות מעיניהם אינן יוצאות מעמקי הנפש, מקירות הלב – אך נטפי מים הן. יד ההרגל עשתה זאת. המה יתאבלו ביום הזה כי חובה עליהם להתאבל, כי כן נצטוו ולא יותר. ובכל הימים לא ישימו לב כלל אל מחלת אביהם החולה. בכל הימים עסוקים הם בענייני עצמם והנאתם הפרטית. – יש גם אשר ישחקו במשחקי ילדים ומתעסקים בעניינים תפלים וחסרי טעם, ויש גם אשר ינצו איש את רעהו וקוראים למהלומות… רבים מהם אמנם יודעים כי חולה הוא אביהם ומחלתו עצומה ומסוכנה; אבל לא ידעו טיב מחלתו, סיבתה ומקורה, ולכן לא ישכילו לתת לו סמי מרפא טובים ומועילים, וישקוהו סמים מתוקים, שאין בכוחם לרפא את מחלתו, כי אם להפיל עליו תרדמה ולהכחיד מקירבו כל הרגשה, או נתנו לו “קמיעות”, סגולות הבל ולחשי שווא, עשבים וירקות וגם עתה לא יחדלו מתת לו “תרופות” כאלה… ורבים מהם עוד הרעו לו רעה גדולה, בשומם על ראשו גילדי קרח ועל גוו תחבושות חרדל ועלוקות מוצצות דם הקוראות: “הב! הב”, באומרם, כי על ידם יירפא ממחלתו; אבל המה עוד הכבידו את המחלה פי שניים ויגדילו את הסכנה… וכל אלה לא ינסו לעשות איזה דבר לטובת אביהם. לא ישכילו להעלות ארוכה למחלת אביהם בפעולה ובמעשה. המה יסתפקו בבכיות, בקינות ובעצות… ורבים מהם לא ישעו אליו כלל ואינם מצטערים אף במעט בצרת אביהם החולה. האנשים ההם לא ישעו אליו כלל ואינם מצטערים אף במעט בצרת אביהם החולה. האנשים ההם רעי לבב הם ואכזרים, אהבת עצמם תמלא את כל חדרי לבבם עד אפס מקום בהם לאהבה אחרת, לאהבת אביהם, ואחת היא להם אם יקום אביהם מחוליו ואם לא, ולא עוד כי חפצים המה במיתתו והינם מתאמצים לקרב את קץ ימי חייו… ובעת אשר אביהם החולה מתהפך לעיניהם על ערש דווי, במכאובים נוראים, הינם אוכלים ושותים, חוגגים ושמחים… ויש אשר יבגדו בו ויתוספו גם המה על שונאיו…
יש אמנם יוצאים מן הכלל; אבל הבנים האלה בטלים ברוב וקולם הוא כקול קורא במדבר ואין ידיים לפעולתם…
והזקן החולה? הוא שוכב על ערשו בלי רגש, בלי נוע, בלי הרגש עוצמת מכאוביו ומחלתו האיומה והנוראה, ומבלי גם הרגש קרירות הקרח שעל ראשו ועקיצות העלוקות… רוח תרדמה נסוכה עליו זה עידן ועידנים, תרדמה עזה, תרדמת אלוהים… התרדמה הזאת היא פעולת הסמים המתוקים אשר השקוהו רופאי האליל ותוצאותיהם… ובשנתו הנה חולם חלומות נעימים ושונים, לפי רוח מלאכי החלומות הניצבים סביב למיטתו… יש לפעמים והנה בחלומו: כרובים ומלאכי מעל נושאים אותו על כנפיהם ומביאים אותו שמה. שמה, אל חדר מעונו לפנים, אל רעיתו האהובה לו, ושמה יראה חיים טובים ונעימים… ויש לפעמים והנה בחלומו: אנשים אשר זרה להם רוחו יבואו לחדרו, יאירו אליו פנים, יורידוהו מעל המיטה, ייקחוהו בזרועותיהם ויביאוהו לחדרם, ושמה ידברו על לבו דברים נעימים וערבים, דברי אהבה, אחווה וחן… ושמה הנהו בריא אולם, איתן וחזק, אוכל למעדנים ושותה לרוויה…
אבל יש רגעים שבהם ייתן החולה אות, כי איננו כבול-עץ, כי הרגשתו עוד לא מתה בקירבו…
עוד לא כילה לדבר והנה הניד החולה את ידיו, רגליו, ואבריו, תנודה קטנה, שפתיו נפתחו מעט, ועל פניו ריחפה רוח תחנונים, ויללה איומה גחה מחדרי לבבו…
– זה לך האות! – קרא אליי דמיון ברגע ההוא – זה לך האות כי עוד לשד חיים בקירבו. יללה כזאת מקירבו, ביום הזה, בכל שנה ושנה…
היללה הזאת איננה מלאכותית, כי אם טבעית… היללה הזאת היא ארוכה ונשמעת, במשך כל הזנה, מסוף העולם ועוד סופו – אבל אך לאוזן מקשבת… לאוזן יחידי סגולה…
– ובכל זאת – הוסיף דמיון לאמר – גם ביום הזה עיניו עצומות מבלי הפתח.
(ד) 🔗
– רב לכם התהולל בהבל! – נשמע קול אחדים מהבנים הצעירים בדברם אל הזקנים – למה לאבינו לנוע אל חדרו השומם ולשוב אל רעיתו הזקנה, אשר כבר פג טעמה וריחה גמר, וחינה והדרה כבר סרו ממנה? למה לו לראות חיים עם אשה בלה, בעת אשר חדרים רחבי ידיים, מלאים כל טוב ויקר, כל פאר וחמדה, פתוחים לפניו, והוא יכול לבוא אליהם, לשכון בהם ולרוות דודים, נחת ועדנים, את בנות החן המרהיבות כל עין ביופיין ומראיהן הנחמד.
ויעזבו את חדר החולה ויבואו אל החדרים האחרים…
אחרי כן קרבו עוד המון בנים צעירים אל מיטת החולה ויתבוננו אליו רגעים אחדים. אחרי כן היטו את אוזנם לקול נשימות אפיו, וימששו את עורקי ידיו, ויקשיבו רב קשב לקול דפיקות לכו, ויקראו: “לשווא נישאר פה על מיטתו, הוא לא יחיה עוד, רגעי חייו ספורים המה, עוד מעט וקרב קצו!” ורבים מהם קראו: “ומה לו ולנו? ולמה נתגולל בחדר הצר והמעופש הזה, לשבוע כלימות ורוק ולחסר נפשו מטובה? הבה נעזוב את החדר הזה, אשר כתופת היה לנו ובאנו לשכון בחדרים האחרים. שמה לא נדע מחסור, שמה נוכל לרוות עונג ונחת מלא חפניים!”…
וימהרו ויעזבו גם המה את חדר החולה, ויבואו אל החדרים האחרים, ואחריהם נמשך המון אדם רב, מבני החולה הצעירים, עד כי בזמן רגעים אחדים עזבו כמעט רובי הצעירים את החדר…
ודומם ישבו הבנים המעטים, יחידי הסגולה, אשר לבם ער לאהבת אביהם וירידו בשיחם מכאב לב, וייאנחו, וייאנקו…
(ה) 🔗
– הבה אוליכך עתה לחדר האומלל הזה מלפנים! – קרא אליי דמיון ריעי.
ונעזוב את חדר החולה, ונעבור דרך חדרים רבים מחדרי הארמון עד אשר באנו אל חדר אחד במזרח הארמון, הוא החדר “עזובה”.
החדר הוא רחב ידים ומרווח, יפה ונחמד; אבל מה רבה בו העזובה, דלתותיו גבוהות ורחבות וצבועות בצבעי קסם; אבל שבורות הן ומלוכלכות זעיר שם זעיר שם. קירותיו גבוהות; אבל פשוטות ועורות. תקרתו מרהבת עיניים במראה הנחמד והנאווה; אבל אבק רב יכסה. רצפתו היא רצפת אבני שיש מחוטבות; אבל גלי עפר וערמות חול צבורים עליה בכל עבר ופינה. חלונותיו גבוהים ומאירים ודרך בם תשלח השמש קרניים אל החדר פנימה; אבל זכוכיותיהם מטונפות וסדוקות במקומות רבים וגזרי עץ וניר ימלאו את החיסרון. לפני החלונות גן גדול, גן מרהיב עיניים; אבל שמיר ושיח עלה בו, ובכל עבר ופינה מפוזרים ומושכלים ענפים יבשים, עלים נובלים וקוצים כסוחים, ומראים לכל את גודל החורבן והשיממון אשר בו, ובכל העזובה הרבה אשר בחדר, עודנו נחמד ומרהיב עיניים. אווירי צח ונעים,וריחות נעימים כריח “גן עדן” אשר בירכו ה' נודפים עד למרחוק. פלגי מים יזרמו מסביב לו בקול המולה נעימה, וגלי מימיהם, כמי נחל השילוח ההולכים לאט, דומם, אט, אט יהמיו.
ושמה באחת הפינות שוכבת אשה זקנה, עטופה בגדי אבל, פניה חיוורים ומלאי קמטים; אבל יפי העלומים עוד לא חלף מעליהם ואודם כהה עוד יכסה את לחייה. עיניה מפיצות מבטים נוגים ושוממים; אבל גם חודרים. תוגה חרישית מרחפת על פניה ורוח עצבת ושיממון נוסך עליהם… ואיזה קסם נעים ונורא כאחד יכסה את פניה… יש אשר מבטי עיניה תועים בחדר אנא ואנה… יש אשר היא מתייפחת ומפרשת בפיה ועיניה תזרומנה דמעות כמים… ויש אשר תיליל משבר לב ונואקת כגוועת…
– זאת היא אשת הזקן החולה! – קרא אלי דמיון – גלמודה ועזובה מאישה ובניה, היא בוכה במר נפשה על גורלה וגורלם המר. רחוק הוא אישה ממנה; אבל קרוב ללבה ואת ברית נעוריה עוד לא שכחה… אנשים רבים ושונים כבר באו אל החדר הזה לשים בו משכנם, ויצהילו לה פנים, וידברו דברי אהבה באוזניה… וינסו גם להפיל עליה מוראם ופחדם; אבל היא לא אבתה שמוע אליהם ולא נתנה להם את דודיה כי אך אל אישה תשוקתה… ביום הזה, יום הזיכרון לאבלה ושברה, היא מתייפחת ומייללת שכם אחד על כל הימים. זה לא כביר התפרצה אנחה מקרב לבה, היא האנחה אשר פגשת אותה בדרך נשואה על כנפי רוח למרום – אנחה כזאת תתפרץ מלבה ביום הזה מדי שנה בשנה.
התבוננתי לכל עברי החדר וארא באחת מפינותיו עדת יצורים שונים ומשונים, בריות שפלות זוחלות על גרונן, אשר אחרי התבונני בהם זמן רב נראו לי כצללי אנשים, כגמדים… פניהם לבנים כפני מתים ותו מוות חרות על מצחם. עיניהם מפיצות מבטים כהים ורפים. כל יצורי גוום דלים ורזים וכל הליכותיהם מפיקות עבדות, הכנעה ושפלות, והם מגואלים ומטונפים ולבושים בגדי עדיים והינם פושטים יד לכל עובר ומשתחווים בעד פת לחם ואגורת כסף. מראה האנשים האלה עשה עליי רושם רע, ויעורר בקירבי רגשי בוז וגועל נפש.
– מי המה אלה? – שאלתי את דמיון.
– המה בניה אשר באו אליה מרחוק, זה כבר, להסתופף בחדר הזה; אבל היא לא תרווה נחת מהם, כי יעציבוה מאד במראם והליכותיהם ולבה מר לה, בראותה את בניה עומדים על מדרגה שפלה כזאת.
עודנו מדבר והנה איש אחד עבר על פני עדת האנשים ההם וישלך להם אגורות כסף אחדות ויקרא: “הא לכם אגורות כסף וקוננו ובכו!”… ומיד הרימו האנשים קול בוכים, קול קינה ויללה, ויורידו דמעה מעיניהם ויתייפחו, וישוועו…
ופני הזקנה נהפכו לירקון, רגעים אחדים נאנחה ותעקם את שפתי פיה לאות בוז, ואחר אטמה את אוזניה ותלט פניה בכר שמראשותה.
– הרואה אתה את שפלות האנשים האלה? – קרא אליי דמיון בהראותו באצבעו עליהם – לא מצב אביהם המר ולא עוני אמם השכולה יעוררם לבכי וקינה, כי אם אגורות כסף… הקינות האלה תשרוטנה שרטת בנפש הזקנה והיא אוטמת אוזניה משמוע אותן…
כעבור רגעים אחדים חדלו הקינות, והמקוננים החלו לריב איש את רעהו בגלל האגורות: מי ייקח חלק גדול בהן ומי – חלק קטן…
– הה, אישי! הה, בניי! – דובבו שפתי הזקנה בלחש ודמעותיה נזלו חרש על לחייה – עד אנה, הה, אהיה כאלמנה שכולה? מתי אשוב לחזות בנועם פניך, אישי היקר? ובניי? עד מתי יהיו לי למורת רוח אלה הבנים בדרכם והליכותיהם? מתי יבואו אליי בניי הנחמדים המהוללים בפי כול?… אתה, ה' אלוהים עד אנה לא תאמר לצרותיי די?… הנה שערי השמים ננעלו לפניי!… וגם אנחותיי אשר שלחתי שמה, זה כאלפיים במספר, לעורר עלי רחמים במרום, לא תמצאנה שמה אוזן קשבת, ומי יודע אם לא כן יהיה גם גורל האנחה החדשה אשר שלחתי שמה זה עתה?…
רגעים אחדים שררה דומייה בחדר, אחרי כן שבה הזקנה לריד בשיחה ולקונן, ומלות בודדות נשמעו לאוזניי: יום אבל ואסון!… צרה ושבר!… חורבן… שרפה!… שבי!…
– עתה נשובה לחדר הזקן החולה – קרא אלי דמיון.
(ו) 🔗
ובעוד רגע כבר היינו בחדר הזקן. והנה פתאום נפתחה הדלת ורבים מהבנים הצעירים, אשר עזבו לפני זה את חדר אביהם הזקן ויילכו להם אל החדרים האחרים, באו החדרה, חפויי ראש ועיניהם נטויות ארצה ופניהם אדומים מבושת…
והזקן החולה התנועע מעט… ופתאום פקח את עיניו ויזורר…
– אבינו! אבינו! – קראו רבים מהבנים השומרים על מיטת החולה – הנה פקחת את עיניך! הנה הסירות שינה מהן… סימן טוב! סימן תחייה!…
– אבינו! סלח לנו! מחל לנו! – התחננו הבנים הצעירים אשר באו זה עתה החדרה, ויישקו את כפות ידי אביהם – הנה חטאנו והעווינו הישרה! לעיתות בצרה עזבנוך ובבושת פנים הנה שבנו אליך… נסכלנו עשו אב יקר! כי השלכנו יהבנו על שכנינו אשר תחת אהבתנו ישטנונו ויפנו אלינו עורף ולא פנים… הנה בניך אנחנו ומעתה עמך אנחנו בצרה ולא נעזבך עוד עד עולם…
וצחוק תמים עבר על שפתי הזקן ושני אגלי דמע, דמע גיל, נראו בעיניו…
– אבינו – קרא שנית אחד מהבנים השומרים על מיטת אביהם, בהתבוננו בפני החולה באהבה – הננו לתת לך סם טוב ומבריא. הוא יחזק את מוסדי גווך ההרוס, יאמץ את כוחך, יוריק מיץ מרטיב ומבריא בעצמותיך היבשות, והתעודדת, וגברת חיילים, וישבת על המיטה – ואחרי כן תרד ממנה, ואנחנו נוליד אותך לאט לאט על הדרך המוליכה לחדר מולדתנו… שמה תשוב לאיתך והיית בריא אולם, דשן ורענן, עלז ושמח… שמה יחודשו ימי נעוריך, ימי העדנה והעלומים ישובו אליך, קומתך הכפופה תיזקף, עצמותיך היבשות תדשנה, גווך הרזה וצווארך הכחוש ישמנו, פניך החיוורים יאדמו, לחייך אשר שופו עצמותיהן תימלאנה, עיניך השקועות בחוריהן תישבנה על מילאת, ושבו והפיצו מקירבן מבטי חיים ואורה…
– ועתה, אחיי היקרים! – הוסיף לדבר בפנותו אל אחיו הצעירים – יילכו נא אחדים מאיתנו לפנינו, לפנות את הדרך העולה שמה, ליישר את המסילה ולבשר לאמנו המתאבלת, כי ימי עונייה לא יימשכו עוד, כי עוד מעט יבוא הקץ למצב אלמנותה… גם לעשות משטר וסדרים בחדר, כי רבתה העזובה בקירבו ושממה ואי סדרים שוררים בכל פינותיו.
גם אנחנו נלך שמה – לחש לי דמיון באוזני.
(ז) 🔗
באנו אל החדר ההוא.
הזקנה לא שכבה עוד במטה, כי אם ישבה באחד מירכתי החדר. ראשה נשען על כפות ידיה ופניה נוגים מאד…
פתאום נפתחה דלת החדר ובני הזקן הצעירים, אמיצי רוח, מלאי כוח עלומים, בפנים מאירים וצוהלים, באו החדרה ויריעו תרועת ששון: “שלום לך, אמנו היקרה!” ויישקו את כפות ידיה באהבה.
– בניי! בניי! – קראה הזקנה בעליצות נפש ולב הומה מרגשי גיל וששון, ותחבקם בזרועותיה, ותישקם במו פיה, באהבת אם רחמנייה, ודמעות גיל פרצו מעיניה ותזרומנה על לחייה ומשם על ידי בניה – מה שלומכם? מה שלום אביכם, אישי היקר? האמנם אתכם, בניי היקרים, עיניי רואות? הבהקיץ אם בחלום אחזכם?…
– בהקיץ! בהקיץ! – קראו הבנים בקול עלז – נפשנו כלתה אלייך, אמנו היקרה, לחזות בנועם פנייך ולראות חיים בחברתך הנעימה… ונעזוב את חדרנו הצר והאפל, ונבוא הנה, ומעתה לא נעזבך עוד עד עולם… ועתה הננו לבשרך, כי ימי עונייך לא יימשכו עוד, כי אישך, אבינו היקר, ישוב גם הוא אלייך בקרוב… ועתה נעשה נא משטר וסדרים בחדר ובגן…
פני הזקנה הפיקו צהלה ושמחה.
עברו רגעים אחדים והנה שונה מראה פני החדר והגן שלפניו תכלית שינוי, הדלתות נוקו מחלאה ובוץ, הוסר האבק מעל פני התקרה, ערמות החול מעל פני הרצפה, הדקי החלונות תוקנו, הוסרו הקוצים והחרולים מקרב הגן ונטיעות חדשות ניטעו שמה…
והזקנה מתבוננת אל כל מעשי בניה והינה שבעה נחת ועונג, הקמטים אשר בפניה נתפשטו ויחלפו, אודם לחייה גדל פי שניים, עיניה תפיצנה מבטי אור, רצון וחיים… קומתה נזקפה והינה מרימה ראשה בגאון והוד…
– הבה ריעי – קרא אליי דמיון – והביאותיך עוד הפעם לחדר הזקן החולה!…
(ח) 🔗
באנו לחדרו!
והנה הזקן יושב על מיטתו נשען על כרים אחדים ותמוך בזרועות אחדים מבניו הזקנים והצעירים גם יחד, רבים מגלידי הקרח כבר הוסרו מעל ראשו, פניו החיוורים כוסו באודם כהה, לחייו נמלאו מעט, קומתו נזקפה מעט והנהו מתבונן אל כל סביבותיו, אל בניו האהובים לו, במאור פנים ומעיף עליהם מבטי חיים ואור, אהבה וחן… כוחותיו נתחזקו מעט; אבל הדיבר אין בו עוד…
האחדים מהבנים השומרים על מיטתו ייתנו לו, כפעם בפעם, כף סמים לשתות וקוראים: "שתה אבינו, מן הסמים האלה, המה ייחזקו את גווך ויחליפו כוחותיך… למען תוכל לרדת מעל המיטה… הנה בשורות טובות הגיעו לאוזנינו כי כבר נעשו משטר וסדר בחדר מולדתנו… ואמנו גם היא חידשה כנשר נעוריה…
עוד לא כילה לדבר את דבריו והנה המון בנים זקנים וצעירים גם יחד אפפו את המטה ויקראו: “למה, אבינו, תשמע לעצת בניך האווילים, לחכות עד אשר תכלה לשתות את שמיהם ועד אשר תוכל לרדת בעצמך מעל המיטה וללכת ברגליך? עת לעשות היא! עלינו להחיש את מעשינו! הבה נעשה את דרכנו עתה! ואם לא תעצור כוח לרדת מעל המיטה נישאר אנחנו במיטה והביאונוך לחדר אמנו כרגע!”
וירימו את המיטה מעל הארץ וייחלו לשאתה…
אבל הזקן לא עצר כוח לשבת במיטה הנישאה במהירות וישכב…
– הוי, בנים משחיתים! – התמרמרו אליהם הראשונים – מה אתם עושים? האומרים אתם להביא את אבינו לחדר אמנו עתה, בהיותו עוד חולה וכואב, מלא פצעים וחבורות? הבזה תשמחו את לב אמנו בהביאכם אליה בעל חולה ונגוע? וביחד את המיטה הזאת, העוצרת בקירבה אדים משחיתים וקטב מרירי?
אבל נושאי המיטה לא שמו לב לדברי הבנים המתונים וייחלו עוד להטיל אבק בעיני רבים מהם. למען לא יראו את מעשיהם, וימהרו לעשות את דרכם הלאה…
(ט) 🔗
וריעי דמיון הביאני עוד הפעם אל החדר המזרחי והנה רובי הבנים החדשים שינו את דרכם לרעה, אהבתם לאמם רפתה בקירבם ואינם פונים עוד אליה… במקומות רבים רבה העזובה והמה יחבקו יד בעצלתיים… והמה מריבים וניצים איש את רעהו ומתחרים זה בזה ועושים מעשים אשר לא ייעשו… ורבים מהם התערבו בתוך הבנים הגמדים, צללי האנשים, וגם המה היו לבריות משונות, לפושטי יד לקבל נדבות… ופני האשה הזקנה עגומים שנית והיא בוכה בדממה ומקוננת: “אם אלה המה בניי למה הם לי? היוכלו בנים כאלה לשמח לב אם זקנה?… היש דמיון ביניהם ובין בניי האהובים בשנים קדמוניות? ואני אנה אסתיר את חרפתי מעיני שכניי אשר בחדר ומעיני העוברים בו כפעם בפעם?”…
ואנחה חדשה התפרצה מלב הזקנה, אנחה מרה ואיומה, וכרגע ניצבה לפני בדמות ובצלם האנחה הראשונה; אך פני האנחה הזאת מפיקים זוועה מרירות והתמרמרות, תקווה נכזבה וייאוש…
ומעיני הזקנה פרצו דמעות ודם אשר נקוו אחרי כן בשני מקומות ויהיו למקווה דמעות ולמקווה דם, ותרחץ הזקנה את האנחה במי הדמעות ותז עליה מדם המקווה, ותאמר: “בדמיי חיי! בדמיי חיי!” ואחרי כן קראה בשבר רוח: “לכי נא, אנחתי, גם את, ועלי השמימה אחרי אחותך!… שמה תתנפלי לפני כסא אבי הרחמים, תשפכי לפניו מרי שיחי, תגידי צרתי באוזניו, אולי יחוס, אולי ירחם… חלי נא פניו כי ייאצל מרוח בניי האהובים לפנים על בניי אלה, כי ייתן להם לב חדש ורוח חדשה – ואם אין למה לי בנים כאלה? וטוב לי להיות שכולה וגלמודה כאשר הייתי מאשר תראינה עיניי יוצאי חלציי, מכוערים ומגונים, על יד ימיני…”
– – – – – – – – – – – – – –
ויוציאני דמיון ריעי מן הארמון ויעלני על כנפיו ויעף, ואחרי רגעים אחדים הורידני מכנפיו ארצה, על הדרך העזובה והשוממת וייעלם מעיני…
ואחרי רגעים אחדים ראיתי את האנחה השניה נישאה על כנפי רוח למרום השמים…
וצעיף אבל פרוש עודנו על פני הטבע… הבריאה מתאבלת…
ונטפי גשם יורדים ארצה – השמים בוכים – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.