על מערכת “מולדת” 🔗
בחיינו עכשיו – עונת כסליו-טבת; עונת החגיגות-של-חנוכה בערים ובמושבות, ועונת הטלטול מדירה לדירה אצל אלה שאין להם בית משלהם, טלטול בזיקים ובזוָעות, ברוחות ובגשמים… “מוחרם”… ימי ה“משך”!
ובעתונותנו – האותיות הגדולות, כמנהג-אמריקה, של “האור” – “על ימין ועל שמאל” – בכדי למלא את הגליון שאין במה למלאותו; המסירות והבדותות, הגדולות והקטנות, של “החרות”, שלה דוקא יש תמיד במה למלא את גליונותיה (הרי גם ה“הכחשות”, שרוב הבדותות גוררות אחריהן, תופסות מקום!); השפה העשירה – בבחינת “יש עושר שמור לבעליו לרעתו” – בניבים מדרשיים וחקירתיים, מן הענין ושלא מן הענין, לצורך ושלא לצורך, של י. ל. ילין, סופר סת“ם ועורך “המוריה”, המוציא וממלא בעצמו את כל עתונו; הציפיה של שבועות וירחים לגליונות “הפועל הצעיר” ולחוברות “החינוך”, שאינם יודעים לעולם את מועדם; ועל הכל – השינויים במערכת ה”מולדת"…
בחיינו… חיינו הישראליים; השבת שלהם וימי החול שלהם, יפים הם האפיזודים השבתיים בדברי ימי חיינו, אבל מכוערים ומשפילים המעשים-בכל-יום שלהם… יפה הוא, בכלל, השבת הישראלי, אבל מה מכוערים ימי-החול הבאים אחריו! יפות הן בימינו החגיגות החנוכתיות, המכביות, החשמונאיות, אבל כמה מכוערים וקשים הם ימי הטלטול של ה“משך” שבצדן, עם כל החזיונות המיוחדים של שלטון אדם באדם לרע לו שהם מגלים לפנינו…
הנה על אחד החזיונות מאלה, שמקומם בעיקר בירושלים עיה"ק, עמדה אפילו “המוריה” לפני שבועות אחדים…
בירושלים, כידוע, יש בתי-חסד, בתי-חינם, ובבתים האלה משתמשים דוקא אנשים, שיש לאל ידם לשלם שכר-דירה. ביחוד, היותר טובים שבבתים הללו נופלים כולם, תמיד ותדיר, בחלקם של הממונים העשירים, קרוביהם ומקורביהם, בעוד שמשפחות-העניים המטופלות בטפליא ובכל מיני יסורים, נדחקות במעונות היותר צרים, היותר נרפשים, ויש גם שנשארות מחוץ למעונות, בתי-החינם נחלקים על פי גורל – כך הוא המנהג – אבל “אוהבי-עשיר רבים”, ואף הגורל העיור אינו מאויביו… גם הגורל אינו יוצא מכלל אוהבי-עשירים ומזכה תמיד רק את אלה… ממש ככתוב בישעיה: בית בבית יגיעו (מפילי-הגורל) עד אפס מקום לעני – וישבו לבדם בקרב הארץ ובבתיה הטובים… והיה כי יבוא העני לשפוך תמרוריו, יענה לו הממונה, אם לבו טוב עליו והוא רוצה לענות: “ר' יהודי, מה לעשות… הן גם שמך היה בקלפי… אבל הבית נפל בגורלו של מקורבי העשיר… של מלחך-פנכתי פלוני… האם על ההשגחה אתה מתרעם, ח”ו?"
מכוערים הם חזיונות-חיינו…
ובעתונותנו… בעולם-העתונות…
לפני זמן-מה יצאה, סוף-סוף, החוברת הכפולה (אב-אלול)
של הירחון “מולדת”, שכארבע חברותיה הקודמות לה, העירה בוודאי בלבבות יחידי הקוראים העברים בארץ-ישראל רגשות שונים, הסותרים אלו את אלו, רגשות מנעימים ומכאיבים גם יחד. כי, אמנם, בעצם הדבר, החוברת הזאת, הכפולה והמאוחרה, ולעת-עתה האחרונה, הייתה לא-טובה ולא-רעה מארבע החוברות הקודמות. שפה אחת וגוָן אחד היו גם בתוכה ל“דברי הספרות הנאים והטובים” שלה, כמו ל“מאמרי-המדע המוסברים, המכוונים” וכו' שבה – גוָן של צורי-המכשול אשר בהרי-יהודה ביום סגריר, ושפה עקלקלית, שריח כוּר-הליטוש נודף הימנה והתכוונות היתירה שוללת ממנה כל טבעיות, כל פשטות; גם בה, כבקודמות, לא היו כל פרקים של בקורת ספרותית הגונה ושל שקלא וטריא על עניני החיים הנוכחים בישראל ובעמים. מעין איזו קרירות מיוחדה – ולא זו של האולימפוס עם כל הנהדר והנשגב שבה, כי אם מן הדומה לקרירות המחסנים הגדולים, שכל מיני סחורות זרות צבורים בהם – נשבה גם בין העלים הרבים של זו החוברת הכפולה, וקשקושי המלים, מה שקורין פּאתּוֹס, שברשימותיו-הים מאת מר קליונסקי (שנתרגמו מ“אונזער לעבן”) ובשאר “התרגומים החפשיים” הביאו את הקורא לידי ספק גדול, אם באמת יש בכגון זה “להתוות לדור המתחנך דרך אל האמיתיות הנצחיות” (פסוק מראש ההקדמה החדשה שבחוברת זו)…
ואולם, מאידך גיסא, אי-אפשר היה שלא להודות, כי הרבה חומר ספרותי הגון למקרא ניתן בחוברת זו, כמו ב“מולדת” בכלל: הנה מאמריהם של קלוזנר וברנפלד על נביאי-ישראל, שבירחון לבני הנעורים יש ויש להם מקום, הנה מאמריהם של ח. ל. זוטא ואשר בן-ישראל על חלוצי-השכלה, הנה השיחות המוּרצות על-ידי גמן: “הארץ החדשה”, של מן דין ודין הבו לנו… ובכלל הוכרח כל קורא ישר לומר לעצמו, כי למרות זה, ש“המולדת” אינה משביעה רצון, למרות כל מגרעותיה, הנובעות מן המצב, שבאמת עדיין אין לנו מולדת ושהדברים מההקדמה על “העם”, שהירחון יכול להיות לו למקרא נאות, עלולים רק לעורר כאב אנוּש – למרות כל זה, הנה הדבר אשר לפנינו מפעל חשוב הוא עד מאד בעולם-ספרותנו הדל, מפעל, שלפני עשר שנים, למשל, לא היה בגדר האפשרות, וברוכים יהיו עושיו…
ביחוד נתחבב המפעל הזה לאחר שהנסיונות שנעשו בשנה זו במקצוע הספרות לבני הנעורים בחוץ-לארץ – “הירדן” ו“השחר” – לא עלו יפה, וכל קינותיה של עתונותנו לא הועילו להחזיר נשמה אפילו ל“השחר”, שנערך בחייו בטוב-טעם ובהידור מצוין. והשמועות שהתחילו לסובב בחברה, עוד מלפני צאת החוברת הכפולה, שגם הבן-יחיד הארצי-ישראלי לספרות-הנעורים שלנו – ירחון “המולדת” הזה – נחתך גורלו למות, חדרו כליות ולב. זה, בדרך כלל, היה מוכיח, כהפסקת “העומר” בשעתו, כי “נטיעת ספרותנו במקום זה, במקום-חיותה” אף היא אינה מושכת אליה את לב-העם בתפוצות-ישראל, וכי אף העמדות האחרונות הולכות ונעזבות… ובדרך פרט היה זה מוכיח, כי תנאים חיצוניים בלתי-רצויים, כאלה שספרותנו נמצאת בהם, יש בכוחם לאבד גם עמל רב, כמעט בלתי-מצוי, של סופר בעל כשרון לא-קטן ופדגוג מובהק כש. בן-ציון, הטורח וטורח לכונן במה ספרותית-חינוכית בארץ-ישראל זה כמה בשנים…
כי על עמלו המיוחד, היוצא מגדר הרגיל, של ש. בן-ציון בנידון דידן אין להרבות בדברים: על זה יעיד כל עמוד ועמוד מכל מה שהוא הוציא עד כה. מי שמכיר את כל מיעוט ידיעת הלשון העברית בחוגי אפיטרופסיה הרשמיים אשר אתנו בארץ בכלל, והסופרים, המורים והגננות הטירונים בפרט, ומצד אחר, מי שמזדמן לו למשל, לקרוא את ציורי הסופר המתחיל ברכות ב“פריינד” הווארשאי או ב“דאס יודישע פאלק” הניו-יורקי, ואחר-כך ראה את היצירה הנאה באמת, בתכנה ובצורתה, ה“מטמון”, שנדפסה באותה חוברת כפולה ועוּבדה על-ידי העורך מן הכתב-יד הלועזי, הוא ידע, כמה עבד ש. בן-ציון עד שהכשיר אותו דבר לדפוס וכמה עמל, כמה מסירות-נפש ספרותית ממש השקיע בזה ובכיוצא בזה! ובהזכירי את העובדה הזאת, ובהביעי את התפעלותי עליה, אין אני מתכוון להכריע בזה בנוגע לערכה של שיטת-עריכה כזו ולדרשה אך לשבח: אדרבא, יודע אני את כל ההתאוננות בחוגי הסופרים על ה“מַניה” של ש.בן-ציון, בתור עורך, “לתקן – ויהי מה”; יודע אני, כי יש רבים, שאין דעתם נוחה כלל וכלל מזה, שמתוך הכרח או מתוך רצון, “מפברקים” אצלנו סופרים שונים, נותנים צורה למי שאינה להם ומטשטשים את צורתם של בעלי-צורה; יודע אני את כל הטענות ואין אני דן בהן עכשיו, עכשיו אין כוונתי בזה אלא להזכיר את העוּבדה ללא-יודעים, שאם ה“יש” של “העומר” – ואחר-כך “מולדת” – אינו גדול בהחלט, הנה, בכל אופן, יש זה, קומץ זה של דברי ספרות לבני הנעורים, מאין נברא. ש. בן-ציון עשה ועושה מה שאחרים במקומו ודאי לא מוכשרים לעשות – לא על פי כשרונם הספרותי, לא על פי טעמם הלשוני, לא על פי ידיעותיהם בחינוך ובעיקר לא על פי הכנתם ויכלתם לעבוד על שדה הספרות העברית בזיעת-אפים כזו, שהוא מראה בעבודתו בספרות-ארץ-ישראל!
ואחרי כל אלה, האם ישמחו כל אותם הקוראים, שעניני ספרותנו קרובים אל לבם ואשר הצטערו על אפשרות הפסקת ה“מולדת”, אם יֵאָמר להם, כי אכן “המולדת” לא נפסקה עדיין, אבל… יוצרה ומחוללה נדחף ממנה?
והמעשה הזה נעשה, נעשה בעולם-עתונותנו בימים אלה…
* * *
ה“ירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ – כרשום עוד על שער החוברת האחרונה – מוּצא על-ידי אגודת המורים בארץ-ישראל, בהשתתפות ‘קוהלת’ וערוך על-ידי ש…… בן-ציון”. ואולם זה חדשים אחדים, שמדברים על “שינויים במערכת”, וב“האור” באו לא פעם ידיעות שׁונות: בקרוב יפַטרו את מר גוטמן ממשרתו… מר גוטמן פוּטר ממשרתו… את מר גוטמן כבר הסירו ממשמרתו… עד הנוסחה האחרונה: את מר גוטמן הכריחו לצאת מן המערכת… על מקומו באו: לוּדויפול, הררי ומרדכי בן-הלל הכוהן.
ידיעות “האור” הללו עשו, כמובן, את הרושם, שכל ענין-ה“מולדת” אינו אלא ענין של משרה. “אגודת המורים בהשתתפות ‘קוהלת’” נתנה לפני חצי שנה ויותר משרה ל“מר גוטמן”, ועכשיו פיטרתהו, כי לא מצאה בו עוד חפץ… פיטרתהו באמצע השנה… ואת המשרה נתנה לאחרים… לרעיו הטובים ממנו…
ואולם לא על הרושם המתקבל מידיעות “האור” אני דן עתה, כי אם על גופא דעובדא, כמו שהיא נמסרת בחוגי עושי-התרבות שלנו ביפו, ועל היחוסים השוררים בחוגי עושי- התרבות הללו.
העתונות היהודית שבחוץ-לארץ העירה כמה פעמים על היחוסים המגונים שבחוגי הסופרים העברים בווארשה, למשל. אני איני רוצה להשתמש בתואר “מגונים” בנוגע לאלה אשר אתנו בארץ: זו, אולי, תהיה הפרזה. ואולם, איך שיהיה, ולבי אינו מהסס להאשים את עושי-התרבות ב“מרכז הרוחני” שלנו – מרכז עלוב זה, שאין לו היקף – כי אין איש מהם, מלבד שנים-שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד שנים-שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד את חברו ואת עבודת חברו. כל אחד ואחד מהם חושב, שמה שהשני עושה אינו כלום וכי הוא הוא, אלמלי היה במקומו של פלוני, היה מהפך עולמות… הסיסמה “אני ואפסי עוד” ומידת ביטול-היש של אחר שוררות בכל תקפן ברחוב עודרינו הרוחניים… אם, למשל, לפני שנתים התעוררו צעירים עממיים אחדים (כמובן, לא מוסמכים מאוניברסיטאות, כי לרוב צעירי עמנו היושבים בתוך עמם גם השעה אינה מספיקה וגם האמצעים אינם בכדי להיסמך) ובעזרת מאות אחדות של פראנקים, שניתנו בתור נדבה, התחילו להוציא חוברות פופולאריות זולות לעם, ובמשך הזמן הזה יצאו מהן יותר משלושים נומרים על-ידי עבודה לשמה, בלי כל תשלום-שכר … בא, לבסוף, סופר ידוע ובר-סמכא אחד באסיפת המורים שהיתה באלול ביפו ומרשה לעצמו להכריז בפומבי: “להוצאת ‘לעם’ יש כסף, אבל ספרים אין לה” (דברי הבוז והביטול האלה באו גם בעתונים), כאילו לא ידע האומר, באיזו תנאים עובדת ההוצאה, מה המה “כספיה” ובמי האשם, אם לא הצליחה בנומרים אחדים מאלה שהוציאה…
הסופר, אשר בגודל-לבבו אמר את הדברים המובאים ביחס להוצאת “לעם” באסיפת המורים, היה ש. בן-ציון… וראה זה פלא: באותה אסיפה נשמעו דברי הקובלנה והתרעומת הראשונים על ה“מולדת”. כאשר עשה עורך ה“מולדת” בדרך אגב להוצאה הנ“ל, כן נעשה גם לו בכוונת מכוון. ומה שהוא אופיי ביותר: הטענות והתביעות, שהלכו ורבו אחר זה בישיבות ועד-ההנהלה של הירחון, נשענו בעיקרן על זה, של”מולדת" אין חתומים וההפסד גדול… ואם “העם עומד מרחוק”, היש, כביכול, הוכחה יותר גדולה מזו, שהירחון אינו מתאים לתעודתו, לרוח-בני-הנעורים, שהוא אינו מכוון לגיל ידוע, שהוא אינו לרצון לאבות? ובמי, איפוא, האשם, אם לא בעורך? רק בש. בן-ציון האשם, שאינו יודע לאסוף תחת דגלו את כל הכוחות, שאינו יודע מה לקרב ומה לרחק בחומר הניתן לקוראים הצעירים, שאיננו איש-המדע ולא אכל תריסר כורא דמלחא במקצוע פלוני ובחכמה אלמונית…
אין מן הצורך לחזור על המובן מאליו, שמכל נקודת השקפה שתהא, אמנם, אין ה“מולדת” סמל-השלימות, ואף הבקורת-שבכתב הארצי-ישראלית (ב“החינוך”, “הפועל-הצעיר” וה“האחדות”), שבלי ספק רחוקה גם היא מסמל-השלימות, לא גמרה עליה את הלל. ולא כנגד הבקורת יתחמץ הלב; אלא על זה, שבקולם של המבקרים בעל-פה נשמע תמיד, לא פחות מאשר בקולו של המבטל את הוצאת “לעם”: אילו לנו היו מוסרים את הדבר, היינו עושים אחרת, אנו חסרים במפעל הזה… וראיה לדבר: ההחלטה לתת עוזרים ל“מר גוטמן” במקצועות, שאינו מומחה להם…
ולא הבינו המחליטים, כי עוון-חוסר-חתומים ו הפסד בעתון עברי לא העורךְ ישָׂאוֹ; ולא שמו על לב, כי בירחון לבני-הנעורים לא פרקי-המדע, שמקומם בספרי-לימוד, עיקר, כי אם שירת-החיים; ולא שאלו את עצמם: אם ש. בן-ציון, המשורר והמורה, שחיבתו לספרות העברית, עבודתו החשובה ב“מוריה” ויצירותיו הפדגוגיות אינן מוטלות בספק, אם הוא לא הוציא מתחת ידו דבר מתוקן … מאנוּ?
לא. “אגודת המורים בהשתתפות ‘קוהלת’” לא ידעה לשאול את עצמה את השאלות האלה. הלא על כן אנשי “המרכז הרוחני” המה. כרוז יצא: על מר גוטמן בעצמו אסור לסמוך; הוא אינו מומחה; צריך להעמיד עורכים על גבו, אנשי-מדע, עורכים בתור “עוזרים”… וכשביקש ש. בן-ציון, שלכל הפחות ימנו לו עוזרים-עורכים כאשר עם לבבו, לא ניאותו לו אף בזאת ו“יפטרוהו”…
ככה יעָשׂה במקומותינו…
במקומו מוּנוּ, כפי שמודיע “האור”, א. לודויפול, ח. הררי ומרדכי בן-הלל הכוהן. כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי-מועד – בזה לית מאן דפליג. ובתור סופרים: א. לודויפול כתב מסות רבות וערך את “הצופה” בהצלחה לפני שנים אחדות; ח. הררי כתב מכתבים אחדים מארץ-ישראל “ב”העולם" הברליני ועיבּד איזו מאמרים ב“החינוך”; ומרדכי בן-הלל הכוהן – הנה בספרו “מערב עד ערב” יש, בלי ספק, אבנים לבנין-ההיסטוריה של החיים הציבוריים של יהודי רוסיה וישוב-ארץ-ישראל… ברם, דא עקא: בעולמות הספרות במובנה השירתי, וביחוד בספרות-השירה לבני-הנעורים, כמדומה, שלא נפגשו האנשים האלה עד כה כלל וכלל… והאם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללבב-בני-הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של “בן-עמי” לא ידע להשתמש בו? שהם הם ייטיבו לתכן את נפש-צעירינו במקום בעל “על קצה-גבול-הילדות”? שהם הם יעשו מה שביד זה לא עלה, לפי דעתם, בשום אופן?
משונים הם הדברים הנעשים בעתונותנו.
[“האחדות”, טבת תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.