אדמה ומשק משפחה    🔗

מן האמידים באומאן היהודית היה בית סוחר התבואות זלצמן, ושכן בפרבר דלת העם דוקא. בסגולות תרומיות, יושר למופת, יישוב הדעת ניחן האב, והיהודים עושים אותו בורר יחיד בסכסוכים ורוחשים לו מלוא אמונתם, והאם – תבונה ואופי, זקיפות קומה וחריצות נשקו בה; לשנים היא היתה “שם דבר” בנהלל, במשק ביתה, אשת חיל במיטב המושג. בית, הקשור בנימין עמוקות אל העבר היהודי, אל הכלל היהודי, ועם זאת לא זר לרוח הזמן ושאיפותיו. ובו גדל גם הנער, צבי יהודה, בן יחיד, ככל נערי היהודים בעיירה האוקראינית העממית, הפעלתנית, העירנית אשר בלבו של עם האכרים הגדול.

המאורע הזעיר, ה“מקרה”, משמש, לעיתים, ראש ופתח להתפתחויות והכרעות החותכות בגורל אדם ודרכו. ואולם, גם המקרה אינו אלא בן זמנו ותנאיו ואוירת הצבור. יום אחד מבחין הנער בן הי“ב בהתקהלות בקלויז הזעיר מול בית הוריו, מקום התפילה של נפחי העיר. הוא סר לראות במתרחש. אחד מטיף דורש שם בעניני ארץ ישראל. והנה, כבשו הדברים את לב הנער, ומאז היו כל ימיו קודש לציון. בעיירה התנוססו דגלים וסיסמאות למיניהם; כל צבעי הקשת של חיי החברה היהודית ברוסיה בתחילת המאה. ואולם הוא, הנער, לא ידע מאז אהבה אחרת ונאמנות אחרת, והוא מלכד נערים בני גילו באגודת “דגל ציון”, ואחר כך – תנועת נוער מסועפת “צעירי ציון”, מבקר בעיירות בכפרים בסביבה ומיסד אגודות כמותה, מתפלמס ב”בורסה" באומאן עם יריבי ציון; ואולם אחת ברור לו, שעליו להגשים את חזונו הלכה למעשה, וזאת – למרות התנגדותם החריפה של ההורים.

שנת 1905 פקדה בסערה גם את אומאן. הוא נאסר. ולא יצאו ימים רבים והוא יוצא לדרך, לנמל אודיסה. לכאן הוא מגיע בעצם ימי הפרעות. ונוטל חלק פעיל בהגנה העצמאית. באביב 1906 הוא יורד בנמל יפו, ובו ביום שם פעמיו, ברגל, לפתח תקווה, אם המושבות, מרכז הפועלים וחולמים, פתח-תקוה של א.ד. גורדון. יום העבודה הראשון שלו (עם ש. צמח ויצחק כבשנה וב"צ ישראלי) חל בעיצומו של ה“חרם” הנודע. למן יומו הראשון בארץ ועד עצם היום הזה, הוא איש “הפועל הצעיר”, דבוק בקנאות בדרכו, ביסודותיו, באמתו.

חיי נדודים של חלוץ העליה השניה במושבות יהודה, אבטלה ורעב, שירים וחלומות. חיים דרוכים להגשמה, שעיקרה – כיבוש עבודה, ועל כן גם עומדים בשירות המפלגה שזה דגלה. ובשליחותה הוא יוצא לגליל, אך הדרך ארכה… כי בינתיים אזל הלחם שקנה כצידה והוא מתעכב ועובד בחדרה, ובגן שמואל פקדה אותו הקדחת; ואולם סופו שהגיע לגליל, שהוא משאת נפשם של רבים, המושך בנופו ובשדותיו.

תחילת אדר תרס"ח, חורף גשום, עבודה בפרדסים, בקבלנות. בשובו לבית-האוכל הוא מוצא צבור מסוער, רוגז: החרם על הפועל היהודי פשט גם על נטיעת יער הקרן הקיימת לזכר הרצל בבן שמן. הוא מרגיע הרוחות, מבקש שהות למשא ומתן. ורק לאחר שהכזיב המשא ומתן המייגע הוא מודיע למנהל המטע, האגרונום ברמן, כי הפועלים היהודים יטלו את העבודה בכוח, ונימוקו עמו: - מעולם לא נהגנו כך ואין בדעתנו לנהוג כך גם להבא. אולם כאן לא מדובר בעבודה בלבד. כשם שאין לתאר, שתוטל על לא יהודי כתיבת ספר תורה, כן לא נשלים שיער הרצל יינטע בידים לא יהודיות.

המנהל נעתר – והם קיבלו את העבודה, והוציאוה לפועל במסירות, באהבה ובחריצות. עם עלות השחר – מספר צבי יהודה – יצאו עשרה בחורים מפתח-תקוה, הקומונה בת ששה חברים ועוד ארבעה המקורבים להם. לא היה פועל בפתח-תקוה שלא התקנא בהם. הם כבשו את אמונו וידידותו של המנהל. על כן, לא ייפלא, שהוא מזמין ערב אחד את צבי יהודה ומציע לו לעבור עם הקבוצה לחוף הכנרת, לחוות דליקה, היא כנרת, החווה הראשונה על אדמת קק"ל, שהוא, ברמן, נקבע מנהלה.

תחושת אושר וחדווה. הדבר האחד שצבי יהודה דורש: נשק. עומסים החפצים וכלי העבודה שברמן רכש על עגלה – ויוצאים לדרך. פועלי הגליל הוותיקים – כמה עשרות – מתנגדים בכל תוקף ל“פלישה” לתחומם. אסיפה סוערת מתוחה של “החורש”. הבחורים מפתח-תקוה עומדים על שלהם. – והרי הכנרת, וגבעה מסולעת ובית שחור, “חאן” מוזנח – אורווה ובידואים. “כרובינזונים, שגלי הים הביאום לחוף פרא, שחבויות בו סכנות לא צפויות, והחייבים עד לילה להכין לעצמם מבטח כל שהוא על חוף זה, כן עשינו עבודתנו בלי ליאות, בלי מנוחה. ועם כל טפח של רצפה שגילינו ראינו גמול גדול לעמלנו. אלה היו הצעדים הראשונים שלנו בגליל”, מספר צבי יהודה.

ושרה מלכין, הפועלת החקלאית הראשונה, מספרת: – …אחרי ארבעה ימים בא לסג’רה החבר צבי יהודה – “שלחוני להביא אותך אלינו, איננו יכולים להסתדר בעצמנו. אין מה לאכול, אחדים כבר קודחים. תבואי – הבאתי אתי סוס – וכאשר נחיה אנו תחיי גם את”.

היא רוכבת על הסוס, צבי יהודה מהלך אחרי, האקדח ביד, בשבילי הרים…

פרשת כנרת והשביתה הנודעת בה, הלא היא רשומה בתולדות תנועת הפועלים היהודית והתערותה בארץ. משהוחלט לעזוב את המקום, הציע צבי יהודה לחבריו בקומונה להיאחז בחדרה, המושבה הגדולה ביותר באותם הימים בעלת משק פלחה, היא משאת נפשם של אנשי הקבוצה. והוא יוצא למקום, שוכר בית מגורים, מסדר מקומות עבודה. קמה היצירה הנודעת בכינוייה “הקומונה החדרתית”. ובקבוצה – עבודה יוצרת ותסיסה רוחנית, שעיקרה דרכי היאחזותו והתערותו של הפועל החקלאי בעבודה ובהתישבות. יוסף בוסל, למשל, טוען, שיש להיאחז בשטח קרקע ולבנות ישוב-קבע; ואילו צבי יהודה (היום מעלה הוא חיוך על שפתיו לזכר הדברים) סבור, שאסור לה לקומונה להתקשר לשטח-קבע ולהקים משפחה, ואדרבא, - כיבוש ועבודה והכשרת קרקעות לאחרים, זה צו השעה עד למילוי היעוד האמתי – התיישבות בחורן.

על כן נסתיימה כאשר נסתיימה תקופת העבודה וההכשרה בחדרה, והקבוצה עולה לאום-ג’וני (לאחר שקבוצה קודמת, זמנית, יצאה ונאחזה במרחביה), והיא המניחה יסוד לדגניה.

ומדגניה פרשתי בגלל אוהל… מציין צבי יהודה, ואולם, משמעות עקרונית ומוסרית היתה לאוהל זה. מחמת הצפיפות ותנאי הדוחק במקום, הוא ביקש להקים לעצמו סוכה לחוף הירדן. הדבר עורר התנגדות. “ואז החלטתי, שלא אוכל לחיות במשטר חיים כזה”. הוא הולך לכנרת המושבה ועובד בה כפועל חדשי אצל אכר. בסמוך, בחווה, שוקקים חיים. כאן עובדים ברל כצנלסון, אליעזר יפה, וחבריו מ“האכר הצעיר” מאמריקה. צבי יהודה מייסד את ועד פועלי הגליל, ואולם עיקר דעתו נתונה להתיישבות – וכאן, בתחנה זו, לאחר הפרישה מדגניה, נרקם לראשונה רעיון מושב העובדים.

בתום שנת עבודה, הוא חוכר חלקת אדמה (4 דונם) על חוף הכנרת ושטח (100 דונם) על ההר הסמוך, מקים צריף פחים, רוכש ציוד והרי “משק מושבי לנסיון ולדוגמה”, שהוא מעבדו יחד עם רעייתו, שנפטרה כעבור שנתים בלידתה, ועד היום חרות צער מותה בלבו. שנה עבד במקום עד שתכפו דרישות “הפועל הצעיר” להיחלץ לתפקידים שונים.

מלחמת העולם הראשונה מגבירה את להט הפעילות ומוסיפה התחייבויות – התחמקות מגזירות השלטון התורכי ועניני הגנה על הנפש והרכוש – בדרך של צניעות וענווה משלו.

גמר המלחמה מביא עמו הרווחה ליישוב, בשורות וסיכויים, ואולם – מעשים אין, מעשי יצירה והתיישבות ועליה. ומי כ“הפועל הצעיר”, הרואה עיקר עולמו בהגשמה, בכיבוש עבודה, ביסוד ישובים חקלאיים, חש בריקנות ההכרזות שאין בהן תוכן ומעשים? ושוב מטילה עליו מפלגתו שליחות לפרוץ שערים נעולים לעליה השלישית. “הקונסול הבלתי מוכתר”, צבי יהודה, יצא לחוץ-לארץ מתוך הכרה ברורה שעתיד הוא להיתקל בחומה אטומה. הן שלטונות המנדט, הן המוסדות הציוניים – אינם להוטים לעליה. אולם יזמתו ומרצו ולהטו עומדים לו. הוא פונה אל הנוער היהודי במרכזים היהודיים סביב לוינה. מקים רשת של קשרים עם טובי האינטליגנציה הלאומית – ומייסד מרכז עליה גדול בוינה שאליו נוהרים אלפי חלוצים ובכללם קבוצות “השומר הצעיר”, דואג לסדורים, מייצר “נפוסים” (דרכונים תורכיים המעידים על אזרחות הארץ מלפני המלחמה, המקנים זכות לקבלת אשרת-כניסה), פותח מרכזי-עליה מחוץ לוינה (בוארשה, בקראקא, בלבוב) וכו'. במשך תשעת החדשים עבד צבי יהודה ללא מנוחה עד שחלה קשה, והרופאים ציוו עליו לחדול מעסקנותו. חלוש ותשוש חזר לארץ, אך עטור תהילה ונצחון.

נסתיימה השליחות – והוא חוזר ל“תלם”. עתה הוא האחראי לתחנת הנסיונות החקלאית הראשונה, בראשותו של יצחק וילקנסקי, שהוקמה בין הדגניות. שנה התגורר באהלי התחנה, ושוב נתבע לשליחות – הפעם לאמריקה, כדי לייסד שם את מפלגת ההתאחדות הפוה"צ-צעירי ציון. “שליחות זו היא רומן לעצמו” – מעיר הוא. הוא עובר בערי אמריקה, מקים סניפים למפלגתו, מייסד שבועון, מכנס ועידה בפלדלפיה (בין המשתתפים עמנואל נוימן ואחרים מהנוער היהודי האינטלקטואלי באמריקה). “וחזרתי לארץ, וליתר דיוק: לנהלל”.

ותצויין התכנית להאחזות בבאר שבע, חברון-ויריחו, שם חכר קרקעות, אירגן קבוצות עובדים במשתלות וכו' – תכנית נועזת ביותר, שרק בחלקה ולשנים היה לה המשך.

ומאז ייסוד נהלל ועד היום מחולקים חייו בין חקלאות לעסקנות (במפלגה, בהסתדרות, בכנסת) שאף היא נשמתה – החקלאות, ועיקרה – ליכוד תנועת המושבים והארגונים, הרמת קרנם ועמידה בשער מלחמתם, הדרכה משקית וחברתית, ובכלל זה שליחויות ויזמות לאין ספור, לרבות השליחות השניה, יחד עם רעייתו נדיה, לארצות הברית שתוצאתה “חרות אמריקה”. בלא הגזמה ניתן לומר, שהוא עבד את התנועה ואת מושב העובדים בחרדת קודש, בכל נפשו ומאודו, שאין לך כמעט ישוב מושבי ואין לך מפעל שלו בלי נטפי דמו וזיעתו ורוחו. (ואופייני הדבר: עם ראשית היאחזותו של כפר ויתקין, בתנאים של חוסר לחם ועבודה ותקציב, הוא מתנדב לשמש מרכז הישוב החדש, לן חדשים על ספסל-עץ, ועמלו ויזמתו מסייעים לחילוץ הארגון המתיישב ממצוקתו המייאשת). שעה ששימש מזכיר התנועה, בשנים החמורות שקדמו למדינה, הוא הדביק בלהטו, בחלוציותו במרצו את כל הבא במחיצתו. משופע בטחון ואמונה, יצירה ויזמה; אם ביסוד מפעל לתוצרת-לואי להדרים לביסוס מושבי עמק חפר, בהוצאת ספרות חקלאית עממית, או, למשל, בהקמת “אגודת ידידי מקוה ישראל” שמתוכה צמח כנראה, מפעל הסטיפנדיות להשתלמות חקלאית, ועד לארבעת המפעלים האחרונים שיסדם (קרן המושבים, קרן מושבי העולים, חברת משקי תנועת המושבים, תגמולים למושבים – חסכונות פנסיה לעת זקנה), והחוט השני שבהם – חרדה לביסוס הכפר העובד, המשכו ורציפותו, ושמירה על טוהר יסודותיו ועקרונותיו.

דומה, כי האיש צבי יהודה מהותו כמו נחצבה מחלום שיבת ציון וניגונה – ניגון חיוו. אך עיקרו וטעמו של ניגון זה – האהבה לאדמה, ומכאן שאר הסתעפויות עולמו הרוחני, סגולותיו וערכיו.

קצב מיוחד לחיי האדמה בחליפות הטבע והזמן. אך תמיד היא יציבה ומוצקה, מאופקת וסובלנית, כבוטחת בכוחה ובצדקתה, בעתידה ובברכת תנובתה. אין לעקפה ולהונותה. אין לפניה משוא-פנים, ואין לקנות לבה בטיח-מליצה ובמדוחי-שוא. חין יפיה וחומה-בה פנימה. וחותמה-אמת. כזה האיש.

זה דרכו כל ימיו: מאיש לאיש, מכפר לכפר, מיזמה ליזמה, מופת של חלוציות בקנאותה, עניו ופורה ומבורך – כאדמה, ורבים בארץ שמאור יצירתם ושלות נפשם מאורו בא להם.

גם עתה, לאחר שמלאו חמישים ושתים שנה לעלייתו, שערותיו הכסיפו וקומתו שחה, גם עתה, לאחר שודאי שבע אכזבים ומפחי-נפש, - לא נתכופפה זקיפות-הקומה הרוחנית ותחושת האמת והיושר ואהבת האדמה והאמונה במושב העובדים כורך גאולה לישראל, ושמחתו בהתקדמות העצומה של מפעל חייו ועל פרשת חייו העשירה במעשים, בהישגים, חיים יפים, עשירי תוכן ודינאמיות בשירות עמו.