רק עשרים וחמש שנה – וכבר הוא רחוק ממנו כל-כך ומכל הגיגנוּ ומכל אֹרח חיינוּ. המתים רוכבים בחפזון. ואם עוד יהיה איש מאנשינו החדשים אשר יקח במקרה את אחד מספריו לתוך ידו, ירתע רגע אחד לאחוריו. כמה זר יהיה לו כל העולם הזה. במטותא, דבר זה לעצמו, שספריו היו נדפסים בכתב רש“י, הלא יגיד לנו מה טיבו של בן-אדם זה, ואם יעַיֵּן בהם קצת, בספריו אלה, ימשוך בכתפיו. במטותא, אדם שהיה יכול לכתוב: „הערות במקראי קֹדש, בנוסח התפלות ובדברי חז”ל, מעט מחקר ובקֹרת, מעט דרוּש ושיחות-חולין, מעט מליצה ושיר, מעט מזמור ונצוח ”, ואת כל אלה כָרך ביחד וחִבּר לספר אחד וקרא לספר זה את השם הרועש, „מנים ועוגב ”ועל שער הספר כתב בתור קמיע את המלים „והיה אם יבוא המבקר אל המחנה האחת והכּהוּ והיה המחנה הנשאר לפלֵיטה ”– הלא ברור עד היכן טעמו של זה הגיע. ידענו, ידענו את גבוריכם הגדולים מתוך תקופת ההשכלה שלכם. אדם שהיה לו עסק על-פני הדף האחד עם „שו“ת מוהרי”ט צהלין, סי' ע“ה ”ועל-פני הדף השני עם שיר „פראיי נאך בּלומויער ”; על-פני הדף האחד הסכמה מאת הרה”ג הגדול חיים בהגאון מו“ר נפתלי צבי יהודא ועל-פני הדף השני מליצה מאת שמואל יוסף פין; על-פני הדף האחד מאמר המתחיל: „כתוב בתורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכן כל נבלה וטרפה לא תאכלו וקבלו חז”ל שטרפה זו האמורה בתורה אינו ר“ל שנטרפה מידי חיה טורפת ממש ומתה וכו' ”, ומיד אחרי זה: הרמבמ”ן ור' זכריה פרַנקל וגרֶץ ו „דור דור ודורשיו ”– אִמרוּ מה שתאמרו, חכמים כאלה היו יכולים להיות רק באותה התקופה הנפלאה של אותה ההשכלה הנפלאה…

ובכל-זאת: מי אשר יָדע את צוֵיפֶל ומי אשר קרא את ספריו, יודע כמה עָוֶל יֵעָשֶׂה לאיש הזה אם נביט עליו מתוך שפופרת זו! מֵילא, הצוּרה, אפשר שהיא באמת לא כֻלה לפי טעמנו. הן גם הקרינולינה אינה עוד לפי טעמנו וגם סלסולי-המשי המרֻבּים מסביב לצואר אינם עוד לפי טעמנו, אבל כמה נוי וכמה הדר היו מוצאות בזה אִמּוֹתינוּ הזקנות! לפני שבעים שנה היו נוסעים בקרון של פּוסטה והפּוֹסטיליוֹן היה תוקע בחצוצרה והירח היה שופך את חֲצִי-אוֹרוֹ על היער ועל איזו גדר דחויה ועל הַשּׁוֹסֵי הצרה והעקומה, ואבותינו מצאו בזה פּואיזיה, ואנחנו נוסעים במסע החפזון של איזה רכב-ברזל, ומשתדלים למצוא פּוֹאיזיה בקיטור ובגַלי-העשן המרֻבּים המתאבכים מתוך הארֻבּה. דור דור וטעמו. ומי יודע אם לא יבואו נכדינו אחרינו וילעגו לנו גם הם קצת ולכל הַמּוֹדוֹת הנפלאות שלנו, שאנו מתגאים עתה עליהן כל-כך – מוֹדוֹת של מלבושים או מוֹדוֹת של ספרות. אבל סוף-סוף הלא כל אלה רק דברים צדדיים. סוף-סוף יש בעולם גם איזה דבר חוץ מִצּוּרָה: העצם שבאדם. אפשר שצוֵיפֶל היה האדם היותר שלם, שהיה לנו באותו הדור של ההשכלה המוטלה בספק. שלם ברוחו, שלם בהשכלתו, שלם בשאיפותיו.

אנו, שהמלחמה הנצחית צרורה וחתומה בנו בכל שס"ה גידינו ולכל תרועה ותרועה של מלחמה נטלטל את רעמתנו בעינים נוצצות כסוס מזֻיָּן, אנו קשה לנו, פשוט, להבין לאיש אשר כזה. אנו, שיודעים את הסוד האכזרי, כי השלום הוא סם-מות לחיים, כי „השלום ואמת אֱהָבוּ ”הוא השקר היותר גדול, משום שבאם נגיד לאיד דברי אמת לא יהיה עוד שלום לנו עמו ואם נעשה עמו שלום לא נגיד לו עוד גם חצי מלה של אמת, אנו אין לנו לכתחלה שום סימפַּטיה עם איש ש „שלום על ישראל ”היה לו לתֹכן חייו. אבל צוֵיפֶל היה איש, שההרמוניה הנפלאה שברוחו כמעט שלא נמצא דוגמתה אצלנו. הדברים נוגעים עד הנפש, כשהוא בא ומוסר לנו בעצמו את מצב רוחו:

„מָצָאתִי עַצְמִי תָמִיד נֶעְזָר עַל הַפְּשָׁרָה

וְעַל הַהֲפִיכָה בִזְכוּת, כְּעָנִי הַמְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה,

וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא כִּשְׁרוֹן זֶה שֶׁבִּי לְבַטָּלָה,

בָּחַרְתִּי לִי הַנּוֹשְׂאִים הַיּוֹתֵר נִכְבָּדִים וּרְאוּיִם

וְשֶׁבְּדוֹרֵנוּ בְכָל-מָקוֹם הַחוֹלְקִים עֲלֵיהֶם מְצוּיִם,

וְהוּא: לְהַצְדִּיק וּלְזַכּוֹת – – ”

ואחרי-כן:

„קָרוֹב לִשְׁלֹשִׁים שָׁנָה אֲנִי כוֹתֵב זֶה וּמִתְיַגֵּעַ.

בִּשְּׁבִיל מִי? וְלָמָּה? בְּעַצְמִי אֵינִי יוֹדֵעַ.

לִכְבוֹדִי? לִכְבוֹד שָׁמַיִם? לֹא! לְסִבָּה אַחֶרֶת:

לְסִבָּה שֶׁמַּקֶּפֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי הַחַיִּים וְהַמְּצִיאוּת,

לְסִבָּה שֶׁמְּקַיֶמֶת הָעוֹלָם בְּמִין, בְּאִישׁ וּבִבְרִיאוּת,

לְסִבָּה גְלוּיָה לִיחִידִים וּמִזּוּלָתָם נִסְתֶּרֶת ”.

בעצמו אינו יודע – ובכל-זה הוא מחַפש ומחַקר ומוצא, שהיא אותה הסבה „המקפת כל גלגלי החיים והמציאוּת ”. כמה גבוה „שיר ”כזה, וִדּוּי של נפש, מכל אותם השירים של בני-דורו, למשל, משירי חברו המפורסם א"ב גוֹטלוֹבּר!

נער קטן הייתי, כשראיתיו בפעם הראשונה, נער בן עשר שנים, והוא בא לבית אבי – מחבר וספרו בידו. אנו, עם המחברים החדשים שבזמננו, אין לנו שום מושג מזה שהיה המחבר אז. לכל-היותר יכולים מחבּרינו להצטַיֵּן עתה רק באותה הַבּוֹהֶמִיּוּת, האמתית או המזֻיָּפה, שהיא בכל-אֹפן הצד היותר מעַניֵן שבחייהם. כשאתה רואה מחבר כזה, ואפילו אם שערותיו כבר התחילו להלבין, שֵׁם-הלוַי הראשון העולה על דעתך כדי לחַלקו לו, אם אתה רוצה ואם לא, הוא: ריקא. הכל הוא קל כל-כך. הכל עושה עליך רֹשם כמו שִׁבּלת שדופה. דרך-ארץ אין לך בפניהם. בכל-אֹפן ספריהם שכתבו הם מעַנינים תמיד יותר מהם עצמם. ואולם ההפך מזה היה אצל הראשונים. על-פי רֹב היו המה מעַנינים אלף פעמים יותר מכל מה שכתבו. גם הצעיר שבהם היה נראה כזקן מלא וגדוש, ומיד היית מוכרח להביט בפניו באיזה כבוד מיֻחד. כמעט תמיד היו האנשים האלה עשירי-רוח, ואם ישבת שעה קטנה בחבורתם היית מוצא עֹנג-רוחני. ידיעות, חכמת אדם, הערות עמוקוֹת ושיחות-חולין מצוּינוֹת. אם לא היו חכמים, תלמידי-חכמים היו בודאי.

ושנים מהם אני זוכר עתה ביחוד: אותו גוֹטלוֹבּר ואותו צוֵיפל. גוֹטלוֹבּר, מכּיון שבא לעיר, היה בא בטרוניה וביד חזקה כשַׁליט שבא למקום וגובה את המסים שלו, ובחפזון היה בא ועל רגל אחת, היום במסע החפזון סר ומחר במסע החפזון יָצא, והכל בחפזון, חטוֹף וקח, חטוף ותן, ורק כשהיתה דעתו מיֻשבת עליו בערב פנוי ורעבונו נתמלא ויפה לו, היה ממטיר פתגמים ומלים יפות והערות נפלאות כמו בְזָקִים נפלאים. כמה עשיר היה אדם זה ברוחו! אבל שונה ממנו היה צוֵיפל. הכל במתינות, הכל בנעימות, הכל בנחת. כשבא, היה עושה שנים-שלשה שבועות עד שהתחיל, ואחרי-כן יָשב לרגל המלאכה שלו, לרגל קבּוץ החתומים על איזה כתב-יד, שני חדשים. מדי יום ביום הייתי רואה אותו בשעת-כשר כזו – ואת העינים המאירות ואת הפנים המאירים ואת הדברים המאירים, שהיו משתפכים מפיו כמרגליות קטנות, לא אוכל לשכוח.

ואני זוכר ברגע זה אנֶקדוטה יפה. יָשבוּ ודִבּרוּ באיזה בעל-בית פשוט, שקפץ ונסע גם הוא לאספה גדולה, שמשכה עליה בימים ההם את העינים. וצוֵיפל הֵעיר: דומה זה לאותו איש שבּא לפני סוחר לבקש אצלו משמרת כהֻנה. היודע אתה חשבון? – „לא ”. היודע אתה לכתוב מכתבים? – „לא ”. היודע אתה לקנות סחורה? – „לא ”. היודע אתה למכור? – „לא ”. אלא מה אתה יודע? – „לפעמים יש שבעל-הבית ואשתו נוסעים לאיזו חתונה ויש להם צֹרך באיש, שֶׁיִּשָּׁאר בביתם תחתיהם ויָלין שם – מלאכה זו, מלאכת הלינה, אני יודע היטב ”.

צוֵיפל עצמו, בכל מהוּתוֹ, אפשר שיהיה הפֵּרוּש היותר טוב לספריו. נחת רוח, שַׁלְוָה מתוקה ושחוק תמיד בעיניו ועל שפתיו. הרמוניה פרופה בכל אשר דִּבּר ובכל אשר בִּקש. לא השלום בין הבעש"טני והרבני, בין התלמוד והקבלה, בין הדת והחיים הוא העיקר אצלו, אלא השלום בכלל. ראה זה את כל העולם רק מתוך שפופרת של השלום.

מלֻמדים יותר גדולים ועמקנים יותר מצֻיָּנים היו לנו בדורו, אלא שהיחס שהיה בינו ובין הספרים כמעט שאין דוגמתו. הספר היה לו לצֹרך נפשי. הבקיאות שלו היא מבהילה. אפשר שסרח-העדף בסבל זה הוא שהֵמית בו את הסופר.

ובכל-זה היה האיש הזה אֲבִי הסגנון החדש!

תרע"ג.