I. ביקורי האחרון בניאפולי    🔗

ברדתי בצלעות הוויזוב, התבוננתי בלי הפוגות אל הים. האפשרות לראות משם את הים, היא אחת מתוצאותיו הטובות של משטר מוסוליני; קודם למתן תורת הפאשיסטים – “עין לא ראתה”. כמה פעמים ירדתי במורדות-הר אלה, ולטשתי את עיני, וחימשתי אותן בכלי צופים, ומה ראיתי? ראיתי המון אביונים, בעלי מומים וילדים; ובמידה שקרבתי אל החוף בה במידה סבבוני המונים של פושטי יד, טרחנים וסרבנים, וירוצו מלפני ומאחרי, ויצעקו ויתבעו נדבות בלהבות אש רגש איטלקי, ועיניהם השחורות ירו רשפים, וכל עצמותיהם אמרו, כי לא ירפו ממני עד הריקם את כיסי; עתה – כמו חדל אביון מקרב הארץ, כמו טיאטא אותם “הדוכס” במטאטא השמד. יאמרו מה שיאמרו – סדר יש באיטליה; רשות הרבים נפנתה מן האוכלוסיה של הקבצנות השוקית, שנדחתה מן המחיצות הגבוהות בראשי-הומיות, ותשב ותתחבא בחורין ובסדקים של המבואות האפלים, לשבת שם בין עקרבים ולשכוב למעצבה.

זכר ביקורי הראשון לפני ארבעים שנה בניאפול עודנו חדש עמי, יען כי היה רב ההרפתקאות.

עוד לפני כארבעים שנה היה הסייר החוץ לארצי בניאפול כמטרה לכל חץ וכמפגע לכל פגע רע. בדידי הוה עובדא בביקורי הראשון. באתי, עליתי על הכרכרה, הינחתי את החבילות הגדולות שלי, אשר על פי איזה “חוק” שאין לו טעם, מוציאים אותן אל הנוסעים רק כעבור רבע שעה אחרי בואם. אדם אדיב ומנומס (ששמע מפי העגלון את שם בית המלון, אשר שמה אני הולך) ניגש אלי, ואמר: “איטשילינצא (עקצלענץ), אני הנני פקיד בית המלון לקבלת החבילות הגדולות. לך לדרכך בטח, כי עוד רב לחכות, רק תן לי את שטר החבילות”. בירכתי בלבי את הפודה והמציל הזה ומסרתי לו את השטר. אז התפרצה הכרכרה לנסוע. תיבת יסורים מסוכנת עם מושב גבוה! היא מנתרת כל הזמן למעלה על מרצפת הענקים של ניאפול; ובשעת נטיות חדות של העגלה אני עולו להיזרק ממנה ככדור משחק. אני מתהדק אל המסעדים שבצדדים, ומשביע את העגלון לנסוע יותר אט. אבל זה אך נכנס למרוץ של התחרות עם קארוצצילט אחרת לאורך הריטיפילו, הנמשך על מרחק גדול, ואזניו אטומות לכל אזהרה, מחאה ובקשה. כרכרתי עוברת על פני עגלות טעונות אבנים כבדות, ועל פני כל מיני מרכב ומרכבה – כחוט השערה, נוגעת ואיננה נוגעת בהן, במהירות של ברק, במשוך העגלון בקול “אה” “אה”, ובפיצוץ קול הצליף השוט. בכל רגע אני חושב, שהכרכרה תנופץ לנסורת; אבל אין שבר ואין פרץ. באחרונה ניצח הנקשן שלי: הסוס הזב פלגי זיעה, ויעצור מעט את מרוצתו. אז שאפתי רוח והחילותי להתבונן בהשתוממות אל בני האדם ואל המקום מסביב. הים עולה ומזהיר מבין חגווי זוויות הרחובות – תכול ושקט, וקול שאון עלה באזני. זה לא היה עוד שאון הים, כי אם שאון העיר, שבה יגעש וירועע על כל סולדו (פרוטה). הייתי נדהם מהנסיעה הסחרחרת, ועוד יותר מן ההמולה הרועשת. בוא באתי אז מרומא הנכבדה והחגיגית, ונדמה לי, שבאתי מבית קברות עתיק ליריד הומה. האחז פירכוס השרירים את כל העם הרב הזה, או יום חג היום, וישתו לשכרה? לא, לעם הזה כל יום הוא חג ומועד… פתאום אני מסב את פני, וסקירת עיני נופלת על חללה של כרכרה מאחורי: מזוודתי איננה! אני קורא אל העגלון אך הוא מושך את כתפיו למעלה: “לא ראיתי דבר”, והוא מוסיף לנסוע במנוחת נפש. המזוודה נגנבה מתוך הכרכרה! מדוע לא הטיל אותה על ברכיו! ככה אומרים אליו בבית המלון – דברים טובים ונחומים. “והחבילות הגדולות שלך, אדון? – מסרתי אותן אל הפקיד שלכם בבית הנתיבות”. השוער – עפ"י רוב יליד שויצריה – מושך את כתפיו למעלה: “אין לנו פקיד בבית הנתיבות”. נרגזתי מאוד: הנה גם חבילותי הגדולות נאבדו! – איך יכולת להוציא מידך את שטר החבילות! – אמר השוער בבת צחוק של השתתפות.

נמלכתי בלבי, אם לברוח מעיר-שודדים זו, או לפנות אל הקונסול (אז: הרוסי) או ללכת אל המשטרה המקומית. בין כה וכה הקיפו אותי משגיחים וגבאים ומשרתים ו“יוצר משרתים” מבית המלון, וגם מקצת חברי דרך, ויעצו לי לבל אעש אף את אחד מאלה. לעזוב את ניאפול – לא יעצו לי, כי אין האשם בניאפול, שפגעו בי גנבים – וגם את העצה השניה פסלו, כי היא לא תועיל, ואף את השלישית, כי גם היא לא תועיל. אז לחש לי השוער: אם רוצה האדון להפקיד את הענין בידי, אז אקוה להשיג את החבילות בחזרה בעד כסף מועט ומלים טובות, אבל אם הכל עוד נמצא בתוך המזוודות? – פירושו של דבר הוא, שיש לשוער יחסים עם ה“קאמורה” – וזאת לא תיחשב בניאפול למגרעת, כי אם ליתרון המעלה והחשיבות וההגנה העצמית, באשר כי כל הסוכנויות של עסקים רמי המדרגה וכל המוסדות אנוסים להשתדל להיכנס ביחסים עם אגד הפושעים להציל מהם מלקוח; וככה עלה לי הדבר רק בהפסד איזה מאות לירה.

זה היה ה“ברוך הבא” שלי בביקורי הראשון. חשתי את עצמי, ברבות הימים, מאושר – לפי הערך, כששמעתי את המעשים הנוראים שנעשו לאחרים מהסיירים. לגברת קתולית אחת, שהלכה לחגיגת בית כניסה, ועמדה בתוך הדחק של המונים, קרעו עגילים עם אבני שוהם מתנוכי אזניה, לגברים – גנבו תיקים, גזרו שרשרות של שעונים. גברת אחרת נסעה לתחנת הרכבת – בעצם היום בדרך ברחוב קפץ לתוך הכרכרה לאזארוני אחד, וקרע מיד הגברת את ילקוט הדרך שלה ובו כל תכשיטיה, וצעקה הגברת אל העגלון, והוא כחרש לא ישמע, וממהר לנסוע כמשוגע. והגברת באה אל המשטרה, והפקיד שואל אותה אם תכיר את הגנב, ומעבירים לפניה כעשרים לאזארונים, וכולם דומים זה אל זה כיד אחת לחברתה.

אלה היו מעשים בכל יום. הקאמורה נחשבה כ“העולם התחתון” של שיקאגו, כמעט כגזירה מן השמים. ונסעו הסיירים למערת פריצים זו – למרות הכל.

כל זה היה. אתה נוסע לניאפול עכשיו כמו שאתה נוסע לפאריז או לבריסל. אין קאמורה, אין התנפלויות – מוסוליני!

הבה נרד אל הים. אין צורך בכרכרות! אין פחד של גניבת מזוודות, מכונית! – כרגע באה מכונית.

מה נפלא הוא שעשוע הנגוהות והצללים! ים זה, כאילו ידע, שעינים רבות מסתכלות בו ותאיבות להיות ניאותות לאורו, והוא מתפנק ומתייפה בכל הצבעים והגוונים, אשר גליו ומשבריו בסעיפי פלגיהם, ושברי זרמיהם, וזרזיף שטפם, וסלסולי קצפם, כדמות המסרק – יכולים לרקום ולהעלות במפלאות קסמיהם הנעלמים; הים היה שחוף, ירקרק, ספירי-מַסָח; ובמרחקי השתערותו הזהיר בצחצוחית של חלב טרי; ועם צחצוחית זו התבולל זוהר השמש העייפה (אחרי הצהרים) שהיה שפוך על ההרים לפאת ים.

והאניות בחוף, כמחנה ברבורים שמורים, התנדנדו דומם, ופעם בפעם השמיעו שריקות, אשר פשרן נודע אך לספנים מומחים. והסירות הקלות, הנטושות והמפוזרות על פני הים, במרחק מוגבל מן הנמל, הנראות כרשתות ומלכודות דקות, פרושות על פני תהומות, ששם מכוון הדייג את הנקודות של תקוות צייד ושלל, מריקות בכנפי מפרשיהן לבנת נוגה על כל אשר מסביב להן; והן מפרפרות בין מבצרי אניות כבדות, ואניות משא גדולות שטות אש באבטוריטה של חסיני מסחר; ומרחוק, בקצה האופק, מהבהבות תבניות של אניות מפליגות לקצווי תבל, ושל אניות באות מקצווי תבל, הללו מתנוונות והולכות ונבלעות בחללו של מרחק, והללו מתבררות והולכות בסרגולי ממדיהן, מתגלמות ומתגשמות והולכות בשרטוטי צורותיהן וגוש כובד חמרן, במדה שהן מתקרבות אל מוצק גדות המים.

בסקירה ראשונה מראה אחד הוא; אבל עינים בוחנות מבדילות בו מראות רבים. למרות השוויון התמידי, יש לו לים סגולה של השתנות והתחדשות בלתי פוסקת. צוד צדני הרהור מסתורי, שהרמב"ן, שיעץ לנחותי ימא בשעת סכנה, לבטא בשפתיהם את ראשי התיבות “סלה” (סוד ה' ליראיו), אולי התכוון אל החליפות האלה. כסבור אתה, שאין לך חד קלא כקול הקצוב של הגלים, כשהם מתדפקים ומתדפקים בלי שנוי כל שהוא אל גדות הים, בין שהם שטחים או הררים של חול, בין שהם סוללות, מרצפות נֵדים ותלפיות, כמו בניאפול, בכל זאת יכול אתה, אם חוש השמע שלך הוא מפותח כל צרכו, להאזין ולהקשיב במשך שעות את הסימפוניה השווה הזאת כקונצרט של תרועות ושברים, נהימות ונשימות, גלי קולות מחרידים מזעזעים, מנבאים רעה, ניתכים והוממים בכל כבדם, סוחפים, חותרים, רוקדים מסביב, מרים וזועמים, או נוחים, מרגיעים, מנחמים, או דקים, מצייצים, רועדים, מחלחלים, מרוסקים, צובטים את הלב. בנשימה הקצובה של הענק הים, אתה חש את עוז החיים, את הטבע החנון, האכזר, כמו הנצחי, ללא מלל וללא תואר.

הסלע והים – שניהם דוממים, אבל רק בבחינת החימיה, ולא ביפה נוף, שאתה רואה בעינים של אמן – הר חשוף צוק-סין בצפון, או של קאפודאמינטו במערב, איננו אלא גולם כביר, ואין לבך אומר לך, שיש בו ניצוץ נשמה; אבל על הים – לבך ינבא לך שהוא איננו חסר נשמה. אין הדבר מתקבל על לבך, אף אם הוא מתקבל על דעתך, שתנועת גלי הים ב“גולף (לשון ים) של ניאפול” איננה אלא השתפכות מים רבים לרגל חוקי התנועה והמנוחה של הטבע. הלב מרגיש, כי אלה הם אותות חיים של הרגשה פנימית; האוזן שומעת המייה בלולה ופולחת אזנים. ככה גם במיתולוגיה הקדמוניה היו ההגדות והדמיונות על דבר ההרים דלים ועלובים, ואולם הים המה מאֵלים; וגם אם מוחי העברי, המרוקם והמאורג עם עקרון אחדות האלהים, איננו נתפס בשלטון פוזיידון וניפטון והנימפין (“שקתות-המים”) והטריטונים וכל כת דילהון, הממלאים לא רק את תעתועי ההגדות אך גם את תלונותיהם ואת שיריהם של הגלים – בכל זאת השר של ים הוא קרוב גם אל דמיוני; וגם כשהדמיונות הללו מסתלקים מאתנו כל עיקרם ואין לנו שיור לגבי הים אלא חקירה צלולה וקרה, אף היא, שוב באופן אחר, מחיה התהומות וממלאתן בריות לאין מספר; ויש גם כיתות של חוקרים “דמעיילין פילא בקופה דמחטא” ותולים את השתנות פני הים בחליפות תמונותיו, ושלט צבעיו באותו עולם של חיים ותנועה, רחישה וזעזועים, גידול וצמיחה, התהוות וכליון וכל שדה המלחמה בנבכי מעמקים, בהיסח דעת גמור מהשפעת השמש, העבים והרוחות.

 

II. על פני הים    🔗

תחת ללכת לאחד מבתי הקפה הרבים, לגמוע את המשקה השחור, שאיננו מן המובחר באיטליה, ואת עשן הסיגריות, תוצרת הממשלה, שהיא ממדרגה בינונית, ביכרתי להפליג בסירת שייט על פני הים, שהיה שקט ושאנן. אני, כנראה, מזרע דזבולון קא אתינא, כי הים מושך אותי בחבלי נועם ולוא יהי גם נהר איתן. שכרתי את משייט הסירה להוביל אותי אל המקום, אשר שם עובדים הדייגים, לראות את ניאפול העובדת בים. שם עברו לנגד עיני כל מראות העבודה, אשר עבדו בני האדם הקדמונים, יושבי גדות הים, שהיו מנצלים את שפע עושר המים ואת מלוא נבכי התהומות, למען כלכל את האדמה צחת-הצמא ולהביא חוסן ישועות לפוריותה. כל חכה משלכת וכל מכמורת פרושה המציאה להם עתרת שלל ובזה: פה קליפת שבלול בשלל צבעים, כמעשה רקמה ותשבץ; שם – דג בעל שפם; ומשם והלאה – סרטן חסון נושא מגן וצינה, כמו ערוך לקרב.

ביקרתי זה מכבר, והלכתי לבקר עוד הפעם את בית הביברין, ואת תאי העבודה לחוקרים, המפקחים על הדגים שבביברין, והמספקים להם את צרכיהם. אפשר לראות שם, בזעיר אנפין, את העולם של הים, הנחשב בעיני רבים מיושבי היבשה כמין אגדה – אמנם אין שם נפילי הלויתן הכבירים וסוסי הים בעזוז נוראותיהם, כמו בבית הביברין בניו יורק, אבל נאספו שמה בקבוצה ובמשטר מכוון ומדוייק – בריות רבות נחותות דרגא מעט, החל בהומאַרים ושבלולים וכלה בספוגים, שיש בהם רוח חיים ובאינדריונים (הידרות) כעין הציר והמרק השמן הנקרש. זהו גיא חזיון רב-כשפים. אתה מטייל ארוכות וקצרות כצולל בתהום, סרטנים ספוני תחרא או חסרי מגן, ודגים מכל המינים שטים, פוערים פה ושואפים, מרפדים יצועם עלי חצץ, מתמודדים מתנערים מן החול, מניעים את סנפיריהם ואת משוטיהם בתוך ארונות של זכוכית עבה וקשה מצור; או ניתלים בסעיפי סלעים אשר בהרבה כלובים ומסתכלים אלי בארשת תמהון, כתמהוני אני, כשאני מסתכל בהם. עמד שם כומר ישועי אחד עם תלמידו, והראה באצבע עלי תילי תילין של חיות-קליפ קטנות ואמר, כאילו ישב בקתדרה: “את אלה ברא האלהים ביום השלישי”. והיה לי הרושם, שסרטן אחד בעל שפם, כווילהלם קיסר בשעתו, הרים את ראשו וחייך, כאילו שאל, אם חיה גדולה זו רוצה לבלוע את החיה הקטנה. אה, כמה היה אדם רוצה לשוחח עם המון בריות הללו, כמה סודות יכולות היו לגלות לנו, וכמה יכולנו לגלות להן, דברים שלא שמעו מעולם – וכמה היו מתפקעות מצחוק, לוא שמעו, למשל, שבינינו, בני האדם, צריך האברומא, להתחפש לשיבוטא, והצלופח לסרטן, וכיוצא בזה, כדי להתקיים. רק חוקה אחת היינו מוצאים שווה ומשווה, והיא, שהדג הגדול בולע את הקטן. “כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ביבשה ברא בים”. מה בין אלה, שלפי בקיאותו של כומר זה – והצדק עמו – שנבראו ביום השלישי ובין אלה שנבראו ביום הששי?

אין באירופה – חוץ ממונאקו, ששם המנהל הוא קרובי ורעי הד"ר אוקסנר, רב-דג מאין כמוהו, בית ביבירין אשר ידמה בעושרו, במלאכת המחשבת שבו ובדיוק סדריו אל הניאפולי. יפה הוא האקוואריום שבברלין, אבל רק מכלל יופי וכלי חמדה. הייתכן לברוא תנאי החיים של גדות ים על שפת השפריאה הדלוחה?

עזבתי את בית הביברין, ותשוקתי נתחדדה בי לשוב אל סירת השייט. מן סירת הדוגה התבוננתי, בלי משים, בעד גלילי גלי הבדולח – אל המצולה, אולי אראה שם את קרוביהם של אסירי הביברין, אשר זה אך באתי מלבקרם; אבל במקום זה היו המעמקים, בנוגע לריקנות, כמי-שָחו; אף הדגה הפשוטה, אשר בעיירותינו על גדות הוויסל היה כל עני מישראל קונה מלוא ההין לכבוד שבת בעד אי אלו פרוטות, לא תמצא פה. ואולם אם מסופק אתה בכלל, אם יש דגים או אין – את הספק הזה יפיגו בך הדייגים המשוטטים מסביב לנמל, השולים והתופסים במצודים וחרמים דגים לאין מספר, שמפרפרים כל עוד רוחם בהם. יש אפוא עולם מלא רעם ורעש, מתגעש ומתחולל, מלא מזי רעב ולחומי רשף, אשר חליפות וצבא עמו, וגם לו “גלגל חוזר” – שם במעמקים, מתחת לזעיר-אֳני, שאני שט בו; ומעל לכיפת-הרקיע הניגר, הפרושה על העולם התהומי ההוא, עומדים בני אדם טורפים ומשליכים שמה חכה ומכמורת, לעשוק ולגזול כל אשר ייתפס – ובני האדם מתפארים שהם עושים את הטוב והישר ודרכם מעגל מוסר! כי יקום איש על רעהו בעינים רמות ובצוואר עתק, כי ימנע ממנו קידה של כבוד, יש אשר אחת דתו להינתן בפלילים ולשאת את עוונו, ועל פני כל היקום אשר בתהומות הרשות לו לפרוש את שחת רשתו? אם יטיל איש סם מות לתוך הים הזה להמית שם אלף אלפים בעלי חיים – ונוקה; ואם יסטור על פיו של נער שובב ברחוב – ענוש ייענש. כנראה, הרגישו בו בני האדם בלזות-הגיון זו, – ויתקנו, אפס כי לא תיקנו לטובה כי אם לרעה: להחיילים המעופפים מעל לראשינו באווירונים ובעת מלחמה הננו כולנו דרי מטה כמשטח חרמים, וכולנו מטרה למצודותיהם, והיה תחת הילחם איש באחיו פנים אל פנים, שואה ממרום תבוא; ותחת הפל תרעלה לתוך הים להמית את הדגים או להומם ולהחלישם, למען צודד אותם בנקל, מרעילים את האויר בנשיאים ורוח ואדי קטב מרירי לשחת כל בשר ולשים תבל לשממה. כליון חרוץ אחד הוא באדם ובדגה, ביבשה ובים.

 

III. ארצות הנגב בקיץ    🔗

גדות האגנות והערשות האלה, אשר לפנים מהן שוטפים ימי איטליה, הן מחוטבות, מהוקצעות ומבורגות בתבניות הר וגבעה, אולם והיכל, רכס ובקעה, מפרץ ופתח, מבוא ומוצא, שער פתוח בבריח ודלתים וחומה סגורה; ויש אשר הן כמעשה שפת יריעה, אשר לה הרקמה בשפוני חול וחילוקי אבנים, מצטיירים לעיני הרואה כתמונות עדנים כלולות בהדרן, בעוז הטבע וחן המקום. ואולם הים האדריי הוא ים חמודות בהוד מימיו וגם בלעדי המסגרת העוטרת את קצותיו, בעת אשר האור הוא בהיר בשחקים, הוא עוטה את שלימות מלכותו כעין הספיר, ופרש עליה את רדיד הארגמן היוקד בזיקי שמש, והשתרע בשלוות השקט, והביט אל השמים הפרושים כטלית שכולה תכלת ופניו לא יחוורו. שיא גליו מושכים בחבלי קסם לנשיקה. אח, מה כמה בשרי לשחות כאשר שחיתי בעלומי במימי הווייסל מחוף פלוצק אל נמלראדזיביה, אבל – עברו הימים, העופרת של גוף הכבידה אכפה, רק כנפי הדמיון עודן מתנשאות, מזדעזעות, ממאנות להיכנע לשלטון חוק הכובד, ואדם יורד למדרגתו של אותו חכם, שאומרים עליו, שהוא יודע כיצד שוחים, אבל אינני יכול לשחות.

יש מה לראות בקיץ בים של איטליה. טול מנה יפה של קונעה¹ והטל אותה לתוך מים צלולים, וראית את צבע לשון ימה של ניאפול, כשחמה של קיץ זורחת עליו. אבל כשאתה מתנדנד בתוך סירית זערורית במרחצאות של טיבריוס קיסר סמוך לקאפרי, כשאתה מושך ושט בקורת-מסד ובמשוט דרך המכסה הנוצץ, אז מתרקם שעשוע אורות, שאין לתאר את דוגמתו במכבסה ולא על יד המכתבה.

אוהב אני את ארצות הנגב בקיץ, יען כי אז הן הכי נגב. הנני מבכר אי אלו יתושים לנחיל של סיירים, והנני שמח, שבסוררנט חס לי לשמוע את תלונות הסיירים הגרמנים – בתקופות אחרות – שאין שם שיכר-מינכן כהלכה. הנני שמח, בראש וראשונה, על הדר עולם הצמחים בשפעת גווניו, שמתפתחת בכל עשרה רק בקיץ, אשר אף בשלהי דקייטא היא נקיה מצבעי החלודה של הסתיו הצפוני. אמנם יותר נוח הוא לחפש ולמצוא את הפשרה: מבקשים מחסה מן השרב הלוהט – בבקעות הקרירות בין ההרם, ונהנים באיטליה מרוך האוויר של חורף. אבל מי הוא המבקש נוחיות תמידית! הולך ורב מספר האנשים המטפסים בחורף על הרי האלפים, כששיאוניהם מתחילים להלבין. רוצים בהשראות מלאות ונקיות, מדוע לא ילך אדם פעם לניאפול בקיץ?

גם חיי הנגב האיטלקים מופיעים בקיץ בנקיון אָפיים. טשטוש כל צביון מקומי, ניוון כל מהות עיקרית, שהם תולדה הכרחית של מבול הסיירות, נראים שם באופן פחות ממאיר ומפריע. רישומה של הטבה זו ניכר גם בירידת המחירים. רק פעם בפעם מנסה הרכב הניאפוליטני את תחבולותיו האביביות המאוחרות. “Two francs”? הוא קורא בהציעו את כרכרתו. מובן שאין להשיב. מכיר הכרכראי שהחטיא את המטרה בכרוזו האנגלי, ואז הוא מנסה את גורלו בצרפתית: “Un franc, Monsieur, voulez-vous?” מסבב אדם את ראשו ברשלנות ורוטן: "La tarifo é settanto ". ובזה תשובתו של העגלון: “Ellene, settanto – vuole?”. אז אתה מפנה את ראשך מתון וצועד הלאה. “Cinquanto”! – הוא שואג אחריך. עתה בא מועד “Daro sei soldi…volete?”

שלושים צ’נטיזימי בעד נסיעה בעיר גדולה זו איננו מחיר גבוה, אבל איש מילידי המקום לא ישלם יותר. ובאים ל“עמק השוה”, ביחוד כשמוסיפים גם “macheroni”, (אטריות), – אטריות? – כן בדיוק, אטריות או “un cigaro” או café או mancio בקיצור, מתן, כל אלה הם שמות נרדפים של המושג הזה, שהוא חביב מאד. ברם, לא בהכא עסקינן, כלום רוצה אני לטפל באיטלקיות יותר מדי.

אמנם על יד לשון-הים אדם מתהפך מהר לגוון אחר. ואולי זוהי השפעת האקלים. אוהב אני חום זה של קיץ, שאיננו טחוב ומעיק. מה שמציק לנו בקיץ בארצות הצפון, איננו מדריגת החום, כי אם בגדינו העכורים ומרובי השדרות. אין אנו יכולים להתלבש בקלות, יען כי אנו חסרים את הלילות של אוויר רך.

האח, לילות ניאפול, כשאני יושב על גזוזטרה לבנה ומסתכל אל אבוך העשן של הוויזוב בשלוותו ומאזין אל הקשקוש הקצוב של הים. ממולי משתרעת העיר כחצי גורן עגולה, ואור הירח, הצח כחלב, משתקף על ערימת הבנינים בזיו חיוור מיוחד בגוונו; הבבואות של החלקים המסובכים בצללים וגופי האילנות הזקופים והדקים עולים ומתחתכים מתוך החלל. מן המים מחוץ מתמתחות רצועות האור האדמדם של פנסי הנמל, הנופל על דמויות הדייגים, אשר גם אחרי תום עבודת היום הם מתהלכים או עומדים תוהים על מקור מחייתם. זמירה חד קולית נישאת אלי מרחוק, קול צוער (טנור) רף ורופף, נמוך ומתמיד עם הבהרת החוטם. לחינם אני מתאמץ לתפוס את הנעימה; הריהי מזמזמת ומשתפכת בצוף של מתיקות, סוגה במידה גדולה של סלסולי-הבאי מסתבכים ורועדים בשברי פעיות והדים והוספות. אבל זמירא-זמורתא זו היא מתאימה אל השעה, כאילו יפה נוף זה המציא והביע את עצמו בה. הזמירה התמימה הולכת הלוך והימוג על פני לשון הים, מרפרפת למולי כמנגינה נכריה, כהרהור עייף אחרון, שאדם מעביר למקלט החלום, כששינה תוקפתו להחיותו לפליטה ולהוסיף לארוג את נימיו אליך.

 

IV. ראה את ניאפול – ואחרי כן מות?    🔗

בלילה עברתי שוב על יד החוף. אֵד לבנבן שחוף רחוף מפאת ים ויתמוגג באופק שמי ליל בהירים וחסרי צבע. היוליות מלאת זוהר. נדמה לי, כאילו גמע הים במשך היום יותר מדי אור, והוא נודף עתה מקרבו את כל שפעת האור, אשר צר לו המקום מהכילו. ככה זורמת הבהירות חסרת הצבע דרך הליל הרך, הלוך ונבוע אל השמים העמוקים, הנקובים בכוכבים חדלי-ספורות. הם נוצצים ומבריקים, מזועזעי עצבים, מתגנדרים קצת, צבא חידות מפתות. לילה וזיו של עולם זר. ליל קיץ בניאפול.

אין לתאר תמונה של פלאי פלאים הללו. הקסם לוכד בעזוז חבליו! ואין אדם רוצה לדעת כלום מהעולם הנשאר, פה על יד לשון הים, אין אדם רוצה להיפרד מזה.

ומלבד זה, הלא יש גם העיר ניאפול, אשר עליה נאמר משל הקדמוני האיטלקי: “ראה את ניאפול – ואחרי כן מוּת!”. העולם מסכים על הרישא של המשל הזה, ולא על הסיפא – “תפוס לשון ראשון”. יפייה של ניאפול? כמדומני, שמי שבדה את המשל הזה – גוזמא נקיט. ניאפול היא עיר צרה, צעקנית ועניה, והיתה נראית כמכוערת, לולא היתה לה מסגרת זו, אשר בה היא משובצת. זוהי זכוכית פשוטה במשבצות שוהם. הריהי כפופה כתבנית פרסות סוס או חי"ת רחבה על לשון הים, לשני קצותיה מדובקות ונטפלות עוד שתי ערים, משתרעת על מקום גבוה ובמדרון של הרים, ולעיניה – הים הפתוח לרווחה, האי קאפּרי הטובל בירקרק הדרו בגלי המצולות, הוויזוב נורא הוד, שכן מסוכן ולובש תגא של גדלות מתימרת, רוכסי גבעות, ועל ראשיהן יציצו נזרי תפארתם: ארמונות, צריחים ומצודות. במצב של הוד גאון כזה יכולה עיר להרשות לעצמה להיות אף מכוערת.

כלי-הדם הראשי של ניאפול הוא הרחוב המרווח, המשופע והארוך בכל רחובות העיר, ומי יודע, אם לא בכל רחובות הארץ, הנקרא בשם “רחוב טולידו”. דרך בו זורמים כל הימים, פלגי מאות האלפים של תושבי העיר, ומחנות מחנות של סיירים, שאמנם מספרם נתמעט לרגל המשבר השולט בעולם, אבל עוד גם עתה הוא גדול מבכל עיר אחרת. כמעט כל אדמת העיר מרוצפת רצפת לוחות חלמיש או סלע האיטלקי, וזוהי המשובחת שבסגולות כנגד הזוהמה: “לא תטנפם טנופת”. הרצפה הזאת איננה סופגת את החלאה, וגשם רביבים דיו לנקותם ולהשיב להם את ברק שטחם. אמנם בסימטאות קטנות חסרה הרצפה הזאת, ולא תחסר חלאה. אומרים, ואינני ערב בדבר, כי לא חקרתיו למדי, שהרבה מן המדרכות בצידי הרחובות נעשו מן הלבּה, שהוויזוב מריק מקרבו. אם נכון הדבר הזה, בני ניאפול מרקדים את המחול העממי שלהם את ה“טראנאנטילה” – על הר געש. הסימטאות אינן מרהיבות עינים ביותר. שלטון העיר איננו מפקח למדי על הרחובות, שאין השיירות של סיירים מצויות בהם, ששם יושבים רק נושאי סבל החיים ומצוקותיהם. למה הדבר דומה? לדירה דלה, אשר בחדרי המשכב והמטבח שלה העניות מצרצרת מכל פינה, וסמוכים לחדרי אופל אלה אולמים מרווחים עם רהיטים מהדרים בעד אורחים הגונים. אחד הטרקלינים האלה הוא רחוב טולידו. שם אין אף כבסים תלוים בחוץ – דבר שאין לשער תמונת עיר איטלקית בלעדיה, עד כי גם בואכה ניאפולה באניה דרך הים, נדמה לך, שדגלים לבנים מתנופפים ברוח לכבודך בשביל קבלת פנים, ורק בכניסתך לנמל אתה רואה, שאין הדגלים האלה אלא, במחילה, פקריסות וכותנות ליל ותחתונים וכדומה מחלקי התלבושת, שאין להזכירם בפני הכבוד, תלויים ומנפנפים עד גן העיר, ששם אך שם הושם קץ לתערוכה זו. הגן – חמתו מרובה מצלתו, ושוב הים מציל אותו משיעמומו. אני מעמיד את סגולותיה של ניאפול על אחת: קירבת הים סמוך לים, ומעין ניאפול, נבנו כמה ערים באיטליה; אבל אין אף אחת שנתהדקה אל הים ותחבקהו חבוק בלתי חוצץ כניאפול. בתי אוסם ובתי מסכנות אינם עשויים – כמו בגינוא – חייץ לכסות ולהאפיל על הראי הנפלא של הים. כל הבורח מהמונה של העיר ואווירה המחניק – הנקל לו למצוא פה ריווח ונופש. הכל הוא פה ענוג ורך.

בזכרוני עולה דבר, שקראתי פעם בספר אחד על דבר ארצות הודו, שהאוויר באי ציילון פועל על ילידי אירופה המתגוררים שם פעולה מרפה, מחלישה, מרככת. בין המופתים המוכיחים את אמיתת הדבר הזה מביא מחבר מופת חותך אחד, והוא, שאחד חוקרי הלשונות, פרופיסור גרמני, יבש כגרוגרת דר' צדוק שנסחטה, בא לציילון להתחקות שם על עתיקות לשון סאנסקריט. בתחילה – הירבה לשלוח מכתבים אל מתיבתא רבתא שלו, ששלחה אותו שמה, ויודע לה את תוצאות חקירותיו שהלכו והתקדמו; ואולם אחרי כן חדל לכתוב. עברו שנים אחדות באין קול ואין קשב, ותשלח המתיבתא לציילון עוד תייר אחד גדול מהראשון, כולו סאנסקריט, ויבקש למצוא את עקבותיו של החלוץ הראשון שקדמהו, ואחרי יגיעות רבות של חיפוש ותיור, מצאו אותו בחברת סיעה של מחוללות “באיאַדירות”, והוברר הדבר, שבנות-החן האלה “רככו” את “עץ היבש”, ותגרשנה ממוחו את ידיעותיו הבלשניות, והסאנסקריט חלף הלך לו. “כוס של עקרין” כזו מייחסים סופרי הקורות גם לניאפול. היוונים, הגותים, הנורמנים, הספרדים “רוככו” ע"י החיבוקים והגיפופים של האוויר הזה. בהגדות הייונים הקדמונים היתה פרתינופה מיישנה בחבוקיה את כל כובשיה. בחיקה של “דלילה” זו התעלף כל “שמשון”. לוקולוס רב התענוגות ידע לכוון את המקום לרעות בגנים ולטייל בפרדסים, ויתקע יתדו במקום נאמן על הפוזוליף ועל גבעת פיצופלקונה. האחרון בין קיסרי רומא לא יכול למצוא מקום סגולה יותר מניאפול לבלות שם את שארית ימיו; וגם אלה אשר קדמו לו היו באים הלום, מדי בקשם כר מתאים לסיפוק יצרם. טיבריוס, קלודיוס, נירון, ועוד חיות וגדולות של רומי העתיקה, היו מגיחים הנה ממערותיהם להתחמם לאור שמשה של ניאפול, שהבריקה את נוגהה על לבותיהם השחורים.

כל ערי איטליה כאילו נבראו מששת ימי בראשית בעד המצאת הצילום, ש“במיטב” שלו – כמו השיר – הוא “כזבו”. הצילום תופס את המראות. אבל כיצד? כיעורם של דברים אוזל לו! הסתכלו אל חומות עתיקות, שסועות, “מרופטות”, מרוסקות, והשוו אותן אל התצלומים שלהן! כמה מן הזיוף! העקוב היה למישור והרכסים לבקעה. על כן יקרה הרבה פעמים את הסייר באיטליה, שאכזבה תוקפתו, כמי שנופל “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. הוא זוכר את התצלימים הנחמדים למראה בעתונים מצויירים, בחוברות של פירסום ופיתיון, במראות הצובאות של מכתבים וכרטיסים וגלויות של דואר, ובא ורואה את הדברים כהווייתם עם סימני הריקבון, ההפסד, היושן והרישול, שמכונות הקודאק מבליעות אותם בנעימה. גם ניאפול, בתור עיר, איננה יוצאת מן הכלל הזה, ביחוד, יען אשר אין ניאפול עשירה בבנינים עתיקים, כרומא, ולא בבניני דורות הביניים כפלורנציה. בית הנכות היחיד של ניאפול הוא המוזיאון, וחלק אמנות הפסלים שבו הוא שקול כנגד מאה בתי מוזיאון בעולם. לרגל חוסר עתיקות גדולות בערך אל ערי המטרופולין האחרות חתרו החוקרים, משום כבודה ופרנסתה של ניאפול למצוא קדמוניות לפחות, בסביבות העיר, וימצאו הרבה כוכין ומערות, ששם ישבו אנשי השם אשר מעולם. ויכול אתה, בעד לירה אחת, לראות את קברו של וירגיליוס ועוד ועוד.

וטוב הדבר, שאין כאן תפילות ושלטי הגיבורים. יכול אדם להיות למה שקוראים באיטלקית, לאצארוני, ז.א. לאדם הולך בטל וחובק את ידיו במנוחה שאננה, לא רק בחול אשר על שפת הים, אך גם ב“כתתו את רגליו” על רצפת טבלאות החלמיש הקשות, וברוך השם, גם הקרירות מעט של רחוב טולידו.

ואולם האל“ף והתי”ו של ניאפול הוא הים. בלי ים – יפנה זיווה, יפנה הודה. היא סובבת אל רוח הים, היא רודה בדגת הים, היא נותנת בים דרך ושפע ימים תינק, היא פתוחה מול נתיבות תבל בעד כל עוברי אורחות-ימים, עזבוניה ורכולתה יוצאים מן הים ואל הים שבים. בסגולותיה אלה גדלה ותיף למחדת הארץ.

אני מטייל בניאפול, ורוחי ישאני לתל אביב ולחיפה. גדולתה של ארצנו בעולם, עשרה והודה, תפקידה ועתידה, יתרונה וסגולת מצבה, תלויים במקום שהיא תופסת על מבואות אותו הים בעצמו (במובן הרחב), שעל גדותיו התרקמו תשעים אחוז של השכלת העולם ונימוסיו. ואולם כל זה איננו הולך ונעשה מאליו, כי אם בעבודה קשה ובכשרון המעשה של עם עובד ושוקד. תדרוך נפשו עוז להיות עם כזה!

 

V. תמונות מן העיר    🔗

רק “לשבר את האוזן” וכדי להדגיש את הדבר בדגש חזק אמרתי לעיל, שהעיר ניאפול בעצמה היא עיר עניה. עניותה של ניאפול חבוייה בסימטאותיה. שם מקונן העוני מן הביקתות הנאלחות ומן הלולין הזעירים שבתיבות נוח הענקיות, השורצים קיני תולעים והפולטים ריחות של שמן נבאש ושל זיעת רקבון. שם אתה פוגע בבני אדם כפופים ושחוחים, בעלי פנים צנומים ומקומטים, שזיקנה קפצה עליהם בלא עת מפורענויות שאינן פוסקות. אוכלים שם פוגלין ופלוכסין ופסולת של פסתקין, פאלינטה, עשויה מחיטי תירס, חשובה כמעדני מלך, ואטריות של קמח מרפרפות בחלום כעין הלווייתן של צדיקים; ואם הם אוכלים לפעמים, לעולם אינם אוכלים כדי שביעה. על כן הם פזיזים ונלהבים כל כך. הרעב מלהיב את דמיונם. פעם אחת שאלתי קבצן, שהיה עז מאד: מדוע אתה דורש נדבה בעזות? אמר לי: יען כי הקיבה שלי דורשת את צרכיה בעזות עוד יותר גדולה.

אבל אין אתה רואה מאומה מזה כשאתה מטייל ברחוב ויטוריו עמנואלי לאורך המדרון של הרים. עיר זו, מתחלת ברייתה, קולוניה יוונית, אח“כ רומית, עם מידה רחבה של שלטון מקומי, כי מספר הרומאים היה בה מוגבל מאד, ורוב יושבי העיר היו יוונים, ספרדים, גוֹתים, רומאנים, וגם ערבים במספר לא קטן, ועל כן נאלצה רומי רבתי לתת להם אוטונומיה קצת, ואח”כ במשך הדורות, בירת הממלכה של שתי הסיציליות, ועתה, אעפ“י שאיננה בירת מלכות איטליה, היא העיר הכי מרובה באוכלוסין בארץ ההיא, עיר כזו כלום היא “כמות מבוטלת”. אני חובב את בית הביברין; אבל אין זאת אומרת, שאין שם עוד מוסדות רבים כבירים ועצומים; הנה המוזיאון הלאומי, שביקרתיו הרבה פעמים בשנים הקודמות, בית האוצר הכי גדול בעולם בשביל שפוני טמוני המחפורות של הירקולנום ופומפאיי. הנה בית הארכיון הממלכתי עם ארבעים אלף כתבי יד שלו; משם והלאה – הספריה הלאומית עם כתבי היד היוונים והרומאים אשר לא יסולאו בפז; הנה הגן הבוטאני ובית מצפה הכוכבים, ובית האוניברסיטה, שנוסדה ע”י הקיסר פרידריך השני בשנת 1224 עם הספריה שלה הגדולה מאד, לא כל כך במספר הספרים הנדפסים על צד הרגיל, אשר כמותם לגבי ספריה לא מעלה ולא מורידה הרבה, אך בדפוסים ראשונים ובמהדורות יקרות המציאות. והנה התיאטרון סאן קארלו, שעפ“י הנוסח האמריקאי השגור יש לאמר עליו – ואמנם בדיוק – שהוא התיאטרון הגדול בכל העולם; ובתי הכניסה ס”ט יאנוארי (מש' 1272), של מונטי אוליוויטו (הר הזיתים), של ס“ט קיארא דומיניקו מאדז’ורי, של ס”ט לורינצו (1266), של ס"ט מאריא די קרמינה (עם מצבת זכרון עשויה בידי גאון הפסלים טהורואלדסן), והלאה – האקדמיה למהנדסים, המוסד לרפואת בהימות, כמאה בתי מוסדות צדקה וחינוך ומחסה לילדים ולזקנים, חוץ מארבעה בתי נתיבות ושבילים שבילים של מסילות ברזל לכל העולם וארבעה אוירודרומים, ושני חופי מסחר נבדלים מהחוף הראשי, ובתי מלאכת אניות ותיקונן, ובתי מעשה מכונות, ובתי יציקת מחצבים, ובתי מלאכות ציור, משי, אריגת כותנה, כלי מתכת, כבשים, כלי חרס מצויירים, נעליים, אלמוגים, אטריות, סיגריות ועוד.

אשמח מאד, אם אזכה לכך לראות את תל-אביב או את חיפה במדרגה זו של התפתחות בבחינת תיקון העולם, כיבושו ושכלולו (מה שקוראים בשם “תרבות” הוא חלק חשוב של זה, והיא תלויה בזה) בשני תנאים: א. לא בשכינותו של שכן נורא ואדיר, כבודו במקומו מונח: הוויזוב, וב. בלי עוני ומחסור חבושים וארוזים בסימטאות צרות ומיוחדות. לא יהיו בנו אביונים כאלה, ולפיכך צריך לתקן לכתחילה תקנות ישרות למניעת התגבבות ההון בידי מספר מועט וירידת הרוב לדיוטא התחתונה של כפן ומחסור. אבל כל ההתפתחות הזאת אופשרה רק ע"י הים ומלואו ותנועתו ותיווכו בין ארץ זו ובין כל ארצות העולם.

הישיבה במלון סמוך לחוף היא נעימה וקשה בבת אחת. את הנעימות כבר ביררתי! אבל הקושי הוא בנוגע אל הדואר. כשיצאתי לקאפּרי לשנים שלושה ימים לא קיבלתי את דארי כלל. המכתבים הגיעו שמה אחרי יומיים וחושבו לניאפול לרדוף אחרי כעבור שבוע. הם נקבצו לכרך נאה, ואפשר היה לחלקם בסדר אלפ“א בית”א – בתכנם היו שווים: כולם – בקשות, תחנונים, אזהרות, מחאות בדבר סרטיפיקטים (תעודות עליה). לא היה בידי לעזור לוא גם הגיעו בזמנם, לוא גם הגיעו קודם לזמנם, אבל עתה, בין קאפּרי וניאפול! טלגרמה מעיירה בקצה פולין, שהודיעו לי על אודותיה אח"כ במכתב, שדורשים ממני לבוא אל “מיטינג” שיתקיים שם, “ואם לא – מהפכה!” – לא הגיעה לידי עד היום. בכל זאת לא רציתי לעזוב את ניאפול.

אבל גם אם אדם רוצה, יש אשר איננו יכול. אי אלו גשרים קטנים בדרך לרומא נהרסו ע“י הגשמים. אלה 250 קילומטר עלובים אשר בין ניאפול ורומא מפרידים אותי מעולם אחר קר; ובכן מתייאש אדם מנסיעה ונשאר בניאפול. אין דבר בעולם, שניאפול היא מסוגלת לו יותר מאשר אל החיכוי. אנשים למאות ולאלפים משתטחים מדי יום ביומו בפני השמש ואינם עושים כלום, בלתי אם מחכים. הדבר הכי מענין הוא, שאין איש יודע אל מה הם מחכים, והם בעצמם בוודאי עוד פחות מכל זולתם. ובכן היה גם חלקי בין המחכים; אבל כשיהודי מחכה, הוא יודע עפ”י רוב, אל מה הוא מחכה, ריפרפה בי מעין קובלנה פנימית: וניאפול היהודית היכן היא? האם יש פה קהילה קדושה או אין? ואם יש, בכלל, איזה יחס וקשר לניאפול זו עם קורות עמנו?

וכמו תמיד ים דמיונות וזכרונות התחיל סוער במוחי. כשהייתי פה לפני שנים רבות מאד, לקחוני בני חבורה לבית וועד אחד, שנקרא על שם סיר משה מונטיפיורי בהיווסדו, ואח“כ שימש דירה לדבר שבצדקה – ושם הרציתי על מצב עמנו. האם קיים עוד המוסד ההוא? העוד מקצת האנשים חיים? ועוד רושם אחד עולה מנבכי הזכרונות. לקונגרסים הראשונים אולי חברי משיירי הקונגרס הראשון יזכרו עוד – בא רב איטלקי שחור שער, בעל פנים יפות עם עינים שחורות ולוהטות; הוא בא מניאפול, ושמו היה סוניני. חקרתי ודרשתי מכבר במשך ביקורי הרבים באיטליה על אודותיו, ולא הצלחתי למצוא את עקבותיו. זה שנים רבות כבר נפקד מקומו בניאפול. זוכרני ג”כ בית כנסת קטן, מקדש מעט ממש, אבל בלי זכרון קדומים. אמור אמרו לי תמיד: יש בניאפול כאלף נפש מישראל; אבל את המספר הזה אני שומע זה כחמישים שנה, בלי הוספה וגירעון, וע"כ אני מותח עליו קו של ספק. כנראה, נעשה זה לנוסח סטיריאוטיפי משום עיגולו ושגרת לשונו. לא אוסיף לשאול, כי אין תשובה ואין פשר. ישנם כאלף יהודים, אבל אין חיי עדה, אין תורה ואין זכרון – מתי מעט ציונים – אבל כמעט אין ציונות, כוונתי, כמובן, על ילידי המקום. העובדה, שלפעמים שוהים כאן מניין – שני מניינים של אורחים, תלמידים, מהגרים, כציפרים נודדות מקינן – העובדה הזאת לא מעלה ולא מורידה. את אחי אנכי מבקש, שהיו פה, שעזרו לבניינה של עיר, שתרמו לתרבות כללית זו, דברים בלתי ניכרים, או שהוסיפו איזה נופך משלהם, זהו הדבר שאני מבקש בכל מקום. בלי זכרון אין חיים, אלא מציאות, אין שנים, אלא המשך. האם אפשר לדבר, בבחינת מה, על אודות ניאפול היהודית בעבר? ומה היה החלק שלנו במשך דורות הגלות הרבים בעיר זו אשר תסך בדלתים ים?

 

VI. על יד מצבת המלך פרדיננד הראשון    🔗

דרך טיול ברחוב טולידו ועיקוליו וסניפיו, דליותיו, שריגיו ואמיריו, והמישורים – והמגרשים, המפסיקים את יושר קוו, והמחלקים אותו למזרח ולמערב, השתאיתי אל מצבת דנטי. כפיו של המשורר שטוחות כמו לתפילה, וכולו נאדר בגאון כהונתו. המשורר איננו מתבטא בצורה בולטת זו. יותר אמיתית היא האנדרטה של קארל השלישי, ומלאה התלהבות היא “אנדרטת הקדושים” (לזכר הגבורים הלוחמים, שנפלו בעת המהפכה הגדולה). הנני עובר על פני מצבת הזכרון של המלך פרדיננד הראשון. עמוד! מחותן קצת, אחד המלכים המעטים, מאמצע דורות הבינים, שהייתי רוצה למצוא דוגמתו בדור זה, המתפאר ביישרו ובחופשו, ואינני מוצא. כשגורשו בני עמנו מספרד, בשנת מזר"ה ישראל, שמו מקצתם את פניהם אל ממלכת ניאפול הקרובה, ואז נתן המלך פרדיננד הראשון צו לפתוח את שערי הארץ לפני הפליטים ולקבלם בכל הכבוד והחיבה של הכנסת אורחים, לתת להם מקום בכל חלקי המדינה אשר יבחרו לשבת בהם, לעסוק בכל משלח יד ומלאכה ומסחר אשר הסכינו בו; אף מינה פקיד מיוחד (שמו היה ברתלומי בוסקו) לשאת את ראשם ולהכין את רשימת שמותיהם, לבל ייפקד איש מהם, ולמען יוכל לעת מצוא לחקור ולמצוא שורש דבר על אודות איש ואיש מהם, אם עשו לו כמשפט, או רעה נעשתה לו במרד ובמעל הפקידים למורת רוחו.

קבלת פנים מלכותית נדיבה ורחבת לב כזאת של מלך קתולי כלפי יהודים גולים שביקשו מפלט להם, לעיר, שהיתה כבר אז מרובה באוכלוסין ומלאה עניים, היתה תופעה יחידה בקורות עמנו, יותר ברורה ומפורשת מהזמנתו של שולטן תוגרמה מחמוד השני, שהיתה אף היא יפה בתור פתגם, אך לא הוצקה בתבנית חוקים, ויותר שהיתה מעשית היתה סבלנית. זו של פרדיננד הראשון היה אַקט (מעשה) רשמי וקידוש השם בשעתו. על המעשה הגדול הזה השפיעו שני גורמים: לבו הטוב, קתוליותו האמתית של אותו מלך, – ויועצו ואהובו דון יצחק אברבנאל.

דון יצחק אברבנאל בא מתוך הגולה לניאפול, והמלך פרדיננד הראשון קיבלהו תיכף בכל הכבוד והאהבה, שהיהודי הדגול הזה היה ראוי להם, ויתן על שכמו משרה כבודה לשמש בה בחצר המלכות, ולא זז מלחבבו ומלכבדהו כל הימים אשר היה עמו; ובכלל, מן הרגע אשר בא דון יצחק להתגורר באיטליה זרח אור חדש על היהודים האיטלקים, וכבוד האברבנאל היה חופף עליהם, כאשר אצל מהודו על כל היהודים בני דורו.

הוא הוסיף לשאת את המשרה על שכמו גם בימי בנו של פרדיננד הראשון, המלך אלפונסו השני, גם בני בתו של דו יצחק, וביחוד בנו שמואל ואשתו של זה, בנוונידה, היו קרובים למלכות בניאפול.

עמדתי על הפרק הזה, יען כי הוא פרק מתקופת ההוד של בני עמנו בניאפול. אבל זאת לא היתה ראשית קורות היהודים בניאפול. הראשית לא היתה מאוחרת הרבה לראשיתם של האיטלקים; כאמור היתה ניאפול בעצם ובראשונה מושבה יוונית, ואח"כ מנומרת ומלוקטת מבני עמים שונים; ואולם כבר במאה הששית לספירת הנוצרים, לא רק שנמצא שם ישוב של יהודים, אך יש גם ליהודים הללו – חזון יקר מאד בקורות עמנו! – אפוס משלהם, אפוס ממש, מעלל גבורה ומלחמה.

הימים היו ימי חליפות ותמורות. בדורות הקדמונים, שקדמו להמאה הששית, היו קהילות קהילות של יהודים בממלכת ניאפול – בעיר הבירה, היא ניאפול בעצמה, בעיר קאפואה, ובערים חשובות אחרות לאורך גדות הים האדרי, כמו בארי, אוטראנטו, ברינדיסיאה (בכתיב זה נזכרה ברינדיזי במדרש), טאראנטו, בּנווטו, סולמונא וטריאנט.

בעת היווסד ממשלת האוסטגותים תחת מלכות תיאודוריק היו קהילות נכבדות של יהודים באיטליה הדרומית ובסיציליה (בעיר פאלירמו). האפיפורים של התקופה ההיא לא הציקו ליהודים באכזריות חימה גדולה, ויניחו להם מעט, והיהודים היו נאמנים מאד לממשלת האוסטגותים. וכאשר השתער יוסטיניאן עם חיילותיו על איטליה הדרומית, ושר צבאו ויליזארי צר על ניאפול ויחתור לתפשה במלחמה, חגרו היהודים שבעיר את כל כוחם ויגינו על העיר מפאת ים ויהדפו את האוייב לאחור ויצילו את העיר מתגרת ידי האויב אשר זמם להשחיתה. המעשה הזה כתוב לזכרון לדור אחרון בדברי ימי ניאפול. כל אוהבי משפט ואמת זוכרים אותו, ורק צוררי היהודים פורשים עליו את צעיף הדומיה, או מעוותים את הכתובים.

הנה כן קנו היהודים בדמם, בלי לקבל שוחד ובלי חסד מלכים ושרים זכות אזרח בניאפול. במשך המאה השלש עשרה, בצל ממשלות הנורמאנים, היה מצב היהודים טוב ונכון, ובכל איטליה הדרומית ובסיציליה היו להם חוקה אחת משפט אחד עם כל חלקי הארץ, וגם ייפוי כוח לבתי דין מיוחדים למשפטיהם ולחוקותיהם. אך בא דור תהפוכות, אשר בו פרח הזדון. זאת היתה התגובה וההירתעות לאחור אחרי תקופת המשפט של פרדיננד הראשון. בדור שאחרי פטירתו של דון יצחק אברבנאל נפלה ניאפול תחת שרביט מלכות ספרד, ועמה שבו כל הגזרות והפורעניות לקדמותן. משגבר אגרופה של ספרד ושבט עברתה היה לרסן מתעה, שבה התלקחה שלהבת קנאת הדת ותתן חיתיתה על העם מוכה האלהים והמעונה, וכמעט יוצר עמל עלי חוק, כי כל מלך אשר נחל נצחון על שדה קטל, ושב משם ולו הנצח והגדולה, יקריב קרבן לאלהי חסדו, והיה הקרבן הזה – העם אשר אין לו מגן ומחסה.

זה היה המעשה הנורא בספרד אחרי הכות הספרדים את ה“מורים” המושלמים, ואחריהם החרה החזיק גם קארל החמישי בשעה שנתלהב באש-דת אחרי שובו בעטרת נצחון בראשו ממלחמותיו באפריקה, ויצו לגרש את כל היהודים מניאפול. אז כבר לא היה ער ועונה לפרדיננד הראשון לעמוד בפרץ ולשמור את בריתו אשר כרת עם גולי ספרד, גם דון יצחק כבר נאסף אל עמיו, רק בנו ר' שמואל ואשתו עוד היו בחיים, והם נכנסו ברוב השפעתם בעובי הקורה, וגזרת הגירוש נדחתה לזמן מה, אך לקרוע לגמרי את גזר הדין לא יכלו השתדלנים, והגזירה נחתכה ונחרצה בשנת 1533, וההשתדלות הועילה רק להמתיק מעט את הדינים ולתת ארכא לאלה, שהשעה היתה דחוקה להם, כי לא הצליחו למצוא במהרה קונים לרכושם, או נשו בבעלי חובם אשר לוו מהם, ולא יכלו לאסוף בפעם אחת את משה ידם. בעד אלה השיג ר' שמואל הקלות והנחות זמניות, לבל יאולצו למכור את אחוזותיהם בלא הון ולמען יוכלו לצאת בסדר נכון, לא כמבוהלים ודחופים, ולא במעצור הונם וכלוא אותו בתוך הארץ כאבן שאין לה הופכין, צורה מיופה של גזילה, מהפכת דיני שלי ושלך, גירוש הגוף עם עושק הרכוש, כמעשה הנאצי בארץ מתיימרת בכבוד המדע והמשפט.

גלותם של היהודים מניאפול בש' 1532 – ארבעים ושתים שנה אחרי היגלותם מספרד – לא היתה מבוהלת וצעקנית כספרדית; וגם הזכרונות מן העבר לא היו מחרידים ומרים במידה מרובה. היו גם זכרונות מחממים, כמו ההגנה על ניאפול מתגרת ידי יוסטיניאן, וגם זכרונות של אפיפיורים רצויים. האפיפיור גיאורג הגדול (604–590) כבר הזכיר את היהודים. ר' בנימין מטוליטולה מזכיר את ניאפולי, שפגש בה בבקרו אותה 500 משפחות יהודיות וראש הקהל שלהם היה איש, ושמו ר' דוד; או שחכמי ישראל היו באים לפרקים, למשל, ר' יעקב בר' אבא האנטולי שבא שמה להזמנת הקיסר פרידריך השני; או שהמלך קארל הראשון האנדז’ואי (1285–1265) תמך בין החכמים רואי פניו ביותר את חכמי ישראל פאראג' בן שלם מדז’ורדז’ינא ואת ר' משה מפאלרמו, ושהיה ביחסים רצויים עם החכמים ר' קלונימוס ועם ר' יהודה רומאנו.

 

VII. פרקים בקורות עמנו בניאפול    🔗

ביום המחרת לימי ההמתנה שלי נלווה אלי צעיר אחד, סטודנט, שוהה כאן זה כשלושה ירחים, ומייצג את ניאפול כלפי דעת הקהל שבעולם. אמרתי לו קצת מה שאני הוגה על דבר ניאפול; והוא נתאכזב מאד. חשב, שאגיש לו פצצה מסוגלת להיות כ“כותרת הגסה” לטלגרמה. צעיר תמים וטוב, אלא שמוחו מלא אותה המונחיה הפולמסאית המפלגתית – בשק מלא תבן.

האם יש – הקשה לשאול – איזו שייכות לציונות ולהיסטוריה של היהודים בניאפול? אם לאו – לא איכפת, וחבל על כל רגע.

עשה עלי רושם נעים במידה זו של חד-צדדיות גמורה שמגעת עד שגעון לדבר אחד, אבל… אידיאלי.

אז נזכרתי הלכה, ולקחתי אותו לספריה הלאומית. בפנקסוני היתה לי רשימה מלפני שלושים שנה, שרשמתי לי פעם לזכרון. גם בלעדי זה רציתי עוד הפעם לבדוק במגילה זו, וזה הדבר:

“בשנת 1428 שלחו הנזירים הקתולים מן המנזר “הר ציון” מכתב קובלנה אל המלכה יוהאנה השלישית, שמלכה אז בניאפול, בו הם מתאוננים על המושלמנים המציקים להם באשמת היהודים, המסיתים אותם לכך. המכתב הזה עשה רושם על המלכה, שהיתה קתולית אדוקה, ותבוא בדברים בנידון זה עם האפיפיור, והאפיפיור גמר בדעתו להחליש את כוח היהודים בארץ ישראל, ובשביל כך הוציא פקודה לאסור לרבי החובלים של האניות לקבל נוסעים יהודים לארץ ישראל; והפקודה הזאת, בתור גזירת עיר וקדיש, אושרה ע”י פקודה פשוטה בלשון חול מאת המלכה יוהאנה, ונמסרה להכרזה רשמית בחופי ניאפול, גאאיטה ועוד. גם נתנה המלכה יוהאנה את הרשיון המיוחד לאותו מנזר להטיל מס יוצא מן הכלל על היהודים בכל מלכות ניאפול בתור פיצוי והשבת נזק, אשר בני דתם גרמו לנזירים".

“הרי זה – החלטתי לישא וליתן עם אותו תלמיד חכם צעיר, דרך משא ומתן, – דבר תמהוני קטן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה: (א) שבשנת 1428 היה ישוב יהודי הגון בירושלים; (ב) שהיחסים בין המושלמנים והנוצרים היו אז רעים יותר מאשר בין המושלמנים והיהודים”… אבל הרגשתי מיד, שאני מדבר אליו כ“מי שמדבר אל הכותל”.

“לא איכפת לי” – אמר הצעיר בהתגלות לב שהנאתני, “זהו ענין היסטורי. אני מתענין ביחוד בתנועת התרבות”.

יצאנו מן הספריה, ונפן משם אל רחוב ויטוריו עמנואל בכיוון אל החלק העיר, ששם יושבים היהודים.

חשבתי שהבחור דנן, שהוא נשתוון לגבי קורות הימים, מתענין יותר בחיים הפנימיים של בני עמנו.

אמרתי לו, ואפילו הצעתי לפניו, לקחת את “הנושא” הזה לענין של סמיכות, לקבוע מושבו בשתי הספריות, ושם ימצא את החומר.

הנושא הוא פדיון שבויים. במשך הדורות מן 1510 עד 1532 ואילך היתה ניאפול לת תלפיות ליהודים שבויי מלחמה, שהובאו שמה ונמכרו בשוק כעבדים. בימי ממשלת הספרדים בניאפול, בתקופה הנ“ל, הובאו שמה המונים יהודים שבויי מלחמה מקורונא, פאטראס, זאנטא ועוד, והעמידו אותם בשוק ומכרום לעבדות, והעיר ניאפול היהודית נבוכה. היהודים לא יכלו לראות בצרת אחיהם ובחרפתם, ויחליטו לפדותם מיד בעליהם שוסיהם או מיד הממשלה; דומה שהעבדים ההם היו שלל הממשלה. אותן 500 המשפחות, שפגש ר' בנימין מטוליטולה הנוסע, קרוב לזמן ההוא, לא יכלו לאסוף את הסכום הכביר, שהיה נחוץ בשביל פדיון השבויים – בזהב, ואז פנה הרב אב”ד בניאפול, מר דוד יוסף בן יחייא, אל ר' יוסף הכהן, סופר קורות עמנו (דברי הימים למלכי צרפת ועוד) ברומא, בבקשה לעזור לו ולאסוף כסף למטרה זו בגינוא, במונפיראטו ובמדינת הלומברדיה. ואח"כ, קרוב לזמן ההוא, הובאו עוד המונים יהודים שבויים ממלחמותיו של קארל החמישי מתוניס – לניאפול. ויהודי ניאפול פדו את אחיהם.

דבר זה עשוי להיקרא בהתענינות כאחד ממאורעות היום, אלא שבמקום “שבויים” צריך לכתוב “גולי גרמניה” ובמקום “פדיון” צ"ל הכנסת אורחים, פתיחת שער, ובני בניו של מר דוד יוסף בן יחייא שוב נזקקים הם לפנות אל בני בניו של יוסף הכהן “לאסוף בגינוא” או בכל מקום אחר, מפני שאין “חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”…

אף אש זו לא הבהבה בנעורת. אך “תרבות” הוא דורש!

אם כן, טוב. יש לי גם פת שכזו בסלי. אך לא כרוזים, אלא דבר של ממש, ודווקא בניאפול!

זה היה בניאפול בתקופת התחיה האיטלקית. מן 1486 עד 1492, עם התחלת הדפוס העברי באיטליה, נעשתה “מתא זו דיתבא על ימא” לאחד המרכזים של הדפוס העברי. פה יצאו לאור ספרי הכתובים (מהתנ"ך) עם כמה פירושים בשלושה חלקים בדפוס ה' יוסף גונצנהויזר (1486–87), פירוש הרמב"ן על התורה בדפוסו של ר' יצחק קאטורצי (1490)… כלתה נפשי אל הספרים האלה, אולי יש למצוא אותם בידי מישהו? אולי תטריח בזה ותברכך נפשי. ואולי בסיוע החומר המרובה המצוי כאן בספריות תוכל לאסוף את הידיעות במקומיות, היכן היו אותם בתי הדפוס, היכן התגוררו המדפיסים. גם זהו חשוב לקורות תרבותנו.

“לא זאת היא התרבות, שאני מתענין בה – ניסה הצעיר התמים לאלפני – כוונתי על השפה העברית!”.

“השפה העברית! – כן, גם אני, כוונתי על השפה העברית. השמעת שהיה חכם עברי, ששמו היה ר' דוד קמחי, וקוראים לו הרד”ק?"

“לא, לא שמעתי!”

“לא שמעתי אינה ראייה – השיבותי לו – היה חכם כזה, והוא כתב את ספרי השרשים; וגם הספר הזה נדפס בראשונה בניאפול!”

“כונתי – גמגם הצעיר – על המילים החדשות!”

“מדוע רק מלים מחודשות הן “תרבות”! די שאנו מסכימים עליהן ומקבלים אותן כעתיקות. אבל שהן רק הן תקראנה בשם “תרבות” – זה רעיון נפתל! – אבל נניח, שכן צריך להיות. וגם במקצוע זה אולי שמעת ע”ד ספר הקאנון הגדול לאבו עלי אלמסין אבן סינא על חכמת הרפואה בערבית? לא שמעת! אם כן אגיד לך: הספר הגדול הזה תורגם כולו לעברית ע“י הר' יוסף אבן ויואש הלורקי, מלא אלפי מלים חדשות, והוא ג”כ יצא לאור בפעם הראשונה בניאפול!"

אם כן יש לנו איזו שייכות לניאפול.

טיילנו על שפת הים והרוח נשא את מלי. ישנם בעולם מיני צמחים, אשר לא חלו בם ידים, אף בל ניטעו אף בל זורעו ומתחתם יצמחו, כי בהתפתח גביעיהם יבוא בם הרוח ויגוז את האבק הדק הצרור במפשליהם, וישאהו אל אשר ישאהו, ועלה ובה בחורי עפר וכיפים, והיה לזרעונים אשר יכו שורש למטה ועשו פרי למעלה, אולי יפול הגרעין על איזה תלם סגולה.

ואולם באחרונה עזבתי הפעם את ניאפול – לא כזר, אך כבן בית, בהלך נפש.

לונדון, ר“ח תמוז התרצ”ה