[א]    🔗

1911 אגדה של כותבי-רשומות מספרת:

בשנת אלף ארבע מאות ושמונים ושש נבחר מכסימיליאן הראשון במושב הרייכסטאג הפראנקפורטי למלך רומי. באו גם שליחיהם של יהודי פראנקפורט לברך אותו והביאו לו דורון יפה: כלכלה מלאה דינרי-זהב. הודה להם המלך החדש והשהה אותם בחדרו שעה ארוכה. וכשנפטרו ויצאו, אמר אחד מן השליחים לחבריו:

דומה, שנתן לנו הקדוש ברוך-הוא מלך חסד.

נענה הזקן שבשליחים ואמר:

דומה, שיותר משהוא מלך חסד מלך חכם הוא: אין הוא אץ להפריח מלפניו תרנגולות המטילות ביצי-זהב יפות…

1912 שאלו לחכם:

מה בין פרה חולבת ליהודי?

השיב החכם:

פרה חולבת, תחילה “מגרשים” אותה¹ ואחר-כך חולבים אותה; יהודי, תחילה חולבים אותו ואחר-כך מגרשים אותו…

1913 מדרש-פורים:

עשרת בני-המן למה נענשו? – פליגי בה אמוראי: חד אמר: בעצה אחת עם המן היו, וחד אמר: עשרת אלפים כיכר-כסף משלהם היו. למאן דאמר: בעצה אחת היו, כלום ויזתא בר-עצה היה?² ולמאן דאמר: עשרת אלפים כיכר-כסף משלהם היו, כלום דלפון בר-ממון היה?

זהו שאמר הכתוב: “היו צריה לראש”³, בזמן שצוררים לישראל נעשה גם ויזתא בר-עצה ודלפון – בר-ממון…

1914 מלך פורטוגל אמר לחדש את הגזירה, שיהיו היהודים חובשים כובעים מיוחדים להם, כדי להבדיל ביניהם ובין כל אדם. הסכימו לכך גדולי-המלכות והכהונה והחשמן הגדול בראשם ונתכנסו בארמונו של המלך לחתום אתו יחדיו על הגזירה. ישבו כולם ותמהו:

המלך כבר בא, וראש-הווזירים עדיין לא בא.

פתאום נפתחה הדלת וראש-הווזירים נכנס ובידו שלושה כובעי-יהודים.

התפלא המלך ואמר לו:

מה לכובעים הללו בידך?

החזיר ראש-הווזירים:

אדוני המלך, כובע אחד הבאתי בשבילי. בדקתי שלשלת-יוחסין שלי ומצאתי, לצערי, שמגזע-ישראל אני.

והכובע השני? – שאל המלך.

החזיר ראש-הווזירים:

הכובע השני הבאתי בשביל כבוד החשמן הגדול. בדקתי גם שלשלת-היוחסין שלו…

והכובע השלישי?- שאל המלך.

החזיר ראש-הווזירים:

הכובע השלישי – בשביל אדוני המלך. יש בידי ידיעות גם על שלשלת-היוחסין של הוד-מלכותך…

1915 עד יוסף פרל לא נמצא באוסטריה יהודי, שהורשה להיות אפותיקר.⁴ פרל, שהיה חשוב בעיני הקיסר, קיבל מאתו רשיון מיוחד לכך בשביל בנו. נכנס הבן לאוניברסיטה ולמד אומנות זו. וכשהגיעה שעתו להיסמך עירער מי-שהוא לפני הקיסר. שלח הקיסר לקרוא את פרל ואמר לו:

שלא כדין נתתי רשות לבנך. עכשיו אני מבקש מאתך, שתחזיר לי את הרשיון, ובשכר זה רשאי אתה לבקש מאתי כל מה שבלבך.

החזיר לו פרל:

אדוני המלך, רק אחת אבקש: השיבה נא בטובך לבני אותן השנים, שהוציא בלימוד אומנותו…

1916 מעשה בראדזיביל “פּני קוֹחאנקו” שעקצו יתוש והשיאו לבו להניח חמתו במוכסניו היהודים. עמד והלך הוא ואנשיו עמו אל המוכסן הסמוך ודפק על חלונו. מיד יצא המוכסן אליו.

יש לך יי"ש? – שאל ראדזיביל.

יש, - השיב המוכסן.

ושיכר?

שיכר אין.

ילקה, - גזר ראדזיביל, - וידע, שהוא חייב גם בשיכר.

שמע המוכסן השני על מה לקה חברו, נזדרז והכין שיכר.

באה הכנופיה לביתו:

יש לך שיכר?

יש.

ויין-ענבים?

יין-ענבים אין.

ילקה וידע, שהוא חייב גם ביין-ענבים.

שמע המכסן השלישי, שמצווים על יין-ענבים, מיהר והכין.

לא היתה שעה ארוכה ודפקה הכנופיה על חלונו:

יש לך יין-ענבים?

יש.

ויין-שמפּניה?

יין-שמפניה אין.

ילקה וידע, שהוא חיייב גם ביין-שמפּניה.

שמע המוכסן הרביעי מה שעלתה להם לחבריו ולא הכין כלום.

וכשראה את הכנופיה הולכת ובאה לביתו, יצא אליה, שילשל מכנסיו ואמר:

הרי שלכם לפניכם-הלקוּ…

1917 מוכסנים יהודים ישבו בחבורה וסיפרו על מה ש“הפריצים” עושים להם. הזקן שבחבורה שתק ולא סיפר כלום.

אמרו לו חבריו:

ואתה מה?

החזיר להם הזקן:

רבותי, אילו ניתן פה ל“באלף מחילות”⁵ שלי, - הרבה יותר מכולכם היה הוא יודע לספּר…

1918 מוכסן יהודי סיפּר לחברו:

אתמול שלח “הפריץ” שלי אחרי וציווה אותי, שאלמד את כלבו השחור לדבּר. אם לא אלמדו, אמר, יפשיט עורי מעלי.

נבהל חברו ושאל:

מה עשית?

השיב המוכסן הראשון:

הסכמתי, אבל תנאי התניתי, שהכלב יימצא בביתי שלוש שנים רצופות, עד שאלמדו.

חזר ושאל חברו:

ומה תעשה כשתכלינה שלוש השנים?

החזיר המוכסן הראשון ואמר:

המקום ירחם! או ש“הפריץ” ימות בינתיים, או שהכלב ימות בינתיים, או שימותו שניהם בינתיים…

[בקצת מקורות יש גם הפטוֹרה לבדיחה זו:

מקץ שלוש שנים, ולא מת “הפריץ”, ולא מת גם הכלב, נמלך המוכסן והלך אל “הפריץ” ואמר לו:

התבשר, אדוני “פריץ”! כלבך למד כבר לדבר כאחד האדם. וחצוף גדול הוא. אתמול סיפר לי, שכמה פעמים ראה אותך יוצא מחדרה של הגברת ונכנס לחדרה של האומנת…

חוור “הפריץ” ואמר למוכסן:

מנדיל, מהר לביתך והרוג לו לחצוף זה…]

1919 כטוב לב הגראף ביין ציווה להביא את מוכסנו היהודי והתעלל בו לעיני כל אורחיו.

כּרע על ברכיך! – פקד הגראף.

כּרע המוכסן.

פשוט ידיך ורגליך!

פשט המוכסן ידיו ורגליו.

שחה במים שלפניך!

העמיד המוכסן כל גופו כאילו הוא שוחה במים, וכל האורחים צהלו ונהנו…

לסוף קם המוכסן על רגליו, ניגש לגראף והחזיק לו טובה.

תמה הגרף:

על מה אתה מחזיק לי טובה?

החזיר לו המוכסן:

מה הייתי עושה, אילו ציווית שאטמוטש?⁶

1920 סח יהודי לחברו:

אתמול נכנסתי אצל “הפריץ” שלי, והיתה לו אותה שעה שעת-רוגזה. קפץ עלי בחמתו ורצה לסוטרני חמש.

שאלו חברו:

מניין לך, שדווקא חמש רצה לסטור לך?

השיב הראשון:

לא נתבלבלתי ומניתי.

תמה חברו:

אם-כן, מה פירוש רצה?

החזיר הראשון:

שאלה של שטות היא זו. אילו לא רצה, לא היה סוטר…

1921 רוכל יהודי הלך בדרך ומרכּוּלתו על שכמו. עד שפסע פסיעות מדודות ואמר תהילים בעל-פה הפסיקה לו פתאום את הדרך מרכבה עשירה רתומה לארבעה סוסים אבירים ובה “פריץ” ו“פריצה”.

יהודי, מהיכן? – שאל “הפריץ”.

ממקום פלוני, - השיב הרוכל.

ראה “הפריץ” שהיהודי אינו מסיר כובעו מעל ראש דרך הכנעה, רתח וצעק:

והכובע, יהודי!

החזיר היהודי:

גם הכובע ממקום פלוני, - והלך לו…

1922 משיחתם של יהודים, מקורבים לנסיכים:

נסיכי סילק אותי מעליו.

המקום ירחם:

אין רע בלי טוב.

דהיינו?

מצאתי לי נסיך אחר, גדול מן הראשון.

מזל טוב!

אין טוב בלי רע.

דהיינו?

נסיכי החדש נתן עינו באשתי.

המקום ירחם!

אין רע בלי טוב.

דהיינו?

נסיכתי החדשה נתנה עיניה בי.

מזל טוב!

אין טוב בלי רע.

דהיינו?

אני מעמיד לו בנים נסיכים לדורות, והוא מעמיד לי בנים, שאינם רשאים לגור בפטרבורג…

1923 מלך קשה היה ניקולי הראשון והרבה גזירות רעות גזר על היהודים שבמדינות מלכותו. אבל גם הנחה מועטת עשה להם: יהודים סוחרים ממדריגה ראשונה ושנייה הותרו לשבת לשם עסקי מסחרם חודשים אחדים בשנה בערי הבירה וגם בקצת ערים אחרות מחוץ לתחום היהודי.

מאותם הימים נשתמר באוצרה של הבדיחה היהודית ויכוח קצר של שני יהודים:

ראשון: מעז יצא, אם ירצה השם, מתוק. עד עכשיו לא היתה לשום אדם מישראל דריסת-הרגל בערי-הבירה; עכשיו כיוון שהותרו יהודים סוחרים לשבת בהן חודשים אחדים בשנה, עתידים כל ישראל שייעשו סוחרים וישבו כל השנה. קיימא לן: “תשבו כעין תדורו”…

שני: ואני, אילו לשון-המדינה, שגורה בפי, הייתי הולך לניקולי ואומר לו: “להווי ידוע למעלתך, שמלך טיפש אתה. פטרבורג שלך מהי? בית-כיסא, במחילת כבודך. ושמא שמעת מימיך, שיהיו קובעים הלכה, כמה ישהה אדם בבית-הכיסא? כיון שעשה צרכיו, מיד הוא מסתלק והולך לו”..

1924 יהודים ישבו בחבורה והסיחו צערם זה לזה:

כל יום ויום גזירתו גדולה משל חברו. עכשיו נגזרה גזירה חדשה: אין אדם מישראל רשאי להישאר במקומו מחוץ-לתחום, אלא אם כן הוא יושב שם עוד מלפני שנת השמונים⁷.

היה שם פיקח אחד, נענה ואמר:

אדרבה, צדקה עשה הקדוש ברוך-הוא עמנו, שנגזרה גזירה זו: עכשיו יביא כל אדם מישראל תעודה מקויימת, שהוא יושב במקומו מחוץ-לתחום מלפני שנת השמונים⁸. אילו נגזרה גזירה, שבפנים-המדינה רשאים לדור רק יהודים מעוברים, היו מתעברים כולם בין-לילה, ולמחר היו מביאים תעודות-עיבּור מקויימות מטעם כל הערכאות של המלכות…

1925 שני יהודים טיילו ב“גן-הקיץ” של פטרבורג. אחד היתה לו רשות-דירה בעיר-הבירה, השני לא היתה לו רשות זו. עד שהם מטיילים נסתכלו וראו: שוטר הולך לקראתם. מיד הערים היהודי ה“כּשר” ואמר לחברו:

אני אשא את רגלי ואברח, כדי שהשוטר ידלוק אחרי, ובינתיים תמצא אתה רגע-כושר להיעלם.

וכך הווה: ה“כשר” ברח והשוטר דלק אחריו. וכשראה “הבורח”, שחברו נעלם, קיצר פסיעותיו והשוטר הדביק אותו.

מי אתה? – שאל השוטר.

פלוני בן-פלוני, - השיב היהודי.

פאספורט!

קרא השוטר את הפאספורט וחרק שיניו: דומה היה, ש“טריפה” באה לידו ולא תימלט ממנו בלי מנחה יפה; עכשיו ראה, שהכל כשר וישר, ובידו לא ידבק מאום. רגז ושאל:

למה ברחת?

היתמם היהודי והחזיר שאלה במקום תשובה:

מה יש לי לברוח?

אלא למה רצת? – שאל השוטר המרומה.

השיב היהודי:

אני מצווה ועומד לשתות מי-קרלסבד ולהרבות בתנועה אחרי השתייה.

ולמה לא עמדת כשראית אותי דולק אחריך?

לא עלה כלל על דעתי, שאתה דולק אחרי.

לא נתקררה דעתו של השוטר וחזר ושאל:

אלא מה סבור היית כשראית אותי רץ?

נענה היהודי ואמר:

סבור הייתי, שגם אתה שותה מי-קרלסבּד ומצווה על הריצה אחרי השתייה.

1926 חמש פעמים בא יהודי לפטרבורג, מדי פעם בפעם הלך אל גרסר⁹ וביקש רשיון לשהות בעיר-הבירה חודש-חדשיים לצורכי עסקיו, ומדי פעם בפעם סירב לו אותו רשע וגירשו מן העיר.

ויהי היום וגרסר פגש את היהודי ב“גן-הקיץ” ועמו עוד יהודי אחד.

הכירו גרסר ועיכּבו:

ז’יד כיצד באת שוב לכאן?

ברכבת באתי,-השיב היהודי.

אל תתלוצץ ז’יד!-נהם הצורר. – עם אסירים אשלחך מן העיר.

חינן היהודי קולו ואמר:

הוד מעלתך, מוטב, שתרשני להכות חברי זה לעיניך.

תמה גרסר:

למה תכה אותו?

אני אכה אותו, והוא ימסרני לדין. בית-הדין יאסור עלי לעזוב את העיר עד גמר הדין, ובינתיים אגמור עסקי כאן ואשוב לביתי ולא תראה עוד פני עד העולם… נמאסה עלי פטרבורג שלך…

1927 יהודי שלא היתה לו זכות לשבת בפטרבורג הוצרך לשהות שם זמן-מה לצרכי עסקיו, וכל אימת שנפל בידי שוטר כיפר פניו במנחה. לסוף ראה, שממונו יתם והשוטרים לא יתמו. מה עשה? כיוון את השעה, שהמיניסטר לענייני המשטרה בא למיניסטריון ונפל לקרקע על ארבעתיו והתחיל נובח כּלבּית:

הב! הב!…

נבהל המיניסטר ושאל:

מי הוא זה?

נענה היהודי, הזוחל על ארבעתיו:

הב! הב!… יהי רצון מלפניך, אדוני מיניסטר, שתדינני ככלב ואהיה רשאי לדור בפטרבורג. הב! הב!…

1928 עם חצות-לילה פשטה בולשת על אכסניה בפטרבוג ומצאה הרבה “טריפות”: יהודים שאין להם רשות-דירה בעיר-הבירה.

עד שבעל-האכסניה התלחש עם ראש-הבולשת על מכסת “הפדיון”, ישב הלבלר לכתוב פרוטוקול. פנה לאחד מן התפוסים ושאל:

מתי באת?

השיב התפוס:

לפני שלוש שעות¹⁰.

ואתה? –שאל הלבלר לתפוס שני.

השיב הלה:

לפני שעה.

ואתה? – שאל לשלישי.

החזיר הלה:

זה עתה באתי.

חייך הלבלר ואמר:

יהודים, לילה-לילה שומע אני תשובות אלו מפי אחיכם, וכבר נמאסו עלי. שמא יודע מי-שהוא מכם להחזיר תשובה אחרת?

נענה תפוס רביעי ואמר:

אדוני לבלר, אני עוד לא באתי כלל…

1929 להקה של אקטורים באה לפטרבורג, ומיד גזר עליה גרסר, שתעזוב את העיר. נמלך ראש-הלהקה והלך אליו והשתדל לפניו שיבטל את הגזירה וידון את האקטורים כבעלי-מלאכה, שרשאים הם לדור בעיר-הבירה.

סירב גרסר הרשע ואמר:

אקטורים אינם בכלל בעלי-מלאכה.

החזיר לו המשתדל:

אם כך אתה אומר, הוד מעלתך, טרח ובוא להצגה ראשונה שלנו, ובעיניך תראה, שכּולנו סנדלרים…

1930 יהודים ישבו ודנו:

אילו רצה הקדוש ברוך-הוא להיפרע מאלכסנדר השלישי, מלך הגזירות, מה עונש היה צריך להטיל עליו?

זה אמר כך וזה אמר אחרת. נענה הצעיר שבחבורה ואמר:

לדידי דיו, שיהיה מוכרח לשבת בפטרבורג בפאספורט שלי…

1931 שבועות וירחים טרח סנדר לקבל הכשר-דירה בעיר שמחוץ-לתחום:

בעל-מלאכה הוא, כבייכול.

אחרי כמה “פיוסים” לפקידים, שידם פתוחה לקבל, הגיע סוף-סוף לראש-המשטרה, שבמאמר פיו ובחתימתו הדבר תלוי. נסתכל בו האדון הגדול ושאל:

מלאכתך מה היא?

השיב סנדר:

אני עושה דיוֹ¹¹.

דיוֹ ?- זעם האדון הגדול. – מה מלאכה היא זו? אף אני יודע לעשות דיוֹ.

נענה סנדר ואמר;

ובאמת יש להוד מעלתך רשות לדור כאן…

1932 בימי גירוש מוסקבה (1891) פגש רוסי ליהודי באילאינקה¹² והתעלל בו:

ז’יד, מחר לא תהיה עוד כאן!

הפשיל היהודי מעילו מאחוריו והחזיר לו:

קצפּ! ¹³ מהר ושקה לי מיד, שמא לא תמצאני כאן מחר…

1933 בתא מיוחד של קרון הרכבת, היוצאת ממוסקבה, ישב יהודי, שעזב את העיר מחמת גזירת הגירוש. נכנס קונדוקטור ואמר לו:

תא זה מיוחד לגנרל, הנוסע בפקודת המלכות.

החזיר לו היהודי:

לך ואמור לגנרל שלך, שגם אני נוסע בפקודת המלכות…

1934 כשנגזרה גזירת הגירוש על יהודי מוסקבה אמר דויד פרישמן:

“לא אלמן ישראל”¹⁴, אבל – גרוש…

1935 מדרש-לצים:

מניין אתה אומר, שאדם הראשון ישראל היה?

שניטלה הימנו רשות-דירה…

1936 אף זה מדרש-לצים:

“ויצא יעקב” ומפטירין “ויברח יעקב”, ללמדך, שאם אין יעקב יוצא מרצון, סופו שיברח מאונס…

1937 אמרו עליו על הגראף איגנטייב, צורר היהודים ומיניסטר לענייני-הפנים בתחילת ימי מלכותו של אלכסנדר השלישי, שהוא התאווה לממונם של ישראל, ובשביל-כך גזר עליהם גזירות קשות, כדי שיהיו זקוקים לשחד אותו.

פעם אחת רמז איגנטייב לבארון הורץ גינצבורג ואמר לו:

שמעתי עליך, שאתה מאסף ממון בשביל לשחדני לטובתם של היהודים. כמה אתה אומר ליתן לי?

החזיר לו גינצבורג:

אדוני גראף, שמועת-שווא שמעת. ליתן לך עד כדי שוויים של היהודים בעיני – אין בידי, וליתן לך עד כדי שוויים בעיניך – אין הדבר כדאי…

1938 מיניסטר לענייני-המשפטים בהונגריה היה ממנה לפעמים יהודים לשופטים. פעם אחת התפאר לפני שופט יהודי ואמר לו:

הלא תודה, שבמיניסטריון שלי אין מפלים בין יהודי ללא-יהודי.

החזיר לו השופט היהודי:

אדוני מיניסטר, נחיה ונראה, אם יתמנו לשופטים גם יהודים בּוּרים..

1939 מושל-הגליל הקודם התנהג כשורה עם היהודים שבגלילו. וכשיצא בדימוס ונתמנה אחר במקומו, מיד התחיל החדש מציק ליהודים. נתכנסו עסקני הקהילות ושלחו אליו משלחת. פתח ראש-המשלחת בברכה, כנהוג ובסוף דבריו מצא מקום לרמז, שהמושל החדש אינו מתנהג כקודמו. רגז הוא ואמר:

קודמי היה עבד ליהודים, ואני – המן שני.

נענה ראש-המשלחת והחזיר לו:

שמא זכור אתה, כמה גדולה היתה הצלחתו של המן הראשון?…

1940 בכרך גדול נתמנה ראש חדש לשלטון העיר, ונערך נשף-ריקודים לכבודו. הוזמנו גם יהודים, וגם מהם השתתפו בריקודים. שמח חתן-הנשף על הכבוד שעשו לו והודה למכבדיו. ואל היהודים אמר:

אתם, היהודים, עוד במדבר הראיתם כוחכם בריקודים – כשרקדתם לפני עגל-הזהב…

החזיר לו אחד מקרואי-היהודים:

יפה אמרת, אדוני הראש. כך מנהגם של היהודים: כל אימת שעגל נעשה ראש, הם מרקדים לפניו…

1941 מומר הלשין את היהודים למושל-הגליל, שהם מתפללים בבתי-כנסיותיהם על הרישעה שתכלה כעשן כּולה ומתכּוונים לאומות-העולם. מיד הזמין המושל את הרב אליו ואמר לו:

עליך אני נוטל, שמכאן ואילך לא יהיה בבתי-כנסיותיכם זכר לתפילה זו.

אמר לו הרב:

לדעתי, אין צורך לקצץ בתפילותינו, ואתה יכול להניחן כשהיו.

נתרגז המושל ואמר:

אתם מתפללים על מפלתנו, ואנחנו נשקוט ונחשה?

החזיר לו הרב:

אדוני המושל, מאות בשנים אנו מתפללים תפילה זו; כלום הועילה?…

1942 מושל המחוז רשע היה. רגז על יהודי אחד וציווה להלקותו-והילקוהו. נמלך היהודי והלך לצעוק אל הגוברנטור (מושל-הפלך). וכשנתנוֹ הגוברנטור לבוא לפניו, נכנס ושאל:

האתה הוא האדון הגוברנטור?

אני הוא, - השיב הלה.

מיד פּיתח היהודי למכנסיו, היפנה אחוריו אל הגוברנטור ואמר:

אם-כן, פקח עיניך וראה את הנעשה בפלך שלך…

1943 מת מזכירו של שופט. בא יהודי אל השופט וביקש, שימנה אותו למשרה זו. אמר לו השופט:

כל-זמן שאני חי, לא יהיה בבית-המשפט מזכיר יהודי.

נענה היהודי ואמר:

אדוני השופט, היהודים למודים לחכּות…

1944 כשהתחילה האנטישמות הברלינית בראשית שנות השנמונים למאה שעברה דרש פעם אחת אדולף שטקר לפני ציבור קטן ואמר: אל תראונו, שמעטים הם הנימנים על דגלנו; אתנו יהיו האלפים והרבבות…

ונענה קולו של יהודי מתוך הקהל:

אתנו – המליונים…

1945 שבוע קודם פסח נמצא ילד הרוג סמוך לבית-הכנסת, ואימה חשיכה נפלה על הקהילה:

עכשיו יאמרו הגויים, שהיהודים הרגו את הילד, וינקמו נקמת דמו.

בערב נכנסו הפרנסים לישיבה ודנו, כיצד לקדם פני הרעה. פתאום נפתחה הדלת ושמש-הקהילה פרץ לתוך הבית:

מזל-טוב, מזל-טוב!

מה אירע? – שאלו הפרנסים פה אחד.

נשם השמש נשימה כבידה והשיב:

ברוך השם! הוברר, שההרוג הוא ילד יהודי…

1946 בּיבר בא לעיר ושמחה העיר. בלילה פרץ הנמר את כלובו וברח – וחרדה העיר. בו ביום פירסמה הרשות מודעה ברבים:

“כל אשר ימצא את הנמר חייב להמיתו”.

למחר נפגשו שני יהודים בשוק, ואמר אחד לחברו:

אני יוצא היום מכאן עד יעבור זעם.

שאל חברו:

על איזה זעם אתה מדבר?

השיב הראשון:

כלום לא שמעת מה שגזרה הרשות? כל אשר ימצא את הנמר חייב להמיתו.

תמה חברו:

מה עניינך לכאן? כלום נמר אתה?

החזיר הלה:

מה ענייני לכאן? קודם-כל יהרגוני, ואחר-כך צא והבא עדים, שאין אתה נמר…

1947 קל שבקלים עלה לתורה ובירך “אשר נתן לנו” בהתלהבות עצומה. אמרו לו:

שמא כל-כך חביבה עליך תורה? זקנך ופיאותיך אינם מעידים על כך.

החזיר הוא:

לא שהתורה חביבה עלי, אלא שבח והודיה למקום, שנתן אותה לנו ולא נתן אותה לגויים. אילו להם נתן אותה, היו הם נפרעים ממנו ומכריחים אותנו לקיימה…

1948 יהודי ניגש בבית-הנתיבות לאבטומטוס, המוכר כרטיסי-יציאה, ומצא כתוב: “הטל לתוך הסדק מטבע של עשר פרוטות ויצא כרטיס”. נמלך היהודי בדעתו ואמר:

כלום עשר הלכה למשה מסיני? די בחמש.

פישפש ומצא בכיסו מטבע של חמש פרוטות והטילה לתוך הסדק:

אין כרטיס יוצא.

הירהר היהודי ואמר:

דווקא עשר אתה מבקש? תהא הלכה כמותך.

פישפש ומצא בכיסו עוד מטבע של חמש פרוטות והטילה לתוך הסדק: - אין כרטיס יוצא.

תמה היהודי:

מה בקשתך עוד? שמא קנס אתה דורש בשביל שעמדתי עמך על המקח? הרי!

פישפש ומצא שלישית מטבע של חמש פרוטות והטיל גם אותה לתוך הסדק: - אין כרטיס יוצא.

בו ברגע ניגש גוי אל האבטומטוס, הטיל לתוך הסדק מטבע של עשר פרוטות – ומיד יצא כרטיס. נטפל היהודי לגוי וסיפר לו על מה שהאבטומטוס עשה לו. גיחך הגוי:

עמו עמדת על המקח? הלוא אבטומטוס הוא.

רגז היהודי:

אבטומטוס הוא? אנטישמי הוא…

 

[ב]    🔗

1949 אמר כומר לרב:

שמעתי, שהיהודים נוהגים לקום מפני רב ולשבת מפני כלב. כיצד אתם נוהגים כשמזדמנים לכם רב וכלב יחד?

החזיר לו הרב:

בוא ונצא יחדיו לרחוב היהודים ונראה, כיצד העם נוהג?…

1950 מסית נטפל לחבורה של יהודים ואמר להם:

אלהיכם הסתיר פניו מכם. לשעבר, כשהייתם חביבים עליו, הוריד לכם את המן במדבר; עכשיו, שחטאתם לו ונמאסתם עליו, אין הוא מורידו לכם.

החזיר לו יהודי אחד מן החבורה:

אדרבה, חיבה יתירה נודעת לנו עכשיו מאת אלהינו. לשעבר הוריד לנו את המן במדבר; עכשיו הוא מורידו לנו בבתינו, שלא ירמסוהו רגלי השור והחמור…

1951 יהודי וכומר פראבוסלבי נזדמנו לשולחן אחד בקרון-הרסטורן של רכבת. הכומר הזמין יי"ש ושתה כוסו בבת-אחת. היהודי הזמין טה, וכשביקש לשתות, לא מצא כּפית להגיס. ביקש הכומר לקנתרו ואמר לו:

רצונך, שאתן לך את צלבי להגיס?

החזיר היהודי:

הריני מוכן ומזומן.

אמר לו הכומר:

ואין אתה חושש, שמא יגדל לך “צרקוב”¹⁵ בכריסך?

החזיר לו היהודי:

ואין אתה חושש, שמא תצטרך להכּנס לצרקוב דרך הכניסה שלמטה?…

1952 רוכל יהודי נכנס לכפר והגיע לביתו של כוהן הכפר. פתח הכוהן חלונו וקרא:

יהודי, מה אתה קונה?

השיב הרוכל:

אדוני כוהן, אני קונה הכל.

אמר לו הכוהן:

אם-כן, קנה מאתי כאב-שיני.

הוציא היהודי מכיסו מטבע של נחושת, הגישה לכוהן ואמר לו:

אדוני כוהן, הרי דמי-קדימה, ואת הסחורה תשמור עמך עד שאבוא ואפרע את המותר…

1953 רוכל יהודי נכנס לביתו של כומר ומרכּולתו על שכמו.

אמר לו הכומר:

יהודי, משקפיים יש לך במרכּולתך?

הוריד הרוכל מרכּוּלתו מעל שכמו, מצא משקפיים והניחם לפני הכומר. הרכיבם הכומר על חוטמו, הסתכל ברוכל ואמר לו:

יהודי, לא טובים המשקפיים שלך: רמאי אני רואה.

לקח הרוכל את המשקפיים מידו, הרכיבם על חוטמו שלו,

הסתכל בכומר ואמר לו:

אמת, אדוני כומר; אף אני רואה רמאי…

1954 אמר כומר ליהודי:

יהודי, מתוך פניך נשקף רמאי.

החזיר לו היהודי:

ואני לא ידעתי בלתי עתה, שפני ראי הם…

(אדוארד פוכס, Die Juden in der Karikatur" ", מינכן, עמוד 145).

1955 שופט אחד חיבּב כספם של היהודים, ואותם שנא, וכשבא אליו הרב פעם אחת וגב ידו היה מלוכלך בדיו, כעס השופט:

כיצד ההין הרב לבוא אליו, וידיו לא נקיות?

פתח הרב כף-ידו, נענה ואמר:

אבל כאן, אדוני שופט, ידי נקיות…

1956 כמה בתי-חרושת לסוכּר היו לו לברודסקי ברוסיה; אחד מהם נמצא במקום שלא עברה בו מסילת-ברזל, וקשה היה להביא משם את התוצרת לשוק. יום מימים נודע לו לברודסקי, שהמלכות אומרת לסול מסילת-ברזל חדשה במקומות ההם, ומיד שלח שליח מיוחד לפטרבורג בשביל להשפיע על מיניסטר הפנים, שאותו בית-חרושת ייעשה תחנה במסילה החדשה. עשה השליח שליחותו ורמז לו למיניסטר, שברודסקי מוכן להוציא לתקנת בית-חרושתו זה חמישים אלף רובל. העמיד המיניסטר פנים כעוסות ואמר:

דומה, שהאדון ברודסקי מבטיח לי שוחד של חמישים אלף רובל.

החזיר לו השליח ואמר:

מה פירוש מבטיח? אם ברודסקי מבטיח, הוא מקיים…

1957 בגן-העיר נערך נשף לצורכי-צדקה. ניגש אופיצר שתוי לסוכה מקושטה, ביקש כוס יין ומזגה לו המוכרת היפה. נעץ בה האופיצר עיניו, הכיר בה שבת-ישראל היא, נשא כוסו ואמר לה:

לחיים, רחל!

החזירה לו המוכרת:

טועה אתה. רבקה השקתה את הגמלים…

1958 אופיצר נכנס לבית-קהווה. ניגש אליו הדייל ושאל:

מה יזמין האדון?

הכיר בו האופיצר שיהודי הוא וביקש להעליבו, נשא את קולו בכוונה שישמעו הכל, ואמר:

קהווה אני רוצה, אבל איני שותה אלא מכּלי, שלא שתה ממנו יהודי מעולם.

הלך הדייל והביא את הקהווה בעביט-לילה…

1959 שני אופיצרים נכנסו לקרון של רכבת ומצאו שרובּו יהודים.

נהם אחד מן האופיצרים ואמר לחברו בקול רם:

ממון רב הייתי נותן, כדי למצוא מקום יפה, שאין בו יהודים.

נענה יהודי אחד ואמר לו:

חינם אין-כסף אראה לך מקום יפה כזה.

רגז האופיצר ושאל:

היכן הוא?

החזיר לו היהודי:

בבית-הקברות שלכם…

1960 דחק גדול היה במסדרון של התיאטרון, ושלא מדעתו פגע מרפקו של יהודי באופיצר. כּעס האופיצר וקרא בחמתו:

חזיר!

נענה היהודי והחזיר בנחת:

שפּירא!…

1961 ניבלת כּלב היתה מוטלת בשוק. עבר עליה אופיצר, עיווה חוטמו וקרא:

אין מנוס ואין מיפלט מן הז’ידים. אפילו נבלותיהם מוטלות בשוק.

היפנה אליו יהודי ראשו והחזיר לו:

טועה אתה. הלה משלכם הוא, וסימנו – אינו מהול…

1962 אמר יונקר גרמני ליהודי:

חבל על המנהגים הטובים והיפים, שבטלו. לשעבר היה נהוג מנהג טוב ויפה: כשהיו תולים יהודי, היו תולים גם כּלב עמו.

נענה היהודי ואמר:

אשרינו וטוב חלקנו, שאני ואתה לא היינו בדורות ההם…

1963 אמר המאיור סטאפינסקי רחב-הכתפיים להירשל הרוכל:

הירשל, מדוע אתה כה צנום ודל? חוששני, שפישפש היה אביך.

החזיר לו הירשל:

לא כך, אלא אני צנום ודל, משום שהיה לי רק אב אחד…

1964 רוכל יהודי נכנס לחצרו של אופיצר. נשקף האופיצר בעד החלון וקרא:

ז’יד, מהר וצא! כּלבּי שונא את היהודים.

נאנח היהודי והחזיר:

אוי ואבוי לנו! הגענו לכך, שכל כלב שונא-ישראל הוא…

1965 אופיצר ויהודי בקרון אחד. אחרי האופיצר כרוך כּלבּו המלומד ומפליא לעשות כל מיני להטים: הולך על שתיים, רוקד, משים עצמו פגר… נהנה האופיצר ואמר ליהודי:

“מושקה”¹⁶ שלי מהו בעיניך?

החזיר לו היהודי:

חבל, ש“מושקה” הוא. אילמלא כך, ודאי כבר היה אופיצר…

1966 גוי ויהודי בקרון אחד. הגוי מגנה ומחרף את היהודים.

היהודי מקשיב פעור-פה ושותק. רגז הגוי:

יהודי, למה פיך פערת? הלבלעני אתה אומר?

החזיר היהודי:

חלילה! חזיר אסור לנו מן התורה…

1967 אופיצר ויהודי נסעו בקרון אחד. נשקפו שניהם בעד החלון וראו: הר קרח. ליגלג האופיצר ואמר:

פעם אחת ירק יהודי על ראשו של הר זה, ומיד נעשה מדבר-שממה.

הסתכל היהודי בקרחתו של האופיצר, נענה ושאל:

כלום גם על ראשך ירק יהודי?…

1968 יהודי ואופיצר רוסי נזדמנו לקרון אחד. ראה היהודי שני עיתונים מונחים לפני האופיצר: “נובויה וורמיה” ו“רטש”¹⁷, ואמר לו:

ממה נפשך: אם אנטישמי אתה – ה“רטש” למה לך, ואם אין אתה אנטישמי – מה לך ול“נובויה וורמיה?”

החזיר לו האופיצר:

ה“נובויה וורמיה” לקריאה, וה“רטש” לצורך ידוע.

נענה היהודי ואמר:

אם כך, חוששני, שאחוריך יחכמו מראשך…

1969 יהודי וגוי ישבו על ספסל אחד בגן-העיר. הראה הגוי על האילנות שבגן ואמר ליהודי:

כאילנות הללו כך הן האומות: הרוסים-אלונים, הגרמנים-ליבנה, הפולנים-תירזה… והללו,- הוסיף הגוי ורמז כלפי הברקנים שבצידי-הגדר, - ישראל הם.

החזיר לו היהודי ואמר:

תדע שכּך: הכל יפה לצורך ידוע, חוץ מן הברקנים…

1970 גוי ישב על ספסל בגן-העיר. ניגש יהודי וביקש גם הוא לשבת. זעם הגוי וקרא:

ז’יד:

נענה היהודי ושאל:

מניין לך, שיהודי אני? שמא מכנסי-זכוכית אני לבוּש?…

1971 גוי ויהודי יושבים על ספסל אחד בגן. הגוי מזין עינו בזיו-הגן ונהנה הנאה מרובה:

הוי, כמה ירוקים האילנות!

מפהק היהודי ונענה:

סלקא דעתך, שיהיו האילנות כחולים?…

1972 שני יהודים עמדו לפני מצבתו של מולטקה בברלין וסיפרו בשיבחו, ויותר משדיברו בפה ולשון דיברו בידיים ובאצבּעות, כמנהג ישראל. עבר עליהם ליטננט גרמני והתחיל מחקה תנועותיהם.

הרים אחד מהם ידו כלפי המצבה ואמר למלגלג:

אדוני ליטננט, עד שאתה מחקה אותנו, מוטב, שהיית מחקה אותו…

1973 שני אופיצרים גרמנים, מבני בניה של “החיה הצהובה”, הסבו על שולחן אחד בבית-קהווה. ניגש יהודי וביקש לשבת גם הוא.

קידמו הדייל ולחש לו:

הללו אנטישמים הם!…

החזיר לו היהודי בקול רם:

אין בכך כלום. כל-זמן שהם מתנהגים בנימוס, יכולים הם להישאר כאן במקומם…

1974 גוי ויהודי טיילו יחדיו מחוץ לעיר והגיעו לגרדום. אמר הגוי ליהודי:

מה היית עושה, אילו העלו לגרדום כל מי שראוי לכך?

החזיר לו היהודי:

על-כורחי הייתי מטייל יחידי…

1975 הביטה וראה! – קרא גוי ליהודי. – אחד משלכם תלוי על העץ.

ואתה מה דעתך, - החזיר לו היהודי, - שהעץ כּולו לכם הוא?…

1976 יהודי עשיר גליצאי קנה חולסאות והעסיק בהן מאות פועלים פולנים. שיבחו מושל-העיר ואמר לו:

יפה פעלך בעיני ומובטחני, שפועליך נוהגים בך כבוד כראוי לך.

השיב לו היהודי בעל-החולסאות:

הכל לפי מזג-האוויר.

תמה המושל:

מה עניינו של מזג-האוויר לכאן?

הסביר לו היהודי בעל-החולסאות:

בסתיו אדון לונשטיין אני, בחורף – האדון רב-החסד, באביב – לונשטיין היהודי, ובקיץ – היהודי המזוהם¹⁸…

1977 שאל אציל פולני לבנקאי יהודי:

מה בין “ישראלי” ל“יהודי”?

החזיר לו הבנקאי:

“ישראלי” הוא יהודי המלווה את האציל בשעת דחקו; “יהודי” הוא ישראלי, התובע את הלוואתו מאת האציל אפילו בשעת ריווחו…

1978 יהודי ביקש לקנות מאת אציל פולני תבואה בהקפה. סירב האציל ואמר:

על סמך מה אאמינך?

השיב היהודי:

על סמך הן-צדקי, שביום פלוני אשלם.

התריס האציל ואמר:

מה לו ליהודי ולהן-צדק? אם ממון בעין אין לך בשעה זו, תן שווה-כסף לערבון.

החזיר היהודי:

מסכים… לפני כמה שנים לווה מאתי אחיך האציל כסף כפליים כּשוויה של התבואה שלך, ובהן-צדקו הבטיח לשלם את המלווה בזמנה, כל אותן השנים היה שווה-כסף זה בידי; עכשיו הריני מוכן ומזומן למוסרו לידך לשם ערבון…

1979 הנוסע של התא 12 חלה מחלה מידבּקת ומת. הסתיר רב החובלים את הדבר מאת הנוסעים אשר באנייה. קרא לשני מלחים ואמר להם:

בלילה תוציאו את המת מן התא ותטילו אותו אל הים.

רשמו המלחים מספר התא והלכו להם. למחר השכים רב-החובלים ונכנס אל התא: המת מוטל בּמיטתו. סגר את התא והלך אל המלחים ואמר להם:

מדוע לא קיימתם מצוותי?

תמהו המלחים:

כיצד לא קיימנו? קיימנו. בלילה נכנסנו לתא מספר 21 ומצאנו יהודי זקן מוטל בּמיטה. מיד הרימונו אותו וסחבנוהו לשפת האנייה. התחיל בועט וצועק, שהוא חי ולא מת, ולא נשמענו לו והטלנו אותו על הים. מי פתי יאמין ליהודי?…

1980 יהודי זקן, חזן-מורה-שוחט בקהילה קטנה באשכנז, עמד לדין לפני שופט שונא-ישראל. התכּוון השופט להרעימו, ולא קרא לו בשמו, אלא קרא לו “אדון שוחט”. כשנגמר המשא-והמתן אמר השופט לזקן:

אדון שוחט, שמא יש בפיך עוד דבר להוסיף?

החזיר לו הזקן ואמר:

הן, אדוני השופט; עוד דבר אחד קטן יש בפי להוסיף: חזן אני לגדולים, מורה – לילדים, ושוחט – לבהמות…

1981 לאיטלקי בניו-יורק נולד ילד שלישי. הטבילו כדת וכהלכה ואמר לקרוביו:

חסל! מעכשיו איני מוליד עוד. בפניכם אני נודר.

אמרו לו קרוביו:

מה ראית?

החזיר להם אבי הילד:

מה לי ולצרה זו? כל רביעי בניו-יורק – יהודי הוא…

1982 בתרס"ב היתה לציוני רוסיה ועידה גדולה במינסק, ובאו אליה הרבה צירים ואורחים.

באחד מימי-הוועידה ההם נכנס גראף פולני לחנות-יין של יהודי. קנה מה שקנה, ואגב קנייה עקץ את בעל-החנות ואמר לו:

שמועה שמעתי, שהשבוע נתייקרו במינסק בצלים ושומים.

החזיר לו היהודי:

אף אני שמועה שמעתי: כשהיתה כאן לפני ימים מועטים התערוכה החקלאית הגדולה של בעלי-האחוזות והאצילים הפולנים נתייקרו במינסק - יין ונשים…

(ז' דויד [דוד זוכוביצקי], “ימי מינסק”, “דבר” גליון 2316).

1983 פולני ויהודי ישבו סמוכים זה לזה בתיאטרון של תערובת ( “Variet ä t” ). עלה כּנר על הבימה, ניגן יפה וכל הקהל מחא לו כף. נהנה היהודי ואמר:

משלנו הוא זה.

ירד הכּנר ועלתה רקדנית על הבימה, רקדה ריקוד יפה וכל הקהל מחא לה כף. שוב נהנה היהודי ואמר:

משלנו היא זו.

ירדה הרקדנית ועלה זמר על הבימה, שר שיר יפה וכל הקהל מחא לו כף. חזר היהודי ואמר:

משלנו הוא זה.

נתרגז הפולני וקרא:

אוי, יזוס!

נענה היהודי ואמר:

אף זה משלנו הוא…

1984 אחרי מלחמת-העולם, ערב ועידת-השלום, נזדמנו למקום אחד איגנץ פּאדרבסקי, מנהיגם של הפולנים, ולואי מרשל, מנהיגם של יהודי אמריקה. אמר פּאדרבסקי למרשל:

אם ועידת-השלום לא תקיים דרישותיה של פולניה, יתרגז עמי וישחט את כל היהודים.

החזיר מרשל לפּאדרבסקי:

אם ועידת-השלום תקיים דרישותיה של פולניה, ישתכר עמך ובוודאי ישחט את כל היהודים…

1985 קטעים מפרשת היטלר:

אשה גרמנית ילדה תאומים וקראה לאחד פאול על שמו של הינדנבורג, ולשני קראה אדולף על שמו של היטלר. נכנסה אצלה חברתה וראתה, שהילדים דומים זה לזה, ואמרה לאם:

היה לך לקשור שני על ידו של אחד מהם, כדי להכיר בין זה לזה.

החזירה האם:

אין צורך. פאול ישן כל היום, ואדולף צועק כל היום…

1986 היטלר שלח מכתב למוסוליני וקרא לו: “חבר יקר”. נעלב מוסוליני ואמר:

מה חבר הוא לי? אני בנאי ובניתי ארצי, הוא צבע – וליכלך ארצו…

1987 טשארלי טשאפלין שלח מכתב להיטלר וכתב לו:

“מוחלני לך, שעשית שפמך כשפמי; אבל איני יכול למחול, שמשעה שעשית שפמך כשפמי צוחקים לך יותר משצוחקים לי”…

1988 משגזר היטלר על היהדות, שהיא אסורה, גורשו מגן-החיות האריות והזאבים והצבאים, ששמותיהם מעידים על יהדותם, ולא נשארו אלא הסוסים והחמורים והחזירים…

1989 אמר יהודי לחברו:

תמה אני על היטלר: ב“חדר” וב“ישיבה” לא למד, והוא גדול מן הגדולים שברבנים.

תמה חברו ושאל:

זו מניין

הסביר לו הלה:

שמא ראית מימיך רב, ואפילו גדול שבגדולים שעל-פיו חזרו בתשובה יהודים מחללי-שבתות? ואילו היטלר בדיבור אחד הביא כל יהודי גרמניה לידי כך, שסגרו חנויותיהם בשבת…

(יום-החרם, שהוכרז על חנויותיהם של יהודי גרמניה בראשון באפריל 1933, חל בשבת).

1990 שאלה נשאלה בחבורה של יהודים:

מה בין ימי-נפוליאון לימי-היטלר?

השיב אחד מן החבורה:

בימי-נפוליאון נדדו רק שני גרינאדירים לצרפת¹⁹, ואילו בימי-היטלר נדד רחוב-הגרינאדירים כּולו לצרפת…

(רחוב הגרינאדירים בברלין הוא אחד הרחובות של הרובע, המרובה בתושבים יהודים, ועם עלייתו של היטלר לשלטון הוכרחו רבים מהם לנדוד לצרפת. –

החומר של שש הבדיחות האחרונות [הסימנים 1990–1985] נרשם על-פי ה“טאג” הניו-יורקי מיום השישי באבגוסט 1933).

1991 יהודי שכר בית מאת היטלר. לימים נתקלקל בית-הכיסא ובא היהודי אצל היטלר וביקש, שיצווה לתקן. כּעס היטלר וגרשו מעל פניו. למחר חזר ובא היהודי וידו נשואה למעלה כמנהג היטלראים. נחה דעתו של היטלר ואמר ליהודי:

סוף-סוף קיבלת גם אתה עליך מנהג היטלר!

החזיר לו היהודי:

חס ושלום! לא באתי אלא להגיד לך, שהטינוּף שלך כבר הגיע עד כאן…

1992 היטלראים ישבו בחבורה ודנו:

מי שאינו ארי טהור, מה דינו: גירוש, או קיצוץ זכיות בלבד?

לבסוף נימנו וגמרו:

דווקא גירוש.

היה שם יהודי מומר, קם ופשט ידו לצלב, שעמד על השולחן ואמר:

ישו’קה, היכבד וצא!…

1993 יהודי בא אצל היטלר:

בגרמניה נולד ומגרמניה לא יצא מימיו. עכשיו מגרשים אותו. אנה יפנה ואנה ילך? ירחמהו האדון הקנצלר ויתן לו לחיות גם שנותיו האחרונות בגרמניה.

הסתכל בו היטלר וראה, שזקן עומד לפניו, ואמר לו:

כמה שנות חייך?

השיב היהודי:

שבעים עד מאה ועשרים²⁰, אדוני הקנצלר.

תמה היטלר ושאל:

פירוש: חמישים?

חזר ואמר היהודי:

לא, אדוני הקנצלר; שבעים עד מאה ועשרים.

לא הבין היטלר ואמר:

פרש נא דבריך. כמה, למשל, שנות חיי שלי?

החזיר לו היהודי:

ארבעים וחמש עד ארבעים ושש, אדוני הקנצלר…

1994 היטלר נאם בבית-מרזח, וכרגיל שלח לשונו ביהודים.

היה שם גם יהודי אחד, וישב וקימט מצחו כאדם שתקף עליו עיון קשה. סיים היטלר נאומו וירד מעל הדוכן, ניגש לאותו יהודי ושאל:

לא יהודי אתה?

השיב היהודי:

הן, יהודי אני.

שאל היטלר:

מה לך פה ומי לך פה?

השיב היהודי:

ביקשתי לשמוע באוזני ממש דבריך עלינו.

שאל היטלר:

למה קימטת מצחך כל הזמן? שמא לא הבינות מה שאמרתי?

השיב היהודי:

אדרבה, משום שהבינותי מה שאמרת, התקשיתי בדבר אחד. היה לנו פרעה, ולזכרו אנו אוכלים מצה. היה לנו המן, ולזכרו אנו אוכלים אזני-המן. עכשיו אני מתקשה בדבר ואיני יודע, מה מאפה-תנור נאכל, אם ירצה השם, לזכרך אתה - מצה או אזני-המן?…

1995 נחלקו היטלר וד"ר שאכט על אמנות-המסחר של היהודים.

היטלר כּפר ואמר:

אומה זו אינה מסוגלת אפילו לאמנות-המסחר.

ושאכט אמר:

אומה זו אין כמותה לאמנות-המסחר.

לבסוף אמר שאכט:

רצונך בניסיון? נזמין נאצי ויהודי ונציע לשניהם עסק חדש – חכירת העשן, היוצא מכל הארובות בברלין – ונשמע מה בפיו של זה ושל זה.

הסכים היטלר והוזמנו נאצי ויהודי. נכנס הנאצי ראשון, שמע את ההצעה, נעלב ואמר:

הלהתל בי קראתם לי?

אמר והלך לו.

נכנס אחריו היהודי, שמע את ההצעה ושאל:

דמי-חכירה לשנה כמה?

אמר לו שאכט:

כך וכך.

הסכים היהודי, שילם דמי-חכירה וניתן לו כתב-חוזה לשנה.

יצא היהודי משם, הלך לבית-חרושת גדול בברלין ואמר לבעליו:

יזהר נא מר, שלא יבזבז את העשן, היוצא מארובות בית-חרשתו, וישמרו בשבילי. לי כל העשן הברליני.

תחילה חשד בו בעל בית-החרושת, שמטורף הוא, וכשראה את כתב-החוזה התפשר עמו:

כך וכך ישלם לו שכר-עשן לשנה.

לא היו ימים מרובים, והיהודי חזר ובא אצל שאכט. אמר לו שאכט:

למה באת?

החזיר לו היהודי:

שני סעיפים הייתי רוצה לשנות בכתב-החוזה: לא לשנה אחת, אלא לחמש שנים, ולא לברלין בלבד, אלא לגרמניה כולה…

1996 מעשה וטיילו שני יהודים בשדרת-הקיסר ברלין ונתקלו בחבורה של נושאי צלב-הקרס. הכיר אחד מן היהודים בּהבהוב עיניהם שהם מבקשים אמתלה לריב ומדון, ומיד הרים מקלו והתחיל דש את חברו. נבהל הלה וקרא לו:

שמא יצאת מדעתך?

לחש לו הראשון:

הס! לשם שמירה אני מתכּוון, שלא תאונה לנו רעה מידם של אלו…

(סאמי גרונמן, Schalet" ", ברלין 1927, עמוד 230).

 

[ג]    🔗

1997 לודביג השמונה-עשר הוכיח את רופאו היהודי, שבכניסתו אין הוא נוהג כבוד בצלם, העומד על השולחן, ואינו משתחווה לו.

החזיר לו הרופא:

אדוני מלך, פעם אחת השתחוויתי לו, והוא לא שעה אלי וגם בראשו לא נענה לי. מכאן למדתי שאין רצונו שישתחווה לו יהודי וישאל בשלומו…

1998 בחורה בת-ישראל הגישה בקשה לשר גדול. רמז לה השר על פסל יפה של ישו, שעמד לפניו על השולחן, ואמר לה:

לא אקרא בקשתך ולא אשמע דברייך עד אם תשקי תחילה לחתן זה.

החזירה לו הבחורה:

אדוני השר, אין זו מידת צניעות, שתקדים כלה ותשק לחתן; דין הוא, שהחתן יקדים וישק לה תחילה…

1999 מסית נטפל לחבורה של יהודים ופיתה אותם לשמד.

אמר לו אחד מן החבורה:

חייך, שאתם המסיתים כל טרחתכם אין בה ממש.

אמר לו המסית:

לחינם אתה אומר כך. הרבה יהודים ניפתים לנו.

החזיר לו היהודי:

לא לחינם אני אומר כך. כבר אמרו חכמים: שלושה מימות יוצאים לבטלה, ואלו הם: מים שיורדים לים, מים שנופלים לתוך יין ומים שמזים על יהודי כשהוא ממיר…

2000 מסית פּיתה יהודים לשמד. אמרו לו היהודים:

מה לך ולנו? לך עבוד אתה את אלהיך, ואנחנו את אלהינו נעבוד.

אמר להם המסית:

לטובתכם אני מתכּוון, כדי להנחיל לכם גן-עדן.

אמרו לו היהודים:

כלום גם אתה תהיה בגן-עדן?

השיב המסית:

הן; אני בטוח, שמקום מוכן לי בגן-עדן.

החזירו לו היהודים:

אם-כך, יהי רצון ויינעלו שערי גן-עדן בפנינו, ולא יהא מקום לנו אלא בגיהנום…

2001 מסית פּיתה יהודי לשמד ואמר לו:

יהודי הכל חובטים אותו והוא נעשה אבק תחת רגליהם של הבריות; כיוון שמזים עליו מי-קדושה, מיד הוא חוזר ונעשה אדם.

השיב לו היהודי:

עד שאתה אומר כך, אומר אני לך אחרת: אבק יותר שחובטים אותו יותר הוא מתנשא ועולה למעלה; כיוון שנותנים עליו טיפה של מים, מיד הוא נעשה רפש ויורד למטה…

2002 אמר מסית ליהודי:

מדינה של תורתכם אתם חייבים לקבל דתנו, שהרי אנו הרבים ואתם המעטים, והתורה שלכם אמרה בפירוש: “אחרי רבים להטות”²¹. החזיר לו היהודי:

שוטה! עלה לראשו של קרא: “לא תהיה אחרי רבים לרעות”…

2003 אמר כוהן החצר טלר למשה בן-מנחם:

אם אתם מאמינים באלהים האב, דין הוא שתאמינו גם בבנו, שכן אתם היהודים מאמינים לבנו של עשיר גם בחיי אביו.

החזיר לו בן-מנחם:

כיצד נאמין לבן זה, ואביו חיה יחיה עד העולם?…

(ס' הנזל, Die Familie Mendelssohm" ", מהדורה יז, 1921, עמוד 30)

2004 מסית נטפל לחבורה של יהודים, התחיל מפתה אותם לשמד ושיבּח את אלהיו, שנולד בלי אב.

נענה אחד מן החבורה ואמר:

יהודים, עד שהלה משבּח לאלהיו, שנולד בלי אב, בואו ונשבח אנחנו לאלהינו, שנולד גם בלי אם…

2005 כוהן פיתה יהודי לשמד ואמר לו:

מן המדורה מבקש אני להצילך.

שאל היהודי:

אישי כוהן, מאיזו מדורה?

אמר לו הכוהן:

קבלה יש בידינו? אלף-אלפי מלאכי-חבלה עורכים מדורה בגיהנום ושורפים בה את היהודים.

נענה היהודי ואמר:

אישי כוהן, אם המדורה גדולה כל-כך, מה יועילו טיפות-מים מעטות לכבות אותה?…

2006 עגלון יהודי היה יוצא ונכנס אצל כומר, והיה הכומר מפתה אותו לשמד. פעם אחת אמר לו הכומר:

אם אתה נשמע לי, אני נותן לך חמישים שקל.

החזיר לו העגלון:

עכשיו ברי לי, שכּוונתך לרמות אותי. קבלה יש בידי מאבי עליו השלום: המחליף סוס בסוס והוא נותן שכר-חליפים, בידוע, שסוסו שלו הוא הגרוע…

2007 ההוא שביקש להמיר וישב לפני הכוהן ולמד תורת-השילוש: “שלושה שהם אחד: האב והבן ורוח-הקודש, ויפה כוח הבן ככוח האב”.

תמה היהודי ואמר:

אישי כוהן, אי-אפשר שכך הוא, שהרי האב הוליד בן, ואילו הבן עקר הוא…

2008 כוהן פיתה יהודי לשמד. אמר לו היהודי:

אישי כוהן, איני נשמע לך. אתם, שמרובים היו אלהיכם, תיתי לכם, שאין אתם נכנעים עכשיו אלא לשלושה. אני, שמעולם לא היה לי אלא אלוה אחד, למה לי להיכנע מעתה לשלושה?…

2009 בחדר-הגוססים ניגש הכוהן הנוצרי לחייל יהודי פצוע, הציץ עליו ולחש לו:

בני, הגיעה השעה שתדאג לנשמתך. שמא אתה יכול להאמין באחד שהוא שלושה?

אסף החייל הגוסס שארית כוחו, פקח עיניו והחזיר:

אישי כוהן, אני הולך למות, ואתה עומד עלי וחד לי חידות…

2010 בחור צעיר, בנו יחידו של זקן מופלג, הלך לעיר אחרת ומת שם מיתה חטופה. נודע הדבר לקרוביו וישבו ודנו:

מי ילך לבשר לזקן בשורה רעה זו?

נענה אחד מן הקרובים ואמר:

אני אלך.

נכנס אצל הזקן ומעניין לעניין קבל על אותו בחור, שהוא נתפס למינות ומקדיח תבשילו ברבים. נעקרה אנחה קשה מלבו של האב הזקן?

אוי לאוזני שכך שומעות!

הוסיף קרובו של הזקן ואמר:

ולא זו בלבד, אלא…

רעד הזקן ושאל:

אלא?…

המשיך הקרוב וסיפּר:

לפני ימים אחדים הלך לכומר ו…

אוי ואבוי! – התחיל הזקן תולש שער ראשו.

סיים הקרוב:

…וכשעמד בבית-היראה שלהם, רגע אחד עד שלא הספיק לעשות אותו מעשה, נעקרה פתאום לבינה מתוך התקרה, נפלה על ראשו והרגה אותו ונשמתו יצאה ביהדות.

נגהו פניו של הזקן וקרא:

ברוך המקום!…

2011 ההוא שהסיח צערו לחברו:

בני יחידי המיר. מה תשובה אחזיר למקום ברוך-הוא כשתגיע שעתי לעמוד לפניו לדין?

ניחמו חברו ואמר לו:

עצה טובה אני יודע, שתפטור עצמך מן הדין. תעמיד פנים כנגד המקום ברוך-הוא ותשאל אותו: "ובנך-יחידך שלך?…

2012 אחיו של עורך-דין יהודי המיר. למחר בא עורך-הדין לבית-המשפט וביקשו חבריו הנוצרים להרעימו ואמרו לו:

שמא לא יפה בעיניך אותו מעשה, שעשה אחיך?

החזיר הוא להם:

אדרבה, משבּח אני אותו. בשביל להיות יהודי, טיפש הוא יותר מדי…

2013 דוכס אחד אמר ליהודי “שלו”:

אותו מעשה, שעשו אבותיכם לבנו-יחידו של אלהים אין לו כפרה עולמית.

השיב לו היהודי:

חייך, אדוני דוכס, שאותו מעשה אינו טעון כפרה כל-עיקר. ידוע ומפורסם, שלאחר שנגמרו מעשי-בראשית חילק הבורא את עולמו לשניים: את השמים נטל לו ואת הארץ נתן לבני-אדם. באו בני דור-הפלגה ואמרו להסיג גבולו ולעלות לשמים, ומיד עשה דין לעצמו ונפרע מהם. וכשחזר הוא ואמר להסיג גבולם של בני-אדם והוריד בנו-יחידו לארץ, עשו אבותינו דין לעצמם ונפרעו הימנו…

2014 אמר גוי ליהודי:

רשעים אתם היהודים! את אלהינו עיניתם.

החזיר לו היהודי:

צאו ועשו אתם כך לאלהינו…

2015 גוי רב עם יהודי וצעק:

את אלהינו הרגתם!

היסה אותו היהודי ואמר לו:

תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. כיצד יכול אדם להרוג את אלהים?…

2016 גוי ויהודי ישבו בשכונה אחת והיו ידידים זה לזה. לימים כרת הגוי עץ ביער, עשה אותו צלב והעמידו סמוך לביתו, ומכאן ואילך נעשה הגוי צהוב ליהודי. אמר לו היהודי:

מה עוול מצאת בי, שנהפך לבך עלי לשנוא אותי?

השיב לו הגוי:

את אלהי אתה מבזה; יום-יום אתה עובר עליו, וכובעך אין אתה מסיר מעל ראשך.

החזיר לו היהודי: ידידי, הן אני זוכרו כשהיה עדיין עץ…

2017 גוי ויהודי ישבו בשכונה אחת ובתיהם סמוכים זה לזה. פעם אחת נפלה דליקה באותה שכונה ונשרפו בתיהם, ושניהם לא הצילו מן הדליקה ולא כלום. למחר פגש הגוי את היהודי, נסתכל בו וראה: פניו של היהודי כתמול-שלשום. תמה הגוי ואמר לו:

אני – לבי חלל בקרבי, ואתה – כאלו לא אירע לך שום דבר רע!

החזיר לו היהודי:

כך נאה לך וכך נאה לי. אתה – גם אלהיך נשרף, ואני – אלהי חי וקיים…

2018 בשעת סעודה של פורים קם ליצן אחד ואמר:

רבותי, חידוש נתחדש לי היום. פורים מועד קטן הוא ליהודים, וחג גדול – לגויים.

תמהו המסובּים:

הכתוב מספר על כל מה שאירע לגויים בפורים, ואתה אומר: פורים – חג גדול להם!

הסביר אותו ליצן ואמר:

אילמלי ניצח המן ונהרגו כל ישראל, מה היינו אנחנו חסרים? – יהודים, ואילו הגויים היו חסרים – אלוה…

2019 שאל הגמון אחד את רבי יונתן אייבשיץ:

אתם, היהודים, עושים סעודה של שבת ויום-טוב בלילה שלפני היום, משום שלדעתכם היום הולך אחרי הלילה.

ותמה אני: מה ראיתם לשנות ממנהגכם וקבעתם סעודת-פורים בלילה שאחרי היום?

השיב לו רבי יונתן:

כשם שאתה שואלני על מנהגנו שלנו, כך אשאלך אני על מנהגכם שלכם. אתם, הנוצרים, עושים סעודה של שבת ויום-טוב בלילה שאחרי היום, משום שלדעתכם הלילה הולך אחרי היום. ותמה אני: מה ראיתם לשנות מנהגכם וקבעתם את הסעודה של חג-המולד בלילה שלפני היום? אלא זו מתורצת בירך חברתה. בחג-המולד שלכם אתם נוהגים כמונו, משום שהיתה יד ישראל באמצע, ובפורים שלנו אנו נוהגים כמותכם, משום שהיתה יד גוי באמצע…

2020 שאל גוי ליהודי:

למה אתם קשי-עורף כל-כך ואין אתם מקבלים דתנו, שכבר קיבלוה עמים רבים?

החזיר לו היהודי:

יש עדיין כמה וכמה עמים עובדי עבודה-זרה, ומי יעמיד אלהים לאלו אם לא יהיו יהודים בעולם?…

2021 אמר כומר לרב:

בוא וראה, מה בינינו לבינכם. אלהינו – ביתו נקי מאבק ומליכלוך, ואלהיכם – ביתו מאובק ומלוכלך תמיד; אנו מתפללים בחשאי ובנימוס, ואתם צועקים בקולי-קולות כמשוגעים; הלוויות-המתים שלנו ערוכות בסדר יפה ובטקס נאה, והלוויות-המתים שלכם אין בהן לא סדר ולא טקס. החזיר הרב לכומר:

אלהיכם אשה יש לו, ואין תימה שביתו מסודר כהלכה. אלהינו אשה אין לו, ומי יסדר לו ביתו? אלהיכם צעיר לימים ושומע תפילה בלחש, אלהינו זקן ואנו מוכרחים לצעוק אליו; והלוויות-המתים – אף אני משבּח את שלכם ואיני משבּח את שלנו…

2022 אמר כומר לרב:

כמה דברים מגונים יש בכם! כפויי-טובה אתם. והא ראיה: משה גאל אתכם מעבדות לחירות ונתן לכם את התורה, ואותו אין אתם מזכירים בחשובה שבתפילותיכם, בשמונה-עשרה. – בנותיכם חשודות בעיניכם. והא ראיה: אתם ממהרים להשיאן כשהן קטנות.

החזיר הרב לכומר:

אין אנו מזכירים את משה בשמונה-עשרה, משום שסרח ונשא בתו של כומר. ובנותינו אנו משיאין כשהן קטנות, משום שפעם אחת בּגרה בת-ישראל ולא נישאה והמיטה עלינו צרה לדורי-דורות…

2023 בישוף ורב הוזמנו לשולחנו של מלך, וסידרו לו לרב מאכלים כשרים של ישראל. ביקש הבישוף להתעלל ברב והגיש לו ממאכליו שלו. נעלב הרב ואמר לו:

אי אתה יודע, אדוני הבישוף, שמאכלים אלו אסורים לנו?

נענה הבישוף ואמר:

חבל, טעים מאוד!

כשקמו האורחים מלפני השולחן ועמדו לצאת, ניגש הרב לבישוף ואמר לו:

שלום לאדוני הבישוף ולאשתו הגברת.

נעלב הבישוף ואמר:

אי אתה יודע, אדוני הרב, שאשה אסורה לנו?

נענה הרב ואמר:

חבל, טעים מאוד…

2024 רב ובישוף הוזמנו לשולחן-המלך, והגישו להרב מאכלים כשרים בכלים כשרים שהוכנו לשם זה תחילה. הציץ הבישוף על הרב ואמר לו:

אדוני הרב, אימתי נזכה לכך, שאני ואתה נאכל מקערה אחת?

הסתכל בו הרב והחזיר לו:

אם ירצה השם, ביום חתונתך, אדוני הבישוף…

2025 שאל בישוף לרב:

אם מילה חביבה על אלהיכם, הוולד, העתיד להיות יהודי, למה אינו יוצא מהול ממעי-אמו?

החזיר לו הרב:

אם פרישות חביבה על אלהיכם, הוולד, העתיד להיות בישוף, למה אינו יוצא סריס ממעי-אמו?…

2026 גוי ראה ליהודי שכנו, שהוא אוכל ואינו עושה, ואמר לו:

פרנסתך מהיכן?

החזיר לו היהודי:

חזקה יש לי מאבות-אבותי על “מי-שבּירך”, וכל אדם שאני מברכו לפני אלהינו מעלה לי שכר ברכה. אמר לו הגוי:

רצוני, שתברך גם אותי.

הסכים היהודי ואמר:

בשכר אני מברך לכל אדם.

חזר הגוי ואמר:

שמא תברך גם את משיחי?

סירב היהודי ואמר:

אי-אפשר.

אמר לו הגוי:

לא ברכה בחינם, ברכה בשכר אני מבקש.

עמד היהודי בסירובו והחזיר:

אף-על-פי-כן אי-אפשר… אין ברכתי ברכה אלא למי שאני יודע שם אביו תחילה…

2027 בישיבה של מעלה התווכחו ודנו:

יש צורך בנישואי-חולין, או אין צורך בנישואי-חולין?

שאלו למשה ואמר:

אין צורך; יכול אדם לגרש את אשתו ולישא אחרת.

שאלו למחמד ואמר:

אין צורך; יכול אדם לישא אשה על אשתו.

שאלו לישו ואמר:

אלך ואמלך באבא.

הלך ונמלך; אמר לו אביו:

כל אותו טורח של נישואים למה? הרי אני: אשה אין לי, ובן יש לי…

2028 הגמון דרש, שיבוא מי-שהוא מישראל להתווכח עמו. נכנסו הרב והפרנסים לישיבה ודנו:

מי ילך ויתווכח עמו?

אמר להם הנפּח של הקהילה:

תנו לי רשות ואלך. אם ינצחני, יאמרו: הדיוט שבהם ניצח, ואם אני אנצחנו, יאמרו: אלהיהם של אלו ניצחו.

נתנו לו רשות והלך.

נכנס הנפּח אצל ההגמון. קיבלו ההגמון והשפיל אצבע כלפי מטה, עמד הנפח וזקף אצבע כלפי מעלה. פשט ההגמון שתי אצבעות, ומיד פשט הנפח אצבע אחת. חזר ההגמון ופשט יד פשוקה לכל חמש אצבעותיה, ופשט הנפח כנגדו יד קפוצה לכל חמש אצבעותיה. לסוף נטל ההגמון כוס יין אדום והגישה לנפח, נטל הנפח גבינה לבנה והגישה להגמון.

הודה ההגמון ואמר:

יהודי זה ניצחני.

קם ופירש לכל שריו, שהיו באותו מעמד:

השפלתי אצבע אחת כלפי מטה – על שום שאומה זו משולה לעפר, וזקף הוא אצבע כלפי מעלה – על שום שהיא משולה גם לכוכבים; פשטתי שתי אצבעות – לרמז על האב והבן, ופשט הוא אצבע אחת – לרמז על “ה' אלהינו, ה' אחד”; פשטתי יד פשוקה לכל חמש אצבעותיה – שאומה זו מפוזרת ומפורדת בין כל האומות, ופשט הוא כנגדי יד קפוצה לכל חמש אצבעותיה – פירוש: אומה זו “גוי אחד בארץ”. הגשתי לו כוס יין אדום – שחטאיהם של ישראל כשנים, והגיש הוא לי גבינה לבנה – “כשלג ילבינו”.

וכשחזר הנפח לביתו שמח וטוב-לב, שאלו לו:

מהיכן ידיעת רמזיו של ההגמון, ומה רמזים החזרת לו?

השיב הנפח:

הרי אלו דברים פשוטים ומובנים לכל אדם. הוא השפיל אצבע כלפי מטה – שיקברני חיים, וזקפתי אני אצבע כלפי מעלה – שאעשה לו מה שעשו להמן. פשט הוא שתי אצבעות – שינקר שתי עיני, ופשטתי אני אצבע אחת – שבזו בלבד ארטש מעיו. פשט הוא יד פשוקה – שיסטרני בכל כוחו, ופשטתי אני יד קפוצה – שאשבר כל עצמותיו. כיוון שראה, שאין הוא יכול לי וביקש להשלים עמי והגיש לי כוס יין לשתות, מיד נעניתי לו והשלמתי גם אני עמו והגשתי לו גבינה לקינוח….

2029 יהודי שכלו לו עסקיו והגיע עד כיכר-לחם, נמלך והלך אל הרב שיתפלל עליו. התפלל הרב ולא נענה. נמלך היהודי והלך אל הכומר, שהוא יתפלל עליו. אמר לו הכומר:

אלהינו טוב ומטיב מאלהיכם. מובטחני, שהוא יעזור לך, ובשכר זה תמיר אתה וביתך.

הסכים היהודי. שמח הכומר ונתן לו צלב של-זהב למתנה. הלך היהודי לביתו שבר את הצלב, מכר את הזהב, קנה סחורה ונתעשר.

שמע הכומר, שאותו יהודי נתעשר, הלך אליו ואמר לו:

עיניך הרואות, שאלהינו טוב ומטיב, ולמה לא באת אלי לקיים דברך?

החזיר לו היהודי:

מה טוב ומטיב הוא זה? לא נענה לי עד ששברתי לו ידיו ורגליו…

2030 יהודי קנה שטר-גורל, הלך אל הרב ואמר לו:

רבי, אם השטר שלי יזכה, הרי עלי מעשר לתלמוד-תורה ולתיקון בדקי בית-הכנסת.

לא הועיל הנדר והשטר לא זכה. חזר היהודי וקנה שטר-גורל אחר, הלך אל הכומר ואמר לו:

אבא, כזה וכזה נדרתי לאלהינו, והוא לא שעה לנדרי. עכשיו התפלל עלי לאלהיכם, ואם הוא יעזור לי, מיד אמיר אני וביתי, וגם מעשר אפריש לענייכם ולצורכי בית-כנסתכם.

עכשיו הצליח היהודי והשטר זכה. עבר כמה זמן, והיהודי לא בא אל הכומר. הלך הכומר אליו ואמר לו:

איה פיך? הלא תודה, שאלהינו יטוב יותר מאלהיכם.

החזיר לו היהודי:

אבא, מודה אני שאלהיכם טוב יותר מאלהינו. אבל כנגד זה הלוא תודה אתה, שאלהינו חכם יותר מאלהיכם…

2031 אמר כומר ליהודי:

שלושה דברים אני נוטל עליך להאמין בהם, ובשכר זה תקבל מאתי מאה דינרים. ואלו הם: ישו ילוד-אשה היה, אבל מרוח הקודש נתעברה אמו; ישו נתן לחמשת אלפים איש חמש ככרות-לחם ושני דגים וכולם אכלו ושבעו; את ישו צלבו וקברו, ולאחר שלושה ימים קם מקברו וחי.

אמר היהודי לכומר:

אישי כוהן, דבר גדול אתה מבקש מאתי, ואיכה אעשה אותו לבדי? הרשני נא לצרף שותף אלי, ושנינו יחדו נעשה אותו.

הסכים הכומר. למחר חזר ובא היהודי, הוא ונוצרי עמו, ואמר:

אישי כוהן, תן את הדינרים אשר אמרת.

שאל הכומר:

אתה מאמין?

השיב היהודי:

שנינו, אני ושותפי שלפניך, מאמינים חלק כחלק. אני מאמין, שישו היה ילוד אשה; שמרוח-הקודש נתעברה אמו - מאמין שותפי. אני מאמין, שישו נתן לחמשת אלפים איש חמש ככרות לחם ושני דגים; שהם אכלו כולם ושבעו – מאמין שותפי. אני מאמין, שצלבו וקברו את ישו; שהוא קם מקברו לאחר שלושה ימים וחי – מאמין שותפי…

2032 מלך והגמון התווכחו: מי משניהם פיקח מחברו?

אמר המלך להגמון:

שלוש שאלות אשאלך, אם תדע להשיב עליהן כהלכה – אתה הפיקח, ואם לאו – אני הפיקח. ואלו הן: מה שוויי, מה אני חושב ומה לא ראיתי מימי?

אמר ההגמון למלך:

תן לי שהות שלושה ימים, ואשיב לך תשובות על שאלותיך.

הסכים המלך. הלך ההגמון לביתו וחשב יומם ולילה, יומם ולילה, ולא מצא תשובות לשאלותיו של המלך. מקץ היום השלישי קרא ליהודי “שלו” ואמר לו:

כך וכך מעשה. אם תחלצני מן המיצר – אתן לך אלף דינרי-זהב, ואם לאו – גרש אגרש אותך ואת כל היהודים מן ההגמוניה של.

אמר לו היהודי:

תן לי האיצטלה שלך, שלא יכירני המלך, ואני אבוא אליו ואשיב לו על שאלותיו.

אמר ההגמון:

שמא יבוא שליח בינתיים לקרוא אותי אל המלך וימצאני כאן, מה אומר לו?

השיב היהודי:

צא והסתתר בּלול שבחצרך ושב שם על הביצים במנוחה כתרנגולת, הדוגרת על ביציה.

עשה ההגמון כעצתו של היהודי: הלך וישב על הביצים בלול, והיהודי לבש את האיצטלה והלך אל המלך. כשנכנס, אמר לו המלך:

אדוני ההגמון, באת להשיב תשובות על שאלותי?

הן, אדוני מלך, - החזיר ההגמון המדומה. – להשיב תשובות על שאלותיך באתי.

פתח המלך ושאל:

מה שוויי?

השיב היהודי:

שווייך – עשרה שקלים. אם הצלב התלוי על האיצטלה שלי שוויו עשרים שקל, דייך ששווייך אתה חצי.

חזר המלך ושאל:

מה אני חושב?

השיב היהודי:

אתה חשב, שאני הגמון פיקח.

לבסוף שאל המלך:

מה לא ראיתי מימי?

השיב היהודי:

בוא עמי, אדוני מלך, ואראך מה שלא ראית אתה מימיך, ולא ראה שום אדם בעולם מימיו – הגמון יושב על ביצים כתרנגולת, הדוגרת על ביציה…

2033 בישוף ורב התווכחו בעינייני אמונה. אמר הבישוף לרב: בוא וראה מה בין אלהינו לאלהיכם, שאלהיכם אל-נקמות, ואילו אלהינו – אלהי האהבה והחסד.

החזיר הרב לבישוף:

אף אתה בוא וראה, מה בינינו לבינכם, שאנו איננו רואים זכות לנו לדון דין-נקמה ומסרנוהו לאלהינו, ולנו הנחנו את האהבה והחסד, ואילו אתם, שמסרתם את האהבה והחסד לאלהיכם, הנחתם לכם – את הנקמה…

2034 יהודי ישב לפני רופא נוצרי וקבל:

מיחושיו מרובים, ומתיירא הוא, שמא ימות.

התרגז הרופא ואמר:

כל היהודים יראים מפני המוות. מדוע אין אנו יראים מפניו?

החזיר לו היהודי:

אל יהא דבר זה תמוה בעיניך, אדוני הרופא. אתם – גדול אחד היה לכם, והוא מת לשם כולכם, ואילו אנחנו – איש-איש מאתנו מת לעצמו…

2035 יהודי וצרפתי דנו על דרייפוס כשיצא זכאי. אמר הצרפתי:

עוול גדול עשינו לקפּיטן ישר זה, ולפיכך אנו חייבים לכפר פניו ולעשות אותו קולונל.

השיב היהודי:

כפרה זו אינה מספקת.

הסכים הצרפתי ואמר:

אמת. ראוי הוא, שיעשוהו גנרל.

השיב היהודי:

אף כפרה זו אינה מספקת.

תמה הצרפתי ואמר:

אלא מה רצונך, שיעשוהו אלהים?

החזיר היהודי:

אפשר… כבר היה מעשה ואחד משלנו נענש חינם ועשוהו אלהים…

2036 לפני אידיהם הלך ליב’לי הקטן ליער, כרת אשוחים והביאם לעיר לחג-המולד. ידע ליב’לי, שעבירה היא לעשות סחורה בתשמישי-קדושה שלהם, אלא שהעניות העבירה אותו על דעת קונו… והקור קשה, וליב’לי לבוש קרעים, והרי הוא מקיש ברגליו על הקרקע, מטיח ידיו זו בזו ורוטן:

לית טבא דנפיק מנו בישא… מה היה אותו האיש חסר אילו נולד לא אחרי חנוכה, אלא אחרי שבועות?…

2037 יהודי כפרי הביא לעיר קישואים כבושים למכור, וכשנפתחו החביות הוברר, שהקישואים הבאישו, והוכרח הכפרי להשליכם לתוך האשפה. נצטער צער גדול על הפסדו ועגום-לב שב לכפרו. בדרך פגע בצלב. הסתכל בפניו העגומים של הצלוב, פנה אליו ושאל:

הגידה נא, שמא גם אתה היה לך עסק בקישואים באושים?….

2038 אמר מלך לחכם יהודי:

יודע אני שחכם גדול אתה, ורצוני, שתאמר לי באמת ובתמים, איזו משתי הדתות, שלי או שלך, היא האמיתית.

אמר החכם:

תן לי שהות שלושה ימים לעיין בדבר.

אמר המלך:

יהי כן.

לאחר שלושת הימים בא החכם אל המלך והעמיד פנים זועפות.

אמר לו המלך:

מדוע פניך זועפות?

השיב החכם:

לבי יזעף בי על שני אנשים רעים, שעשו עמי היום רעה. שני אחים הם, ואביהם – מומחה מפורסם לאבנים טובות. לפני כמה זמן הלך האב למדינות-הים, והניח לשני בניו אלו שתי אבנים טובות. נחלקו הבנים: איזו משתי האבנים היא הטובה ביותר, והיום באו אלי לשאול את דעתי. אמרתי להם: “מי אני, כי אחליט את הדבר? כיתבו לאביכם, שאין כמותו מומחה לאבנים טובות, שאלו אותו ויגדכם”. רגנו האנשים עלי, חרפוני, קללוני וגם הכּוּני.

כּעס המלך ואמר:

אמנם אנשים רעים הם וראויים לעונש.

נענה החכם ואמר:

תשמענה, מלכנו, אוזניך מה שדיבר פיך. שתי אבנים טובות נתן אבינו אלהינו ליעקב ולעשו בניו, ומאתי אתה מבקש, שאומר לך, איזו משתיהן היא הטובה ביותר. מי אני, כי אחליט דבר? שלח נא, מלכנו, ציר-אמונים לאבינו שבשמים, שאל אותו ויגדך…

(“שבט-יהודה” לרבי שלמה אבן-וירגה, הוצאת ווינר, האנובר 1855, עמוד 54; הוצאת “טרקלין”, ווארשה תרפ"ח, עמוד עו).

2039 לפני כמה שנים שימש בכרך גדול של גרמניה ארכיבישוף בן-בנו של רב מפורסם. פעם אחת, ערב-פסח שלהם, בא אליו אורח חשוב: בישוף מעיר אחרת, ואף הוא רגלי אבותיו עמדו על הר-סיני. למחר היה יום גדול בּכּנסיה הראשית: הארכיבישוף שירת בקודש בשעת התפילה, והבישוף שירת על-ידו. עד ששניהם עמדו בעבודה הוברר, שמחתת-הקטורת נמסרה אתמול לצורף לשם תיקון, ועדיין לא החזירה, ומיד נשלח שמש, שימהר ויביאנה. ראה הארכיבישוף, כי בּושש השמש לבוא, נתרגז ולחש לחברו הבישוף:

חוששני, שגוי חמור זה יושב בבית-מרזח ושותה ארבע כוסות…

2040 כוהן המפקח על בתי-הספר העממיים שבגלילו בא לבית-ספר אחד לשם ביקורת. נכנס לכיתה, בחן את התלמידים, ולסוף אמר להם:

ילדים, שאלה אשאל אתכם, ומי שידע להשיב כהלכה יקבל מאתי שקל… למי אנו חייבים ליתן כבוד-אלהים?

קם תלמיד אחד ואמר:

לאבא ואמא.

קם שני ואמר:

למלך.

קם שלישי ואמר:

לישו הנוצרי.

נסתכל הכוהן באותו תלמיד, ראה שעיניו שחורות ושערותיו תלתלים, ואמר לו:

לא יהודי אתה?

החזיר התלמיד:

אמרת: שקל…

 

[ד]    🔗

2041 גויים באו אל הרב שבעיר הסמוכה לכפרם:

פּאני רבּין, שמענו עליך שתפילתך מקובלת בשמים. שמא תתפלל עלינו, שמעכשיו תיתן האדמה את יבולה פעמיים בשנה?

נענה להם הרב ואמר:

שובו ובואו לאחר שבוע ובינתיים אתפלל.

חזרו ובאו לאחר שבוע ואמר להם הרב:

בּשמים מסכימים, אבל בתנאי אחד…

נעשה ונשמע! – הפסיקו אותו הגויים.

סיים הרב ואמר:

שם מתנים תנאי, שבהסכמת כּולכם תהא מעכשיו כל שנה בת עשרים וארבעה חודשים…

2042 סנדלר יהודי קנה עור למלאכתו מאת בורסי גוי, ולא היה בידו לשלם. הביא תפיליו, נתן אותן לגוי ואמר לו:

הילך משכון יפה. כל-זמן שאיני מניח את אלו על ידי ועל ראשי אני אסור באכילה. הרי שאצטרך להזדרז ולפדותן מידך.

נענה לו הבורסי הגוי, לקח את התפילין ונתן את העור.

עבר שבוע, חודש – הסנדלר לא בא לפדות את המשכון. התעצב הגוי אל לבו ואמר לאשתו:

אותו סנדלר ודאי כבר מת ברעב. אני אשם במיתתו…

2043 קונדוקטור נכנס לקרון של רכבת לבדוק את הכרטיסים ונתקלה עינו ברגליים בוקעות מתחת לספסל. גחן והתחיל טורד את הרגליים הבוקעות:

כרטיס!…

מיד נאספו הרגליים אל תחת הספסל, ובמקומן נזדקרה יד משם והניחה מטבע של-כסף לתוך ידו של הקונדוקטור. שילשל הקונדוקטור את המטבע לתוך כיסו ופנה ללכת. והנה שוב זוג רגליים בוקע מתחת לספסל. רגליים אחרות. חזר הקונדוקטור וגחן וקרא:

כרטיס!

מיד נאספו הרגליים אל תחת הספסל, ובמקומן נזדקרה יד משם והניחה מטבע של-כסף לתוך ידו של הקונדוקטור. שילשל הקונדוקטור את המטבע לתוך כיסו ופנה ללכת. והנה שוב זוג רגליים בוקע מתחת לספסל. רגליים אחרות. חזר הקונדוקטור וגחן וקרא:

כרטיס!

הציצה מתחת לספסל דמות איכר שיכור-שינה, פישפשה ומצאה מטפחת והוציאה מתוך המטפחת כרטיס והגישה אותו לקונדוקטור. הסתכל הקונדוקטור בכרטיס וזעם:

חמור! למה זה אתה מוטל כנבילה תחת הספסל?

חיטט האיכר בראשו, נענה ואמר:

מה אני יודע? אם יענקל שלנו כך, אף אני כך…

2044 ההוא שהוצרך לנסוע לכרך הסמוך לעיירתו, הלך לגוי שכנו ואמר לו:

מהר ורתום סוסך וניסע יחדיו לכרך פלוני; שם מוכרים עשר חלות-חטים גדולות וחמות בחמש פרוטות.

שמח הגוי, ליקק שפתיו בלשונו ואמר:

אוהב אני חלות-חיטה חמות…

יצא לרתום סוסו, הירהר ושאל:

שמא אין החלות גדולות?

החזיר לו היהודי:

גדולות כראשך.

עד שעמד הגוי וטיפל בסוסו, הירהר שוב ושאל:

שמא אין החלות חמות?

הניח היהודי דעתו והחזיר לו:

חמות כנתינתן מן התנור.

גמר הגוי לרתום את הסוס, וחזר ושאל:

שמא כל אותו מעשה שקר וכזב?

הניע עליו היהודי בראשו, נענה ואמר:

אם עד לידי כך הגעת – אין לך תקנה…

2045 רבי זלמן מפוזנה הושיב כמה יהודים על הקרקע באחוזתו ועשה אותם עובדי-אדמה. לימים בא אליו אורח חשוב ויצא עמו לטייל בשדה. ראה האורח גויים חורשים מצד זה ויהודים חורשים מצד זה ואמר לרבי זלמן:

הללו חורשים והללו חורשים; מה בין אלו לאלו?

החזיר לו רבי זלמן:

הללו חורשים ותולים עיניהם לשמים ומתפללים: “יהי רצון, שתתברך המחרשה ותוציא לחם מן הארץ ותהא פרנסתנו הימנה מעתה ועד עולם”; והללו חורשים ותולים עיניהם לשמים ומתפללים: “יהי רצון, שתתברך המחרשה ותוציא מטמון מן הארץ, ולא תהא פרנסתנו הימנה מעתה ועד עולם”…

2046 יהודי וגוי נכנסו לבית-מחייה לסעוד. היהודי הזמין דגים מפולפלים, והגוי הזמין קדלי-חזיר מעושנים. ישבו לאכול ואמר היהודי לדייל:

טרח והבא לגין מים; דגים אוהבים מים.

נהנה הגוי מחכמה זו, נענה אחרי היהודי ואמר לדייל:

טרח והבא לגין יי“ש, חזירים אוהבים יי”ש…

2047 יהודי שכבר הותר לו כל האיסורים נכנס לרסטורן של גוי והזמין חלזונות²². הביאו לו. נתן חילזון אחד לתוך פיו, ומיד נפרע הימנו “סבל-הירושה” והוא חזר ופלט מה שבפיו לתוך הפּינכּה. חילזון שני, חילזון שלישי – הוא חוזר ופולט: קיבתו היהודית אינה קולטת.

עד שישב ותהה על מה שעלתה לו, נכנס גוי מכּרו, תפס מקום בשולחן לידו, הזמין גם הוא חלזונות ובלע אותם אחד-אחד לתיאבון.

אמר לו היהודי:

החלזונות שלי משונים הם; אותם לא תוכל.

ליגלג הגוי, נטל חלזונותיו של היהודי ובלע גם אותם אחד-אחד.

התקנא בו היהודי ואמר לו:

פלאי-פלאים! אני בלעתי אותם וחזרתי ופלטתי, ואתה – לא נודע, כי באו אל קרבך.

כיוון ששמע הגוי מה שאמר היהודי, מיד חזר גם הוא ופלט. נחה דעתו של היהודי ואמר:

הרי מה שאמרתי. הללו משונים הם; אותם לא תוכל…

2048 שאלו לליצן:

מה בין רסטורן של גויים לרסטורן של יהודים?

החזיר הליצן:

רסטורן של גויים רואים את האוכלים ושומעים את המדברים; רסטורן של יהודים רואים את המדברים ושומעים את האוכלים…

2049 ערב יום-כיפור קודם מנחה נכנס רבי לוי-יצחק הברדיצ’בי לבית-הכנסת, בדק כל מקום מתחת לשולחנות ולספסלים, עלה לארון-הקודש, פתחו וטען לפני המקום:

ריבונו של עולם! בוא וראה, מה בין בניך ובניו של עשו. אילמלי נצטוו בניו של עשו לאכול ולשתות היום, כמה שיכּורים היו מוטלים מתחת לכל שולחן ולכל ספסל. ואילו בניך נצטוו לאכול ולשתות היום²³, ואני, לוי-יצחק, מעיד לפניך ולפני כל הקהל הקדוש הזה, שבדקתי מתחת לכל השולחנות והספסלים, ואפילו שיכּור אחד לא מצאתי…

2050 בליל ראשון של פסח, לאחר שגמרו להתפלל ערבית, עלה רבי לוי-יצחק על הבימה וקרא:

יהודים! תנו תודה לפני המקום ברוך-הוא: יש לכם בבתיכם “סחורה אסורה”²⁴, אם אין?

מיד נענו כמה קולות מבּין הקהל:

יש… יש…

שמע רבי לוי-יצחק, חזר ואמר:

עכשיו, ריבונו של-עולם, בוא וראה, כמה חביבה וכמה חשובה תורתך לבניך! “סחורה אסורה” – ליגיונות שומרים ושוטרים ממונים עליה בכל הגבולות לבערה, ואף-על-פי-כן לא נתבערה וישנה בעין. חמץ בפסח אין עליו לא שומר ולא שוטר לבערו, ואתה עדנו, שאפילו משהו ממנו לא יימצא היום בכל גבול ישראל…

2051 בימי מלחמת-העולם כבשו גרמנים עיירה יהודית וקבעו להם דירות בבתיהם של יהודים. למחר, עם השכמת הבוקר, יצא אופיצר לחצר, התערטל והתחיל מוריד על ראשו על כל גופו מים מתוך המשאבה שבחצר. עמד בעל-החצר והסתכל באופיצר וטען לפני המקום:

אבינו מלכנו, בוא וראה מה בין ישראל לגוי. ישראל, כשהוא קם ונוטל ידיו, די לו ברביעית מים לראשי אצבעותיו. ואילו גוי – נחל מים הוא מוריד על כל גופו כחזיר…

2052 מוצאי יום-כיפור יצא גרונם מבית-הכנסת אחרון לאחרונים, קידש את הלבנה ונפטר לביתו, בּירך על האור ומיד נזדרז ל“נעיצת-היתד”. בטל רעבונו, נשבר צמאונו – יצר-הרע מוטל חלל בקרבו…

עד שעמד בחוץ ועסק במצוה עברה על פניו כירכרה יפה, ובכירכרה “פריץ” ופריצה" ושניהם – יצר-הרע ותאווה… תלה גרונם עיניו לשמים ותהה:

משפטיך תהום רבה! אף הללו חשובים בני-אדם בעיניך…

2053 ההוא שהלך בשוק, ומפיו לא פסקו דברי-תוכחה לבנו הקטן, שהלך עמו.

רבך אומר, שפורק-עול אתה, טען האב. – אחרון אתה נכנס ל“חדר” וראשון אתה יוצא. וכשאתה יושב לפני הגמרא, דעתך נתונה לדברי-הבלים, ולא לגמרא. סופך, שתהיה שואב-מים, חוטב-עצים, רועה-חזירים…

עוד הדיבור בפי האב וגנרל זקן עבר עליהם. רמז האב כלפי הגנרל וסיים:

הרי מה שיהיה סופך!…

2054 רבי ישראל-מאיר הכוהן, בעל “חפץ-חיים”, היה אומר: רצה הקדוש ברוך-הוא לזכות את ישראל, לפיכך נתן להם “שולחן-ערוך”, ומשעת קימה ועד שעת שכיבה יודע כל אדם מישראל מה הוא חייב לעשות ומה אסור לו לעשות וחייו מיושבים עליו. ואילו גוי “שולחן-ערוך” אין לו, מה הוא חייב לעשות ומה אסור לו לעשות אינו יודע, ומשעת קימה ועד שעת שכיבה חייו מטורפים עליו…

2055 ליל-שבת של טבת. עשר שעות רצופות ישן המוזג – והקיץ. דממה וחום. אין לך שעה יפה מזו לשניים מקרא ואחד תרגום. אלא שעדיין לא הנצה החמה, ובבית חושך ואפילה. שמא יעיר את הגוי שלו, את איבן, שידליק נר? – אסור: אמירה לעכו"ם שבות. נמלך המוזג ומצא עצה טובה. ירד מעל המיטה, לבש חלטו, ניגש לגוי והתחיל טורדו:

איבן, איבן!

נעור הגוי, הכיר קולו של בעל-הבית, קפץ ונענה:

הנני!

הערים המוזג ושאל:

איבן, שמא כוס יי"ש אתה רוצה?

ניתזו ניצוצות בּמוחו של איבן.

אבל, - הוסיף המוזג – חושך בבית.

תיכף! – לבש איבן זריזות, פישפש ומצא גפרורים, שירטט והדליק נר…

הביא המוזג כוס יי"ש, העמידה לפני איבן והלך להביא את “החומש”. נטל איבן את הכוס, הפכה אל תוך פיו, כּח כּיחה של הנאה, רקק רקיקה ארוכה דרך שיניו – וכיבּה את הנר…

2056 לאחר שהאנייה הפליגה והיבשה נתעלמה מן העין נתקרבו הנוסעים זה לזה והתחילה שיחה בציבור.

יהודי מהיכן? – שאל נוסע אחד לשכנו.

מכתריאליבקה, - השיב הלה.

שמעתי, שיש בעולם קהילות גדולות מזו שלכם.

נעלב הכתריאלי:

אף הקהילה שלנו קהילה חשובה היא, ברוך-השם. לא פחות משלוש מאות משפחות של ישראל.

וגויים יש לכם?

אף גויים יש לנו… כחמישים נפש.

מה צורך לכם בחמישים גויים?

יש צורך – החזיר הכתריאלי. – שואבי-מים, חוטבי-עצים, גויים לשבת ויום-טוב, גוי למכירת חמץ וכדומה.

קיבּל הלה ונשתתקה השיחה. נמלך הכתריאלי ושאל:

ומעלתו מהיכן?

מווארשה.

שמעתי, שקהילה גדולה היא ווארשה שלכם.

שלושים ריבוא ישראל.

כן ירבו!… וגויים?

מיליון.

נבהל הכתריאלי וקפץ ממקומו:

משוגעים, רחמנא ליצלן! מה צורך יש לכם במיליון גויים?…

2057 שיבחו לו מקורביו לדוכס את היהודים, שפיקחים הם בפוליטיקה ויודעים מה שבלב מלכים ושרים. ליגלג הדוכס ואמר: אתם אומרים כך, ואני אעשה מעשה ותראו, שתיסרח כל פיקחותם.

קרא לרץ שלו וציווה אותו, שילבש בגדי-השרד, יעלה על סוסו ויעבור כברק דרך כל העיירה. ולאחד מן המקורבים אמר, שיצא לשוק וישמע, מה יאמרו היהודים.

יצא אותו מקורב לשוק ונטפל לחבורה של יהודים לשמוע מה בפיהם. היטה אוזן ושמע: זה מפרש מעשה הרץ כך, וזה מפרש כך – ואין הדעות מתקררות.

לבסוף פרש מלמד זקן מן החבורה, פיהק ואמר:

יהודים, לחינם אתם מתפלפלים. כל אותו מעשה של הרץ אינו ולא כלום, אלא סתם שיגעון של הדוכס…

ומיד נתקררו הדעות, והיהודים התחילו נשמטים אחד-אחד.

חזר המקורב אל הדוכס וסיפר לו מה שראה ושמע. תהה הדוכס ואמר:

באמת פיקחים הם היהודים בפוליטיקה…

2058 מבית-הכנסת נגנב שופר. חשדו הגבאים את “הגוי-לשבת” ומסרוהו לדין. עיין השופט בדבר, הזמין את הרב הישיש בתורת מומחה ואמר לו:

ראשית-כל, יטרח נא אדוני הרב ויבאר לי מה זה שופר?

נבוך הרב וגימגם:

שופר?… קרנו של איל…

תמה השופט:

קרנו של איל? מה צורך יש בה?

נבוך הרב עוד יותר והשיב:

אנו תוקעים בה…

עכשיו הוברר הדבר לשופט:

שופר הוא חצוצרה.

יהי כך, - פרש הרב ידיו כמתייאש ושב למקומו.

ובכן, - התחיל השופט מפרש גוף העניין: - מבית-הכנסת של היהודים נגנבה חצוצרה.. קפץ הרב ממקומו והפסיקו:

אדוני השופט, כלום שופר הוא חצוצרה?…

2059 אמר מרדכי ראקובר:

רצונכם שתדעו, מה בין מזלו של ישראל למזלו של גוי? שימעו ואספר לכם:

שר גדול משרי אומות-העולם התגאה כל-ימיו בזקנו היפה. פעם אחת אמר לו המלך: “לחינם אתה מתגאה. בעיירה פלונית ראיתי יהודי זקן אחד, שזקנו יפה כפל-כפליים מזקנך”. שמע השר ומשך כתפיו, כאדם שאינו רוצה להאמין במה שמספרים לו. אמר לו המלך: “שמא אין אתה מאמין? אצווה ויבוא אותו יהודי לכאן ובעיניך תראה. ותנאי אני מתנה: אם ימצא, שהדין עמי, תכניס אתה ליהודי אלף דינרי-זהב, ואם לאו- אכניס אני לך אלף דינרי-זהב”. הסכים השר, ובו-ביום שלח המלך פקודה לאותה עיירה, שיבוא היהודי לעיר-הבירה. באה הפקודה לשם, ומיד תפסו את היהודי, כבלו ידיו ורגליו, העמידו עליו משמר, הביאוהו לעיר-הבירה ונתנוהו אל בית-הסוהר. וכשהודיעו למלך, שהיהודי בא, שלח שליח מיוחד להריצהו אליו. נסתכל השליח ביהודי, ראה פיאותיו המסולסלות וזקנו שיורד עד לאבנטו, ואמר לראש בית-הסוהר:

“סלקא דעתך שבפיאות כאלה ובזקן כזה אדם בא אל המלך?” ומיד הביאו גלב וגילח לו ליהודי פיאותיו וזקנו…

2060 ועוד אמר מרדכי ראקובר:

רצונכם שתדעו, מי הרס פונדקו של יהודי? “תקיעה גדולה” של גוי. ומעשה שהיה כך היה. עם לילה נכנס גוי לפונדק, אכל אכילה גסה ושתה שתייה גסה ונרדם כאבן. עד שישן התחילה אכילתו מתברכת בתוך מעיו והוא תקע “תקיעה גדולה”. נבהלו התרנגולים והתרנגולות שבבית והתחילו פורחים באוויר ומשברים את הכלים. נבהלו בני-הבית והתחילו צועקים:“שריפה!” שמע הצלל והתחיל מושך את העינבּל של הפעמון הגדול. נבהלו כל בני הכפר ומיהרו ובאו – והרסו פונדקו של היהודי…

2061 ביום-טוב ראשון של חג בא הגראף, בעליה של העיירה, לבית-הכנסת:

לראות מנהגי-תפילה של היהודים בא.

מיד פינו לו מקום בכותל-מזרח, והגבאי ישב לידו וביאר לו הכל.

כשהתחילה מכירת העליות והשמש הגיע למכירת מפטיר, פשט “הגביר” של העיירה שלוש אצבעות. הסביר הגבאי לגראף:

רצונו של “הגביר” לקנות עלייה זו בשלושה זהובים.

שמע הגראף ופשט כל חמש אצבעותיו. נבוך הגבאי ואמר לו:

פּן הרבּי, מה לך ולסחורה, שאין אתה יודע טיבה?

החזיר לו הגראף:

את טיבה של הסחורה איני יודע, אבל את טיבו של “הגביר” שלכם אני יודע. אם הוא רצה לקנותה בשלושה מובטחני, שהיא שווה לכל-הפחות חמישה…

2062 יהודי ישב במחלקה הראשונה של בית-הנתיבות ושתה קהווה. לידו ישב אציל פולני וחיכה לרכבת. והיום יום קיץ חם, והקהווה חמה, והיהודי מנפנף מטפחתו להפיג את החום. פגעה המטפחת בכוס, ונהפכה הכוס ונשפכה הקהווה על מכנסיו הלבנים של האציל הפולני. קם היהודי לבקש סליחה ומחילה, ולא נענה לו בעל-המכנסיים:

שלם ישלם היהודי את המכנסיים שקילקל. מאה זהובים מחירם.

תחילה סירב היהודי, וכשראה, שלא יינקה מידי בעל-דינו, נאנח ושילם.

לא הספיק בעל-המכנסיים להצניע את הכסף בכיסו ונשמע קול בואה של הרכבת. מיד קם לצאת ועיכּב היהודי:

יטרח ויפשוט את המכנסיים. הוא, היהודי, קנה אותם ושילם מחירם מאה זהובים כסף עובר לסוחר. עכשיו מחירם מאתיים זהובים. לא פחות.

תחילה סירב בעל-המכנסיים, חירף וגידף את היהודי שלפניו ואת כל היהודים שבעולם, וכשראה, שלא יינקה מידי בעל-דינו, נאנח ושילם….

2063 בחבורה של יהודים נשאלה שאלה:

מי היה היהודי הראשון, שהוצרך לסדר עסקוֹ על שמו של גוי?

השיב אחד מן החבורה:

יעקב אבינו, עליו השלום, היה היהודי הראשון, שהוצרך לסדר עסקוֹ²⁵ על שם של גוי…

2064 ההוא שנכנס אצל רוטשילד ומצא אותו עומד ומעיין בפנקסיו. אמר לו רוטשילד:

היכּבד ושב; הנה כיסא.

וחזר לפנקסיו.

עבר כמה זמן ורוטשילד לא ניפנה על אורחו. רגז האורח ואמר לו:

אדוני הבארון, אני גראף פלוני בן-פלוני. נענה רוטשילד ואמר:

יפה מאוד; הנה עוד כיסא.

וחזר לפנקסיו…

2065 פעם אחת אמר מאיר-בּר למוֹריץ-גוטליב ספיר:

רוצה הייתי, שתאמר לי בלי משוא-פנים, מה הן האופירות שלי בעיניך?

השיב לו ספיר:

כולן יפות בעיני, והמשמחת שבכולן – “ההוּגנוֹטים”.

תמה מאיר-בּר:

אופירה זו אתה מוצא, שהיא משמחת?

החזיר לו ספיר:

הן; כאן הורגים הגויים זה לזה, והיהודי מחבר את המוסיקה לכך…

2066 יהודי חלה בחולירה והכניסוהו לברקה, שנתייחדה לחולי חולירה. ראה החולה, שהוא הולך למות, וביקש שיבוא כומר אליו.

תמהו שמשי הברקה:

כומר למה לך?

השיב החולה:

יש לי צורך גדול בו.

הוזמן הכומר והוא בא: סבור היה, שהחולה היהודי מבקש להתנצר קודם מותו. התוודה לפניו החולה, אף מסר לו ממונו על-מנת שיחלקוֹ לדברים שבצדקה של יהודים. ראה הכומר, שאין דעתו של החולה להתנצר, ואמר לו:

הגידה נא לי, למה הזמנת אותי, ולא הזמנת את הרב שלכם?

החזיר לו החולה:

אבא, כלום אפשר לסכן את הרב שלנו ולהזמינו לברקה של חולירה?…

2067 טינה גדולה היתה בלבו של הצנזור הקושטנדיני על בן-אומנותו הצנזור הווילנאי: כל מקום שהווילנאי מצא בספריהם של ישראל דיבור חריף כנגד הגויים הוסיף הערה משלו: “אישמעאלים קאי”. צפן הקושטנדיני רוּגזוֹ ואמר:

יבוא יומו ואתנקם בו!

לימים בא לידו “סידור” של דפוס האלמנה והאחים ראם בווילנה, פתחו ומצא כתוב:

“רבי ישמעאל אומר”.

מיד טבל עטו בדיו אדומה, מחק “ישמעאל” וכתב:

“רבי, יוון אומר”…

2068 שאלו למחודד:

נאמר בתוכחה: “ישא ה' עליך גוי… אשר לא תשמע לשונו”²⁶, מה קללה היא זו? כלום אי-אפשר ללמוד לשונו של אותו גוי?

החזיר המחודד:

קשה לשונו של אותו גוי מכל הלשונות שבעולם. פאספורט הוא דורש, וכוונתו – שלושה רובלים…

2069 גוי ראה ליהודי, שהוא רוכב על סוס ואחוריו כלפי ראשו של הסוס. ליגלג עליו ואמר לו:

יהודי שוטה, כלום כך רוכבים על סוס?

נעלב היהודי והחזיר לו:

גוי חמור, שמא דעתי לנסוע למערב, ולא למזרח?…

2070 כ"א בספטמבר 1931 לא בא יהודי לבורסה; אותו יום יום כיפור היה, וכל היהודים הלכו לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות להתפלל. עם ערב, אחרי התקיעה הגדולה, שבו לבתיהם ונודע להם, שהקיץ משבר גדול על הלירה האנגלית²⁷. רגנו ואמרו:

עם הדומה לחמור!… אפילו יום אחד בשנה אי-אפשר לסמוך עליהם…

2071 שאלו למחודד:

מה ראו בני-יעקב לעשות במרמה ולדרוש מאת אנשי-שכם, שימולו תחילה לפני שתהיה דינה לשכם בן-חמור לאשה? הלא גיבורים היו בני-יעקב ויכלו לנצח את אנשי-שכם גם כשלא היו כואבים?

השיב המחודד:

בני-יעקב חששו, שמא ייאספו עליהם כל הגויים אשר מסביב להם וינקמו מאתם נקמת דמם של אנשי-שכם. עכשיו, שאנשי-שכם נימולו גם הם ונעשו יהודים, בטחו בני-יעקב, שלא יבואו גויים לנקום נקמת דמם של יהודים…

2072 נרעש ונפחד פרץ יהודי לבית-המשטרה:

שני יהודים נהרגו בחוץ!

שאל ראש-המשטרה:

היכן הם? מי הם?

השיב היהודי:

אני הוא אחד, והשני יבוא גם הוא תיכף…

2073 שני יהודים טיילו יחדיו בגן-העיר, ואמר אחד לחברו:

רואה אתה אותו טרזן, ההולך לקראתנו? משלנוּ הוא.

תמה חברו:

זו מניין לך? אין פניו מעידים עליו.

החזיר הראשון:

פעם אחת היתה לי שיחה עמו ושאלתיו: שמא משלנו הוא? מיד קפץ ונשבע שבועה חמורה, שאין בו אפילו קורט-דם יהודי. אילו לא היה משלנו, לא היה נשבע שבועה חמורה כזו להכחיש…

2074 שאלה נשאלה בחבורה של יהודים:

למה קמים כל הקרואים כשמכניסים את הילד למול?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

משום שאותה שעה נכנס אליהו הנביא.

נענה שני מן החבורה ואמר:

אתה אומר, משום שאותה שעה נכנס אליהו הנביא, ואני אומר, משום שאותה שעה נכנס גוי…

2075 יהודים נסעו בעגלה ועברו דרך כפר. פגע בהם גוי יחף וזרק בהם אבן. נאנח אחד מתושבי-העגלה:

גלות עשו!…

ניחמו חברו ואמר לו:

לפיכך, כשיבוא, אם ירצה השם, משיח, יסע עשו בעגלה, ויעקב יתהלך יחף ויזרוק בו אבן…

2076 יהודי רוכל רגיל היה לבוא כל שבוע לכפר, וכל אימת שבא לשם רצו אחריו ילדי-הכפר וקראו:

יהודי! יהודי!

אמר היהודי בלבו:

מה סגולה אעשה להם לעזי-פנים אלה? אתגרה בהם? יתגרו בי עוד יותר; איידה בהם אבן? יורידו עלי מטר אבנים.

נמלך ועשה אחרת: הביא אתו מטבעות קטנות חדשות ושבוע-שבוע חילק אותן לילדים שרצו אחריו והתגרו בו. כך עשה כמה פעמים. ופעם אחת, כשנכנס לכפר ועטו אליו הילדים ופערו פיהם לקרוא “יהודי! יהודי!” ופשטו ידיהם לקבל את המטבעות החדשות, היפות, אמר להם:

ילדים חביבים, צר לי מאוד, אבל מעכשיו ואילך לא אוכל לתת לכם כלום. אין לי.

רגנו הילדים ומיד הסתלקו הימנו:

אין הם רוצים לרוץ אחריו חינם ולקרוא “יהודי! יהודי!”…

(י' פ' הבל, “Die Schwänke des rheiniandischen Hausfreundes”, המהדורה השטוטגרטית של שנת 1842, חלב ב' ציור 8).

2077 היה לו ליהודי גרמני ילד בן עשר ותקנה לא היתה למבטאו היהודי. נמלך האב ושלח את הילד לכפר:

בכפר אין יהודים מצויים, ושם ילמד לדבר כהלכה.

לאחר כמה שבועות הלכה האם לבקר את בנה, ושבה לביתה עצובה. נסתכל בעלה בפניה ואמר לה:

לא הצליח?

נענתה האם ואמרה:

אדרבה, הצליח יותר מדי: כל ילדי הכפר מדברים כמותו…

2078 היה מיפקד בפולניה, וכשהגיע סטודנט יהודי אחד לרובריקה “לאומיות”, הירהר רגע וכתב: “יהודי”. סנט בו הפוקד ואמר לו: בפולניה אתה יושב ואזרח פולניה אתה, הרי שפולני אתה, ואם כן. מה ראית לכתוב “יהודי”?

החזיר לו הלה:

אבי ואמי יושבים כל ימיהם בברלין, והם גרמנים; אח אחד יש לי בפטרבורג והוא רוסי; אח שני – בבוקארשט, והוא רומני; אחות אחת יש לי בפאריס, והיא צרפתיה; אחות שניה – בלונדון והיא אנגליה; דוֹד אחד יש לי בבודאפשט, והוא הונגרי; דוֹד שני – בהאג, והוא הולנדי. נמלכתי בדעתי ואמרתי: במשפחה גדולה כזו יכול להיות גם אחד יהודי…

2079 מפולפלים ישבו ודנו:

צ’כוסלובקיה מה פירושה?

אמר אחד מן החבורה:

צ’כוסלובקיה פירושה – מדינה של יהודים.

תמהה כל החבורה:

כלום משיח בא לשם?

נענה הוא ואמר:

בואו ואסביר לכם: גוי הוא או צ’כי או סלובקי; יהודי הוא – צ’כוסלובקי…

2080 בפנקס ישן-נושן מצאו כתוב:

“מעשה ובאו שליחי-האומות לכרך גדול של הלווציה בשביל להשכין שלום בעולם, וכל שליח ושליח הביא אתו מה שחשוב לו ביותר. בדקו אחריהם ומצאו: הצרפתי הביא שתי נשים – אחת אשתו, ואחת אהובתו; הגרמני הביא חולצה חומה וספרו של היטלר; האיטלקי הביא חולצה שחורה ופירוש למלות-הקריאה של מוסוליני; הרוסי הביא מטפחת אדומה וקובץ דרשות של סטאלין; האמריקני הביא גומי ללעיסה ודולר בעין; האנגלי הביא וויסקי וכדור-רגל; והיהודי הביא – תרי”ג המלצות לקבל מישרה"….

2081 שאלו לאלכסנדר מושקובסקי המומר:

אתה שגם גוי וגם יהודי אתה, שמא אתה יודע, מה בין גוי ליהודי?

החזיר מושקובסקי:

ודאי אני יודע. גוי, כשהוא צמא שותה שלוש כוסות זו אחרי זו; יהודי כשהוא צמא – בודק את עצמו לסוכר..

2082 שמועה שמעו הגויים:

היהודים יש להם בדיחות יפות.

נמלכו ושלחו אחד מהם לפונדק של יהודים, שישמע בדיחותיהם וישוב ויספר. בא השליח לפונדק, ישב ושמע: יהודי ארכדקן²⁸ חד חידה לחברו:

בן יש להם לאבי ולאמי, ואיננו אח לי. מי הוא? מיד השיב הנשאל: הרי זה דבר פשוט: אתה הוא.

נהנה הגוי, ששמע בדיחה יפה כזו, ומיהר לשולחיו:

חידה אחוד לכם: בן יש להם לאבי ולאמי, ואיננו אח לי. מי הוא?

הירהרו והירהרו הגויים ולא ידעו למצוא את החידה. ליגלג עליהם שלוחם ואמר להם:

טיפשים אתם. אפילו דבר פשוט כזה אין אתם יודעים. הרי זה אותו היהודי הארכדקן שבפונדק…

2083 מה בין צרפתי, גרמני, רוסי ויהודי?

צרפתי השומע בדיחה, צוחק שלוש: אחת, כשמספרים לו, שנית, כשהוא מספרה לאחרים, ושלישית, כשהוא מבין ואתה. – גרמני השומע בדיחה, צוחק שתיים: אחת, כשמספרים לו, ושנית, כשהוא מספרהּ לאחרים; הוא גופו לא יבינהּ עד העולם. – רוסי השומע בדיחה, צוחק אחת: כשמספרים לו; לספר אותה לאחרים ולהבינה אינו מסוגל כל-עיקר. – יהודי השומע בדיחה, אינו צוחק כלל: כבר הוא יודע אותה…

[נוסח אחר:

….יהודי השומע בדיחה, אינו צוחק כלל: עוד לפני ששמע בדיחה זו כבר ידע טובה הימנה…]