א.    🔗

בשנות-קדם, לפני חרבן בית-המקדש, בימי מלכותו של חכם מלכי-תבל, הוא המלך המפ­­ֹאָר שלמה, ישבה בבית קטן ורעוע בקצה העיר ירושלים אשה זקנה והיא אלמנה קשת-רוח ומרת-נפש, ותחי בצר ובמצוק. בשכר עבודתה הקשה קנתה לה הזקנה בשוק מעט דגן ותטחן אותו בכפּיה בטחנת-יד, אשר שאלה מאת אחד השכנים ותאפה שלש ככרות לחם להיות לה למחיתה לכל ימי השבוע.

אך הוציאה את הלחם מן התנור, והנה נראה על מפתן הבית איש נכאה וחור-פּנים ויאמר מתוך דמע:

– ­אשה רבת-החסד, חוסי נא על אדם אומלל. אני בא מארץ אופיר. אניות שלמות נושאות שמן, ארגמן וכל מיני-בשמים היו סחרי ועזבוני. פתאום התחוללה סופה על פני-ים והאניות עם הסחורה ועם כל הכבודה אשר ברגלי ירדו תהומות. רק אותי לבדי הקיא גל אל החוף. זה שלשת ימים אני תועה רעב וצמא; השקיטי נא, אפוא, בלחם את רעבוני.

ותחמול הזקנה על האיש מארץ-אופיר ותתן לו ככר-לחם.

אך יצא הלז מן הבית, והנה נראה על המפתן איש שני והוא פצוע, חלש ולבוש-קרעים, ויאמר בקול נואָש:

– לחם!… הרעב יציקני!… ממלחמת-דמים נמלטתי, באורח-פלא… ליד הרי-גלעד הרמים והנשאים ישבתי שלֵו; עבדתי את אֵלי בשמים ואת כרמי נטרתי בארץ. פתאום התנפלו עלי הפלשתים כפריצי-חיות; את הכל העלו על המוקד, עשו למרמס, את הכל אכלה חרבם, את אשתי ובני הרגו עד האחרון.

פצוע קשה, בלי תנועה שכבתי בשדה יום ויומים… אך קמתי התעודדתי מהרתי להמלט מחורבני ומן הקברים… זה שלשה ימים אני תועה רעב וצמא; השקיטי נא, אפוא, בלחם את רעבוני.

ותעיף הזקנה מבטה באומלל ובלי חשוב רגע הושיטה לו את הככר השניה.

עברה שעה קלה ודלת האֹהל נפתחה ועני זקן ועוֵר נראה על המפתן. בקול חרישי נמוג מפחד ודמעות התחיל לספר:

– זקנה, צרה, מחסור ורעב החלישו את כחות גופי ונפשי, עוֵר אני מרחם אמי ואוכל לחם-חסד. לפנים היתה בתי יחידתי מנהלת אותי תמיד בידי; עתה אחזתה עוית, ואני נשארתי בדד… בחשך, בלי מנהל, אתנגש לפעמים באבנים, אבל לעתים מאד רחוקות אתקל בלחם… בידי מששתי דלת ואפתחנה ואבא הלום האהלה… ואין אני יודע את בעליו. מי אתה? האשה, אם גבר?

הצעיר, אם שבע-ימים? אבל חש אני כאן נשמת-אדם. רחם, אפוא, אחי-אישי, על עני זקן עור והשקיט בלחם רעבוני.

ותחס הזקנה על האומלל ותּגש לו את הככר -האחרונה.

ב.    🔗

עבר יום ויכבד הרעב על האלמנה מאד, ותחפש בפנות-הבית אולי תמצא פה או שם פת לחם יבש. ויהי כאשר לא מצאה מאום ותלך ותבא אל השכן, והוא איש עשיר סוחר-תבואה, ותבקש ממנו בהקפה מעט קמח או דגן. אבל השכן השיב את פניה ריקם ויאמר:

– תּת קמח או דגן בהקפה, ואף כי לשכני – זאת לא אוכל: ידעתי כי לא ישוב לידי לעולם. ועל-מה, אפוא, אריב ואתקוטט אחרי-כן בשכני בהיות חפצי לשבת אתם שבֶת אחים? אבל חֶמלתי עליך. לכי אל הגרן הרק אשר לי (אתמול שלחתי משם את דגני למצרים). שם תמצאו בפרצים ובחריצים גרגרי-חטים למדי. אם לא עלה בהם הרקב, שי אקריבם לך מקרב לב ונפש; התפללי בעדי לאלהים.

ותלך הזקנה ותבא אל הגרן הרק אשר לשכן ותאסף מתוך החריצים מעט חטים, מחציתם אכולי-רקבון, ותשב ותטחנם ותשימם בשק קטן ותשאהו אל ביתה.

בחוץ שררה דומיה, ופני השמים היו זכים ובהירים. פתאום והנה סערה באה מן הצפון ותקרע בחזקה את השק מידי הזקנה וכחץ מקשת נשאתהו הימה. הזקנה נשארה עומדת על מקומה נפעמת ונדהמת ותפרוש כפיה השמימה ותקרא בנפש מרה:

אל אלהי אבי! תמה אני ולא אבינה. אם חשכתי אכל מפי ואפרוס את פת-לחמי האחרונה לרעבים, הלא מלא מלאתי בזה את רצונך, ולמה, אפוא, תיסרני בסערתך הזועפת?… אולם מי יודע אם לא אחטא בלשוני?… אולי נעשה הדבר ואלהים לא חפץ גם לא ידע? הרוחות הם שובבים גדולים, ולפני משובתם מי יעמוד? בכל לילה הם מקימים שאון: צועקים, שוחקים, בוכים, שורקים, קורעים בחזקה דלתות וחלונות. אין זאת כי כבר חדלו משמוע לקול אלהים…

ובלב נשבר על רצון-אלהים כי חֻלל, שבה הזקנה אל ביתה. שוכחת את רעבונה עלתה על יצועה ותֹּרַדֵם.

ג.    🔗

בחלום-הלילה נראה אל הזקנה איש-שיבה ויאמר אליה: ידע תדעי, כי מלכנו הגדול שלמה כלכל לא יוכל דבר-פשע. לכי אליו אל ארמונו וספרי לו את מעשה-העול, אשר עשה לך הרוח, הוא ייסרהו שבע על חטאתו.

ותיקץ הזקנה ותזכור את חלומה ותמהר ותלך אל ארמון-המלכות ותקד ותשתחו לפני המלך ותספר לו את הקורות אותה מהחל ועד כלה.

המלך שלמה הקשיב רב קשב לכל טענותיה ויען אותה רכות ויאמר:

– אל נא תדאגי, הזקנה; אם גזל ממך הרוח את שקך למרות רצון-אלהים, יַסֵר איסרהו קשה, ולך ישוב נזקך והיה שלומים לצערך.

אך כלה המלך לדבר והנה נראו שלשה אנשים זרים ויגשו אל כסא -המלכות ויפלו על פניהם ארצה.

אחרי-כן פתח הגדול בהם את פיו ויספר:

– סוחרי-צידון אנחנו ומערבנו בבשמים, בשמן-המשחה, בשן ובעצי-הָבנים. כמנהגנו תמיד הולכנו את סחורתנו באניה אל חופי ממלכתך. מבלי-משים התחוללה סערה גדולה ונוראה ותעש את הים כמרקחה ותאחז באניתו ותצנפנה צנפה כדור. פתאום התגשה בחודו של צוק-סלע ורצפתה נִקב חור עמוק. ברעם וברעש השתפכו אליו המים וישטפו את אניתנו והיא התחילה יורדת ושוקעת בלב-ים. ראינו את המות מרחף לעינינו ונקד ונשתחו על פנינו לפני אלהיך, אל אדיר במרום, ונדור לו נדר: אם הצל יציל אותנו ממות ואת אניתנו מרדת תהומות והביאונו אליך את השלישית מהוננו, ואתה חלק חתלק אותה בין עניי-העם. עוד נדרנו בפינו והנה שקט הים מזעפו, והאניה שמה את דרכה כברק אל חופי-ממלכתך. אך ירדנו מן האניה אל היבשה זבחנו זבח ונחשב את ערך מחיר סחורתנו ונמצא את שויה שלשים אלף שקל כסף, ואת השלישית, עשרת אלפים, הבאנו הלום לתת על ידך…

וזקן-הסוחרים הושיט למלך שלמה את המתּן: שק מלא שקלי-כסף.

ד.    🔗

המלך שלמה, חכם-המלכים, הקשיב בלי אמר דברים לאשר סֻפּר לו ואחרי-כן שאל:

– רוצה הייתי לדעת כיצד פסק זרם-המים, שהשתפך דרך החור אל קרקע האניה?

– מלך רם ונשא! – ענה אחד מסוחרי-צידון – נראה הדבר, כי החור שבקרקע האניה נסתם כּלו בשק-קמח קטן. אני הביאותיו אתי לכאן.

בדברו הושיט למלך שק קמח קטן רטוב ממים.

המלך שלמה רמז להאלמנה כי תקרב אליו ויראה לה את השק.

– האין זה אותו השק שקרעה הסופה מידך?

– כן, השק שלי הוא – ענתה הזקנה – אבל הקמח אשר בו לח ורטוב ולא יצלח למאכל.

– אמת ונכון הדבר! – ענה המלך שלמה בבת-צחוק על שפתיו – אבל תחת זאת תקבלי, סבתא חביבה, מידי שק אחר…

ובדברו הושיט המלך להזקנה במחיר קמחה את שק השקלים.

אולם האלמנה הזקנה לא לקחה את השקלים מידי המלך ובשפה רפה אמרה:

– אדוני ומלכי האהוב! הצפין את כספך אתך; אני כבר קבלתי את שכרי.