תקופת המעבר מדעות ההשכלה והקוסמופוליטיות אל רעיון הלאומיות וחבת-ציון, המתחלת מראשית שנות השמונים למאה שעברה, העמידה לנו פה ושם אישים בודדים, יחידי-סגולה בעלי מרץ ורצון-עז נושאי דגל החדש בתוך סערת זרמי הישן. האישים הללו, שבהם נתבטאו ונתגלמו השאיפות החדשות, שאיפות התחיה העברית בגלוייה השונים, ראויים הם שיֻּצַּב להב יד ושם בספרותנו זכרון לדור אחרון.
ואחד מאלה הוא – יהודה זאב בן מרדכי נפך ממינסק, שעליו יסבּו זכרונותי הפעם.
א. 🔗
את נפך אני זוכר עוד מימי נערותי. הוא יצא מן המחלקה השביעית של בית מדרש הרבנים בווילנה לאחר שנסגר (בשנת 1873) ונעשה מורה לשון-רוסיה ותורת-החשבון לנערים ולנערות במינסק. שעוריו היו מתחילים עם הנץ החמה ונגמרים אחרי חצות הלילה; ואף-על-פי-כן, למרות עמלו הרב, פרנס את עצמו ואת בני-ביתו בצמצום גדול קרוב לדוחק, כי כמנהג הימים ההם, קבל בשכרו סכום מצער, כמעט פרוטות. עת ידועה נמניתי על תלמידיו גם אני. לפי המדובר צריך היה לבוא אלי בשעה העשירית בלילה, אבל כמעט בכל יום אֵחר הרבה מן המועד הזה, והשיעור היה מסתיים בשעה השתים-עשרה. וגם בשובו עיף ויגע לביתו לא ידע מנוחה עדיין, כי שּם חכו לו שנים, שלשה צעירים מתלמידי-הישיבות, שהיה משנן להם את תורתו בלי שכר.
הוא היה מפורסם בעיר למורה היודע את אומנתו, אבל עם זה גם לעצל קצת ולרודף בטלה. היו מרננים אחריו, כי יותר משהוא עוסק בשעת השעור בהוראה, הוא משוחח עם התלמידים והתלמידות במילי דעלמא, מספר באזניהם מעשיות ומסביר להם דברים, שאינם עומדים בשום שייכות אל הלמודים, וכי בשּביל כך אין רוח האבות נוחה הימנו. כשהעירו אותו על הדבר, היה משתדל להוכיח, כי רגעים אחדים של שיחה שקולים בעיניו כנגד שעה שלמה של למוד, מפני שהיא מסייעה לפתח את התלמיד התפתחות שכלית ולתת את העולם בלבו. הוא היה אומר: הלמודים היבשים מיגעים את התלמיד, ולפיכך צריכה שתבוא השיחה בינתים, כדי לרומם את רוחו. ושיחותיו של נפך באמצע השעור נסבו על חזיונות-החיים, שיש בהם כדי לעניין את הצעירים, והוא היה מבאר אותם לכל תלמיד ותלמיד לפי כשרון ההשגה שלו ויכלת הבנתו.
הרי דוגמה אחת מהרבה:
אותי לִמד את הלשון הרוסית, ובדעתו, כי יש לי נטיה לעניני-ספרות (אנכי כבר עשיתי אז חיל רב בשפת-עבר. וזה החילי לנסות את ידי לכתוב מעת לעת קוריספונדנציות קטנות ב“המגיד”), שם לפני למקרא לא פרקים מתוך איזו כריסטומאטיה, כנהוג, כי אם מאמרים נבחרים מכרכי הקובץ העברי-הרוסי “יוברייסקאַיאַ ביבליאוטיקאַ”, וכל זה בשביל להשתמש בהזדמנות זו שבאה לידו לטייל אתי ארוכות וקצרות בשאלות הספרות והסופרים. והוא דִבר כל-כך יפה וכל-כך מעניין, עד שבלעתי, ממש, את דבריו, ומעט, מעט נעשה בעיני עצם הלמוד טפל לשיחותיו, שתפשו אותי בלבי.
נזכר אני בפרט אחד שיש בו, כדי לתת מושג ממנהגי הספרות והסופרים העברים בימים ההם.
שני מאמרים מספרי ה“יוברייסקאיאַ ביבליאוטיקאַ”, שקראתי לפני נופך ושהוא פירש אותם לי ביהודית, נתרגמו על ידי באותו זמן לעברית. את האחד, זה היה מאמרו של הפּרופיסור שליידן “ערך היהודים לשמירת המדעים ולתחיתם”, שלחתי ל“הצפירה” בבקשה להדפיסו, ועל זה קבלתי מענה “בשאלות ותשובות” של הרדקציה: “כבר קדמך אחר”. ואמנם לא ארכו הימים והמאמר הנזכר נתפרסם ב“הצפירה” בכמה המשכים בתרגומו של קלמן שולמאַן. את השני, הוא מאמר-בקרת על החלק היפה בספרות העברית מאת המבקר הידוע בשעתו אברהם אורי קובנר, הנחתי אתי בקופסתי למשמרת בלי שום כונה לפרסם אותו בדפוס באיזה מן הזמנים, מפני שנמצאו בו הרבה דברים קשים כלפי סמולנסקין, שהיה חביב עלי מאד, ומאותו טעם גופו גם לא האמנתי, כי ימָּצא עורך עתון עברי, אשר יאבה להקניט את בעל “השחר” ולתת מקום בעתונו לתרגומי, אבל לא כן חפץ המקרה.
באותה עת, ואני עודני נער, כבר הייתי מתאבק בעפר חכמים וסופרים ומבקש קרבתם. בתחלה התודעתי אל יוסף בריל, הוא איו“ב, שהיה סופר וסוכן לכל העתונים העברים, שיצאו בזמן ההוא. ראשונה באתי אליו באמתלא לחתום על אחד העתונים, ובהזדמנות זו השתמשתי להכּנס אתו בשיחה ע”ד עניני העתונות והספרות. במרוצת דברי, הללתי אותו על פניו ואמרתי לו, כי אני קורא תמיד את מאמריו לתאבון בגלל שפתו הנמלצת. ולא דבר-חנף היו אלה, כי אם דברים כהויתם. בעת ההיא היה בריל בעיני כסמל השלמות הספרותית, והוא שמש לי מופת ודוגמה. לבריל נעם מאד לשמוע תהלתו, ואפילו מפי צעיר כמוני, ומאז קרבני אליו וישא עלי את אור פניו. לעתים הייתי מביא לו למקרא את בכורי פרי עטי, ומאתו משפטם יצא לחסד אם לשבט. בין כתבי ידי אשר הראתי לו ועמדתי למשפטו, נמצא גם תרגום מאמרו של קובנר. את המאמר הזה עכב בריל תחת ידו ימים רבים מבלי הגיד לי על-מה הוא עושה ככה, עד כי נשתקע הדבר ונשתכח מלבי לגמרי.
בקיץ שנת תרל“ח סר למינסק מיכאל לוי ראַדקינזון עורך “הקול " בעברית ו”קול לעם " ביהודית, כדי לאסף חותמים לשני עתוניו אלה. בשעות שלפני הצהרים היה חוזר לתכלית זו בלוית בריל, שהיה סופרו וסוכנו, על פתחי נדיבי-העיר, ובשעות הערב היו נקבצים אליו אל בית-מלונו סופרי מינסק ומשכיליה; בהם: בריל הנזכר, ישראל מאיר וואָהלמאַן, נפתלי משכיל-לאיתן, אליקים צונזר ויהודה זאב נפך. שני האחרונים היו מסופרי “הקול לעם”. ביום אחד כבוא אלי נופך אל השעור, בקשתי ממנו, כּי יוליכני ויציגני לפני ראַדקינזון בתור צעיר מוקיר סופרים, הרוצה להתודע אל מו”ל בישראל. נפך מלא את חפצי, ובלכתו פעם אחת לבקר את ראַדקינזון לקחני אתו ויציגני לפניו בתור סופר מתחיל, אשר “ברכה בו”. גם בריל אשר נמצא שם באותו מעמד, סמך את ידיו עלי ויאמר, כי עיין בכתבי ואף כי מצא אותם בלתי מוכשרים עדיין לדפוס, אבל הוא רואה בהם איזו ניצוצות של כשרון-סופרים. דברי-התהלה האלה שפזר לי גדל הסופרים העברים במינסק באזני רדקטור של שני עתונים, ירדו כשמן בעצמותי; אולם עם זה הרגשתי באותם הרגעים, כי התאדמו פני…
לפגי מוליאר רותח ישבה חבורת-הסופרים, וגם אני בתוכה, אל השלחן עם ראדקינזון בראש. בין המסובים התחילה שיחה במילי דספרות, ומענין לענין נתגלגלו הדברים להשבועון העברי החדש “המבּיט “, שהתכונן סמולנסקין להוציא בימים ההם. ראדקינזאָן, שראה “בהמביט” קונקורנציה מסוכנת ל”הקול” שלו, דבר בסמולנסקין דברי-דופי והשפיל לעפר אותו ואת כשרונו ובטל בטול-היש את ספריו וגם את “השחר” לא נקה, ואיש מן הסופרים היושבים אל השלחן לא מחה בו. רק נופך נסה כמה פעמים לשסע את ראדקינזון בדברים ולהסב את השיחה לענין אחר, ולא עלתה בידו. עלי, שהייתי, כאמור למעלה, אחד מחסידיו האדוקים של סמולנסקין, עשו הדברים רושם מדכא מאד וכל העת ישבתי כעל חדודי-חרשּ, אבל כקטן שבחבורה לא נועזתי, כמובן, לפצות פה. אפס כי בקשתי ומצאתי לי פתחון-פה לעזוב את החברייא באמצע השיחה, ואלך במר-נפש.
אולם בזה לא נתמלאה עדין סאַת צערי. לא עברו ימים מועטים אחרי צאת ראַדקינזון ממינסק, והנה נדפס באחד מגליונותּ “הקול” הפרק הראשון מן הבקרת הזעומה של קובנר על סמולנסקין בתרגומי אני ובחתימת שמי המפורש! אך פתחתי את הגליון ואראה את המאמר חשכו עיני, לבי סחרחר וכמעט שנפלתי לארץ. הרעיון הראשון, אשר חלף כברק במחי היה, כי אנכי נתתי חרב בידי ראַדקינזון להרוג את סמולנסקין! אבל כיצד נתגלגל ובא המאמר לידי ראַדקינזון, ואני לא שלחתיו? תוך כדי מחשבה נזכרתי, כי לפני איזה זמן מסרתי את המאמר לבריל לעיין בו והנחתיו אצלו עד היום, ובכן אך הוא, הוא ולא אחר, היה השולח אותו לראַדקינזון, כדי לתתו נשק בידו במלחמתו עם סמולנסקין. סמולנסקין הלא איננו יתום קטן ובוודאי החרש לא יחריש ויכלה את חמתו גם בראַדקינזון גם בי, ובחץ שחוט לשונו (דבר זה היה ברור לי בעת ההיא) ישים את שנינו לשחוק, כמו שעולל פעם לזילברמאַן בעל “המגיד” ולגוטלובּר בעל “הבּוקר אור”, שכרך אותם יחד וברוח שפתיו עשה את בשרם ככברה. לראַדקינזון לא אדאג; הלא מו"ל הוא ועתונו לפניו, והוא יכול, לכשירצה, להשיב מלחמה שערה, ואם גם ישבע קלון מכבוד, אין רע, כי נבל הוא ונבלה אתו; אבל אני מי יקום לי, ואנה אוליך את חרפתי?
כך היה מהלך מחשבותי באותם הרגעים, והמחשבות האלה הלמוני, ממש, והשרו אותי בצער עמוק וצורב את הנפש. כל היום ישבתי בבית, כי בושתי להראות בחוץ בהיותי בעיני כאיש אשר שאול חטא. בקושי גדול הארכתי את נפשי עד אשמורה בלילה, ואז מהרתי לרוץ בחמת רוחי לבּריל, ועודני דורך על המפתן קראתי בקול מר:
– אהה, מה עכרתּני?!
בריל נעץ בי מתחת למשקפיו שתי עינים תמהות וישאלני:
– מה אתה סח? לא אבין להגיגך.
הרגשתי בו, כי הוא יודע יפה במה אני מדבר, אלא שהוא מעמיד את פניו כפני תם, וזה הגדיל את קצפי ביותר, ואקרא:
– מדוע עוללת לי ככה לשלוח את תרגומי לראַדקינזון, ואת פי לא שאלת?
– ומה אכפת לך – שאלני בריל במנוחה – אם נתגלגלה זכות על ידי, שהגעת לפרסום בין-לילה? הלא אל זה ישא הסופר-הטירון את נפשו כל הימים.
– אוי ואבוי לפרסום אשר כזה – אמרתי – לא מדובשּך ולא מעוקצך!
– אך זו היא כפית-טובה מאין כמוה – קרא בריל ובקולו נשמע מעין רגז מעושה – אני עשיתי לך שם גדול בעולמנו, ואתה, תחת להשיב לי תודה, עוד תבעט במנחתי, ובכלל מה כל החרדה הגדולה הזאת אשר חרדת?
– הכל יודעים, וגם אתה ידעת לא מתמול – עניתיו – כי מעריץ אני את סמולנסקין מאד ומיום עמדי על דעתי הריני נגרר אחריו בחבּה יתרה, ומה יאמרו עתה הבּריות בראותם אותי משיא חרפה בקהל על בחיר-נפשי זה? הלא אהיה בעיניהם כּמתעתע!
– מה יאמרו הבריות? – חזר בריל על דברי – הם לא יאמרו כלום! על כל פנים יאמרו, כי לא היה זה מצדך אלא מעשה-נערות ולא יבאו אתך בטרוניא. ואמנם – הוסיף בחיוך – הלא נער אתה באמת לפי שנותיך.
לשמע הדברים האלה חשתי את עצמי נעלב מאד ומבלי יכלת להבליג על סערת רוחי קראתי:
– אם מעשה-נערות הוא – לא אני הייתי העושה אותו, כי אם אתה, זקן הסופרים העברים המינסקאיים, ומידך יבוּקש הדבר.
כזאת דברתי ולא יספתי. בחזקה פתחתי את הדלת ואצא מן הבית בחרי-אף.
מן העת ההיא והלאה התחילו בּיני ובין בריל דברי ריבות ומדנים, והללו לא נצטמצמו בגבולות עיר מגורינו מינסק בלבד, אלא זכו שיהיו קולם מנסר בכל תפוצות-ישראל; הלא הם כתובים על עמודי “הקול” משנות תרל“ח – תרל”ט.
בשובי לביתי מצאתי שם את נופך יושב ומחכה לי. ספרתי לו כל אותו המאורע וכמעט בדמעות על עיני בקשתי ממנו עצה מה לעשות. הוא שב והפך בדבר ואחרי-כן השיא לי עצתו לגזור תּיכף ומיד על ראַדקינזון בטלגרמה כי יפסיק את הדפסת תרגומי ב“הקול”, באשר נשלח אליו בלי ידיעתי ורשותי. כרגע ערכתי את הטלגרמה, וכדי לתת לה יתר תוקף בקשתי מאת נופך ויחתום גם הוא עליה.
ואני – ליל-שמורים היה לי הלילה ההוא. עד אור הבוקר ישבתי ושפכתי את מרי-שיחי לפני סמולנסקין במכתב כתוב פנים ואחור דברי פיוס ותחנונים. ברי היה לי אז, כי בתרגום מאמרו של קובנר, שנתפרסם ב“הקול”, הקצפתי את סמולנסקין קצף גדול וכי עוד מעט ויראני את תנואתו בפומבי והייתי לבוז בקהל-העם, ולפיכך השתדלתי לשכּך את חמתו ולהסיר מעלי תלונתו למען קדם את פני הרעה. בררתי לו, כי תרגמתי את מאמרו של קובנר שלא על מנת להדפיסו, אלא בשביל להתרגל במלאכת-התרגום, וכי אך ידי בריל היו במעל הזה ואני נקי. אף הדבעתי לו את צערי הגדול, כי אני, שנתגדלתי ונתחנכתי על ספריו, נתתי בלא-יודעים יד לפושעים ספרותיים כראַדקינזון וסיעתו, ובכל לשון של בקשה בקשתי סליחתו.
סוף דבר היה, כי לכתחלה, אחרי קבלת הטלגרמה, הפסיק ראדקינזון להדפיס את תרגומי ב“הקול”, אבל כעבור איזה זמן שב לתתו לקוראיו, ולא המשך אחר המשך, כי אם לסירוגין. זה היה אחרי כל פעם שנסה סמולנסקין עצמו, אם אחד מסופריו, לתלוש ב“המביט” באזני בעל “הקול” תלישה קטנה או גדולה. אנכי חכיתי בלב דופק מיום ליום, כי יגיע התור ב“המביט” גם לי… ובידים רועדות הייתי פותח בכל שבוע את הגליון. אחרי הדברים האלה יצייר לו הקורא בנקל מה מאד נפתעתי, הפתעה של שמחה, באותו היום שפתחתי את “המביט” ומצאתי מודפס בו את ספורי "כגוונא ", שנמצא בילקוט המערכת מתחלת אותו הקיץ ושכבר התיאשתי ממנו.
הדפסת ספורי זה, – ראשית נסיוני בספרות העברית, – ב“המביט”, שמש לי אות נאמן, כי אין בלב סמולנסקין שום טינא עלי, ומאז גדל ונעלה בעיני שבעתים ויספתי לחבבו ולהעריצו עד יומו האחרון.
אני חוזר לזכרונותי ע"ד נופך.
ב. 🔗
בעת ההיא היה נופך על פי דעותיו תלמיד כרוך אחרי רבותיו פּיסאַריוֹו וצ’רנישווסקי ויתר הסופרים הראַדיקאַלים הרוסים של שנות הששים. עוד בשבתו על ספסל בית מדרש הרבנים הווילנאי התרועע אל התלמידים ההוגים דעות סוציאַליסטיות: ליברמאן, זונדלוויטש ואחרים, וכבאו למינסק נספח שם אל אגודת-הסתרים של מפלגת “העם והחירות” (נאַרודובולצי), וינהל בשמה תעמולה גדולה ורחבה בין צעירי האינטליגנטים היהודים, וביחוד בין הפועלים. מנהגו היה לבקר מעת לעת בבתי בעלי-המלאכה יושבי-השרון ולהכנס שם בשיחה עם הגברים והנשים על גורלם המר וקשי-יומם ועל העושק שהם נעשקים מאת בעליהם התקיפים בעלי-הממון. את שיחותיו אלה היה מתבּל במשלי-עם, ולפעמים גם במימרות ובאגדות חז"ל, הכל לפי המשיג, ולפיכך היו עושות רושם ונכנסות אל הלב. הוא היה מטבעו עשוי לבלי-חת ואינו בורח מפני הסכנה, מעודו לא נזהר בלשונו ובמעשיו, ואפילו במקומות של פומבי. יש אשר הלך ברחוב וראה מרחוק פועלים עומדים ועושים מלאכתם בראש האילן או בראש הנדבך ונגש אליהם והתחיל מקיף אותם בשאלות: למי אתם עמלים? הלא לאוכלי בשרכם מעל עצמותיכם! מדוע תחיו חיי מחסור וכפן, נזונים ומתפרנסים בפת קבּר ובזנבות מליחים, בעוד אשר בעליכם יפושו כעגלי-מרבק ויתענגו על רוב טוב? בעצמכם אתם מתגוללים תחת שואה בּמרתפים אפלים ורטובים מטחבּ זולף, ולאחרים אתם בונים בזעת אפיכם היכלות כמו רמים מלאים זיו שמש וחום צח. עד מתי לא תשכילו תבינו להטיב לכם באחריתכם? כך היה נופך נדון עם הפועלים, כשהוא הולך ומסתבך אתם מעט, מעט בשאלת “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”, וחותם בדבריו, אי לא עתה העת ולא פה המקום לברר את הענין ברחבה, ומי מהם שרוצה לעמוד עליו עמידה נכונה, יואיל לבקר אותו בביתו במוצאי-השבּת. ואמנם אפשר היה בכל מוצאי השבּתות להפּגש במעונו הצר עם בעלי-מלאכה ואומנים ממקצעות שונים ועם פועלים צעירים, שוליאות דחייטא ודנגרא וכיוצא בהם, ולראותו יושב ודן לפניהם בשאלות הרכוש והעבודה, המחיה והכלכלה וכדומה.
ובאותה ההתמדה ובאותו המרץ היה נופך בעת ההיא מצודד נפשות להדעות החדשות בין הבחורים חובשי בתי-המדרש והישיבות, בין אלה, אשר עסקני הסוציאַליסטים היהודים בימים ההם תלו בהם תקוות כל-כך מזהירות, כי הם הם יהיו החלוצים העוברים לפני העם להנחותו בדרך העולה אל התגשמות האידאַל הסוציאַלי. לתכלית זאת היה מבקר מעת לעת את הישיבות בשעות מאוחרות בלילה, כשכלתה מהן רגל אדם מן החוץ, ונכנס עם התלמידים בשיחות וּויכוחים על מהותה של ההשכלה בנגוד אל הבערות ועל תביעות הזמן החדש, ועל כיוצא בזה. בהיותו בעל פום ממלל רברבן ובקי גדול בשיחות-חכמים, ידע תמיד לפעול על התורניים שומעי דבריו ולהפוך להם לב אחר הוגה מחשבות חדשות, אשר לא שערון עד כה. ונופך המדבר על מעלות ההשכלה והדעת, היה לא רק נאה דורש בלבד. כבר ספרתי למעלה, כי בכל פעם שובו לביתו מעבודת-היום המפרכת, עם חצות-לילה, היה מאציל עת ידועה ללמד חנם את שפת-המדינה ותורת-החשבון לבני-הישיבות, שהיו באים אליו ושבים ממנו בחשאי ודרך סמטאות חשכות, כדי שלא תשורם עין איש. שעה מאוחרת זו היתה מיועדת אצלו לציד “העכברים הקטנים”, – כך קרא לבני הישיבה שוחרי-השכלה בהשתמשו במבטאו המפורסם של צווייפל – כי בשעת הלמוד הבליע לשומעי-לקחו אלה את דעותיו של קאַרל מאַרכס על המאטריאליות ההסטורית ועל המסתעף ממנה. מזמן לזמן התחיל מספר בחורי-הישיבות הדופקים על דלתות בית נופך הולך הלוך ורב, ואז קֵרב אליו לעבודתו אחדים מן הצעירים האינטליגנטים, שהיו מושפעים ממנו ונגררים אחריו, ויעזרו לו אף המה להורות לבני העניים ראשית דעת שלא על מנת לקבל פרס. ויהי כאשר צר להם המקום, וישכרו לצרכם חדר קטן באחד מפרברי-העיר, ויתקנו בו משמרות לתלמידי בתי-הישיבות, משמר יוצא ומשמר נכנס, חליפות, כל אחד בזמנו. ואיש לא פלל אז כי החדר הזה עתיד למלא בהמשך הזמן תפקיד של מוסד חנוכי גדול ורב-הערך, יחיד ומיוחד במינו בכל החבל הצפוני-מערבי, כמו שיראה הקורא להלן.
ונופך לא הסתפק בתעמולה הסוציאַליסטית שבעל-פה גרידא, ואך נתנה לו האפשרות הראשונה, התחיל לעסוק גם באַגיטאציה שבדפוס. זה היה לאחר שנתגלה בסוד יודעי-חן, כי ראַדקינזאָן עורך “הקול” בהריחו באפו המסחרי, שהסוציאַלית הולכת ונעשית סחורה עוברת לקוראים הצעירים שבתחום, פתח לפניה סדק כחודו של מחט בעתונו העברי, וביחוד התיר להכניסה דרך קפנדריות וסחור, סחור, אם כי בהסתר פנים קצת, אל “הקול לעם” היהודי. דבר זה היה לנופך כמציאה שבאה לידו בהיסח הדעת, ולא אחר מהשתּמש בו לחפצו. הוא התחיל מפרסם מעת לעת ב“קול לעם” מאמרים, שיסודתם בפרשת-השבוע ודנים בענינים כּל-כך כשרים, לכאורה, הראויים להשמע מפי מגידים מעל במות בתי-הכנסיות והמדרשות, אבל הוא בפקחותו היתרה השכיל להכניס אליהם בין השיטין טנדנציות-טבל ולעשותם צנורות-סתר לזרמי הדעות היותר ראַדיקאַליות.
עומדים, למשל, בפרשת "תרומה ", ובה הכתוב מדבר "בטבעות-זהב ". טבעת-זהב, – כמה פועלים יגעים ועמלים בכלי-חפץ זה! אנשים חופרים בהרים, מתעמקים בתחתיתם ומבקשים זהב, ויש אשר גוש עפר נקרע מן ההר והוא מתגלגל ונופל על האחד או על השני ושם מחנק לו. הפועל מוּצא מת מתחת למפלת, אשתו נשארת אלמנה ובניו יתומים; וכך דור של עניים קם, ואין להם מרחם. וכמה בני-אדם מזקקים ומצרפים את הזהב מסיגיו, כמה מהם הולמים ומרדדים אותו בבתי-החרשת, כמה מהם מרקעים ומעגלים אותו לטבעות! ולשם-מה כל אותן המלאכות הקשות נעשות, אם לא ליפות את אצבעו של איזה בן-אדם הולך בטל, הטוחן פני עניים וחי על חשבונם?
או: פרשת "כי תשא ". פה נזדמן לו לנופך יתד גדול לתלות בו את רבּי תורתו – מעשה העגל. עגל-הזהב יושב על גפי מרומי-קרת, והכל כורעים ומשתחוים לו, הכל נכנעים לפניו ומשמשים אסקופה הנדרסת לרגליו. עגל-הזהב הוא הוא המשעבד את בני-האדם בעל כרחם לחפצו ולרצונו, הוא הכופה אותם כפית-זדון למסור את נפשם על טובתו והנאתו, והוא המוצץ כעלוקה את דם-התמצית שלהם ופוסע על פּגריהם ברגל גאוה. ובכן מה יש לעשות שירד עגל-הזהב מגדולתו ושתחדל רעתו בעולם? צריך לנפצו ולטחון אותו עד אשר דק ולזרותו על שבעה יַמים, למען אשר לא יהיה לו עד כל זכר בארץ החיים.
כר נרחב לתעמולה שלו נגלה לנופך בשבוע של "קורח ". קורח פקח היה באמת, והלואי שירבו כמותו בישראל. אי אפשר להניח בשום אופן, כי תקח לה הכהונה קרנים לנגח בהן את העם. צריך להפריד בין הכהונה ובין הממלכה. ממלכת-כהנים – זוהי האוליגארכיה היותר גרועה והיותר מסוכנת לבריות, ולפיכך יפה עשו קרח ועדתו שּעמדו עליה להדפה ממצבה ולהורידה משאתה.
ועוד ועוד מעין זה.
ופעם אחת קרה המקרה במינסק, כי ליצנים חרש לצון חמדו להם והוליכו שולל את עתונו היהודי של ראַדקינזאָן בידיעת-שוא, כי מת החוכר את מכס-הבשר, שהיה מפורסם בעיר לבעל-זרוע ואביר-לב ומפלצת לאביוני-אדם. ואף כאן מצא לו נופך מקום להתגדר בו בהרהורי-רמז, כי בא והכחיש את השמועה. החוכר מת? שקר הדבר! מתים מרזון ומשחפת פועלים יגיעי-כח, מתים עובדים אובדים, אשר מפני יוקר המכס אין חכּם טועם מימיהם טעם בשר, והחוכר חי וקים! כי דשֵׁן הוא ושמן, מכוסה כולו בחלבו ואין המזיקים שולטים בו. יחי החוכר ואַל ימות, כי ברכה בו לאחר מאה ועשרים שנה ל – מין הזוחלים…
וגומר בסגנון זה.
ובשעה שהוא עצמו השתמש סחור, סחור, לצרכי התעמולה הסוציאַליסטית ב“קול לעם”, - באותה שעה היה משתדל, שתהא מלאכּה זו נעשית גם על-ידי אחרים. כך בקש תמיד להשפיע על הבדחן המפורסם בזמנו אליקום צונזר, שיבליע בשיריו את ראשית יסודי הדעות הראדיקאליות, כדי שתתפשטנה בעם. אליקום נסה אמנם את כחו בדבר, ולא הצליח, מפני שהיה בלתי מפותח כּל-צרכו כדי יכלת לתפוש במחו ובלבו את מהותן של הדעות החדשות תפישה שלמה ומקפת 1
מעט, מעט נעשה נופך מפורסם בין כל שדרות הצבור העברי במינסק. במורה העני הזה, המוכר את תורתו בפרוטות, התחילו מתעניינים גם בטרקליני-זאַטוטי בני-ישראל, המתימרים בהשכלה ורוצים להראות כפורעים מס להזרמים החדשים. לא ארכו הימים ונופך נעשה מקורב אל ראש הבאַנק למסחר במינסק. א. וונגרוב, שנודע בעת ההיא לעסקן צבורי חרוץ, להד"ר ב. לונץ, שהראה אף הוא נטיה יתרה לעבודת הכלל, ולאנשים אחרים כיוצא בהם. בהתקרבות זו מצא לו נופך חפץ להטות את לב העסקנים האלה אל הרעיון, אשר הגה בו כל הימים – ליסד בית-ספר למלאכה לנערי-ישראל. אחרי כמה מועצות וועדות קטנות וגדולות הוקם המוסד, בצורה מקוטנת מלכתחלה, בחדר שכוּר, שיש בו די מקום לעשרה תלמידים לומדי מלאכת חרש ומסגר. מאותה שעה ואילך התחילה תקופה חדשה בחיי נופך, תקופת העוז והמפעל. מאז הסיח את דעתו מכל מה שהעסיק אותו עד כה, אף הפקיר את שעוריו, שמהם נמצא לחמו, וצמצם את זמנו וכחותיו בעסקי בית-הספר הזה. נדמה היה כמו נבלע בו בכל ישותו. מעלות השחר עד הערב עבד עבודת מכונה שאין גלגליה שובתים אפילו לרגע, וגם בלילה לא שכב לבו, כי החל, מסדור הלמודים עד השגת “ימים” לתלמידים העניים, רבץ רק עליו ועל צוארו. כך עבד האיש וכך נשא בעול, עד שזכה לראות את המוסד בן-טפוחו הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל ונעשה גולת הכותרת לכל האינסטיטוציות החנוכיות בנות-מינו אשר בחבל ליטא כולו. המוסד הועבר אל בנין-אבנים גדול עם לשכות ואולמים רחבי-ידים ונפתחה מחלקה לחרשת-עץ, והתלמידים הולכים ומתרבּים ובאים גם מערים אחרות, ואומנים מובהקים בעלי השכלה פרופיסיונאַלית מלמדים להם את ענפי-העבודה על-פי השיטות החדישות שבחדישות, ובשעות מיוחדות מורים באים להורותם את הלמודים הכלליים. ונופך מנצח על כל המלאכה! הוא רוח החיה באופני הבית, וכדגים הללו, המקבלים את כחם החיוני רק מן המים, כך נופך חי ונושם בלתי אם בסביבת התלמידים עושי-המלאכה, והלמות הפטישּים והמקבות, הגרזנים והמשורים מצלצלת באזניו כמוסיקה נעימה ומרוממת את הרוח. מחוץ לספירה זו הוא מרגיש את עצמו כאלו איננו ולא כלום, כנשמה ערטילאית, שאין לה אחיזה בעלמא הדין.
עברו שנה ושנתים ונופך עצמו רכש לו ידיעה גדולה בכל מקצעות-המלאכה הנלמדים בבית-הספר. את מלאכת המסגר ידע על בוריה ולעומקה כאחד האומנים המצוינים. ולא עוד אלא שגם עמד לו כשרונו להמציא תכניות לענפי-עבודה חדשים בברזל ובעשת. ביתרון הכשר דעת הבין להכניס רוח של אמנות בהכלים והחפצים השונים, תוצרת בית-הספר, המוּצאים לשוק. מרוחו זה אצל על התלמידים והשפיע עליהם, שלא תהא מלאכתם נעשית עשיה קופית, מוגבלת ומצומצמת במצרי הכללים, ההוראות והצוויים של המורה האומן, כי אם יתעמקו בכל פרט ופרט, יפשפשּו בכל גלגל קטן ובכל קפיץ דק, אפשר שפה ושם ימצאו מקום לתקון זה או אחר, לחדוש זה או אחר, להמצאה זו או אחרת, ואפשר שהתקונים והחדושים וההמצאות יפתחו לעתיד לבוא אופקים בלתי משוערים עד כה. לאומנות ולחרשת-המעשה, ונמצא התרבות מתעשרת ובני-האדם מרויחים. כך ובדרך זו עורר נופך בין תלמידיו כמה כשרונות נרדמים, אשר לא אֵחרו מהתגלות בשרטוטיהם ובקויהם האינדיבידואַליים בהכלים והחפצים מעשה-ידם, שהרהיבו את העין ויהיו לנס. מכאן ואילך היה נופך פותח מעת לעת במינסק תערוכה מצגת לראוה את החפצים השונים פרי עמל ידי תלמידי בית-הספר. התערוכות האלה היו מושכות אליהן בכל פעם המון מבקרים מכל שדרות הצבור המינסקאי וגם את גדולי שרי שלטון הצבא והאזרחים. החפצים היו מוצאים עליהם תמיד קופצים הרבה ונמכרים במחירים גדולים. שמע המוסד הגיע עד למרחוק, וכל שר או טפסר גדול בממלכה, אשר סר למינסק, כמו ראה חובה לעצמו לבקר בלוית שר-הפלך את בית-הספר לאומנות לילדי העברים, להתבונן בשום לב אל מלאכת התלמידים ולשמוע מפי נופך את באוריו המעניינים לכל חפץ וחפץ. זה הביא לידי כך, שבכל פעם שערכה הממשלה תערוכה לתוצרות התעשיה והחרשת של המדינה, היתה מזמנת אליה בתוך יתר האספונאַטים גם את נופך להשתתף בה עם יצירותיהם המשובחות של תלמידי בית-הספר למלאכה הנמצא תחת הנהלתו. ומעולם לא אירע, שיהא נופך שב מן התערוכות בלי מטבעות זהב וכסף, אותות כבוד ויקר לתלמידים היוצרים ולמוסד שגדל את הגדוּלים הללו. כמה פעמים העניקה הרשות העליונה גם לנופך עצמו מטבעות כבוד על פעולותיו הגדולות והרצויות לטובת התּפתחות ההשכלה הפרופיסיונאַלית ברוסיה.
נופך לא נהג מעולם שררה בתלמידים ולא זרק בהם מרה, מעודו לא דבר אתם קשות ולא הטיל עליהם עונשים חמורים, ואף-על-פי-כן שררה תמיד בבית-הספר משמעת מופתית לתלמידים, ודבר יצא מפיו קדש היה לתלמידים, הוא היה להם לאב ולפטרון, וידאג למלא את מחסוריהם בדרך כבוד, ולפיכך התיחסו אליו בלבוב מיוחד והראו לו חבה יתּרה. ולא רק את צרכי-החמר בלבד דאג נופך לספק לתלמידיו; הוא המציא להם גם דגן-שמים. הוא היה קובע מזמן לזמן שיחות עם תלמידיו בענינים שונים של מושכלות והיה דן אתם בשאלות-החיים, כדי להרחיב את חוג מבטם, גם סמן להם בשם את הספרים אשר יקראו בהם לצורך התפתחותם הרוחניתּ. בעת ההיא לא נטה נופך עדיין מדעותיו הסוציאַליסטיות אפילו כמלוא השערה, ומובן מאליו כי שאף לחבב את הדעות האלה גם על תלמידי בית-הספר, ולפיכך לא יפלא הדבר אם הציע לפניהם למקרא את יצירות הסופרים הרוסים מן האגף השמאלי הקיצוני. כך הלך ונעשה בית-הספר למלאכה הזה בית-גִדול בעלי-מלאכה עברים שומּרי תורת מאַרקס…
ג. 🔗
עברו שתי שנים. בנגב רוסיה פרצו הפרעות הראשונות ביהודים. המאורעות המעציבים האלה יחד עם תגבורת האנטישמיות הצבורית והפוליטית, גרמו, שהרבה מן היהודים האינטיליגנטים ברוסיה התחילו מסתלקים משאיפותיהם האַסימילאַציוניות, ובטובי המחות החושבים התחוללה מהפכה, אשר הביאה בסופה לידי נצחון הרעיון העברי-הלאומי. ברחוב היהודים נזרקה סיסמה חדשה: "הביתה! ", ששמשה יסוד ושרש לרעיון חבת-ציון. מינסק היתה אַחת הערים, שבהן מצאה לה התנועה לישוב ארץ-ישראל כר נרחב. רבים מצעירי האינטליגנטים היהודים שם הזניחו את הדעות הקוסמופוליטיות-סוציאַליסטיות, אשר נשבעו לדגלן עד כה ונעשו לאומיים נלהבים וחובבי-ציון. בין אלה האחרונים נמצא גם נופך. אף הוא התרוקן יום אחד מן האידיאַלים הישנים שלו, שהשפיקו להעשות תוכן חייו ושעבד להם מתוך התמכרות עמוקה ומסרת נפש ממש, ונספח לשואפי חירות ותחיה לאומית.
מאותו יום ואילך התיצב נופך בשורה הראשונה של הלוחמים על רעיון תקומת האומה בארץ-אבות. הוא נלחם בעוז-רוח על ימין ועל שמאל: מעבר מזה – נגד היראים והחרדים, המחכים לעני ורוכב על החמור, ואת הדוחקים את הקץ הם חושבים לקטני-אמנה, ומעבר מזה – נגד הבוגדים והמתכחשים לעמם ולקניניו ההסטוריים. ואף הפעם השתמש בנשק המנוסה שלו – בכח שפתיו – ועשה בו חיל רב. עם המתנגדים האינטליגנטים, וביחוד עם הסוציאַליסטים, חבריו של אתמול, היה נכנס בפולמוס-שפתים בנשפי-ווכוחים ערוכים לדבר, ועם הבורגנים והתורנים התוכח בכל מקומות של פומבי ואספות-הצבור וגם מעל במת בתי-הכנסיות והמדרשים. חבת-ציון נעשתה שיחו והגיגו גם בבית גם ברחוב, כי בא אל מי שהוא בעסקי בית-הספר, לא נפטר ממנו אלא מתוך שיחה על חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, וכי נפנש באדם בשוק והיה פתח דבריו אתו בשאלה: אם יש לו איזו ידיעה בטיב הרעיון הגדול, המנסר עתה בעולם היהדות ולוקח לב אבות ובנים? בדרך זו היה הולך ועושה נפשות לתנועת התחיה, מבלי שים לב לדבר, כי אדוניו חברי הועד המפקח על בית-הספר למלאכה, שהיו אסימילאַטורים ברובם, אין דעתם נוחה ממעשהו זה ומתרעמים עליו על ככה בפניו ושלא בפניו. ולא עוד, אלא שהיה מבקש לו הזדמנויות שונות להשפיע גם עליהם עצמם, שיתיחסו אל הרעיון שלא מתוך בטול מלכתחלה, כי אם בכובד הראש הראוי לדבר, שיש בו משום תקנת האומה הישראלית. ולא אַסימילאַטור אחד ושנים החזיר נופך למוטב על-ידי המאור שברעיון-התחיה.
וכמנהגו בהיותו עסקן סוציאַליסטי, כך לא היה נרתע אף עתה לאחור מפני כל מעצור ומניעה. גם בהודע לו, כי נודעו פעולותיו לרָשות המקומית וכי סוכני-חרש מתחקים אחריו ושומרים את צעדיו, לא נע ולא זע, אלא שמאז התחיל משתמש בתחבולות שונות לאַחז את עיניהם ולהשתמט מהם בשעת הסכנה. חובבי-ציון במינסק יודעים לספר בענין זה הרבה בדיחות יפות, המעידות על כשרונו המצוין לתפוש בשעת חירום בסקירה ראשונה מה שצריך לעשות כדי לחלץ את נפשו, ויש אשר גם את נפש חבריו, מן המיצר.
כך היה מעשה פעם אחת, ואחד מעסקני חובבי-ציון המפורסמים שבמינסק, אברהם קאַפּלאַן, הרצה לפני קהל גדול בבית-המדרש לנגרים שם דין וחשבון על-דבר ועידה ציונית. הנואם דבר מתוך התלהבות מרובה, ומצב רוח הנאספים היה מרומם מאד. פתאם הודיעו מן החוץ, כי בית-המדרש מוקף שוטרי פוליציה וז’אַנדאַרמים. עוד לא עברו שני רגעים והללו הופיעו בפתח. מבלי חשוב הרבה קפץ נופך אל “העמוד” ויקרא בקול רם ובנגון של חזן מנוסה: "שפוך חמתך! " הקהל הבין את כוונתו ויען אחריו כאיש אחד: “שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך” וגומר.
ראש פלוגת הז’אַנדאַרמים נעץ בנאספים עינים תמהות ויבט כה וכה, ואחר פנה אל בני-לויתו ויאמר: מתפללים הם, כנראה; נלכה!
שוב קרה, כי חברת “חובבי-ציון” הגרילה חלקת-אדמה, שקנתה במושבה גדרה. כמובן היתה זו הגרלה חשאית. בלילה אחד נתפש נופך כשהוא עומד בבית-הנתיבות של מסלת-הברזל הליבוי-רומנית ומוכר גורלות למכירים ולאנשים סתם. תיכף הובא לפני שר הז’אַנדאַרמים של המסלה, שהיה מפורסם בכל העיר לאחד מגדולי צוררי-ישראל. נופך לא נבוך כלל, וכאשר שאלהו השּר, כיצד הרשה לעצמו לעבור חוק ולעסוק בהגרלה סמויה מעין הרשות, ענהו בתמימות מעושה: “לא חטאתי ולא פשעתי, אלא עשיתי, להפך, את הטוב והישר בעיני הממשלה ירום הודה וגם בעיני כבודך”. השר העיף בו מבט של תמיה וישאלהו: “הא כיצד?” על זה השיב לו נופך: “הדבר הוא פשוט מאד; יש טוענים, וּוודאי שגם רום-מעלתך טוען כך, כי הרבוי המופלג של היהודים ברוסיה מביא הפסד למדינה, והלכך באים אנחנו, דורשי שלום-הארץ, ומוציאים אותם מתוכה קימעא, קימעא למדינה שלהם, לארץ-ישראל”. המענה הזה ישר בעיני השר ויפטר את נופך מעל פניו ברצון.
בתשובה מעין זו הציל נופך פעם אחת מעונש גם את הבדחן אליקום צונזר, שהוכּה בלשון לפני הרשות, כי בשיריו שהוא מזמר בקהל הוא עושה תעמולה בין העם לצאת מן הארץ. צונזר, שלא היה איש-דברים מטבעו וגם לא ידע כן את הלשון הרוסית, בקש מאת נופך, שילך וימליץ עליו לפני מי שצריך, והלה נאות לו וילך אתו אל לשכת הז’אַנדאַרמריה ושם בירר ברב ענין, כי אין זו תעמולה להגרה, אלא עצה טובה לשחרר את רוסיה מהמוני יהודיה הנופלים עליה למשא.
ובכלל היה נופך קופץ ונוטל על עצמו תמיד את האחריות בעד כל מפעל נעשה באסור לצורך הפצת רעיון ישוב ארץ-ישראל, כמו עריכת חגיגה או נשף לזמרה וספרות, וכיוצא בדברים כאלו, שהיו החברים העסקנים נרתעים מהם משום אימת-המלכות. במקרים כאלה היה אומר: אל תערצו ואת תחתו; עלי ועל צוארי! ואמנם היה נופך בכל מקרה של כשלון תולה את הקולר בו גופו ומשים את עצמו רשע לפני הרשות בלי שים לב אל תוצאות הדבר.
נופך, ככל בעל מזג חם ונפש סוערת, היה איש-התנועה. הוא שנא את המנוחה ואהב את העבודה. מעולם לא ראה אותו איש יושב בטל, יושב ושובת. גם בימות החול גם בימי השבתות היה עסוק מאז הבקר עד אשמורה בלילה. כשנפנה לשעה מעסקי בית-הספר, כבר חכו לו עניני חבת-ציון, שהטרידו את מחו וכחו; אך יצא ידי חובת-היום לארץ-ישראל, קפצו עליו טרדות-הצבור. אדם בעל-שם כי בא לעיר לעשּות דבר לטובת הכלל, בחיים או בספרות, והיה בקורו הראשון בבית נופך. שיחה קלה עם נופך היתה דיה לאדם האורח הזה לדעת על פיה מראש, אם תהיינה ידים לפעלו במינסק, אם אין. כי לא נמצא במינסק איש כנופך, שהיה לו שיג ושיח עם בני כל שדרות העם, ושתִּכן כמותו את רוחם וטיבם של המנהיגים והמונהגים. כך היה נופך לעינים להרב ר' שמואל מוהליבר, בסורו, על דרכו מפאַריז, למינסק, כדי להטות את לב הגבירים שם לרעיון ישוב א"י, וכך שמש מורה-דרך לסמולנסקין כבואו לשם להפיץ את ספריו וכך נטפל לאותו צורך גם לאליעזר בן-יהודה ולאחרים כיוצא בהם.
אני מרשה לעצמי למסור כאן איזו פרטים אופיים מימי בקורי שלשת האנשים הנזכרים במינסק:
בבקר בא ר' שמואל מוהליבר למינסק, ובערב של אותו יום כבר סדר נפך בבית-המלון “פאריז”, שהתאכסן בו הרב, אספה גדולה של גבירים מן החרדים והאינטליגנטים. אפס כי העיר נפך את הרש“מ למפרע, כי אספה זו סופה להיות כאילן סרק שאינו מביא פירות. רש”מ פתח את הישיבה בנאום על-דבר מטרת נסיעתו לפריז, על הראיון שהיה לו אצל הבארון רוטשילד ויתר שועי-ישראל במטרפולין הצרפתית וההשפעה שהשפיע עליהם לתמוך בבוני הישוב החדש בארץ-אבות, ויסיים בדבריו, כי ענין חבת-ציון הוא חובה לאומית כללית, שאין כל אדם מישראל בן-חורין להפקיע את עצמו ממנה. ככלות הרב לדבר פנה אליו אחד הגבירים היראים, זה היה ר' דובר באמפי, בשאלה: “ילמדנו רבינו, איזו רבותא יש בדבר לאמור לשני: הבה כסף?” רש"מ הרגיש את עצמו נעלב משאלה זו ויאמר: "באתרא דלא ידעי שרי למימר וכו'. להוי ידוע לכם, כי לפני צאתי מביאַליסטוק לדרכי נדבתי מכיסי חמש מאות רובל לטובת ישוב ארץ-ישראל, וכי לכל אותה הנסיעה הגדולה שנסעתי עכשו לא קבלתי אַפילו פרוטה אחת מן החוץ, ובנוגע לשאלתך – פנה הרב אל הגביר באַמפי – הרשני נא לספר לך מעשה שהיה:
בהיותי לפנים רב בראַדום, באו לפני יום אחד שני אנשים לדין. התובע היה מלמד, שטען, כי שלח כסף לאשתו על כתבתו של הנתבע, והוא לא מסר לה, והנתבע טען, כי לא קבל את הכסף כלל. עודני מעיין בדבר והנה נגש הנתבע אל ארון-הקדש שבחדרי ויוצא מתוכו ספר-תורה ונשבע, שלא קבל את הכסף; אבל תוך כדי דבור הוציא מכיסו שטר בן חמשּה ועשרים רובל (סכום התביעה) ויתננו על יד המלמד. אז שאלתי את הנתבע: “ממה נפשך, אם נשבעת, לא היית צריך לשלם, ואם חפצת לשלם, למה נשבעת? על זה ענה אותי האיש: אלו נשבעתי ולא נתתי לו את הכסף, היה מקום לחשוד בי. כי נשבעתי שבועת-שוא, ואלמלי שלמתי את הכסף ולא נשבעתי, בוודאי שהיה מקום לחשדני, שחפצתי בתחלה להעלים את הכסף; עכשיו שנשבעתי וגם סלקתי סרו מעלי כל החשדים. וזאת עצתי גם לר' בר: הבה יתן בּתחלה את הכסף, ואחרי-כן יטען טענותיו”… סוף דבר היה, כי בינינו המורים והמלמדים, שנמצאו באותו מעמד, נאסף סכום של שבעים רובל, והנבירים השתמטו אחד, אחד באמתלאות שונות ולא נתנו אף פרוטה. למחר כשלוינו במספר חברים אחדים את הרש"מ אל בית-הנתיבות, אמר אל נפך בחיוך: "אכן יודע צדיק נפש בהמתו!…
שם סמולנסקין היה מפורסם אמנם בין העשירים האינטלגנטים במינסק עוד משכבר הימים, כי היו ברובם מהמנוים על ה“שחר”, אבל קופצים לשלם לו למפרע בכסף מלא את מחיר כל כתביו, לא נמצאו ביניהם. דבר זה ידע נפך יפה, ולפיכך, כדי שלא להביא את הסופר הגדול לידי טרחות-חנם, וגם לידי עלבונות, לא הניח לו, לסמולנסקין, לבקר בבתי גבירים כאלו, שלא היה בטוח בהם בטחון-איתן למפרע, כי יחתמו על ספריו. לתכלית זו היה נפך מקדים להתראות עם כל גביר בפני עצמו, פותח אתם במילי דמתא או בשיחה על-דבר צרכי בית-הספר ומשכל את פיו לעבור מענין לענין ולסבב סוף, סוף את פני הדברים לבקורו של סמולנסקין. וסגולה נפלאה במינה היתה לו לנופך לכוון את דבורו עם אישּ, איש מהם בענינים העלולים ביחוד לתפשו בלבו באותה שעה ובאותו מעמד.
הריני להביא בזה שתים, שלש דוגמאות מהרבה:
הד“ר הישיש, הוא אחד מגדולי-הרופאים שבעיר, שנתעשר מאומנתו מאד, אבל כרוב לעשרו כן גדלה קמצנותו. הוא נולד בראסיין לאבות משכילים, העומדים בשתי רגליהם בתחום-ישראל. בנעוריו למד תנ”ך, עברית ודקדוק וגם גפ“ת; אח”כ גמר חוק למודו בבית-ספר בינוני ונכנס אל האקאדמיה לרופאי-הצבא שבמטרפולין. עברו שנים אחדות ול. בא לעבוד בתור רופא באחד מגדודי-הצבא החונים במינסק. בנסעו במרכבה ברחובות-העיר לבוש בגדי-השרד שלו, היו הבריות מורים עליו באצבע וקוראים זה לזה מתוך נחת-רוח-מרובה: “הנה הגנראל היהודי!” לא ארכו הימים ומספּר הדורשים במקרי-מחלה לשכנו של “הגנראל היהודי”, התחיל הולך הלוך ורב. הראשונים לדבר היו העשירים; אבל מעט, מעט החלו לפנות אליו גם בעלי-הבתים הבינונים. ל. התרועע ביחוד עם בני עם הארץ ויבקש קרבתם ואל הצבור היהודי התנכר ויהי מופרש ומובדל ממנו במעמד ביתו ובארחות-חייו. אבל יש אשר בשבתו על יד מטת חולה-יהודי נזרקו מפיו בשיחתו עם אנשי-הבית איזו מימרה תנכי"ת או תלמודית, ויש אשר סנן בין שפתיו איזה קטע מיצירת איזה סופר או משורר עברי מן המפורסמים. ואיש לא ידע אם עשה את הדבר במכוון, כדי למשוך אליו את הלבבות ולהרבות את מספר לקוחותיו מקרב היהודים, או שלא היתה זו אלא פליטת-הפה אגב שיחה. אולם מאז יצאו לו מוניטין בעיר בתור “הרופא הלמדן”, ויהודי-מינסק התגאו “באבן-חן” זו שנפלה בחלקם, וגם מחלו לו את עוון “התנהגותו הגויי’ת”… הדבר נודע להמחברים המחזירים על הפתחים עם ספריהם והתחילו דופקים על דלתות “הרופא הלמדן”. אבל הם שבו ממנו בידים ריקות לעומת שבאו, כי בעט בהם ובחבוריהם, ולא עוד, אלא שכמה פעמים גם שסה בהם את כלבו. כך הלך ונמשך עד שנות השמונים. מאז נשתנו דעותיו והליכותיו. גרמה לכך תגבורת האנטישמיות, שנגעה אל עצמו ואל בשרו. ביום בקר לא-עבות נצטוה מגבוה, באשר הוא יהודי, להתפשט את מעיל-השרד עם קשורי-הזהב וכפתורי-הכּסף. בין-לילה ירד “הגנראל” מגדולתו, וירידה זו פעלה עליו לשנות את הלך מחשבותיו ולקרבהו אל עמו. הוא לא נסחף אמנם בזרם הרעיון העברי-הלאומי, שמצא את בטויו בחבת-ציון ובישוב ארץ-ישראל; אבל הוא התחיל מאז מתקרב אל היהודים, מתעניין במצבם ובחייהם ומתּיחד עם הצבור העברי בעבודת הכלל. ראשית פעלו היה להשתתף עם העובדים לטובת חנוך הדור הצעיר; ביחוד הפנה את לבו לצרכי בית-הספר למלאכה. מעט, מעט צמצם את כל מעיניו במוסד החנוכי הזה והקדיש לו את שעותיו הפנויות. לא עבר עליו יום, שלא בקר בו את בית-הספר ולא ראה את המורים בּלמודם ואת התלמידים בעבודתם. זה הביא אותו ביחוסים שאינם פוסקים עם נפך. היחוסים הללו היו יחוסי כבוד והוקרה ורחוקים מיחוסי-חבה. ל. כּבד את נפך על מרצו ועוז-רוחו ועל התמכרותו העצומה לעסקי בית-הספר, אבל לא אהב אותו בגלל היותו שטוף יותר מדי בלאומיות, “ההולכת ומגעת אצלו עד לשוביניות”, וביחוד בגלל שתדיר הוא נעשה לו כנושה ודוחק בו: הב! הב! היום לצרך צבורי זה ומחר לצורך צבורי אחר.
נפך מצדו, שתפס את טיבו של בן-אדם זה עם כל חולשותיו תפיסה מלאה וידע, כי השנוי, שנתהוה בו אינו פרי הכרה פנימית שבלב, אלא גררה עורת אחרי מעשי-אחרים, שמקורה בתאות הכבוד, גם לא כִבד אותו ויבז לו בלבו בגלל כילותו הנפרזת, העומדת בתקפה בפני כל הרוחות שבעולם ואין יד הזמן שולטת בה. אבל הוא התחכם תּמיד ויחבל מזמות להכות על לב-הסלע הזה ולהוציא מכיסו סכומי-כסף לדברים שונים שבתקון האומה. ויום טוב היה לו, לנפך, בכל פעם שעלתה מזמתו בידו, ואותו עכברא דשכיב אדינרי היה פותח, כשהוא מתפרכס ומתפרפר מצער, את ארון-הברזל, ומוציא מתוכו בידים רועדות את המחצית, או את הרביעית, מן הסכום המבוקש ומשלשו לתוך ידו ואומר: יותר לא אוכל, בי נשבעתי!…
ואל הרופא הגביר הזה בא נפך כדי להציע לפניו, שיחתום על כל כתבי סמולנסקין. זה היה בשעה השמינית בבקר, כשכבר עמד הרופא בפרוזדור נכון לעלות אל מרכבתו המחכה לו ולצאת העירה לבקור-חולים.
נפך פתח בשאילת-שלום, ואחרי-כן אמר מתוך רגש של חדוה, אבל כמשיח לפי תומו:
– מימי לא שחקתי כל כך הרבה, כמו שצחקתי זה עתה. מפני שהצחוק נוגע נגיעה ישרה לשנינו, ואגב נמצאתי הפעם במקרה קרוב למעונך, אמרתי אסורה נא לשכנך ואספר באזנך את הדבר למעשן תשחק גם אתה.
ומבלי לחכות לאשר יאמר לו הרופא הוסיף:
– מי מלל? הגדיים נעשו תישים! אלה הפרחחים, שלא קראו ולא שנו מתנשאים להיות אלופים לראשנו. הם (ובדברו קרא לפניו בשם שנים, שלשה מצעירי העסקנים האינטליגנטים, שדעתם נשמעת במוסדות הצבוריים וגם בבית-הספר למלאכה בכלל) קוראים לאספות חשאיות ומחליטים לעשות מהפכה.
– למשל? – שאל הרופא.
– כמו הוערה עליהם פתאום ממרום רוח הלאומיות! – קרא נפך – גם אני הנני לאומי לא מתמול, והלואי שיגיעו בזה לקרסולי, ואף-על-פי-כן אני אומר, כי אי אפשר, וגם אין צורך, להוציא החלטה כזו לפעולות בין-לילה, כי אם לאט, לאט ובהדרגה.
– מה, אפוא, החליטו?
– אך שחוק הוא לשמוע! – ענהו נופך – הם החליטו דבר, שאין אני ואתה ואחרים שכמונו יכולים לעמוד בו.
– ומהו הדבר?
– שטות ומעשה-נערות! קשה לי להתאפק מצחוק, ואף אתה תצחק. בזה אין לי שום ספק.
– אל נא תאריך נפשי – התחנן אליו הרופא מקוצר-רוח – הלא תראה, כי נחפז אני לדרכי.
– עוד רגע, עוד רגע – אמר נופך – תשמע ותצחק כמוני.
ותוך כדי דבור הוסיף בניחותא:
– הם טוענים, כי האיש שבאים למנות אותו פרנס או מפקח על מוסד צבורי עברי, איזה שהוא, צריך קודם שהוא עצמו יהיה עברי במלוא משמעותה של מלה זו.
– הילבש “טלית קטן” וציציותיו תהיינה נגררות לו על גבי הרצפה? – התפלא הרופא.
– אם נחיה אפשר שעוד נזכה לשמוע מפיהם גם דרישה כזו; אבל לעת עתה – כך מסרו לי – אין כוונתם אלא, שלא יהיה אותו פרנס או מפקח מחוסר ידיעה “בנקודות השחורות” שלנו, היינו, שלא יהא מה שקורין אצלנו “עם הארץ”.
– אי משום הא לא איריא! – קרא הרופא בחיוך – למדרגה של עם-הארצות עדיין לא הגענו.
– כמובן, כמובן; אבל יפה אתה אומר תמיד: השוביניות היא מדה מגונה. העסקנים, “פּרחי-כהונה” שלנו, לא די להם, שתהא תורתו של הפרנס או המפקח אתו בתוך מעיו, ורוצים הם לדרוש, כי יהיו כתלי-ביתו מעידים עליה.
– ואני איני יודע עדיין מה הללו רוצים, – אמר הרופא.
– גם אני איני יודע זאת בבירור – העמיד נופך פני תם – אבל לי נסו להסביר את הדבר כך: ישנם אצלנו, תהלה לאל, גבאים ופרנסי-צבור שקרו הרבה ושנו הרבה, ושגירסא דינקותא שלהם שמורה עדיין בזכרונם כמונח בקופסא, והכל יודעים ומודים, כי עטרתם הולמתם באמת; אבל בביתם ובד' אמותיהם אין אתה מרגיש בזה כלל. אם גם תניע את ביתם כאשר ינוע בכברה לא תמצא בו, למשל, שום ספר עברי, ולא עוד, אלא כשבאים אליהם מחברים עברים עם ספריהם, הם משליכים אותם מעל המדרגות.
– מכאן אין ראיה – קפץ הרופא ואמר – אל נא נדבר בחידות; אף אני עצמי איני מניח למחברים הסובבים על הפתחים לבוא אל ביתי, כי בטלנים הם, וגם ספריהם אינם אלא דברי-בטלנות, ואני אין חובתי כלל לשחד מכספי כדי להרבות יוצרי-הבל בישראל.
– צדקת, צדקת מאד! – קרא נופך – ובשביל כך הלא צחקתי. וכי באמת יש להכריח את מי שהוא לסייע בידי בטלנים? אבל בכלל לא אליך ולא אל פרנסים אחרים שכמותך נתכוונו הדברים, אלא דברו סתם, דרך דוגמה; ומה שנוגע לך ביחוד; הנה כשאני לעצמי אין לי שום ספק, כי אלמלי בא אליך עם ספריו מחבר עברי הגון בעל שם, כי אז היית מקבל אותו בסבר פנים יפות וקונה ממנו את חבורו בכסף מלא. האף אין זאת?
– בוודאי, בוודאי! – ענהו הרופא – חבל, שהסופרים הטובים והראויים לשמם פוסחים על עירנו ואין מהם סר אלינו.
– אתך אני בצערך – מלא אחריו נופך – אף כי “לא היה” אינו ראיה; כולא האי ואולי עוד נזכה גם אנחנו לקבל בעירנו סופר הגון.
– מי יתן והיה! – נענה לו הרופא ויעל על מרכבתו ויסע.
ובאותו יום בערב, בשבתנו, אני ואתי אחדים מרעי הסופרים, במלון אשר התאכסן בו סמולנסקין, נכנס נופך ובשורה בפיו:
– הרעשתי את גדָל המבצרים; המבצרים הקטנים כבר יפלו מאליהם!
ובאותו מעמד מסר לנו בפרוטרוט את שיחתו עם הרופא, אשר הבאתי אותה למעלה.
אנחנו כולנו, כאשר הכּרנו את הרופא לא מתמול, שמענו את הדברים מתוך שחוק, ונהלל את נופך על פניו כי גדולות עשה. ידענו, כי הרופא ל. משמש מופת לרבים מן העשירים האינטליגנטים שבמינסק, ואם הוא יפתח את דלתות ביתו לסופר עברי, ועשו גם המה כמותו, וסמולנסקין יראה ברכה בעירנו. אבל על סמולנסקין פעלו פרטי השיחה פעולה מהופכת: הם השרו אותו במצב-נפש של עצבות, ואחרי דומיה קטנה אמר בפנותו אל נפך:
– צר לי מאד, כי בשבילי ובשביל ספרי נצטרכת לאזר את כחותיךְ כל כּך כדי להרעיש מבצרים. עלובה היא הספרות, שאינה יכולה להבקיע לה דרך אל העם בלתי אם על-ידי מלחמה, ושבעתים ושבעה עלובה ממנה הספרות, הזקוקה להשתמש במלחמתה בתכסיסי-ערמה. הספרות צריכה שתתחבב על העם, ואין חבה נקנית על-ידי ערמה. לפיכך עוד אתישב בדבר, ואפשר שאחליט לבלתי מצוא חפץ כלל במבצרים, שנפתחו לפני אחרים ובקושי כל כך גדול.
כדי לחלץ את סמולנסקין ממעמד-רוחו המדוכא, התחלנו מדברים על לבו דברי-נחומים. הוכחנו אותו לדעת, כי רבים אשר אתו מאשר את עדת האסימילאטורים המתכחשים בכל מקום שהם, כי על צדו עומדים בני-הנעורים בהמוניהם, וסוף העם לבוא אחריהם. איש איש מאתנו השתדל לצייר לו באיזו עריגה נפשית הצעירים שבערי-השדה קוראים את דבריו, ומה גדולה ונמרצה היא ההשפעה שהוא משפיע עליהם. היו בינינו כאלה, שּחִזקו את דבריהם בעובדות ומעשים לקוחים מן המציאות היום-יומית, וסמולנסקין שומע את הדברים ומתעודד ורוחו מתרוממת בקרבו.
ולמחר היתה יד נופך לעשות לשמועה כנפים בכל העיר, כי סמולנסקין בעל “השחר” בא. לפני הצהרים התחיל את פרשת בקוריו עם סמולנסקין בבתי עשירי-העיר. בתחלה הביא נופך את סמולנסקין אל בית הרופא ל. הרופא קבל את סמולנסקין בסבר פנים יפות וגם הזמין אותו ואת נופך לאכל אתו לחם בצהרים. הבקור הזה שמש פתיחתא יפה לכל יתר הבקורים, שבאו אחריו. בכל מקום נתקבל סמולנסקין בכבוד גדול ושלמו לו למפרע את מחיר כל כתביו ובעין יפה. רק במקום אחד קרה לו מקרה לא טהור. זה היה בבית המרקחת אשר להרוקח העשיר נאַטאַנסון. גם הוא קבל את סמולנסקין במאור-פנים, אבל בהושיטו לו את הכסף מחיר “כל כתביו” לא נזהר בלשונו ואמר לנופך רוסית ( בהאמינו, כי סמולנסקין לא ישמע את הלשון הזאת): “אין אני אמנם, מן הקוראים עברית; אף-על-פי-כן לא אמנע מפני כבודו של הסופר הגדול מחתום על ספריו”. כשמוע סמולנסקין את הדברים מהר והחזיר לנאַטאַנסון את הכסף באמרו: “אני כותב את ספרי רק לאלה הקוראים עברית, ובתשלומים מפני הכבוד לא אחפוץ”. הרוקח התנצל לפני סמולנסקין ויבקש ממנו סליחה ויאמר, כי הוא לוקח ממנו את ספרו בעד בנו הצעיר הלומד עברית; אבל סמולנסקין לא אבה שמוע לו ויצא מעל פניו 2. ביום האחרון לשבת סמולנסקין במינסק נדברו יחד אחדים מפרנסי העיר עם הרופא ל. בראש ועשו לכבודו משתה נהדר עם ברכות נלבבות על הכוס ועם נאומים נלהבים בשבחו של בעל “השחר” והספרות העברית. באותו הלילה, בשובנו יחד בחבורה מבית-הנתיבות, אחרי שלוינו לשם את סמולנסקין בעזבו את עירנו, אמר נופך כמו לנפשו.
– אף-על-פי-כן הרי זה חזיון מעציב מאד!
ואחר הוסיף:
– סוף, סוף הן לא היה כל הכבוד הגדול הזה שחלקו גבירינו “הנאורים” לסמולנסקין, אלא כבוד מעושה, כלומר, שלא מחמת הכרה, וסמולנסקין הלא צדק באמת באמרו, כי עלובה היא הספרות, שאינה יכולה לקנות את הלבבות בלתי אם על-ידי התחכמויות של ערמה. לו ידעתם כמה קפנדריאות עשיתי בשיחתי עם וונגרוב קודם שנגעתי בענין סמולנסקין, ואיזו נימים חבויים נצטרכתי לעורר בלב הפרקליט ב. עד שהסכים לקבל את סמולנסקין בביתו ולחתום על ספריו. בקשו וראו אם תמצאו יחס משונה אשר כזה בכל ספרות אחרת שבעולם.
– ואני לא אדאג כלל – קרא אחד מבני-החבורה –; מתוך שלא לשמה. בא לשמה.
ברב מעלותיו האגיטאַטוריות נתגלה לפנינו נפך גם בעת שבא לעירנו אליעזר בן-יהודה לאסוף חותמים על עתונו "הצבי ". נפך היה הראשון, וגם היחיד והמיוחד, שהשתמש בהזדמנות זו לעשות במינסק פומבי גדול לתחית הלשון העברית בתור שפת הדבור. למעשה זה התמכר באותם הימים האחדים, שישב בן-יהודה בעירנו, בכל עצמותו וישותו. הוא נעשה תוכן כל שיחותיו עם הבריות למיניהן. לא הניח אדם בשוק, ובאיזה מקום שהוא, ויהיה האיש מי שיהיה ומה שיהיה, אם עברי או נוצרי, שלא הסיח את דעתו לשעה קלה לאותו חזון-הפלא של שיבת הלשון העברית לתחיה בפי העם העברי היושב בארץ-ישראל.
– פלאי-פלאים! – כך היה מתחיל בקול – עברית בבית, עברית ברחוב, עברית בחנות ובאטליז, עברית-בכל מקום, מי מלל לנו?
ויש אשר לקולו היתה נאספת מעט, מעט מסביבו כנופיה קטנה של בני-אדם והוא עומד ומספר להם מתוך התלהבות עצומה, ולפעמים גם בהגזמות מרובות, על הנסים והנפלאות, שנעשו בימינו ולעינינו: תחית המתים!
– לא יאמן כי יסופר: גם העבדים והשפחות מדברים בלשון העברית! ממש כמו שכתוב: “וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך את רוחי”…
ובשעת הזדמנות עם “זאַטוטי בני-ישראל” הוא קורא בפאתוס:
– הנה אתם אומרים: נפלה, נפלה שפת-עבר, יבשו עצמותיה, נגזרה; לכו, אפוא, ובאו אל האורח היושב בתוכנו, אל אליעזר בן-יהודה, אם לא יטפח לכם על פניכם בלשונו העברית הזורמת והשוטפת והמלטפת בנעם צלצליה את האזן.
עתה בימינו, כשכבר נעשתה תחית הלשון העברית בארץ-ישראל לעובדה קימת ומפורסמת, אין דברים כאלו עושים עוד רושם כלל; אבל אז, בראשית שנות השמונים, היו לשומעיהם סנסאַציה ממש.
כך ראינו את נפך באותו זמן, בימי בכורי הרעיון העברי-הלאומי וראשית צמיחת תנועת חבת-ציון, כעמוד-התוך, שעלא נשעת כל מה שהולך ונעשה על שדמת העבודה הצבורית-הלאומית. עם הופעת הרצל והתעוררות הציונות התחילה פעולתו מתפתחת ומתרחבת יותר ויותר, עד כי נבלע בה כולו.
ד. 🔗
בזמן אחד עם התעוררות הציונות נעשה שנוי נמרץ במצב חייו הפרטיים של נפך, ולרגלי השנוי הזה נתנה לו האפשרות להרחיב את פעולתו הלאוּמית ולעבוד ביתר מרץ והצלחה. הוא התפטר ממשמרתו בתור מנהל בית-הספר למלאכה ונעשה סוכן נוסע בתחום ומחוץ לתחום מטעם בית-חרשת גדול למעשה מכונות בגרמניה. משרתו זו הצריכה אותו להמצא רוב ימיו אם בעגלה או במרכבת-הברזל ולבוא בשיג ושיח עם המון בריות ממעמדות שונים, ובכל נסיעה מצא לו הזדמנות לעשות נפשות לציונות, שהיתה עיקר שיחותיו וּויכוחיו עם הפנים החדשות, אשר נפגש אתן בדרכו. כשהיה סר לרגל עסקיו לעיר או לעיירה, ראה ראשית לו לחקור אם יש בה אגודה ציונית, אם אין. בעיר שלא נמצאה בה אגודה כזו, היה נכנס אל בית-הכנסת בשעת התפלה, עולה על הבמה ודורש דרשה ציונית נלהבת. כמעט בכל פעם היו דבריו עושים רושם על הקהל, ועוד באותו לילה היו היותר עסקניים שבעיר מתאספים אל בית אחד מהם, מיסדים חברת ציונים ונכנסים אל רשת ההסתדרות הכללית. יש שהיה נפך מוצא מכשולים על דרכו מצד הרב דמתא או מצד “יקירי-קרתא”. במקרים כאלה לא רפו ידיו ולא נרתע לאחוריו. הוא היה כופה את המתנגדים להכּנס אתו בויכוחים של פומבי ולהרצות את טענותיהם בפני עם ועדה, ולא זז משם עד שהכריע את שונאי-ציון ומשך את הקהל על צדו. ומעולם לא יצא נפך לדרך בלי קחת אתו בקופסתו חבילי-חבילות של קונטרסי-שקלים ותוי הקרן-קימת ומניות הקולוניאל-בּאַנק, שהיה מפיץ אותם ברבים בשעת נסיעותיו. ומומחה גדול היה נפך לדברים כאלה. מעולם לא אירע שיציע לפני מי שהוא לקנות מידו שקלים או מניות, ושיהא נפטר ממנו בלא כלום. איש לא השיב את פניו ריקם. בזה עמדו לו צחות לשונו ודעתו לעות עם איש דבר, כלומר: עת לדבר מתוך כובד-ראש ועת להתלוצץ, עת לדבר רכות ועת לענות עזות. הרבה בדיחות יודעים הציונים פה ושם לספר על דבר ההמצאת השונות, שהיה נפך ממציא בדרכו כדי לפתוח מקורים חדשים לההכנסות הציוניות.
לדוגמא הריני מביא כאן רשימה קטנה אופיית מאד מזכרונותיו של נפך שנזדמן לי לראות בכתובים אתו.
"ביום חורף אחד – כך מספר נפך – באתי בשעה הראשונה אחד חצות לילה אל התחנה סאָלי, הרחוקה מרחק שמונה עשרה ווירסטאות מעיר המחוז אושמינה אשר בפלך ווילנה. בחוץ שרר אז קור חזק מאד, אבל שלג לא היה. בקושי גדול השגתי לי עגלה הולכת לאושמינה ואעל אליה. העגלה כבר היתה מלאה נוסעים כולה עד אפס מקום. אבל ההכרח לא יגונה.
מעברי ישבו שני יהודים, על רגלי הימנית יהודיה זקנה ועל השמאלית – איש צעיר. מתוך דחקות וצפיפות זו נסענו או, כיותר מדויק, הוטלנו ברמ"ח אברינו לארבע רוחות השמים כל הדרך.
ראיתי כי לישון לא אוכל, ועל-כן החלטתי להכּנס בשיחה עם בני חבורתי ולהתודע אליהם. ראשונה פניתי בדברים אל בעל-העגלה.
– משרת הייתי בנעורי – ספר –; לפני שנה גמרתי זמן עבודתי בצבא כשובי לעירי ולביתי נודע לי, כי אך זה אתמול הובל אבי לקברות. עתה אני מפרנס את אמי וחמשת אחי הקטנים. בעד כל “נסיעה” אני מקבל בשכרי חמשים אגורה. כל העגלונים שבעיר עשו יד אחת ונתאחדו יחד בחברה של שותפות. לפני כל מסע יוצאות אל התחנה עגלות במספר הדרוש, ובכל יום חמשי לשבוע מחלקים העגלונים ביניהם את הריוח לפי מכסת הנפשות שבכל בית-אב. חברת-העגלונים נתיסדה לפני שלש שנים על-ידי הרב דמתא ר' מרדכי’לה (לפנים הרב בקארליץ).
שאלתי את שכני מימין: מי אתה?
אבל הוא ענה לי ברגז:
– ומה איכפת לך?
התריתי בו, כי אם לא יענני תיכף על שאלתי – יתחרט.
– ומה תעשה לי, למשּל? – שאלני בתמהון.
– לא אעשה לך מאומה, אבל לא אגלה לך מי אני.
ותוך כדי דבור הוספתי:
– אני הנני מינסקאי!
– וגם אני מינסקאי – קרא – ושמי אליה סוחר-השמרים.
– שכן משמאל! מה שמך?
– קורלאנדאי אני, סרסר לסוחרי-יערות.
– אשה! מי את?
– אני אלמנה מאָשמינה ואופה עגות.
– הצעיר!
– אני בורסקי מסמורגון.
פתאום נאנחה האשּה אנחה קשה.
– על מה את נאנחת? – שאלתי אותה.
– הקרח חזק – כך ענתה – והוא מציק לי מאד.
הסירותי מעלי את אדרתי השעירה ואשליכנה על האשה.
אז התעורר שכני ובן-עירי ר' אליה ודרש ופסק להלכה, שיש במה שעשיתי חשש איסור: “ושמרתם לנפשותיכם” כתיב.
על זה בארתי לו, שלבוש אני גם מעיל צמר עב, מלבד שהנני מתחכך בשכני וחם לי.
והנה פנה אלי הקורלאַנדאי ואמר:
– מכרה לי כיום את המצוה שנפלה בחלקך..
– בחפץ-לב! – עניתיו – הנך עשיר או עני?
– בעל-הבית בינוני.
– תן, אפוא, שלושה רובלים לקופת “הקרן הקימת” ותזכה במצוה.
הקורלאנדאי אִשר תיכף את הקניה בתקיעת-כף ליתר תוקף וישם את ר' אליה לעד ביני ובינו.
– לאיזו תכלית עלי לתת את הכסף? – שאל אותי פתאום.
– לה“קרן קימת”.
– מה זאת?
אני בררתי לו את מהותה של קופה זו בשפת יתר וברב ענין כשכליתי לדבר קרא:
– לא! אני רוצה לתת את הכסף לקופת רמבעה"נ!
– תמיהני – אמרתי אליו –; רואה אני בך איש סוחר; גם בלכתך בדרך ובשבתך בעגלה אתה עוסק בפרקמטיא, וראה נא מה עלתה לך. אני מציע לפניך דבר מעשי – אדמה בארץ-ישראל, ואתה משיאני לרמבה"נ.
באנו לאושמינה. לקחתי מאת האשה בחזרה את אדרתי ונפרדתי מעל בני-החבורה. סרתי לאכסניא ושכבתי לישון. בלילה זה תקפתני שנה ונתעוררתי רק לאחר שדפקו בחזקה על דלת חדרי, וזה היה בשעה התשיעית לפני הצהרים.
– מי שם? – שאלתי.
– הסר הלום איש צעיר ממינסק.
– לא! – אמרתי ואתהפך על צדי השני.
עברו עוד רגעים אחדים והתחילו שוב דופקים על דלת חדרי.
– הבא הלום עובר אורח ממינסק? בקשה: פתחו!
פתחתי.
אל החדר נכנס איש גבה-הקומה עטוף מטפחת ירוקה ויאמר לי, כי הוא שליח בית-דין וכי הקורלאנדאי מזמין אותי לדין-תורה.
– איזה קורלאנדאי? – שאלתי.
– אותו האיש, שנסעת אתו בלילה הזה.
– ומי ידין בינינו?
– הרב דפה – ענה השמש.
– טוב – אמרתי – בשעה התשיעית בערב אבוא אל הרב.
גם בלאו הכי חפצתי להתראות עם הרב. הרבה דברים טובים שמעתי על אודותיו. בנוהג שבעולם הקהלה מפרנסת את רבה, ואושמינה ניזונית בזכות רבה. הוא היה רב להושיע ומפליא לעשות. מכל קצות רוסיה הרחבה היו נוהרים אליו אנשים ונשים לשאול בעצתו ולקבל ברכתו.
על שלחנו עמדה לגינא גדולה, שלתוכה חיה כל אחד מבעלי-הדין מוריד את מתנתו לטובת “חונן דלים”. הוא עצמו חי חיי-צער ועוני. מכסף משכרתו, שקבל מאת הקהלה, היה מחלק נדבות גדולות בין העניים; הוא היה לעזר בכספו לעגלון שמת עליו סוסו, לבעלי-מלאכה הולכי בטל ולכיוצא באלה.
בתשע בערב באתי אל הרב. הוא גר בקצה העיר. מסדרון לא היה במעונו. בפּתחי את הדלת ראיתי לפני שלחן ערוך ואצלו עומד הרב, איש שפל-הקומה, אבל חזק ובעל כתפים רחבות; בזקנו כבר זרקה שיבה; על ראשו כפה, והוא מעשּן מקטרת בעלת שפופרת ארוכה. לא הרחק ממנו עמדו ר' אליה המינסקאי, הקורלאנדאי ושליח ביה"ד. ברכתי אותם בערבא טבא.
– הנה זהו היהודי, שמכר לי את חלקו לעולם הבא! – קרא הקורלאַנדאי.
הרב לא ענה על ברכתי, גם לא הציע לפני לשבת, וישאלני:
– המכרת את חלקך לעולם הבא!
– לא! – עניתי.
– ר' אליה! – קרא הרב אל המינסקאי – עמוד על רגליך והעד!
אז אמרתי:
– אך לחנם, מורי ורבי תטריח את ר' אליה. אני אספר תחלה גופא דעובדא היכא הוה, ואחרי כן יעיד ר' אליה.
ספרתי להרב את כל ספור-המעשה מהחל ועד כלה, איך שמכרתי להקורלאַנדאי את המצוה במחיר שלשה רובלים לטובת ה“קרן קימת” וחתמתי בדברי:
– גם עכשו איני מתחרט על עסק זה כלל; הבה יתן שלשה רובלים במזומן לטובת “הקרן קימת”, ואני אמכור לו את זכותי כתוב וחתום והמצוה שלו.
– הכך היה הדבר באמת? – שאל הרב את ר' אליה.
– כן! – אשר הנשאל את דברי.
– שלום עליכם! – הושיט לי הרב את ידו – שב נא, במטותא.
הקורלאנדאי התחיל מרצה את טענותיו ויאמר, כי את שלשת הרובלים הוא רוצה לתת דווקא לקופת רבי מאיר בעל הנס.
– לך לשלום ואל תבלבל מח אנשים! – גער בו הרב.
כראותי, כי מצאתי חן בעיני הרב, אמרתי לו, כי רוצה אני להועץ אתו בענין פרטי.
– ביחידות? – שאלני הרב.
– כן, ביחידות – עניתיו.
הרב הכניסני אל חדר משכבו. בו עמדה מטה, שלחן גדול, כסא אחד וספרים הרבה. הוא הפציר בי לשבת.
– רבי! – אמרתי – יש לי בן בקי בש"ס, שגמר את הגימנאזיה ושני פאַקולטטים באוניברסיטה ללשונות המזרח ולמשפטים. אחרי שעוברים אנחנו מעט, מעט לארץ-ישראל, ושם אין היהודים יודעים לא את לשּון המדינה ולא את חוקיה, מה שמפריע הרבה בעד התפתחות הישוב העברי החדש, שאנו רוצים כל-כך בחזוקו, המן הראוי הוא שאשלח את בני לקונסטאנטינופול, כדי שילמוד שם לדעת את משפטי-טורקיה?
– ומאין ימצא שם את פרנסתו? – שאלני הרב.
– רבי! הלא איני שואל אותך על-דבר פרנסה?
– אבל מאין ימצא שם את לחמו? – חזר הרב על שאלתו.
– רבי, סלח נא! – אמרתי – רואה אני, כי דברי אינם ברורים לך כל צרכם. לילא טבא!
ואצא מעל פניו".
עד כאן רשימותיו של נופך בזכרונותיו. בנוגע להפרט האחרון צריך לשער, כי הוא חכה לכתחלה, שספורו על בנו הקאַנדידאַט ללשונות-הקדם, שגמר את הש"ס ורוצה להתישב בארץ-ישראל, כדי להיות מבוני הישוב העברי החדש, יתקבל מאת הרב בהתלהבות עצומה, אבל כראותו אותו מעמיד במרכז השיחה את שאלת-הפרנסה, עשה זה עליו רושם קשה מאד, ולא יכל עוד להמשיך את דבריו אתו.
נופך התעניין תמיד לדעת את השקפות הרבנים על הציונות, ובדרך מסעיו בקשּ ומצא את ההזדמנות להתודע אל הגדולים שבהם, וביניהם גם לאדמורים אחדים, ולשמוע מפיהם את חוות דעתם בדבר. בהיות נופך לפני המלחמה בוילנה מסר לי אי-אלו פרטים מעניינים מאד על-דבר השיחה שהיתה לו בליובאוויץ עם האדמו"ר דשּם, שהיה מפורסם בתור מתנג גדול לתנועה הציונית.
– הרבי – כן ספר לי נופך – פנה אלי בשאלה: אדוני הנהו, כנראה, ציוני?
– מובן מאליו – עניתיו – הלא עברי אנכי, ולפי דעתי כל עברי הוא ציוני, ואם בא עברי ומעיד על עצמו, כי איננו ציוני, טעות היא בידו; צריכים רק לברר לו הציונות מהי והוא עצמו מהו, ואז מוכרח הוא להיות ציוני.
– ואדוני חושב – אמר הרבי – כי אין אני יודע מה פירושן של המלים “עברי” “וציונות”?
– יסלח נא לי, רבי ומורי, אם אומר לו, כי על חוסר ידיעתו במהותה על הציונות מעידים חמשת החוזרים שהפיץ בעם, וזה כבר מוכיח, שלא ראה כבודו מימיו את רחוב היהודים ואינו מכיר במה הוא חי ואינו יודע כי היהדות יורדת פלאים מיום ליום.
– ואתם, הציונים, חושבים לחזק את היהדות? – שאלני הרבי.
– וודאי שעושים אנחנו את כל הנחוץ, לפי דעתנו, לחזוק היהדות.
כך שוחחו שּניהם, נפך והרבי, כחצי שעה. בשּעת הפרידה אמר לו הרבי:
– כמדומני, כי כשם שלא עשיתי אני אותך “לחסיד”, כך לא עשית אתה אותו ל“ציוני”.
על זה ענהו נופך:
– אני וודאי שכבר אשאר “מתנגד” כל ימי, אבל כי ישאר כבודו כל ימיו מתנגד לציונות, בזה אני מסופק.
– מפני מה?
– הלא סוף, סוף "גם הרבי הוא עברי "…
נופך השתתף בקונגרס הציוני השביעי בבזל. הקרע, שנעשה בקונגרס זה בין ציוני-ציון והטריטוריאַליים, הרעיד אותו בעמקי נשמתו. בדרך חזרתו מבאַזל סר לווילנה, ואז בקר אותי במערכת “הזמן”, שהייתי מחבריה. באותה שעה נמצא עדיין תחת הרושם הקשה, שעשה עליו הפרוד הנזכר, ויהי נפעם ונדהם מאד. הוא שפך לפני את מרי שיחו והשיח לי את דאגתו, כי עתה, עם התפוררות הכחות הציוניים, יבוא הקץ לתנועה הציונית כולה. אבל תוך כדי דבור התנער ויקם ממקומו ויקרא במרץ מיוחד: “לא! כזאת היה לא תהיה! לא נתן לבוגדים האלה (לשּונו ממש) לחמוס מאתנו את פליטת תקותנו ושארית נחמתנו; לחם נלחם בהם עד היכן שידנו מגעת”.
ואחר הוסיף:
– העתונות שלנו וודאי שתהיה על צדנו אנו.
– וודאות זו מנין לך? – שאלתיו.
על זה ענני:
– הן לא יתכן, כי ימצאו אנשים, אשר יעמוד בהם לבם להשתמש בלשוננו הלאומית לחזק את ידי הפושעים בארצנו הלאומית.
כאשר לאטתי לנופך באזניו, כי מן “הזמן”, שהיה בעת ההיא העתון העברי היחידי, אין כל תקוה לציונות “הציונית”, אחרי שרוב חברי הרדקציה מכריעים את הכף לצד “הארציות”, הסמיקו פניו מכעס ויאמר במרירות:
– אם כן, מלחמה תהיה לנו גם ב“הזמן” שלכם.
ואמנם נשאר נופך מאז, עם כל חבתו העצומה אל הלשון והספרות העברית. איש-ריב ומדון ל“הזמן”. מלבד שהוא עצמו, שמימיו לא פסק עתון עברי מעל שלחנו, הרחיק את “הזמן” מעל גבולו, גם השתמש בכל הזדמנות שבאה לידו לנהל נגדו תעמולה גלויה וחשאית; ובשנת 1911, כשנתעורר בוואַרשה חבר אנשים חובבי שפת-עבר לחדש את “הצפירה”, היה נופך מן הראשׁונים, שהזדרזו והקדימו לתת להם את ידו, והרבה פעל ועשה בעירו ובמקומו, ואף בשעת נסיעותיו המרובות, להרחבתה ולהפצתה.
ושרוי במעמד-רוח אחר לגמרי ראיתי את נופך בימי הקונגרס הציוני האחד-עשר בווינה. באותו זמן כבר היה נופך למעלה מבן-שבעים, ואף-על-פי-כן לא נכרו בו שום סימני עייפות ולאות. הוא לא הניח ישיבה מישיבות-הקונגרס, שלא השתתף בה, ובועידות שנבחר אליהן עבד מתוך התלהבות מרובה ובכחות-עלומים. יש שאחר עבודת יום תמים בקונגרס היה יושב בישיבה של קומיסיה זו או אחרת ער כל הלילה ושב אל מלונו בבקר, ובעוד שעה הוא חוזר ונראה מלא חיים ותנועה באולם האספה הכללית. וכך בלי הפסק במשך שני שבועות רצופים.
בשובי, ככלות הקונגרס, מווינה לעירי, נזדמנתי במרכבת-הברזל עם נופך על דרכו למינסק. נמצאו שם אתנו גם ציונים אחרים, וביניהם בן-עירו של נופך, הד"ר יוליוס ברוצקוס. כלנו ישבנו ושוחחנו בחבורה, ונופך היה, כדרכו, ראש-המדברים. שיחתנו נסבה, כמובן, על הציונות והקונגרס, אבל נופך הכניס אליה בשטף-לשונו כל כך הרבה מאש הרגש ומן הלבוב הלירי, עד כי תפשה לא רק בלבנו אנו, המשתתפים בה, כי אם גם את יתר הנוסעים אתנו במרכבה, רובם יהודי ווינה, שלא התעניינו מימיהם בציונות ובציונים, ועכשו נאספו אחד, אחד מסביב לנו והקשיבו מתוך תשומת-לב מרובה לדברי נופך, אשר היה בעיניהם כמגלה חדשות ונצורות לא שערון עד כה.
בין כה רד היום, ואל מרכבתנו הבקיעו צללי-הערב הראשונים. אחד מבני חבורתנו נזכר בשמועות, שהיו סובבות בימים האחרונים בקונגרס ונמסרות בלחישה מפה לאזן, כי הממשלה הצאַרית הפקידה בווינה סוכני-חרש כדי להתחקות אחרי מעשי הדליגאטים הציונים שבאו מרוסיה ולשמור את פיהם, והצירים שיעוררו אצלם בהנהגתם אפילו רק שמץ של חשד, עלולים להעצר על הגבול ולהֵאסר. נטפל לו חבר שני, שמלא אחרי דבריו וספר, כי נודע לו “ממקור נאמן”, כי הדברים הקשים שהטיח סוקולוב מבמת-הקונגרס בנאומו ע“ד מצב היהודים בעמים כלפי הביורוקראַטיה הרוסית, המתכוננת לשפוט את כנסת-ישראל כנאשמת בעוון רצח דתי (זה היה סמוך לבירור משּפט בייליס), נמסרו תיכף מאת אחד מפקידי-הסתרים ע”י הטלגרף לפטרבורג, ועשו רושם בפמליא של מעלה והקטרוג על הציונים והציונות גדול מאד, ולפיכך יש לחשוש – את החשש הזה הביע המספר בתור סברה משלו – כי בעטיו של סוקולוב מחכות לנו הפעם על הגבול הפתעות בלתי-נעימות כלל.
הספורים האלה יחד עם ההרגשות הקשות, המלוות בכלל את האיש הנוסע, ואת היהודי ביחוד, הבא מאירופה, בשעת שהוא מציג כף רגלו על אדמת-הגבול הרוסי, השרו אותנו מבלי-משים במעמד-רוח של עצבות, שהלכה הלוך וגדלה ככל אשר התקרב המסע אל הגבול. כל אחד מאתנו התחיל ממשמש בכיסיו, בוחן ובודק בכל פסח נייר ובכל פתקא קטנה. רק נפך לבדו ישב אתנו מבלי אשר עזבתהו צהלת-רוחו הרגילה אף לרגע, ולא פסק כל העת מהתלוצץ בחברינו הפחדנים ומוגי-הלב. ולעקוץ אותם בחדודיו השנונים. כצאת המסע מן התחנה האחרונה שלפני הגבול, בעוד שאנו יושבים מתוך צפיה מעיקה אל הז’אַנדאַרמים הרוסים, שיכנסו עוד מעט אל המרכבה לקחת מאת הנוסעים את תעודות-המסע, התעורר נופך פתאום ממקום מושבו והתחיל לשיר בקול: “עוד לא אבדה!”.., וכל עמל החברים להשתיק אותו, אלה מיראת הז’אַנדאַרמים, ואלה מפני שלא מצאו את השעה כשרה לשיר ולזמרה בכלל, היה לשוא. נופך הוסיף לשיר, וגלגלי המרכבות המשּקשקות על-פני פּסי-הברזל, כמו ענו לו בקול…
ירדנו אל תחנת-הגבול. בדיקת הצירים הציונים ביחוד היתה אמנם הפעם יותר חמורה ויותר ארוכה מכפּי הרגיל; חפשו, ממש, בחורין ובסדקין; אבל לא נעצר איש מאתנו בלתי אם האחד, והוא העסקן הציוני המפורסם וחבר הסיים הפולני היום, יצחק גרינבוים. מה עול מצאו בו סוכני-הגבול, ומדוע עלה הגורל דוקא עליו – דבר זה לא נתברר לנו. אולם גם הוא היה עצור במשמר רק עד למחר בערב, ויצא בשלום.
כדי שתהא אישיותו הציונית – אם אפשר לאמר כך – של נופך שלמה, יש להוסיף עיד עובדה זו, כי בקיץ של שנת 1910 הזניח את עסקי פרנסתו ועשה נסיעה לארץ-ישראל. הוא עבר את ארץ-אבות לארכה ולרחבה, בקר את המושבות שביהודה ובגליל, ואת כל החוות והקבוצות, לא בקור מרפרף, נוגע ואינו נוגע, אלא חודר עד לתוך תוכם של דברים. הוא חפש את החזיונות ואת המעשים תפיסה שלמה ומקפת, וסקר את נקודות האור והצל סקירה מלאה ועמוקה. באחד ממכתביו אלי אחרי שּובו ממסעו כתב בתוך שאר דברים: “אם יאמר לך אדם, יהיה מי שיהיה: יודע אני את כל הנעשה בארץ-ישראל, אל תאמין; אם יאמר לך נופך – תאמין “. ואמנם לא היתה זו פראַזה ריקה. הוא שב מארץ-ישראל מזוין בארודיציה גדולה של ידיעות, שיש בהן כדי לתת ציור נאמן מכל ההולך ומתהוה שם בישוב העברי הישן והחדש. אפשר לומר בלי גוזמה, כי לא היתה אף שאלה אחת, אשר נשאל נופך ממכּרים ומבלתי-מכּרים על-דבר החיים, חיי החמר והרוח, על מוסדות ואנשים בארץ-ישראל, שהניח אותה בלי תשובה מבררת את הענין בירור מלא. הוא היה כּעין לקסיקון חי לעניני ארץ-ישראל. במשך שבועות אחדים מיום שובו מדרכו לא פסקה דלת ביתו מהסוב על צירה, כי רבו הדורשים לשכנו לקבל ממנו “פרישת-שלום” מארץ-אבות, זה יוצא וזה נכנס, ואף ברחוב היה הולך ומספר לשואלים וגם ללא-שואלים חדשות או, לפי מבטאו הוא: “אמת” מארץ ישראל. מחפשי מומים היו אומרים, כי אין ידיעותיו אובייקטיביות כל צרכן, כי הגוונים, שהוא מצייר בהם את המציאות הארצי-ישראלית הם לפעמים גסים יותר מדאי, וכי שפעת-האורה שהוא מוצא בחיים החדשים ההולכים ומתרקמים בא”י, מהרהורי-לבו הוא רואה אותה, מאותם ההרהורים המשוחדים ממסירותו העצומה אל רעיון התחיה העברית-הלאומית. יש קצת אמת בדבר, אבל רק “קצת” ולא יותר. אמת היא, כי הכניס נופך אל שיחותיו על-דבר ארץ-ישראל הרבה מן ההתלהבות וההתפעלות הנפשית, אולם אחרת לא יכול, כי אלמלא כן, היה “יוצא מעורו” ומזייף את עצמו, את טבעו ואת תכונתו. שלשים שנה רצופות היתה ארץ-ישראל שיחו והגיגו, בה ראה חזות הכל ובה שם את כל מעיניו; שלשים שנה רצופות היתה אהבת ציון וירושלים “כאש עצורה בעצמותיו” ומדי דברו בה נפשו גחלים להטה וכמו “התפשט את גשמיותו”, ועכשו לאחר שזכה לראות בעיניו את הארץ עם נצני התחיה בפריחתם ובשגשוגם, מה פלא יש בכך, אם כל אשר דבר ואשר ספר על ארץ-ישראל ועל הנעשה בה נשם התלהבות כבירה וכליון-נפש עצום? אבל עם כל תקפה של התרגשות זו, שהיתה מוליכה ומלפפת את נופך בדברו על א”י, לידי זיוף האמת לא הביאה אותו מעולם. הוא היה אומר: "עד נסעי לארץ-ישראל אפשר היה לחשוב אותי לציוני מדומה, עכשו נעשיתי ציוני למחצה, ואם תנתן לי משאלת-לבי ואזכה לבוא ולהשתקע על אדמת-אבות, והייתי לציוני בפועל "…
אבל משאת-נפשו לא ניתנה לו.
ה. 🔗
פרצה המלחמה העולמית, ולרגלה השּיגו בלהות-צלמות את עם-ישראל. מאות אלפי יהודים, שנעקרו בין-לילה ממקומות מגוריהם, יצאו בראש גולים. מינסק נעשתה מרכז לאובדים הנדחים האלה. הפליטים והמגורשים, כולם מחוסרי חסות ומחיה, שטפו את העיר. נוסדה ועדה לעזרת האומללים, ובראשה העמידו את נופך. אזור כחות-נעורים ומרץ-ברזל התנפל העסקן הישיש הזה אל תוך ים עבודת-העזרה הזאת. הוא הסיח את דעתו מעסקיו הפרטיים ומצרכי-עצמו. מאז הבקר לא נח ולא שקט, עתים שכח מאכול לחמו, וגם בלילה לא שכב לבו מדאגתו לעלובי-הגורל הללו. לעת בוא המסעות היה מן הצובאים בביתּ-הנתיבות כדי לקבל את פני המוני הפליטים. קבלת-פנים זו היתה קשה לו לפעמים מאד, כי פקידי-הרשות הגדולים והקטנים לא הניחו לו ולחבריו לגשת אל המרכבות, וצריך היה להשתמש בכל מיני פתויים ושּדולים, ויש אשר גם בכל מיני ערמומיות והתחכמויות, כדי להגיע סחור, סחור אל מקום מושב הפליטים. מאותה שעה ואילך התחילה לנפך שורה של פעולות ומעשים מיגעים ומפרכים את הגוף כל אחד יותר מחברו: סידור מעונות, עריכת בתי-תמחוי, ריצות שאינן פוסקות מרחוב לרחוב לפקח על אספת כספים, מיני-מזונות, בגדים ולבנים בשביל הגולים. יש אשר מרוב עבודה היה נפך שב לביתו בשעה מאוחרת אחרי חצות-לילה, ואך עלה על משכבו, עוד לא הספיק להרדם, והנה נשמע קול דופק בחלון: “פתחו! באו מחנות של פליטים חדשים, אלה ברגל ואלה בעגלה, ממלאים הם את רחובות-העיר, ואין מאסף להם”. קריאה זו דיה היתה להעמיד במעוף-עין את הזקן היעף והיגע על רגליו, עוד רגע ונפך היה עם פנסו בידו כבר משוטט בחוץ ואינו שב למעונו עד אשר מצא חסות לפליט האחרון שבאחרונים.
נפך היה להפליטים כאב רחמן, שתּף את עצמו לצרתם ולענותם, התעניין בכל דאגה קלה שלהם, ולא חשך את נפשו מעמל נעלה מכח אנוש, כדי להמתיק, עד כמה שאפשר, את מרירות מצבם. בין הפליטים נמצאו הרבה אנשים מחוסרי-נימוס וטרחנים, והללו הטרידו את נופך בלי-הרף בקטנות ובדברים של מה בכך, והוא נשא את טרחם ומשאם במנוחה ובשקט-לב, ואף תלונה דקה לא עברה על שפתיו. עד היכן הגיעה סבלנותו ביחס אל הפליטים – על זה מעיד המאורע הבא לקמן:
הדבר היה ערב יום הכפורים. היום רד ונפך הלך אל בית-הכנסת לתפלת “כל נדרי”. ברחוב פגשה אותו אחת הפליטות, אשה אלמנה, ותתחנן אליו, שיקח ממנה את שארית כספה, אלפים ושמונה מאות רובל, לפקדון, באשר יראה היא פן יגנבוהו מאתה. נפך מלא את חפצה. בעת התפלה הודיעו אותו, כי בא חבל פליטים. כרגע פשט את טליתו וימהר ללכת אל בית הנתיבות. משם הביא הוא וחבריו את הפליטים העירה ויפנו להם מקומות לנוח בבתי-הכנסיות והמדרשות. מבלי-משים נזכר בפקדון, שנתנה האשה על ידו, ויממש בכיסו, והנה צרור-הכסף איננו, כי גונב. נופך הבין כרגע, כי אך ידי אחד הפליטים אשר סביב שתו עליו, חלו בדבר, מפני שאיש זולתם לא נמצא באותו מעמד. אף-על-פי-כן לא נשמע לחבריו אשר יעצוהו לחפש את הגנבה בכלי הפליטים, כי אמר: “הפליטים כולם כנים וישרים, ואם עשה האחד מהם מעשה שלא כהוגן, כבר הפגיע בו את גורלו את עוונו וצרתו – כפרתו, וידי אל תהיה בו. לכו ונלכה לחפש אחרי חלב בשביל החולים והתינוקות!”…
ובימי-הרוָחה של ממשלת קרנסקי, כשהמחיצות והגדרים, המבדילים בין היהודים ובין בני עם הארץ התחילו מתערערים ונופלים אחד, אחד, מה שנתן תקוה בלב רבים, כי תור הזהב ממשמש ובא בחיי כנסת-ישראל שברוסיה, היה נופך מן העברים המועטים, שנבחרו בתור חברים אל בית מועצת-הקריה. לרגלי משמרת-פקודתו זו צריך היה להשתתף בועידה המוסרת אנשים לצבא, והשעה – שעת גיוסים שאינם פוסקים, והמגויסים נשלחים תיכף למקומות, שמשם לא ישובו. בשעת-חירום זו מלט נופך בחכמתו מהשלח אל החזית את כל הצעירים, כיהודים כנוצרים, שהעדרם היה גורם לחורבן עולמן של משפחות שלמות. במינסק היה אז הדבר לשיחת-רבים, וכולם דברו בו מתוך יחס של הערצה לעסקן הישיש.
ופעולותיו המזהירות והפוריות של נפך בימי-האורה הללו בשעת הבחירות השונות: הבחירות אל הועידה הכללית של יהודי-רוסיה, הבחירות אל האסּפה המכוננת, ובסופן הבחירות אל הקהלה הישראלית הדימוקראַטית הראשונה, שבכולן הכריעה כף הנצחון על צד נושאי דגל הציונות – הפעולות האלה ראויות הנה שתכתבנה פרשיות, פרשיות באותיות של זהב טהור כדי לשמש מופת ודוגמא לעסקנינו הלאומיים לדורותם. אלה שראו את נפך עומד ומנצח על הבחירות, עומד ודורש ברבים כשהוא כולו נלהב ועיניו בוערות כלפידים, שאלו איש את רעהו בלחיצת-כתפים: מאין באו לסבא זה כל כך הרבה אנרגיה ועוז-רוח וחוסן-הרצון ואש-נעורים? בחרות שכזו בימי זקנה – פלאי-פלאים!
אבל בעוד נופך עומד ומתאבק עם הזקנה, התגנבה אליו לאט, לאט מחלה ממארת, אשר הכריעתהו לפאת-מטה. כּמו אירוניה מרה, אם לא צחוק-רֶשע של הגורל, היתה בדבר, כי לקה נפך ברגליו. הרגלים, שעברו עליהן כל ימיהן בריצות ורדיפות אחרי הטוב והחסד, נדונו לכרת! בסתו שנת 1818 בהיות מינסק כבושה על-ידי הגרמנים, הובל נופך לקניגסברג, ושם כרתו לו הרופאים את רגלו הימנית. בדרך חזרתו לעירי סר לנוח בווילנה. כשבאתי אליו לבקרו ומצאתיו שוכב כרות-רגל במטה, קראתי מנהמת-לבי:
– אוי לי, שראיתיך בכך!
הוא התחזק וישב על ראש המטה ויאמר בבדיחות-הדעת המיוחדת לו:
– לא שמוגלאי אני ולא ממפקיעי-השער, אף-על-פי-כן זכיתי לריוח של מלחמה.
לא עמדתי על כוונת דבריו ונעצתי בו את עיני מחמת תמהון.
– למה תתמה על החפץ? - שאלני – כלום אינך יודע, כי בשעה זו שאנו עומדים בה עכשו מגיע מחיר זוג נעלים לסכום ענקי ממש, ואני הלא די לי מעתה בנעל אחד…
וכעבור רגע הוסיף:
– אכן יפה אמר הפלוסוף: “אין רע בלי טוב”. השמת אל לבך כמה זמן אני עומד להרויח מכאן ואילך? עד בה הייתי מוצא עשרה דקים בכל יום לקשור את שרוכי נעלי ולפתחם, ומעתה יעלה לי הדבר בחמשה דקים; צא וחבר חמשה לחמשה ויצטרפו לך במשך החדש למעלה משתי שעות. שתי שעות מיותרות! כלום יודע אתה כמה יכול עסקן צבורי ותיק לחדש בהן לטובת הכלל?
ותוך כדי דבור הסיח את השּיחה לענינים אחרים כלל. פתח דבריו היה, כמובן, הציונות והציונים. בהתלהבות מיוחדת ובעינים מאירות משמחה פנימית דבר על ההצהרה הבאַלפורית, אשר ראה בה אתחלתה דגאולה. הוא ספר לי את אשר השפיקו הציונים במינסק לעשות לצורך רעיון התחיה מתחלת המלחמה העולמית ואת אשר הם מתכוננים לפעול במקצע זה לימים יבּואו. אחרי-כן הקיף אותי בשאלות על-דבר עבודת הציונים בווילנה במשך ימי הכבוש הגרמני. כאשר ספרתי לו, כי גם אנחנו לא ישבנו כל העת בחבוק-ידים וכי הרבה חדשּנו ביחוד על שדה התרבות: יסדנו גימנאַזיה עברית הראשונה בגלות, פתחנו בתי-ספר לבנות ושעורי-ערב לצעירים ולצעירות, גם עשינו נסיונות על-ידי הוצאת עתונים וקובצים להחיות את המלה העברית, אשר נדמה נדמתה בראשּית ימי-המלחמה מפני עקת יד רשע, – קרן עור פניו מששון-לב. אבל עוד מעט והועם זהרן ועל מרום מצחו הקמוט שכנה עננה. זכר הטביחות והשחיטות באוקראינה עלה על לבו באותו רגע, והוא נזדעזע כולו והתחיל מתאנח קשה, הוא מתאנח ועיניו זולגות דמע.
צר מאד היה לי לראות את הזקן החולה והכואב בוכה, ואבקש להשיאו אל הפוליטיקה הכללית, להרבולוציה הרוסית ולהשלום הבריסקאי. אבל הוא שתק. פתאום התעורר ויקרא בקול:
– ולעת ערב יהיה אור! האור מוכרח לבוא, אחרת אי אפשר…
ושוב נהרו פניו, ושוב התחיל משּתעשע על שפתיו חיוכו הנעים והמלבב; עוד רגע ופיו נעשה כמעין המתגבר שאינו פוסק, והוא מדבר על השאלות המנסרות בעולם, על סכסוכי הממלכות והעמים ונפתולי הדיפלומטיה, ויש אשר מבריקים דבריו ברקי התולים שנונים ובדיחות נמרצות ומגרות את הטחול. ואני חוזר ורואה לפני אותו נפך השמח, והעליז, הלץ והפטפטן המעניין שהיה בעת התודעי אליו לפני קרוב לארבעים שנה.
לפני הפרדי מעליו אמר לי, כי הוא כותב את זכרונותיו ורוצה לקבעם בדפוס מיוחד; כשיהיה הכתב-יד מוכן אצלו, ישלחנו אלי למען אשים עיני עליו ולתקן בו את הצריך תקון. הבטחתיו למלא את חפצו.
בשוב נפך למינסק היתה השעה שעת חליפות ותמורות נמרצות ומאורעות כבירים בעולם הפוליטי. בגרמניה פרצה רבולוציה, קרן הדינאסטיה ההוהנצולרנית נגדעה, כסא ווילהלם קיסר מוגר לארץ והממלכה נכונה בידי הסוציאַליסטים. חיילות גרמניה, אשר פשטו עד כה על הרבה מחלקי רוסיה, התחילו מעט, מעט לשוב לארצם ולמולדתם. אז עזבו הגרמנים גם את מינסק, וכאשר נתרוקנה העיר מצבא זרים, באו הבולשביקים ויתפשוה וישבו בה. אבל ימי ישיבת הבולשביקים במינסק לא ארכו, כי הסתערו עליהם לגיונות הפולנים ויגרשום. עם כניסת הלגיונות הללו אל העיר מצאו להם פתחון פה לפרוע פרעות ביהודים באשר בולשביקים הם, ואין שוה להניחם. בשעת הפרעות הללו היה רכוש היהודים לבז, עשרות מהם נהרגו ורבים הושמו במאסר כנאשמים בבולשביות.
ונפך שוכב למעצבה במטתו, ומרגע לרגע באות אליו שמועות-איוב על הנעשה ברחובות העיר, והוא שומע ומתמרמר, שומע ולבו מתכוץ מצער ומקצף אין-אונים: בקרבתו טובעים יהודים אחים בים צרה, והוא איננו אתם במחיצתם, והוא – אינו מחבש לעצבותם והוא – אינו ממתיק את מרי גורלם. מה נורא הרעיון!
ויהי ערב ויהי בקר, ולאזני נפך הגיעה השמועה, כי נתן מאת השלטון רשיון לקהלת-ישראל ליסד על ידה ועדה משפטית לברר עד כמה יש מן האמת בההאשמות שמאשימים את המוני צעירי היהודים, שנאסרו בעוון בולשביות.
והוא קורא בכאב נעכר:
– ועדה כזו נוסדה ובי לא בחרו, ולי לא נתנו בה מקום להתגדר בו, כבר נשכחתי כמת מלב. מה גדול העלבון!
ועוד רגע והוא צועק בשארית כח אל בני-ביתו:
– הבה שאוני כרגע במרכבה אל חדר-הקהלה!
נפך נצטרף אל הועדה, ובו ביום כבר ישב בתוך יתר החברים בלשכת בית-האסורים, ששם התנהלו החקירות והדרישּות.
שבוע תמים היו מובילים את נפך יום, יום במרכבה אל בית-האסורים וחזרה אל ביתו. שם התמכר אל העבודה באותה האנרגיה העצומה ובאותה החריצות ובאותה הפקחות היתרה, אשר היו כל פעולותיו הצבוריות מצטיינות בהן תמיד, ורק סגולותיו אלה הן הן שעמדו להציל את כל הצעירים שנאשמו בבולשביות, שהיו צפויים לעונשּים קשים מאד.
אבל זו כבר היתה עבודתו הצבורית האחרונה של נפך. מאז התחילה פתילת חייו מהבהבת ודועכת קימעא, קימעא…
ו. 🔗
באמצע הקיץ שנת 1920 יצאו הפולנים ממינסק, ושוב נכנסו אליה הבולשביקים, לרגלם קפאו החיים בעיר בכלל, והחיים הצבוריים הישראלייים בפרט. איש, איש נטרד לצרכיו ולדאגותיו, שהלכו הלוך ורב מיום ליום. כל אחד התיחד עם עצמו ועם טרדות-עצמו, ולמה שיוצא מאותה עוגה לא היה לבו פנוי כלל. באותה עת שבה והתעצמה מחלת נפך, והרופאים מצאו צורך בדבר לכרות לו גם את רגלו השניה. בשקט ובדומיה נשא נפך את קשי גורלו, וכשהיו באים אליו אנשים לבקרו, היה מתאמץ לדחות את השיחה מיסורי-עצמו ליסורי-הצבור, שנגעו אל לבו ביותר. אבל ככל אשר הורע המצב בעיר, כך התחילו הבקורים הולכים ופוחתים. רק לעתים רחוקות היו באים אליו האחד והשני מידידיו ואחיו-לדעה כדי לתנות לפני אדם פקח ויהודי כשּר זה את צרות נפשם ואת צרות-הכלל, ונפטרים ממנו מנוחמים ומאוששים. הזקן הנוטה למות הזה עוד נשאר להיות כשהיה מקור מפכה תנחומים לפרט ולכלל. מפני דלדול מצבו החמרי נעשתה כלכלתו גרועה יותר ויותר, והיא שהגבירה את מחלתו וקרבה את מיתתו. מובדל ומופרש מן העולם אשר מחוץ כמו בקיר-ברזל, לא יכלה להגיע אליו גם עזרת חבר צעירים ממכבדיו ומוקיריו באמריקה, שזכרו לו את חסדו אתם מלפנים בהיותם תלמידיו בבית הספר למלאכה.
וכך גוע נפך גויעה אטית בעוד רוחו חדש אתו והוא חולם חלומות, כי עוד מעט והעיר תנצל מן המצור ולו תנתן האפשרות למות בארץ-ישראל.
בהרגישו כי ימיו ספורים, בקש מדעיו וידידיו שנאספו ליד מטתו, כי כבואם לגמול אתו את החסד האחרון, לא יספדו זלא יבכו לו, כי אם יזמרו במקהלה על גל קברו את שירת "התקוה "…
משאלה מופלאה במינה זו מוסיפה פנינה מזהרת באישיותו הציונית של יהודה בן מרדכי נפך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.