פורסם ב“הדואר”, 29.11.1940

 

נפתלי גראָס – אידן (ב' כרכים)    🔗

יהודי בניו-יורק – ומתרכּזים בּו שלשה עולמות: עיירת מולדתּּו, הפּּיוט הבּּריטי-אמריקאי. מזגו שקט, ועיניו גדולות וחולמות, ובלשון-אידיש צרופה ושלווה הוא מניב את שלשת עולמותיו. גם את הכּּרך הוא רואה, משתּתּּף בּתהלוכות אחד למאי ובשביתות פּּועלים, אבל לא שם שוכנת נשמתו.

מן העברית הוא לווה פזמון של בּן-גבירול, והפּזמון איליגי ורך, מתייאש מן החיים האַרציים ומתנחם בּעולם הבּא:

אַך, וואָס נעמסטו מיט

פון דעם ערדישן ווערט?

דעמאָלט טרייבּט עס און ציט דיך

ווי אַ פויגל, וואָס פליט גיך

צוריק צו דיין נעסט,

וואָס גיכער צו קומען

צום אייבּיקן לאַנד,

צו קריגן דעם לוין

פאַר די ווערק פון דיין האַנט.

(על-פי “שכּחי יגונך”).

הוא שואל מנגינה מאת וויליאם בּוטלר ייטס, ומייהד אותה. הכּנר נהפך ל“כלי-זמר”, ושני הכּמרים – לרב ולרבּי:

אַז יאָסל קלעזמער שפּילט אַף זיין פידל

טאַנצט חברה – אַז סע נעמט ניט קיין סוף.

זיין בּרודער איז רבּי אין קאָסעוו,

זיין שוואָגער אין קיטעוו – איז רב.

האָח והגיס עוסקים בּתורה יומם ולילה; יוסל כּלי-זמר מנגן שירים שהוא מחבּרם. לאחר מאָה ועשרים שנה, לכשיגיעו אל עולם-האמת, יבואו צדיקים ומלאָכים לפגוש אותם, אבל בּבת-צחוק יקבּלו רק את יוסל בּלבד – כּי הטובים הם לעולם עליזים, על אַף כּל הצער הגזור לאָדם, והעליזים הם אוהבי כנור ואוהבי ריקוד.

און אַז חברה וועט אים דערזען דאָרט, -

מ’עט פאַרגעסן אָן רבּי און אָן רב, -

אָט איז ער יאָסל דער קלעזמער!

און טאַנצען און טאַנצען אָן סוף.

רחומי-לב והמית-כּליות משתּכשכים בּשורות המשורר כּשהוא פוקד את עיירתו: את שליח-הציבּור “המחפּש את פּירוש-המלות הנכון, כּבן-זוג מתרפּק על כּל מלת-אהבה מפּי הנחשקת”; את המגיד המביא בכנף מעשיותיו ומשליו ריח של שנהב, מור צפּורן וראשי בשמים, רוכלי מעשי ארז וצעצועי שן, ואוצרות חכמים; את המקובּל שמאחורי מצחו לוהטת אש קץ-הימים ותחית-המתים; ואת הרב שחיטוב-רקותיו מתרומם למחשבה “כמפרשים על תּרנים”. השיר “שבּת”, אם כּי יסודו בזכרונות הילדות בּעיירה, נוגה לו ממאור נפש-האומה הנצחית. אנסה לחרוז אותו על חוט עברי:

שַׁבָּת

וְאִם עֶרֶב-שַׁבָּת כֻלּוֹ אוֹמֵר קֹדֶשׁ,

פְּשִׁיטָא שַׁבָּת עַצְמָה, שֶׁהִיא מְלֵאָה וּשְׁלֵמָה

כַּלְּבָנָה הָעֲגֻלָּה בַּחֲצִי-הַחֹדֶשׁ,

וְהִיא מְאִירָה לְכָל בַּיִת בְּיִשְׂרָאֵל

כְּנֵר-שַּׁבָּת בְּאֶשְׁנַב בֵּית-הַתְּפִלָּה יָהֵל,

וְהיִא גְדוּשָׁה, עוֹבֶרֶת גְּדוֹתֶיהָ כְּכוֹס-קדּוּשׁ

שׁוֹפַעַת טוֹבָה; פְּשִׁיטָא שַׁבָּת, שֶׁהִיא

מְלֵאָה חֲמִימוּת וְשֹׂבַע-נְשָׁמָה,

מְנוּחָה וּרְוָחָה וְלֵאוּת רֻחָמָה

כִּלְאַחַר כְּלוּלוּת; וְהִיא שָׁרָה עַל יַיִן וּנְהָרָה

וָנֹפֶשׁ; עַל יָמִים כֻּלָּם שַׁבָּת בְּטֹהַר;

הוֹ, פְּשִׁיטָא שַׁבָּת, שֶׁהִיא תַּכְלִית-נֹהַר

וּמְלֵאָה מִצְווֹת כְּגַרְעִינֵי רִמּוֹן,

וְהִיא מָעֳטֶרֶת מַעֲשִׂים וּמִנְהָגִים

וְדִינִים וּסְיָגִים, כְּתַגִּים

יַעֲטִירוּ הָאוֹתִיּוֹת בְּסֵפֶר-תּוֹרָה; וּגְדוֹלָה וּבָרָה,

נְקִיָּה מִמִּכְשׁוֹל כְּדֶרֶךְ-מְלָכִים מִחוֹחַ חָף,

וְהִיא סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת בִּפְנֵי כָּל דָּבָר חִיצוֹן

וּמִתְרוֹמֶמֶת מִתּוֹךְ שֵׁשֶת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה

כְּהֵיכַל-מָעוֹז, שִׁלְטֵי-גִבּוֹרִים מֻקָּף.

 

לייבוש לערער – יידישקייט און אַנדערע פּראָבלעמען    🔗

שלש מסות הן – והן חוקרות תּופעות סוציאַליות לאור המדע הפּסיכולוגי והמוסר-השכּל של עובדות היסטוריות. כּל אַחת מן המסות האלו נוגעת בּאופן חי וחותך בּשאלות רותחות ממש, בּמה שמתהווה לעינינו על בּימת עממי-אדם וארצותיהם.

המסה הראשונה “רעליגיע און יידישקייט”, מראה כיצד כּל השגתנו על דתיות וחילוניות היא חיקוי בּלתי-מוצדק למושג הדתיות והחילוניות של הנוצרים. אצלנו לא היתה הדת “רליגיה”, כי אם אורח-חיים מלא, ולכן מופרכת מעיקרה ההתנגדות לדת בּשם החילוניות. אם נהיה מביאים את ההתנגדות הזאת עד קצה ההגיוני ונהיה נפטרים מכּל דבר בּחיי ישראל שהשם קודש נקרא עליו, נמצא שנעשינו ערטילאים מן הכּל – מכּל סדרי החיים, מושגיהם ופעולותיהם. תּישאר לנו רק לשון-אידיש ריקה מתּוכן, וממילא לא משמשת כּלום (אלא אם כּן נדבּיק לה איזו מטרה לקוחה מחוץ לחיי ישראל). ובמה נקדם פּני עתידות? במה נקווה לקיום, ומה פּשר יהיה לקיום זה? המסה קוראת לשינוי גמור בּהלכות ובמעשים אצל התּנועות הרדיקאליות בּרחוב היהודי ואצל בּתּי-אולפן שלהן.

המסה השניה, “מיטלען און צילען”, בּודקת מהותן של אמצעים ומטרות.

המושגים הללו נזיזים הם, והם עשויים להתחלף זה בזה, כּי כל אמצעי משמש כּמטרה קרובה, וכל מטרה היא אמצעי למטרה אַחרת, עובדות מאירות מביא המחבּר להראות כּיצד מטרה משתּנית בפועל מתּוך הסתּגלות לאמצעים הבּאים לבצע אותן, עד שלבסוף המטרות הממשיות הן שונות תּכלית שינוי מן המטרות שהוצבו מראש. עתּים המטרות הראשוניות משתּמרות בּדיבּור-פּה בּעת-חג, והן נעדרות לגמרי מחיי המעשה. כּן קרה לנצרות, למהפּכה הצרפתּית, לקומוניזם בּימינו. בּולש המחבּר היאך נתגלגלה הנצרות מאהבת-השונא עד כּדי העלאת בּני-אָדם על המוקד, היאך ה“אחווה” הצרפתּית בּאָה לידי עריפת-ראשים, והוא מזהיר אותנו השכּם והזהר: פּחדו מן הזיווג של מטרה קדושה עם אמצעי טמא! “נברך את אידאַלי-העתיד הגדולים של האנושיות. הם אורה לנו ונחמה לנו. נישמר מפּני אידאַלי העתיד. בּשם גאולה לאַחרית הימים עלולים הם להביא על כּולנו כּליה”.

המסה השלישית, “יידן ווגען יידן”, משתּדלת לבחון בּאופן מדעי כּמה אמת יש בּהאשמות הנטפּלות אל העם היהודי הן מפּי יהודים, הן מפּי גויים. הוא בחר לחקירתו סוג אחד של האשמה, והיא: היהודי הוא קונה גרוע. על יסוד תּצפּיות (מדוייקות כּכל האפשר) בּמידות-קונים (הטכניקה בחלקה היא מתּן-ציונים פּלוס ומינוס לתכונות שונות בּקונים יהודים ובקונים שאינם יהודים, בּחנויות יהודיות ובלתּי-יהודיות), מצא המחבּר, כי ההאשמה הנזכּרה היא אמונה טפלה. אם ישנם קונים יהודים שהם מרבּים לעמוד על המקח, וממעטים בּסכום דמי-הקדימה, וחושדים בּחנווני שהוא רמאי, ומבּיעים “מבינות” על הסחורה לרעה, ורואים עצמם כּאילו עשו חסד עם החנווני, יש כּנגדם וכמספּרם אמריקאים-גויים שיעשו כך.

מכּאן לומד המחבּר, כּי ביטויים כּמו “גיי האָבּ צו טאָן מיט אונזערע יידעלאַך” – אין להם על מה לסמוך. הם תּולדה לבוז עצמי, לסם-מות שהורעלנו בו משנאַת הגויים אלינו. מה שנאַת גויים לישראל בּחנם, אַף שנאַת ישראל לישראל כּך.

בּיחד מהוות שלש המסות ספר גדול ומחכּים, שהדור צריך לו. עמודיו 208, והוא יצא בהוצאַת “מתּנות”, ניו-יורק.

 

נחמן דרוזדוב – אַחד-העם    🔗

אירע לו לאַחד-העם מה שהוא עצמו אָמר על אַנשי המדע, שעבודתם נבלעת בּהתקדמות האָדם, ואל ספריהם המקוריים אין שועה. רק לפני עשרים שנה היתה ממשלתּו שפוכה על כּל מי שהוגה עברית, והיום דבריו מגיעים אל הלבבות מכּלי שני או שלישי, ודור חדש כּמעט שאינו פוקד את מטבּעות-המחשבה הראשונות כּצאתן מיד יוצרן.

גדולתו של אַחד-העם ששימש מעבר מן התּורה אל הספרות, מן הגולה אל המרכּז, מן החיקוי, לקדמונים שלנו או לחידושי זרים, אל העצמיות היוצרת. הסתירות שבּו נעוצות בּעצם תּפקידו זה, שהוא גשר ומעבר. הוא העמיד את האומה כּתכלית עליונה, ודיבּק אליה פרטים שלא יהפכו לאבק-אָדם, ואָסף אליה שואפי-מרחב בלמדו, כּי האנושיות מתבּטאת בּלאומיות, כּי היהודי הוא אּדם בּרשות עצמו, ואין האומה הישראלית תּוספת למין-האָדם שהיא חייבת לשמש לזולתה. את תּעודת-הצדק הטה כלפּי פנים, שנהיה מגשימים אותה בחיינו, לא מטיפים אותה לעולם כּולו.

הפכו בו, ותמצאו אצלו כל מה שבּאו משיגים להשיג עליו. ההרחבה הספרותית שדרש בּרדיטשבסקי, דהיינו, שלא יהיה עתּון עברי עוסק בּעניני יהדות בּלבד, נמצאת גם אצל אַחד-העם בּצורת הוראָה חינוכית, שהחינוך הלאומי אינו זה שמרבּה לדבּר על הלאומיות, אלא זה שנוטע בּנשמות את כּל הערכים האנושיים בּאמצעות הלשון הלאומית והמסורת הלאומית. אלא שאַחד-העם בתורת עורך הכּיר בּשניות ההכרחית של יהודי כל עוד הוא בגולה. בּרדיטשבסקי חלוץ-רגש היה, שנפשו כבר דרשה מה שעתיד צעיר בּן-הארץ לדרוש. רק מסלפים יאמרו כי אַחד-העם גרס מין רוחניות שלולת בּשר-ודם. מי כמוהו עשה חשבּונות מעשיים מתּוך כּוונה אַחראית להשתּרשות מעשית?

אָכן, בּהיותו חניך-גולה סבל ממוחיות יתירה. פּגם זה תוקן בּיד תּלמידיו ומעמיקיו. אַחד-העם חלם על אנציקלופּדיה מוסרת ידיעות על היהדות לכל אגפיה. בּא בּיאליק ואָמר: אנו צריכים לכינוס, שיתּן לנו להכּיר את יצירות ישראל לא מתּוך אינפורמאציה מופשטת בּלבד, כּי אם מתּוך מגע חי עם המקורות כּצורתם ההיסטורית. אַחד-העם דיבּר על רוממות הלשון מתּוך סלסול המחשבה. בּא א. ד, גורדון ואָמר: רוממות בּלבד? לא-כי! אלא היתּוך הלשון העתּיקה מחדש, זירוז חנוטותיה לחיים, בּהתנסותה בחדר-בּישול, בּנפחיה, בּסנדלריה, בּעבודת חרישה ודיש! לא די לנו במה שנעשה בבית-מדרש או בועד-בּלשנים. וכן המוסר הלאומי. נזהר א. ד. גורדון שיהיה זה נזרע ונקלט בּקרקע, בּחיי עם עובד, ולא מתכּנס בדיסירטאציות של חברות-מלומדים – סכּנה, שהיא אורבת לאַחד-העם הקורא לארגון קבוצות ללימוד מוסר-היהדות.

“אַחד-העם, שטריכן פון זיין לעבּן, כאַראַקטער און שאַפונג” (קוים לחייו, דמותו ויצירתו), נכתב מאת מחבּרו כמתּנה לבנים ונכדים. יקר הרב לתלמידו; ורצה התלמיד להנחיל דעת הליכותיו, פּרצופו ותורותיו של רבו לעם צומח אשר לא ידע אותו מקרוב. צעד-צעד הולך המחבּר בעקבות אַחד-העם, נלווה אל תּמורות מקומות מגוריו ואל דרגות התפּתּחות נפשו: מפּעולתו על-יד רבניצקי, אל כּתיבת המאמר “התּורה והעבודה”, שהוא מבוא למחבּרת פּינסקר; מכּאן אל דעתּו על השקל; ומכּאן אל נאומו המינסקאי, “תּחית הרוח”; ומכּאן אל מיאונו לתת צילומו לסדרה של גלויות הנושאות תּמונות-גדולים, שכּן ראָה במנהג זה שמץ-אלילית. קישינוב, אוגאנדה, מותו של הרצל – מחבּרנו מגיב עם המורה על כּל ענין וענין בּשעתּו.

גלויים מפתיעים אין כּאן. בּירור וליקוט והסבּרה, צירוף של נקודה בּאגרת בּמקום אחד אל תּג שבּמאמר בּמקום אַחר, איחוד פּסק-דין של מבקר עם נסבּה גיאוגרפית או היסטורית, תּבונה ברעיון וטעימה מסגנון – כּל אלו יש כּאן. סדרנות נעימה מחלקת את הספר לפרקים, ואת הפּרקים למאמרים, ואת המאמרים למאורעות; וכל פּרק ומאמרה ומאורע – וכותרת עמו. ההוצאָה היא “גלאָבּוס”, שיקאגו. תּמונת המורה קבועה בראש הספר, רשימת-מקורות בּסופו; מספּר העמודים הוא 240; והדפוס בּהיר.

 

מנחם ג. גלען – רש"י, דער פאָלקס-לערער    🔗

נלבב הספר בּ“לשון אמא” שלו, שאין בּה לא מן הדקדקנות המלאכותית של אידישיסטים, ולא מן המטען המילולי של מתורגמני חכמת ישראל.

נפתּחים הדברים בּאגדות על מורה העם, עוברים אל זכרונות כּמו-אגדיים מלימוד חומש עם רש“י בּעיירות, מסמנים את מקומו של הפּרשן בּהיסטוריה, מגעיו עם אומות-העולם והשפּעתו לדורות – בּיחוד אצבּעות שהיו לו לפירוש רש”י בּריפורמאציון הנוצרי. פּרק אַחרון מתאר את סוף-חייו של הפּרשן ואת מסעי הצלב שחלו באותם הימים, ומסתּיים בּבתּי-פיוט מיד רש"י. פּרק תּיכון ומתגושש עם מהות הסבּרותיו של הפּירוש הגדול לתפיסתן הבּלשנית ולסגולותיהן האמנותיות והמוסריות.

פּיוט אחד, “זמירות למוצאי שבּת”, נתון עם תּרגומו המבורך של י. י. שווארץ. (חסרו שורות אחדות, והוטל עלי למלאותן). ומה אכחד? נוכחיות השיר “לכבוד רש”י" לאַברהם בּן-עזרא בּתרגומי אָנכי לאידית, אינה ממעטת את חיבּתי הפּרטית לזה הספר הקטן, עב-הדפּים ועז-הכּריכה, אשר מחבּרו – מידת-צניעות שלו מקרבתּו להיות מתּלמידיו של נושא-חיבּורו.

 

דר. ב. האָפמאַן – מיין רייזע אין ארץ-ישראל    🔗

ד"ר בּ. הופמאן נסע לארץ-ישראל בשנת 1921, וספרו (כּנראה, אוסף ממאמרי עתּון) נכתּב זמן מועט אַחרי כן. מקרה הוא שניתּן הספר לידי כיום. ואני קורא ומשתּומם: מה עינים יש לאיש הזה שראָה הכּל, לא בלי חריפות ובהירות, ואף-על-פּי-כן לא ראָה כלום!

היוצא לנו מדבריו הוא, שארץ-ישראל היא לא ארץ ולא ישראלית! על הלשון העברית הוא מתנבּא, כּי היא תבולע על-ידי האַנגלית הממשלתּית, שכּל הצעירים שואפים אליה מפּני שיש בּה תכלית, והיהודים לעולם בעלי-תכלית הם. תּל-אָביב היא בעיניו עיירה נחמדת, שהיא מתפּרנסת מן החלוקה הציונית, ונעים לישון בּה. בּשממות הארץ ניחה לו. ואימתי הוא מצטער? כּשהוא רואה בירושלים הרבּה חנוונים פּעוטים, רובּם כּכולם סוריים וערביים, ויהודי אין בּהם. כּמה נפלתּ, עם-ישראל, שסורים וערבים הם פּקחים ממך בחנוונות פּעוטה!

קל לדחות את בּ. הופמאן ולומר: בּונדאי הוא, שונא ציון הוא. אבל דומני, כּי הוא מקורי למדי להיות לקוי בפגם פּרטי שלו, ולא להיות אדוק בּתכניתה של מפלגה. ומה פּגם שבּו? שהוא רואה דברים כּהוויתם, קפואים בּמקומם, ואינו רואה ממה נתפּתּחו בעבר ולהיכן הם מוליכים לעתיד.

הוא התהלך בּאשר התהלך בתל-אָביב, ולא חש את עתידותיה, לא הריח את הכּרך הקדחתני המסתּתּר בּחיק השנים הקרובות. הוא שמע את כּל העילגות והדחק שבּלשון עברית משובּשת בּפי פועלים מקרוב בּאו, אבל לא שמע את קול ההכרח ההיסטורי, אשר בּשוב נדחי הגלויות אל אַרצם האַחת להחיותה, יהיו נותנים תּחיה גם ללשון המאַחדת את כּל האברים הנפרדים לנשמה אַחת. על כּן, לא טעם את לשד הצמיחה שבּשפת-תּינוקות בּארץ, ולא ידע היאך תּהיה למדנותם של מלומדים נהפכת לצינור חי, על-ידו יישפכו כל גנזי הספרים לתוך חיי השירה והדמע, המלאכה והמסחר, של היום. ראָה את חולות המדבּר – ולא ראָה את המושבות העמלות, שבּכוחן לקסום מן החולות הללו שדות-חיטה ופרדסי פרי-הדר.

תּפיסתו הסטאטית חלה גם על חזיונות היסטוריים. הוא שואל: מה פּירוש קיום-האומה שאַתּם דורשים אותו? אם אַתּם מתכּוונים לאומה של דוד המלך, על מושגי אלוהיה ומנהגי מלחמתּה, הרי אין זו קיימת עוד. ירשה מקומה אומה של פּלפּלני-תורה ומאמיני השארות-הנפש, תּחית-המתים, ושאָר דעות שלוחמי דוד לא ידעון. ואף לעתיד, לאַחר חמש מאות שנה, אפילו אם יקרא איזה עם בּשם ישראל, לא יהיה זה העם שאבותינו הקרובים התפּללו בתוכו לאב הרחמים ודיבּרו אידית. אומה חדשה תהיה זו. ואשר לגזע, קדמוני ישראל שמיים היו, ואנחנו – מי יודע מה תּערובות מורכּבות בּנו!

כּל אלו הטענות של ד"ר הופמאן מעידות עליו, שהוא מציץ לכל דרגה לחוד, ואינו מכּיר בּהתהוות, העוברת מדרגה אל דרגה, ובנשמה האַחת, שכּל הדרגות יחד הן תּחנות-בּיטוי שלה.

הוא רואה דברים כּאילו היו עומדים בּקפאונם עולמית, והוא עצמו קפא במקום אחד הרבּה שנים. ובכל זאת, יש לו תקוה. נניח שהגיע עד גיל העשרים לשנות חייו ועמד מהתפתּח. אַרבּעים שנה עוברות, בּאות מלחמות, בּאות נחמות, בּאים שינויים ומהפּכות, והוא עצמו אינו משתּנה כלום בּמה שנוגע להשקפותיו. אבל, הנה קפצה עליו זקנה. וכשם שחלו בו שינויים משעת-לידתו עד גיל-העשרים שלו, כּך יכולים לחול בּו שינויים מגיל-הששים עד גיל-השמונים שלו. עם ירידת הגלגל אָדם חוזר אל קניני ילדותו; ואם הוא זוכה, כּל נסיונות חייו מתלווים אל אותם הקנינים להעשירם.

בּ. הופמאן קורא לעצמו שם עברי נאה: צביון. הפוך את סדר שתּי האותיות הראשונות ותמצא: בּציון.