דּוֹר הוֹלֵךְ / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

 

א    🔗

עוֹלִים וְיוֹרְדִים    🔗

עולם הפוך ראיתי בלודיזינה, עליונים למטה ותחתונים למעלה. גלגל חוזר! בעלי-הבתים והנגידים, החסידים וטוֹבי העיר, שעמדו זה דור שלם במדרגה עליונה – והם היו הנדיבים היראים הפרנסים והגבאים, הם היו הממנים את הרבנים והשוחטים, והם כאשר בא רבי לעיר, היו הראשונים לרואי-פניו, בקצרה, אנשי הקלויז ירדו רובם מנכסיהם. חדלו עסקות “הטחינות הגדולות” עם משלוח הקמחים למרחקים, תמה חכירת בתי-המשרפות יין-דגן, בטלה החזקת הריחים וסרסרות הנופת, חדלו ההלוָאות, שהיו עושים בעיר הגדולה הסמוכה, חדלה גם החשיבות בעיני האצילים הפולנים, שהם המושלים בכיפה בכל הכפרים מסביב. עוד איזה פליטה נשארה לנשואי-קרתא אלה: לזה נשארו עוד איזו כפות ומזלגות של כסף; לזה עוד כוס משובחה וקידוש והדס, עשוי מעשה רשת, להבדלה; לזה עטרה מתנוצצת על גבי טליתוובגדי שׂער, אשר בטרם התחילו שערותיו נושרות עלה בדמים כך וכך; לזה עוד מרכבה ישנה, העומדת בחצר מאחרי הפרגוד, ואצל זה – עוד איזה אילנות בודדים וערומים, העומדים ברשותו. הכלב הגדול והלבן, שהיה אסור בשלשלת לפני הפרוזדור של בית הגביר, הלך לעולמו, והגביר שמת לא היה עוד גביר… סוד זה גלוי הוא לכל…

איה הם בעלי-הכרשׂ? אנה פנו הפוּזמקאות הלבנים, הפיאות המסוּלסלות והירמוּלקאוֹת לשם גיאוּת? איה האבנטים של משי, ואיה אותה החדוה הידועה בשעת התפילה, שהיתה סימן לפרנסה ברוַח? איה הן הנשים הנגידות והעשירות, שהיו יוצאות בשבת במלבושים יקרים ובנטיפות וחרוזים של מרגליות על צוארן? איה האברכים הרכים, שהיו יושבים בבית חותניהם, בהיותם בני י“ז או י”ח והיו אוכלים עם נשיהם הצעירות על שולחנם כיד המלך? – כתלי הקלויז לא טוחו זה ימים רבים; הספרים בארונות בלו ונקרעו; תנורי-החורף נתקלקלו, ולפעמים אין גם במה להסיק בהם! חייך קודמים, ואם בבית גופו כבר חסרים עצים, בקלויז מנין?

ובוא וראה: באותה מידה שיד אלהים היתה בחשובי העיר, להשפילם ולהביאם לידי חיי צער ומחסור. – במידה זו היתה ידו להיטיב עם האנשים הפשוּטים שבעיר, הלא המה אלה שעמדו עד עתה בדיוֹטה התחתונה ויחוּסם ליקירי-קרתא היה עד אז כיחסו של הבר העב, המוּשם מעבר הפנימי של הבגד, אל הצמר אשר ממעל… חוטבי-עצים ושואבי-מים מלפנים, סוחרי-סוסים ומוכרי-זפת, נושאי-סבל ומוכרי-קדירות, אנשים לא קריין ולא כתבין, שגם את ה“עברי” הם אומרים בכבדות, והתחילו לעלות בסולם הפרנסה, לחיות ברוַח ולקבץ ממון. לזה כבר יש חמש מאות רו“כ במזומנים. ורכושו של זה עולה גם לשבע מאות. את הונו שלש שלמה-דב כבר מעריכים לאלף רו”כ; ועל נתן הבּלן אומרים כי עשרוֹ עוד רב מזה…

אמנם לא ניכרים עוד בחיצוניותם; בימיות-החול הם עוד לובשים בגדים פשוטים, ואין להם פנאי להתיהר– אבל הנה ביתם מלא. הבתים מיופים ונקיים, גם החלונות כבר נפתחים.

ואלה, שלפני כמה היו לגבי העומדים על גבם בבחינת “גבעונים” שבעיר, המה עתה כמעט יסוד הקהל ותומכי הקופה של העיר. בית-המדרש הישן והרעוע, שהיו מתפללים בו, נתחדש וקירותיו שוחים בסיד. החזן עובר לפני התיבה גם אצלם ולא אך בקלויז, כאשר עשה לפנים; השוחטים באים גם לביתם המועדים וימים-טובים; ובבוא רבי לעיר הלא זה דרכו מאז לבקר גם אותם.

בקצרה, לבני ההמון פשוט עתה הגדולה והגבורה, להם העושר וההרחבה, אם כי ידיהם עוד עבות ולא יתבישו גם עתה לחפור באדמה מסביב לביתם, או לשאת שק קמח על כתפם. במידות היראה וגוף המצווֹת, שהחזיקו בהן ישראל, לא נשתנה דבר; אלהים הוא אחד גם בקלויז וגם בבית המדרש. אבל דבר אחד נשתנה בו… הוא חדל מיות רק רוכב בערבות הוא מסתופף עתה לא רק במקום הספירות והעולמות הנאצלים, כי אם גם בבתי-ישראל פשוטים אנשי ההמון אינם צריכים לנפלאותיו של רבי יוסף דילה-רֵינה, ותוכחות ה“שבט מוּסר” ו“שער קדושה”, להלכות “כּלבּוֹ” וה“אור זרוע”, להרי“ף עם נושאי-כליו; הם אינם צריכם לבן ציצית-הכסת, ולרבי שמעון בן יוחאי ולמהר”ל מפראג; די להם שמשה רבנו, שהיה ודאי איש ישר ונבון, כתב את התורה, ושגם הם קרואים עתה לעלות לתורה ולברך עליה. וכי נודרים בשבת משלמים הם לגבאי מה שמנדבים אותו אותו שבוע, בלי דחיות, כמו שעושים אנשי הקלויז וכמו שעשו גם בימי עמדתם… לההמון יש מוסר אחר.

ועוד אחת, העיר בעצמה נתרחבה עתה. פשוט, לפני, בשעה שהעליונים היו עוד מעלה, אז היה הדבר מובן מאליו, שבמקום אחד הנה תמיד טבור העיר ושבקצה הנה סוף העיר. ועכשיו שהדבר כך, בודאי אי אפשר שיהיה באופן אחר… העם פרה ורבה ויהי לו צורך בכל פעם בדירות חדשות; אבל מעולם לא עלה על דעת אחד לקנות לו קרקע בתולה מחוץ לעיר ולבנות לו שם בית; כי אם בנו אגפים בתוך המגרשים הנושבים והוביפו על יד הבתים הישנים חלקים חלקים, עד שהגיע בית בבית וחלון בחלון. אמות אחדות של קרקע נחשבו היו לנידה, מכל אוּרוה או בית -אוצר לתבן עשו חנות או דירה לשבת בה. כך היה העולם נוהג מקדמת דנא.אבל כיון שירדו המיוחסים מעל הבימה, ועל מקומם עלו בני-ההמון, שׂמו עיניהם אל הככר הרחבה הפּנויה אשר מסביב לעיר; ויקומו לבנות שם בתים והעמידו שם גם חנויות. שׂחקו להם היהודים לאמור: מי סכל לבנות בית ולהוציא הוצאות לבנין עומד רחוק מן העיר? ואולם בעלי-ההמון לא שעו אליהם ויבנו שם בתים חדשים שוּרוֹת שוּרוֹת;לא עברו ימים רבים והנה עיר חשה ויפה ורחבה עומדת על תלה. ולא עוד אלא שהקונים מבני חוץ, שהיו אנוסים לקנות מימים ימימה את צרכיהם בטבור העיר הצר, החלו לקנות עתה בסביבות העיר, והחנויות אשר בתוך העיר גופא נשארו שוממות ונתרוקנו אחת אחת לתמהון החנוַנים, שחשבו אתן אותן למקור עפרות-זהב לעולמי-עד, גלגל חוזר!

והאיבה השוררת בין שני המעמדים האלה מדור דור, עוד גדלה, המיוחסים חשבו את הדבר לחילול-השם, שאַריה ליבּ בן פסח השומר הוא עתה קצין העיר או שגם שלמה בּיק הבּור, הוא הנותן בכל יומא דשוקא “גמילות-חסד” לאנשים מחוסרי כסף, דבר שעשו הנגידים מאז, ולהיפך, שונאים שלמה בּיק ואריה-ליבּ בן פסח ודומיהם את ה“קצינים”. כביכול, הלובשים עוד בגדים של משי ביום השבת, בעוד שהכוּתוֹנת מטוּלאה מה שיֶחרה להם שעוד היום בני הנגידים שעברו מונים את עצמם לחשובים לפני ה', יען כי צועדים הם פסיעות קטנות ומדודות, כשהם נראים בחוץ, וּמתפללים באריכות מעט, וּמה שיֶחרה להם עוד יותר הוא זה שגם להם לעצמם יש איזה “דרך-ארץ” לפני נגיד וחשוב כזה מאז. נבהלים הם קצת אם יקרה הדבר שאחד מאלה ניגש אליהם… הן בידם עתה פרנסות העיר; אבל בסתר נפשם ירגישו שחסר להם איזה דבר הנתון לבני מעלה, דבר שאי אפשר להם להביע אותו ואת מהותו בפיהם – וזה ממרמר אותם מאד. למשל, ניגש היורד אל העולה וקורא אותו לוי סתם, או איצי, שמעון, נחמן, והם משיבים

ואומרים: רבי שמחה, רבי אברהם, רבי מוטיל, רבי חיים… אמנם להם עתה הכסף והכוח, -אבל הכנוי “רבי” זה דבר הנופל בירושה…

ובתוך כך הם, הפשוטים, חיים ברוַח, אוכלים שותים כבני-אדם, בעוד שבעלי התואר “רבי” מלאים דאגות. "חיים מן האויר, ואין להם על מה שיסמכו. – ורובם אין שום מסחר, והעוסקים גם הם אינם עושים מעשיהם בעוז ובבטחה.

כשרוַח בא לעיר יעלה בגורל בעלי העיר החדשה. כשגשמים יורדים בעתם ושנה היא שנת שׂובע גם אז אנשי העיר הישנה אינם מבורכים. ובבוא השמש, הפרות שבות מן המרעה ועטיניהן מלאים חלב – הן משׂמאילות, ועיני יושבי הימין רואות וכלות…

 

ב    🔗

בעברך את העיר החדשה אל המורד המוביל עד בגשר הגדול אשר לרוחב הנהר, וראית מעבר השני גבעה רחבה ועליה בנוי הכפר, וקמת ועברת והנה ניצב שם בית טוּח לבן וגגו עשוי ברזל. במעלות-אבן עולים אליו, ובעמדך עליהן ועיניך נטוּיות אל העיר והנה הכל כתמונה רבתי כאשר יראֵה אותה הציור. לב עובר-אורח, אשר לא ידע את חיי יושבי העיר הזאת ואת גודל מושביה ימָלא מהמחזה. אַל תראוני מקרוב – ראֵני מרחוק.

בבית היפה הזה, בכפר, יושב איש עברי, שמו אייזיק הירש, ובכתב עמים יכָּתב: אייזיק הירש חָרין.

מקצה העיר יצא זה להשׂתרר, והוא גבר אַלים, איש תקיף בדעתו. אביו נפח היה ובית-עבודתו בכפר. גם הוא למד את המלאכה לעשות פרסות-ברזל לסוסי האכרים ולהכות בפטיש, אבל לבו נשא אותו הלאה. הוא החל גם לסחור בסוסים ויעשׂ עושר גם בהיתר וגם באיסור… במות אביו קנה לו את כל החלקה מאת אחיו, שהיה היורש השני עמו, הרס את בית-המלאכה ויבן לו במקומו את הבית הזה. הוא בעצמו עשה בחומר ובלבנים הקציע אבנים ועשה את היסוד אבני-גזית.

הוא היה גם המצביא על הנגרים והכל נעשה בטעם ובשכלול. כאשר עלה במעמדו הזיל מכיסו גם לתיקון בית-המדרש, גם נדב לבית-האלוהים את הבימה העשויה ברזל. אולם את כל יראי-השמים שנא. הוא שנא את האנשים המביטים לארץ בלכתם ואת היגעים בחיים. – חולנית היתה אשתו והוּא לא שם לבו. כשבריאה היתה עבדה כשפחה חרופה מהבוקר עד הערב. כשהיה פנוי היה דרכו לשבת על המעלות שלפני ביתו ולהביט לפניו. – וכשקצרה לו השעה אסר את סוסו וירכב עליו איזה מילים רחוק מן העיר, בלי כל מטרה. נראב הדבר שכאשר ישב על אוכף סוסו על בדמיונו הרעיון הזר: להביא את בנו הבכור גדליהו, בּור גמור, אם גם למד בחדר, עם בתו הרכה והיפה של מנשה-שלמה לבית טוֹביה.

ומנשה-שלמה יחסן בן יחסן היה וחתן גביר-העיר מלפנים. גם הוא ירד מנכסיו, ולולא בית-החומה שנשאר לו בירושה, המוּשׂכּר עתה לבית חולים לנוצרים, היה מחוסר לחם. הוא בעצמו מתגורר באגף קטן בחצרו. עוד נשארה במעונו שארית מן הימים שעברו: שולחן גדול עגול ממלא כמעט את שליש החדר, ומכסהו הלבן יורד עד הקרקע, ושלושה כסאות גדולים עטופים לבנים עוטרים אותו ונזקפים עד למחצית החלונות. נמצא בחדר גם ארון-של-ספרים סגור ומורה-שעות מן הימים הקודמים תלוי על הקיר, והעצב הדומם על פני כולם הביע דבר מימי קדם…

לפני ימים ישב בבית הגדול, הבית היה פתוח לרוָחה ואנשי העיר רגילים אצלו, באים אליו לשתות חמים, או ללוות מעות ב“גמילות חסד”. ביתו היה מבוא ל“חדשות”, לסיפורים על דבר צדיקים או על דבר פזרנות של אצילים. – הימים ההם היה מנשה נוסע במרכבה רתומה לשני סוסים והיה מבקר גם את פקידי הארץ. היה לו אז משא-ומתן מַלוי אוּמַן, אומן! זו גולת-הכותרת של ערי אוקריינה, עיר היושבת על ההר ונשקפת מרחוק עם ארמנותיה, מגדליה וטירותיה כמלכת-אגדה. מנשה היה הראש והראשון בכל דבר שבעיר. בשעת הפנאי גם למד גמרא עם הרב, בו נתקיים ף תורה לגדולה במקום אחד!

ועתה מה נשתנו הדברים! אשתו, שלומית נדיבת-הלב, מתה בנעוריה. אשתו השניה היא מרת-נפש. בניו עזבוהו. בנותיו נלקחו בקושי לאנשים והצעירה, נערה בתומת יפיה ויתומה חיה, יושבת בביתו.

בית-החולים עם החיים המוזרים נוטע בשכנים רגש של תמהון. הדוחק אשר בבית אביה ימלא אותה רוח חרישית. רגשי רחמים מתעוררים בלבה כשהיא רואה את אביה לוקח מתוך ארונו ספר גדול כרוך בעור אדום, פותחו ויושב לפניו… האם החורגת עובדת בבית, והיא גם עוזרת על ידה, אבל כמעט לא תדברנה יחד…

אייזיק חרין ראה את הנערה, בעברו עלפני הבית, והיא יושבת על הספסל הארוך אשר לפני השער המוכן לחולים, המיחלים אל הרופא, וירא כי טובה היא. אחרי ירחים שלושה או יותר עלתה המחשבה על לבו, לקחת את הנערה הזאת לאשה לבנו, ויתהולל ברעיון הזה. הוא ידע את התהום הרובץ בינו ובין מנשה, וכי קשה יהיה להוציא את הדבר אל הפועל, -אבל הוא רצה בזה וגמר אומר להשיג את הדבר. —

 

ג    🔗

אֶנְקַת אַסִּיר    🔗

ימים רעים באו אז למנשה. חובותיו עצמו וכבדו עליו. ביתו נתון בערבון, ושכר-דירה לא היה מספיק ללחם ולריבית הקצוצה. אמנם הנושים חמלו עליו ולא הזידו לקחת ממנו את המקור האחרון למחיתו ולקפד בפתיל את חייו; אבל הנה האיש אשר לו היה חייב את רוב הכספים מת, ויורשו לא ידע את כבודו לפנים ויחל לתבוע ממנו בחזקה תשלום החוב ויאַיים עליו להשמיטו מעל נחלתו.

והרעיון שהיה מוכרח לעזוב את מקום מפלטו החריד אותו עד מות. – והוא אז למעלה מחמישים שנה וכבר שיבה נזרקה בו.

אתם הצעירים לימים, שדרככם לנסוע ממקום למקום, מעיר לעיר, לא תרגישו מה זאת לאיש בן חמישים לצאת ממקום אשר חי בו יותר משלושים שנה רצופות, מיום בואו מעיר-מולדתו בתור חתן הדומה למלך, שנות אושר ושנות רעה. אמנם הוא ירד מנכסיו, אולם המקום שהוא גר בו עדין שלו הוא. על השולחן העגול, העומד על יתידות לפני הפרוזדור, שותה הוא חמים בימות-הקיץ, וזה ממלא עוד היום מקום גן. – הנה מאחורי ביתו חַיץ וגדר גבוה מבדילה בין רשותו ומגרש הפנוי לימי השוק; ידיו לא תעשנה עוד במסחר וקנין; אבל אפס-מעשה יתן לו גם איזה מרגוע. כשאין לאדם במה לעסוק עוד עושה הוא את חשבון הנפש. – יש פנאי למנשה להתפלל בדחילו וּרחימו ולטפל גם בלימוד הגמרא. הש“ס שלו הוא מדפוס ז’יטומיר, וכאשר יפתח את הגמרא היפה ןחוזר על דברי אביי ורבא, רבי יוחנן וריש לקיש, יש לו קורת-רוח. המורים הללו היו חכמים גדולים ומוּפלגים בדעת. והוא, מנשה בן ראובן, יושב כאלף שנים אחריהם או יותר (במהלך הדורות לא היה בקי הרבה) בקצה העיר לודיזינה ולומד מה שאמרו הם עם פירוש רש”י…

ובוא וּראֵה, גם התורה אינה מגינה ביום עֶברה.

המועד האחרון לשילום החוב הגיע ובידו אין מאומה. אנה יפנה עתה? ואיה ילון עם בני ביתו ברב חייו! – רוחו מרה עליו, הוא ראה עמל הרבה, בהילקח ממנו עשרוֹחלק חלק, במות עליו אשת נעוריו ובנו הגכור; אבל בעיניו הכל רק מזל רע… יד אדוֹני היתה בו… ואולי גם חטא לפני השם יתברך ולא התנהג כהוגן. מי בן-אדם יתכּן את דרכו ויאמר “ישרה דרכי”? אבל עתה הרגיש כי לא המזל הרע, כי אם דבר אחר ירע ויציק לו. יד דם בו, יד קשה-לב. – אמנם חייב הוא כסף לאחר, אבל הבית ביתו… גזילה הוא רואה בזה, לקיחת כבשׂת הרש…

הוא נסע לעיר אוּמַן, לדבר עם בני שיפמַן. מה נשתנו עתה פני העיר! רחובות חדשים יפים, והוא הולך לאטו. בני שיפמן מתגוררים לא הרחק מגן סוֹפיה המהולל בהדרו, ומסביב לעציו הרעננים אין מקום ואנקת בני-אדם…

 

ד    🔗

יַחַד נִפְגֶשׁוּ    🔗

ותשתומם העיר לקול השמועה ולא אבו לתת אמון בזה. האמנם יאָרשׂ בן אייזיק-הירש את בת מנשה לבית טוביה? האומנם כן יהיה הדבר? –

בכל פינות העיר עומדות חבורות אנשים בעיגול ומדברות ומתוַכּחות. העיר כמרקחה. לא שיער בן-אדם כזאת מראש.

ואנשי הקלויז נבהלים. היה היה הדבר כמו גזר-דין קשה נחרץ פתאום. ספר-תורה כי נפל לארץ ויתענו כל אשר היו אז באותו מעמד ארבעים יום וכּוּפר להם; אבל מי יקים את סוּכתם הנופלת?

ומנשה מוכה בשממון. בשעה שחרב חדה היתה מונחת על צאורו אנוס היה לומר הן;

ובאמת גאל אותו אייזיק-הירש מעקה רבה, כי הלוה לו דמי-החוב, אבל נפשו פרועה. התולעת שבלב אוכלת, אוכלת את הנפש ואת הבשר. שעות שלמות הוא יושב מַשמים בלי דבּר דבר. כל הנותן את בתו לעם-הארץ הקדוש-ברוך-הוא כופתו ואליהו רוצעו,

ורוצעו!…

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - – - - - - - - – - -

הוא קם בבוקר אחד משנתו והיה כאילו רק בחלום היה הדבר, רק בחלום אירס את בתו, חלום רע הפחידהו. השמש היה בוער בעד החלון, הוא נגאל…

יודע הוא היטב כי בבתו יחידתו לא נתארסה לבנו של אייזיק-הירש, אבל איזה רגש יעצור בו מהגיד זאת בגלוי.בחוץ עוד מאמינים בזה וישחקו לו. מה לו ולהם? די לו שהוא יודע את האמת. רגשי תודה בלבו להשם יתברך, שחלץ אותו מידי צר; אבל נשמר הוא מלהתערב עם אנשים.

ימי-הנישואין ממשמשים ובאים, ההכנות לחתונה כבר התחילו, והוא באחת: חלום היה הדבר, חלום ודמיון שוא. יושבים החייטים בביתו ותופרים את המלבושים לכלה והוא מתפלא על זה. השתומם עוד יותר בראותו ב“שבת שלפני המחול” אנשים באים לביתו ושותים יי"ש ואוכלים מטעמים. מתירא הוא לברר להם את טעותם…

כמדומה ש“חתונה” בביתו. – והוא יודע אשר לא כן – אשר לא כן הוא…

יום החתונה בא! כל היום מנשה הוא כמתמיה, קול המנגנים ישָמע… וייקץ… אאמנם… אמנם כן.. ראש חודש היה, ופסוק עולה על לשונו: יקר בעיני אדני המותה לחסידיו…

הוא פתח את תיק הטלית והתפילין שלו, ויקח משם את באבנט המשזר ואת סידורו להתוַדות… אחרי כן עלה הגגה. בן אדם צו לביתך!…