יוֹבֵל וּמְחוֹלוֹת / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי
א 🔗
"בקיץ שנת 1749 הוציאה האקדמיה למדעים ולאמנות שבעיר דיז’ון בצרפת כרוז, שהיא נכונה לתת פּרס הגון בעד חיבור, שישיב תשובה מספּקת על שאלה זו: אם סייעה התפּשטות המדעים והאמנוּת לשפּר את המידות? – ז’ן ז’ק רוּסוֹ קרא את הכרוז בעתון הרשמי שהיה יוצא אז; וביום קיץ חם אחד, כשהלך בדרך, התפּרץ אל מוחו גל גדול, שהעלה דמעות בעיניו, כאילו צלחה עליו רוח ה'; כעין הארה עליונה חש לפתע פּתאום: הוא מצא את התשובה. – ובשנת 1750 קיבל את הפּרס של האקדמיה בדיז’ון בעד ספרו: “שיחה על המדעים והאמנויות”, שההנחה העיקרית שלה היא: “במידה שהמדעים והאמנויות מתפּתחים, בה במידה נשמותיהם של בני־אדם מתקלקלות”.
“אבל רוּסוֹ טעה בדבר גדול אחד”.
רוּסו לא זכה לראות בחזון את חג יובלו של “השילוח”… הוא לא עבר על עשרים וחמישה הכרכים או מאה וארבעים ותשע החוברות של ה“מרכז הרוחני” העברי הישראלי והאנושי… מידה אחרת לגמרי לקלוזנר, מתלמידי תלמידיו; הוא לא לבד שקרא דברי ז’ן ז’ק, כי אם גם קרא את דברי וינדלבנד על־אודותיו בספרו “תולדות הפילוסופיה”, עמוד תמ"ב…
קלוזנר כבר יודע גם את “הרעיון הגדול הגלוּם בפרק הראשון של ההיסטוריה האנושית שבתורתנו – בפרשה ג' שבבראשית”, יודע דבר מציאת “קריטריון אוביקטיבי”; יודע, ש“ישעיה הישן הוא הרבה יותר פּרוגרסיבי למשל מצ’מברלין החדש שבחדשים”, ויודע ש“במקום שיש הרחבה יש גם התקדמות”. – – –
“בכל חברה שבכל דור – הוא אומר – יש שני זרמים, שוב חזרנו לזרמים, זרם עִלי וזרם תַחתי”. ושוב אנו עומדים ביובל של שני הזרמים יחד: זרם משה וזרם יהושע; ותמהים אנו שוּב, שלא למצוא את הפסוק במאמר גוּפו לחגו של “השילוח”, כלומר: לחגו של יוסף קלוזנר…
“השילוח” של אחד־העם “נלחם עם הציונים המדיניים הטהורים מצד אחד ועם שוללי היהדוּת מצד שני”. “אלה ואלה היו בעלי כיווץ וצמצוּם”, ואחר־כך עבר “השילוח " לעורכים אחרים ואת דגלו לא שינה. – “רק צמצום אחד, שהיה ב’השילוח' הקודם, הוּסר ב’השילוח' מן הכרך הי”א ואילך”. – “באו ימי תנועת־השחרור ברוסיה, ו’השילוח' הטיף לרעיון, שאין לעם ישראל לבטוח ביסודות המתקדמים של העם הרוסי”. – באה שאלת הלשונות, ו’השילוח' התיחס בשלילה גמורה אל הז’רגון". – “וכשנתעוררה שאלת האמונה בספרוּת העברית, נזקק לה ‘השילוח’ ביותר”. – “זוהי הדרך שהלך בה ‘השילוח’ במשך כל שנות קיומו”. “אך דרך ההרחבה היא דרך ההתקדמות”. מי יסיר את העפר מעיניך, ז’ן ז’ק, וראית אשר לא פיללת!
ודבר אשר לא פיללנו מודיענו גם האדון מ. מ. אוסישקין באותה חוברת־נצחון עצמה. אוּסישקין הוא איל הברזל העברי; וכשבא לכבּד ולברך את בן־אדם ופעלו, מה לו עוד יותר, אם לא לפתוח את פּנקסו ולהוציא את פּתגמו, שהוא־הוא גם נר לדרכו, שלטון הרצון. קוּמוּ, קוּמוּ כל המרננים באהלי בני־ישראל ושמעו, כי אך שלטון אחד בתולדה ובגוי.
“חמש שנים לפני היובל היה הדבר” – קוראים אנו בדברי אוּסישקין – “הרבולוּציה ברוסיה הגיעה עד מרום קצה”. “כל קדשי ישראל ואידיאליו ההיסטוריים היו נרמסים ברגל גאוה”. “כבר עברה אז יותר משנה מיום שפּסק ‘השילוח’ לצאת לאור”, והאומה הישראלית והספרות הישראלית נתיתמוּ, באין להן מושיע ומלמד ברבים. – ובעת הנוראה הזאת, באין “השילוח” לנו ואפס חזון, נאספו בביתו של מלך־הרצון יחידי הסגוּלה “לטכס עצה ולמצוא תחבולה” – לפתוח את המעיין הסתום ולהשיב לשארית יעקב את אשר לוּקח ממנה בימי הזעם… ו“הארי שבחבורה, אחד־העם, התהלך בחדר מזוית לזוית, כדרכו בשעת התרגשות יתירה, והראה להמסובים בשׂכלו ההגיוני ובחשבונותיו הברורים, שאין שום אפשרות לחַדש את ‘השילוח’; אבל הנשארים טענו: הצדק אתך, ואף על פי כן רוצים אנו, שיופיע ירחון זה מחדש. ושלטון הרצון גבר על שלטון השכל”. – –
גברו המצוּקים על האראלים! מופיע־מופיע “השילוח” ספר־ספר בצורתו, צורת “ההתקדמות וההרחבה” לכבוד הספרות העלוּבה, הנמשכת בקרון, אם גם יודעת מי מנהיגה, – לכבוד הארי שבחבורה, שאף על פי שבאותו לילה היה מסוּפק בגוּף ההקמה, סמך ידו על הודאי של קלוזנר ומסר לו את מטהו. – כי זה לכבוד ולתפארת לבעל שלטון הרצון – הלא על זה הוא בא להעיד.
וגם אנו מעידים אף מעידים…
ב 🔗
אנו מחזירים פּנינו מדורות בני הגולה וכל העסקנות הישראלית שבגולה לדורות ארץ־ישראל ולחליפות המעשים שם, לא לארץ־ישראל של התנ“ך בלבד ושל התלמוד בלבד, כי אם “לארץ־ישראל של יהודה הלוי ושל הרמב”ן, לארץ־ישראל של אליעזר בן־יהודה ושל רמ”ל לילינבלום, לארץ־ישראל של מנחם מנדל דוליצקי ושל אחד־העם", לארץ־ישראל של אוסישקין האחרון שבחבורה – לארץ־ישראל של יוסף קלוזנר…
אסתייעא מילתא, שאביר הזרמים האנושיים הכוללים ובעל הסקירות התולדתיות הענקיות אמר לפקוד את ארץ־האבות, את ארץ הדת השמית, שהתפּשטה בכל אפסי העולם וניצחה את ההתגלוּת היונית. אסתייעא מילתא, ש“איש ואשתו יחדיו, שחיו על הרעיונות” הגדולים ההם, יצאו שניהם “בספינה הרוסית קורנילוב” ליפו ולירושלים. “היום יום שבת”. היום אירע המאורע היותר גדול בחיי הנוסע, הוא נוסע לארץ־ישראל. ו“רעיון פשוּט ומוּבן מאליו זה אמר שירה בלבו. על גדותיו נתמלא לבו בו. לא הרגיש אדון הזרמים לא רעב, לא צמא ולא קור”. הפלא ופלא – לא הרגיש אפילו בנענועים הקלים של הספינה, שבזמן אחר בודאי היו מפּילים אותו למשכב במחלת־הים, ולא ידע את נפשו… ופתאום ניגש אל אשתו, שנסעה עמו יחדיו, ובטון חגיגי, שהוא מגוחך עתה בעיניו, אמר לה: “יודעת אַת? הרי באמת נוסעים אנו לארץ־ישראל! – היא הציצה עליו רגע בעינים תמהות; אבל מיד התחילו עיניה צוחקות, וכל פּניה הוארו בבת־צחוק של רצון. היא הבינה להלך־רוחו. – – –” (דברים ככתבם, “עולם מתהווה”, רשמי מסע בארץ־ישראל, חלק ראשון, “השילוח”, כרך כ"ז, עמוד ד').
וגם אנו מבינים להלך־רוחו. אותו אדם שלא ייעף ולא ייגע מלהיות צופה לעמו ולספרותו בגולה, ועומד על הבימה כפטרון מושבע לכל רם ולכל קדוש, לקח את מקלו ואת תרמילו וילך להסיע את עצמו ופרשת גדולתו לארץ האבות. – הוא אינו נוסע כאיש פּשוט, שאומר: אלך ואראה את מעשי אחי שם, אלך ואראה, מה אמצא לי ולנפשי שם – דברים פּעוטים כאלה אינם כלום להאי גברא רבה. הוא נושא שלט על מצחו, ועליו כתוב: אני הנוסע – שמי בעברית, בין בהברה אשכנזית בין בהברה ספרדית, יוסף קלוזנר! מבקר את בתי־הספר, ידין את מורי־הדרך, מבקר את כל העסקנים הציבוריים וּמתוַכּח עמהם על־אודות כל הענינים הציבוריים… הוא בבחינת מונטיפיורי רוחני וּבידו עצה, תחבולה ותשועה. – הוא בא להתראות ולרשום רשימות. הוא בא לקשור כתרים לעצמו בארץ יהושע והשופטים, בארץ בן־יהוּדה ודוליצקי…
“יפה עד לשכרון הוא הבוספורוס. הלא זהו מקסם, הלא זהו חלום חזון־לילה ולא מראה ממראות הטבע. מי־תכלת אדירים שומים בתוך שני חופים פורחים, חמה שוקעת משתקפת במים אדירים אלה – והתכלת נהפכת לארגמן; אין זיע ואין ניע במים, והספינה לא שטה היא אלא צפה, מתחלקת כברבור הלז בבריכה שקטה: הנה פס של לבן בתוך התכלת והארגמן של המים – הנה תלמים־תלמים, שמציאותם בשקט זה מפליאה, הנה כתם עכור בתוך תכלת המים” (שם, עמוד ח'). והנה נושאת ספינה זו את החולם הגדול לגוי הישראלי, קול ה' על המים. קול ה' בהדר!
ואחר חזות נשגבה זו לא הלך קלוזנר כנוסע לראות את העיר. “מפּני קוצר הזמן לא יכול לראות הרבה…” “לא ראה – במסעה ההיסטורי שלו – לא את הילדיז־קיוסק, ולא את הדרוישים המרקדים, לא את המוזיאון ולא – להבדיל – את רחוב הזונות, שאחיותינו בנות ישראל מנוּצלות בו על־ידי אחינו בני־ישראל האשכנזים דוקא… אבל גם המעט, שהספּיק לראות, לא ימחה מזכרונו כל עוד תהיה בו נשמת חיים”.
לא אשקר, רבותי, דברי השטות האלה כתוּבים באצבע הנוסע ממש בעמוד קל“ו של “עולם מתהווה”, הנ”ל ב“השילוח”. קלוזנר, יוסף קלוזנר, לא ביקר את רחוב הזונות, ולא זיכּה אותנו עם זה בהשוָאה תולדתית מקבילה מימי העבר. – ולאיזה מראה אינו מקביל? לאיזה חזון של מה־בכך אינו מסיע פרשת ההיסטוריה?
הוא רואה, למשל, ב“תל־אביב”, אשר על־יד יפו, את רחוב הרצל ואת רחוב אחד־העם, זה בצד זה; ותיכף הוא מתחיל לדרוש: “הנה שני המתאבקים הגדולים האלה, שכל ימיהם נלחמו זה בזה, כבר נתפּשרו ביניהם בהכרתם של הציונים ושוכנים בשלום זה בשכנותו של זה… ממש, מה שאירע להנצרוּת בתקוּפתה הקדומה: פּטרוס, שליח היהוּדים, וּפוילוס, שליח הגויים, נלחמו זה בזה בכל תוקף על השאלה הגדולה, אם יש להנצרוּת לקבל גרים מן הגויים, ואם יש להנוצרים לקיים את המצוות המעשיות; ואולם בהכרתם של הנוצרים המאוחרים הם שניהם כאחד בוני האמונה החדשה; ויש אפילו חג אחד שהוא מוקדש לשניהם כאחד…” (שם, פּרק ד‘, ע’ ש"ח).
פּטרוס ופוילוס! הרצל ואחד־העם!
“אין הוא, קלוזנר, מקנא בשום אדם שבעולם, חוץ מבשנים: באליעזר בן־יהוּדה ובמטמן־כהן” (שם, ע' ש"י). “אימתי – הוא שואל – בכל שמונה־עשרה מאות השנים של גלוּתם האפלה הכניסו היהוּדים לאיזו ארץ שהיא קוּלטוּרה ממש מעין זו? שני חוקרים מקוריים, שחכמי האוּמות כבר הכירו בעבודתם המדעית וקראו כמה דברים על שמם, הוליד הישוב העברי החדש בארץ־ישראל; והם אינם לא רבנים ולא סופרים ולא חוקרים, אלא האחד הוא אורניתולוגוס (חוקר עופות) ושמו אהרוני והשני בוטני (חוקר צמחים) ושמו אהרונסון” (שם, ע' ש"ט). ואין אנו יודעים, מדוע לא יתקנא גם באלה ויהיו לנו ארבעה תחת שנים…
אין צריך למודעי, כי “חתן היובל” – והלא הוא מראה באצבע, שאך לשם זה נטרד כל הדרך הרב הזה, שלא זכה לו אפילו משה (ראה פרק ג' מ“עולם מתהווה”, עמ' רס"ג) – קיבל גם דפּוטציות… והרי גם נשפים ומשאות. “הלילה היה ליל לבנה, ליל אביב מזרחי, ותחת כיפּת הרקיע, לאור הלבנה וכוכבי המזרח הנוצצים בנוגה מיוחד בקרבת הים התיכון על אדמת ישראל ובשכוּנה ישראלית, התחילה קבלת־פּנים של אחד מן הסופרים העברים מארץ הצפון” (שם, ע' שי"ב). והסופר הלז, שאת פּניו קיבלו, היה בלי תפוּנה יוסף קלוזנר, הוּא ולא אחר. וכך כותב אדם על עצמו. – – –
ואחרי אסיפה זו על אדמת ישראל ובשכוּנה ישראלית, לשם סופר ישראלי, התחילה ה“קבלת־פּנים” בגימנסיה גופא. – דרשו “דרשות חמות”, ואחרי הדרשות התחילו ה“מחולות”. “הגדולה שבתלמידות הזמינה אותו – את הסופר מארץ הצפון – למחוֹל, והגדול שבתלמידים – את אשתו”. “פּה בארץ חמדת אבות תתקיימנה כל התקוות, פּה נחיה ופה ניצור חיי־זוהר, חיי דרור”. “גיל, גיל, גיל, גיל, שיר, שיר, שיר, שיר!”
קלוזנר מרקד! הוא “סובב בעיגול הגדול, ומאות הילדים והילדות הנחמדים, שכל דיבור שלהם הוא עברי וכל הערה של המנצח במחולות שלהם היא עברית, שרים וחוללים בעליצות ובחדוה; והם אוצלים מרוחם גם עליו, והוא שר עמהם יחד ומתלהב כמוהם, ועליז כמוהם – והוא עברי שלם כמוהם” (שם, ע' שי“ב – שי”ג).
האדם, קלוזנר, הגיבור הישראלי המנצח את ז’ן ז’ק הצרפתי, מרקד בשתי רגליו ההיסטוריות על אדמת ההיסטוריה; וסביבו מרקדים כל בני הישוב החדש, ולכאורה – הם בני הדור החדש, נושאי התקוות. – אבותיהם של אלה העמידו צלם בהיכל; ובני תל־אביב מרקדים מסביב לצלם, ולו – פֶּה וידבר, ידבר על־אודות עצמו ויגיד בכל פעם למדי על עצמו…
פּטרוס ופוילוס, אחד־העם והרצל, ואפילו תימא אוסישקין, שלתמהוננו עוד לא מצא לו התיאוריטיקון המצוין הזה עד עתה חָבר בנצרוּת הקדומה, בושנו ממעשיכם, בושנו מתל אביבכם. – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.