עשרים מיליון “מיותרים”; היש מוצא מהגירה?; “אגודת השטחים הרחבים והפתוחים”; דרכי ההצלה, העזרה והבנוי; שיתוף-פעולה בין עמים ומדינות; בעיית אירופה – בעיית העולם.
א. 🔗
ככל שמתרבה והולכת השקעת הדם והכוח במלחמה הזאת [מלחמת העולם ה-2], כן מתעמקת והולכת בדעת הציבור בארצות החופש חרדת העתיד. חרדה זו נעגנת בשטחי-חיים שונים ומכריעים אשר יתבעו, מיד עם תום פעולות-האיבה, פתרון דחוף ומידי. אפשר ומטעם זה צמוּדה היא למציאות ואין היא מרקיעה לשחקים מופשטים וחלומות על תיקון עולם במלכות… בתור אקט חד-פעמי, שעתיד לבוא מן החוץ, אם מכוח גזרות ותקנות או בתוקף החרב.
אחת הבעיות הראשוניות במעלה ובדחיפות אשר תניב אירופה שלאחר המלחמה, החרבה וההרוסה והכורעת תחת עומס ירושת-האימים, החמרית והנפשית של היטלר, הרי זו בעיית ההגירה. טובי הוגי-הדעות ואנשי-המעשה דנים בסוגיה זו. וכך, דרך דוגמה, סבור כתב-העת “הרפרס מגזין” (לחודש דצמבר) שמספר האנשים פליטי-חרב ורדיפות, עקורים ממקורות קיומם וממולדתם ונטולי-כל-יכולת להיקלט בהם שוב – יגיע למספר של 20 מיליון. אומה שלמה של נטולי אחיזת בית וקיום; בזה יכלל גם מספר ניכר של יהודים שישרדו מן המפולת והאימה הגדולה. סיכום מספרי זה פירושו – כדי לקבל מושג-מה מממדיו הענקיים – ארבעים אחוזים מההיקף הכולל של ההגירה במאה התשע עשרה – מֵאַת ההגירה הנרחבת. זו גם דעתם של הרברט הוּבר, הנרי וולאַס ושל רבים, רבים אחרים. האחרון, דרך דוגמה, מניח שייתכן “כי האזורים הטרופיים של אמריקה הדרומית, מישורי אפריקה וסיביריה, עתירים לזכות בגידול של אוכלוסיה בדומה לזה של ארצות הברית במאה הקודמת”.
אפס, כי, לאחר ניתוח יכולת הקליטה באזורים ובארצות שונות, לאור ניסיון-העבר וסיכויי-העתיד, מתבדה והולך החלום הגדול בדבר אפשרות פתרון בעיות חייהם של מיליונים בדרך של הגירה ופיתוח מקורות-מחייה חדשים ברחבי תבל, בחלקיה הנושבים והבלתי-נושבים ומאוכלסים כאחת. כל הפוזל לעבר קנדה או אוסטרליה דלילות-האוכלוסים ועתירות-השטחים ומתעלם מן העבודה, כי ההתפתחות וההתרחבות שלהן בעבר תלוייה היתה במציאותו של שוק-קליטה לתוצרתן החקלאית בתקופות של רווחה והתפתחות כללית, אינו אלא בחזקת שוגה ו“קורבן אגדת השטחים הנרחבים הפתוחים”. חכמי-כלכלה מובהקים חקרו והוכיחו, כי אוכלוסייתה של אוסטרליה מרוכזת בעיקרה בחלק זה של יבשתה (בחלק הקטן) המסוגל לייצור חקלאי מבחינת תכונות הקרקע וכמות מימי הגשמים שבה. שטחים אלה כבר נתפסו ונושבו. גבולותיו של השוק החיצוני מוגבלים הם. מקורות-חומרי-גלם עשירים אינם. אין אוסטרליה יכולה לקלוט מתיישבים חדשים בשיעור גדול. לכל המרובה עשויה היא לפרנס את הגידול הטבעי שלה. המלומדים ווּדהם וואוּד, הכותבים על כך קובלים מרה על האגדה הנפוצה ברחבי חבר העמים הבריטי, האגדה שאין לה כל אחיזה, מעשית ומדעית, בדבר יכולתה של אוסטרליה לפתוח שערים לרווחה… ואם גם ימצאו שווקים חדשים וטובים הרי לא יגרום הדבר אלא לפיתוחו של המשק הקיים כבר ויזרז את האינטנסיפיקציה שלו. גם תעשייה אם תקום (ובשנות המלחמה הוגבר תהליך זה) – במרכזים העירוניים הקיימים כבר והקולטים את עודף האוכלוסין תקום היא. אמריקה הצפונית עצמה חרדה לגודל התעסוקה בה בעתיד.
זה גם הסיכום מבחינת אפשרויותיה של אפריקה, אמריקה הדרומית ומרכז אסיה להתיישבות של בני הגזע הלבן, אם כי, כמובן, בדרגות ובגלויים שונים. לאידך ברור, שמרחבי אסיה התיכונה באים במניין לקליטת התרחבות האוכלוסייה ברוסיה ובסין. יכולת-הקליטה בממדים רחבים של ארצות כגון ברזיל, קולומביה, פרו, צ’ילי אקוואַדור – אף היא מסופקת ביותר וכרוכה בהשקעות עצומות אשר קרוב לודאי שלא יהיה להן צידוק משקי. כתב-העת עומד גם על איי הפיליפינים, שנחקרו בעתו מתוך בחינת יכולת קליטתם להתיישבות יהודית וקובע – על סמך מחקר מוסמך – כי מוטעית היא הדעה על כך, שמצויים באיים אלה שטחים נרחבים ראויים לעיבוד המחכים ליישוּבם. והוא הדין בעמקים אשר באלאסקה אשר אף הם נחקרו כבר.
בסיכומם של סיכויים אלה עולה כמאליו הרהור: בניין-המחשבה של הטריטוריאליזם לגווניו ושלוחותיו המושתת עלי חול נודד, נתערטל עוד פעם, תוך כדי ניתוח בעייה גדולה העתידה לעמוד בפני אירופה שלאחר המלחמה. גם חסרונה של זיקת-נפש ותנופה חלוצית אף הוא בעוכרי המוצא ה“טריטוריאלי” אצל אומות אירופה.
זו ועוד: מגמתו ההיסטורית של תהליך הייצור הוא, כיום, לא להתרחבות אלא להעמקה, לגידול התפוקה, לשיכלול תהליכי-העבודה, העלאת רמת הפוריות, שימוש בכל הישגי וכיבושי המדע. מגמה זו משתלבת גם עם הנטייה הגוברת והולכת בארצות שונות בכיוון אל האוּרבּניזציה – הריכוז העירוני. “אפילו הבדואים מן המדבר הופכים לעירונים בערי ארץ-ישראל”. וגם העיר, בדרך כלל, חסומה בפני הגירה נרחבת מן החוץ. אחד איש-מדע מכובד, פרופ' אלן ג.ב. פישר קובע כי “הטיפוס של המהגר הנדרש כיום הוא הגבר או האשה המאומנים בייצורם של מוצרים שאינם מצויים במידה מספקת, אולי הטכנאי והמהנדס המומחה, שבעזרתו נוכל להעלות את רמת יעילותם של ענפי-המשק בהם פיגרנו עד עתה; כלומר האדם שאימונו המיוחד מכשיר אותו להציע לאוסטרליה שירותים מסוג כזה אשר עודם נדירים לחלוטין בה, או אף בלתי-ידועים עד עתה במקרים מסויימים”. אותם הדברים, לערך, כותב חכם-הכלכלה ס.ה. פרנקל בנוגע לדרום אפריקה.
הארצות שקלטו מהגרים רבים בחקלאות, בתעשייה, בשירותים שונים תהליך קליטתן, בדרך כלל, איטי היה באופן יחסי, אם כי חל בתקופות של פריחה והתרחבות. לוּ גם ניתן היה דבר חזרתו של תהליך זה, הרי הקצב שלו שוב לא היה הולם את הצרכים הדחופים והעצומים של דורנו. אוכלוסייתה של אוסטרליה גדלה עד ל-7 מיליון נפש במחצית הזמן בו חל גידול זה באמריקה ובקנדה. הממוצע השנתי של המהגרים בשנות 19013–1907 הגיע ל-41.690 לעומת 34.910 בשנות 1920–29. ההגירה לאוסטרליה באספקלריה של מספרים פירושה גידול ב-24% מריבויה הטבעי במשך של 74 שנות התפתחות נורמאלית. אולם אילו היינו מזרימים לתוכה זרם של מהגרים בשיעור של 80 אלף לשנה, או אז היה על הארץ לעבור שלב גידול זה במשך 17 שנים!
ברזיל קלטה בשנות 1932–1820 למעלה מ-4.5 מיליון מהגרים, ובממוצע 41 אלפים לחודש. העלייה לארץ-ישראל בשנות 1922–40 הגיעה ל-312.338, כלומר 17.352 בממוצע שנתי ובשנת- השיא 1935 – 61.854. “זו הדוגמה המוצלחת ביותר של הגירה בשנים האחרונות”. במשך 7 שנים יישבה ממשלת יוון, בסיועו של חבר הלאומים, 650 אלף נפש שגורשו מאסיה הקטנה על-ידי התורכים. הם חזרו לארצם, עתים גם לבתים מוכנים. הרפובליקה הדומיניקאנית ערכה תכניות ללקיטת 100 אלף מהגרים, ואילו עד שנת 1940 הגרו אליה 400.
ההגירה זורמת בעיקר מארצות ששיעור הריבוי הטבעי בהן גבוה. וכבר מטעם זה אין בהגירה בלבד משום פתרון לאזורי אירופה הנגועים ביותר – במזרחה ובדרומה. גם במאה הי"ט לא הופחתה אוכלוסייתה של אירופה על אף ההגירה העצומה. נהפוך הוא – היא גדלה. מספר המהגרים שעזב את אירופה הגיע לחלק החמישי של הגידול הטבעי, כלומר על כל מאה נפשות שנוספו – עקרו עשרים. הגירה זו חלה כתוצאה מפיתוח כוחותיה ויכולתה של אירופה ותוך כדי תהליך זה; ובזמן של התפתחות ותנופת-יצירה בארצות שמעבר לים. וזה הפרדוכס השני הטבוע בבעיה זו. “הגירה רחבת-מידות כמעט שאינה אפשרית מאירופה השקועה בשפל כלכלי; או, להיפך, יכולתן של ארצות מעבר לים לקלוט מהגרים תלויה בהתעוררות הרווחה באירופה. זה תנאי מוקדם לקליטה צלחה”.
הצעד הראשון לפתרון בעיית 20 מיליון ה“מיותרים” הוא, איפוא, פיתוח מקורותיה, אירגון חייה של אירופה ותקומתה לתחייה, יצירת שוק וחיי-משק תקינים בה – בהם תלוייה גם יציבות הקיום ביבשות האחרות, ומניעת תנודות-המונים, תולדות-בהלה והרת-אסונות. כל זה מחייב לעוד מסקנה חשובה אחת: אירופה משוסעת ומנוּגדת לא תצליח להתגבר על בעיותיה. עליה לחשוב על עצם המשך קיומה ועתידה אך ורק בממדים של יבשת שלמה, במושגים של שיתוף-פעולה-ואחווה. עליה להתגבר על הפסיפס של מדינות וגבולות ושׂררות. רק בכוחו של אירגון מאוחד של עמים ומדינות למנוע שפל ורווחה שייחצו בין מדינות אירופה באורח מלאכותי. “יש להשתחרר מן האשלייה כי הפתרון הוא מעבר לגבול המולדת, בהגירת מליונים מזורזת לאשר תשא העין וכי הדבר ניתן לביצוע באמצעים זולים”, אין יוצרים רווחה במטה-קסם. הזולת יכול רק לסייע ולהשלים את המאמץ העצמי. “ההגירה לא תשמש הקדמה לרווחה. היא עצמה תוצאה של תנאים כלכליים בריאים בעולם בכלל ולא תולדתם”.
כזה הסיכום. נעולים השערים בפני המיליונים ה“מיותרים” והעקורים שבאירופה. אין ארץ המוכנה לקלוט אותם, המצפה להם. אין עַם הרוצה לחלוק להם מפִתו. פתרונם קשור בטבורו בארצות מולדתם. בתקומתה של אירופה מותנה גם יציבות העולם.
ב 🔗
תחיתה של אירופה כיצד? תהליך הבינוי (הריקונסטרוקציה) כבר החל. בסיציליה ובאיטליה מחלק “אמגוט” 1 מזון ומפקח על כל שלוחות האדמיניסטרציה האזרחית. “בסיציליה – קובע דו”ח מאת סופרו של ה“ניו-יורק טיימס” – מצאו בנות הברית תוהו ובוהו… אולם הבעייה הניצבת בפני ‘אמגוט’ בפלרמוֹ פעוטה היא בהשוואה לצפוי ברומא. ובעייתה של רומא קטנה תהיה לעומת זו של ברלין. עתה אנו מתחילים להבין מה עתידה להיות משמעותו של הבינוי".
הסופרים העוסקים בסוגיה זאת (פטר דרוּקר, פרנק מוּנק, הירם מוּטהרוֹל ואחרים) יודעים יפה, שאין לנחש במדוייק את פרטי הדברים, אולם כולם משוכנעים כי התמונה בכלל נאמנה היא. וזו התמונה:
אירופה תצא מן המלחמה במצב של התפוררות וזעזועים חברותיים מקיפים ומעמיקים, חרבה והרוסה, שסועה ומהוממת, הערים הגדולות כמעט מחוקות מעל פני האדמה. נמלים שמיליונים היו תלויים בהם בקיומם – נטולי כושר פעולתם. אלפי בתי-חרושת, ציוד רכבות ותחבורה חרבים. החקלאות “זרועת מוקשים”. שרידים עלובים למשק החי. זרעים לא יהיו בנמצא. מערכת הבנקאות והאשראי – מנופצת לרסיסים. שממה ושאיה. תוהו ובוהו חברותי ופוליטי מוחלט. מיליונים של עובדי-כפייה וחיילי-כפייה החותרים לחזור ל“בתיהם”. אחרים יצאו מן המלחמה מיואשים ומיוּגעים. ריח של דמים עולה באפם ונשק-חם נפוץ לרוב…
תחילה יעמוד בפרץ ה’אַמגוט'. זו צורת-מעבר של שלטון צבאי-אזרחי לשעת-החירום. אולם בארצות המשוחררות שיש להן ממשלות בגולה או וועדים לשיחרור לאומי – יופעל מנגנון בנות הברית להצלה ולעזרה (או.נ.ר.ר.א.) 2, אשר אנוס יהיה לפרושׂ את שלטונו, לתקופה ממושכת יותר, על כל היבשת שתיחלץ מעקת התליין.
ראשונה במעלה – ההצלה, הצלתם של מיליונים מרעב ממש, אספקת מזונות בכמות האפשרית וככל המוקדם. ודאי אין להזין מיליונים ממקורות-חוץ. אולם המעט אשר יגיע ליחיד, “מנת-המרק”, יהווה את ההבדל בין מוות לקיום. ומובן, שלא יהיה מקום לדיונים על צדק מוחלט או דיוק בחישובי החלוקה. הכלל “אין בודקין בשעת הסכנה” – הוא אשר ישמש קו ומשקולת בפעולה. עצם תפקיד חלוקתם של המזונות (והוא הדין בשאר צרכים דחופים, כגון בגד ותרופה וחפיסת סבון) לא על מפלגות פוליטיות ושלטונות יוטל. “מזונות אינם פוליטיקה”.
בסמוך לפרשת העזרה הדחופה תפתח פרשת "העזרה הקונסטרוקטיבית ": הספקת זבלים חימיים ואספקה מרוכזת, זרעים, הזרעה מלאכותית, לשם חידוש החקלאות והמשק החי. אמא-אדמה, הטובה והסולחת, לא תמנע יבולה. תתחיל תנועת בניין. פִּסחים ועיוורים וקטועי איברים ילמדו משלוחי-יד חדשים. כל שיגרה עשוייה לקפח ןלפגוע במפעל-תקומה כביר זה. “במשך של שעות ספורות יגלה (השליח מטעם האומות המאוחדות באירופה) שהתכונות העיקריות הנדרשות הימנו הן: האינטואיציה והאימפרוביזציה”, – לאמור חוש ער ונכון להתמצאות מהירה.
לאחר העזרה וההצלה לפרט ולכלל יגיע תורו של שלב הבינוי. אין פירושו בנייה מחדש של בתי-חרושת ובתים שפוצצו. פרט לנמלים, חוליות-תחבורה ומפעלים חיוניים אחרים – כל הפעולה הזאת תוטל על שכם שלטונות המקום. משוּל הבינוי לריפוי; הצד השווה שבהם – יצירת תנאים בהם יחזור החולה והנגוע לאיתנו בכוחות עצמו. הבינוי יחייב הזרמת הגלמים החיוניים ביותר – פחם וברזל ונפט וכותנה ומכונות. נקודת-המוקד – הדלק. שלטונות-ההצלה-והבינוי ייאָלצו לסלק כל מיני תקלות ומעצורים הצפויים להם מצד יחידים, ארגונים או מדינות. וכן לגייס את מלוא יכולתה של אירופה ומקורותיה במעגל של מאמץ מאוחד, מכוון ומחושב לעזרה הדדית על מנת להיחלץ מן המיצר. כל ההשפעה המדינית והמוסרית תצטבר בתחום הנהלת מפעל העזרה והתקומה. כוחה של זו עדיף יהיה מכוחם של כדורים. פעולתה אין לה אח ודוגמה בתולדות לעוצם ולהיקף. זו פעולת “הזרמת דם ומזון לחולה מתוך אמונה, כי עתיד הוא להבריא בכוח-החיים הטבעי שבו”. שכן, הערבות האנושית התגלתה היום באור חדש, טראגי, ותשים קץ לכל אשליות ההתבדלות ו“עם לבדד ישכון”. האבר הנגוע האחד – סכנה בו לגוף כולו. ניטל הבסיס החומרי והמוסרי מעם ה“אוטרקיה” [עצמאות כלכלית], החומרית והרוחנית.
ודאי, כל הבניין שהקימו הנאצים בחריצות ובשקידה בתחומי “מבצר אירופה” ייהרס. כל הנגזל יוחרם ויוחזר לבעליו – אם כי רק חלק מועט, וקודם לכל – נכסים שניתן לזהות את מוצאם (מי יחזיר רכוש יהודים, רכוש-עמל-דורות למיליונים? לנרצחים?). אולם גם לאחר שיוחרם, דרך דוגמה, מפעל-הענק התעשייתי על שם גרינג, כורח יהיה לשמור על המסד האירגוני והטכני שלו, על המנגנון המקצועי היעיל שלו, “יעילוּת-שטנים ממש”, כי השעה תהיה דחוקה מאוד ובלתי-כשרה להסתבך בפרטים על חלוקה מדוקדקת וקביעת פרטי זכויות-בעלות, המתחלקת על פני-עמים וארצות, ועוד – הן היטלר עשה רבות לאיחודה של אירופה על בסיס מושבה נחותת-דרגה, המספקת מזון וגלמים וכוחות-עבודה ל“עם האדונים” הנבחר והשולט! כל מערכת-המנגנון הזו תופעל מעתה למטרה מנוּגדת.
מסתבר, איפוא, שבשלטונות ההצלה, העזרה והבינוי ייעגן כוח רב הגוזר לחיים ולמוות: בהזנה, בבנייה, בתעסוקה, באשראי ובחידוש החיים וקיומם לאלה שיישארו בחיים. ואלה הם ענפי-המשק העיקריים עליהם תהיה נסוכה שליטתם המוחלטת:
א. התובלה: ברכבת, בנחלים, בתעלות, בחופים ובספנות הים-התיכון. שימוש נרחב ייעשה בתובלה האווירית.
ב. גלמים ודלק: כל מכרות-הפחם, מחצבי-הברזל ומקורות-הדלק, וכן תחנות-הכוח, יערות, גלמים חקלאיים.
ג. תעשיות קלות: טכסטיל, מזונות וכו'.
ד. תעשיות-היסוד: בתי-מלאכה להרכבת מכונות, תיקון קטרים וכיו"ב.
ה. יבוא: המצרכים החיוניים.
ו. ספנות שמעבר לים.
ז. אשראי. דבר הלמד מעניינו הוא, כי כל המנגנון הכספי-פיננסי יועמד – לשם הבראתו ושירותו את מפעל-התקומה – תחת פיקוחם של מוסדות האומות המאוחדות. ההנחה היא, כי אירופה עתידה לשלם את האמצעים שיושקעו בה, אלא שבשנים הראשונות לאחר המלחמה יזרמו אלה ללא תנאי וביד נדיבה. זו "השקעה ביציבות העולם " במלוא מובנו של המושג.
ח. כסף. שני סוגי כסף יימצאו במחזור: זה של ועדות-הבינוי, בו ישולם בעד סחורות ובעד עבודה, ושטרות המדינה – שבסיסן רופף.
ט. עבודה. להלכה לא יהיה זה מתפקידם של מוסדות הבינוי לעסוק בבעיות-עבודה; אפס, כי בתוקף מציאותם של מיליונים שיפלטו מעבודות-הכפייה, חיילים משוחררים, תלושים ונכים, הכרח החזרתם לחיי-יצירה וקידום הבינוי הכללי – יוטל עליהם תפקיד של נותן-עבודה בקנה-מידה ממלכתי. הם יקימו ויקיימו מעין “גדודים לבינוי” ויכוונו את עבודתם ותפוקתם באפיקים בונים.
י. פיצויים. לעולם לא ישולמו פיצויים כמידת הנזק והחורבן. אין גם מידה ומשקל להערכה. ואין האמריקאים סבורים – דוגמת חכם-הכלכלה הסובייטי ורגה – שאפשר יהיה לפצות חלק מההרס בעבודתם של פועלים גרמנים בארצות המשוחררות. עצם המצאם בקרב העמים האחרים זו “הזמנה לרצח”. מה שאין כן לגבי פיצויים בתוצרת: פחם לצרפת, דלק ליוגוסלביה וכדומה.
הגופים המוניציפליים, האיגודים המקצועיים, ההסתדרויות הרפואיות, רשת הקואופרציה – הם אשר יהוו את גרעיני התקומה והבנייה, תנאי מוקדם: סילוק כל מתיחות פוליטית ומפלגתית מיותרת בשנות-התורפה הראשונות, העלולה לשמש רק אבן-נגף חמורה בדרך חזרה לחיים וליכולת-החיים. כי קשה וארוכה תהא הדרך: “משק אחר משק, כפר אחר כפר, עיר הרוסה אחת אחר השנייה… שום ועדה אין ביכולתה לשחרר את עמי אירופה מאחריותם בעד תחייתם ותקומת-עתידם בכוח עמלם הם”.
הוועידה הקרובה של האיגוד המקצועי הבינלאומי העתידה להיתכנס – לפי יוזמת פועלי בריטניה – ביוני 1944, תעסוק בעיקרה בבעיות אלה. ויש כבר חומר חשוב מאוד, והצעות וסיכומים. החלטות ברורות ומוצקות בדבר חידוש אירגון התובלה באירופה שלאחר המלחמה – על בסיס של שיתוף-פעולה בין הארצות ומתוך אחריות לתפקידי-הבינוי הגדולים – נתקבלו זה מקרוב בועידה הבינלאומית של פועלי הרכבות בלונדון, עליהן מייחד את הדיבור ביטאונו של איגוד חשוב זה – Trans Port Workers Link the World (‘פועלי-התובלה מאגדים את העולם’) מדצמבר 1943.
אירופה תירש – בתום תקופת עמל ומאמצים מכוּונים – מנגנון ייצור ותחבורה ותפוצה מאוחד. הוא ישמש מסד לאירגון חיי הכלכלה והמדינה על יסודות של שיתוף-פעולה בין עמים וארצות. ברית כלכלית כבסיס לברית מדינית. זה המוצא וזה הפורקן – ואולי התגמול לעתיד לבוא.
“ראוי מאוד לציוּן – כותב ה”טיימס" בגליון מן ה-10 בדצמבר 1943, שכל דיון רציני בעתידה של אירופה מביא למסקנה, שהיא מהווה יחידה שלמה ובכל תכנית לבינוי יש לטפל בה בדרך זה". זו גם דעתם של סופרים ומלומדים שקולים ואחראים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.